shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found listlengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
129,655	ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 המערערים : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה: האוניברסיטה העברית בירושלים דיון מקדי החלטה מכח הסמכת הרשם, אני קובעת את התיק לדיון בפני כב' הרשם ב' אוקון ביום 28.4.02 בשעה 11:30. ניתנה היום, כ"ב ניסן, תשס"ב (‏4/4/2002). סיגל צייג, עו"ד _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D05 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "ע\"א 7240/96" ]	8,389
131,492	ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערער ות : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה : האוניברסיטה העברית בירושלים דיון מקדמי תאריך הישיבה: ל' בסיון תשס"ב (10/6/02) החלטה המשיבה תגיש הודעה בתוך 21 יום והתיק יועלה אלי. ניתנה היום, ל' בסיון תשס"ב (10/6/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D06 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "ע\"א 7240/96" ]	8,390
133,849	ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 - ד' בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערערים : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה: האוניברסיטה העברית בירושלים בקשה להארכת מועד להגשת תגובה החלטה ביום 9/7/02 הצדדים הכניסו הודעה לתיק בית המשפט, והם התבקשו להכניס הודעה נוספת ביום 5/10/02 ולא עשו כן. הצדדים יכניסו הודעה לתיק בית המשפט על מצב ההליך, שאם לא כן יימחק ההליך מחוסר מעש. ההודעה תוכנס לתיק בתוך 10 ימים. ניתנה היום, ג' חשוון, תשס"ג (‏9/10/2002). בעז אוקון רשם _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D08 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "ע\"א 7240/96" ]	8,391
137,613	בבית המשפט העליון ע"א 7240/96 - ה' בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערערות: 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נ ג ד המשיבה: האוניברסיטה העברית בירושלים הודעה על הסכם פשרה פסק-דין ניתן בזה תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים. המערערות זכאיות להשבת הערבון והאגרה. ניתן היום, י"ח בחשון תשס"ג (24/10/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96072400_D09.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il	[ "ע\"א 7240/96" ]	8,392
142,743	ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 - ד' בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערער ות : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה : האוניברסיטה העברית בירושלים בקשה להארכת מועד החלטה המגמה עליה הודיעו הצדדים היא ראויה ורצויה. ב"כ הצדדים יכניסו הודעה לתיק בית המשפט עד ליום 5.10.02. ניתנה היום, א' באב תשס"ב (10/7/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D07 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "ע\"א 7240/96" ]	8,393
2,649	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2166/97 - 3 בפני: כבוד השופט י. קדמי העותר ת : פז חברת נפט בע"מ נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. מינהל מקרקעי ישראל 3. המועצה הארצית לתכנון ובניה-במשרד הפנים 4. ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים - של המועצה הארצית לתכנון ובניה 5. רשות שדות התעופה בישראל בקשה להגשת תצהיר משלים בקשה להתרת דיון בקשה לגילוי ראיה החלטה 1. באשר לבקשה להגשת תצהיר נוסף - הבקשה נענית; והתצהיר הנוסף מתקבל ויצורף על ידי המזכירות לתיק ודבר קבלתו יובא לידיעת כל הצדדים. 2. אשר להחשת הדיון - המזכירות מתבקשת לחזור ולבדוק אם ניתן להקדים את מועד הדיון בעתירה באופן שיקויים לפני 1.11.97. 3. הבקשה לגילוי מסמכים, תידון על ידי ההרכב שידון בעתירה למתן צו על תנאי. ניתנה היום, ד' באב תשנ"ז (7.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021660. H04	[ "בג\"ץ 2166/97" ]	8,394
2,650	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6557/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ים : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 1 ו2-: עו"ד רומית סמסון החלטה בהסכמת הצדדים אני דוחה את המועד לדיון בעתירה שהיה קבוע ליום 9.12.97 כדי שהצדדים יבחנו אפשרות לסיים את העתירה בהסכם פשרה. הצדדים יודיעו לבית המשפט תוך תשעים ימים האם הגיעו לפשרה כאמור. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. P06	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,397
4,543	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6557/96 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ים : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן החלטה לבקשת הצדדים אני דוחה את המועד לדיון בעתירה שהיה קבוע ליום 28.10.97. הדיון יתקיים ביום 9.12.97 בשעה 11:30. ניתנה היום, כ"ד באלול תשנ"ז (26.9.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. P05	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,398
5,101	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 6557 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותר ים : 1. ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה 2. מלכה בראון ואח' נגד המשיבים : 1. עירית נתניה 2. ראש עירית נתניה, צביקה פולג 3. משרד הפנים התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ט בסיון התשנ"ז ( 24.06.97 ) בשם העותר ים: עו"ד אלון זבליק בשם משיבים 1 ו2-: עו"ד רומית סמסון בשם משיב 3: עו"ד דנה בריסקמן החלטה לאור כתב התשובה מטעם שר הפנים, אנו דוחים המשך הדיון בעתירה לששים יום. מטרת הדחייה לאפשר לחברת יוזמה - הפועלת מטעם משרד הפנים - לבדוק את התחשיבים של העיריה. לשם כך, החברה תקבל את כל הנתונים מהעיריה ומהעותרים, ותגבש עמדתה לגבי גובה ההיטל. עם קבלת ממצאי הבדיקה יגבש משרד הפנים את עמדתו לגבי גובה ההיטל הקבוע בחוק העזר. כן יבדוק משרד הפנים עניין מתן ההנחות. עם קבלת עמדת המשיב מס' 3 - שתוגש לנו כאמור בהודעה משלימה - נמשיך לדון בעתירה. ניתנה היום, י"ט בסיון התשנ"ז (24.06.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. A04 /דז/	[ "בג\"ץ 96" ]	8,399
20,489	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים החלטה לבקשתה של הגב' עליזה תמם מיום 18.11.98: עם מתן פסק-הדין - ביום 10.11.98 - סיימנו את מלאכתנו, ואין לנו לא להוסיף על האמור בפסק-הדין ולא לגרוע ממנו. היום, ג' בכסלו התשנ"ט (22.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G13	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,402
24,164	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים התנגדות להסכם פשרה החלטה בהחלטתנו מיום 21.4.98 אמרנו כי "לדעתנו מיצתה עצמה העתירה בעיקרה, ויפה יעשו בעלי-הדין אם יודיעו לבית-המשפט כי סיימו את חילוקי-הדעות ביניהם מחוץ לכותלי בית-המשפט". לשמחתנו קיבלנו ביום 17.6.98 "הסכם פשרה" שנחתם בין באי-כוח בעלי-הדין, ובעקבות הסכם זה עמדנו לכתוב פסק-דין לסיום הפרשה. עד שהגענו לחתימה על פסק-הדין, התקבלה בבית-המשפט התנגדותה של הגב' עליזה תמם, המציגה עצמה כ"יו"ר ועד פעולה". בהודעה זו מתנגדת הגב' תמם להסכם הפשרה בשמה, ולדבריה גם בשם 106 משפחות עותרים נוספות (העתק הודעתה של הגב' תמם מצורף להחלטה זו). לרקע התנגדות זו לא נוכל לעת-הזו לסיים את ההליכים בתיק הנדון. אנו מבקשים כי באי-כוח בעלי-הדין החתומים על הסכם הפשרה יודיעו לבית-המשפט תוך חמישה-עשר יום את עמדתם באשר להתנגדותה של הגב' תמם לאישור הסכם הפשרה. לאחר קבלת תגובה זו נחליט על-דבר המשך ההליכים. היום, ד' בתמוז תשנ"ח (28.6.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G09	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,403
25,376	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צביקה פולג 3. שר הפנים בקשה להקדמת מועד דיון החלטה הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ט אלול תשנ"ח (10.9.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G10	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,404
25,980	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה בניסן תשנ"ח (21.4.98) בשם העותר ים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 2-1: עו"ד רומית סמסון בשם המשיב 3: עו"ד דנה בריקסמן החלטה ההודעה המשלימה מטעם שר הפנים הוגשה לבית-המשפט רק ביום 19.4.98, והעותרים לא היה סיפק בידם לבדוק את תחשיבי חברת יוזמה. מטעם זה בלבד - ועם כל הצער שבדבר - יש לדחות את המשך שמיעת העתירה למועד אחר. העותרים יהיו רשאים להגיב על תחשיב חברת יוזמה תוך 40 יום, והמשיבים יהיו רשאים להגיב על תגובה זו תוך 40 יום אף-הם. לאחר מכן ייקבע המשך לשמיעת העתירה (לפני כל הרכב). נוסיף כי לדעתנו מיצתה עצמה העתירה בעיקרה, ויפה יעשו בעלי-הדין אם יודיעו לבית-המשפט כי סיימו את חילוקי-הדעות ביניהם מחוץ לכותלי בית-המשפט. להודעה זו אין צורך להמתין למניין הימים שקבענו למעלה. היום, כ"ה בניסן תשנ"ח (21.4.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G07	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,405
28,673	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותרים : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ו196- אח' נגד המשיבים: 1. עירית נתניה 2. ראש עירית נתניה 3. שר הפנים הסכם פשרה בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 2-1: עו"ד רומית סמסון פסק דין לבקשת באי-כוח בעלי-הדין ועל-יסוד הסכם פשרה המצורף לפסק-דין זה והמסומן באות א', אנו מחליטים לבטל את הצו על-תנאי ולדחות את העתירה. ניתן היום, כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G08	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,406
36,582	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים תאריך הישיבה: כ"א בחשוון התשנ"ט (10.11.98) בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 1ו2-: עו"ד רומית סמסון בשם המשיב 3: עו"ד דנה בריסקמן גב' תמם פסק-דין העותרים, והם 197 במספר, תוקפים בעתירתם היטל שהטילה עליהם עיריית נתניה בנושא סלילת רחובות. ההליכים בעתירה נמשכו והלכו עד שביום 17.6.98 הודיעונו באי-כוח העותרים והמשיבים מס' 1 ו2- כי הגיעו להסכם פשרה ביניהם. להודעתם לבית-המשפט צירפו באי-כוח בעלי-הדין את הסכם הפשרה. לא חלף אלא יום אחד, וביום 18.6.98 הודיעתנו הגב' עליזה תמם, על התנגדותה להסכם הפשרה "בשם 107 משפחות עותרים". הגב' תמם אינה מציינת אלו 107 משפחות עותרים היא מייצגת, ואנו לא ידענו מי הן אותן משפחות וכיצד ייפו את כוחה של הגב' תמם לדבר בשמן. יתר-על-כן: הגב' תמם עצמה אינה עותרת כלל אישית. לטענתה היא יו"ר ועדי הפעולה (עותרת מס' 1) אך לא מצאנו כל ראיה לטענתה, לא כל שכן שלא הומצאה לנו כל ראיה על כך שהוועדים ייפו את כוחה להתנגד לפשרה. למותר לומר כי בא-כוח העותרים מתנגד בכל-תוקף לקבלת התנגדותה של הגב' תמם, ובהודעתו מיום 10.7.98 עומד הוא על קיום הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו. שקלנו בדעתנו ואנו מחליטים ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה המצורף לפסק-הדין ומסומן "א". היום, כ"א בחשוון התשנ"ט (10.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G12	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,407
275,359	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 6557/96 - א' בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל העותרים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נ ג ד המשיבים: 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים בקשת לתיקון פסק-דין החלטה הבקשה שהגישה גב' תמם עליזה ביום 14.2.07 אינה אלא בקשה לתיקון פסק-דין ולא בקשה לתיקון פרוטוקול (פסק הדין מיום 10.11.98). נוכח האמור בסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ומבלי להכריע בשאלת מעמדה של המבקשת במסגרת הליך מעין זה, יגיבו בעלי הדין בבג"ץ 6557/96 לבקשה שלפני תוך 15 יום מעת המצאת החלטתי זו. המזכירות תוודא המצאת הבקשה על נספחיה לידי בעלי הדין כאמור. ניתנה היום, י"ז באדר תשס"ז (7.3.2007). יגאל מרזל, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96065570_L14.doc טו מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,408
289,676	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש העותרים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נ ג ד המשיבים: 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה 3. משרד הפנים בקשה מיום 14.2.2007 לתיקון פסק-דין מטעם גב' עליזה תמם בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבה 1: עו"ד רומית סמסון בשם המשיב 3: עו"ד דנה בריסקמן החלטה לפניי בקשה לתיקון פסק-דין שניתן ביום 10.11.98 (השופטים מ' חשין, י' קדמי, וי' טירקל ), בו ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתיק. הבקשה הינה להבהרת מעמדה של המבקשת בתיק, ולתיקון הפסקה בה נקבע לעניין זה כי: "הגב' תמם עצמה אינה עותרת כלל אישית. לטענתה היא יו"ר ועדי הפעולה (עותרת מס' 1) אך לא מצאנו כל ראיה לטענתה, לא כל שכן שלא הומצאה לנו כל ראיה על כך שהועדים ייפו את כוחה להתנגד להסכם הפשרה." בקשה דומה הוגשה על-ידי המבקשת כשבוע לאחר מתן פסק-הדין, ביום 18.11.98, ובה ביקשה המבקשת כי בית המשפט ישקול בשנית את הסעיף המתייחס למעמדה בתיק. ביום 22.11.98 דחה בית המשפט את הבקשה, בציינו כי: "עם מתן פסק-הדין – ביום 10.11.98 – סיימנו את מלאכתנו, ואין לנו לא להוסיף על האמור בפסק-הדין ולא לגרוע ממנו." לאחר מתן ההחלטה האמורה, שיש לראות בה סוף פסוק, אין יסוד למתן החלטה חדשה. מכל מקום, בוודאי שאין בסיס לתיקון פסק דין בחלוף תשע שנים בקירוב, מאז ניתן. אשר על כן, הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"א באב התשס"ז (5.8.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96065570_N15.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 6557/96" ]	8,409
2,652	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7265 ע"א 6871/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. אלקטרה תעשיות בע"מ 2. כלל-חב' לביטוח נגד המשיבים : 1. אברהם דיין 2. א.א. יוזי בע"מ 3. מנורה-חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח שבתאי העליון הליך פישור בשם המערערים: עו"ד עופר קרינסקי החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט בזק, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים יוני-יולי השנה (לפני הפגרה), בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 10 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96072650. Q01	[ "ע\"א 96", "ע\"א 6871/96" ]	8,410
17,567	ב בית המשפט העליון ע"א 7265/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. אלקטרה תעשיות בע"מ 2. כלל-חב' לביטוח נגד המשיבים : 1. אברהם דיין 2. א.א. יוזי בע"מ 3. מנורה-חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח שבתאי העליון הליך פישור בשם המשיבות 2 ו3-: עו"ד עופר קרינסקי החלטה על פי בקשת בעלי הדין ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ביניהם אשר צורף להודעה שהוגשה בענין זה לבית המשפט ביום 19.11.97. הסכם זה סומן על ידי באות "א", והוא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. ניתנה היום, כ"ד בחשון תשנ"ח (24.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96072650. O02	[ "ע\"א 7265/96" ]	8,411
110,496	ב בית המשפט העליון ע"א 7265/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער ות : 1. אלקטרה תעשיות בע"מ 2. כלל-חב' לביטוח נגד המשיבים : 1. אברהם דיין 2. א.א. יוזי בע"מ 3. מנורה-חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח שבתאי העליון בקשה למתן הוראות החלטה המשיבה 4 בערעור זה תהיה משיבה פורמלית, והיא פטורה מהגשת כתבי בית דין והתייצבות לדיונים בערעור. ניתנה היום, יב' בטבת תשס"א (07.01.01). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96072650. V03	[ "ע\"א 7265/96" ]	8,412
2,653	בית המשפט העליון בש"א 97 / 3992 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. סובחי מחמוד קאסם דבאח 2. דבאח תדלוק והשקעות בע"מ נגד המשיב : פז-חברת נפט בע"מ בקשה לאיחוד תובענות לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 בשם המבקשים: עו"ד יורם אבירם, עו"ד איל ויטנברג החלטה לתשובת המשיבים ושל חברת גל חברה לנפט בע"מ תוך 7 ימים. ניתן היום כד בסיון תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039920. B01	[ "בש\"א 97" ]	8,413
2,692	בית המשפט העליון בש"א 3992/97 - 2 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. סובחי מחמוד קאסם דבאח 2. דבאח תדלוק והשקעות בע"מ נגד המשיב : פז-חברת נפט בע"מ בקשה לאיחוד דיון בתובענות שבגדר ת.א. 1176/97 בבית המשפט המחוזי בירושלים ות.א. 639/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת בשם המבקשים: עו"ד י. אבירם בשם המשיב: עו"ד נ. קהת החלטה בהסכמת בעלי הדין (ולאחר שחברת גל אינה מתנגדת לבקשה) הוחלט להעביר את התובענות שבת.א. ירושלים 1176/97 ובת.א. נצרת 639/97 לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. החלטה זו ניתנת לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 ולא לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, שלפי לשונה אינה חלה על מקרה זה. שני התיקים יועברו איפוא לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על מנת שיקבע מי ידון בהם ובצו המניעה הזמני שבת.א. נצרת 639/97 וכן ירשום לפניו את הסכמת בעלי הדין לאיחוד שני התיקים הנ"ל. ניתן היום כו בתמוז תשנ"ז (31.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039920. B03	[ "בש\"א 3992/97" ]	8,414
15,522	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"א 3992/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשים : 1. סובחי מחמוד קאסם דבאח 2. דבאח תדלוק והשקעות בע"מ נגד המשיב ה : פז-חברת נפט בע"מ בקשה לאיחוד תובענות לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 - בשם המבקשים: עו"ד י' אבירם; עו"ד א' ויטנברג בשם המשיבה: עו"ד נ' קהת החלטה 1. נוכח מקום מגורי התובעים בתובענה הירושלמית, מתבקשים כל הפרקליטים להודיעני אם יהיה מקובל עליהם - בהסכמה - להעביר את התובענה הירושלמית לבית משפט השלום בנצרת. מתבקשת תגובת בעלי הדין וחברת גל, תוך 7 ימים; 2. אם לא תהיה הסכמה, האם לא ראוי הוא שפז חברת נפט בע"מ תעתור בבקשה מתאימה לענין הסמכות המקומית, הבקשה לאיחוד הדיון תימחק וזכותם של המבקשים תהיה שמורה להם להגיש בקשה חדשה לאחר שיוחלט בענין הסמכות המקומית ולאחר שיוחלפו כתבי הטענות בתובענה שבנצרת. גם לענין זה מתבקשים בעלי הדין להגיב, במידת הצורך תוך 7 ימים. ניתנה היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039920. B02 חכ /	[ "בש\"א 3992/97" ]	8,415
2,654	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 6425 בפני: כבוד הרשמת השופטת מיכל אגמון המערער ת : ארגל אריזה גלית בע"מ נגד המשיב : פרנסיס משה בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערת: עו"ד יורם קמין החלטה בפני בקשה לדחיית מועד הדיון של בא-כח המערערת. הערעור הוגש לבית המשפט באוקטובר 1996. בא-כח המערער שכנגד מתנגד לבקשה. בנסיבות אלו אין מקום לדחות את מועד הדיון. עם זאת, כדי לאפשר לבא-כח המערערת להופיע לדיון יתקיים הדיון בערעור ביום 16.6.97 בשעה 14:00. ניתנה היום, י"ב באייר תשנ"ז (19.5.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95064250. Q01	[ "ע\"א 95" ]	8,416
12,965	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 6425 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערער : ארגל אריזה גלית בע"מ נגד המשיב : פרנסיס משה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.8.95 בת"א 1236/89 שניתן על ידי כבוד השופט טלגם תאריך הישיבה: יא בסיון תשנ"ז (16.6.97) בשם המערער : עו"ד קמין בשם המשיב : עו"ד קליר זוהר פסק-דין בעלי הדין קבלו הצעת בית המשפט שהערעור יתקבל והערעור שכנגד ידחה במובן ובכפוף לכך שהסכומים ששולמו לא יוחזרו, ושעל המערערת לא תהיה חובה לשלם כל סכום נוסף. אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין. הודע בנוכחות המשיב, שנוכח במעמד מתן פסק הדין והסכים לתכנו. ניתן היום יא בסיון תשנ"ז (16.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט שו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95064250. B02	[ "ע\"א 95" ]	8,417
2,655	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1027 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : טומאיאן סוניה נגד המשיב : טומאיאן סוגומון בקשה למחיקת בקשה לרשות ערעור בשם המערערת: עו"ד הרב שמחה ח. מירון החלטה אני מבטלת את הבקשה לרשות ערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010270. Q01	[ "רע\"א 97" ]	8,418
5,440	ב בית המשפט העליון רע"א 1027/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : טומאיאן סוניה נגד המשיב : טומאיאן סוגומון הוגש/ה רשות ערעור אזרחי בשם המבקשת: עו"ד הרב שמחה ח. מירון החלטה יש להשיב את האגרה. ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010270. O02	[ "רע\"א 1027/97" ]	8,419
2,657	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 2245 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה מבקש : אינגביר יורם נגד המשיבים : 1. פקיד השומה תל-אביב 3 2. נציב מס הכנסה 3. נציבות מס הכנסה-אמיר כהן 4. פקיד שומה ירושלים בקשת רשות ערעור על החלטה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.3.97 בהמרצה 50/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת ב. אופיר ב"כ המבקש: עו"ד י. גולדמן החלטה המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור מס הכנסה והגיש בקשה "לקבלתו על הסף" בטענה מקדמית לפיה הצו שהוצא נגדו על ידי פקיד השומה הוצא באיחור ולאחר המועדים הקבועים בחוק ולפיכך, אינו תקף. בית משפט קמא דחה את טענתו וקבע כי הצו לא הוצא באיחור וכי הוא תקף. הפועל היוצא מהחלטה זו הוא שבית המשפט ידון בערעור שהגיש המבקש לגופו. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור ובית משפט זה מתבקש לקבוע שהצו אכן הוצא באיחור. החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטת ביניים שבעקבותיה יחליט בית המשפט בערעור המבקש לגופו. על אף שקיימים יתרונות לדיון בשאלה מקדמית ולהכרעה בה בשלב מוקדם, כלל נקוט הוא בידי בית משפט זה כי אין לפצל דיון בערכאה זו בין השלב הטרומי של המשפט לבין שלביו האחרים וכי יש להימנע מהתערבות במסגרת בקשות רשות ערעור, בהחלטות ביניים שניתן לערער עליהן בסופה של ההתדיינות, במסגרת הערעור על פסק הדין. לכלל זה, חריגים מסויימים במקרים המתאימים. אין אני סבורה שהמקרה דנן מהווה חריג כזה ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. אין באמור לעיל כדי לנקוט עמדה בשאלה הטרומית הנ"ל ובערעור התלוי בבית המשפט המחוזי לגופו של עניין. הבקשה נדחית בלא להזמין תשובה וללא צו להוצאות. ניתנה היום, א' באייר תשנ"ז (8.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97022450. J01	[ "רע\"א 97" ]	8,420
2,658	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1094/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר המערערת: הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ ג ד המשיב: כים-ניר שירותי תעופה בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 15.2.95 בע"ש 10/95 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ' טלגם בשם המערעת: עו"ד א' ברגמן ועו"ד ש' גלר בשם המשיב: עו"ד בן נפתלי ועו"ד זיו ארז פסק דין השופט ת' אור : 1. המשיבה, כים-ניר שירותי תעופה בע"מ ( להלן: החברה ), ביקשה להנפיק את מניותיה למסחר אצל המערערת, הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ ( להלן: הבורסה ). לצורך זה הגישה החברה טיוטת תשקיף לאישור הבורסה. בהתאם להנחיות הבורסה, שהוצאו על פי תקנונה, נדרשה החברה לעמוד בשורה של תנאים בכדי שמניותיה יתקבלו למסחר בבורסה. בין השאר, נדרשה החברה לכך ששווי החזקות הציבור במניות החברה בסמוך לאחר רישום המניות למסחר לא יפחת משנים וחצי מיליון דולר, ושיעור החזקת הציבור בכלל מניותיה של החברה באותו מועד לא יפחת מ- 25%. על פני הדברים, עמדו תנאי ההנפקה שפורטו בתשקיף בשתי דרישות אלה. על פי טיוטת התשקיף, לאחר ההנפקה צפוי היה הציבור להחזיק ב- 25% ממניותיה של החברה, בשווי של כשלושה מליון דולר. ברם, טיוטת התשקיף כללה בסעיף 2.13 את ההוראה הבאה, אשר עוררה את המחלוקת שבפנינו: "בעלי מניות בחברה ערב ההנפקה לצבור וכן חברת הבת כים ניר ניהול שירותי תעופה ונתיבי אוויר (1991) בע"מ (מאמצעיה העצמיים), בחלקים שווים ביניהם, הצהירו כי בדעתם לפרסם בתוך שלושה חודשים מהיום שבו תרשמנה למסחר מניות החברה בבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, אך לא לפני תום חודש ימים ממועד זה, הצעת רכש לרכוש ממנו עד 900,000 מניות רגילות של החברה וזאת במחיר מינימלי למניה (600%), כמפורט בתשקיף זה. הצעת הרכש תפורסם על פי תקנות ניירות ערך (הצעת רכש) התשנ"ד1994-". הצהרה זו, על הכוונה לצאת בהצעת רכש למניות החברה שהונפקו, מתיחסת ל- 900,000 מניות, שהן 60% מכלל המניות שהוצעו לציבור במסגרת ההנפקה, היינו, 15% מסך הון מניותיה של החברה. המחיר המוצע בהצעת הרכש הוא מחיר המינימום של המניות שהוצעו לציבור במועד ההנפקה. ברור, כי לו אושרה הנפקתה של החברה על פי טיוטת התשקיף שבמחלוקת על ידי הבורסה, ואילו היה הציבור נענה הענות מלאה להצעת הרכש, היו נותרות בידי הציבור, לאחר מימוש הצעת הרכש, החזקות בשיעור 10% בלבד מהון מניותיה של החברה, בשווי כולל של כ- 1.2 מליון דולר. לטענת הבורסה, הוראה זו יוצרת אפשרות ממשית לכך, שתוך פרק זמן שבין חודש לבין שלושה חודשים לאחר מועד ההנפקה, לא תעמוד עוד ההנפקה בתנאי הסף הנדרשים במועד ההנפקה לענין שווי ושיעור החזקות הציבור במניות החברה. על פי הנטען, יש בכך כדי לפגום בהצעת התשקיף שהגישה החברה, כבר במועד הגשתה. לאור זאת דחתה הבורסה את הצעת התשקיף של החברה, ולא אישרה את רישום מניותיה למסחר בבורסה. 2. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם החברה אשר נדון בבית משפט קמא. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת החברה לפיה ההתחייבות לצאת בהצעת רכש במחיר המינימלי שנקבע להנפקה, תוך פרק זמן של חודש עד שלושה חודשים, הינה "רשת בטחון", אשר נועדה להצביע על אמונתם של בעלי החברה בהצלחת ההנפקה, ולא מעשה שמטרתו לעקוף את תנאי הסף לביצוע הנפקה, הנדרשים על פי הנחיות הבורסה ותקנונה. לפיכך, התקבל ערעורה של החברה. עם זאת, איפשר השופט לבורסה להורות לחברה לשנות את נוסח ההתחייבות לביצוע הצעת רכש, כך שהצעת הרכש תתאפשר רק בחלוף חודשיים מיום ההנפקה, ולא חודש, כפי שצויין בהצעת התשקיף המקורית. על פסק דין זה ערערה הבורסה בפנינו. לא הוגש ערעור על ידי החברה על כך שאופשר לבורסה להתנות שהצעת הרכש תתאפשר רק בחלוף חודשיים מיום ההנפקה. במהלך הדיון בערכאה הנוכחית, ניתן צו המעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא עד לסיום הדיון בערעור. בעקבות זאת, ויתרה החברה על ההתחייבות שבמחלוקת, ומניותיה הונפקו בבורסה ביום 8.6.95. משעה שכך, הפך הדיון שבפנינו לדיון אקדמי, ככל שמדובר בהוראה המסויימת שבהצעת תשקיף החברה. עם זאת, עמדה הבורסה על הערעור שהגישה, וטענה כי מדובר בשאלה מעשית המתעוררת מעת לעת. לפיכך, ביקשה הבורסה כי ינתן פסק דין המכריע לגופה בסוגיה שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 3. הוראת החוק הרלבנטית לענייננו, היא סעיף 46(א) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- ( להלן: החוק ), הקובע כדלקמן: "בתקנון הבורסה יקבעו כללים לניהול תקין והוגן של הבורסה ; בלי לגרוע מהאמור יכול שיקבעו בתקנון, למטרה האמורה - ... (2) כללים לרישום ניירות ערך למסחר בבורסה (להלן - רישום למסחר) ובכלל זה כללים בדבר - ... (ב) אפיוני ניירות הערך שניתן לרשמם למסחר, מבחינת סוגם, שווים המזערי הכולל בעת הרישום, החלק המזערי שיוחזק סמוך לאחר הרישום בידי הציבור ומידת פיזורו, והמספר המרבי של הסוגים או הסדרות; ... (4) חובות חברה שניירות ערך שלה רשומים למסחר (להלן - חברה רשומה) ובכלל זה - (א) המשך קיום הכללים שנקבעו לרישום למסחר, גם לאחר הרישום , בשינויים הנובעים מהיות ניירות הערך של החברה רשומים למסחר; ..." (ההדגשות הוספו) סעיף 46(ד) לחוק קובע כדלקמן: "דירקטוריון הבורסה רשאי לקבוע, באישור הרשות, הנחיות הכוללות פירוט, תנאים וסייגים לגבי כללים שנקבעו בתקנון, והכל מקום שהוסמך לכך במפורש בתקנון". מכוח סעיף 46(א)(2) לחוק התקבל סעיף 73ג לתקנון הבורסה אשר הסמיך את הדירקטוריון לקבוע הנחיות בנושא התנאים לרישום למסחר של חברה חדשה, כולל בנושאים הבאים: "אפיוני ניירות ערך שניתן לרשמם למסחר, מבחינת סוגם, שווים המזערי הכולל בעת הרישום, החלק המזערי שיוחזק סמוך לאחר מועד הרישום בידי הציבור ומידת פיזורו...". בעקבות זאת, נקבעו בסעיף 1ב לפרק ז' להנחיות הבורסה (כנוסחו אז) מספר חלופות לענין "שווי החזקות הציבור ושעור החזקות הציבור בחברה חדשה המבקשת רישום מניות למסחר במסגרת הרשימה המקבילה...". החלופה הרלבנטית לענייננו, היא כאמור, זו אשר דרשה החזקות בשווי שניים וחצי מליון דולר, ושיעור החזקות של 25% בידי הציבור בסמוך לאחר מועד ההנפקה. טענות הבורסה 4. טענתה העיקרית של הבורסה היא כי בעקבות ההתחייבות לצאת בהצעת הרכש כאמור לעיל עלולה החברה שלא לעמוד עוד בדרישות הסף לרישום מניותיה למסחר בבורסה, זמן קצר לאחר ההנפקה. לפיכך, רשאית הבורסה, בהסתמך על פרשנות תכליתית של הוראות החוק המסמיך, שלא לאשר את הצעת התשקיף מלכתחילה, בנימוק שכבר במועד ביצוע ההנפקה אין החברה עומדת בדרישות המינימום לרישום מניותיה למסחר. לטענת הבורסה יש לראות את תנאי ההנפקה ואת הצעת הרכש כמהלך אחד, למרות מרווח הזמן שביניהם. לפיכך, אין חשיבות מכרעת לפרשנות אשר תנתן לביטוי "סמוך לאחר הרישום" שבסעיף 46(א)(2)(ב) לחוק. מכל מקום, לשיטתו של בא כוח הבורסה, התיבה "סמוך לאחר" הינה מונח שסתום, אשר יש לפרשו בגמישות, בהתאם לתכלית החקיקה. לטענתו, פרשנות ברוח זו, תוביל למסקנה כי הצעת הרכש בענייננו, תוכננה להתבצע בפרק הזמן ש"בסמוך לאחר הרישום". בא כוחה של הבורסה עמד על חשיבותן של דרישות הסף, בענין שווי החזקות הציבור ושיעורן של החזקות אלו, לניהולה התקין וההוגן של הבורסה. הוא ציין כי ככל ששווי ההחזקות ושיעור ההחזקות שבידי הציבור הולכים ומצטמצמים, כך נפגעת סחירותה של המניה, גדלה התנודתיות במחירה, וגדל הסיכון לביצוע פעולות מניפולטיביות ולהרצת מניות הפוגעת באמון בציבור בבורסה ובשוק ההון. לטענתו, המבחן הרלבנטי לאישור ההנפקה הוא האם מבנה ההנפקה המוצע מסכן את עצם התקיימותם של כללי הסף שנקבעו על ידי הבורסה. אין לאפשר לחברה המנפיקה לתכנן מראש, כחלק מההנפקה, פעולות אשר יביאו את החברה, לאחר ההנפקה, למצב בו אינה עומדת עוד בדרישות הסף לרישום, שהרי בכך נעשים תנאי הסף פלסתר. אין חשיבות למועד המדויק שבו תוצע הצעת הרכש, חודש לאחר מועד ההנפקה, או חודשיים כפי שקבע בית המשפט קמא. הפגם הוא במתן התחייבות מראש, כחלק מתוכנית ההנפקה, כאשר מימושה של התחייבות זו עלול לסכן את עמידת החברה בתנאי הסף שנקבעו. המועד המדויק שבו תמומש ההתחייבות הוא, כאמור, בעל חשיבות משנית. כמו כן, טענה הבורסה כי אין להתערב בשיקוליה המקצועיים, שכן היא בעלת המומחיות בתחום קביעת התנאים לאישור הנפקה, ולה הכלים המקצועיים הדרושים לשם כך. בענייננו, כך נטען, מדובר בתחום מקצועי מובהק, הנוגע למומחיותה המיוחדת של הבורסה, ואשר בו התערבותו של בית המשפט אינה ראויה. בסיכומו של דבר טענה הבורסה כי פסק דינו של בית משפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לתנאי הסף שנקבעו, ואיפשר את עקיפתם. לטענתה, משמעות פסק הדין היא כי יתאפשר גיוס הון בבורסה ללא עמידה אמיתית בתנאי הסף. זאת, בניגוד מוחלט לתכלית החקיקה ולמטרת המחוקק. טענות החברה 5. טענתה העיקרית של החברה היא, כי על פי הקריטריונים שעוגנו בתקנון הבורסה ובהנחיות שהוציאה, המועד שבו על המנפיקה לעמוד בתנאי הסף שנקבעו הוא מועד הרישום למסחר. הבורסה אינה מוסמכת למנוע הצהרה בתשקיף על כוונה של בעלי הענין בחברה לצאת בהצעת רכש למניותיה, שכן פעולה זו כשלעצמה מותרת על פי חוק. כשם שהבורסה אינה מוסמכת למנוע ביצוע הצעת רכש מעין זו לאחר מועד ההנפקה, כך אינה מוסמכת למנוע הצהרה בתשקיף, על הכוונה לבצע את הצעת הרכש בעתיד. עוד טענה החברה, כי העובדה שמדובר בכללים אשר נקבעו מכוחו של סעיף 46(א)(2) לחוק, מלמדת כי מדובר בכללים המתייחסים למועד הרישום, ולא לפרקי זמן אחרים. זאת, כיוון שהסמכות לקבוע כללים המתייחסים לפרקי הזמן שלאחר רישום המניות למסחר, קבועה בחלקיו האחרים של סעיף 46 לחוק, ולא בסעיף 46(א)(2). את הביטוי "סמוך לאחר" יש לפרש בהקשרו הנכון, כמתייחס למועד רישום המניות למסחר. החברה עמדה בטיעוניה על כך שהבורסה לא קבעה כללים האוסרים על בעלי הענין בחברה לרכוש את מניותיה של החברה בבורסה בדרך של הצעת רכש, משעה שאלה הונפקו, אף אם בעקבות מימוש הצעת הרכש ירדו שיעור ההחזקות של הציבור במניה ושווין של החזקות אלה מתחת לתנאי הסף שנקבעו בעת רישום המניות למסחר. כלומר, ממילא מתאפשרים אותם מהלכים אשר עלולים להביא לפגיעה בסחירות המניה, לתנודתיות במחירה, ולאפשרות קלה יחסית לביצוע מניפולציות ולהרצת מניות. מכאן, שהצהרה מראש על הכוונה לבצע את הצעת הרכש אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. לטענת החברה, בתקנה 14 לתקנות ניירות ערך (הצעת רכש), התשנ"ד1994-, הכיר המחוקק באפשרות כי 90% ממניותיה של חברה הנסחרת בבורסה תוחזקנה בידיו של בעל מניות יחיד. המחוקק אינו כופה הצעת רכש משלימה, שתוביל למחיקת החברה מהמסחר בבורסה, אלא כאשר בעל המניות היחיד מגיע לשיעור החזקה של 95% במניות החברה. כמו כן, חוק ניירות ערך עצמו אינו קובע כל נורמה האוסרת ריכוז החזקות במניות חברה מסויימת, בידיו של בעל מניות יחיד. לשיטתה של החברה, אף אם הנפקת המניות, והצעת הרכש שבאה בעקבותיה הן "עסקה אחת", אין בכך כדי לסייע לבורסה בערעורה, שכן סמכויותיה של הבורסה מוגבלות לפעולה על פי הכללים שנקבעו לפי סעיף 46 לחוק. אלה כאמור, מתייחסים אך ורק לפרק הזמן של רישום המניות למסחר. לא נקבעו כללים כלשהם לפרק הזמן שלאחר מועד זה. לטענת בא כוחה של החברה, ההתחייבות לביצוע הצעת רכש היא "גימיק שיווקי" שמטרתו להתגבר על חששם של המשקיעים מפני ירידת שערי המניות. ההתחייבות לקיים הצעת רכש במחיר המינימום של ההנפקה, תוך פרק זמן מוגדר, מספקת למשקיעים "רשת בטחון", ומבטיחה את מחירן של 60% מהמניות שרכש הציבור בהנפקה. מטרת החברה אינה לעקוף את תנאי הסף לביצוע ההנפקה, כי אם להבטיח את הצלחת ההנפקה, לטובת המשקיעים מקרב הציבור. בסיכומו של דבר סבורה החברה כי הבורסה חרגה מסמכויותיה, כאשר פסלה את הצעת התשקיף שלה על יסוד ההתחייבות לבצע את הצעת הרכש האמורה. אמנם, לבורסה ישנו שיקול דעת מקצועי רחב בקביעת הכללים, אך משעה שכללים אלה נקבעו, עליה לפעול על פיהם. דיון ומסקנות 6. נקודת המוצא לדיוננו היא התכלית שבבסיס חוק ניירות ערך, שלשמה הסמיך את הבורסה לקבוע כללים בתקנון, ולפרסם "הנחיות הכוללות פירוט, תנאים וסייגים לגבי הכללים שנקבעו בתקנון". כאמור לעיל, קובע סעיף 46(א) מפורשות כי בתקנון "יקבעו כללים לניהול תקין והוגן של הבורסה". זוהי תמצית תכליתה של הענקת הסמכות לבורסה. על הכללים וההנחיות שאימצה הבורסה לשרת תכלית זו, ולאורה יש לפרשם (ע"א 4276/94 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ ואח' נ' איגוד חברות ציבוריות הרשומות בבורסה ואח' (טרם פורסם) בפיסקה 10 לפסק דיני). בסעיפיו הקטנים של סעיף 46(א) פורטה שורה של עניינים אשר לגביהם רשאית הבורסה לקבוע כללים בתקנונה. סעיף 46(א)(1) הסמיך את הבורסה לקבוע "כללים לענין החברות בבורסה"; סעיף 46(א)(2) התיר לבורסה לקבוע "כללים לרישום ניירות ערך למסחר בבורסה"; סעיף 46(א)(3) אפשר לקבוע "כללים לענין המסחר בבורסה"; וסעיף 46(א)(4) הסמיך את הבורסה לקבוע כללים בדבר "חובות חברה שניירות הערך שלה רשומים למסחר". במסגרת קטגוריה אחרונה זו, הוסמכה הבורסה מפורשות, בסעיף 46(א)(4)(א) שהובא לעיל, לקבוע כללים בענין "המשך קיום הכללים שנקבעו לרישום למסחר, גם לאחר הרישום, בשינויים הנובעים מהיות ניירות הערך של החברה רשומים למסחר". הבורסה לא עשתה שימוש בסמכותה על פי סעיף זה, ולא דרשה כי יתקיים, לאורך זמן, שיעור החזקות מינימלי של הציבור במניות שהונפקו, או כי שווי המניות שבידי הציבור יעלה על שווי מינימלי כלשהו גם לאחר מועד ההנפקה. 7. העובדה כי הבורסה לא מצאה לנכון לקבוע כללים המחייבים את החברות הנסחרות בה להמשיך ולעמוד בכל תנאי הסף שנקבעו להנפקה, או בחלקם, גם לאחר מועד ההנפקה, היא בעלת חשיבות לענייננו. ניתן להסיק ממנה, כי למרות החסרונות הידועים הנובעים מירידה מתחת לסף מסוים בשיעור מניותיה של החברה המוחזקות בידי הציבור הרחב, וההשלכות השליליות שעשויות להיות לכך על סחירות המניה, על תנודתיות מחירה, ועל האפשרות להשפיע באופן מניפולטיבי על שעריה, מוכנה הבורסה, מטעמיה שלה, להשלים עם תופעה זו. שהרי, הבורסה בחרה שלא לנצל את הכוחות שהקנה לה המחוקק, לענין זה, וויתרה על קביעת כללים המונעים ריכוז הבעלות במניות החברה בידי בעלי הענין בה, על חשבון חלקו של הציבור הרחב במניות החברה. 8. מהאמור עד כה מתבקשות שתי מסקנות עיקריות. ראשית, ברור כי אף אם בעקבות ביצוע הצעת הרכש שלגביה התחייבה החברה בהצעת התשקיף, היו בעלי הענין בחברה רוכשים חלק ממניות החברה שהונפקו לציבור, כך שהחברה לא היתה עומדת עוד בתנאי הסף שנקבעו להנפקה, הרי שהנזק ל"ניהולה התקין וההוגן" של הבורסה, אינו מסוג הנזקים אשר הבורסה סברה שיש להתגונן בפניהם או לקבוע כללים שימנעום. שכן, לו היה כרוך מהלך מסוג זה בנזק כה חמור, כטענת הבורסה, חזקה עליה שהיתה קובעת כללים, מכוח סעיף 46(א)(4)(א) בכדי לקדם פני רעה זו. דהיינו, כללים בדבר הבטחת המשך החזקות של ניירות בידי הציבור בשיעור הדומה לזה שבסמוך לאחר רישום ניירות הערך למסחר. אבהיר את דברי. מוסכם על הבורסה, כי אלמלא נכללה בהצעת התשקיף ההתחייבות שבסעיף 2.13, אך זמן קצר לאחר ההנפקה היתה נעשית הצעת רכש זהה לזו שהובטחה בסעיף 2.13 לתשקיף, לא היה בכך כל פגם בעיניה של הבורסה. לאור זאת, מתעוררת השאלה הבאה: אם עניינה של הבורסה הוא במניעת אותן השלכות שליליות על המסחר במניות החברה, הנובעות מביצוע הצעת הרכש על ידי בעלי הענין בחברה, מדוע בחרה הבורסה להבחין בין סיטואציות שתוצאתן לענין זה הינה זהה? מדוע מוצאת הבורסה לנכון להתיר את ביצוען של הצעות רכש של בעלי ענין, אשר לגביהן לא ניתנה התחייבות כלשהי בתשקיף ההנפקה, ובאותה נשימה מבקשת למנוע את ביצועה של הצעת רכש זהה במאפייניה, אשר ניתנה לגביה התחייבות בתשקיף? עמדה בלתי עקבית זו מחלישה במידה ניכרת את עוצמת טענותיה של הבורסה כנגד ההתחייבות שבסעיף 2.13 להצעת התשקיף. 9. מסקנה שניה, הנובעת מניתוח סעיפיו הקטנים של סעיף 46(א), היא כי הכללים שנקבעו מכוח סעיף 46(א)(2) לחוק, מתייחסים לפרק הזמן של רישום המניות למסחר, וקובעים את תנאי הסף שיש לעמוד בהם באותו מועד. כללים אלו, אינם מתייחסים לכל אותה תקופה שלאחר מועד רישום המניות, שבמסגרתה נסחרות המניות בבורסה, ואין הם מטילים על החברה חובה להמשיך ולעמוד בתנאי הסף שנקבעו להנפקה. כפי שציינתי לעיל, כללים מהסוג האחרון, רשאית הבורסה לקבוע מכוח סעיף 46(א)(4). ברוח זו יש לפרש את הביטוי "סמוך לאחר הרישום" המופיע בסעיף 46(א)(2) לחוק. בא כוחה של הבורסה הצביע על כך, שסעיף זה מבחין בין הגבלה בדבר השווי המזערי של ניירות הערך הכלולים בהנפקה "בעת הרישום", לבין החלק המזערי שיוחזק בידי הציבור "סמוך לאחר הרישום". מהשוני בין שני ביטויים אלה, ביקש בא כוחה של הבורסה ללמוד כי בביטוי "סמוך לאחר" התייחס המחוקק לפרק זמן "עמום" ובלתי מוגדר, המסתיים במועד כלשהו לאחר רישום המניות למסחר. אינני סבור כי יש ממש בטענה זו. בעוד שהמחיר המינימלי הנדרש עבור המניות בהנפקה ידוע עוד "בעת הרישום", לא ניתן לדבר על מניות המוחזקות בידי הציבור "בעת הרישום". זאת, מאחר שבאותו מועד טרם חולקו המניות בין הרוכשים בהנפקה. רק "בסמוך לאחר" מועד הרישום מגיעות המניות להחזקת הרוכשים, ולפיכך רק במועד זה ניתן להתייחס למניות המוחזקות בידי הציבור. זהו איפוא הטעם שביסוד ההבחנה אשר נוקט הסעיף. יתרה מזאת, טענתו הפרשנית של בא כוח הבורסה היא חרב פיפיות העשויה לפעול כנגד הבורסה במקרים מסויימים. שכן, אם תתקבל עמדתו, תתכן טענה מצידן של חברות המנפיקות את מניותיהן בבורסה כי אין הן צריכות לעמוד בתנאי הדורש שיעור החזקה מינימלי של הציבור במניות המונפקות "מיד" לאחר ביצוע ההנפקה, וכי יש להסתפק בכך שאותן חברות מנפיקות יעמדו בתנאי זה רק תוך פרק זמן בלתי מוגדר ב"סמוך לאחר" ההנפקה. דומני, כי פרשנות מעין זו לביטוי, לא היתה מתקבלת על דעתה של הבורסה לו היתה נטענת מצידן של החברות המנפיקות. בדומה לכך, אין בידי לקבל פרשנות ברוח זו אף כאשר היא נטענת מצידה של הבורסה. 10. בדברי עד כה, ייחסתי חשיבות לחוסר העקביות הנובע מעמדתה הנוכחית של הבורסה, לנוכח העובדה כי נמנעה מלעשות שימוש בסמכות אשר הוקנתה לה בסעיף 46(א)(4)(א) לחוק. בטיעוני הבורסה שבפנינו, אין לכך כל הסבר המניח את הדעת. ער אני לכך שההחלטה אם לקבל כללים בנושא מסויים אם לאו, מצויה בתחום סמכויותיה המקצועיות המובהקות של הבורסה. לכן, חזקה על הבורסה ששקלה היטב את התועלת שבכללים מסוג זה, למול הנזק הטמון בהם, בטרם החליטה להמנע מקבלתם. ברור כי קביעת כללים המטילים על החברה חובה להמשיך ולעמוד בתנאי הסף אף לאחר מועד ההנפקה עלולה להיות בעייתית. החברה עשויה שלא לעמוד עוד בתנאי הסף להנפקה בשל נסיבות המצויות מחוץ לשליטתה. יתרה מזאת, בעוד שסרוב מצידה של הבורסה לרשום את מניות החברה למסחר מלכתחילה, כיוון שאינה עומדת בתנאי הסף הנדרשים, אינו כרוך בנזק כלשהו לציבור המשקיעים מקרב הציבור, הרי שהטלת סנקציה בדיעבד על חברה אשר במהלך המסחר במניותיה חדלה מלעמוד בתנאי הסף שנדרשו במועד ביצוע ההנפקה, פוגעת בהכרח בציבור המשקיעים אשר רכש את מניותיה של החברה בהנפקה, או בשוק המשני. עם זאת, ראוי לציין כי בעייתיות זו עמדה לנגד עיניו של המחוקק, ובשל כך הסמיך את הבורסה לעמוד על המשך קיום הכללים שנקבעו לרישום למסחר, גם לאחר ביצוע ההנפקה, "בשינויים הנובעים מהיות ניירות הערך של החברה רשומים למסחר." עולה מכך כי הבורסה לא אולצה לפעול בדרך של "הכל או לא כלום" - היא לא חויבה להחליט אם לדרוש מהחברה לעמוד בכל תנאי הסף אף לאחר מועד ההנפקה, או לחלופין, לוותר כליל על דרישה מעין זו. בפני הבורסה עמדו, ועומדות אף כיום, אפשרויות נוספות. בסמכותה לדרוש כי לאחר ההנפקה תעמוד החברה רק בחלק מתנאי הסף, והיא רשאית אף לקבוע סייגים חמורים פחות מתנאי הסף, בנוגע לפיזור המניות, חלק המניות שיוחזק בידי הציבור וכדומה. ברם, כפי שציינתי לעיל, הבורסה ויתרה כליל על הפעלת הסמכות שהקנה לה סעיף 46(א)(4)(א) לחוק, ונמנעה מקבלת כללים על פיו. 11. על פני הדברים, ולאור המסקנות שפורטו לעיל, קשה לקבל את טענותיה של הבורסה כנגד הצעת התשקיף של החברה. על פי הצעת התשקיף, מיד לאחר ההנפקה צפויה היתה החברה לעמוד בכל תנאי הסף שנקבעו. שיעור החזקה של הציבור במניותיה צפוי היה לעמוד על 25%, ושווי החזקות הציבור צפוי היה לעלות על שניים וחצי מליון דולר. רק לאחר חודש - ועל פי קביעת השופט קמא ניתנה לבורסה אופציה להאריך את התקופה לחודשיים - עשויה היתה להתממש הצעת הרכש, ובכך להביא את החברה למצב בו אינה עומדת עוד בתנאי הסף שנדרשו בהנפקה. דא עקא, שבמועד זה, כפי שהובהר לעיל, ממילא רשאים היו בעלי הענין בחברה לצאת בהצעת רכש כגון זו שלביצועה התחייבו. 12. בא כוח הבורסה, שהיה מודע לקשיים אשר מעוררות טענותיו, ביקש כי נתמקד במועד רישום החברה למסחר. לטענתו, ההתחייבות לביצוע הצעת רכש בעתיד, המהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעסקת ההנפקה, מונעת מהחברה מלעמוד בתנאי הסף הנדרשים, כבר במועד ההנפקה. לשיטתו, יש לראות את החברה, כבר במועד ההנפקה, כמי שאינה עומדת בתנאי הסף בדבר שיעור ההחזקות המינימלי של הציבור במניות החברה, ובדבר שווין המינימלי של החזקות אלה. אם לא כן, כך נטען, תפתח הדרך לעקוף את תנאי הסף שקבעה הבורסה, ואלה לא יוכלו לשמש עוד לתכלית שלשמה התקבלו. מקובלת עלי הגישה לפיה אין להסתפק בבדיקה טכנית-פורמלית של עמידת החברה בתנאי הסף, במועד רישום המניות למסחר ומיד לאחריו. אין להתעלם מהאפשרות לכך שהחברה לא תעמוד בתנאי הסף מבחינה מהותית, אלא למראית עין בלבד ובאופן זמני, כחלק מקנוניה מתוכננת. ברם, כאשר מחליטה הבורסה לדחות את הצעת התשקיף על יסוד חשש מעין זה, עליה לבסס את החלטתה על תשתית עובדתית מתאימה. חברה אשר, על פני הדברים, עומדת בתנאי הסף שנקבעו לרישום מניותיה למסחר, רשאית להנות מההנחה כי היא פועלת בתום לב, כל עוד לא נסתרה הנחה זו בראיות בעלות משקל. 13. בענייננו, לא הסתירה החברה את כוונותיה, ואת המוטיבציה שהנחתה אותה בפעולותיה. ברור כי התחייבותם של בעלי הענין בחברה לרכוש חזרה 60% מהמניות שהונפקו במחיר המינימום שנקבע להנפקה, תוך פרק זמן נתון, מפחיתה את סיכוני ההפסד אליהם חשופים המשקיעים המשתתפים בהנפקה. היא הופכת את ההנפקה אטרקטיבית יותר בעיני המשקיעים, ויוצרת מעין ביטוח שער חלקי למניות המונפקות. מובן, כי אם במועד בו תפקע הצעת הרכש יהיו שערי הבורסה של מניות החברה גבוהים ממחיר המינימום שבו הוצעה ההנפקה לציבור, לא יבקש אף אחד מהמשקיעים למכור את מניותיו בתנאיה של הצעת הרכש. רק אם ירדו שערי המניות מתחת למחיר המינימום של ההנפקה, יבקשו המשקיעים לממש את הזכות למכור במסגרת הצעת הרכש 60% מהמניות שרכשו, במטרה לצמצם את הפסדיהם. לטענת החברה, לאמיתו של דבר, בעלי הענין בחברה לא היו מעוניינים בקנית המניות שלגביהן צפויה היתה להנתן הצעת הרכש האמורה. ההפך הוא הנכון. מטרתה של ההתחייבות בטיוטת התשקיף, לצאת בהצעת רכש כאמור, היתה לאותת למשקיעים כי מדובר בהנפקה כדאית עבורם. התחייבותם של בעלי הענין לצאת בהצעת רכש נועדה להפגין את אמונתם בהצלחת ההנפקה, ולהביא לידיעת המשקיעים את הערכתם לפיה שערי מניותיה של החברה צפויים לעלות בעתיד. מדובר באיתות הנתפס על ידי המשקיעים כאמין, שכן התחייבותם של בעלי הענין בחברה לצאת בהצעת רכש בה ירכשו חלק מהמניות שהונפקו במחיר ידוע מראש, מוכיחה כי "פיהם וכיסם שווים". בהתחייבותם לצאת בהצעת רכש נטלו על עצמם בעלי הענין בחברה סיכון להפסד כספי, אם יתבררו הערכותיהם ביחס להצלחת ההנפקה כשגויות. אסביר את דברי. כפי שציינתי לעיל, ברור כי מחזיקי המניות מקרב הציבור צפויים להענות להצעת הרכש רק אם מחירי מניותיה של החברה בשוק ירדו אל מתחת למחיר המינימום של ההנפקה. עולה מכך, כי לו היתה הצעת הרכש מתממשת ו"מצליחה", היה הדבר כרוך בהפסד ממון לבעלי הענין בחברה, שכן אלה היו נאלצים לקנות את המניות במחיר הגבוה ממחירן בבורסה, באותה עת. ישנו איפוא הגיון רב בטענת החברה לפיה ההתחייבות לצאת בהצעת הרכש לא ניתנה מתוך כוונה שבעלי הענין בחברה ישובו וירכשו את המניות מספר חודשים מאוחר יותר, אלא מתוך סברה כי שערי המניה יעלו, ועקב כך, ימנע ציבור רוכשי המניות מלמכור לבעלי הענין בחברה את מניותיו, באותם תנאים שהובטחו בהצעת הרכש. על פני הדברים, אף יש ממש בטענה, כי ההתחייבות בה עסקינן הינה איתות שמטרתו למנוע מצב שבו, לנוכח כל ירידת שערים זמנית, יאבדו בעלי המניות מקרב הציבור את אמונם במניות החברה, ויזדרזו למכור את מניות החברה שרכשו בהנפקה. 14. הטרוניה היחידה שהעלתה הבורסה כנגד החברה, ואשר בה תלתה את סירובה לאשר את טיוטת התשקיף, מתייחסת לכך שכבר במועד ההנפקה הודיעה החברה על כוונתה לצאת בהצעת רכש, אשר לו היתה מתממשת, היתה מביאה את החברה למצב בו אינה עומדת עוד בתנאי הסף לרישום מניותיה למסחר. אולם בעובדה זו לבדה אין כל רבותא. קיומה של אפשרות היפותטית, שסבירות מימושה לא ידועה, לכך שהצעת הרכש האמורה תצא אל הפועל, ובעקבות זאת, תוך מספר מועט של חודשים לא תעמוד עוד החברה בתנאי הסף שנדרשו במועד ההנפקה, אינה מספיקה כשלעצמה, בכדי לבסס את הטענה כי כבר במועד רישום המניות למסחר לא עמדה החברה בתנאי הסף האמורים. 15. בא כוח הבורסה הדגיש, שהבורסה הינה גוף מקצועי אשר מסור לה שיקול דעת להפעלת סמכויותיה ולא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיה המבוססות על ידע מקצועי. כך גם בענייננו, כשהחליטה הבורסה על דחיית הצעת התשקיף הנדון בשל סעיף 2.13 אשר בו. אכן, לבורסה שיקול דעת מקצועי רחב (ע"א 4275/94, 6230/94 הבורסה לניירות ערך בתל אביב נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ (טרם פורסם), בפיסקה 59; ע"א 1726/91 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ' כץ , פ"ד מו(2) 441, 452). אך יש לזכור, שאין המשיבה מבקשת לתקוף את האמור בתקנון הבורסה או את ההנחיות שנקבעו על ידי הבורסה. עמדתה מעוגנת בנוסח החוק, בנוסח התקנון ובנוסחן של ההנחיות כפי שנקבעו על ידי הבורסה. המחלוקת בין הצדדים הינה בדבר הפרשנות של הוראות אלה. פרשנות כזו צריכה להעשות על פי לשון ההוראות הרלוונטית ותכליתן. על פי פרשנות זו, ייקבע אם צדקה הבורסה בעמדתה, אם שמא הדין עם המשיבה. אין הבורסה יכולה לקרוא אל תוך ההוראות הנ"ל, כולל ההנחיות שהוציאה, את מה שלא קבוע בהן ואינו עולה מתכליתן. הבורסה הינה רשות הכפופה למשפט המנהלי (ראה פסקה 17 בע"א 4275/94, 6230/94 הנ"ל). ככל רשות אחרת היא נדרשת לבסס את החלטותיה ואת ממצאיה בהסתמך על התשתית הנורמטיבית הרלוונטית כמו גם על תשתית עובדתית ראויה (ראו ב' ברכה, המשפט המנהלי , חלק שני (נבו 1996), בעמודים 282-275). כך גם כאשר ההחלטה מתקבלת על יסוד כללים שנקבעו בידי הבורסה עצמה. מדובר בכללים אשר אושרו על ידי הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר על פי הליך שנקבע בחוק, ואף אותם נדרשת הבורסה להפעיל על בסיס תשתית עובדתית מספקת. אכן, לבורסה שמור תפקיד מפתח בעיצוב הכללים ובקביעתם, אך משעה שאלה נקבעו ואושרו, אין היא רשאית לפרשם ככל העולה על רוחה. יש לזכור, כי כיום הבורסה לניירות ערך בתל אביב הינה בעלת מעמד מונופוליסטי בתחומי מדינת ישראל. חברה אשר הצעת תשקיף מטעמה נדחית על ידי הבורסה בתל אביב אינה יכולה להנפיק את מניותיה בבורסה אחרת בתחומי המדינה. עובדה זו מחייבת את הבורסה לנקוט משנה זהירות בבואה להכריע בעניינן של חברות המעוניינות להנפיק את מניותיהן במסגרתה. עליה להקפיד הקפדה יתרה על כך שהחלטותיה תתקבלנה על בסיס תשתית עובדתית הולמת ומספקת. 16. בענייננו, לא הצביעה הבורסה על תשתית ראויה המצדיקה את ההחלטה אשר קיבלה בעניינה של החברה. הבורסה לא הציגה כל נתונים שמהם ניתן להסיק מה הסיכוי למימושה של הצעת רכש הצפויה, ומהי ההסתברות לכך שמניות החברה אשר הונפקו לציבור הרחב יירכשו בחזרה, במסגרת אותה הצעת הרכש. הבורסה אף לא הניחה תשתית לטענה כי בעלי החברה, או מנהליה, התכוונו לעקוף את תנאי הסף בהם נדרשו לעמוד, או כי מדובר בפעולה "מלאכותית" שאין הגיון בצידה, לבד הרצון להתחזות כמי שעומדים בתנאי הסף לרישום המניות למסחר. אף לא הוכח כי תנאי הסף הנדרשים לשם רישום החברה להנפקה קויימו למראית עין בלבד, או כי נרקמה קנוניה כלשהי בקשר לעמידה בתנאים אלו. אין מחלוקת כי במשך השבועות הראשונים שלאחר ההנפקה, לכל הפחות, צפויה היתה החברה להמשיך ולעמוד בכל תנאי הסף שנדרשו. החברה אף נתנה הסבר הגיוני ומספק לשאלה מדוע התחייבה לצאת בהצעת הרכש האמורה. לאור כל זאת, נראה כי בנסיבות המקרה הנוכחי, ולאור התשתית הנורמטיבית המפורטת לעיל, אין מנוס מדחית עמדתה של הבורסה בעניינה של החברה. 17. סיכומו של דבר, הנני סבור כי בנסיבות המקרה הנוכחי הרחיקה הבורסה לכת בפרשנות שנתנה לכללים לרישום ניירות הערך למסחר, שנקבעו מכוח סעיף 46(א)(2) לחוק, ולא ביססה את החלטתה לדחות את הצעת התשקיף של החברה על תשתית עובדתית אשר תצדיק אותה. אשר על כן, דין הערעור להדחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גולדברג : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95010940. E01	[ "ע\"א 1094/95", "ש 10/95", "ע\"א 4276/94", "ע\"א 4275/94", "ע\"א 1726/91", "בע\"א 4275/94" ]	8,421
26,961	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 877/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : בר מאיר נגד המשיבים : 1. גורדון עדי 2. הראל אבשלום סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בשבט התשנ"ח (23.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008770. A04 /דז/	[ "ע\"א 877/97" ]	8,423
28,434	ב בית המשפט העליון ע"א 877/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : בר מאיר נגד המשיבים : 1. גורדון עדי 2. הראל אבשלום בקשה למחיקת ערעור בשם המערער: עו"ד י. אבישי החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ח (5.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008770. O05	[ "ע\"א 877/97" ]	8,424
2,662	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2890/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרת: עמותת "בצדק" נ ג ד המשיבים: 1. מנהל הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (להלן: "המנהל") 2. מנהל "טלעד אולפני י"ם בע"מ" (להלן: "הזכיין") עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד א' רוזנבלט ה ח ל ט ה העותרת מבקשת שבית המשפט ימנע בעד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו לשדר היום, 13.5.97, סרט בשם "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", במסגרת התכנית "עובדה" המשודרת בערוץ השני של הטלויזיה. העתירה הוגשה לבית המשפט שלשום, יום 11.5.97, ערב חג העצמאות, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, ולפיכך לא הגיעה אלי אלא הבוקר. ערב חג העצמאות, בשעה מוקדמת יותר של אחר הצהרים, הוגשה לבית המשפט עתירה אחרת, שעיקריה וטעמיה דומים והסעד המבוקש בזה זהה: בג"ץ 2888/97. באותה עתירה נתתי, בו ביום, החלטה מנומקת. בהחלטתי דחיתי את הבקשה לצו ביניים, שימנע את שידור הסרט במועד המתוכנן, ועד לאחר דיון והחלטה בעתירה עצמה. הבקשה לצו ביניים נדחתה בשל שני טעמים: ראשית, בשל שיהוי בהגשת העתירה באופן שמנע דיון של ממש בהשתתפות הצד השני; ושנית, משום שלגוף העניין העתירה לא התמודדה כלל עם ההלכה הנוהגת באשר לחופש הביטוי, ובמיוחד באשר לצנזורה מוקדמת על ידי בית המשפט, ואף לא הצביעה, מעבר לטענות כלליות, על עובדות מסויימות שיש בהן כדי להצדיק צו האוסר את השידור. ואין אני רואה צורך לחזור כאן ולפרט את הטעמים שניתנו שם: הטעמים חלים כאן כמו שם. אוסיף רק שתי הערות מיוחדות לעתירה זאת. ראשית, הלכה היא שבדרך כלל אין לפנות אל בית המשפט אלא רק לאחר שנעשתה פנייה ראוייה אל הרשות המוסכמת עצמה, כדי לבקר את החלטת הרשות או את הימנעות הרשות ממתן החלטה במהירות הראוייה. כאן, אכן, פנתה העותרת אל המשיבים. אולם הפנייה נעשתה באותו יום בו הוגשה העתירה לבית המשפט. אפילו אם הפנייה למשיבים נעשתה זמן מה לפני הגשת העתירה לבית המשפט, ברור כי לא ניתנה למשיבים שהות מינימלית לשקול את הפנייה ולהשיב דבר לעותרת, לפני שהעותרת הגישה את העתירה לבית המשפט. בנסיבות המקרה, פנייה כזאת למשיבים היא לא יותר ממס שפתיים, ואין בה כדי לענות על הדרישה למיצוי ההליך המינהלי. שנית, העתירה טוענת כי הסרט פוגע בשמו הטוב של רב מסוים, ולא ניתנה לאותו רב זכות תגובה על הסרט. אך טענה זאת דינה להידחות, אף ללא קשר לטעמים האחרים, משום שהיא לא באה מפי אותו רב, ואף אין טענה כי אותו רב ביקש, או מבקש כיום, להגיב על הסרט. יתירה מכך. מן העתירה משתמע כי אותו רב נתבקש וסירב להתראיין ולומר את דברו בסרט זה. לפיכך אני דוחה את הבקשה לצו ביניים. העתירה עצמה תועבר להרכב. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028900. I02	[ "בג\"ץ 2890/97", "בג\"ץ 2888/97" ]	8,427
2,663	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4954/94 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערערים : 1. מינהל מקרקעי ישראל (המשיבים בערעור שכנגד) 2. רשות הפיתוח 3. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נגד המשיבים : 1. בנימין מזרחי (המערערים בערעור שכנגד) 2. דוד בלילה 3. עוזי נחום 4. שירות מוניות עמל בע"מ 5. עיריית חיפה 6. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.6.94 בת.א. 1750/82 שניתן על ידי כבוד השופט ח' אריאל תאריך הישיבה: יח' בחשון תשנ"ז (31.10.96) בשם המערער 1: עו"ד מ' גולן בשם המערערות 3-2: עו"ד נ' ברטוב בשם המשיבים 4-1: עו"ד י' גבעון ועו"ד א' מאיר בשם המשיבות 6-5: עו"ד א' סידי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שקיבל בחלקה את תובענת המשיבים 4-1 נגד שלושת המערערים ודחה את תובענתם נגד המשיבות 5 ו6-. בערעורם חוזרים המערערים וטוענים, כי דין התביעה כנגדם היה להידחות על הסף מחמת התיישנות. אני סבור, כי טענה זו - שבית המשפט קמא פסק לדחותה - בדין יסודה. בכך מתייתר הצורך לדון בהשגות המערערים והמשיבים 4-1 על צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי לגופה של התובענה. כן מתייתר הצורך לדון בהשגתם (החלופית) של המערערים על צדקת החלטתו של בית המשפט שלא לחייב, ביחד עימם, גם את המשיבות 5 ו6-. יצוין, כי מצד המשיבים 4-1 לא הוגש ערעור על דחיית תביעתם כנגד המשיבות 5 ו6-. העובדות 2. המשיבה 4 (להלן: עמל), חברה המאגדת בעלי מוניות, נוסדה למטרת הפעלתה של תחנת מוניות שירות. המשיבים 1, 2 ו3- (להלן: המשיבים) הם מנהליה של עמל. המשיבים תרו אחר מקום מתאים להקמתה של התחנה. בשנת 1971 התקשרו בעיסקת שכירות מוגנת של מבנה, ברחוב יפו 157 חיפה. המבנה (להלן: המושכר), ששטחו 291.50 מ"ר, ניצב על חלקת-קרקע, בשטח של 1447 מ"ר (להלן: החלקה), שלפנים נודעה כחלקה 33 בגוש 10825 ושעם הסדרתה הפכה לחלק מחלקה 2 בגוש 10917. החלקה היא בבעלות רשות הפיתוח (המערערת 2) והמושכר שעליה נוהל, בעבור רשות הפיתוח, על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (המערער 1) באמצעות המערערת 3 (להלן: עמידר). עד שנת 1971 הוחזק המושכר בידי שתי דיירות מוגנות. המשיבים באו בדברים עם הדיירות המוגנות וביום 3.9.71 כרתו עימן חוזה, שהוכפף להסכמת עמידר, לרכישת זכויותיהן במושכר תמורת תשלום דמי מפתח בסכום כולל של 260,000 ל"י, מזה 180,000 ל"י לדיירות היוצאות. עמידר הסכימה להעברת הזכויות למשיבים, כנגד קבלת חלק הבעלים בדמי המפתח בסך 80,000 ל"י, וביום 23.11.71 הושלמה העיסקה בכריתת חוזה בינה (כנציגת רשות הפיתוח) לבין המשיבים. על-פי החוזה הושכר המושכר למשיבים למשך חודש אחד (החל מיום 1.12.71), על-מנת שבתום תקופת השכירות החוזית יהפכו המשיבים לדיירים מוגנים במושכר תחת הדיירות היוצאות. בתנאי השכירות נקבע, כי המשיבים רשאים להשתמש במושכר לניהול משרד לנסיעות עירוניות ובינעירוניות. כן הותנה, כי הגם שזכות השכירות הניתנת למשיבים מתייחסת לשטח המושכר בלבד, יהיו הם רשאים להשתמש גם בשטחה הלא-בנוי של החלקה, מבלי שיהיה במתן הרשות כדי להקנות להם זכות כלשהי בשטח זה. 3. החלקה מצויה לא הרחק מצומת הרחובות יפו ודולפין. על-פי תכנית מיתאר מקומית (חפ-1021/א'), שהודעה על הפקדתה פורסמה ביום 5.5.66 והודעה בדבר אישורה פורסמה ביום 31.10.68, יועד צומת זה לשמש כמקום בנייתה של תחנת האוטובוסים המרכזית בעיר חיפה; חליפתה החדשה של התחנה הישנה שהוקמה עוד בשנת 1946. במועד בו רכשו המשיבים את הזכויות בחלקה, היתה תכנית זו בתוקף. זמן קצר לאחר מכן (ביום 7.9.72) הופקדה התכנית חפ-1021/ב', שהיוותה תכנית שינוי לתכנית הקודמת; ועם אישורה (ביום 27.8.73) ביטלה תכנית זו את התכנית הראשונה ובאה תחתיה. אך בעניין עיקרי אחד לא נישנו שתי התכניות זו מזו: בשתיהן דובר בבנייתה של "תחנת 'אגד' בהצטלבות דרך יפו - דולפין". 4. משקיבלו את החזקה בחלקה, התחילו המשיבים בביצוע עבודות הכשרה של השטח. אך עד מהרה הופסקו העבודות בהתערבות נציגי עיריית חיפה בנימוק שמבנה המושכר מסוכן ואין להשתמש בו. בעקבות זאת, ביום 17.5.72, שיגרה העיריה לעמידר הודעה דחופה, לאמור, כי המבנה ברחוב יפו 157 (קרי: המושכר) מהווה סכנה לציבור ויש להרסו בתוך חמישה ימים. על ההודעה חתמו ראש העיריה ומהנדס העיר. בתזכירו לראש העיריה, מיוני 1972, חזר מהנדס העיר והעיד, "כי הבניין הראשי ובניין המחסן הסמוך שברח' יפו 157, הינם מבנים מסוכנים העלולים להתמוטט בכל עת ויש להרסם מיידית". ביום 30.6.72 כינס הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים דיון בגורלו של הבניין. גם בא-כוחם של המשיבים השתתף בדיון. בסיכום מסקנותיו (ששוגר אל המשתתפים ביום 16.7.72) קבע הממונה, כי המושכר אכן מסוכן. עוד קבע, כי בהתאם לתכנית בנין עיר מאושרת חפ-1021/א', הבניין בו נמצא המושכר "הועד להריסה" מאחר שהוא "נמצא בשלמותו בשטח המיועד להרחבת רחוב יפו". עם זאת ציין, ש"בכדי להסיר סכנה מיידית לשלום וביטחון הציבור" הסכים להצעת בא-כוח עמידר "ששטח חצר הבניין הנדון יגודר ותקרת הבניין תיתמך באמצעות תמוכות עץ". 5. ביום 25.10.73 פורסמה הודעת הוועדה המקומית (מיום 4.10.73), כי המקרקעין שפורטו בתוספת להודעה (והחלקה בכללם) דרושים לוועדה למטרה הציבורית שלה נועדו בתכנית חפ-1021/ב', בדבר הקמתה של "תחנת א.ג.ד. בהצטלבות דרך יפו - דולפין". בהודעה נאמר, כי הוועדה פועלת בתוקף סמכותה לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, ולפי סעיפים 5 ו7- לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. הובהר כי הוועדה "מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין, מפני שהם דרושים באופן דחוף לצורכי הציבור שלמענם עומדים לרכשם". בהודעה נאמר, שכל המחזיק באיזה מן המקרקעין שפורטו בתוספת נדרש למסור לוועדה "מיד את החזקה בנכס", ועל כל התובע זכות או טובת הנאה באיזה מן המקרקעין להגיש לוועדה, בתוך חודשיים, את תביעתו לפיצויים בצירוף ראיות לתמיכתה. ביחס לחלקה צוין (בתוספת להודעה), כי חלק ממנה (החלק שלפנים נודע כחלקה 33 בגוש 10825) מיועד, לפי התכנית, "לדרך והרחבתה", אך משנמצא כי הפקעת חלק זה בלבד תפחית את שווייה של יתרת השטח, הוחלט לרכוש לצורכי ציבור את החלקה בשלמותה. 6. ביום 31.10.73 נשלחה למשיבים, בדואר רשום, הודעת מנהל המחלקה לנכסי העיריה בעיריית חיפה, בה הופנתה תשומת לבם להודעה על הפקעת החלקה אשר פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 25.10.73 כאמור. בהודעה צוין, כי הוועדה המקומית אכן מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין האמורים. המשיבים נדרשו לפנות את המושכר והחלקה; ומשסירבו לעשות כן, הגישה עיריית חיפה לבית המשפט תביעת פינוי נגדם ונגד עמל. 7. המשיבים קיוו שיעלה בידם להעביר את רוע הגזירה. ביום 16.12.73, בעקבות הגשתה של תביעת הפינוי, פנו במכתב מפורט אל ראש עיריית חיפה. במכתבם סיפרו כי ברכישת הזכויות בחלקה השקיעו ממון רב. הם הלינו, כי בזמן ההתקשרות בעיסקה לא נאמר להם דבר אודות יעודו של המבנה, וכי רכשו את הזכויות בו בתום לב. הם כפרו בטענה, שהמבנה אינו ניתן לתיקון, וטענו כי מהנדס מטעמם קבע, כי ניתן לתקן את הבניין. עמדה זו, הוסיפו, הוצגה על-ידי נציגם בדיון שהתקיים אצל הממונה על המחוז ביום 16.7.72; ומשקיבלו על עצמם באותו המעמד, לגדר את השטח לשם מניעת סכנה, הובטח לנציגם - כך טענו - כי יימצא הסדר שיניח את דעתם. אך כעבור זמן, בהיותם בשירות לאחר מלחמת יום הכיפורים, הומצא למשרדם צו ההפקעה. לסיום טענו, כי מימוש תכנית ההפקעה יהרוס את עסקה של עמל ויפגע בפרנסת חבריה הרבים ובמשפחותיהם. אך ההליכים בתביעת הפינוי נמשכו, ובשנת 1976 (המועד המדויק לא צוין) ניתן בתובענה פסק-דין המחייב את עמל ואת המשיבים לפנות את החלקה. עוד קודם לכן (בשלהי שנת 1975, או בראשית 1976) פינו המשיבים את מרבית שטח החלקה. מכאן ואילך הם נאחזו בשולי השטח והוסיפו לנהל בו (ללא רישיון) תחנת מוניות. המשיבים קיוו, והשתדלו, להשיג היתר לבניית תחנת מוניות במקצת השטח, בו נאחזו; אך בקשותיהם נדחו. 8. ביום 9.2.78 כתב בא-כוחם דאז של המשיבים אל המשיבות 5 ו6- (עיריית חיפה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה). במכתב הוצהר, כי לעמל ולמשיבים אין כל תביעה או דרישה לתשלום פיצויים בגין הפקעת החלקה ופינויים ממנה. עם זאת הובהר במכתב, כי עמל והמשיבים שומרים על זכותם לתבוע פיצויים מן המערערים או מאת מי מהם. במכתב נוסף ששוגר מטעמם לעיריה (ביום 28.12.81) נכללה דרישה למתן רישיון להפעלת תחנת מוניות במקצת השטח; ולחילופין, דרישה לפיצויים בגין ההפקעה. ההליך לפני בית המשפט המחוזי 9. ביום 28.7.82 - יותר מעשר שנים לאחר ההתקשרות בעיסקה ויותר משמונה שנים לאחר שנמסר להם על הפקעת החלקה והוגשה נגדם תביעה לפינויה - הגישו עמל והמשיבים לבית המשפט המחוזי את התביעה, נשוא ענייננו, בה תבעו פיצויים על הפסד דמי המפתח ששילמו בגין העיסקה וכן פיצוי על השקעותיהם בנכס גופו, אובדן רווחים ואובדן מוניטין. מלכתחילה כוונה התביעה נגד המערערים בלבד, ורק מקץ כשנתיים נוספות (ביום 19.7.84) הוגש מטעמם כתב-תביעה מתוקן, בו כללו, כנתבעות נוספות, גם את המשיבות 5 ו6-. התביעה נגד המערערים התבססה על עילות של הטעיה בכריתת חוזה, ניהול משא-ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב והפרת חוזה. בתביעה נטען, כי זה מכבר, ועוד בטרם התקשרו עימם, היה ידוע למערערים, כי החלקה מיועדת להפקעה ושהמבנה אשר עליה מיועד להריסה. אך למרות שהיטיבו לדעת את העובדות, חדלו מלהביאן לידיעתם קודם להתקשרות ומלהעמידם על העתיד והצפוי להתרחש. בכך, טענו, הפרו המערערים את חובתם לנהוג כלפיהם בתום לב, והיטעו אותם בדבר, שאילו הובא לידיעתם מבעוד מועד, היו הם נמנעים מלהתקשר בעיסקה. התביעה נגד המשיבות 5 ו6- התבססה על קורות המשא ומתן, שניהלו עם משיבות אלו, במטרה לצמצם את נזקיהן כתוצאה מן ההפקעה. בתביעה נטען, כי בפברואר 1978 הגיעו לכלל הסכמה עם עיריית חיפה, כי בתמורה לוויתורם על זכותם לקבלת פיצויים מן הוועדה המקומית בגין הפקעת החלקה, יינתנו להם היתר בנייה ורישיון עסק שיאפשרו להם להקים ולנהל את תחנת המוניות בשולי החלקה (בהם נאחזו לאחר שפינו את מרבית שטח החלקה); וכן הובטח להם, כי שטח זה (רצועת קרקע באורך של כשבעה מטרים) יוחכר להם בחכירה לדורות. משהופרו ההבטחות - טענו המשיבים - השתמשו בזכותם וביטלו את ההסכם שמכוחו ויתרו על תביעתם לפיצויים. 10. המערערים, שהתגוננו מפני התובענה בטענות שונות, הקדימו וטענו גם טענת התיישנות; ולטענה זו הצטרפו גם המשיבות 5 ו6-. טענת המערערים היתה, כי תקופת התיישנותה של התביעה היא שבע שנים מן היום בו נולדה עילת התובענה; וכי המועד שבו נולדה עילתם של המשיבים חל ביום 23.11.71, בו התקשרו עם המערערים בחוזה השכירות ושילמו את דמי המפתח. ברם, הוסיפו המערערים וטענו, כי גם אם מחשבים את מניין התקופה מן המועד שבו נתגלה למשיבים דבר הנזק שבגינו הם תובעים פיצוי, הרי שמועד זה חל ביום 30.6.72 (בו הובהר למשיבים, מפי הממונה על המחוז, כי המושכר מיועד להריסה, ולא ניתן להכשירו לניהול עסק כלשהו), או, לכל המאוחר, בשלהי אוקטובר 1973, עת פורסמו ונמסרו להם הודעת הוועדה המקומית על הפקעת החלקה והדרישה לפנותה. בין כך ובין כך - טענו - מתחייבת המסקנה כי התביעה, שהוגשה לבית המשפט רק ביום 27.8.82, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. המשיבות 5 ו6- הוסיפו כי לגביהן מתחייבת מסקנה זו אף ביתר שאת, שהלוא התביעה כנגדן הוגשה רק ביום 19.7.84. 11. בית המשפט המחוזי (השופט ח' אריאל) דחה את טענת ההתיישנות. בפסק הדין נקבע, כי מאחר ועילת התובענה שהגישו המשיבים היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל", דין התיישנותה צריך להיגזר מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. "היום שבו נולדה עילת התובענה", לעניינה של תביעה כזאת, הוא "היום שבו אירע אותו נזק", ואם "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". השופט הסביר, כי "נזק מתגלה לתובע, מקום שעבר משלב נזק של 'מה בכך' לשלב שבו כל ניזוק בר-דעת היה מגיש תביעה". מועד התגלות הנזק במקרה הנדון חל, לדעתו, ביום שבו ניתן פסק הדין בתובענת הפינוי; שכן "ביום זה אירע הנזק ואף התגלה". הואיל ופסק הדין בתובענת הפינוי ניתן בשנת 1976, ותביעת המשיבים הוגשה בשלהי יולי 1982, הרי שלשיטה זו הגישו המשיבים את תביעתם בטרם מלאו שבע שנים מיום אירוע הנזק והתגלותו. 12. משנדרש לתביעה לגופה פסק בית המשפט לקבלה, למעט לעניין העתירות לפיצוי בגין אובדן רווחים ואובדן מוניטין; וכנגד דחייתן של שתי עתירות אלו מופנה הערעור-שכנגד. התביעה נגד המשיבות 5 ו6- נדחתה מכול וכול, ומצד המשיבים 4-1 לא הוגש ערעור נגד חלק זה של פסק הדין. אך, כאמור, די בקבלת הערעור בנושא התיישנות התביעה כדי לייתר את הדיון בכל יתר השאלות. טענת התיישנות - שאלת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 13. תקופת התיישנותה של תביעה "בשאינו מקרקעין" היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-). ככלל, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק). לכלל זה, הקובע את תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות, שלושה יוצאים (המוסדרים בסעיפים 7, 8 ו9- לחוק), המתייחסים למקרים מיוחדים בהם מונים את תחילת תקופת ההתיישנות, לא מיום הולדת העילה אלא ממועדים מאוחרים יותר. בנתון ליוצאים אלה, קובע כלל זה את מועד הולדתן של כל עילות התובענה, למעט עילות תובענה על עוולות. מקום שהתביעה היא על עוולה, קביעת מועד הולדתה של עילת התובענה נעשית על-פי הוראותיו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע: "89. לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". 14. השופט המלומד סבר, כי עילת התובענה שהגישו המשיבים היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל". מכאן העלה, כי את "היום שבו נולדה עילת התובענה" יש לקבוע על-פי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ייאמר מיד, כי בכתב תביעתם המתוקן של המשיבים לא נטענה כל טענה ממנה יכול השופט להסיק כי עילת תובענתם היא נזיקית. תביעתם נגד המערערים סמכה על הפרת חובות המוטלות על מתקשר בחוזה בשלב הכריתה; לאמור, כי המערערים כרתו עימם חוזה להקניית זכות בחלקה אף שידעו, ולא גילו להם, כי החלקה מיועדת להפקעה והמבנה שעליה מיועד להריסה. ועל עילת תובענה כזאת אין כל תחולה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין. כדברי השופט גולדברג, שנאמרו זה מקרוב: "במקרה דנן, עיקר התביעה אינו בעילה נזיקית, אלא בתביעה חוזית, והמערערת מבקשת לבטל את החוזה בעילות שבסעיפים 12, 15, 17, ו30- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, ולתרופות בגין ביטול זה. בעילות אלה אין כל מקום להיזקק לסעיף 89 הנ"ל כלל". (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, בעמ' 460). מנין, איפוא, שאב השופט את הנחתו שהמדובר בתובענה נזיקית? ככל שיכולתי להעלות, הרי שבמהלך טיעונם במשפט ייחסו המשיבים למערערים, לא רק מעשה הטעיה מכוון, אלא גם מצג-שווא רשלני שבנסיבות העניין עלה כדי הפרת חובתם לניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. והשופט, שדן ופסק בטענת ההתיישנות, לא בפתח הדיון אלא בפסק הדין, ראה גם טענה זו כחלק מעילות התובענה הניצבות לפניו להכרעה. עילת תובענתם של המשיבים - כעולה מן הטענות העובדתיות שעליהן ביססו את תביעתם - נולדה ביום 23.11.71, שהוא המועד בו התקשרו בחוזה עם המערערים. משנוכח בית המשפט (כפי שאכן עולה מן העובדות שנקבעו בפסק הדין), כי במועד זה טרם עמדו משיבים, ובאופן סביר אף לא יכלו לעמוד, על העובדות המעמידות להם עילת תובענה, היה על בית המשפט להכריע בשאלה מאימתי יש למנות את תקופת ההתיישנות החלה על תביעתם. בשאלה זו, לדעתי, היה על בית המשפט להכריע על-פי הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בירור השאלה לאור הוראתו של סעיף 8 יוביל למסקנה שעל תביעת המשיבים חלה התיישנות. השופט המלומד לא נדרש להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אלא להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בכך, לדעתי, שגה. אך, כפי שנראה בהמשך, גם אם נניח כי תביעת המשיבים אכן גילתה גם עילה של היצג שווא רשלני, וכי סעיף 89(2) הנ"ל אמנם חל על תביעתם, אף אז תתחייב המסקנה כי תביעתם התיישנה, וכי דין הערעור להתקבל. מועד ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק 15. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע 'כלל גילוי': מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל , פ"ד מט(5) 485, בעמ' 503). עילת התובענה, שהגישו המשיבים נגד המערערים בענייננו, היא הפרת חובות בשלב כריתתו של החוזה שעל-פיו רכשו המשיבים זכויות במושכר. החוזה בין הצדדים נכרת ביום 23.11.71. על-פי הכלל הרגיל, הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, זהו היום "שבו נולדה עילת התובענה". אך מקובל עליי, כי במועד זה (מסיבות שלא היו תלויות במשיבים ושאף בזהירות סבירה לא יכלו הם למנען) טרם נתגלו למשיבים העובדות המהוות את עילת תובענתם. בנסיבות אלו חל "כלל הגילוי" הקבוע בסעיף 8 לחוק, ואת תקופת ההתיישנות החלה על תביעת המשיבים יש למנות מן היום שבו נודעו להם העובדות המרכיבות את עילתם. אימתי חל מועד זה? מסיכומי בא-כוח המשיבים בערעור עולה כי העובדות המהוות את עילתם נודעו למשיבים ביום 25.10.73. כדבריו: "ביום 25.10.73, עם קבלת הודעת ההפקעה של המושכר, נתברר למשיבים כי המערערים הפרו הפרה בוטה ביותר את חוזה השכירות עימם וכן נהגו כלפיהם בחוסר תום לב ותוך הצגת מצג שווא". כך לכאורה עולה גם מן ההשתלשלות העובדתית אותה כבר סקרנו: ביום 30.6.72 הובהר למשיבים (מפי הממונה על המחוז) כי המושכר, שבו ביקשו לייסד את מקום עסקה של עמל, מיועד להריסה ולפיכך לא ניתן להכשירו לעסק כלשהו. באוקטובר 1973 נמסרה להם הודעת הוועדה המקומית על הפקעת החלקה, עליה ניצב המושכר, והם נדרשו לפנותה; וזמן-מה לאחר מכן (לפני סוף שנת 1973) הגישה נגדם העיריה את תביעת הפינוי. דעתי היא, כי די היה בכל אחת מן ההתרחשויות הללו - לא כל שכן שדי היה בהצטברותן - כדי להעמיד את המשיבים על העובדות המעמידות להם עילת תובענה. גם האמור במכתב ששיגרו המשיבים (ביום 16.12.73) לראש עיריית חיפה, בו הלינו על תכנית ההפקעה ועל הסתרתה מפניהם, מהווה ראיה ניצחת לכך שלכל המאוחר במועד זה היטיבו המשיבים לדעת את העובדות הנחוצות להעמדת עילתם. מעת שנתגלו להם עובדות אלו עמדו לרשותם שבע שנים להגשת תביעתם. ושבע שנים אלו הסתיימו באוקטובר 1980, ולכל המאוחר בסוף שנת 1980. 16. המשיבים טענו, כי בעצם הידיעה שרכשו זכות שכירות מוגנת במבנה המיועד להריסה, והניצב על קרקע המיועדת להפקעה, לא היה כדי להקים להם עילת תובענה. גם משפורסמה, ונמסרה להם, ההודעה על הפקעת חלקתם, ואף משנדרשו על-ידי הוועדה המקומית לפנות את המבנה ולמסרו לידיה, לא קמה להם עדיין עילה. כדבריהם, תלו תקוות שהתכניות תשתנינה, ואף פעלו כמיטב יכולתם להביא לשינוין. מכל מקום, כל עוד לא נמנע מהם, למעשה, להמשיך ולהחזיק במושכר ולהשתמש בחלקה, ולהוסיף לנהל במקום זה את תחנת המוניות של עמל, לא סבלו עדיין כל נזק. אף הגשתה נגדם של התביעה לפינוי לא שינתה מצב זה. גם לאחר הגשתה של תביעת הפינוי הוסיפו לנהל במקום את תחנת המוניות וטרם נגרם להם נזק; על-כל-פנים, לא נזק ממשי ומהותי. רק משניתן נגדם פסק-דין לפינוי המושכר התגבש נזקם והשתכללה עילתם; ורק ממועד זה - טוענים המשיבים - החל מרוץ ההתיישנות. טענות אלו אין בידי לקבלן. עילתם של המשיבים אינה נעוצה בפינוים מן המושכר, ואף לא במימושה של תכנית ההפקעה. עילתם נעוצה בטענתם שהמערערים השכירו להם, בתנאים של דיירות מוגנת, מבנה המיועד להפקעה ולהריסה. בכך, טענו המשיבים, הפרו המערערים כלפיהם את התחייבויותיהם החוזיות. עובדות אלו נודעו למשיבים, כעולה מטענתם הם, לכל המאוחר באוקטובר 1973. ודי היה בהתגלותן של העובדות הללו כדי להעמיד את המשיבים על עילת התובענה העומדת להם. גם לטענתם, כי בעובדות שנתגלו להם לא היה כדי להעיד על נזקם, אין ממש. הכלל הוא, כי משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך", ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה, מתחיל מרוץ ההתיישנות (ראה דברי השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ , פ"ד לח(4) 554, בעמ' 559; ובע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת , פ"ד מ(1) 528, בעמ' 531). ובעובדות שנתגלו למשיבים היה כדי להעמיד כל אדם סביר, כי עומדת לו עילה מוצדקת להגשת תובענה לפיצויים. 17. המשיבים קיוו להיבנות מפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [טרם פורסם], בו נקבע, לעניין מועד תחילת תקופת ההתיישנות, כי אם עילת התובענה היא הפרת חוזה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום ההפרה, ואילו אם עילת התובענה היא נזק שהתרחש עקב ההפרה לאחר זמן, תימנה תקופת ההתיישנות מיום התרחשות הנזק. לטענת המשיבים, אף הם רשאים היו שלא להגיש את תביעתם כל עוד לא נגרם להם נזק המתבטא בשלילת היכולת המעשית לעשות שימוש במושכר, ונזק זה התרחש רק בעקבות פסק-דין הפינוי. אלא שעניינם של המשיבים שונה תכלית שוני מעניינה של האסמכתה הנזכרת. עילתם של המשיבים (לאמיתו של דבר) אינה הפרת חוזה, ולא כל שכן אינה נזק שנגרם, בחלוף זמן, עקב הפרת חוזה. עילתם הנטענת היא הטעיה מכוונת בשלב כריתת החוזה וניהול משא-ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב. הנזק שנגרם להם טמון בעצם ההתקשרות בחוזה עקב הטעיה; ושיכלולו חל בזמן כריתת החוזה. אכן נכון הדבר, כי בעת ההתקשרות המשיבים טרם ידעו, ובאופן סביר אף לא יכלו לדעת, אודות הנזק; ומטעם זה אין להחיל עליהם את כללו הרגיל של סעיף 6 לחוק: עמדתי על כך בפרשת בליבאום (ע"א 148/89 הנ"ל): "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך, יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (שם, בעמ' 508). ודין זה יפה גם לעילתם של המשיבים. המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות חל ביום שבו נודעו למשיבים כל העובדות הנחוצות להעמדת עילתם, והנזק בכללן. אכן, ייתכנו מקרים שבו תיוודענה לתובע רק מקצת העובדות המהוות את עילתו; וייתכן מקרה שבו גרימת הנזק, או שיעור הנזק שנגרם, ייוודעו לתובע לאחר המועד שבו כבר עמד על עובדות אחרות, המהוות חלק מן התשתית להקמת עילתו. אך אין כל יסוד להניח שכך קרה, או יכול לקרות, בעניינם של המשיבים. מעצם טיבה וטבעה של עילתם מתחייב, כי מעת שנודע להם כי הוטעו ועקב כך עשו מקח טעות (ולכך, כזכור, היו הם מודעים עוד לפני תום שנת 1973) עמדו המשיבים (ועל-כל-פנים, יכלו הם לעמוד) גם על הנזק שנגרם להם. מועד ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 18. בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ"ד לח(3) 673 (בעמ' 682) קבע השופט בך, כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין בא אך "להשלים את הוראות חוק ההתיישנות במובן זה שנקבע בו מתי נולדה עילת התובענה ביחס לעילות הנזיקין; כל זאת לצורך יישום הסעיפים 5 ו6- של חוק ההתיישנות". ולהלן (שם) הוסיף ואמר: "אין סעיף 89 לפקודה קובע תקופות התיישנות עצמאיות, לא בסעיף 89(1) ולא בסעיף 89(2), פרט לאמור בסיפא של סעיף 89(2). סיפא זה מתייחס לסיטואציה ספציפית ומוגבלת, היינו למקרה בו מתגלה הנזק בשלב שלאחר מועד אירוע הנזק, והדבר גורם להארכת תקופת ההתיישנות. למעשה ניתן לראות סיפא זה של סעיף 89(2) לפקודה כאילו מהווה הוא תוספת לסעיף 5 לחוק, וכאילו נאמר בסעיף 5, כי על-אף קביעת תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות שאינן תביעות במקרקעין, הרי בתביעות נזיקין, אשר האמור בסיפא של סעיף 89(2) חל עליהן, תקופת ההתיישנות היא עד 10 שנים מיום אירוע הנזק". אך טעות היא לחשוב שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בא להיטיב את מצבו של תובע, שנזקו נתגלה לו באיחור. אדרבה, הנכון הוא שסעיף 89(2) מטיל מיגבלה של עשר שנים, מיום אירוע הנזק, במקום שאילמלא הוטלה המיגבלה, תקופת ההתיישנות עשויה היתה להתארך (מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות) אף מעבר לעשר שנים. על משמעות המיגבלה עמד הנשיא י' כהן, שבהתייחסו לפרשנות מלות הסיפא של סעיף 89(2), אמר: "המלים בפיסקה (2) הנ"ל 'אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק' לא באו להאריך את המועד של שבע שנות התיישנות מיום שבו נתגלה הנזק, אלא באו לקבוע מועד סופי, שבו ניתן להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. על-כן, אם, למשל, אירע הנזק בשנת 1969, והוא נתגלה בשנת 1971, התביעה תתיישן בשנת 1978 ולא בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. אולם, אם נגרם נזק בשנת 1965, והוא נתגלה בשנת 1971, תתיישן התביעה לא בשנת 1978 אלא תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היינו בשנת 1975, ארבע שנים בלבד אחר אירוע הנזק" (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ , פ"ד לז(3) 122, בעמ' 130). וברוח דומה ציין השופט ברק בפרשת אגיוף (ע"א 220/84) בעמ' 531: "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי' (כלשונו של השופט אריאל בערכאה הראשונה) להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק. אכן, מי שניזוק ביום ראשון ונזקו התגלה ביום שני, תביעתו מתיישנת כעבור שבע שנים מיום שני, ולא - כטענת בא-כוח המערער - כעבור עשר שנים מיום ראשון". כך הוא בעוולה. לא כן הדבר ביחס לעילות תובענה אחרות ששיכלולן מותנה בהתרחשות נזק. כך, למשל, מקום שלתובע נגרם נזק כתוצאה מהפרת חוזה על-ידי הנתבע. אחזור ואזכיר דברים שכבר הובאו לעיל (מתוך פרשת בליבאום , בעמ' 508): "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות". את השוני בין "כלל הגילוי" הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק, לבין כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ניתן להמחיש בעזרת הדוגמה הבאה: טול מקרה בו נעלמה מן התובע העובדה שנגרם לו נזק. נניח כי אירוע הנזק התרחש בשנת 1980, אך נתגלה לתובע (מסיבות שלא היו תלויות בו ולא יכול למנען) רק בשנת 1988. אם עילת התובענה שלו היא נזק שנגרם כתוצאה מהפרת חוזה, או כתוצאה מהפרת זכותו הקניינית, תתיישן תביעתו (לפי סעיף 8 לחוק) רק בשנת 1995, היינו בתום שבע שנים מן היום שבו נודעו לתובע "העובדות המהוות את עילת התובענה". אך אם עילת התובענה שלו היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל", היינו תובענה על נזק שנגרם בעוולה, תתיישן תביעתו (לפי סעיף 89(2) סיפא לפקודה) אם "לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק", היינו בשנת 1990, לאמור שנתיים בלבד לאחר המועד שבו נתגלה הנזק. 19. פעמים אחדות עסק בית-משפט זה בשאלת היחס בין הוראות שונות בחוק ההתיישנות, בכללן ובמיוחד הוראת סעיף 8, לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לפנים מצורכי ההכרעה בפרשתנו אזכיר רק שתי נקודות ציון. בעניין פתאל (ע"א 244/81 הנ"ל) אמר השופט בך, כי בתחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אין "כדי לפגוע בתוקפם של יתר סעיפי חוק ההתיישנות לגבי תביעות נזיקין ובתוקפו של סעיף 8 לחוק בכלל זה" (שם, בעמ' 682ז'). אך משחזרה השאלה ונדונה, לאחרונה, בפרשת בליבאום (ע"א 148/89 הנ"ל), בפני הרכב בו נטלתי חלק עם חבריי השופטים ד' לוין וג' בך, נחלקו הדעות. השופט ד' לוין סבר, כי לסעיף 8 לחוק ההתיישנות יש תחולה מלאה גם במקרים הנופלים בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (שם, בעמ' 497); ומטעם זה קבע, כי התביעה (שדבר התיישנותה הועמד בערעור במחלוקת) לא התיישנה. דעתי היתה שונה. בפסק-דיני (בעמ' 504) צוין כי "לשאלת הזיקה בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89(2) לפקודה ניתן, עקרונית, להציע אחת משלוש תשובות עיקריות: האחת , כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית , כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. ו השלישית , כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". ולאחר הצבעה על הקשיים בהם כרוך אימוצן של איזו משתי התשובות הראשונות, הוספתי (בעמ' 505): "לתשובה המוצעת השלישית, הדוגלת בהבחנה בין רכיב הנזק לבין יתר רכיביה של עילת התובענה, יש עדיפות ברורה על פני שתי קודמותיה. מחד גיסא, אין היא שוללת את תחולת ההסדר הכללי, שעליו מורה סעיף 8 לחוק, על יסודות העילה שאין לגביהם הוראה מיוחדת בסעיף 89(2) לפקודה; ומאידך גיסא, מכירה היא בתחולתו של סעיף 89(2), כקובע הסדר מיוחד ביחס לרכיב הנזק. במגבלותיו של הדין הקיים מקיימת גישה פרשנית זו מידה של 'איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על על אינטרס הציבור כולו' (מילות השופט ברק, שנאמרו בהקשר שונה במקצת, בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ , פ"ד לח(4) 554). ובכך מגשימה פרשנות זו את תכליתו המוכרת של מוסד ההתיישנות. יתר-על-כן: גישה זו אינה רואה בסעיף 89(2) לפקודה הסדר חריג וסותר להסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, אלא הסדר מיוחד המשתלב בהסדר הכללי ומהווה חלק ממנו". השופט בך הצטרף, לעניין התוצאה, לדעת השופט ד' לוין; אך מהנמקת עמדתו עולה, כי חילוקיו עמי היו במישור העובדתי ולא בשאלת היחס המשפטי שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בהתייחסו לעמדתי ביחס לגוף ההכרעה הוא אומר (בעמ' 512): "חברי מסיק מכאן כי אין להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה שלפנינו, שכן לדעתו זהו אכן מקרה שבו נתגלה הנזק באיחור. מסקנה זו אין באפשרותי לקבלה. לדעתי אין לפנינו מקרה אשר בו רק הנזק ומידתו נתגלו בשלב מאוחר. עולה מחומר הראיות ומהעובדות כפי שתוארו בפסקי הדין של חבריי הנכבדים, כי בעיקר נעלמו מהמשיבים העובדות המהוות את עילת התובענה " (ההדגשה במקור). הווי אומר: השופט בך אינו מצטרף לקביעת השופט ד' לוין, לפיה סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל גם באשר לגילוי מאוחר של רכיב הנזק. הסיבה שהוא מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט ד' לוין היא, שלדעתו העובדות בעניין בליבאום מלמדות על גילוי מאוחר של עובדות אחרות המהוות את עילת התובענה, ולאו דווקא של רכיב הנזק. למותר לציין כי גם לשיטתי, בעניין בליבאום , כאשר נעלמו מן התובע עובדות אחרות (מלבד עובדת הנזק) המהוות חלק מעילת התובענה - יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא יהיה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כדי לסייג את תחולת הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, פרט באשר לרכיב הנזק. על פרשנות זו השופט בך אינו חולק. 20. ברם, מה שהערתי לעיל היה מעבר לצורכי ההכרעה. בעניינם של המשיבים לא יכול להתעורר ספק, כי גם לאור הוראתו של סעיף 89(2) לפקדת הנזיקין, אין מנוס מן המסקנה שתביעתם הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. במונחיו של סעיף 89(2), המועד בו נכרת החוזה בין המערערים לבין המשיבים (23.11.71) - לאמור, המועד שבו התרשלו המערערים בכך שחדלו מלגלות להם את העובדות המהותיות - הוא "היום שבו אירע אותו נזק". כיון שהנזק אכן לא נתגלה למשיבים ביום שבו אירע, תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתם ביום שבו נתגלה להם ולכל המאוחר, בתום עשר שנים מיום אירוע הנזק. מן העובדות שהוזכרו נובע, כי הנזק שאירע נתגלה להם לכל המאוחר בסוף שנת 1973. אף כאן יש לילך לפי המוקדם, ולמנות שבע שנים מיום התגלות הנזק. משמע שתביעתם התיישנה בשלהי שנת 1980. למיגבלה בת עשר השנים אין בנסיבות העניין כל משמעות; אך גם מניין עשר שנים מיום אירוע הנזק היה מוביל למסקנה שבמועד הגשת תביעתם לבית המשפט (28.7.82) כבר חלה עליה התיישנות. מהלכי המשיבים לא עצרו את מרוץ ההתיישנות 21. מעת שנודע למשיבים, כי החלקה מיועדת להפקעה והמושכר מיועד להריסה, הם לא ישבו באפס מעשה, אלא נקטו יוזמות ופעולות שונות. תחילה ניסו למנוע את רוע גזירת ההפקעה. ולאחר פינוים ממרבית החלקה, ניסו להשיג רשיון להפעלת תחנת מוניות ביתרת החלקה שנותרה בידם ובדרך זו להקטין את נזקיהם. להסרת ספק, ולנוכח טיעון מרומז לעניין זה שנכלל בסיכומי המשיבים, אבקש להבהיר, כי מהלכיהם האמורים של המשיבים יכולים אולי להעיד כי הם לא "ישנו" על זכויותיהם, אך באף אחד ממהלכים אלה לא היה כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות. ענייננו אינו מצריך דיון מפורט במושכלות הראשונים של דיני ההתיישנות (ראה ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (ת"א 1991) עמ' 10-5). הגישה הרווחת, והמקובלת גם עליי, היא שדיני ההתיישנות "באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו" (לשון השופט ברק בפרשת בוכריס, ע"א 165/83 הנ"ל בעמ' 558). משקמה לתובע עילת תובענה, והוא משהה את הגשתה עד תום תקופת ההתיישנות, אין בפעולות שנקט קודם להגשת התביעה, בניסיון להביא לביטול העילה, או לשם הקטנת נזקו, כדי לחלץ את תביעתו מדין ההתיישנות. 22. לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהוא נוגע לשלושת המערערים, לדחות את תביעת המשיבים 4-1 גם ביחס למערערים, וכפועל יוצא מכך - גם את הערעור-שכנגד שהוגש מטעמם. החיוב בהוצאות יועמד, בהתחשב בתוצאה, על שיעור נמוך מן המקובל: על המשיבים 4-1 (בחבות הדדית ביניהם) לשלם הוצאות בשתי ערכאות הדיון בסך 20,000 ש"ח למערער 1 ובסך 20,000 ש"ח למערערות 2 ו3- (ביחד). הערעור (החלופי) שהגישו המערערים כנגד אי-חיובן של המשיבות 5 ו6- מתייתר, ובהיעדר בקשה מצד המשיבות 5 ו6- לחיוב המערערים בתשלום הוצאות, לא ייעשה צו להוצאות בין צדדים אלה. ש ו פ ט השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א' מצא. ניתן היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94049540. F01	[ "ע\"א 4954/94", "ע\"א 4600/91", "ע\"א 148/89", "בע\"א 165/83", "בע\"א 3599/94", "בע\"א 244/81", "ע\"א 831/80", "ע\"א 220/84", "ע\"א 244/81", "ת\"א 1991", "ע\"א 165/83" ]	8,428
23,345	ב בית המשפט העליון בג"ץ 7930/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. מחמוד אחמד זבידאת 2. אחמד זבידאת 3. עמותת הלוחמים בטרור נגד המשיב ים: 1. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתנ יהו 2. שר הבטחון 3. השר לבטחון פנים 4. משרד ראש הממשלה 5. המינהלת לשיקום סייענים 6. ראש שרות הבטחון הכללי 7. משטרת ישראל 8. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי פסק-ד ין רשמנו לפנינו את "הסדר הפשרה" שנחתם בין העותרים לבין רשויות המדינה ביום 22 בפברואר 1998. על יסוד הסכם הפשרה, ולבקשת כל בעלי-הדין, אנו מחליטים למחוק את העתירה באין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ז בשבט תשנ"ח (23.2.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079300. G05	[ "בג\"ץ 7930/96" ]	8,434
2,666	ב בית המשפט העליון בש"א 5179/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. זילברטל צבי 2. פלסנר תמר נגד המשיב : דורי גיל בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 24 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקשים: עו"ד יואל שבתי החלטה לתגובת המשיב בתוך שבעה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051790. A01 /דז/	[ "בש\"א 5179/97" ]	8,435
16,647	ב בית המשפט העליון בש"א 5179/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. זילברטל צבי 2. פלסנר תמר נגד המשיב : דורי גיל בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 24 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקשים: עו"ד יואל שבתי בשם המשיב: עו"ד עלס דוברונסקי החלטה לאחר שעיינתי בחומר שבפני ולאור הודעת המשיב, נקבע מקום השיפוט לצורך התביעה האמורה בתיק זה, כבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. ניתנה היום, ב' בחשוון התשנ"ח (2.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051790. A02 /דז/	[ "בש\"א 5179/97" ]	8,436
2,669	ב בית המשפט העליון רע"א 6941/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : שרחה אחמד נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.10.97 בתיק ע"ש 168/97 שניתן על ידי כבוד השופט זיילר החלטה באי-כוח המבקש מתבקשים להודיע תוך 10 ימים באיזה שלב נמצא הדיון בבית המשפט המחוזי, לרבות השאלה מה היו תוצאות הדיון מיום 10.11.97 וכן אם קבועים מועדים נוספים לדיון בתיק. לאחר קבלת תשובת באי-כוח המבקש אשוב ואדון בבקשה. ניתנה היום, י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069410. E02 /שב	[ "רע\"א 6941/97", "ע\"ש 168/97" ]	8,442
6,697	ב בית המשפט העליון רע"א 6941/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : שרחה אחמד נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט הממחוזי בירושלים מיום 10.11.97 בתיק 168/97 שניתנה על ידי כבוד הנשיא ו' זיילר החלטה נוכח שלב הדיון אליו הגיע הדיון בבית המשפט המחוזי, נדחית הבקשה לרשות ערעור. לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אם יבקש המבקש לתוקפו, יוכל במסגרת הערעור לתקוף גם את ההחלטה נשוא בקשה זו לרשות ערעור. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתנה היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97069410. E03	[ "רע\"א 6941/97" ]	8,443
18,477	ב בית המשפט העליון רע"א 6941/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : שרחה אחמד נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומע"מ בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.11.97 בתיק ע"ש 168/97 שניתנה על ידי כבוד הנשיא ו' זיילר החלטה איני מוצא שיש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להמשיך בדיון המתקיים בפניו, על אף הגשת המבקש בתיק זה בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.10.97. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כו' בחשון התשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97069410. E01	[ "רע\"א 6941/97", "ע\"ש 168/97" ]	8,444
2,670	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 3185 בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקש : חזן מאיר נגד המשיבים : 1. חזן חנניה 2. חזן אברהם 3. מונד אלי, רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בהמרצה 13863/96 שניתן ביום 15.4.97 על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג - אליעז בשם המבקש: עו"ד נתי חלפין ואח' בשם משיבים מס' 1,2: עו"ד גיא פן ואח' ה ח ל ט ה 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת ר' שטרנברג - אליעז), דחה את בקשתו של המבקש להעביר מתפקידו בורר שמונה להכריע בסכסוכים שבינו לבין המשיבים, שהם אחיו. המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין. 2. העילה לבקשתו של המבקש היא, כלשון סעיף 11 (1) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968, "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון שני הצדדים". זאת, מן הטעם, שהבורר שוחח עם אח אחר של בעלי הדין, שהוסכם שיפשר ביניהם, וכן התנהג במהלך הבוררות "באופן המצביע כי הבורר כבר גמר בדעתו ביחס לחלק מתביעות המערער" (המבקש - י.ט.). 3. עיינתי בפסק דינו המנומק והמפורט של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערב בו. משהסכימו בעלי הדין שאחיהם יהיה המפשר ביניהם, ואף הסמיכו את הבורר לשוחח ביחידות עם המפשר, אין לראות בעצם קיומן של שיחות אלה משום בסיס מספיק כדי לפסול את הבורר. גם הדברים שנאמרו באותן שיחות בדבר פתרונות אפשריים, לרבות תגובותיו של הבורר לרעיונות של המפשר, כפי שפורטו בבקשה, לא די בהם, לאור האמור. כן לא מצאתי יסוד לטענה שגם החלטות שונות של הבורר במהלך הבוררות, שאותן פירט המבקש בבקשתו להרשות ערעור, "גיחוך" של הבורר בתגובה לעדות מטעם המבקש וכן "סלחנות כה רבה" שגילה כלפי המשיבים - שעל כל אלה סמך המבקש ובית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לעמוד עליהם בפסק דינו - מצדיקים את העברת הבורר מתפקידו. אכן, ראוי לו לבורר שינהג באופן שלא יתעורר כל חשש ואבק של חשש למשוא פנים כלפי בעל דין, אולם, בנסיבות הפרשה הנדונה, ובעיקר לאור השיהוי הרב שהישהה המבקש את הגשת בקשתו לבית המשפט המחוזי, ראוי היה לדחותה. 4. הבקשה להרשות ערעור נדחית. ניתנה היום, י"ב בסיון תשנ"ז (17.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 318597	[ "רע\"א 97" ]	8,445
2,671	ב בית המשפט העליון על"ע 9271/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : עורך דין יוסף שמואל נגד המשיב ה : לשכת עורכי הדין, ועד מחוז הדרום באר שבע ערעור על פסק דין בית הדין הארצי המשמעתי של לשכת עורכי הדין בירושלים מיום 4.12.96 בתיק בד"א 53/95 שניתן על ידי עו"ד ג' ראובינוף, עו"ד ד' שמחיוף ועו"ד א' פוזנר תאריך הישיבה: כד' בחשון התשנ"ח ( 24.11.97 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד רביבו פסק-דין המערער חזר בו מהערעור, והוא נדחה בזה. ניתן היום, כד' בחשון התשנ"ח (24.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96092710. E01	[ "על\"ע 9271/96" ]	8,446
2,672	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 3531/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : צבי עופר נגד המשיב : בנק הפועלים בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.5.97 בע"א 1106/95 שניתנה על ידי כבוד השופטים: אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב. בשם המבקש: עו"ד מרדכי לנצ'נר החלטה טענות המבקש אינן מעוררות כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הבקשה נדחית, ללא צורך לבקש עליה תשובה. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97035310. B01	[ "רע\"א 3531/97" ]	8,447
2,674	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 2548 ע"פ 96 / 2530 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער בע"פ 2548/96 והמשיב בע"פ 2530/96 : רונן בן אלברט אטיאס נגד המשיב ה בע"פ 2548/96 והמערערת בע"פ 2530/96: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.2.96 בת.פ. 100/95 שניתן על ידי כבוד השופט ח. פיזם תאריך הישיבה: י"ב באייר התשנ"ז ( 19.05.97 ) בשם המערער בע"פ 2548/96 והמשיב בע"פ 2530/96: עו"ד צבי אבנון בשם המשיבה בע"פ 2548/96 והמערערת בע"פ 2530/96: עו"ד אורלי מור-אל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס פסק-דין הצדדים חזרו בהם מהערעורים, ואנו דוחים אותם. ניתן היום, י"ב באייר התשנ"ז (19.5.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96025480. A01 /דז/	[ "ע\"פ 96" ]	8,449
2,675	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 6997 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. שטנג אהוד 2. שטנג עדנה נגד המשיבים : 1. אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ 2. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ 3. מ. קפלן בע"מ 4. בנק לאומי לישראל 5. בנק איגוד בע"מ 6. עו"ד וולנרמן בלה 7. כונס הנכסים הרשמי בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים: עו"ד שירי רז בשם המשיבה 1: עו"ד יעקב אנוך בשם המשיבה 2: עו"ד עדי פרג בשם המשיבה 6: עו"ד וולנרמן בלה החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. על אף התנגדות בא-כח המשיבה הראשונה לכך, אני מחליטה לא לעשות חיוב בהוצאות בנסיבות הענין. ניתנה היום, י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069970. Q01	[ "ע\"א 96" ]	8,450
2,676	ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : ראסם עלי מחמוד סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיבים בכתב עובר לשמיעה על-פה. צו ביניים - כמבוקש. היום, ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. G01	[ "בג\"ץ 7137/97" ]	8,451
12,810	ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : ראסם עלי מחמוד סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להימנע מביצועו של צו ההריסה שניתן בתיק מס' ט' 15/97. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. G02	[ "בג\"ץ 7137/97" ]	8,452
48,641	ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : ראסם סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש דיון מקדמי בעתירה החלטה פרקליטות המדינה מתבקשת להגיש תגובה לעתירה תוך 45 יום. עם קבלת התגובה אחליט בדבר המשך הטיפול בעתירה. ניתנה היום, ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. I03	[ "בג\"ץ 7137/97" ]	8,453
70,921	ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - ה' בפני: כבוד הרשם אמיר זולטי העותר : ראסם סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי היו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד איהאב מראענה החלטה בהסכמת הצדדים, העתירה נמחקת. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט' באדר ב' תש"ס (16.3.2000). אמיר זולטי, רשם העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. O07	[ "בג\"ץ 7137/97" ]	8,454
11,098	בבית המשפט העליון בג"ץ 3809/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. קרן ההשתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע"צ 2. גולדברג ראובן נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. יו"ר רשות החברות הממשלתיות-הגב' ציפורה ליבני 3. רשות החברות הממשלתיות בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד גדיאל בלושטיין החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ו בתמוז תשנ"ז (31.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038090. Q02	[ "בג\"ץ 3809/97" ]	8,456
2,680	בית המשפט העליון רע"א 96 / 7570 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. וטורי יצחק 2. וטורי נתן נגד המשיבים : 1. ילין אבשלום 2. ילין איתן 3. ילין יוסף בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.96 בע"א 1096/94 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, צ'רניאק בשם המבקשים: עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיבים: עו"ד לילי זיכרמן החלטה 1. להרכב של שלשה. 2. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97. 3. להקדיש לדיון 30 דקות מחולקות בשווה בין בעלי הדין. ניתן היום ח באייר תשנ"ז (15.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96075700. B02	[ "רע\"א 96", "בע\"א 1096/94" ]	8,458
8,627	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 7570/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. יצחק וטורי 2. נתן וטורי נגד המשיבים : 1. אבשלום ילין 2. איתן ילין 3. יוסף ילין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.6.96 בע"א 1096/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: גולדברג, לוי, צ'רניאק. תאריך הישיבה: א' בתמוז התשנ"ז ( 06.07.97 ) בשם המערערים : עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיבים : עו"ד לאה זיכרמן פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין: רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל במובן זה שפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, למעט ענין ההוצאות - והוא - נוכח הסדר שנערך בין בעלי-הדין. ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ז (6.7.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 96075700. B04	[ "רע\"א 7570/96", "בע\"א 1096/94" ]	8,459
13,216	בית המשפט העליון רע"א 96 / 7570 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. וטורי יצחק 2. וטורי נתן נגד המשיבים : 1. ילין אבשלום 2. ילין איתן 3. ילין יוסף בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתלא ביב יפו מיום 26.6.96 בע"א 1096/94 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, צ'רניאק בשם המבקשים: עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיבים: עו"ד לילי זיכרמן החלטה 1. להרכב של שלושה. 2. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97. 3. להקדיש לדיון 30 דקות מחולקות בשווה בין בעלי הדין. ניתן היום ח באייר תשנ"ז (15.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96075700. B03	[ "רע\"א 96", "בע\"א 1096/94" ]	8,460
2,683	בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 97 / 3800 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר: גיא הלפרין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.5.97 בב"ש 275/97 שניתן על-ידי כבוד השופט א' רזי החלטה לקבוע לדיון ל24.6.97- שעה 08:30. ניתנה היום, ט"ו בסיון תשנ"ז (20.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038000. F02	[ "ש 275/97" ]	8,464
16,210	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 3800/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר: גיא הלפרין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.5.97 בב"ש 275/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א' רזי תאריך הישיבה: י"ט בסיון התשנ"ז ( 24.06.97 ) בשם העורר: עו"ד דוד יפתח ועו"ד וופא זועבי-פאהום בשם המשיב : עו"ד יהודה ליבליין ה ח ל ט ה על פי מהותה וחומרתה של העבירה, שבגינה הובא העורר לדין, אכן מוצדק היה להורות, מלכתחילה, על מעצרו. כן מקובלת עלי קביעת השופט המלומד כי חרף נכותו הניכרת של העורר, אין יסוד לקבוע שהוא איננו מסוגל להימצא במעצר. עם זאת, אני סבור, כי בנסיבות העניין שגה השופט המלומד בהורותו על מעצרו של העורר. הטעם לכך הוא שעל פי הנתונים שוחרר העורר ממעצרו, סמוך לאחר תחילת החקירה, ומאז הוא משוחרר בערובה ובתנאים מגבילים. כנגד ההחלטה לשחררו לא הוגש בשעתו ערר מטעם המדינה. הדיון בבקשת המעצר שנתלוותה לכתב האישום התארך מאוד: שמיעת הטענות בבקשה התקיימה ביום 13.5.97; ואילו החלטת בית המשפט המחוזי, בה הורה על המעצר, ניתנה רק ביום 18.6.97, היינו יותר מחודש ימים לאחר סיום הדיון בבקשה וכמעט שלושה חודשים לאחר המועד שבו שוחרר העורר ממעצרו בשלב החקירה. הכלל הוא שבהעדר טעמים מיוחדים וכבדי משקל, אין זה מן המידה להחזיר אדם למעצר זמן ניכר לאחר שבית משפט החליט לשחררו מן המעצר על פי אותה עילה. במקרה שלפני לא התקיימו טעמים המצדיקים סטייה מן הכלל הזה. מזה כשלושה חדשים משוחרר העורר בערובה ובתנאים מגבילים, ואיש אינו טוען כי הוא הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו. אם דרושה ראיה לסתירת חזקת המסוכנות הנלמדת ממהות העבירה שבה הואשם, דומני שבעצם הניסיון המצטבר מאז שחרורו ועד היום, יש כדי להעמיד ראיה מספקת כזאת. מטעם זה בלבד הנני מחליט לקבל את הערר ולבטל את הצו למעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. הערובה שבה שוחרר העורר ביום 27.3.97 בבית משפט השלום בחיפה תעמוד בתוקפה כערובה גם לשחרורו מכאן ואילך. כן מתחדש התנאי על פיו מוטל על העורר להימצא בביתו בקרית ביאליק, בתנאים של "מעצר-בית" מלא. הוא אינו רשאי לצאת מפתח הבית אלא לצורך התייצבות בבית המשפט במועדים שבהם יוזמן להתייצב, או לפגישות עם סניגורו במועדים שיתואמו לכך מראש בין הסניגור לבין התביעה. כן יש לוודא חידוש תוקפו של הצו לעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ ועל העורר להפקיד את דרכונו בבית המשפט המחוזי בחיפה לא יאוחר ממחר שעה 9:00. ניתנה היום, יט' בסיון תשנ"ז (24.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038000. F03	[ "ש 275/97" ]	8,465
2,684	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש בקשה לגילוי ראיות חסויות בשם העותרים: עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיב: עו"ד יוכי גנסין החלטה התבקשתי להחליט בעתירה לגילוי ראיות חסויות, במסגרת ההליכים בבג"ץ 6299/97, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. בעתירה העיקרית נתבקש בית המשפט על ידי עותרים המשתייכים לארבע משפחות, המתגוררת בכפר עצורה אל שמאליה, לצוות על המשיב, הוא המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, להימנע מלהרוס או לאטום בתים בהם העותרים מתגוררים. לפי העתירה, המשיב מתכוון לבצע הריסה או אטימה של בתים אלה מן הטעם שבבתים אלה התגוררו ארבעה מחבלים שביצעו לאחרונה שני פיגועי התאבדות בירושלים. העותרים מעלים טענות שונות לגבי חוקיות ההחלטה להרוס בתים אלה, ובכלל זה טענה נגד הזיהוי של גופות המחבלים שביצעו את פיגועי ההתאבדות כבני משפחה של העותרים. העתירה הובאה היום לדיון בפני הרכב שופטים של בית משפט זה (הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש והשופט י' גולדברג). מן התשובה לעתירה התברר כי המשיב קיבל את ההחלטה נשוא העתירה על יסוד חומר שבחלקו הינו חומר גלוי, ואף נמסר לבאת-כוח העותרים, ובחלקו הינו חומר חסוי, שלא נמסר ואין נכונות לחשוף אותו. כמקובל במקרים מעין אלה שאל בית המשפט את באת-כוח העותרים אם היא מבקשת או מוכנה לכך שבית המשפט יעיין בחומר החסוי, בדלתיים סגורות, כדי שיוכל להתרשם ממנו לצורך הכרעה בעתירה. באת-כוח העותרים סירבה, וביקשה כי החומר החסוי יועבר לעיונו של שופט, שאינו נמנה עם ההרכב שדן בעתירה, כדי שיחליט בשאלת גילוי החומר לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. וכך הועברה שאלה זאת להחלטתי. בפתח הדיון שמעתי טענותיהם של באי-כוח הצדדים לגבי מהות החומר שנמסר לעותרים ומהות החומר שנסתר מעיניהם. כפי שהתברר, המשיב חשף בפני העותרים את החומר בנוגע לזיהוי המחבלים מן המקורות הבאים: את זכרונות הדברים וההודעות שנגבו על ידי המשטרה, לרבות מאחים של המתאבדים, וכן את הממצאים של הבדיקה הפתולוגית הראשונה, הבדיקות הגנטיות ובדיקות פתולוגיות משלימות. כמו כן חשף המשיב בפני העותרים כמעט את כל החומר בדבר מגורי המחבלים בבתים בהם מתגוררים העותרים. לגבי החומר החסוי שהיה בפני המשיב, אותו מבקשים העותרים לראות, הוצגה בפני תעודה בדבר ראיות חסויות, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, חתומה ביום 5.11.97 בידי ראש הממשלה ומ"מ שר הבטחון. תעודה זאת מטילה חסיון על מידע שחשיפתו עלולה לפגוע במקורות המידע של השב"כ, שיטות הפעולה שלו או זהות עובדיו. בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות שומה עלי להחליט אם הצורך לגלות את החומר החסוי לשם עשיית הצדק עדיף על הצורך למנוע פגיעה בבטחון המדינה. עיינתי בחומר החסוי ושמעתי הסברים מאת עובד השב"כ המכונה אהוד, הוא שנתן את התצהיר התומך בתשובה שניתנה על ידי המשיב לבית המשפט. הגעתי למסקנה כי גילויו של חומר זה עלול לחשוף מקורות מידע של השב"כ ושיטות פעולה שלו באופן שיגרום פגיעה ממשית וקשה בבטחון המדינה. מן הצד השני הפגיעה האפשרית בעותרים, כתוצאה מאי-גילוי חומר זה, הינה מוגבלת, שהרי חומר זה לא יהיה בפני ההרכב הדן בעתירה, בגלל הסירוב של באת-כוח העותרים להצגת החומר בפני ההרכב, ולפיכך יהיה על ההרכב להכריע בעתירה על יסוד החומר הגלוי בלבד וטענות המשיב, כפי שהן מוצגות בכתב התשובה. לאחר ששקלתי את מהות החומר שנחשף ואת הפגיעה האפשרית בבטחון המדינה, כתוצאה מחשיפת החומר החסוי, כנגד הצורך לעשות צדק עם העותרים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לגלות את החומר החסוי. שאלתי את באת-כוח המשיב מה עוד ניתן לגלות לעותרים מתוך החומר החסוי, שעדיין לא נאמר בכתב התשובה, והיא מסרה לי בתגובה הודעה שאני מביא אותה כלשונה להלן: "החומר החסוי עליו מסתמכת החלטת המפקד הצבאי, הוא המשיב, כולל מידע מודיעיני חסוי בדבר זיהויים הודאי של חמשת המתאבדים ובכלל זה ארבעת המתאבדים תושבי הכפר עצורה-אל-שמאליה, הם נשוא עתירה זו. מידע זה מקורו ממקורות שונים מוצלבים ומהימנים. על פי מידע מודיעיני חסוי זוהתה בודאות גם תמונתו של המתאבד, תאופיק יאסין, בנו של העותר מס' 1. המידע המודיעיני החסוי כולל ידיעות על פעולותיה של חוליית מבוקשי החמאס, הם 4 המתאבדים בפיגועי ההתאבדות בירושלים. מהמידע המודיעיני החסוי עולה כי קיימות ידיעות לגבי מעורבותם של חברי חוליית החמאס הצבאית הנ"ל בפעילות צבאיות לרבות ידיעות על כוונה לבצע פיגועים ובכלל זה פיגועי התאבדות. בחומר החסוי קיים מידע מודיעיני שהוביל לזיהוי המתאבדים עוד בשלב של לפני ביצוע הבדיקות הגנטיות, ולפי חומר זה אחד המתאבדים זוהה בודאות עוד קודם לביצוע הבדיקות הגנטיות." המסקנה היא שאני דוחה את הבקשה לגילוי החומר החסוי. ההרכב הדן בעתירה ימשיך וידון בה על יסוד החומר הגלוי וטענות הצדדים. ניתנה היום, ח' בחשון תשנ"ח (6.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. I10	[ "בג\"ץ 6299/97" ]	8,466
3,034	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6299/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון בקשה לדחות מתן ההחלטה בשם העותרים : עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיב : עו"ד יוכי גנסין החלטה אנו דוחים הבקשה לדחות מתן החלטתנו עד לאחר עיון העותרים בתמונות המתאבדים. עם זאת, לאור הצהרת באת כוח המשיב, אנו מניחים כי התמונות ימסרו לעיון העותרים. ניתנה היום, י' בחשון התשנ"ח (10.11.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. A04 /דז/	[ "בג\"ץ 6299/97" ]	8,467
4,429	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק ה מבקש : המפקד הצבאי באיו"ש נגד המשיב ים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה בקשה להארכת מועד להגשת תגובה בשם המבקש: עו"ד יוכי גנסין החלטה כמבוקש. ניתנה היום ד' בחשון התשנ"ז (4.11.97) ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 6299/97" ]	8,468
7,895	בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת היועץ המשפטי לממשלה. צו ביניים - כמבוקש. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד מוקדם לשמיעה. היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. G02 בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב: המפקד הצבאי באיו"ש צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב המורה לו כי יימנע מביצוע כל פעולה בחלקי המבנים המתוארים בצווים, עד למיצוי כל ההליכים בעתירה: צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97) שמריהו כהן, מזכיר ראשי	[ "בג\"ץ 6299/97" ]	8,469
11,800	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97) בשם העותרים : עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיב : עו"ד יוכי גנסין פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. שני מטעני חבלה, הנישאים על ידי מתאבדים, התפוצצו (ביום 30.7.97) בשוק מחנה-יהודה בירושלים. כתוצאה מהפיגוע נהרגו ששה-עשר בני אדם. מאה ששים וחמישה נפצעו, חלקם באורח קשה. נזק רב נגרם לרכוש. שלושה מטעני חבלה, הנישאים על ידי מתאבדים, התפוצצו (ביום 4.9.97) ברחוב בן-יהודה בירושלים. כתוצאה מהפיגוע נהרגו חמישה בני אדם. מאה תשעים ואחד נפצעו, חלקם באורח קשה. נגרם נזק רב לרכוש. גופותיהם של המחבלים המתאבדים הועברו, בסמוך לכל אחד מהפיגועים, למכון לרפואה משפטית באבו-כביר. 2. הגופות שהועברו למכון מהפיגוע בשוק מחנה-יהודה זוהו כגופתו של מועוויה מוחמד אחמד ג'רארעה (להלן - המתאבד ג'רארעה) וכגופתו של תאופיק עלי מוחמד יאסין (להלן - המתאבד יאסין). הגופות שהועברו מהפיגוע ברחוב בן-יהודה זוהו כגופתו של מוחמד אסעד צוואלחה (להלן - המתאבד צוואלחה), כגופתו של יוסף ג'מיל אחמד שולי (להלן - המתאבד שולי) וכגופתו של חליל אברהים תאופיק שריף (להלן - המתאבד שריף). ממצאים אלה של המכון לרפואה משפטית מתבססים על בדיקות פתולוגיות ובדיקות גנטיות. לשם ביצוען של הבדיקות הגנטיות נלקחו דגימות דם מבני חמש המשפחות, ונקבע להם פרופיל גנטי. לאחר שנקבע הפרופיל הגנטי, שהתבסס על שלושה-עשר אתרים על פני ה- D.N.A. , ושנלקח מדוגמאות רקמה מחמש הגופות, חיוותה ד"ר מ. פרוינד את דעתה, בה זוהו ארבע מהגופות (שתיים משוק מחנה-יהודה ושתיים מרחוב בן-יהודה). לאחר קבלת תוצאות הבדיקות הגנטיות, ולאור ממצאי הבדיקה הפתולוגית, הוסיף וחיווה דעתו ד"ר היס, מנהל המכון לרפואה משפטית, כי ארבע הגופות מזוהות בוודאות כגופותיהם של המתאבדים ג'רארעה, יאסין, צוואלחה ושולי. 3. במקביל לבדיקות הפתולוגיות והגנטיות ניהלו כוחות הבטחון (משטרת ישראל ושירות הבטחון הכללי) חקירה לחשיפת זהותם של המחבלים המתאבדים. החקירות הובילו לכך, שהיה יסוד ממשי להניח, שהמחבלים המתאבדים הינם חוליית מבוקשי חמא"ס תושבי הכפר עסירה אל-שמאלייה באיזור שכם. מחבלים אלה היו מוכרים לכוחות הבטחון כמי שנימנים על חולייה אחת של ארגון החמא"ס. על פי מידע מודיעיני חסוי, ניתן היה להניח, כי הללו קשורים ישירות או מעורבים בביצוע הפיגועים בשוק מחנה-יהודה ורחוב בן-יהודה. המשך החקירה העלה את זהותם של המתאבדים ואת הקשר ביניהם. חומר חקירה זה הוא חסוי מטעמים של בטחון המדינה. 4. בליל ה12.10.97- נמסרו למשפחות המתאבדים הודעות על כוונתו של מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון לנקוט בסנקציות כנגד בתיהם. ניתנה למשפחות המתאבדים האפשרות להציג טענותיהן והשגותיהן בכתב. השגות אלה הוגשו (ביום 14.10.97) למשיב. חלק מההשגות נתקבלו, חלקן נדחה. משגובשה עמדתו של המשיב, היא נמסרה למשפחות המתאבדים. עתה עותרות ארבע משפחות בפנינו כנגד החלטת המשיב. ביסוד העתירות מונחות שתי טענות עיקריות: האחת , לפיה זיהוי המחבלים אינו ודאי מספיק, ועל כן אין לנקוט הסנקציות כנגד בתי העותרים; השניה , לפיה הסנקציה הננקטת היא מעבר למידה הדרושה. 5. זיהוי המחבלים מבוסס על שני מקורות: האחד , חקירה של כוחות הבטחון. חקירה זו החלה באיתור שיטת הפעולה בשני הפיגועים. שיטה זו כללה נסיון להסוות, ככל האפשר את זהות המתאבדים. בעקבות חקירת כוחות הבטחון התברר כי המתאבדים הינם חוליה של מבוקשי חמא"ס, תושבי הכפר עסירה אל-שמאלייה. על הכפר הוטל עוצר. נערכה חקירה אינטנסיבית בכפר. נעצרו בני משפחה שנחשדו בשיתוף פעולה ובסיוע למחבלים. מחומר החקירה התברר כי ארבעת המתאבדים החלו להתנהג (החל מדצמבר 1995) כמבוקשים, וזאת בעקבות נסיון של כוחות הבטחון לעוצרם בכפרם. המבוקשים הסגירו עצמם מרצונם לרשות הפלסטינית. הם שהו בכלא, וקיבלו ביקורים של משפחותיהם. לאחר זמן (בראשית ספטמבר 1996) ברחו הארבעה מהכלא. הם הסתתרו במקומות שונים בסמוך לכפרם. הם זכו לסיוע של בני משפחותיהם. בגין זאת הוגשו כנגד מספר בני משפחה כתבי אישום באשמת מתן מקלט וסיוע. בני המשפחה זיהו את תמונות המתאבדים. המקור השני לזיהוי המחבלים הן הבדיקות הפתולוגיות והגנטיות. בדיקות אלה הועמדו לרשות העותרים. 6. עם תחילת הטיעונים בפנינו, התעוררה השאלה אם נוכל לעיין בחומר המודיעיני החסוי באשר לזהות המחבלים המתאבדים. בא כוח המשיב הסכים לכך. באת כוח העותרים התנגדה. היא ביקשה כי יוסר החסיון על החומר המודיעיני. לשאלותינו ציינה, כי היא מבקשת כי ההליך יתקיים בפני שופט שאינו אחד משופטי ההרכב. הליך זה התקיים (על פי הוראות סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש]) בפני השופט זמיר. הוחלט בו שלא להסיר את החסיון מעל החומר החסוי. עם זאת נמסר לעותרים מפי בא כוח המשיב, כי "החומר החסוי עליו מסתמכת החלטת המפקד הצבאי, הוא המשיב, כולל מידע מודיעיני חסוי בדבר זיהויים הוודאי של חמשת המתאבדים ובכלל זה ארבעת המתאבדים תושבי הכפר עסירה אל-שמאלייה, הם נשוא עתירה זו. מידע זה מקורו ממקורות שונים מוצלבים ומהימנים. על פי מידע מודיעיני חסוי זוהתה בוודאות גם תמונתו של המתאבד, תאופיק יאסין, בנו של העותר מס' 1. המידע המודיעיני החסוי כולל ידיעות על פעולותיה של חוליית מבוקשי החמא"ס, הכוללת את ארבעת המתאבדים בפיגועי ההתאבדות בירושלים. מהמידע המודיעיני החסוי עולה כי קיימות ידיעות לגבי מעורבותם של חברי חוליית החמא"ס הצבאית הנ"ל בפעולות צבאיות, לרבות ידיעות על כוונה לבצע פיגועים ובכלל זה פיגועי התאבדות. בחומר החסוי קיים מידע מודיעיני שהוביל לזיהוי המתאבדים, עוד בשלב שלפני ביצוע הבדיקות הגנטיות. לפי חומר זה אחד המתאבדים זוהה בוודאות עוד קודם לביצוע הבדיקות הגנטיות". 7. בטיעוניה בפנינו, חזרה באת כוח העותרים על עמדתה, לפיה לא הוכחה כנדרש זהותם של המחבלים המתאבדים. היא ביקשה כי נדחה המשך הדיון בעתירה, על מנת לאפשר לעותרים לערוך בדיקה גנטית מחוץ לישראל. לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות הבקשה לדחיית הדיון בעתירה. הננו סבורים כי התשתית העובדתית שהונחה בפני המשיב מבססת במידה הדרושה במשפט המינהלי את זהותם של המחבלים המתאבדים. החקירה של שירות הבטחון מזה, והבדיקות הפתולוגיות והגנטיות מזה, מובילות כולן לזיהוי וודאי של המחבלים המתאבדים. שאלנו את באת כוח העותרים אם היא טוענת כנגד השיטות בהן בוצעו הבדיקות במכון לרפואה משפטית. כן נשאלה באת כוח העותרים אם ברצונה להציג שאלות בעניין זה לד"ר פרוינד, אשר ערכה את הבדיקות הגנטיות. תשובתה של באת כוח העותרים על שאלות אלה היתה בשלילה. אמת, פרטי החקירה הבטחונית לא הוצגו לנו, לאור סירובה של באת כוח העותרים כי נעיין בחומר החסוי. חומר החקירה הגלוי שהוצג בפנינו - הנהנה מתקינות של בסיס חזקת התקינות העומדת לרשויות השלטון (ראה בג"ץ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג(3) 542), והבדיקות הפתולוגיות והגנטיות - שלא נתעוררה לגביהן כל טענה של חוסר תקינות - מובילים כולן למסקנה הברורה בדבר זהותם של המחבלים המתאבדים. זיהוי זה מקיים את רמת הוודאות הדרושה במשפט המינהלי. 8. לאחר סיום טיעוני הצדדים נתבקשנו נוספות, לדחות מתן פסק דיננו עד לאחר שתמונות המחבלים המתאבדים ימסרו לעותרים. דחינו הבקשה, תוך שציינו כי אנו מניחים כי התמונות ימסרו לעיון העותרים. הדבר נעשה. שלוש תמונות של גופות המתאבדים נמסרו לבני המשפחה. שניים מהעותרים ציינו כי התמונות דומות לאלה של בניהם. עותר שלישי ציין כי התמונה אינה של בנו. עותר רביעי הלין על שלא נמסרה לו תמונת בנו. על רקע זה חזרה באת כוח העותרים על עמדתה כי הזיהוי לא נעשה ברמה הקפדנית הנדרשת. לטענתה, ללא התמונות הזיהוי הוא "חלש ביותר". בתגובתה ציינה באת כוח המשיב, כי העותרים לא הצביעו על פגם כלשהו שנפל בבדיקות הגנטיות, ואלו לא ניצלו את האפשרות שניתנה להם לחקור את ד"ר פרוינד על הבדיקות שביצעה. זאת ועוד: זיהוי המחבלים המתאבדים מבוסס על תשתית ראייתית מהימנה ומוצלבת. חלקה חסויה, כאשר זיהוי תמונות המתאבדים מהווה רק חלק מתשתית זו, ואף לא העיקרית שבה. לטענת באת כוח המשיב, אין לייחס משקל רב לעמדת המשפחה, לפיה לא זיהתה את בנה. צויין כי עניין זה הוצג בפני השופט זמיר, במסגרת הדיון להסרת החסיון. לאחר שעיינו בבקשתה הנוספת של באת כוח העותרים ובתגובת באת כוח המשיב, נחה דעתנו כי אין בעמדת שניים מהעותרים כדי לשנות ממסקנתנו. אכן, הונחה בפנינו תשתית עובדתית מספקת - על פי כללי המשפט המינהלי - לזיהוי המחבלים המתאבדים, ואין כל יסוד לשוב ולדון בעניין. 9. טענתה הנוספת של באת כוח העותרים הינה, כי האמצעים אשר ננקטו על ידי המשיב כלפי בתי העותרים הם מעבר למידה הדרושה. בעניין זה יהא עלינו לדון בעניינו של כל עותר ועותר בנפרד. נפתח במשפחתו של המתאבד ג'רארעה (העותר הרביעי). על פי חומר הראיות שהוצג בפנינו, הודה אחיו של המחבל-המתאבד כי נתן מקלט וסיוע לאחיו. כן נפגשו בני המשפחה האחרים עם הבן המתאבד. המחבל-המתאבד התגורר בבית נשוא העתירה באופן קבוע ורצוף עד למועד (בתחילת 1996) בו הפך להיות מבוקש. הבית הוא בן שלוש קומות, והוא משמש את משפחת המחבל המתאבד. קומת הקרקע היא בבעלותו של אבי המחבל המתאבד. בקומת הקרקע מוסך. מעליה שתי קומות נוספות. בקומה האחרונה שתי יחידות: באחת מתגורר בן נשוי ומשפחתו ובאחרת בן משפחה אחר. המשיב הורה להחרים ולאטום את הבית, למעט הקומה השלישית, אליה יש גישה נפרדת. 10. המשיב הורה על החרמה והריסתו של הבית בו התגורר המחבל המתאבד יאסין. על פי עדות אחיו של יאסין, ביקר האח המתאבד בבית מספר פעמים בשעות הלילה. הוא הצטייד במזון. הבית הוא בן קומה אחת הבנויה על מרתף. במבנה מתגוררת משפחה אחת, היא משפחתו של המחבל-המתאבד. הבית אינו גובל בבתים שכנים צמודים. לאבי העותר בית נוסף בו הוא מתגורר עם אשתו השניה. 11. המשיב הורה על אטימת חלק מהבית אשר שימש את המחבל-המתאבד צוואלחה ומשפחתו. בית זה הוא בן שלושה חלקים. בחלק אחד מתגוררת אשה שאינה בת משפחה. לגבי חלק זה, החליט המשיב, שלא לנקוט בסנקציה. בחלק השני מתגורר אחד מאחיו של המחבל-המתאבד ומשפחתו. חלק זה מהווה יחידת מגורים נפרדת. המשיב החליט שלא לנקוט בסנקציה ביחס לחלק זה. החלק השלישי של המבנה שייך לאבי המחבל-המתאבד. הוא מורכב משתי קומות. בקומה השניה מתגורר אח של המחבל-המתאבד ומשפחתו. המשיב החליט שלא לנקוט בסנקציה נגד חלק זה. בקומה הראשונה מתגוררת משפחת המחבל-המתאבד. בחלק זה הוא עצמו התגורר. נגד חלק זה החליט המשיב לנקוט בסנקציה של החרמה ואטימה. הגישה לחלקי הבית האחרים נשמרת. 12. המשיב הורה על החרמה והריסה של הבית בו התגורר המחבל-המתאבד שולי. על פי עדות אחיו, נהג המחבל-המתאבד להגיע לבית זה מדי יום אף לאחר שברח מן הכלא (בספטמבר 1996). הבית הוא בן שתי קומות. הקומה הראשונה משמשת את המשפחה. כן משתמשת המשפחה בחלק מהקומה השניה. בחלק אחר מתגורר רופא ובני משפחתו. חוזה השכירות של הרופא יסתיים ב15.11.97-. צו ההריסה יבוצע לאחר סיום השכירות. 13. נטען בפנינו כי הסנקציות בהן נקט המשיב הן מעבר למידה הדרושה. דין הטענה להידחות. המשיב בחן בקפידה את נסיבותיו של כל אחד מהמחבלים המתאבדים. הסנקציה הותאמה לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. נערך איזון בין חומרת המעשה החבלני לבין היקף הסנקציה, בין הפגיעה הצפויה במשפחת המפגע, לבין הצורך בהרתעת מפגעים פוטנציאליים עתידיים; בין זכותו הבסיסית של כל אחד לקניינו לבין זכותו וחובתו של השלטון לשמור על הבטחון והסדר הציבורי. זאת ועוד: במסגרת האיזונים נשקלה זיקת המגורים של המפגע לבית; גודלו של הבית; השפעת הפעלת הסנקציות על אנשים אחרים. הסנקציות של אטימה והריסה מופעלות רק אם הן מתבקשות על רקע האיזונים הראויים בין השיקולים הנוגעים בדבר. שיקולים אלו נעשו על ידי המשיב, ולא מצאנו כי נפל בהם פגם. יצויין, כי חומרת המעשה החבלני היא קשה ואין כמוה. מספר רב של בני אדם קיפחו חייהם. עשרות רבות נפצעו. המחבלים המתאבדים התגוררו בבתים כלפיהם ננקטו הסנקציות. גם בתקופה בה היו מבוקשים, ביקרו הם בבתים. בני משפחתם שהתגוררו בבתים שמרו על קשר עימהם. הם סייעו להם באופן רצוף ומתמיד. הם סיפקו להם מזון ומים, ובכך אפשרו להם להימלט מהשלטונות. הסנקציות ננקטו בקשר ישיר למבנים בהם התגוררו המחבלים המתאבדים - שהיו כולם רווקים - יחד עם הוריהם. מקום בו דובר ביחידות דיור נפרדות בהן התגוררו אחים או אחיות, לא ננקטה כל סנקציה. נראה לנו כי האיזונים שערך המשיב הם כדין. אין הם מעבר למידה הדרושה. אין הם מצדיקים את התערבותנו. כמובן, הסנקציה של אטימה והסנקציה של הריסה הן סנקציות קשות. עם זאת, המשיב סבר שהן הכרח בל יגונה. הן מהוות אמצעי הרתעה כנגד ביצוען של פעולות התאבדות הגורמים לרצח חפים מפשע. אכן, מטרת הסנקציות אינה ענישה אלא הרתעה. העתירה נדחית. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, י' בכסלו התשנ"ח (9.12.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. A07 /דז/	[ "בג\"ץ 6299/97", "בג\"ץ 792/88" ]	8,470
13,673	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש בקשה לדחית מועד דיון בשם המבקשים: עו"ד אלגרה פצ'קו החלטה דחייה לשבועיים ימים. ניתנה היום, ד' בחשון התשנ"ז (4.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 6299/97" ]	8,471
17,407	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר' איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי, איזור הגדה המערבית בקשה להימנע ממתן החלטה ע ד לקיום בירורים נוספים בשם העותרים: עו"ד אלגרה פצ'קו החלטה לתגובת המשיב, בתוך שלושה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, י"ז בחשון התשנ"ח (17.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. A09 /דז/	[ "בג\"ץ 6299/97" ]	8,472
3,467	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 734/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל העותר : פלוני נגד המשיב : שר הבטחון בקשה לגירוש תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97) בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד יוכי גנסין החלטה בעתירתו ביקש העותר להיות מגורש לסוריה ממנה בא. אם זה רצונו, מדינת ישראל מוכנה לעשות את רצונו. גם הצלב האדום מוכן לפעול להעברת העותר לסוריה אם זה רצונו. אך בעת הדיון היום נמנע העותר מלהביע רצונו באופן חד-משמעי לחזור לסוריה, בגלל הסכנה לה הוא צפוי בסוריה. מכל מקום הוא מעדיף בשלב זה לקבל את ההצעה של בית המשפט, וכך אנחנו מחליטים: 1. התיק יוחזר לבית משפט זה להמשך הדיון בעתירה, אם וכאשר תתקבל הודעה מפרקליטות המדינה על פתרון לבעיית העותר, ומכל מקום לא מאוחר מאשר בתום חצי שנה מהיום. 2. שירות בתי הסוהר יברר ויחליט בהקדם בבקשת העותר שלא להיות כלוא בתנאי הפרדה. 3. כיוון שהעותר הביע נכונותו להיות מגורש ללבנון, תפעל פרקליטות המדינה לברר בהקדם אפשרות זאת. 4. גב' זינה הרמן, הנציגה בישראל של נציבות הפליטים של האומות המאוחדות, הודיעה לבית משפט, בשם הנציבות, כי הנציבות תעשה מאמץ בפרק זמן זה כדי למצוא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט את העותר, לרבות לבנון. גב' הרמן מתבקשת לקיים קשר עם פרקליטות המדינה בעניין זה ולהודיע לבית המשפט בבוא הזמן על התוצאות. 5. הדיון בעתירה זאת נערך בדלתיים סגורות וקיים איסור לפרסם כל פרט בעניין העתירה. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007340. I03	[ "בג\"ץ 734/97" ]	8,476
68,091	ב בית המשפט העליון בג"ץ 734/97 בג"ץ 1859/99 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותר בבג"ץ 734/97 : פלוני העותר בבג"ץ 1859/99: פלוני נגד המשיב בבג"ץ 734/97 ובבג"ץ 1859/99: שר הבטחון הוגשה עתירה בשם המשיב בבג"ץ 734/97 ובבג"ץ 1859/99: עו"ד יוכי גנסין פסק-דין נוכח הודעת המשיב מיום 11.10.99 התייתרה העתירה, והיא נמחקת. ניתן היום, ד' בחשון תש"ס (14.10.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007340. V05	[ "בג\"ץ 734/97", "בג\"ץ 1859/99" ]	8,478
26,868	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5687/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי 3. אסעד אסעד נגד המשיבים : 1. השר לבטחון פנים-מר א.קהלני ומשטרת ישראל 2. היועץ המשפטי לממשלה-מר מיכאל בן יאיר 3. שיח' מוופק טריף 4. ראש המועצה המקומית ירכא בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד שקיב עלי החלטה מתבקשת עמדת המשיבים 1 ו2- לבקשה למחיקת העתירה ללא צו להוצאות. זו תוגש תוך שבעה ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96056870. O13	[ "בג\"ץ 5687/96" ]	8,484
42,829	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5687/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי 3. אסעד אסעד נגד המשיבים : 1. השר לבטחון פנים-מר א.קהלני ומשטרת ישראל 2. היועץ המשפטי לממשלה-מר מיכאל בן יאיר 3. שיח' מוופק טריף 4. ראש המועצה המקומית ירכא בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד ש. הראל בשם המשיבים: עו"ד י. שפר החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ב באייר תשנ"ח (18.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96056870. O14	[ "בג\"ץ 5687/96" ]	8,485
2,689	ב בית המשפט העליון רע"א 8733/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה : מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המבקשים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המבקשים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המבקשים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המבקשים; 3. המבקשים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המבקשים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשנ"ח (27.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. A03 /דז/	[ "רע\"א 8733/96" ]	8,486
5,832	בית המשפט העליון רע"א 96 / 8733 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה : מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפ ט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 382/96 (המרצה 9934/96) ובת.א. 765/96 (המרצה 9935/96) מיום 6.11.96, שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא א. גורן בשם המבקשים: עו"ד דורון לוי בשם המשיבה: עו"ד רחל זכאי-נוימן החלטה נוכח הודעת המשיבה תידון בקשת רשות הערעור כערעור. הדיון יועבר להרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, י"א באייר התשנ"ז (18.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. A02 /דז/	[ "רע\"א 96" ]	8,487
46,358	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 8733/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה : מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.11.96 בת.א. 382/96, 765/96 שניתן על-ידי כבוד השופט ט' גורן תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99) בשם המבקשים : עו"ד לוי דורון בשם המשיב ה: עו"ד רחל זכאי-נוימן ומיכל שטיין החלטה השופטת ט' שטרסברג-כהן: נדחה לעיון. תוך שבועיים תודיע ב"כ המשיבה אם ניתן להגיע להבנה בעניין הערעור אם לאו, ינתן פסק-דין לפי החומר שבתיק. ניתנה היום, ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. J04	[ "רע\"א 8733/96" ]	8,488
51,525	ב בית המשפט העליון רע"א 8733/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המבקשים : 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה: מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.11.96 בת"א 382/96 (9934/96) ובת"א 765/96 (9935/96), שניתנה על-ידי כבוד סגן-הנשיא א' גורן תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99) בשם המבקשים : עו"ד דורון לוי בשם המשיב ה: עו"ד רחל זכאי-נוימן ועו"ד מיכל שטיין פסק-דין השופטת ד' דורנר : הרקע העובדתי, ההליך והטענות 1. מרבית הקרקעות במדינת ישראל מצויות בבעלות המדינה. הן מנוהלות מכוח סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך1960-, על-ידי המשיבה (להלן: המינהל). על-פי סעיף 3 לחוק-יסוד: מקרקעי ישראל (להלן: חוק-היסוד), כוללים המקרקעין שבבעלות המינהל את המבנים שהוקמו עליהם וכן כל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע. סעיף 1 לחוק-היסוד אוסר על העברת הבעלות במקרקעין ובמחוברים אליהם על-ידי מכר או בכל דרך אחרת. כתוצאה מכך, רוב תושבי הערים במדינה מחזיקים בדירות מגוריהם מכוח חוזי חכירה עם המינהל. עם זאת, בפועל מעניקים חוזים אלה לחוכרים את מירב הזכויות האופייניות לבעלות. ואכן, מחירי השוק של דירות מוחכרות אינם שונים בדרך-כלל ממחירי השוק של דירות מקבילות המצויות בבעלות פרטית. ראו רחל אלתרמן, בין הפרטה להמשך הבעלות הלאומית - מדיניות קרקע עתידית לישראל (1999), 16. המקרקעין שבבעלות המינהל מוחכרים לתקופה ממושכת של 49 שנים, אשר יוצרת הנחה שמקרקעין אלו לא יחזרו עוד לרשות המינהל. עמד על-כך השופט עציוני, באומרו כי "...במציאות הרווחת בישראל, מרביתם של חוזי החכירה לדורות שנערכו ונערכים בין מינהל מקרקעי ישראל...לבין אנשים פרטיים, כמוהם כחוזים להעברת בעלות...בנסיבות אלה נראה לי כי לאחר תקופת חכירה של 25 שנים, חידוש החוזה הוא עניין פורמלי בלבד..." (ע"א 355/76 בסו נ' מלאך ואח' , פ"ד לא(2) 359, בע' 362-361). ראו גם אלתרמן, שם, בע' 15-14; וכן רחל אלתרמן, "מי ימלל גבורות מקרקעי ישראל: בחינה של ההצדקות להמשך הבעלות [הלאומית] על המקרקעין", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 535, בע' 545. בשנת 1993 מיסד המינהל הנחה זאת, והחליט כי תקופות חכירה שהסתיימו יוארכו בלא תשלום לתקופה נוספת של 49 שנים. מאז שנת 1973 אף מאפשר המינהל לחוכרים לשלם מראש את דמי החכירה שהם חייבים לו, וזאת על-ידי היוונם. במקביל החליט עוד המינהל, כי התשלום בגין הסכמת המינהל להעברת זכויות החכירה לצדדים שלישיים ("דמי-הסכמה") יהיה בשיעור מסוים מדמי החכירה שטרם שולמו. כלומר, באותם מקרים שבהם הוונו דמי החכירה מראש, יהיו החוכרים פטורים גם מתשלום דמי-הסכמה. 2. בגדרי מדיניות זו, ערך המינהל בשנת 1996 מבצעי היוון שכוונו לעשרות אלפי חוכרים. במסגרת מבצעים אלו שלח המינהל לחוכרים חוברות מידע, שבהן ביקש לשכנעם להצטרף למבצע. בחוברות הוסבר לחוכרים, תחת הכותרת "מהם יתרונות של חוזה חכירה מהוון לעומת חוזה חכירה בלתי-מהוון", כי ההיוון משחרר אותם מתשלום דמי-הסכמה וכן מתשלום דמי-חכירה, וזאת עד לתום תקופת החכירה ואף ל49- שנים נוספות, וכי לשחרור זה יינתן ביטוי בחוזה עם המינהל. לחוכרים אף ניתנה בחירה בין מסלולי תשלום שונים, אשר בגידרם נקבע מחיר היוון בתשלומים גבוה יותר מן המחיר של היוון על-ידי תשלום במזומן. מחיר ההיוון על-ידי תשלום במזומן כונה בחוברת "מחיר לאחר הנחה", והריבית שנדרשו החוכרים לשלם במסלולי תשלום מסוימים תמורת ההיוון חושבה על-בסיס המחיר הגבוה יותר (כלומר, על-יסוד מחיר ההיוון בתשלומים, הוא המחיר "לפני הנחה"). ברי, כי לנוכח כינוי המחיר במזומן "מחיר לאחר הנחה", לא שיקף המידע שנמסר לחוכרים את התוספת שהוספה בפועל למחיר במזומן, כאשר בחר החוכר לשלם במסלולים מסוימים של היוון בתשלומים. כך, למשל, בעוד שבחוברת נמסר, כי חוכרים שיבחרו לשלם את דמי ההיוון בשלושה תשלומים לא יחויבו כלל בריבית, הרי שבפועל התוספת למחיר במזומן במסלול זה הגיעה לשיעור של 29.9%. בדומה, במסלול של 12 תשלומים חודשיים נכתב בחוברת כי הריבית האפקטיבית השנתית תהיה בשיעור של 13.8%, בעוד שבפועל התוספת למחיר במזומן הגיעה לשיעור של 22.6%. 3. המבקשים, ששילמו דמי-היוון על-יסוד המידע שקיבלו מן המינהל, הגישו שתי תובענות נפרדות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבגידרן תבעו את החזר ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שעליו הוצהר בחוברת המידע. זאת, מכוח סעיף 2(13) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981- (להלן: חוק הגנת הצרכן) האוסר על הטעיה, בין השאר במחיר, בתנאי האשראי ובשיעור הריבית; וכן בהסתמך על סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ועל תקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), תשמ"ד1983- (להלן: תקנות חישוב ריבית), שהותקנו על-פיו, ואשר מחייבות לחשב ריבית על-בסיס המחיר במזומן. המבקשים ביקשו לאשר תובענות אלו כתובענות ייצוגיות. בעקבות הגשת התובענה הראשונה תיקן המינהל את דרך הצגת שיעור הריבית. בחוברות מידע חדשות שפירסם המינהל וכן בפנקסי התשלומים ששלח לחוכרים שבחרו בתשלום דמי-ההיוון בשיעורין קבע המינהל את שיעור הריבית על-פי הכללים שהותוו בתקנות חישוב ריבית. בתצהיר-תשובה שהוגש בגדרי התובענה הראשונה הצהיר חשב המינהל, יצחק אלישע, כי הריבית שפורסמה בחוברות המידע חושבה על-בסיס המחיר "לפני ההנחה", ועל-כן ההפרשים בין שיעור הריבית הנמוך שנמסר בחוברות המידע לבין שיעור הריבית הגבוה יותר שנגבה בפועל, נבעו - לגבי כל מסלול היוון בתשלומים - מן ההפרש שבין מחיר ההיוון במזומן (שכונה "מחיר לאחר הנחה") לבין מחירו באשראי. עוד הצהיר חשב המינהל, כי עובדי המינהל לא היו ערים להוראות תקנות חישוב ריבית, המחייבות לחשב את שיעור הריבית על-בסיס המחיר במזומן; וכי טעות זאת, שנעשתה בתום-לב, תוקנה לאחר הגשת התובענה. עם זאת, טען חשב המינהל, כי החוכרים יכלו על-נקלה להבין את דרך החישוב, וכי לכן גם חוברת המידע הראשונה לא הייתה מטעה. ברוח תצהירו של חשב המינהל אף הוגש כתב-הגנה מטעם המינהל. ברם, לאחר שהתקבלה הבקשה לאישור התובענה הראשונה כתובענה ייצוגית שינה המינהל את עמדתו. בנוסף לטענה בדבר תום-לב והעדר הטעיה מצידו, נטען - וזו הייתה הטענה העיקרית שהעלה המינהל - כי תקנות חישוב ריבית חלות על טובין ושירותים בלבד, ועל-כן הן אינן ישימות למבצעי ההיוון שבגידרם נמכרו לצרכנים זכויות במקרקעין (פטור מדמי-הסכמה והארכת תקופת החכירה). על-יסוד טענה זו ביקש המינהל למחוק על הסף את שתי התובענות. 4. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא אורי גורן) סבר, כי המידע שמסר המינהל בדבר התוספת שאותה חישב על-בסיס המחיר הגבוה יותר מן המחיר במזומן - בניגוד לדרך הקבועה בתקנות חישוב ריבית - אינו עולה כשלעצמו כדי הטעיה. בית-המשפט המחוזי אף קבע, כי תקנות חישוב ריבית חלות אך על עיסקות באשראי הנוגעות לטובין ולשירותים, בעוד שהחוכרים רכשו במבצעי ההיוון זכויות במקרקעין. וכך נכתב, בין השאר, בהחלטה: ניתן לומר שלכאורה, איסור ההטעיה שבסעיף 2 לחוק [הגנת הצרכן] אינו כולל חיוב לחשב את הריבית ולהציגה דווקא בדרך האמורה בתקנות [חישוב ריבית]. בית-המשפט המחוזי הורה איפוא על מחיקתן על הסף של התובענות שהגישו המבקשים, וזאת בשל העדר עילה. עם זאת, עיכב בית-המשפט המחוזי את ביצוע המחיקה למשך 60 יום, על-מנת לאפשר למבקשים לתקן את תובענותיהם, וזאת על-ידי הוספת טענות עובדתיות המלמדות על הטעיה מצד המינהל. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, ובהסכמת הצדדים הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגשה כערעור. 5. בערעורם חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי, ואף הטעימו, כי למינהל אין הגנה מהותית מפני הטענה שלפיה היטעה את הצרכנים בהציגו בפניהם שיעור ריבית נמוך מן השיעור שביקש לגבות בעיסקת אשראי. המבקשים הוסיפו, כי כל טענתו של המינהל היא, כי היה רשאי לפעול כפי שפעל, וזאת מכיוון שתקנות חישוב ריבית אינן חלות על מבצעי ההיוון. בתשובתו לערעור תמך המינהל את יתדותיו בנימוקי החלטתו של בית-המשפט המחוזי. הוא אף הדגיש, כי התקנות ישימות רק לעיסקות יומיומיות, שבהן אכן עשויים צרכנים לטעות, בעוד שהדעת נותנת שבעיסקות גדולות כגון עיסקת ההיוון, הצרכנים ייזהרו ויבדקו היטב את תנאי העיסקה, וממילא לא ייזקקו להגנה מיוחדת. המסגרת הנורמטיבית 6. חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק - הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן. זאת, כיוון שעל-פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים - שלהם המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם. מבחינה זו קיימת חפיפה בין חוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982- (להלן: חוק החוזים האחידים) לבין חוק הגנת הצרכן, למעט הבדל מרכזי אחד. בעוד שחוק החוזים האחידים עשוי לחול גם על שני צדדים מקצועיים, הרי שחוק הגנת הצרכן מוגבל אך לעיסקה שבין מוכר מקצועי לבין רוכש-נכס או מקבל-שירות, "לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (הגדרת "צרכן" בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן). אי-השוויון מוגבר איפוא בין הצדדים לעיסקה מן הסוג האחרון. חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים על-ידי הטלת חובת גילוי על ספקים. אמצעי זה - שאינו מגביל את תוכן העיסקה עצמה - פוגע בחופש ההתקשרות של הספקים במידה מזערית. ראו סיני דויטש, "השפעת חוקי-היסוד על דיני הגנת הצרכן", מחקרי משפט יב (תשנ"ו) 309, בע' 345-344. זאת ועוד: גילוי מידע מטעה או אי-גילוי פרטים רלוואנטיים עשויים להטעות את הצרכנים ובכך לפגוע ברצונם החופשי. ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך א', תשנ"א), 53. חובת הגילוי המוטלת על ספקים תורמת איפוא למימוש חופש ההתקשרות של הצרכנים. חובת הגילוי אף משקפת את עקרון תום-הלב הקבוע בסעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים). עמדה על-כך פרופ' שלו: חובת הגילוי מהווה אחת ההשתקפויות המובהקות של עקרון תום-הלב והיא עומדת בניגוד קוטבי לגישת המשפט האנגלי, שבו שליט העקרון שלפיו 'יזהר הקונה' (caveat emptor) . מגמת החיברות (סוציאליזציה) של חוק החוזים והשאיפה לקבוע נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא-ומתן באות לידי ביטוי בחובת הגילוי. [גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה), 221]. 7. חיובם של ספקים להציג בפני צרכנים באופן מלא ומדויק את העובדות הרלוואנטיות לעיסקה באשראי, ובכללן את שיעור התוספת למחיר במזומן חשוב במיוחד, שכן, בגדר עיסקות אלה צרכנים מקבלים את הנכס באופן מיידי, אך משלמים עבורו מאוחר יותר. ההנאה המיידית מן הנכס עשויה לפגוע ביכולתם של קונים לא-מקצועיים להעריך אל-נכונה את כדאיות העיסקה במחיר המשולם באשראי, שהוא, בדרך-כלל, גבוה מן המחיר המשולם במזומן עבור אותו נכס. זו גם הגישה המקובלת בחוקי צרכנות רבים בארצות-הברית, המחייבים ספקים בעיסקת אשראי לגלות לצרכנים את שיעור התוספת למחיר במזומן. עמדו על כך אלפרין וצ'ייס: these acts . . . require credit sellers to disclose all significant aspects of the credit sale. This includes rigid control of the format and contents of the installment contract and itemizing of all charges to be made in a clear and conspicuous manner. The purpose, of course, is to enable the buyer to understand what he is paying for - the cash sale price, finance charge, other charges such as insurance, official fees, credit report overall time price - and how he is to pay for it - the number, amount, and due date of the periodic installment payments. [Howard J. Alperin and Roland F. Chase, Consumer Law - Sales Practices and Credit Regulation (1986), 200]. 8. חוק הגנת הצרכן מעגן בצורה מפורטת את כללי ההוגנות בעסקות אשראי, הכוללות תוספת למחיר. תכלית הוראות חוק הגנת הצרכן הנוגעות למכירות באשראי היא למנוע אפשרות להטעיית צרכנים באשר למחיר העיסקה שבה הם מתקשרים. ההוראות הפרטיקולריות שבחוק משקפות את העיקרון הכללי בדבר איסור הטעיה, המעוגן בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. כך, סעיפים 8 ו9- לחוק הגנת הצרכן קובעים את הפרמטרים של עיסקת אשראי מוגנת. סעיף 8 לחוק זה מבחין בין מחיר מזומן לבין מחיר באשראי, בהגדירו כל אחד מן השניים. ואילו סעיף 9 מסמיך את שר התעשיה והמסחר לקבוע בתקנות את הפרטים שאותם חייבים ספקים לגלות לצרכנים בעיסקת אשראי. וכך נכתב בסעיף: (א) השר רשאי לקבוע בצו טובין ושירותים שעוסק לא יקבע להם מחיר באשראי בעסקה עם צרכן אלא אם הודיע לו לגביהם מראש, בדרך שנקבעה באותו צו, פרטים אלה, כולם או מקצתם: (1) המחיר באשראי והמחיר במזומן; (2) שיעור הריבית, על-פי חישוב שנתי, שבמחיר באשראי; (3) מהותה וסכומה של כל תוספת אחרת למחיר; (4) שיעורי התשלום של המחיר באשראי, ובמקח אגב שכירות - של דמי השכירות, ומועדיהם; (5) כל התניה שעל פיה ייפגעו זכויות הצרכן, וכל ריבית או קנס שיוטל עליו, בשל אי-קיום תנאי מתנאי העסקה; (6) כל התניה על דיני הראיות, על סדרי הדין או על סמכות מקומית של בית המשפט; (7) כל פרט אחר. תקנות חישוב ריבית הותקנו על-יסוד סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן, ובתוספת לתקנות נקבעו נוסחות לחישוב ריבית על-בסיס המחיר במזומן. סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן קובע את העילות לקבלת סעד בעיסקות אשראי. וזו לשונו: נמצא כי ההפרש בין המחיר במזומן למחיר באשראי, או שיעור הריבית, או סכומה של תוספת אחרת, גדול למעשה מזה שעליו הודיע העוסק לפי סעיף 9, או כי המחיר לשיעורין גבוה מהמחיר במזומן, רשאי הצרכן לשלם לפי הסכום הנמוך, זולת אם הוכיח העוסק כי מקור אי ההתאמה בטעות בתום לב שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העסקה. מחיר באשראי הגבוה מן המחיר במזומן, וכן אי-עמידה בהוראות סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ובתקנות שהותקנו על-פיו, מקימים איפוא על-פי סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן חזקה הניתנת לסתירה בדבר הטעיה. 9. ההוראות האמורות, כשבמרכזן סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן, משקפות את חובת תום-הלב בין צדדים לחוזה, שביניהם יחסים לא שוויוניים. מחובה זאת נגזרת החובה הכללית של ספקים למסור לצרכנים מידע מדויק על שיעור התוספת בעיסקה באשראי הנוספת למחיר במזומן. סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ותקנות חישוב ריבית מכילים הוראות פרטניות, המיועדות לתרום להגשמה של החובה לגלות את שיעור התוספת למחיר בעיסקת אשראי. אך הוראות פרטניות אלה אינן ממצות את החובה האמורה, שממנה נגזרת חובת גילוי בכל עיסקה בנכס המוגנת על-ידי חוק הגנת הצרכן. בעניין זה קובע סעיף 1 לחוק: בחוק זה - ... "נכס" - טובין, מקרקעין, זכויות, ניירות ערך כמשמעותם בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968-, ואיגרות חוב ממשלתיות; זאת ועוד: תקנות חישוב ריבית חלות על כל עיסקת אשראי. שכן, עיסקת אשראי כוללת בחובה מבחינה רעיונית, בנוסף לעיסקת היסוד, עיסקה נילווית, שהיא עיסקת הלוואה. עיסקה אחרונה זו מהווה שירות פיננסי. ראו והשוו פרידמן-כהן, שם, בע' 1038; אייל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח1968- (תשנ"ג), 140. דווקא ההנאות הנוספות - פטור הבעלים מתשלום דמי-הסכמה ודמי-חכירה לתקופת החכירה שנותרה ול49- שנים נוספות - נגזרות מן ההיוון ואינן מוסיפות לחוכר זכויות נוספות במקרקעין. הסביר זאת פרופ' הדרי: ...[הבעלות] נותרה...בידי המחכיר ולא הועברה; ואילו החכירה היתה כבר ממילא בידי החוכר ושונו רק תנאיה ולפיכך אין זו מכירה של זכות במקרקעין . אין מדובר בהוספת זכויות לבעל זכות החכירה. סבורני, שהתוצאה אינה משתנית אם לפעולת ההיוון מצטרף פטור מן הצורך לשלם דמי-הסכמה בעתיד. לסיכום, אין מדובר אלא בהמרת החיוב בדמי-חכירה שוטפים בתשלום חד-פעמי, קרי: בדמי-חכירה מהוונים. [יצחק הדרי, מס שבח מקרקעין (כרך א, תשנ"ג), 136. ההדגשה הוספה]. מן הכלל אל הפרט 10. במקרה שלפנינו, המינהל דרש עבור היוון דמי-החכירה באשראי מחיר גבוה יותר מאשר מחיר ההיוון במזומן, ואת שיעור התוספת חישב על-יסוד המחיר הגבוה במקום על-יסוד המחיר במזומן. בכך, לכאורה, לא רק שהפר את הוראות תקנות חישוב ריבית, אלא גם את העקרונות הכלליים שבחוק הגנת הצרכן, המעוגנים בסעיפים 2 ו10- לחוק זה. בתצהירו של חשב המינהל וכן בכתבי-ההגנה שהגיש המינהל גולגלה האחריות על שכם הצרכנים. אלה היו אמורים, לשיטת המינהל, לגלות בכוחות עצמם, כי הודעת המינהל בדבר גובה הריבית בתשלומים לשיעורין, לרבות ההודעה כי מסלול מסוים אינו נושא ריבית כלל, איננה נכונה. ספק רב אם גישת המינהל, המטילה על הצד השני את הנטל לגלות את אי-נכונות המידע, ישימה בחוזים רגילים. שכן, הכלל "ייזהר הקונה" אינו חל עוד בדיני החוזים, והוא הוחלף בתחיקה המחייבת חובת גילוי. כלל זה אף אינו מתיישב עם עקרון תום-הלב החל על צדדים לחוזים רגילים. ראו זמיר, שם, בע' 336; שלו, שם, בע' 224. לא-כל-שכן שאין גישת המינהל בדבר אחריות החוכרים לגילוי אי-ההתאמה יכולה להתקבל ביחסים שבין ספקים לצרכנים בכלל, וביחסים שבין רשות ציבורית, החייבת בחובת תום-לב מוגברת, לבין צרכנים במיוחד. בעניין זה נפסק: חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן המשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם. ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי. [בג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מז(3) 853, בע' 860]. 11. אכן, סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן מאפשר לעוסק להתגונן על-ידי שיוכיח, במצטבר, כי מקור אי-ההתאמה היה בטעות בתום-לב, שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העיסקה. אלא שטענת הגנה זו אינה מקימה בנסיבות המקרה שבפנינו עילה לדחיית תובענות המבקשים על הסף: ראשית , המינהל כיוון את פנייתו לעשרות אלפי חוכרים מכל שכבות האוכלוסייה. הדעת נותנת, כי לכאורה היו החוכרים רשאים לסמוך על-כך, שהמידע שהתקבל מן הרשות הציבורית הוא מידע מדויק ומלא. שנית , והוא העיקר, הסתמכותו של המינהל על סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן הינה אך טענת הגנה, אשר עול הוכחתה יהא מוטל על המינהל במהלך בירור תובענת המבקשים. יוצא איפוא כי העובדות הנטענות בתובענות המבקשים הקימו עילות תביעה, ולא היה מקום למחוק אותן על הסף. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. כן אני מציעה לחייב את המינהל לשלם למבקשים בכל אחת מהתובענות 20,000 ש"ח, ובסך-הכול 40,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ז' בטבת תש"ס (16.12.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. L06	[ "רע\"א 8733/96", "ע\"א 355/76" ]	8,489
63,918	ב בית המשפט העליון רע"א 8733/96 - ב' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה: מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל בקשה להוספת טיעון מטעם המשיבה החלטה לאחר השלמת טיעון בעל-פה בניסיון להסדר שלא צלח, מבקש המינהל להשלים טיעון בכתב, ואילו המערערים מתנגדים. אינני מוצאת טעם בהתנגדות. השאלה היא שאלה משפטית ואין למנוע כל תוספת טיעון היכולה לסייע בליבון הבעיה. צו כמבוקש. המינהל ישלים טיעוניו תוך 15 יום, והמשיבים תוך 15 יום, אם רצונם בכך. התיק יובא לכתיבת פסק-דין ביום 25.4.99 או כשתוגשנה השלמות הטיעון, לפי המוקדם. ניתנה היום, ו' בניסן תשנ"ט (23.3.99). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. J05	[ "רע\"א 8733/96" ]	8,490
2,690	בית המשפט העליון רע"א 96 / 5354 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: יעל וזאנה נגד המשיב ה : רשות הדואר בקשת רשו ת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 201/95, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי, והשופטים: ש. פינקלמן ו-י. גריל בשם המבקשת: עו"ד י. שוורץ בשם המשיבה: עו"ד י. אלפסי החלטה רשות ערעור כמבוקש. ניתנה היום, ח' אדר ב' התשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96053540. A01 /דז/	[ "רע\"א 96", "בע\"א 201/95" ]	8,491
2,691	בית המשפט העליון רע"א 96 / 8879 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיב ה : כלל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 472/95 מיום 12.11.96 שניתן על ידי כבוד הנשיא ו. זיילר והשופטים: י. צור, א.צ. בן-זמרה בשם המבקש: עו"ד רעיה טננהאוז בשם המשיבה: עו"ד אורי קוזלובסקי החלטה רשות ערעור כמבוקש. ניתנה היום, כ"ח באייר התשנ"ז (4.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96088790. A02 /דז/	[ "רע\"א 96", "בע\"א 472/95" ]	8,492
12,953	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8879 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : המוסד לביטוח לאומי נגד המשיב ה : כלל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 472/95 שניתן ביום 12.11.96 על ידי כבוד השופטים: זיילר, י' צור וד"ר בן זמרה. בשם המבקשת: עו"ד ר' טננהאוז החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתנה היום, כ"ג באדר א' תשנ"ז (2.03.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96088790. B01	[ "רע\"א 96", "בע\"א 472/95" ]	8,493
2,693	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4685/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. מתן זברקו 2. טל זברקו 3. אפרת זברקו אימם הטבעית נגד המשיב : רונן משה זברקו בקשה לסעד זמני בערעור החלטה צו מניעה זמני כמבוקש, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. ניתנה היום, כד תמוז תשנ"ז (29.7.97) ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046850. L01	[ "רע\"א 4685/97" ]	8,494
13,144	בית המשפט העליון רע"א 4685/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. מתן זברקו, קטין 2. טל זברקו, קטין 3. אפרת זברקו נגד המשיב : רונן משה זברקו בקשת רשות ערעור על החלטת של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.7.97 במסגרת בר"ע 3205/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת מוסיה ארד בשם המבקשים: עו"ד יוסף שפירא בשם המשיב: עו"ד זיו גרובר החלטה בין המבקשת מס' 3 (להלן: "המבקשת") לבין המשיב מתקיימים הליכים משפטיים בבית משפט לעניני משפחה בחיפה. בעקבות תלונת המבקשת במשטרה, על התנהגות המשיב כלפימבקש מס' 1, וכן בעקבות תסקיר פקיד סעד, ניתן בבית משפט השלום בירושלים (לבקשת המבקשת) צו הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-. הצו, שניתן ביום 10.4.97, ניתן לתקופה של שלושה חודשים. ביום 29.5.97, קבע שופט בית משפט השלום בירושלים, לאור תסקיר שהוגש לו, הסדרי פגישה וראיה של המשיב עם המבקשים 1 ו2-, ועיקרו מפגש בנוכחות פקיד סעד. החלטה זו הוארכה עד ליום 4.7.97. ביום 4.7.97, התקיים דיון בבית משפט השלום בירושלים בו ביקש המשיב כי יונהגו הסדרי פגישה רגילים תוך ביטול המיגבלות שהוטלו עליו. המבקשת עתרה בעל פה להארכת תוקפם של הצווים שניתנו עד הלום. בהחלטתו מיום 4.7.97 נדחו הבקשות, אך הוארכו הצווים בחמישה ימים, עד ליום 9.7.97, וזאת בכדי לאפשר לצדדים, וביחוד למבקשת להגיש בקשה מסודרת להארכת תוקפם של הצווים. ביום 21.7.97 התקיים שוב דיון במעמד הצדדים. בית המשפט האריך את תוקפם של צווי ההגנה ב21- יום, אך נמנע מלהאריך את הצווים בדבר סידורי הראיה. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי מטרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, וצווים הניתנים מכוחו, היא ליתן סעד זמני שאינו תחליף לדיון כולל בסכסוך שבין בני הזוג. כך הדבר ביחוד בצווים לענין פגישות וסדרי ראיה (להבדיל מצווי הגנה), שמן הראוי שיתבררו ויוסדרו בערכאה המתאימה. בית המשפט ציין, כי אמנם נתונה לבית משפט השלום הסמכות ליתן צווים בדבר הסדרי פגישה וראיה, אולם בנסיבות המקרה, לא היה זה ראוי כי יוארך תוקף הצווים שכן מן הדין היה, כי המבקשת תסדיר נושא זה בערכאה המתאימה, והיא בית המשפט הדן בסכסוך העיקרי בין הצדדים. כן ציין בית המשפט, כי ממילא יפקע תוקפם של צווי ההגנה בקרוב, ללא אפשרות חוקית להאריכם, וגם מטעם זה ראוי הוא, כי נושא הפגישות יוסדר ויתברר במסגרת ההליך העיקרי. לפיכך נדחתה הבקשה. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 25.7.97, נדחתה בקשתה. בית המשפט המחוזי ציין אף הוא, כי שקול הדעת במקרה דנן מחייב כי למרות קיום הסמכות להארכת הצווים, הרי שמן הדין הוא כי הבקשה תוגש לפורום המתאים - והוא בית המשפט הדן בסכסוך העיקרי שבין הצדדים, ולא בית המשפט המוציא צווי הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה. על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקשת טוענת, כי שגו הערכאות קמא בשעה שקבעו כי הגם שנתונה להן הסמכות להאריך את תוקפם של הצווים בדבר הסדרי הראיה, הרי שאין מקום להאריכם במקרה דנן, עקב קיומו של "פורום" מתאים יותר. אליבא דמבקשת, מטרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, והסמכויות שהוא מקנה, היא ליתן בידי הערכאה הדנה מכח החוק סמכויות לקביעת כל הסדר נלווה הבא להגן על בני המשפחה, ובכלל זה גם הסדרים בדבר פגישת הורה עם ילדיו. המבקשת מדגישה את התשתית העובדתית הברורה (לטענתה), ממנה עולה כי אכן המשיב מהווה סיכון שיש להגן מפניו על ידי הארכת הצווים דלעיל, וכי בנסיבות אלה שגו הערכאות קמא משלא העניקו לה סעד זמני כמבוקש. לטענת המבקשת, המקרה שבפנינו מעורר את שאלת היחס בין צווים הניתנים בבית דין רבני ובבית משפט לעניני משפחה, לבין צווים הניתנים מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-, וכי שאלה זו מהווה עילה למתן רשות ערעור, כן טוענת המבקשת, כי בנסיבות המקרה דנן מן הדין היה להעביר את הבקשה לפורום המוסמך, וזאת מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- ולא לדחותה. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשת, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין חולק (ובוודאי שהמבקשת אינה חולקת על כך), כי בית משפט השלום מוסמך היה במקרה דנן ליתן את הצווים האמורים מלכתחילה. כך נעשה בצו מיום 10.4.97. השאלה היתה, אם כן, אם צריך היה בית המשפט להמשיך ולהאריך צווים אלה בד בבד עם הארכתם של צווי ההגנה? בית משפט השלום, וכן בית המשפט המחוזי, השיבו בשלילה לשאלה זו. זאת מן הטעם, שההליכים העיקריים בין בני הזוג מתבררים בערכאה אחרת. למרות התשתית הלכאורית בדבר מעשיו של המשיב, נקבע, כי מן הראוי כי נושא המשמורת והסדרי הביקור ידון בפני הערכאה המתאימה. אין בקביעה זו כל חידוש לענין סמכותו של בית המשפט ביחס לבית הדין הרבני או לבית משפט אחר ולא מתעוררת בכך כל בעיה לענין היחס שבין סמכויותיהן של הערכאות השונות. לפיכך, אין בבקשה זו אלא משום טענה כנגד שיקול דעתו של שופט בית משפט השלום בהפניתו את המבקשת לבית המשפט המתאים לפתרון הבעיות שהיא מעלה בבקשתה. לא מצאתי בטענות אלה משום שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ולפיכך, דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני, מיום 29.7.97. ניתנה היום, ט' באב התשנ"ז (12.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046850. A04	[ "רע\"א 4685/97", "בר\"ע 3205/97" ]	8,495
2,694	בבית המשפט העליון בירושלים ב"שפ 97 / 933 בפני: כבוד השופט י' קדמי העורר: מזריב ווליד נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.1.97 בב"ש 871/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ר. חרסונסקי תאריך הישיבה: ט' באדר א' תשנ"ז (16.2.97) בשם העורר: עו"ד בסטוני בשם המשיבה: עו"ד עמנואל לינדר החלטה 1. נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 218/96), לפיו מיוחסת לו החזקה של כ- 94 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית. עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם, ומכאן הערר שבפני. 2. טענתו של ב"כ העורר היא, כי הוכשל על ידי "סוכן - מדיח" שפעל מטעם השלטונות. אותו סוכן מדיח עוסק, כמו העורר, במסחר במכוניות משומשות; והכשלתו של העורר במעשה המבוים של סחר בסמים, העומד בבסיס כתב האישום, באה - לטענת העורר - על רקע רצונו של הסוכן להשתלט על מכונית שרכש העורר, כפי שאכן ארע בפועל. 3. העדות העקרית לחובתו של העורר היא עדותו של אותו "סוכן מדיח" - עפו שמו - לפיה: העורר סיפר לו כי ברשותו הירואין וכי הוא מחפש עבורו קונה; ואז הוא - עפו - פנה למשטרה ועל פי ההדרכה שקיבל, קיים עם העורר מפגש, לביצוע עסקת רכב כביכול. במהלך המפגש - על פי תכנון מוקדם - הופיעה המשטרה ותפשה את כמות הסם האמורה, שעה שהעורר השליכה אל חלקה האחורי של המכונית שבה ישבו השניים. לקראת המפגש, הותקן על גופו של עפו מכשיר הקלטה; והשיחה - המוקלטת-שקיימו השניים עובר לתפישת הסם, מתישבת עם גירסת עפו, שהסם שנתפש הובא על ידי העורר. ולא למיותר יהיה להדגיש, כי זריקת שקית הסם על ידי העורר כאמור, נצפתה על ידי איש המשטרה שהפתיע את העורר, שעה שהוא ועפו ישבו במכוניתו של האחרון. 4. כאמור, העורר מכחיש את גרסתו של עפו וטוען למלכודת משטרתית. ברם, אין בפיו של העורר הסבר משביע רצון לדברים, המסבכים על פניהם, שאמר בשיחה המוקלטת; והעובדה ששקית הסם היתה בהישג ידו של העורר - למרגלותיו - והוא זה שהרחיקה לחלקה האחורי של המכונית מדברת, בשלב זה, לחובתו. פרשת הסכסוך העסקי הקיים בין עפו והעורר, אינה שייכת כלל לענין, ככל שניתן להעריך בשלב זה של הדיון. 5. במצב דברים זה, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירה המיוחסת לעורר; ועבירה מסוג זה מצדיקה, ככלל, החזקה במעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. ניתנה היום, י' באדר א' תשנ"ז (17.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009330. H02 /שס	[ "ש 871/96" ]	8,496
7,448	בבית המשפט העליון בירושלים ב"שפ 97 / 933 בפני: כבוד השופט י' קדמי העורר: מזריב ווליד נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.1.97 בב"ש 871/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ר. חרסונסקי החלטה לקבוע הדיון בבקשה ליום א' 16.2.97, שעה 09:30; ולזמן לדיון את ב"כ הצדדים. ניתנה היום, ג' באדר א' תשנ"ז (10.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009330. H01 /שס	[ "ש 871/96" ]	8,497
2,695	ב בית המשפט העליון ע"א 6181/93 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. סולומונוב עמנואל,עו"ד 2. בהט אביגייל,עו"ד 3. נאמן אבי,עו"ד נגד המשיבים : 1. שרבני משה 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ החלטה כב' השופטת ביניש החליטה לפסול עצמה מלהמשיך ולדון בערעור. בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית המשפט תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה את עמדתם בדבר האפשרות, ששופט אחר של בית המשפט העליון יחליף את כב' השופטת ביניש בהרכב, וימשיך לדון בתיק זה מן השלב שאליו הגיע. ניתנה היום, ז' באלול תשנ"ז (9.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. O03	[ "ע\"א 6181/93" ]	8,498
22,623	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 6181 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערערים: עו"ד עמנואל סולומונוב ואח' נ ג ד המשיבים: 1. משה שרבני 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.10.93 בת.א. 2030/87 שניתן על-ידי כבוד השופט מ. בן-יאיר תאריך הישיבה: י"ב בתשרי תשנ"ח (25.9.96) בשם המערערים: עו"ד סולומונוב ועו"ד נאמן בשם המשיבים: עו"ד מויאל פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן : 1. המערערים, עורכי דין (להלן: עורכי הדין) תבעו בבית המשפט המחוזי שכר טרחה מכוח הסכם (להלן: ההסכם). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט מ. בן-יאיר) קבע, כי ההסכם מגלם דמי תיווך וכי מאחר והעיסוק בתיווך נאסר על עורכי הדין בכללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך) התשל"א1971- (להלן: הכללים), לפיכך ההסכם הוא בלתי חוקי ובטל. ואולם, מאחר והמערערים ביצעו את חיוביהם כלפי המשיבים על פי ההסכם, ראה בית המשפט לנכון לחייב את משיב 1 משיקולי צדק ומכוח סמכותו שבסעיף 31 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ז1977-, להשיב למערערים את ערך שירותי התיווך שניתנו להם על ידי המערערים שהסתכמו להערכתו בסך 15,000 ש"ח. הערעור נסב על דחיית חלקה הארי של התביעה ועל אי חיובם של המשיבים 2-3 יחד עם המשיב 1, ודינו להתקבל באופן חלקי. העובדות 2. העובדות פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא ומרביתן אינן שנויות במחלוקת. בכל מקרה, מעוגנות הן היטב בחומר הראיות ומפאת חשיבותן לעניין המסקנות העובדתיות והמשפטיות שהוסקו מהן ושנגדן מופנה הערעור, תובאנה הן בקצרה: 52 דונם של קרקעות אתא - חברה לטקסטיל בע"מ בכינוס, הוצאו למכירה על ידי כונסי הנכסים של החברה בדרך של מכרז. מערער 1, שימש בתפקיד מזכיר ויועץ משפטי פנימי של חברת אתא במשך כעשר שנים, עד שנקלעה להליכי פירוק. המערער 1 עמד על הפוטנציאל שבעסקה והגיע להסכם עקרוני עם הכונסים בדבר מחיר המקרקעין (450,000$). הוא חיפש קונים אפשריים בשמם יגיש הצעה לכונסים. במחצית הראשונה של שנת 1993 פנה המערער 1 למערער 3, שפנה מצדו למי שהיו לקוחותיו בעניינים אחרים - גניש וביטון. אלה גילו התעניינות בעסקה, בצפותם לרכישת המקרקעין במחיר נמוך ממחיר השוק וצרפו לעסקה את המשיב 1 (להלן: שרבני). 3. ביום 12.8.86 נחתם ההסכם, שהצדדים לו היו עורכי הדין מצד אחד וגניש ביטון ושרבני מצד שני, בו נקבע כי במידה ויזכו גניש, ביטון ושרבני במכרז, ישלמו הם לעו"ד סולומונוב שכר טרחה בשיעור של 150,000 ש"ח (ששוויים אז היה 100,000$), או לחילופין 15% משווי הקרקע, שעלה כדי 150,000 ש"ח. (מכאן שהקרקע הוערכה אז על ידם ב1,000,000- ש"ח). הצעתם שהוגשה ב1.9.86-, הייתה בסכום של 450,000$ ששוויים אז היה כ670,000- ש"ח בלבד. למכרז שהתקיים בבית המשפט המחוזי, לא התייצבו מציעים נוספים, אלא שהרכישה על פיו לא יצאה לפועל והתקיימה ישיבת מכרז נוספת, אליה הופיע שרבני עם אחד בשם נתנאל. שניים אלה זכו במכרז, אם כי בסכום גבוה מ450,000-$ שהוא הסכום המשוער בתחילה ונחתם הסכם לרכישת המקרקעין. שרבני הורה לרשום כקונה מטעמו חברה בשם ענבר השקעות בע"מ - משיבה 2 (להלן - ענבר) והוסכם כי המקרקעין ירשמו ישירות על שם קונים עליהם יודיעו נתנאל וענבר. אלה אכן הודיעו לאחר זמן קצר על 13 קונים, ביניהם המערער 1 ומשפחתו והמשיבה 3, שבתי מגוריהם היו בנויים על חלק מתוך הקרקעות שנרכשו. קונים אלה שרכשו כ7- מתוך 52 דונם ב330,000-$ מימנו למעשה חלק גדול מסכום הרכישה של כל המקרקעין. 4. עורכי הדין דרשו משרבני את שכר טרחתם לפי ההסכם והתגלעה ביניהם מחלוקת שהולידה הסכם פשרה, לפיו יקבלו עורכי הדין 40,000$ במקום הסכום הנקוב בהסכם. הסכם הפשרה לא יצא לפועל ועורכי הדין הגישו תביעה על מלוא הסכום לפי ההסכם, בצירוף פיצויים מוסכמים בסך 300,000$ הנקובים אף הם בהסכם. שרבני שלח הודעת צד שלישי נגד גניש וביטון, שנדחתה. עורכי הדין הוסיפו ותבעו שכר טרחה עבור טיפול ברכישת מקרקעין אחרים שהציעו הכונסים ושעליהם נודע לצדדים בבית המשפט ולא באמצעות עורכי הדין או מי מהם. הסכום הנתבע נפסק להם ואין ערעור על כך. חשיבות עסקה זו לענייננו, תובהר בהמשך. היריבות בין שרבני ובין עורכי הדין 5. בית המשפט המחוזי קבע כי, שרבני עומד מאחורי שתי החברות - ענבר וחומה בצורה - אף שאיננו בעל מניות בהן. לאחר ניתוח העובדות הקשורות בפעילותו של שרבני, מצא בית המשפט לנכון לחייב אותו אישית ולא מצא לחייב את החברות. על כך מלינים עורכי הדין הטוענים כי יש לחייב לא רק את שרבני אלא גם את החברות. אינני מוצאת שיש מקום לקבל טענה זו. שרבני חתום באופן אישי על ההסכם ועל הסכם הפשרה עם עורכי הדין ודי בכך כדי ליצור את היריבות ביניהם. זאת ועוד, נימוקיו של בית המשפט המחוזי לדחיית התביעה נגד החברות, מקובלים עלי. שרבני היה האיש שבא בדברים עם עורכי הדין. הוא זה שהופיע במכרז וזכה בו יחד עם נתנאל. הוא זה שחתם על ההסכם עם עורכי הדין והתחייב כלפיהם הן בהסכם והן בהסכם הפשרה. את הרישום על פי הזכייה ניתן היה לעשות על שמו של כל קונה לפי הוראות שרבני ונתנאל. בהתנהגותו של שרבני, במצגים שהציג, במעמד שבו תיפקד בכל הנוגע לרכישה ובחתימה על ההסכם ועל הסכם הפשרה יש כדי להביא לחיובו באופן אישי. המשיבות 2-3 היו בבחינת חברות קש מבחינת ביצוע העסקה ולא היו בעלי דברם של עורכי הדין לעניין שכר טרחתם. לפיכך בדין חייב השופט המלומד את שרבני ונמנע מלחייב את המשיבות 2-3. מהות ההסכם 6. האם היה ההסכם הסכם תיווך? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב ואילו דעתי היא, כי יש לקבל קביעה זו בהסתייגות, שכן אף שההסכם כלל גם שירותי תיווך לא היה זה הסכם למתן שירותים אלו בלבד . במה דברים אמורים? אין חולק כי עורכי הדין יצרו את הקשר בין גניש וביטון לבין העסקה וכי אלה צרפו אליהם את שרבני שראה עצמו נקשר לעסקה באמצעות עורכי הדין וחתם עמם על ההסכם ועל הסכם הפשרה בעקבותיו. הקשר של המערער 1 למקרקעין קדם לקשר עם גניש ביטון ושרבני ואף שמדובר היה במכרז, עולה מן העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט, כי המערער 1 באמצעות מערער 2 הם אלה שחיפשו ומצאו את הקונים הפוטנציאליים (ששניים מהם - גניש וביטון נדחקו החוצה על ידי "חברם" שרבני) וכי שרבני נכנס לתמונה באמצעות עורכי הדין. 7. בית משפט קמא פרט את מרבית המאפיינים של פעולת תיווך הנותנים לה את אופייה ככזו. מאפיינים אלה עולים מפסיקה ענפה שעיקריה מובאים בפסק דינו של בית משפט קמא. העיקריים שבהם הם: ייזום מפגש בין הקונה והמוכר והגמרת העסקה כתוצאה מאותו מפגש (ע"א 275/76 קלוגמן נ' לוי פ"ד ל"א (1), 405 408; ע"א 294/76 אנגלו סכסון נ' פסרמן פ"ד לא (1) 589, 599-596). התנאת התשלום בביצוע העסקה באופן שבאין עסקה אין שכר גם אם הושקעה עבודה (ע"א 461/76 פטל נ' נרגלית ואח' , פ"ד ל"א 2, 412, 418). אמנם ההסכם אינו מזכיר את הביטוי "תיווך", אלא שצדק בית משפט קמא בקבעו, כי לא מלשון ההסכם אנו חיים אלא ממהותה האמיתית של העסקה הנלמדת מהתחקות אחר העובדות. כאמור, ההסכם נחתם בשלב מאוחר יותר אחרי הפגשת הצדדים לעסקה. פעולת התיווך קדמה לו. בהסכם נקבע כי השכר המוסכם משתלם עבור "טיפול ברכישת מקרקעין". הטיפול - על פי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא - היה משולב. הוא החל בשלב הטרום חוזי, כאשר המערער 1 בעל הקשרים וההיכרות עם הכונסים והמקרקעין שהיה גם בעל עניין אישי בעסקה, עמד על הפוטנציאל של העסקה וחיפש רוכשים. משאלו נמצאו וזכו במקרקעין המשיך הוא בטיפול בהליכים לרכישת המקרקעין ובמתן שירותים לרוכשים. היה בטיפול עורכי הדין בעיסקה גם היבט של יזמות, הכוללת הכרת המקרקעין וזיהוי הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברכישתם, שליטה במידע הקשור בזיהויים, מיקומם, פרטיהם, היותם מוצעים למכירה, קשר והיכרות עם הכונסים, חיפוש אחר קונים מתאימים תוך הפעלת יוזמה לרכישה מן הקונים - בשלב שני - של חלק מהמקרקעין עליהם בנוי ביתו של מערער 1 ובתיהם של אחרים שהיו מעונינים ברכישה. 8. מתוך העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, עולה בברור, כי ההסכם איננו רק הסכם תיווך אלא הוא משקף ומגלם גם פעולת תיווך תמורת דמי תיווך וגם הסכם למתן שירותים שונים הקשורים במימוש העסקה. השירותים שניתנו כשירותי עורכי דין, באו לידי ביטוי - בין השאר - במגעים עם גורמים שונים, יצירת קשר עם הכונסים, ייצוג שרבני בהליכי המכרז, בירור פרטי תכנית המתאר, בירור אחוזי בנייה, בירור ההיטלים, המסים ותשלומי חובה אחרים החלים על המקרקעין, בירור נושא ההפקעה, ניסוח הסכם הרכישה ועוד. אמנם, יש ומתווך מבצע מקצת פעולות אלה, אולם אין בכך כדי להוציאן מגדר שירותים אותם יכול עורך דין לתת ללקוחו שלא במסגרת תיווך ולקבל בגינן שכר טרחת עורך-דין הראוי לשירותים שנתנו. דעתי היא, איפוא, כי ההסכם הוא הסכם המגלם הן פעולת תיווך תמורת דמי תיווך עבור יצירת הקשר בין הקונה למוכר, שהניב עסקה, הן תשלום עבור פעולות שנועדו להוציא את העסקה מן הכוח אל הפועל לרווחת כל המתקשרים והן תשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים. יש איפוא לבדוק אם נגוע הסכם זה באי חוקיות, ואם כן מה הן השלכותיה. לשם כך עלינו לבחון את חוק לשכת עורכי הדין ואת הכללים שהותקנו מכוחו, שבהסתמך עליהם ביטל השופט קמא את ההסכם מחמת אי חוקיות. החוק והכללים 9. סעיף 60 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961- (להלן "החוק") קובע: "עסוקים אסורים עורך דין לא יעסוק. 60. (1) ...... (2) בעסקי מסחר כלשהם אלא במידה שהדבר הוכר בכללים. (3) בעסוק אחר שנקבע בכללים כעסוק שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. אעיר, כי לא אדון בכלל שבס' 60 (2) הנ"ל, שכן, לא הועלתה ולא נדונה טענה שפעולות המערערים היו פעולות אסורות בהיותן בגדר האיסור על עורך דין לעסוק "בעסקי מסחר כלשהם אלא במידה שהדבר הוכר בכללים". לפיכך, אראה את כל הפעולות שנעשו על ידי עורכי הדין מעבר לפעולות התיווך, כחלק משירות שניתן על ידם כעורכי דין. מכוח סעיף 60 (3) לחוק הוציאה לשכת עורכי הדין את כללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך) התשל"א1971- (להלן: הכללים) הקובעים לאמור: 1. לא יעסוק עורך דין בשכר או בתמורה אחרת בעסקי תווך בקניה או מכירה של מקרקעין ומיטלטלין ולא ישתף עצמו ברווחי עסקי תיווך. 2. לא יראו כעסקת תווך עסקה שלפחות אחד הצדדים לה הוא לקוחו של עורך דין שקבל מלקוחו מראש הרשאה בכתב לבצוע העסקה ובלבד שלא קבל עורך-הדין שכרו כאמור בס' 3 מהצד השני לעסקה גם אם הוא לקוחו. 3. עורך דין לא יקבל מלקוחו דמי תווך אולם הוא רשאי לגבות הוצאותיו ושכר טרחתו כחלק משכר הטרחה המשתלם לו כפרקליטו של הלקוח. המסגרת הנורמטיבית 10. סוגיית העיסוק בתיווך על ידי עורכי דין איננה חדשה, אם כי בודדים הם המקרים שהגיעו לדיון משפטי. מפאת חשיבותה, העלה אותה השופט לנדוי לדיון בשתי הזדמנויות: בע"א 609/65 עמוס רוזובסקי נ' ויליאם זבידה, פ"ד כ' (1) עמ' 236, 243 התייחס השופט לנדוי לצד האתיקה המקצועית של עסקאות מקרקעין שהיה מעורב בהן עורך דין וציין כי שאלה חמורה היא בעיניו אם עסקאות כאלה אינן בגדר עסקי מסחר האסורים על פי סעיף 60 (2) לחוק. הוא קרא ללשכת עורכי הדין לתת את דעתה לכך. בע"א 481/68 עמוס רוזובסקי נ' דומיניון, חברה לבטוח בע"מ כ"ב (2), 813, 818-819, העלה השופט לנדוי את הנושא לדיון אף שלא נטען שם כי עורך הדין פעל בעסקת הקרקעות מחוץ לתחום המקצוע של עריכת הדין וביצע פעולה אסורה עליו בתור עורך דין. השופט לנדוי הביע עמדה נחרצת הקובעת כי העיסוק בתיווך נוגד את כללי האתיקה. הוא סקר את הנושא החל מאז הותקנו כללי עורכי הדין 1932 שקבעו איסור מפורש לעיסוק בתיווך, המשך בתקנון האתיקה המקצועית שאושר על ידי המועצה הארצית של הסתדרות עורכי הדין בישראל ביום 24.12.57 (חוברת תקנות בהוצאת הסתדרות עורכי הדין ת"א תשי"ח 1958, עמ' 34), שאסרו על קבלת דמי תיווך או כל שכר אחר בעל אופי דומה, וחזר והפנה תשומת לב הלשכה לבעיה שרק החריפה, לדבריו, מאז הערתו בע"א 609/65. בע"א 182/69 סלוטור נער נ' משה ישי ועוד ואח' , פ"ד כג' (2) עמ' 795 - העלה השופט קיסטר, שהיה שותף לדעתו של השופט לנדוי בע"א 481/68 - את נושא דמי התיווך בהקשר לאתיקה המקצועית של עורך דין, אולם הוא נמנע מלקבוע עמדה בשאלה, משום שבאותו מקרה הגיע הוא למסקנה שאין לראות בפעולה שנעשתה, פעולה אסורה, מאחר ומלבד העובדה שהיתה זו עסקה חד פעמית, לא היתה זו פעולה רגילה של מתווך. בבג"צ 248/81 ווליס נ' הועד המרכזי פ"ד לז (3) 533, 543 מתח בית משפט זה ביקורת נוקבת על חוסר הבהירות שבמבחן ה"עיסוק בפועל" בה ראתה לשכת עורכי הדין אמת מידה לפיה יוכרע מה הם תחומי המותר והאסור בתחום העיסוק במסחר לפי סעיף 60 (2) לחוק. החשש לטשטוש תחומים וגבולות, העלול לפגוע במעמדו ובתפקודו של עורך דין ככזה, הוא שהביא לאותה ביקורת, הנכונה גם לנושא התיווך. על הטענה לפיה זכאי עורך-דין לדמי תיווך, אומר השופט ד. לוין בע"א 139/92 ביניש-עדיאל- עורכי-דין ואח' נ' סיבוס חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מז(5), 114 בעמ' 131: "תמוה בעיניי שטענה זו הועלתה בכלל. עורך-דין מעניק שירותים ללקוחותיו על פי כישוריו המשפטיים ובתחום עבודתו המקצועית כעורך דין. עיסוק בתיווך כנגד גביית דמי תיווך אינו מתיישב עם כללי האתיקה המקצועית המחייבים את ציבור עורכי-הדין. אני מאמין, כפי שאף הניחה וקבעה הדרגה הראשונה, כי המערער 2 עשה מלאכה רבה, נאמנה ונמרצת, בעבור המשיבה, החל בתהליך יצירת הקשר עם בעלי הקרקע ועד לשלב שבו נסוגה המשיבה מן העסקה, אך כל זאת במסגרת עבודתו המקצועית כעורך-דין, תוך ציפייה לבוא על שכר טרחתו כעורך-דין. לפיכך, כדין נדחתה התביעה על פי עילה זו". 11. העמדה שמצאה ביטוי מפי השופט לנדוי, יפה היום לא פחות משהיתה אז. אין צורך להכביר מילים על טיבו של מקצוע עריכת דין, ועל חשיבות השמירה על אמינותו, רמתו, יוקרתו, ומקצועיותו של תחום זה. יחסי עורך דין-לקוח מושתתים על יחסי אמון ונאמנות ברמה גבוהה ביותר. אמון זה תלוי ברמה האתית הגבוהה של המקצוע. מעורבות מסחרית אישית של עורך דין בעסקאות בהן הוא מטפל עבור לקוחו, עד כדי הפיכת צד לאותן עסקאות, או טיפול בעסקה שלא במעמד של נותן שירותים משפטיים אלא במעמד של מתווך, עלולים להביא לניגוד עניינים בין תפקידו של עורך הדין כמייצג לקוח, לבין האינטרס האישי של עורך הדין ולפגוע ביוקרת המקצוע ובאמינותו. ראוי להעמיד את האתיקה המקצועית של עורכי הדין בראש מעינינו ויפה שעה אחת קודם. ראוי להבהיר הבהר היטב את הגבולות שבין המותר והאסור, לא באופן סתמי לאקוני ומעורפל, אלא באופן ברור כדי להתוות דרכי התנהגות נאותה בתחום עריכת הדין. כל אלה דרושים למען הלקוחות, למען עורכי הדין עצמם, למען מערכת המשפט המהווה עמוד תווך של החברה ולמען תקנת הציבור. ברוח זו רואה אני לפרש את הכללים הרלוונטיים לענייננו. כלל 2 12. לטענת המערערים, גם אם ההסכם גילם עיסקת תיווך ואף אם העיסוק בעסקי תיווך אסור על עורכי דין, אין לראות את ההסכם כעומד בניגוד לכללים, מאחר ומדובר בעיסקת תיווך חד-פעמית. השאלה אם עיסקת תיווך חד-פעמית אינה באה בגדר האסור, נדונה בבתי המשפט המחוזיים תוך התייחסות ללשונו של כלל 1 לכללי הלשכה האוסר על עיסוק בשכר בעסקי תיווך (לשון רבים). יש מי שסבר כי רק עיסוק רצוף וקבוע בעסקי תיווך, אסור הוא, לא כך עסקה חד פעמית. (ראו ע"א (ת"א) 773/87 קולר נ' דרורה רפפורט, עו"ד , פ"מ תש"ן(1) 510, 513. יש מי שסבר כי "עורך דין המשקיע מאמצים כדי למצוא קונה למוכר או כדי לתווך בין המוכר לקונה, הרי זה עוסק בעסקי תיווך והכללים אוסרים על עורך-דין לעשות זאת בשכר, בין בעסקה חד-פעמית בין בעסקות רבות". ראו ת"א (י-ם) 609/85 דרור חריש, עו"ד נ' גלילי , פ"מ תשמ"ח (1) 414). הנה כי כן, הדעות בבתי המשפט המחוזיים אינן אחידות ובית משפט זה טרם אמר דברו בנושא זה. דעתי היא עם אלה הסבורים כי העיסוק בעסקי תיווך - רבים או יחיד - אסור על פי הכללים למעט מקרה הנופל לגדר כלל 2, שאז אין העיסוק נחשב לתיווך. לשיטתי אין להיצמד לפרשנות מילולית של כלל 1, הקובע איסור לעסוק בשכר או בתמורה אחרת ב עסקי תיווך. הטענה לפיה יש ללמוד מלשון הרבים בה נקט מתקין הכללים - כי עסקת תיווך אחת מותרת, היא טענה טכנית. היא איננה מתחייבת מן הטקסט, איננה עולה בקנה אחד עם כללי פרשנות רגילים, ומה שחשוב יותר, היא איננה עולה בקנה אחד עם תכלית דבר החקיקה. מבחינה דווקנית, "האמור בלשון יחיד אף לשון רבים במשמע וכן להיפך" (ס' 5 לחוק הפרשנות תשמ"א 1981) מכאן שהאיסור חל גם על עסקה בודדת. מבחינה עניינית, פרשנות אחרת אינה ניתנת ליישום רציונלי הולם, שכן, מה משמעותה של עסקה אחת? עסקה אחת בכלל? עסקה אחת במשך זמן מסוים? במשך כמה זמן? אחת לשנה? אחת לחודש? איפה הגבול בין עסקה אחת לבין מספר העסקאות ההופכות אותן ל עסקי תיווך ? גם אם נניח שניתן לתחום גבול, עדיין אין זו מדיניות ראויה, בעיני, להוציא עסקת תיווך אחת מכלל האיסור ולהרשותה. אם תיווך בשכר אינו הולם את מקצוע עריכת הדין, מה לי עסקה אחת ומה לי עסקאות רבות? זאת ועוד, אילו היה מקום לגרוס כי פעולת תיווך אחת, אקראית, מותרת על פי כלל 1 לא היה צורך בכלל 2, המוציא מגדר פעולת תיווך מכל וכל, פעולה כמפורט באותו כלל. אם פעולה כזו מותרת על פי כלל 1, מה למתקין הכללים להתירה פעם נוספת, בלשון אחר, בכלל 2. 13. אכן, השופט המלומד קבע כי עורכי הדין הפרו את כלל 1. קביעה זו מקובלת עלי ככל שהיא מתייחסת לנושא התיווך. כאמור, אף אני בדעה כי עורכי הדין באים בגדר האיסור שבכלל 1, שכן, ככל שהדבר קשור לפרויקט נשוא דיוננו, עסקו הם בראש וראשונה - כרונולוגית ועניינית - בתיווך , והשכר שנקבע בהסכם מגלם גם דמי תיווך. עמדתי זו נובעת בראש ובראשונה מקביעה עובדתית של בית משפט קמא, לפיה לא קיבלו עורכי הדין מלקוחותיהם הרשאה בכתב לביצוע העסקה כנדרש בכלל 2. בקביעה זו אין אני מוצאת להתערב. לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט כי אין עורכי הדין באו בגדר החריג שבכלל 2. חוקיות החוזה 14. השופט קמא קבע כי הסכם שכר הטרחה שנעשה תוך הפרת כללי האתיקה, הוא חוזה בלתי חוקי על פי סעיף 30 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ז1977- ולפיכך בטל, באשר מטרתו מנוגדת להוראות משמעת מקצועית של אחד הצדדים. בקבעו כן, הסתמך השופט המלומד על ע"א 404/68 משה גולדנברג, עו"ד נ' משה גלפנד, עו"ד , פ"ד כ"ג (1), 7,11 וע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג , פ"ד מו(5) 679, וכן על תיק אזרחי (ים) 609/85 דרור חריש, עו"ד נ' גלילי פ"מ תשמ"ח (1) 414, 418; ראו גם פרופ' ג. טדסקי "פגם פסול בחוזה או אי כריתתו (ועוד), משפטים טו, תשמ"ו 411, 420). פעולת תיווך הנעשית על-ידי עורך-דין, אינה מזכה בשכר וסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) איננו יכול לרפאה ולפיכך, לא ניתן לקבל שכר ראוי עבור אותה פעולה. אולם, כפי שקבעתי, רק חלק מן ההסכם עניינו תיווך בתמורה; לפיכך, אין ההסכם בטל מניה וביה ויש לבדוק אם הוא ניתן להפרדה, ואם ניתן לעקר אותו חלק המהווה פגיעה בכללי האתיקה. במה דברים אמורים? ההסכם בוצע בחלקו הגדול. הנכס נרכש על ידי הקונה. עורכי הדין נתנו שרותיהם והשאלה שנותרה פתוחה היא שאלת שכרם של עורכי הדין. השכר שנקבע בהסכם הוא אמנם אחד לכל סוגי הפעולות והשרותים ואינו מחולק לראשים שונים כך שאין הוא מתאים לדגם הקלאסי של חוזה הניתן להפרדה בהכילו "יחידות חוזיות" נפרדות (ראו ג. שלו דיני חוזים מהד' 2, עמ' 260, 261; ראו גם ע"א 59/78 שרה גדליהו נ. ארמו עמר , פ"ד לג(1) 533). עם זאת, קיימת אפשרות של ניתוק על ידי "עקור" השכר שנקבע, הכולל גם שכר או תמורה עבור שירותים שאין עורך-דין רשאי לתתם ללקוח בשכר או בתמורה. עקור כזה ישאיר בתוקף הסכם שבו התחייבות למתן שרותים והתחייבות לשלם תמורתם, ורק הסכום שנקבע ינוטרל ויקבע תחתיו שכר ראוי בגין השירותים הלגיטימיים שניתנו. שכר ראוי 15. יצירת הקשר בין הצדדים אמורה להבלע בשכר המשתלם לעורכי הדין בגין הטיפול המשפטי בעסקה בשלביה השונים. אין כל ספק כי עורכי הדין עשו מלאכה רבה, נאמנה ונמרצת בעבור הרוכשים, החל ביצירת הקשר עם הכונסים המשך בשלב בו הוגמרה העסקה וסיים בשלב בו נסתיים טיפולם. יש לראות מלאכה רבת פעלים זו במסגרת עבודתם המקצועית כעורכי דין, והם ראויים לשכר הולם עבור עבודתם. מאחר והשכר הקבוע בהסכם כולל בתוכו גם שכר תיווך, אין לאכוף את החוזה כמות שהוא ויש לקבוע את השכר הראוי. בדרך של קביעת שכר ראוי בנסיבות דומות הלך בית משפט זה בע"א 139/92 הנ"ל. שם נקבע בין השאר כי "הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן, יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין". 16. הסכם הפשרה אינו יכול לשמש אינדיקציה לשכר הראוי משום שהוא בא תחת ההסכם עצמו ונגוע באותו פגם. הוא גם לא יצא לפועל ואין לאוכפו. אלא שהצדדים עצמם סיפקו את הראיה ההולמת ממנה עולה מהו השכר הראוי עבור טרחתם ללא שירותי תיווך. כוונתי לעסקה הנוספת לגביה נוצר הסכם בעל פה שנעשה בין הצדדים בקשר למקרקעין שאותם לא תיווכו עורכי הדין ושאודותם נודע לשרבני במהלך המכרז בבית המשפט המחוזי. שכר הטרחה המוסכם הועמד שם על 5% מסכום העסקה והסכום המגיע לפי אחוז זה נפסק לגבי אותה עסקה על ידי בית משפט קמא. מוצאת אני לראוי ללכת בעקבות הסכם זה גם בענייננו. פיצויים קבועים מראש 17. עורכי הדין מוסיפים ותובעים פיצויים קבועים מראש שהועמדו בהסכם על סך 300,000$. דין תביעה זו להידחות. ראשית, נגוע סכום זה באותו פגם בו לוקה ההסכם. שנית, התנאי לפיו אם לא ישולם השכר בסך 150,000 ש"ח, ישולמו במקומו 450,000 ש"ח (סכום גבוה פי שלושה מהשכר עצמו) אינו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה וניתן להפחיתו עד כדי איונו. שלישית, קביעת פיצוי כאמור עקב אי מסירת המשך הטיפול המשפטי ברישום והעברת הדירות שתבנינה, לעורכי הדין, איננה לגיטימית. היחסים המיוחדים בין עורך-דין ללקוח חובקים בחובם תנאי מכללא לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול להזקק לשירותיו בכל עת, בתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. "יש בכך כדי ליצור את האיזון הראוי בין זכות הלקוח לייצוג, תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו ובין פרקליטו לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". זוהי ההלכה גם בהרבה ממדינות ארה"ב (ראו ע"א 136/92 הנ"ל, עמ' 124,125 והאסמכתאות הנזכרות שם). לאור האמור לעיל אינני מוצאת שיש לפסוק למערערים פיצוי קבוע מראש בסכום כלשהו. 18. סוף דבר, אני מציעה לקבל את הערעור באופן חלקי, ולחייב את שרבני לשלם לעורכי הדין 5% מסכום הרכישה בפועל של המקרקעין (שלא נמסר לבית המשפט פרט לכך שהיה גבוה מ450,000-$) בשקלים, נכון ליום חתימת חוזה הרכישה עם הכונסים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום בפועל. וכן שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : 1. לדעת חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, ההסכם שנעשה בין המערערים לבין המשיב מס' 1 ואחרים נגוע באי חוקיות, משום שהוא מגלם בתוכו עסקת תיווך. לכך אני מסכים. אינני מסכים לקביעתה כי קיימת אפשרות לנתק את השכר עבור שירותים שאין עורך דין רשאי לתיתם מן השכר עבור שירותים שהוא רשאי לתת, "על ידי 'עיקור' השכר שנקבע". כפי שאראה להלן פוסלת אי החוקיות את ההסכם כולו, על "ראשו, כרעיו וקרבו", בלי להשאיר שריד. 2. הפרדתו של חוזה לחלקים, כאשר עילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, הוסדרה בסעיף 19 (להלן - "סעיף 19") לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן -"חוק החוזים"): "19. ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". כפי שנתפרש סעיף 19 בדברי מלומדים, "חוזה הניתן להפרדה, שבו עוסק סעיף 19, הוא חוזה הכולל מספר הבטחות כשלכל אחת תמורה נפרדת, כך שכל הבטחה (כשלצידה התמורה שהובטחה בגינה) עומדת בנפרד" (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' (1992) עמ' 1117 - 1118). ובלשון אחרת, "נוהגים להגדיר חוזה הניתן להפרדה לחלקים כחוזה שניתן לייחס התחייבויות הדדיות שבו זו לזו ולנתק צמדי התחייבויות כאלה, המתייחסות אהדדי, מצמדים אחרים, כך שכל חלק מופרד יוכל לעמוד בפני עצמו" (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה תשנ"ה) עמ' 259). מדובר, כביכול, בחיבור של מספר חוזים במסגרת חוזית אחת (ראו ד' פרידמן ונ' כהן, שם, בעמ' 1118), כאשר אין בין "החוזים" קשר הכרחי, שבלעדיו אין לכל אחד מהם קיום עצמאי. כיצד מפרידים, אפוא, בין חלקיו של חוזה כאשר בבטלות חלקית מחמת פסלות עסקינן ולא בביטול חלקי על פי עילת ביטול? על ההבדלים בין "בטלות" לבין "ביטול" לענין סעיף 19 עמדה פרופ' שלו שהציעה דרך מדורגת שבה יפסע בית המשפט כאשר מדובר בבטלות חלקית, להבדיל מביטול חלקי. "שלב ראשון - האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים? שלב שני - האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו? שלב שלישי - האם ניתן לבודד את החלק הנגוע מתוך החוזה ולהשאיר את עיקר החוזה על כנו, מבלי שיווצר חוזה שונה מזה שבו התקשרו הצדדים? רק מתן תשובה חיובית לכל אחת משלוש שאלות אלו מאפשר פיצול החוזה לחלקיו" (ג' שלו, שם, בעמ' 384; ע"א 139/87 יפה סולימני ואח' נ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח' , פ"ד מג (4), 705, 714-713). עמד על כך גם הנשיא א' ברק באמרו: "אכן, הפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות. "הניתוח" ייעשה על ידי בית המשפט אם ניתן להפריד בין החלק "החולה" (הבטל בשל אי החוקיות) לבין החלק "הבריא" (הממשיך לעמוד בעינו) באופן שהחלק הבריא יעמוד על רגליו הוא. השאלה אותה צריך בית המשפט לשאול עצמו הינה אם החלק החוקי של החוזה - הנותר לאחר שהוצא ממנו החלק הבלתי חוקי - יש בו כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה, ולו באופן חלקי" (בג"צ 6231/92 זגורי נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' , פ"ד מט (4) 759). (ראו גם ע"א 5694/94 חוה איובי נ' נוריאל שמואלי פ"ד נ (4) 444). 3. בטרם אביע דעתי שלי בסוגיה הנדונה אקדים ואומר כי בעיני, "עיקור" החלק של התמורה הכוללת, המיועד להשתלם עבור שירותי התיווך, והשארת החלק המיועד להשתלם עבור השירותים הלגיטימיים של עורכי דין - שזאת הדרך שבה הלכה חברתי - כמוהו כהפרדתו של ההסכם לחלקים ועקירת החלק הפסול מתוכו. אין כאן שוני שבמהות אלא שוני שבלשון, שאיו בו כדי להוציא את פעולת ה"ניתוח" מגדרו של סעיף 19. לפיכך אין אנו פטורים מלבדוק אם ניתן להפריד בין חלקיו של ההסכם, כך שיוצהר על בטלותו של חלק ממנו, תוך קיום חלקו האחר. ההסכם שלפנינו ענינו "הטיפול ברכישת המקרקעין" ו"שכר הטרחה" שעליו הוסכם כתמורה לטיפול. אין בו הפרדה בין ההבטחה לענין התיווך לבין ההבטחה לענין העבודה המקצועית כעורכי דין. אין גם הפרדה בין השכר המגיע עבור התיווך לבין שכר טרחת עורכי הדין. לא הבטחות נפרדות ותמורות נפרדות כאן, אלא הבטחה כוללת אחת , שכנגדה עומד תשלום כולל אחד . לא שתי חטיבות חוזיות נפרדות לפנינו, שניתן להפרידן אשה מרעותה, אלא "תערובת" (אם לא תרכובת...) שאי אפשר להפרידה לרכיביה. זהו הסכם שבו נתערבבו זה בזה והיו לאחד ה"טמא" וה"טהור", האסור והמותר. תערובת זאת לא רק ש אי אפשר להפרידה, אלא שמטעמים שב"תיקון עולם" מוטב לה שלא תופרד. אכן, לפי סעיף 19, יפריד בית המשפט בין החלק הפסול לבין החלק המותר שבחוזה, אולם יש מקרים שבהם דבקה טומאת האיסור בהתקשרות כולה, בכל אחת ואחת מ"פרודותיה". כאן לא יבוא בית המשפט לטמא קצתה ולטהר קצתה. הסכם זה אינו עומד, אפוא, במבחן של שלושת השלבים שנמנו למעלה. במבחנו של השלב הראשון אין הוא עומד, משום שאין הוא ניתן להפרדה לחלקים. גם אין לומר שעילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו, מן הטעם שלא היתה הפרדה בין הדבקים, כפי שראינו; לפיכך אין הוא עומד גם במבחנו של השלב השני. ואף במבחנו של השלב השלישי אין הוא עומד, משום שהמשמעות האמיתית של פסילת התמורה עבור פעולת התיווך היא ביטול בדיעבד של עסקת התיווך כולה, וממילא יצירת הסכם חדש, שענינו שכר טרחת עורך דין בלבד, השונה מן ההסכם המקורי. ראוי לציין, כי אי החוקיות הפוסלת הסכם זה היא בעיני חמורה ביותר. שיקול דעתו המקצועי של עורך דין הפועל בעסקה כמתווך וכעורך דין כאחד עלול להיות מוטה עקב הענין שיש לו בהצלחתה של עסקת התיווך. יש לחשוש כי הציפיה לדמי תיווך תעוור את "עיניו המשפטיות" מראות נכוחה. נאמר כי "בחוזה בטל לפי סעיף 30 מן הראוי ליתן משקל גם לסוג הפסלות ולדרגת אי החוקיות או למידת הפגיעה בתקנת הציבור. כאשר אי החוקיות היא חמורה, החוזה כולו נגוע ובטל" (ג' שלו, שם, בעמ' 385 וכן בהערה 161 שם). הוא הדין כאן. 4. נשאלת השאלה אם זכאים המערערים, שעמלו וטרחו בעסקה כעורכי דין, לשכר טרחת עורכי דין כנהוג וכמקובל, ומה הבסיס המשפטי לכך. סבורני כי המערערים זכאים לשכר ראוי עבור עמלם וכי אין לפטור את מי שנהנו מפרי עמלם מתשלום עבורו. אשר לבסיס המשפטי לכך נראה לי כי לאור מסקנותי אין הוראות סעיף 31, סיפא, לחוק החוזים יפות לעניננו, ולא ארחיב את הדיבור על כך. לדעתי מקור זכותם של המערערים בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובהוראת סעיף 46 לחוק החוזים, לפיה "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה" (ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ , פ"ד מז (5) 114, 125; ע"א 502,499/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן ציון ופריבס עורכי דין, שותפות רשומה , פ"ד מו (4) 586). אני מסכים כי שיעורו של השכר הראוי יהיה כפי שהציעה חברתי, וכך יהיה גם שיעור ההוצאות שייפסקו בערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חברי הנכבדים השופטת טובה שטרסברג-כהן והשופט טירקל. המשנה לנשיא הוחלט כבסעיף 18 לפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ט"ו באייר תשנ"ח (11.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. J06	[ "ע\"א 93", "ע\"א 275/76", "ע\"א 294/76", "ע\"א 461/76", "בע\"א 609/65", "בע\"א 481/68", "בע\"א 182/69", "בע\"א 139/92", "ע\"א 404/68", "ע\"א 59/78", "ע\"א 136/92", "ע\"א 139/87", "ע\"א 5694/94", "ע\"א 502" ]	8,499
31,110	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6181/93 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערערים : 1. עו"ד עמנואל סולומונוב 2. עו"ד אביגיל בהט 3. עו"ד אבי נאמן נגד המשיבים : 1. שרבני משה 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ בקשה לאישור עיקול בשם המבקשים: עו"ד עמנואל סולומונוב בשם המשיבים: עו"ד גבריאל מויאל החלטה 1. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי קבל חלקית את התביעה שהיתה לפניו, וחייב את המשיב מס' 1 בתשלום סכום כסף. הוא דחה את התביעה לגבי המשיבים מס' 2 ו3-. המבקשים ערערו על פסק הדין לבית משפט זה. 2. ביום 28.8.94 ניתן בבית משפט זה במסגרת הערעור צו עיקול זמני על נכס מקרקעין הרשום על שם המשיבה מס' 3. ביום 11.5.98, ניתן על ידינו פסק דין ששינה את החיוב הכספי ככל שהדבר מתייחס למשיב מס' 1, אך דחה את הערעור ככל שעניינו התביעה כנגד המשיבים מס' 2 ו3-. בפסק דיננו כתבנו שהמשיבים היו בחינת חברות קש מבחינת ביצוע העסקה, ולא היו בעלי דברם של המבקשים לענין שכר הטרחה. עם מתן פסק דיננו לא נתבקשנו לאשר את העיקול הזמני, ולא אישרנו אותו. כעת עותרים המבקשים שנאשר אותו. דין הבקשה להידחות. 3. העיקול הזמני, שנתבקש, כאמור, על נכס הרשום על שם המשיבה מס' 3, לא יכול היה לפי טיבו להתייחס אלא לערעור, ככל שהוא מתייחס לחיובה של משיבה זו. לאחר שהערעור בענין זה נדחה, לא נותר כבר מה לאשר. טענתם של המבקשים שהנכס בפועל הוא של החייב דינה להתברר בגדר הליכים לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. האמירה הנזכרת בפסק דיננו, עליה מסתמכים המבקשים, באה להסביר מדוע נדחתה התביעה כנגד המשיבים מס' 2 ו3-; אין בה כדי להצדיק אישור העיקול הזמני כלפי מי שלא ניתן נגדו פסק דין. לפיכך אנו דוחים את הבקשה. ניתן היום טז בסיון תשנ"ח (10.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. B07 העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. B07	[ "ע\"א 6181/93" ]	8,500
43,053	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6181/93 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל ה מבקשים : 1. עמנואל סולומונוב, עו"ד (המערערים) 2. אביגיל בהט, עו"ד 3. אבי נאמן, עו"ד נגד המשיבים : 1. משה שרבני 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ בקשה ל תיקון טעות סופר החלטה כמבוקש. הדף הראשון יוחלף בדף עם כותרת נכונה. ניתנה היום, ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. J04 /אמ	[ "ע\"א 6181/93" ]	8,501
2,697	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשות: 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין בשם המבקשות: גב' אמה גורקה, אמן של המבקשות החלטה לתגובת המשיב בתוך עשרה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ב בכסלו התשנ"ח (11.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A11 /דז/	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,503
2,845	בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד השופט א' גולדברג המבקש: גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין החלטה הבקשה לא מעלה נימוק המצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין שחייב את המבקש במזונןת בנותיו הקטנות. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י' באדר ב' תשנ"ז (19.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. D04	[ "ע\"א 97" ]	8,504
2,883	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : גורקה אברהם נגד המשיב ות : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה לפטור מאגרה וערבון תאריך הישיבה: ג' באדר ב' תשנ"ז (12.3.97). בשם המבקש: בעצמה בשם המשיבות: גב' אמה גורקה החלטה על יסוד טעמי הבקשה והמידע שנמסר היום בעל-פה בעת הדיון, אני פוטרת את המבקש מתשלום אגרת הערעור ומן החובה להפקיד ערבון. אני חוזרת בפני בעלי הדין על הצעתי לסיים את הסכסוך ביניהם בהסכם פשרה, בין באמצעות מפשר הפועל ליד בית משפט זה ובין בבית-משפט לענייני משפחה בחיפה. ניתנה היום, ד' באדר ב' תשנ"ז (13.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q01	[ "ע\"א 97" ]	8,505
3,778	בבית המשפט העליון ע"א 1288/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשות בנושא צו-הארכת מועד להגשת סיכ ומים בשם המבקש: עו"ד מיכאל פראוור החלטה הארכת המועד להגשת הסיכומים כמבוקש. לנוכח מהות הענין, נקבע מועד מוקדם להשלמת טיעון בעל-פה (ראה: פ"ד נ(1) 1). התאריך שנקבע הוא 18.11.97 בשעה 11:30. המזכירות תשלח הזמנות בהתאם. ניתנה היום, י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q09	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,506
4,152	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד השופטת הרשמת אורית אפעל-גבאי המערער : אברהם גורקה נגד המשיב ות : 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה בקשה לקביעת מועד דיון בשם המ ערער: בעצמו ה ח ל ט ה התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאות צו בדבר סיכומים בכתב. ניתנה היום, כ"ג באדר ב' תשנ"ז (1.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q06	[ "ע\"א 97" ]	8,507
7,724	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערער : גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.2.97 בת.מ.א. 1957/95, שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: י"ח בחשון התשנ"ח ( 18.11.97 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיבים : עו"ד מיכאל פראוור פסק-דין בהסכמת הצדדים אנו מעמידים את הסכום הכולל של פסק הדין על 1,400 ש"ח (כולל הביטוח הלאומי) צמוד למדד כמקובל. שאר חלקי פסק הדין עומדים בעינם. ניתן היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A10 /דז/	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,508
14,346	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : גורקה אברהם נגד המשיב ות : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות יגישו את תשובתן לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להן טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבות תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A07 /דז/	[ "ע\"א 97" ]	8,509
18,086	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה למתן הוראות בשם המבקש: בעצמו החלטה על המבקש לדאוג להמצאת כתב הסיכומים לידי המשיבה. מלבד מסירה באמצעות הדואר, שכשלה במקרה זה, ניתן לבצע את מסירת הסיכומים בכתב במסירה אישית לאם המשיבות. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q08	[ "ע\"א 97" ]	8,510
24,148	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המבקשות : 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין תאריך הישיבה: כ"ז באדר התשנ"ח ( 25.03.98 ) בשם המבקשות: גב' אמה גורקה (האמא) בשם המשיב : בעצמו החלטה בהמשך לפסק דיננו (מיום 18.11.97), הננו להבהיר כי ההפחתה בסכום המזונות תהא מיום פסק דיננו. עד כמה שיש סכסוכים נוספים בין הצדדים, דינם להתברר בפני בית המשפט למשפחה. ניתנה היום, כ"ז באדר התשנ"ח (25.03.98), בפני גב' גורקה והמשיב. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A15 /דז/	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,511
31,992	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשות : 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין בשם המבקשות: גב' אמה גורקה, אמן של המבקשות בשם המשיב: בעצמו החלטה הבקשה להבהרת פסק הדין תישמע על ידי ההרכב שנתן את פסק הדין. המזכירות תיקבע מועד קרוב לדיון בבקשה. ניתנה היום, י' בטבת התשנ"ח (8.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A13 /דז/	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,512
37,576	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המבקשות : יפית גורקה ואח' נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשנ"ח (11.2.98) בשם המבקשות: גב' אמה גורקה (האם) בשם המשיב: אין התייצבות החלטה המשיב לא התייצב. אין מנוס מדחיה למועד קרוב אחר שייקבע על ידי המזכירות. נא לקבוע לשעות הצהריים. ניתנה היום, ט"ו בשבט התשנ"ח (11.2.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A14 /דז/	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,513
194,968	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: גורקה אברהם נ ג ד המשיבות: 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה מטעם המערער להבהרת פסק הדין החלטה לתגובת המשיבות בתוך 15 יום מעת ההמצאה. ניתנה היום י' בחשון התשס"ה (25.10.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97012880_A16.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,514
207,035	בבית המשפט העליון ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: גורקה אברהם נ ג ד המשיבות: 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה להבהרת פסק דין החלטה המזכירות תעביר את בקשת המערער למשיבות לפי הכתובת המצוינת בהודעתן (מיום 8.11.2004). המשיבות יגיבו לבקשה בתוך 15 יום מיום ההמצאה. ניתנה היום, ‏כ"ו חשוון, תשס"ה (10.11.04). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97012880_A17.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "ע\"א 1288/97" ]	8,515
2,698	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5376/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. עורך דין אלון וילנר 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון עתירה למתן צו על תנאי החלטה להעביר הדיון להרכב שלושה. ניתנה היום, כ' באלול התשנ"ז (22.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97053760. E01	[ "בג\"ץ 5376/97" ]	8,516
17,073	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5376/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. אלון וילנר,עו"ד 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותרים: בעצמם החלטה בפני בקשה לקביעת מועד דיון בעתירה שענינה מתן תעודת זכאות לדיור ממשרד הבינוי והשיכון. העותר מנמק את הבקשה בנזק הכספי שנגרם לעותרים שהתחייבו לרכוש דירה, בהעדר תעודת זכאות. בפני בית משפט זה תלויות ועומדות עתירות רבות שהוגשו קודם להגשת עתירה זו וטרם נדונו. כב' השופט אור (בהחלטתו מיום 22.9.97) לא הורה על דחיפות בדיון העתירה. אין בנסיבות שהעלה העותר די כדי להקדים את הדיון בעתירה זו שהוגשה זה מקרוב. העתירה תקבע לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, כ"א בתשרי תשנ"ז (22.10.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053760. P02	[ "בג\"ץ 5376/97" ]	8,517
45,188	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5376/97 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. עו"ד אלון וילנר 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בקשת העותרים להגשת תצהיר נוסף החלטה ניתנת רשות להגשת התצהיר הנוסף. ניתנה היום, טו' בטבת התשנ"ט (3.1.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97053760. E03	[ "בג\"ץ 5376/97" ]	8,518
52,187	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5376/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. אלון וילנר,עו"ד 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו באדר תשנ"ט (22.2.99) בשם העותרים : עו"ד אלון וילנר בשם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין רשמנו לפנינו את הצהרת מר בלאס שהעותר יהיה רשאי לפנות שוב לועדה הציבורית הנוגעת בדבר והוא - מבלי שהמשיבים מודים בעמדת העותרים. בכפוף לאמור לעיל ובהסכמת העותרים אנו מוחקים את העתירה. ניתן היום ו באדר תשנ"ט (22.2.99) המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053760. B04	[ "בג\"ץ 5376/97" ]	8,519
2,700	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1851/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל המערער : קבני אברהם נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.2.97 בת.פ. 48/95 שניתן על ידי כבוד השופט מרדכי הס תאריך הישיבה: י"ג באלול תשנ"ז (15.9.97) בשם המערער : עו"ד ליכט אריה בשם המשיב ה: עו"ד אמי פלמור-הרץ בשם שירות המבחן: גב' ר' פרייברג פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין: עקב הרשעתו בעבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה ומעשה מגונה, הושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים ועוד מאסר על-תנאי ל24- חודשים. הוא מערער לפנינו על חומרת עונשו. המעשים שבהם הורשע המערער חמורים הם בטיבם ובנסיבותיהם. אחד המעשים בוצע בבתו בנסיבות שתוארו בכתב האישום. לא היה זה מעשה חד פעמי אלא שהתנכלויותיו של המערער בבתו נמשכו עת רבה; ואילו מעשה אחר בוצע בחברתה של הבת. בשיקול כל הנסיבות לא נראה לנו שבית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר-על-המידה. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ג באלול תשנ"ז (15.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018510. B01 /שב	[ "ע\"פ 1851/97" ]	8,520
2,701	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 91 / 4195 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : קדחוזאדה אליהו נגד המשיב ה : חושלסן מלכה בקשה למחיקת ערעור בשם המערער: עו"ד י. סלטון בשם המשיבה: עו"ד א. יששכר החלטה לנוכח הודעתי האחרונה של בא-כח המערער שהוגשה לבית המשפט בתאריך 30.6.97, יש להחזיר על כנו את מועד הדיון שנקבע ליום 17.7.97, וכך אני מורה. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91041950. Q05	[ "ע\"א 91" ]	8,521

129,655

ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 המערערים : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה: האוניברסיטה העברית בירושלים דיון מקדי החלטה מכח הסמכת הרשם, אני קובעת את התיק לדיון בפני כב' הרשם ב' אוקון ביום 28.4.02 בשעה 11:30. ניתנה היום, כ"ב ניסן, תשס"ב (‏4/4/2002). סיגל צייג, עו"ד _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D05 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "ע\"א 7240/96" ]

8,389

131,492

ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערער ות : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה : האוניברסיטה העברית בירושלים דיון מקדמי תאריך הישיבה: ל' בסיון תשס"ב (10/6/02) החלטה המשיבה תגיש הודעה בתוך 21 יום והתיק יועלה אלי. ניתנה היום, ל' בסיון תשס"ב (10/6/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D06 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "ע\"א 7240/96" ]

8,390

133,849

ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 - ד' בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערערים : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה: האוניברסיטה העברית בירושלים בקשה להארכת מועד להגשת תגובה החלטה ביום 9/7/02 הצדדים הכניסו הודעה לתיק בית המשפט, והם התבקשו להכניס הודעה נוספת ביום 5/10/02 ולא עשו כן. הצדדים יכניסו הודעה לתיק בית המשפט על מצב ההליך, שאם לא כן יימחק ההליך מחוסר מעש. ההודעה תוכנס לתיק בתוך 10 ימים. ניתנה היום, ג' חשוון, תשס"ג (‏9/10/2002). בעז אוקון רשם _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D08 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "ע\"א 7240/96" ]

8,391

137,613

בבית המשפט העליון ע"א 7240/96 - ה' בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערערות: 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נ ג ד המשיבה: האוניברסיטה העברית בירושלים הודעה על הסכם פשרה פסק-דין ניתן בזה תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים. המערערות זכאיות להשבת הערבון והאגרה. ניתן היום, י"ח בחשון תשס"ג (24/10/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96072400_D09.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il

[ "ע\"א 7240/96" ]

8,392

142,743

ב בית המשפט העליון ע"א 7240/96 - ד' בפני: כבוד הרשם בעז אוקון המערער ות : 1. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים 2. התאחדות הסטודנטים בישראל נגד המשיב ה : האוניברסיטה העברית בירושלים בקשה להארכת מועד החלטה המגמה עליה הודיעו הצדדים היא ראויה ורצויה. ב"כ הצדדים יכניסו הודעה לתיק בית המשפט עד ליום 5.10.02. ניתנה היום, א' באב תשס"ב (10/7/02). בעז אוקון ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96072400. D07 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "ע\"א 7240/96" ]

8,393

2,649

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2166/97 - 3 בפני: כבוד השופט י. קדמי העותר ת : פז חברת נפט בע"מ נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. מינהל מקרקעי ישראל 3. המועצה הארצית לתכנון ובניה-במשרד הפנים 4. ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים - של המועצה הארצית לתכנון ובניה 5. רשות שדות התעופה בישראל בקשה להגשת תצהיר משלים בקשה להתרת דיון בקשה לגילוי ראיה החלטה 1. באשר לבקשה להגשת תצהיר נוסף - הבקשה נענית; והתצהיר הנוסף מתקבל ויצורף על ידי המזכירות לתיק ודבר קבלתו יובא לידיעת כל הצדדים. 2. אשר להחשת הדיון - המזכירות מתבקשת לחזור ולבדוק אם ניתן להקדים את מועד הדיון בעתירה באופן שיקויים לפני 1.11.97. 3. הבקשה לגילוי מסמכים, תידון על ידי ההרכב שידון בעתירה למתן צו על תנאי. ניתנה היום, ד' באב תשנ"ז (7.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021660. H04

[ "בג\"ץ 2166/97" ]

8,394

2,650

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6557/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ים : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 1 ו2-: עו"ד רומית סמסון החלטה בהסכמת הצדדים אני דוחה את המועד לדיון בעתירה שהיה קבוע ליום 9.12.97 כדי שהצדדים יבחנו אפשרות לסיים את העתירה בהסכם פשרה. הצדדים יודיעו לבית המשפט תוך תשעים ימים האם הגיעו לפשרה כאמור. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. P06

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,397

4,543

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6557/96 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ים : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן החלטה לבקשת הצדדים אני דוחה את המועד לדיון בעתירה שהיה קבוע ליום 28.10.97. הדיון יתקיים ביום 9.12.97 בשעה 11:30. ניתנה היום, כ"ד באלול תשנ"ז (26.9.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. P05

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,398

5,101

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 6557 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותר ים : 1. ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה 2. מלכה בראון ואח' נגד המשיבים : 1. עירית נתניה 2. ראש עירית נתניה, צביקה פולג 3. משרד הפנים התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ט בסיון התשנ"ז ( 24.06.97 ) בשם העותר ים: עו"ד אלון זבליק בשם משיבים 1 ו2-: עו"ד רומית סמסון בשם משיב 3: עו"ד דנה בריסקמן החלטה לאור כתב התשובה מטעם שר הפנים, אנו דוחים המשך הדיון בעתירה לששים יום. מטרת הדחייה לאפשר לחברת יוזמה - הפועלת מטעם משרד הפנים - לבדוק את התחשיבים של העיריה. לשם כך, החברה תקבל את כל הנתונים מהעיריה ומהעותרים, ותגבש עמדתה לגבי גובה ההיטל. עם קבלת ממצאי הבדיקה יגבש משרד הפנים את עמדתו לגבי גובה ההיטל הקבוע בחוק העזר. כן יבדוק משרד הפנים עניין מתן ההנחות. עם קבלת עמדת המשיב מס' 3 - שתוגש לנו כאמור בהודעה משלימה - נמשיך לדון בעתירה. ניתנה היום, י"ט בסיון התשנ"ז (24.06.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. A04 /דז/

[ "בג\"ץ 96" ]

8,399

20,489

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים החלטה לבקשתה של הגב' עליזה תמם מיום 18.11.98: עם מתן פסק-הדין - ביום 10.11.98 - סיימנו את מלאכתנו, ואין לנו לא להוסיף על האמור בפסק-הדין ולא לגרוע ממנו. היום, ג' בכסלו התשנ"ט (22.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G13

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,402

24,164

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים התנגדות להסכם פשרה החלטה בהחלטתנו מיום 21.4.98 אמרנו כי "לדעתנו מיצתה עצמה העתירה בעיקרה, ויפה יעשו בעלי-הדין אם יודיעו לבית-המשפט כי סיימו את חילוקי-הדעות ביניהם מחוץ לכותלי בית-המשפט". לשמחתנו קיבלנו ביום 17.6.98 "הסכם פשרה" שנחתם בין באי-כוח בעלי-הדין, ובעקבות הסכם זה עמדנו לכתוב פסק-דין לסיום הפרשה. עד שהגענו לחתימה על פסק-הדין, התקבלה בבית-המשפט התנגדותה של הגב' עליזה תמם, המציגה עצמה כ"יו"ר ועד פעולה". בהודעה זו מתנגדת הגב' תמם להסכם הפשרה בשמה, ולדבריה גם בשם 106 משפחות עותרים נוספות (העתק הודעתה של הגב' תמם מצורף להחלטה זו). לרקע התנגדות זו לא נוכל לעת-הזו לסיים את ההליכים בתיק הנדון. אנו מבקשים כי באי-כוח בעלי-הדין החתומים על הסכם הפשרה יודיעו לבית-המשפט תוך חמישה-עשר יום את עמדתם באשר להתנגדותה של הגב' תמם לאישור הסכם הפשרה. לאחר קבלת תגובה זו נחליט על-דבר המשך ההליכים. היום, ד' בתמוז תשנ"ח (28.6.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G09

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,403

25,376

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צביקה פולג 3. שר הפנים בקשה להקדמת מועד דיון החלטה הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ט אלול תשנ"ח (10.9.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G10

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,404

25,980

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה בניסן תשנ"ח (21.4.98) בשם העותר ים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 2-1: עו"ד רומית סמסון בשם המשיב 3: עו"ד דנה בריקסמן החלטה ההודעה המשלימה מטעם שר הפנים הוגשה לבית-המשפט רק ביום 19.4.98, והעותרים לא היה סיפק בידם לבדוק את תחשיבי חברת יוזמה. מטעם זה בלבד - ועם כל הצער שבדבר - יש לדחות את המשך שמיעת העתירה למועד אחר. העותרים יהיו רשאים להגיב על תחשיב חברת יוזמה תוך 40 יום, והמשיבים יהיו רשאים להגיב על תגובה זו תוך 40 יום אף-הם. לאחר מכן ייקבע המשך לשמיעת העתירה (לפני כל הרכב). נוסיף כי לדעתנו מיצתה עצמה העתירה בעיקרה, ויפה יעשו בעלי-הדין אם יודיעו לבית-המשפט כי סיימו את חילוקי-הדעות ביניהם מחוץ לכותלי בית-המשפט. להודעה זו אין צורך להמתין למניין הימים שקבענו למעלה. היום, כ"ה בניסן תשנ"ח (21.4.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G07

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,405

28,673

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותרים : ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ו196- אח' נגד המשיבים: 1. עירית נתניה 2. ראש עירית נתניה 3. שר הפנים הסכם פשרה בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 2-1: עו"ד רומית סמסון פסק דין לבקשת באי-כוח בעלי-הדין ועל-יסוד הסכם פשרה המצורף לפסק-דין זה והמסומן באות א', אנו מחליטים לבטל את הצו על-תנאי ולדחות את העתירה. ניתן היום, כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G08

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,406

36,582

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל העותר ים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נגד המשיבים : 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים תאריך הישיבה: כ"א בחשוון התשנ"ט (10.11.98) בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבים 1ו2-: עו"ד רומית סמסון בשם המשיב 3: עו"ד דנה בריסקמן גב' תמם פסק-דין העותרים, והם 197 במספר, תוקפים בעתירתם היטל שהטילה עליהם עיריית נתניה בנושא סלילת רחובות. ההליכים בעתירה נמשכו והלכו עד שביום 17.6.98 הודיעונו באי-כוח העותרים והמשיבים מס' 1 ו2- כי הגיעו להסכם פשרה ביניהם. להודעתם לבית-המשפט צירפו באי-כוח בעלי-הדין את הסכם הפשרה. לא חלף אלא יום אחד, וביום 18.6.98 הודיעתנו הגב' עליזה תמם, על התנגדותה להסכם הפשרה "בשם 107 משפחות עותרים". הגב' תמם אינה מציינת אלו 107 משפחות עותרים היא מייצגת, ואנו לא ידענו מי הן אותן משפחות וכיצד ייפו את כוחה של הגב' תמם לדבר בשמן. יתר-על-כן: הגב' תמם עצמה אינה עותרת כלל אישית. לטענתה היא יו"ר ועדי הפעולה (עותרת מס' 1) אך לא מצאנו כל ראיה לטענתה, לא כל שכן שלא הומצאה לנו כל ראיה על כך שהוועדים ייפו את כוחה להתנגד לפשרה. למותר לומר כי בא-כוח העותרים מתנגד בכל-תוקף לקבלת התנגדותה של הגב' תמם, ובהודעתו מיום 10.7.98 עומד הוא על קיום הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו. שקלנו בדעתנו ואנו מחליטים ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה המצורף לפסק-הדין ומסומן "א". היום, כ"א בחשוון התשנ"ט (10.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96065570. G12

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,407

275,359

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 6557/96 - א' בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל העותרים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נ ג ד המשיבים: 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה מר צבי פולג 3. משרד הפנים בקשת לתיקון פסק-דין החלטה הבקשה שהגישה גב' תמם עליזה ביום 14.2.07 אינה אלא בקשה לתיקון פסק-דין ולא בקשה לתיקון פרוטוקול (פסק הדין מיום 10.11.98). נוכח האמור בסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ומבלי להכריע בשאלת מעמדה של המבקשת במסגרת הליך מעין זה, יגיבו בעלי הדין בבג"ץ 6557/96 לבקשה שלפני תוך 15 יום מעת המצאת החלטתי זו. המזכירות תוודא המצאת הבקשה על נספחיה לידי בעלי הדין כאמור. ניתנה היום, י"ז באדר תשס"ז (7.3.2007). יגאל מרזל, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96065570_L14.doc טו מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,408

289,676

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6557/96 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש העותרים: ועדי פעולה שיכון ותיקים ועין התכלת בנתניה ואח' נ ג ד המשיבים: 1. עיריית נתניה 2. ראש עירית נתניה 3. משרד הפנים בקשה מיום 14.2.2007 לתיקון פסק-דין מטעם גב' עליזה תמם בשם העותרים: עו"ד אלון זבליק בשם המשיבה 1: עו"ד רומית סמסון בשם המשיב 3: עו"ד דנה בריסקמן החלטה לפניי בקשה לתיקון פסק-דין שניתן ביום 10.11.98 (השופטים מ' חשין, י' קדמי, וי' טירקל ), בו ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתיק. הבקשה הינה להבהרת מעמדה של המבקשת בתיק, ולתיקון הפסקה בה נקבע לעניין זה כי: "הגב' תמם עצמה אינה עותרת כלל אישית. לטענתה היא יו"ר ועדי הפעולה (עותרת מס' 1) אך לא מצאנו כל ראיה לטענתה, לא כל שכן שלא הומצאה לנו כל ראיה על כך שהועדים ייפו את כוחה להתנגד להסכם הפשרה." בקשה דומה הוגשה על-ידי המבקשת כשבוע לאחר מתן פסק-הדין, ביום 18.11.98, ובה ביקשה המבקשת כי בית המשפט ישקול בשנית את הסעיף המתייחס למעמדה בתיק. ביום 22.11.98 דחה בית המשפט את הבקשה, בציינו כי: "עם מתן פסק-הדין – ביום 10.11.98 – סיימנו את מלאכתנו, ואין לנו לא להוסיף על האמור בפסק-הדין ולא לגרוע ממנו." לאחר מתן ההחלטה האמורה, שיש לראות בה סוף פסוק, אין יסוד למתן החלטה חדשה. מכל מקום, בוודאי שאין בסיס לתיקון פסק דין בחלוף תשע שנים בקירוב, מאז ניתן. אשר על כן, הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"א באב התשס"ז (5.8.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96065570_N15.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 6557/96" ]

8,409

2,652

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7265 ע"א 6871/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. אלקטרה תעשיות בע"מ 2. כלל-חב' לביטוח נגד המשיבים : 1. אברהם דיין 2. א.א. יוזי בע"מ 3. מנורה-חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח שבתאי העליון הליך פישור בשם המערערים: עו"ד עופר קרינסקי החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט בזק, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים יוני-יולי השנה (לפני הפגרה), בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 10 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96072650. Q01

[ "ע\"א 96", "ע\"א 6871/96" ]

8,410

17,567

ב בית המשפט העליון ע"א 7265/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. אלקטרה תעשיות בע"מ 2. כלל-חב' לביטוח נגד המשיבים : 1. אברהם דיין 2. א.א. יוזי בע"מ 3. מנורה-חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח שבתאי העליון הליך פישור בשם המשיבות 2 ו3-: עו"ד עופר קרינסקי החלטה על פי בקשת בעלי הדין ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ביניהם אשר צורף להודעה שהוגשה בענין זה לבית המשפט ביום 19.11.97. הסכם זה סומן על ידי באות "א", והוא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. ניתנה היום, כ"ד בחשון תשנ"ח (24.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96072650. O02

[ "ע\"א 7265/96" ]

8,411

110,496

ב בית המשפט העליון ע"א 7265/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער ות : 1. אלקטרה תעשיות בע"מ 2. כלל-חב' לביטוח נגד המשיבים : 1. אברהם דיין 2. א.א. יוזי בע"מ 3. מנורה-חב' לביטוח בע"מ 4. עזבון המנוח שבתאי העליון בקשה למתן הוראות החלטה המשיבה 4 בערעור זה תהיה משיבה פורמלית, והיא פטורה מהגשת כתבי בית דין והתייצבות לדיונים בערעור. ניתנה היום, יב' בטבת תשס"א (07.01.01). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96072650. V03

[ "ע\"א 7265/96" ]

8,412

2,653

בית המשפט העליון בש"א 97 / 3992 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. סובחי מחמוד קאסם דבאח 2. דבאח תדלוק והשקעות בע"מ נגד המשיב : פז-חברת נפט בע"מ בקשה לאיחוד תובענות לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 בשם המבקשים: עו"ד יורם אבירם, עו"ד איל ויטנברג החלטה לתשובת המשיבים ושל חברת גל חברה לנפט בע"מ תוך 7 ימים. ניתן היום כד בסיון תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039920. B01

[ "בש\"א 97" ]

8,413

2,692

בית המשפט העליון בש"א 3992/97 - 2 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. סובחי מחמוד קאסם דבאח 2. דבאח תדלוק והשקעות בע"מ נגד המשיב : פז-חברת נפט בע"מ בקשה לאיחוד דיון בתובענות שבגדר ת.א. 1176/97 בבית המשפט המחוזי בירושלים ות.א. 639/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת בשם המבקשים: עו"ד י. אבירם בשם המשיב: עו"ד נ. קהת החלטה בהסכמת בעלי הדין (ולאחר שחברת גל אינה מתנגדת לבקשה) הוחלט להעביר את התובענות שבת.א. ירושלים 1176/97 ובת.א. נצרת 639/97 לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. החלטה זו ניתנת לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 ולא לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, שלפי לשונה אינה חלה על מקרה זה. שני התיקים יועברו איפוא לנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על מנת שיקבע מי ידון בהם ובצו המניעה הזמני שבת.א. נצרת 639/97 וכן ירשום לפניו את הסכמת בעלי הדין לאיחוד שני התיקים הנ"ל. ניתן היום כו בתמוז תשנ"ז (31.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039920. B03

[ "בש\"א 3992/97" ]

8,414

15,522

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"א 3992/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשים : 1. סובחי מחמוד קאסם דבאח 2. דבאח תדלוק והשקעות בע"מ נגד המשיב ה : פז-חברת נפט בע"מ בקשה לאיחוד תובענות לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984 - בשם המבקשים: עו"ד י' אבירם; עו"ד א' ויטנברג בשם המשיבה: עו"ד נ' קהת החלטה 1. נוכח מקום מגורי התובעים בתובענה הירושלמית, מתבקשים כל הפרקליטים להודיעני אם יהיה מקובל עליהם - בהסכמה - להעביר את התובענה הירושלמית לבית משפט השלום בנצרת. מתבקשת תגובת בעלי הדין וחברת גל, תוך 7 ימים; 2. אם לא תהיה הסכמה, האם לא ראוי הוא שפז חברת נפט בע"מ תעתור בבקשה מתאימה לענין הסמכות המקומית, הבקשה לאיחוד הדיון תימחק וזכותם של המבקשים תהיה שמורה להם להגיש בקשה חדשה לאחר שיוחלט בענין הסמכות המקומית ולאחר שיוחלפו כתבי הטענות בתובענה שבנצרת. גם לענין זה מתבקשים בעלי הדין להגיב, במידת הצורך תוך 7 ימים. ניתנה היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039920. B02 חכ /

[ "בש\"א 3992/97" ]

8,415

2,654

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 6425 בפני: כבוד הרשמת השופטת מיכל אגמון המערער ת : ארגל אריזה גלית בע"מ נגד המשיב : פרנסיס משה בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערת: עו"ד יורם קמין החלטה בפני בקשה לדחיית מועד הדיון של בא-כח המערערת. הערעור הוגש לבית המשפט באוקטובר 1996. בא-כח המערער שכנגד מתנגד לבקשה. בנסיבות אלו אין מקום לדחות את מועד הדיון. עם זאת, כדי לאפשר לבא-כח המערערת להופיע לדיון יתקיים הדיון בערעור ביום 16.6.97 בשעה 14:00. ניתנה היום, י"ב באייר תשנ"ז (19.5.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95064250. Q01

[ "ע\"א 95" ]

8,416

12,965

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 6425 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערער : ארגל אריזה גלית בע"מ נגד המשיב : פרנסיס משה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.8.95 בת"א 1236/89 שניתן על ידי כבוד השופט טלגם תאריך הישיבה: יא בסיון תשנ"ז (16.6.97) בשם המערער : עו"ד קמין בשם המשיב : עו"ד קליר זוהר פסק-דין בעלי הדין קבלו הצעת בית המשפט שהערעור יתקבל והערעור שכנגד ידחה במובן ובכפוף לכך שהסכומים ששולמו לא יוחזרו, ושעל המערערת לא תהיה חובה לשלם כל סכום נוסף. אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין. הודע בנוכחות המשיב, שנוכח במעמד מתן פסק הדין והסכים לתכנו. ניתן היום יא בסיון תשנ"ז (16.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט שו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95064250. B02

[ "ע\"א 95" ]

8,417

2,655

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1027 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : טומאיאן סוניה נגד המשיב : טומאיאן סוגומון בקשה למחיקת בקשה לרשות ערעור בשם המערערת: עו"ד הרב שמחה ח. מירון החלטה אני מבטלת את הבקשה לרשות ערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010270. Q01

[ "רע\"א 97" ]

8,418

5,440

ב בית המשפט העליון רע"א 1027/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : טומאיאן סוניה נגד המשיב : טומאיאן סוגומון הוגש/ה רשות ערעור אזרחי בשם המבקשת: עו"ד הרב שמחה ח. מירון החלטה יש להשיב את האגרה. ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010270. O02

[ "רע\"א 1027/97" ]

8,419

2,657

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 2245 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ה מבקש : אינגביר יורם נגד המשיבים : 1. פקיד השומה תל-אביב 3 2. נציב מס הכנסה 3. נציבות מס הכנסה-אמיר כהן 4. פקיד שומה ירושלים בקשת רשות ערעור על החלטה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.3.97 בהמרצה 50/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת ב. אופיר ב"כ המבקש: עו"ד י. גולדמן החלטה המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור מס הכנסה והגיש בקשה "לקבלתו על הסף" בטענה מקדמית לפיה הצו שהוצא נגדו על ידי פקיד השומה הוצא באיחור ולאחר המועדים הקבועים בחוק ולפיכך, אינו תקף. בית משפט קמא דחה את טענתו וקבע כי הצו לא הוצא באיחור וכי הוא תקף. הפועל היוצא מהחלטה זו הוא שבית המשפט ידון בערעור שהגיש המבקש לגופו. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור ובית משפט זה מתבקש לקבוע שהצו אכן הוצא באיחור. החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטת ביניים שבעקבותיה יחליט בית המשפט בערעור המבקש לגופו. על אף שקיימים יתרונות לדיון בשאלה מקדמית ולהכרעה בה בשלב מוקדם, כלל נקוט הוא בידי בית משפט זה כי אין לפצל דיון בערכאה זו בין השלב הטרומי של המשפט לבין שלביו האחרים וכי יש להימנע מהתערבות במסגרת בקשות רשות ערעור, בהחלטות ביניים שניתן לערער עליהן בסופה של ההתדיינות, במסגרת הערעור על פסק הדין. לכלל זה, חריגים מסויימים במקרים המתאימים. אין אני סבורה שהמקרה דנן מהווה חריג כזה ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. אין באמור לעיל כדי לנקוט עמדה בשאלה הטרומית הנ"ל ובערעור התלוי בבית המשפט המחוזי לגופו של עניין. הבקשה נדחית בלא להזמין תשובה וללא צו להוצאות. ניתנה היום, א' באייר תשנ"ז (8.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97022450. J01

[ "רע\"א 97" ]

8,420

2,658

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1094/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר המערערת: הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ ג ד המשיב: כים-ניר שירותי תעופה בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 15.2.95 בע"ש 10/95 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ' טלגם בשם המערעת: עו"ד א' ברגמן ועו"ד ש' גלר בשם המשיב: עו"ד בן נפתלי ועו"ד זיו ארז פסק דין השופט ת' אור : 1. המשיבה, כים-ניר שירותי תעופה בע"מ ( להלן: החברה ), ביקשה להנפיק את מניותיה למסחר אצל המערערת, הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ ( להלן: הבורסה ). לצורך זה הגישה החברה טיוטת תשקיף לאישור הבורסה. בהתאם להנחיות הבורסה, שהוצאו על פי תקנונה, נדרשה החברה לעמוד בשורה של תנאים בכדי שמניותיה יתקבלו למסחר בבורסה. בין השאר, נדרשה החברה לכך ששווי החזקות הציבור במניות החברה בסמוך לאחר רישום המניות למסחר לא יפחת משנים וחצי מיליון דולר, ושיעור החזקת הציבור בכלל מניותיה של החברה באותו מועד לא יפחת מ- 25%. על פני הדברים, עמדו תנאי ההנפקה שפורטו בתשקיף בשתי דרישות אלה. על פי טיוטת התשקיף, לאחר ההנפקה צפוי היה הציבור להחזיק ב- 25% ממניותיה של החברה, בשווי של כשלושה מליון דולר. ברם, טיוטת התשקיף כללה בסעיף 2.13 את ההוראה הבאה, אשר עוררה את המחלוקת שבפנינו: "בעלי מניות בחברה ערב ההנפקה לצבור וכן חברת הבת כים ניר ניהול שירותי תעופה ונתיבי אוויר (1991) בע"מ (מאמצעיה העצמיים), בחלקים שווים ביניהם, הצהירו כי בדעתם לפרסם בתוך שלושה חודשים מהיום שבו תרשמנה למסחר מניות החברה בבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, אך לא לפני תום חודש ימים ממועד זה, הצעת רכש לרכוש ממנו עד 900,000 מניות רגילות של החברה וזאת במחיר מינימלי למניה (600%), כמפורט בתשקיף זה. הצעת הרכש תפורסם על פי תקנות ניירות ערך (הצעת רכש) התשנ"ד1994-". הצהרה זו, על הכוונה לצאת בהצעת רכש למניות החברה שהונפקו, מתיחסת ל- 900,000 מניות, שהן 60% מכלל המניות שהוצעו לציבור במסגרת ההנפקה, היינו, 15% מסך הון מניותיה של החברה. המחיר המוצע בהצעת הרכש הוא מחיר המינימום של המניות שהוצעו לציבור במועד ההנפקה. ברור, כי לו אושרה הנפקתה של החברה על פי טיוטת התשקיף שבמחלוקת על ידי הבורסה, ואילו היה הציבור נענה הענות מלאה להצעת הרכש, היו נותרות בידי הציבור, לאחר מימוש הצעת הרכש, החזקות בשיעור 10% בלבד מהון מניותיה של החברה, בשווי כולל של כ- 1.2 מליון דולר. לטענת הבורסה, הוראה זו יוצרת אפשרות ממשית לכך, שתוך פרק זמן שבין חודש לבין שלושה חודשים לאחר מועד ההנפקה, לא תעמוד עוד ההנפקה בתנאי הסף הנדרשים במועד ההנפקה לענין שווי ושיעור החזקות הציבור במניות החברה. על פי הנטען, יש בכך כדי לפגום בהצעת התשקיף שהגישה החברה, כבר במועד הגשתה. לאור זאת דחתה הבורסה את הצעת התשקיף של החברה, ולא אישרה את רישום מניותיה למסחר בבורסה. 2. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם החברה אשר נדון בבית משפט קמא. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת החברה לפיה ההתחייבות לצאת בהצעת רכש במחיר המינימלי שנקבע להנפקה, תוך פרק זמן של חודש עד שלושה חודשים, הינה "רשת בטחון", אשר נועדה להצביע על אמונתם של בעלי החברה בהצלחת ההנפקה, ולא מעשה שמטרתו לעקוף את תנאי הסף לביצוע הנפקה, הנדרשים על פי הנחיות הבורסה ותקנונה. לפיכך, התקבל ערעורה של החברה. עם זאת, איפשר השופט לבורסה להורות לחברה לשנות את נוסח ההתחייבות לביצוע הצעת רכש, כך שהצעת הרכש תתאפשר רק בחלוף חודשיים מיום ההנפקה, ולא חודש, כפי שצויין בהצעת התשקיף המקורית. על פסק דין זה ערערה הבורסה בפנינו. לא הוגש ערעור על ידי החברה על כך שאופשר לבורסה להתנות שהצעת הרכש תתאפשר רק בחלוף חודשיים מיום ההנפקה. במהלך הדיון בערכאה הנוכחית, ניתן צו המעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא עד לסיום הדיון בערעור. בעקבות זאת, ויתרה החברה על ההתחייבות שבמחלוקת, ומניותיה הונפקו בבורסה ביום 8.6.95. משעה שכך, הפך הדיון שבפנינו לדיון אקדמי, ככל שמדובר בהוראה המסויימת שבהצעת תשקיף החברה. עם זאת, עמדה הבורסה על הערעור שהגישה, וטענה כי מדובר בשאלה מעשית המתעוררת מעת לעת. לפיכך, ביקשה הבורסה כי ינתן פסק דין המכריע לגופה בסוגיה שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 3. הוראת החוק הרלבנטית לענייננו, היא סעיף 46(א) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- ( להלן: החוק ), הקובע כדלקמן: "בתקנון הבורסה יקבעו כללים לניהול תקין והוגן של הבורסה ; בלי לגרוע מהאמור יכול שיקבעו בתקנון, למטרה האמורה - ... (2) כללים לרישום ניירות ערך למסחר בבורסה (להלן - רישום למסחר) ובכלל זה כללים בדבר - ... (ב) אפיוני ניירות הערך שניתן לרשמם למסחר, מבחינת סוגם, שווים המזערי הכולל בעת הרישום, החלק המזערי שיוחזק סמוך לאחר הרישום בידי הציבור ומידת פיזורו, והמספר המרבי של הסוגים או הסדרות; ... (4) חובות חברה שניירות ערך שלה רשומים למסחר (להלן - חברה רשומה) ובכלל זה - (א) המשך קיום הכללים שנקבעו לרישום למסחר, גם לאחר הרישום , בשינויים הנובעים מהיות ניירות הערך של החברה רשומים למסחר; ..." (ההדגשות הוספו) סעיף 46(ד) לחוק קובע כדלקמן: "דירקטוריון הבורסה רשאי לקבוע, באישור הרשות, הנחיות הכוללות פירוט, תנאים וסייגים לגבי כללים שנקבעו בתקנון, והכל מקום שהוסמך לכך במפורש בתקנון". מכוח סעיף 46(א)(2) לחוק התקבל סעיף 73ג לתקנון הבורסה אשר הסמיך את הדירקטוריון לקבוע הנחיות בנושא התנאים לרישום למסחר של חברה חדשה, כולל בנושאים הבאים: "אפיוני ניירות ערך שניתן לרשמם למסחר, מבחינת סוגם, שווים המזערי הכולל בעת הרישום, החלק המזערי שיוחזק סמוך לאחר מועד הרישום בידי הציבור ומידת פיזורו...". בעקבות זאת, נקבעו בסעיף 1ב לפרק ז' להנחיות הבורסה (כנוסחו אז) מספר חלופות לענין "שווי החזקות הציבור ושעור החזקות הציבור בחברה חדשה המבקשת רישום מניות למסחר במסגרת הרשימה המקבילה...". החלופה הרלבנטית לענייננו, היא כאמור, זו אשר דרשה החזקות בשווי שניים וחצי מליון דולר, ושיעור החזקות של 25% בידי הציבור בסמוך לאחר מועד ההנפקה. טענות הבורסה 4. טענתה העיקרית של הבורסה היא כי בעקבות ההתחייבות לצאת בהצעת הרכש כאמור לעיל עלולה החברה שלא לעמוד עוד בדרישות הסף לרישום מניותיה למסחר בבורסה, זמן קצר לאחר ההנפקה. לפיכך, רשאית הבורסה, בהסתמך על פרשנות תכליתית של הוראות החוק המסמיך, שלא לאשר את הצעת התשקיף מלכתחילה, בנימוק שכבר במועד ביצוע ההנפקה אין החברה עומדת בדרישות המינימום לרישום מניותיה למסחר. לטענת הבורסה יש לראות את תנאי ההנפקה ואת הצעת הרכש כמהלך אחד, למרות מרווח הזמן שביניהם. לפיכך, אין חשיבות מכרעת לפרשנות אשר תנתן לביטוי "סמוך לאחר הרישום" שבסעיף 46(א)(2)(ב) לחוק. מכל מקום, לשיטתו של בא כוח הבורסה, התיבה "סמוך לאחר" הינה מונח שסתום, אשר יש לפרשו בגמישות, בהתאם לתכלית החקיקה. לטענתו, פרשנות ברוח זו, תוביל למסקנה כי הצעת הרכש בענייננו, תוכננה להתבצע בפרק הזמן ש"בסמוך לאחר הרישום". בא כוחה של הבורסה עמד על חשיבותן של דרישות הסף, בענין שווי החזקות הציבור ושיעורן של החזקות אלו, לניהולה התקין וההוגן של הבורסה. הוא ציין כי ככל ששווי ההחזקות ושיעור ההחזקות שבידי הציבור הולכים ומצטמצמים, כך נפגעת סחירותה של המניה, גדלה התנודתיות במחירה, וגדל הסיכון לביצוע פעולות מניפולטיביות ולהרצת מניות הפוגעת באמון בציבור בבורסה ובשוק ההון. לטענתו, המבחן הרלבנטי לאישור ההנפקה הוא האם מבנה ההנפקה המוצע מסכן את עצם התקיימותם של כללי הסף שנקבעו על ידי הבורסה. אין לאפשר לחברה המנפיקה לתכנן מראש, כחלק מההנפקה, פעולות אשר יביאו את החברה, לאחר ההנפקה, למצב בו אינה עומדת עוד בדרישות הסף לרישום, שהרי בכך נעשים תנאי הסף פלסתר. אין חשיבות למועד המדויק שבו תוצע הצעת הרכש, חודש לאחר מועד ההנפקה, או חודשיים כפי שקבע בית המשפט קמא. הפגם הוא במתן התחייבות מראש, כחלק מתוכנית ההנפקה, כאשר מימושה של התחייבות זו עלול לסכן את עמידת החברה בתנאי הסף שנקבעו. המועד המדויק שבו תמומש ההתחייבות הוא, כאמור, בעל חשיבות משנית. כמו כן, טענה הבורסה כי אין להתערב בשיקוליה המקצועיים, שכן היא בעלת המומחיות בתחום קביעת התנאים לאישור הנפקה, ולה הכלים המקצועיים הדרושים לשם כך. בענייננו, כך נטען, מדובר בתחום מקצועי מובהק, הנוגע למומחיותה המיוחדת של הבורסה, ואשר בו התערבותו של בית המשפט אינה ראויה. בסיכומו של דבר טענה הבורסה כי פסק דינו של בית משפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לתנאי הסף שנקבעו, ואיפשר את עקיפתם. לטענתה, משמעות פסק הדין היא כי יתאפשר גיוס הון בבורסה ללא עמידה אמיתית בתנאי הסף. זאת, בניגוד מוחלט לתכלית החקיקה ולמטרת המחוקק. טענות החברה 5. טענתה העיקרית של החברה היא, כי על פי הקריטריונים שעוגנו בתקנון הבורסה ובהנחיות שהוציאה, המועד שבו על המנפיקה לעמוד בתנאי הסף שנקבעו הוא מועד הרישום למסחר. הבורסה אינה מוסמכת למנוע הצהרה בתשקיף על כוונה של בעלי הענין בחברה לצאת בהצעת רכש למניותיה, שכן פעולה זו כשלעצמה מותרת על פי חוק. כשם שהבורסה אינה מוסמכת למנוע ביצוע הצעת רכש מעין זו לאחר מועד ההנפקה, כך אינה מוסמכת למנוע הצהרה בתשקיף, על הכוונה לבצע את הצעת הרכש בעתיד. עוד טענה החברה, כי העובדה שמדובר בכללים אשר נקבעו מכוחו של סעיף 46(א)(2) לחוק, מלמדת כי מדובר בכללים המתייחסים למועד הרישום, ולא לפרקי זמן אחרים. זאת, כיוון שהסמכות לקבוע כללים המתייחסים לפרקי הזמן שלאחר רישום המניות למסחר, קבועה בחלקיו האחרים של סעיף 46 לחוק, ולא בסעיף 46(א)(2). את הביטוי "סמוך לאחר" יש לפרש בהקשרו הנכון, כמתייחס למועד רישום המניות למסחר. החברה עמדה בטיעוניה על כך שהבורסה לא קבעה כללים האוסרים על בעלי הענין בחברה לרכוש את מניותיה של החברה בבורסה בדרך של הצעת רכש, משעה שאלה הונפקו, אף אם בעקבות מימוש הצעת הרכש ירדו שיעור ההחזקות של הציבור במניה ושווין של החזקות אלה מתחת לתנאי הסף שנקבעו בעת רישום המניות למסחר. כלומר, ממילא מתאפשרים אותם מהלכים אשר עלולים להביא לפגיעה בסחירות המניה, לתנודתיות במחירה, ולאפשרות קלה יחסית לביצוע מניפולציות ולהרצת מניות. מכאן, שהצהרה מראש על הכוונה לבצע את הצעת הרכש אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. לטענת החברה, בתקנה 14 לתקנות ניירות ערך (הצעת רכש), התשנ"ד1994-, הכיר המחוקק באפשרות כי 90% ממניותיה של חברה הנסחרת בבורסה תוחזקנה בידיו של בעל מניות יחיד. המחוקק אינו כופה הצעת רכש משלימה, שתוביל למחיקת החברה מהמסחר בבורסה, אלא כאשר בעל המניות היחיד מגיע לשיעור החזקה של 95% במניות החברה. כמו כן, חוק ניירות ערך עצמו אינו קובע כל נורמה האוסרת ריכוז החזקות במניות חברה מסויימת, בידיו של בעל מניות יחיד. לשיטתה של החברה, אף אם הנפקת המניות, והצעת הרכש שבאה בעקבותיה הן "עסקה אחת", אין בכך כדי לסייע לבורסה בערעורה, שכן סמכויותיה של הבורסה מוגבלות לפעולה על פי הכללים שנקבעו לפי סעיף 46 לחוק. אלה כאמור, מתייחסים אך ורק לפרק הזמן של רישום המניות למסחר. לא נקבעו כללים כלשהם לפרק הזמן שלאחר מועד זה. לטענת בא כוחה של החברה, ההתחייבות לביצוע הצעת רכש היא "גימיק שיווקי" שמטרתו להתגבר על חששם של המשקיעים מפני ירידת שערי המניות. ההתחייבות לקיים הצעת רכש במחיר המינימום של ההנפקה, תוך פרק זמן מוגדר, מספקת למשקיעים "רשת בטחון", ומבטיחה את מחירן של 60% מהמניות שרכש הציבור בהנפקה. מטרת החברה אינה לעקוף את תנאי הסף לביצוע ההנפקה, כי אם להבטיח את הצלחת ההנפקה, לטובת המשקיעים מקרב הציבור. בסיכומו של דבר סבורה החברה כי הבורסה חרגה מסמכויותיה, כאשר פסלה את הצעת התשקיף שלה על יסוד ההתחייבות לבצע את הצעת הרכש האמורה. אמנם, לבורסה ישנו שיקול דעת מקצועי רחב בקביעת הכללים, אך משעה שכללים אלה נקבעו, עליה לפעול על פיהם. דיון ומסקנות 6. נקודת המוצא לדיוננו היא התכלית שבבסיס חוק ניירות ערך, שלשמה הסמיך את הבורסה לקבוע כללים בתקנון, ולפרסם "הנחיות הכוללות פירוט, תנאים וסייגים לגבי הכללים שנקבעו בתקנון". כאמור לעיל, קובע סעיף 46(א) מפורשות כי בתקנון "יקבעו כללים לניהול תקין והוגן של הבורסה". זוהי תמצית תכליתה של הענקת הסמכות לבורסה. על הכללים וההנחיות שאימצה הבורסה לשרת תכלית זו, ולאורה יש לפרשם (ע"א 4276/94 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ ואח' נ' איגוד חברות ציבוריות הרשומות בבורסה ואח' (טרם פורסם) בפיסקה 10 לפסק דיני). בסעיפיו הקטנים של סעיף 46(א) פורטה שורה של עניינים אשר לגביהם רשאית הבורסה לקבוע כללים בתקנונה. סעיף 46(א)(1) הסמיך את הבורסה לקבוע "כללים לענין החברות בבורסה"; סעיף 46(א)(2) התיר לבורסה לקבוע "כללים לרישום ניירות ערך למסחר בבורסה"; סעיף 46(א)(3) אפשר לקבוע "כללים לענין המסחר בבורסה"; וסעיף 46(א)(4) הסמיך את הבורסה לקבוע כללים בדבר "חובות חברה שניירות הערך שלה רשומים למסחר". במסגרת קטגוריה אחרונה זו, הוסמכה הבורסה מפורשות, בסעיף 46(א)(4)(א) שהובא לעיל, לקבוע כללים בענין "המשך קיום הכללים שנקבעו לרישום למסחר, גם לאחר הרישום, בשינויים הנובעים מהיות ניירות הערך של החברה רשומים למסחר". הבורסה לא עשתה שימוש בסמכותה על פי סעיף זה, ולא דרשה כי יתקיים, לאורך זמן, שיעור החזקות מינימלי של הציבור במניות שהונפקו, או כי שווי המניות שבידי הציבור יעלה על שווי מינימלי כלשהו גם לאחר מועד ההנפקה. 7. העובדה כי הבורסה לא מצאה לנכון לקבוע כללים המחייבים את החברות הנסחרות בה להמשיך ולעמוד בכל תנאי הסף שנקבעו להנפקה, או בחלקם, גם לאחר מועד ההנפקה, היא בעלת חשיבות לענייננו. ניתן להסיק ממנה, כי למרות החסרונות הידועים הנובעים מירידה מתחת לסף מסוים בשיעור מניותיה של החברה המוחזקות בידי הציבור הרחב, וההשלכות השליליות שעשויות להיות לכך על סחירות המניה, על תנודתיות מחירה, ועל האפשרות להשפיע באופן מניפולטיבי על שעריה, מוכנה הבורסה, מטעמיה שלה, להשלים עם תופעה זו. שהרי, הבורסה בחרה שלא לנצל את הכוחות שהקנה לה המחוקק, לענין זה, וויתרה על קביעת כללים המונעים ריכוז הבעלות במניות החברה בידי בעלי הענין בה, על חשבון חלקו של הציבור הרחב במניות החברה. 8. מהאמור עד כה מתבקשות שתי מסקנות עיקריות. ראשית, ברור כי אף אם בעקבות ביצוע הצעת הרכש שלגביה התחייבה החברה בהצעת התשקיף, היו בעלי הענין בחברה רוכשים חלק ממניות החברה שהונפקו לציבור, כך שהחברה לא היתה עומדת עוד בתנאי הסף שנקבעו להנפקה, הרי שהנזק ל"ניהולה התקין וההוגן" של הבורסה, אינו מסוג הנזקים אשר הבורסה סברה שיש להתגונן בפניהם או לקבוע כללים שימנעום. שכן, לו היה כרוך מהלך מסוג זה בנזק כה חמור, כטענת הבורסה, חזקה עליה שהיתה קובעת כללים, מכוח סעיף 46(א)(4)(א) בכדי לקדם פני רעה זו. דהיינו, כללים בדבר הבטחת המשך החזקות של ניירות בידי הציבור בשיעור הדומה לזה שבסמוך לאחר רישום ניירות הערך למסחר. אבהיר את דברי. מוסכם על הבורסה, כי אלמלא נכללה בהצעת התשקיף ההתחייבות שבסעיף 2.13, אך זמן קצר לאחר ההנפקה היתה נעשית הצעת רכש זהה לזו שהובטחה בסעיף 2.13 לתשקיף, לא היה בכך כל פגם בעיניה של הבורסה. לאור זאת, מתעוררת השאלה הבאה: אם עניינה של הבורסה הוא במניעת אותן השלכות שליליות על המסחר במניות החברה, הנובעות מביצוע הצעת הרכש על ידי בעלי הענין בחברה, מדוע בחרה הבורסה להבחין בין סיטואציות שתוצאתן לענין זה הינה זהה? מדוע מוצאת הבורסה לנכון להתיר את ביצוען של הצעות רכש של בעלי ענין, אשר לגביהן לא ניתנה התחייבות כלשהי בתשקיף ההנפקה, ובאותה נשימה מבקשת למנוע את ביצועה של הצעת רכש זהה במאפייניה, אשר ניתנה לגביה התחייבות בתשקיף? עמדה בלתי עקבית זו מחלישה במידה ניכרת את עוצמת טענותיה של הבורסה כנגד ההתחייבות שבסעיף 2.13 להצעת התשקיף. 9. מסקנה שניה, הנובעת מניתוח סעיפיו הקטנים של סעיף 46(א), היא כי הכללים שנקבעו מכוח סעיף 46(א)(2) לחוק, מתייחסים לפרק הזמן של רישום המניות למסחר, וקובעים את תנאי הסף שיש לעמוד בהם באותו מועד. כללים אלו, אינם מתייחסים לכל אותה תקופה שלאחר מועד רישום המניות, שבמסגרתה נסחרות המניות בבורסה, ואין הם מטילים על החברה חובה להמשיך ולעמוד בתנאי הסף שנקבעו להנפקה. כפי שציינתי לעיל, כללים מהסוג האחרון, רשאית הבורסה לקבוע מכוח סעיף 46(א)(4). ברוח זו יש לפרש את הביטוי "סמוך לאחר הרישום" המופיע בסעיף 46(א)(2) לחוק. בא כוחה של הבורסה הצביע על כך, שסעיף זה מבחין בין הגבלה בדבר השווי המזערי של ניירות הערך הכלולים בהנפקה "בעת הרישום", לבין החלק המזערי שיוחזק בידי הציבור "סמוך לאחר הרישום". מהשוני בין שני ביטויים אלה, ביקש בא כוחה של הבורסה ללמוד כי בביטוי "סמוך לאחר" התייחס המחוקק לפרק זמן "עמום" ובלתי מוגדר, המסתיים במועד כלשהו לאחר רישום המניות למסחר. אינני סבור כי יש ממש בטענה זו. בעוד שהמחיר המינימלי הנדרש עבור המניות בהנפקה ידוע עוד "בעת הרישום", לא ניתן לדבר על מניות המוחזקות בידי הציבור "בעת הרישום". זאת, מאחר שבאותו מועד טרם חולקו המניות בין הרוכשים בהנפקה. רק "בסמוך לאחר" מועד הרישום מגיעות המניות להחזקת הרוכשים, ולפיכך רק במועד זה ניתן להתייחס למניות המוחזקות בידי הציבור. זהו איפוא הטעם שביסוד ההבחנה אשר נוקט הסעיף. יתרה מזאת, טענתו הפרשנית של בא כוח הבורסה היא חרב פיפיות העשויה לפעול כנגד הבורסה במקרים מסויימים. שכן, אם תתקבל עמדתו, תתכן טענה מצידן של חברות המנפיקות את מניותיהן בבורסה כי אין הן צריכות לעמוד בתנאי הדורש שיעור החזקה מינימלי של הציבור במניות המונפקות "מיד" לאחר ביצוע ההנפקה, וכי יש להסתפק בכך שאותן חברות מנפיקות יעמדו בתנאי זה רק תוך פרק זמן בלתי מוגדר ב"סמוך לאחר" ההנפקה. דומני, כי פרשנות מעין זו לביטוי, לא היתה מתקבלת על דעתה של הבורסה לו היתה נטענת מצידן של החברות המנפיקות. בדומה לכך, אין בידי לקבל פרשנות ברוח זו אף כאשר היא נטענת מצידה של הבורסה. 10. בדברי עד כה, ייחסתי חשיבות לחוסר העקביות הנובע מעמדתה הנוכחית של הבורסה, לנוכח העובדה כי נמנעה מלעשות שימוש בסמכות אשר הוקנתה לה בסעיף 46(א)(4)(א) לחוק. בטיעוני הבורסה שבפנינו, אין לכך כל הסבר המניח את הדעת. ער אני לכך שההחלטה אם לקבל כללים בנושא מסויים אם לאו, מצויה בתחום סמכויותיה המקצועיות המובהקות של הבורסה. לכן, חזקה על הבורסה ששקלה היטב את התועלת שבכללים מסוג זה, למול הנזק הטמון בהם, בטרם החליטה להמנע מקבלתם. ברור כי קביעת כללים המטילים על החברה חובה להמשיך ולעמוד בתנאי הסף אף לאחר מועד ההנפקה עלולה להיות בעייתית. החברה עשויה שלא לעמוד עוד בתנאי הסף להנפקה בשל נסיבות המצויות מחוץ לשליטתה. יתרה מזאת, בעוד שסרוב מצידה של הבורסה לרשום את מניות החברה למסחר מלכתחילה, כיוון שאינה עומדת בתנאי הסף הנדרשים, אינו כרוך בנזק כלשהו לציבור המשקיעים מקרב הציבור, הרי שהטלת סנקציה בדיעבד על חברה אשר במהלך המסחר במניותיה חדלה מלעמוד בתנאי הסף שנדרשו במועד ביצוע ההנפקה, פוגעת בהכרח בציבור המשקיעים אשר רכש את מניותיה של החברה בהנפקה, או בשוק המשני. עם זאת, ראוי לציין כי בעייתיות זו עמדה לנגד עיניו של המחוקק, ובשל כך הסמיך את הבורסה לעמוד על המשך קיום הכללים שנקבעו לרישום למסחר, גם לאחר ביצוע ההנפקה, "בשינויים הנובעים מהיות ניירות הערך של החברה רשומים למסחר." עולה מכך כי הבורסה לא אולצה לפעול בדרך של "הכל או לא כלום" - היא לא חויבה להחליט אם לדרוש מהחברה לעמוד בכל תנאי הסף אף לאחר מועד ההנפקה, או לחלופין, לוותר כליל על דרישה מעין זו. בפני הבורסה עמדו, ועומדות אף כיום, אפשרויות נוספות. בסמכותה לדרוש כי לאחר ההנפקה תעמוד החברה רק בחלק מתנאי הסף, והיא רשאית אף לקבוע סייגים חמורים פחות מתנאי הסף, בנוגע לפיזור המניות, חלק המניות שיוחזק בידי הציבור וכדומה. ברם, כפי שציינתי לעיל, הבורסה ויתרה כליל על הפעלת הסמכות שהקנה לה סעיף 46(א)(4)(א) לחוק, ונמנעה מקבלת כללים על פיו. 11. על פני הדברים, ולאור המסקנות שפורטו לעיל, קשה לקבל את טענותיה של הבורסה כנגד הצעת התשקיף של החברה. על פי הצעת התשקיף, מיד לאחר ההנפקה צפויה היתה החברה לעמוד בכל תנאי הסף שנקבעו. שיעור החזקה של הציבור במניותיה צפוי היה לעמוד על 25%, ושווי החזקות הציבור צפוי היה לעלות על שניים וחצי מליון דולר. רק לאחר חודש - ועל פי קביעת השופט קמא ניתנה לבורסה אופציה להאריך את התקופה לחודשיים - עשויה היתה להתממש הצעת הרכש, ובכך להביא את החברה למצב בו אינה עומדת עוד בתנאי הסף שנדרשו בהנפקה. דא עקא, שבמועד זה, כפי שהובהר לעיל, ממילא רשאים היו בעלי הענין בחברה לצאת בהצעת רכש כגון זו שלביצועה התחייבו. 12. בא כוח הבורסה, שהיה מודע לקשיים אשר מעוררות טענותיו, ביקש כי נתמקד במועד רישום החברה למסחר. לטענתו, ההתחייבות לביצוע הצעת רכש בעתיד, המהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מעסקת ההנפקה, מונעת מהחברה מלעמוד בתנאי הסף הנדרשים, כבר במועד ההנפקה. לשיטתו, יש לראות את החברה, כבר במועד ההנפקה, כמי שאינה עומדת בתנאי הסף בדבר שיעור ההחזקות המינימלי של הציבור במניות החברה, ובדבר שווין המינימלי של החזקות אלה. אם לא כן, כך נטען, תפתח הדרך לעקוף את תנאי הסף שקבעה הבורסה, ואלה לא יוכלו לשמש עוד לתכלית שלשמה התקבלו. מקובלת עלי הגישה לפיה אין להסתפק בבדיקה טכנית-פורמלית של עמידת החברה בתנאי הסף, במועד רישום המניות למסחר ומיד לאחריו. אין להתעלם מהאפשרות לכך שהחברה לא תעמוד בתנאי הסף מבחינה מהותית, אלא למראית עין בלבד ובאופן זמני, כחלק מקנוניה מתוכננת. ברם, כאשר מחליטה הבורסה לדחות את הצעת התשקיף על יסוד חשש מעין זה, עליה לבסס את החלטתה על תשתית עובדתית מתאימה. חברה אשר, על פני הדברים, עומדת בתנאי הסף שנקבעו לרישום מניותיה למסחר, רשאית להנות מההנחה כי היא פועלת בתום לב, כל עוד לא נסתרה הנחה זו בראיות בעלות משקל. 13. בענייננו, לא הסתירה החברה את כוונותיה, ואת המוטיבציה שהנחתה אותה בפעולותיה. ברור כי התחייבותם של בעלי הענין בחברה לרכוש חזרה 60% מהמניות שהונפקו במחיר המינימום שנקבע להנפקה, תוך פרק זמן נתון, מפחיתה את סיכוני ההפסד אליהם חשופים המשקיעים המשתתפים בהנפקה. היא הופכת את ההנפקה אטרקטיבית יותר בעיני המשקיעים, ויוצרת מעין ביטוח שער חלקי למניות המונפקות. מובן, כי אם במועד בו תפקע הצעת הרכש יהיו שערי הבורסה של מניות החברה גבוהים ממחיר המינימום שבו הוצעה ההנפקה לציבור, לא יבקש אף אחד מהמשקיעים למכור את מניותיו בתנאיה של הצעת הרכש. רק אם ירדו שערי המניות מתחת למחיר המינימום של ההנפקה, יבקשו המשקיעים לממש את הזכות למכור במסגרת הצעת הרכש 60% מהמניות שרכשו, במטרה לצמצם את הפסדיהם. לטענת החברה, לאמיתו של דבר, בעלי הענין בחברה לא היו מעוניינים בקנית המניות שלגביהן צפויה היתה להנתן הצעת הרכש האמורה. ההפך הוא הנכון. מטרתה של ההתחייבות בטיוטת התשקיף, לצאת בהצעת רכש כאמור, היתה לאותת למשקיעים כי מדובר בהנפקה כדאית עבורם. התחייבותם של בעלי הענין לצאת בהצעת רכש נועדה להפגין את אמונתם בהצלחת ההנפקה, ולהביא לידיעת המשקיעים את הערכתם לפיה שערי מניותיה של החברה צפויים לעלות בעתיד. מדובר באיתות הנתפס על ידי המשקיעים כאמין, שכן התחייבותם של בעלי הענין בחברה לצאת בהצעת רכש בה ירכשו חלק מהמניות שהונפקו במחיר ידוע מראש, מוכיחה כי "פיהם וכיסם שווים". בהתחייבותם לצאת בהצעת רכש נטלו על עצמם בעלי הענין בחברה סיכון להפסד כספי, אם יתבררו הערכותיהם ביחס להצלחת ההנפקה כשגויות. אסביר את דברי. כפי שציינתי לעיל, ברור כי מחזיקי המניות מקרב הציבור צפויים להענות להצעת הרכש רק אם מחירי מניותיה של החברה בשוק ירדו אל מתחת למחיר המינימום של ההנפקה. עולה מכך, כי לו היתה הצעת הרכש מתממשת ו"מצליחה", היה הדבר כרוך בהפסד ממון לבעלי הענין בחברה, שכן אלה היו נאלצים לקנות את המניות במחיר הגבוה ממחירן בבורסה, באותה עת. ישנו איפוא הגיון רב בטענת החברה לפיה ההתחייבות לצאת בהצעת הרכש לא ניתנה מתוך כוונה שבעלי הענין בחברה ישובו וירכשו את המניות מספר חודשים מאוחר יותר, אלא מתוך סברה כי שערי המניה יעלו, ועקב כך, ימנע ציבור רוכשי המניות מלמכור לבעלי הענין בחברה את מניותיו, באותם תנאים שהובטחו בהצעת הרכש. על פני הדברים, אף יש ממש בטענה, כי ההתחייבות בה עסקינן הינה איתות שמטרתו למנוע מצב שבו, לנוכח כל ירידת שערים זמנית, יאבדו בעלי המניות מקרב הציבור את אמונם במניות החברה, ויזדרזו למכור את מניות החברה שרכשו בהנפקה. 14. הטרוניה היחידה שהעלתה הבורסה כנגד החברה, ואשר בה תלתה את סירובה לאשר את טיוטת התשקיף, מתייחסת לכך שכבר במועד ההנפקה הודיעה החברה על כוונתה לצאת בהצעת רכש, אשר לו היתה מתממשת, היתה מביאה את החברה למצב בו אינה עומדת עוד בתנאי הסף לרישום מניותיה למסחר. אולם בעובדה זו לבדה אין כל רבותא. קיומה של אפשרות היפותטית, שסבירות מימושה לא ידועה, לכך שהצעת הרכש האמורה תצא אל הפועל, ובעקבות זאת, תוך מספר מועט של חודשים לא תעמוד עוד החברה בתנאי הסף שנדרשו במועד ההנפקה, אינה מספיקה כשלעצמה, בכדי לבסס את הטענה כי כבר במועד רישום המניות למסחר לא עמדה החברה בתנאי הסף האמורים. 15. בא כוח הבורסה הדגיש, שהבורסה הינה גוף מקצועי אשר מסור לה שיקול דעת להפעלת סמכויותיה ולא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיה המבוססות על ידע מקצועי. כך גם בענייננו, כשהחליטה הבורסה על דחיית הצעת התשקיף הנדון בשל סעיף 2.13 אשר בו. אכן, לבורסה שיקול דעת מקצועי רחב (ע"א 4275/94, 6230/94 הבורסה לניירות ערך בתל אביב נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ (טרם פורסם), בפיסקה 59; ע"א 1726/91 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ' כץ , פ"ד מו(2) 441, 452). אך יש לזכור, שאין המשיבה מבקשת לתקוף את האמור בתקנון הבורסה או את ההנחיות שנקבעו על ידי הבורסה. עמדתה מעוגנת בנוסח החוק, בנוסח התקנון ובנוסחן של ההנחיות כפי שנקבעו על ידי הבורסה. המחלוקת בין הצדדים הינה בדבר הפרשנות של הוראות אלה. פרשנות כזו צריכה להעשות על פי לשון ההוראות הרלוונטית ותכליתן. על פי פרשנות זו, ייקבע אם צדקה הבורסה בעמדתה, אם שמא הדין עם המשיבה. אין הבורסה יכולה לקרוא אל תוך ההוראות הנ"ל, כולל ההנחיות שהוציאה, את מה שלא קבוע בהן ואינו עולה מתכליתן. הבורסה הינה רשות הכפופה למשפט המנהלי (ראה פסקה 17 בע"א 4275/94, 6230/94 הנ"ל). ככל רשות אחרת היא נדרשת לבסס את החלטותיה ואת ממצאיה בהסתמך על התשתית הנורמטיבית הרלוונטית כמו גם על תשתית עובדתית ראויה (ראו ב' ברכה, המשפט המנהלי , חלק שני (נבו 1996), בעמודים 282-275). כך גם כאשר ההחלטה מתקבלת על יסוד כללים שנקבעו בידי הבורסה עצמה. מדובר בכללים אשר אושרו על ידי הגורמים המקצועיים הנוגעים בדבר על פי הליך שנקבע בחוק, ואף אותם נדרשת הבורסה להפעיל על בסיס תשתית עובדתית מספקת. אכן, לבורסה שמור תפקיד מפתח בעיצוב הכללים ובקביעתם, אך משעה שאלה נקבעו ואושרו, אין היא רשאית לפרשם ככל העולה על רוחה. יש לזכור, כי כיום הבורסה לניירות ערך בתל אביב הינה בעלת מעמד מונופוליסטי בתחומי מדינת ישראל. חברה אשר הצעת תשקיף מטעמה נדחית על ידי הבורסה בתל אביב אינה יכולה להנפיק את מניותיה בבורסה אחרת בתחומי המדינה. עובדה זו מחייבת את הבורסה לנקוט משנה זהירות בבואה להכריע בעניינן של חברות המעוניינות להנפיק את מניותיהן במסגרתה. עליה להקפיד הקפדה יתרה על כך שהחלטותיה תתקבלנה על בסיס תשתית עובדתית הולמת ומספקת. 16. בענייננו, לא הצביעה הבורסה על תשתית ראויה המצדיקה את ההחלטה אשר קיבלה בעניינה של החברה. הבורסה לא הציגה כל נתונים שמהם ניתן להסיק מה הסיכוי למימושה של הצעת רכש הצפויה, ומהי ההסתברות לכך שמניות החברה אשר הונפקו לציבור הרחב יירכשו בחזרה, במסגרת אותה הצעת הרכש. הבורסה אף לא הניחה תשתית לטענה כי בעלי החברה, או מנהליה, התכוונו לעקוף את תנאי הסף בהם נדרשו לעמוד, או כי מדובר בפעולה "מלאכותית" שאין הגיון בצידה, לבד הרצון להתחזות כמי שעומדים בתנאי הסף לרישום המניות למסחר. אף לא הוכח כי תנאי הסף הנדרשים לשם רישום החברה להנפקה קויימו למראית עין בלבד, או כי נרקמה קנוניה כלשהי בקשר לעמידה בתנאים אלו. אין מחלוקת כי במשך השבועות הראשונים שלאחר ההנפקה, לכל הפחות, צפויה היתה החברה להמשיך ולעמוד בכל תנאי הסף שנדרשו. החברה אף נתנה הסבר הגיוני ומספק לשאלה מדוע התחייבה לצאת בהצעת הרכש האמורה. לאור כל זאת, נראה כי בנסיבות המקרה הנוכחי, ולאור התשתית הנורמטיבית המפורטת לעיל, אין מנוס מדחית עמדתה של הבורסה בעניינה של החברה. 17. סיכומו של דבר, הנני סבור כי בנסיבות המקרה הנוכחי הרחיקה הבורסה לכת בפרשנות שנתנה לכללים לרישום ניירות הערך למסחר, שנקבעו מכוח סעיף 46(א)(2) לחוק, ולא ביססה את החלטתה לדחות את הצעת התשקיף של החברה על תשתית עובדתית אשר תצדיק אותה. אשר על כן, דין הערעור להדחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' גולדברג : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95010940. E01

[ "ע\"א 1094/95", "ש 10/95", "ע\"א 4276/94", "ע\"א 4275/94", "ע\"א 1726/91", "בע\"א 4275/94" ]

8,421

26,961

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 877/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : בר מאיר נגד המשיבים : 1. גורדון עדי 2. הראל אבשלום סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בשבט התשנ"ח (23.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008770. A04 /דז/

[ "ע\"א 877/97" ]

8,423

28,434

ב בית המשפט העליון ע"א 877/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : בר מאיר נגד המשיבים : 1. גורדון עדי 2. הראל אבשלום בקשה למחיקת ערעור בשם המערער: עו"ד י. אבישי החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ח (5.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008770. O05

[ "ע\"א 877/97" ]

8,424

2,662

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2890/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרת: עמותת "בצדק" נ ג ד המשיבים: 1. מנהל הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (להלן: "המנהל") 2. מנהל "טלעד אולפני י"ם בע"מ" (להלן: "הזכיין") עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד א' רוזנבלט ה ח ל ט ה העותרת מבקשת שבית המשפט ימנע בעד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו לשדר היום, 13.5.97, סרט בשם "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", במסגרת התכנית "עובדה" המשודרת בערוץ השני של הטלויזיה. העתירה הוגשה לבית המשפט שלשום, יום 11.5.97, ערב חג העצמאות, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, ולפיכך לא הגיעה אלי אלא הבוקר. ערב חג העצמאות, בשעה מוקדמת יותר של אחר הצהרים, הוגשה לבית המשפט עתירה אחרת, שעיקריה וטעמיה דומים והסעד המבוקש בזה זהה: בג"ץ 2888/97. באותה עתירה נתתי, בו ביום, החלטה מנומקת. בהחלטתי דחיתי את הבקשה לצו ביניים, שימנע את שידור הסרט במועד המתוכנן, ועד לאחר דיון והחלטה בעתירה עצמה. הבקשה לצו ביניים נדחתה בשל שני טעמים: ראשית, בשל שיהוי בהגשת העתירה באופן שמנע דיון של ממש בהשתתפות הצד השני; ושנית, משום שלגוף העניין העתירה לא התמודדה כלל עם ההלכה הנוהגת באשר לחופש הביטוי, ובמיוחד באשר לצנזורה מוקדמת על ידי בית המשפט, ואף לא הצביעה, מעבר לטענות כלליות, על עובדות מסויימות שיש בהן כדי להצדיק צו האוסר את השידור. ואין אני רואה צורך לחזור כאן ולפרט את הטעמים שניתנו שם: הטעמים חלים כאן כמו שם. אוסיף רק שתי הערות מיוחדות לעתירה זאת. ראשית, הלכה היא שבדרך כלל אין לפנות אל בית המשפט אלא רק לאחר שנעשתה פנייה ראוייה אל הרשות המוסכמת עצמה, כדי לבקר את החלטת הרשות או את הימנעות הרשות ממתן החלטה במהירות הראוייה. כאן, אכן, פנתה העותרת אל המשיבים. אולם הפנייה נעשתה באותו יום בו הוגשה העתירה לבית המשפט. אפילו אם הפנייה למשיבים נעשתה זמן מה לפני הגשת העתירה לבית המשפט, ברור כי לא ניתנה למשיבים שהות מינימלית לשקול את הפנייה ולהשיב דבר לעותרת, לפני שהעותרת הגישה את העתירה לבית המשפט. בנסיבות המקרה, פנייה כזאת למשיבים היא לא יותר ממס שפתיים, ואין בה כדי לענות על הדרישה למיצוי ההליך המינהלי. שנית, העתירה טוענת כי הסרט פוגע בשמו הטוב של רב מסוים, ולא ניתנה לאותו רב זכות תגובה על הסרט. אך טענה זאת דינה להידחות, אף ללא קשר לטעמים האחרים, משום שהיא לא באה מפי אותו רב, ואף אין טענה כי אותו רב ביקש, או מבקש כיום, להגיב על הסרט. יתירה מכך. מן העתירה משתמע כי אותו רב נתבקש וסירב להתראיין ולומר את דברו בסרט זה. לפיכך אני דוחה את הבקשה לצו ביניים. העתירה עצמה תועבר להרכב. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028900. I02

[ "בג\"ץ 2890/97", "בג\"ץ 2888/97" ]

8,427

2,663

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4954/94 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערערים : 1. מינהל מקרקעי ישראל (המשיבים בערעור שכנגד) 2. רשות הפיתוח 3. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נגד המשיבים : 1. בנימין מזרחי (המערערים בערעור שכנגד) 2. דוד בלילה 3. עוזי נחום 4. שירות מוניות עמל בע"מ 5. עיריית חיפה 6. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.6.94 בת.א. 1750/82 שניתן על ידי כבוד השופט ח' אריאל תאריך הישיבה: יח' בחשון תשנ"ז (31.10.96) בשם המערער 1: עו"ד מ' גולן בשם המערערות 3-2: עו"ד נ' ברטוב בשם המשיבים 4-1: עו"ד י' גבעון ועו"ד א' מאיר בשם המשיבות 6-5: עו"ד א' סידי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שקיבל בחלקה את תובענת המשיבים 4-1 נגד שלושת המערערים ודחה את תובענתם נגד המשיבות 5 ו6-. בערעורם חוזרים המערערים וטוענים, כי דין התביעה כנגדם היה להידחות על הסף מחמת התיישנות. אני סבור, כי טענה זו - שבית המשפט קמא פסק לדחותה - בדין יסודה. בכך מתייתר הצורך לדון בהשגות המערערים והמשיבים 4-1 על צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי לגופה של התובענה. כן מתייתר הצורך לדון בהשגתם (החלופית) של המערערים על צדקת החלטתו של בית המשפט שלא לחייב, ביחד עימם, גם את המשיבות 5 ו6-. יצוין, כי מצד המשיבים 4-1 לא הוגש ערעור על דחיית תביעתם כנגד המשיבות 5 ו6-. העובדות 2. המשיבה 4 (להלן: עמל), חברה המאגדת בעלי מוניות, נוסדה למטרת הפעלתה של תחנת מוניות שירות. המשיבים 1, 2 ו3- (להלן: המשיבים) הם מנהליה של עמל. המשיבים תרו אחר מקום מתאים להקמתה של התחנה. בשנת 1971 התקשרו בעיסקת שכירות מוגנת של מבנה, ברחוב יפו 157 חיפה. המבנה (להלן: המושכר), ששטחו 291.50 מ"ר, ניצב על חלקת-קרקע, בשטח של 1447 מ"ר (להלן: החלקה), שלפנים נודעה כחלקה 33 בגוש 10825 ושעם הסדרתה הפכה לחלק מחלקה 2 בגוש 10917. החלקה היא בבעלות רשות הפיתוח (המערערת 2) והמושכר שעליה נוהל, בעבור רשות הפיתוח, על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (המערער 1) באמצעות המערערת 3 (להלן: עמידר). עד שנת 1971 הוחזק המושכר בידי שתי דיירות מוגנות. המשיבים באו בדברים עם הדיירות המוגנות וביום 3.9.71 כרתו עימן חוזה, שהוכפף להסכמת עמידר, לרכישת זכויותיהן במושכר תמורת תשלום דמי מפתח בסכום כולל של 260,000 ל"י, מזה 180,000 ל"י לדיירות היוצאות. עמידר הסכימה להעברת הזכויות למשיבים, כנגד קבלת חלק הבעלים בדמי המפתח בסך 80,000 ל"י, וביום 23.11.71 הושלמה העיסקה בכריתת חוזה בינה (כנציגת רשות הפיתוח) לבין המשיבים. על-פי החוזה הושכר המושכר למשיבים למשך חודש אחד (החל מיום 1.12.71), על-מנת שבתום תקופת השכירות החוזית יהפכו המשיבים לדיירים מוגנים במושכר תחת הדיירות היוצאות. בתנאי השכירות נקבע, כי המשיבים רשאים להשתמש במושכר לניהול משרד לנסיעות עירוניות ובינעירוניות. כן הותנה, כי הגם שזכות השכירות הניתנת למשיבים מתייחסת לשטח המושכר בלבד, יהיו הם רשאים להשתמש גם בשטחה הלא-בנוי של החלקה, מבלי שיהיה במתן הרשות כדי להקנות להם זכות כלשהי בשטח זה. 3. החלקה מצויה לא הרחק מצומת הרחובות יפו ודולפין. על-פי תכנית מיתאר מקומית (חפ-1021/א'), שהודעה על הפקדתה פורסמה ביום 5.5.66 והודעה בדבר אישורה פורסמה ביום 31.10.68, יועד צומת זה לשמש כמקום בנייתה של תחנת האוטובוסים המרכזית בעיר חיפה; חליפתה החדשה של התחנה הישנה שהוקמה עוד בשנת 1946. במועד בו רכשו המשיבים את הזכויות בחלקה, היתה תכנית זו בתוקף. זמן קצר לאחר מכן (ביום 7.9.72) הופקדה התכנית חפ-1021/ב', שהיוותה תכנית שינוי לתכנית הקודמת; ועם אישורה (ביום 27.8.73) ביטלה תכנית זו את התכנית הראשונה ובאה תחתיה. אך בעניין עיקרי אחד לא נישנו שתי התכניות זו מזו: בשתיהן דובר בבנייתה של "תחנת 'אגד' בהצטלבות דרך יפו - דולפין". 4. משקיבלו את החזקה בחלקה, התחילו המשיבים בביצוע עבודות הכשרה של השטח. אך עד מהרה הופסקו העבודות בהתערבות נציגי עיריית חיפה בנימוק שמבנה המושכר מסוכן ואין להשתמש בו. בעקבות זאת, ביום 17.5.72, שיגרה העיריה לעמידר הודעה דחופה, לאמור, כי המבנה ברחוב יפו 157 (קרי: המושכר) מהווה סכנה לציבור ויש להרסו בתוך חמישה ימים. על ההודעה חתמו ראש העיריה ומהנדס העיר. בתזכירו לראש העיריה, מיוני 1972, חזר מהנדס העיר והעיד, "כי הבניין הראשי ובניין המחסן הסמוך שברח' יפו 157, הינם מבנים מסוכנים העלולים להתמוטט בכל עת ויש להרסם מיידית". ביום 30.6.72 כינס הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים דיון בגורלו של הבניין. גם בא-כוחם של המשיבים השתתף בדיון. בסיכום מסקנותיו (ששוגר אל המשתתפים ביום 16.7.72) קבע הממונה, כי המושכר אכן מסוכן. עוד קבע, כי בהתאם לתכנית בנין עיר מאושרת חפ-1021/א', הבניין בו נמצא המושכר "הועד להריסה" מאחר שהוא "נמצא בשלמותו בשטח המיועד להרחבת רחוב יפו". עם זאת ציין, ש"בכדי להסיר סכנה מיידית לשלום וביטחון הציבור" הסכים להצעת בא-כוח עמידר "ששטח חצר הבניין הנדון יגודר ותקרת הבניין תיתמך באמצעות תמוכות עץ". 5. ביום 25.10.73 פורסמה הודעת הוועדה המקומית (מיום 4.10.73), כי המקרקעין שפורטו בתוספת להודעה (והחלקה בכללם) דרושים לוועדה למטרה הציבורית שלה נועדו בתכנית חפ-1021/ב', בדבר הקמתה של "תחנת א.ג.ד. בהצטלבות דרך יפו - דולפין". בהודעה נאמר, כי הוועדה פועלת בתוקף סמכותה לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, ולפי סעיפים 5 ו7- לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. הובהר כי הוועדה "מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין, מפני שהם דרושים באופן דחוף לצורכי הציבור שלמענם עומדים לרכשם". בהודעה נאמר, שכל המחזיק באיזה מן המקרקעין שפורטו בתוספת נדרש למסור לוועדה "מיד את החזקה בנכס", ועל כל התובע זכות או טובת הנאה באיזה מן המקרקעין להגיש לוועדה, בתוך חודשיים, את תביעתו לפיצויים בצירוף ראיות לתמיכתה. ביחס לחלקה צוין (בתוספת להודעה), כי חלק ממנה (החלק שלפנים נודע כחלקה 33 בגוש 10825) מיועד, לפי התכנית, "לדרך והרחבתה", אך משנמצא כי הפקעת חלק זה בלבד תפחית את שווייה של יתרת השטח, הוחלט לרכוש לצורכי ציבור את החלקה בשלמותה. 6. ביום 31.10.73 נשלחה למשיבים, בדואר רשום, הודעת מנהל המחלקה לנכסי העיריה בעיריית חיפה, בה הופנתה תשומת לבם להודעה על הפקעת החלקה אשר פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 25.10.73 כאמור. בהודעה צוין, כי הוועדה המקומית אכן מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין האמורים. המשיבים נדרשו לפנות את המושכר והחלקה; ומשסירבו לעשות כן, הגישה עיריית חיפה לבית המשפט תביעת פינוי נגדם ונגד עמל. 7. המשיבים קיוו שיעלה בידם להעביר את רוע הגזירה. ביום 16.12.73, בעקבות הגשתה של תביעת הפינוי, פנו במכתב מפורט אל ראש עיריית חיפה. במכתבם סיפרו כי ברכישת הזכויות בחלקה השקיעו ממון רב. הם הלינו, כי בזמן ההתקשרות בעיסקה לא נאמר להם דבר אודות יעודו של המבנה, וכי רכשו את הזכויות בו בתום לב. הם כפרו בטענה, שהמבנה אינו ניתן לתיקון, וטענו כי מהנדס מטעמם קבע, כי ניתן לתקן את הבניין. עמדה זו, הוסיפו, הוצגה על-ידי נציגם בדיון שהתקיים אצל הממונה על המחוז ביום 16.7.72; ומשקיבלו על עצמם באותו המעמד, לגדר את השטח לשם מניעת סכנה, הובטח לנציגם - כך טענו - כי יימצא הסדר שיניח את דעתם. אך כעבור זמן, בהיותם בשירות לאחר מלחמת יום הכיפורים, הומצא למשרדם צו ההפקעה. לסיום טענו, כי מימוש תכנית ההפקעה יהרוס את עסקה של עמל ויפגע בפרנסת חבריה הרבים ובמשפחותיהם. אך ההליכים בתביעת הפינוי נמשכו, ובשנת 1976 (המועד המדויק לא צוין) ניתן בתובענה פסק-דין המחייב את עמל ואת המשיבים לפנות את החלקה. עוד קודם לכן (בשלהי שנת 1975, או בראשית 1976) פינו המשיבים את מרבית שטח החלקה. מכאן ואילך הם נאחזו בשולי השטח והוסיפו לנהל בו (ללא רישיון) תחנת מוניות. המשיבים קיוו, והשתדלו, להשיג היתר לבניית תחנת מוניות במקצת השטח, בו נאחזו; אך בקשותיהם נדחו. 8. ביום 9.2.78 כתב בא-כוחם דאז של המשיבים אל המשיבות 5 ו6- (עיריית חיפה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה). במכתב הוצהר, כי לעמל ולמשיבים אין כל תביעה או דרישה לתשלום פיצויים בגין הפקעת החלקה ופינויים ממנה. עם זאת הובהר במכתב, כי עמל והמשיבים שומרים על זכותם לתבוע פיצויים מן המערערים או מאת מי מהם. במכתב נוסף ששוגר מטעמם לעיריה (ביום 28.12.81) נכללה דרישה למתן רישיון להפעלת תחנת מוניות במקצת השטח; ולחילופין, דרישה לפיצויים בגין ההפקעה. ההליך לפני בית המשפט המחוזי 9. ביום 28.7.82 - יותר מעשר שנים לאחר ההתקשרות בעיסקה ויותר משמונה שנים לאחר שנמסר להם על הפקעת החלקה והוגשה נגדם תביעה לפינויה - הגישו עמל והמשיבים לבית המשפט המחוזי את התביעה, נשוא ענייננו, בה תבעו פיצויים על הפסד דמי המפתח ששילמו בגין העיסקה וכן פיצוי על השקעותיהם בנכס גופו, אובדן רווחים ואובדן מוניטין. מלכתחילה כוונה התביעה נגד המערערים בלבד, ורק מקץ כשנתיים נוספות (ביום 19.7.84) הוגש מטעמם כתב-תביעה מתוקן, בו כללו, כנתבעות נוספות, גם את המשיבות 5 ו6-. התביעה נגד המערערים התבססה על עילות של הטעיה בכריתת חוזה, ניהול משא-ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב והפרת חוזה. בתביעה נטען, כי זה מכבר, ועוד בטרם התקשרו עימם, היה ידוע למערערים, כי החלקה מיועדת להפקעה ושהמבנה אשר עליה מיועד להריסה. אך למרות שהיטיבו לדעת את העובדות, חדלו מלהביאן לידיעתם קודם להתקשרות ומלהעמידם על העתיד והצפוי להתרחש. בכך, טענו, הפרו המערערים את חובתם לנהוג כלפיהם בתום לב, והיטעו אותם בדבר, שאילו הובא לידיעתם מבעוד מועד, היו הם נמנעים מלהתקשר בעיסקה. התביעה נגד המשיבות 5 ו6- התבססה על קורות המשא ומתן, שניהלו עם משיבות אלו, במטרה לצמצם את נזקיהן כתוצאה מן ההפקעה. בתביעה נטען, כי בפברואר 1978 הגיעו לכלל הסכמה עם עיריית חיפה, כי בתמורה לוויתורם על זכותם לקבלת פיצויים מן הוועדה המקומית בגין הפקעת החלקה, יינתנו להם היתר בנייה ורישיון עסק שיאפשרו להם להקים ולנהל את תחנת המוניות בשולי החלקה (בהם נאחזו לאחר שפינו את מרבית שטח החלקה); וכן הובטח להם, כי שטח זה (רצועת קרקע באורך של כשבעה מטרים) יוחכר להם בחכירה לדורות. משהופרו ההבטחות - טענו המשיבים - השתמשו בזכותם וביטלו את ההסכם שמכוחו ויתרו על תביעתם לפיצויים. 10. המערערים, שהתגוננו מפני התובענה בטענות שונות, הקדימו וטענו גם טענת התיישנות; ולטענה זו הצטרפו גם המשיבות 5 ו6-. טענת המערערים היתה, כי תקופת התיישנותה של התביעה היא שבע שנים מן היום בו נולדה עילת התובענה; וכי המועד שבו נולדה עילתם של המשיבים חל ביום 23.11.71, בו התקשרו עם המערערים בחוזה השכירות ושילמו את דמי המפתח. ברם, הוסיפו המערערים וטענו, כי גם אם מחשבים את מניין התקופה מן המועד שבו נתגלה למשיבים דבר הנזק שבגינו הם תובעים פיצוי, הרי שמועד זה חל ביום 30.6.72 (בו הובהר למשיבים, מפי הממונה על המחוז, כי המושכר מיועד להריסה, ולא ניתן להכשירו לניהול עסק כלשהו), או, לכל המאוחר, בשלהי אוקטובר 1973, עת פורסמו ונמסרו להם הודעת הוועדה המקומית על הפקעת החלקה והדרישה לפנותה. בין כך ובין כך - טענו - מתחייבת המסקנה כי התביעה, שהוגשה לבית המשפט רק ביום 27.8.82, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. המשיבות 5 ו6- הוסיפו כי לגביהן מתחייבת מסקנה זו אף ביתר שאת, שהלוא התביעה כנגדן הוגשה רק ביום 19.7.84. 11. בית המשפט המחוזי (השופט ח' אריאל) דחה את טענת ההתיישנות. בפסק הדין נקבע, כי מאחר ועילת התובענה שהגישו המשיבים היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל", דין התיישנותה צריך להיגזר מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. "היום שבו נולדה עילת התובענה", לעניינה של תביעה כזאת, הוא "היום שבו אירע אותו נזק", ואם "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". השופט הסביר, כי "נזק מתגלה לתובע, מקום שעבר משלב נזק של 'מה בכך' לשלב שבו כל ניזוק בר-דעת היה מגיש תביעה". מועד התגלות הנזק במקרה הנדון חל, לדעתו, ביום שבו ניתן פסק הדין בתובענת הפינוי; שכן "ביום זה אירע הנזק ואף התגלה". הואיל ופסק הדין בתובענת הפינוי ניתן בשנת 1976, ותביעת המשיבים הוגשה בשלהי יולי 1982, הרי שלשיטה זו הגישו המשיבים את תביעתם בטרם מלאו שבע שנים מיום אירוע הנזק והתגלותו. 12. משנדרש לתביעה לגופה פסק בית המשפט לקבלה, למעט לעניין העתירות לפיצוי בגין אובדן רווחים ואובדן מוניטין; וכנגד דחייתן של שתי עתירות אלו מופנה הערעור-שכנגד. התביעה נגד המשיבות 5 ו6- נדחתה מכול וכול, ומצד המשיבים 4-1 לא הוגש ערעור נגד חלק זה של פסק הדין. אך, כאמור, די בקבלת הערעור בנושא התיישנות התביעה כדי לייתר את הדיון בכל יתר השאלות. טענת התיישנות - שאלת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 13. תקופת התיישנותה של תביעה "בשאינו מקרקעין" היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-). ככלל, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק). לכלל זה, הקובע את תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות, שלושה יוצאים (המוסדרים בסעיפים 7, 8 ו9- לחוק), המתייחסים למקרים מיוחדים בהם מונים את תחילת תקופת ההתיישנות, לא מיום הולדת העילה אלא ממועדים מאוחרים יותר. בנתון ליוצאים אלה, קובע כלל זה את מועד הולדתן של כל עילות התובענה, למעט עילות תובענה על עוולות. מקום שהתביעה היא על עוולה, קביעת מועד הולדתה של עילת התובענה נעשית על-פי הוראותיו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע: "89. לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". 14. השופט המלומד סבר, כי עילת התובענה שהגישו המשיבים היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל". מכאן העלה, כי את "היום שבו נולדה עילת התובענה" יש לקבוע על-פי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ייאמר מיד, כי בכתב תביעתם המתוקן של המשיבים לא נטענה כל טענה ממנה יכול השופט להסיק כי עילת תובענתם היא נזיקית. תביעתם נגד המערערים סמכה על הפרת חובות המוטלות על מתקשר בחוזה בשלב הכריתה; לאמור, כי המערערים כרתו עימם חוזה להקניית זכות בחלקה אף שידעו, ולא גילו להם, כי החלקה מיועדת להפקעה והמבנה שעליה מיועד להריסה. ועל עילת תובענה כזאת אין כל תחולה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין. כדברי השופט גולדברג, שנאמרו זה מקרוב: "במקרה דנן, עיקר התביעה אינו בעילה נזיקית, אלא בתביעה חוזית, והמערערת מבקשת לבטל את החוזה בעילות שבסעיפים 12, 15, 17, ו30- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, ולתרופות בגין ביטול זה. בעילות אלה אין כל מקום להיזקק לסעיף 89 הנ"ל כלל". (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, בעמ' 460). מנין, איפוא, שאב השופט את הנחתו שהמדובר בתובענה נזיקית? ככל שיכולתי להעלות, הרי שבמהלך טיעונם במשפט ייחסו המשיבים למערערים, לא רק מעשה הטעיה מכוון, אלא גם מצג-שווא רשלני שבנסיבות העניין עלה כדי הפרת חובתם לניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. והשופט, שדן ופסק בטענת ההתיישנות, לא בפתח הדיון אלא בפסק הדין, ראה גם טענה זו כחלק מעילות התובענה הניצבות לפניו להכרעה. עילת תובענתם של המשיבים - כעולה מן הטענות העובדתיות שעליהן ביססו את תביעתם - נולדה ביום 23.11.71, שהוא המועד בו התקשרו בחוזה עם המערערים. משנוכח בית המשפט (כפי שאכן עולה מן העובדות שנקבעו בפסק הדין), כי במועד זה טרם עמדו משיבים, ובאופן סביר אף לא יכלו לעמוד, על העובדות המעמידות להם עילת תובענה, היה על בית המשפט להכריע בשאלה מאימתי יש למנות את תקופת ההתיישנות החלה על תביעתם. בשאלה זו, לדעתי, היה על בית המשפט להכריע על-פי הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בירור השאלה לאור הוראתו של סעיף 8 יוביל למסקנה שעל תביעת המשיבים חלה התיישנות. השופט המלומד לא נדרש להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אלא להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בכך, לדעתי, שגה. אך, כפי שנראה בהמשך, גם אם נניח כי תביעת המשיבים אכן גילתה גם עילה של היצג שווא רשלני, וכי סעיף 89(2) הנ"ל אמנם חל על תביעתם, אף אז תתחייב המסקנה כי תביעתם התיישנה, וכי דין הערעור להתקבל. מועד ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק 15. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע 'כלל גילוי': מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל , פ"ד מט(5) 485, בעמ' 503). עילת התובענה, שהגישו המשיבים נגד המערערים בענייננו, היא הפרת חובות בשלב כריתתו של החוזה שעל-פיו רכשו המשיבים זכויות במושכר. החוזה בין הצדדים נכרת ביום 23.11.71. על-פי הכלל הרגיל, הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, זהו היום "שבו נולדה עילת התובענה". אך מקובל עליי, כי במועד זה (מסיבות שלא היו תלויות במשיבים ושאף בזהירות סבירה לא יכלו הם למנען) טרם נתגלו למשיבים העובדות המהוות את עילת תובענתם. בנסיבות אלו חל "כלל הגילוי" הקבוע בסעיף 8 לחוק, ואת תקופת ההתיישנות החלה על תביעת המשיבים יש למנות מן היום שבו נודעו להם העובדות המרכיבות את עילתם. אימתי חל מועד זה? מסיכומי בא-כוח המשיבים בערעור עולה כי העובדות המהוות את עילתם נודעו למשיבים ביום 25.10.73. כדבריו: "ביום 25.10.73, עם קבלת הודעת ההפקעה של המושכר, נתברר למשיבים כי המערערים הפרו הפרה בוטה ביותר את חוזה השכירות עימם וכן נהגו כלפיהם בחוסר תום לב ותוך הצגת מצג שווא". כך לכאורה עולה גם מן ההשתלשלות העובדתית אותה כבר סקרנו: ביום 30.6.72 הובהר למשיבים (מפי הממונה על המחוז) כי המושכר, שבו ביקשו לייסד את מקום עסקה של עמל, מיועד להריסה ולפיכך לא ניתן להכשירו לעסק כלשהו. באוקטובר 1973 נמסרה להם הודעת הוועדה המקומית על הפקעת החלקה, עליה ניצב המושכר, והם נדרשו לפנותה; וזמן-מה לאחר מכן (לפני סוף שנת 1973) הגישה נגדם העיריה את תביעת הפינוי. דעתי היא, כי די היה בכל אחת מן ההתרחשויות הללו - לא כל שכן שדי היה בהצטברותן - כדי להעמיד את המשיבים על העובדות המעמידות להם עילת תובענה. גם האמור במכתב ששיגרו המשיבים (ביום 16.12.73) לראש עיריית חיפה, בו הלינו על תכנית ההפקעה ועל הסתרתה מפניהם, מהווה ראיה ניצחת לכך שלכל המאוחר במועד זה היטיבו המשיבים לדעת את העובדות הנחוצות להעמדת עילתם. מעת שנתגלו להם עובדות אלו עמדו לרשותם שבע שנים להגשת תביעתם. ושבע שנים אלו הסתיימו באוקטובר 1980, ולכל המאוחר בסוף שנת 1980. 16. המשיבים טענו, כי בעצם הידיעה שרכשו זכות שכירות מוגנת במבנה המיועד להריסה, והניצב על קרקע המיועדת להפקעה, לא היה כדי להקים להם עילת תובענה. גם משפורסמה, ונמסרה להם, ההודעה על הפקעת חלקתם, ואף משנדרשו על-ידי הוועדה המקומית לפנות את המבנה ולמסרו לידיה, לא קמה להם עדיין עילה. כדבריהם, תלו תקוות שהתכניות תשתנינה, ואף פעלו כמיטב יכולתם להביא לשינוין. מכל מקום, כל עוד לא נמנע מהם, למעשה, להמשיך ולהחזיק במושכר ולהשתמש בחלקה, ולהוסיף לנהל במקום זה את תחנת המוניות של עמל, לא סבלו עדיין כל נזק. אף הגשתה נגדם של התביעה לפינוי לא שינתה מצב זה. גם לאחר הגשתה של תביעת הפינוי הוסיפו לנהל במקום את תחנת המוניות וטרם נגרם להם נזק; על-כל-פנים, לא נזק ממשי ומהותי. רק משניתן נגדם פסק-דין לפינוי המושכר התגבש נזקם והשתכללה עילתם; ורק ממועד זה - טוענים המשיבים - החל מרוץ ההתיישנות. טענות אלו אין בידי לקבלן. עילתם של המשיבים אינה נעוצה בפינוים מן המושכר, ואף לא במימושה של תכנית ההפקעה. עילתם נעוצה בטענתם שהמערערים השכירו להם, בתנאים של דיירות מוגנת, מבנה המיועד להפקעה ולהריסה. בכך, טענו המשיבים, הפרו המערערים כלפיהם את התחייבויותיהם החוזיות. עובדות אלו נודעו למשיבים, כעולה מטענתם הם, לכל המאוחר באוקטובר 1973. ודי היה בהתגלותן של העובדות הללו כדי להעמיד את המשיבים על עילת התובענה העומדת להם. גם לטענתם, כי בעובדות שנתגלו להם לא היה כדי להעיד על נזקם, אין ממש. הכלל הוא, כי משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך", ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה, מתחיל מרוץ ההתיישנות (ראה דברי השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ , פ"ד לח(4) 554, בעמ' 559; ובע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת , פ"ד מ(1) 528, בעמ' 531). ובעובדות שנתגלו למשיבים היה כדי להעמיד כל אדם סביר, כי עומדת לו עילה מוצדקת להגשת תובענה לפיצויים. 17. המשיבים קיוו להיבנות מפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [טרם פורסם], בו נקבע, לעניין מועד תחילת תקופת ההתיישנות, כי אם עילת התובענה היא הפרת חוזה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום ההפרה, ואילו אם עילת התובענה היא נזק שהתרחש עקב ההפרה לאחר זמן, תימנה תקופת ההתיישנות מיום התרחשות הנזק. לטענת המשיבים, אף הם רשאים היו שלא להגיש את תביעתם כל עוד לא נגרם להם נזק המתבטא בשלילת היכולת המעשית לעשות שימוש במושכר, ונזק זה התרחש רק בעקבות פסק-דין הפינוי. אלא שעניינם של המשיבים שונה תכלית שוני מעניינה של האסמכתה הנזכרת. עילתם של המשיבים (לאמיתו של דבר) אינה הפרת חוזה, ולא כל שכן אינה נזק שנגרם, בחלוף זמן, עקב הפרת חוזה. עילתם הנטענת היא הטעיה מכוונת בשלב כריתת החוזה וניהול משא-ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב. הנזק שנגרם להם טמון בעצם ההתקשרות בחוזה עקב הטעיה; ושיכלולו חל בזמן כריתת החוזה. אכן נכון הדבר, כי בעת ההתקשרות המשיבים טרם ידעו, ובאופן סביר אף לא יכלו לדעת, אודות הנזק; ומטעם זה אין להחיל עליהם את כללו הרגיל של סעיף 6 לחוק: עמדתי על כך בפרשת בליבאום (ע"א 148/89 הנ"ל): "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך, יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (שם, בעמ' 508). ודין זה יפה גם לעילתם של המשיבים. המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות חל ביום שבו נודעו למשיבים כל העובדות הנחוצות להעמדת עילתם, והנזק בכללן. אכן, ייתכנו מקרים שבו תיוודענה לתובע רק מקצת העובדות המהוות את עילתו; וייתכן מקרה שבו גרימת הנזק, או שיעור הנזק שנגרם, ייוודעו לתובע לאחר המועד שבו כבר עמד על עובדות אחרות, המהוות חלק מן התשתית להקמת עילתו. אך אין כל יסוד להניח שכך קרה, או יכול לקרות, בעניינם של המשיבים. מעצם טיבה וטבעה של עילתם מתחייב, כי מעת שנודע להם כי הוטעו ועקב כך עשו מקח טעות (ולכך, כזכור, היו הם מודעים עוד לפני תום שנת 1973) עמדו המשיבים (ועל-כל-פנים, יכלו הם לעמוד) גם על הנזק שנגרם להם. מועד ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 18. בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ"ד לח(3) 673 (בעמ' 682) קבע השופט בך, כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין בא אך "להשלים את הוראות חוק ההתיישנות במובן זה שנקבע בו מתי נולדה עילת התובענה ביחס לעילות הנזיקין; כל זאת לצורך יישום הסעיפים 5 ו6- של חוק ההתיישנות". ולהלן (שם) הוסיף ואמר: "אין סעיף 89 לפקודה קובע תקופות התיישנות עצמאיות, לא בסעיף 89(1) ולא בסעיף 89(2), פרט לאמור בסיפא של סעיף 89(2). סיפא זה מתייחס לסיטואציה ספציפית ומוגבלת, היינו למקרה בו מתגלה הנזק בשלב שלאחר מועד אירוע הנזק, והדבר גורם להארכת תקופת ההתיישנות. למעשה ניתן לראות סיפא זה של סעיף 89(2) לפקודה כאילו מהווה הוא תוספת לסעיף 5 לחוק, וכאילו נאמר בסעיף 5, כי על-אף קביעת תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות שאינן תביעות במקרקעין, הרי בתביעות נזיקין, אשר האמור בסיפא של סעיף 89(2) חל עליהן, תקופת ההתיישנות היא עד 10 שנים מיום אירוע הנזק". אך טעות היא לחשוב שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בא להיטיב את מצבו של תובע, שנזקו נתגלה לו באיחור. אדרבה, הנכון הוא שסעיף 89(2) מטיל מיגבלה של עשר שנים, מיום אירוע הנזק, במקום שאילמלא הוטלה המיגבלה, תקופת ההתיישנות עשויה היתה להתארך (מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות) אף מעבר לעשר שנים. על משמעות המיגבלה עמד הנשיא י' כהן, שבהתייחסו לפרשנות מלות הסיפא של סעיף 89(2), אמר: "המלים בפיסקה (2) הנ"ל 'אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק' לא באו להאריך את המועד של שבע שנות התיישנות מיום שבו נתגלה הנזק, אלא באו לקבוע מועד סופי, שבו ניתן להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. על-כן, אם, למשל, אירע הנזק בשנת 1969, והוא נתגלה בשנת 1971, התביעה תתיישן בשנת 1978 ולא בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. אולם, אם נגרם נזק בשנת 1965, והוא נתגלה בשנת 1971, תתיישן התביעה לא בשנת 1978 אלא תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היינו בשנת 1975, ארבע שנים בלבד אחר אירוע הנזק" (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ , פ"ד לז(3) 122, בעמ' 130). וברוח דומה ציין השופט ברק בפרשת אגיוף (ע"א 220/84) בעמ' 531: "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי' (כלשונו של השופט אריאל בערכאה הראשונה) להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק. אכן, מי שניזוק ביום ראשון ונזקו התגלה ביום שני, תביעתו מתיישנת כעבור שבע שנים מיום שני, ולא - כטענת בא-כוח המערער - כעבור עשר שנים מיום ראשון". כך הוא בעוולה. לא כן הדבר ביחס לעילות תובענה אחרות ששיכלולן מותנה בהתרחשות נזק. כך, למשל, מקום שלתובע נגרם נזק כתוצאה מהפרת חוזה על-ידי הנתבע. אחזור ואזכיר דברים שכבר הובאו לעיל (מתוך פרשת בליבאום , בעמ' 508): "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות". את השוני בין "כלל הגילוי" הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק, לבין כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ניתן להמחיש בעזרת הדוגמה הבאה: טול מקרה בו נעלמה מן התובע העובדה שנגרם לו נזק. נניח כי אירוע הנזק התרחש בשנת 1980, אך נתגלה לתובע (מסיבות שלא היו תלויות בו ולא יכול למנען) רק בשנת 1988. אם עילת התובענה שלו היא נזק שנגרם כתוצאה מהפרת חוזה, או כתוצאה מהפרת זכותו הקניינית, תתיישן תביעתו (לפי סעיף 8 לחוק) רק בשנת 1995, היינו בתום שבע שנים מן היום שבו נודעו לתובע "העובדות המהוות את עילת התובענה". אך אם עילת התובענה שלו היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל", היינו תובענה על נזק שנגרם בעוולה, תתיישן תביעתו (לפי סעיף 89(2) סיפא לפקודה) אם "לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק", היינו בשנת 1990, לאמור שנתיים בלבד לאחר המועד שבו נתגלה הנזק. 19. פעמים אחדות עסק בית-משפט זה בשאלת היחס בין הוראות שונות בחוק ההתיישנות, בכללן ובמיוחד הוראת סעיף 8, לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לפנים מצורכי ההכרעה בפרשתנו אזכיר רק שתי נקודות ציון. בעניין פתאל (ע"א 244/81 הנ"ל) אמר השופט בך, כי בתחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אין "כדי לפגוע בתוקפם של יתר סעיפי חוק ההתיישנות לגבי תביעות נזיקין ובתוקפו של סעיף 8 לחוק בכלל זה" (שם, בעמ' 682ז'). אך משחזרה השאלה ונדונה, לאחרונה, בפרשת בליבאום (ע"א 148/89 הנ"ל), בפני הרכב בו נטלתי חלק עם חבריי השופטים ד' לוין וג' בך, נחלקו הדעות. השופט ד' לוין סבר, כי לסעיף 8 לחוק ההתיישנות יש תחולה מלאה גם במקרים הנופלים בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (שם, בעמ' 497); ומטעם זה קבע, כי התביעה (שדבר התיישנותה הועמד בערעור במחלוקת) לא התיישנה. דעתי היתה שונה. בפסק-דיני (בעמ' 504) צוין כי "לשאלת הזיקה בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89(2) לפקודה ניתן, עקרונית, להציע אחת משלוש תשובות עיקריות: האחת , כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית , כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. ו השלישית , כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". ולאחר הצבעה על הקשיים בהם כרוך אימוצן של איזו משתי התשובות הראשונות, הוספתי (בעמ' 505): "לתשובה המוצעת השלישית, הדוגלת בהבחנה בין רכיב הנזק לבין יתר רכיביה של עילת התובענה, יש עדיפות ברורה על פני שתי קודמותיה. מחד גיסא, אין היא שוללת את תחולת ההסדר הכללי, שעליו מורה סעיף 8 לחוק, על יסודות העילה שאין לגביהם הוראה מיוחדת בסעיף 89(2) לפקודה; ומאידך גיסא, מכירה היא בתחולתו של סעיף 89(2), כקובע הסדר מיוחד ביחס לרכיב הנזק. במגבלותיו של הדין הקיים מקיימת גישה פרשנית זו מידה של 'איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על על אינטרס הציבור כולו' (מילות השופט ברק, שנאמרו בהקשר שונה במקצת, בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ , פ"ד לח(4) 554). ובכך מגשימה פרשנות זו את תכליתו המוכרת של מוסד ההתיישנות. יתר-על-כן: גישה זו אינה רואה בסעיף 89(2) לפקודה הסדר חריג וסותר להסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, אלא הסדר מיוחד המשתלב בהסדר הכללי ומהווה חלק ממנו". השופט בך הצטרף, לעניין התוצאה, לדעת השופט ד' לוין; אך מהנמקת עמדתו עולה, כי חילוקיו עמי היו במישור העובדתי ולא בשאלת היחס המשפטי שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בהתייחסו לעמדתי ביחס לגוף ההכרעה הוא אומר (בעמ' 512): "חברי מסיק מכאן כי אין להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה שלפנינו, שכן לדעתו זהו אכן מקרה שבו נתגלה הנזק באיחור. מסקנה זו אין באפשרותי לקבלה. לדעתי אין לפנינו מקרה אשר בו רק הנזק ומידתו נתגלו בשלב מאוחר. עולה מחומר הראיות ומהעובדות כפי שתוארו בפסקי הדין של חבריי הנכבדים, כי בעיקר נעלמו מהמשיבים העובדות המהוות את עילת התובענה " (ההדגשה במקור). הווי אומר: השופט בך אינו מצטרף לקביעת השופט ד' לוין, לפיה סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל גם באשר לגילוי מאוחר של רכיב הנזק. הסיבה שהוא מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט ד' לוין היא, שלדעתו העובדות בעניין בליבאום מלמדות על גילוי מאוחר של עובדות אחרות המהוות את עילת התובענה, ולאו דווקא של רכיב הנזק. למותר לציין כי גם לשיטתי, בעניין בליבאום , כאשר נעלמו מן התובע עובדות אחרות (מלבד עובדת הנזק) המהוות חלק מעילת התובענה - יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא יהיה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כדי לסייג את תחולת הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, פרט באשר לרכיב הנזק. על פרשנות זו השופט בך אינו חולק. 20. ברם, מה שהערתי לעיל היה מעבר לצורכי ההכרעה. בעניינם של המשיבים לא יכול להתעורר ספק, כי גם לאור הוראתו של סעיף 89(2) לפקדת הנזיקין, אין מנוס מן המסקנה שתביעתם הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. במונחיו של סעיף 89(2), המועד בו נכרת החוזה בין המערערים לבין המשיבים (23.11.71) - לאמור, המועד שבו התרשלו המערערים בכך שחדלו מלגלות להם את העובדות המהותיות - הוא "היום שבו אירע אותו נזק". כיון שהנזק אכן לא נתגלה למשיבים ביום שבו אירע, תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתם ביום שבו נתגלה להם ולכל המאוחר, בתום עשר שנים מיום אירוע הנזק. מן העובדות שהוזכרו נובע, כי הנזק שאירע נתגלה להם לכל המאוחר בסוף שנת 1973. אף כאן יש לילך לפי המוקדם, ולמנות שבע שנים מיום התגלות הנזק. משמע שתביעתם התיישנה בשלהי שנת 1980. למיגבלה בת עשר השנים אין בנסיבות העניין כל משמעות; אך גם מניין עשר שנים מיום אירוע הנזק היה מוביל למסקנה שבמועד הגשת תביעתם לבית המשפט (28.7.82) כבר חלה עליה התיישנות. מהלכי המשיבים לא עצרו את מרוץ ההתיישנות 21. מעת שנודע למשיבים, כי החלקה מיועדת להפקעה והמושכר מיועד להריסה, הם לא ישבו באפס מעשה, אלא נקטו יוזמות ופעולות שונות. תחילה ניסו למנוע את רוע גזירת ההפקעה. ולאחר פינוים ממרבית החלקה, ניסו להשיג רשיון להפעלת תחנת מוניות ביתרת החלקה שנותרה בידם ובדרך זו להקטין את נזקיהם. להסרת ספק, ולנוכח טיעון מרומז לעניין זה שנכלל בסיכומי המשיבים, אבקש להבהיר, כי מהלכיהם האמורים של המשיבים יכולים אולי להעיד כי הם לא "ישנו" על זכויותיהם, אך באף אחד ממהלכים אלה לא היה כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות. ענייננו אינו מצריך דיון מפורט במושכלות הראשונים של דיני ההתיישנות (ראה ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (ת"א 1991) עמ' 10-5). הגישה הרווחת, והמקובלת גם עליי, היא שדיני ההתיישנות "באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו" (לשון השופט ברק בפרשת בוכריס, ע"א 165/83 הנ"ל בעמ' 558). משקמה לתובע עילת תובענה, והוא משהה את הגשתה עד תום תקופת ההתיישנות, אין בפעולות שנקט קודם להגשת התביעה, בניסיון להביא לביטול העילה, או לשם הקטנת נזקו, כדי לחלץ את תביעתו מדין ההתיישנות. 22. לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהוא נוגע לשלושת המערערים, לדחות את תביעת המשיבים 4-1 גם ביחס למערערים, וכפועל יוצא מכך - גם את הערעור-שכנגד שהוגש מטעמם. החיוב בהוצאות יועמד, בהתחשב בתוצאה, על שיעור נמוך מן המקובל: על המשיבים 4-1 (בחבות הדדית ביניהם) לשלם הוצאות בשתי ערכאות הדיון בסך 20,000 ש"ח למערער 1 ובסך 20,000 ש"ח למערערות 2 ו3- (ביחד). הערעור (החלופי) שהגישו המערערים כנגד אי-חיובן של המשיבות 5 ו6- מתייתר, ובהיעדר בקשה מצד המשיבות 5 ו6- לחיוב המערערים בתשלום הוצאות, לא ייעשה צו להוצאות בין צדדים אלה. ש ו פ ט השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א' מצא. ניתן היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94049540. F01

[ "ע\"א 4954/94", "ע\"א 4600/91", "ע\"א 148/89", "בע\"א 165/83", "בע\"א 3599/94", "בע\"א 244/81", "ע\"א 831/80", "ע\"א 220/84", "ע\"א 244/81", "ת\"א 1991", "ע\"א 165/83" ]

8,428

23,345

ב בית המשפט העליון בג"ץ 7930/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. מחמוד אחמד זבידאת 2. אחמד זבידאת 3. עמותת הלוחמים בטרור נגד המשיב ים: 1. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתנ יהו 2. שר הבטחון 3. השר לבטחון פנים 4. משרד ראש הממשלה 5. המינהלת לשיקום סייענים 6. ראש שרות הבטחון הכללי 7. משטרת ישראל 8. שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי פסק-ד ין רשמנו לפנינו את "הסדר הפשרה" שנחתם בין העותרים לבין רשויות המדינה ביום 22 בפברואר 1998. על יסוד הסכם הפשרה, ולבקשת כל בעלי-הדין, אנו מחליטים למחוק את העתירה באין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ז בשבט תשנ"ח (23.2.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079300. G05

[ "בג\"ץ 7930/96" ]

8,434

2,666

ב בית המשפט העליון בש"א 5179/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. זילברטל צבי 2. פלסנר תמר נגד המשיב : דורי גיל בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 24 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקשים: עו"ד יואל שבתי החלטה לתגובת המשיב בתוך שבעה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051790. A01 /דז/

[ "בש\"א 5179/97" ]

8,435

16,647

ב בית המשפט העליון בש"א 5179/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. זילברטל צבי 2. פלסנר תמר נגד המשיב : דורי גיל בקשה להעברת מקום הדיון לפי סעיף 24 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- בשם המבקשים: עו"ד יואל שבתי בשם המשיב: עו"ד עלס דוברונסקי החלטה לאחר שעיינתי בחומר שבפני ולאור הודעת המשיב, נקבע מקום השיפוט לצורך התביעה האמורה בתיק זה, כבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. ניתנה היום, ב' בחשוון התשנ"ח (2.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051790. A02 /דז/

[ "בש\"א 5179/97" ]

8,436

2,669

ב בית המשפט העליון רע"א 6941/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : שרחה אחמד נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.10.97 בתיק ע"ש 168/97 שניתן על ידי כבוד השופט זיילר החלטה באי-כוח המבקש מתבקשים להודיע תוך 10 ימים באיזה שלב נמצא הדיון בבית המשפט המחוזי, לרבות השאלה מה היו תוצאות הדיון מיום 10.11.97 וכן אם קבועים מועדים נוספים לדיון בתיק. לאחר קבלת תשובת באי-כוח המבקש אשוב ואדון בבקשה. ניתנה היום, י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97069410. E02 /שב

[ "רע\"א 6941/97", "ע\"ש 168/97" ]

8,442

6,697

ב בית המשפט העליון רע"א 6941/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : שרחה אחמד נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט הממחוזי בירושלים מיום 10.11.97 בתיק 168/97 שניתנה על ידי כבוד הנשיא ו' זיילר החלטה נוכח שלב הדיון אליו הגיע הדיון בבית המשפט המחוזי, נדחית הבקשה לרשות ערעור. לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אם יבקש המבקש לתוקפו, יוכל במסגרת הערעור לתקוף גם את ההחלטה נשוא בקשה זו לרשות ערעור. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתנה היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97069410. E03

[ "רע\"א 6941/97" ]

8,443

18,477

ב בית המשפט העליון רע"א 6941/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : שרחה אחמד נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומע"מ בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.11.97 בתיק ע"ש 168/97 שניתנה על ידי כבוד הנשיא ו' זיילר החלטה איני מוצא שיש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להמשיך בדיון המתקיים בפניו, על אף הגשת המבקש בתיק זה בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.10.97. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כו' בחשון התשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97069410. E01

[ "רע\"א 6941/97", "ע\"ש 168/97" ]

8,444

2,670

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 3185 בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקש : חזן מאיר נגד המשיבים : 1. חזן חנניה 2. חזן אברהם 3. מונד אלי, רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בהמרצה 13863/96 שניתן ביום 15.4.97 על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג - אליעז בשם המבקש: עו"ד נתי חלפין ואח' בשם משיבים מס' 1,2: עו"ד גיא פן ואח' ה ח ל ט ה 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת ר' שטרנברג - אליעז), דחה את בקשתו של המבקש להעביר מתפקידו בורר שמונה להכריע בסכסוכים שבינו לבין המשיבים, שהם אחיו. המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין. 2. העילה לבקשתו של המבקש היא, כלשון סעיף 11 (1) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968, "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון שני הצדדים". זאת, מן הטעם, שהבורר שוחח עם אח אחר של בעלי הדין, שהוסכם שיפשר ביניהם, וכן התנהג במהלך הבוררות "באופן המצביע כי הבורר כבר גמר בדעתו ביחס לחלק מתביעות המערער" (המבקש - י.ט.). 3. עיינתי בפסק דינו המנומק והמפורט של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערב בו. משהסכימו בעלי הדין שאחיהם יהיה המפשר ביניהם, ואף הסמיכו את הבורר לשוחח ביחידות עם המפשר, אין לראות בעצם קיומן של שיחות אלה משום בסיס מספיק כדי לפסול את הבורר. גם הדברים שנאמרו באותן שיחות בדבר פתרונות אפשריים, לרבות תגובותיו של הבורר לרעיונות של המפשר, כפי שפורטו בבקשה, לא די בהם, לאור האמור. כן לא מצאתי יסוד לטענה שגם החלטות שונות של הבורר במהלך הבוררות, שאותן פירט המבקש בבקשתו להרשות ערעור, "גיחוך" של הבורר בתגובה לעדות מטעם המבקש וכן "סלחנות כה רבה" שגילה כלפי המשיבים - שעל כל אלה סמך המבקש ובית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לעמוד עליהם בפסק דינו - מצדיקים את העברת הבורר מתפקידו. אכן, ראוי לו לבורר שינהג באופן שלא יתעורר כל חשש ואבק של חשש למשוא פנים כלפי בעל דין, אולם, בנסיבות הפרשה הנדונה, ובעיקר לאור השיהוי הרב שהישהה המבקש את הגשת בקשתו לבית המשפט המחוזי, ראוי היה לדחותה. 4. הבקשה להרשות ערעור נדחית. ניתנה היום, י"ב בסיון תשנ"ז (17.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 318597

[ "רע\"א 97" ]

8,445

2,671

ב בית המשפט העליון על"ע 9271/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : עורך דין יוסף שמואל נגד המשיב ה : לשכת עורכי הדין, ועד מחוז הדרום באר שבע ערעור על פסק דין בית הדין הארצי המשמעתי של לשכת עורכי הדין בירושלים מיום 4.12.96 בתיק בד"א 53/95 שניתן על ידי עו"ד ג' ראובינוף, עו"ד ד' שמחיוף ועו"ד א' פוזנר תאריך הישיבה: כד' בחשון התשנ"ח ( 24.11.97 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד רביבו פסק-דין המערער חזר בו מהערעור, והוא נדחה בזה. ניתן היום, כד' בחשון התשנ"ח (24.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96092710. E01

[ "על\"ע 9271/96" ]

8,446

2,672

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 3531/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : צבי עופר נגד המשיב : בנק הפועלים בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.5.97 בע"א 1106/95 שניתנה על ידי כבוד השופטים: אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב. בשם המבקש: עו"ד מרדכי לנצ'נר החלטה טענות המבקש אינן מעוררות כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הבקשה נדחית, ללא צורך לבקש עליה תשובה. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97035310. B01

[ "רע\"א 3531/97" ]

8,447

2,674

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 2548 ע"פ 96 / 2530 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער בע"פ 2548/96 והמשיב בע"פ 2530/96 : רונן בן אלברט אטיאס נגד המשיב ה בע"פ 2548/96 והמערערת בע"פ 2530/96: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.2.96 בת.פ. 100/95 שניתן על ידי כבוד השופט ח. פיזם תאריך הישיבה: י"ב באייר התשנ"ז ( 19.05.97 ) בשם המערער בע"פ 2548/96 והמשיב בע"פ 2530/96: עו"ד צבי אבנון בשם המשיבה בע"פ 2548/96 והמערערת בע"פ 2530/96: עו"ד אורלי מור-אל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס פסק-דין הצדדים חזרו בהם מהערעורים, ואנו דוחים אותם. ניתן היום, י"ב באייר התשנ"ז (19.5.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96025480. A01 /דז/

[ "ע\"פ 96" ]

8,449

2,675

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 6997 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. שטנג אהוד 2. שטנג עדנה נגד המשיבים : 1. אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ 2. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ 3. מ. קפלן בע"מ 4. בנק לאומי לישראל 5. בנק איגוד בע"מ 6. עו"ד וולנרמן בלה 7. כונס הנכסים הרשמי בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים: עו"ד שירי רז בשם המשיבה 1: עו"ד יעקב אנוך בשם המשיבה 2: עו"ד עדי פרג בשם המשיבה 6: עו"ד וולנרמן בלה החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. על אף התנגדות בא-כח המשיבה הראשונה לכך, אני מחליטה לא לעשות חיוב בהוצאות בנסיבות הענין. ניתנה היום, י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069970. Q01

[ "ע\"א 96" ]

8,450

2,676

ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : ראסם עלי מחמוד סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיבים בכתב עובר לשמיעה על-פה. צו ביניים - כמבוקש. היום, ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. G01

[ "בג\"ץ 7137/97" ]

8,451

12,810

ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : ראסם עלי מחמוד סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להימנע מביצועו של צו ההריסה שניתן בתיק מס' ט' 15/97. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. G02

[ "בג\"ץ 7137/97" ]

8,452

48,641

ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : ראסם סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש דיון מקדמי בעתירה החלטה פרקליטות המדינה מתבקשת להגיש תגובה לעתירה תוך 45 יום. עם קבלת התגובה אחליט בדבר המשך הטיפול בעתירה. ניתנה היום, ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. I03

[ "בג\"ץ 7137/97" ]

8,453

70,921

ב בית המשפט העליון בג"ץ 7137/97 - ה' בפני: כבוד הרשם אמיר זולטי העותר : ראסם סוכר נגד המשיבים : 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי היו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד איהאב מראענה החלטה בהסכמת הצדדים, העתירה נמחקת. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט' באדר ב' תש"ס (16.3.2000). אמיר זולטי, רשם העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97071370. O07

[ "בג\"ץ 7137/97" ]

8,454

11,098

בבית המשפט העליון בג"ץ 3809/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. קרן ההשתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע"צ 2. גולדברג ראובן נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. יו"ר רשות החברות הממשלתיות-הגב' ציפורה ליבני 3. רשות החברות הממשלתיות בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד גדיאל בלושטיין החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ו בתמוז תשנ"ז (31.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038090. Q02

[ "בג\"ץ 3809/97" ]

8,456

2,680

בית המשפט העליון רע"א 96 / 7570 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. וטורי יצחק 2. וטורי נתן נגד המשיבים : 1. ילין אבשלום 2. ילין איתן 3. ילין יוסף בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.96 בע"א 1096/94 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, צ'רניאק בשם המבקשים: עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיבים: עו"ד לילי זיכרמן החלטה 1. להרכב של שלשה. 2. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97. 3. להקדיש לדיון 30 דקות מחולקות בשווה בין בעלי הדין. ניתן היום ח באייר תשנ"ז (15.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96075700. B02

[ "רע\"א 96", "בע\"א 1096/94" ]

8,458

8,627

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 7570/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. יצחק וטורי 2. נתן וטורי נגד המשיבים : 1. אבשלום ילין 2. איתן ילין 3. יוסף ילין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.6.96 בע"א 1096/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: גולדברג, לוי, צ'רניאק. תאריך הישיבה: א' בתמוז התשנ"ז ( 06.07.97 ) בשם המערערים : עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיבים : עו"ד לאה זיכרמן פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין: רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל במובן זה שפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, למעט ענין ההוצאות - והוא - נוכח הסדר שנערך בין בעלי-הדין. ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ז (6.7.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 96075700. B04

[ "רע\"א 7570/96", "בע\"א 1096/94" ]

8,459

13,216

בית המשפט העליון רע"א 96 / 7570 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. וטורי יצחק 2. וטורי נתן נגד המשיבים : 1. ילין אבשלום 2. ילין איתן 3. ילין יוסף בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתלא ביב יפו מיום 26.6.96 בע"א 1096/94 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, צ'רניאק בשם המבקשים: עו"ד שמואל אריאלי בשם המשיבים: עו"ד לילי זיכרמן החלטה 1. להרכב של שלושה. 2. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97. 3. להקדיש לדיון 30 דקות מחולקות בשווה בין בעלי הדין. ניתן היום ח באייר תשנ"ז (15.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96075700. B03

[ "רע\"א 96", "בע\"א 1096/94" ]

8,460

2,683

בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 97 / 3800 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר: גיא הלפרין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.5.97 בב"ש 275/97 שניתן על-ידי כבוד השופט א' רזי החלטה לקבוע לדיון ל24.6.97- שעה 08:30. ניתנה היום, ט"ו בסיון תשנ"ז (20.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038000. F02

[ "ש 275/97" ]

8,464

16,210

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 3800/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר: גיא הלפרין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.5.97 בב"ש 275/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א' רזי תאריך הישיבה: י"ט בסיון התשנ"ז ( 24.06.97 ) בשם העורר: עו"ד דוד יפתח ועו"ד וופא זועבי-פאהום בשם המשיב : עו"ד יהודה ליבליין ה ח ל ט ה על פי מהותה וחומרתה של העבירה, שבגינה הובא העורר לדין, אכן מוצדק היה להורות, מלכתחילה, על מעצרו. כן מקובלת עלי קביעת השופט המלומד כי חרף נכותו הניכרת של העורר, אין יסוד לקבוע שהוא איננו מסוגל להימצא במעצר. עם זאת, אני סבור, כי בנסיבות העניין שגה השופט המלומד בהורותו על מעצרו של העורר. הטעם לכך הוא שעל פי הנתונים שוחרר העורר ממעצרו, סמוך לאחר תחילת החקירה, ומאז הוא משוחרר בערובה ובתנאים מגבילים. כנגד ההחלטה לשחררו לא הוגש בשעתו ערר מטעם המדינה. הדיון בבקשת המעצר שנתלוותה לכתב האישום התארך מאוד: שמיעת הטענות בבקשה התקיימה ביום 13.5.97; ואילו החלטת בית המשפט המחוזי, בה הורה על המעצר, ניתנה רק ביום 18.6.97, היינו יותר מחודש ימים לאחר סיום הדיון בבקשה וכמעט שלושה חודשים לאחר המועד שבו שוחרר העורר ממעצרו בשלב החקירה. הכלל הוא שבהעדר טעמים מיוחדים וכבדי משקל, אין זה מן המידה להחזיר אדם למעצר זמן ניכר לאחר שבית משפט החליט לשחררו מן המעצר על פי אותה עילה. במקרה שלפני לא התקיימו טעמים המצדיקים סטייה מן הכלל הזה. מזה כשלושה חדשים משוחרר העורר בערובה ובתנאים מגבילים, ואיש אינו טוען כי הוא הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו. אם דרושה ראיה לסתירת חזקת המסוכנות הנלמדת ממהות העבירה שבה הואשם, דומני שבעצם הניסיון המצטבר מאז שחרורו ועד היום, יש כדי להעמיד ראיה מספקת כזאת. מטעם זה בלבד הנני מחליט לקבל את הערר ולבטל את הצו למעצרו של העורר עד לתום בירור המשפט. הערובה שבה שוחרר העורר ביום 27.3.97 בבית משפט השלום בחיפה תעמוד בתוקפה כערובה גם לשחרורו מכאן ואילך. כן מתחדש התנאי על פיו מוטל על העורר להימצא בביתו בקרית ביאליק, בתנאים של "מעצר-בית" מלא. הוא אינו רשאי לצאת מפתח הבית אלא לצורך התייצבות בבית המשפט במועדים שבהם יוזמן להתייצב, או לפגישות עם סניגורו במועדים שיתואמו לכך מראש בין הסניגור לבין התביעה. כן יש לוודא חידוש תוקפו של הצו לעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ ועל העורר להפקיד את דרכונו בבית המשפט המחוזי בחיפה לא יאוחר ממחר שעה 9:00. ניתנה היום, יט' בסיון תשנ"ז (24.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038000. F03

[ "ש 275/97" ]

8,465

2,684

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש בקשה לגילוי ראיות חסויות בשם העותרים: עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיב: עו"ד יוכי גנסין החלטה התבקשתי להחליט בעתירה לגילוי ראיות חסויות, במסגרת ההליכים בבג"ץ 6299/97, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. בעתירה העיקרית נתבקש בית המשפט על ידי עותרים המשתייכים לארבע משפחות, המתגוררת בכפר עצורה אל שמאליה, לצוות על המשיב, הוא המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, להימנע מלהרוס או לאטום בתים בהם העותרים מתגוררים. לפי העתירה, המשיב מתכוון לבצע הריסה או אטימה של בתים אלה מן הטעם שבבתים אלה התגוררו ארבעה מחבלים שביצעו לאחרונה שני פיגועי התאבדות בירושלים. העותרים מעלים טענות שונות לגבי חוקיות ההחלטה להרוס בתים אלה, ובכלל זה טענה נגד הזיהוי של גופות המחבלים שביצעו את פיגועי ההתאבדות כבני משפחה של העותרים. העתירה הובאה היום לדיון בפני הרכב שופטים של בית משפט זה (הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש והשופט י' גולדברג). מן התשובה לעתירה התברר כי המשיב קיבל את ההחלטה נשוא העתירה על יסוד חומר שבחלקו הינו חומר גלוי, ואף נמסר לבאת-כוח העותרים, ובחלקו הינו חומר חסוי, שלא נמסר ואין נכונות לחשוף אותו. כמקובל במקרים מעין אלה שאל בית המשפט את באת-כוח העותרים אם היא מבקשת או מוכנה לכך שבית המשפט יעיין בחומר החסוי, בדלתיים סגורות, כדי שיוכל להתרשם ממנו לצורך הכרעה בעתירה. באת-כוח העותרים סירבה, וביקשה כי החומר החסוי יועבר לעיונו של שופט, שאינו נמנה עם ההרכב שדן בעתירה, כדי שיחליט בשאלת גילוי החומר לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. וכך הועברה שאלה זאת להחלטתי. בפתח הדיון שמעתי טענותיהם של באי-כוח הצדדים לגבי מהות החומר שנמסר לעותרים ומהות החומר שנסתר מעיניהם. כפי שהתברר, המשיב חשף בפני העותרים את החומר בנוגע לזיהוי המחבלים מן המקורות הבאים: את זכרונות הדברים וההודעות שנגבו על ידי המשטרה, לרבות מאחים של המתאבדים, וכן את הממצאים של הבדיקה הפתולוגית הראשונה, הבדיקות הגנטיות ובדיקות פתולוגיות משלימות. כמו כן חשף המשיב בפני העותרים כמעט את כל החומר בדבר מגורי המחבלים בבתים בהם מתגוררים העותרים. לגבי החומר החסוי שהיה בפני המשיב, אותו מבקשים העותרים לראות, הוצגה בפני תעודה בדבר ראיות חסויות, לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, חתומה ביום 5.11.97 בידי ראש הממשלה ומ"מ שר הבטחון. תעודה זאת מטילה חסיון על מידע שחשיפתו עלולה לפגוע במקורות המידע של השב"כ, שיטות הפעולה שלו או זהות עובדיו. בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות שומה עלי להחליט אם הצורך לגלות את החומר החסוי לשם עשיית הצדק עדיף על הצורך למנוע פגיעה בבטחון המדינה. עיינתי בחומר החסוי ושמעתי הסברים מאת עובד השב"כ המכונה אהוד, הוא שנתן את התצהיר התומך בתשובה שניתנה על ידי המשיב לבית המשפט. הגעתי למסקנה כי גילויו של חומר זה עלול לחשוף מקורות מידע של השב"כ ושיטות פעולה שלו באופן שיגרום פגיעה ממשית וקשה בבטחון המדינה. מן הצד השני הפגיעה האפשרית בעותרים, כתוצאה מאי-גילוי חומר זה, הינה מוגבלת, שהרי חומר זה לא יהיה בפני ההרכב הדן בעתירה, בגלל הסירוב של באת-כוח העותרים להצגת החומר בפני ההרכב, ולפיכך יהיה על ההרכב להכריע בעתירה על יסוד החומר הגלוי בלבד וטענות המשיב, כפי שהן מוצגות בכתב התשובה. לאחר ששקלתי את מהות החומר שנחשף ואת הפגיעה האפשרית בבטחון המדינה, כתוצאה מחשיפת החומר החסוי, כנגד הצורך לעשות צדק עם העותרים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לגלות את החומר החסוי. שאלתי את באת-כוח המשיב מה עוד ניתן לגלות לעותרים מתוך החומר החסוי, שעדיין לא נאמר בכתב התשובה, והיא מסרה לי בתגובה הודעה שאני מביא אותה כלשונה להלן: "החומר החסוי עליו מסתמכת החלטת המפקד הצבאי, הוא המשיב, כולל מידע מודיעיני חסוי בדבר זיהויים הודאי של חמשת המתאבדים ובכלל זה ארבעת המתאבדים תושבי הכפר עצורה-אל-שמאליה, הם נשוא עתירה זו. מידע זה מקורו ממקורות שונים מוצלבים ומהימנים. על פי מידע מודיעיני חסוי זוהתה בודאות גם תמונתו של המתאבד, תאופיק יאסין, בנו של העותר מס' 1. המידע המודיעיני החסוי כולל ידיעות על פעולותיה של חוליית מבוקשי החמאס, הם 4 המתאבדים בפיגועי ההתאבדות בירושלים. מהמידע המודיעיני החסוי עולה כי קיימות ידיעות לגבי מעורבותם של חברי חוליית החמאס הצבאית הנ"ל בפעילות צבאיות לרבות ידיעות על כוונה לבצע פיגועים ובכלל זה פיגועי התאבדות. בחומר החסוי קיים מידע מודיעיני שהוביל לזיהוי המתאבדים עוד בשלב של לפני ביצוע הבדיקות הגנטיות, ולפי חומר זה אחד המתאבדים זוהה בודאות עוד קודם לביצוע הבדיקות הגנטיות." המסקנה היא שאני דוחה את הבקשה לגילוי החומר החסוי. ההרכב הדן בעתירה ימשיך וידון בה על יסוד החומר הגלוי וטענות הצדדים. ניתנה היום, ח' בחשון תשנ"ח (6.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. I10

[ "בג\"ץ 6299/97" ]

8,466

3,034

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6299/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון בקשה לדחות מתן ההחלטה בשם העותרים : עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיב : עו"ד יוכי גנסין החלטה אנו דוחים הבקשה לדחות מתן החלטתנו עד לאחר עיון העותרים בתמונות המתאבדים. עם זאת, לאור הצהרת באת כוח המשיב, אנו מניחים כי התמונות ימסרו לעיון העותרים. ניתנה היום, י' בחשון התשנ"ח (10.11.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. A04 /דז/

[ "בג\"ץ 6299/97" ]

8,467

4,429

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק ה מבקש : המפקד הצבאי באיו"ש נגד המשיב ים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה בקשה להארכת מועד להגשת תגובה בשם המבקש: עו"ד יוכי גנסין החלטה כמבוקש. ניתנה היום ד' בחשון התשנ"ז (4.11.97) ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 6299/97" ]

8,468

7,895

בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת היועץ המשפטי לממשלה. צו ביניים - כמבוקש. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד מוקדם לשמיעה. היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. G02 בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב: המפקד הצבאי באיו"ש צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב המורה לו כי יימנע מביצוע כל פעולה בחלקי המבנים המתוארים בצווים, עד למיצוי כל ההליכים בעתירה: צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97) שמריהו כהן, מזכיר ראשי

[ "בג\"ץ 6299/97" ]

8,469

11,800

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97) בשם העותרים : עו"ד אלגרה פצ'קו בשם המשיב : עו"ד יוכי גנסין פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. שני מטעני חבלה, הנישאים על ידי מתאבדים, התפוצצו (ביום 30.7.97) בשוק מחנה-יהודה בירושלים. כתוצאה מהפיגוע נהרגו ששה-עשר בני אדם. מאה ששים וחמישה נפצעו, חלקם באורח קשה. נזק רב נגרם לרכוש. שלושה מטעני חבלה, הנישאים על ידי מתאבדים, התפוצצו (ביום 4.9.97) ברחוב בן-יהודה בירושלים. כתוצאה מהפיגוע נהרגו חמישה בני אדם. מאה תשעים ואחד נפצעו, חלקם באורח קשה. נגרם נזק רב לרכוש. גופותיהם של המחבלים המתאבדים הועברו, בסמוך לכל אחד מהפיגועים, למכון לרפואה משפטית באבו-כביר. 2. הגופות שהועברו למכון מהפיגוע בשוק מחנה-יהודה זוהו כגופתו של מועוויה מוחמד אחמד ג'רארעה (להלן - המתאבד ג'רארעה) וכגופתו של תאופיק עלי מוחמד יאסין (להלן - המתאבד יאסין). הגופות שהועברו מהפיגוע ברחוב בן-יהודה זוהו כגופתו של מוחמד אסעד צוואלחה (להלן - המתאבד צוואלחה), כגופתו של יוסף ג'מיל אחמד שולי (להלן - המתאבד שולי) וכגופתו של חליל אברהים תאופיק שריף (להלן - המתאבד שריף). ממצאים אלה של המכון לרפואה משפטית מתבססים על בדיקות פתולוגיות ובדיקות גנטיות. לשם ביצוען של הבדיקות הגנטיות נלקחו דגימות דם מבני חמש המשפחות, ונקבע להם פרופיל גנטי. לאחר שנקבע הפרופיל הגנטי, שהתבסס על שלושה-עשר אתרים על פני ה- D.N.A. , ושנלקח מדוגמאות רקמה מחמש הגופות, חיוותה ד"ר מ. פרוינד את דעתה, בה זוהו ארבע מהגופות (שתיים משוק מחנה-יהודה ושתיים מרחוב בן-יהודה). לאחר קבלת תוצאות הבדיקות הגנטיות, ולאור ממצאי הבדיקה הפתולוגית, הוסיף וחיווה דעתו ד"ר היס, מנהל המכון לרפואה משפטית, כי ארבע הגופות מזוהות בוודאות כגופותיהם של המתאבדים ג'רארעה, יאסין, צוואלחה ושולי. 3. במקביל לבדיקות הפתולוגיות והגנטיות ניהלו כוחות הבטחון (משטרת ישראל ושירות הבטחון הכללי) חקירה לחשיפת זהותם של המחבלים המתאבדים. החקירות הובילו לכך, שהיה יסוד ממשי להניח, שהמחבלים המתאבדים הינם חוליית מבוקשי חמא"ס תושבי הכפר עסירה אל-שמאלייה באיזור שכם. מחבלים אלה היו מוכרים לכוחות הבטחון כמי שנימנים על חולייה אחת של ארגון החמא"ס. על פי מידע מודיעיני חסוי, ניתן היה להניח, כי הללו קשורים ישירות או מעורבים בביצוע הפיגועים בשוק מחנה-יהודה ורחוב בן-יהודה. המשך החקירה העלה את זהותם של המתאבדים ואת הקשר ביניהם. חומר חקירה זה הוא חסוי מטעמים של בטחון המדינה. 4. בליל ה12.10.97- נמסרו למשפחות המתאבדים הודעות על כוונתו של מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון לנקוט בסנקציות כנגד בתיהם. ניתנה למשפחות המתאבדים האפשרות להציג טענותיהן והשגותיהן בכתב. השגות אלה הוגשו (ביום 14.10.97) למשיב. חלק מההשגות נתקבלו, חלקן נדחה. משגובשה עמדתו של המשיב, היא נמסרה למשפחות המתאבדים. עתה עותרות ארבע משפחות בפנינו כנגד החלטת המשיב. ביסוד העתירות מונחות שתי טענות עיקריות: האחת , לפיה זיהוי המחבלים אינו ודאי מספיק, ועל כן אין לנקוט הסנקציות כנגד בתי העותרים; השניה , לפיה הסנקציה הננקטת היא מעבר למידה הדרושה. 5. זיהוי המחבלים מבוסס על שני מקורות: האחד , חקירה של כוחות הבטחון. חקירה זו החלה באיתור שיטת הפעולה בשני הפיגועים. שיטה זו כללה נסיון להסוות, ככל האפשר את זהות המתאבדים. בעקבות חקירת כוחות הבטחון התברר כי המתאבדים הינם חוליה של מבוקשי חמא"ס, תושבי הכפר עסירה אל-שמאלייה. על הכפר הוטל עוצר. נערכה חקירה אינטנסיבית בכפר. נעצרו בני משפחה שנחשדו בשיתוף פעולה ובסיוע למחבלים. מחומר החקירה התברר כי ארבעת המתאבדים החלו להתנהג (החל מדצמבר 1995) כמבוקשים, וזאת בעקבות נסיון של כוחות הבטחון לעוצרם בכפרם. המבוקשים הסגירו עצמם מרצונם לרשות הפלסטינית. הם שהו בכלא, וקיבלו ביקורים של משפחותיהם. לאחר זמן (בראשית ספטמבר 1996) ברחו הארבעה מהכלא. הם הסתתרו במקומות שונים בסמוך לכפרם. הם זכו לסיוע של בני משפחותיהם. בגין זאת הוגשו כנגד מספר בני משפחה כתבי אישום באשמת מתן מקלט וסיוע. בני המשפחה זיהו את תמונות המתאבדים. המקור השני לזיהוי המחבלים הן הבדיקות הפתולוגיות והגנטיות. בדיקות אלה הועמדו לרשות העותרים. 6. עם תחילת הטיעונים בפנינו, התעוררה השאלה אם נוכל לעיין בחומר המודיעיני החסוי באשר לזהות המחבלים המתאבדים. בא כוח המשיב הסכים לכך. באת כוח העותרים התנגדה. היא ביקשה כי יוסר החסיון על החומר המודיעיני. לשאלותינו ציינה, כי היא מבקשת כי ההליך יתקיים בפני שופט שאינו אחד משופטי ההרכב. הליך זה התקיים (על פי הוראות סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש]) בפני השופט זמיר. הוחלט בו שלא להסיר את החסיון מעל החומר החסוי. עם זאת נמסר לעותרים מפי בא כוח המשיב, כי "החומר החסוי עליו מסתמכת החלטת המפקד הצבאי, הוא המשיב, כולל מידע מודיעיני חסוי בדבר זיהויים הוודאי של חמשת המתאבדים ובכלל זה ארבעת המתאבדים תושבי הכפר עסירה אל-שמאלייה, הם נשוא עתירה זו. מידע זה מקורו ממקורות שונים מוצלבים ומהימנים. על פי מידע מודיעיני חסוי זוהתה בוודאות גם תמונתו של המתאבד, תאופיק יאסין, בנו של העותר מס' 1. המידע המודיעיני החסוי כולל ידיעות על פעולותיה של חוליית מבוקשי החמא"ס, הכוללת את ארבעת המתאבדים בפיגועי ההתאבדות בירושלים. מהמידע המודיעיני החסוי עולה כי קיימות ידיעות לגבי מעורבותם של חברי חוליית החמא"ס הצבאית הנ"ל בפעולות צבאיות, לרבות ידיעות על כוונה לבצע פיגועים ובכלל זה פיגועי התאבדות. בחומר החסוי קיים מידע מודיעיני שהוביל לזיהוי המתאבדים, עוד בשלב שלפני ביצוע הבדיקות הגנטיות. לפי חומר זה אחד המתאבדים זוהה בוודאות עוד קודם לביצוע הבדיקות הגנטיות". 7. בטיעוניה בפנינו, חזרה באת כוח העותרים על עמדתה, לפיה לא הוכחה כנדרש זהותם של המחבלים המתאבדים. היא ביקשה כי נדחה המשך הדיון בעתירה, על מנת לאפשר לעותרים לערוך בדיקה גנטית מחוץ לישראל. לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות הבקשה לדחיית הדיון בעתירה. הננו סבורים כי התשתית העובדתית שהונחה בפני המשיב מבססת במידה הדרושה במשפט המינהלי את זהותם של המחבלים המתאבדים. החקירה של שירות הבטחון מזה, והבדיקות הפתולוגיות והגנטיות מזה, מובילות כולן לזיהוי וודאי של המחבלים המתאבדים. שאלנו את באת כוח העותרים אם היא טוענת כנגד השיטות בהן בוצעו הבדיקות במכון לרפואה משפטית. כן נשאלה באת כוח העותרים אם ברצונה להציג שאלות בעניין זה לד"ר פרוינד, אשר ערכה את הבדיקות הגנטיות. תשובתה של באת כוח העותרים על שאלות אלה היתה בשלילה. אמת, פרטי החקירה הבטחונית לא הוצגו לנו, לאור סירובה של באת כוח העותרים כי נעיין בחומר החסוי. חומר החקירה הגלוי שהוצג בפנינו - הנהנה מתקינות של בסיס חזקת התקינות העומדת לרשויות השלטון (ראה בג"ץ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פ"ד מג(3) 542), והבדיקות הפתולוגיות והגנטיות - שלא נתעוררה לגביהן כל טענה של חוסר תקינות - מובילים כולן למסקנה הברורה בדבר זהותם של המחבלים המתאבדים. זיהוי זה מקיים את רמת הוודאות הדרושה במשפט המינהלי. 8. לאחר סיום טיעוני הצדדים נתבקשנו נוספות, לדחות מתן פסק דיננו עד לאחר שתמונות המחבלים המתאבדים ימסרו לעותרים. דחינו הבקשה, תוך שציינו כי אנו מניחים כי התמונות ימסרו לעיון העותרים. הדבר נעשה. שלוש תמונות של גופות המתאבדים נמסרו לבני המשפחה. שניים מהעותרים ציינו כי התמונות דומות לאלה של בניהם. עותר שלישי ציין כי התמונה אינה של בנו. עותר רביעי הלין על שלא נמסרה לו תמונת בנו. על רקע זה חזרה באת כוח העותרים על עמדתה כי הזיהוי לא נעשה ברמה הקפדנית הנדרשת. לטענתה, ללא התמונות הזיהוי הוא "חלש ביותר". בתגובתה ציינה באת כוח המשיב, כי העותרים לא הצביעו על פגם כלשהו שנפל בבדיקות הגנטיות, ואלו לא ניצלו את האפשרות שניתנה להם לחקור את ד"ר פרוינד על הבדיקות שביצעה. זאת ועוד: זיהוי המחבלים המתאבדים מבוסס על תשתית ראייתית מהימנה ומוצלבת. חלקה חסויה, כאשר זיהוי תמונות המתאבדים מהווה רק חלק מתשתית זו, ואף לא העיקרית שבה. לטענת באת כוח המשיב, אין לייחס משקל רב לעמדת המשפחה, לפיה לא זיהתה את בנה. צויין כי עניין זה הוצג בפני השופט זמיר, במסגרת הדיון להסרת החסיון. לאחר שעיינו בבקשתה הנוספת של באת כוח העותרים ובתגובת באת כוח המשיב, נחה דעתנו כי אין בעמדת שניים מהעותרים כדי לשנות ממסקנתנו. אכן, הונחה בפנינו תשתית עובדתית מספקת - על פי כללי המשפט המינהלי - לזיהוי המחבלים המתאבדים, ואין כל יסוד לשוב ולדון בעניין. 9. טענתה הנוספת של באת כוח העותרים הינה, כי האמצעים אשר ננקטו על ידי המשיב כלפי בתי העותרים הם מעבר למידה הדרושה. בעניין זה יהא עלינו לדון בעניינו של כל עותר ועותר בנפרד. נפתח במשפחתו של המתאבד ג'רארעה (העותר הרביעי). על פי חומר הראיות שהוצג בפנינו, הודה אחיו של המחבל-המתאבד כי נתן מקלט וסיוע לאחיו. כן נפגשו בני המשפחה האחרים עם הבן המתאבד. המחבל-המתאבד התגורר בבית נשוא העתירה באופן קבוע ורצוף עד למועד (בתחילת 1996) בו הפך להיות מבוקש. הבית הוא בן שלוש קומות, והוא משמש את משפחת המחבל המתאבד. קומת הקרקע היא בבעלותו של אבי המחבל המתאבד. בקומת הקרקע מוסך. מעליה שתי קומות נוספות. בקומה האחרונה שתי יחידות: באחת מתגורר בן נשוי ומשפחתו ובאחרת בן משפחה אחר. המשיב הורה להחרים ולאטום את הבית, למעט הקומה השלישית, אליה יש גישה נפרדת. 10. המשיב הורה על החרמה והריסתו של הבית בו התגורר המחבל המתאבד יאסין. על פי עדות אחיו של יאסין, ביקר האח המתאבד בבית מספר פעמים בשעות הלילה. הוא הצטייד במזון. הבית הוא בן קומה אחת הבנויה על מרתף. במבנה מתגוררת משפחה אחת, היא משפחתו של המחבל-המתאבד. הבית אינו גובל בבתים שכנים צמודים. לאבי העותר בית נוסף בו הוא מתגורר עם אשתו השניה. 11. המשיב הורה על אטימת חלק מהבית אשר שימש את המחבל-המתאבד צוואלחה ומשפחתו. בית זה הוא בן שלושה חלקים. בחלק אחד מתגוררת אשה שאינה בת משפחה. לגבי חלק זה, החליט המשיב, שלא לנקוט בסנקציה. בחלק השני מתגורר אחד מאחיו של המחבל-המתאבד ומשפחתו. חלק זה מהווה יחידת מגורים נפרדת. המשיב החליט שלא לנקוט בסנקציה ביחס לחלק זה. החלק השלישי של המבנה שייך לאבי המחבל-המתאבד. הוא מורכב משתי קומות. בקומה השניה מתגורר אח של המחבל-המתאבד ומשפחתו. המשיב החליט שלא לנקוט בסנקציה נגד חלק זה. בקומה הראשונה מתגוררת משפחת המחבל-המתאבד. בחלק זה הוא עצמו התגורר. נגד חלק זה החליט המשיב לנקוט בסנקציה של החרמה ואטימה. הגישה לחלקי הבית האחרים נשמרת. 12. המשיב הורה על החרמה והריסה של הבית בו התגורר המחבל-המתאבד שולי. על פי עדות אחיו, נהג המחבל-המתאבד להגיע לבית זה מדי יום אף לאחר שברח מן הכלא (בספטמבר 1996). הבית הוא בן שתי קומות. הקומה הראשונה משמשת את המשפחה. כן משתמשת המשפחה בחלק מהקומה השניה. בחלק אחר מתגורר רופא ובני משפחתו. חוזה השכירות של הרופא יסתיים ב15.11.97-. צו ההריסה יבוצע לאחר סיום השכירות. 13. נטען בפנינו כי הסנקציות בהן נקט המשיב הן מעבר למידה הדרושה. דין הטענה להידחות. המשיב בחן בקפידה את נסיבותיו של כל אחד מהמחבלים המתאבדים. הסנקציה הותאמה לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. נערך איזון בין חומרת המעשה החבלני לבין היקף הסנקציה, בין הפגיעה הצפויה במשפחת המפגע, לבין הצורך בהרתעת מפגעים פוטנציאליים עתידיים; בין זכותו הבסיסית של כל אחד לקניינו לבין זכותו וחובתו של השלטון לשמור על הבטחון והסדר הציבורי. זאת ועוד: במסגרת האיזונים נשקלה זיקת המגורים של המפגע לבית; גודלו של הבית; השפעת הפעלת הסנקציות על אנשים אחרים. הסנקציות של אטימה והריסה מופעלות רק אם הן מתבקשות על רקע האיזונים הראויים בין השיקולים הנוגעים בדבר. שיקולים אלו נעשו על ידי המשיב, ולא מצאנו כי נפל בהם פגם. יצויין, כי חומרת המעשה החבלני היא קשה ואין כמוה. מספר רב של בני אדם קיפחו חייהם. עשרות רבות נפצעו. המחבלים המתאבדים התגוררו בבתים כלפיהם ננקטו הסנקציות. גם בתקופה בה היו מבוקשים, ביקרו הם בבתים. בני משפחתם שהתגוררו בבתים שמרו על קשר עימהם. הם סייעו להם באופן רצוף ומתמיד. הם סיפקו להם מזון ומים, ובכך אפשרו להם להימלט מהשלטונות. הסנקציות ננקטו בקשר ישיר למבנים בהם התגוררו המחבלים המתאבדים - שהיו כולם רווקים - יחד עם הוריהם. מקום בו דובר ביחידות דיור נפרדות בהן התגוררו אחים או אחיות, לא ננקטה כל סנקציה. נראה לנו כי האיזונים שערך המשיב הם כדין. אין הם מעבר למידה הדרושה. אין הם מצדיקים את התערבותנו. כמובן, הסנקציה של אטימה והסנקציה של הריסה הן סנקציות קשות. עם זאת, המשיב סבר שהן הכרח בל יגונה. הן מהוות אמצעי הרתעה כנגד ביצוען של פעולות התאבדות הגורמים לרצח חפים מפשע. אכן, מטרת הסנקציות אינה ענישה אלא הרתעה. העתירה נדחית. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, י' בכסלו התשנ"ח (9.12.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. A07 /דז/

[ "בג\"ץ 6299/97", "בג\"ץ 792/88" ]

8,470

13,673

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6299/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי באיו"ש בקשה לדחית מועד דיון בשם המבקשים: עו"ד אלגרה פצ'קו החלטה דחייה לשבועיים ימים. ניתנה היום, ד' בחשון התשנ"ז (4.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 6299/97" ]

8,471

17,407

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6299/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. עלי מחמד עבדאללה יאסין 2. ג'מיל אחמד דאוד שולי 3. אימאן יוסף אחמד שולי 4. דר' איברהים אסמעיל סוואלמה 5. מחמד אסעד צוואלחה 6. יוסרא אחמד צוואלחה 7. מחמד אחמד ג'רארעה 8. חוסין חסן אל-האג' צואלחה נגד המשיב : המפקד הצבאי, איזור הגדה המערבית בקשה להימנע ממתן החלטה ע ד לקיום בירורים נוספים בשם העותרים: עו"ד אלגרה פצ'קו החלטה לתגובת המשיב, בתוך שלושה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, י"ז בחשון התשנ"ח (17.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97062990. A09 /דז/

[ "בג\"ץ 6299/97" ]

8,472

3,467

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 734/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל העותר : פלוני נגד המשיב : שר הבטחון בקשה לגירוש תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97) בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד יוכי גנסין החלטה בעתירתו ביקש העותר להיות מגורש לסוריה ממנה בא. אם זה רצונו, מדינת ישראל מוכנה לעשות את רצונו. גם הצלב האדום מוכן לפעול להעברת העותר לסוריה אם זה רצונו. אך בעת הדיון היום נמנע העותר מלהביע רצונו באופן חד-משמעי לחזור לסוריה, בגלל הסכנה לה הוא צפוי בסוריה. מכל מקום הוא מעדיף בשלב זה לקבל את ההצעה של בית המשפט, וכך אנחנו מחליטים: 1. התיק יוחזר לבית משפט זה להמשך הדיון בעתירה, אם וכאשר תתקבל הודעה מפרקליטות המדינה על פתרון לבעיית העותר, ומכל מקום לא מאוחר מאשר בתום חצי שנה מהיום. 2. שירות בתי הסוהר יברר ויחליט בהקדם בבקשת העותר שלא להיות כלוא בתנאי הפרדה. 3. כיוון שהעותר הביע נכונותו להיות מגורש ללבנון, תפעל פרקליטות המדינה לברר בהקדם אפשרות זאת. 4. גב' זינה הרמן, הנציגה בישראל של נציבות הפליטים של האומות המאוחדות, הודיעה לבית משפט, בשם הנציבות, כי הנציבות תעשה מאמץ בפרק זמן זה כדי למצוא מדינה שתהיה מוכנה לקלוט את העותר, לרבות לבנון. גב' הרמן מתבקשת לקיים קשר עם פרקליטות המדינה בעניין זה ולהודיע לבית המשפט בבוא הזמן על התוצאות. 5. הדיון בעתירה זאת נערך בדלתיים סגורות וקיים איסור לפרסם כל פרט בעניין העתירה. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007340. I03

[ "בג\"ץ 734/97" ]

8,476

68,091

ב בית המשפט העליון בג"ץ 734/97 בג"ץ 1859/99 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותר בבג"ץ 734/97 : פלוני העותר בבג"ץ 1859/99: פלוני נגד המשיב בבג"ץ 734/97 ובבג"ץ 1859/99: שר הבטחון הוגשה עתירה בשם המשיב בבג"ץ 734/97 ובבג"ץ 1859/99: עו"ד יוכי גנסין פסק-דין נוכח הודעת המשיב מיום 11.10.99 התייתרה העתירה, והיא נמחקת. ניתן היום, ד' בחשון תש"ס (14.10.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007340. V05

[ "בג\"ץ 734/97", "בג\"ץ 1859/99" ]

8,478

26,868

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5687/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי 3. אסעד אסעד נגד המשיבים : 1. השר לבטחון פנים-מר א.קהלני ומשטרת ישראל 2. היועץ המשפטי לממשלה-מר מיכאל בן יאיר 3. שיח' מוופק טריף 4. ראש המועצה המקומית ירכא בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד שקיב עלי החלטה מתבקשת עמדת המשיבים 1 ו2- לבקשה למחיקת העתירה ללא צו להוצאות. זו תוגש תוך שבעה ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96056870. O13

[ "בג\"ץ 5687/96" ]

8,484

42,829

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5687/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. עו"ד שקיב עלי 2. עו"ד נאיף עלי 3. אסעד אסעד נגד המשיבים : 1. השר לבטחון פנים-מר א.קהלני ומשטרת ישראל 2. היועץ המשפטי לממשלה-מר מיכאל בן יאיר 3. שיח' מוופק טריף 4. ראש המועצה המקומית ירכא בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד ש. הראל בשם המשיבים: עו"ד י. שפר החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ב באייר תשנ"ח (18.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96056870. O14

[ "בג\"ץ 5687/96" ]

8,485

2,689

ב בית המשפט העליון רע"א 8733/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה : מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המבקשים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המבקשים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המבקשים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המבקשים; 3. המבקשים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המבקשים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשנ"ח (27.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. A03 /דז/

[ "רע\"א 8733/96" ]

8,486

5,832

בית המשפט העליון רע"א 96 / 8733 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה : מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפ ט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 382/96 (המרצה 9934/96) ובת.א. 765/96 (המרצה 9935/96) מיום 6.11.96, שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא א. גורן בשם המבקשים: עו"ד דורון לוי בשם המשיבה: עו"ד רחל זכאי-נוימן החלטה נוכח הודעת המשיבה תידון בקשת רשות הערעור כערעור. הדיון יועבר להרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, י"א באייר התשנ"ז (18.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. A02 /דז/

[ "רע\"א 96" ]

8,487

46,358

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 8733/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה : מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.11.96 בת.א. 382/96, 765/96 שניתן על-ידי כבוד השופט ט' גורן תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99) בשם המבקשים : עו"ד לוי דורון בשם המשיב ה: עו"ד רחל זכאי-נוימן ומיכל שטיין החלטה השופטת ט' שטרסברג-כהן: נדחה לעיון. תוך שבועיים תודיע ב"כ המשיבה אם ניתן להגיע להבנה בעניין הערעור אם לאו, ינתן פסק-דין לפי החומר שבתיק. ניתנה היום, ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. J04

[ "רע\"א 8733/96" ]

8,488

51,525

ב בית המשפט העליון רע"א 8733/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המבקשים : 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה: מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.11.96 בת"א 382/96 (9934/96) ובת"א 765/96 (9935/96), שניתנה על-ידי כבוד סגן-הנשיא א' גורן תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99) בשם המבקשים : עו"ד דורון לוי בשם המשיב ה: עו"ד רחל זכאי-נוימן ועו"ד מיכל שטיין פסק-דין השופטת ד' דורנר : הרקע העובדתי, ההליך והטענות 1. מרבית הקרקעות במדינת ישראל מצויות בבעלות המדינה. הן מנוהלות מכוח סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך1960-, על-ידי המשיבה (להלן: המינהל). על-פי סעיף 3 לחוק-יסוד: מקרקעי ישראל (להלן: חוק-היסוד), כוללים המקרקעין שבבעלות המינהל את המבנים שהוקמו עליהם וכן כל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע. סעיף 1 לחוק-היסוד אוסר על העברת הבעלות במקרקעין ובמחוברים אליהם על-ידי מכר או בכל דרך אחרת. כתוצאה מכך, רוב תושבי הערים במדינה מחזיקים בדירות מגוריהם מכוח חוזי חכירה עם המינהל. עם זאת, בפועל מעניקים חוזים אלה לחוכרים את מירב הזכויות האופייניות לבעלות. ואכן, מחירי השוק של דירות מוחכרות אינם שונים בדרך-כלל ממחירי השוק של דירות מקבילות המצויות בבעלות פרטית. ראו רחל אלתרמן, בין הפרטה להמשך הבעלות הלאומית - מדיניות קרקע עתידית לישראל (1999), 16. המקרקעין שבבעלות המינהל מוחכרים לתקופה ממושכת של 49 שנים, אשר יוצרת הנחה שמקרקעין אלו לא יחזרו עוד לרשות המינהל. עמד על-כך השופט עציוני, באומרו כי "...במציאות הרווחת בישראל, מרביתם של חוזי החכירה לדורות שנערכו ונערכים בין מינהל מקרקעי ישראל...לבין אנשים פרטיים, כמוהם כחוזים להעברת בעלות...בנסיבות אלה נראה לי כי לאחר תקופת חכירה של 25 שנים, חידוש החוזה הוא עניין פורמלי בלבד..." (ע"א 355/76 בסו נ' מלאך ואח' , פ"ד לא(2) 359, בע' 362-361). ראו גם אלתרמן, שם, בע' 15-14; וכן רחל אלתרמן, "מי ימלל גבורות מקרקעי ישראל: בחינה של ההצדקות להמשך הבעלות [הלאומית] על המקרקעין", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 535, בע' 545. בשנת 1993 מיסד המינהל הנחה זאת, והחליט כי תקופות חכירה שהסתיימו יוארכו בלא תשלום לתקופה נוספת של 49 שנים. מאז שנת 1973 אף מאפשר המינהל לחוכרים לשלם מראש את דמי החכירה שהם חייבים לו, וזאת על-ידי היוונם. במקביל החליט עוד המינהל, כי התשלום בגין הסכמת המינהל להעברת זכויות החכירה לצדדים שלישיים ("דמי-הסכמה") יהיה בשיעור מסוים מדמי החכירה שטרם שולמו. כלומר, באותם מקרים שבהם הוונו דמי החכירה מראש, יהיו החוכרים פטורים גם מתשלום דמי-הסכמה. 2. בגדרי מדיניות זו, ערך המינהל בשנת 1996 מבצעי היוון שכוונו לעשרות אלפי חוכרים. במסגרת מבצעים אלו שלח המינהל לחוכרים חוברות מידע, שבהן ביקש לשכנעם להצטרף למבצע. בחוברות הוסבר לחוכרים, תחת הכותרת "מהם יתרונות של חוזה חכירה מהוון לעומת חוזה חכירה בלתי-מהוון", כי ההיוון משחרר אותם מתשלום דמי-הסכמה וכן מתשלום דמי-חכירה, וזאת עד לתום תקופת החכירה ואף ל49- שנים נוספות, וכי לשחרור זה יינתן ביטוי בחוזה עם המינהל. לחוכרים אף ניתנה בחירה בין מסלולי תשלום שונים, אשר בגידרם נקבע מחיר היוון בתשלומים גבוה יותר מן המחיר של היוון על-ידי תשלום במזומן. מחיר ההיוון על-ידי תשלום במזומן כונה בחוברת "מחיר לאחר הנחה", והריבית שנדרשו החוכרים לשלם במסלולי תשלום מסוימים תמורת ההיוון חושבה על-בסיס המחיר הגבוה יותר (כלומר, על-יסוד מחיר ההיוון בתשלומים, הוא המחיר "לפני הנחה"). ברי, כי לנוכח כינוי המחיר במזומן "מחיר לאחר הנחה", לא שיקף המידע שנמסר לחוכרים את התוספת שהוספה בפועל למחיר במזומן, כאשר בחר החוכר לשלם במסלולים מסוימים של היוון בתשלומים. כך, למשל, בעוד שבחוברת נמסר, כי חוכרים שיבחרו לשלם את דמי ההיוון בשלושה תשלומים לא יחויבו כלל בריבית, הרי שבפועל התוספת למחיר במזומן במסלול זה הגיעה לשיעור של 29.9%. בדומה, במסלול של 12 תשלומים חודשיים נכתב בחוברת כי הריבית האפקטיבית השנתית תהיה בשיעור של 13.8%, בעוד שבפועל התוספת למחיר במזומן הגיעה לשיעור של 22.6%. 3. המבקשים, ששילמו דמי-היוון על-יסוד המידע שקיבלו מן המינהל, הגישו שתי תובענות נפרדות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבגידרן תבעו את החזר ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שעליו הוצהר בחוברת המידע. זאת, מכוח סעיף 2(13) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981- (להלן: חוק הגנת הצרכן) האוסר על הטעיה, בין השאר במחיר, בתנאי האשראי ובשיעור הריבית; וכן בהסתמך על סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ועל תקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי), תשמ"ד1983- (להלן: תקנות חישוב ריבית), שהותקנו על-פיו, ואשר מחייבות לחשב ריבית על-בסיס המחיר במזומן. המבקשים ביקשו לאשר תובענות אלו כתובענות ייצוגיות. בעקבות הגשת התובענה הראשונה תיקן המינהל את דרך הצגת שיעור הריבית. בחוברות מידע חדשות שפירסם המינהל וכן בפנקסי התשלומים ששלח לחוכרים שבחרו בתשלום דמי-ההיוון בשיעורין קבע המינהל את שיעור הריבית על-פי הכללים שהותוו בתקנות חישוב ריבית. בתצהיר-תשובה שהוגש בגדרי התובענה הראשונה הצהיר חשב המינהל, יצחק אלישע, כי הריבית שפורסמה בחוברות המידע חושבה על-בסיס המחיר "לפני ההנחה", ועל-כן ההפרשים בין שיעור הריבית הנמוך שנמסר בחוברות המידע לבין שיעור הריבית הגבוה יותר שנגבה בפועל, נבעו - לגבי כל מסלול היוון בתשלומים - מן ההפרש שבין מחיר ההיוון במזומן (שכונה "מחיר לאחר הנחה") לבין מחירו באשראי. עוד הצהיר חשב המינהל, כי עובדי המינהל לא היו ערים להוראות תקנות חישוב ריבית, המחייבות לחשב את שיעור הריבית על-בסיס המחיר במזומן; וכי טעות זאת, שנעשתה בתום-לב, תוקנה לאחר הגשת התובענה. עם זאת, טען חשב המינהל, כי החוכרים יכלו על-נקלה להבין את דרך החישוב, וכי לכן גם חוברת המידע הראשונה לא הייתה מטעה. ברוח תצהירו של חשב המינהל אף הוגש כתב-הגנה מטעם המינהל. ברם, לאחר שהתקבלה הבקשה לאישור התובענה הראשונה כתובענה ייצוגית שינה המינהל את עמדתו. בנוסף לטענה בדבר תום-לב והעדר הטעיה מצידו, נטען - וזו הייתה הטענה העיקרית שהעלה המינהל - כי תקנות חישוב ריבית חלות על טובין ושירותים בלבד, ועל-כן הן אינן ישימות למבצעי ההיוון שבגידרם נמכרו לצרכנים זכויות במקרקעין (פטור מדמי-הסכמה והארכת תקופת החכירה). על-יסוד טענה זו ביקש המינהל למחוק על הסף את שתי התובענות. 4. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא אורי גורן) סבר, כי המידע שמסר המינהל בדבר התוספת שאותה חישב על-בסיס המחיר הגבוה יותר מן המחיר במזומן - בניגוד לדרך הקבועה בתקנות חישוב ריבית - אינו עולה כשלעצמו כדי הטעיה. בית-המשפט המחוזי אף קבע, כי תקנות חישוב ריבית חלות אך על עיסקות באשראי הנוגעות לטובין ולשירותים, בעוד שהחוכרים רכשו במבצעי ההיוון זכויות במקרקעין. וכך נכתב, בין השאר, בהחלטה: ניתן לומר שלכאורה, איסור ההטעיה שבסעיף 2 לחוק [הגנת הצרכן] אינו כולל חיוב לחשב את הריבית ולהציגה דווקא בדרך האמורה בתקנות [חישוב ריבית]. בית-המשפט המחוזי הורה איפוא על מחיקתן על הסף של התובענות שהגישו המבקשים, וזאת בשל העדר עילה. עם זאת, עיכב בית-המשפט המחוזי את ביצוע המחיקה למשך 60 יום, על-מנת לאפשר למבקשים לתקן את תובענותיהם, וזאת על-ידי הוספת טענות עובדתיות המלמדות על הטעיה מצד המינהל. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, ובהסכמת הצדדים הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגשה כערעור. 5. בערעורם חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי, ואף הטעימו, כי למינהל אין הגנה מהותית מפני הטענה שלפיה היטעה את הצרכנים בהציגו בפניהם שיעור ריבית נמוך מן השיעור שביקש לגבות בעיסקת אשראי. המבקשים הוסיפו, כי כל טענתו של המינהל היא, כי היה רשאי לפעול כפי שפעל, וזאת מכיוון שתקנות חישוב ריבית אינן חלות על מבצעי ההיוון. בתשובתו לערעור תמך המינהל את יתדותיו בנימוקי החלטתו של בית-המשפט המחוזי. הוא אף הדגיש, כי התקנות ישימות רק לעיסקות יומיומיות, שבהן אכן עשויים צרכנים לטעות, בעוד שהדעת נותנת שבעיסקות גדולות כגון עיסקת ההיוון, הצרכנים ייזהרו ויבדקו היטב את תנאי העיסקה, וממילא לא ייזקקו להגנה מיוחדת. המסגרת הנורמטיבית 6. חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק - הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן. זאת, כיוון שעל-פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים - שלהם המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם. מבחינה זו קיימת חפיפה בין חוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982- (להלן: חוק החוזים האחידים) לבין חוק הגנת הצרכן, למעט הבדל מרכזי אחד. בעוד שחוק החוזים האחידים עשוי לחול גם על שני צדדים מקצועיים, הרי שחוק הגנת הצרכן מוגבל אך לעיסקה שבין מוכר מקצועי לבין רוכש-נכס או מקבל-שירות, "לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (הגדרת "צרכן" בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן). אי-השוויון מוגבר איפוא בין הצדדים לעיסקה מן הסוג האחרון. חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים על-ידי הטלת חובת גילוי על ספקים. אמצעי זה - שאינו מגביל את תוכן העיסקה עצמה - פוגע בחופש ההתקשרות של הספקים במידה מזערית. ראו סיני דויטש, "השפעת חוקי-היסוד על דיני הגנת הצרכן", מחקרי משפט יב (תשנ"ו) 309, בע' 345-344. זאת ועוד: גילוי מידע מטעה או אי-גילוי פרטים רלוואנטיים עשויים להטעות את הצרכנים ובכך לפגוע ברצונם החופשי. ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (כרך א', תשנ"א), 53. חובת הגילוי המוטלת על ספקים תורמת איפוא למימוש חופש ההתקשרות של הצרכנים. חובת הגילוי אף משקפת את עקרון תום-הלב הקבוע בסעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים). עמדה על-כך פרופ' שלו: חובת הגילוי מהווה אחת ההשתקפויות המובהקות של עקרון תום-הלב והיא עומדת בניגוד קוטבי לגישת המשפט האנגלי, שבו שליט העקרון שלפיו 'יזהר הקונה' (caveat emptor) . מגמת החיברות (סוציאליזציה) של חוק החוזים והשאיפה לקבוע נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא-ומתן באות לידי ביטוי בחובת הגילוי. [גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה), 221]. 7. חיובם של ספקים להציג בפני צרכנים באופן מלא ומדויק את העובדות הרלוואנטיות לעיסקה באשראי, ובכללן את שיעור התוספת למחיר במזומן חשוב במיוחד, שכן, בגדר עיסקות אלה צרכנים מקבלים את הנכס באופן מיידי, אך משלמים עבורו מאוחר יותר. ההנאה המיידית מן הנכס עשויה לפגוע ביכולתם של קונים לא-מקצועיים להעריך אל-נכונה את כדאיות העיסקה במחיר המשולם באשראי, שהוא, בדרך-כלל, גבוה מן המחיר המשולם במזומן עבור אותו נכס. זו גם הגישה המקובלת בחוקי צרכנות רבים בארצות-הברית, המחייבים ספקים בעיסקת אשראי לגלות לצרכנים את שיעור התוספת למחיר במזומן. עמדו על כך אלפרין וצ'ייס: these acts . . . require credit sellers to disclose all significant aspects of the credit sale. This includes rigid control of the format and contents of the installment contract and itemizing of all charges to be made in a clear and conspicuous manner. The purpose, of course, is to enable the buyer to understand what he is paying for - the cash sale price, finance charge, other charges such as insurance, official fees, credit report overall time price - and how he is to pay for it - the number, amount, and due date of the periodic installment payments. [Howard J. Alperin and Roland F. Chase, Consumer Law - Sales Practices and Credit Regulation (1986), 200]. 8. חוק הגנת הצרכן מעגן בצורה מפורטת את כללי ההוגנות בעסקות אשראי, הכוללות תוספת למחיר. תכלית הוראות חוק הגנת הצרכן הנוגעות למכירות באשראי היא למנוע אפשרות להטעיית צרכנים באשר למחיר העיסקה שבה הם מתקשרים. ההוראות הפרטיקולריות שבחוק משקפות את העיקרון הכללי בדבר איסור הטעיה, המעוגן בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. כך, סעיפים 8 ו9- לחוק הגנת הצרכן קובעים את הפרמטרים של עיסקת אשראי מוגנת. סעיף 8 לחוק זה מבחין בין מחיר מזומן לבין מחיר באשראי, בהגדירו כל אחד מן השניים. ואילו סעיף 9 מסמיך את שר התעשיה והמסחר לקבוע בתקנות את הפרטים שאותם חייבים ספקים לגלות לצרכנים בעיסקת אשראי. וכך נכתב בסעיף: (א) השר רשאי לקבוע בצו טובין ושירותים שעוסק לא יקבע להם מחיר באשראי בעסקה עם צרכן אלא אם הודיע לו לגביהם מראש, בדרך שנקבעה באותו צו, פרטים אלה, כולם או מקצתם: (1) המחיר באשראי והמחיר במזומן; (2) שיעור הריבית, על-פי חישוב שנתי, שבמחיר באשראי; (3) מהותה וסכומה של כל תוספת אחרת למחיר; (4) שיעורי התשלום של המחיר באשראי, ובמקח אגב שכירות - של דמי השכירות, ומועדיהם; (5) כל התניה שעל פיה ייפגעו זכויות הצרכן, וכל ריבית או קנס שיוטל עליו, בשל אי-קיום תנאי מתנאי העסקה; (6) כל התניה על דיני הראיות, על סדרי הדין או על סמכות מקומית של בית המשפט; (7) כל פרט אחר. תקנות חישוב ריבית הותקנו על-יסוד סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן, ובתוספת לתקנות נקבעו נוסחות לחישוב ריבית על-בסיס המחיר במזומן. סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן קובע את העילות לקבלת סעד בעיסקות אשראי. וזו לשונו: נמצא כי ההפרש בין המחיר במזומן למחיר באשראי, או שיעור הריבית, או סכומה של תוספת אחרת, גדול למעשה מזה שעליו הודיע העוסק לפי סעיף 9, או כי המחיר לשיעורין גבוה מהמחיר במזומן, רשאי הצרכן לשלם לפי הסכום הנמוך, זולת אם הוכיח העוסק כי מקור אי ההתאמה בטעות בתום לב שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העסקה. מחיר באשראי הגבוה מן המחיר במזומן, וכן אי-עמידה בהוראות סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ובתקנות שהותקנו על-פיו, מקימים איפוא על-פי סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן חזקה הניתנת לסתירה בדבר הטעיה. 9. ההוראות האמורות, כשבמרכזן סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן, משקפות את חובת תום-הלב בין צדדים לחוזה, שביניהם יחסים לא שוויוניים. מחובה זאת נגזרת החובה הכללית של ספקים למסור לצרכנים מידע מדויק על שיעור התוספת בעיסקה באשראי הנוספת למחיר במזומן. סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ותקנות חישוב ריבית מכילים הוראות פרטניות, המיועדות לתרום להגשמה של החובה לגלות את שיעור התוספת למחיר בעיסקת אשראי. אך הוראות פרטניות אלה אינן ממצות את החובה האמורה, שממנה נגזרת חובת גילוי בכל עיסקה בנכס המוגנת על-ידי חוק הגנת הצרכן. בעניין זה קובע סעיף 1 לחוק: בחוק זה - ... "נכס" - טובין, מקרקעין, זכויות, ניירות ערך כמשמעותם בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968-, ואיגרות חוב ממשלתיות; זאת ועוד: תקנות חישוב ריבית חלות על כל עיסקת אשראי. שכן, עיסקת אשראי כוללת בחובה מבחינה רעיונית, בנוסף לעיסקת היסוד, עיסקה נילווית, שהיא עיסקת הלוואה. עיסקה אחרונה זו מהווה שירות פיננסי. ראו והשוו פרידמן-כהן, שם, בע' 1038; אייל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח1968- (תשנ"ג), 140. דווקא ההנאות הנוספות - פטור הבעלים מתשלום דמי-הסכמה ודמי-חכירה לתקופת החכירה שנותרה ול49- שנים נוספות - נגזרות מן ההיוון ואינן מוסיפות לחוכר זכויות נוספות במקרקעין. הסביר זאת פרופ' הדרי: ...[הבעלות] נותרה...בידי המחכיר ולא הועברה; ואילו החכירה היתה כבר ממילא בידי החוכר ושונו רק תנאיה ולפיכך אין זו מכירה של זכות במקרקעין . אין מדובר בהוספת זכויות לבעל זכות החכירה. סבורני, שהתוצאה אינה משתנית אם לפעולת ההיוון מצטרף פטור מן הצורך לשלם דמי-הסכמה בעתיד. לסיכום, אין מדובר אלא בהמרת החיוב בדמי-חכירה שוטפים בתשלום חד-פעמי, קרי: בדמי-חכירה מהוונים. [יצחק הדרי, מס שבח מקרקעין (כרך א, תשנ"ג), 136. ההדגשה הוספה]. מן הכלל אל הפרט 10. במקרה שלפנינו, המינהל דרש עבור היוון דמי-החכירה באשראי מחיר גבוה יותר מאשר מחיר ההיוון במזומן, ואת שיעור התוספת חישב על-יסוד המחיר הגבוה במקום על-יסוד המחיר במזומן. בכך, לכאורה, לא רק שהפר את הוראות תקנות חישוב ריבית, אלא גם את העקרונות הכלליים שבחוק הגנת הצרכן, המעוגנים בסעיפים 2 ו10- לחוק זה. בתצהירו של חשב המינהל וכן בכתבי-ההגנה שהגיש המינהל גולגלה האחריות על שכם הצרכנים. אלה היו אמורים, לשיטת המינהל, לגלות בכוחות עצמם, כי הודעת המינהל בדבר גובה הריבית בתשלומים לשיעורין, לרבות ההודעה כי מסלול מסוים אינו נושא ריבית כלל, איננה נכונה. ספק רב אם גישת המינהל, המטילה על הצד השני את הנטל לגלות את אי-נכונות המידע, ישימה בחוזים רגילים. שכן, הכלל "ייזהר הקונה" אינו חל עוד בדיני החוזים, והוא הוחלף בתחיקה המחייבת חובת גילוי. כלל זה אף אינו מתיישב עם עקרון תום-הלב החל על צדדים לחוזים רגילים. ראו זמיר, שם, בע' 336; שלו, שם, בע' 224. לא-כל-שכן שאין גישת המינהל בדבר אחריות החוכרים לגילוי אי-ההתאמה יכולה להתקבל ביחסים שבין ספקים לצרכנים בכלל, וביחסים שבין רשות ציבורית, החייבת בחובת תום-לב מוגברת, לבין צרכנים במיוחד. בעניין זה נפסק: חובתה של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי, המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן המשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם. ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי. [בג"צ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מז(3) 853, בע' 860]. 11. אכן, סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן מאפשר לעוסק להתגונן על-ידי שיוכיח, במצטבר, כי מקור אי-ההתאמה היה בטעות בתום-לב, שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העיסקה. אלא שטענת הגנה זו אינה מקימה בנסיבות המקרה שבפנינו עילה לדחיית תובענות המבקשים על הסף: ראשית , המינהל כיוון את פנייתו לעשרות אלפי חוכרים מכל שכבות האוכלוסייה. הדעת נותנת, כי לכאורה היו החוכרים רשאים לסמוך על-כך, שהמידע שהתקבל מן הרשות הציבורית הוא מידע מדויק ומלא. שנית , והוא העיקר, הסתמכותו של המינהל על סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן הינה אך טענת הגנה, אשר עול הוכחתה יהא מוטל על המינהל במהלך בירור תובענת המבקשים. יוצא איפוא כי העובדות הנטענות בתובענות המבקשים הקימו עילות תביעה, ולא היה מקום למחוק אותן על הסף. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. כן אני מציעה לחייב את המינהל לשלם למבקשים בכל אחת מהתובענות 20,000 ש"ח, ובסך-הכול 40,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ז' בטבת תש"ס (16.12.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. L06

[ "רע\"א 8733/96", "ע\"א 355/76" ]

8,489

63,918

ב בית המשפט העליון רע"א 8733/96 - ב' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. רוברט לנגברט 2. רוזלין לנגברט 3. רבקה דינר נגד המשיב ה: מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל בקשה להוספת טיעון מטעם המשיבה החלטה לאחר השלמת טיעון בעל-פה בניסיון להסדר שלא צלח, מבקש המינהל להשלים טיעון בכתב, ואילו המערערים מתנגדים. אינני מוצאת טעם בהתנגדות. השאלה היא שאלה משפטית ואין למנוע כל תוספת טיעון היכולה לסייע בליבון הבעיה. צו כמבוקש. המינהל ישלים טיעוניו תוך 15 יום, והמשיבים תוך 15 יום, אם רצונם בכך. התיק יובא לכתיבת פסק-דין ביום 25.4.99 או כשתוגשנה השלמות הטיעון, לפי המוקדם. ניתנה היום, ו' בניסן תשנ"ט (23.3.99). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087330. J05

[ "רע\"א 8733/96" ]

8,490

2,690

בית המשפט העליון רע"א 96 / 5354 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: יעל וזאנה נגד המשיב ה : רשות הדואר בקשת רשו ת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 201/95, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי, והשופטים: ש. פינקלמן ו-י. גריל בשם המבקשת: עו"ד י. שוורץ בשם המשיבה: עו"ד י. אלפסי החלטה רשות ערעור כמבוקש. ניתנה היום, ח' אדר ב' התשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96053540. A01 /דז/

[ "רע\"א 96", "בע\"א 201/95" ]

8,491

2,691

בית המשפט העליון רע"א 96 / 8879 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: המוסד לביטוח לאומי נגד המשיב ה : כלל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 472/95 מיום 12.11.96 שניתן על ידי כבוד הנשיא ו. זיילר והשופטים: י. צור, א.צ. בן-זמרה בשם המבקש: עו"ד רעיה טננהאוז בשם המשיבה: עו"ד אורי קוזלובסקי החלטה רשות ערעור כמבוקש. ניתנה היום, כ"ח באייר התשנ"ז (4.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96088790. A02 /דז/

[ "רע\"א 96", "בע\"א 472/95" ]

8,492

12,953

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8879 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : המוסד לביטוח לאומי נגד המשיב ה : כלל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 472/95 שניתן ביום 12.11.96 על ידי כבוד השופטים: זיילר, י' צור וד"ר בן זמרה. בשם המבקשת: עו"ד ר' טננהאוז החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתנה היום, כ"ג באדר א' תשנ"ז (2.03.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96088790. B01

[ "רע\"א 96", "בע\"א 472/95" ]

8,493

2,693

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4685/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. מתן זברקו 2. טל זברקו 3. אפרת זברקו אימם הטבעית נגד המשיב : רונן משה זברקו בקשה לסעד זמני בערעור החלטה צו מניעה זמני כמבוקש, עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. ניתנה היום, כד תמוז תשנ"ז (29.7.97) ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046850. L01

[ "רע\"א 4685/97" ]

8,494

13,144

בית המשפט העליון רע"א 4685/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. מתן זברקו, קטין 2. טל זברקו, קטין 3. אפרת זברקו נגד המשיב : רונן משה זברקו בקשת רשות ערעור על החלטת של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.7.97 במסגרת בר"ע 3205/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת מוסיה ארד בשם המבקשים: עו"ד יוסף שפירא בשם המשיב: עו"ד זיו גרובר החלטה בין המבקשת מס' 3 (להלן: "המבקשת") לבין המשיב מתקיימים הליכים משפטיים בבית משפט לעניני משפחה בחיפה. בעקבות תלונת המבקשת במשטרה, על התנהגות המשיב כלפימבקש מס' 1, וכן בעקבות תסקיר פקיד סעד, ניתן בבית משפט השלום בירושלים (לבקשת המבקשת) צו הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-. הצו, שניתן ביום 10.4.97, ניתן לתקופה של שלושה חודשים. ביום 29.5.97, קבע שופט בית משפט השלום בירושלים, לאור תסקיר שהוגש לו, הסדרי פגישה וראיה של המשיב עם המבקשים 1 ו2-, ועיקרו מפגש בנוכחות פקיד סעד. החלטה זו הוארכה עד ליום 4.7.97. ביום 4.7.97, התקיים דיון בבית משפט השלום בירושלים בו ביקש המשיב כי יונהגו הסדרי פגישה רגילים תוך ביטול המיגבלות שהוטלו עליו. המבקשת עתרה בעל פה להארכת תוקפם של הצווים שניתנו עד הלום. בהחלטתו מיום 4.7.97 נדחו הבקשות, אך הוארכו הצווים בחמישה ימים, עד ליום 9.7.97, וזאת בכדי לאפשר לצדדים, וביחוד למבקשת להגיש בקשה מסודרת להארכת תוקפם של הצווים. ביום 21.7.97 התקיים שוב דיון במעמד הצדדים. בית המשפט האריך את תוקפם של צווי ההגנה ב21- יום, אך נמנע מלהאריך את הצווים בדבר סידורי הראיה. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי מטרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, וצווים הניתנים מכוחו, היא ליתן סעד זמני שאינו תחליף לדיון כולל בסכסוך שבין בני הזוג. כך הדבר ביחוד בצווים לענין פגישות וסדרי ראיה (להבדיל מצווי הגנה), שמן הראוי שיתבררו ויוסדרו בערכאה המתאימה. בית המשפט ציין, כי אמנם נתונה לבית משפט השלום הסמכות ליתן צווים בדבר הסדרי פגישה וראיה, אולם בנסיבות המקרה, לא היה זה ראוי כי יוארך תוקף הצווים שכן מן הדין היה, כי המבקשת תסדיר נושא זה בערכאה המתאימה, והיא בית המשפט הדן בסכסוך העיקרי בין הצדדים. כן ציין בית המשפט, כי ממילא יפקע תוקפם של צווי ההגנה בקרוב, ללא אפשרות חוקית להאריכם, וגם מטעם זה ראוי הוא, כי נושא הפגישות יוסדר ויתברר במסגרת ההליך העיקרי. לפיכך נדחתה הבקשה. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 25.7.97, נדחתה בקשתה. בית המשפט המחוזי ציין אף הוא, כי שקול הדעת במקרה דנן מחייב כי למרות קיום הסמכות להארכת הצווים, הרי שמן הדין הוא כי הבקשה תוגש לפורום המתאים - והוא בית המשפט הדן בסכסוך העיקרי שבין הצדדים, ולא בית המשפט המוציא צווי הגנה מכח החוק למניעת אלימות במשפחה. על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. המבקשת טוענת, כי שגו הערכאות קמא בשעה שקבעו כי הגם שנתונה להן הסמכות להאריך את תוקפם של הצווים בדבר הסדרי הראיה, הרי שאין מקום להאריכם במקרה דנן, עקב קיומו של "פורום" מתאים יותר. אליבא דמבקשת, מטרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, והסמכויות שהוא מקנה, היא ליתן בידי הערכאה הדנה מכח החוק סמכויות לקביעת כל הסדר נלווה הבא להגן על בני המשפחה, ובכלל זה גם הסדרים בדבר פגישת הורה עם ילדיו. המבקשת מדגישה את התשתית העובדתית הברורה (לטענתה), ממנה עולה כי אכן המשיב מהווה סיכון שיש להגן מפניו על ידי הארכת הצווים דלעיל, וכי בנסיבות אלה שגו הערכאות קמא משלא העניקו לה סעד זמני כמבוקש. לטענת המבקשת, המקרה שבפנינו מעורר את שאלת היחס בין צווים הניתנים בבית דין רבני ובבית משפט לעניני משפחה, לבין צווים הניתנים מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א1991-, וכי שאלה זו מהווה עילה למתן רשות ערעור, כן טוענת המבקשת, כי בנסיבות המקרה דנן מן הדין היה להעביר את הבקשה לפורום המוסמך, וזאת מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- ולא לדחותה. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשת, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין חולק (ובוודאי שהמבקשת אינה חולקת על כך), כי בית משפט השלום מוסמך היה במקרה דנן ליתן את הצווים האמורים מלכתחילה. כך נעשה בצו מיום 10.4.97. השאלה היתה, אם כן, אם צריך היה בית המשפט להמשיך ולהאריך צווים אלה בד בבד עם הארכתם של צווי ההגנה? בית משפט השלום, וכן בית המשפט המחוזי, השיבו בשלילה לשאלה זו. זאת מן הטעם, שההליכים העיקריים בין בני הזוג מתבררים בערכאה אחרת. למרות התשתית הלכאורית בדבר מעשיו של המשיב, נקבע, כי מן הראוי כי נושא המשמורת והסדרי הביקור ידון בפני הערכאה המתאימה. אין בקביעה זו כל חידוש לענין סמכותו של בית המשפט ביחס לבית הדין הרבני או לבית משפט אחר ולא מתעוררת בכך כל בעיה לענין היחס שבין סמכויותיהן של הערכאות השונות. לפיכך, אין בבקשה זו אלא משום טענה כנגד שיקול דעתו של שופט בית משפט השלום בהפניתו את המבקשת לבית המשפט המתאים לפתרון הבעיות שהיא מעלה בבקשתה. לא מצאתי בטענות אלה משום שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ולפיכך, דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני, מיום 29.7.97. ניתנה היום, ט' באב התשנ"ז (12.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046850. A04

[ "רע\"א 4685/97", "בר\"ע 3205/97" ]

8,495

2,694

בבית המשפט העליון בירושלים ב"שפ 97 / 933 בפני: כבוד השופט י' קדמי העורר: מזריב ווליד נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.1.97 בב"ש 871/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ר. חרסונסקי תאריך הישיבה: ט' באדר א' תשנ"ז (16.2.97) בשם העורר: עו"ד בסטוני בשם המשיבה: עו"ד עמנואל לינדר החלטה 1. נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 218/96), לפיו מיוחסת לו החזקה של כ- 94 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית. עם הגשת כתב האישום, נתבקש בית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם, ומכאן הערר שבפני. 2. טענתו של ב"כ העורר היא, כי הוכשל על ידי "סוכן - מדיח" שפעל מטעם השלטונות. אותו סוכן מדיח עוסק, כמו העורר, במסחר במכוניות משומשות; והכשלתו של העורר במעשה המבוים של סחר בסמים, העומד בבסיס כתב האישום, באה - לטענת העורר - על רקע רצונו של הסוכן להשתלט על מכונית שרכש העורר, כפי שאכן ארע בפועל. 3. העדות העקרית לחובתו של העורר היא עדותו של אותו "סוכן מדיח" - עפו שמו - לפיה: העורר סיפר לו כי ברשותו הירואין וכי הוא מחפש עבורו קונה; ואז הוא - עפו - פנה למשטרה ועל פי ההדרכה שקיבל, קיים עם העורר מפגש, לביצוע עסקת רכב כביכול. במהלך המפגש - על פי תכנון מוקדם - הופיעה המשטרה ותפשה את כמות הסם האמורה, שעה שהעורר השליכה אל חלקה האחורי של המכונית שבה ישבו השניים. לקראת המפגש, הותקן על גופו של עפו מכשיר הקלטה; והשיחה - המוקלטת-שקיימו השניים עובר לתפישת הסם, מתישבת עם גירסת עפו, שהסם שנתפש הובא על ידי העורר. ולא למיותר יהיה להדגיש, כי זריקת שקית הסם על ידי העורר כאמור, נצפתה על ידי איש המשטרה שהפתיע את העורר, שעה שהוא ועפו ישבו במכוניתו של האחרון. 4. כאמור, העורר מכחיש את גרסתו של עפו וטוען למלכודת משטרתית. ברם, אין בפיו של העורר הסבר משביע רצון לדברים, המסבכים על פניהם, שאמר בשיחה המוקלטת; והעובדה ששקית הסם היתה בהישג ידו של העורר - למרגלותיו - והוא זה שהרחיקה לחלקה האחורי של המכונית מדברת, בשלב זה, לחובתו. פרשת הסכסוך העסקי הקיים בין עפו והעורר, אינה שייכת כלל לענין, ככל שניתן להעריך בשלב זה של הדיון. 5. במצב דברים זה, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירה המיוחסת לעורר; ועבירה מסוג זה מצדיקה, ככלל, החזקה במעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. ניתנה היום, י' באדר א' תשנ"ז (17.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009330. H02 /שס

[ "ש 871/96" ]

8,496

7,448

בבית המשפט העליון בירושלים ב"שפ 97 / 933 בפני: כבוד השופט י' קדמי העורר: מזריב ווליד נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.1.97 בב"ש 871/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ר. חרסונסקי החלטה לקבוע הדיון בבקשה ליום א' 16.2.97, שעה 09:30; ולזמן לדיון את ב"כ הצדדים. ניתנה היום, ג' באדר א' תשנ"ז (10.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009330. H01 /שס

[ "ש 871/96" ]

8,497

2,695

ב בית המשפט העליון ע"א 6181/93 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. סולומונוב עמנואל,עו"ד 2. בהט אביגייל,עו"ד 3. נאמן אבי,עו"ד נגד המשיבים : 1. שרבני משה 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ החלטה כב' השופטת ביניש החליטה לפסול עצמה מלהמשיך ולדון בערעור. בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית המשפט תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה את עמדתם בדבר האפשרות, ששופט אחר של בית המשפט העליון יחליף את כב' השופטת ביניש בהרכב, וימשיך לדון בתיק זה מן השלב שאליו הגיע. ניתנה היום, ז' באלול תשנ"ז (9.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. O03

[ "ע\"א 6181/93" ]

8,498

22,623

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 6181 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערערים: עו"ד עמנואל סולומונוב ואח' נ ג ד המשיבים: 1. משה שרבני 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.10.93 בת.א. 2030/87 שניתן על-ידי כבוד השופט מ. בן-יאיר תאריך הישיבה: י"ב בתשרי תשנ"ח (25.9.96) בשם המערערים: עו"ד סולומונוב ועו"ד נאמן בשם המשיבים: עו"ד מויאל פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן : 1. המערערים, עורכי דין (להלן: עורכי הדין) תבעו בבית המשפט המחוזי שכר טרחה מכוח הסכם (להלן: ההסכם). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט מ. בן-יאיר) קבע, כי ההסכם מגלם דמי תיווך וכי מאחר והעיסוק בתיווך נאסר על עורכי הדין בכללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך) התשל"א1971- (להלן: הכללים), לפיכך ההסכם הוא בלתי חוקי ובטל. ואולם, מאחר והמערערים ביצעו את חיוביהם כלפי המשיבים על פי ההסכם, ראה בית המשפט לנכון לחייב את משיב 1 משיקולי צדק ומכוח סמכותו שבסעיף 31 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ז1977-, להשיב למערערים את ערך שירותי התיווך שניתנו להם על ידי המערערים שהסתכמו להערכתו בסך 15,000 ש"ח. הערעור נסב על דחיית חלקה הארי של התביעה ועל אי חיובם של המשיבים 2-3 יחד עם המשיב 1, ודינו להתקבל באופן חלקי. העובדות 2. העובדות פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט קמא ומרביתן אינן שנויות במחלוקת. בכל מקרה, מעוגנות הן היטב בחומר הראיות ומפאת חשיבותן לעניין המסקנות העובדתיות והמשפטיות שהוסקו מהן ושנגדן מופנה הערעור, תובאנה הן בקצרה: 52 דונם של קרקעות אתא - חברה לטקסטיל בע"מ בכינוס, הוצאו למכירה על ידי כונסי הנכסים של החברה בדרך של מכרז. מערער 1, שימש בתפקיד מזכיר ויועץ משפטי פנימי של חברת אתא במשך כעשר שנים, עד שנקלעה להליכי פירוק. המערער 1 עמד על הפוטנציאל שבעסקה והגיע להסכם עקרוני עם הכונסים בדבר מחיר המקרקעין (450,000$). הוא חיפש קונים אפשריים בשמם יגיש הצעה לכונסים. במחצית הראשונה של שנת 1993 פנה המערער 1 למערער 3, שפנה מצדו למי שהיו לקוחותיו בעניינים אחרים - גניש וביטון. אלה גילו התעניינות בעסקה, בצפותם לרכישת המקרקעין במחיר נמוך ממחיר השוק וצרפו לעסקה את המשיב 1 (להלן: שרבני). 3. ביום 12.8.86 נחתם ההסכם, שהצדדים לו היו עורכי הדין מצד אחד וגניש ביטון ושרבני מצד שני, בו נקבע כי במידה ויזכו גניש, ביטון ושרבני במכרז, ישלמו הם לעו"ד סולומונוב שכר טרחה בשיעור של 150,000 ש"ח (ששוויים אז היה 100,000$), או לחילופין 15% משווי הקרקע, שעלה כדי 150,000 ש"ח. (מכאן שהקרקע הוערכה אז על ידם ב1,000,000- ש"ח). הצעתם שהוגשה ב1.9.86-, הייתה בסכום של 450,000$ ששוויים אז היה כ670,000- ש"ח בלבד. למכרז שהתקיים בבית המשפט המחוזי, לא התייצבו מציעים נוספים, אלא שהרכישה על פיו לא יצאה לפועל והתקיימה ישיבת מכרז נוספת, אליה הופיע שרבני עם אחד בשם נתנאל. שניים אלה זכו במכרז, אם כי בסכום גבוה מ450,000-$ שהוא הסכום המשוער בתחילה ונחתם הסכם לרכישת המקרקעין. שרבני הורה לרשום כקונה מטעמו חברה בשם ענבר השקעות בע"מ - משיבה 2 (להלן - ענבר) והוסכם כי המקרקעין ירשמו ישירות על שם קונים עליהם יודיעו נתנאל וענבר. אלה אכן הודיעו לאחר זמן קצר על 13 קונים, ביניהם המערער 1 ומשפחתו והמשיבה 3, שבתי מגוריהם היו בנויים על חלק מתוך הקרקעות שנרכשו. קונים אלה שרכשו כ7- מתוך 52 דונם ב330,000-$ מימנו למעשה חלק גדול מסכום הרכישה של כל המקרקעין. 4. עורכי הדין דרשו משרבני את שכר טרחתם לפי ההסכם והתגלעה ביניהם מחלוקת שהולידה הסכם פשרה, לפיו יקבלו עורכי הדין 40,000$ במקום הסכום הנקוב בהסכם. הסכם הפשרה לא יצא לפועל ועורכי הדין הגישו תביעה על מלוא הסכום לפי ההסכם, בצירוף פיצויים מוסכמים בסך 300,000$ הנקובים אף הם בהסכם. שרבני שלח הודעת צד שלישי נגד גניש וביטון, שנדחתה. עורכי הדין הוסיפו ותבעו שכר טרחה עבור טיפול ברכישת מקרקעין אחרים שהציעו הכונסים ושעליהם נודע לצדדים בבית המשפט ולא באמצעות עורכי הדין או מי מהם. הסכום הנתבע נפסק להם ואין ערעור על כך. חשיבות עסקה זו לענייננו, תובהר בהמשך. היריבות בין שרבני ובין עורכי הדין 5. בית המשפט המחוזי קבע כי, שרבני עומד מאחורי שתי החברות - ענבר וחומה בצורה - אף שאיננו בעל מניות בהן. לאחר ניתוח העובדות הקשורות בפעילותו של שרבני, מצא בית המשפט לנכון לחייב אותו אישית ולא מצא לחייב את החברות. על כך מלינים עורכי הדין הטוענים כי יש לחייב לא רק את שרבני אלא גם את החברות. אינני מוצאת שיש מקום לקבל טענה זו. שרבני חתום באופן אישי על ההסכם ועל הסכם הפשרה עם עורכי הדין ודי בכך כדי ליצור את היריבות ביניהם. זאת ועוד, נימוקיו של בית המשפט המחוזי לדחיית התביעה נגד החברות, מקובלים עלי. שרבני היה האיש שבא בדברים עם עורכי הדין. הוא זה שהופיע במכרז וזכה בו יחד עם נתנאל. הוא זה שחתם על ההסכם עם עורכי הדין והתחייב כלפיהם הן בהסכם והן בהסכם הפשרה. את הרישום על פי הזכייה ניתן היה לעשות על שמו של כל קונה לפי הוראות שרבני ונתנאל. בהתנהגותו של שרבני, במצגים שהציג, במעמד שבו תיפקד בכל הנוגע לרכישה ובחתימה על ההסכם ועל הסכם הפשרה יש כדי להביא לחיובו באופן אישי. המשיבות 2-3 היו בבחינת חברות קש מבחינת ביצוע העסקה ולא היו בעלי דברם של עורכי הדין לעניין שכר טרחתם. לפיכך בדין חייב השופט המלומד את שרבני ונמנע מלחייב את המשיבות 2-3. מהות ההסכם 6. האם היה ההסכם הסכם תיווך? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב ואילו דעתי היא, כי יש לקבל קביעה זו בהסתייגות, שכן אף שההסכם כלל גם שירותי תיווך לא היה זה הסכם למתן שירותים אלו בלבד . במה דברים אמורים? אין חולק כי עורכי הדין יצרו את הקשר בין גניש וביטון לבין העסקה וכי אלה צרפו אליהם את שרבני שראה עצמו נקשר לעסקה באמצעות עורכי הדין וחתם עמם על ההסכם ועל הסכם הפשרה בעקבותיו. הקשר של המערער 1 למקרקעין קדם לקשר עם גניש ביטון ושרבני ואף שמדובר היה במכרז, עולה מן העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט, כי המערער 1 באמצעות מערער 2 הם אלה שחיפשו ומצאו את הקונים הפוטנציאליים (ששניים מהם - גניש וביטון נדחקו החוצה על ידי "חברם" שרבני) וכי שרבני נכנס לתמונה באמצעות עורכי הדין. 7. בית משפט קמא פרט את מרבית המאפיינים של פעולת תיווך הנותנים לה את אופייה ככזו. מאפיינים אלה עולים מפסיקה ענפה שעיקריה מובאים בפסק דינו של בית משפט קמא. העיקריים שבהם הם: ייזום מפגש בין הקונה והמוכר והגמרת העסקה כתוצאה מאותו מפגש (ע"א 275/76 קלוגמן נ' לוי פ"ד ל"א (1), 405 408; ע"א 294/76 אנגלו סכסון נ' פסרמן פ"ד לא (1) 589, 599-596). התנאת התשלום בביצוע העסקה באופן שבאין עסקה אין שכר גם אם הושקעה עבודה (ע"א 461/76 פטל נ' נרגלית ואח' , פ"ד ל"א 2, 412, 418). אמנם ההסכם אינו מזכיר את הביטוי "תיווך", אלא שצדק בית משפט קמא בקבעו, כי לא מלשון ההסכם אנו חיים אלא ממהותה האמיתית של העסקה הנלמדת מהתחקות אחר העובדות. כאמור, ההסכם נחתם בשלב מאוחר יותר אחרי הפגשת הצדדים לעסקה. פעולת התיווך קדמה לו. בהסכם נקבע כי השכר המוסכם משתלם עבור "טיפול ברכישת מקרקעין". הטיפול - על פי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא - היה משולב. הוא החל בשלב הטרום חוזי, כאשר המערער 1 בעל הקשרים וההיכרות עם הכונסים והמקרקעין שהיה גם בעל עניין אישי בעסקה, עמד על הפוטנציאל של העסקה וחיפש רוכשים. משאלו נמצאו וזכו במקרקעין המשיך הוא בטיפול בהליכים לרכישת המקרקעין ובמתן שירותים לרוכשים. היה בטיפול עורכי הדין בעיסקה גם היבט של יזמות, הכוללת הכרת המקרקעין וזיהוי הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברכישתם, שליטה במידע הקשור בזיהויים, מיקומם, פרטיהם, היותם מוצעים למכירה, קשר והיכרות עם הכונסים, חיפוש אחר קונים מתאימים תוך הפעלת יוזמה לרכישה מן הקונים - בשלב שני - של חלק מהמקרקעין עליהם בנוי ביתו של מערער 1 ובתיהם של אחרים שהיו מעונינים ברכישה. 8. מתוך העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, עולה בברור, כי ההסכם איננו רק הסכם תיווך אלא הוא משקף ומגלם גם פעולת תיווך תמורת דמי תיווך וגם הסכם למתן שירותים שונים הקשורים במימוש העסקה. השירותים שניתנו כשירותי עורכי דין, באו לידי ביטוי - בין השאר - במגעים עם גורמים שונים, יצירת קשר עם הכונסים, ייצוג שרבני בהליכי המכרז, בירור פרטי תכנית המתאר, בירור אחוזי בנייה, בירור ההיטלים, המסים ותשלומי חובה אחרים החלים על המקרקעין, בירור נושא ההפקעה, ניסוח הסכם הרכישה ועוד. אמנם, יש ומתווך מבצע מקצת פעולות אלה, אולם אין בכך כדי להוציאן מגדר שירותים אותם יכול עורך דין לתת ללקוחו שלא במסגרת תיווך ולקבל בגינן שכר טרחת עורך-דין הראוי לשירותים שנתנו. דעתי היא, איפוא, כי ההסכם הוא הסכם המגלם הן פעולת תיווך תמורת דמי תיווך עבור יצירת הקשר בין הקונה למוכר, שהניב עסקה, הן תשלום עבור פעולות שנועדו להוציא את העסקה מן הכוח אל הפועל לרווחת כל המתקשרים והן תשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים. יש איפוא לבדוק אם נגוע הסכם זה באי חוקיות, ואם כן מה הן השלכותיה. לשם כך עלינו לבחון את חוק לשכת עורכי הדין ואת הכללים שהותקנו מכוחו, שבהסתמך עליהם ביטל השופט קמא את ההסכם מחמת אי חוקיות. החוק והכללים 9. סעיף 60 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א1961- (להלן "החוק") קובע: "עסוקים אסורים עורך דין לא יעסוק. 60. (1) ...... (2) בעסקי מסחר כלשהם אלא במידה שהדבר הוכר בכללים. (3) בעסוק אחר שנקבע בכללים כעסוק שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. אעיר, כי לא אדון בכלל שבס' 60 (2) הנ"ל, שכן, לא הועלתה ולא נדונה טענה שפעולות המערערים היו פעולות אסורות בהיותן בגדר האיסור על עורך דין לעסוק "בעסקי מסחר כלשהם אלא במידה שהדבר הוכר בכללים". לפיכך, אראה את כל הפעולות שנעשו על ידי עורכי הדין מעבר לפעולות התיווך, כחלק משירות שניתן על ידם כעורכי דין. מכוח סעיף 60 (3) לחוק הוציאה לשכת עורכי הדין את כללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך) התשל"א1971- (להלן: הכללים) הקובעים לאמור: 1. לא יעסוק עורך דין בשכר או בתמורה אחרת בעסקי תווך בקניה או מכירה של מקרקעין ומיטלטלין ולא ישתף עצמו ברווחי עסקי תיווך. 2. לא יראו כעסקת תווך עסקה שלפחות אחד הצדדים לה הוא לקוחו של עורך דין שקבל מלקוחו מראש הרשאה בכתב לבצוע העסקה ובלבד שלא קבל עורך-הדין שכרו כאמור בס' 3 מהצד השני לעסקה גם אם הוא לקוחו. 3. עורך דין לא יקבל מלקוחו דמי תווך אולם הוא רשאי לגבות הוצאותיו ושכר טרחתו כחלק משכר הטרחה המשתלם לו כפרקליטו של הלקוח. המסגרת הנורמטיבית 10. סוגיית העיסוק בתיווך על ידי עורכי דין איננה חדשה, אם כי בודדים הם המקרים שהגיעו לדיון משפטי. מפאת חשיבותה, העלה אותה השופט לנדוי לדיון בשתי הזדמנויות: בע"א 609/65 עמוס רוזובסקי נ' ויליאם זבידה, פ"ד כ' (1) עמ' 236, 243 התייחס השופט לנדוי לצד האתיקה המקצועית של עסקאות מקרקעין שהיה מעורב בהן עורך דין וציין כי שאלה חמורה היא בעיניו אם עסקאות כאלה אינן בגדר עסקי מסחר האסורים על פי סעיף 60 (2) לחוק. הוא קרא ללשכת עורכי הדין לתת את דעתה לכך. בע"א 481/68 עמוס רוזובסקי נ' דומיניון, חברה לבטוח בע"מ כ"ב (2), 813, 818-819, העלה השופט לנדוי את הנושא לדיון אף שלא נטען שם כי עורך הדין פעל בעסקת הקרקעות מחוץ לתחום המקצוע של עריכת הדין וביצע פעולה אסורה עליו בתור עורך דין. השופט לנדוי הביע עמדה נחרצת הקובעת כי העיסוק בתיווך נוגד את כללי האתיקה. הוא סקר את הנושא החל מאז הותקנו כללי עורכי הדין 1932 שקבעו איסור מפורש לעיסוק בתיווך, המשך בתקנון האתיקה המקצועית שאושר על ידי המועצה הארצית של הסתדרות עורכי הדין בישראל ביום 24.12.57 (חוברת תקנות בהוצאת הסתדרות עורכי הדין ת"א תשי"ח 1958, עמ' 34), שאסרו על קבלת דמי תיווך או כל שכר אחר בעל אופי דומה, וחזר והפנה תשומת לב הלשכה לבעיה שרק החריפה, לדבריו, מאז הערתו בע"א 609/65. בע"א 182/69 סלוטור נער נ' משה ישי ועוד ואח' , פ"ד כג' (2) עמ' 795 - העלה השופט קיסטר, שהיה שותף לדעתו של השופט לנדוי בע"א 481/68 - את נושא דמי התיווך בהקשר לאתיקה המקצועית של עורך דין, אולם הוא נמנע מלקבוע עמדה בשאלה, משום שבאותו מקרה הגיע הוא למסקנה שאין לראות בפעולה שנעשתה, פעולה אסורה, מאחר ומלבד העובדה שהיתה זו עסקה חד פעמית, לא היתה זו פעולה רגילה של מתווך. בבג"צ 248/81 ווליס נ' הועד המרכזי פ"ד לז (3) 533, 543 מתח בית משפט זה ביקורת נוקבת על חוסר הבהירות שבמבחן ה"עיסוק בפועל" בה ראתה לשכת עורכי הדין אמת מידה לפיה יוכרע מה הם תחומי המותר והאסור בתחום העיסוק במסחר לפי סעיף 60 (2) לחוק. החשש לטשטוש תחומים וגבולות, העלול לפגוע במעמדו ובתפקודו של עורך דין ככזה, הוא שהביא לאותה ביקורת, הנכונה גם לנושא התיווך. על הטענה לפיה זכאי עורך-דין לדמי תיווך, אומר השופט ד. לוין בע"א 139/92 ביניש-עדיאל- עורכי-דין ואח' נ' סיבוס חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מז(5), 114 בעמ' 131: "תמוה בעיניי שטענה זו הועלתה בכלל. עורך-דין מעניק שירותים ללקוחותיו על פי כישוריו המשפטיים ובתחום עבודתו המקצועית כעורך דין. עיסוק בתיווך כנגד גביית דמי תיווך אינו מתיישב עם כללי האתיקה המקצועית המחייבים את ציבור עורכי-הדין. אני מאמין, כפי שאף הניחה וקבעה הדרגה הראשונה, כי המערער 2 עשה מלאכה רבה, נאמנה ונמרצת, בעבור המשיבה, החל בתהליך יצירת הקשר עם בעלי הקרקע ועד לשלב שבו נסוגה המשיבה מן העסקה, אך כל זאת במסגרת עבודתו המקצועית כעורך-דין, תוך ציפייה לבוא על שכר טרחתו כעורך-דין. לפיכך, כדין נדחתה התביעה על פי עילה זו". 11. העמדה שמצאה ביטוי מפי השופט לנדוי, יפה היום לא פחות משהיתה אז. אין צורך להכביר מילים על טיבו של מקצוע עריכת דין, ועל חשיבות השמירה על אמינותו, רמתו, יוקרתו, ומקצועיותו של תחום זה. יחסי עורך דין-לקוח מושתתים על יחסי אמון ונאמנות ברמה גבוהה ביותר. אמון זה תלוי ברמה האתית הגבוהה של המקצוע. מעורבות מסחרית אישית של עורך דין בעסקאות בהן הוא מטפל עבור לקוחו, עד כדי הפיכת צד לאותן עסקאות, או טיפול בעסקה שלא במעמד של נותן שירותים משפטיים אלא במעמד של מתווך, עלולים להביא לניגוד עניינים בין תפקידו של עורך הדין כמייצג לקוח, לבין האינטרס האישי של עורך הדין ולפגוע ביוקרת המקצוע ובאמינותו. ראוי להעמיד את האתיקה המקצועית של עורכי הדין בראש מעינינו ויפה שעה אחת קודם. ראוי להבהיר הבהר היטב את הגבולות שבין המותר והאסור, לא באופן סתמי לאקוני ומעורפל, אלא באופן ברור כדי להתוות דרכי התנהגות נאותה בתחום עריכת הדין. כל אלה דרושים למען הלקוחות, למען עורכי הדין עצמם, למען מערכת המשפט המהווה עמוד תווך של החברה ולמען תקנת הציבור. ברוח זו רואה אני לפרש את הכללים הרלוונטיים לענייננו. כלל 2 12. לטענת המערערים, גם אם ההסכם גילם עיסקת תיווך ואף אם העיסוק בעסקי תיווך אסור על עורכי דין, אין לראות את ההסכם כעומד בניגוד לכללים, מאחר ומדובר בעיסקת תיווך חד-פעמית. השאלה אם עיסקת תיווך חד-פעמית אינה באה בגדר האסור, נדונה בבתי המשפט המחוזיים תוך התייחסות ללשונו של כלל 1 לכללי הלשכה האוסר על עיסוק בשכר בעסקי תיווך (לשון רבים). יש מי שסבר כי רק עיסוק רצוף וקבוע בעסקי תיווך, אסור הוא, לא כך עסקה חד פעמית. (ראו ע"א (ת"א) 773/87 קולר נ' דרורה רפפורט, עו"ד , פ"מ תש"ן(1) 510, 513. יש מי שסבר כי "עורך דין המשקיע מאמצים כדי למצוא קונה למוכר או כדי לתווך בין המוכר לקונה, הרי זה עוסק בעסקי תיווך והכללים אוסרים על עורך-דין לעשות זאת בשכר, בין בעסקה חד-פעמית בין בעסקות רבות". ראו ת"א (י-ם) 609/85 דרור חריש, עו"ד נ' גלילי , פ"מ תשמ"ח (1) 414). הנה כי כן, הדעות בבתי המשפט המחוזיים אינן אחידות ובית משפט זה טרם אמר דברו בנושא זה. דעתי היא עם אלה הסבורים כי העיסוק בעסקי תיווך - רבים או יחיד - אסור על פי הכללים למעט מקרה הנופל לגדר כלל 2, שאז אין העיסוק נחשב לתיווך. לשיטתי אין להיצמד לפרשנות מילולית של כלל 1, הקובע איסור לעסוק בשכר או בתמורה אחרת ב עסקי תיווך. הטענה לפיה יש ללמוד מלשון הרבים בה נקט מתקין הכללים - כי עסקת תיווך אחת מותרת, היא טענה טכנית. היא איננה מתחייבת מן הטקסט, איננה עולה בקנה אחד עם כללי פרשנות רגילים, ומה שחשוב יותר, היא איננה עולה בקנה אחד עם תכלית דבר החקיקה. מבחינה דווקנית, "האמור בלשון יחיד אף לשון רבים במשמע וכן להיפך" (ס' 5 לחוק הפרשנות תשמ"א 1981) מכאן שהאיסור חל גם על עסקה בודדת. מבחינה עניינית, פרשנות אחרת אינה ניתנת ליישום רציונלי הולם, שכן, מה משמעותה של עסקה אחת? עסקה אחת בכלל? עסקה אחת במשך זמן מסוים? במשך כמה זמן? אחת לשנה? אחת לחודש? איפה הגבול בין עסקה אחת לבין מספר העסקאות ההופכות אותן ל עסקי תיווך ? גם אם נניח שניתן לתחום גבול, עדיין אין זו מדיניות ראויה, בעיני, להוציא עסקת תיווך אחת מכלל האיסור ולהרשותה. אם תיווך בשכר אינו הולם את מקצוע עריכת הדין, מה לי עסקה אחת ומה לי עסקאות רבות? זאת ועוד, אילו היה מקום לגרוס כי פעולת תיווך אחת, אקראית, מותרת על פי כלל 1 לא היה צורך בכלל 2, המוציא מגדר פעולת תיווך מכל וכל, פעולה כמפורט באותו כלל. אם פעולה כזו מותרת על פי כלל 1, מה למתקין הכללים להתירה פעם נוספת, בלשון אחר, בכלל 2. 13. אכן, השופט המלומד קבע כי עורכי הדין הפרו את כלל 1. קביעה זו מקובלת עלי ככל שהיא מתייחסת לנושא התיווך. כאמור, אף אני בדעה כי עורכי הדין באים בגדר האיסור שבכלל 1, שכן, ככל שהדבר קשור לפרויקט נשוא דיוננו, עסקו הם בראש וראשונה - כרונולוגית ועניינית - בתיווך , והשכר שנקבע בהסכם מגלם גם דמי תיווך. עמדתי זו נובעת בראש ובראשונה מקביעה עובדתית של בית משפט קמא, לפיה לא קיבלו עורכי הדין מלקוחותיהם הרשאה בכתב לביצוע העסקה כנדרש בכלל 2. בקביעה זו אין אני מוצאת להתערב. לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט כי אין עורכי הדין באו בגדר החריג שבכלל 2. חוקיות החוזה 14. השופט קמא קבע כי הסכם שכר הטרחה שנעשה תוך הפרת כללי האתיקה, הוא חוזה בלתי חוקי על פי סעיף 30 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ז1977- ולפיכך בטל, באשר מטרתו מנוגדת להוראות משמעת מקצועית של אחד הצדדים. בקבעו כן, הסתמך השופט המלומד על ע"א 404/68 משה גולדנברג, עו"ד נ' משה גלפנד, עו"ד , פ"ד כ"ג (1), 7,11 וע"א 581/89 אדרי נ' רוזנברג , פ"ד מו(5) 679, וכן על תיק אזרחי (ים) 609/85 דרור חריש, עו"ד נ' גלילי פ"מ תשמ"ח (1) 414, 418; ראו גם פרופ' ג. טדסקי "פגם פסול בחוזה או אי כריתתו (ועוד), משפטים טו, תשמ"ו 411, 420). פעולת תיווך הנעשית על-ידי עורך-דין, אינה מזכה בשכר וסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) איננו יכול לרפאה ולפיכך, לא ניתן לקבל שכר ראוי עבור אותה פעולה. אולם, כפי שקבעתי, רק חלק מן ההסכם עניינו תיווך בתמורה; לפיכך, אין ההסכם בטל מניה וביה ויש לבדוק אם הוא ניתן להפרדה, ואם ניתן לעקר אותו חלק המהווה פגיעה בכללי האתיקה. במה דברים אמורים? ההסכם בוצע בחלקו הגדול. הנכס נרכש על ידי הקונה. עורכי הדין נתנו שרותיהם והשאלה שנותרה פתוחה היא שאלת שכרם של עורכי הדין. השכר שנקבע בהסכם הוא אמנם אחד לכל סוגי הפעולות והשרותים ואינו מחולק לראשים שונים כך שאין הוא מתאים לדגם הקלאסי של חוזה הניתן להפרדה בהכילו "יחידות חוזיות" נפרדות (ראו ג. שלו דיני חוזים מהד' 2, עמ' 260, 261; ראו גם ע"א 59/78 שרה גדליהו נ. ארמו עמר , פ"ד לג(1) 533). עם זאת, קיימת אפשרות של ניתוק על ידי "עקור" השכר שנקבע, הכולל גם שכר או תמורה עבור שירותים שאין עורך-דין רשאי לתתם ללקוח בשכר או בתמורה. עקור כזה ישאיר בתוקף הסכם שבו התחייבות למתן שרותים והתחייבות לשלם תמורתם, ורק הסכום שנקבע ינוטרל ויקבע תחתיו שכר ראוי בגין השירותים הלגיטימיים שניתנו. שכר ראוי 15. יצירת הקשר בין הצדדים אמורה להבלע בשכר המשתלם לעורכי הדין בגין הטיפול המשפטי בעסקה בשלביה השונים. אין כל ספק כי עורכי הדין עשו מלאכה רבה, נאמנה ונמרצת בעבור הרוכשים, החל ביצירת הקשר עם הכונסים המשך בשלב בו הוגמרה העסקה וסיים בשלב בו נסתיים טיפולם. יש לראות מלאכה רבת פעלים זו במסגרת עבודתם המקצועית כעורכי דין, והם ראויים לשכר הולם עבור עבודתם. מאחר והשכר הקבוע בהסכם כולל בתוכו גם שכר תיווך, אין לאכוף את החוזה כמות שהוא ויש לקבוע את השכר הראוי. בדרך של קביעת שכר ראוי בנסיבות דומות הלך בית משפט זה בע"א 139/92 הנ"ל. שם נקבע בין השאר כי "הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן, יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין". 16. הסכם הפשרה אינו יכול לשמש אינדיקציה לשכר הראוי משום שהוא בא תחת ההסכם עצמו ונגוע באותו פגם. הוא גם לא יצא לפועל ואין לאוכפו. אלא שהצדדים עצמם סיפקו את הראיה ההולמת ממנה עולה מהו השכר הראוי עבור טרחתם ללא שירותי תיווך. כוונתי לעסקה הנוספת לגביה נוצר הסכם בעל פה שנעשה בין הצדדים בקשר למקרקעין שאותם לא תיווכו עורכי הדין ושאודותם נודע לשרבני במהלך המכרז בבית המשפט המחוזי. שכר הטרחה המוסכם הועמד שם על 5% מסכום העסקה והסכום המגיע לפי אחוז זה נפסק לגבי אותה עסקה על ידי בית משפט קמא. מוצאת אני לראוי ללכת בעקבות הסכם זה גם בענייננו. פיצויים קבועים מראש 17. עורכי הדין מוסיפים ותובעים פיצויים קבועים מראש שהועמדו בהסכם על סך 300,000$. דין תביעה זו להידחות. ראשית, נגוע סכום זה באותו פגם בו לוקה ההסכם. שנית, התנאי לפיו אם לא ישולם השכר בסך 150,000 ש"ח, ישולמו במקומו 450,000 ש"ח (סכום גבוה פי שלושה מהשכר עצמו) אינו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה וניתן להפחיתו עד כדי איונו. שלישית, קביעת פיצוי כאמור עקב אי מסירת המשך הטיפול המשפטי ברישום והעברת הדירות שתבנינה, לעורכי הדין, איננה לגיטימית. היחסים המיוחדים בין עורך-דין ללקוח חובקים בחובם תנאי מכללא לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול להזקק לשירותיו בכל עת, בתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. "יש בכך כדי ליצור את האיזון הראוי בין זכות הלקוח לייצוג, תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו ובין פרקליטו לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". זוהי ההלכה גם בהרבה ממדינות ארה"ב (ראו ע"א 136/92 הנ"ל, עמ' 124,125 והאסמכתאות הנזכרות שם). לאור האמור לעיל אינני מוצאת שיש לפסוק למערערים פיצוי קבוע מראש בסכום כלשהו. 18. סוף דבר, אני מציעה לקבל את הערעור באופן חלקי, ולחייב את שרבני לשלם לעורכי הדין 5% מסכום הרכישה בפועל של המקרקעין (שלא נמסר לבית המשפט פרט לכך שהיה גבוה מ450,000-$) בשקלים, נכון ליום חתימת חוזה הרכישה עם הכונסים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום בפועל. וכן שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : 1. לדעת חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, ההסכם שנעשה בין המערערים לבין המשיב מס' 1 ואחרים נגוע באי חוקיות, משום שהוא מגלם בתוכו עסקת תיווך. לכך אני מסכים. אינני מסכים לקביעתה כי קיימת אפשרות לנתק את השכר עבור שירותים שאין עורך דין רשאי לתיתם מן השכר עבור שירותים שהוא רשאי לתת, "על ידי 'עיקור' השכר שנקבע". כפי שאראה להלן פוסלת אי החוקיות את ההסכם כולו, על "ראשו, כרעיו וקרבו", בלי להשאיר שריד. 2. הפרדתו של חוזה לחלקים, כאשר עילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, הוסדרה בסעיף 19 (להלן - "סעיף 19") לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן -"חוק החוזים"): "19. ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". כפי שנתפרש סעיף 19 בדברי מלומדים, "חוזה הניתן להפרדה, שבו עוסק סעיף 19, הוא חוזה הכולל מספר הבטחות כשלכל אחת תמורה נפרדת, כך שכל הבטחה (כשלצידה התמורה שהובטחה בגינה) עומדת בנפרד" (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' (1992) עמ' 1117 - 1118). ובלשון אחרת, "נוהגים להגדיר חוזה הניתן להפרדה לחלקים כחוזה שניתן לייחס התחייבויות הדדיות שבו זו לזו ולנתק צמדי התחייבויות כאלה, המתייחסות אהדדי, מצמדים אחרים, כך שכל חלק מופרד יוכל לעמוד בפני עצמו" (ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה תשנ"ה) עמ' 259). מדובר, כביכול, בחיבור של מספר חוזים במסגרת חוזית אחת (ראו ד' פרידמן ונ' כהן, שם, בעמ' 1118), כאשר אין בין "החוזים" קשר הכרחי, שבלעדיו אין לכל אחד מהם קיום עצמאי. כיצד מפרידים, אפוא, בין חלקיו של חוזה כאשר בבטלות חלקית מחמת פסלות עסקינן ולא בביטול חלקי על פי עילת ביטול? על ההבדלים בין "בטלות" לבין "ביטול" לענין סעיף 19 עמדה פרופ' שלו שהציעה דרך מדורגת שבה יפסע בית המשפט כאשר מדובר בבטלות חלקית, להבדיל מביטול חלקי. "שלב ראשון - האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים? שלב שני - האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו? שלב שלישי - האם ניתן לבודד את החלק הנגוע מתוך החוזה ולהשאיר את עיקר החוזה על כנו, מבלי שיווצר חוזה שונה מזה שבו התקשרו הצדדים? רק מתן תשובה חיובית לכל אחת משלוש שאלות אלו מאפשר פיצול החוזה לחלקיו" (ג' שלו, שם, בעמ' 384; ע"א 139/87 יפה סולימני ואח' נ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח' , פ"ד מג (4), 705, 714-713). עמד על כך גם הנשיא א' ברק באמרו: "אכן, הפרדה היא תרופה חריפה פחות מהכרזת בטלות. "הניתוח" ייעשה על ידי בית המשפט אם ניתן להפריד בין החלק "החולה" (הבטל בשל אי החוקיות) לבין החלק "הבריא" (הממשיך לעמוד בעינו) באופן שהחלק הבריא יעמוד על רגליו הוא. השאלה אותה צריך בית המשפט לשאול עצמו הינה אם החלק החוקי של החוזה - הנותר לאחר שהוצא ממנו החלק הבלתי חוקי - יש בו כדי להגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה, ולו באופן חלקי" (בג"צ 6231/92 זגורי נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' , פ"ד מט (4) 759). (ראו גם ע"א 5694/94 חוה איובי נ' נוריאל שמואלי פ"ד נ (4) 444). 3. בטרם אביע דעתי שלי בסוגיה הנדונה אקדים ואומר כי בעיני, "עיקור" החלק של התמורה הכוללת, המיועד להשתלם עבור שירותי התיווך, והשארת החלק המיועד להשתלם עבור השירותים הלגיטימיים של עורכי דין - שזאת הדרך שבה הלכה חברתי - כמוהו כהפרדתו של ההסכם לחלקים ועקירת החלק הפסול מתוכו. אין כאן שוני שבמהות אלא שוני שבלשון, שאיו בו כדי להוציא את פעולת ה"ניתוח" מגדרו של סעיף 19. לפיכך אין אנו פטורים מלבדוק אם ניתן להפריד בין חלקיו של ההסכם, כך שיוצהר על בטלותו של חלק ממנו, תוך קיום חלקו האחר. ההסכם שלפנינו ענינו "הטיפול ברכישת המקרקעין" ו"שכר הטרחה" שעליו הוסכם כתמורה לטיפול. אין בו הפרדה בין ההבטחה לענין התיווך לבין ההבטחה לענין העבודה המקצועית כעורכי דין. אין גם הפרדה בין השכר המגיע עבור התיווך לבין שכר טרחת עורכי הדין. לא הבטחות נפרדות ותמורות נפרדות כאן, אלא הבטחה כוללת אחת , שכנגדה עומד תשלום כולל אחד . לא שתי חטיבות חוזיות נפרדות לפנינו, שניתן להפרידן אשה מרעותה, אלא "תערובת" (אם לא תרכובת...) שאי אפשר להפרידה לרכיביה. זהו הסכם שבו נתערבבו זה בזה והיו לאחד ה"טמא" וה"טהור", האסור והמותר. תערובת זאת לא רק ש אי אפשר להפרידה, אלא שמטעמים שב"תיקון עולם" מוטב לה שלא תופרד. אכן, לפי סעיף 19, יפריד בית המשפט בין החלק הפסול לבין החלק המותר שבחוזה, אולם יש מקרים שבהם דבקה טומאת האיסור בהתקשרות כולה, בכל אחת ואחת מ"פרודותיה". כאן לא יבוא בית המשפט לטמא קצתה ולטהר קצתה. הסכם זה אינו עומד, אפוא, במבחן של שלושת השלבים שנמנו למעלה. במבחנו של השלב הראשון אין הוא עומד, משום שאין הוא ניתן להפרדה לחלקים. גם אין לומר שעילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו, מן הטעם שלא היתה הפרדה בין הדבקים, כפי שראינו; לפיכך אין הוא עומד גם במבחנו של השלב השני. ואף במבחנו של השלב השלישי אין הוא עומד, משום שהמשמעות האמיתית של פסילת התמורה עבור פעולת התיווך היא ביטול בדיעבד של עסקת התיווך כולה, וממילא יצירת הסכם חדש, שענינו שכר טרחת עורך דין בלבד, השונה מן ההסכם המקורי. ראוי לציין, כי אי החוקיות הפוסלת הסכם זה היא בעיני חמורה ביותר. שיקול דעתו המקצועי של עורך דין הפועל בעסקה כמתווך וכעורך דין כאחד עלול להיות מוטה עקב הענין שיש לו בהצלחתה של עסקת התיווך. יש לחשוש כי הציפיה לדמי תיווך תעוור את "עיניו המשפטיות" מראות נכוחה. נאמר כי "בחוזה בטל לפי סעיף 30 מן הראוי ליתן משקל גם לסוג הפסלות ולדרגת אי החוקיות או למידת הפגיעה בתקנת הציבור. כאשר אי החוקיות היא חמורה, החוזה כולו נגוע ובטל" (ג' שלו, שם, בעמ' 385 וכן בהערה 161 שם). הוא הדין כאן. 4. נשאלת השאלה אם זכאים המערערים, שעמלו וטרחו בעסקה כעורכי דין, לשכר טרחת עורכי דין כנהוג וכמקובל, ומה הבסיס המשפטי לכך. סבורני כי המערערים זכאים לשכר ראוי עבור עמלם וכי אין לפטור את מי שנהנו מפרי עמלם מתשלום עבורו. אשר לבסיס המשפטי לכך נראה לי כי לאור מסקנותי אין הוראות סעיף 31, סיפא, לחוק החוזים יפות לעניננו, ולא ארחיב את הדיבור על כך. לדעתי מקור זכותם של המערערים בדיני עשיית עושר ולא במשפט ובהוראת סעיף 46 לחוק החוזים, לפיה "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה" (ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ , פ"ד מז (5) 114, 125; ע"א 502,499/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן ציון ופריבס עורכי דין, שותפות רשומה , פ"ד מו (4) 586). אני מסכים כי שיעורו של השכר הראוי יהיה כפי שהציעה חברתי, וכך יהיה גם שיעור ההוצאות שייפסקו בערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חברי הנכבדים השופטת טובה שטרסברג-כהן והשופט טירקל. המשנה לנשיא הוחלט כבסעיף 18 לפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ט"ו באייר תשנ"ח (11.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. J06

[ "ע\"א 93", "ע\"א 275/76", "ע\"א 294/76", "ע\"א 461/76", "בע\"א 609/65", "בע\"א 481/68", "בע\"א 182/69", "בע\"א 139/92", "ע\"א 404/68", "ע\"א 59/78", "ע\"א 136/92", "ע\"א 139/87", "ע\"א 5694/94", "ע\"א 502" ]

8,499

31,110

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6181/93 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערערים : 1. עו"ד עמנואל סולומונוב 2. עו"ד אביגיל בהט 3. עו"ד אבי נאמן נגד המשיבים : 1. שרבני משה 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ בקשה לאישור עיקול בשם המבקשים: עו"ד עמנואל סולומונוב בשם המשיבים: עו"ד גבריאל מויאל החלטה 1. השופט המלומד של בית המשפט המחוזי קבל חלקית את התביעה שהיתה לפניו, וחייב את המשיב מס' 1 בתשלום סכום כסף. הוא דחה את התביעה לגבי המשיבים מס' 2 ו3-. המבקשים ערערו על פסק הדין לבית משפט זה. 2. ביום 28.8.94 ניתן בבית משפט זה במסגרת הערעור צו עיקול זמני על נכס מקרקעין הרשום על שם המשיבה מס' 3. ביום 11.5.98, ניתן על ידינו פסק דין ששינה את החיוב הכספי ככל שהדבר מתייחס למשיב מס' 1, אך דחה את הערעור ככל שעניינו התביעה כנגד המשיבים מס' 2 ו3-. בפסק דיננו כתבנו שהמשיבים היו בחינת חברות קש מבחינת ביצוע העסקה, ולא היו בעלי דברם של המבקשים לענין שכר הטרחה. עם מתן פסק דיננו לא נתבקשנו לאשר את העיקול הזמני, ולא אישרנו אותו. כעת עותרים המבקשים שנאשר אותו. דין הבקשה להידחות. 3. העיקול הזמני, שנתבקש, כאמור, על נכס הרשום על שם המשיבה מס' 3, לא יכול היה לפי טיבו להתייחס אלא לערעור, ככל שהוא מתייחס לחיובה של משיבה זו. לאחר שהערעור בענין זה נדחה, לא נותר כבר מה לאשר. טענתם של המבקשים שהנכס בפועל הוא של החייב דינה להתברר בגדר הליכים לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. האמירה הנזכרת בפסק דיננו, עליה מסתמכים המבקשים, באה להסביר מדוע נדחתה התביעה כנגד המשיבים מס' 2 ו3-; אין בה כדי להצדיק אישור העיקול הזמני כלפי מי שלא ניתן נגדו פסק דין. לפיכך אנו דוחים את הבקשה. ניתן היום טז בסיון תשנ"ח (10.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. B07 העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. B07

[ "ע\"א 6181/93" ]

8,500

43,053

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6181/93 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל ה מבקשים : 1. עמנואל סולומונוב, עו"ד (המערערים) 2. אביגיל בהט, עו"ד 3. אבי נאמן, עו"ד נגד המשיבים : 1. משה שרבני 2. ענבר השקעות בע"מ 3. חומה בצורה בע"מ בקשה ל תיקון טעות סופר החלטה כמבוקש. הדף הראשון יוחלף בדף עם כותרת נכונה. ניתנה היום, ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93061810. J04 /אמ

[ "ע\"א 6181/93" ]

8,501

2,697

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשות: 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין בשם המבקשות: גב' אמה גורקה, אמן של המבקשות החלטה לתגובת המשיב בתוך עשרה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ב בכסלו התשנ"ח (11.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A11 /דז/

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,503

2,845

בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד השופט א' גולדברג המבקש: גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין החלטה הבקשה לא מעלה נימוק המצדיק עיכוב ביצוע פסק הדין שחייב את המבקש במזונןת בנותיו הקטנות. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י' באדר ב' תשנ"ז (19.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. D04

[ "ע\"א 97" ]

8,504

2,883

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : גורקה אברהם נגד המשיב ות : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה לפטור מאגרה וערבון תאריך הישיבה: ג' באדר ב' תשנ"ז (12.3.97). בשם המבקש: בעצמה בשם המשיבות: גב' אמה גורקה החלטה על יסוד טעמי הבקשה והמידע שנמסר היום בעל-פה בעת הדיון, אני פוטרת את המבקש מתשלום אגרת הערעור ומן החובה להפקיד ערבון. אני חוזרת בפני בעלי הדין על הצעתי לסיים את הסכסוך ביניהם בהסכם פשרה, בין באמצעות מפשר הפועל ליד בית משפט זה ובין בבית-משפט לענייני משפחה בחיפה. ניתנה היום, ד' באדר ב' תשנ"ז (13.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q01

[ "ע\"א 97" ]

8,505

3,778

בבית המשפט העליון ע"א 1288/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשות בנושא צו-הארכת מועד להגשת סיכ ומים בשם המבקש: עו"ד מיכאל פראוור החלטה הארכת המועד להגשת הסיכומים כמבוקש. לנוכח מהות הענין, נקבע מועד מוקדם להשלמת טיעון בעל-פה (ראה: פ"ד נ(1) 1). התאריך שנקבע הוא 18.11.97 בשעה 11:30. המזכירות תשלח הזמנות בהתאם. ניתנה היום, י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q09

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,506

4,152

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד השופטת הרשמת אורית אפעל-גבאי המערער : אברהם גורקה נגד המשיב ות : 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה בקשה לקביעת מועד דיון בשם המ ערער: בעצמו ה ח ל ט ה התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאות צו בדבר סיכומים בכתב. ניתנה היום, כ"ג באדר ב' תשנ"ז (1.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q06

[ "ע\"א 97" ]

8,507

7,724

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערער : גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.2.97 בת.מ.א. 1957/95, שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: י"ח בחשון התשנ"ח ( 18.11.97 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיבים : עו"ד מיכאל פראוור פסק-דין בהסכמת הצדדים אנו מעמידים את הסכום הכולל של פסק הדין על 1,400 ש"ח (כולל הביטוח הלאומי) צמוד למדד כמקובל. שאר חלקי פסק הדין עומדים בעינם. ניתן היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A10 /דז/

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,508

14,346

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : גורקה אברהם נגד המשיב ות : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות יגישו את תשובתן לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להן טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבות תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A07 /דז/

[ "ע\"א 97" ]

8,509

18,086

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1288 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : גורקה אברהם נגד המשיבים : 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה למתן הוראות בשם המבקש: בעצמו החלטה על המבקש לדאוג להמצאת כתב הסיכומים לידי המשיבה. מלבד מסירה באמצעות הדואר, שכשלה במקרה זה, ניתן לבצע את מסירת הסיכומים בכתב במסירה אישית לאם המשיבות. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. Q08

[ "ע\"א 97" ]

8,510

24,148

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המבקשות : 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין תאריך הישיבה: כ"ז באדר התשנ"ח ( 25.03.98 ) בשם המבקשות: גב' אמה גורקה (האמא) בשם המשיב : בעצמו החלטה בהמשך לפסק דיננו (מיום 18.11.97), הננו להבהיר כי ההפחתה בסכום המזונות תהא מיום פסק דיננו. עד כמה שיש סכסוכים נוספים בין הצדדים, דינם להתברר בפני בית המשפט למשפחה. ניתנה היום, כ"ז באדר התשנ"ח (25.03.98), בפני גב' גורקה והמשיב. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A15 /דז/

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,511

31,992

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשות : 1. יפית גורקה 2. זהבית גורקה נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין בשם המבקשות: גב' אמה גורקה, אמן של המבקשות בשם המשיב: בעצמו החלטה הבקשה להבהרת פסק הדין תישמע על ידי ההרכב שנתן את פסק הדין. המזכירות תיקבע מועד קרוב לדיון בבקשה. ניתנה היום, י' בטבת התשנ"ח (8.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A13 /דז/

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,512

37,576

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המבקשות : יפית גורקה ואח' נגד המשיב : אברהם גורקה בקשה להבהרת פסק דין תאריך הישיבה: ט"ו בשבט התשנ"ח (11.2.98) בשם המבקשות: גב' אמה גורקה (האם) בשם המשיב: אין התייצבות החלטה המשיב לא התייצב. אין מנוס מדחיה למועד קרוב אחר שייקבע על ידי המזכירות. נא לקבוע לשעות הצהריים. ניתנה היום, ט"ו בשבט התשנ"ח (11.2.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97012880. A14 /דז/

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,513

194,968

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1288/97 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: גורקה אברהם נ ג ד המשיבות: 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה מטעם המערער להבהרת פסק הדין החלטה לתגובת המשיבות בתוך 15 יום מעת ההמצאה. ניתנה היום י' בחשון התשס"ה (25.10.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97012880_A16.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,514

207,035

בבית המשפט העליון ע"א 1288/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: גורקה אברהם נ ג ד המשיבות: 1. גורקה יפית 2. גורקה זהבית בקשה להבהרת פסק דין החלטה המזכירות תעביר את בקשת המערער למשיבות לפי הכתובת המצוינת בהודעתן (מיום 8.11.2004). המשיבות יגיבו לבקשה בתוך 15 יום מיום ההמצאה. ניתנה היום, ‏כ"ו חשוון, תשס"ה (10.11.04). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97012880_A17.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "ע\"א 1288/97" ]

8,515

2,698

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5376/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. עורך דין אלון וילנר 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון עתירה למתן צו על תנאי החלטה להעביר הדיון להרכב שלושה. ניתנה היום, כ' באלול התשנ"ז (22.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97053760. E01

[ "בג\"ץ 5376/97" ]

8,516

17,073

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5376/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. אלון וילנר,עו"ד 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותרים: בעצמם החלטה בפני בקשה לקביעת מועד דיון בעתירה שענינה מתן תעודת זכאות לדיור ממשרד הבינוי והשיכון. העותר מנמק את הבקשה בנזק הכספי שנגרם לעותרים שהתחייבו לרכוש דירה, בהעדר תעודת זכאות. בפני בית משפט זה תלויות ועומדות עתירות רבות שהוגשו קודם להגשת עתירה זו וטרם נדונו. כב' השופט אור (בהחלטתו מיום 22.9.97) לא הורה על דחיפות בדיון העתירה. אין בנסיבות שהעלה העותר די כדי להקדים את הדיון בעתירה זו שהוגשה זה מקרוב. העתירה תקבע לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, כ"א בתשרי תשנ"ז (22.10.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053760. P02

[ "בג\"ץ 5376/97" ]

8,517

45,188

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5376/97 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. עו"ד אלון וילנר 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון בקשת העותרים להגשת תצהיר נוסף החלטה ניתנת רשות להגשת התצהיר הנוסף. ניתנה היום, טו' בטבת התשנ"ט (3.1.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97053760. E03

[ "בג\"ץ 5376/97" ]

8,518

52,187

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5376/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. אלון וילנר,עו"ד 2. רבקה וילנר נגד המשיבים : 1. סגן שר הבינוי והשיכון 2. מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו באדר תשנ"ט (22.2.99) בשם העותרים : עו"ד אלון וילנר בשם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין רשמנו לפנינו את הצהרת מר בלאס שהעותר יהיה רשאי לפנות שוב לועדה הציבורית הנוגעת בדבר והוא - מבלי שהמשיבים מודים בעמדת העותרים. בכפוף לאמור לעיל ובהסכמת העותרים אנו מוחקים את העתירה. ניתן היום ו באדר תשנ"ט (22.2.99) המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053760. B04

[ "בג\"ץ 5376/97" ]

8,519

2,700

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1851/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל המערער : קבני אברהם נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.2.97 בת.פ. 48/95 שניתן על ידי כבוד השופט מרדכי הס תאריך הישיבה: י"ג באלול תשנ"ז (15.9.97) בשם המערער : עו"ד ליכט אריה בשם המשיב ה: עו"ד אמי פלמור-הרץ בשם שירות המבחן: גב' ר' פרייברג פסק-דין המשנה לנשיא ש' לוין: עקב הרשעתו בעבירות של מעשה מגונה בקטין בן משפחה ומעשה מגונה, הושת על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים ועוד מאסר על-תנאי ל24- חודשים. הוא מערער לפנינו על חומרת עונשו. המעשים שבהם הורשע המערער חמורים הם בטיבם ובנסיבותיהם. אחד המעשים בוצע בבתו בנסיבות שתוארו בכתב האישום. לא היה זה מעשה חד פעמי אלא שהתנכלויותיו של המערער בבתו נמשכו עת רבה; ואילו מעשה אחר בוצע בחברתה של הבת. בשיקול כל הנסיבות לא נראה לנו שבית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר-על-המידה. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ג באלול תשנ"ז (15.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018510. B01 /שב

[ "ע\"פ 1851/97" ]

8,520

2,701

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 91 / 4195 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : קדחוזאדה אליהו נגד המשיב ה : חושלסן מלכה בקשה למחיקת ערעור בשם המערער: עו"ד י. סלטון בשם המשיבה: עו"ד א. יששכר החלטה לנוכח הודעתי האחרונה של בא-כח המערער שהוגשה לבית המשפט בתאריך 30.6.97, יש להחזיר על כנו את מועד הדיון שנקבע ליום 17.7.97, וכך אני מורה. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91041950. Q05

[ "ע\"א 91" ]

8,521