shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found listlengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
30,420	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחיית מועד הדיון בשם העותר: עו"ד מחאמיד סאלח החלטה כמבוקש. ניתנה היום, ז' בשבט התשנ"ח (3.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. A08 /דז/	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,647
41,436	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחית מועד דיון החלטה לדחות מועד הדיון שנקבע ליום 16.6.98, כמוסכם על הצדדים. יש לקבוע את הדיון בעוד כשלושה חודשים. ניתנה היום, טז' בסיון התשנ"ח (10.6.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95047410. E10	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,648
66,333	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 - ה' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה בהסכמה לדחיית מועד הדיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש, ותיקבע לאחר פגרת בתי-המשפט. היום, ה' בסיון תשנ"ט (20.5.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G13	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,649
72,046	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותר : מוחמד אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה תאריך הישיבה: י"א בחשון התשס"א (9.11.2000) בשם העותר : עו"ד סאלח מחאמיד בשם המשיבים : עו"ד אפרת ברזילי עו"ד זמירה גולדפרב עתירה למתן צו על-תנאי החלטה רשמנו לפנינו את הצהרתה של באת-כוח המדינה ולפיה תהא המדינה נכונה להראות את חומר החקירה לאדם שיהיה מקובל עליה - לבדיקה אם היה שיבוש כלשהו בהליכי החקירה - ובתנאי ברור כי אותו אדם ישמור לעצמו את המידע שיפיק מתיק החקירה ולא יגלה אותו לאחר זולתו. אותו בודק, לפי שיקול דעתו ואם כך ייראה לו, יוכל להסב את תשומת-לב המדינה, לרבות מח"ש, לשיבושים שהיו בהליכי החקירה, ודבר ההחלטה יודע לעותר ובלבד שלא ייגלה לו חומר החקירה לגופו. בא-כוח העותר הודיענו כי יפנה בתלונה למח"ש על דרכי ניהול תיק החקירה ברצח אחיו וכי שומר הוא על זכותו לפנות בעתיד למשטרה ולבקש שוב, מטעמים שיעלה, לעיין הוא עצמו בתיק המשטרה. בכפוף לאמור לעיל, ולבקשת בא-כוח העותר, אנו מורים על מחיקת העתירה. היום, י"א בחשון התשס"א (9.11.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G19	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,650
75,522	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד ול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה להארכת מועד החלטה כמבוקש. היום, כ"ח באב התש"ס (29.8.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G17	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,651
76,005	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה הודעת העותר מיום 17.9.2000 החלטה אין לי אלא להצטער על-כך שהעותר דחה את הצעתנו האמורה בהחלטתנו מיום 10.7.2000; כסבורים היינו כי מינויו של אדם שלישי מהימן על העותר, יכול היה להביא את העניין לסיום ראוי. בנסיבות אלו, והגם שנתקשה למצוא פתרון ראוי אחר שיספק את העותר, לא נותר לנו אלא לקבוע את העתירה להמשך שמיעה. המזכירות מתבקשת אפוא לקבוע את העתירה להמשך השמיעה. היום, כ' באלול התש"ס (20.9.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G18	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,652
77,047	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 - ו' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מוחמד אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה ביום 24.9.98 החליט בית המשפט לדחות את המשך הדיון בעתירה, ומזכירות בית המשפט נתבקשה לקבוע את העתירה לדיון במהלך חודש מרץ 1999. המשיבים נתבקשו להגיש הודעה משלימה לקראת הדיון. העתירה לא נקבעה על ידי המזכירות לדיון אלא ביום 3.4.2000. עד היום טרם הגישו המשיבים הודעה משלימה לקראת הדיון. אי-לזאת אין תשתית ראויה לקיום הדיון ביום 3.4.2000. הדיון שנקבע ליום 3.4.2000 נתבטל. המשיבים מתבקשים להגיש הודעה משלימה עד יום 1.5.2000. העותר יהיה רשאי להגיש תגובה להודעה זאת תוך 30 יום. המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון (בפני כל הרכב) במהלך חודש יוני 2000. ניתנה היום, י"ט באדר ב' התש"ס (26.3.00). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. I15	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,653
89,807	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותר : מוחמד אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה תאריך הישיבה: ז' בתמוז התש"ס (10.7.2000) בשם העותר : עו"ד סלאח מחאמיד בשם המשיבים : עו"ד אפרת ברזילי עו"ד זמירה גרודנר עתירה למתן צו על-תנאי החלטה שמיעת העתירה תידחה למועד שייקבע. העותר ישקול את ההצעות שהועלו בבית-המשפט (מינוי אדם שלישי לעיין בחומר הראיות או טיעון לפני פרקליט מפרקליטות המדינה) ויודיע לבית-המשפט את עמדתו תוך 30 יום. על-פי התשובה יוחלט על דבר המשך ההליכים. היום, ז' בתמוז התש"ס (10.7.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G16	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,654
93,828	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה כמבוקש. היום, כ"ה בטבת התש"ס (3.1.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G14	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,655
611,958	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 5.5.96 החלטתי כי בא-כוח העותר יגיש לבית המשפט "הודעה ובה פירוט ההתפתחויות, אם היו, בעניין נשוא העתירה, מאז הוגשה העתירה ועד היום", וזאת תוך 30 יום. 2. בא-כוח העותר לא הגיש את ההודעה כפי שנקבע בהחלטה. 3. ביום 17.7.97 החלטתי למחוק את העתירה מחוסר מעש, והוספתי כי המחיקה תיכנס לתוקף ביום 1.9.97 אלא אם בא-כוח העותר יודיע לבית המשפט קודם לכן כי הוא עדיין מבקש שהעתירה תידון בפני הרכב. 4. ביום 1.9.97 הגיש בא-כוח העותר לבית המשפט הודעה ובה הוא מבקש כי העתירה תובא לדיון בפני הרכב. הודעה זאת, שהוגשה לאחר המועד שנקבע, לוקה גם בשניים אלה: (א) היא אינה כוללת, כפי שנקבע בהחלטתי מיום 5.5.96, את פירוט ההתפתחויות מאז הוגשה העתירה; (ב) היא אינה מסבירה מדוע נמנע בא-כוח העותר מלמלא אחר ההחלטה מיום 5.5.96. 5. אי לכך אני מחליט כי בא-כוח העותר יגיש לבית המשפט הודעה נתמכת בתצהיר ובה פירוט ההתפתחויות בעניין נשוא העתירה מאז הוגשה העתירה ועד היום. כמו כן יצרף בא-כוח העותר הודעה המסבירה מדוע לא קיים את ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט ביום 5.5.96. ההודעות יוגשו לבית המשפט עד יום 1.10.97. ניתנה היום, א' באלול תשנ"ז (3.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. I04	[ "בג\"ץ 4741/95" ]	8,656
2,756	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה בשם העותר : עו"ד צמל לאה החלטה לבקשת ב"כ המשיב אני מאריך את המועד למתן הודעה על ידי המשיב עד יום 1.10.97. ניתנה היום, כ"ז בתמוז תשנ"ז (1.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I08	[ "בג\"ץ 2772/95" ]	8,657
9,019	בית המשפט העליון בג"ץ 95 / 2772 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה בשם העותר: עו"ד ל' צמל החלטה 1. ביום 7.5.95 הוציא בית משפט זה צו ביניים האוסר על המשיב לגרש את העותר. צו זה עדיין עומד בתוקפו. 2. ביום 9.1.97 ביקשתי את ב"כ העותר להודיע לבית המשפט אם העותר מוכן, לאור ההודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 13.12.96, למחוק את העתירה, "מבלי לפגוע בזכותו של העותר לשוב ולהגיש עתירה חדשה לאחר זמן, אם לדעתו הנסיבות יצדיקו זאת". 3. התשובה של ב"כ העותר מיום 4.2.97 אומרת כך: "לאור בקשת בית המשפט הנכבד מיום 9.1.97, הריני מתכבדת להשיב כי כל עוד מרשי העותר יכול לשהות באיזור מבלי שיגורש ממנו, מקובלת עלי הצעת בית המשפט כפי שנוסחה". 4. פרקליטות המדינה מתבקשת להודיע לבית המשפט אם מקובל עליה שאתן החלטה כדלקמן: "העתירה נמחקת, על דעת העותר, ללא צו להוצאות. רשמתי בפני כי המשיב אינו מתכוון לנקוט כל צעד לגירושו של העותר מן האזור. אם המשיב ישנה את עמדתו, ויבקש לפעול לגירושו של העותר מן האזור, יתן המשיב הודעה מוקדמת של חודש לעותר, כדי לאפשר לעותר לשוב ולפנות לבית משפט זה". פרקליטות המדינה תגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, ה' בסיון תשנ"ז (10.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I07	[ "בג\"ץ 95" ]	8,658
10,819	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צ"הל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה החלטה ביום 16.11.97 קיבלתי החלטה ובה נקבע, בין היתר, כי ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט תוך 30 יום אם הושג נוסח מוסכם בין הצדדים. עד היום טרם התקבלה בבית המשפט הודעה מאת ב"כ העותר. ביום 11.12.97 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם פרקליטות המדינה. נאמר בה כי ב"כ העותר לא באה בדברים עם ב"כ פרקליטות המדינה. כמו כן הוצע בה נוסח מוסכם. לאור ההודעות שנמסרו לבית המשפט מטעם שני הצדדים, נראה כי הנוסח המוצע בהודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 11.12.97 צריך לספק את העותר. ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט אם היא מסכימה לנוסח זה. ב"כ העותר תגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 15 יום. ניתנה היום, ט"ז בכסלו תשנ"ח (15.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I14	[ "בג\"ץ 2772/95" ]	8,659
11,964	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צ"הל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה החלטה בתגובה להחלטתי, התקבלה בבית המשפט, ביום 29.10.97, הודעה נוספת מטעם פרקליטות המדינה. צילום ההודעה מצורף בזה. ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט אם היא מוכנה לכך שבית המשפט ירשום בפניו את הודעת המשיב, בנוסח המופיע בהודעה האמורה, ועל יסוד הודעה זאת ימחוק את העתירה. ב"כ העותר תגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, ל' בתשרי תשנ"ח (31.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I10	[ "בג\"ץ 2772/95" ]	8,660
14,129	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 12.11.97 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם העותר. 2. ב"כ העותר מתבקשת לבוא בדברים עם ב"כ המשיב כדי לברר אם הצדדים יכולים להגיע לנוסח מוסכם שיירשם על ידי בית המשפט במסגרת החלטה למחוק את העתירה. 3. ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט תוך 30 יום אם הושג נוסח מוסכם כאמור. 4. אם התשובה תהיה שלילית, תיקבע העתירה לדיון בפני הרכב במועד מוקדם. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I12	[ "בג\"ץ 2772/95" ]	8,661
40,596	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למחיקת עתירה החלטה העתירה נמחקת על דעת העותר, ללא צו להוצאות. רשמתי לפני כי המשיב עומד על עמדתו שהובאה בתגובה המוקדמת מטעם פרקליטות המדינה, וכי עד לסיכום סוגיית מעמדם של פלסטינים תושבי האזור המוגדרים על ידי המשיב כמי שתושבותם פקעה בטרם העברת הסמכויות לידי המועצה הפלסטינית על פי הוראות הסכם הביניים, ועד לדיון הסופי בעניינו של העותר לאור סיכום שיושג עם המועצה הפלסטינית בעניין זה, יישמר הסטטוס קוו בעניינו של העותר. אם המשיב יחליט על גירושו של העותר, תינתן לעותר שהות של חודש ימים לפנות לבית משפט זה. ניתנה היום, ב' בטבת תשנ"ח (31.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I17	[ "בג\"ץ 2772/95" ]	8,662
81,132	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון-גונן העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צ"הל באזור הגדה המערבית בקשה להחזרת אגרה בשם העותר: עו"ד לאה צמל החלטה עיון בתיק זה מעלה, כי התקיימו בעניינה של העתירה מספר דיונים בפני דן יחיד. כיוון שכך, אין בסיס בדין להשבת אגרת העתירה לידי העותר, ובקשתו בעניין זה נדחית. ניתנה היום, ה' באב תש"ס (6.8.2000). מיכל אגמון-גונן, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. P18	[ "בג\"ץ 2772/95" ]	8,663
2,757	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. משה רביד (קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שניים-עשר עמודים. תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ט שבט התשנ"ז (6.2.97). ה נ ש י א דז/ העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. A02	[ "ע\"א 95" ]	8,664
3,098	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות בקשה למתן הוראות בשם המערערים: עו"ד פ. זלצר החלטה נפלה טעות משרדית בהוצאת הצו בדבר סיכומים בכתב. התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאות צו מתוקן. ניתנה היום, י"ט באדר א' תשנ"ז (26.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. Q04	[ "ע\"א 95" ]	8,665
5,983	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות סיכומים בכתב בשם המערערים: עו"ד פ. זלצר החלטה נפלה טעות משרדית בהוצאת הצו בדבר סיכומים בכתב. התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאות צו מתוקן. ניתנה היום, י"ט באדר א' תשנ"ז (26.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. Q03	[ "ע\"א 95" ]	8,666
11,632	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות סיכומים בכתב בשם המערערים: עו"ד פ. זלצר החלטה 1. כבר בהחלטה מיום 2.2.97 נאמר כי עיקרי הטיעון שהגישו המערערים ביום 6.12.95 יחשבו סיכומים מטעמם. 2. הצו בדבר סיכומים בכתב מיום 27.2.97 אינו מטיל על המערערים חובה לסכם טענותיהם בכתב. ניתנה היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. Q06	[ "ע\"א 95" ]	8,667
30,653	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 935/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 26.1.95 בת"א 700/86 שניתן על ידי כבוד השופט א' ריבלין בשם המערערים : עו"ד זלצר פנחס בשם המשיב 1: עו"ד בקר שמואל; עו"ד אסתי ברק בשם המשיבות 2 ו- 3: עו"ד משה הוברמן בשם המשיבה 4: עו"ד יעל פלג פסק-דין השופטת ד' ביניש: הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לדחות את תביעת המערערים לפיצויים בגין הנזק שנגרם למערערת 1 (להלן: "המערערת"), עקב זריקת אלחוש מקומית שהוזרקה לה על ידי המשיב 1 (להלן: "המשיב או "ד"ר קליפורד"). 1. המערערת היתה בת 5 שנים כאשר הגיעה ביום 5.4.84, מלווה באמה, למרפאת "שילון" באשקלון לצורך טיפול שיניים. במרפאה נתקבלה לטיפול על ידי המשיב, ד"ר קליפורד, רופא שיניים מאנגליה, אשר התנדב לעבוד משך תקופה קצרה במרפאה, במסגרת פרוייקט שיקום שכונות. כדי להקל על הטיפול במערערת, הזריק לה המשיב זריקת אלחוש מקומית בלסתה התחתונה מצד ימין, ולאחר מכן היפנה אותה לחדר אחר במרפאה לצורך צילום שיניה. לדאבון הלב התגלגלו העניינים כך שדקות ספורות לאחר הזריקה, בעת שהילדה המפוחדת ניסתה לברוח מחדר הצילום, היא נטתה על צידה ללא יכולת להתייצב, ותוך שהיא במצב רדום למחצה התמוטטה במרפאה. המערערת הובאה על ידי אימה למרפאת קופת חולים הסמוכה, ומשם בהוראת הרופאה המטפלת נלקחה לבית החולים באשקלון. בבית החולים אובחנה המיפרזיה במחצית הגוף השמאלי, והמערערת נותרה באישפוז בבית החולים משך שבועות רבים. היא והוריה תבעו את המשיבים בגין הנזק ממנו היא סובלת - מגבלות בגפיים ונזק מוחי המתבטא בהפרעות נוירולוגיות ובהפרעות קוגניטיביות, אשר לטענתם נגרם למערערת כתוצאה מהזרקת חומר האלחוש. התביעה נגד המשיב ייחסה לו רשלנות בהזרקת חומר האלחוש, בשימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה לביצוע הזריקה, ובשימוש בחומר אלחוש לא מתאים ובמינון מסוכן. עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחר האירוע לא נקט המשיב באמצעים שנדרשו כדי להפחית את הנזק. המשיבים הנוספים בערעור נתבעו ברשלנות בשל אופן ניהול המרפאה, בשל העסקת רופא שאינו מתאים, בשל העדר ציוד החייאה במרפאה, וכן יוחסה להם אחריות שלוחית בשל התרשלותו של המשיב. התביעה כנגד המשיב נדחתה על כל ראשיה על ידי בית המשפט קמא. נוכח מסקנתו זו, לא קבע בית המשפט קמא ממצאים כלשהם בשאלת אחריות המשיבים הנוספים בערעור, ובשאלת שיעור הנזק שנגרם למערערת. הערעור מופנה הן כנגד קביעותיו העובדתיות והן כנגד מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט קמא. נוכח המסקנה אליה הגעתי, כפי שאפרט להלן, אינני רואה צורך להתייחס לכל הטענות שהעלו המערערים בהרחבה לעניין אחריותו של המשיב, ואתמקד בשאלת אחריותו של המשיב בשל הזרקת חומר האלחוש למערערת באמצעות מזרק ללא אפשרות שאיבה. אציין רק כי קביעותיו של השופט בסוגיות הנוספות שנדונו, מקובלות עלי ולא מצאתי טעם להתערבות בהן. בטרם נבחן את השאלה האם התרשל המשיב בהזריקו את חומר אלחוש למערערת באמצעות מזרק ללא אפשרות שאיבה, עלינו לתת דעתנו לשאלת אופן התרחשות הנזק, שאלה אשר עמדה במרכז המחלוקת בבית המשפט קמא. אופן התרחשות הנזק 2. לבית המשפט קמא הוגשו חוות דעת של מומחים הן מטעם המערערים והן מטעם המשיבים, שהתייחסו לשאלת אופן גרימת הנזק. המומחים מטעם שני הצדדים העלו השערות שונות בדבר הגורם לתוצאה הקשה שנגרמה למערערת. השופט קמא הגיע למסקנה, כי כל אחת מהשערות המומחים נסתרה בעדות מומחה אחר, ועמד על כך שנותרה רק השקפה אחת הזוכה לתמיכה בעדויות אחרות, והיא השקפתו של פרופ' Rood , אשר העיד מטעם המשיב. פרופ' Rood מאנגליה, הינו מומחה בעל שם בתחום רפואת הפה והלסת, שערך ופרסם מחקרים בתחום הנדון, עליהם התבססו גם המומחים האחרים שהעידו במשפט. נסיונו ומומחיותו של פרופ' Rood היו מקובלים גם על מומחי המערערים, והשופט קמא העדיף להסתמך על עדותו בשאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. על פי השקפתו של מומחה זה, הזריק ד"ר קליפורד את חומר האלחוש אל תוך העורק האליאולרי התחתון בלסתה של המערערת, וזה נדד כתוצאה מפעולת ההזרקה, בכיוון המנוגד לכיוון זרימת הדם - וכך הגיע אל המוח. נביא תיאורו של השופט לענין זה בלשונו: "חומר ההרדמה, כך הוא מסביר, מורכב משניים: אלידיקאין שהנו החומר המרדים ונור-אדרנלין אשר תפקידו להצר את כלי הדם ובכך למנוע התפזרות מהירה מידי של החומר המרדים בטרם ישפיע את פעולתו המקומית. לדעת פרופ' ROOD עקב ההיצרות שהיא רגילה במקרים אלה, של כלי הדם, נגרמה זרימה איטית יותר של הדם. ההאטה שהיתה במקרה זה בשיעור חריג יצרה את התהליך של קרישת הדם, ואולי אפילו היצרות מוחלטת של כלי הדם - עד שבסופו של דבר נוצר במקום קריש דם שהביא למות תאים ולשיתוק חלקי". כל המומחים אישרו כי התופעה של הזרקת חומר האלחוש לתוך העורק האליאולרי היא תופעה מוכרת, ואף התוצאה של הזרקה זו הגורמת לזרימתו של החומר אל המוח בכיוון ההפוך לזרימת הדם, היא תופעה מוכרת. התוצאה הקשה שנגרמה בענין שלפנינו לא היתה מוכרת בעבר, שכן לפני האירוע הנדון היה ידוע על נזקים קלים בלבד שנגרמו כתוצאה מחדירת החומר לעורק כמתואר. פרופ' שפירא, המומחה מטעם המערערים, אישר בעדותו כי שוכנע על ידי הסברו של פרופ' Rood באשר לאופן התרחשות הנזק, וכי מקובל עליו כי האפשרות המסתברת ביותר לאופן התרחשות הנזק, היא האפשרות של הזרקת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח (ע'מ 19 לפרוטוקול הדיון מיום 18.5.89). עם זאת סבר פרופ' שפירא מלכתחילה, וכמוהו גם פרופ' קוטב וד"ר נדר, כי התהליך המתואר לעיל נוצר עקב כך שההזרקה בוצעה על ידי המשיב במהירות ובכוח. השופט העדיף לענין זה את עדותו של פרופ' Rood , לפיה גם הזרקה בדרך הרגילה ולאו דווקא הזרקה מהירה, כטענת המערערים, עלולה להביא לזרימת החומר בניגוד לכיוון זרימת הדם, ואף קבע כי בנסיבות המקרה דנן אין זה סביר כי הזריקה בוצעה במהירות ובכוח. אף על פי שהשופט קמא קיבל את הסברו של פרופ' Rood כהסבר המשכנע והבלתי נסתר להתרחשות הנזק, הוא נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מקביעתו זו, כי הוכח שהנזק נגרם על ידי הזרקת חומר האלחוש לעורק. משום מה סבר השופט קמא, כי כל עוד לא נשללו לחלוטין כל האפשרויות האחרות שהועלו על ידי המומחים השונים לעניין אופן התרחשות הנזק, אין ניתן להגיע למסקנה בענין אופן התרחשות הארוע והקשר הסיבתי שבין הזרקת חומר האלחוש והנזק שנגרם למערערת. בגישתו זו נתפס השופט המלומד לטעות. יש לזכור כי רמת ההוכחה שנדרשה להוכחת הקשר הסיבתי האמור, היא זו המקובלת במשפטים אזרחיים, קרי- על פי הנטייה במאזן ההסתברויות, ועל השופט להביא בחשבון לעניין זה את מכלול הראיות שהיו בפניו (ע"א 744/76 ד"ר יוספה שרתיאל ואח' נ' שולמית קפלר ואח' , פ"ד לב(1) 113, 120-121; ע"א 705/78 פרופ' יוחנן רמון ואח' נ' אירית מאוטנר , פ"ד לד(1) 550, 554-555). בסופו של דבר, כפי שציין השופט קמא, כמעט ולא חלק איש מהמומחים על סבירות הסברו של פרופ' Rood , ולא הובא כל הסבר אחר שנראה לשופט כרציני וכמשכנע. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובעדויות המומחים לעניין אופן התרחשות הנזק, נחה דעתי כי צדק השופט קמא בקובעו כי הסברו של פרופ' Rood לא נסתר על ידי עדויות אחרות. משהוכח ברמת הסתברות גבוהה, שהנזק נגרם בדרך המתוארת על ידי פרופ' Rood , ומשדחה השופט את יתר האפשרויות שהועלו על ידי המומחים כהשערות בלתי מבוססות גרידא, היה עליו להסיק את המסקנה המתבקשת מהאמון שנתן בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' Rood , ולקבוע - על פי המתחייב ממאזן ההסתברויות - כי הוכח שהזרקת החומר לתוך העורק היא שגרמה להתרחשות הנזק במקרה דנן. ממצא זה ישמש לנו על כן כנקודת מוצא בבואנו לבחון את טענות המערערים לעניין התרשלותו של המשיב, ולענין הקשר הסיבתי שבין התנהגותו של המשיב לבין הנזק שנגרם למערערת. התרשלותו של המשיב 3. בבחינת השאלה האם התרשל המשיב בהזרקת חומר האלחוש, צועדים אנו בעקבות קביעותיו העובדתיות של השופט קמא. מקובלת עלי קביעתו כי הזריקה לא ניתנה במהירות שיש בה כדי להוות התרשלות, ומקובלות אף הקביעות כי החומר שהוזרק היה מתאים לטיפול במערערת וכי ניתן בכמות ובריכוז מתאימים. נותרה, איפוא, כאפשרות הטעונה בחינה, השאלה האם התרשל המשיב בכך שעשה שימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה. במידה והתשובה לשאלה זו היא בחיוב, מתבקשת הכרעה בשאלה האם מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. השופט קמא סבר, כי גם אם נגרם הנזק בדרך המתוארת על ידי פרופ' Rood , לא היה מקום לקבוע כי השימוש במזרק מהסוג בו בוצעה הזריקה, היה בגדר התרשלות. לענין זה קבע כי: "בעת הרלוונטית היה זה סוג המזרק שהיה מקובל בשימוש אצל רופאי השיניים. בנסיבות המקרה אין לתלות התרשלות בהתנהגות הנתבע 1 בשל עצם השימוש בסוג זה של מזרק". טענתם העיקרית של המשיבים בעניין זה נסמכת על הנימוק האמור, היינו, כי הוכח שהשימוש במזרקים ללא אפשרות שאיבה היה מקובל באותה תקופה, ולפיכך, אין לומר כי ד"ר קליפורד סטה מסטנדרט הזהירות הנדרש מרופא סביר בהשתמשו במזרק שאינו שואב. המומחים שהעידו במהלך המשפט התייחסו לשאלת סוג המזרק בו השתמש המשיב. פרופ' Rood העיד לענין זה, כי השימוש במזרקים ללא אפשרות שאיבה היה מקובל באותה תקופה, ולמעשה מקובל גם בעת מתן העדות. עם זאת, ציין בחוות דעתו, כי השימוש במזרקים שואבים מומלץ על ידי אנשי מקצוע רבים, ואף הביע דעתו כי אין זה נבון - “Unwise” , לבצע זריקת אלחוש ללא אפשרות של שאיבה מוקדמת. לדעתו, כל עוד ימשיכו להשתמש במזרקים בלי שאיבה יתכנו מקרים נדירים מסוג זה שארע כאן. גישה זו היתה גם גישתם של המומחים האחרים, אשר אישרו כי הזרקה ללא שאיבה מוקדמת היתה עדיין מקובלת בתקופה הרלוונטית. פרופ' קוטב אישר בעדותו כי בירור שערך העלה שבאותה תקופה היה השימוש במזרקים ללא אפשרות שאיבה מקובל, אך הביע דעתו שרופא זהיר צריך היה גם באותה תקופה להשתמש במזרק שואב. ד"ר נדר, מנתח פה ולסת, ששימש כיועץ רפואי בהתנדבות במרפאה הנדונה, העיד כי בתקופה הרלוונטית מזרקים שואבים היו ניתנים להשגה בישראל, וכי היה ידוע שרצוי להשתמש במזרקים עם אפשרות שאיבה. לטענתו, אף ייעץ למרפאה הנדונה באשקלון להשתמש במזרקים כאלה, עוד לפני הארוע, אך משום מה המלצתו לא מומשה. מהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא אלה עולה איפוא כי בתקופה הרלוונטית ניתן היה להשיג מזרקים שואבים ללא קושי מיוחד, וכי השימוש במזרקים מסוג זה נחשב למומלץ בשל החשש לחדירה לעורק בעת ההזרקה. עם זאת, לא היתה זו השיטה היחידה המקובלת, ובתקופה הרלוונטית נחשב עדיין השימוש במזרקים לא שואבים לפרקטיקה מקובלת בקרב רופאי השיניים. בעקבות הארוע הנדון לפנינו מונתה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות ועדה לבדיקת נסיבות הענין, ואותה ועדה ציינה, בין היתר, בדו"ח שהגישה כי: "המזרק שהשתמש בו רופא השיניים ד"ר קליפורד היה מזרק מהסוג הישן ללא אפשרות של אספירציה. במזרק כזה לא ניתן לבדוק אם היתה חדירה לכלי דם. לצערנו בחלק ממרפאות ציבוריות ופרטיות בארץ עוד משתמשים בכאלה". בעקבות מסקנות הועדה, ניתנו הנחיות משרד הבריאות לרופאים להשתמש אך ורק במזרקים שואבים. 4. הנה כי כן, ניצבת בפנינו השאלה האם ניתן לקבוע כי שעה שד"ר קליפורד פעל על פי פרקטיקה שהיתה מקובלת בקרב חלק מרופאי השיניים באותה תקופה, הוא התרשל וסטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא שיניים סביר. מקובל עלי כי הוכחה על כך שהנתבע בגין רשלנות פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע בתחום בו עוסק הנתבע, יש בה בדרך כלל כדי להצביע על כך שהנתבע פעל באופן סביר וללא התרשלות. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר ברופא אשר הטיפול הניתן על ידו נעשה בהתאם למקובל בין הרופאים שעמם הוא נמנה. אולם, מבחן זה לקביעת סטנדרט ההתנהגות הראוי אינו המבחן המכריע. השאלה מהי רמת ההתנהגות שעל רופא סביר לנהוג לפיה, היא שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית המשפט. בית המשפט יכריע בשאלה זו על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית המביאה בחשבון בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות הנזק, את עלות האמצעים הדרושים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק ואת היכולת היחסית למנוע את הנזק. שיקולים אלה ואחרים מבוססים כולם על ההנחה שעל המזיק לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות הענין, כדי למנוע, או להפחית ככל האפשר את הסיכון הצפוי מפעולתו. (ראו: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' יעקב קרול ואח' , פ"ד נ(3) 784, 790). 5. השאלה אם ניתן לקבוע כי התנהגות מסויימת, אשר הינה התנהגות מקובלת בקרב הציבור הרלוונטי, היא רשלנית, העסיקה לא מעט את בתי המשפט במדינות אשר בהן דיני הרשלנות שאבו מאותם מקורות שמהם שאבה אף שיטתנו. בתחום הרפואי עוררה שאלה זו קושי מיוחד שנבע, בין היתר, מהצורך לבחון את סבירותם של כללי ההתנהגות המקובלים בתחום הדורש מומחיות מקצועית (ראו: ;Prosser & Keeton On The Law Of Torts (St. Paul, 1984),p. 189 R.A. Buckley The Modern Law Of Negligence (2 nd . Ed., London, 1993), p. 300; B.S. Markesinis & S.F. Deakin Tort Law (3 rd . ed., Oxford, 1994), p. 258-259). ההלכה האנגלית בסוגייה זו, נקבעה בעבר בפסק הדין בענין Bolam v. Friern Hospital Management Committee (1957) 1 WLR 582 . לפי אותה הלכה, כפי שפורשה בפסיקה שבאה בעקבותיה, תהיה זו הגנה טובה לרופא הנתבע בגין רשלנות רפואית להראות כי פעל על פי פרקטיקה מקובלת בעולם הרפואה, ואף אם הוכח כי קיימות שיטות רפואיות מקובלות אחרות, אשר נמנע מלבחור באחת מהן, אין בכך כדי להצביע על רשלנות מצידו. מים רבים זרמו מאז הלכה זו, והיא נתכרסמה עם השנים. ראשיתו של הכרסום היה ביחס להסתמכות על נוהג מקובל של רופאים במסירת מידע רפואי, ואחריתו מתייחסת גם לתחומים של אבחון וטיפול רפואי. ההגמשה ביחס להלכת Bolam נובעת בין היתר מהחשש שגישה זו יש בה כדי לקַבֵּע שיטות עבודה נוהגות, גם אם פסולות הן ואין זה ראוי להמשיך ולפעול לפיהן, ומהחשש כי בתחומים מסויימים עלולה להתפתח גישה מקצועית של רופאים המקלים עם עצמם ואינם מעלים את סף הדרישות לרמה הראוייה. (באשר להתפתחות הפסיקה באנגליה עצמה בסוגייה זו ראו: I. Kennedy & A. Grubb Medical law (2ed, London, 1994), p. 450-460; M. Davis Textbook On Medical Law (1996), p. 78-81). לאחרונה, נדרש בית הלורדים להלכת Bolam בפסק דינו של Lord Browne-Wilkinson בענין Bolitho v. City And Hackney Health Authority (1997) W.L.R. 1151,1159 . .3 בענין זה הובהר, תוך פירוש הלכת Bolam עצמה, כי אין די בכך שמספר מומחים רפואיים מעידים כי שיטת הטיפול והאבחון שננקטה הינה מקובלת, כדי לפטור רופא מאחריות ברשלנות. עוד נקבע בפסק הדין, כי גם אם רופאים נוספים תומכים בשיטת העבודה שננקטה על ידי הרופא הנתבע, יכול בית המשפט, אם כי במקרים נדירים, להגיע למסקנה כי הדעה המקצועית אינה מבוססת על ניתוח הגיוני, וכי המומחים המקצועיים נוקטים עמדה שאינה סבירה או אחראית. (ראו לעניין זה גם: H. Teff “The Standard of Care in Medical Negligence - Moving on from Bolam?", 18 Oxford Journal of Legal Studies (Autumn 1998), p. 473). הגישה האנגלית המסורתית, ביחס למידת ההגנה שמספקת הוכחת פרקטיקה מקובלת לרופא הנתבע ברשלנות, לא נתקבלה במלואה בפסיקה האוסטרלית. בתי המשפט האוסטרליים פסקו, שאף כי לעדויות מקצועיות בדבר הפרקטיקה הרפואית המקובלת יהיה בדרך כלל משקל רב בהערכת שאלת סבירות פעולתו של רופא הנתבע ברשלנות, הרי שהשאלה האם בנסיבות העניין פעל הרופא הספציפי באופן סביר, נותרת תמיד שאלה שעל המשפט לענות עליה, והמשימה להכריע היא בידי בית המשפט ולא בידי אנשי מקצוע הרפואה: “The court, not the medical profession, is the ultimate arbiter on whether the relevant conduct meets the standard of care, although evidence of medical practitioners can often be of highly persuasive and sometimes decisive value to the court in identifying the relevant standard of care. Even where the issue is diagnosis and treatment, rather than the provision of information and advice, current medical practice may not be determinative .” 27 The Law Of Australia , p. 50. ראו גם פסק-דין של בית המשפט העליון של אוסטרליה, בעניין Rogers v. Whitaker , 175 Commonwealth Law Reports (1992), p. 479,489,493 . גישה דומה מובעת בספרו של המלומד D. Giesen - International Medical Malpractice Law (London, 1988) , בסקירתו על התפתחות הפסיקה בסוגייה זו בשיטות משפט שונות: “Evidence as to some sort of ‘standard practice’ is not necessarily to be taken as conclusive on an issue of negligence. A ‘common practice’ simply may not be good enough to fulfil the standard require by the law. The ultimate question, therefore, is not whether the physician’s practice of conduct accords with the practice of his profession or some respectable part of it, but whether it conforms to the standard of reasonable care demanded by the law” . (ההדגשות שלי - ד.ב.). (שם בע'מ 109 - 110). גם בקנדה נפסק לאחרונה, כי לא בכל מקרה יהיה רופא הנתבע ברשלנות פטור מאחריות בשל כך שהוכיח כי פעל באופן שהיה נהוג ומקובל בקרב אנשי המקצוע באותה תקופה. בפסק דינו בענין ter Neuzen v. Korn , קבע בית המשפט העליון של קנדה כי: “...Thus, it is apparent that conformity with standard practice in a profession does not necessarily insulate a doctor from negligence where the standard practice itself is negligent . The question that remains is under what circumstances will a professional standard practice be judged negligent? It seems that it is only where the practice does not conform with basic care which is easily understood by the ordinary person who has no particular expertise in the profession... For example, where there are obvious existing alternatives which any raesonable person would utilize in order to avoid a risk, one could conclude that the failure to adopt such measurees is negligent notwithstanding that it is the prevailing practice among practitioners in that area.” ( ter Neuzen v. Korn , 127 Dominion Law Reports (1995) , 577, 592) (ההדגשות שלי - ד.ב.). בשיטות המשפט הקרובות לנו בתחום הנדון, ניכרת, איפוא, מגמה להכיר בכך, שבמקרים מתאימים, ניתן לפסוק כי גם שיטה רפואית מקובלת עלולה להיות רשלנית, וכי באותם מקרים הסתמכותו של רופא על פרקטיקה נוהגת לא תהווה הגנה מפני חיובו באחריות בגין רשלנות. 6. ברוח הגישה המתוארת לעיל פסק גם בית משפט זה, באותם מקרים שהשאלה באה בפניו. השאלה התעוררה בע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר ואח' , פ"ד לה(1) 720. באותו מקרה נותח המערער ברגלו, מבלי שנבדקה לפני כן האפשרות שהמערער סובל מפגם נדיר של היצרות עורקים, דבר שנתגלה בדיעבד לאחר שבוצע הניתוח ורגלו נקטעה מתחת לברך בשל נמק. מהעדויות הרפואיות שנשמעו בפני בית המשפט עלה, כי פגם בהיצרות העורקים הוא פגם נדיר מאוד, עד כדי כך שלא מקובל היה בקרב הרופאים לערוך בדיקת עורקים לזיהוי הפגם לפני הניתוח. בית משפט זה קבע כי המשיבים התרשלו בכך שלא ערכו את הבדיקה האמורה לפני הניתוח. לעניין הטענה כי לא מקובל היה לערוך את הבדיקה בשל נדירותו הרבה של הפגם, נפסק על ידי השופט ש' לוין (כתוארו אז) כי: "כבר נפסק, שהשאלה, אם היתה התרשלות מקצועית מצדו של רופא, ענין הוא לבית המשפט לענות בו ולא שאלה מדעית לחוות דעתם של הרופאים: ע"א 235/59. מעביד שנתבע על-ידי עובדו בעטיה של תאונה, שנגרמה על-ידי מכונה מסוכנת שבשליטתו, לא יוכל לטעון להגנתו, שהפעלת מכונה מסוכנת היא הסטנדרד המקובל. ואם מבחינת הדין הוא צריך היה לצפות מראש את האפשרות, שסכנה צפונה בהעסקתו של העובד, מפאת תכונותיו המיוחדות, ליד המכונה, הוא יחוב כלפיו, במקרה של תאונה, אף אם על פי הסטנדרדים המקובלים היה נוהג להעסיק עובדים כאלה בהפעלת אותן מכונות. הוא הדין בקביעת חובה משפטית החלה על רופא". (שם, בע'מ 726) (ההדגשות שלי - ד.ב.) בעניין אחר שבא בפני בית משפט זה בע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר קורט וייגל ואח' , פ"ד מז(2) 497, נדונה השאלה איזה מידע בנוגע לטיפול הרפואי היה על הרופא המטפל למסור למערער לצורך קבלת הסכמתו לטיפול. אגב דיון בסוגייה זו, אמר הנשיא שמגר כי: "העדויות שנשמעו במשפט, לפיהן נהג ד"ר וייגל בהתאם לפרקטיקה מקובלת בתחום כירורגיית עמוד השידרה, אינן מכריעות לצורך הסקת מסקנה בענייננו. לקיומה של פרקטיקה רפואית נוהגת עשויה להיות משמעות ככל שהדברים נוגעים לעילה המושתתת על רשלנות רפואית, אם כי גם בהקשר זה אין לפרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע (ראה ע"א 612/78 הנ"ל, בע'מ 726; Jackson & Powell, ( supra, .at p. 699-70 . מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים לדרישה, כי עובר לביצוע מהלך רפואי תינתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפטנו כלל הנותן מעמד בכורה לקיום פרקטיקה רפואית מוכחת". (שם, בע'מ 509). (ההדגשות שלי - ד.ב.). (וראו גם: הערת השופט אור בע"א 854/87 שושנה מינרץ נ' ד"ר דניאל הופמן , טרם פורסם, בפסקה 6; ע"פ 116/89 נתן אנדל נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 6 22, 288). מכל האמור עולה, כי לעדויות אודות פרקטיקה רפואית נוהגת, יש משקל רב בבוא בית המשפט להכריע האם התרשל רופא שפעל בדרך מסוימת. אך הנתבע בגין רשלנות רפואית אינו יוצא בהכרח פטור מאחריות בשל כך בלבד שמביא הוא בפני בית המשפט עדויות על כך שגם אחרים נהגו באותה דרך בה נהג הוא. במקרים רבים יהיו לעדויות, לפיהן פעל הנתבע בדרך הנוהגת והמקובלת על אנשי מקצוע בעולם הרפואה, השפעה רבה על הכרעת בית המשפט בשאלת סבירות התנהגותו של הנתבע. במיוחד כך הדבר כשהסוגייה שבמחלוקת הינה מורכבת מההיבט המקצועי, וכאשר יש בפני בית המשפט חוות דעת מהן עולה כי בין הרופאים קיימות מחלוקות מקצועיות לגבי שיטת הטיפול הראוייה. עם זאת, אין לתת לעדויות בדבר פרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע, וכל מקרה יבחן לנסיבותיו: בין השיקולים אשר יהיה על בית המשפט להביא בחשבון לעניין ההכרעה בשאלת ההתרשלות מצוי גם השיקול בדבר הפרקטיקה המקובלת, הנוהגת למעשה בתחום העומד לדיון. אך בית המשפט יכריע בשאלת ההתרשלות לאחר שיביא בגדר שיקוליו את מכלול השיקולים הנוגעים לקביעת רמת הזהירות הסבירה הנדרשת מרופא. במסגרת זו ישקול גם את הפרקטיקה המקובלת אל מול הסיכון הצפוי מהטיפול הרפואי בו מדובר, טיב האמצעים שניתן לנקוט בהם כדי למנוע סיכון זה ואת שאלת הסיכונים הצפויים והחסרונות הטבועים בדרכי טיפול חלופיות. 7. העניין שלפנינו הוא מסוג הענינים שבהם ניתן לדעתי לקבוע כי על אף השימוש בשיטת טיפול מקובלת, היתה התרשלות בהזרקת חומר האלחוש ללא שימוש במזרק שואב. על פי עדויות המומחים, התופעה של חדירה לעורק בעת הזרקת חומר האלחוש היתה תופעה מוכרת בקרב אנשי המקצוע. היו פירסומים שדיווחו על תופעות לוואי כתוצאה מההזרקה של חומר האלחוש, הכולל כאמור מרכיב הגורם להיצרות כלי דם, אל תוך העורק, אף כי התופעות שדווח עליהן היו בעיקרן מסוג התופעות החולפות ולא בעלות אופי חמור כנזק שנגרם למערערת. כאמור לעיל, היו מומחים שהעידו כי השימוש במזרקים שאינם שואבים היה מקובל באותה עת, אך הכל הסכימו שהשימוש בהם איננו רצוי ואין ליחס לו יתרון בעל משקל על פני השימוש במזרקים שואבים. כפי שאוזכר קודם לכן, פרופ' Rood , מטעם המשיב, ציין בחוות דעתו כי השימוש במזרק לא שואב הוא לדעתו "לא נבון" - " UNWISE ". פרופ' קוטב וד"ר נדר העידו אף הם כי השימוש במזרק שואב הינו רצוי, והשימוש בו נחשב על ידם לעדיף על פני השימוש במזרק שאינו שואב, וזאת גם בהתייחס לתקופה הרלוונטית בה ניתן הטיפול למערערת. פרופ' שפירא הפנה ל"הוראות היצרן" הנלוות לחומר האלחוש בו השתמש המשיב, בהן צויין כי על מנת למנוע הזרקה אל תוך העורק יש לבצע שאיבה מקדימה לפני הזרקת חומר האלחוש. כפי שצויין לעיל, העובדה שקיימות שתי שיטות רפואיות חלופיות מוכרות ושהרופאים חלוקים ביניהם לגבי שיטת הטיפול הראוייה, איננה מספיקה כשלעצמה כדי לקבוע שהבחירה באחת מהן יש בה משום התרשלות. אולם נראה כי לא זה המקרה שלפנינו; מהעדויות במקרה דנן עולה כי לא נתגלתה בין המומחים מחלוקת של ממש לגבי השיטה הראוייה להזרקת חומר האלחוש, וכי אין מדובר בשתי שיטות חלופיות שוות משקל מבחינת היתרונות והחסרונות הגלומים בהן. אכן, השימוש במזרקים לא שואבים היה מקובל גם הוא בתקופה הרלוונטית, אך כאמור לעיל אין די בכך לעניין בחינת שאלת ההתרשלות. כאשר מוכרת תופעה שיש בה סיכון, שהינו בענייננו - סיכון של חדירה לעורק העלול לגרום לכך שחומר האלחוש, המכיל חומר הגורם להיצרות כלי הדם, יזרום לכיוון המוח ויגרום לפגיעה במטופל, וכאשר השכיחות של חדירה לעורק איננה נדירה במיוחד, ניתן לקבוע כי צפוייה פגיעה במטופל כתוצאה מזרימת החומר אל המוח. מן הראוי לנקוט, איפוא, בכל אמצעי סביר למנוע התממשות הסיכון הצפוי האמור. כאשר ניתן למנוע את הסיכון על נקלה, על ידי שימוש באמצעי פשוט כמזרק שואב, שהינו זמין וניתן להשגה, ושהשימוש בו איננו כרוך בחסרונות מבחינה טיפולית או בעלויות ניכרות, הרי שהימנעות משימוש בו ובחירה במכשיר חלופי מסוכן יותר - עולה כדי התרשלות. רופא שיניים אשר לא השתמש במזרק שואב שיש בו כדי למנוע את הסיכון הנובע מהחדרת חומר האלחוש למחזור הדם וזרימתו לכיוון המוח, על אף שניתן היה באותה תקופה להשיג מזרקים מסוג זה והשימוש בהם היה מומלץ, נהג באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם ההתנהגות הנדרשת מרופא שיניים סביר. הקשר הסיבתי 8. מתאור אופן התרחשות הנזק עולה כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין השימוש במזרק שאינו שואב לבין הנזק. כל המומחים אשר העידו בענין זה, פרופ' Rood , פרופ' שפירא, פרופ' קוטב, ד"ר נדר וד"ר עמית, אישרו כי שאיבה מוקדמת, בטרם הוחדר חומר האלחוש, יכולה היתה לגלות מבעוד מועד את עובדת החדירה לעורק, וכך ניתן היה למנוע את התרחשות הנזק. מכך מתחייבת המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי כאמור, ולמעשה לא היתה מחלוקת של ממש בין הצדדים בנקודה זו. אך בכך לא סגי. כידוע, שאלת הקשר הסיבתי נבחנת בקשר העובדתי והמשפטי כאחד (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' , פ"ד לז(1)113, 146; ע"א 243/88 עירית ירושלים נ' גורדון , פ"ד לט(1)113, 128). על מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי, עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה , פ"ד לח(1) 1: "...'הסיבה המכרעת' נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר". (שם, בעמ' 7). בדרך כלל נוהגים בתי המשפט להסיק את הקשר הסיבתי המשפטי בעוולת הרשלנות על-פי מבחן צפיות הנזק. כך שעל-פי מבחן הצפיות יקבעו הן הקשר הסיבתי לנזק, תוך הבאה בחשבון של ריחוק הנזק, והן חובת הזהירות. שאלת בחינת הצפיות בכל אחד ממרכיבי העוולה, וערוב המושגים הקשורים בריחוק הנזק בין סוג הנזק לבין היקפו, העסיקה לא מעט את בתי המשפט ואת המלומדים. (ראו: R. Nelson-Jones Medical Negligence Case Law , 2 nd . Ed., London, 1995, p. 78-79 ; י. אנגלרד "על היקף האחריות והקשר הסיבתי בנזיקין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל , הוצאת מגנס, תשכ"ד, 55, בע'מ 60-62; ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח' , פ"ד מז(1) 802, 818). התוצאה הקשה שארעה בענין שלפנינו - השיתוק החלקי - היתה תוצאה בלתי מוכרת בספרות המקצועית, ורק לאחר התרחשות הארוע הנדון, דווח על ארוע נוסף מאותו סוג. אולם, עלינו להביא בחשבון כי אין הקשר הסיבתי נקבע על יסוד חובת המזיק לצפות את הנזק שארע על כל פרטיו. די בכך שסוג הנזק והליך התרחשותו צפויים באופיים הכללי. (ראו: ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס ואח', פ"ד לג(2)785, 803). בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על טיבה של הצפיות הנדרשת לענין קביעת הקשר הסיבתי. עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה , פ"ד לח(3)1: "הלכה פסוקה היא כי לענין מהותה של הצפיות הנדרשת, 'חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה ואת מידת חומרתו.' (ע"א 299/71 בע'מ 251 וכן Hughes v Lord Advocate, 1963 ). הצפיות הרלוואנטית 'אינה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו' (ד"נ 12/63, בע'מ 712 - השופט ברנזון). אכן, ההלכה היא, שצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העיקריות". (שם, בע'מ 8-9) (ראו גם: ע"א 2061/90; אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד מז(1) 802; ע"א 615/89 מרדכי ואח' נ' עירית גבעתיים ואח' , טרם פורסם; ע"א 2757/93 לאה שרון ואח' נ' או. אר. אס. כוח אדם בע"מ ואח' , פ"ד מט(2) 781). 9. עיון בעדויות המומחים ובחוות הדעת שלהם מלמד כי מרכיביו העיקריים של התהליך שהביא לנזק שארע במקרה דנן, היו מוכרים מזה שנים ופורסמו בפרסומים רפואיים, ומטעם זה אף ניתן לקבוע כי היה על המשיב לצפותם, כרופא שיניים שרמתו המקצועית סבירה. מתברר מעדויות המומחים כי הסיכון של חדירה לעורק בעת מתן זריקת אלחוש מהסוג שניתן למערערת, הינו מוכר ונגרם באחוז ניכר מהמקרים. פרופ' Rood העיד כי חדירה לעורק מתרחשת ב10%- ממקרי ההזרקה, ופרופ' שפירא העריך את שיעור הפגיעה בעורק בין 10% עד 15%. בעדותו, הפנה פרופ' Rood למחקר שפורסם לפני הארוע הנדון, לפיו האפשרות של חדירה לעורק שכיחה יותר אצל ילדים. הוא אף העיד על כך שהאפשרות של זרימת חומר ההרדמה, הכולל מרכיב הגורם להיצרות כלי הדם, אל עבר המוח, צפוייה בהזרקה רגילה אל תוך העורק, המבוצעת ללא לחץ מיוחד. על התהליך האמור של זרימת חומר ההרדמה למוח דווח בספרות המקצועית במאמרים שונים שפרופ' Rood היפנה אליהם, לרבות מאמריו שלו עצמו (מאמרים שפורסמו בשנים 1972, 1977, 1978). לספרות מקצועית זו התייחס גם פרופ' קוטב בחוות דעתו המשלימה, והתייחסה אליהם גם הוועדה המקצועית אשר הוקמה במשרד הבריאות לבדיקת האירוע. התופעות שהיו מוכרות עד לאירוע הנדון, כתופעות שנגרמו בעקבות התהליך המתואר של חדירת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח, באו לידי ביטוי בהשפעות גופניות שאינן חמורות. היה ידוע על פגיעות באיזור העין כתוצאה מהשפעת הזריקה, ופגיעות עצביות קלות. כן היו מוכרות תופעות של נמנום וסחרחורות. היה ידוע, איפוא, כי יש בהזרקת חומר האלחוש משום נטילת סיכון - סיכון של חדירה לא מכוונת לעורק, וסיכון של זרימת החומר אל עבר המוח תוך גרימת פגיעה למטופל. כדי למנוע סיכון זה הונהג השימוש במזרק שואב. 10. כפי שציינתי כבר לעיל, מותנית חבותו של המזיק בשאלה האם צריך היה לצפות את הנזק שגרמה התנהגותו, כאשר הצפיות הנדרשת הינה ביחס לסוג הנזק שנגרם ולא ביחס לנזק הספציפי שארע. השאלה האם הנזק שנגרם למערערת במקרה דנן הינו מסוג הנזק שהיה על המשיב לצפות, תלויה כמובן בהגדרת "סוג הנזק" אותו יש לצפות. לעניין זה, של הגדרת "סוג" הנזק, ניתן למצוא בפסיקה גישות שונות - סיווג של צפיות נזק לגוף לעומת נזקים אחרים, צפיות של נזק לבריאות, סיווג על-פי חומרת הנזק - נזק קל או נזק חמור - ועוד קטגוריות אפשריות. (ראו לעניין זה: י. גלעד במאמרו הנ"ל, שם בע'מ 32; הדוגמאות המובאות בספרו של Medical Negligence , (London, 1996) - M. Jones בע'מ 276-278). מובן כי ככל שהגדרת ה"סוג" רחבה יותר, יש בכך משום הרחבת התחום עליו משתרעת הצפיות. לשיטת אלה המסתפקים בהגדרה רחבה של "סוג" הנזק, ומבחינים במסגרת זו בין קטגוריה של נזקי גוף לבין נזקי רכוש, אין מתעורר קושי בשאלה אם ניתן לקבוע שהנזק שנגרם למערערת מהתרשלותו של המשיב היה צפוי. כשלעצמי סבורה אני כי הגדרה של מושא הצפיות כ"נזק גוף" היא בדרך כלל רחבה מדי, אם כי בהקשרים מסויימים, בתי משפט היו נכונים לבסס את האחריות לנזק רחוק וחמור על כך שעצם צפייתו של נזק גוף כלשהו, די בה כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין כל נזק שארע בפועל. דוגמא בולטת לכך מצויה בסוגייה של הכרה בעקרון "הגולגולת הדקה". (ראו למשל: ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר , פ"ד יח(4) 701; פסק דינו של השופט ברנזון בע'מ 711; פסק דינו של השופט זוסמן בע'מ 716-717; ספרו של Jones הנ"ל, שם בע'מ 279-281). אף כי יש יסוד לקבוע כי עקרון "הגולגולת הדקה", המייחס למזיק אחריות בגין נזק שנגרם עקב תכונה חבויה של הניזוק, אינו מבוסס על מבחן הצפיות, הרי שלשיטתם של אלה המבססים את עקרון "הגולגולת הדקה" על מבחן הצפיות (ראו למשל ד"נ בעניין רינגר הנ"ל), יש בעקרון זה משום הרחבה של תחום הצפיות. ההרחבה מבוססת על כך שניתן לקבוע כי בתחום הצפיות נכלל כל נזק גוף, או על כך שיש לצפות כי כל אדם נושא עמו תכונות נסתרות. גישה זו היא דוגמא מובהקת לכך שבמקרים מסויימים ההצמדות למבחני הצפיות לצורך קביעת קשר סיבתי, מחייבת הרחבת הגדרת הצפיות לשם החלת מדיניות משפטית ראויה. צפיותו של הנזק שארע במקרה דנן איננה נגזרת, לדעתי, רק מהיות הנזק הצפוי נזק גוף, או נזק לבריאות כתוצאה מטיפול רפואי, סיווג שהינו אכן מבחן רחב להגדרת סוג הנזק ולקביעת תחום הצפיות. במקרה שלפנינו היתה אפשרות כי חומר שיש בו כדי להשפיע על תפקוד כלי הדם עלול לזרום לכיוון המוח, ותופעה זו, המוכרת בעולם הרפואה ואף אינה מאוד נדירה, יש בה כדי לגרום נזק למטופל, אם כי - ככל שהיה ידוע - נזק קל. בנסיבות אלה היה על המשיב, כרופא סביר, לצפות כי מרכיבי התהליך וההתרחשות, שהיו ידועים, טומנים בחובם סיכון משמעותי הנובע מהרגישות המיוחדת הכרוכה בהזרמת חומר זר למוח. כאשר צפוי כי כתוצאה מטיפול רפואי עלולים להתרחש תהליכים יוצרי סיכון לנזק, ולו גם נזק קל, לאברים רגישים במיוחד או לתפקוד מערכות רגישות במיוחד בגוף, כגון המוח, הרי בהתקיים חשש לנזק קל, יש להביא בגדר הצפיות גם חשש מפני הידרדרות לנזק חמור בשל רגישותו המיוחדת של האיבר שבסיכון. לפיכך, סבורה אני כי כאשר מוכר תהליך יוצר סיכון מהסוג האמור, אין להבחין לעניין הצפיות הנדרשת להטלת אחריות, בין נזק קל לנזק חמור. סווג הנזק כנזק צפוי אינו משתנה בין אם מדובר בפגיעות קלות יחסית כתוצאה מעליית חומר ההרדמה למוח, ובין אם בפגיעות בעלות עוצמה, כשכולן תוצאה של אותו סיכון. במילים אחרות, לגישתי, כאשר הנזק שנגרם בפועל הינו נזק שמקורו מפגיעה במוח שנגרמה עקב חדירת חומר ההרדמה לכלי הדם וזרימתו למוח, בתהליך שמהלכו מוכר, אין לומר שהוא נזק מסוג שונה ונפרד מהנזק הנוירולוגי הקל יחסית שהיה מוכר וצפוי כתוצאה מהתהליך האמור. בהתקיים צפיותם של הגורמים שפורטו לעיל בתהליך התרחשות הנזק, מתבקשת לדעתי המסקנה בדבר צפיות הנזק שארע, אף אם עולה הוא בחומרתו ובהיקפו על נזקים שהיו ידועים קודם לכן כצפויים מאותה התרחשות עצמה. בנסיבות כאלה, אם ימצא שהמזיק התרשל בהתנהגותו, הרי שהוא יהיה אחראי גם בגין הנזק החמור שארע כתוצאה מהתרשלותו. ההכרה בנזק שנגרם למערערת כנזק שנגרם כתוצאה מההזרקה הרשלנית תוך שימוש במזרק שאינו מתאים, מתחייבת הן על פי מבחן הצפיות המקובל עלינו לענין עוולת הרשלנות, והן על פי המבחנים הנוספים לקביעת הקשר הסיבתי - מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. סוף דבר 11. כעולה מן האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי נתקיימו בענין שלפנינו היסודות המבססים את טענת המערערים כי הנזק שנגרם למערערת כתוצאה מטיפול השיניים שקיבלה בילדותה נגרם ברשלנות. לאחר כתיבת חוות דעתי, באו לעיוני חוות דעתם של חברי, אשר חולקים עלי. בין היתר מביעים חברי את החשש כי יש בגישתי כדי להציב רף גבוה מדי לרמת הזהירות הנדרשת מרופאים, רף שספק אם יוכלו הרופאים לעמוד בו. חברי המשנה לנשיא אף סבור כי יש בגישתי כדי להעבירנו ממבחני רשלנות למבחני אחריות מוחלטת. אך מובן הוא כי בסוגיה של רשלנות רפואית מעורבים שיקולי מדיניות רבים, המבטאים את השקפתם של בתי המשפט ביחס לנורמות הראויות וביחס לחלוקה ראויה של אחריות ושל נזק. במסגרת שיקולים אלה יש גם מקום לשיקולים הנוגעים להימנעות מהכבדת יתר על הרופאים, ולחשש להיווצרותה של "רפואה מתגוננת". אלא שלדעתי, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, בהתחשב בכך שהטיפול ניתן לילדים רכים, ובהתחשב בטיב הסיכון שיצר המשיב בהחדרת חומר ההרדמה, הגורם להצרת כלי הדם, לעורק, כאשר ידוע היה שהדבר עלול לגרום לזרימתו אל המוח, ובעת שניתן היה למנוע הסיכון באמצעים פשוטים, מקובלים וקלים להשגה, שהשימוש בהם אינו טומן בחובו חסרונות ממשיים, אין בחוות דעתי כדי לבסס את החשש המועלה על ידי חברי. 12. לסיכום אוסיף עוד כי אין זה מוגזם לומר שפרשה זו "האכילה מרורים" את כל המעורבים בה, וגרמה עגמת נפש מרובה במהלך דרך החתחתים שאפיינה את פענוח פרטי ההתרחשות. המערערת היתה ילדה רכה בשנים שעה שניזוקה מטיפול, לכאורה שגרתי, כשנכנסה בריאה למרפאת שיניים ויצאה ממנה סובלת משיתוק בפלג גופה השמאלי. ד"ר קליפורד היה רופא מתנדב, שבא מתוך רצון טוב לסייע לילדים בארץ, וחבל שכך התגלגלו הדברים; ההליך התנהל זמן ממושך, בין היתר, כיוון שבמהלך המשפט נעשו מאמצים להביא את הצדדים לידי פשרה, וניכר כי בית המשפט קיווה שתמצא הדרך לכך, אך הדבר לא עלה יפה. אף אנו הצענו לצדדים לסיים את ההליכים ללא הכרעה משפטית, אך הצעתנו לא נתקבלה. בסופו של ההליך לא נחסכה הבחינה המשפטית הממושכת, ואף בפסק דיני, לו נתקבל, לא היה כדי לסיים ההליכים בפרשה זו. 13. מהטעמים שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי המשיב אחראי לנזקיה של המערערת. אשר על כן, אם דעתי תשמע, דין הערעור להתקבל, ויש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שישלים את מלאכתו בשאלות הרבות הטעונות עדיין הכרעה בתיק זה, לרבות שאלת אחריותם של המשיבים האחרים ביחס לשימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה במרפאה, ובחלוקת האחריות בין המשיבים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין: 1. לצערי, לא אוכל להסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ביניש. תמים דעים אני עם חברתי, שהתשובה לשאלה הנורמטיבית מהי רמת ההתנהגות שעל הרופא הסביר לפעול לפיה, יסודה בשיקולים המבוססים על ההנחה, שעל המזיק לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות הענין, כדי למנוע או להפחית ככל האפשר את הסיכון הצפוי מפעולתו. כבר מהגדרת ההנחה האמורה באופן האמור לעיל - הגדרה בה נקטה גם חברתי בפסק דינה, משתמע באופן ברור, שעל הסיכון הכרוך בהתנהגותו של המזיק להיות צפוי בעת ההתנהגות, שכן, כיצד ימנע המזיק סיכון שאינו צפוי, ושאין הוא חייב לצפותו? 2. אכן, נקודת המוצא בבחינת טענות המערערים לענין התרשלות המשיב היא הממצא לפיו הזרקת החומר לתוך העורק היא שגרמה מן הבחינה העובדתית להתרחשות הנזק במקרה דנן. קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהגות המשיב לבין הנזק תלוי בשאלה האם היה צריך המשיב לצפות את הנזק שנגרם. בכך נבדלת האחריות לפי עוולת הרשלנות מהאחריות המוחלטת. השאלה מה צריך היה המזיק לצפות היא שאלה נורמטיבית. כפי שכתבה חברתי השופטת ביניש בחוות דעתה: "... ההלכה היא, שצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העיקריות" (השופט ברק בע"א 576/81, פ"ד לח(3)1, בעמ' 9). על כך יש להעיר: בכל מקרה של רשלנות רפואית שומה על בית המשפט לפצל את הדיון לשניים: ראשית, לקבוע אם קיימת חבות ושאלה זו תוכרע לפי מבחן הצפיות, ושנית, אם קיימת חבות, לקבוע מה הנזק שהניזק זכאי לו, גם אם היקף הנזק לא היה צפוי. הצפיות המקיימת את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי צריכה להתייחס לסוג הנזק שארע בפועל, להבדיל מהנזק הספציפי שהתרחש. ברור איפוא, שככל שהגדרתו של סוג הנזק היא רחבה יותר, כך "קל יותר" לעמוד בדרישת הצפיות האמורה. כפי שכותב המלומד Jones בספרו: “The problem is in defining the ‘type’ of damage that must be foreseen. It would be possible to take a broad view of the classification of harm, dividing it into personal injury, damage to property and financial loss. Thus, if any personal injury were foreseeable the defendant would be liable for any type of personal injuries that occurred. The courts have not done this, although the eggshell skull rule as applied to personal injuries comes close to this result. In practice a compromise position seems to have been adopted in which the courts insist that the damage must be of a foreseeable type or kind, whilst giving this term a comparatively wide meaning.” (Michael A. Jones, Medical Negligence (1991), at p. 193) אילו דובר למשל, באובדן רגלו של אדם כתוצאה מחתך עמוק כלשהו, ואילו קבענו שלצרכי הקשר הסיבתי המשפטי די בכך שנצפה נזק גוף כלשהו, הרי שגם אם כל שנצפה הוא שריטה ברגלו של הניזוק, שאף היא בבחינת נזק גוף, יתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתנהגות של המזיק לבין הנזק של אובדן הרגל. תוצאה שכזו נראית לי על פניה בלתי קבילה. גם אם אניח, מבלי לפסוק בדבר, שבמקרים של נזקי גוף תהא נטיה להגדיר את סוג הנזק על דרך ההרחבה, כפי שכותב Jones (ור' לעיל), הרי שהגדרת סוגו של הנזק חייבת להיות כזו שתותיר משמעות אמיתית לדרישת הצפיות, שאחרת נמצאנו פוסקים, למעשה, קיומה של אחריות מוחלטת. רק כש"התגברנו" על השלב הראשון וקבענו את חבותו של המזיק יוטל בשלב השני חיוב על המזיק שלעניינו אין מחילים על היקף הנזק את מבחן הצפיות. 3. יש להדגיש עוד, שמבחן הצפיות בשלב הראשון, מתמלא בתוכן בהתאם לרמת הידע שהיה קיים בעולם הרפואה עובר להתנהגותו של המזיק. בפסק דין אנגלי ידוע דובר בשני אנשים שהפכו למשותקים ממותניהם ומטה עקב פעולת הרדמה פשוטה. חומר ההרדמה היה נתון באמפולות זכוכית, שנשמרו בצנצנת של חומר הנקרא פנול. חלק מהפנול חלחל לאמפולות דרך סדקים זעירים בלתי ניתנים לגילוי שהיו באמפולות. כתוצאה מכך הוזרק גם פנול, ונגרם השיתוק. סיכון זה היה ידוע לעולם הרפואה רק החל משנת 1951, כארבע שנים לאחר קרות המקרה נשוא פסק הדין. השופט דנינג פסק : “It is so easy to be wise after the event and to condemn as negligence that which was only a misadventure. We ought always to be on our guard against it, especially in cases against hospitals and doctors. Medical science has conferred great benefits on mankind, but these benefits are attended by considerable risks. Every surgical operation is attended by considerable risks. We cannot take the benefits without taking the risks. Every advance in technique is also attended by risks. Doctors’ like the rest of us, have to learn by experience; and experience often teaches in a hard way... We must not look at the 1947 accident with 1954 spectacles.” ( ROE v. MINISTER OF HEALTH [1954] 2 Q.B. 66, at pp. 81-82) 4. ומן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו, היה ידוע בעולם הרפואה שזריקת אלחוש מהסוג שניתן למערערת טומנת בחובה סיכון של חדירת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח, תהליך שככל שהיה ידוע אז בא לידי ביטוי בהשפעות חולפות בלבד: פגיעות עצביות, נמנום וסחרחורות. המקרה בו אנו דנים הוא המקרה הראשון מסוגו בעולם הרפואה, שבו כתוצאה מחדירת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח נגרמו למטופל מגבלות קבועות בגפיים ונזק מוחי, המתבטא בהפרעות נוירולוגיות ובהפרעות קוגניטיביות בלתי חולפות. בעקבות מקרה זה מונתה ע"י מנכ"ל משרד הבריאות ועדה לבדיקת הנושא, ובעקבות מסקנותיה של הוועדה הנחה משרד הבריאות את הרופאים להשתמש אך ורק במזרקים שואבים. בנסיבות אלו נראית לי הטענה שהנזק שנגרם לילדה היה צפוי כמוטעית ויש בה משום דילוג על השלב הראשון, ומעבר בלתי מבוקר לשלב השני. שאלת קביעת היקף הנזק הינה שאלה שונה משאלת קביעת סוגו של אותו נזק, הנבחנת לפי מבחן הצפיות. גם אם קיים דמיון בין אופן ההתרחשות של הנזק שהיה צפוי (כלומר, תופעות חולפות של אובדן תחושה, נמנום וסחרחורות), לבין אופן ההתרחשות של הנזק שלא היה צפוי (הוא הנזק הפרמננטי שנגרם במקרה שלנו), לא די בכך כדי לספק מענה חיובי לשאלה האם באותו סוג נזק מדובר. ואכן, התשובה לשאלה אחרונה זו היא לדעתי שלילית. אין דומות "תכונותיו העיקריות" של נזק מינורי וחולף מהסוג שתואר לעיל לתכונותיו של הנזק שנגרם למערערת. לדעתי, אין לומר, ששיתוק קבוע והפרעות קוגניטיביות הם נזקים המשתייכים לסוגם של נזקים בדמות תחושות חולפות של נמנום, סחרחורת ואבדן תחושה, וזאת אפילו ננקוט בהגדרה מרחיבה של סוג הנזק, בהתאם לשיטתו של Jones כאמור לעיל. דרגת החומרה של הנזק שנגרם בפועל, העולה בשיעורה פי כמה וכמה מדרגת הנזק שהיה צפוי עובר להזרקת אותה זריקה, היא אשר הופכת את הנזק שנגרם לנזק מסוג שונה לחלוטין מזה של הנזק שהיה צפוי, בדומה לדוגמת השריטה ואובדן הרגל שהובאה לעיל. בכך שונה המקרה שלפנינו מהפרשה שנדונה בע"א 612/78 פ"ד לה(1) 720, שבו היה ידוע בזמן הרלבנטי על קיומו של סיכון בקיום ניתוח ללא בדיקה במי שסובל מפגם של היצרות העורקים, אם כי אפשרות זו היתה נדירה ביותר. בכך עבר שם התובע את משוכת השלב הראשון של קביעת החבות לפי מבחן הצפיות, והמזיק נמצא אחראי לנזק שנגרם לניזק על כל היקפו. 5. מוכן אני להניח, מבלי לפסוק בדבר, שבמקרים המתאימים לא תהווה הסתמכותו של הרופא על פרקטיקה נוהגת הגנה מפני חיובו באחריות בגין רשלנות. מנגד גם אין לקבוע היפוכו של הדבר, לאמור, שאם הרופא פעל לפי הפרקטיקה הנוהגת הוא התרשל. הכל תלוי בנסיבות המקרה, ובמקרה דנן ספק רב בעיני אם ההסתמכות על הפרקטיקה הנוהגת אינה פוטרת את המשיבים מחבות. עם זאת, גם אם אניח, מבלי לפסוק בדבר, שהשימוש במזרק שאינו שואב, בשעה שידוע בעולם הרפואה שהוא עשוי לגרום לתופעות לוואי, ובשעה שניתן למנוע תופעות אלה על ידי שימוש במזרק שואב, שהינו זמין וניתן להשגה, עולה כדי התרשלות, אין די בכך כדי להגיע למסקנה כי שימוש במזרק שאינו שואב מהווה רשלנות. קיומה של זו תלוי בקיומה של צפיות נורמטיבית של סוג הנזק שנגרם. צפיות כזאת לא הוכחה במקרה שלפנינו. לפיכך הייתי דוחה את הערעור, אך בנסיבות הענין לא הייתי עושה צו להוצאות. המשנה לנשיא השופט י' גולדברג : 1. לצערי, לא אוכל גם אני, לצרף דעתי לדעת חברתי הנכבדה השופטת ביניש לקבלת הערעור. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנזק שנגרם למערערת מבחינת רמתו וחומרתו, לא היה צפוי כלל, ועד לאותו מקרה מצער לא דווח על מקרה דומה. כן אין עוררין על כך שאת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא המטפל יש לבחון לפי ידיעותיו בזמן האירוע, ולא לפי המידע המצוי כיום. עוד מקובלת ההנחה, כי ככל שעולה רמת הסיכון שבטיפול, כך נדרש הרופא ליתר זהירות. על כלל זה חזר הנשיא ברק בע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח' , פ"ד נ(3) 784, 790: "השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בזה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין. אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין...". לעניין זה ראה גם את האמור ב- D. Giesen International Medical Malpractice Law (London, 1988) p. 107 : “[t]he risks reasonably perceived determine the standard required”. 2. בענייננו כל שיכול היה המשיב לצפות הוא שכתוצאה משימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה, יגרמו תופעות חולפות בלבד. בהקשר לכך יש מקום לפנות לדבריו של פרופ' Rood - העד המומחה מטעם המשיב, שעדותו היתה מהימנה על השופט קמא, בו הוא מתאר את הנזק, שהיה צפוי שיגרם מהזרקת חומר האילחוש לעורק (עמ' 77 לפרוטוקול מישיבה שנערכה ב6.2.90-): “ Q : Professor Rood, would you say in your experience that there is normally any effect, any detrimental effect on a patient if anesthetic solution is injected into an artery? A : No, it’s, it must be very, very common. From my research and others we believe that involvement with the artery, ... probably happens with block injections up to 10% of the times. Q : And is there generally speaking any effect on the patient? A : No permanent effect. Probably a very mild transient effect in some cases. But - Q : Transient. Temporary. A : Yes. Very brief. I mean, this must be a common occurrence...”. יוטעם כי גם לשיטתו של העד ד"ר נדר, כל שיכול להיגרם בהזרקה איטית של החומר ישירות למחזור הדם, הוא "... דופק מהיר זמני ביותר של עד 3 דקות" (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 13.7.92). 3. לאור נתונים אלה, שהיו בפני בית משפט קמא, השאלה היא האם לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע, כי אף במקום בו רמת הסכנה הצפויה לחולה מן הטיפול היא נמוכה יחסית, נדרוש מהרופא לנקוט בזהירות החורגת מהנורמה המקובלת באותו תחום? אם נבחן את ההלכה הקיימת, נמצא, כי אחד האלמנטים המשפיעים בקביעת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא, הוא האפשרות לדעת על הסיכון מראש, קרי, שקיימים מקרים מדווחים בספרות המקצועית, לפיהם יכול היה הרופא להעריך מראש את הנזק שייגרם לחולה עקב הטיפול. כך פסק כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין בע"א 612/78 פאר נ' קופר ואח' , פ"ד לה(1), 720, 727: "השאלה העומדת לפנינו היא... האם בנסיבות המקרה דנן, חייבים היו המשיבים מבחינה משפטית לוודא לפני הניתוח אם סבל המערער ממום של הצרת העורקים מלידה? סבור אני, שהתשובה היא חיובית. פלוני הוא בעל סוג דם נדיר ביותר, תת-קבוצה של תת-קבוצת דם; בית החולים אינו עורך בדיקות של תת-קבוצות כאלה בגלל נדירותן, ובשעת הניתוח ניזוק פלוני בשל עירוי-דם מתת-קבוצה אחרת. בית החולים יהא אחראי. החולה סמך עליו שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות. קיימת ספרות בנושא שלאנשי המקצוע יש גישה אליה . התופעה היא אמנם נדירה, אך פלוני היה רשאי לצפות, שבית החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר... הוא הדין גם למקרה שלפנינו. נטען והוכח, שהמערער הוא חבר קופ"ח. הוא נכנס לבית החולים... לצורך ניתוח. חלה על בית החולים חובה לוודא מה המצב עורקי רגלו הימנית של המערער, אפילו תופעה של היצרות העורקים היא נדירה ובלבד שהיא ידועה במדע הרפואה ;...." (ההדגשות אינן במקור). וכך כותב השופט בייסקי בע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פ"ד מה(2) 142, 172: "... כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסויים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". במקרה שנידון בע"א 323/89 הנ"ל, הסיכון למטופלת היה בלתי צפוי ולא ריאלי. לא היה ידוע כלל שקיים סיכון באופן הטיפול בו השתמש הרופא, ואכן לא נקבע כי היה על הרופא לנקוט אמצעי זהירות כנגד סכנה בלתי ידועה, מעבר לפרקטיקה הנהוגה והמוכרת. בדומה לכך, שאלה היא בענייננו, כלום היה מקום לקבוע, שהמשיב התרשל, כיוון שהיה עליו לנקוט בפעולה ההורגת מהפרקטיקה הרווחת בתחום מסויים, הגם שכל מה שיכול היה לצפות משימוש במזרק בו השתמש, היה תופעות-לוואי חולפות בלבד?! 4. ההלכה באנגליה בעניין רמת הזהירות הנדרשת, תומכת גם היא במסקנה, שבמקום שצפוי נזק שולי בלבד לא נדרשים אמצעי בטיחות מיוחדים והנוקט באלה לא ייחשב לרשלן. כך, לדוגמא, בפסק הדין Koufus v. C. Czarnikow, Ltd. [1967] 3 All E.R. 686, 692 (The Heron II) , מפי Lord Reid : “The defendant will be liable for any type of damage which is reasonably foreseeable as liable to happen even in the most unusual case, unless the risk is so small that the reasonable man would in the whole circumstances feel justified in neglecting it; ...”. בפסק-דין נוסף מאותה תקופה - Overseas Tankship (U.K.), Ltd. v. The Miller Steamship Co. Pty. Ltd. and Others [1966] All E.R. 709, 718 (The Wagon Mound (No. 2)) חזר Lord Reid וקבע: “In their lordship’s judgment Bolton v. Stone [1951] 1 All E.R. 1078 did not alter the general principal that a person must be regarded as negligent if does not take steps to eliminate a risk which he knows or ought to know is a real risk and not a mere possibility which would never influence the mind of a reasonable man. What that decision did was to recognize a and give effect to the qualification that it is justifiable not to take steps to eliminate a real risk if it is small and if it circumstances are such that a reasonable man, careful of the safety of his neighbor, would think it right to neglect it”. וראה גם בספרו של D. Giesen הנ"ל בעמ' 183-184: “Thus, a wrongdoer will be liable for damage of any type which should have been foreseen: not in fact by the individual wrongdoer, for this is not required, but foreseen by a reasonable man, or a ‘prudent and experienced person’, or even an ‘optimal observer’, of being something of which there was a real risk, even though such risk might only materialize in exceptional circumstances or in highly extraordinary circumstances, or in most unusual case, unless the risk was so small and so very much outside all legally relevant human experience that the reasonable or prudent and experienced person would feel fully justified in neglecting it or brushing it aside as inadequate or as ‘fantastic or far fetched’”. 5. מקובלת עלי השקפת חברתי הנכבדה, השופטת ביניש, כי העובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא, כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת ולעולם מצוי הכוח בידי בית המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית (ראה למשל 577 (1995) (Ter Neuzen v. Korn 127 D.L.R. . גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי במקרה שלפנינו ניתן לקבוע, ששימוש במזרק בעל אפשרות שאיבה היה מונע את הנזק, מסקנה המוטלת בספק לנוכח מחלוקת המומחים בעניין, הרי שהנזק שהיה צפוי שיימנע היה מזערי, וקביעה כי בגינו של נזק כזה, שימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה עולה כדי התרשלות, יכולה לגרום לריבוי של יוצאים מן הכלל, על חשבון הכלל. והכלל הוא שרופא סביר לא צריך לעשות מעבר לנהוג והמקובל בכדי למנוע אי נוחות זמנית הצפויה למטופל על ידו (ראה דברי הנשיא ברק המובאים בע"א 4025/91 הנ"ל בעמ' 790). בעניין זה מובא בספרו של M.A. Jones Medical Negligence (London, (1996 בעמ' 107-108 סעיף 3-031: “It is submitted that this is the proper approach to adopt in cases involving accepted professional practice. Following accepted practice, or one of several such practices, is strong evidence of the exercise of reasonable care, but ultimately it is for the court to determine what constitutes negligence. It will be rare for the court to conclude that a common practice was negligent, but when this does happen it will be through a finding that the practice was not ‘responsible’. Once the practice followed by the defendant is acknowledged to be a ‘responsible’ practice it is not open to the court to hold that it was negligent, even where another body of ‘responsible’ professional opinion is critical of the practice”. 6. על פי טרמינולגיה זו, אינני רואה בהתנהגות המשיב, שלא השתמש במזרק בעל אפשרות שאיבה, פעולה בלתי אחראית, גם אם ניתן היה לנקוט בנסיבות העניין באמצעים טובים יותר לביצוע אותה פעולה. אכן, צריך היה המשיב להשתמש במזרק בעל אפשרות שאיבה, ולו גם בכדי למנוע תופעות חולפות הגורמות אי נעימות למטופל. אך, האם ניתן ורצוי לפסוק, כי היעדר נקיטת אמצעי זה עולה כדי התרשלות? נראה לי כי התשובה לכך היא שלילית. כשמצד אחד הוכח שהמשיב לא חרג מנורמת טיפול מקובלת ורווחת, ומאידך הנזק הצפוי היה פעוט וחולף - סיווג ההתנהגות כרשלנות היה מביא, לטעמי, לקביעת נורמה מחמירה מדי. משמעותה של נורה זו היא, כי על כל מטפל, רופא ומוסד בריאותי להימנע משימוש בציוד ובחומרים רפואיים קיימים, במידה וקיימים בשוק מכשירים חדישים יותר, גם אם ההבדל היחידי בין המכשירים בחוסר הנעימות היכולה להיגרם למטופל כתוצאה משימוש במכשיר הפחות חדיש. לדעתי, אין לסווג התנהגותם של רופאים בין כאלה המעניקים למטופל טיפול אופטימלי מחד וכאלה הנוהגים כלפי המטופל ברשלנות. סבורני, כי יש מקום לקטיגוריה שלישית של מקרים, כמו זו שלפנינו, בה הרופא אמנם לא נקט בטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. פרופ' Rood , הגדיר את השימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה כהתנהגות שאינה חכמה, “unwise” , כדבריו. אינני סבור כי התנהגות שאיננה חכמה הינה, כשלעצמה, התנהגות רשלנית. ניתן להניח כי לו סבר המומחה, ששימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה עולה כדי התרשלות, לא היה נוקט בביטוי כזה, כי אם בביטוי חריף יותר. השימוש בביטוי “unwise” מוכיח, לדעתי, כי קיים "תחום ביניים" בין הטיפול הטוב ביותר לבין הטיפול הרשלני. בתחום זה בו אנו עוסקים, יש למצוא את שביל הזהב. מחד, יש להציב רף גבוה של רמת זהירות הנדרשת ממטפלים רפואיים, מאידך, אסור לרף להיות גבוה מדי, שמא יישתק למעשה כל מערכת רפואית. אם בכל טיפול בו עלול להיגרם נזק זמני חולף נדרוש שימוש באמצעים הטובים ביותר הקיימים, אף אם אינם רווחים בפרקטיקה, נציב בכך סטנדרט גבוה מהמקובל, סטנדרט כזה שיחייב רופאים לנהוג בזהירות החורגת מן המקובל. 7. אשר לשאלת הקשר הסיבתי-משפטי, שבין ההתרשלות, אם היתה, לבין הנזק: חברתי הנכבדה, השופטת ביניש, אימצה לעניין זה את מבחן הציפיות וקבעה שנזק מסוגו של הנזק שנגרם היה צפוי וידוע בשעת הטיפול, ובהתאם קבעה שהתקיים הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק. אכן, הלכה היא שאין צורך שהמזיק יצפה בדיוק את הנזק שאירע בפועל ואת אופן התהוותו, ודי בכך שצפה שיכול להיגרם נזק מהסוג של הנזק שאכן נגרם. עם זאת, בענייננו, ספק רב אם "הנזק" הנצפה - התופעות החולפות - הינו מאותו סוג של הנזק שנגרם בפועל. השופט ברק (כתוארו אז) התייחס בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' , פ"ד לח(3) 1, 9, לקושי שבקביעת הגבול בין נזק צפוי לנזק שאינו צפוי וקבע קו מנחה שיש בו כדי לסייע בפתרון הבעייתיות, לאמור: "... לא תמיד קל הוא לקבוע את קו הגבול שבין הקוים הכללים (שצפייתם נחוצה) לבין הקוים הפארקטיקולריים (שצפייתם אינה נחוצה). בעניין זה ניתן להיעזר, לדעתי, במבחן הסיכון ובמבחן השכל הישר, ובכך ליצור סינתזה בין המבחנים הללו". על בסיס מבחנים אלה מגיעים אנו למסקנה, כי במקרה שאנו עוסקים בו, לא סוג הנזק ולא הליך התרחשותו היו צפויים. אי אפשר להושיב תחת קורת גג אחת, כסוג נזק אחד, פגיעות עיצביות חולפות, סחרחורת ונימנום, שניתן להגדירם יותר כאי נוחות זמנית מאשר נזק גוף של ממש, יחד עם מוגבלות בגפיים, הפרעות נוירולוגיות וקוגנטיביות, מהן סובלת המערערת. הרחבה כזו של צפיית סוג הנזק, עשוייה, לדעתי, לגרוע מכוחו של מבחן הצפיות. אחרית דבר: "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות". ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ - פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד"ר ר' חפץ ואח' , פ"ד טו 1974, 1977. דעתי היא, איפוא, כדעת המשנה לנשיא, כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות, כאמור, בפסק דינו של המשנה לנשיא ש' לוין, כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"א בכסלו התשנ"ט (30.11.98). משנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. N07 חכ/	[ "ע\"א 935/95", "ע\"א 744/76", "ע\"א 705/78", "ע\"א 4025/91", "בע\"א 612/78", "ע\"א 235/59", "בע\"א 3108/91", "ע\"א 612/78", "בע\"א 854/87", "ע\"פ 116/89", "ע\"א 145/80", "ע\"א 243/88", "בע\"א 576/81", "ע\"א 2061/90", "ע\"א 350/77", "ע\"א 299/71", "ע\"א 615/89", "ע\"א 2757/93", "בע\"א 4025/91", "בע\"א 323/89", "למשל 577", "ע\"א 280/60" ]	8,668
2,758	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 598 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערער : אשרף מוחמד איברהים נגד המשיבים : 1. המפקד הצבאי באיזור יו"ש 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.12.93 בת"א 1286/89 שניתן על ידי כבוד השופט ברלינר תאריך הישיבה: יא בסיון תשנ"ז (16.6.97) בשם המערער : עו"ד קין מירון בשם המשיבים : עו"ד אורית סון ה ח ל ט ה הצענו לפרקליטים להוסיף סכום כולל של 325,000.- ש"ח להיום. המערער מסכים וגב' סון צריכה לקבל הוראות. הפרקליטות תודיע לנו תוך 10 ימים אם הפשרה מקובלת עליה, ואם כן ינתן פסק הדין לפי ההסכמה. אם לאו - ינתן פסק הדין לפי החומר שבתיק. ניתן היום יא בסיון תשנ"ז (16.6.97). המשנה לנשיא שו פ ט שו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94005980. B02	[ "ע\"א 94" ]	8,669
11,950	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 598/94 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערער : אשרף מוחמד איברהים נגד המשיבים : 1. המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון 2. מדינת ישראל ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.12.93 בת"א 1286/89 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: י"א בסיון התשנ"ז ( 16.06.97 ) בשם המערער : עו"ד מירון קין בשם המשיבים: עו"ד מיקי חשין ועו"ד אורית סון פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער (יליד 1975) הוא תושב מחנה הפליטים נור א-שמס שליד טול-כרם. ביום 16/3/88, והוא אז כבן שלוש-עשרה, נפגע המערער מכדור רובה שנורה על-ידי חייל צה"ל. מן העובדות שלא נשנו במחלוקת עלה, כי המעשה התרחש בעת שחיילי צה"ל רדפו אחר מתפרעים באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריו של המערער. המערער, שלא היה מעורב בהתפרעות, נפגע מן הירי בעת שישב ליד פתח-ביתו. בתביעתו, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, תבע המערער מן המשיבים לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מן הפגיעה האמורה. במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לכלל הסכם, כי מבלי להודות באחריותם לאירוע, יפצו המשיבים את המערער בגין "75 אחוזים מסכום הנזק שייקבע בפסק-דין סופי וחלוט". לאחר שמיעת ראיות וטענות לעניין גובה הנזק קבע בית המשפט המחוזי כי שיעור נזקיו של המערער - ליום מתן פסק הדין (5/12/93) - מסתכם בסך 1,407,000 ש"ח. על-פי המוסכם בין הצדדים הועמד חיובם של המשיבים על סך 1,055,250 ש"ח (75% מסך-כול הנזק שנקבע) בתוספת הוצאות המשפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 200,000 ש"ח. בפסק הדין נקבע, כי "החיוב הוא לעוד 30 יום מהיום". נמצא שהחובה לשלם למערער הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים שחויבו לשלם לו הוטלה על המשיבים רק מתום שלושים ימים ליום מתן פסק הדין. בערעור ובערעור-שכנגד משיגים הצדדים, מזה ומזה, על גובה הפיצויים בכמה מפריטי הנזק. מהות הפגיעה 2. עקב הפגיעה נגרמו למערער נזקים גופניים קשים. הקליע שנורה לעברו פגע בפניו, חדר ללסתו ולחלל פיו, ריסק חלקים מעצמות הלסתות והחיך ופגע במחיצות של מערות האף. אך הנזק המשמעותי ביותר נגרם לעיניו של המערער, שכתוצאה מן הפגיעה איבד לחלוטין ולצמיתות את כושר הראייה והפך לעיוור. המשיבים קיוו לשכנע את השופט המלומד, כי את הנזקים לכושר הראייה של המערער אין לייחס לפגיעת הכדור אלא לסיבה אחרת כלשהי. אך השופט דחה עמדה זו מכול וכול. מן החומר הרפואי, לרבות מסמכי בית החולים, עלה, כי עוצמת הפגיעה שספג המערער וקירבתה לעיניים מוכיחות בדרגת ודאות מספקת כי גם הפגיעה באור עיניו של המערער מקורה באותו קליע. ייחוס הפגיעה בעיניים לגורם אחר אמנם לא נשלל לחלוטין על-ידי המומחים הרפואיים, אך בהעדר שמץ ראיה אודות התרחשותו של מאורע אחר, במועד בו נפגע המערער מן הקליע, לא ראה השופט יסוד לניסיון המשיבים להיתלות בגורם זר היפותטי. בהודעת הערעור-שכנגד טענו המשיבים כי השופט המלומד שגה בקביעתו האמורה. ואולם בסיכומי טענותיהם לא חזרו עוד על טענתם זו, ונראה כי זנחו אותה. להסרת ספק אוסיף, כי על-פי חומר הראיות שהיה לפניו רשאי היה השופט לקבוע שגם את הנזק לעיניו של המערער יש לייחס לפגיעת הקליע שבגין תוצאותיה קיבלו המשיבים על עצמם לפצותו. על יסודה של תשתית זו בחנתי את השגותיהם של הפרקליטים המלומדים, בערעור ובערעור-שכנגד, על שיעורי הפיצויים שנפסקו למערער ביחס לפריטי הנזק השונים. בכמה מן הפריטים - שרק אליהם אתייחס להלן - יש, לדידי, מקום להתערב. אתייחס תחילה לערעור-שכנגד, בגדרו העלו המשיבים השגה מוצדקת כנגד אחד מרכיבי החישוב שעל יסודו נקבע שיעור נזקו של המערער בגין הפסד כושר השתכרות. קבלת עמדת המשיבים תוביל להפחתת הפיצוי שנפסק בפריט זה. אחר-כך אפנה לאותן מטענות הערעור העיקרי, שקבלתן תוביל להגדלת הפיצוי שנפסק למערער בכמה מפריטי הנזק ואף להטלת חיובים נוספים על המשיבים. הפסד כושר השתכרות 3. בעת שנפגע היה המערער כבן שלוש-עשרה. עקב חומרת הפגיעה, שלבד מעיוורון כללה גם פגיעה בכושר הדיבור ומיגבלות נוספות, נעצרה התפתחותו השכלית של המערער כמעט לחלוטין. על רקע השכלתו הדלה, שיוכו הסוציואקונומי הנמוך וכישלון הניסיונות לשקמו, קבע השופט המלומד, כי סיכוייו של המערער להכשיר עצמו למקצוע כלשהו, או להשיג מקום עבודה, הם כה קטנים עד שאין להביאם בחשבון כלל. הנחת המוצא היתה איפוא שהמערער זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות מלא למשך 47 שנות תוחלת העבודה שלו. את גובה ההפסד, שעליו יש לפצותו, ביסס השופט על סך 1,700 ש"ח לחודש, שהוא גובה השכר הממוצע של תושבי אזור יהודה ושומרון העובדים בישראל. מן הראיות הוברר, כי גובה השכר הממוצע של העובדים בתחומי האזור הוא נמוך במידה ניכרת (פחות משני-שלישים משכרם הממוצע של המועסקים בישראל), אך השופט סבר כי מכלל הנסיבות ניתן להסיק שאלמלא נפגע עשוי היה המערער להימנות עם תושבי האזור המועסקים בישראל. על יסוד נתונים אלה אמד השופט את נזקו של המערער בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 514,000 ש"ח. בפי המשיבים (שרק מצדם באה השגה על גובה הפיצוי שנפסק בפריט זה) שתי טענות: האחת, כי על בית המשפט היה להביא בחשבון את האפשרות שהמערער, חרף מיגבלותיו, יוכל לעבוד, ולוא באופן חלקי, במפעל לייצור בלוקים השייך לאביו או בעבודת כפיים אחרת. ושנית, שאת הפיצוי על הפסד השתכרותו הצפוי היה על בית המשפט לבסס על שכרם הממוצע של העובדים באזור יהודה ושומרון, ולא על בסיס שכרם הממוצע של עובדים תושבי האזור המועסקים בישראל. טענתם הראשונה של המשיבים מופנית כנגד קביעת בית המשפט המחוזי, שכתוצאה מן הפגיעה נשללה מן המערער לחלוטין יכולת ההשתכרות; ובהכרעה עובדתית זו אינני רואה יסוד להתערב. אך טענתם השניה של המשיבים ראויה, לטעמי, להתקבל בחלקה. ענייננו בנער שבמועד הפגיעה טרם השתלב במעגלי העבודה. בהערכת סיכויי השתכרותו בעתיד רשאי היה השופט להביא בחשבון גם את האפשרות, שאלמלא נפגע עשוי היה המערער להיקלט בעבודה בישראל. אך בקביעת הפסדו לא היה השופט רשאי להתעלם מן האפשרות האחרת , היינו שכרבים מתושבי אזור יהודה והשומרון אף המערער עתיד היה למצוא את פרנסתו בעבודה בתחומי אזורו. בהעדר ראיה לסתור נכון היה, לדעתי, להניח כי שתי האפשרויות - האפשרות שהמערער היה נקלט בעבודה בישראל והאפשרות שהיה נקלט בעבודה באזור - הן שקולות. מכאן שאת הפסד השתכרותו של המערער היה מן הראוי לבסס על אומדן המשקלל את שני ממוצעי השכר הרלוואנטיים. מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי ממוצע השכר לעובדים באזור יהודה והשומרון במועד הרלוואנטי עמד על סך 1,000 ש"ח לחודש. מכאן שאת הפסד השתכרותו של המערער, למועד החישוב שערך בית המשפט המחוזי, יש להעמיד על סך 1,350 ש"ח לחודש (תחת 1,700 ש"ח לחודש). לפי מקדם ההיוון 302.17, שלפיו חישב בית המשפט המחוזי את גובה ההפסד בפריט זה, יועמד סכום הנזק שנגרם למערער על סך 408,000 ש"ח (תחת 514,000 ש"ח). סיעוד ועזרת הזולת 4. לא היתה מחלוקת כי בשל עיוורונו נזקק המערער, ויוסיף להיזקק כל ימי חייו, לעזרת הזולת. את נזקי העבר (עד למועד מתן פסק הדין) אמד השופט בסך 60,000 ש"ח, ואילו את נזקי העתיד אמד בסך 328,000 ש"ח. בערעורו משיג בא-כוח המערער על מיעוט הסכום בו אמד השופט את נזקי העתיד. בקביעת הנזק בפריט זה הביא השופט בחשבון הוצאה חודשית ממוצעת בסך 1,000 ש"ח, האמורה לספק את מלוא צורכי המערער הן בסיעוד רגיל (עזרת הזולת) והן בסיעוד מקצועי (שיקום מקצועי והכשרה בסיסית לחיים בתנאי עיוורון, כשיטות נחייה, תנועה והתמצאות). בסיכומי בא-כוח המערער נטען, כי בהערכת נזק זה התעלם השופט מן הראיות שהובאו לפניו, ביחס להיקף העזרה שתידרש למערער לאורך כל שנות חייו וביחס לעלות הכספית בה כרוכה קבלת העזרה. בהסתמכו על הראיות טען בא-כוח המערער, כי את נזקו של המערער בעבור עזרת הזולת שהוא עתיד להיזקק לה היה על בית המשפט להעמיד על סך 747,840 ש"ח (השווי המשוערך להוצאה חודשית ממוצעת בסך 2,280 ש"ח), וכי את שווי הסיעוד המקצועי שהמערער ייזקק לו, צריך היה להעריך בסכום נוסף ונפרד של 127,500 ש"ח. עיון בטענות הביאני למסקנה, שאת הפיצוי שנפסק למערער בפריט זה אכן מוצדק להגדיל, הגם שלא בשיעורים להם טען בא-כוחו. מתוך התחשבות בכלל הנסיבות, לרבות הפער הניכר בין עלותם של השירותים בישראל לבין עלותם באזור יהודה והשומרון, הייתי מבסס את חישוב נזקו של המערער, בגין עזרת הזולת וסיעוד מקצועי גם יחד, על הוצאה חודשית ממוצעת כוללת של 1,750 ש"ח (תחת 1,000 ש"ח) וכפועל-יוצא מכך מעמיד את סך-כול הנזק בפריט זה על סכום משוערך של 574,000 ש"ח (תחת הסך 328,000 ש"ח). הוצאות רפואיות ואביזרים 5. השופט המלומד קבע כי המערער עתיד להיזקק לטיפולים רפואיים שונים: התקנת פרוטזות לעיניים (או, לפחות, לאחת מעיניו), טיפולי שיניים ושיקום הפה וטיפולים בתחום אף-אוזן-גרון. את עלות ההוצאות הרפואיות בגין מכלול הטיפולים הללו שם השופט בסך כולל של 80,000 ש"ח. מכלל אמצעי סיוע ואביזרים שעיוורים עשויים להסתייע בהם הכיר השופט באפשרות שהמערער עתיד להיזקק למקל נחייה אלקטרוני וכן למחשב שבעזרתו יוכל "לקרוא" חומר כתוב. את עלותם של אביזרים אלו שם השופט בסכום נוסף של 75,000 ש"ח. העיון בטענות בא-כוח המערער שיכנע אותי שאת הסכום שנקבע בגין ההוצאות הרפואיות יש להגדיל בכדי מחציתו ולהעמידו על סך 120,000 ש"ח (תחת 80,000 ש"ח). כן נראה שבקבעו את העלות של מקל נחייה אלקטרוני ושל מחשב המתאים לצרכיו של עיוור, לא הביא השופט בחשבון את העלויות הנובעות מפחת ומצורכי חידושו של הציוד. באומדן זהיר הייתי מעמיד את הנזק בפריט זה על סך 150,000 ש"ח (תחת 75,000 ש"ח). ניידות 6. השופט המלומד קיבל שבשל נכותו יידרש המערער להוצאות נסיעה מוגברות. את ההפרש בהוצאותיו בתחבורה ציבורית ונסיעות מיוחדות שם השופט בסכום כולל של 50,000 ש"ח. סכום זה מניח הוצאה עודפת בסך של כ150- ש"ח לחודש בלבד. המערער טוען כי סכום זה אינו משקף את היקף צרכיו הממשיים של המערער, ואני סבור כי הדין עמו. עם זאת אין בידי לקבל את שיטת החישוב על-פיה הגיע בא-כוח המערער להערכת נזק בסך של כ400,000- ש"ח. את נזקו של המערער בפריט זה יש לאמוד בסכום גלובאלי, והסכום הנראה לי מתאים הוא 150,000 ש"ח, שיבוא תחת הסכום 50,000 ש"ח שנקבע בפסק הדין קמא. הפרשי הצמדה וריבית 7. בפי בא-כוח המערער היו השגות גם על אי-חיוב המשיבים בתשלום ריבית על הפיצוי שנפסק למערער בגין כאב וסבל, מיום האירוע שבעטיו נפגע, וכן על אי-חיובם בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על כלל החיובים מיום מתן פסק הדין. ואני סבור, כי בשני העניינים הדין עמו. הפיצוי שנקבע בגין כאב וסבל מסתכם בסך 220,000 ש"ח, והמערער זוכה ב75%- מסכום זה. על הפיצוי שנפסק לו בפריט זה היה המערער זכאי, כמקובל, לפסיקת ריבית כחוק מיום האירוע (16/3/88). בית המשפט המחוזי, שנמנע מפסיקת ריבית, לא הסביר בפסק-דינו מדוע ראה לחרוג מן הכלל. טענת המשיבים, כי גובה הפיצוי שנפסק למערער על כאבו וסבלו מחפה על אי-פסיקת ריבית, אינה יכולה להתקבל. במאמר מוסגר אוסיף, כי השגת המשיבים על גובה הפיצוי בגין כאב וסבל, שבערעור-שכנגד וכן בסיכומי-טענותיהם נוסחה בלשון כללית וסתמית, לא שיכנעה אותי כי הסכום שנקבע אינו הולם את חומרתה המופלגת של הפגיעה. נמצא כי המערער זכאי לתוספת ריבית כחוק על סכום הפיצוי שנפסק לו בגין כאב וסבל מיום האירוע. חישובי הנזק והפיצוי נקבעו על-ידי השופט המלומד בערכי יום מתן פסק הדין. באמירתו בסוף פסק-דינו כי "החיוב הוא לעוד 30 יום מהיום" העניק השופט למשיבים אורכת תשלום של 30 ימים שבהם לא יישאו החיובים הפרשי הצמדה וריבית. השופט לא הסביר, ואני לא מצאתי, מה הניעו להעניק למשיבים פטור זה. גם עניין זה טעון איפוא תיקון מלפנינו. העולה מן המקובץ 8. בסיכומם של דברים נראה לי כי יש להתערב בחיובי פסק הדין בפרטים עליהם עמדתי. פרטי החיוב האחרים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא יעמדו בעינם. התוצאה המשוקללת הנובעת מקבלתם של הערעור ושל הערעור-שכנגד היא, שלסכום הפיצויים שנפסק למערער על-ידי בית המשפט המחוזי ייתווסף סכום של 266,250 ש"ח (בערכי יום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי) על-פי הפירוט הבא: הגדלת שיעור הנזק בגין סיעוד ועזרת הזולת סך 246,000 ש"ח " " " " הוצאות רפואיות " 40,000 " " " " " אביזרים מיוחדים " 75,000 " " " " " הוצאות ניידות " 100,000 " סך הכול סך 461,000 ש"ח הפחתת שיעור הנזק בגין הפסד השתכרות " 106,000 " יתרת סכום ההגדלה סך 355,000 ש"ח 75% מן הסכום סך 266,250 ש"ח בנוסף לאמור זכאי המערער לתוספת ריבית חוקית על הסכום שנפסק לזכותו על-ידי בית המשפט המחוזי בגין כאב וסבל (75% מסך 220,000 ש"ח) מיום האירוע נשוא תביעתו, וכן להפרשי הצמדה וריבית כחוק על מלוא סכום חיובי פסק הדין מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים ישלמו למערער את הוצאות הערעור, בהתאם לתוספת הסכום שנפסק לו, ושכר-טרחת עורך-דין (בשתי הערכאות) בסך 40,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כו' בתמוז תשנ"ז (31.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94005980. F03	[ "ע\"א 598/94" ]	8,670
2,759	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 3701 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : שלמה אשר בקשה לפטור מערבון בשם המבקשת: עו"ד אלישע אטיאס החלטה ההודעה על קביעת סכום הערבון שנשלחה למבקשת מתייחסת בסיפא שבה למבקשת שהיא חברת ביטוח, ויש לנהוג לפיה. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037010. Q02	[ "רע\"א 97" ]	8,671
3,469	בבית המשפט העליון רע"א 3701/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : שלמה אשר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בהמ' 5292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' טלגם בשם המבקשת: עו"ד מ' תגר ואח' בשם המשיב: עו"ד א' חגאג ה ח ל ט ה 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בהחלטתו מיום 29.5.97, האריך למשיב את המועד לתשלום האגרה בגין תביעה שהגיש נגד המבקשת, "עד להכרעה בבקשה מחודשת לדחיית אגרה אם תוגש כזו עד 25.6.97". המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על ההחלטה. 2. זמנן של ההשגות הרבות שהעלתה המבקשת בבקשתה יגיע בעת הדיון בבקשתו המחודשת של המשיב, אם הוגשה כזאת, או בשלב אחר של הבירור. עתה אין צורך להקדים את המאוחר, ובעיקר לאור הוראתו של בית המשפט המחוזי לפיה אם לא יגיש המשיב בקשה כאמור "יחול באותו יום תשלום מלוא האגרה, או שהתובענה תמחק". 3. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 370197	[ "רע\"א 3701/97" ]	8,672
8,003	בבית המשפט העליון רע"א 3701/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : שלמה אשר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בהמ' 5292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' טלגם בשם המבקשת: עו"ד מ' תגר ואח' בשם המשיב: עו"ד א' חגאג ה ח ל ט ה 1. ביום 10.7.97 דחיתי את בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.5.97 לפיה האריך למשיב את המועד לתשלום האגרה בגין תביעה שהגיש נגד המבקשת, "עד להכרעה בבקשה מחודשת לדחיית אגרה אם תוגש כזו עד 25.6.97". כפי שאמרתי שם "זמנן של ההשגות הרבות שהעלתה המבקשת בבקשתה יגיע בעת הדיון בבקשתו המחודשת של המשיב, אם הוגשה כזאת, או בשלב אחר של הברור". בינתיים הגיש המשיב בקשה מחודשת לפטור אותו מתשלום האגרה, שככל הנראה טרם נדונה. עתה הגישה המבקשת "בקשה לביטול החלטה וקיום דיון" בה היא חוזרת ומעלה את הטענות שהעלתה. 2. אין לבקשה יסוד דיוני או עניני ולמותר להוסיף על מה שאמרתי בענין זה בהחלטתי הקודמת. המבקשת תיטיב לעשות אם תפעל כפי שהונחתה שם. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ט בתמוז תשנ"ז (24.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ	[ "רע\"א 3701/97" ]	8,673
2,760	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6988/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. המוביל עוצמה (1990) בע"מ 2. סאבר עאסי נגד המשיב : מוראר שריף סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069880. A01 /דז/	[ "ע\"א 6988/96" ]	8,674
29,397	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6988/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערערים : 1. המוביל עוצמה (1990) בע"מ 2. סאבר עאסי נגד המשיב : מוראר שריף ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 11.8.96 בתיק 409/94 שניתן על ידי כבוד השופט ה. גרסטל תאריך הישיבה: טז באייר תשנ"ח (12.5.98) בשם המערערים : עו"ד מיכאל שחור בשם המשיב : עו"ד איצקוביץ עו"ד שחור: אנו חוזרים בנו מהערעור. פסק-דין הערעור נדחה. ניתן היום טז באייר תשנ"ח (12.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069880. B02	[ "ע\"א 6988/96" ]	8,675
2,762	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 230 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער : יהושע אברהם נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.12.95 בת.פ.ח. 531/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש. סירוטה, ד. ברלינר, ז. המר תאריך הישיבה: ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97) בשם המערער : עו"ד כרמון דן בשם המשיב ה: ד. ביינוול פסק-דין השופט י. קדמי 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום ואינוס, שביצע במתלוננת בחדרו, בניגוד לרצונה ואגב שימוש בכוח ובאיומים; ונדון בשל כך לשבע שנים מאסר בפועל, אליהן נוספו שישה חודשים מאסר על תנאי שהופעל באורח מצטבר. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד העונש. 2. א. הערעור כנגד ההרשעה מתמקד בשאלת ה"הסכמה" של המתלוננת למעשים המיניים שבוצעו בגופה; כאשר טענתו של המערער היא, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחר להאמין לגירסת הכפיה והשימוש בכוח שהציגה המתלוננת ודחה את גרסתו שלו, לפיה נעשה הכל בהסכמתה ובעידודה. ב. בית המשפט המחוזי בחן את הגירסה שהציגה המתלוננת בעדותה בפניו ביסודיות ובהרחבה, על רקע הדברים שמסרה בהודעתה במשטרה והראיות האחרות שבאו בפניו; ואנו לא מצאנו עילה המצדיקה התערבות במימצאי המהימנות שקבע, עליהם מבוססת הרשעתו של המערער. לגירסתה של המתלוננת יש תמיכה-של-ממש בסימני הזעזוע הנפשי, שניכרו עליה שעה שמסרה את תלונתה במשטרה, בתוצאות הבדיקה הרפואית המתיישבות עם גירסתה ובהודאתו של המערער כי אמר למתלוננת עובר לעזיבת דירתו שלא תתלונן במשטרה. ג. אכן, לא נמצאו על גופה של המתלוננת סימנים להתנגדות פיזית מצידה; ואין מחלוקת על כך, שהמעשים המיניים נעשו בה לאחר שבילתה עם המערער בחדרו בערב הקודם ולא התנגדה לליטופים בעלי אופי אינטימי מצידו, כשהיא יושבת עמו על מיטתו וכששניהם מכוסים בשמיכה. ברם, אין בכל אלה כדי לסייע למערער. לגירסתה של המתלוננת - שנמצאה מהימנה כאמור - כאשר המערער ביקש להרחיק לכת אל מעבר לליטופים היא הבהירה לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי אין היא מוכנה לקשר אינטימי עמוק יותר; וכאשר המערער לא שעה לדבריה וניסה, אגב שימוש בכוח, לכפות עליה את עצמו, התנגדה למעשיו והוא התגבר על התנגדותה באלימות ובאיומים. כידוע, מאז תיקון הוראותיו של חוק העונשין בקשר לעבירות אינוס ומעשה סדום, שוב אין "אי הסכמה" חייבת לבוא לכלל ביטוי במאבק פיזי ובהרמת קול צעקה וזעקה לעזרה; ודי לתביעה בהוכחת "אי הסכמה" כפשוטה, ובלבד שתיעשה באופן שלא יותיר ספיקות באשר למשמעותה. במקרה דנן, הבהירה המתלוננת למערער את "אי הסכמתה"; שאחרת לא היה צורך בשימוש בכוח ובאיומים כדי להכניעה, ולבקש ממנה לבל תתלונן במשטרה טרם לכתה. בנסיבות העניין, אין המערער יכול להיבנות מכך, שלליטופים המתלוננת הסכימה. ד. משלא נמצאה עילה להתערבות במימצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ומשאין בידי המערער להסתייע בהסכמתה של המתלוננת לליטופיו ובכך שלא קיימה מאבק שהותיר אחריו סימנים פיזיים - דין הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 3. את ערעורו כנגד גזר הדין סומך הסניגור, בעיקרו של דבר, על כך שבית המשפט לא נתן משקל נאות לקולא לנסיבותיו האישיות של המערער ולהתנהגותה קלת הדעת של המתלוננת, אשר נטעה אצל המערער את התחושה כי נשא חן בעיניה ולא תתנגד להעמקת הקשר ביניהם. לא נוכל להיעתר למערער. העונש שנגזר משקף את חומרת התנהגותו על רקע נסיבותיו האישיות; ולנוכח עברו הרצוף בעבירות של אלימות לא מצאנו עילה להתערבותה של ערכאת הערעור, גם הערעור כנגד גזר הדין נדחה. ניתן היום, ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96002300. H02	[ "ע\"פ 96" ]	8,676
2,763	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ע"פ 4689/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המערער : סמיר אבו חג'ג נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.97 בת"פ 136/96 שניתן על-ידי כבוד השופט מודריק החלטה לתגובת המדינה בתוך 7 ימים ממועד ההמצאה, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, כה בתמוז התשנ"ז (30.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046890. L01	[ "ע\"פ 4689/97" ]	8,677
14,141	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4689/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקש : סמיר אבו חג'ג' נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בית- המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.97 בת.פ. 136/96 שניתן על-ידי כבוד השופט מודריק החלטה בהסכמת המדינה, אני מעכבת את תשלום הקנס שהוטל על המבקש, עד למתן פסק-דין בערעור. ניתנה היום, ז באב התשנ"ז (10.8.97) ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046890. L02	[ "ע\"פ 4689/97" ]	8,678
22,796	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4689/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' גולדברג המערער : סמיר אבו חג'ג נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של ב ית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.97 בת.פ. 136/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ג' באדר התשנ"ח ( 01.03.98 ) בשם המערער : עו"ד רמי דיין בשם המשיב ה: עו"ד אמי פלמור-הרץ פסק-דין בהמלצתנו, הסכימה באת-כוח המדינה לקבלת הערעור במובן זה, שהקנס בסך 60,000 ש"ח יחל תשלומו לאחר עבור ששה חודשים מאז שחרורו של המערער ממאסרו, כך שששה חודשים לאחר מכן, מידי חודש בחודשו, ישולם הקנס בששה תשלומים שווים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. התשלום הראשון בחודש השביעי. ניתן היום, ג' באדר התשנ"ח (01.03.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046890. A03 /דז/	[ "ע\"פ 4689/97" ]	8,679
2,764	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7178 בפני: כב' הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערערים : 1. אסחאק יוסף אבו תאיה 2. האני מחמוד אבו תאיה 3. סאמי מחמוד אבו תאיה 4. האשם מחמוש אבו תאיה נגד המשיבים (המבקשים): 1. אחמד יוסף אבו תאיה 2. עדנאן יוסף אבו תאיה 3. מוסטפא מחמד אבו תאיה 4. פאיז מוסא יוסף אבו תאיה בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים : עו"ד יעקב פודים ה ח ל ט ה לתגובת המערערים אשר תוגש תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה באדר ב' תשנ"ז (3.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. Q01	[ "ע\"א 96" ]	8,680
11,574	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7178 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ים : אסחאק יוסף אבו תאיה ו3- אח' נגד המשיב ים : אחמד יוסף אבו תאיה ו3- אח' בקשה להפחתת ערבון או להמרתו ולהארכת מועד להפקדתו בשם המערערים: עו"ד ג'ורג' שוכרי החלטה בתגובה לבקשה למחיקת הערעור הגישו המערערים בקשה להפחתת סכום הערבון או להמרתו בערובה אחרת, ובקשה נוספת להארכת מועד. מתבקשת עמדת המשיבים בנוגע לבקשה להפחתת סכום הערבון או להמרתו. התגובה תוגש תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה. אני מאריכה את המועד להפקדת הערבון עד להחלטה בבקשה. ניתנה היום, א' בניסן תשנ"ז (8.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. Q02	[ "ע\"א 96" ]	8,681
13,557	ב בית המשפט העליון ע"א 7178/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשים : אסחאק יוסף אבו תאיה ו-3 אח' נגד המשיב ים : אחמד יוסף אבו תאיה ו-3 אח' בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקשים: עו"ד ג'ורג' שוכרי בשם המשיבים: עו"ד יעקב פודים החלטה בתאריך 8.4.97 החלטתי להאריך את המועד להפקדת הערבון עד להחלטה בבקשה להפחתתו או להמרתו בערובה אחרת. אשר לבקשה להפחתת סכום הערבון או להמרתו בערובה אחרת, אני מחליטה לדחותה. המדובר בארבעה מערערים אשר יכולים לגייס במאמץ משותף את סכום הערבון. לכך יש להוסיף, כי סכום ההוצאות שפסקה הערכאה הראשונה לא שולם. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א בכסלו תשנ"ח (10.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. O03	[ "ע\"א 7178/96" ]	8,682
36,116	ב בית המשפט העליון ע"א 7178/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ים : אסחאק יוסף אבו תאיה ו-3 אח' נגד המשיב ים : אחמד יוסף אבו תאיה ו-3 אח' בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערערים: עו"ד ג'ורג' שוכרי בשם המשיבים: עו"ד יעקב פודים החלטה בהמשך להחלטה מיום 10.2.98 אשר נמסרה לבא כוח המערערים בתאריך 18.2.98, אני דוחה את הערעור. המערערים ישאו בשכר טירחת המשיבים בגין הטיפול בערעור ובבקשות הביניים השונות שהוגשו במסגרתו, ואשר הצריכו תגובה, בסכום כולל של 1,500 ש"ח. ניתנה היום, י"א באייר תשנ"ח (7.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. O04	[ "ע\"א 7178/96" ]	8,683
2,765	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1193/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר המערער : אבי בן יוסף פינטו נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 12.11.96 בת.פ. 154/93 שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, צ' סגל ונ' הנדל תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשנ"ז (7.7.97) בשם המערער: עו"ד ח' כהן ועו"ד ר' דרחו בשם המשיבה: עו"ד א' פלמור-הרץ פסק-דין 1. המערער הורשע בעבירה של מעשה סדום ונדון למאסר חמש שנים לריצוי בפועל וכן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו לתקופה של תשעה חדשים. הערעור שלפנינו סב על ההרשעה ועל חומרת העונש כאחד. 2. עמדתו של המערער בבית המשפט המחוזי היתה שאירוע הבעילה כלל לא אירע. לענין זה נמצאה עדותה של המתלוננת מהימנה ואף נמצאו לה תימוכין חיצוניים למכביר. לעומת זאת לא נמצאה עדות המערער מהימנה. לפנינו שינה פרקליט המערער את טעמו או את טעמה (של עמדת מרשהו) והיה מוכן להסכים שאמנם מעשה הבעילה אירע; ועם זאת טען שעדות המתלוננת איננה מהימנה לגבי נסיבות האירוע שלפי גירסתה של המתלוננת בוצע שלא בהסכמתה. אין כל תימוכין לטענה זו בחומר הראיות או בממצאיו של בית המשפט המחוזי המבוססים היטב. לפיכך אנו דוחים את הערעור על ההרשעה. לא מצאנו כל עילה להתערב אף במידת העונש. מעשה הסדום בו הורשע המערער בוצע בצורה ברוטלית, חרף מחאותיה של המתלוננת; והעובדה שהתקיימה בין המערער והמתלוננת היכרות מוקדמת שנותקה אינה יכולה להיחשב כגורם מקל. נתנו דעתנו לכל הנסיבות שנטענו לפנינו ונחה דעתנו שאין עילה להתערב אף במידת העונש. לפיכך אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, ב' בתמוז התשנ"ז (7.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011930. B04	[ "ע\"פ 1193/97" ]	8,684
11,761	בבית המשפט העליון בירושלים ע"פ 97 / 1193 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקש: פינטו אבי בן יוסף נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 12.11.96 בת"פ 154/93 על ידי כבוד השופט צ' סגל החלטה המבקש הורשע במעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345 (א)(1), היינו - מעשה סדום שדינו כדין אונס ונגזר עליו עונש של 5 שנות מאסר בפועל בצירוף 9 חודשי מאסר על תנאי שהופעל באופן מצטבר. עתה פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לדחות את ביצוע העונש עד לאחר שיתברר ערעורו על ההרשעה בבית משפט זה. טענתו העיקרית של בא כוח המבקש היא, כי סיכויי הערעור טובים. נוכח נסיבות המקרה הוא מצפה, כי בית משפט זה יתערב בממצאי הערכאה ששמעה את הראיות ויתן דעתו לנסיבות יוצאות הדופן המצדיקות את זיכויו של המבקש. במיוחד מדגיש הוא, כי מדובר במתלוננת שהיתה קודם לכן חברה של המבקש וקיימה עמו בעבר יחסי מין, ואשר באה בהסכמה לביתו לפנות בוקר. עוד הצביע בא כוח המבקש על כך שאין חשש שאם מרשו ישוחרר הוא יימלט מן הדין כיוון שהיה משוחרר תקופה ארוכה בערובה, הקפיד להתייצב למשפטו ואף התייצב במועד לנשיאת עונשו. בפסק דין ארוך ומפורט ניתח בית המשפט המחוזי את הראיות בתיק ודחה מכל וכל את גירסת המבקש אשר הכחיש קיום יחסים עם המתלוננת במועד הנטען לביצוע העבירה. בבקשה בכתב ובטיעון בפני, טען בא כוחו החדש של המבקש, שלא ייצג אותו בערכאה דלמטה, כי בית משפט קמא לא היה פטור מלבחון את האפשרות הנלמדת מן הנסיבות כי קויימו יחסים בין המתלוננת למבקש בהסכמה, וזאת על אף גירסתו המכחישה של המבקש. על טענה אחרונה זו השיב בא כוח המדינה, כי הגירסה החדשה הטוענת להסכמה לא תביא ממילא לזיכויו של המבקש, שכן בהתחשב בכך שהמתלוננת היא קטינה שטרם מלאו לה 18 שנים ביום ביצוע העבירה, הרי אם נעשה המעשה בהסכמה מדובר בעבירה לפי סעיף 347 (א) שדינה - מאסר 5 שנים. אין הדיון בבקשה מאפשר בחינה מדוקדקת של טענות המבקש בערעורו, בחינה אשר שני הצדדים ביקשו בעת הדיון כי תיעשה. די אם אומר, כי פסק הדין מבוסס בעיקר על התרשמות מעדויות ועל ממצאים עובדתיים אשר אין לומר כי על פניהם, הם נטולי כל בסיס; וכידוע, לא על נקלה מתערב בית משפט זה בקביעות ובממצאים של מהימנות. לכך יש להוסיף כי גם טענת בא כוח המבקש בדבר הסכמה, אף אם תתקבל, אין בה כדי להביא בהכרח לזיכויו המוחלט נוכח הוראת סעיף 347 (א). בנסיבות אלה לא ראיתי כי עניינו של המבקש נכלל בגדר אחד הטעמים החריגים אשר על פי פסיקתו של בית משפט זה, מצדיקים דחיית ביצוע העונש [השוו ע"פ 994/97 שלום ארפי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 991/97 גטניו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3367/96 סמי פיסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)]. עם זאת, נוכח העובדה כי המבקש היה משוחרר בערובה זמן ניכר, כי זה לו מאסרו הראשון, וכי אין להוציא מכלל אפשרות שנסיבותיו המיוחדות של המקרה עשויות להשפיע על תוצאות הערעור ביחס להרשעה או ביחס לעונש, מן הראוי כי המזכירות תקבע את ערעורו של המבקש במועד מוקדם ככל שניתן. ניתנה היום, י"א בניסן תשנ"ז (18.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011930. N01	[ "ע\"פ 97", "ע\"פ 994/97", "ע\"פ 991/97" ]	8,685
2,766	ב בית המשפט העליון ע"א 5242/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המערער ת : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : צ'יכט אינס בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין החלטה עיינתי בבקשה, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור אשר הוגשה על ידי המבקשת, ונחה דעתי שאין להיעתר לבקשה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית בזה. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052420. E01	[ "ע\"א 5242/97" ]	8,686
24,638	ב בית המשפט העליון ע"א 5242/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב ה : צ'יכט אינס בקשה למחיקת ערעור בשם המערערת: עו"ד מירי ניסני-יצחק החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז בסיון תשנ"ח (10.6.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052420. O02	[ "ע\"א 5242/97" ]	8,687
2,768	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6925/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. שרה שקד 2. אופירה סופר 3. יורשי המנוח דוד בן-דוד ז"ל נגד המשיב ה : לאה גמרמן משיבים פורמליים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. עזבון המנוח יעקב בן-דוד ז"ל 3. עזבון המנוחה צפורה בן-דוד ז"ל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ו בכסלו התשנ"ח (25.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069250. A01 /דז/	[ "ע\"א 6925/96" ]	8,688
32,603	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6925/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. שרה שקד 2. אופירה סופר 3. יורשי המנוח דוד בן דוד ז"ל נגד המשיב ה : לאה גמרמן משיבים פורמליים: 1. מנהל מקרקעי ישראל 2. עזבון המנוח יעקב בן דוד ז"ל 3. עזבון המנוחה צפורה בן דוד ז"ל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.7.96 בתיק 698/92 שניתן על ידי כבוד השופט א. פלפל תאריך הישיבה: ח' באייר תשנ"ח (4.5.98) בשם המערערים: עו"ד צבי יפה, עו"ד ציפורה ויסמן בשם המשיבה: עו"ד שוהם פסק-דין מקובלת עלינו פרשנותו של בית המשפט המחוזי לצוואות של המנוחים יעקב בן דוד ז"ל וצפורה בן דוד ז"ל. על פי פרשנותו, בהשתמשם במונח "הדירה הנ"ל", התכוונו המצווים לדירה המשמשת למגורי המשיבה ומשפחתה. פירוש זה עולה מנוסח הצוואה על רקע יתר הראיות כפי שהובאו בפני בית המשפט. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ח' באייר תשנ"ח (4.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069250. E02 /אמ	[ "ע\"א 6925/96" ]	8,689
2,769	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב והמורה לו להימנע מלגרש את העותר מס' 3 אל שטחי האוטונומיה. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. E02	[ "בג\"ץ 5481/97" ]	8,690
16,651	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה להעביר הדיון בעתירה להרכב שלושה. לקראת הדיון ימציא המשיב את תגובתו בכתב. צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. E01	[ "בג\"ץ 5481/97" ]	8,691
50,587	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 - ג' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים בקשה מוסכמת מטעם הצדדים למחיקת העתירה החלטה העתירה תועבר לרשמת למחיקתה באין צו להוצאות. היום, ו' באייר התשנ"ט (22.4.99) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. G03	[ "בג\"ץ 5481/97" ]	8,692
53,096	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד צבי ששון בשם המשיב: עו"ד דינה זילבר פסק-דין לבקשת בעלי הדין, נמחקת העתירה ללא צו להוצאות. ניתן היום, י"א באייר תשנ"ט (27.4.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. V05	[ "בג\"ץ 5481/97" ]	8,693
2,770	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7118/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל המערער : אריה בן דוד עמרן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.6.96 בת.פ. 137/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשנ"ח ( 15.12.97 ) בשם המערער : עו"ד א' קאהן בשם המשיב ה: עו"ד א' אלף פסק-דין המערער הורשע לאחר הודאה בעובדות כי הוא פרץ בעשרה מקרים לכלי רכב וגנב אותם מבעליהם. בארבעה מקרים נוספים נפרצו כלי רכב כדי לפרק מתוכם פריטים. מתוך כלי רכב אלה רכב אחד הוצת ונשרף. על המערער הוטלו תשע וחצי שנות מאסר מתוכן שבע וחצי לריצוי בפועל. כן נפסל המערער מלקבל רשיון נהיגה לעשר שנים. הערעור שבפנינו הוא על חומרת העונש. יאמר מיד, העונש שהוטל על המערער אף שאינו קל כשלעצמו אינו מצדיק את התערבותנו. גניבת מכוניות הפכה לאחרונה מכת מדינה ואחת הדרכים להילחם בה הוא בהחמרת הענישה למטרות הרתעה. אם בכל זאת סבורים אנו שיש מקום להפחתה מסויימת בעונשו של המערער, הרי זה בשל עיקרון אחידות העונשים. המערער לא פעל לבדו. הוא היה חלק מכנופיה ושניים משותפיו הועמדו לדין בנפרד ונגזר עונשם ל18- חודשי מאסר בפועל ו18- חודשי מאסר על תנאי. פער הענישה הזה דורש הסבר. הסבר כזה ניתן לנו ויש בו כדי להצדיק שוני, אך אין בו כדי להצדיק את הפער האמור. נמסר לנו כי שני האחרים צעירים יותר מהמערער וכי למערער עבר פלילי מכביד. בעניינם של שני הצעירים היה גם תסקיר חיובי של קצין מבחן. כאמור אין בשוני זה כדי להסביר את כל ההבדל. מצאנו לנכון להקל במידה מסויימת עם המערער משיקולים של אחידות הענישה ומשיקולים אלה בלבד. התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר שיוטל על המערער על שמונה שנים מתוכם שש לריצוי בפועל. השאר על תנאי והתנאי הוא כפי שקבעה הערכאה הראשונה. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, ט"ז בכסלו התשנ"ח (15.12.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071180. A01 /דז/	[ "ע\"פ 7118/96" ]	8,694
2,771	ב בית המשפט העליון רע"פ 2822/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקש: שכורני עלי נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בערעורים פליליים 355,336/95, שניתנה על ידי כבוד השופטים: ר. אור, ע. קמא, א.צ. בן-זמרה תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז התשנ"ז ( 29.07.97 ) בשם המבקש : עו"ד אריאל עטרי בשם המשיב ה: עו"ד אריה פטר פסק-דין עיינו בבקשה שבפנינו. שמענו טיעוני בא כוח המבקש. נחה דעתנו כי לא מתעוררת כל בעיה משפטית המצדיקה ערעור שני. עיקר טענותיו של בא כוח המבקש הן עובדתיות. אשר לפסילת השופט, נחה דעתנו כי לגוף העניין אין מקום לפסילת שופט בנסיבות העניין. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ד בתמוז התשנ"ז (29.07.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. A07 /דז/	[ "רע\"פ 2822/97" ]	8,695
5,167	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לדחיית מועד דיון החלטה לדחות למועד קרוב אחר. ניתן היום כו בסיון תשנ"ז (1.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B06	[ "רע\"פ 97" ]	8,696
10,997	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לשינוי מועד דיון במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בע"פ 336/95,355 שניתנה על ידי כבוד השופטים אור, קמא, בן זמרה בשם המבקש: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד מיכל גרינבוים החלטה לתגובת הפרקליטות תוך 3 ימים. ניתן היום כ בסיון תשנ"ז (25.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B04	[ "רע\"פ 97" ]	8,697
11,452	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המ שפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בע"פ 355,336/95 שניתנה על ידי כבוד השופטים אור, קמא, בן זמרה בשם המבקש: עו"ד אריאל עטרי החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתן היום א באייר תשנ"ז (8.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B01	[ "רע\"פ 97" ]	8,698
18,380	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בע"פ 336/95,355 שניתנה על ידי כבוד השופטים אור, קמא, בן זמרה בשם המבקש: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד מיכל גרינבוים החלטה 1. להרכב של שלושה. 2. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97 בשעה 11.30. 3. להקדיש לדיון 20 דקות מוחלקות בשווה בין הפרקליטים. ניתן היום י בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B03	[ "רע\"פ 97" ]	8,699
189,867	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 2822/97 - ב' בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל המבקש: שכורני עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לשנות מועד הגשה החלטה בהסכמת הצדדים יוארך המועד כמבוקש. התגובה תוגש עד ליום 5.10.04. ניתנה היום, ה' בתשרי התשס"ה (20.9.04). יגאל מרזל ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97028220_L09.doc עס מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "רע\"פ 2822/97" ]	8,700
198,694	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 2822/97 - א' בפני: כבוד הרשם עודד שחם המבקש: שכורני עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לפסיקת הוצאות החלטה בתוקף סמכותי על-פי תקנה 4,5 ו-9 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, אני קובע שכר טרחה לעורך-דין אריאל עטרי מרח' בן-יהודה 42 ירושלים, שנתמנה לשמש כסנגור של המבקש הנ"ל, ומאשר את הוצאותיו כדלקמן: שכר טרחה לישיבה ראשונה 2,460 שקלים חדשים צילומים 23 שקלים חדשים סה"כ כולל מע"מ 2,905 שקלים חדשים סכום זה ישא ריבית חשב כללי עד התשלום בפועל. ניתנה היום, כ"ו בתשרי התשס"ה (11.10.04). עודד שחם, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97028220_K10.doc עס מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "רע\"פ 2822/97" ]	8,701
201,676	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 2822/97 - א' בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערער: שכורני עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לתשלום שכר טרחה החלטה הבקשה לתשלום שכר טרחה בהליך שבכותרת תועבר להתייחסות הסנגוריה הציבורית תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. ניתנה היום, י"ד באלול התשס"ד (31.8.04). עודד שחם ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97028220_K08.doc עס מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "רע\"פ 2822/97" ]	8,702
2,773	בית המשפט העליון בש"א 97 / 3234 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: מוניטין חברה לקידום התעשיה בע"מ נגד המשיב ה : נוטרי ציון בע"מ בקשה מוסכמת להעברת מקום הדיו ן בת.א. 2850/97 של בית משפט השלום בבאר-שבע בשם המבקשת: עו"ד עדנה חרותי בשם המשיבה: עו"ד אביתר רגר החלטה נוכח הסכמת הצדדים ובהתאם להצהרתם, לפיה קיימת סמכות מקומית לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, הנני מורה על העברת הדיון בת.א. 2850/97 מבית משפט השלום בבאר-שבע לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. ניתנה היום, י"ג בסיון התשנ"ז (18.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97032340. A01 /דז/	[ "בש\"א 97" ]	8,705
2,774	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3607/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. זהבה דהן 2. שירין סלים עדווי, קטינה 3. אמיר סלים עדווי, קטין 4. יאסמין סלים עדווי, קטינה נגד המשיבים : 1. מרים מוחמד עדוי 2. עואטף עדוי 3. עאווי עדוי 4. עזמי עדוי 5. עאטף עדוי 6. עאסם עדוי 7. זיאד עדוי 8. עטאף עדוי 9. עורסן פדל עדוי סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ג בכסלו התשנ"ח (22.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96036070. A01 /דז/	[ "ע\"א 3607/96" ]	8,706
28,421	ב בית המשפט העליון ע"א 3607/96 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. זהבה דהן 2. שירין סלים עדווי 3. אמיר סלים עדווי 4. יאסמין סלים עדווי נגד המשיבים : 1. מרים מוחמד עדוי 2. עואטף עדוי 3. עאווי עדוי 4. עזמי עדוי 5. עאטף עדוי 6. עאסם עדוי 7. זיאד עדוי 8. עטאף עדוי 9. עורסן פדל עדוי בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערים: עו"ד עמי-עד אשר החלטה לבקשת בא-כוח המערער, בשל דיונים אחרים הקבועים לו בתאריך בו נקבע הערעור לדיון. אני דוחה את המועד שהיה קבוע ליום 10.5.98. הדיון יתקיים ביום 10.6.98 בשעה 11:30. ניתנה היום, י"ח בניסן תשנ"ח (14.4.98). מיכל אגמון, שופטת רשמת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96036070. P02	[ "ע\"א 3607/96" ]	8,707
34,795	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3607/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. זהבה דהן 2. שירין סלים עדווי 3. אמיר סלים עדווי 4. יאסמין סלים עדווי נגד המשיבים : 1. מרים מוחמד עדוי 2. עואטף עדוי 3. עאווי עדוי 4. עזמי עדוי 5. עאטף עדוי 6. עאסם עדוי 7. זיאד עדוי 8. עטאף עדוי 9. עורסן פדל עדוי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.3.96 בתיק ה"פ 548/93 שניתן על ידי כבוד השופט ע' ר' זועבי תאריך הישיבה: כג' בסיון התשנ"ח ( 17.06.98 ) בשם המערערים : עו"ד אשר עמי-עד בשם המשיבים : עו"ד מוסטפא לידאוי פסק-דין כמוסכם על הצדדים, מתקבל הערעור באופן חלקי, במובן זה שחיוב המערערים בהשבה למשיבים, כפי שמוצא את ביטויו בפסק הדין, יבוטל. את זכותם להשבה הדדית עקב בטלות ההסכם ביניהם, יוכלו הצדדים לממש במסגרת הליכים נפרדים. אין צו להוצאות. ניתן היום, כג' בסיון התשנ"ח (17.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96036070. E03	[ "ע\"א 3607/96", "ה\"פ 548/93" ]	8,708
2,775	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 3231 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : סלים מחמד טחאינה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.5.97 בע"פ 69/97 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ. לינדנשטראוס והשופטים: ח. פיזם, ש. ברלינר בשם המבקש: בעצמו החלטה לתגובת המשיבה בתוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97032310. A01 /דז/	[ "רע\"פ 97" ]	8,709
2,776	בבית המשפט העליון בש"א 97 / 1591 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : שרעייר גדעון נגד המשיב ה : שרייר זהבית בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בשם המשיבה: עו"ד עדנה מימון החלטה מתוך הקשר הדברים ותגובת המשיבה אני מבינה, כי ההחלטה עליה מתבקשת רשות לערער היא החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.11.96. המבקש אינו מציין מה סיבת האחור בפניה לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד, ומדוע זו הוגשה רק ביום 9.3.97. המדובר באיחור משמעותי, שלא הובא לו כל הסבר, ובודאי לא "טעם מיוחד" כנדרש. מתגובת המשיבה עולה, כי המבקש מרבה לנקוט בהליכים שונים נגד המשיבה, לרבות הגשת עתירות לבג"צ. במקרים רבים מתגלים הליכים אלה כהליכי סרק. סיכומו של דבר, המבקש לא נתן כל הסבר לאחור בהגשת הבקשה, זולת ציון העובדה שאיננו מיוצג. ואולם, זו אינה יכולה לשמש תירוץ בפיו לעשיית שימוש סלקטיבי בסדרי הדין על-פי רצונו. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ז (9.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015910. Q02	[ "בש\"א 97" ]	8,711
12,240	בבית המשפט העליון בש"א 97 / 1591 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : שרעייר גדעון נגד המשיב ה : שרייר זהבית בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בשם המבקש: בעצמו החלטה מתבקשת תגובת המשיבה, אשר תוגש תוך חמישה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ב' באדר ב' תשנ"ז (11.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015910. Q01	[ "בש\"א 97" ]	8,712
2,777	בית המשפט העליון רע"א 97 / 3142 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. זיו נעמי 2. זיו מיקה 3. זיו אלון 4. זיו עודד נגד המשיב : זיו משה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב בבר"ע 20/97 שניתן ביום 4.5.97 על ידי כבוד סגן הנשיא פורת בשם המבקשים: עו"ד רוזנבלום החלטה גם הליכי השגה על פסיקת מזונות זמניים שנפסקו בבית הדין למשפחה אינם מוציאים את הענין מהכלל שאין מקום להשיג בגלגול שלישי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אלא כשמתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית. במקרה דנן מדובר על נסיבות פרטיקולריות שבגדרן התערב בית המשפט המחוזי בפסיקת המזונות הזמניים של הערכאה הראשונה, כשהתיק העיקרי נקבע לדיון בעוד כחמישה חדשים. אכן, בין אם צדק סגן הנשיא המלומד בהחלטתו ובין אם לאו, איני סבור שהמקרה הנוכחי מצדיק לטפל בענין זה גם בערכאה נוספת. לפיכך אני דוחה את הבקשה, ללא צורך לבקש עליה תשובה. ניתן היום י בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031420. B01	[ "רע\"א 97" ]	8,713
7,765	ב בית המשפט העליון רע"פ 4072/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : כהן אליהו נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.7.97 בשם המבקש: עו"ד אריה ליכט בשם המשיבה: עו"ד י. למברגר החלטה לאחר שהמבקש מעורר לפני זו הפעם את טענת ההדדיות בעבירות השוחד, והמדינה השאירה את הענין לשיקול דעתי, אני נותן למבקש רשות לערער גם לענין האישום השביעי. מגבלות הזמן שבהחלטתי מיום 28.7.97 תעמודנה בעינן. ניתן היום כא באלול תשנ"ז (23.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040720. B05	[ "רע\"פ 4072/97" ]	8,715
10,949	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 4072 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : כהן אליהו נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.6.97 בע"פ 92/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים ג'ראח, בן דוד, אמינוף בשם המבקשים: עו"ד אריה ליכט החלטה לתשובת המדינה תוך 21 ימים. ניתן היום כח בסיון תשנ"ז (3.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040720. B01	[ "רע\"פ 97" ]	8,716
16,137	ב בית המשפט העליון רע"פ 4072/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: כהן אליהו נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.7.97 בשם המבקש: עו"ד אריה ליכט החלטה לתגובת המשיבה לעניין הבקשה לעיון חוזר, תוך עשרה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ד באלול התשנ"ז (16.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040720. A04 /דז/	[ "רע\"פ 4072/97" ]	8,717
2,782	בית המשפט העליון רע"פ 294/97 - 1 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקש : רייך רפאל נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בערעורים פליליים מאוחדים 1277/96 ו - 1197/96 מיום 18.12.96 שניתן על-ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב בשם המבקש: עו"ד חנן מלצר החלטה רשות ערעור כמבוקש. ניתנה היום, י"ח באב התשנ"ז (21.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002940. A04	[ "רע\"פ 294/97" ]	8,724
9,612	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 294 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : רייך רפאל נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בערעורים פליליים מאוחדים 1277/96 ו1197/96- מיום 18.12.96, שניתן על- ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב בשם המבקש: עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד יעקב יולוס בשם המשיבה: עו"ד עדו לוין החלטה הצדדים לבקשה יודיעו לבית המשפט, תוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה, על עמדתם בבקשה - ועל קיומה של עילה למתן רשות ערעור - לאור פסק הדין ברע"פ 4827/95 פולק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - ניתן ביום 9.6.97). עם קבלת התגובות, ימשך הדיון בבקשה. ניתנה היום, כ"ח בסיון התשנ"ז (3.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002940. A01 /דז/	[ "רע\"פ 97" ]	8,725
2,784	ב בית המשפט העליון בש"פ 7532/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המערער : מג'אדבה סלים בן מוחמד נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.12.97 בב"ש 2292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר ה ח ל ט ה לקבוע לדיון ל- 1.1.98 שעה 08:30. ניתנה היום, כה' בכסלו תשנ"ח (24.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075320. F01	[ "ש 2292/97" ]	8,727
21,518	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7532/97 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא המערער : מג'אדבה סלים נגד המשיב ה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.12.97 בב"ש 2292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בייזר החלטה גם אם צודק הסניגור בטענתו כי זולת עדותו של המתלונן אין כנגד העורר ראיה ממשית לביסוס לכאורי להאשמתו לפריצה לרכב, אין כל ספק שיש כנגדו ראיות איתנות ומוצקות לביסוס האשמות של שהייה בלתי חוקית בישראל, התחזות לאדם אחר והכשלת שוטר במילוי תפקידו. בהיותו תושב הכפר עלאר, המצוי בתחומי האוטונומיה, צדקו ערכאות קמא בקובען כי יש להתנות את שחרורו ממעצר בערובות ממשיות שתבטחנה את התיצבותו למשפט. עם זאת נראה לי כי התניית השחרור בהפקדת עירבון במזומן בסך 50,000 ש"ח, וזאת בנוסף לערבות צד שלישי בסך 100,000 ש"ח, הטילה על העורר מעמסה כבדה מנשוא. אמנם הוברר כי גיסו של העורר (בעלה של אחותו) שהוא אזרח ישראלי תושב הכפר ג'ת, הצליח לגייס את הכסף הדרוש להפקדת העירבון, אך מתצהירו שהוגש לבית המשפט עולה שהוא זקוק לכסף, שאת רובו עליו להחזיר. אני סבור שבנסיבות העניין ניתן להקל בחיוב להפקיד עירבון במזומנים, מבלי שהדבר יגביר את החשש לאי התיצבותו של העורר למשפטו. כפי שציין הסניגור, מתקבל על הדעת שהעורר יימנע ממהלכים שיביאו לחילוט העירבון שהופקד בידי גיסו. הערר מתקבל במובן זה, שאם ימציא העורר ערבות צד ג' נוספת, שתינתן על ידי מי שהוא אזרח ישראלי, בסך 50,000 ש"ח, יועמד העירבון במזומנים על מחצית הסכום שנקבע על ידי ערכאות קמא; משמע שהמפקיד (גיסו של העורר) יהיה זכאי להחזר של 25,000 ש"ח מתוך הסכום של 50,000 ש"ח שהופקד על ידיו. ניתנה היום, ז' בטבת התשנ"ח (5.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075320. F03	[ "ש 2292/97" ]	8,728
2,785	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 636/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער : סופר רחמים נגד המשיב ה : "אררט" חברה לביטוח ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.12.95 בת"א 58/91 שניתן על ידי כבוד השופט טירקל בשם המערער: עו"ד ילינק בשם המשיבה: עו"ד קמין פסק-דין ניתן בזה תוקף של פסק להסכם הפשרה בין הצדדים אשר סומן מ1/ והמהווה חלק לבתי נפרד של פסק דין זה גופו. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה. יש להחזיר למערער את הערבון אשר הופקד על ידו. ניתן היום, כ"ו בכסלו תשנ"ח (25.12.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96006360. E01 חכ/	[ "ע\"א 636/96" ]	8,730
2,786	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4434/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המבקשים : עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך, בתוקף תפקידם ככונסי נכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק-די נו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.6.97 בה"פ 1145,2005,2202/96 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז החלטה לתגובת המשיבים בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה של החלטה זו. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, כח באלול התשנ"ז (30.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. L02	[ "רע\"א 4434/97", "בה\"פ 1145" ]	8,731
3,547	ב בית המשפט העליון רע"א 4434/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך בתוקף תפקידם ככונסי הנכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 17.6.97 בהמרצות פתיחה 1145/96, 2005/96, שניתן על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז בשם המבקשים: עו"ד סמדר אברמוביץ-קולנדר בשם משיבים מס' 1: עו"ד חנוך קליין בשם משיב מס' 2: עו"ד זיו אלדן החלטה המבקשים יגישו לבית המשפט את התייחסותם לסעיף 2 בעמ' 7 לתגובת המשיבים 1, תוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ג בחשון התשנ"ח (13.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. A03 /דז/	[ "רע\"א 4434/97" ]	8,732
14,778	בבית המשפט העליון רע"א 4434/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : שרה גולדין עו"ד ועו"ד יוסף וינראוך נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקש: עו"ד סמדר אברמוביץ - קולנדר החלטה הבקשה נדחית. התחייבות עצמית איננה ערבון, והיא מתקבלת רק מקום שהמדובר בחברת ביטוח או בתאגיד בנקאי. הערבון יופקד תוך חמישה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ז' באב תשנ"ז (10.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. Q01	[ "רע\"א 4434/97" ]	8,733
29,361	ב בית המשפט העליון רע"א 4434/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש ים : עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך בתוקף תפקידם ככונסי הנכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 17.6.97 בהמרצות פתיחה 1145/96, 2005/96, שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז בשם המבקשים: עו"ד סמדר אברמוביץ-קולנדר בשם משיבים מס' 1: עו"ד חנוך קליין בשם משיב מס' 2: עו"ד זיו אלדן החלטה הבקשה לרשות ערעור תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, כ"ט בטבת התשנ"ח (27.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. A04 /דז/	[ "רע\"א 4434/97" ]	8,734
36,929	ב בית המשפט העליון רע"א 4434/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' גולדברג המבקשים : עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך בתוקף תפקידם ככונסי הנכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.6.97 בהמרצות פתיחה 1145/96 ו2005/96- שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז תאריך הישיבה: י"ז באדר התשנ"ח ( 15.03.98 ) בשם המבקשים : עו"ד סמדר אברמוביץ-קולנדר; עו"ד יוסף וינראוך בשם משיבים מס' 1: עו"ד חנוך קליין בשם משיב מס' 2: עו"ד זיו אלדן פסק-דין רשות ערעור כמבוקש. אנו דנים בעניין על פי הרשות שניתנה. לאחר ששמענו טיעוני הצדדים נחה דעתנו כי מן הראוי הוא להחזיר העניין למשקם. יהא עליו לבחון את המאזנים המאושרים של האגודה, ואת חובם של אזולאי - אם אכן קיים חוב כזה - על פיהם, אם אמנם החוב קיים, יש להתחשב בו, כאמור בפסק דינו של השופט וינוגרד. דמי המגרש שנמכרו ישמשו לתשלום החוב כפי שהוא כיום, על פי החלטת המשקם. אם בעקבות הבדיקה הנוספת יתברר שיש חוב נוסף, ישמשו דמי המגרש הנותרים גם לתשלום חוב זה. התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור, ומחזירים העניין למשקם, כאמור לעיל. ניתן היום, י"ז באדר התשנ"ח (15.03.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. A05 /דז/	[ "רע\"א 4434/97" ]	8,735
8,049	בית המשפט העליון רע"פ 97 / 3850 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : גלעם ג'ק נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 8.7.96 בע"פ 2090/93 שניתנה על ידי כבוד השופטים אבן ארי, בר אופיר, אחיטוב בשם המבקש: עו"ד ד"ר א. וינרוט החלטה לתשובת המשיבה תוך 21 ימים. ניתן היום יט בסיון תשנ"ז (24.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038500. B01	[ "רע\"פ 97" ]	8,737
2,789	ב בית המשפט העליון ע"א 3016/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : ויצרבין אלדד(קטין)-ע"י אמו אפוטרופסו מרום מירב נגד המשיב : ויצברין ראובן בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד ברוך צברי בשם המשיב: בעצמו החלטה לנוכח כשלון הליך הפישור, הובא התיק לשולחני לשם קבלת החלטה בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. על יסוד הנתונים שבתיק והדיון שהתקיים בפני ביום 25.6.97 אני פוטרת את המבקש מחובת הפקדת ערבון. אם המבקש היא נכה הנתמכת על ידי המוסד לביטוח לאומי. המבקש ואמו מתפרנסים מקצבת הנכות ומסכום המזונות המשולם באמצעות הביטוח הלאומי (כ1,500- ש"ח) ונושאים בתשלום משכנתא על הדירה בה הם מתגוררים (המדובר בדירה השייכת למשפחת האם אך היא נושאת בתשלום המשכנתא בגינה). המשיב חויב בהוצאות בבית המשפט המחוזי, אך טרם פרע אותן. בנסיבות אלה, אני מחליטה לפטור את המבקש מחובת הפקדת ערבון. ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. O02	[ "ע\"א 3016/97" ]	8,738
12,606	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 3016 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : ויצרבין אלדד נגד המשיב : ויצברין ראובן בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון תאריך הישיבה: כ' בסיון תשנ"ז (25.6.97) בשם המבקש: עו"ד ברוך צברי בשם המשיב: בעצמו החלטה על יסוד הנתונים שבפני, אני פוטרת את המבקשים מתשלום האגרה. בעת הדיון הועלתה על ידי הצעה לנסות ולסיים את הסכסוך בין בעלי הדין בפישור. בא-כח המבקשים והמשיב הביעו הסכמתם לכך. לפיכך, ניתנת בזאת הודעה לצדדים כי ישיבת פישור ראשונה בפני כב' השופט (בדימ') שלגי תתקיים בתאריך 3.9.97 בשעה 09:00. היה וייכשלו הליכי הפישור, אדון בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון על-פי החומר שבפני והדיון שהתקיים היום. ניתנה היום, כ' בסיון תשנ"ז (25.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. Q01	[ "ע\"א 97" ]	8,739
19,778	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3016/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : ויצרבין אלדד (קטין) נגד המשיב : ויצרבין ראובן סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ח בסיון התשנ"ח (22.6.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. A03 /דז/	[ "ע\"א 3016/97" ]	8,740
55,490	ב בית המשפט העליון ע"א 3016/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : ויצרבין אלדד (קטין)-ע"י אמו אפוטרופסו מרום מירב נגד המשיב : ויצברין ראובן בקשה למחיקת הערעור בשם המערער: ברוך צברי בשם המשיב: בעצמו החלטה לתגובת המערער תוך עשרה ימים. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ט (17.6.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. V04	[ "ע\"א 3016/97" ]	8,741
89,962	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3016/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' ריבלין המערער : אלדד ויצרבין (קטין) נגד המשיב : ראובן ויצרבין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 24.3.97, בת.מ.א. 1964/94, שניתן על ידי כבוד השופט י' יעקבי-שווילי תאריך הישיבה: כ"ז באב התש"ס ( 28.08.00 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיב : בעצמו פסק-דין עיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. קראנו סיכומי הצדדים. נחה דעתנו כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וכי אין כל יסוד להתערבותנו. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז באב התש"ס (28.08.2000), בפני המערער והמשיב. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. A05 /דז/	[ "ע\"א 3016/97" ]	8,742
5,689	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2214/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר : מוסא שמאסנה נגד המשיב : שר הפנים בקשה למתן צו-על-תנאי תאריך הישיבה: ג' בתמוז התשנ"ז ( 08.07.97 ) בשם העותר : עו"ד עומר גזאוי בשם המשיב : עו"ד דינה זילבר פסק-דין בא-כוח העותר הודה בפנינו כי הדין עם המדינה בטענתה שהעתירה התבססה על גירסה עובדתית "שקרית" הפרקליט הוסיף - ואנו מקבלים כמובן את הצהרתו - כי בעת הגשת העתירה לא ידע, מפני שהעותר לא גילה גם לו, שהעובדות להן טוען העותר אינן נכונות. העתירה נדחית. העותר ישלם למדינה הוצאות בסך 3,000.- ש"ח. ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97022140. F04	[ "בג\"ץ 2214/97" ]	8,744
2,792	ב בית המשפט העליון רע"א 9074/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : אלי שני נגד המשיב ים : 1.שמעון ביטון 2. שבא עציון בניה ופיתוח בע"מ בקשת בא כוח המשיבים לתקן השמטה מקרית בהחלטה בשם המבקש: עו"ד ג'ררד בנישו ואח' בשם המשיבים: עו"ד יעקב דובר החלטה 1. אחרי שניתנה החלטתי מיום 2.11.97, לפיה נדחתה בקשתו של המבקש להרשות לו לערער, ביקש בא כוח המשיבים לתקן את ההחלטה על ידי חיוב המבקש בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין. לדעתו מדובר ב"השמטה מקרית". 2. חזרתי ועיינתי בהחלטתי ובטענות באי כוח בעלי הדין. ההשמטה לא היתה מקרית ולפיכך אני דוחה את בקשתו של בא כוח המשיבים. ניתנה היום, י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ	[ "רע\"א 9074/96" ]	8,746
13,683	בית המשפט העליון רע"א 9074/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : אלי שני נגד המשיב : שמעון ביטון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.11.96 בתיק המרצה 6803/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ע. קמא בשם המבקש: עו"ד ג'ררד בנישו החלטה לתשובת המשיבים תוך 15 ימים (וימי הפגרה בכלל). ניתן היום טו באב תשנ"ז (18.8.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090740. B01	[ "רע\"א 9074/96" ]	8,747
15,292	ב בית המשפט העליון רע"א 9074/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : אלי שני נגד המשיב ים : 1. שמעון ביטון 2. שבא עציון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בהמ' 6803/96 שניתנה ביום 14.11.96 על ידי כבוד השופט עזרא קמא בשם המבקש: עו"ד ג'ררד בנישו בשם המשיבים: עו"ד יעקב דובר החלטה 1. בין המבקש לבין המשיבים התנהלה בוררות. אחרי שנתן הבורר את פסקו הגיש לו המבקש "בקשה לתיקון פסק הבוררות על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-". הבורר נתן החלטה נוספת בענין זה לפיה "אין הבקשה בגדר של תיקון טעות סופר אלא הבהרה". לענין בקשות נוספות קבע הבורר, כי "אלה אינן נכנסות בגדר הסמכות שהוענקה לו כבורר על פי סעיף 22 לחוק הבוררות". המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה "להורות לכב' הבורר ... להשלים ו/או לתקן ו/או להבהיר את פסק דינו". לחילופין ביקש להאריך לו את המועד להגשת בקשה לביטול הפסק. בית המשפט המחוזי סבר שהיה עליו להגיש בקשה לביטול הפסק או להחזרתו לבורר. מכיון שלא עשה כן דחה את חלקה הראשון של בקשתו. את הבקשה החילופית דחה מן הטעם שלא צורף לבקשה תצהיר לענין הארכת המועד. המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה. המשיבים השיבו על הבקשה. 2. סבורני שהיה על המבקש לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה שכותרתה "בקשה לביטול הפסק" ועתירותיה המיוחדות הן מה שביקש בבקשתו שנדחתה. נראה שזאת המסגרת הדיונית היחידה שתחת כנפיה יכול הוא להביא את מבוקשו לפני בית המשפט (עיין, בין היתר, סעיף 22 לחוק הבוררות תשכ"ח1968-; ע"א 388/81 תימורים - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ , פ"ד לו (4) 253; ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר , פ"ד מב (3) 14; ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל , עמ' 396). מכל מקום, כפי שציין בית המשפט המחוזי, יכול המבקש להגיש בבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בצרוף בקשה להאריך לו את המועד להגשתה שתהא נתמכת בתצהיר (ר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית 1995, עמ' 898). 3. הבקשה לרשות ערעור נדחית. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ח (2.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090740. M02 /מפ	[ "רע\"א 9074/96", "ע\"א 388/81", "ע\"א 253/84" ]	8,748
2,793	בית המשפט העליון בירושלים ע"א 95 / 2066 בפני: כבוד השופט צ' א' טל (בדימ' - כמפשר) המערער : נסים יגאל מויאל נגד המשיב ה : אריקה מויאל ישיבת פשרה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק אזרחי 379/87 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' סירוטה תאריך הישיבה: ט' בניסן תשנ"ז (16.4.97) בשם המערער: עו"ד נ' גוברין בשם המשיבה: עו"ד ד' בר-חיים, המשיבה בעצמה וחברה הנוכחי לחיים מר פרץ כהן החלטה לישיבה נוספת במעמד הצדדים, יחד עם מיכאל מויאל, שיוזמן על ידי אמו ועל ידי עורך-דין גוברין, ליום כ"ב בניסן תשנ"ז - 29 באפריל 97 בשעה 15.00. כמו כן ייקבע מועד נוסף בנוכחות המערער נסים מויאל, ליום י"א באייר תשנ"ז - 18 במאי 97 בשעה 14.00. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ז (16 באפריל 97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95020660. K02 /שב	[ "ע\"א 95" ]	8,749
16,685	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 2066 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופטת ד. דורנר המערער (המשיב בערעור שכנגד): נסים יגאל מויאל נ ג ד המשיבה: אריקה מויאל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 12.2.95 בת.א. 379/87 שניתן על ידי כבוד השופטת ש. סירוטה תאריך הישיבה: ט באדר א תשנ"ז (16.2.97). בשם המערער: עו"ד נ. גוברין בשם המשיבה: עו"ד דן בר חיים הצדדים, על ידי באי כוחם מסכימים כדלקמן: 1. התיק יועבר לפישור בפני כב' השופט דימוס צבי טל. 2. תיק המחוזי ישוחזר על ידי הצדדים במידת האפשר. 3. אם לא יסתיים הענין בפשרה בין הצדדים או בפישור - יוחזר הדיון בפני כב' בית המשפט העליון להחלטה. 4. המינוי ייכנס לתוקפו בעוד 3 חדשים, על מנת לאפשר לצדדים עד אז לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה. 5. הצדדים מבקשים ליתן למוסכם תוקף של החלטה. ה ח ל ט ה בהסכמת בעלי הדין יועבר התיק לפישור לפני כב' השופט (בדימוס) צבי טל. יש להשאיר תיק זה במעקב. ניתן היום ט באדר א' תשנ"ז (16.2.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי דו/ 95020660. B01	[ "ע\"א 95" ]	8,751
2,794	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 - 1 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערת: מפעלי א. הסס בע"מ נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. המועצה המקומית נשר בקשה להארכת מוע ד מטעם המשיבה מס' 1 בשם משיבה מס' 1: עו"ד שמואל נסים החלטה הארכת מועד כמבוקש, עד סוף חודש אוגוסט. ניתנה היום, א' באב התשנ"ז (4.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. A03 /דז/	[ "ע\"א 1801/94" ]	8,752
5,200	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 1801 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער ת : מפעלי א. הסס בע"מ נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. המועצה המקומית נשר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.2.94 בת.א. 478/91 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר דן ביין תאריך הישיבה: ז' בסיון התשנ"ז ( 12.06.97 ) בשם המערער ת: עו"ד יריב גונן בשם משיבה 1: עו"ד שמואל נסים בשם משיבות 4 ו5-: עו"ד גיורא אלפרד סיגל החלטה פסק הדין יינתן על פי החומר שבפנינו. בתוך חודש יימסר לנו אם הצדדים הגיעו לידי הסכמה. ניתנה היום, ד' בסיון התשנ"ז (12.6.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. A02 /דז/	[ "ע\"א 94" ]	8,753
7,256	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא המערער ת : א.הסס בע"מ נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. מועצה מקומית נשר בקשה להארכת מועד (בהליך) החלטה כמבוקש. באי כוח הצדדים מתבקשים להודיע עמדתם לבית המשפט עד 10.12.97. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. F05	[ "ע\"א 1801/94" ]	8,754
17,689	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא המערער ת : מפעלי א.הסס נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה 3. שר הפנים 4. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות כרמל" 5. המועצה מקומית נשר בקשה להארכת מועד בשם משיבה 1: עו"ד ש' נסים ה ח ל ט ה באי כוח הצדדים מתבקשים להודיע לבית המשפט את תוצאות הבירור לא יאוחר מיום 6.10.97. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. F04	[ "ע\"א 1801/94" ]	8,755
24,259	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערערת: מפעלי א. הסס בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. המועצה המקומית נשר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.2.94 בת.א. 478/91 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר דן ביין בשם המערערת: עו"ד יריב גונן בשם משיבה 1: עו"ד שמואל נסים פ ס ק - ד י ן המערערת והמשיבה 1 הגיעו לכלל הסדר מוסכם ביניהן בנושא התכנית נשוא ערעור זה. הודעה על ההסדר, על נספחיו, מצורפת לפסק הדין ומסומנת א' . לבקשתן המוסכמת הננו נותנים להסדר שביניהן תוקף של פסק-דין. התכנית תוחזר למשיבה 2 (הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה) להמשך דיון והחלטה. ניתן היום, י"א בטבת תשנ"ח (9.1.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. F06	[ "ע\"א 1801/94" ]	8,756
47,078	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 687/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי העורר : יורם גיל נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.11.95 בת"פ 60/94 שניתנה על-ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט ( 28.9.98 ) בשם העורר : עו"ד פנחס רובין בשם המשיב ה: עו"ד אפרת ברזילי החלטה השופט א' מצא: עיקרו של ערר זה מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה דחה בית המשפט את בקשת העורר לעיון בחלק מחומר חקירה, שלגביו הוציא שר המשטרה תעודת חיסיון. בנוסף משיג העורר על דיות התיאור של חומר החקירה שהוכרז כחסוי, שנמסר לו על-ידי המשיבה, וכן על דחיית בקשתו לעיון בחומר נוסף, שלטענתו הוא חומר חקירה, ושתעודת החיסיון אינה מתייחסת אליו. 2. בכתב-אישום שהוגש נגד העורר, בפברואר 1994, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הואשם העורר בעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בגניבה בידי מנהל ובקשירת קשר לביצוע פשע. במהלך החקירה, שנפתחה נגדו בשנת 1989, שהה העורר בשוויץ, לשם העתיק את מקום-מגוריו עוד בשנת 1981. משהוגש נגדו כתב האישום, ייפה העורר את כוחם של עורכי-דין לייצוגו (תחילה מינה את סניגורו הראשון, וכעבור זמן מינה את עו"ד פנחס רובין). אך העורר עצמו נמנע מלחזור ארצה במשך יותר מארבע שנים (עד ליום 12.3.98), כשהיעדרו מעכב את פתיחת משפטו. 3. במהלך עיונו בחומר החקירה הוברר לסניגורו (הקודם) של העורר, כי חלק מחומר החקירה, המצוי בידי המשיבה, לא הועמד לעיונו. במענה לפנייתו הסבירה באת-כוח המשיבה, כי המדובר בחומר חקירה שמן הראוי היה להוציא לגביו תעודת-חיסיון, אלא שבשל תקלה לא פנתה הפרקליטות, לפני הגשת כתב האישום, אל שר המשטרה בבקשה להוצאת התעודה. מעת שנתגלתה התקלה, הוסיפה הפרקליטה, הריהי פועלת להטלת החיסיון, ובהסתמכה על הנמקה זו סירבה לאפשר לסניגור לעיין בחומר. ביום 20.7.94 (כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום) חתם שר המשטרה, מכוח סמכותו לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, על תעודת חיסיון. על-פי תוכנה (המפורט) של התעודה הוטל בה חיסיון על מידע הנוגע לאמצעים ולשיטות, בהם נקטה המשטרה בחקירת הפרשה נשוא כתב האישום שהוגש נגד העורר, או הנוגע לזהותם של אנשים שסיפקו למשטרה מידע אודות העבירות בהן הואשם העורר. בתעודה נקבע, כי "גילוי מידע זה או מסירתו יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה וביכולתה להביא עבריינים לדין". 4. גם לאחר הוצאתה של תעודת החיסיון, שב הסניגור ותבע מן המשיבה לאפשר לו לעיין בכל חומר חקירה שטרם נמסר לעיונו. בהסתמכה על תעודת החיסיון דחתה באת-כוח המשיבה את בקשתו האמורה. עם זאת ציינה, כי "תוכנן הכללי של הראיות החסויות עולה בקנה אחד עם החומר שהוצג לעיון ההגנה". הסניגור ביקש לעיין גם בחליפת מכתבים, בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ, בדבר האפשרות שהעורר יוסגר לישראל. אף שתעודת החיסיון לא התייחסה לחומר זה, סירבה באת-כוח המשיבה לאפשר לסניגור לעיין בו, בנימוק שחליפת המכתבים האמורה אינה בגדר "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. משסורבו בקשות סניגורו הקודם - ובעוד העורר עצמו ממשיך לשהות בחוץ-לארץ - הגיש סניגורו הנוכחי (עורך-דין רובין), בשמו, עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5372/94), בה ביקש לצוות על המשיבה להעמיד לעיונו את חומר החקירה הנוסף "בין אם הוא מחוסה בתעודת חיסיון ובין אם לאו". בדחותו עתירה זו (ביום 30.1.95) קבע בית המשפט, "שהפורום המתאים לדיון בקבלת חומר החקירה והחיסיון שבגדרו, גם לפני שהמשפט ייקבע לדיון, הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שיהיה רשאי לדון בעניין זה גם בעוד העותר שוהה מחוץ לגבולות המדינה; והוא - מבלי לגרוע מזכות המדינה לטעון בגדר ההליך הפלילי עצמו כל טענה הנוגעת לשהותו של העותר בחו"ל". 5. בעקבות פסק-דין זה (ולשם דיוק, כארבעה חודשים לאחר מכן) פנה הסניגור המלומד לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, בבקשה כי בית המשפט יורה למשיבה להתיר לו לעיין בכל חומר החקירה שטרם הועמד לעיונו, לרבות - ובעיקר - בחומר החקירה שלגביו ניתנה תעודת החיסיון. עיקר טענתו בנושא החיסיון היה, כי במועד הגשתו של כתב האישום קמה לעורר זכות לעיין בכל חומר החקירה; וכי תעודת החיסיון, שהוצאה לאחר מועד זה, אין כוחה יפה לשלול זכות זאת. בהסתמכו על האמור בע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל (פ"ד מו(5) 8), וברע"פ 4746/94 דאוד נ' מדינת ישראל (תק-על 94(3) 1660), טען הסניגור, כי הגבלת זכות העיון של נאשם בחומר חקירה הנוגע לאישום שהוגש נגדו, מחמת חיסיון שהוטל על החומר והמונע את גילויו ומסירתו, מותנית בקיומה של תעודת חיסיון שהוצאה כדין והמועמדת לעיונו של הנאשם כחלק מחומר החקירה הגלוי. מכאן ביקש להסיק, שפועלה של תעודת חיסיון שהוצאה לאחר מועד הגשתו של כתב האישום הוא רק מיום הוצאתה ואילך (משמע כי בכוחה להגביל את זכות העיון של הנאשם רק בחומר חקירה חדש שהגיע לרשות התביעה), אך אין לה תחולה למפרע, ולפיכך אין בכוחה לגרוע מזכותו של הנאשם (זכות שכבר נקנתה לו) לעיין בחומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה מצוי ברשות התביעה. 6. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו נקבע, שעם הגשת כתב האישום אכן קמה לעורר זכות לעיין בחומר החקירה שהיה בידי התביעה במועד זה, וכן, שכל עוד לא היתה בידה תעודת חיסיון ערוכה וחתומה כדין, לא היתה התביעה רשאית למנוע מן הסניגור את העיון בחומר חקירה בטענת חיסיון. עם זאת דחה בית המשפט את טענת הסניגור, כי לתעודת החיסיון, שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום, אין כל נפקות ביחס לחומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה ברשות התביעה. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי "בטלותו של צו חיסיון מאוחר, אינה עניין אוטומטי", וכי במסגרת ההכרעה בשאלת החלתו של חיסיון כזה "מן הראוי לבחון את משמעות האיחור ופגיעתו ביכולת הנאשם להתגונן". בית המשפט סבר, כי מפרשות סיקסיק ו דאוד - עליהן סמך הסניגור - לא מתבקשת מסקנה אחרת; וכי, על כל פנים, בהנחיית פסק הדין בעניין סיקסיק , בדבר חובת התביעה לדאוג להוצאתה של תעודת חיסיון קודם להגשת כתב האישום, יש לקרוא מספר סייגים, שהעיקרי שבהם (והיחידי הנוגע לענייננו) הוא, כי איחור בהוצאתה של תעודת חיסיון לא יפגע בתחולתה למפרע, "אלא אם כן עלול האיחור לגרום עיוות-דין לנאשם או להקשות על דרכי ההתגוננות שלו". המפתח להכרעה בדבר תוקפה של תעודת חיסיון שהוצאה באיחור, הטעים השופט, נעוץ בשאלה "אם היה או לא היה בהוצאת צו חיסיון מאוחר כדי לגרום עיוות-דין לנאשם, או לפגוע בהגנתו"; שכן, יש לראות "בהוצאה מאוחרת של צו חיסיון שלא הזיקה לנאשם ולא פגמה בהגנתו משום שגיאה טכנית שאין לה משמעות המצדיקה את ביטול תוקף הצו". יצוין, כי בפרשתו של העורר - שהיעדרותו הממושכת מן הארץ ממילא עיכבה את פתיחת משפטו - לא היה שמץ של יסוד להניח, כי הוצאתה המאוחרת של תעודת החיסיון פגעה בהגנתו. השופט המלומד נהג בבקשה שלפניו כבעתירה לגילוי ראיה חסויה, כמשמעה בסעיף 46 לפקודת הראיות, ועיין בחומר החקירה שעליו הוטל החיסיון. מסקנתו היתה, כי הטלת החיסיון אכן היתה דרושה להבטחת האינטרס הציבורי החשוב, שלשמו (על-פי האמור בתעודת החיסיון) החליט השר להורות על החיסיון. כן קבע, כי הסתרת החומר החסוי מעיני העורר "אינה יכולה, כלל ועיקר, להיות מכשלה על דרך הגנתו". משהתייחס, בהקשר זה, לתיאור תוכנו של החומר החסוי, ציין השופט, שבכל הנוגע לפרטי מידע וראיה הנוגעים לנסיבות המתוארות בכתב האישום, "אין לך פרט של תוכן המצוי בחומר החסוי שאינו כלול בחומר הגלוי"; וכי, מעבר לכך, "יש בחומר החסוי [רק] פרטי מידע סובבים הנוגעים לשיטת איסוף חומר החקירה, זהות מוסר מידע ונסיבות מסירת המידע, שהם לוז ועיקר החיסיון". משנדרש, להלן, לבקשתו החלופית של העורר, לקבלת תיאור כללי של תוכן הראיות, שב השופט והתייחס לתיאור שהובא בהחלטה וקבע, כי גם בידו לא עלה למצוא תיאור כללי מספק יותר מזה שהוצג על-ידיו. גם ביחס לחומר עליו לא חלה תעודת החיסיון (ההתכתבות בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ) קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה, כי חומר זה אינו בגדר "חומר חקירה", ומכאן שחובת הגילוי, המוטלת על התביעה מכוח סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אינה חלה עליו. 7. נגד החלטה זו מופנה הערר שלפנינו. עד שאתייחס לשאלות שערר זה מעורר, אבקש להתעכב מעט על קורותיו הדיוניות. עם הגשתו לבית המשפט (ביום 24.1.96) נקבע הערר, כמקובל, בפני השופט התורן כדן-יחיד. בדיון שהתקיים (ביום 31.1.96) לפני חברי הנכבד, השופט חשין, התעוררה השאלה, אם הוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, המעניקה זכות ערר על החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה, חלה גם על חומר חקירה אשר הוצאה בגינו תעודת חיסיון. השופט חשין סבר, כי שאלה עקרונית זו - שבהכרעתה תלוי עצם קיומה של סמכות בית המשפט לדון בערר - ראוי לה כי תובא להכרעה בפני הרכב. בעקבות החלטתו - בגדרה מנה השופט חשין מספר שאלות נוספות, העשויות להצריך הכרעה בערר - הורה כבוד הנשיא שהערר יידון בפנינו. ביום 25.2.96 הורינו לבאי-כוח הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, על מנת שלאחר העיון בסיכומים נשוב ונזמן אותם לטיעון משלים קצר על-פה. על-פי האמור בהחלטתנו, בה קבענו את סדר הטיעון ואת המועדים להגשת הסיכומים, אמורים היינו לקבל את אחרון כתבי הסיכום לא יאוחר מיום 12.5.96. אך לבקשותיהם המוסכמות של הפרקליטים, שחזרו והודיעו כי הם נושאים ונותנים ביניהם בדבר האפשרות לסיים בהסכמה את משפטו של העורר, הארכנו, שוב ושוב, את המועדים להגשת כתבי-סיכומיהם ככל שביקשו. לבסוף, ומשלא הגיעו לכלל הסכמה, הגישו את סיכומי הטענות שבכתב, וביום 28.9.98 שמענו את טיעוניהם המשלימים. בשל שגגה המתין התיק לכתיבת חוות-דעתי הרבה מעבר לזמן הראוי. כבר נזכר, כי ביום 12.3.98 חזר העורר ארצה; וביום 23.3.98 קבע בית המשפט המחוזי את הערבויות שעל העורר להפקיד להבטחת התייצבותו למשפטו. בדיעבד ברי לי, שהשהיית החלטתי עיכבה, במספר חודשים נוספים, את תחילת בירורו של המשפט לפני בית המשפט המחוזי, שמאז הגשת כתב האישום (בפברואר 1994), וכל עוד נעדר העורר מן הארץ, לא ניתן היה לקבעו לבירור. על התקלה שגרמה לעיכוב נוסף זה הנני מתנצל. 8. עיקרו של הערר, כאמור, סב על השאלה, אם תעודת חיסיון שהוצאה לאחר הגשתו של כתב האישום, עשויה לחסות על פני חומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה בידי התביעה. הסניגור חזר וטען לפנינו, ככל שכבר עשה לפני בית המשפט המחוזי, כי משקמה לנאשם (עם הגשת כתב האישום נגדו) זכות עיון בחומר החקירה, שוב אין בכוחה של תעודת חיסיון שהוצאה במועד יותר מאוחר להגביל זכות זאת. הסניגור חזר ותמך את יתדותיו בפרשות סיקסיק ו דאוד , מהן ביקש להעלות שהגבלת זכות העיון של נאשם בחומר חקירה מותנית בקיומה של תעודת חיסיון שהוצאה כדין והמועמדת לעיונו של הנאשם כחלק מחומר החקירה הגלוי. בפרשתו של העורר, כזכור, חתם שר המשטרה על תעודת החיסיון רק כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום; ותעודה כזאת - לטענת הסניגור - אין כוחה יפה לגרוע מזכות העיון בחומר חקירה, שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה מצוי בידי המאשימה. באת-כוח המשיבה, שחלקה על עמדה זו, השיבה לטענות הסניגור לגופן. עם זאת, חזרה לפנינו על טענת הסף, שהעלתה בפתח הדיון לפני השופט חשין, לאמור, כי הוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, המעניקה זכות ערר על החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה, אינה חלה על החלטה לגילוי חומר חקירה שהוצאה בגינו תעודת חיסיון. בקשת העיון שהגיש העורר, ואשר נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, התייחסה (בעיקרה) לחומר חקירה שהוצאה לגביו תעודת חיסיון. על החלטה כזאת אין זכות ערר, ומכאן שדין הערר (לפחות בעיקרו) להידחות על הסף. הסניגור השיב לטענת הסף בשתיים: ראשית, טען, כי הוראת סעיף 74(ה) לחוק אינה מבחינה, לעניין זכות הערר, בין החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה חסוי לבין החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה גלוי. שנית, ולחלופין, הוסיף, כי בענייננו שאלת ההבחנה הנטענת אינה מתעוררת; שכן בקשתו לפני בית המשפט המחוזי לא היתה להסרת החיסיון, שהטיל שר המשטרה על חלק מחומר החקירה, אלא לעיון בחומר שהוכרז כחסוי, כשנימוקו לכך הוא שתעודת החיסיון הוצאה לאחר חלוף המועד שבו מותר היה להוציאה, ולפיכך הריהי בטלה מעיקרה וחסרת כל נפקות. לשיטתו, טענה בדבר בטלותה של תעודת חיסיון רשאי נאשם להעלות במסגרת בקשתו לעיון בחומר חקירה, לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, ועל ההחלטה בטענה זו נתונה לו זכות ערר. אני סבור, כי הדין עם המשיבה בטענתה, שלעורר כלל לא עמדה זכות לערור על ההחלטה. אך לפנים מצורכי ההכרעה בערר גופו, ובמסגרת טעמיי לדחיית תשובתו החלופית של בא-כוח העורר לטענת הסף, אדרש גם לשאלה המהותית, בה נחלקו הצדדים, בדבר תוקפה ונפקותה של תעודת חיסיון שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום. 9. על-פי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, משהוגש כתב-אישום בפשע או בעוון, קמה לנאשם זכות לעיין "בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת". סעיף 74(ב) מורה כי נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שלפניו הואשם, "להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו". ועל החלטת בית המשפט בבקשה כזאת ניתן, לפי סעיף 74(ה), "לערור לפני בית המשפט שלערעור". השאלה הראשונה בה הננו נדרשים להחליט היא, אם הזכות לערור על החלטת בית המשפט בבקשת נאשם לעיון בחומר חקירה חלה אף במקום בו מניעת זכות העיון מן הנאשם נובעת מקיומו של חיסיון. בא-כוח העורר, כאמור, טען, כי לשאלה זו יש להשיב בחיוב; ואני סבור, כי יש להשיב עליה בשלילה. ראשית, לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 78, רישה, לפקודה, כי "הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין"; ושנית, לנוכח האמור בסעיף 74(ו) לחוק, כי בהוראות סעיף 74 "אין כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-"; ועניינו של פרק ג' לפקודת הראיות הוא בראיות חסויות. מכל אחת משתי ההוראות הללו - לא כל שכן משילובן - מתחייבת המסקנה, כי לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ולדינים המסדירים את נושא העיון בראיות חסויות, אין ולא כלום (ראו, בהקשר זה, את דברי חברי, השופט חשין, בבש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי , פ"ד נ(3) 309, בעמ' 316, וכן את החלטתי בבש"פ 8401/96 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל [לא פורסמה]). על יסוד ההבחנה האמורה קבע השופט זמיר, בבש"פ 2481/96 רבינק נ' מדינת ישראל (דינים-עליון נב 499), כי במסגרת סעיף 74 לחוק אין נאשם יכול לבקש לעיין ב"חומר סודי", וכי על דחיית בקשתו לעיון בחומר זה לא עומדת לו זכות ערר: כדבריו (בפיסקה 5 להחלטה): "המסקנה היא שהחומר המבוקש הינו עדיין, מבחינת העורר, חומר סודי. אי לכך, כפי שנקבע בסעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי, חומר זה אינו נכלל בחומר החקירה שלפי סעיף 74 לחוק העורר זכאי לעיין בו. הערר לבית המשפט על סירוב לאפשר עיון בחומר, לפי סעיף 74 לחוק, כוחו יפה ככל שהוא נוגע לחומר חקירה, כמשמעותו בסעיף זה. אין כוחו יפה כדי לשמש בידי העורר דרך עוקפת אל חומר שאינו נתפס על-ידי סעיף 74 לחוק". 10. בקשה לעיון בחומר חקירה, שהוצאה בגינו תעודת חיסיון, אינה אלא עתירה לגילוי ראיה, כמובנה בסעיף 46 לפקודת הראיות. והלכה פסוקה היא, כי דינה של החלטה בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, שהדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על הכרעת הדין (ראו: בג"ץ 777/89 חמד נ' שר המשטרה , פ"ד מד(3) 835, 839; ובג"ץ 5274/91 חוזה נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 724, 726). אין בכך כלום, שעתירה לגילוי ראיה אינה מתגדרת בטענה (לפי סעיף 45 סיפה), "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שלא לגלותה", אלא מעגנת את עצמה בהשגות על סמכותו של השר, או על סבירות החלטתו, להטיל את החיסיון. מעת שהוצאה תעודת חיסיון, הדרך היחידה הפתוחה בפני נאשם המבקש לעיין בחומר שהתעודה אוסרת את מסירתו, היא הגשת עתירה לגילוי הראיה. במסגרת הדיון בעתירה כזאת, בין שהוגשה לפני תחילתה של פרשת הראיות ובין שהוגשה במהלכו של המשפט, רשאי הנאשם להעלות כל טענה שבכוחה (אם תתקבל) לשכנע את בית המשפט להיענות לבקשתו ולחייב את המדינה לגלות לו את החומר החסוי. דין החלטתו של בית המשפט בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, בנושא קבילותן של ראיות, וסעדו האפשרי היחיד של הנפגע מהחלטה כזאת הוא הגשת ערעור על הכרעת הדין שתינתן במשפט, אם וכאשר תקים לו ההכרעה זכות ערעור. ודוקו: סיווגה של עתירה לגילוי ראיה, בתורת שכזאת, איננו נגזר מן הכותרת המתנוססת בראשה, או מסוג הטענות עליהן היא נסמכת. יפים לכאן דברי המשנה לנשיא אלון בפרשת חמד (בג"ץ 777/89 הנ"ל), בעמ' 839-838: "העתירה שלפנינו מכוונת אמנם, להלכה, נגד החלטתו של שר המשטרה להוציא את תעודת החיסיון, אך למעשה אין העתירה אלא ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לגלות את הראיה בדבר מקום התצפית. לפנינו איפוא ערעור על החלטת ביניים במשפט פלילי...". 11. בתשובתו החלופית לטענת המשיבה, שבהיעדר זכות ערר דין הערר להידחות על הסף, טען הסניגור המלומד, כזכור, כי תעודת החיסיון בפרשתו של העורר - באשר הוצאה רק לאחר הגשת כתב האישום - הריהי בטלה מעיקרה. לדידי, גם בקשה לעיון בחומר חקירה שיש לגביו תעודת חיסיון, הסומכת על היותה של התעודה בטלה מעיקרה, אף היא בגדר עתירה לגילוי ראיה, שההחלטה בה אינה מקימה זכות ערר. עם זאת, ולפנים מצורכי ההכרעה, אתייחס לטענת הסניגור, כי דבר בטלותה של תעודת חיסיון, שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום, נלמד מהנחיות בית המשפט בפרשות סיקסיק (ע"פ 1152/91 הנ"ל) ו דאוד (רע"פ 4746/94 הנ"ל). דעתי היא, כי גם טענה זו יש לדחות. בפרשת סיקסיק עמד בית המשפט על חובת התביעה לכבד, כראוי, את זכות העיון בחומר החקירה הנתונה לנאשם לפי סעיף 74(א). בעמדו על הזיקה, בין זכות העיון של הנאשם לבין חובת הגילוי המוטלת על התביעה, הטעים השופט חשין בפסק-דינו: "ככל שהבנתי מגעת, תופשת חובת הגילוי האמורה בסעיף 74 לחוק אלא אם בעת העיון מתקיים אחד מתנאים אלה האמורים בסעיף 78 לחוק, ובענייננו - אם בחומר החקירה גופו מצויה תעודת חיסיון שנערכה ונחתמה כדין" (בעמ' 21, שם ). ולהלן (בעמ' 22) הוסיף: "התביעה חטאה איפוא לחובתה כלפי הנאשמים בכמה וכמה עניינים: ראשית לכול, בכך שלא כללה בחומר החקירה תעודת חיסיון על-פי דין לפני הגשת כתב האישום לבית המשפט...". להטעמת החשיבות אותה מייחס בית המשפט להנחיותיו לתביעה, בפרשת סיקסיק , נקט הנשיא שמגר - בפרשת דאוד - לשון אזהרה. כדבריו ( שם ): "אני שב ומדגיש - ואף מזהיר - כי מחובת התביעה לנהוג לפי הקווים אשר אותם התווינו בפרשת סיקסיק ..., וכי סטיה מן הקיום הקפדני של כללים אלה הפוגעת בהגנת הנאשם, עלולה להביא למסקנות לגבי תקינות ההליכים". 12. מפרשת סיקסיק אכן נובע, שהגשת כתב-אישום מטילה חובה על התביעה להעמיד לעיון הנאשם את כל חומר החקירה הנוגע להאשמתו המצוי בידה. חובת הגילוי אמנם אינה תופשת לגבי "חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין", כמשמעו בסעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי. אך הנטל להראות שחובת הגילוי אינה חלה רובץ על התביעה, ומקום בו מבקשת התביעה להשתחרר מחובת הגילוי בטענת חיסיון, אין היא יוצאת ידי חובתה אלא בהצגתה של תעודת חיסיון ערוכה וחתומה כדין. הואיל וזכות העיון בחומר החקירה עומדת לנאשם מעת שהוגש נגדו כתב האישום, מוטל על התביעה להצטייד בתעודת החיסיון הדרושה לה מבעוד מועד, היינו לפני הגשת כתב האישום, ולכלול את התעודה במסגרת חומר החקירה הגלוי, בו יורשה הנאשם לעיין. אך מן ההנחיות לתביעה, שנכללו בפרשת סיקסיק , לא נובע - אף לא בעקיפין - כי תעודת חיסיון שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום הינה חסרת תוקף ביחס לחומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה מצוי בידי התביעה. ואזהרת הנשיא שמגר, בפרשת דאוד , אך מחזקת מסקנה זו. הלוא בדבריו הטעים הנשיא, כי "סטיה מן הקיום הקפדני של כללים אלה הפוגעת בהגנת הנאשם, עלולה להביא למסקנות לגבי תקינות ההליכים". ללמדך: לא כל סטיה מן הכללים, אלא רק סטיה הפוגעת בהגנת הנאשם ; ואף סטיה הפוגעת בהגנת הנאשם רק עלולה להביא למסקנות לגבי תקינות ההליך, ולא בהכרח תביא למסקנות כאמור. אכן, הטלת חיסיון בדיעבד על חומר חקירה, שבמועד הגשת כתב האישום נחשב כחומר חקירה גלוי, ושלנאשם כבר קמה לגביו זכות עיון, אינה עניין של מה בכך; ובשיקולי החלטתו, אם לקיים בעינו חיסיון כזה או להסירו, רשאי בית המשפט להתחשב (כדי משקלם הראוי) גם בנתונים אלה. אך האיחור בהוצאת התעודה, כשלעצמו, אינו גוזר את דינו של החיסיון לבטלות. הלוא ייתכן שהחיסיון אכן נדרש להגנתו של אינטרס ציבורי חשוב, ושאך מתוך שגגה ("שגיאה טכנית", כלשון השופט המלומד) לא דאגה הרשות החוקרת להוצאתה, מבעוד מועד, של תעודת חיסיון. על מה ולמה יורה בית המשפט להתעלם מן החיסיון, גם אם נוכח לדעת, שהאיחור בהוצאת התעודה לא הפר את האיזון בין העניין הציבורי, שהחיסיון נועד להגן עליו, לבין צורכי הגנתו של הנאשם?! כשם שההכרעה בשאלה, אם להורות על גילויה של ראיה חסויה, מחייבת איזון והעדפה בין אינטרסים מנוגדים, של הציבור מזה ושל הנאשם מזה, כך אף ההכרעה בשאלה, אם איחור בהוצאתה של תעודת חיסיון צריך להשפיע על קיומו בעינו של החיסיון, חייבת להתבסס על בחינת נסיבותיו של המקרה הנתון. כך עשה בית המשפט המחוזי בענייננו, ויפה עשה; שאילו שעה לבקשת העורר והכריז על בטלות החיסיון, מחמת האיחור בלבד ומבלי לבחון את המשמעות שניתן וראוי לייחס לו, על רקע כל יתר הנתונים והנסיבות, אפשר שהיה מציב את המדינה בפני הצורך "לבחור בין רעה גדולה לבין רעה גדולה הימנה" (כלשון השופט חשין, בפרשת אזולאי [בש"פ 3447/96 הנ"ל], בעמ' 319): ויתור על האישום, או השלמה עם פגיעה אפשרית בעניין הציבורי שהחיסיון נועד להגן עליו. לכך, כפי שהראה השופט בנימוקים נכוחים, לא היה כל צידוק. 13. הסניגור טען, כי האיחור בהוצאתה של תעודת החיסיון בפרשתנו נבע מרשלנותה של התביעה. כל עוד לא היתה בידה תעודת חיסיון, דחתה ללא יסוד את בקשות סניגורו הקודם של העורר, לעיון בחלק מחומר החקירה, בטענה שהחומר טעון חיסיון; ומשהשיגה, לאחר כחמישה חודשים, את תעודת החיסיון, לא ניסתה אף לתרץ את העיכוב. מנהגה של התביעה, טען, מעורר חשש שאם לא ילמדנה בית המשפט לקח, בכך שיסרב ליתן תוקף לתעודה, תוסיף לזלזל בחובת הגילוי המוטלת עליה. לבל תצא חוטאת נשכרת, סבור הסניגור, על התביעה לשאת בתוצאות מחדליה. אינני סבור כי עלה בידי הסניגור להראות, כי התביעה הכללית נוהגת לזלזל כולי האי בקיום חובת הגילוי המוטלת עליה כלפי נאשמים, עד שלתיקון המצב מוטל על בית המשפט לנקוט אמצעים שיהיה בהם כדי לחנך את התביעה לקיום חובותיה. אכן נראה, שבמקרה הנדון - אפשר בשל תחושת "היעדר הדחיפות" שהכתיבו הנסיבות - חדלה התביעה מהשגת תעודת החיסיון מבעוד מועד ואף לא בתוך זמן סביר. אך ממקרה חריג זה אין כל יסוד להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי הכלל. שאלה לא פשוטה היא, אם בטרם השיגה את תעודת החיסיון, היתה התביעה רשאית לדחות את בקשת הסניגור לעיון בחומר, בנימוק שעומדת להינתן לגביו תעודת חיסיון. לכאורה התשובה לשאלה זו היא בשלילה (השוו: ע"פ 1335/91 פאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 120, בעמ' 129). אך אילו ביקש העורר צו-עיון בחומר החקירה, בטרם הוצאה תעודת החיסיון, לא מן הנמנע, לדעתי, כי בנסיבות העניין נוטה היה בית המשפט לקצוב לתביעה ארכה מסוימת להשגת התעודה. אך שאלה זו אינה מצריכה הכרעה בפרשתנו ואוכל להניחה לעת מצוא. 14. דחיית חלקו העיקרי של הערר על הסף מותירה לדיון את שני חלקיו האחרים: דחיית בקשתו של העורר למתן "תיאור כללי" של החומר החסוי ודחיית בקשתו לעיון בחליפת המכתבים, בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ, בנושא הסגרתו של העורר לישראל. בשני העניינים הללו הייתי מאמץ את טעמיו של בית המשפט המחוזי מבלי להוסיף עליהם דבר. משנוכח השופט, על יסוד עיונו בחומר החסוי, כי לא ניתן למסור לגביו תיאור נוסף, מעבר לאמור בתעודת החיסיון, למה שמסרה התביעה ולמה שנכלל בהחלטתו, אינני רואה יסוד לפקפק בצדקת מסקנתו. כן מקובלים עליי הטעמים שעל יסודם קבע השופט, כי חליפת המכתבים בנושא הסגרתו של העורר, אינה בגדר חומר חקירה. 15. מן הטעמים שפורטו, הייתי דוחה את הערר. חלקו העיקרי יידחה על הסף, ויתר חלקיו יידחו לגופם. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אנכי מצטרף להחלטתו של חברי השופט מצא ולהתנצלות על העיכוב במתן ההחלטה. יחד עם זאת, הנני מבקש להעיר ההערות הבאות: א. גם לדידי, בקשה לעיון בחומר חקירה שהוצאה לגביו תעודת חסיון, משקפת, למעשה, עתירה להסרת החסיון; שהרי כל עוד תעודת החסיון בתוקפה - אין מקום לעיון. בבקשה כזו יש לדון, איפוא, כאילו היתה מלכתחילה עתירה להסרת חסיון. כך הם פני הדברים כאשר תעודת החסיון מוצאת לפני הגשת כתב האישום; וכך הם פני הדברים, כאשר מדובר בתעודת חסיון שהוצאה במועד מאוחר יותר. הכותרת "בקשה לעיון בחומר חקירה", אינה משנה את אופיה האמיתי של הבקשה. ב. תעודת חסיון תופסת ומחייבת ממועד הוצאתה; ואין נפקא מינה אם הוצאה לפני הגשת כתב האישום או בשלב מאוחר יותר. אכן, משהוגש כתב האישום, זכאי הנאשם לעיין בחומר החקירה. ברם, זכות זו כפופה לקיומה של תעודת חסיון. משמוצאת תעודה כזו - יהיה מועד הוצאתה אשר יהיה - המבקש לעיין בחומר החסוי, חייב לטפל תחילה בהסרת החסיון; ואין נפקא מינה מה טיבן של הטענות שהוא מעלה לתמיכת בקשתו: אם טענות כנגד החסיון לגופו ואם טענות כנגד תוקפה של התעודה. ג. לא הוצאה תעודת חסיון לפני הגשת כתב האישום ובית המשפט מתבקש לעכב את העיון בחומר חקירה בטענה כי עומדים להגיש כזאת, שמור לבית המשפט שיקול דעת אם להיענות לבקשת העיכוב. הדעת נותנת, שבית המשפט יכריע בענין זה, תוך שמירת איזון בין זכותו של הנאשם לדיון הוגן לבין זכות החסיון השמורה לציבור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' מצא. ניתנה היום, ה' באב תשנ"ט (18.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96006870. F08	[ "בג\"ץ 5372/94", "בג\"ץ 777/89", "ע\"פ 1152/91", "רע\"פ 4746/94", "ע\"פ 1335/91" ]	8,759
3,222	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 95 / 4146 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים: עזבון המנוחה לילי דנקר ז"ל ואח' נגד המשיבים : 1. אמיר דרורי-מנהל רשות העתיקות 2. רשות העתיקות 3. שר החינוך והתרבות 4. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי החלטה כדי להכין את העתירה לדיון בפני הרכב מתבקשים בזה המשיבים כדלקמן: 1. המשיבים 3 ו4- מתבקשים להגיש תצהיר תשובה לעתירה תוך 45 ימים. 2. המשיבים 1 ו2- רשאים, אם יראו לנכון, להגיש תצהיר משלים תוך 45 ימים. 3. עם קבלת התצהירים כאמור, אקבע מועד לדיון בעתירה. ניתנה היום, כ"א באייר תשנ"ז (28.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95041460. I08	[ "בג\"ץ 95" ]	8,761
3,418	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 95 / 4146 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : עזבון המנוחה לילי דנקר ז"ל ואח' נגד המשיבים : 1. אמיר דרורי-מנהל רשות העתיקות 2. רשות העתיקות 3. שר החינוך והתרבות 4. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לתיקון פרוטוקול בשם העותרים: עו"ד ד. גרצולין בשם המשיבים: עו"ד ת. מוסקוביץ החלטה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה אני מתירה את התיקון הראשון שהתבקש בלבד. ניתנה היום, כ"ח בסיון תשנ"ז (3.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95041460. Q10	[ "בג\"ץ 95" ]	8,762
21,916	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4146/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן העותר ים: 1. עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל 2. חברת החלקות 164, 296 בגוש 6665 בע"מ נגד המשיבים : 1. מנהל רשות העתיקות 2. רשות העתיקות 3. שר החינוך והתרבות 4. היועץ המשפטי לממשלה תאריך הישיבה: ט"ז באלול תשנ"ח (7.9.98) בשם העותרים: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים 1-2: עו"ד יורם בר-סלע, עו"ד תומר מוסקוביץ בשם המשיבים 3-4: עו"ד אסנת מנדל פסק-דין השופט י' זמיר : 1. חלק גדול מן השטח של כפר שמריהו, השוכן מצפון לתל-אביב, הוכרז אתר עתיקות, תחילה לפי פקודת העתיקות ולאחר מכן לפי חוק העתיקות, התשל"ח1978-. משהוכרז שטח כאתר עתיקות, חלים על האתר, מכוח החוק, איסורים שונים. בין היתר, אסור לבנות בשטח ללא היתר מאת מנהל רשות העתיקות. ברור, אם כן, שמבחינת הבעלים של השטח, ההכרזה על השטח כאתר עתיקות פוגעת בקניין, הן מבחינת האפשרות לעשות שימוש בשטח כמנהג בעלים והן מבחינת השווי של השטח בשוק החופשי. העותרים הינם בעלים של חלקת מקרקעין בכפר שמריהו (להלן - המגרש). המגרש נכלל בשטח שהוכרז אתר עתיקות. לטענתם, החוק אינו מתיר להכריז על שטח כאתר עתיקות, אלא אם נתגלו בו עתיקות. אך במגרש לא נתגלו עתיקות, וכך גם בחלקות אחרות בכפר שמריהו. כיוון שכך, הם מבקשים לבטל את ההכרזה, לגבי כל כפר שמריהו או, לחלופין, לגבי המגרש. וזאת השאלה העיקרית שבפני בית המשפט: האם, כטענת העותרים, אין להכריז על שטח כאתר עתיקות אלא אם נתגלו בו עתיקות? הדין 2. ארץ-ישראל היא, כידוע, ברוכת עתיקות. לכן ראה המחוקק המנדטורי מקום לחוקק, כבר בשנת 1929, את פקודת העתיקות. פקודה זאת קבעה, בין היתר, כי מנהל מחלקת העתיקות בממשלת ארץ-ישראל יפרסם רשימה של מצבות היסטוריות ואתרים היסטוריים ( “a schedule of historical monuments and historical sites” ). ומהו אתר היסטורי? הפקודה הגדירה (בסעיף 1) לאמור: “’historical site’ means an area which the Director reasonably believes to contain antiquities or to be associated with important historical events”. משנקבע כי מקום מסויים הוא אתר היסטורי, אסור היה לכל אדם לחפור באותו מקום, לבנות עליו, לטעת בו עצים, או לבצע עבודות אחרות, ללא היתר מאת מנהל מחלקת העתיקות. ראו סעיפים 17 ו18- לפקודת העתיקות. הוראות נוספות של פקודה זאת הסדירו את הרישום של אתר היסטורי, הפיקוח עליו, הרכישה או ההפקעה שלו, ועוד. ביום 24.11.1944 התפרסמה בעתון הרשמי של ממשלת ארץ-ישראל (גליון מיוחד מס' 1375) רשימה של מקומות שהוכרזו מצבות היסטוריות ומקומות היסטוריים לפי פקודת העתיקות. בין היתר נכלל כפר שמריהו (בשטח של קילומטר מרובע) ברשימה זאת. כפי שצויין ברשימה, העתיקות בכפר שמריהו הם קברים חצובים. 3. לאחר הקמת המדינה הועברו הסמכויות של הנציב העליון לפי פקודת העתיקות לידי שר החינוך והתרבות. במקום מחלקת העתיקות בממשלת ארץ-ישראל קם אגף העתיקות והמוזיאונים במשרד החינוך והתרבות. הסמכויות של מנהל מחלקת העתיקות עברו לידיו של מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים. ביום 18.5.1964 פרסם מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים בילקוט הפרסומים (מס' 1091) רשימה חדשה לפי פקודת העתיקות. רשימה זאת ביטלה את הרשימה משנת 1944, וחזרה והכריזה על אתרים שונים כאתרים היסטוריים, ובהם גם כפר שמריהו, כשהיא מגדילה את השטח של אתר זה (בקילומטר מרובע נוסף). העתיקות באתר זה תוארו בהכרזה זאת כך: מערות קברים מן התקופה הרומית-הביזנטית. 4. בשנת 1978 שונה הדין. חוק העתיקות, התשל"ח1978-, ביטל (בסעיף 48) את פקודת העתיקות, וקבע תחתיה הסדר חדש בנוגע לעתיקות. אולם החוק החדש שומר על המשכיות עם ההסדר הקודם מבחינות רבות. בין היתר קובע החוק החדש (בסעיף 49(ב)) כי האתרים ההיסטוריים שפורסמו לפי פקודת העתיקות, ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, רואים אותם כאילו פורסמו לפי סעיף 28 לחוק זה. משמע, יש לראות את ההכרזה על כפר שמריהו (לרבות המגרש) כאתר עתיקות, שנעשתה לפי פקודת העתיקות בשנת 1944 ובשנת 1964, כאילו נעשתה לפי סעיף 28 לחוק העתיקות. 5. לאחר עשר שנים לערך, בחוק רשות העתיקות, התשמ"ט1989-, הוקמה רשות העתיקות. הרשות קיבלה את התפקידים והסמכויות שהיו קודם בידי אגף העתיקות והמוזיאונים, ומנהל הרשות בא במקום מנהל האגף. עם הקמתה של רשות העתיקות חלו שינויים בדפוסי הפעולה ובהיקף הפעילות בתחום העתיקות. כדברי מבקר המדינה (מבקר המדינה דו"ח שנתי 45, משנת 1995, עמ' 630): "מאז גדלה הרשות מאד, הן בהיקף החפירות שהיא מבצעת, הן בתקציבה ובהכנסותיה מביצוע חפירות והן במספר עובדיה". לעניין זה נאמר בתצהיר התשובה של רשות העתיקות, בין היתר, כך: "עם הקמת הרשות, ועל אף האמור בסעיף 49(ב) לחוק העתיקות, עושה רשות העתיקות מאמצים רבים להעביר את ההכרזות על שטחים כאתרי עתיקות שתוארו באמצעות נקודות ציון על מפה, להכרזות על גושים וחלקות, וזאת על מנת שניתן יהיה לרשום הערות על ההכרזות במרשם המקרקעין, המתנהל כידוע אך ורק ובשיטה הקדסטרית של גושים וחלקות". בהתאם לכך פורסמה בשנת 1992 רשימה חדשה לפי סעיף 28 לחוק העתיקות. רשימה זאת (ילקוט הפרסומים, 4023, מיום 9.7.1992) מתקנת את הרשימה משנת 1964: במקום נקודות ציון של אתרי העתיקות היא נוקבת במספרי הגושים והחלקות של אתרים אלה. כך היא עושה גם לגבי כפר שמריהו: היא נוקבת במספרי הגושים בכפר שמריהו, ובהם הגוש בו נמצא המגרש, וחוזרת ומתארת את העתיקות בגושים אלה כך: מערות קברים מן התקופה הרומית והביזנטית. כיום, אם כן, רוב השטח המאוכלס של כפר שמריהו, לרבות המגרש, מוכרז כאתר עתיקות מכוח הכרזה משנת 1964, שהחליפה הכרזה משנת 1944, ותוקנה בשנת 1992. העתירה והתשובה 6. העותרים מבקשים שתבוטל ההכרזה על השטח של כפר שמריהו או, לחלופין, ההכרזה על שטח המגרש כאתר עתיקות. ההכרזה, הם טוענים, ניתנה שלא כחוק. אמנם, לכאורה, סעיף 28 לחוק העתיקות מסמיך את המנהל של רשות העתיקות להכריז על כל מקום כאתר עתיקות. הנה כך אומר סעיף 28(א): "המנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות...". אולם, הם מוסיפים, המנהל אינו רשאי להכריז כי מקום כלשהו הוא אתר עתיקות אלא אם אותו מקום הוא אתר עתיקות כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. וזו ההגדרה: "'אתר עתיקות' - שטח המכיל עתיקות, שהמנהל הכריז עליו לפי סעיף 28(א)". מכאן למדים העותרים כי המנהל אינו רשאי להכריז על מקום כאתר עתיקות לפי סעיף 28(א) אלא אם הוא "שטח המכיל עתיקות". הם עושים הבחנה בין ההגדרה של אתר עתיקות בסעיף 1 לחוק העתיקות לבין ההגדרה של אתר היסטורי בסעיף 1 לפקודת העתיקות. בפקודת העתיקות (ראו לעיל פיסקה 2) אתר היסטורי היה שטח שלמנהל היה יסוד סביר להאמין ( “reasonably believes” ) שהוא מכיל עתיקות; ואילו בחוק העתיקות, אתר עתיקות הוא שטח "המכיל עתיקות". כיום, הם טוענים, ההגדרה מדברת על עובדה ולא על אמונה. לשון אחרת, לצורך הכרזה על אתר עתיקות, אין די בכך שהמנהל סבור, על יסוד השערות או מחקרים, שהשטח מכיל עתיקות, אלא נדרש כעניין שבעובדה שהשטח יכיל עתיקות. כעניין שבעובדה, אין מקום לקבוע כי שטח מכיל עתיקות, אלא אם בפועל נתגלו בו עתיקות. העותרים מסתמכים לא רק על לשון ההגדרה של אתר עתיקות בחוק העתיקות. הם מסתמכים גם על ההבדל בין הגדרה זאת לבין ההגדרה של אתר היסטורי בפקודת העתיקות. ההבדל מלמד, לשיטתם, כי המחוקק התכוון לשנות את הדין. עוד מסתמכים העותרים על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק-היסוד קובע (בסעיף 3) את זכות הקניין כזכות יסוד. כלשון הסעיף: "אין פוגעים בקנינו של אדם". אמנם חוק-היסוד (לפי סעיף 10 לחוק) אינו פוגע בתוקפם של דינים שהיו קיימים קודם לכן, ובהם גם חוק העתיקות. אולם, כפי שנפסק, יש בו כדי להשפיע על הפירוש של דינים קודמים. לכן, גם אם פירוש ההגדרה של אתר עתיקות בחוק העתיקות אינו חד-משמעי, מן הראוי לפרש אותו, לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, באופן שיצמצם את הפגיעה בקניין. בהתאם לכך יש לומר כי רק אם נתגלו עתיקות בשטח, הלכה למעשה, רשאי מנהל הרשות להכריז על השטח כאתר עתיקות. בפועל לא נתגלו עתיקות במגרש. יתירה מזאת. ספק אם המגרש מכיל, מתחת לפני השטח, עתיקות. המשיבים עצמם אינם חולקים על כך. כך גם בחלקות נוספות בכפר שמריהו שהוכרזו אתר עתיקות. לפיכך, טוענים העותרים, יש לבטל את ההכרזה ככל שהיא חלה על חלקות אלה, לרבות המגרש. 7. המשיבים חולקים על העותרים. הם טוענים כי הדין המסמיך את מנהל רשות העתיקות להכריז על שטח כאתר עתיקות, כפי שהיה לפי פקודת העתיקות, נותר ללא שינוי לפי חוק העתיקות. אמנם ההגדרה של אתר עתיקות השתנתה מבחינה לשונית, אך היא לא השתנתה מבחינה מהותית. גם לפי חוק העתיקות, כמו לפי פקודת העתיקות, המנהל מוסמך להכריז על שטח כאתר עתיקות אף אם לא נתגלו בו עתיקות. חוקיות ההכרזות שנעשו לפי פקודת העתיקות 8. אפשר להשיב על טענת העותרים בשתי דרכים המובילות לאותה תוצאה. בדרך הראשונה אפשר להניח, לצורך הדיון, כי העותרים צודקים בטענה שחוק העתיקות שינה את הדין לגבי הסמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות: שלפי פקודת העתיקות היתה למנהל סמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות אם היה לו יסוד סביר להניח כי השטח מכיל עתיקות, גם אם טרם נתגלו עתיקות בשטח; ואילו לפי חוק העתיקות אין למנהל סמכות כזאת אלא אם השטח מכיל עתיקות, כלומר, אם בפועל נתגלו עתיקות בשטח. אם אמנם כך, מתעוררת השאלה מה הדין כיום, לפי חוק העתיקות, לגבי שטחים שהוכרזו אתרי עתיקות לפי פקודת העתיקות אף שלא נתגלו בהם עתיקות, מאז ועד היום. נקודת המוצא לתשובה מצוייה בסעיף 49(ב) לחוק העתיקות. סעיף זה קובע לאמור: "הרשימות של המצבות והאתרים ההיסטוריים שפורסמו לפי פקודת העתיקות ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, רואים אותן כאילו פורסמו לפי סעיף 28 לחוק זה". סעיף זה מתייחס למגרש. הוא מתייחס גם להרבה חלקות אחרות בכפר שמריהו. הוא מתייחס לכל השטחים שהוכרזו כאתרי עתיקות לפי פקודת העתיקות במשך חמישים שנה, משנת 1929 ועד שנת 1978, ובהם מספר גדול ורב של חלקות. חלקות אלה, רובן ככולן, הוכרזו כאתרי עתיקות לא מפני שנתגלו בהן עתיקות, ולמרות שלא נתגלו בהן עתיקות. במשך השנים הרבות, מאז הוכרזו החלקות כאתרי עתיקות, נחפר חלק קטן מהן, אם לצורך ארכיאולוגי ואם לצורך בנייה. לעתים נתגלו בהן עתיקות; לעתים לא נתגלו בהן עתיקות. רוב החלקות עדיין לא נחפרו, ואין איש יודע לבטח אלו מהן וכמה מהן מכילות עתיקות. אך ברור שבסך הכל הן מכילות את רוב העתיקות שטרם נתגלו, אפשר לומר את פוטנציאל העתיקות בישראל, ובוודאי יידרשו עוד דורות של עבודת חפירה ומחקר עיוני כדי לגלות את האוצרות הטמונים בחלקות אלה. עכשיו, לפי הפרשנות של העותרים, יש לראות את החלקות האלה כאילו הוכרזו כאתרי עתיקות בניגוד לחוק העתיקות, משום שהוכרזו אתר עתיקות בלי שנתגלו בהן עתיקות, ולכן גם יש לבטל את ההכרזות, ככל שהן מתייחסות לחלקות אלה, ולפטור אותן מכל האיסורים שהוטלו על אתר עתיקות בחוק העתיקות. כך מבקשים העותרים לגבי המגרש. ואם הדין עם העותרים, בעקבותיהם יבואו, ללא ספק, אחרים רבים מספור, כל אחד והחלקה שלו. בכל החלקות האלה יהיו הבעלים רשאים, לפי הפרשנות של העותרים, לחפור ולבנות כרצונם, תוך סכנת הרס לעתיקות. האם לתוצאה קיצונית כזאת, אפשר לומר תוצאה הרסנית כל כך, התכוון המחוקק כאשר חוקק, בשנת התשל"ח1978-, את חוק העתיקות? תוצאה כזאת היא מהפיכה: היא הופכת סדרי בראשית בעולם העתיקות. הדעת נותנת שאילו התכוון המחוקק לחולל מהפיכה כזאת, היה עושה זאת בתרועות שופר, ולא בהחבא, באמצעות ניסוח מעורפל של אחת ההגדרות בחוק. לכל הפחות, הוא היה נותן לכוונה כזאת ביטוי בסעיף 28(א), הקובע את סמכות המנהל להכריז על מקום כאתר עתיקות. הוא יכול היה לומר, לדוגמה, כי המנהל רשאי להכריז כי מקום "שנתגלו בו עתיקות" הוא אתר עתיקות. אך המחוקק לא אמר זאת ולא דומה לזאת. גם לא גורם אחר שהיה מעורב בחקיקה: בהצעת החוק, בדברי ההסבר להצעת החוק, בדברים שנאמרו בעת הדיון בכנסת על הצעת החוק, ואף בחוק העתיקות עצמו, לא ניתן ביטוי לכוונה כזאת. אכן, הדעת נותנת כי בסעיף 49(ב) לחוק העתיקות לא היתה כוונה למחוקק לומר שכל החלקות באתרי העתיקות שטרם נתגלו בהן עתיקות, כמו המגרש בכפר שמריהו, יחדלו לפתע להיות אתרי עתיקות. להיפך. הדעת נותנת כי כוונת המחוקק בסעיף זה היתה לומר כי כל החלקות שהוכרזו אתרי עתיקות לפי פקודת העתיקות, אף שלא נתגלו בהן עתיקות, יחשבו כאתרי עתיקות גם לפי חוק העתיקות. כוונתו לא היתה אלא למנוע את הצורך לחזור ולפרסם מחדש, לפי סעיף 28 לחוק העתיקות, את הרשימה הארוכה של אתרים שהוכרזו לפי פקודת העתיקות. הוא לא התכוון לפגוע, ולא פגע, בחוקיות ההכרזות שנעשו לפי פקודת עתיקות. זהו הכלל הרחב. וכך הוא נקבע בסעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-: "ביטולו של דין אין כוחו יפה... להשפיע על פעולה קודמת של הדין המבוטל או על מה שנעשה לפיו". מכאן, שאם אדם מבקש לתקוף את החוקיות של הכרזת שטח כאתר עתיקות לפי פקודת העתיקות, כגון את החוקיות של הכרזת המגרש בכפר שמריהו כאתר עתיקות, עליו לתקוף את החוקיות לפי הדין שחל בעת ההכרזה, כלומר, לפי פקודת העתיקות. והרי לפי פקודת העתיקות אין ספק כי המנהל היה רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אף שלא נתגלו בו עתיקות, אם היה לו יסוד סביר להניח כי השטח מכיל עתיקות. סמכות ההכרזה לפי חוק העתיקות 9. הדרך השניה היא, להתמודד עם טענת העותרים, לפיה חוק העתיקות שינה את הדין המהותי לגבי הסמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות: האמנם לפי חוק העתיקות, להבדיל מפקודת העתיקות, אין למנהל סמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות אלא אם נתגלו בו עתיקות? לגוף הטענה, נראית לי עמדת המשיבים מעמדת העותרים. עמדת המשיבים, לפיה נתונה סמכות למנהל הרשות להכריז על שטח כאתר עתיקות גם אם לא נתגלו עתיקות בשטח, נתמכת בטעמים אחדים. ראשית, היא מתיישבת עם לשון החוק. שנית, היא משרתת את תכלית החוק. השילוב של לשון החוק ותכלית החוק מוביל למסקנה כי חוק העתיקות לא התכוון לשנות, בעניין זה, את הדין שחל לפי פקודת העתיקות. אכן, לשון ההגדרה של אתר עתיקות השתנתה. סעיף 1 לפקודת העתיקות אמר שזה שטח אשר למנהל יש יסוד סביר להניח כי הוא מכיל עתיקות, ואילו סעיף 1 לחוק העתיקות אומר שזה שטח המכיל עתיקות. אולם זאת יש לזכור, שמדובר בהגדרה בלבד, ולא בהוראה מהותית המעניקה סמכות למנהל. לעתים, בגלל ניסוח קלוקל של החוק, אין מנוס אלא להטיל על הוראה מגדירה תפקיד לא-לה, כלומר, תפקיד של הוראה מהותית. כך הדבר, למשל, כאשר החוק משתמש בהגדרה לצורך הענקת סמכות לרשות מינהלית. אך לא זה המצב בחוק העתיקות. בחוק זה נקבעה הסמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות, בנפרד ובמפורש, בסעיף 28(א). סעיף זה קובע כי "המנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות". סמכות זאת דומה, מבחינה מהותית, לסמכות שהוענקה למנהל לפי סעיף 17 לפקודת העתיקות. ההשוואה של שני הסעיפים מעלה שהמחוקק לא התכוון, בחוק העתיקות, לצמצם את הסמכות. כדי לצמצם את הסמכות, בהשוואה לסמכות לפי פקודת העתיקות, אפשר וראוי היה לומר שהמנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני, המכיל עתיקות, הוא אתר עתיקות. אך המחוקק לא צמצם את סמכות המנהל להכריז על אתר עתיקות למקום המכיל עתיקות. האם, אף-על-פי כן, יש לסייג את הסמכות, כפי שנקבעה בסעיף 28(א) לחוק העתיקות, מכוח ההגדרה שבסעיף 1 לחוק? עבודות ההכנה של החוק אינן נותנות יסוד לומר כי המחוקק התכוון לשנות את ההגדרה של אתר עתיקות, בהשוואה להגדרה שבפקודת העתיקות, באופן שיצמצם את סמכות המנהל להכריז על אתר עתיקות. בדברי ההסבר להצעת חוק העתיקות, התשל"ו1976- (ה"ח 1250, התשל"ו, 314) צויינו במפורש ההגדרות שבסעיף 1 אשר התכוונו לשנות (על דרך ההרחבה, ולא על דרך הצמצום) את ההגדרות שבפקודת העתיקות. אך לגבי ההגדרה של אתר עתיקות לא נאמר דבר, והמסקנה היא, שמלכתחילה לא היתה כוונה לשנות את ההגדרה מבחינה מהותית. עם זאת, כיוון שבחוק העתיקות חל שינוי בהגדרה של אתר עתיקות, כיצד נפרש את הנוסח הקיים? אפשר לפרש את הנוסח הקיים בדרך שאינה משנה מבחינה מהותית את ההגדרה שהיתה בתוקף לפי פקודת העתיקות. לצורך זה יש לדקדק בלשון ההגדרה שבחוק העתיקות. ההגדרה אומרת: שטח המכיל עתיקות. היא אינה אומרת: שטח שנתגלו בו עתיקות. אכן אפשר כי שטח פלוני מכיל עתיקות אף אם טרם נתגלו בו עתיקות. זהו, ככל הנראה, המצב בפועל לגבי הרבה אתרי עתיקות שטרם נחפרו. אפשר, אם כן, לפי פשוטו של מקרא, להכריז על שטח פלוני כאתר עתיקות אף לפני שנערכו בו חפירות ולפני שנתגלו בו עתיקות. אך מתי רשאי המנהל להכריז על שטח כזה כאתר עתיקות? התשובה המתבקשת היא, שהמנהל רשאי להכריז על שטח פלוני כאתר עתיקות, לפני שנתגלו בו עתיקות, אם לדעתו השטח מכיל עתיקות. ואם כך, אנו חוזרים אל הדין כפי שנקבע בפקודת העתיקות. 10. זו גם הכוונה העולה מתכלית החוק. התכלית המיוחדת של חוק העתיקות, בהקשר הנדון, גלוייה לעין: להגן על העתיקות שעל-פי רוב אין הן גלויות לעין. לתכלית זאת יש צורך להטיל איסורים על פעולות בשטח שיש יסוד סביר להניח כי הוא מכיל עתיקות. שהרי ללא איסורים כאלה צפוייה סכנת הרס, שאין לו תקנה, לעתיקות הטמונות בבטן האדמה שהבעלים מבקשים לבנות עליה. וכך נאמר לעניין זה בתשובה שהוגשה לבית המשפט מטעם רשות העתיקות: "הפרשנות האחרת, לפיה תנאי להכרזת חלקה מסויימת כאתר עתיקות הוא שיתגלו בה עתיקות בפועל, תביא בהכרח להרס מוחלט של רבות מעתיקות הארץ, שהרי מרבית העתיקות מתגלות תוך ביצוע עבודות בניה ושימוש באמצעים מכניים, שההרס והנזק שהן גורמות לעתיקות הוא כבד ובלתי הפיך". אולם, אף כי זו התכלית המיוחדת של חוק העתיקות, אין זו התכלית היחידה של החוק. לחוק העתיקות, כמו לכל חוק אחר, יש תכליות נוספות, סמויות מן העין. אלו הן התכליות הכלליות של שיטת המשפט. התכליות הכלליות נועדו להגן על ערכי היסוד של המדינה, ובהם זכויות היסוד של האדם. בפירוש החוק צריך להתחשב גם בתכליות הכלליות ולאזן, ככל שראוי, בין התכלית המיוחדת לבין התכליות הכלליות. כך בדרך כלל וכך גם כאן. כאן צריך לאזן, לצורך פירוש החוק, בין התכלית המיוחדת של הגנה על עתיקות לבין התכלית הכללית של הגנה על זכות הקניין. זכות הקניין מוכרת, מאז ומתמיד, כאחת מזכויות היסוד. ראו, לדוגמה, ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן , פ"ד לה(3) 645, 656; ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב , פ"ד מה(4) 529, 560. משום כך ראוי היה, מאז ומתמיד, לפרש כל חוק שיש בו פגיעה בזכות הקניין באופן שיצמצם את הפגיעה, ככל שראוי לאור התכלית המיוחדת של החוק. בוודאי שכך כיום, לאחר שזכות הקניין הוכרה, בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כזכות חוקתית. אמנם חוק יסוד זה שומר (בסעיף 10) על תוקפם של כל הדינים שהיו קיימים ערב תחילתו של חוק-היסוד. אולם, כפי שנפסק, גם דינים אלה צריכים להתפרש לאור חוק-היסוד. ראו, לדוגמה, ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה , פ"ד נ(1) 723, 738-737. לפיכך השאלה היא, אם ראוי לתת לחוק העתיקות פירוש מצמצם, כטענת העותרים, באופן שיסמיך את המנהל להכריז על שטח כאתר עתיקות רק אם נתגלו בו עתיקות, וכך גם לצמצם את הפגיעה בזכות הקניין. התשובה שלילית. פירוש כזה לא יאזן כראוי בין התכלית המיוחדת של חוק העתיקות לבין התכלית הכללית של הגנה על זכות הקניין. הוא חושף את העתיקות הסמויות לסכנת הרס. בכך הוא פוגע בתכלית המיוחדת של חוק העתיקות. 11. ראוי לציין שכך הוא הדין, בעניין זה, גם באנגליה. החוק האנגלי - Ancient Monuments and Archaeological Areas Act 1979 - קובע בסעיף 33(1) לאמור: “The Secretary of State may from time to time by order designate as an area of archaeological importance any area which appears to him to merit treatment as such for the purposes of this Act”. ובסעיף 61, הוא סעיף ההגדרות של החוק, נאמר כך: " ’area of archaeological importance’ means an area designated as such under section 33 of this Act”. לפי אותו חוק, משהוכרז על שטח כאתר בעל חשיבות ארכיאולוגית, מוטלים (בסעיף 35) איסורים בקשר לפעולות שונות באותו אתר. באנגליה, אם כן, החוק מאפשר להכריז על שטח כאתר בעל חשיבות ארכיאולוגית אף אם לא נתגלו בו עתיקות. ואם כך ראוי כדי להגן על עתיקות באנגליה, כך ראוי גם בישראל, אולי אף בגדר קל וחומר, בשל החשיבות המיוחדת הנודעת לעתיקות בארץ ישראל. על חשיבות זאת ראו דברים שאמר שר החינוך והתרבות כאשר הציג את הצעת חוק העתיקות לקריאה ראשונה בכנסת: דברי הכנסת 77, תשל"ו, 3762. סוף דבר, המבחן המוצע על ידי העותרים לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות, כלומר, שבשטח נתגלו עתיקות, הוא מבחן צר. הוא אינו מתיישב עם הלשון או עם התכלית של סעיף 28 לחוק העתיקות. לכן אין הוא מבחן ראוי. המבחן להכרזה על אתר עתיקות 12. מהו, אם כן, המבחן הראוי לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות? סעיף 28 לחוק העתיקות, לפי לשונו, אינו קובע מבחן. הוא קובע, בלשון כללית וסתמית, כי מנהל הרשות "רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות". לכאורה, סמכות המנהל אינה מוגבלת על ידי החוק, אלא החוק מוסר את הסמכות לשיקול הדעת של המנהל. אולם הלכה פסוקה היא כי אין שיקול דעת מוחלט. גם בא-כוח רשות העתיקות ציין, בכתב התשובה, כי "חלה על מנהל הרשות החובה לפעול בסבירות ובשוויוניות, תוך שקילת שיקולים ענייניים ותוך הימנעות משרירות, הפליה וכיוצא באלה פגמים". אכן, כללים אלה, ונוספים לאלה, חלים על שיקול הדעת של מנהל הרשות, כשם שהם חלים על שיקול הדעת של כל רשות מינהלית אחרת. אולם, נוסף לכללים אלה, מתעוררת השאלה אם קיים מבחן לצורך ההכרזה על שטח כאתר עתיקות. אם לא נדרש, כטענת העותרים, שבשטח נתגלו עתיקות, מהו הדבר הנדרש? פקודת העתיקות נתנה תשובה. מסעיף 1 לפקודה השתמע כי המנהל היה רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אם היה לו יסוד סביר להניח כי השטח מכיל עתיקות. ראו לעיל פיסקה 2. חוק העתיקות לא התכוון לשנות את המבחן שחל לצורך זה לפי פקודת העתיקות. ראו לעיל פיסקאות 10-9. אמור מעתה, לפי חוק העתיקות, כמו לפי פקודת העתיקות, המנהל רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אם יש לו יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. המבחן הוא, אם כן, יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. אולם מה פירוש יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות? הסבירות פירושה הסתברות. ההסתברות שהשטח מכיל עתיקות יכולה להיות נמוכה (לשון אחרת: רחוקה) או גבוהה (לשון אחרת: קרובה). רמת ההסתברות בכל מקרה ומקרה תלוייה בראיות הקיימות באותו מקרה. לעתים הראיות קלושות ולעתים הראיות חותכות. האיכות והכמות של הראיות בכל מקרה קובעות אם קיימת הסתברות גבוהה או רק הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות. אולם, לכאורה, גם אם קיימת רק הסתברות נמוכה עדיין אפשר לטעון שקיים יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. מכאן השאלה מהי רמת ההסתברות הנדרשת לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות. רמת ההסתברות הנדרשת צריכה לשקף איזון ראוי בין האינטרסים העיקריים הכרוכים בהכרזה על שטח כאתר עתיקות. מצד אחד, מבחינת הצורך להגן על עתיקות ניתן להצדיק הכרזה על שטח כאתר עתיקות גם על יסוד ראיות קלושות, המעידות רק על הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות. מבחינה זאת ההכרזה מוצדקת גם על יסוד ראיות קלושות, כיוון שבדרך כלל אין לדעת מראש, באופן מוחלט, אם השטח מכיל עתיקות. מתחת לראיות קלושות עשוי להסתתר אוצר ממשי. רק בדיקה של השטח, בפיקוח מומחים לדבר, יכולה למנוע הרס של עתיקות סמויות, באקראי או במכוון, תוך כדי עבודות פיתוח של השטח. אולם, מצד שני, מבחינת הצורך להגן על זכות הקניין יש מקום לדרוש ראיות חזקות, המעידות על הסתברות גבוהה שהשטח מכיל עתיקות. שאם לא כן, זכות הקניין, שהיא זכות יסוד, תהיה חשופה לפגיעה על ידי מנהל רשות העתיקות בקלות יתירה. מבחינה זאת, הכרזה על שטח כאתר עתיקות על יסוד הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות שוללת מזכות הקניין את ההגנה הראוייה לזכויות היסוד. לדעתי, האיזון בין התכלית המיוחדת של חוק העתיקות (וקודם לכן - של פקודת העתיקות), היא התכלית של הגנה על עתיקות, לבין התכלית הכללית של שיטת המשפט, הכוללת הגנה על זכויות היסוד, מחייב ללכת בדרך ביניים. דרך זאת אינה מצדיקה הכרזה על שטח כאתר עתיקות על יסוד הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות, משום שהכרזה כזאת עלולה לפגוע בזכות הקניין מעבר למידה הדרושה. היא גם אינה מצדיקה דרישה של הסתברות גבוהה שהשטח מכיל עתיקות, משום שדרישה כזאת עלולה להפקיר את רוב העתיקות בארץ, שטרם נתגלו, וכך לסכל את התכלית של חוק העתיקות. לפיכך נדרשת הסתברות ברמה בינונית. כלומר, המנהל רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אם קיימת הסתברות ברמה בינונית שהשטח מכיל עתיקות. רמה כזאת של הסתברות משקפת את האיזון הראוי בין האינטרס של הגנה על עתיקות לבין האינטרס של הגנה על הקניין הפרטי. אם קיימת רמה כזאת של הסתברות ניתן לומר, כפי שהחוק דורש, כי יש יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. זהו מבחן ההסתברות הבינונית. אך, בהתאם ללשון המקובלת, אפשר לקרוא לו, וכך אף אקרא לו, מבחן האפשרות הסבירה. 13. המסקנה היא שעל המנהל לברר, כתנאי מוקדם להכרזה על שטח כאתר עתיקות, אם קיימת אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות. לצורך זה שומה עליו, כמו על כל רשות מינהלית, להניח תשתית ראוייה של ראיות. הראיות עשויות להיות מגוונות: ספרות עתיקה, מחקר עיוני, עתיקות שנתגלו באתר סמוך, חרסים הפזורים על פני השטח, שרידי מבנה עתיק, ועוד. הראיות צריכות לעמוד במבחן הראיה המינהלית, כלומר, צריך שיהיה בהן כדי לשכנע אדם סביר (או, ליתר דיוק, רשות מינהלית סבירה), בהתחשב במהות העניין ובנסיבות המקרה. בהתחשב במהות העניין, צריך שהראיות ישכנעו כי קיימת, בנסיבות המקרה, אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות. המומחים לדבר ברשות העתיקות, ובסופו של דבר מנהל הרשות, צריכים לבדוק בכל מקרה ומקרה את הראיות המצויות, כדי לברר אם הן עומדות במבחן האפשרות הסבירה. רק אם התשובה חיובית, ניתן לומר כי למנהל יש יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות, ולפיכך הוא רשאי להכריז על השטח כאתר עתיקות. 14. מבחן האפשרות הסבירה הוא מבחן כללי בלבד. אין בו כשלעצמו כדי לתת תשובה פרטנית, בכל מקרה ומקרה, אם ניתן להכריז על שטח מסויים כאתר עתיקות. וכי מה נדרש כדי שאפשרות תיעשה אפשרות סבירה? לצורך תשובה פרטנית ניתן אולי להסתייע בתבחינים (קריטריונים) המתבססים על המבחן הכללי. תבחינים כאלה יכולים לקבוע, בדרך של הנחייה, מה הן הראיות הנדרשות כדי לקבוע שקיימת אפשרות סבירה כי שטח מסויים מכיל עתיקות: איזה סוג של ראיות; איזו כמות של ראיות; מה משקל הראיות. התבחינים יכולים אולי לקבוע גם הבחנה בין סוגים שונים של עתיקות שעשויות להימצא בשטח: כגון, שלפי סוג העתיקות יידרשו ראיות ברמה גבוהה יותר, או ברמה נמוכה יותר, של הסתברות. יש עניינים בהם החוק עצמו מחייב רשות מינהלית לקבוע לעצמה תבחינים לצורך הפעלת סמכות מסויימת. יש גם עניינים בהם בית המשפט מחייב את הרשות לקבוע לעצמה תבחינים כאלה. לעומת זאת, יש עניינים בהם אין אפשרות מעשית ולא צפוייה תועלת מרובה מקביעת תבחינים. בעניין שלפנינו, החוק אינו מטיל על מנהל הרשות חובה לקבוע תבחינים לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות; אין זה ברור מה מידת התועלת שתצמח מתבחינים לצורך זה; ולכן גם שאלה היא אם ראוי שבית המשפט יטיל על מנהל הרשות חובה כזאת. עם זאת, ודאי שראוי הדבר כי מנהל הרשות יברר באופן רציני את האפשרות והתועלת שבקביעת תבחינים כאלה. במהלך הדיון שאלנו את בא-כוח רשות העתיקות אם הרשות קבעה לעצמה תבחינים להכרזה על שטח כאתר עתיקות. התשובה היתה חיובית. ביקשנו וקיבלנו מן הרשות תבחינים אחדים. קיבלנו נוהל (מספר 6.3.2) להכרזה על אתר עתיקות ולביטול הכרזה כזאת. זהו נוהל מפורט הקובע את תהליך ההכרזה, צעד צעד, ומגדיר את האחריות המינהלית של גורמים שונים בקרב הרשות. קיבלנו גם "קריטריונים להגדרת אתר לצרכי הכרזה ברשומות". הקריטריונים, כפי שנאמר בהם, מפרטים את השיקולים לצורך הכרזה על אתרים חדשים. ואלה הם, על פי הפירוט, האתרים להכרזה: "א. כל תל, חורבה גדולה וקטנה, שרידי יישוב מכל התקופות, שלפני שנת 1700. ב. כל מבנה/מבנים בודדים: מצודה, מצד, מגדל, בית חווה וכד' שנעשו לפני שנת 1700. ג. כל ריכוז מיתקנים: מערות, שדה קברים, מדרגות חקלאיות קדומות, חרסים או כלי צור וכד'. ד. מיתקן בודד מיוחד: אמת מים, קבר מפואר וכד', מלפני שנת 1700". אולם תבחינים אלה לוקים בשתיים: ראשית, הם אינם שלמים; שנית, הם אינם מספיקים. הם אינם שלמים, כיוון שייתכן מקום שאינו נכלל בתבחינים אלה, אך הוא עשוי להכיל עתיקות וראוי להיות מוכרז כאתר עתיקות. הם גם אינם מספיקים, כיוון שייתכן מקום הכולל תל, מדרגות חקלאיות קדומות או חרסים, אפילו נעשו לפני שנת 1700, שאינו ראוי להיות מוכרז כאתר עתיקות. לגבי כל מקום כזה יש לברר פרטים נוספים עד שמכריזים עליו אתר עתיקות: מה ידוע על התל או על סוג כזה של תל; מה הסיכוי לגלות בו עתיקות; מה החשיבות של העתיקות שעשויות להתגלות; ועוד. כך גם לגבי מדרגות חקלאיות, חרסים ויוצא באלה. התבחינים של רשות העתיקות אינם נותנים תשובות לשאלות אלה. העיקר עדיין חסר מן הספר: עדיין לא ברור מה הראיות שהמנהל דורש לצורך הכרזה על אתר עתיקות. מן הראוי שהמנהל ישקול את הצורך והאפשרות להשלים את החסר בתבחינים. יתכן שאפשר וראוי כי התבחינים יבדילו בין מצבים שונים באשר לעצם ההכרזה או לנפקות ההכרזה על שטח כאתר עתיקות. לדוגמה, אפשר שראיות מסויימות יצדיקו הסדר מוסכם עם הבעלים, בהנחה שהבעלים יסכימו, בדבר ביצוע בדיקות בשטח, לפני שהמנהל יחליט אם להכריז על השטח כאתר עתיקות, או בדבר נוכחות ארכיאולוג מוסמך בשטח בעת ביצוע חפירות לצורך בנייה; אפשר שראיות מסויימות יצדיקו הכרזה על שטח כאתר עתיקות על מנת שייערכו בו בדיקות מדגמיות לצורך החלטה על ידי מנהל הרשות אם להשאיר את ההכרזה בתוקפה ואם לבטל את ההכרזה; ואפשר שראיות מסויימות יצדיקו הכרזה שלא תבוטל עד שתיערך חפירה כוללת, עד הסלע, של כל השטח. נראה כי תבחינים מעין אלה עשויים לחזק את ההגנה על זכות הקניין של הבעלים, כדי שלא תיפגע על ידי מנהל הרשות מעבר למידה הנדרשת. מערות קבורה כעתיקות 15. אולם, טוענים העותרים, גם אם המנהל מוסמך להכריז על שטח כאתר עתיקות כאשר קיימת אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות, תנאי הוא שאפשרות זאת תתייחס לעתיקות כמשמעותן בחוק העתיקות. ומה הן עתיקות כמשמעותן בחוק זה? סעיף 1 לחוק מגדיר עתיקה, בין היתר, כך: "נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו". השטח של כפר שמריהו הוכרז אתר עתיקות משום שלדעת המנהל הוא מכיל מערות קבורה עתיקות מן התקופה הרומית והביזנטית. אך, לטענת העותרים, מערות קבורה אינן עתיקות כמשמעותן בחוק. רשות העתיקות משיבה כי מערות קבורה שנחצבו בידי אדם הן עתיקות כמשמעותן בחוק. היא מוסיפה ואומרת בתשובתה: "לא זו אף זו. במערות קבורה מצויים, בדרך כלל, מלבד עצמות אדם, גם שרידים ארכיאולוגיים רבים. לאורך כל התקופות נהגו בני האדם לטמון עם מתיהם חפצים שונים, שערכם הארכיאולוגי רב ביותר. דווקא שמירתם של החפצים במערות קבורה ובקברים הבטיחה את שמירתם הרבה מעבר לשרידים הנמצאים בחורבות בתים או בשטחים פתוחים". הדין עם רשות העתיקות. מכאן, שאם היה למנהל יסוד סביר להניח כי השטח של כפר שמריהו מכיל מערות קבורה עתיקות, שנחצבו בידי אדם, הוא היה מוסמך להכריז על שטח זה כאתר עתיקות. כפר שמריהו במבחן האפשרות הסבירה 16. האם, אם כן, ההכרזה על השטח של כפר שמריהו כאתר עתיקות עומדת במבחן האפשרות הסבירה: האם היו בפני המנהל (לפי פקודת העתיקות בשעתו, ולאחר מכן לפי חוק העתיקות) ראיות המעידות על הסתברות, לפחות ברמה בינונית, כי שטח זה מכיל מערות קבורה עתיקות שנחצבו בידי אדם? החלטות מינהליות מוגנות, בדרך כלל, על ידי חזקת החוקיות. החזקה היא שההחלטה ניתנה כדין. לפיכך, מי שטוען כי ההחלטה ניתנה שלא כדין עליו הראיה. זאת ועוד. חזקת החוקיות עשוייה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב. אכן, עדיין היא רק חזקה, ולכן עדיין היא ניתנת לסתירה, אך ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה. לכאורה זה המצב בנוגע להכרזה על כפר שמריהו כאתר עתיקות. ההכרזה ניתנה לראשונה לפני יותר מחמישים שנה. האם אין לומר שחזקה היא כי ההכרזה ניתנה כדין, כלומר, שבפני המנהל היו ראיות המעידות על הסתברות ברמה הנדרשת כי השטח מכיל עתיקות, אלא אם העותרים יצליחו לסתור חזקה זאת? לדעתי, חזקת החוקיות נחלשת מאד, ואפשר אף שתיעלם לגמרי, כאשר מדובר בהחלטה מינהלית הפוגעת בזכות יסוד. המעמד של זכות יסוד, והחובה להגן עליה מפני פגיעה שלא כדין, עשויים להעביר אל הרשות המינהלית מלכתחילה את נטל הראיה בדבר חוקיות ההחלטה הפוגעת בזכות. במיוחד כך כאשר הנסיבות והנתונים בדבר חוקיות ההחלטה מצויים בידיעת הרשות המינהלית ולא בידיעת הנפגע. כך, למשל, כאשר הנפגע צריך להוכיח דבר על דרך השלילה, כגון, שהוא אינו מסוכן לציבור. ראו י' זמיר, "ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א (תשנ"ג1993-) 295, 305. במקרה שלפנינו, הכרזת המנהל על שטח כפר שמריהו כאתר עתיקות פוגעת בזכות הקניין של העותרים. חוקיות ההכרזה תלוייה בשאלה אם היה למנהל יסוד להניח שקיימת אפשרות סבירה כי שטח זה מכיל עתיקות. וכי ראוי הוא לדרוש מן העותרים שיסתרו את חזקת החוקיות על דרך השלילה ויוכיחו, ולו רק לכאורה, כי לא קיימת אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות? לדעתי, גם אם לא הביאו העותרים הוכחה כזאת, ראוי שבית המשפט יחייב את המנהל להציג בפני בית המשפט את הראיות עליהן מתבססת ההכרזה. כך ראוי ובמקרה זה כך נעשה. בית המשפט הוציא צו על-תנאי, אף שהעותרים לא הביאו כל ראיה כדי להוכיח שאין בשטח הנדון עתיקות ורשות העתיקות השיבה לצו, ובין היתר הציגה ראיות התומכות, לדעתה, בהכרזה על שטח כפר שמריהו כאתר עתיקות. מה הן הראיות האלה? הרשות צירפה סקירה מדעית על תפרוסת שרידים ארכיאולוגיים באזור כפר שמריהו. הסקירה הוכנה על ידי ארכיאולוגית המשמשת עוזרת מדעית לארכיאולוג מרחב המרכז ברשות העתיקות, במיוחד לצורך הגשה לבית משפט זה לקראת הדיון בעתירה. היא מתבססת על נתונים של סקרים קודמים שנערכו באותו אזור. לפי הסקירה, כפר שמריהו, וכן מושב רשפון והרצליה ב', הוקמו על רכס כורכר, מקביל לרכס המשתרע לאורך חוף הים. כפי שנאמר בה, "הרכס נהרס בחלקו בפעולות פיתוח היות והוא יוצר תשתית סלע מוצקה יחסית. בעבר הוקמו עליו יישובים קטנים, מערות קבורה רבות ומתקנים נחצבו בו". הסקירה מציינת יישובים עתיקים (תל מיכל, אפולוניה ועוד) שהיו קיימים בתקופות קדומות לא רחוק מן המקום עליו עומד כיום כפר שמריהו. היא מפרטת על גבי מפה, בצירוף הסברים, אתרים בהם נתגלו עתיקות באזור כפר שמריהו ורשפון: מערות קבורה רבות, ארונות קבורה ושרידי מבנים. בסיכום נאמר בה כך: "לא מן הנמנע וניתן אף לומר בוודאות כי קטעים 'מתים' במפת תפרוסת האתרים מכילים בחובם אתרים אשר אינם ידועים לנו כיום בשל בנייה ישנה. במהלך השנים האחרונות התווסף מידע עם הריסת בתים ובנייה חדשה, מידע בע"פ מוסר גם על מערות המצויות בחצרות בתים פרטיים ולפיכך אינן נגישות". האם די בסקירה זאת כדי לבסס את ההכרזה על כפר שמריהו כאתר עתיקות? צריכה אמת להיאמר כי הסקירה, כשהיא לעצמה, אינה ראיה חזקה. עם זאת יש בה משום ראיה לכאורה. היא מציינת, בין היתר, כי באזור כפר שמריהו נתגלו עשרות מערות קבורה חצובות, רובן מטוייחות וחלקן מרוצפות, סגורות באבני גולל או בדלתות אבן בעלות צירים, שרידי מבנה עתיק, שכנראה שימש כמקדש, ועוד. לכן די בה כדי לחייב תגובה הולמת מצד העותרים. אכן, העותרים הגישו לרשות העתיקות בקשה ארוכה ומפורטת לקבלת פרטים נוספים בנוגע לסקירות, החפירות והעתיקות שנתגלו בכפר שמריהו במשך השנים. רשות העתיקות הציגה את הפרטים שנתבקשו. אך העותרים נעצרו בשלב זה ולא התמודדו עם הפרטים שהוצגו. הם לא ניסו להראות, על יסוד פרטים אלה או על יסוד חומר אחר, כי אין אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות. הם הסתפקו בטענה כללית, בעיקרי הטעון שהגישו לבית המשפט, האומרת כי אין בתשובת הרשות, או בפרטים הנוספים שהציגה, "כדי להעיד על המצאותן של עתיקות בעלות ערך ומשקל שיש בהן כדי להצדיק פגיעה בזכות יסוד של האזרח". אולם אין די בטענה סתמית של העותרים כדי להפריך את הראיות שהובאו על ידי הרשות. המסקנה היא, שהמנהל הוכיח, לפחות לכאורה, כי יש יסוד סביר להניח שהשטח של כפר שמריהו מכיל עתיקות. לכן אין יסוד לפסול את ההכרזה על שטח זה כאתר עתיקות. מסירת הודעה על ההכרזה 17. לפי סעיף 28(א) לחוק העתיקות, ההכרזה על שטח כאתר עתיקות צריכה להתפרסם ברשומות. אכן, ההכרזה על השטח של כפר שמריהו כאתר עתיקות התפרסמה ברשומות בשנת 1944, בשנת 1964 ובשנת 1992. סעיף 28(ב) מוסיף ואומר: "הכריז המנהל כאמור, תירשם על כך הערה בפנקסי המקרקעין, ותימסר הודעה על כך לבעל המקום ולמחזיק בו, אם זהותם או מענם ידועים, ולועדה המחוזית לתכנון ולבניה". כפי שהעותרים מציינים, בפנקסי המקרקעין נרשמה הערה על ההכרזה לגבי המגרש וכך, ניתן להניח, גם לגבי חלקות נוספות בכפר שמריהו. אולם, מוסיפים העותרים, לא נמסרה להם כל הודעה על ההכרזה או על רישום ההערה. כיוון שכך, התעוררה השאלה מי חייב, על פי החוק, למסור את ההודעה. השאלה שנוייה במחלוקת בין המשיבים. רשות העתיקות טוענת כי החובה למסור את ההודעה מוטלת על אגף רישום והסדר המקרקעין במשרד המשפטים. אמנם בהצעת חוק העתיקות, התשל"ו1976-, נקבע במפורש (בסעיף 31) כי מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים הוא אשר "ידאג שתירשם על כך [כלומר, על ההכרזה] הערה בפנקסי המקרקעין ותימסר הודעה על כך לבעלים ולמחזיק במקום, אם זהותם או מענם ידועים לו, ולוועדה המחוזית לתכנון ולבניה". אולם, טוענת רשות העתיקות, ההסדר שבהצעת החוק לא נקלט בחוק: החוק קובע בסעיף 28(ב) באופן סתמי כי "תימסר הודעה", בלי לציין מי ימסור את ההודעה. מכאן מסיקה רשות העתיקות כי המחוקק נמנע בכוונה מהטלת האחריות למסירת ההודעה על מנהל הרשות. אם כך, מי ימסור את ההודעה? רשות העתיקות טוענת כי רשם המקרקעין הוא שחייב למסור את ההודעה. היא מסתמכת על פסק הדין בע"א 458/93 פרטין נ' סלומון , פ"ד מז(5) 537, 542. שם אמר הנשיא שמגר כי ראוי שמרשם המקרקעין יודיע לבעלים של מקרקעין על רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין. אולם הדברים נאמרו שם כאמרת-אגב בהקשר שונה לגמרי: שם היה מדובר ברישום הערה לפי חוק המקרקעין, ואילו כאן מדובר בהכרזה על אתר עתיקות וברישום הערה לפי חוק העתיקות. בית המשפט צריך לפרש את הכוונה של חוק העתיקות מתוך התייחסות להקשר של חוק זה: על מי מטיל החוק את חובת ההודעה? ברור כי הכוונה המקורית של הממשלה, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעת החוק, היתה להטיל את חובת ההודעה על מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים, ולא על רשם המקרקעין. אולם, ככל הנראה, כוונה זאת עוררה מחלוקת. המחוקק נמנע מהכרעה במחלוקת זאת בלשון מפורשת. לכן ההכרעה צריכה להתקבל עכשיו על דרך הפירוש של הלשון הסתומה. פרקליטות המדינה טוענת, בשם שר החינוך, התרבות והספורט ובשם היועץ המשפטי לממשלה, כי החובה למסור את ההודעה מוטלת על רשות העתיקות, ולא על רשם המקרקעין. היא מסתמכת על סיכום שנתקבל בשנת 1989, בעקבות דיון במשרד המשפטים, בו השתתפו גם נציגים מטעם רשות העתיקות, משרד החינוך והתרבות ואגף רישום והסדר המקרקעין במשרד המשפטים. לפי סיכום זה, לאחר שנרשמה הערה בפנקסי המקרקעין, בעקבות הכרזה על מקום כאתר עתיקות, ימציא רשם המקרקעין לרשות העתיקות פרטים על הבעלים והמחזיקים של האתר, ורשות העתיקות היא שתודיע על ההכרזה לבעלים ולמחזיקים באתר. לאחר שהוגשה העתירה נערכו שוב דיונים בין הנוגעים בדבר, ביוזמה של פרקליטות המדינה, כדי להגיע לכלל הסדר מוסכם בדבר מסירת ההודעה על הכרזת מקום כאתר עתיקות. אך הדיונים העלו חרס: הכל מסכימים כי החוק מטיל חובה למסור הודעה לבעלים ולמחזיקים, אך המחלוקת בשאלה על מי מוטלת החובה נותרה בעינה. המחלוקת צריכה הכרעה בהקדם. אין זה סביר או קביל שחובת ההודעה, שנקבעה בחוק, לא תקויים לאורך זמן בגלל מחלוקת משפטית בין הרשויות לבין עצמן. היועץ המשפטי לממשלה יכול להכריע במחלוקת זאת. מכל מקום, שר החינוך, התרבות והספורט, הממונה על הביצוע של חוק העתיקות, אחראי לכך שהחוק יבוצע, ובין היתר הוא אחראי גם לכך שהבעלים והמחזיקים במקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות יקבלו הודעה, כפי שנקבע בחוק. אחת היא, מבחינת החוק, אם ההודעה תימסר על ידי רשות העתיקות, לאחר שתקבל את המידע הנדרש מרשם המקרקעין ואולי גם מגורם אחר, או שההודעה תימסר על ידי רשם המקרקעין, אולי מטעם רשות העתיקות, ובלבד שהבעלים והמחזיקים יקבלו את ההודעה, כנדרש בחוק. שאלות אחדות מתעוררות בקשר לחובת ההודעה: האם החוק מחייב למסור הודעה על ההכרזה או רק על רישום ההערה בפנקסי המקרקעין, אם וכאשר נרשמה הערה? האם ההודעה היא רק בעלת תוקף הצהרתי (דקלרטיבי), ולא בעלת תוקף יוצר (קונסטיטוטיבי), כך שגם אם לא נמסרה הודעה אין בכך כדי לפגוע בתוקף ההכרזה? מה הדין לגבי מקום שהוכרז אתר עתיקות לפי פקודת העתיקות, לפני שנים רבות, אך רק עכשיו נרשמה על כך הערה בפנקסי המקרקעין? האם הפרת החובה למסור הודעה על רישום הערה מקימה עוולה של הפרת חובה חקוקה? שאלות אלה לא נדונו כראוי בפני בית המשפט. לפיכך אשאיר אותן בצריך עיון. אך ראו, בהקשר זה, ע"פ (חיפה) 517/96 שפיק נ' מדינת ישראל , תקדין (מחוזי) 97(1) 1241. נפקות ההכרזה 18. עוד מחלוקת עלתה מן העתירה, הפעם בין העותרים לבין רשות העתיקות ומנהל הרשות, באשר לנפקות ההכרזה על שטח כאתר עתיקות. נפקות ההכרזה נקבעה בסעיף 29 לחוק העתיקות. סעיף זה, הקובע איסור פעולות באתר עתיקות, חוזר בעיקרי הדברים על איסור שנקבע בפקודת העתיקות (סעיף 18). וכך אומר סעיף 29(א) לחוק העתיקות: "באתר עתיקות לא יעשה אדם ולא ירשה לעשות אחד מאלה אלא באישור בכתב מאת המנהל ובהתאם לתנאיו: (1) בניה, סלילה, הקמת מיתקן, חציבה, כרייה, קידוח, הצפה במים, סיקול, חרישה, נטיעה או קבורה; (2) הנחת עפר, דומן, פסולת או אשפה, לרבות הנחתם בנכס הגובל באתר; (3) שינוי, תיקון או תוספת בעתיקה הנמצאת באתר; (4) פירוק עתיקה או הסרת חלק ממנה או העתקתה ממקומה; (5) כתיבה, חריתה או צביעה; (6) הקמת בניינים או קירות בנכס הגובל באתר; (7) כל פעולה אחרת שקבע המנהל לגבי אתר עתיקות פלוני". 19. האיסור הגורף שנקבע בסעיף 29(א) לחוק העתיקות פוגע בזכויות הבעלים של אתר עתיקות, לרבות העותרים, באופן קשה. לפיכך פנו העותרים אל רשות העתיקות ושאלו אותה מה "המשמעות המעשית" של ההכרזה על המגרש כאתר עתיקות. הרשות השיבה כי העותרים לא יוכלו לקבל ממנהל הרשות אישור לבנות על המגרש אלא אם יערכו חפירת בדיקה, ואם יתברר הצורך בכך אף חפירת הצלה שתשתרע על כל שטח המגרש. נוהג נקוט בידי רשות העתיקות שהבדיקה (לרבות חפירה) באתר עתיקות מתבצעת, בדרך כלל על ידי הרשות, על חשבון הבעלים. נוהג זה, לא רק שהוא פוגע בבעלים, אלא הוא גם עלול לפגוע בפיתוח המקרקעין ברחבי הארץ, ואף לייקר את הבנייה למגורים, אם על ידי יזמים פרטיים ואם על ידי גורמים ציבוריים. לכן הוא יוצר, לא רק קושי לבעלים, אלא גם בעיה לאומית. כך, מכל מקום, ראתה זאת הממשלה. היא נזקקה לבעיה זאת וקיבלה החלטה (ביום 12.8.98) לאמור: "1. להסיר את החסמים לפיתוח קרקע הקשורים לביצוע חפירות ארכיאולוגיות, ולתקן את חוק העתיקות, התשל"ח1978- (להלן - החוק) כפי שידרש על פי העקרונות הבאים: א. רשות העתיקות תפרסם הודעה בעתונות על הכרזת אתר עתיקות לפי סעיף 28 לחוק, וזאת בנוסף לפרסום ברשומות ולהודעה לבעל הקרקע. ב. חפירות הצלה באתר בו הופסקו עבודות הפיתוח לפי סעיף 29 לחוק או בכל מקום אחר בו דורשת הרשות לממן חפירת הצלה על חשבון בעל הקרקע, ימומנו במשותף, בכל נקודת זמן, על ידי רשות העתיקות ועל-ידי בעל הקרקע או היזם בה. רשות העתיקות תשתתף במימון חפירות ההצלה בשעור של 15% מתקציבה, ובעל הקרקע או היזם בה ישתתפו במימון 85% מעלות חפירות ההצלה. ג. התנתה הרשות תנאים לביצוע עבודות לפי סעיף 29 לחוק או דרשה לממן חפירת הצלה על חשבון בעל הקרקע, ופנה אליה היזם בבקשה לבצע פעילות בקרקע, תבצע הרשות את החפירות במהירות האפשרית ככל שהדבר תלוי בה ותסיימם לא יאוחר משנתיים מיום שהיזם פנה אליה, לרבות כיסוי של 15% מעלות החפירה, כאמור בסעיף 1(ב) לעיל...". החלטת הממשלה נועדה להקל על פיתוח מקרקעין, ויש בה אף כדי להקל על הבעלים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות, אך היא אינה מסלקת את הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. בעיקר, כדי שהבעלים יקבלו אישור מאת מנהל הרשות לעשות פעולות במקרקעין, עדיין עליהם לממן 85% מן העלות של חפירת הצלה באתר. 20. העותרים יוצאים חוצץ נגד השימוש שרשות העתיקות עושה בחוק העתיקות כדי לאלץ בעלים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות לבצע בדיקה באתר על חשבונם. וכך הם טוענים בעתירה: "העותרים למדו כי המשיבים 1 ו2- הפכו את 'ההכרזה' קרדום לחפור בו, והם עושים ב'הכרזה' וב'הערות' שהם רושמים מ'כוחה' שימוש בלתי ראוי לשם תביעה וגבייה של תשלומים בלתי חוקיים ובלתי מוצדקים מבעלי מקרקעין, במסווה של 'הוצאות חפירות בדיקה ו/או הצלה', וזאת כתנאי להתרת פעולות בניה או פיתוח באותן המקרקעין שהפכו להיות 'שבויים' בחבלי ה'הכרזות' וה'הערות' הנ"ל". הטענה שרשות העתיקות עושה שימוש בסמכותה שלא בתום-לב, כדי לגבות תשלומים בלתי-חוקיים, היא טענה קשה, ולא מצאנו לה יסוד. עם זאת, הטענה שרשות העתיקות גובה תשלומים בלתי-חוקיים לצורך מימון הבדיקה באתר דורשת תשובה: האם יש למנהל הרשות סמכות להתנות מתן אישור לביצוע פעולות באתר עתיקות בביצוע בדיקה באתר על חשבון הבעלים? רשות העתיקות השיבה כי הסמכות של מנהל הרשות לתת אישור, ולהתנות אותו בתנאים, כוללת בחובה גם סמכות להתנות תנאי כזה. האמנם? רשות העתיקות נמנעה מתשובה. היא טוענת כי זוהי שאלה נכבדה ומורכבת, אך אין היא עניין לעתירה זאת, שכן העותרים אינם מבקשים סעד בעניין זה. אכן, העותרים אינם מבקשים סעד בעניין זה. הם מבקשים מבית המשפט שיורה לבטל את ההכרזה של כפר שמריהו (לרבות המגרש) כאתר עתיקות, ולמחוק את ההערה שנרשמה בפנקסי המקרקעין על חלקות רבות בכפר שמריהו (לרבות המגרש). הם אינם מבקשים מבית המשפט שיורה לרשות העתיקות לבצע בדיקה במגרש ללא תשלום או בתשלום נמוך. שאלת המימון של הבדיקה, המוצגת על ידי רשות העתיקות כתנאי למחיקת ההערה, לא הועלתה על ידי העותרים אלא אגב אורחא. אף-על-פי כן אני רואה מקום להיזקק לשאלה זאת בשל שני טעמים עיקריים. 21. הטעם הראשון הוא, שיש קשר בין שאלת הנפקות של הכרזה על שטח כאתר עתיקות, ובכלל זה השאלה מה עוצמת הפגיעה של ההכרזה בזכות הקניין, לבין שאלת החוקיות של הכרזה כזאת, ובכלל זה השאלה מה הראיות הנדרשות כדי לבסס את ההכרזה. ומה הקשר בין שתי השאלות? התשובה היא, שבדרך כלל, כאשר רשות מינהלית פוגעת בזכות, חוקיות הפגיעה תלוייה, בין היתר, במהות הזכות הנפגעת וכן בעוצמת הפגיעה בזכות. הזכויות שונות זו מזו במעמד ובחשיבות. ההבדל בין זכות לזכות, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, עשוי להשפיע על מבחן החוקיות של הפגיעה בזכות. הוא עשוי להשפיע על רמת ההסתברות של הפגיעה באינטרס אחר, ועל מידת הפגיעה באותו אינטרס, הנדרשות כדי להכשיר פגיעה בזכות. הכיצד? אפשר שלצורך פגיעה בזכות אחת תידרש, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, ודאות קרובה של פגיעה קשה בשלום הציבור או באינטרס ציבורי אחר, ואילו לצורך פגיעה בזכות שניה תספיק אפשרות סבירה של פגיעה קלה באינטרס הציבורי. ראו, לדוגמה, בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים , פ"ד מ(2) 701, 708, 715-714. ראו גם א' ברק, פרשנות במשפט , כרך שלישי: פרשנות חוקתית (1994), 534. כמו כן, ההבדל בין זכות לזכות, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, עשוי להשפיע גם על רמת הראיות הנדרשות כדי להכשיר פגיעה בזכות. הכיצד? אפשר שלצורך פגיעה בזכות אחת יידרשו, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, ראיות חזקות במיוחד להוכחת הפגיעה בשלום הציבור או באינטרס ציבורי אחר, ואילו לצורך פגיעה בזכות שניה יספיקו ראיות חלשות יותר. כדברי הנשיא שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה , פ"ד לט(2) 225, 250, "כגודל הזכות כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות". כשם שייתכן הבדל הנובע ממהות הזכות הנפגעת, כך גם ייתכן הבדל הנובע מעוצמת הפגיעה בזכות. לשון אחרת, ייתכן הבדל לענין חוקיות הפגיעה בזכות מסויימת בין חוק המקנה סמכות לפגוע בזכות בעוצמה רבה (כגון, להחרים נכס ללא פיצוי) לבין חוק המקנה סמכות לפגוע באותה זכות בעוצמה פחותה (כגון, לתפוס נכס עד שבית המשפט יחליט מה לעשות בו). ההבדל הנובע מעוצמת הפגיעה בזכות עשוי לבוא לידי ביטוי בשני מישורים: במישור הראשון - בפרשנות החוק; במישור השני - ביישום החוק. במישור של פרשנות החוק, עוצמת הפגיעה בזכות, על-פי הסמכות המוקנית בחוק, עשוייה להשפיע בעיקר על נוסחת האיזון הקובעת באלו תנאים ניתן לפגוע בזכות, כגון, שנדרשת וודאות קרובה של פגיעה ממשית בבטחון המדינה כדי להצדיק צנזורה על עתונות, או שנדרשות ראיות חזקות במיוחד כדי להוכיח את הפגיעה הצפוייה בבטחון המדינה. במישור של יישום החוק, תהיה פרשנות החוק אשר תהיה, עוצמת הפגיעה בזכות משפיעה בעיקר על בדיקת המידתיות של הפגיעה, כלומר, על השאלה אם הפגיעה עולה על המידה הדרושה בנסיבות של מקרה מסויים. כך, למשל, גם אם לפי פרשנות החוק נדרשת וודאות קרובה של פגיעה ממשית בבטחון המדינה כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי, עדיין צריך שהפגיעה לא תעלה על המידה הדרושה בנסיבות המקרה. על המידתיות ראו להלן פיסקה 31. במישור של פרשנות החוק, עוצמת הפגיעה בזכות מסויימת עשוייה להשפיע על נוסחת האיזון שבין זכות זאת לבין האינטרס הציבורי. לדוגמה, במקרה בו עוצמת הפגיעה בזכות מסויימת חזקה במיוחד, אפשר שתידרש רמה גבוהה יותר של הסתברות, וכן גם רמה גבוהה יותר של ראיות, מאשר במקרה בו עוצמת הפגיעה באותה זכות חלשה יותר. הנה, לדוגמה, הפקעת מקרקעין. סעיף 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, מסמיך את שר האוצר להפקיע מקרקעין אם הוא נוכח כי "דרוש או נחוץ הדבר לכל צורך ציבורי"; ואם החליט השר להפקיע מקרקעין לצורך ציבורי, חובה עליו, לפי הפקודה, לשלם פיצויים לבעלים של המקרקעין. הפקעת מקרקעין, גם תמורת פיצויים מלאים, היא פגיעה קשה בזכות הקניין. אולם הפקעת מקרקעין ללא פיצויים, אילו היתה מותרת על ידי החוק, היתה כמובן פגיעה קשה פי כמה. לכן גם ראוי כי המבחן בשאלת החוקיות של ההפקעה, כלומר, בשאלה אם מקרקעין מסויימים דרושים לצורך ציבורי, יהיה שונה בשני המקרים. במקרה של הפקעה ללא פיצויים, אילו התיר החוק הפקעה כזאת, היה ראוי שמבחן החוקיות ידרוש כי הצורך הציבורי במקרקעין מסויימים יהיה חזק יותר, והראיות המוכיחות צורך זה יהיו משכנעות יותר, מאשר במקרה של הפקעה תמורת פיצויים מלאים. הווי אומר, עוצמת הפגיעה באותה זכות עצמה עשוייה להשפיע על המבחן הקובע את עצם החוקיות של הפגיעה. ראו, באשר ליחס בין עוצמת הפגיעה בזכות לבין עוצמת הראיות הנדרשות להצדקת הפגיעה, בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 425; בג"ץ 5240/96 ג'ועמיס נ' שר הפנים , פ"ד נא(1) 289, 303. 22. מן הכלל אל הפרט. ההכרזה על שטח כאתר עתיקות גוררת, מכוח החוק, איסור שאינו מוגבל בזמן לבצע פעולות בשטח ללא אישור מאת מנהל רשות העתיקות. אפשר לתאר חוק שיגן על עתיקות בדרך אחרת שפגיעתה בזכות הקניין קלה יותר. ראו, לדוגמה, את החוק האנגלי: Ancient Monuments and Archaeological Areas Act, 1979, secs. 33 et seq. . ראו גם ג' טדסקי, "העתיקות בדיני הקניין", משפטים ט (תשל"ט) 363, 383-379. אולם המחוקק בישראל הלך בדרך בה הלך המחוקק המנדטורי, שבדרך כלל ליבו היה גס בזכויות האדם, וקבע הסדר שפגיעתו בזכות הקניין קשה. אף-על-פי כן הגעתי למסקנה כי אין זה ראוי להחיל על ההכרזה על שטח כאתר עתיקות את מבחן הוודאות הקרובה (או ההסתברות הגבוהה) שהשטח מכיל עתיקות, אלא ראוי להסתפק במבחן האפשרות הסבירה (כלומר, ההסתברות הבינונית) שהשטח מכיל עתיקות. ראו לעיל פיסקה 12. אולם לא הגעתי למסקנה זאת אלא על יסוד הנחה שחוק העתיקות מתפרש באופן המחליש את פגיעת ההכרזה בזכות הקניין. הכיצד? חוק העתיקות יכול להתפרש, ולדעתי צריך להתפרש, באופן המחייב את רשות העתיקות לבדוק אם השטח מכיל עתיקות תוך זמן סביר מיום שנתבקשה לכך ולממן, היא עצמה ולא הבעלים, את הוצאות הבדיקה (לרבות החפירה) בשטח. אם כך יפורש החוק, תהיה עוצמת הפגיעה בזכות הקניין חלשה באופן יחסי, ויהיה בכך כדי לתמוך במבחן חלש באופן יחסי, הוא מבחן האפשרות הסבירה. אולם המצב עלול להיות שונה אם החוק יפורש (לשיטתה של רשות העתיקות) כך שהפגיעה בזכות הקניין תהיה חזקה, כלומר, שרשות העתיקות תהיה רשאית לדחות את הבדיקה אם השטח מכיל עתיקות למשך זמן רב, מיום שנתבקשה לכך, ולחייב את הבעלים של השטח במימון הבדיקה (לרבות החפירה). אם כך יפורש החוק, יתכן שראוי יהיה להחיל על ההכרזה של שטח כאתר עתיקות את מבחן הוודאות הקרובה או מבחן אחר שיגן כראוי על זכות הקניין. קשר זה, בין השאלה מי חייב לממן את הוצאות הבדיקה בשטח לבין השאלה אם ההכרזה על השטח כאתר עתיקות היא חוקית, הוא טעם ראשון המצדיק דיון, בהקשר זה, בנפקות ההכרזה. 23. הטעם השני, המביא אותי להיזקק לשאלת הנפקות של הכרזה על שטח כאתר עתיקות, נעוץ בפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות בשאלה זאת. הפרקטיקה באה לידי ביטוי בדו"ח שנתי 45 של מבקר המדינה, משנת 1995, וכך נאמר בו (בעמ' 633-632): "רוב הכנסות הרשות באות מחפירות שהיא מבצעת עבור גורמי חוץ. אין הרשות מבצעת חפירה אלא אם כן נמצא לה מזמין המממן אותה... חלקה של הרשות בביצוע חפירות גדל מ58%- ב1989- ל91%- ב1993-... יזם המעונין לעשות את הבדיקה באמצעות הרשות, ובלי להמתין, צריך לשאת בהוצאות החפירה. ב1994- העלה משרד האוצר הצעה להטיל על ועדה בין-משרדית לגבש הצעה לתיקון חוק העתיקות. בדברי ההסבר להצעה נכתב שבהעדר קריטריונים ברורים לגביית כספים מיזמים למימון פעולות, כגון חפירות הצלה ותיעוד החומר שנמצא, 'נקבעים סכומי הכסף המשולמים לרשות על פי נחיצותו של הפרויקט ליזם ויכולתו לשלם ולא על פי חשיבותו הארכיאולוגית של האתר או הממצאים'... משרד מבקר המדינה העלה שהיו מקרים שבהם שינתה הרשות אומדנים של הוצאות על חפירות, אף שלא היה שינוי כלשהו במצב בשטח. כך למשל, בקריית אתא, שהוכרזה אתר עתיקות עוד לפני קום המדינה, דרשה הרשות לעשות חפירת הצלה במגרש פרטי קודם שיינתן אישור לוועדת התכנון להנפיק היתר בנייה. מדובר במגרש שנרכש ב1948-. בשנת 1992 ביקשה בעלת המגרש למכור אותו לקבלן. שווי המגרש היה 300,000 ש"ח. באומדן הראשון של הרשות מ1992- הוערכה עלות החפירה ב473,000- ש"ח. לאחר הגשת עתירה לבג"ץ ב1993- הפחיתה הרשות את המחיר ל73,000- ש"ח. העותרת סירבה לקבל גם את האומדן הזה, ופנתה לוועדת ערר שליד המועצה לארכיאולוגיה. באביב 1994 קיבלה עליה הרשות את כל הוצאות החפירה". כפי שהודע לבית המשפט במהלך הדיון, ההצעה של משרד האוצר משנת 1994 להקים ועדה בין-משרדית, בין היתר לצורך קביעת תבחינים למימון החפירות, נתקבלה. הוועדה הוקמה, קיימה ישיבות רבות ואף הגישה דין וחשבון. אך בפועל דין וחשבון זה מונח למעצבה אי-שם. מסתבר כי השנים חולפות ועדיין אין תבחינים בשאלה של מימון הבדיקות באתרי עתיקות. בהקשר אחר, אך בעניין דומה, אמר השופט אור בבג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון , פ"ד מט(5) 582, 590: "לא רק הדרישה הבלתי חוקית לתשלום אגרת מבני ציבור ראויה לביקורת. ראויים לביקורת גם דרך הקביעה של שיעור אגרת מבני ציבור ודרך המיקוח שנקטה העירייה עם מבקשי היתרי הבנייה השונים. עולה בעליל מהראיות שלפנינו, שכל השיטה, שעל פיה דרשה וגבתה העירייה כספים כאגרת מבני ציבור ממבקשי היתרי בנייה, אינה מתיישבת עם סדרי מינהל תקין. מסתבר, ששיעור התשלום שהוטל על כל מבקש היתר בנייה היה תוצאה של מיקוח בינו לבין העירייה, כשהעירייה שומרת לעצמה את הסמכות לקבוע כמה ישלם כל מבקש היתר. הסכום שנדרש לשלם כל מבקש היתר בנייה כאגרת מבני ציבור לא נקבע בהסתמך על קריטריונים קבועים. גם לא היו קריטריונים קבועים כאלה, שבהם יכול היה לעיין הציבור, על-מנת לדעת איך נקבעת אגרת מבני ציבור, ומה האגרה שתידרש מכל מבקש היתר. לא יעלה על הדעת שכך תפעל רשות ציבורית". אך, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, מסתבר שכך פועלת רשות העתיקות. 24. הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות באה לידי ביטוי גם בעתירה זאת. כאשר העותרים פנו אל רשות העתיקות, וביקשו לדעת מה המשמעות המעשית של ההכרזה על אתר עתיקות והרישום בפנקסי המקרקעין, השיבה להם הרשות (ביום 30.11.94) לאמור: "עקרונית, אין רשות העתיקות מתנגדת להיתרי בניה בשטח הנדון. עם זאת, רשות העתיקות מתנה היתר הבניה בחפירות בדיקה ו/או נוכחות ארכיאולוג מוסמך במהלך עבודות העפר/הכשרת השטח לבניה. עם תום חפירת הבדיקה, ובמידה ולא יתגלו שרידים קדומים, תוסר התנגדותנו לביצוע פעולות פיתוח בשטח הנדון. במידה ובמהלך הבדיקה יתגלו שרידים קדומים, תתקיים חפירת הצלה כמתחייב מחוק העתיקות, התשל"ח1978-, ובהתאם לנהלי רשות העתיקות. ... חפירת הבדיקה מחייבת משאבים. אין רשות העתיקות מחייבת היזם לשאת בעלות חפירת הבדיקה/הצלה. רשות העתיקות תבצע הבדיקה ע"ח [כלומר, על חשבונה] לכשימצא הזמן והאמצעים". העותרים פנו שוב אל רשות העתיקות וביקשו הבהרה. הרשות השיבה (ביום 28.12.94) לאמור: "חפירות בדיקה אינן מוחקות הערה בדבר עתיקות. רק חפירה כוללת של כל השטח עד לרום סלע האם (כורכר) מביאה להסרת ההערה". ושוב הקשו העותרים: מה פירוש חפירה כוללת? וכך השיבה רשות העתיקות (ביום 19.1.95): "החפירה מתבצעת לעומק של 4 מ' או עד לסלע הטבעי (כורכר) ולכל אורכו ורוחבו של החלקה הנדונה". רשות העתיקות לא הציעה לעותרים, ומסתבר שאינה מוכנה, לערוך את החפירה במגרש, הנדרשת על ידה, על חשבונה. 25. כיוון שכתבי הטענות של העותרים והמשיבים חשפו בפני בית המשפט את הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות, וכיוון שהפרקטיקה אינה מניחה את הדעת, יש לחשוש כי שתיקה של בית המשפט תתקבל כגושפנקא של בית המשפט, והפרקטיקה הנמשכת כבר שנים רבות כל כך, על אף ההערות של מבקר המדינה והדו"ח של הוועדה שהוקמה לעניין זה, תימשך עד שיבוא לציון גואל. מטעם זה, וכאמור גם בשל הקשר הענייני בין נפקות ההכרזה לבין חוקיות ההכרזה, אני רואה מקום לברר את חוקיות הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות בעקבות הכרזה על שטח כאתר עתיקות. 26. הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות מעוררת שאלות אחדות. כך, לדוגמה, מתעוררת שאלת הזמן: כמה זמן ניתן להשאיר בתוקפה הכרזה על שטח כאתר עתיקות, בלי לערוך את הבדיקה הנדרשת כדי לברר אם השטח מכיל עתיקות, ובעקבות הבדיקה להחליט אם לבטל את ההכרזה או להפקיע את השטח? לשאלה זאת ראו בג"ץ 150/69 רייך נ' מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים , פ"ד כד(1) 204. אך כאן אני מבקש לברר רק שאלה אחת, שהודגשה על ידי העותרים: שאלת המימון של הבדיקה (לרבות החפירה) המיועדת לגלות אם מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות אכן מכילים עתיקות. מנהל רשות העתיקות אינו מוכן למחוק את ההערה שנרשמה בפנקסי המקרקעין על המגרש, ולתת לעותרים אישור לבנות על המגרש, אלא אם תיערך במגרש בדיקה (וכן, אולי, חפירה) על חשבון העותרים. האם מנהל הרשות רשאי, על פי החוק, להתנות את האישור בתנאי כזה? 27. כדי להשיב על שאלה זאת יש לברר, תחילה, את המעמד המשפטי של רשות העתיקות ושל מנהל הרשות. רשות העתיקות הוקמה, לפי סעיף 3 לחוק רשות העתיקות, התשמ"ט1989-, כתאגיד. משמע, יש לה, מבחינה משפטית, אישיות נפרדת מן המדינה ויש לה, מבחינה מינהלית, קיום נפרד מן הממשלה. תפקיד הרשות, לפי סעיף 5 לחוק זה, הוא "לטפל בכל ענייני העתיקות", ובין היתר היא רשאית לעשות פעולות של "חשיפה וחפירה של אתרים". כתאגיד היא רשאית להתקשר בחוזים במידה שהדבר נדרש למילוי תפקידה. מכאן שהיא רשאית גם להתקשר בחוזים עם בעלים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות כדי לבצע במקרקעין פעולה של בדיקה ולגבות מן הבעלים את מחיר הבדיקה. כיוון שכך, האם יש פגם משפטי בחוזה שיערך, אם יערך, בין רשות העתיקות לבין העותרים בנוגע לביצוע ומימון הבדיקה במגרש? התשובה היא, ככל הנראה, שאין פגם משפטי ביחסים בין רשות העתיקות לבין הבעלים של אתר עתיקות בשלב של עריכת החוזה. החוזה שנערך ביניהם בנוגע לבדיקה באתר חוקי ותקף. אולם שאלה היא, אם אין פגם משפטי ביחסים בין הרשות לבין הבעלים בשלב שלפני עריכת החוזה. לשון אחרת, השאלה מתעוררת, לא בתחום המשפט הפרטי, אלא בתחום המשפט הציבורי. תמימות היא, רחוקה מן המציאות, לראות את היחסים בין הרשות לבין הבעלים כיחסים חוזיים גרידא. היחסים החוזיים בין הרשות לבין הבעלים הם יחסים וירטואליים. היחסים האמיתיים ביניהם הם יחסים כפייתיים. שהרי ברור כי החוזה אינו נערך משום שהבעלים מעוניינים לגלות אם האתר שבבעלותם מכיל עתיקות, אלא משום שאחרת מוטל עליהם איסור לעשות שימוש באתר, לצורך בנייה או פעולה אחרת. האיסור מוטל במפורש ובמפורט בסעיף 29 לחוק העתיקות. אמנם סעיף זה גם מקנה סמכות למנהל הרשות לפטור אתר עתיקות מן האיסור. אך המנהל מסרב להפעיל את הסמכות, באופן שגרתי, אלא לאחר שתיערך באתר בדיקה (ואם יראה צורך, חפירה בכל שטח האתר) כדי לברר אם האתר מכיל עתיקות. אכן, להלכה רשות העתיקות מוכנה לשאת בהוצאות הבדיקה, כולל חפירת הצלה. אך זאת, כפי שהרשות הודיעה לעותרים במכתב מיום 30.11.94 (לעיל פיסקה 24), רק לכשימצאו הזמן והאמצעים הנדרשים לצורך זה. מסתבר כי בפועל הצירוף של זמן ואמצעים אינו מתרחש אלא, אולי, במקרים נדירים. הפרקטיקה היא, שהרשות אינה מוכנה לבצע את הבדיקה והחפירה על חשבונה. כפי שנאמר בדו"ח שנתי 45 של מבקר המדינה, משנת 1995, "אין הרשות מבצעת חפירה אלא אם כן נמצא לה מזמין המממן אותה... יזם המעונין לעשות את הבדיקה באמצעות הרשות, ובלי להמתין, צריך לשאת בהוצאות החפירה". ראו לעיל פיסקה 23. לכן, כדי שמנהל הרשות יהיה מוכן אולי להפעיל את סמכותו, ולתת אישור לביצוע פעולות באתר עתיקות על ידי הבעלים של האתר, צריך הבעלים להציע למנהל שיערוך בדיקה באתר על חשבון הבעלים. נכון הדבר שרשות העתיקות אינה כופה על הבעלים של אתר עתיקות לערוך בדיקה באתר. אם הבעלים לא ירצו, לא תיערך הבדיקה. אולם, אם הבעלים לא ירצו, עלול האתר להישאר זמן רב כאבן שאין לה הופכין. לכן, מבחינתו של הבעלים, הרי הוא כמי שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני. אך גם כשהוא אומר רוצה אני, מבחינתו דמי הבדיקה שהוא משלם לרשות העתיקות אינם תשלום בעד שירות שנתבקש, אלא מעין היטל או אגרה שהוא מחוייב בהם, מכוח החוק, כתנאי לקבל אישור ממנהל הרשות, שיאפשר לו לעשות שימוש באתר כמנהג בעלים. האם אין הדבר דומה למקרה בו רשות מינהלית, המוסמכת על פי החוק לתת רשיון ליבוא טובין מחוץ-לארץ, מתנה את הרשיון בהסכמה לתרום כסף לקרן שנועדה לעידוד הייצור המקומי? השאלה היא, כמובן, אם החוק מקנה סמכות כזאת לרשות העתיקות. לצורך תשובה יש לבדוק את חוק העתיקות ולפרש אותו, ראשית, לאור לשון החוק, ושנית, לאור תכלית החוק. 28. מה אומר, לענין זה, חוק העתיקות? שאלת הסמכות התעוררה, בקשר לפקודת העתיקות, בבג"ץ 150/69 רייך נ' מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים , פ"ד כד(1) 204. באותו מקרה, כמו במקרה שלפנינו, הוכרזה חלקת מקרקעין (בנהריה) בשנת 1944 כאתר היסטורי (כלומר, אתר עתיקות) לפי פקודת העתיקות. העותרת, בעלת המקרקעין, ביקשה לבנות עליהם. אגף העתיקות והמוזיאונים סירב להתיר בנייה ואף סירב לרכוש את המקרקעין או להפקיע אותם. אי לזאת, פנתה העותרת, לאחר שנות דור, וביקשה סעד מבית המשפט. וכך אמר השופט י' כהן (בעמ' 209): "בסעיף 18 לפקודה פורטו איסורים שונים החלים על אתר היסטורי, ומרשימה זו של איסורים ברור, שכאשר חלקת בנין מוכרזת כאתר היסטורי, אין ביכולת הבעלים לעשות בה כל שימוש מעשי, ללא הסכמת המשיב. החלקה נתונה במצב של 'הקפאה' כבר יותר מ20- שנה. אם יישאר מצב זה ללא שינוי, התוצאה המעשית תהיה, שהנכס יישלל מהעותרת ללא כל פיצוי... בצדק טוען בא-כוח העותרת, שכאשר דנים בחיקוק, הנותן סמכות לרשות לפגוע ברכושו של האזרח, אין לתת לאותו חיקוק פירוש המאפשר פגיעה כזו ללא תשלום פיצוי, אלא אם ברור וגלוי שהמחוקק התכוון לשלול זכות לפיצוי... בפקודת העתיקות לא רק שלא נאמר דבר על שלילת זכות לפיצוי, אלא כוונה כזו אף אינה משתמעת מהוראות הפקודה". ומה המצב בחוק העתיקות? חוק העתיקות אינו שונה לעניין זה מפקודת העתיקות. גם בחוק העתיקות אין הוראה המאפשרת לפגוע בזכות הקניין ללא פיצוי. אין בו גם הוראה המסמיכה את רשות העתיקות להטיל על הבעלים של אתר עתיקות חובה לשלם עבור ביצוע בדיקה לגילוי עתיקות באתר, או להתנות מתן אישור על ידי מנהל הרשות, לביצוע פעולות באתר, בתשלום על ידי הבעלים לרשות העתיקות עבור ביצוע בדיקה באתר. להיפך. יש בחוק העתיקות תמיכה לטענה כי רשות העתיקות חייבת לפצות אדם על נזק שנגרם לו כתוצאה מביצוע החוק. לדוגמה, סעיף 6 לחוק קובע כי אם אדם עשה עבודה במקרקעין, שלא הוכרזו אתר עתיקות, וגילה בהם עתיקות, חובה עליו להודיע על כך למנהל הרשות, והמנהל רשאי לקבוע תנאים להמשך העבודה או להודיע על הפסקתה; וסעיף 7 לחוק מוסיף כי מי שנפגע מהודעת המנהל "זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו". הנה גם סעיף 32 לחוק. סעיף זה אומר כי שר החינוך, התרבות והספורט רשאי להפקיע אתר עתיקות שהפקעתו דרושה לצורכי שימור או מחקר. אך סעיף 33 לחוק מוסיף ואומר כי הפקעה כזאת תהיה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, כלומר, בתשלום פיצויים. ברור, איפוא, שכוונת החוק היא לפצות את הבעלים של אתר עתיקות על נזק שנגרם לו כתוצאה מביצוע החוק. מה טעם, אם כן, להסיק משתיקת החוק כוונה שהחפירות באתר עתיקות יבוצעו על חשבון הבעלים, בבחינת נזק שאין לו פיצוי? אכן, מקום שהחוק מתכוון להטיל חיוב כספי על הבעלים, הוא אומר זאת במפורש. סעיף 31 לחוק אומר כי אם אדם עשה פעולה באתר עתיקות בניגוד לאיסור שנקבע בסעיף 29 לחוק, הוא חייב לנקוט פעולה לפי הוראות המנהל לשם החזרת המצב לקדמתו; ואם אותו אדם לא עשה כן, רשאי המנהל לנקוט בפעולה הנדרשת "ולגבות ממנו את ההוצאות שהוציא לכך". ומכלל הן אפשר ללמוד על הלאו. 29. רשות העתיקות מנסה, בכל זאת, למצוא בסיס בחוק העתיקות לפרקטיקה הנוהגת, לפיה הרשות מחייבת את הבעלים של אתר עתיקות לשלם את הוצאות הבדיקה (לרבות חפירה) באתר. וכך היא אומרת בתשובה שהגישה לבית המשפט: "הדרישה לבצע חפירות הצלה על חשבון מבקש ההיתר היא תנאי מהתנאים שמתנה המנהל עם מי שמבקש לבצע עבודות באתר עתיקות. סמכותו של המנהל להתנות תנאים עם מבקש היתר מצויה בסעיף 29 לחוק העתיקות, והיא נתונה לערר בפני ועדת ערר הפועלת מכוח חוק העתיקות". אכן, סעיף 29 לחוק העתיקות, המסמיך את מנהל הרשות לתת אישור לביצוע פעולות באתר עתיקות, על אף האיסור שנקבע בסעיף זה, מסמיך את המנהל גם לקבוע תנאים לאישור. כך, לדוגמה, הדעת נותנת שהמנהל רשאי לתת אישור בתנאי שמפקח מטעם הרשות יהיה נוכח בעת ביצוע הפעולות באתר. אולם ברור כי סמכות המנהל לקבוע תנאים לאישור, כמו כל סמכות מינהלית, היא סמכות מוגבלת. היא מוגבלת על ידי מבחני הענייניות, הסבירות, המידתיות ויתר המבחנים החלים כרגיל על החלטות מינהליות. לפיכך יש מקום לשאול אם תנאי למתן אישור, הדורש כי הבעלים של אתר עתיקות ייבצע באתר בדיקה על חשבונו, עומד במבחנים אלה. שאלה דומה התעוררה בבג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון , פ"ד מט(5) 582. עיריית חולון החליטה בשנות השבעים להתנות היתרי בניה בתשלום "אגרת מבני ציבור". הטעם להחלטה היה שהתקבולים של העירייה מהיטל השבחה לא הספיקו כדי לכסות את עלות ההקמה של מבני הציבור בעיר. ההחלטה לא עוגנה בחוק או בחוק עזר. אף-על-פי כן נהגו הקבלנים לשלם את "האגרה", כדי לקבל את ההיתר ולהתחיל בבנייה ללא עיכוב. עד שבא בית המשפט העליון ופסק שההחלטה והתשלום נוגדים את העיקרון של שלטון החוק. בלשונו של השופט אור (בעמ' 589): "באין חוק עזר תקף שיסמיך את העירייה לכך, אין היא רשאית לגבות כספים מהציבור, אך בשל קיומו של צורך ציבורי במימון עבודות בנייה שהעירייה מתכוונת לבצע". העירייה טענה לחוקיות "האגרה" על סמך תכנית המיתאר, שקבעה כי לא יינתן היתר בנייה אלא בתנאים מסוימים, ובין היתר בתנאי שבשטח המיועד לאיכלוס בוצעה עבודת התשתית הדרושה, לרבות סלילת כבישים וחניונים והקמת מבני ציבור. אך השופט אור דחה טענה זאת, וכך אמר (בעמ' 590): "הנוסח המצוטט לעיל אינו תולה את מתן ההיתר בתשלום כלשהו. הוא אינו דן כלל בהטלת חיובים כספיים כתנאי למתן ההיתר. כל מה שנאמר בו הוא שבמצב דברים מסויים, דהיינו אם לא בוצעו עבודות מסויימות, אין ליתן היתר בנייה. אין לדלות מנוסח זה הסמכה או מנוף לגביית כספים". ברוח זאת פסק בית המשפט לאחרונה גם בע"א 630/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נהריה נ' שיר הצפון חברה לבניה בע"מ (טרם פורסם). שם הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היתר בנייה וצירפה אליו, בין יתר התנאים, תנאי הדורש ערבות בנקאית וקובע כי בנייה בניגוד להיתר תגרור מימוש הערבות. השאלה בפני בית המשפט היתה, אם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היתה רשאית לקבוע תנאי כזה במסגרת הסמכות לתת היתר בנייה. תקנות שהותקנו מכוח חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה1965-, קבעו כי הוועדה רשאית להתנות תנאים בהיתר בנייה, "בין השאר" בעניינים המפורטים בתקנות. בין העניינים המפורטים בתקנות לא צויין תנאי של הפקדת ערבות בנקאית. האם ניתן, אם כך, להסיק את הסמכות לקבוע תנאי כזה מן הסמכות הכללית לתת היתר בנייה? בית המשפט השיב בשלילה. בין היתר אמר השופט אריאל (בפיסקה 7) כי יש הבדל מהותי בין התנאים המפורטים בתקנות לבין התנאי הדורש הפקדת ערבות בנקאית: "התנאים [המפורטים בתקנות] מכוונים את בעל ההיתר כיצד עליו לבנות פיזית, אולם אין הם מחייבים אותו במפורש לדאוג להוצאה כספית נוספת כמי שנדרש להמצאת ערבות". כמו שם כך גם כאן. מן הבחינה של לשון החוק, הסמכות של מנהל הרשות לפי סעיף 29 לחוק העתיקות להתנות את האישור בתנאים, אין בכוחה להסמיך את המנהל לקבוע, כתנאי לאישור, שהבעלים של אתר עתיקות ישלם עבור ביצוע בדיקה באתר. תשלום כזה הוא, מבחינה מהותית, מעין היטל או אגרה, ומכל מקום, דרישת התשלום, כתנאי למתן אישור שיאפשר לבעלים לעשות שימוש במקרקעין שלו, פוגעת בזכות הקניין של הבעלים. הלשון הסתמית של סעיף 29 לחוק העתיקות, שאין בה אלא סמכות לקבוע תנאים באישור, אינה מספיקה לצורך זה. 30. השאלה היא, אם פירוש מצמצם כזה לסעיף 29 לחוק העתיקות, מתיישב גם עם תכלית החוק. התכלית העיקרית של חוק העתיקות היא הגנה יעילה על עתיקות. זהו אינטרס של הציבור. כדי לשרת את האינטרס של הציבור אין מנוס אלא להטיל מגבלות על הפרט. לכן יש הצדקה להטיל מגבלות על הבעלים של מקרקעין אם יש יסוד סביר להניח כי המקרקעין מכילים עתיקות. ההכרח לא יגונה. אולם האם יש הכרח, או צדק, להטיל על הבעלים של המקרקעין, ולא על הציבור, גם את הוצאות הבדיקה של המקרקעין? הצדק אומר, וכך גם ההגיון, כי הוצאות הבדיקה, שנועדה לשרת את הציבור, לא יוטלו באופן אקראי על אדם אחד, רק משום שהוא הבעלים של המקרקעין. כאשר מפקיעים מקרקעין לצורך ציבורי, כגון, כדי להקים עליהם מתקן צבאי או לבנות עליהם בית ספר, אין מטילים את ההפסד הכספי על הבעלים של המקרקעין, אלא הציבור כולו נושא בנטל הכספי בדרך של תשלום פיצויים לבעלים. זהו ביטוי לעיקרון של צדק חלוקתי. עיקרון זה בא לידי ביטוי בהקשרים שונים. כך, לדוגמה, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-, קובע כי אם "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמה" יהיה "בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית... " על סעיף זה אמר השופט מלץ בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא , פ"ד מו(4) 627, 640-639: "פגיעה על-ידי המדינה בזכות קניינית של הפרט - חייב להיות בצידה פיצוי... בבסיסו של שיקול זה 'צדק חלוקתי', לפיו גם אם התכנית מביאה תועלת ורווחה לכלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים, שהתכנית פוגעת בהם, לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. באמצעות הפיצויים, נושא ציבור משלמי המסים בהשפעתה השלילית של התכנית על מקרקעין של בעלים מסויימים, במקום שיישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים". השופט מלץ ציין שיקול נוסף התומך בחובה לשלם פיצויים לבעלים של זכות במקרקעין שנפגעו על ידי תכנית, וכך אמר (בעמ' 640): "שיקול היסוד השני שבבסיס הצורך לפצות בגין פגיעה הוא שיקול כלכלי-ענייני. אילולא חייבת היתה המדינה לפצות על פגיעה שבצדה של תכנית, קיים היה חשש סביר, שרשויות התכנון לא ייתנו משקל מספיק לפגיעה שמביאה התכנית, לצד יתרונותיה... מקום שברור לרשויות התכנון, שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעים, היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה בהכרח תיקח הרשות בחשבון, במסגרת שיקוליה, את השיקול הרלוואנטי האמור של השפעתה השלילית של התכנית". ראו גם ח' דגן "שיקולים חלוקתיים בדיני נטילה שלטונית של מקרקעין" עיוני משפט כא (התשנ"ח1998-), 491. אמנם חוק העתיקות, להבדיל מחוק התכנון והבניה, אינו מחייב את רשות העתיקות לפצות את הבעלים של אתר עתיקות על הפגיעה הנובעת מעצם ההכרזה על אתר עתיקות. אך האם ראוי להרחיק לכת ולחייב את הבעלים לשאת, נוסף לפגיעה זאת, גם בהוצאות הכספיות הנדרשות לביצוע בדיקה באתר על ידי רשות העתיקות? 31. ההגנה על זכות הקניין מחייבת, אם יש צורך לפגוע בזכות הקניין של הפרט כדי לשרת אינטרס של הציבור, שהפגיעה תהיה מידתית, כלומר, במידה שאינה עולה על הנדרש. כפי שנאמר בבג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435, "אל לה לרשות מינהלית לנקוט אמצעי שפגיעתו קשה מעבר לנדרש כדי להשיג את המטרה". ראו גם בג"ץ 3477/95 בן עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , פ"ד מט(5) 1, 10 ואילך. השופט זוסמן הציג עיקרון זה, כבר לפני שנים רבות, בהקשר של פגיעה במקרקעין מכוח חוק התכנון והבניה. וכך אמר בבג"ץ 75/57 קלמס נ' הוועדה המקומית לבנייה ותכנון ערים ת"א-יפו , פ"ד יא 1601, 1608: "טובת הציבור מחייבת את בעל-הקרקע לסבול את ההגבלות הנובעות מאישור התכנית לשם ביצוע תכנון ערים כיאות, אך בין שניתנה הודעה לשאת ולתת ובין שטרם ניתנה, הצדק דורש כי זכות הקנין לא תיפגע למעלה מן המידה הסבירה". כך יש לומר גם בהקשר של פגיעה במקרקעין מכוח חוק העתיקות. הצדק דורש כי זכות הקניין לא תיפגע למעלה מן המידה הדרושה כדי להגן על עתיקות. אכן, הצדק דורש, כדי להגן על עתיקות, שיוטלו מגבלות על השימוש במקרקעין שיש יסוד סביר להניח כי הם מכילים עתיקות. אך הוא אינו דורש שהוצאות הבדיקה במקרקעין, כדי לגלות אם הם מכילים עתיקות, יוטלו על הבעלים של המקרקעין. עיקרון המידתיות אומר כי הציבור, שהבדיקה נעשית מטעמו ולמענו, יכול וצריך לשאת בהוצאות אלה. וכך סיכם פרופ' ג' טדסקי את מאמרו על "העתיקות בדיני הקניין" ( משפטים ט (תשל"ט) 363, 383): "העניין הציבורי בדבר העתיקות המתבטא בהקרבת זכות פרטית לא היה צריך לבוא על סיפוקו על חשבון זכות מוקנית לפרט, אלא על חשבון הציבור כולו (שבו משתתף גם הפרט הנדון), כלומר על חשבון המדינה. הכפירה בעיקרון זה לא רק שיש בה משום עושק לפרט, אלא היא מביאה לידי כפירה בעיקרון 'הקצאת המשאבים' ( allocation of resources )". השאלה אם חיוב הבעלים בתשלום הוצאות הבדיקה באתר עתיקות אינו פוגע בזכות הקניין מעבר למידה הנדרשת, הוחרפה לאחר שנחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כך עמדתי בע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי , פ"ד מט(1) 463, 483: "חוק יסוד זה קובע (בסעיף 3) את זכות הקניין כזכות יסוד, ואוסר על הפגיעה בזכות זאת, בין היתר, במידה העולה על הנדרש (סעיף 8). אכן, חוק היסוד אינו פוגע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד (סעיף 10), ובכלל זה חוק התכנון והבניה. אולם הוא בהחלט עשוי להשפיע על פירוש הדין. הפירוש, כיום יותר מאשר בעבר, צריך לפעול בכיוון של צמצום הפגיעה בזכות הקניין. ... עצם הצורך הציבורי, שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה, עדיין אין בו כדי לשלול פיצויים על הפגיעה, אלא אם ברור כי הפגיעה נמצאת בתחום הסביר ואין שיקולים של צדק הדורשים לפצות את הנפגע. פיצויים כאלה יש בהם כדי לשרת את התכלית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי, צמצום הפגיעה בזכות הקניין כדי שלא תעבור את המידה הראוייה". 32. על יסוד האמור, אפשר לסכם כך: א. דרישה מן הבעלים של אתר עתיקות שיממן את הבדיקה (לרבות חפירה) באתר, כתנאי לקבלת אישור לביצוע פעולות באתר, פוגעת בזכות הקניין של הבעלים במידה העולה על הנדרש. ב. אין בחוק העתיקות הוראה מפורשת המטילה על הבעלים של אתר עתיקות חובה לממן את הבדיקה באתר, אף אין בו הוראה מפורשת המסמיכה את מנהל הרשות לדרוש שהבעלים יממן בדיקה כזאת. ג. בהעדר הוראה מפורשת בחוק, ראוי לתת לחוק פירוש שיצמצם את הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים, ופירוש כזה מונע חיוב הבעלים במימון הבדיקה באתר. ד. המסקנה היא, שמנהל הרשות אינו רשאי להתנות את האישור בביצוע בדיקה על חשבון הבעלים. 33. אם כך, מי ישלם עבור הבדיקה באתר עתיקות? התשובה המתבקשת היא, שרשות העתיקות תשלם. אכן, במצב הקיים, אם רשות העתיקות תהיה חייבת לשלם עבור הבדיקה, יהיה בכך כדי לפגוע באופן קשה בתפקודה, ואולי אף למנוע בעדה מלמלא את תפקידה כראוי. כך משום שבמצב הקיים אין לרשות העתיקות תקציב גדול די הצורך לבצע את הבדיקות הנדרשות, ורוב תקציבה, המשמש אותה גם לביצוע הבדיקות, בא מן התשלומים שהבעלים של אתרי עתיקות משלמים לה עבור ביצוע הבדיקות. וכך נאמר לעניין זה בדו"ח שנתי 45 של מבקר המדינה, משנת 1995 (בעמ' 631): "ב1989- היה תקציב האגף [לעתיקות ומוזיאונים] כ6- מיליון ש"ח, והוא מומן בידי משרד החינוך והתרבות; ב1994- היה תקציב הרשות כ84.4- מיליון ש"ח, מהם כ22.4- מיליון ש"ח השתתפות משרד החינוך, התרבות והספורט. יתר ההכנסות (כ61.9- מיליון ש"ח - כ73%- מהתקציב) מקורן בחפירות שהרשות עושה בעבור יזמים, בעיקר משרד הבינוי והשיכון, מע"ץ, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ומשרד התיירות". כיצד, אם כן, תמלא רשות העתיקות את תפקידה אם תימנע ממנה ההכנסה שמקורה בתשלומים ממקורות חיצוניים עבור הבדיקות שהיא מבצעת? את התשובה נותן חוק רשות העתיקות, התשמ"ט1989-. חוק זה קובע בסעיף 24 (שכותרתו "מימון וקרנות") לאמור: "(א) תקציב הרשות ימומן מאוצר המדינה, ומהכנסות מאגרות ותשלומים אחרים שישולמו לרשות לפי חוק העתיקות. (ב) לצורך ביצוע תפקידיה רשאית הרשות לקבל תרומות וכן להקים קרנות מחקר". סעיף 46 לחוק העתיקות קובע כי השר הממונה על ביצוע החוק רשאי להתקין תקנות, בין היתר, בנוגע ל"גביית אגרות בעד רשיונות, אישורים, היתרים או שירותים הניתנים לפי חוק זה", וסעיף 46א לחוק זה קובע כי "אגרות ותשלומים אחרים, למעט קנסות, הנגבים לפי חוק זה ישולמו לקופת הרשות". אכן, אפשר שהכנסות רשות העתיקות מאגרות ותשלומים אחרים לא יספיקו כדי לממן את עלות הבדיקות באתרי עתיקות. אולם אפשר, כמובן, להגדיל את המימון מאוצר המדינה. אין זה אלא עניין של סדר עדיפות מבחינת הממשלה והכנסת. הנה, לדוגמה, זה מקרוב, כאשר הממשלה הגיעה למסקנה כי יש "להסיר את החסמים לפיתוח קרקע הקשורים לביצוע חפירות ארכיאולוגיות", ולפיכך החליטה כי רשות העתיקות תממן מתקציבה את חפירות ההצלה בשעור של 15% מהוצאות החפירה, היא הוסיפה והחליטה "להעביר מתקציבי משרדי מע"צ, הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל סך של 3.3 מליון ש"ח כל אחד, לבסיס תקציב רשות העתיקות למימון חלקה של רשות העתיקות בעבודות חפירות הצלה". ראו החלטת הממשלה מספר 4160 מיום 12.8.98 (לעיל פיסקה 19). התוצאה 34. שאלת הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות בנוגע לביצוע בדיקות באתרי עתיקות, ובמיוחד הדרישה שהבעלים של האתר יממנו את הבדיקה, עלתה בעתירה אגב אורחא. כאמור, הפרקטיקה הנוהגת בנוגע למימון הבדיקה נראית בעיני בלתי-חוקית. אך העותרים לא ביקשו שבית המשפט יוציא צו בנוגע לפרקטיקה זאת. הם ביקשו שבית המשפט יוציא צו המבטל את ההכרזה של שטח כפר שמריהו, לרבות המגרש, כאתר עתיקות. זאת ולא יותר מזאת. אולם, כאמור, לבית המשפט אין יסוד לבטל את ההכרזה, כפי שניתנה בשנת 1944 ולאחר מכן בשנת 1964. לפיכך יש לדחות את העתירה. עם זאת, טוב תעשה רשות העתיקות אם תיתן דעתה ללא דיחוי לשאלת הפרקטיקה הנוהגת ברשות בנוגע למימון הבדיקה באתרי עתיקות, ולא תמתין לעתירה נוספת בשאלה זאת. מכל מקום, אם העותרים ישובו ויפנו אל רשות העתיקות בבקשה שתערוך בדיקה במגרש תוך זמן סביר, כדי לברר אם ראוי לתת להם אישור לפי סעיף 29 לחוק העתיקות, והרשות תסרב, אלא אם העותרים ישלמו עבור הבדיקה, תהיה הדרך פתוחה בפניהם לעתור מחדש אל בית המשפט. 35. במהלך הדברים הרגיל הייתי דוחה את העתירה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ללא צו להוצאות. אולם מהלך הדברים בעתירה זאת השתבש. כאשר העתירה הוגשה לבית המשפט, ביום 2.7.95, הוציא בית המשפט בו ביום צו על-תנאי, וקצב 45 ימים להגשת תצהיר תשובה. המשיבים 1 ו2- (מנהל רשות העתיקות ורשות העתיקות) הגישו את התשובה, אם כי באיחור-מה. אולם המשיבים 3 ו4- (שר החינוך והתרבות והיועץ המשפטי לממשלה) לא הגישו את התשובה כלל. ביום 28.5.97 פנה בית המשפט ביוזמתו אל המשיבים 3 ו4- והורה להם, פעם נוספת, להגיש את התשובה תוך 45 ימים. אולם המשיבים 3 ו4- לא הגישו את התשובה אלא, סמוך למועד הדיון, ביום 3.9.98. אותו יום הגישו משיבים אלה גם בקשה להארכת המועד שבית המשפט קצב להגשת התשובה. הטעם לבקשה היה שהמשיבים 3 ו4- ניסו במשך הזמן להגיע להסכמה עם המשיבים 1 ו2- בשאלה מי חייב למסור לבעלים ולמחזיקים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות הודעה בדבר ההכרזה, ובשל כך חל עיכוב בהגשת התשובה לבית המשפט. טעם זה יכול היה לשמש את המשיבים 3 ו4- כדי לבקש מראש הארכה של המועד שבית המשפט קצב, אך הוא אינו יכול להצדיק בדיעבד את השיהוי בהגשת התשובה, הרבה מעבר למועד שנקצב. אמנם בית המשפט החליט, על אף ההתנגדות של העותרים, לקבל את התשובה במועד בו הוגשה. אולם, בשל השיהוי בהגשת התשובה, מן הראוי לחייב את המשיבים 3 ו4- בתשלום הוצאות לעותרים. העתירה נדחית. המשיבים 3 ו4- ישלמו לעותרים את הוצאות המשפט בסכום כולל של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן : אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ג' בכסלו תשנ"ט (22.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 4146/95", "ע\"א 377/79", "ע\"א 524/88", "ע\"א 2515/94", "בע\"א 458/93", "בג\"ץ 448/85", "בג\"ץ 987/94", "בג\"ץ 5240/96", "בג\"ץ 150/69", "בע\"א 630/97", "בע\"א 210/88", "בג\"ץ 3477/95", "בע\"א 1188/92" ]	8,764
2,797	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6084/96 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקש : שלמה חמרה נגד משיב ה : רשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים בקשה לדחיית מועד דיון ה ח ל ט ה לדחות כמבוקש. הצדדים יודיעו לבית המשפט בכתב, לא יאוחר מ31.7.97-, אם יש צורך לקבוע העתירה לדיון. ניתנה היום, כח' בסיון תשנ"ז (3.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96060840. F04	[ "בג\"ץ 6084/96" ]	8,765
6,774	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6084/96 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: שלמה חמרה נגד המשיב ה : רשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים תשנ"ח 1968- הודעה על אפשרות פשרה בשם העותר: עו"ד מ' שקד בשם המשיב ה: עו"ד ג' פריאל ה ח ל ט ה הצדדים יודיעו לבית המשפט בכתב, עד יום 6.10.97, אם ההסכם נחתם ומה בקשותיהם מבית המשפט. ניתנה היום. טז' באלול תשנ"ז (18.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96060840. F05	[ "בג\"ץ 6084/96" ]	8,766

30,420

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחיית מועד הדיון בשם העותר: עו"ד מחאמיד סאלח החלטה כמבוקש. ניתנה היום, ז' בשבט התשנ"ח (3.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. A08 /דז/

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,647

41,436

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחית מועד דיון החלטה לדחות מועד הדיון שנקבע ליום 16.6.98, כמוסכם על הצדדים. יש לקבוע את הדיון בעוד כשלושה חודשים. ניתנה היום, טז' בסיון התשנ"ח (10.6.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95047410. E10

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,648

66,333

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 - ה' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה בהסכמה לדחיית מועד הדיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש, ותיקבע לאחר פגרת בתי-המשפט. היום, ה' בסיון תשנ"ט (20.5.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G13

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,649

72,046

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותר : מוחמד אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה תאריך הישיבה: י"א בחשון התשס"א (9.11.2000) בשם העותר : עו"ד סאלח מחאמיד בשם המשיבים : עו"ד אפרת ברזילי עו"ד זמירה גולדפרב עתירה למתן צו על-תנאי החלטה רשמנו לפנינו את הצהרתה של באת-כוח המדינה ולפיה תהא המדינה נכונה להראות את חומר החקירה לאדם שיהיה מקובל עליה - לבדיקה אם היה שיבוש כלשהו בהליכי החקירה - ובתנאי ברור כי אותו אדם ישמור לעצמו את המידע שיפיק מתיק החקירה ולא יגלה אותו לאחר זולתו. אותו בודק, לפי שיקול דעתו ואם כך ייראה לו, יוכל להסב את תשומת-לב המדינה, לרבות מח"ש, לשיבושים שהיו בהליכי החקירה, ודבר ההחלטה יודע לעותר ובלבד שלא ייגלה לו חומר החקירה לגופו. בא-כוח העותר הודיענו כי יפנה בתלונה למח"ש על דרכי ניהול תיק החקירה ברצח אחיו וכי שומר הוא על זכותו לפנות בעתיד למשטרה ולבקש שוב, מטעמים שיעלה, לעיין הוא עצמו בתיק המשטרה. בכפוף לאמור לעיל, ולבקשת בא-כוח העותר, אנו מורים על מחיקת העתירה. היום, י"א בחשון התשס"א (9.11.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G19

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,650

75,522

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד ול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה להארכת מועד החלטה כמבוקש. היום, כ"ח באב התש"ס (29.8.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G17

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,651

76,005

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה הודעת העותר מיום 17.9.2000 החלטה אין לי אלא להצטער על-כך שהעותר דחה את הצעתנו האמורה בהחלטתנו מיום 10.7.2000; כסבורים היינו כי מינויו של אדם שלישי מהימן על העותר, יכול היה להביא את העניין לסיום ראוי. בנסיבות אלו, והגם שנתקשה למצוא פתרון ראוי אחר שיספק את העותר, לא נותר לנו אלא לקבוע את העתירה להמשך שמיעה. המזכירות מתבקשת אפוא לקבוע את העתירה להמשך השמיעה. היום, כ' באלול התש"ס (20.9.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G18

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,652

77,047

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 - ו' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מוחמד אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה ביום 24.9.98 החליט בית המשפט לדחות את המשך הדיון בעתירה, ומזכירות בית המשפט נתבקשה לקבוע את העתירה לדיון במהלך חודש מרץ 1999. המשיבים נתבקשו להגיש הודעה משלימה לקראת הדיון. העתירה לא נקבעה על ידי המזכירות לדיון אלא ביום 3.4.2000. עד היום טרם הגישו המשיבים הודעה משלימה לקראת הדיון. אי-לזאת אין תשתית ראויה לקיום הדיון ביום 3.4.2000. הדיון שנקבע ליום 3.4.2000 נתבטל. המשיבים מתבקשים להגיש הודעה משלימה עד יום 1.5.2000. העותר יהיה רשאי להגיש תגובה להודעה זאת תוך 30 יום. המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון (בפני כל הרכב) במהלך חודש יוני 2000. ניתנה היום, י"ט באדר ב' התש"ס (26.3.00). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. I15

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,653

89,807

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4741/95 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותר : מוחמד אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה תאריך הישיבה: ז' בתמוז התש"ס (10.7.2000) בשם העותר : עו"ד סלאח מחאמיד בשם המשיבים : עו"ד אפרת ברזילי עו"ד זמירה גרודנר עתירה למתן צו על-תנאי החלטה שמיעת העתירה תידחה למועד שייקבע. העותר ישקול את ההצעות שהועלו בבית-המשפט (מינוי אדם שלישי לעיין בחומר הראיות או טיעון לפני פרקליט מפרקליטות המדינה) ויודיע לבית-המשפט את עמדתו תוך 30 יום. על-פי התשובה יוחלט על דבר המשך ההליכים. היום, ז' בתמוז התש"ס (10.7.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G16

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,654

93,828

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו-פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה כמבוקש. היום, כ"ה בטבת התש"ס (3.1.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. G14

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,655

611,958

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4741/95 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מוחמד עבדול רחמן אבו פול נגד המשיבים : 1. שר המשטרה 2. מפכ"ל המשטרה דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 5.5.96 החלטתי כי בא-כוח העותר יגיש לבית המשפט "הודעה ובה פירוט ההתפתחויות, אם היו, בעניין נשוא העתירה, מאז הוגשה העתירה ועד היום", וזאת תוך 30 יום. 2. בא-כוח העותר לא הגיש את ההודעה כפי שנקבע בהחלטה. 3. ביום 17.7.97 החלטתי למחוק את העתירה מחוסר מעש, והוספתי כי המחיקה תיכנס לתוקף ביום 1.9.97 אלא אם בא-כוח העותר יודיע לבית המשפט קודם לכן כי הוא עדיין מבקש שהעתירה תידון בפני הרכב. 4. ביום 1.9.97 הגיש בא-כוח העותר לבית המשפט הודעה ובה הוא מבקש כי העתירה תובא לדיון בפני הרכב. הודעה זאת, שהוגשה לאחר המועד שנקבע, לוקה גם בשניים אלה: (א) היא אינה כוללת, כפי שנקבע בהחלטתי מיום 5.5.96, את פירוט ההתפתחויות מאז הוגשה העתירה; (ב) היא אינה מסבירה מדוע נמנע בא-כוח העותר מלמלא אחר ההחלטה מיום 5.5.96. 5. אי לכך אני מחליט כי בא-כוח העותר יגיש לבית המשפט הודעה נתמכת בתצהיר ובה פירוט ההתפתחויות בעניין נשוא העתירה מאז הוגשה העתירה ועד היום. כמו כן יצרף בא-כוח העותר הודעה המסבירה מדוע לא קיים את ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט ביום 5.5.96. ההודעות יוגשו לבית המשפט עד יום 1.10.97. ניתנה היום, א' באלול תשנ"ז (3.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95047410. I04

[ "בג\"ץ 4741/95" ]

8,656

2,756

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה בשם העותר : עו"ד צמל לאה החלטה לבקשת ב"כ המשיב אני מאריך את המועד למתן הודעה על ידי המשיב עד יום 1.10.97. ניתנה היום, כ"ז בתמוז תשנ"ז (1.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I08

[ "בג\"ץ 2772/95" ]

8,657

9,019

בית המשפט העליון בג"ץ 95 / 2772 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה בשם העותר: עו"ד ל' צמל החלטה 1. ביום 7.5.95 הוציא בית משפט זה צו ביניים האוסר על המשיב לגרש את העותר. צו זה עדיין עומד בתוקפו. 2. ביום 9.1.97 ביקשתי את ב"כ העותר להודיע לבית המשפט אם העותר מוכן, לאור ההודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 13.12.96, למחוק את העתירה, "מבלי לפגוע בזכותו של העותר לשוב ולהגיש עתירה חדשה לאחר זמן, אם לדעתו הנסיבות יצדיקו זאת". 3. התשובה של ב"כ העותר מיום 4.2.97 אומרת כך: "לאור בקשת בית המשפט הנכבד מיום 9.1.97, הריני מתכבדת להשיב כי כל עוד מרשי העותר יכול לשהות באיזור מבלי שיגורש ממנו, מקובלת עלי הצעת בית המשפט כפי שנוסחה". 4. פרקליטות המדינה מתבקשת להודיע לבית המשפט אם מקובל עליה שאתן החלטה כדלקמן: "העתירה נמחקת, על דעת העותר, ללא צו להוצאות. רשמתי בפני כי המשיב אינו מתכוון לנקוט כל צעד לגירושו של העותר מן האזור. אם המשיב ישנה את עמדתו, ויבקש לפעול לגירושו של העותר מן האזור, יתן המשיב הודעה מוקדמת של חודש לעותר, כדי לאפשר לעותר לשוב ולפנות לבית משפט זה". פרקליטות המדינה תגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, ה' בסיון תשנ"ז (10.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I07

[ "בג\"ץ 95" ]

8,658

10,819

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צ"הל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה החלטה ביום 16.11.97 קיבלתי החלטה ובה נקבע, בין היתר, כי ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט תוך 30 יום אם הושג נוסח מוסכם בין הצדדים. עד היום טרם התקבלה בבית המשפט הודעה מאת ב"כ העותר. ביום 11.12.97 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם פרקליטות המדינה. נאמר בה כי ב"כ העותר לא באה בדברים עם ב"כ פרקליטות המדינה. כמו כן הוצע בה נוסח מוסכם. לאור ההודעות שנמסרו לבית המשפט מטעם שני הצדדים, נראה כי הנוסח המוצע בהודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 11.12.97 צריך לספק את העותר. ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט אם היא מסכימה לנוסח זה. ב"כ העותר תגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 15 יום. ניתנה היום, ט"ז בכסלו תשנ"ח (15.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I14

[ "בג\"ץ 2772/95" ]

8,659

11,964

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צ"הל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה החלטה בתגובה להחלטתי, התקבלה בבית המשפט, ביום 29.10.97, הודעה נוספת מטעם פרקליטות המדינה. צילום ההודעה מצורף בזה. ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט אם היא מוכנה לכך שבית המשפט ירשום בפניו את הודעת המשיב, בנוסח המופיע בהודעה האמורה, ועל יסוד הודעה זאת ימחוק את העתירה. ב"כ העותר תגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, ל' בתשרי תשנ"ח (31.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I10

[ "בג\"ץ 2772/95" ]

8,660

14,129

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 12.11.97 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם העותר. 2. ב"כ העותר מתבקשת לבוא בדברים עם ב"כ המשיב כדי לברר אם הצדדים יכולים להגיע לנוסח מוסכם שיירשם על ידי בית המשפט במסגרת החלטה למחוק את העתירה. 3. ב"כ העותר מתבקשת להודיע לבית המשפט תוך 30 יום אם הושג נוסח מוסכם כאמור. 4. אם התשובה תהיה שלילית, תיקבע העתירה לדיון בפני הרכב במועד מוקדם. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I12

[ "בג\"ץ 2772/95" ]

8,661

40,596

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למחיקת עתירה החלטה העתירה נמחקת על דעת העותר, ללא צו להוצאות. רשמתי לפני כי המשיב עומד על עמדתו שהובאה בתגובה המוקדמת מטעם פרקליטות המדינה, וכי עד לסיכום סוגיית מעמדם של פלסטינים תושבי האזור המוגדרים על ידי המשיב כמי שתושבותם פקעה בטרם העברת הסמכויות לידי המועצה הפלסטינית על פי הוראות הסכם הביניים, ועד לדיון הסופי בעניינו של העותר לאור סיכום שיושג עם המועצה הפלסטינית בעניין זה, יישמר הסטטוס קוו בעניינו של העותר. אם המשיב יחליט על גירושו של העותר, תינתן לעותר שהות של חודש ימים לפנות לבית משפט זה. ניתנה היום, ב' בטבת תשנ"ח (31.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. I17

[ "בג\"ץ 2772/95" ]

8,662

81,132

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2772/95 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון-גונן העותר : דיראר פתחי מחמד חמדאני נגד המשיב : מפקד כוחות צ"הל באזור הגדה המערבית בקשה להחזרת אגרה בשם העותר: עו"ד לאה צמל החלטה עיון בתיק זה מעלה, כי התקיימו בעניינה של העתירה מספר דיונים בפני דן יחיד. כיוון שכך, אין בסיס בדין להשבת אגרת העתירה לידי העותר, ובקשתו בעניין זה נדחית. ניתנה היום, ה' באב תש"ס (6.8.2000). מיכל אגמון-גונן, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95027720. P18

[ "בג\"ץ 2772/95" ]

8,663

2,757

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. משה רביד (קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שניים-עשר עמודים. תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ט שבט התשנ"ז (6.2.97). ה נ ש י א דז/ העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. A02

[ "ע\"א 95" ]

8,664

3,098

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות בקשה למתן הוראות בשם המערערים: עו"ד פ. זלצר החלטה נפלה טעות משרדית בהוצאת הצו בדבר סיכומים בכתב. התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאות צו מתוקן. ניתנה היום, י"ט באדר א' תשנ"ז (26.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. Q04

[ "ע\"א 95" ]

8,665

5,983

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות סיכומים בכתב בשם המערערים: עו"ד פ. זלצר החלטה נפלה טעות משרדית בהוצאת הצו בדבר סיכומים בכתב. התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאות צו מתוקן. ניתנה היום, י"ט באדר א' תשנ"ז (26.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. Q03

[ "ע\"א 95" ]

8,666

11,632

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 935 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות סיכומים בכתב בשם המערערים: עו"ד פ. זלצר החלטה 1. כבר בהחלטה מיום 2.2.97 נאמר כי עיקרי הטיעון שהגישו המערערים ביום 6.12.95 יחשבו סיכומים מטעמם. 2. הצו בדבר סיכומים בכתב מיום 27.2.97 אינו מטיל על המערערים חובה לסכם טענותיהם בכתב. ניתנה היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. Q06

[ "ע\"א 95" ]

8,667

30,653

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 935/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג המערערים : 1. משה רביד(קטינה) 2. משה דוד 3. משה שושנה נגד המשיבים : 1. קליפורד דניס 2. חברת מוסדות חינוך תרבות והחדשות בע"מ 3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל 4. מדינת ישראל-משרד הבריאות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 26.1.95 בת"א 700/86 שניתן על ידי כבוד השופט א' ריבלין בשם המערערים : עו"ד זלצר פנחס בשם המשיב 1: עו"ד בקר שמואל; עו"ד אסתי ברק בשם המשיבות 2 ו- 3: עו"ד משה הוברמן בשם המשיבה 4: עו"ד יעל פלג פסק-דין השופטת ד' ביניש: הערעור שלפנינו מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לדחות את תביעת המערערים לפיצויים בגין הנזק שנגרם למערערת 1 (להלן: "המערערת"), עקב זריקת אלחוש מקומית שהוזרקה לה על ידי המשיב 1 (להלן: "המשיב או "ד"ר קליפורד"). 1. המערערת היתה בת 5 שנים כאשר הגיעה ביום 5.4.84, מלווה באמה, למרפאת "שילון" באשקלון לצורך טיפול שיניים. במרפאה נתקבלה לטיפול על ידי המשיב, ד"ר קליפורד, רופא שיניים מאנגליה, אשר התנדב לעבוד משך תקופה קצרה במרפאה, במסגרת פרוייקט שיקום שכונות. כדי להקל על הטיפול במערערת, הזריק לה המשיב זריקת אלחוש מקומית בלסתה התחתונה מצד ימין, ולאחר מכן היפנה אותה לחדר אחר במרפאה לצורך צילום שיניה. לדאבון הלב התגלגלו העניינים כך שדקות ספורות לאחר הזריקה, בעת שהילדה המפוחדת ניסתה לברוח מחדר הצילום, היא נטתה על צידה ללא יכולת להתייצב, ותוך שהיא במצב רדום למחצה התמוטטה במרפאה. המערערת הובאה על ידי אימה למרפאת קופת חולים הסמוכה, ומשם בהוראת הרופאה המטפלת נלקחה לבית החולים באשקלון. בבית החולים אובחנה המיפרזיה במחצית הגוף השמאלי, והמערערת נותרה באישפוז בבית החולים משך שבועות רבים. היא והוריה תבעו את המשיבים בגין הנזק ממנו היא סובלת - מגבלות בגפיים ונזק מוחי המתבטא בהפרעות נוירולוגיות ובהפרעות קוגניטיביות, אשר לטענתם נגרם למערערת כתוצאה מהזרקת חומר האלחוש. התביעה נגד המשיב ייחסה לו רשלנות בהזרקת חומר האלחוש, בשימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה לביצוע הזריקה, ובשימוש בחומר אלחוש לא מתאים ובמינון מסוכן. עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחר האירוע לא נקט המשיב באמצעים שנדרשו כדי להפחית את הנזק. המשיבים הנוספים בערעור נתבעו ברשלנות בשל אופן ניהול המרפאה, בשל העסקת רופא שאינו מתאים, בשל העדר ציוד החייאה במרפאה, וכן יוחסה להם אחריות שלוחית בשל התרשלותו של המשיב. התביעה כנגד המשיב נדחתה על כל ראשיה על ידי בית המשפט קמא. נוכח מסקנתו זו, לא קבע בית המשפט קמא ממצאים כלשהם בשאלת אחריות המשיבים הנוספים בערעור, ובשאלת שיעור הנזק שנגרם למערערת. הערעור מופנה הן כנגד קביעותיו העובדתיות והן כנגד מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט קמא. נוכח המסקנה אליה הגעתי, כפי שאפרט להלן, אינני רואה צורך להתייחס לכל הטענות שהעלו המערערים בהרחבה לעניין אחריותו של המשיב, ואתמקד בשאלת אחריותו של המשיב בשל הזרקת חומר האלחוש למערערת באמצעות מזרק ללא אפשרות שאיבה. אציין רק כי קביעותיו של השופט בסוגיות הנוספות שנדונו, מקובלות עלי ולא מצאתי טעם להתערבות בהן. בטרם נבחן את השאלה האם התרשל המשיב בהזריקו את חומר אלחוש למערערת באמצעות מזרק ללא אפשרות שאיבה, עלינו לתת דעתנו לשאלת אופן התרחשות הנזק, שאלה אשר עמדה במרכז המחלוקת בבית המשפט קמא. אופן התרחשות הנזק 2. לבית המשפט קמא הוגשו חוות דעת של מומחים הן מטעם המערערים והן מטעם המשיבים, שהתייחסו לשאלת אופן גרימת הנזק. המומחים מטעם שני הצדדים העלו השערות שונות בדבר הגורם לתוצאה הקשה שנגרמה למערערת. השופט קמא הגיע למסקנה, כי כל אחת מהשערות המומחים נסתרה בעדות מומחה אחר, ועמד על כך שנותרה רק השקפה אחת הזוכה לתמיכה בעדויות אחרות, והיא השקפתו של פרופ' Rood , אשר העיד מטעם המשיב. פרופ' Rood מאנגליה, הינו מומחה בעל שם בתחום רפואת הפה והלסת, שערך ופרסם מחקרים בתחום הנדון, עליהם התבססו גם המומחים האחרים שהעידו במשפט. נסיונו ומומחיותו של פרופ' Rood היו מקובלים גם על מומחי המערערים, והשופט קמא העדיף להסתמך על עדותו בשאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. על פי השקפתו של מומחה זה, הזריק ד"ר קליפורד את חומר האלחוש אל תוך העורק האליאולרי התחתון בלסתה של המערערת, וזה נדד כתוצאה מפעולת ההזרקה, בכיוון המנוגד לכיוון זרימת הדם - וכך הגיע אל המוח. נביא תיאורו של השופט לענין זה בלשונו: "חומר ההרדמה, כך הוא מסביר, מורכב משניים: אלידיקאין שהנו החומר המרדים ונור-אדרנלין אשר תפקידו להצר את כלי הדם ובכך למנוע התפזרות מהירה מידי של החומר המרדים בטרם ישפיע את פעולתו המקומית. לדעת פרופ' ROOD עקב ההיצרות שהיא רגילה במקרים אלה, של כלי הדם, נגרמה זרימה איטית יותר של הדם. ההאטה שהיתה במקרה זה בשיעור חריג יצרה את התהליך של קרישת הדם, ואולי אפילו היצרות מוחלטת של כלי הדם - עד שבסופו של דבר נוצר במקום קריש דם שהביא למות תאים ולשיתוק חלקי". כל המומחים אישרו כי התופעה של הזרקת חומר האלחוש לתוך העורק האליאולרי היא תופעה מוכרת, ואף התוצאה של הזרקה זו הגורמת לזרימתו של החומר אל המוח בכיוון ההפוך לזרימת הדם, היא תופעה מוכרת. התוצאה הקשה שנגרמה בענין שלפנינו לא היתה מוכרת בעבר, שכן לפני האירוע הנדון היה ידוע על נזקים קלים בלבד שנגרמו כתוצאה מחדירת החומר לעורק כמתואר. פרופ' שפירא, המומחה מטעם המערערים, אישר בעדותו כי שוכנע על ידי הסברו של פרופ' Rood באשר לאופן התרחשות הנזק, וכי מקובל עליו כי האפשרות המסתברת ביותר לאופן התרחשות הנזק, היא האפשרות של הזרקת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח (ע'מ 19 לפרוטוקול הדיון מיום 18.5.89). עם זאת סבר פרופ' שפירא מלכתחילה, וכמוהו גם פרופ' קוטב וד"ר נדר, כי התהליך המתואר לעיל נוצר עקב כך שההזרקה בוצעה על ידי המשיב במהירות ובכוח. השופט העדיף לענין זה את עדותו של פרופ' Rood , לפיה גם הזרקה בדרך הרגילה ולאו דווקא הזרקה מהירה, כטענת המערערים, עלולה להביא לזרימת החומר בניגוד לכיוון זרימת הדם, ואף קבע כי בנסיבות המקרה דנן אין זה סביר כי הזריקה בוצעה במהירות ובכוח. אף על פי שהשופט קמא קיבל את הסברו של פרופ' Rood כהסבר המשכנע והבלתי נסתר להתרחשות הנזק, הוא נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מקביעתו זו, כי הוכח שהנזק נגרם על ידי הזרקת חומר האלחוש לעורק. משום מה סבר השופט קמא, כי כל עוד לא נשללו לחלוטין כל האפשרויות האחרות שהועלו על ידי המומחים השונים לעניין אופן התרחשות הנזק, אין ניתן להגיע למסקנה בענין אופן התרחשות הארוע והקשר הסיבתי שבין הזרקת חומר האלחוש והנזק שנגרם למערערת. בגישתו זו נתפס השופט המלומד לטעות. יש לזכור כי רמת ההוכחה שנדרשה להוכחת הקשר הסיבתי האמור, היא זו המקובלת במשפטים אזרחיים, קרי- על פי הנטייה במאזן ההסתברויות, ועל השופט להביא בחשבון לעניין זה את מכלול הראיות שהיו בפניו (ע"א 744/76 ד"ר יוספה שרתיאל ואח' נ' שולמית קפלר ואח' , פ"ד לב(1) 113, 120-121; ע"א 705/78 פרופ' יוחנן רמון ואח' נ' אירית מאוטנר , פ"ד לד(1) 550, 554-555). בסופו של דבר, כפי שציין השופט קמא, כמעט ולא חלק איש מהמומחים על סבירות הסברו של פרופ' Rood , ולא הובא כל הסבר אחר שנראה לשופט כרציני וכמשכנע. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובעדויות המומחים לעניין אופן התרחשות הנזק, נחה דעתי כי צדק השופט קמא בקובעו כי הסברו של פרופ' Rood לא נסתר על ידי עדויות אחרות. משהוכח ברמת הסתברות גבוהה, שהנזק נגרם בדרך המתוארת על ידי פרופ' Rood , ומשדחה השופט את יתר האפשרויות שהועלו על ידי המומחים כהשערות בלתי מבוססות גרידא, היה עליו להסיק את המסקנה המתבקשת מהאמון שנתן בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' Rood , ולקבוע - על פי המתחייב ממאזן ההסתברויות - כי הוכח שהזרקת החומר לתוך העורק היא שגרמה להתרחשות הנזק במקרה דנן. ממצא זה ישמש לנו על כן כנקודת מוצא בבואנו לבחון את טענות המערערים לעניין התרשלותו של המשיב, ולענין הקשר הסיבתי שבין התנהגותו של המשיב לבין הנזק שנגרם למערערת. התרשלותו של המשיב 3. בבחינת השאלה האם התרשל המשיב בהזרקת חומר האלחוש, צועדים אנו בעקבות קביעותיו העובדתיות של השופט קמא. מקובלת עלי קביעתו כי הזריקה לא ניתנה במהירות שיש בה כדי להוות התרשלות, ומקובלות אף הקביעות כי החומר שהוזרק היה מתאים לטיפול במערערת וכי ניתן בכמות ובריכוז מתאימים. נותרה, איפוא, כאפשרות הטעונה בחינה, השאלה האם התרשל המשיב בכך שעשה שימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה. במידה והתשובה לשאלה זו היא בחיוב, מתבקשת הכרעה בשאלה האם מתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. השופט קמא סבר, כי גם אם נגרם הנזק בדרך המתוארת על ידי פרופ' Rood , לא היה מקום לקבוע כי השימוש במזרק מהסוג בו בוצעה הזריקה, היה בגדר התרשלות. לענין זה קבע כי: "בעת הרלוונטית היה זה סוג המזרק שהיה מקובל בשימוש אצל רופאי השיניים. בנסיבות המקרה אין לתלות התרשלות בהתנהגות הנתבע 1 בשל עצם השימוש בסוג זה של מזרק". טענתם העיקרית של המשיבים בעניין זה נסמכת על הנימוק האמור, היינו, כי הוכח שהשימוש במזרקים ללא אפשרות שאיבה היה מקובל באותה תקופה, ולפיכך, אין לומר כי ד"ר קליפורד סטה מסטנדרט הזהירות הנדרש מרופא סביר בהשתמשו במזרק שאינו שואב. המומחים שהעידו במהלך המשפט התייחסו לשאלת סוג המזרק בו השתמש המשיב. פרופ' Rood העיד לענין זה, כי השימוש במזרקים ללא אפשרות שאיבה היה מקובל באותה תקופה, ולמעשה מקובל גם בעת מתן העדות. עם זאת, ציין בחוות דעתו, כי השימוש במזרקים שואבים מומלץ על ידי אנשי מקצוע רבים, ואף הביע דעתו כי אין זה נבון - “Unwise” , לבצע זריקת אלחוש ללא אפשרות של שאיבה מוקדמת. לדעתו, כל עוד ימשיכו להשתמש במזרקים בלי שאיבה יתכנו מקרים נדירים מסוג זה שארע כאן. גישה זו היתה גם גישתם של המומחים האחרים, אשר אישרו כי הזרקה ללא שאיבה מוקדמת היתה עדיין מקובלת בתקופה הרלוונטית. פרופ' קוטב אישר בעדותו כי בירור שערך העלה שבאותה תקופה היה השימוש במזרקים ללא אפשרות שאיבה מקובל, אך הביע דעתו שרופא זהיר צריך היה גם באותה תקופה להשתמש במזרק שואב. ד"ר נדר, מנתח פה ולסת, ששימש כיועץ רפואי בהתנדבות במרפאה הנדונה, העיד כי בתקופה הרלוונטית מזרקים שואבים היו ניתנים להשגה בישראל, וכי היה ידוע שרצוי להשתמש במזרקים עם אפשרות שאיבה. לטענתו, אף ייעץ למרפאה הנדונה באשקלון להשתמש במזרקים כאלה, עוד לפני הארוע, אך משום מה המלצתו לא מומשה. מהעדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא אלה עולה איפוא כי בתקופה הרלוונטית ניתן היה להשיג מזרקים שואבים ללא קושי מיוחד, וכי השימוש במזרקים מסוג זה נחשב למומלץ בשל החשש לחדירה לעורק בעת ההזרקה. עם זאת, לא היתה זו השיטה היחידה המקובלת, ובתקופה הרלוונטית נחשב עדיין השימוש במזרקים לא שואבים לפרקטיקה מקובלת בקרב רופאי השיניים. בעקבות הארוע הנדון לפנינו מונתה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות ועדה לבדיקת נסיבות הענין, ואותה ועדה ציינה, בין היתר, בדו"ח שהגישה כי: "המזרק שהשתמש בו רופא השיניים ד"ר קליפורד היה מזרק מהסוג הישן ללא אפשרות של אספירציה. במזרק כזה לא ניתן לבדוק אם היתה חדירה לכלי דם. לצערנו בחלק ממרפאות ציבוריות ופרטיות בארץ עוד משתמשים בכאלה". בעקבות מסקנות הועדה, ניתנו הנחיות משרד הבריאות לרופאים להשתמש אך ורק במזרקים שואבים. 4. הנה כי כן, ניצבת בפנינו השאלה האם ניתן לקבוע כי שעה שד"ר קליפורד פעל על פי פרקטיקה שהיתה מקובלת בקרב חלק מרופאי השיניים באותה תקופה, הוא התרשל וסטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא שיניים סביר. מקובל עלי כי הוכחה על כך שהנתבע בגין רשלנות פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע בתחום בו עוסק הנתבע, יש בה בדרך כלל כדי להצביע על כך שהנתבע פעל באופן סביר וללא התרשלות. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר ברופא אשר הטיפול הניתן על ידו נעשה בהתאם למקובל בין הרופאים שעמם הוא נמנה. אולם, מבחן זה לקביעת סטנדרט ההתנהגות הראוי אינו המבחן המכריע. השאלה מהי רמת ההתנהגות שעל רופא סביר לנהוג לפיה, היא שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית המשפט. בית המשפט יכריע בשאלה זו על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית המביאה בחשבון בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות הנזק, את עלות האמצעים הדרושים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק ואת היכולת היחסית למנוע את הנזק. שיקולים אלה ואחרים מבוססים כולם על ההנחה שעל המזיק לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות הענין, כדי למנוע, או להפחית ככל האפשר את הסיכון הצפוי מפעולתו. (ראו: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' יעקב קרול ואח' , פ"ד נ(3) 784, 790). 5. השאלה אם ניתן לקבוע כי התנהגות מסויימת, אשר הינה התנהגות מקובלת בקרב הציבור הרלוונטי, היא רשלנית, העסיקה לא מעט את בתי המשפט במדינות אשר בהן דיני הרשלנות שאבו מאותם מקורות שמהם שאבה אף שיטתנו. בתחום הרפואי עוררה שאלה זו קושי מיוחד שנבע, בין היתר, מהצורך לבחון את סבירותם של כללי ההתנהגות המקובלים בתחום הדורש מומחיות מקצועית (ראו: ;Prosser & Keeton On The Law Of Torts (St. Paul, 1984),p. 189 R.A. Buckley The Modern Law Of Negligence (2 nd . Ed., London, 1993), p. 300; B.S. Markesinis & S.F. Deakin Tort Law (3 rd . ed., Oxford, 1994), p. 258-259). ההלכה האנגלית בסוגייה זו, נקבעה בעבר בפסק הדין בענין Bolam v. Friern Hospital Management Committee (1957) 1 WLR 582 . לפי אותה הלכה, כפי שפורשה בפסיקה שבאה בעקבותיה, תהיה זו הגנה טובה לרופא הנתבע בגין רשלנות רפואית להראות כי פעל על פי פרקטיקה מקובלת בעולם הרפואה, ואף אם הוכח כי קיימות שיטות רפואיות מקובלות אחרות, אשר נמנע מלבחור באחת מהן, אין בכך כדי להצביע על רשלנות מצידו. מים רבים זרמו מאז הלכה זו, והיא נתכרסמה עם השנים. ראשיתו של הכרסום היה ביחס להסתמכות על נוהג מקובל של רופאים במסירת מידע רפואי, ואחריתו מתייחסת גם לתחומים של אבחון וטיפול רפואי. ההגמשה ביחס להלכת Bolam נובעת בין היתר מהחשש שגישה זו יש בה כדי לקַבֵּע שיטות עבודה נוהגות, גם אם פסולות הן ואין זה ראוי להמשיך ולפעול לפיהן, ומהחשש כי בתחומים מסויימים עלולה להתפתח גישה מקצועית של רופאים המקלים עם עצמם ואינם מעלים את סף הדרישות לרמה הראוייה. (באשר להתפתחות הפסיקה באנגליה עצמה בסוגייה זו ראו: I. Kennedy & A. Grubb Medical law (2ed, London, 1994), p. 450-460; M. Davis Textbook On Medical Law (1996), p. 78-81). לאחרונה, נדרש בית הלורדים להלכת Bolam בפסק דינו של Lord Browne-Wilkinson בענין Bolitho v. City And Hackney Health Authority (1997) W.L.R. 1151,1159 . .3 בענין זה הובהר, תוך פירוש הלכת Bolam עצמה, כי אין די בכך שמספר מומחים רפואיים מעידים כי שיטת הטיפול והאבחון שננקטה הינה מקובלת, כדי לפטור רופא מאחריות ברשלנות. עוד נקבע בפסק הדין, כי גם אם רופאים נוספים תומכים בשיטת העבודה שננקטה על ידי הרופא הנתבע, יכול בית המשפט, אם כי במקרים נדירים, להגיע למסקנה כי הדעה המקצועית אינה מבוססת על ניתוח הגיוני, וכי המומחים המקצועיים נוקטים עמדה שאינה סבירה או אחראית. (ראו לעניין זה גם: H. Teff “The Standard of Care in Medical Negligence - Moving on from Bolam?", 18 Oxford Journal of Legal Studies (Autumn 1998), p. 473). הגישה האנגלית המסורתית, ביחס למידת ההגנה שמספקת הוכחת פרקטיקה מקובלת לרופא הנתבע ברשלנות, לא נתקבלה במלואה בפסיקה האוסטרלית. בתי המשפט האוסטרליים פסקו, שאף כי לעדויות מקצועיות בדבר הפרקטיקה הרפואית המקובלת יהיה בדרך כלל משקל רב בהערכת שאלת סבירות פעולתו של רופא הנתבע ברשלנות, הרי שהשאלה האם בנסיבות העניין פעל הרופא הספציפי באופן סביר, נותרת תמיד שאלה שעל המשפט לענות עליה, והמשימה להכריע היא בידי בית המשפט ולא בידי אנשי מקצוע הרפואה: “The court, not the medical profession, is the ultimate arbiter on whether the relevant conduct meets the standard of care, although evidence of medical practitioners can often be of highly persuasive and sometimes decisive value to the court in identifying the relevant standard of care. Even where the issue is diagnosis and treatment, rather than the provision of information and advice, current medical practice may not be determinative .” 27 The Law Of Australia , p. 50. ראו גם פסק-דין של בית המשפט העליון של אוסטרליה, בעניין Rogers v. Whitaker , 175 Commonwealth Law Reports (1992), p. 479,489,493 . גישה דומה מובעת בספרו של המלומד D. Giesen - International Medical Malpractice Law (London, 1988) , בסקירתו על התפתחות הפסיקה בסוגייה זו בשיטות משפט שונות: “Evidence as to some sort of ‘standard practice’ is not necessarily to be taken as conclusive on an issue of negligence. A ‘common practice’ simply may not be good enough to fulfil the standard require by the law. The ultimate question, therefore, is not whether the physician’s practice of conduct accords with the practice of his profession or some respectable part of it, but whether it conforms to the standard of reasonable care demanded by the law” . (ההדגשות שלי - ד.ב.). (שם בע'מ 109 - 110). גם בקנדה נפסק לאחרונה, כי לא בכל מקרה יהיה רופא הנתבע ברשלנות פטור מאחריות בשל כך שהוכיח כי פעל באופן שהיה נהוג ומקובל בקרב אנשי המקצוע באותה תקופה. בפסק דינו בענין ter Neuzen v. Korn , קבע בית המשפט העליון של קנדה כי: “...Thus, it is apparent that conformity with standard practice in a profession does not necessarily insulate a doctor from negligence where the standard practice itself is negligent . The question that remains is under what circumstances will a professional standard practice be judged negligent? It seems that it is only where the practice does not conform with basic care which is easily understood by the ordinary person who has no particular expertise in the profession... For example, where there are obvious existing alternatives which any raesonable person would utilize in order to avoid a risk, one could conclude that the failure to adopt such measurees is negligent notwithstanding that it is the prevailing practice among practitioners in that area.” ( ter Neuzen v. Korn , 127 Dominion Law Reports (1995) , 577, 592) (ההדגשות שלי - ד.ב.). בשיטות המשפט הקרובות לנו בתחום הנדון, ניכרת, איפוא, מגמה להכיר בכך, שבמקרים מתאימים, ניתן לפסוק כי גם שיטה רפואית מקובלת עלולה להיות רשלנית, וכי באותם מקרים הסתמכותו של רופא על פרקטיקה נוהגת לא תהווה הגנה מפני חיובו באחריות בגין רשלנות. 6. ברוח הגישה המתוארת לעיל פסק גם בית משפט זה, באותם מקרים שהשאלה באה בפניו. השאלה התעוררה בע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר ואח' , פ"ד לה(1) 720. באותו מקרה נותח המערער ברגלו, מבלי שנבדקה לפני כן האפשרות שהמערער סובל מפגם נדיר של היצרות עורקים, דבר שנתגלה בדיעבד לאחר שבוצע הניתוח ורגלו נקטעה מתחת לברך בשל נמק. מהעדויות הרפואיות שנשמעו בפני בית המשפט עלה, כי פגם בהיצרות העורקים הוא פגם נדיר מאוד, עד כדי כך שלא מקובל היה בקרב הרופאים לערוך בדיקת עורקים לזיהוי הפגם לפני הניתוח. בית משפט זה קבע כי המשיבים התרשלו בכך שלא ערכו את הבדיקה האמורה לפני הניתוח. לעניין הטענה כי לא מקובל היה לערוך את הבדיקה בשל נדירותו הרבה של הפגם, נפסק על ידי השופט ש' לוין (כתוארו אז) כי: "כבר נפסק, שהשאלה, אם היתה התרשלות מקצועית מצדו של רופא, ענין הוא לבית המשפט לענות בו ולא שאלה מדעית לחוות דעתם של הרופאים: ע"א 235/59. מעביד שנתבע על-ידי עובדו בעטיה של תאונה, שנגרמה על-ידי מכונה מסוכנת שבשליטתו, לא יוכל לטעון להגנתו, שהפעלת מכונה מסוכנת היא הסטנדרד המקובל. ואם מבחינת הדין הוא צריך היה לצפות מראש את האפשרות, שסכנה צפונה בהעסקתו של העובד, מפאת תכונותיו המיוחדות, ליד המכונה, הוא יחוב כלפיו, במקרה של תאונה, אף אם על פי הסטנדרדים המקובלים היה נוהג להעסיק עובדים כאלה בהפעלת אותן מכונות. הוא הדין בקביעת חובה משפטית החלה על רופא". (שם, בע'מ 726) (ההדגשות שלי - ד.ב.) בעניין אחר שבא בפני בית משפט זה בע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר קורט וייגל ואח' , פ"ד מז(2) 497, נדונה השאלה איזה מידע בנוגע לטיפול הרפואי היה על הרופא המטפל למסור למערער לצורך קבלת הסכמתו לטיפול. אגב דיון בסוגייה זו, אמר הנשיא שמגר כי: "העדויות שנשמעו במשפט, לפיהן נהג ד"ר וייגל בהתאם לפרקטיקה מקובלת בתחום כירורגיית עמוד השידרה, אינן מכריעות לצורך הסקת מסקנה בענייננו. לקיומה של פרקטיקה רפואית נוהגת עשויה להיות משמעות ככל שהדברים נוגעים לעילה המושתתת על רשלנות רפואית, אם כי גם בהקשר זה אין לפרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע (ראה ע"א 612/78 הנ"ל, בע'מ 726; Jackson & Powell, ( supra, .at p. 699-70 . מכל מקום, ככל שהדברים נוגעים לדרישה, כי עובר לביצוע מהלך רפואי תינתן לכך הסכמה של החולה, לא אומץ במשפטנו כלל הנותן מעמד בכורה לקיום פרקטיקה רפואית מוכחת". (שם, בע'מ 509). (ההדגשות שלי - ד.ב.). (וראו גם: הערת השופט אור בע"א 854/87 שושנה מינרץ נ' ד"ר דניאל הופמן , טרם פורסם, בפסקה 6; ע"פ 116/89 נתן אנדל נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 6 22, 288). מכל האמור עולה, כי לעדויות אודות פרקטיקה רפואית נוהגת, יש משקל רב בבוא בית המשפט להכריע האם התרשל רופא שפעל בדרך מסוימת. אך הנתבע בגין רשלנות רפואית אינו יוצא בהכרח פטור מאחריות בשל כך בלבד שמביא הוא בפני בית המשפט עדויות על כך שגם אחרים נהגו באותה דרך בה נהג הוא. במקרים רבים יהיו לעדויות, לפיהן פעל הנתבע בדרך הנוהגת והמקובלת על אנשי מקצוע בעולם הרפואה, השפעה רבה על הכרעת בית המשפט בשאלת סבירות התנהגותו של הנתבע. במיוחד כך הדבר כשהסוגייה שבמחלוקת הינה מורכבת מההיבט המקצועי, וכאשר יש בפני בית המשפט חוות דעת מהן עולה כי בין הרופאים קיימות מחלוקות מקצועיות לגבי שיטת הטיפול הראוייה. עם זאת, אין לתת לעדויות בדבר פרקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע, וכל מקרה יבחן לנסיבותיו: בין השיקולים אשר יהיה על בית המשפט להביא בחשבון לעניין ההכרעה בשאלת ההתרשלות מצוי גם השיקול בדבר הפרקטיקה המקובלת, הנוהגת למעשה בתחום העומד לדיון. אך בית המשפט יכריע בשאלת ההתרשלות לאחר שיביא בגדר שיקוליו את מכלול השיקולים הנוגעים לקביעת רמת הזהירות הסבירה הנדרשת מרופא. במסגרת זו ישקול גם את הפרקטיקה המקובלת אל מול הסיכון הצפוי מהטיפול הרפואי בו מדובר, טיב האמצעים שניתן לנקוט בהם כדי למנוע סיכון זה ואת שאלת הסיכונים הצפויים והחסרונות הטבועים בדרכי טיפול חלופיות. 7. העניין שלפנינו הוא מסוג הענינים שבהם ניתן לדעתי לקבוע כי על אף השימוש בשיטת טיפול מקובלת, היתה התרשלות בהזרקת חומר האלחוש ללא שימוש במזרק שואב. על פי עדויות המומחים, התופעה של חדירה לעורק בעת הזרקת חומר האלחוש היתה תופעה מוכרת בקרב אנשי המקצוע. היו פירסומים שדיווחו על תופעות לוואי כתוצאה מההזרקה של חומר האלחוש, הכולל כאמור מרכיב הגורם להיצרות כלי דם, אל תוך העורק, אף כי התופעות שדווח עליהן היו בעיקרן מסוג התופעות החולפות ולא בעלות אופי חמור כנזק שנגרם למערערת. כאמור לעיל, היו מומחים שהעידו כי השימוש במזרקים שאינם שואבים היה מקובל באותה עת, אך הכל הסכימו שהשימוש בהם איננו רצוי ואין ליחס לו יתרון בעל משקל על פני השימוש במזרקים שואבים. כפי שאוזכר קודם לכן, פרופ' Rood , מטעם המשיב, ציין בחוות דעתו כי השימוש במזרק לא שואב הוא לדעתו "לא נבון" - " UNWISE ". פרופ' קוטב וד"ר נדר העידו אף הם כי השימוש במזרק שואב הינו רצוי, והשימוש בו נחשב על ידם לעדיף על פני השימוש במזרק שאינו שואב, וזאת גם בהתייחס לתקופה הרלוונטית בה ניתן הטיפול למערערת. פרופ' שפירא הפנה ל"הוראות היצרן" הנלוות לחומר האלחוש בו השתמש המשיב, בהן צויין כי על מנת למנוע הזרקה אל תוך העורק יש לבצע שאיבה מקדימה לפני הזרקת חומר האלחוש. כפי שצויין לעיל, העובדה שקיימות שתי שיטות רפואיות חלופיות מוכרות ושהרופאים חלוקים ביניהם לגבי שיטת הטיפול הראוייה, איננה מספיקה כשלעצמה כדי לקבוע שהבחירה באחת מהן יש בה משום התרשלות. אולם נראה כי לא זה המקרה שלפנינו; מהעדויות במקרה דנן עולה כי לא נתגלתה בין המומחים מחלוקת של ממש לגבי השיטה הראוייה להזרקת חומר האלחוש, וכי אין מדובר בשתי שיטות חלופיות שוות משקל מבחינת היתרונות והחסרונות הגלומים בהן. אכן, השימוש במזרקים לא שואבים היה מקובל גם הוא בתקופה הרלוונטית, אך כאמור לעיל אין די בכך לעניין בחינת שאלת ההתרשלות. כאשר מוכרת תופעה שיש בה סיכון, שהינו בענייננו - סיכון של חדירה לעורק העלול לגרום לכך שחומר האלחוש, המכיל חומר הגורם להיצרות כלי הדם, יזרום לכיוון המוח ויגרום לפגיעה במטופל, וכאשר השכיחות של חדירה לעורק איננה נדירה במיוחד, ניתן לקבוע כי צפוייה פגיעה במטופל כתוצאה מזרימת החומר אל המוח. מן הראוי לנקוט, איפוא, בכל אמצעי סביר למנוע התממשות הסיכון הצפוי האמור. כאשר ניתן למנוע את הסיכון על נקלה, על ידי שימוש באמצעי פשוט כמזרק שואב, שהינו זמין וניתן להשגה, ושהשימוש בו איננו כרוך בחסרונות מבחינה טיפולית או בעלויות ניכרות, הרי שהימנעות משימוש בו ובחירה במכשיר חלופי מסוכן יותר - עולה כדי התרשלות. רופא שיניים אשר לא השתמש במזרק שואב שיש בו כדי למנוע את הסיכון הנובע מהחדרת חומר האלחוש למחזור הדם וזרימתו לכיוון המוח, על אף שניתן היה באותה תקופה להשיג מזרקים מסוג זה והשימוש בהם היה מומלץ, נהג באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם ההתנהגות הנדרשת מרופא שיניים סביר. הקשר הסיבתי 8. מתאור אופן התרחשות הנזק עולה כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין השימוש במזרק שאינו שואב לבין הנזק. כל המומחים אשר העידו בענין זה, פרופ' Rood , פרופ' שפירא, פרופ' קוטב, ד"ר נדר וד"ר עמית, אישרו כי שאיבה מוקדמת, בטרם הוחדר חומר האלחוש, יכולה היתה לגלות מבעוד מועד את עובדת החדירה לעורק, וכך ניתן היה למנוע את התרחשות הנזק. מכך מתחייבת המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי כאמור, ולמעשה לא היתה מחלוקת של ממש בין הצדדים בנקודה זו. אך בכך לא סגי. כידוע, שאלת הקשר הסיבתי נבחנת בקשר העובדתי והמשפטי כאחד (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' , פ"ד לז(1)113, 146; ע"א 243/88 עירית ירושלים נ' גורדון , פ"ד לט(1)113, 128). על מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי, עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה , פ"ד לח(1) 1: "...'הסיבה המכרעת' נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר". (שם, בעמ' 7). בדרך כלל נוהגים בתי המשפט להסיק את הקשר הסיבתי המשפטי בעוולת הרשלנות על-פי מבחן צפיות הנזק. כך שעל-פי מבחן הצפיות יקבעו הן הקשר הסיבתי לנזק, תוך הבאה בחשבון של ריחוק הנזק, והן חובת הזהירות. שאלת בחינת הצפיות בכל אחד ממרכיבי העוולה, וערוב המושגים הקשורים בריחוק הנזק בין סוג הנזק לבין היקפו, העסיקה לא מעט את בתי המשפט ואת המלומדים. (ראו: R. Nelson-Jones Medical Negligence Case Law , 2 nd . Ed., London, 1995, p. 78-79 ; י. אנגלרד "על היקף האחריות והקשר הסיבתי בנזיקין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל , הוצאת מגנס, תשכ"ד, 55, בע'מ 60-62; ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח' , פ"ד מז(1) 802, 818). התוצאה הקשה שארעה בענין שלפנינו - השיתוק החלקי - היתה תוצאה בלתי מוכרת בספרות המקצועית, ורק לאחר התרחשות הארוע הנדון, דווח על ארוע נוסף מאותו סוג. אולם, עלינו להביא בחשבון כי אין הקשר הסיבתי נקבע על יסוד חובת המזיק לצפות את הנזק שארע על כל פרטיו. די בכך שסוג הנזק והליך התרחשותו צפויים באופיים הכללי. (ראו: ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' שרה וייס ואח', פ"ד לג(2)785, 803). בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על טיבה של הצפיות הנדרשת לענין קביעת הקשר הסיבתי. עמד על כך השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה , פ"ד לח(3)1: "הלכה פסוקה היא כי לענין מהותה של הצפיות הנדרשת, 'חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה ואת מידת חומרתו.' (ע"א 299/71 בע'מ 251 וכן Hughes v Lord Advocate, 1963 ). הצפיות הרלוואנטית 'אינה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו' (ד"נ 12/63, בע'מ 712 - השופט ברנזון). אכן, ההלכה היא, שצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העיקריות". (שם, בע'מ 8-9) (ראו גם: ע"א 2061/90; אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד מז(1) 802; ע"א 615/89 מרדכי ואח' נ' עירית גבעתיים ואח' , טרם פורסם; ע"א 2757/93 לאה שרון ואח' נ' או. אר. אס. כוח אדם בע"מ ואח' , פ"ד מט(2) 781). 9. עיון בעדויות המומחים ובחוות הדעת שלהם מלמד כי מרכיביו העיקריים של התהליך שהביא לנזק שארע במקרה דנן, היו מוכרים מזה שנים ופורסמו בפרסומים רפואיים, ומטעם זה אף ניתן לקבוע כי היה על המשיב לצפותם, כרופא שיניים שרמתו המקצועית סבירה. מתברר מעדויות המומחים כי הסיכון של חדירה לעורק בעת מתן זריקת אלחוש מהסוג שניתן למערערת, הינו מוכר ונגרם באחוז ניכר מהמקרים. פרופ' Rood העיד כי חדירה לעורק מתרחשת ב10%- ממקרי ההזרקה, ופרופ' שפירא העריך את שיעור הפגיעה בעורק בין 10% עד 15%. בעדותו, הפנה פרופ' Rood למחקר שפורסם לפני הארוע הנדון, לפיו האפשרות של חדירה לעורק שכיחה יותר אצל ילדים. הוא אף העיד על כך שהאפשרות של זרימת חומר ההרדמה, הכולל מרכיב הגורם להיצרות כלי הדם, אל עבר המוח, צפוייה בהזרקה רגילה אל תוך העורק, המבוצעת ללא לחץ מיוחד. על התהליך האמור של זרימת חומר ההרדמה למוח דווח בספרות המקצועית במאמרים שונים שפרופ' Rood היפנה אליהם, לרבות מאמריו שלו עצמו (מאמרים שפורסמו בשנים 1972, 1977, 1978). לספרות מקצועית זו התייחס גם פרופ' קוטב בחוות דעתו המשלימה, והתייחסה אליהם גם הוועדה המקצועית אשר הוקמה במשרד הבריאות לבדיקת האירוע. התופעות שהיו מוכרות עד לאירוע הנדון, כתופעות שנגרמו בעקבות התהליך המתואר של חדירת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח, באו לידי ביטוי בהשפעות גופניות שאינן חמורות. היה ידוע על פגיעות באיזור העין כתוצאה מהשפעת הזריקה, ופגיעות עצביות קלות. כן היו מוכרות תופעות של נמנום וסחרחורות. היה ידוע, איפוא, כי יש בהזרקת חומר האלחוש משום נטילת סיכון - סיכון של חדירה לא מכוונת לעורק, וסיכון של זרימת החומר אל עבר המוח תוך גרימת פגיעה למטופל. כדי למנוע סיכון זה הונהג השימוש במזרק שואב. 10. כפי שציינתי כבר לעיל, מותנית חבותו של המזיק בשאלה האם צריך היה לצפות את הנזק שגרמה התנהגותו, כאשר הצפיות הנדרשת הינה ביחס לסוג הנזק שנגרם ולא ביחס לנזק הספציפי שארע. השאלה האם הנזק שנגרם למערערת במקרה דנן הינו מסוג הנזק שהיה על המשיב לצפות, תלויה כמובן בהגדרת "סוג הנזק" אותו יש לצפות. לעניין זה, של הגדרת "סוג" הנזק, ניתן למצוא בפסיקה גישות שונות - סיווג של צפיות נזק לגוף לעומת נזקים אחרים, צפיות של נזק לבריאות, סיווג על-פי חומרת הנזק - נזק קל או נזק חמור - ועוד קטגוריות אפשריות. (ראו לעניין זה: י. גלעד במאמרו הנ"ל, שם בע'מ 32; הדוגמאות המובאות בספרו של Medical Negligence , (London, 1996) - M. Jones בע'מ 276-278). מובן כי ככל שהגדרת ה"סוג" רחבה יותר, יש בכך משום הרחבת התחום עליו משתרעת הצפיות. לשיטת אלה המסתפקים בהגדרה רחבה של "סוג" הנזק, ומבחינים במסגרת זו בין קטגוריה של נזקי גוף לבין נזקי רכוש, אין מתעורר קושי בשאלה אם ניתן לקבוע שהנזק שנגרם למערערת מהתרשלותו של המשיב היה צפוי. כשלעצמי סבורה אני כי הגדרה של מושא הצפיות כ"נזק גוף" היא בדרך כלל רחבה מדי, אם כי בהקשרים מסויימים, בתי משפט היו נכונים לבסס את האחריות לנזק רחוק וחמור על כך שעצם צפייתו של נזק גוף כלשהו, די בה כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין כל נזק שארע בפועל. דוגמא בולטת לכך מצויה בסוגייה של הכרה בעקרון "הגולגולת הדקה". (ראו למשל: ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר , פ"ד יח(4) 701; פסק דינו של השופט ברנזון בע'מ 711; פסק דינו של השופט זוסמן בע'מ 716-717; ספרו של Jones הנ"ל, שם בע'מ 279-281). אף כי יש יסוד לקבוע כי עקרון "הגולגולת הדקה", המייחס למזיק אחריות בגין נזק שנגרם עקב תכונה חבויה של הניזוק, אינו מבוסס על מבחן הצפיות, הרי שלשיטתם של אלה המבססים את עקרון "הגולגולת הדקה" על מבחן הצפיות (ראו למשל ד"נ בעניין רינגר הנ"ל), יש בעקרון זה משום הרחבה של תחום הצפיות. ההרחבה מבוססת על כך שניתן לקבוע כי בתחום הצפיות נכלל כל נזק גוף, או על כך שיש לצפות כי כל אדם נושא עמו תכונות נסתרות. גישה זו היא דוגמא מובהקת לכך שבמקרים מסויימים ההצמדות למבחני הצפיות לצורך קביעת קשר סיבתי, מחייבת הרחבת הגדרת הצפיות לשם החלת מדיניות משפטית ראויה. צפיותו של הנזק שארע במקרה דנן איננה נגזרת, לדעתי, רק מהיות הנזק הצפוי נזק גוף, או נזק לבריאות כתוצאה מטיפול רפואי, סיווג שהינו אכן מבחן רחב להגדרת סוג הנזק ולקביעת תחום הצפיות. במקרה שלפנינו היתה אפשרות כי חומר שיש בו כדי להשפיע על תפקוד כלי הדם עלול לזרום לכיוון המוח, ותופעה זו, המוכרת בעולם הרפואה ואף אינה מאוד נדירה, יש בה כדי לגרום נזק למטופל, אם כי - ככל שהיה ידוע - נזק קל. בנסיבות אלה היה על המשיב, כרופא סביר, לצפות כי מרכיבי התהליך וההתרחשות, שהיו ידועים, טומנים בחובם סיכון משמעותי הנובע מהרגישות המיוחדת הכרוכה בהזרמת חומר זר למוח. כאשר צפוי כי כתוצאה מטיפול רפואי עלולים להתרחש תהליכים יוצרי סיכון לנזק, ולו גם נזק קל, לאברים רגישים במיוחד או לתפקוד מערכות רגישות במיוחד בגוף, כגון המוח, הרי בהתקיים חשש לנזק קל, יש להביא בגדר הצפיות גם חשש מפני הידרדרות לנזק חמור בשל רגישותו המיוחדת של האיבר שבסיכון. לפיכך, סבורה אני כי כאשר מוכר תהליך יוצר סיכון מהסוג האמור, אין להבחין לעניין הצפיות הנדרשת להטלת אחריות, בין נזק קל לנזק חמור. סווג הנזק כנזק צפוי אינו משתנה בין אם מדובר בפגיעות קלות יחסית כתוצאה מעליית חומר ההרדמה למוח, ובין אם בפגיעות בעלות עוצמה, כשכולן תוצאה של אותו סיכון. במילים אחרות, לגישתי, כאשר הנזק שנגרם בפועל הינו נזק שמקורו מפגיעה במוח שנגרמה עקב חדירת חומר ההרדמה לכלי הדם וזרימתו למוח, בתהליך שמהלכו מוכר, אין לומר שהוא נזק מסוג שונה ונפרד מהנזק הנוירולוגי הקל יחסית שהיה מוכר וצפוי כתוצאה מהתהליך האמור. בהתקיים צפיותם של הגורמים שפורטו לעיל בתהליך התרחשות הנזק, מתבקשת לדעתי המסקנה בדבר צפיות הנזק שארע, אף אם עולה הוא בחומרתו ובהיקפו על נזקים שהיו ידועים קודם לכן כצפויים מאותה התרחשות עצמה. בנסיבות כאלה, אם ימצא שהמזיק התרשל בהתנהגותו, הרי שהוא יהיה אחראי גם בגין הנזק החמור שארע כתוצאה מהתרשלותו. ההכרה בנזק שנגרם למערערת כנזק שנגרם כתוצאה מההזרקה הרשלנית תוך שימוש במזרק שאינו מתאים, מתחייבת הן על פי מבחן הצפיות המקובל עלינו לענין עוולת הרשלנות, והן על פי המבחנים הנוספים לקביעת הקשר הסיבתי - מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. סוף דבר 11. כעולה מן האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי נתקיימו בענין שלפנינו היסודות המבססים את טענת המערערים כי הנזק שנגרם למערערת כתוצאה מטיפול השיניים שקיבלה בילדותה נגרם ברשלנות. לאחר כתיבת חוות דעתי, באו לעיוני חוות דעתם של חברי, אשר חולקים עלי. בין היתר מביעים חברי את החשש כי יש בגישתי כדי להציב רף גבוה מדי לרמת הזהירות הנדרשת מרופאים, רף שספק אם יוכלו הרופאים לעמוד בו. חברי המשנה לנשיא אף סבור כי יש בגישתי כדי להעבירנו ממבחני רשלנות למבחני אחריות מוחלטת. אך מובן הוא כי בסוגיה של רשלנות רפואית מעורבים שיקולי מדיניות רבים, המבטאים את השקפתם של בתי המשפט ביחס לנורמות הראויות וביחס לחלוקה ראויה של אחריות ושל נזק. במסגרת שיקולים אלה יש גם מקום לשיקולים הנוגעים להימנעות מהכבדת יתר על הרופאים, ולחשש להיווצרותה של "רפואה מתגוננת". אלא שלדעתי, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, בהתחשב בכך שהטיפול ניתן לילדים רכים, ובהתחשב בטיב הסיכון שיצר המשיב בהחדרת חומר ההרדמה, הגורם להצרת כלי הדם, לעורק, כאשר ידוע היה שהדבר עלול לגרום לזרימתו אל המוח, ובעת שניתן היה למנוע הסיכון באמצעים פשוטים, מקובלים וקלים להשגה, שהשימוש בהם אינו טומן בחובו חסרונות ממשיים, אין בחוות דעתי כדי לבסס את החשש המועלה על ידי חברי. 12. לסיכום אוסיף עוד כי אין זה מוגזם לומר שפרשה זו "האכילה מרורים" את כל המעורבים בה, וגרמה עגמת נפש מרובה במהלך דרך החתחתים שאפיינה את פענוח פרטי ההתרחשות. המערערת היתה ילדה רכה בשנים שעה שניזוקה מטיפול, לכאורה שגרתי, כשנכנסה בריאה למרפאת שיניים ויצאה ממנה סובלת משיתוק בפלג גופה השמאלי. ד"ר קליפורד היה רופא מתנדב, שבא מתוך רצון טוב לסייע לילדים בארץ, וחבל שכך התגלגלו הדברים; ההליך התנהל זמן ממושך, בין היתר, כיוון שבמהלך המשפט נעשו מאמצים להביא את הצדדים לידי פשרה, וניכר כי בית המשפט קיווה שתמצא הדרך לכך, אך הדבר לא עלה יפה. אף אנו הצענו לצדדים לסיים את ההליכים ללא הכרעה משפטית, אך הצעתנו לא נתקבלה. בסופו של ההליך לא נחסכה הבחינה המשפטית הממושכת, ואף בפסק דיני, לו נתקבל, לא היה כדי לסיים ההליכים בפרשה זו. 13. מהטעמים שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי המשיב אחראי לנזקיה של המערערת. אשר על כן, אם דעתי תשמע, דין הערעור להתקבל, ויש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שישלים את מלאכתו בשאלות הרבות הטעונות עדיין הכרעה בתיק זה, לרבות שאלת אחריותם של המשיבים האחרים ביחס לשימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה במרפאה, ובחלוקת האחריות בין המשיבים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין: 1. לצערי, לא אוכל להסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ביניש. תמים דעים אני עם חברתי, שהתשובה לשאלה הנורמטיבית מהי רמת ההתנהגות שעל הרופא הסביר לפעול לפיה, יסודה בשיקולים המבוססים על ההנחה, שעל המזיק לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות הענין, כדי למנוע או להפחית ככל האפשר את הסיכון הצפוי מפעולתו. כבר מהגדרת ההנחה האמורה באופן האמור לעיל - הגדרה בה נקטה גם חברתי בפסק דינה, משתמע באופן ברור, שעל הסיכון הכרוך בהתנהגותו של המזיק להיות צפוי בעת ההתנהגות, שכן, כיצד ימנע המזיק סיכון שאינו צפוי, ושאין הוא חייב לצפותו? 2. אכן, נקודת המוצא בבחינת טענות המערערים לענין התרשלות המשיב היא הממצא לפיו הזרקת החומר לתוך העורק היא שגרמה מן הבחינה העובדתית להתרחשות הנזק במקרה דנן. קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהגות המשיב לבין הנזק תלוי בשאלה האם היה צריך המשיב לצפות את הנזק שנגרם. בכך נבדלת האחריות לפי עוולת הרשלנות מהאחריות המוחלטת. השאלה מה צריך היה המזיק לצפות היא שאלה נורמטיבית. כפי שכתבה חברתי השופטת ביניש בחוות דעתה: "... ההלכה היא, שצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העיקריות" (השופט ברק בע"א 576/81, פ"ד לח(3)1, בעמ' 9). על כך יש להעיר: בכל מקרה של רשלנות רפואית שומה על בית המשפט לפצל את הדיון לשניים: ראשית, לקבוע אם קיימת חבות ושאלה זו תוכרע לפי מבחן הצפיות, ושנית, אם קיימת חבות, לקבוע מה הנזק שהניזק זכאי לו, גם אם היקף הנזק לא היה צפוי. הצפיות המקיימת את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי צריכה להתייחס לסוג הנזק שארע בפועל, להבדיל מהנזק הספציפי שהתרחש. ברור איפוא, שככל שהגדרתו של סוג הנזק היא רחבה יותר, כך "קל יותר" לעמוד בדרישת הצפיות האמורה. כפי שכותב המלומד Jones בספרו: “The problem is in defining the ‘type’ of damage that must be foreseen. It would be possible to take a broad view of the classification of harm, dividing it into personal injury, damage to property and financial loss. Thus, if any personal injury were foreseeable the defendant would be liable for any type of personal injuries that occurred. The courts have not done this, although the eggshell skull rule as applied to personal injuries comes close to this result. In practice a compromise position seems to have been adopted in which the courts insist that the damage must be of a foreseeable type or kind, whilst giving this term a comparatively wide meaning.” (Michael A. Jones, Medical Negligence (1991), at p. 193) אילו דובר למשל, באובדן רגלו של אדם כתוצאה מחתך עמוק כלשהו, ואילו קבענו שלצרכי הקשר הסיבתי המשפטי די בכך שנצפה נזק גוף כלשהו, הרי שגם אם כל שנצפה הוא שריטה ברגלו של הניזוק, שאף היא בבחינת נזק גוף, יתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתנהגות של המזיק לבין הנזק של אובדן הרגל. תוצאה שכזו נראית לי על פניה בלתי קבילה. גם אם אניח, מבלי לפסוק בדבר, שבמקרים של נזקי גוף תהא נטיה להגדיר את סוג הנזק על דרך ההרחבה, כפי שכותב Jones (ור' לעיל), הרי שהגדרת סוגו של הנזק חייבת להיות כזו שתותיר משמעות אמיתית לדרישת הצפיות, שאחרת נמצאנו פוסקים, למעשה, קיומה של אחריות מוחלטת. רק כש"התגברנו" על השלב הראשון וקבענו את חבותו של המזיק יוטל בשלב השני חיוב על המזיק שלעניינו אין מחילים על היקף הנזק את מבחן הצפיות. 3. יש להדגיש עוד, שמבחן הצפיות בשלב הראשון, מתמלא בתוכן בהתאם לרמת הידע שהיה קיים בעולם הרפואה עובר להתנהגותו של המזיק. בפסק דין אנגלי ידוע דובר בשני אנשים שהפכו למשותקים ממותניהם ומטה עקב פעולת הרדמה פשוטה. חומר ההרדמה היה נתון באמפולות זכוכית, שנשמרו בצנצנת של חומר הנקרא פנול. חלק מהפנול חלחל לאמפולות דרך סדקים זעירים בלתי ניתנים לגילוי שהיו באמפולות. כתוצאה מכך הוזרק גם פנול, ונגרם השיתוק. סיכון זה היה ידוע לעולם הרפואה רק החל משנת 1951, כארבע שנים לאחר קרות המקרה נשוא פסק הדין. השופט דנינג פסק : “It is so easy to be wise after the event and to condemn as negligence that which was only a misadventure. We ought always to be on our guard against it, especially in cases against hospitals and doctors. Medical science has conferred great benefits on mankind, but these benefits are attended by considerable risks. Every surgical operation is attended by considerable risks. We cannot take the benefits without taking the risks. Every advance in technique is also attended by risks. Doctors’ like the rest of us, have to learn by experience; and experience often teaches in a hard way... We must not look at the 1947 accident with 1954 spectacles.” ( ROE v. MINISTER OF HEALTH [1954] 2 Q.B. 66, at pp. 81-82) 4. ומן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו, היה ידוע בעולם הרפואה שזריקת אלחוש מהסוג שניתן למערערת טומנת בחובה סיכון של חדירת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח, תהליך שככל שהיה ידוע אז בא לידי ביטוי בהשפעות חולפות בלבד: פגיעות עצביות, נמנום וסחרחורות. המקרה בו אנו דנים הוא המקרה הראשון מסוגו בעולם הרפואה, שבו כתוצאה מחדירת חומר האלחוש לעורק וזרימתו לכיוון המוח נגרמו למטופל מגבלות קבועות בגפיים ונזק מוחי, המתבטא בהפרעות נוירולוגיות ובהפרעות קוגניטיביות בלתי חולפות. בעקבות מקרה זה מונתה ע"י מנכ"ל משרד הבריאות ועדה לבדיקת הנושא, ובעקבות מסקנותיה של הוועדה הנחה משרד הבריאות את הרופאים להשתמש אך ורק במזרקים שואבים. בנסיבות אלו נראית לי הטענה שהנזק שנגרם לילדה היה צפוי כמוטעית ויש בה משום דילוג על השלב הראשון, ומעבר בלתי מבוקר לשלב השני. שאלת קביעת היקף הנזק הינה שאלה שונה משאלת קביעת סוגו של אותו נזק, הנבחנת לפי מבחן הצפיות. גם אם קיים דמיון בין אופן ההתרחשות של הנזק שהיה צפוי (כלומר, תופעות חולפות של אובדן תחושה, נמנום וסחרחורות), לבין אופן ההתרחשות של הנזק שלא היה צפוי (הוא הנזק הפרמננטי שנגרם במקרה שלנו), לא די בכך כדי לספק מענה חיובי לשאלה האם באותו סוג נזק מדובר. ואכן, התשובה לשאלה אחרונה זו היא לדעתי שלילית. אין דומות "תכונותיו העיקריות" של נזק מינורי וחולף מהסוג שתואר לעיל לתכונותיו של הנזק שנגרם למערערת. לדעתי, אין לומר, ששיתוק קבוע והפרעות קוגניטיביות הם נזקים המשתייכים לסוגם של נזקים בדמות תחושות חולפות של נמנום, סחרחורת ואבדן תחושה, וזאת אפילו ננקוט בהגדרה מרחיבה של סוג הנזק, בהתאם לשיטתו של Jones כאמור לעיל. דרגת החומרה של הנזק שנגרם בפועל, העולה בשיעורה פי כמה וכמה מדרגת הנזק שהיה צפוי עובר להזרקת אותה זריקה, היא אשר הופכת את הנזק שנגרם לנזק מסוג שונה לחלוטין מזה של הנזק שהיה צפוי, בדומה לדוגמת השריטה ואובדן הרגל שהובאה לעיל. בכך שונה המקרה שלפנינו מהפרשה שנדונה בע"א 612/78 פ"ד לה(1) 720, שבו היה ידוע בזמן הרלבנטי על קיומו של סיכון בקיום ניתוח ללא בדיקה במי שסובל מפגם של היצרות העורקים, אם כי אפשרות זו היתה נדירה ביותר. בכך עבר שם התובע את משוכת השלב הראשון של קביעת החבות לפי מבחן הצפיות, והמזיק נמצא אחראי לנזק שנגרם לניזק על כל היקפו. 5. מוכן אני להניח, מבלי לפסוק בדבר, שבמקרים המתאימים לא תהווה הסתמכותו של הרופא על פרקטיקה נוהגת הגנה מפני חיובו באחריות בגין רשלנות. מנגד גם אין לקבוע היפוכו של הדבר, לאמור, שאם הרופא פעל לפי הפרקטיקה הנוהגת הוא התרשל. הכל תלוי בנסיבות המקרה, ובמקרה דנן ספק רב בעיני אם ההסתמכות על הפרקטיקה הנוהגת אינה פוטרת את המשיבים מחבות. עם זאת, גם אם אניח, מבלי לפסוק בדבר, שהשימוש במזרק שאינו שואב, בשעה שידוע בעולם הרפואה שהוא עשוי לגרום לתופעות לוואי, ובשעה שניתן למנוע תופעות אלה על ידי שימוש במזרק שואב, שהינו זמין וניתן להשגה, עולה כדי התרשלות, אין די בכך כדי להגיע למסקנה כי שימוש במזרק שאינו שואב מהווה רשלנות. קיומה של זו תלוי בקיומה של צפיות נורמטיבית של סוג הנזק שנגרם. צפיות כזאת לא הוכחה במקרה שלפנינו. לפיכך הייתי דוחה את הערעור, אך בנסיבות הענין לא הייתי עושה צו להוצאות. המשנה לנשיא השופט י' גולדברג : 1. לצערי, לא אוכל גם אני, לצרף דעתי לדעת חברתי הנכבדה השופטת ביניש לקבלת הערעור. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנזק שנגרם למערערת מבחינת רמתו וחומרתו, לא היה צפוי כלל, ועד לאותו מקרה מצער לא דווח על מקרה דומה. כן אין עוררין על כך שאת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא המטפל יש לבחון לפי ידיעותיו בזמן האירוע, ולא לפי המידע המצוי כיום. עוד מקובלת ההנחה, כי ככל שעולה רמת הסיכון שבטיפול, כך נדרש הרופא ליתר זהירות. על כלל זה חזר הנשיא ברק בע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח' , פ"ד נ(3) 784, 790: "השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בזה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין. אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין...". לעניין זה ראה גם את האמור ב- D. Giesen International Medical Malpractice Law (London, 1988) p. 107 : “[t]he risks reasonably perceived determine the standard required”. 2. בענייננו כל שיכול היה המשיב לצפות הוא שכתוצאה משימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה, יגרמו תופעות חולפות בלבד. בהקשר לכך יש מקום לפנות לדבריו של פרופ' Rood - העד המומחה מטעם המשיב, שעדותו היתה מהימנה על השופט קמא, בו הוא מתאר את הנזק, שהיה צפוי שיגרם מהזרקת חומר האילחוש לעורק (עמ' 77 לפרוטוקול מישיבה שנערכה ב6.2.90-): “ Q : Professor Rood, would you say in your experience that there is normally any effect, any detrimental effect on a patient if anesthetic solution is injected into an artery? A : No, it’s, it must be very, very common. From my research and others we believe that involvement with the artery, ... probably happens with block injections up to 10% of the times. Q : And is there generally speaking any effect on the patient? A : No permanent effect. Probably a very mild transient effect in some cases. But - Q : Transient. Temporary. A : Yes. Very brief. I mean, this must be a common occurrence...”. יוטעם כי גם לשיטתו של העד ד"ר נדר, כל שיכול להיגרם בהזרקה איטית של החומר ישירות למחזור הדם, הוא "... דופק מהיר זמני ביותר של עד 3 דקות" (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 13.7.92). 3. לאור נתונים אלה, שהיו בפני בית משפט קמא, השאלה היא האם לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע, כי אף במקום בו רמת הסכנה הצפויה לחולה מן הטיפול היא נמוכה יחסית, נדרוש מהרופא לנקוט בזהירות החורגת מהנורמה המקובלת באותו תחום? אם נבחן את ההלכה הקיימת, נמצא, כי אחד האלמנטים המשפיעים בקביעת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא, הוא האפשרות לדעת על הסיכון מראש, קרי, שקיימים מקרים מדווחים בספרות המקצועית, לפיהם יכול היה הרופא להעריך מראש את הנזק שייגרם לחולה עקב הטיפול. כך פסק כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין בע"א 612/78 פאר נ' קופר ואח' , פ"ד לה(1), 720, 727: "השאלה העומדת לפנינו היא... האם בנסיבות המקרה דנן, חייבים היו המשיבים מבחינה משפטית לוודא לפני הניתוח אם סבל המערער ממום של הצרת העורקים מלידה? סבור אני, שהתשובה היא חיובית. פלוני הוא בעל סוג דם נדיר ביותר, תת-קבוצה של תת-קבוצת דם; בית החולים אינו עורך בדיקות של תת-קבוצות כאלה בגלל נדירותן, ובשעת הניתוח ניזוק פלוני בשל עירוי-דם מתת-קבוצה אחרת. בית החולים יהא אחראי. החולה סמך עליו שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות. קיימת ספרות בנושא שלאנשי המקצוע יש גישה אליה . התופעה היא אמנם נדירה, אך פלוני היה רשאי לצפות, שבית החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר... הוא הדין גם למקרה שלפנינו. נטען והוכח, שהמערער הוא חבר קופ"ח. הוא נכנס לבית החולים... לצורך ניתוח. חלה על בית החולים חובה לוודא מה המצב עורקי רגלו הימנית של המערער, אפילו תופעה של היצרות העורקים היא נדירה ובלבד שהיא ידועה במדע הרפואה ;...." (ההדגשות אינן במקור). וכך כותב השופט בייסקי בע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פ"ד מה(2) 142, 172: "... כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסויים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". במקרה שנידון בע"א 323/89 הנ"ל, הסיכון למטופלת היה בלתי צפוי ולא ריאלי. לא היה ידוע כלל שקיים סיכון באופן הטיפול בו השתמש הרופא, ואכן לא נקבע כי היה על הרופא לנקוט אמצעי זהירות כנגד סכנה בלתי ידועה, מעבר לפרקטיקה הנהוגה והמוכרת. בדומה לכך, שאלה היא בענייננו, כלום היה מקום לקבוע, שהמשיב התרשל, כיוון שהיה עליו לנקוט בפעולה ההורגת מהפרקטיקה הרווחת בתחום מסויים, הגם שכל מה שיכול היה לצפות משימוש במזרק בו השתמש, היה תופעות-לוואי חולפות בלבד?! 4. ההלכה באנגליה בעניין רמת הזהירות הנדרשת, תומכת גם היא במסקנה, שבמקום שצפוי נזק שולי בלבד לא נדרשים אמצעי בטיחות מיוחדים והנוקט באלה לא ייחשב לרשלן. כך, לדוגמא, בפסק הדין Koufus v. C. Czarnikow, Ltd. [1967] 3 All E.R. 686, 692 (The Heron II) , מפי Lord Reid : “The defendant will be liable for any type of damage which is reasonably foreseeable as liable to happen even in the most unusual case, unless the risk is so small that the reasonable man would in the whole circumstances feel justified in neglecting it; ...”. בפסק-דין נוסף מאותה תקופה - Overseas Tankship (U.K.), Ltd. v. The Miller Steamship Co. Pty. Ltd. and Others [1966] All E.R. 709, 718 (The Wagon Mound (No. 2)) חזר Lord Reid וקבע: “In their lordship’s judgment Bolton v. Stone [1951] 1 All E.R. 1078 did not alter the general principal that a person must be regarded as negligent if does not take steps to eliminate a risk which he knows or ought to know is a real risk and not a mere possibility which would never influence the mind of a reasonable man. What that decision did was to recognize a and give effect to the qualification that it is justifiable not to take steps to eliminate a real risk if it is small and if it circumstances are such that a reasonable man, careful of the safety of his neighbor, would think it right to neglect it”. וראה גם בספרו של D. Giesen הנ"ל בעמ' 183-184: “Thus, a wrongdoer will be liable for damage of any type which should have been foreseen: not in fact by the individual wrongdoer, for this is not required, but foreseen by a reasonable man, or a ‘prudent and experienced person’, or even an ‘optimal observer’, of being something of which there was a real risk, even though such risk might only materialize in exceptional circumstances or in highly extraordinary circumstances, or in most unusual case, unless the risk was so small and so very much outside all legally relevant human experience that the reasonable or prudent and experienced person would feel fully justified in neglecting it or brushing it aside as inadequate or as ‘fantastic or far fetched’”. 5. מקובלת עלי השקפת חברתי הנכבדה, השופטת ביניש, כי העובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא, כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת ולעולם מצוי הכוח בידי בית המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית (ראה למשל 577 (1995) (Ter Neuzen v. Korn 127 D.L.R. . גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי במקרה שלפנינו ניתן לקבוע, ששימוש במזרק בעל אפשרות שאיבה היה מונע את הנזק, מסקנה המוטלת בספק לנוכח מחלוקת המומחים בעניין, הרי שהנזק שהיה צפוי שיימנע היה מזערי, וקביעה כי בגינו של נזק כזה, שימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה עולה כדי התרשלות, יכולה לגרום לריבוי של יוצאים מן הכלל, על חשבון הכלל. והכלל הוא שרופא סביר לא צריך לעשות מעבר לנהוג והמקובל בכדי למנוע אי נוחות זמנית הצפויה למטופל על ידו (ראה דברי הנשיא ברק המובאים בע"א 4025/91 הנ"ל בעמ' 790). בעניין זה מובא בספרו של M.A. Jones Medical Negligence (London, (1996 בעמ' 107-108 סעיף 3-031: “It is submitted that this is the proper approach to adopt in cases involving accepted professional practice. Following accepted practice, or one of several such practices, is strong evidence of the exercise of reasonable care, but ultimately it is for the court to determine what constitutes negligence. It will be rare for the court to conclude that a common practice was negligent, but when this does happen it will be through a finding that the practice was not ‘responsible’. Once the practice followed by the defendant is acknowledged to be a ‘responsible’ practice it is not open to the court to hold that it was negligent, even where another body of ‘responsible’ professional opinion is critical of the practice”. 6. על פי טרמינולגיה זו, אינני רואה בהתנהגות המשיב, שלא השתמש במזרק בעל אפשרות שאיבה, פעולה בלתי אחראית, גם אם ניתן היה לנקוט בנסיבות העניין באמצעים טובים יותר לביצוע אותה פעולה. אכן, צריך היה המשיב להשתמש במזרק בעל אפשרות שאיבה, ולו גם בכדי למנוע תופעות חולפות הגורמות אי נעימות למטופל. אך, האם ניתן ורצוי לפסוק, כי היעדר נקיטת אמצעי זה עולה כדי התרשלות? נראה לי כי התשובה לכך היא שלילית. כשמצד אחד הוכח שהמשיב לא חרג מנורמת טיפול מקובלת ורווחת, ומאידך הנזק הצפוי היה פעוט וחולף - סיווג ההתנהגות כרשלנות היה מביא, לטעמי, לקביעת נורמה מחמירה מדי. משמעותה של נורה זו היא, כי על כל מטפל, רופא ומוסד בריאותי להימנע משימוש בציוד ובחומרים רפואיים קיימים, במידה וקיימים בשוק מכשירים חדישים יותר, גם אם ההבדל היחידי בין המכשירים בחוסר הנעימות היכולה להיגרם למטופל כתוצאה משימוש במכשיר הפחות חדיש. לדעתי, אין לסווג התנהגותם של רופאים בין כאלה המעניקים למטופל טיפול אופטימלי מחד וכאלה הנוהגים כלפי המטופל ברשלנות. סבורני, כי יש מקום לקטיגוריה שלישית של מקרים, כמו זו שלפנינו, בה הרופא אמנם לא נקט בטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. פרופ' Rood , הגדיר את השימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה כהתנהגות שאינה חכמה, “unwise” , כדבריו. אינני סבור כי התנהגות שאיננה חכמה הינה, כשלעצמה, התנהגות רשלנית. ניתן להניח כי לו סבר המומחה, ששימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה עולה כדי התרשלות, לא היה נוקט בביטוי כזה, כי אם בביטוי חריף יותר. השימוש בביטוי “unwise” מוכיח, לדעתי, כי קיים "תחום ביניים" בין הטיפול הטוב ביותר לבין הטיפול הרשלני. בתחום זה בו אנו עוסקים, יש למצוא את שביל הזהב. מחד, יש להציב רף גבוה של רמת זהירות הנדרשת ממטפלים רפואיים, מאידך, אסור לרף להיות גבוה מדי, שמא יישתק למעשה כל מערכת רפואית. אם בכל טיפול בו עלול להיגרם נזק זמני חולף נדרוש שימוש באמצעים הטובים ביותר הקיימים, אף אם אינם רווחים בפרקטיקה, נציב בכך סטנדרט גבוה מהמקובל, סטנדרט כזה שיחייב רופאים לנהוג בזהירות החורגת מן המקובל. 7. אשר לשאלת הקשר הסיבתי-משפטי, שבין ההתרשלות, אם היתה, לבין הנזק: חברתי הנכבדה, השופטת ביניש, אימצה לעניין זה את מבחן הציפיות וקבעה שנזק מסוגו של הנזק שנגרם היה צפוי וידוע בשעת הטיפול, ובהתאם קבעה שהתקיים הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק. אכן, הלכה היא שאין צורך שהמזיק יצפה בדיוק את הנזק שאירע בפועל ואת אופן התהוותו, ודי בכך שצפה שיכול להיגרם נזק מהסוג של הנזק שאכן נגרם. עם זאת, בענייננו, ספק רב אם "הנזק" הנצפה - התופעות החולפות - הינו מאותו סוג של הנזק שנגרם בפועל. השופט ברק (כתוארו אז) התייחס בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' , פ"ד לח(3) 1, 9, לקושי שבקביעת הגבול בין נזק צפוי לנזק שאינו צפוי וקבע קו מנחה שיש בו כדי לסייע בפתרון הבעייתיות, לאמור: "... לא תמיד קל הוא לקבוע את קו הגבול שבין הקוים הכללים (שצפייתם נחוצה) לבין הקוים הפארקטיקולריים (שצפייתם אינה נחוצה). בעניין זה ניתן להיעזר, לדעתי, במבחן הסיכון ובמבחן השכל הישר, ובכך ליצור סינתזה בין המבחנים הללו". על בסיס מבחנים אלה מגיעים אנו למסקנה, כי במקרה שאנו עוסקים בו, לא סוג הנזק ולא הליך התרחשותו היו צפויים. אי אפשר להושיב תחת קורת גג אחת, כסוג נזק אחד, פגיעות עיצביות חולפות, סחרחורת ונימנום, שניתן להגדירם יותר כאי נוחות זמנית מאשר נזק גוף של ממש, יחד עם מוגבלות בגפיים, הפרעות נוירולוגיות וקוגנטיביות, מהן סובלת המערערת. הרחבה כזו של צפיית סוג הנזק, עשוייה, לדעתי, לגרוע מכוחו של מבחן הצפיות. אחרית דבר: "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות". ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ - פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד"ר ר' חפץ ואח' , פ"ד טו 1974, 1977. דעתי היא, איפוא, כדעת המשנה לנשיא, כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות, כאמור, בפסק דינו של המשנה לנשיא ש' לוין, כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"א בכסלו התשנ"ט (30.11.98). משנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95009350. N07 חכ/

[ "ע\"א 935/95", "ע\"א 744/76", "ע\"א 705/78", "ע\"א 4025/91", "בע\"א 612/78", "ע\"א 235/59", "בע\"א 3108/91", "ע\"א 612/78", "בע\"א 854/87", "ע\"פ 116/89", "ע\"א 145/80", "ע\"א 243/88", "בע\"א 576/81", "ע\"א 2061/90", "ע\"א 350/77", "ע\"א 299/71", "ע\"א 615/89", "ע\"א 2757/93", "בע\"א 4025/91", "בע\"א 323/89", "למשל 577", "ע\"א 280/60" ]

8,668

2,758

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 598 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערער : אשרף מוחמד איברהים נגד המשיבים : 1. המפקד הצבאי באיזור יו"ש 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.12.93 בת"א 1286/89 שניתן על ידי כבוד השופט ברלינר תאריך הישיבה: יא בסיון תשנ"ז (16.6.97) בשם המערער : עו"ד קין מירון בשם המשיבים : עו"ד אורית סון ה ח ל ט ה הצענו לפרקליטים להוסיף סכום כולל של 325,000.- ש"ח להיום. המערער מסכים וגב' סון צריכה לקבל הוראות. הפרקליטות תודיע לנו תוך 10 ימים אם הפשרה מקובלת עליה, ואם כן ינתן פסק הדין לפי ההסכמה. אם לאו - ינתן פסק הדין לפי החומר שבתיק. ניתן היום יא בסיון תשנ"ז (16.6.97). המשנה לנשיא שו פ ט שו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94005980. B02

[ "ע\"א 94" ]

8,669

11,950

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 598/94 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערער : אשרף מוחמד איברהים נגד המשיבים : 1. המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון 2. מדינת ישראל ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.12.93 בת"א 1286/89 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: י"א בסיון התשנ"ז ( 16.06.97 ) בשם המערער : עו"ד מירון קין בשם המשיבים: עו"ד מיקי חשין ועו"ד אורית סון פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המערער (יליד 1975) הוא תושב מחנה הפליטים נור א-שמס שליד טול-כרם. ביום 16/3/88, והוא אז כבן שלוש-עשרה, נפגע המערער מכדור רובה שנורה על-ידי חייל צה"ל. מן העובדות שלא נשנו במחלוקת עלה, כי המעשה התרחש בעת שחיילי צה"ל רדפו אחר מתפרעים באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריו של המערער. המערער, שלא היה מעורב בהתפרעות, נפגע מן הירי בעת שישב ליד פתח-ביתו. בתביעתו, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, תבע המערער מן המשיבים לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מן הפגיעה האמורה. במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים לכלל הסכם, כי מבלי להודות באחריותם לאירוע, יפצו המשיבים את המערער בגין "75 אחוזים מסכום הנזק שייקבע בפסק-דין סופי וחלוט". לאחר שמיעת ראיות וטענות לעניין גובה הנזק קבע בית המשפט המחוזי כי שיעור נזקיו של המערער - ליום מתן פסק הדין (5/12/93) - מסתכם בסך 1,407,000 ש"ח. על-פי המוסכם בין הצדדים הועמד חיובם של המשיבים על סך 1,055,250 ש"ח (75% מסך-כול הנזק שנקבע) בתוספת הוצאות המשפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 200,000 ש"ח. בפסק הדין נקבע, כי "החיוב הוא לעוד 30 יום מהיום". נמצא שהחובה לשלם למערער הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים שחויבו לשלם לו הוטלה על המשיבים רק מתום שלושים ימים ליום מתן פסק הדין. בערעור ובערעור-שכנגד משיגים הצדדים, מזה ומזה, על גובה הפיצויים בכמה מפריטי הנזק. מהות הפגיעה 2. עקב הפגיעה נגרמו למערער נזקים גופניים קשים. הקליע שנורה לעברו פגע בפניו, חדר ללסתו ולחלל פיו, ריסק חלקים מעצמות הלסתות והחיך ופגע במחיצות של מערות האף. אך הנזק המשמעותי ביותר נגרם לעיניו של המערער, שכתוצאה מן הפגיעה איבד לחלוטין ולצמיתות את כושר הראייה והפך לעיוור. המשיבים קיוו לשכנע את השופט המלומד, כי את הנזקים לכושר הראייה של המערער אין לייחס לפגיעת הכדור אלא לסיבה אחרת כלשהי. אך השופט דחה עמדה זו מכול וכול. מן החומר הרפואי, לרבות מסמכי בית החולים, עלה, כי עוצמת הפגיעה שספג המערער וקירבתה לעיניים מוכיחות בדרגת ודאות מספקת כי גם הפגיעה באור עיניו של המערער מקורה באותו קליע. ייחוס הפגיעה בעיניים לגורם אחר אמנם לא נשלל לחלוטין על-ידי המומחים הרפואיים, אך בהעדר שמץ ראיה אודות התרחשותו של מאורע אחר, במועד בו נפגע המערער מן הקליע, לא ראה השופט יסוד לניסיון המשיבים להיתלות בגורם זר היפותטי. בהודעת הערעור-שכנגד טענו המשיבים כי השופט המלומד שגה בקביעתו האמורה. ואולם בסיכומי טענותיהם לא חזרו עוד על טענתם זו, ונראה כי זנחו אותה. להסרת ספק אוסיף, כי על-פי חומר הראיות שהיה לפניו רשאי היה השופט לקבוע שגם את הנזק לעיניו של המערער יש לייחס לפגיעת הקליע שבגין תוצאותיה קיבלו המשיבים על עצמם לפצותו. על יסודה של תשתית זו בחנתי את השגותיהם של הפרקליטים המלומדים, בערעור ובערעור-שכנגד, על שיעורי הפיצויים שנפסקו למערער ביחס לפריטי הנזק השונים. בכמה מן הפריטים - שרק אליהם אתייחס להלן - יש, לדידי, מקום להתערב. אתייחס תחילה לערעור-שכנגד, בגדרו העלו המשיבים השגה מוצדקת כנגד אחד מרכיבי החישוב שעל יסודו נקבע שיעור נזקו של המערער בגין הפסד כושר השתכרות. קבלת עמדת המשיבים תוביל להפחתת הפיצוי שנפסק בפריט זה. אחר-כך אפנה לאותן מטענות הערעור העיקרי, שקבלתן תוביל להגדלת הפיצוי שנפסק למערער בכמה מפריטי הנזק ואף להטלת חיובים נוספים על המשיבים. הפסד כושר השתכרות 3. בעת שנפגע היה המערער כבן שלוש-עשרה. עקב חומרת הפגיעה, שלבד מעיוורון כללה גם פגיעה בכושר הדיבור ומיגבלות נוספות, נעצרה התפתחותו השכלית של המערער כמעט לחלוטין. על רקע השכלתו הדלה, שיוכו הסוציואקונומי הנמוך וכישלון הניסיונות לשקמו, קבע השופט המלומד, כי סיכוייו של המערער להכשיר עצמו למקצוע כלשהו, או להשיג מקום עבודה, הם כה קטנים עד שאין להביאם בחשבון כלל. הנחת המוצא היתה איפוא שהמערער זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות מלא למשך 47 שנות תוחלת העבודה שלו. את גובה ההפסד, שעליו יש לפצותו, ביסס השופט על סך 1,700 ש"ח לחודש, שהוא גובה השכר הממוצע של תושבי אזור יהודה ושומרון העובדים בישראל. מן הראיות הוברר, כי גובה השכר הממוצע של העובדים בתחומי האזור הוא נמוך במידה ניכרת (פחות משני-שלישים משכרם הממוצע של המועסקים בישראל), אך השופט סבר כי מכלל הנסיבות ניתן להסיק שאלמלא נפגע עשוי היה המערער להימנות עם תושבי האזור המועסקים בישראל. על יסוד נתונים אלה אמד השופט את נזקו של המערער בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 514,000 ש"ח. בפי המשיבים (שרק מצדם באה השגה על גובה הפיצוי שנפסק בפריט זה) שתי טענות: האחת, כי על בית המשפט היה להביא בחשבון את האפשרות שהמערער, חרף מיגבלותיו, יוכל לעבוד, ולוא באופן חלקי, במפעל לייצור בלוקים השייך לאביו או בעבודת כפיים אחרת. ושנית, שאת הפיצוי על הפסד השתכרותו הצפוי היה על בית המשפט לבסס על שכרם הממוצע של העובדים באזור יהודה ושומרון, ולא על בסיס שכרם הממוצע של עובדים תושבי האזור המועסקים בישראל. טענתם הראשונה של המשיבים מופנית כנגד קביעת בית המשפט המחוזי, שכתוצאה מן הפגיעה נשללה מן המערער לחלוטין יכולת ההשתכרות; ובהכרעה עובדתית זו אינני רואה יסוד להתערב. אך טענתם השניה של המשיבים ראויה, לטעמי, להתקבל בחלקה. ענייננו בנער שבמועד הפגיעה טרם השתלב במעגלי העבודה. בהערכת סיכויי השתכרותו בעתיד רשאי היה השופט להביא בחשבון גם את האפשרות, שאלמלא נפגע עשוי היה המערער להיקלט בעבודה בישראל. אך בקביעת הפסדו לא היה השופט רשאי להתעלם מן האפשרות האחרת , היינו שכרבים מתושבי אזור יהודה והשומרון אף המערער עתיד היה למצוא את פרנסתו בעבודה בתחומי אזורו. בהעדר ראיה לסתור נכון היה, לדעתי, להניח כי שתי האפשרויות - האפשרות שהמערער היה נקלט בעבודה בישראל והאפשרות שהיה נקלט בעבודה באזור - הן שקולות. מכאן שאת הפסד השתכרותו של המערער היה מן הראוי לבסס על אומדן המשקלל את שני ממוצעי השכר הרלוואנטיים. מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי ממוצע השכר לעובדים באזור יהודה והשומרון במועד הרלוואנטי עמד על סך 1,000 ש"ח לחודש. מכאן שאת הפסד השתכרותו של המערער, למועד החישוב שערך בית המשפט המחוזי, יש להעמיד על סך 1,350 ש"ח לחודש (תחת 1,700 ש"ח לחודש). לפי מקדם ההיוון 302.17, שלפיו חישב בית המשפט המחוזי את גובה ההפסד בפריט זה, יועמד סכום הנזק שנגרם למערער על סך 408,000 ש"ח (תחת 514,000 ש"ח). סיעוד ועזרת הזולת 4. לא היתה מחלוקת כי בשל עיוורונו נזקק המערער, ויוסיף להיזקק כל ימי חייו, לעזרת הזולת. את נזקי העבר (עד למועד מתן פסק הדין) אמד השופט בסך 60,000 ש"ח, ואילו את נזקי העתיד אמד בסך 328,000 ש"ח. בערעורו משיג בא-כוח המערער על מיעוט הסכום בו אמד השופט את נזקי העתיד. בקביעת הנזק בפריט זה הביא השופט בחשבון הוצאה חודשית ממוצעת בסך 1,000 ש"ח, האמורה לספק את מלוא צורכי המערער הן בסיעוד רגיל (עזרת הזולת) והן בסיעוד מקצועי (שיקום מקצועי והכשרה בסיסית לחיים בתנאי עיוורון, כשיטות נחייה, תנועה והתמצאות). בסיכומי בא-כוח המערער נטען, כי בהערכת נזק זה התעלם השופט מן הראיות שהובאו לפניו, ביחס להיקף העזרה שתידרש למערער לאורך כל שנות חייו וביחס לעלות הכספית בה כרוכה קבלת העזרה. בהסתמכו על הראיות טען בא-כוח המערער, כי את נזקו של המערער בעבור עזרת הזולת שהוא עתיד להיזקק לה היה על בית המשפט להעמיד על סך 747,840 ש"ח (השווי המשוערך להוצאה חודשית ממוצעת בסך 2,280 ש"ח), וכי את שווי הסיעוד המקצועי שהמערער ייזקק לו, צריך היה להעריך בסכום נוסף ונפרד של 127,500 ש"ח. עיון בטענות הביאני למסקנה, שאת הפיצוי שנפסק למערער בפריט זה אכן מוצדק להגדיל, הגם שלא בשיעורים להם טען בא-כוחו. מתוך התחשבות בכלל הנסיבות, לרבות הפער הניכר בין עלותם של השירותים בישראל לבין עלותם באזור יהודה והשומרון, הייתי מבסס את חישוב נזקו של המערער, בגין עזרת הזולת וסיעוד מקצועי גם יחד, על הוצאה חודשית ממוצעת כוללת של 1,750 ש"ח (תחת 1,000 ש"ח) וכפועל-יוצא מכך מעמיד את סך-כול הנזק בפריט זה על סכום משוערך של 574,000 ש"ח (תחת הסך 328,000 ש"ח). הוצאות רפואיות ואביזרים 5. השופט המלומד קבע כי המערער עתיד להיזקק לטיפולים רפואיים שונים: התקנת פרוטזות לעיניים (או, לפחות, לאחת מעיניו), טיפולי שיניים ושיקום הפה וטיפולים בתחום אף-אוזן-גרון. את עלות ההוצאות הרפואיות בגין מכלול הטיפולים הללו שם השופט בסך כולל של 80,000 ש"ח. מכלל אמצעי סיוע ואביזרים שעיוורים עשויים להסתייע בהם הכיר השופט באפשרות שהמערער עתיד להיזקק למקל נחייה אלקטרוני וכן למחשב שבעזרתו יוכל "לקרוא" חומר כתוב. את עלותם של אביזרים אלו שם השופט בסכום נוסף של 75,000 ש"ח. העיון בטענות בא-כוח המערער שיכנע אותי שאת הסכום שנקבע בגין ההוצאות הרפואיות יש להגדיל בכדי מחציתו ולהעמידו על סך 120,000 ש"ח (תחת 80,000 ש"ח). כן נראה שבקבעו את העלות של מקל נחייה אלקטרוני ושל מחשב המתאים לצרכיו של עיוור, לא הביא השופט בחשבון את העלויות הנובעות מפחת ומצורכי חידושו של הציוד. באומדן זהיר הייתי מעמיד את הנזק בפריט זה על סך 150,000 ש"ח (תחת 75,000 ש"ח). ניידות 6. השופט המלומד קיבל שבשל נכותו יידרש המערער להוצאות נסיעה מוגברות. את ההפרש בהוצאותיו בתחבורה ציבורית ונסיעות מיוחדות שם השופט בסכום כולל של 50,000 ש"ח. סכום זה מניח הוצאה עודפת בסך של כ150- ש"ח לחודש בלבד. המערער טוען כי סכום זה אינו משקף את היקף צרכיו הממשיים של המערער, ואני סבור כי הדין עמו. עם זאת אין בידי לקבל את שיטת החישוב על-פיה הגיע בא-כוח המערער להערכת נזק בסך של כ400,000- ש"ח. את נזקו של המערער בפריט זה יש לאמוד בסכום גלובאלי, והסכום הנראה לי מתאים הוא 150,000 ש"ח, שיבוא תחת הסכום 50,000 ש"ח שנקבע בפסק הדין קמא. הפרשי הצמדה וריבית 7. בפי בא-כוח המערער היו השגות גם על אי-חיוב המשיבים בתשלום ריבית על הפיצוי שנפסק למערער בגין כאב וסבל, מיום האירוע שבעטיו נפגע, וכן על אי-חיובם בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על כלל החיובים מיום מתן פסק הדין. ואני סבור, כי בשני העניינים הדין עמו. הפיצוי שנקבע בגין כאב וסבל מסתכם בסך 220,000 ש"ח, והמערער זוכה ב75%- מסכום זה. על הפיצוי שנפסק לו בפריט זה היה המערער זכאי, כמקובל, לפסיקת ריבית כחוק מיום האירוע (16/3/88). בית המשפט המחוזי, שנמנע מפסיקת ריבית, לא הסביר בפסק-דינו מדוע ראה לחרוג מן הכלל. טענת המשיבים, כי גובה הפיצוי שנפסק למערער על כאבו וסבלו מחפה על אי-פסיקת ריבית, אינה יכולה להתקבל. במאמר מוסגר אוסיף, כי השגת המשיבים על גובה הפיצוי בגין כאב וסבל, שבערעור-שכנגד וכן בסיכומי-טענותיהם נוסחה בלשון כללית וסתמית, לא שיכנעה אותי כי הסכום שנקבע אינו הולם את חומרתה המופלגת של הפגיעה. נמצא כי המערער זכאי לתוספת ריבית כחוק על סכום הפיצוי שנפסק לו בגין כאב וסבל מיום האירוע. חישובי הנזק והפיצוי נקבעו על-ידי השופט המלומד בערכי יום מתן פסק הדין. באמירתו בסוף פסק-דינו כי "החיוב הוא לעוד 30 יום מהיום" העניק השופט למשיבים אורכת תשלום של 30 ימים שבהם לא יישאו החיובים הפרשי הצמדה וריבית. השופט לא הסביר, ואני לא מצאתי, מה הניעו להעניק למשיבים פטור זה. גם עניין זה טעון איפוא תיקון מלפנינו. העולה מן המקובץ 8. בסיכומם של דברים נראה לי כי יש להתערב בחיובי פסק הדין בפרטים עליהם עמדתי. פרטי החיוב האחרים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא יעמדו בעינם. התוצאה המשוקללת הנובעת מקבלתם של הערעור ושל הערעור-שכנגד היא, שלסכום הפיצויים שנפסק למערער על-ידי בית המשפט המחוזי ייתווסף סכום של 266,250 ש"ח (בערכי יום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי) על-פי הפירוט הבא: הגדלת שיעור הנזק בגין סיעוד ועזרת הזולת סך 246,000 ש"ח " " " " הוצאות רפואיות " 40,000 " " " " " אביזרים מיוחדים " 75,000 " " " " " הוצאות ניידות " 100,000 " סך הכול סך 461,000 ש"ח הפחתת שיעור הנזק בגין הפסד השתכרות " 106,000 " יתרת סכום ההגדלה סך 355,000 ש"ח 75% מן הסכום סך 266,250 ש"ח בנוסף לאמור זכאי המערער לתוספת ריבית חוקית על הסכום שנפסק לזכותו על-ידי בית המשפט המחוזי בגין כאב וסבל (75% מסך 220,000 ש"ח) מיום האירוע נשוא תביעתו, וכן להפרשי הצמדה וריבית כחוק על מלוא סכום חיובי פסק הדין מיום מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים ישלמו למערער את הוצאות הערעור, בהתאם לתוספת הסכום שנפסק לו, ושכר-טרחת עורך-דין (בשתי הערכאות) בסך 40,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כו' בתמוז תשנ"ז (31.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94005980. F03

[ "ע\"א 598/94" ]

8,670

2,759

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 3701 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : שלמה אשר בקשה לפטור מערבון בשם המבקשת: עו"ד אלישע אטיאס החלטה ההודעה על קביעת סכום הערבון שנשלחה למבקשת מתייחסת בסיפא שבה למבקשת שהיא חברת ביטוח, ויש לנהוג לפיה. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037010. Q02

[ "רע\"א 97" ]

8,671

3,469

בבית המשפט העליון רע"א 3701/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : שלמה אשר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בהמ' 5292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' טלגם בשם המבקשת: עו"ד מ' תגר ואח' בשם המשיב: עו"ד א' חגאג ה ח ל ט ה 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בהחלטתו מיום 29.5.97, האריך למשיב את המועד לתשלום האגרה בגין תביעה שהגיש נגד המבקשת, "עד להכרעה בבקשה מחודשת לדחיית אגרה אם תוגש כזו עד 25.6.97". המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על ההחלטה. 2. זמנן של ההשגות הרבות שהעלתה המבקשת בבקשתה יגיע בעת הדיון בבקשתו המחודשת של המשיב, אם הוגשה כזאת, או בשלב אחר של הבירור. עתה אין צורך להקדים את המאוחר, ובעיקר לאור הוראתו של בית המשפט המחוזי לפיה אם לא יגיש המשיב בקשה כאמור "יחול באותו יום תשלום מלוא האגרה, או שהתובענה תמחק". 3. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ - 370197

[ "רע\"א 3701/97" ]

8,672

8,003

בבית המשפט העליון רע"א 3701/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקשת : מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : שלמה אשר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בהמ' 5292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' טלגם בשם המבקשת: עו"ד מ' תגר ואח' בשם המשיב: עו"ד א' חגאג ה ח ל ט ה 1. ביום 10.7.97 דחיתי את בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.5.97 לפיה האריך למשיב את המועד לתשלום האגרה בגין תביעה שהגיש נגד המבקשת, "עד להכרעה בבקשה מחודשת לדחיית אגרה אם תוגש כזו עד 25.6.97". כפי שאמרתי שם "זמנן של ההשגות הרבות שהעלתה המבקשת בבקשתה יגיע בעת הדיון בבקשתו המחודשת של המשיב, אם הוגשה כזאת, או בשלב אחר של הברור". בינתיים הגיש המשיב בקשה מחודשת לפטור אותו מתשלום האגרה, שככל הנראה טרם נדונה. עתה הגישה המבקשת "בקשה לביטול החלטה וקיום דיון" בה היא חוזרת ומעלה את הטענות שהעלתה. 2. אין לבקשה יסוד דיוני או עניני ולמותר להוסיף על מה שאמרתי בענין זה בהחלטתי הקודמת. המבקשת תיטיב לעשות אם תפעל כפי שהונחתה שם. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ט בתמוז תשנ"ז (24.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ

[ "רע\"א 3701/97" ]

8,673

2,760

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6988/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. המוביל עוצמה (1990) בע"מ 2. סאבר עאסי נגד המשיב : מוראר שריף סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069880. A01 /דז/

[ "ע\"א 6988/96" ]

8,674

29,397

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6988/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערערים : 1. המוביל עוצמה (1990) בע"מ 2. סאבר עאסי נגד המשיב : מוראר שריף ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 11.8.96 בתיק 409/94 שניתן על ידי כבוד השופט ה. גרסטל תאריך הישיבה: טז באייר תשנ"ח (12.5.98) בשם המערערים : עו"ד מיכאל שחור בשם המשיב : עו"ד איצקוביץ עו"ד שחור: אנו חוזרים בנו מהערעור. פסק-דין הערעור נדחה. ניתן היום טז באייר תשנ"ח (12.5.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069880. B02

[ "ע\"א 6988/96" ]

8,675

2,762

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 230 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער : יהושע אברהם נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.12.95 בת.פ.ח. 531/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש. סירוטה, ד. ברלינר, ז. המר תאריך הישיבה: ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97) בשם המערער : עו"ד כרמון דן בשם המשיב ה: ד. ביינוול פסק-דין השופט י. קדמי 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום ואינוס, שביצע במתלוננת בחדרו, בניגוד לרצונה ואגב שימוש בכוח ובאיומים; ונדון בשל כך לשבע שנים מאסר בפועל, אליהן נוספו שישה חודשים מאסר על תנאי שהופעל באורח מצטבר. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד העונש. 2. א. הערעור כנגד ההרשעה מתמקד בשאלת ה"הסכמה" של המתלוננת למעשים המיניים שבוצעו בגופה; כאשר טענתו של המערער היא, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחר להאמין לגירסת הכפיה והשימוש בכוח שהציגה המתלוננת ודחה את גרסתו שלו, לפיה נעשה הכל בהסכמתה ובעידודה. ב. בית המשפט המחוזי בחן את הגירסה שהציגה המתלוננת בעדותה בפניו ביסודיות ובהרחבה, על רקע הדברים שמסרה בהודעתה במשטרה והראיות האחרות שבאו בפניו; ואנו לא מצאנו עילה המצדיקה התערבות במימצאי המהימנות שקבע, עליהם מבוססת הרשעתו של המערער. לגירסתה של המתלוננת יש תמיכה-של-ממש בסימני הזעזוע הנפשי, שניכרו עליה שעה שמסרה את תלונתה במשטרה, בתוצאות הבדיקה הרפואית המתיישבות עם גירסתה ובהודאתו של המערער כי אמר למתלוננת עובר לעזיבת דירתו שלא תתלונן במשטרה. ג. אכן, לא נמצאו על גופה של המתלוננת סימנים להתנגדות פיזית מצידה; ואין מחלוקת על כך, שהמעשים המיניים נעשו בה לאחר שבילתה עם המערער בחדרו בערב הקודם ולא התנגדה לליטופים בעלי אופי אינטימי מצידו, כשהיא יושבת עמו על מיטתו וכששניהם מכוסים בשמיכה. ברם, אין בכל אלה כדי לסייע למערער. לגירסתה של המתלוננת - שנמצאה מהימנה כאמור - כאשר המערער ביקש להרחיק לכת אל מעבר לליטופים היא הבהירה לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי אין היא מוכנה לקשר אינטימי עמוק יותר; וכאשר המערער לא שעה לדבריה וניסה, אגב שימוש בכוח, לכפות עליה את עצמו, התנגדה למעשיו והוא התגבר על התנגדותה באלימות ובאיומים. כידוע, מאז תיקון הוראותיו של חוק העונשין בקשר לעבירות אינוס ומעשה סדום, שוב אין "אי הסכמה" חייבת לבוא לכלל ביטוי במאבק פיזי ובהרמת קול צעקה וזעקה לעזרה; ודי לתביעה בהוכחת "אי הסכמה" כפשוטה, ובלבד שתיעשה באופן שלא יותיר ספיקות באשר למשמעותה. במקרה דנן, הבהירה המתלוננת למערער את "אי הסכמתה"; שאחרת לא היה צורך בשימוש בכוח ובאיומים כדי להכניעה, ולבקש ממנה לבל תתלונן במשטרה טרם לכתה. בנסיבות העניין, אין המערער יכול להיבנות מכך, שלליטופים המתלוננת הסכימה. ד. משלא נמצאה עילה להתערבות במימצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ומשאין בידי המערער להסתייע בהסכמתה של המתלוננת לליטופיו ובכך שלא קיימה מאבק שהותיר אחריו סימנים פיזיים - דין הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 3. את ערעורו כנגד גזר הדין סומך הסניגור, בעיקרו של דבר, על כך שבית המשפט לא נתן משקל נאות לקולא לנסיבותיו האישיות של המערער ולהתנהגותה קלת הדעת של המתלוננת, אשר נטעה אצל המערער את התחושה כי נשא חן בעיניה ולא תתנגד להעמקת הקשר ביניהם. לא נוכל להיעתר למערער. העונש שנגזר משקף את חומרת התנהגותו על רקע נסיבותיו האישיות; ולנוכח עברו הרצוף בעבירות של אלימות לא מצאנו עילה להתערבותה של ערכאת הערעור, גם הערעור כנגד גזר הדין נדחה. ניתן היום, ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96002300. H02

[ "ע\"פ 96" ]

8,676

2,763

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ע"פ 4689/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המערער : סמיר אבו חג'ג נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.97 בת"פ 136/96 שניתן על-ידי כבוד השופט מודריק החלטה לתגובת המדינה בתוך 7 ימים ממועד ההמצאה, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, כה בתמוז התשנ"ז (30.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046890. L01

[ "ע\"פ 4689/97" ]

8,677

14,141

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4689/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקש : סמיר אבו חג'ג' נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בית- המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.97 בת.פ. 136/96 שניתן על-ידי כבוד השופט מודריק החלטה בהסכמת המדינה, אני מעכבת את תשלום הקנס שהוטל על המבקש, עד למתן פסק-דין בערעור. ניתנה היום, ז באב התשנ"ז (10.8.97) ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046890. L02

[ "ע\"פ 4689/97" ]

8,678

22,796

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4689/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' גולדברג המערער : סמיר אבו חג'ג נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של ב ית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.7.97 בת.פ. 136/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ג' באדר התשנ"ח ( 01.03.98 ) בשם המערער : עו"ד רמי דיין בשם המשיב ה: עו"ד אמי פלמור-הרץ פסק-דין בהמלצתנו, הסכימה באת-כוח המדינה לקבלת הערעור במובן זה, שהקנס בסך 60,000 ש"ח יחל תשלומו לאחר עבור ששה חודשים מאז שחרורו של המערער ממאסרו, כך שששה חודשים לאחר מכן, מידי חודש בחודשו, ישולם הקנס בששה תשלומים שווים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. התשלום הראשון בחודש השביעי. ניתן היום, ג' באדר התשנ"ח (01.03.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046890. A03 /דז/

[ "ע\"פ 4689/97" ]

8,679

2,764

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7178 בפני: כב' הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערערים : 1. אסחאק יוסף אבו תאיה 2. האני מחמוד אבו תאיה 3. סאמי מחמוד אבו תאיה 4. האשם מחמוש אבו תאיה נגד המשיבים (המבקשים): 1. אחמד יוסף אבו תאיה 2. עדנאן יוסף אבו תאיה 3. מוסטפא מחמד אבו תאיה 4. פאיז מוסא יוסף אבו תאיה בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים : עו"ד יעקב פודים ה ח ל ט ה לתגובת המערערים אשר תוגש תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה באדר ב' תשנ"ז (3.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. Q01

[ "ע\"א 96" ]

8,680

11,574

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7178 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ים : אסחאק יוסף אבו תאיה ו3- אח' נגד המשיב ים : אחמד יוסף אבו תאיה ו3- אח' בקשה להפחתת ערבון או להמרתו ולהארכת מועד להפקדתו בשם המערערים: עו"ד ג'ורג' שוכרי החלטה בתגובה לבקשה למחיקת הערעור הגישו המערערים בקשה להפחתת סכום הערבון או להמרתו בערובה אחרת, ובקשה נוספת להארכת מועד. מתבקשת עמדת המשיבים בנוגע לבקשה להפחתת סכום הערבון או להמרתו. התגובה תוגש תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה. אני מאריכה את המועד להפקדת הערבון עד להחלטה בבקשה. ניתנה היום, א' בניסן תשנ"ז (8.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. Q02

[ "ע\"א 96" ]

8,681

13,557

ב בית המשפט העליון ע"א 7178/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשים : אסחאק יוסף אבו תאיה ו-3 אח' נגד המשיב ים : אחמד יוסף אבו תאיה ו-3 אח' בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקשים: עו"ד ג'ורג' שוכרי בשם המשיבים: עו"ד יעקב פודים החלטה בתאריך 8.4.97 החלטתי להאריך את המועד להפקדת הערבון עד להחלטה בבקשה להפחתתו או להמרתו בערובה אחרת. אשר לבקשה להפחתת סכום הערבון או להמרתו בערובה אחרת, אני מחליטה לדחותה. המדובר בארבעה מערערים אשר יכולים לגייס במאמץ משותף את סכום הערבון. לכך יש להוסיף, כי סכום ההוצאות שפסקה הערכאה הראשונה לא שולם. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א בכסלו תשנ"ח (10.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. O03

[ "ע\"א 7178/96" ]

8,682

36,116

ב בית המשפט העליון ע"א 7178/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ים : אסחאק יוסף אבו תאיה ו-3 אח' נגד המשיב ים : אחמד יוסף אבו תאיה ו-3 אח' בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערערים: עו"ד ג'ורג' שוכרי בשם המשיבים: עו"ד יעקב פודים החלטה בהמשך להחלטה מיום 10.2.98 אשר נמסרה לבא כוח המערערים בתאריך 18.2.98, אני דוחה את הערעור. המערערים ישאו בשכר טירחת המשיבים בגין הטיפול בערעור ובבקשות הביניים השונות שהוגשו במסגרתו, ואשר הצריכו תגובה, בסכום כולל של 1,500 ש"ח. ניתנה היום, י"א באייר תשנ"ח (7.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071780. O04

[ "ע\"א 7178/96" ]

8,683

2,765

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1193/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר המערער : אבי בן יוסף פינטו נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 12.11.96 בת.פ. 154/93 שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, צ' סגל ונ' הנדל תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשנ"ז (7.7.97) בשם המערער: עו"ד ח' כהן ועו"ד ר' דרחו בשם המשיבה: עו"ד א' פלמור-הרץ פסק-דין 1. המערער הורשע בעבירה של מעשה סדום ונדון למאסר חמש שנים לריצוי בפועל וכן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו לתקופה של תשעה חדשים. הערעור שלפנינו סב על ההרשעה ועל חומרת העונש כאחד. 2. עמדתו של המערער בבית המשפט המחוזי היתה שאירוע הבעילה כלל לא אירע. לענין זה נמצאה עדותה של המתלוננת מהימנה ואף נמצאו לה תימוכין חיצוניים למכביר. לעומת זאת לא נמצאה עדות המערער מהימנה. לפנינו שינה פרקליט המערער את טעמו או את טעמה (של עמדת מרשהו) והיה מוכן להסכים שאמנם מעשה הבעילה אירע; ועם זאת טען שעדות המתלוננת איננה מהימנה לגבי נסיבות האירוע שלפי גירסתה של המתלוננת בוצע שלא בהסכמתה. אין כל תימוכין לטענה זו בחומר הראיות או בממצאיו של בית המשפט המחוזי המבוססים היטב. לפיכך אנו דוחים את הערעור על ההרשעה. לא מצאנו כל עילה להתערב אף במידת העונש. מעשה הסדום בו הורשע המערער בוצע בצורה ברוטלית, חרף מחאותיה של המתלוננת; והעובדה שהתקיימה בין המערער והמתלוננת היכרות מוקדמת שנותקה אינה יכולה להיחשב כגורם מקל. נתנו דעתנו לכל הנסיבות שנטענו לפנינו ונחה דעתנו שאין עילה להתערב אף במידת העונש. לפיכך אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, ב' בתמוז התשנ"ז (7.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011930. B04

[ "ע\"פ 1193/97" ]

8,684

11,761

בבית המשפט העליון בירושלים ע"פ 97 / 1193 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקש: פינטו אבי בן יוסף נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 12.11.96 בת"פ 154/93 על ידי כבוד השופט צ' סגל החלטה המבקש הורשע במעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345 (א)(1), היינו - מעשה סדום שדינו כדין אונס ונגזר עליו עונש של 5 שנות מאסר בפועל בצירוף 9 חודשי מאסר על תנאי שהופעל באופן מצטבר. עתה פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לדחות את ביצוע העונש עד לאחר שיתברר ערעורו על ההרשעה בבית משפט זה. טענתו העיקרית של בא כוח המבקש היא, כי סיכויי הערעור טובים. נוכח נסיבות המקרה הוא מצפה, כי בית משפט זה יתערב בממצאי הערכאה ששמעה את הראיות ויתן דעתו לנסיבות יוצאות הדופן המצדיקות את זיכויו של המבקש. במיוחד מדגיש הוא, כי מדובר במתלוננת שהיתה קודם לכן חברה של המבקש וקיימה עמו בעבר יחסי מין, ואשר באה בהסכמה לביתו לפנות בוקר. עוד הצביע בא כוח המבקש על כך שאין חשש שאם מרשו ישוחרר הוא יימלט מן הדין כיוון שהיה משוחרר תקופה ארוכה בערובה, הקפיד להתייצב למשפטו ואף התייצב במועד לנשיאת עונשו. בפסק דין ארוך ומפורט ניתח בית המשפט המחוזי את הראיות בתיק ודחה מכל וכל את גירסת המבקש אשר הכחיש קיום יחסים עם המתלוננת במועד הנטען לביצוע העבירה. בבקשה בכתב ובטיעון בפני, טען בא כוחו החדש של המבקש, שלא ייצג אותו בערכאה דלמטה, כי בית משפט קמא לא היה פטור מלבחון את האפשרות הנלמדת מן הנסיבות כי קויימו יחסים בין המתלוננת למבקש בהסכמה, וזאת על אף גירסתו המכחישה של המבקש. על טענה אחרונה זו השיב בא כוח המדינה, כי הגירסה החדשה הטוענת להסכמה לא תביא ממילא לזיכויו של המבקש, שכן בהתחשב בכך שהמתלוננת היא קטינה שטרם מלאו לה 18 שנים ביום ביצוע העבירה, הרי אם נעשה המעשה בהסכמה מדובר בעבירה לפי סעיף 347 (א) שדינה - מאסר 5 שנים. אין הדיון בבקשה מאפשר בחינה מדוקדקת של טענות המבקש בערעורו, בחינה אשר שני הצדדים ביקשו בעת הדיון כי תיעשה. די אם אומר, כי פסק הדין מבוסס בעיקר על התרשמות מעדויות ועל ממצאים עובדתיים אשר אין לומר כי על פניהם, הם נטולי כל בסיס; וכידוע, לא על נקלה מתערב בית משפט זה בקביעות ובממצאים של מהימנות. לכך יש להוסיף כי גם טענת בא כוח המבקש בדבר הסכמה, אף אם תתקבל, אין בה כדי להביא בהכרח לזיכויו המוחלט נוכח הוראת סעיף 347 (א). בנסיבות אלה לא ראיתי כי עניינו של המבקש נכלל בגדר אחד הטעמים החריגים אשר על פי פסיקתו של בית משפט זה, מצדיקים דחיית ביצוע העונש [השוו ע"פ 994/97 שלום ארפי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 991/97 גטניו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3367/96 סמי פיסי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)]. עם זאת, נוכח העובדה כי המבקש היה משוחרר בערובה זמן ניכר, כי זה לו מאסרו הראשון, וכי אין להוציא מכלל אפשרות שנסיבותיו המיוחדות של המקרה עשויות להשפיע על תוצאות הערעור ביחס להרשעה או ביחס לעונש, מן הראוי כי המזכירות תקבע את ערעורו של המבקש במועד מוקדם ככל שניתן. ניתנה היום, י"א בניסן תשנ"ז (18.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011930. N01

[ "ע\"פ 97", "ע\"פ 994/97", "ע\"פ 991/97" ]

8,685

2,766

ב בית המשפט העליון ע"א 5242/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המערער ת : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב : צ'יכט אינס בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק-הדין החלטה עיינתי בבקשה, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור אשר הוגשה על ידי המבקשת, ונחה דעתי שאין להיעתר לבקשה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית בזה. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052420. E01

[ "ע\"א 5242/97" ]

8,686

24,638

ב בית המשפט העליון ע"א 5242/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב ה : צ'יכט אינס בקשה למחיקת ערעור בשם המערערת: עו"ד מירי ניסני-יצחק החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז בסיון תשנ"ח (10.6.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052420. O02

[ "ע\"א 5242/97" ]

8,687

2,768

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6925/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. שרה שקד 2. אופירה סופר 3. יורשי המנוח דוד בן-דוד ז"ל נגד המשיב ה : לאה גמרמן משיבים פורמליים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. עזבון המנוח יעקב בן-דוד ז"ל 3. עזבון המנוחה צפורה בן-דוד ז"ל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ו בכסלו התשנ"ח (25.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069250. A01 /דז/

[ "ע\"א 6925/96" ]

8,688

32,603

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6925/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. שרה שקד 2. אופירה סופר 3. יורשי המנוח דוד בן דוד ז"ל נגד המשיב ה : לאה גמרמן משיבים פורמליים: 1. מנהל מקרקעי ישראל 2. עזבון המנוח יעקב בן דוד ז"ל 3. עזבון המנוחה צפורה בן דוד ז"ל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.7.96 בתיק 698/92 שניתן על ידי כבוד השופט א. פלפל תאריך הישיבה: ח' באייר תשנ"ח (4.5.98) בשם המערערים: עו"ד צבי יפה, עו"ד ציפורה ויסמן בשם המשיבה: עו"ד שוהם פסק-דין מקובלת עלינו פרשנותו של בית המשפט המחוזי לצוואות של המנוחים יעקב בן דוד ז"ל וצפורה בן דוד ז"ל. על פי פרשנותו, בהשתמשם במונח "הדירה הנ"ל", התכוונו המצווים לדירה המשמשת למגורי המשיבה ומשפחתה. פירוש זה עולה מנוסח הצוואה על רקע יתר הראיות כפי שהובאו בפני בית המשפט. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור. המערערים ישלמו למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ח' באייר תשנ"ח (4.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96069250. E02 /אמ

[ "ע\"א 6925/96" ]

8,689

2,769

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב והמורה לו להימנע מלגרש את העותר מס' 3 אל שטחי האוטונומיה. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. E02

[ "בג\"ץ 5481/97" ]

8,690

16,651

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה להעביר הדיון בעתירה להרכב שלושה. לקראת הדיון ימציא המשיב את תגובתו בכתב. צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. E01

[ "בג\"ץ 5481/97" ]

8,691

50,587

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 - ג' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים בקשה מוסכמת מטעם הצדדים למחיקת העתירה החלטה העתירה תועבר לרשמת למחיקתה באין צו להוצאות. היום, ו' באייר התשנ"ט (22.4.99) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. G03

[ "בג\"ץ 5481/97" ]

8,692

53,096

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5481/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותרים : 1. כאמלה אברהים אחמד חוראני 2. חליל סלמאן טראבין (קטין) 3. סלמאן אחמד גמעה טראבין נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד צבי ששון בשם המשיב: עו"ד דינה זילבר פסק-דין לבקשת בעלי הדין, נמחקת העתירה ללא צו להוצאות. ניתן היום, י"א באייר תשנ"ט (27.4.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97054810. V05

[ "בג\"ץ 5481/97" ]

8,693

2,770

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7118/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל המערער : אריה בן דוד עמרן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.6.96 בת.פ. 137/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשנ"ח ( 15.12.97 ) בשם המערער : עו"ד א' קאהן בשם המשיב ה: עו"ד א' אלף פסק-דין המערער הורשע לאחר הודאה בעובדות כי הוא פרץ בעשרה מקרים לכלי רכב וגנב אותם מבעליהם. בארבעה מקרים נוספים נפרצו כלי רכב כדי לפרק מתוכם פריטים. מתוך כלי רכב אלה רכב אחד הוצת ונשרף. על המערער הוטלו תשע וחצי שנות מאסר מתוכן שבע וחצי לריצוי בפועל. כן נפסל המערער מלקבל רשיון נהיגה לעשר שנים. הערעור שבפנינו הוא על חומרת העונש. יאמר מיד, העונש שהוטל על המערער אף שאינו קל כשלעצמו אינו מצדיק את התערבותנו. גניבת מכוניות הפכה לאחרונה מכת מדינה ואחת הדרכים להילחם בה הוא בהחמרת הענישה למטרות הרתעה. אם בכל זאת סבורים אנו שיש מקום להפחתה מסויימת בעונשו של המערער, הרי זה בשל עיקרון אחידות העונשים. המערער לא פעל לבדו. הוא היה חלק מכנופיה ושניים משותפיו הועמדו לדין בנפרד ונגזר עונשם ל18- חודשי מאסר בפועל ו18- חודשי מאסר על תנאי. פער הענישה הזה דורש הסבר. הסבר כזה ניתן לנו ויש בו כדי להצדיק שוני, אך אין בו כדי להצדיק את הפער האמור. נמסר לנו כי שני האחרים צעירים יותר מהמערער וכי למערער עבר פלילי מכביד. בעניינם של שני הצעירים היה גם תסקיר חיובי של קצין מבחן. כאמור אין בשוני זה כדי להסביר את כל ההבדל. מצאנו לנכון להקל במידה מסויימת עם המערער משיקולים של אחידות הענישה ומשיקולים אלה בלבד. התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר שיוטל על המערער על שמונה שנים מתוכם שש לריצוי בפועל. השאר על תנאי והתנאי הוא כפי שקבעה הערכאה הראשונה. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, ט"ז בכסלו התשנ"ח (15.12.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071180. A01 /דז/

[ "ע\"פ 7118/96" ]

8,694

2,771

ב בית המשפט העליון רע"פ 2822/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקש: שכורני עלי נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בערעורים פליליים 355,336/95, שניתנה על ידי כבוד השופטים: ר. אור, ע. קמא, א.צ. בן-זמרה תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז התשנ"ז ( 29.07.97 ) בשם המבקש : עו"ד אריאל עטרי בשם המשיב ה: עו"ד אריה פטר פסק-דין עיינו בבקשה שבפנינו. שמענו טיעוני בא כוח המבקש. נחה דעתנו כי לא מתעוררת כל בעיה משפטית המצדיקה ערעור שני. עיקר טענותיו של בא כוח המבקש הן עובדתיות. אשר לפסילת השופט, נחה דעתנו כי לגוף העניין אין מקום לפסילת שופט בנסיבות העניין. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ד בתמוז התשנ"ז (29.07.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. A07 /דז/

[ "רע\"פ 2822/97" ]

8,695

5,167

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לדחיית מועד דיון החלטה לדחות למועד קרוב אחר. ניתן היום כו בסיון תשנ"ז (1.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B06

[ "רע\"פ 97" ]

8,696

10,997

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לשינוי מועד דיון במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בע"פ 336/95,355 שניתנה על ידי כבוד השופטים אור, קמא, בן זמרה בשם המבקש: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד מיכל גרינבוים החלטה לתגובת הפרקליטות תוך 3 ימים. ניתן היום כ בסיון תשנ"ז (25.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B04

[ "רע\"פ 97" ]

8,697

11,452

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המ שפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בע"פ 355,336/95 שניתנה על ידי כבוד השופטים אור, קמא, בן זמרה בשם המבקש: עו"ד אריאל עטרי החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתן היום א באייר תשנ"ז (8.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B01

[ "רע\"פ 97" ]

8,698

18,380

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 2822 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : שכורני עלי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.97 בע"פ 336/95,355 שניתנה על ידי כבוד השופטים אור, קמא, בן זמרה בשם המבקש: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד מיכל גרינבוים החלטה 1. להרכב של שלושה. 2. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97 בשעה 11.30. 3. להקדיש לדיון 20 דקות מוחלקות בשווה בין הפרקליטים. ניתן היום י בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028220. B03

[ "רע\"פ 97" ]

8,699

189,867

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 2822/97 - ב' בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל המבקש: שכורני עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לשנות מועד הגשה החלטה בהסכמת הצדדים יוארך המועד כמבוקש. התגובה תוגש עד ליום 5.10.04. ניתנה היום, ה' בתשרי התשס"ה (20.9.04). יגאל מרזל ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97028220_L09.doc עס מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "רע\"פ 2822/97" ]

8,700

198,694

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 2822/97 - א' בפני: כבוד הרשם עודד שחם המבקש: שכורני עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לפסיקת הוצאות החלטה בתוקף סמכותי על-פי תקנה 4,5 ו-9 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, אני קובע שכר טרחה לעורך-דין אריאל עטרי מרח' בן-יהודה 42 ירושלים, שנתמנה לשמש כסנגור של המבקש הנ"ל, ומאשר את הוצאותיו כדלקמן: שכר טרחה לישיבה ראשונה 2,460 שקלים חדשים צילומים 23 שקלים חדשים סה"כ כולל מע"מ 2,905 שקלים חדשים סכום זה ישא ריבית חשב כללי עד התשלום בפועל. ניתנה היום, כ"ו בתשרי התשס"ה (11.10.04). עודד שחם, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97028220_K10.doc עס מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "רע\"פ 2822/97" ]

8,701

201,676

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 2822/97 - א' בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערער: שכורני עלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לתשלום שכר טרחה החלטה הבקשה לתשלום שכר טרחה בהליך שבכותרת תועבר להתייחסות הסנגוריה הציבורית תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. ניתנה היום, י"ד באלול התשס"ד (31.8.04). עודד שחם ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97028220_K08.doc עס מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "רע\"פ 2822/97" ]

8,702

2,773

בית המשפט העליון בש"א 97 / 3234 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: מוניטין חברה לקידום התעשיה בע"מ נגד המשיב ה : נוטרי ציון בע"מ בקשה מוסכמת להעברת מקום הדיו ן בת.א. 2850/97 של בית משפט השלום בבאר-שבע בשם המבקשת: עו"ד עדנה חרותי בשם המשיבה: עו"ד אביתר רגר החלטה נוכח הסכמת הצדדים ובהתאם להצהרתם, לפיה קיימת סמכות מקומית לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, הנני מורה על העברת הדיון בת.א. 2850/97 מבית משפט השלום בבאר-שבע לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. ניתנה היום, י"ג בסיון התשנ"ז (18.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97032340. A01 /דז/

[ "בש\"א 97" ]

8,705

2,774

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3607/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. זהבה דהן 2. שירין סלים עדווי, קטינה 3. אמיר סלים עדווי, קטין 4. יאסמין סלים עדווי, קטינה נגד המשיבים : 1. מרים מוחמד עדוי 2. עואטף עדוי 3. עאווי עדוי 4. עזמי עדוי 5. עאטף עדוי 6. עאסם עדוי 7. זיאד עדוי 8. עטאף עדוי 9. עורסן פדל עדוי סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ג בכסלו התשנ"ח (22.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96036070. A01 /דז/

[ "ע\"א 3607/96" ]

8,706

28,421

ב בית המשפט העליון ע"א 3607/96 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. זהבה דהן 2. שירין סלים עדווי 3. אמיר סלים עדווי 4. יאסמין סלים עדווי נגד המשיבים : 1. מרים מוחמד עדוי 2. עואטף עדוי 3. עאווי עדוי 4. עזמי עדוי 5. עאטף עדוי 6. עאסם עדוי 7. זיאד עדוי 8. עטאף עדוי 9. עורסן פדל עדוי בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערים: עו"ד עמי-עד אשר החלטה לבקשת בא-כוח המערער, בשל דיונים אחרים הקבועים לו בתאריך בו נקבע הערעור לדיון. אני דוחה את המועד שהיה קבוע ליום 10.5.98. הדיון יתקיים ביום 10.6.98 בשעה 11:30. ניתנה היום, י"ח בניסן תשנ"ח (14.4.98). מיכל אגמון, שופטת רשמת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96036070. P02

[ "ע\"א 3607/96" ]

8,707

34,795

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3607/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. זהבה דהן 2. שירין סלים עדווי 3. אמיר סלים עדווי 4. יאסמין סלים עדווי נגד המשיבים : 1. מרים מוחמד עדוי 2. עואטף עדוי 3. עאווי עדוי 4. עזמי עדוי 5. עאטף עדוי 6. עאסם עדוי 7. זיאד עדוי 8. עטאף עדוי 9. עורסן פדל עדוי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.3.96 בתיק ה"פ 548/93 שניתן על ידי כבוד השופט ע' ר' זועבי תאריך הישיבה: כג' בסיון התשנ"ח ( 17.06.98 ) בשם המערערים : עו"ד אשר עמי-עד בשם המשיבים : עו"ד מוסטפא לידאוי פסק-דין כמוסכם על הצדדים, מתקבל הערעור באופן חלקי, במובן זה שחיוב המערערים בהשבה למשיבים, כפי שמוצא את ביטויו בפסק הדין, יבוטל. את זכותם להשבה הדדית עקב בטלות ההסכם ביניהם, יוכלו הצדדים לממש במסגרת הליכים נפרדים. אין צו להוצאות. ניתן היום, כג' בסיון התשנ"ח (17.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96036070. E03

[ "ע\"א 3607/96", "ה\"פ 548/93" ]

8,708

2,775

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 3231 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : סלים מחמד טחאינה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.5.97 בע"פ 69/97 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ. לינדנשטראוס והשופטים: ח. פיזם, ש. ברלינר בשם המבקש: בעצמו החלטה לתגובת המשיבה בתוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97032310. A01 /דז/

[ "רע\"פ 97" ]

8,709

2,776

בבית המשפט העליון בש"א 97 / 1591 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : שרעייר גדעון נגד המשיב ה : שרייר זהבית בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בשם המשיבה: עו"ד עדנה מימון החלטה מתוך הקשר הדברים ותגובת המשיבה אני מבינה, כי ההחלטה עליה מתבקשת רשות לערער היא החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.11.96. המבקש אינו מציין מה סיבת האחור בפניה לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד, ומדוע זו הוגשה רק ביום 9.3.97. המדובר באיחור משמעותי, שלא הובא לו כל הסבר, ובודאי לא "טעם מיוחד" כנדרש. מתגובת המשיבה עולה, כי המבקש מרבה לנקוט בהליכים שונים נגד המשיבה, לרבות הגשת עתירות לבג"צ. במקרים רבים מתגלים הליכים אלה כהליכי סרק. סיכומו של דבר, המבקש לא נתן כל הסבר לאחור בהגשת הבקשה, זולת ציון העובדה שאיננו מיוצג. ואולם, זו אינה יכולה לשמש תירוץ בפיו לעשיית שימוש סלקטיבי בסדרי הדין על-פי רצונו. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ז (9.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015910. Q02

[ "בש\"א 97" ]

8,711

12,240

בבית המשפט העליון בש"א 97 / 1591 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : שרעייר גדעון נגד המשיב ה : שרייר זהבית בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בשם המבקש: בעצמו החלטה מתבקשת תגובת המשיבה, אשר תוגש תוך חמישה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ב' באדר ב' תשנ"ז (11.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97015910. Q01

[ "בש\"א 97" ]

8,712

2,777

בית המשפט העליון רע"א 97 / 3142 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. זיו נעמי 2. זיו מיקה 3. זיו אלון 4. זיו עודד נגד המשיב : זיו משה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב בבר"ע 20/97 שניתן ביום 4.5.97 על ידי כבוד סגן הנשיא פורת בשם המבקשים: עו"ד רוזנבלום החלטה גם הליכי השגה על פסיקת מזונות זמניים שנפסקו בבית הדין למשפחה אינם מוציאים את הענין מהכלל שאין מקום להשיג בגלגול שלישי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אלא כשמתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית. במקרה דנן מדובר על נסיבות פרטיקולריות שבגדרן התערב בית המשפט המחוזי בפסיקת המזונות הזמניים של הערכאה הראשונה, כשהתיק העיקרי נקבע לדיון בעוד כחמישה חדשים. אכן, בין אם צדק סגן הנשיא המלומד בהחלטתו ובין אם לאו, איני סבור שהמקרה הנוכחי מצדיק לטפל בענין זה גם בערכאה נוספת. לפיכך אני דוחה את הבקשה, ללא צורך לבקש עליה תשובה. ניתן היום י בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031420. B01

[ "רע\"א 97" ]

8,713

7,765

ב בית המשפט העליון רע"פ 4072/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : כהן אליהו נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.7.97 בשם המבקש: עו"ד אריה ליכט בשם המשיבה: עו"ד י. למברגר החלטה לאחר שהמבקש מעורר לפני זו הפעם את טענת ההדדיות בעבירות השוחד, והמדינה השאירה את הענין לשיקול דעתי, אני נותן למבקש רשות לערער גם לענין האישום השביעי. מגבלות הזמן שבהחלטתי מיום 28.7.97 תעמודנה בעינן. ניתן היום כא באלול תשנ"ז (23.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040720. B05

[ "רע\"פ 4072/97" ]

8,715

10,949

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 4072 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : כהן אליהו נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.6.97 בע"פ 92/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים ג'ראח, בן דוד, אמינוף בשם המבקשים: עו"ד אריה ליכט החלטה לתשובת המדינה תוך 21 ימים. ניתן היום כח בסיון תשנ"ז (3.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040720. B01

[ "רע\"פ 97" ]

8,716

16,137

ב בית המשפט העליון רע"פ 4072/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: כהן אליהו נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.7.97 בשם המבקש: עו"ד אריה ליכט החלטה לתגובת המשיבה לעניין הבקשה לעיון חוזר, תוך עשרה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ד באלול התשנ"ז (16.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040720. A04 /דז/

[ "רע\"פ 4072/97" ]

8,717

2,782

בית המשפט העליון רע"פ 294/97 - 1 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקש : רייך רפאל נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בערעורים פליליים מאוחדים 1277/96 ו - 1197/96 מיום 18.12.96 שניתן על-ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב בשם המבקש: עו"ד חנן מלצר החלטה רשות ערעור כמבוקש. ניתנה היום, י"ח באב התשנ"ז (21.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002940. A04

[ "רע\"פ 294/97" ]

8,724

9,612

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 294 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : רייך רפאל נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בערעורים פליליים מאוחדים 1277/96 ו1197/96- מיום 18.12.96, שניתן על- ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב בשם המבקש: עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד יעקב יולוס בשם המשיבה: עו"ד עדו לוין החלטה הצדדים לבקשה יודיעו לבית המשפט, תוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה, על עמדתם בבקשה - ועל קיומה של עילה למתן רשות ערעור - לאור פסק הדין ברע"פ 4827/95 פולק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם - ניתן ביום 9.6.97). עם קבלת התגובות, ימשך הדיון בבקשה. ניתנה היום, כ"ח בסיון התשנ"ז (3.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002940. A01 /דז/

[ "רע\"פ 97" ]

8,725

2,784

ב בית המשפט העליון בש"פ 7532/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המערער : מג'אדבה סלים בן מוחמד נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.12.97 בב"ש 2292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר ה ח ל ט ה לקבוע לדיון ל- 1.1.98 שעה 08:30. ניתנה היום, כה' בכסלו תשנ"ח (24.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075320. F01

[ "ש 2292/97" ]

8,727

21,518

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7532/97 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא המערער : מג'אדבה סלים נגד המשיב ה: מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.12.97 בב"ש 2292/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בייזר החלטה גם אם צודק הסניגור בטענתו כי זולת עדותו של המתלונן אין כנגד העורר ראיה ממשית לביסוס לכאורי להאשמתו לפריצה לרכב, אין כל ספק שיש כנגדו ראיות איתנות ומוצקות לביסוס האשמות של שהייה בלתי חוקית בישראל, התחזות לאדם אחר והכשלת שוטר במילוי תפקידו. בהיותו תושב הכפר עלאר, המצוי בתחומי האוטונומיה, צדקו ערכאות קמא בקובען כי יש להתנות את שחרורו ממעצר בערובות ממשיות שתבטחנה את התיצבותו למשפט. עם זאת נראה לי כי התניית השחרור בהפקדת עירבון במזומן בסך 50,000 ש"ח, וזאת בנוסף לערבות צד שלישי בסך 100,000 ש"ח, הטילה על העורר מעמסה כבדה מנשוא. אמנם הוברר כי גיסו של העורר (בעלה של אחותו) שהוא אזרח ישראלי תושב הכפר ג'ת, הצליח לגייס את הכסף הדרוש להפקדת העירבון, אך מתצהירו שהוגש לבית המשפט עולה שהוא זקוק לכסף, שאת רובו עליו להחזיר. אני סבור שבנסיבות העניין ניתן להקל בחיוב להפקיד עירבון במזומנים, מבלי שהדבר יגביר את החשש לאי התיצבותו של העורר למשפטו. כפי שציין הסניגור, מתקבל על הדעת שהעורר יימנע ממהלכים שיביאו לחילוט העירבון שהופקד בידי גיסו. הערר מתקבל במובן זה, שאם ימציא העורר ערבות צד ג' נוספת, שתינתן על ידי מי שהוא אזרח ישראלי, בסך 50,000 ש"ח, יועמד העירבון במזומנים על מחצית הסכום שנקבע על ידי ערכאות קמא; משמע שהמפקיד (גיסו של העורר) יהיה זכאי להחזר של 25,000 ש"ח מתוך הסכום של 50,000 ש"ח שהופקד על ידיו. ניתנה היום, ז' בטבת התשנ"ח (5.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075320. F03

[ "ש 2292/97" ]

8,728

2,785

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 636/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער : סופר רחמים נגד המשיב ה : "אררט" חברה לביטוח ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.12.95 בת"א 58/91 שניתן על ידי כבוד השופט טירקל בשם המערער: עו"ד ילינק בשם המשיבה: עו"ד קמין פסק-דין ניתן בזה תוקף של פסק להסכם הפשרה בין הצדדים אשר סומן מ1/ והמהווה חלק לבתי נפרד של פסק דין זה גופו. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה. יש להחזיר למערער את הערבון אשר הופקד על ידו. ניתן היום, כ"ו בכסלו תשנ"ח (25.12.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96006360. E01 חכ/

[ "ע\"א 636/96" ]

8,730

2,786

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4434/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המבקשים : עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך, בתוקף תפקידם ככונסי נכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק-די נו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.6.97 בה"פ 1145,2005,2202/96 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז החלטה לתגובת המשיבים בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה של החלטה זו. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, כח באלול התשנ"ז (30.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. L02

[ "רע\"א 4434/97", "בה\"פ 1145" ]

8,731

3,547

ב בית המשפט העליון רע"א 4434/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך בתוקף תפקידם ככונסי הנכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 17.6.97 בהמרצות פתיחה 1145/96, 2005/96, שניתן על ידי כבוד השופטת ר. שטרנברג-אליעז בשם המבקשים: עו"ד סמדר אברמוביץ-קולנדר בשם משיבים מס' 1: עו"ד חנוך קליין בשם משיב מס' 2: עו"ד זיו אלדן החלטה המבקשים יגישו לבית המשפט את התייחסותם לסעיף 2 בעמ' 7 לתגובת המשיבים 1, תוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י"ג בחשון התשנ"ח (13.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. A03 /דז/

[ "רע\"א 4434/97" ]

8,732

14,778

בבית המשפט העליון רע"א 4434/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : שרה גולדין עו"ד ועו"ד יוסף וינראוך נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקש: עו"ד סמדר אברמוביץ - קולנדר החלטה הבקשה נדחית. התחייבות עצמית איננה ערבון, והיא מתקבלת רק מקום שהמדובר בחברת ביטוח או בתאגיד בנקאי. הערבון יופקד תוך חמישה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ז' באב תשנ"ז (10.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. Q01

[ "רע\"א 4434/97" ]

8,733

29,361

ב בית המשפט העליון רע"א 4434/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש ים : עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך בתוקף תפקידם ככונסי הנכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 17.6.97 בהמרצות פתיחה 1145/96, 2005/96, שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז בשם המבקשים: עו"ד סמדר אברמוביץ-קולנדר בשם משיבים מס' 1: עו"ד חנוך קליין בשם משיב מס' 2: עו"ד זיו אלדן החלטה הבקשה לרשות ערעור תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, כ"ט בטבת התשנ"ח (27.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. A04 /דז/

[ "רע\"א 4434/97" ]

8,734

36,929

ב בית המשפט העליון רע"א 4434/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' גולדברג המבקשים : עו"ד שרה גולדין ועו"ד יוסף וינראוך בתוקף תפקידם ככונסי הנכסים של רינתיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיבים : 1. יצחק וז'נט אזולאי 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.6.97 בהמרצות פתיחה 1145/96 ו2005/96- שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז תאריך הישיבה: י"ז באדר התשנ"ח ( 15.03.98 ) בשם המבקשים : עו"ד סמדר אברמוביץ-קולנדר; עו"ד יוסף וינראוך בשם משיבים מס' 1: עו"ד חנוך קליין בשם משיב מס' 2: עו"ד זיו אלדן פסק-דין רשות ערעור כמבוקש. אנו דנים בעניין על פי הרשות שניתנה. לאחר ששמענו טיעוני הצדדים נחה דעתנו כי מן הראוי הוא להחזיר העניין למשקם. יהא עליו לבחון את המאזנים המאושרים של האגודה, ואת חובם של אזולאי - אם אכן קיים חוב כזה - על פיהם, אם אמנם החוב קיים, יש להתחשב בו, כאמור בפסק דינו של השופט וינוגרד. דמי המגרש שנמכרו ישמשו לתשלום החוב כפי שהוא כיום, על פי החלטת המשקם. אם בעקבות הבדיקה הנוספת יתברר שיש חוב נוסף, ישמשו דמי המגרש הנותרים גם לתשלום חוב זה. התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור, ומחזירים העניין למשקם, כאמור לעיל. ניתן היום, י"ז באדר התשנ"ח (15.03.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044340. A05 /דז/

[ "רע\"א 4434/97" ]

8,735

8,049

בית המשפט העליון רע"פ 97 / 3850 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : גלעם ג'ק נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 8.7.96 בע"פ 2090/93 שניתנה על ידי כבוד השופטים אבן ארי, בר אופיר, אחיטוב בשם המבקש: עו"ד ד"ר א. וינרוט החלטה לתשובת המשיבה תוך 21 ימים. ניתן היום יט בסיון תשנ"ז (24.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038500. B01

[ "רע\"פ 97" ]

8,737

2,789

ב בית המשפט העליון ע"א 3016/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : ויצרבין אלדד(קטין)-ע"י אמו אפוטרופסו מרום מירב נגד המשיב : ויצברין ראובן בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד ברוך צברי בשם המשיב: בעצמו החלטה לנוכח כשלון הליך הפישור, הובא התיק לשולחני לשם קבלת החלטה בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. על יסוד הנתונים שבתיק והדיון שהתקיים בפני ביום 25.6.97 אני פוטרת את המבקש מחובת הפקדת ערבון. אם המבקש היא נכה הנתמכת על ידי המוסד לביטוח לאומי. המבקש ואמו מתפרנסים מקצבת הנכות ומסכום המזונות המשולם באמצעות הביטוח הלאומי (כ1,500- ש"ח) ונושאים בתשלום משכנתא על הדירה בה הם מתגוררים (המדובר בדירה השייכת למשפחת האם אך היא נושאת בתשלום המשכנתא בגינה). המשיב חויב בהוצאות בבית המשפט המחוזי, אך טרם פרע אותן. בנסיבות אלה, אני מחליטה לפטור את המבקש מחובת הפקדת ערבון. ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. O02

[ "ע\"א 3016/97" ]

8,738

12,606

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 3016 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : ויצרבין אלדד נגד המשיב : ויצברין ראובן בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון תאריך הישיבה: כ' בסיון תשנ"ז (25.6.97) בשם המבקש: עו"ד ברוך צברי בשם המשיב: בעצמו החלטה על יסוד הנתונים שבפני, אני פוטרת את המבקשים מתשלום האגרה. בעת הדיון הועלתה על ידי הצעה לנסות ולסיים את הסכסוך בין בעלי הדין בפישור. בא-כח המבקשים והמשיב הביעו הסכמתם לכך. לפיכך, ניתנת בזאת הודעה לצדדים כי ישיבת פישור ראשונה בפני כב' השופט (בדימ') שלגי תתקיים בתאריך 3.9.97 בשעה 09:00. היה וייכשלו הליכי הפישור, אדון בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון על-פי החומר שבפני והדיון שהתקיים היום. ניתנה היום, כ' בסיון תשנ"ז (25.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. Q01

[ "ע\"א 97" ]

8,739

19,778

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3016/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : ויצרבין אלדד (קטין) נגד המשיב : ויצרבין ראובן סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ח בסיון התשנ"ח (22.6.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. A03 /דז/

[ "ע\"א 3016/97" ]

8,740

55,490

ב בית המשפט העליון ע"א 3016/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : ויצרבין אלדד (קטין)-ע"י אמו אפוטרופסו מרום מירב נגד המשיב : ויצברין ראובן בקשה למחיקת הערעור בשם המערער: ברוך צברי בשם המשיב: בעצמו החלטה לתגובת המערער תוך עשרה ימים. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ט (17.6.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. V04

[ "ע\"א 3016/97" ]

8,741

89,962

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3016/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' ריבלין המערער : אלדד ויצרבין (קטין) נגד המשיב : ראובן ויצרבין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 24.3.97, בת.מ.א. 1964/94, שניתן על ידי כבוד השופט י' יעקבי-שווילי תאריך הישיבה: כ"ז באב התש"ס ( 28.08.00 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיב : בעצמו פסק-דין עיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. קראנו סיכומי הצדדים. נחה דעתנו כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, וכי אין כל יסוד להתערבותנו. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז באב התש"ס (28.08.2000), בפני המערער והמשיב. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030160. A05 /דז/

[ "ע\"א 3016/97" ]

8,742

5,689

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2214/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר : מוסא שמאסנה נגד המשיב : שר הפנים בקשה למתן צו-על-תנאי תאריך הישיבה: ג' בתמוז התשנ"ז ( 08.07.97 ) בשם העותר : עו"ד עומר גזאוי בשם המשיב : עו"ד דינה זילבר פסק-דין בא-כוח העותר הודה בפנינו כי הדין עם המדינה בטענתה שהעתירה התבססה על גירסה עובדתית "שקרית" הפרקליט הוסיף - ואנו מקבלים כמובן את הצהרתו - כי בעת הגשת העתירה לא ידע, מפני שהעותר לא גילה גם לו, שהעובדות להן טוען העותר אינן נכונות. העתירה נדחית. העותר ישלם למדינה הוצאות בסך 3,000.- ש"ח. ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97022140. F04

[ "בג\"ץ 2214/97" ]

8,744

2,792

ב בית המשפט העליון רע"א 9074/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : אלי שני נגד המשיב ים : 1.שמעון ביטון 2. שבא עציון בניה ופיתוח בע"מ בקשת בא כוח המשיבים לתקן השמטה מקרית בהחלטה בשם המבקש: עו"ד ג'ררד בנישו ואח' בשם המשיבים: עו"ד יעקב דובר החלטה 1. אחרי שניתנה החלטתי מיום 2.11.97, לפיה נדחתה בקשתו של המבקש להרשות לו לערער, ביקש בא כוח המשיבים לתקן את ההחלטה על ידי חיוב המבקש בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין. לדעתו מדובר ב"השמטה מקרית". 2. חזרתי ועיינתי בהחלטתי ובטענות באי כוח בעלי הדין. ההשמטה לא היתה מקרית ולפיכך אני דוחה את בקשתו של בא כוח המשיבים. ניתנה היום, י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ

[ "רע\"א 9074/96" ]

8,746

13,683

בית המשפט העליון רע"א 9074/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : אלי שני נגד המשיב : שמעון ביטון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.11.96 בתיק המרצה 6803/96 שניתנה על ידי כבוד השופט ע. קמא בשם המבקש: עו"ד ג'ררד בנישו החלטה לתשובת המשיבים תוך 15 ימים (וימי הפגרה בכלל). ניתן היום טו באב תשנ"ז (18.8.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090740. B01

[ "רע\"א 9074/96" ]

8,747

15,292

ב בית המשפט העליון רע"א 9074/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המ בקש : אלי שני נגד המשיב ים : 1. שמעון ביטון 2. שבא עציון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בהמ' 6803/96 שניתנה ביום 14.11.96 על ידי כבוד השופט עזרא קמא בשם המבקש: עו"ד ג'ררד בנישו בשם המשיבים: עו"ד יעקב דובר החלטה 1. בין המבקש לבין המשיבים התנהלה בוררות. אחרי שנתן הבורר את פסקו הגיש לו המבקש "בקשה לתיקון פסק הבוררות על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-". הבורר נתן החלטה נוספת בענין זה לפיה "אין הבקשה בגדר של תיקון טעות סופר אלא הבהרה". לענין בקשות נוספות קבע הבורר, כי "אלה אינן נכנסות בגדר הסמכות שהוענקה לו כבורר על פי סעיף 22 לחוק הבוררות". המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה "להורות לכב' הבורר ... להשלים ו/או לתקן ו/או להבהיר את פסק דינו". לחילופין ביקש להאריך לו את המועד להגשת בקשה לביטול הפסק. בית המשפט המחוזי סבר שהיה עליו להגיש בקשה לביטול הפסק או להחזרתו לבורר. מכיון שלא עשה כן דחה את חלקה הראשון של בקשתו. את הבקשה החילופית דחה מן הטעם שלא צורף לבקשה תצהיר לענין הארכת המועד. המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה. המשיבים השיבו על הבקשה. 2. סבורני שהיה על המבקש לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה שכותרתה "בקשה לביטול הפסק" ועתירותיה המיוחדות הן מה שביקש בבקשתו שנדחתה. נראה שזאת המסגרת הדיונית היחידה שתחת כנפיה יכול הוא להביא את מבוקשו לפני בית המשפט (עיין, בין היתר, סעיף 22 לחוק הבוררות תשכ"ח1968-; ע"א 388/81 תימורים - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ , פ"ד לו (4) 253; ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר , פ"ד מב (3) 14; ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל , עמ' 396). מכל מקום, כפי שציין בית המשפט המחוזי, יכול המבקש להגיש בבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות בצרוף בקשה להאריך לו את המועד להגשתה שתהא נתמכת בתצהיר (ר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית 1995, עמ' 898). 3. הבקשה לרשות ערעור נדחית. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ח (2.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090740. M02 /מפ

[ "רע\"א 9074/96", "ע\"א 388/81", "ע\"א 253/84" ]

8,748

2,793

בית המשפט העליון בירושלים ע"א 95 / 2066 בפני: כבוד השופט צ' א' טל (בדימ' - כמפשר) המערער : נסים יגאל מויאל נגד המשיב ה : אריקה מויאל ישיבת פשרה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק אזרחי 379/87 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' סירוטה תאריך הישיבה: ט' בניסן תשנ"ז (16.4.97) בשם המערער: עו"ד נ' גוברין בשם המשיבה: עו"ד ד' בר-חיים, המשיבה בעצמה וחברה הנוכחי לחיים מר פרץ כהן החלטה לישיבה נוספת במעמד הצדדים, יחד עם מיכאל מויאל, שיוזמן על ידי אמו ועל ידי עורך-דין גוברין, ליום כ"ב בניסן תשנ"ז - 29 באפריל 97 בשעה 15.00. כמו כן ייקבע מועד נוסף בנוכחות המערער נסים מויאל, ליום י"א באייר תשנ"ז - 18 במאי 97 בשעה 14.00. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ז (16 באפריל 97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95020660. K02 /שב

[ "ע\"א 95" ]

8,749

16,685

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 95 / 2066 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופטת ד. דורנר המערער (המשיב בערעור שכנגד): נסים יגאל מויאל נ ג ד המשיבה: אריקה מויאל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 12.2.95 בת.א. 379/87 שניתן על ידי כבוד השופטת ש. סירוטה תאריך הישיבה: ט באדר א תשנ"ז (16.2.97). בשם המערער: עו"ד נ. גוברין בשם המשיבה: עו"ד דן בר חיים הצדדים, על ידי באי כוחם מסכימים כדלקמן: 1. התיק יועבר לפישור בפני כב' השופט דימוס צבי טל. 2. תיק המחוזי ישוחזר על ידי הצדדים במידת האפשר. 3. אם לא יסתיים הענין בפשרה בין הצדדים או בפישור - יוחזר הדיון בפני כב' בית המשפט העליון להחלטה. 4. המינוי ייכנס לתוקפו בעוד 3 חדשים, על מנת לאפשר לצדדים עד אז לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה. 5. הצדדים מבקשים ליתן למוסכם תוקף של החלטה. ה ח ל ט ה בהסכמת בעלי הדין יועבר התיק לפישור לפני כב' השופט (בדימוס) צבי טל. יש להשאיר תיק זה במעקב. ניתן היום ט באדר א' תשנ"ז (16.2.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי דו/ 95020660. B01

[ "ע\"א 95" ]

8,751

2,794

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 - 1 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערת: מפעלי א. הסס בע"מ נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. המועצה המקומית נשר בקשה להארכת מוע ד מטעם המשיבה מס' 1 בשם משיבה מס' 1: עו"ד שמואל נסים החלטה הארכת מועד כמבוקש, עד סוף חודש אוגוסט. ניתנה היום, א' באב התשנ"ז (4.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. A03 /דז/

[ "ע\"א 1801/94" ]

8,752

5,200

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 1801 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער ת : מפעלי א. הסס בע"מ נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. המועצה המקומית נשר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.2.94 בת.א. 478/91 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר דן ביין תאריך הישיבה: ז' בסיון התשנ"ז ( 12.06.97 ) בשם המערער ת: עו"ד יריב גונן בשם משיבה 1: עו"ד שמואל נסים בשם משיבות 4 ו5-: עו"ד גיורא אלפרד סיגל החלטה פסק הדין יינתן על פי החומר שבפנינו. בתוך חודש יימסר לנו אם הצדדים הגיעו לידי הסכמה. ניתנה היום, ד' בסיון התשנ"ז (12.6.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. A02 /דז/

[ "ע\"א 94" ]

8,753

7,256

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא המערער ת : א.הסס בע"מ נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. מועצה מקומית נשר בקשה להארכת מועד (בהליך) החלטה כמבוקש. באי כוח הצדדים מתבקשים להודיע עמדתם לבית המשפט עד 10.12.97. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. F05

[ "ע\"א 1801/94" ]

8,754

17,689

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא המערער ת : מפעלי א.הסס נגד המשיבים : 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה 3. שר הפנים 4. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות כרמל" 5. המועצה מקומית נשר בקשה להארכת מועד בשם משיבה 1: עו"ד ש' נסים ה ח ל ט ה באי כוח הצדדים מתבקשים להודיע לבית המשפט את תוצאות הבירור לא יאוחר מיום 6.10.97. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. F04

[ "ע\"א 1801/94" ]

8,755

24,259

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1801/94 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין המערערת: מפעלי א. הסס בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. חיים אלוני בע"מ (מפעלי אלוני בע"מ) 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה 3. שר הפנים 4. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מורדות הכרמל" 5. המועצה המקומית נשר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.2.94 בת.א. 478/91 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר דן ביין בשם המערערת: עו"ד יריב גונן בשם משיבה 1: עו"ד שמואל נסים פ ס ק - ד י ן המערערת והמשיבה 1 הגיעו לכלל הסדר מוסכם ביניהן בנושא התכנית נשוא ערעור זה. הודעה על ההסדר, על נספחיו, מצורפת לפסק הדין ומסומנת א' . לבקשתן המוסכמת הננו נותנים להסדר שביניהן תוקף של פסק-דין. התכנית תוחזר למשיבה 2 (הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה) להמשך דיון והחלטה. ניתן היום, י"א בטבת תשנ"ח (9.1.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94018010. F06

[ "ע\"א 1801/94" ]

8,756

47,078

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 687/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי העורר : יורם גיל נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.11.95 בת"פ 60/94 שניתנה על-ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט ( 28.9.98 ) בשם העורר : עו"ד פנחס רובין בשם המשיב ה: עו"ד אפרת ברזילי החלטה השופט א' מצא: עיקרו של ערר זה מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה דחה בית המשפט את בקשת העורר לעיון בחלק מחומר חקירה, שלגביו הוציא שר המשטרה תעודת חיסיון. בנוסף משיג העורר על דיות התיאור של חומר החקירה שהוכרז כחסוי, שנמסר לו על-ידי המשיבה, וכן על דחיית בקשתו לעיון בחומר נוסף, שלטענתו הוא חומר חקירה, ושתעודת החיסיון אינה מתייחסת אליו. 2. בכתב-אישום שהוגש נגד העורר, בפברואר 1994, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, הואשם העורר בעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בגניבה בידי מנהל ובקשירת קשר לביצוע פשע. במהלך החקירה, שנפתחה נגדו בשנת 1989, שהה העורר בשוויץ, לשם העתיק את מקום-מגוריו עוד בשנת 1981. משהוגש נגדו כתב האישום, ייפה העורר את כוחם של עורכי-דין לייצוגו (תחילה מינה את סניגורו הראשון, וכעבור זמן מינה את עו"ד פנחס רובין). אך העורר עצמו נמנע מלחזור ארצה במשך יותר מארבע שנים (עד ליום 12.3.98), כשהיעדרו מעכב את פתיחת משפטו. 3. במהלך עיונו בחומר החקירה הוברר לסניגורו (הקודם) של העורר, כי חלק מחומר החקירה, המצוי בידי המשיבה, לא הועמד לעיונו. במענה לפנייתו הסבירה באת-כוח המשיבה, כי המדובר בחומר חקירה שמן הראוי היה להוציא לגביו תעודת-חיסיון, אלא שבשל תקלה לא פנתה הפרקליטות, לפני הגשת כתב האישום, אל שר המשטרה בבקשה להוצאת התעודה. מעת שנתגלתה התקלה, הוסיפה הפרקליטה, הריהי פועלת להטלת החיסיון, ובהסתמכה על הנמקה זו סירבה לאפשר לסניגור לעיין בחומר. ביום 20.7.94 (כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום) חתם שר המשטרה, מכוח סמכותו לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, על תעודת חיסיון. על-פי תוכנה (המפורט) של התעודה הוטל בה חיסיון על מידע הנוגע לאמצעים ולשיטות, בהם נקטה המשטרה בחקירת הפרשה נשוא כתב האישום שהוגש נגד העורר, או הנוגע לזהותם של אנשים שסיפקו למשטרה מידע אודות העבירות בהן הואשם העורר. בתעודה נקבע, כי "גילוי מידע זה או מסירתו יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עלולים לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה וביכולתה להביא עבריינים לדין". 4. גם לאחר הוצאתה של תעודת החיסיון, שב הסניגור ותבע מן המשיבה לאפשר לו לעיין בכל חומר חקירה שטרם נמסר לעיונו. בהסתמכה על תעודת החיסיון דחתה באת-כוח המשיבה את בקשתו האמורה. עם זאת ציינה, כי "תוכנן הכללי של הראיות החסויות עולה בקנה אחד עם החומר שהוצג לעיון ההגנה". הסניגור ביקש לעיין גם בחליפת מכתבים, בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ, בדבר האפשרות שהעורר יוסגר לישראל. אף שתעודת החיסיון לא התייחסה לחומר זה, סירבה באת-כוח המשיבה לאפשר לסניגור לעיין בו, בנימוק שחליפת המכתבים האמורה אינה בגדר "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. משסורבו בקשות סניגורו הקודם - ובעוד העורר עצמו ממשיך לשהות בחוץ-לארץ - הגיש סניגורו הנוכחי (עורך-דין רובין), בשמו, עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5372/94), בה ביקש לצוות על המשיבה להעמיד לעיונו את חומר החקירה הנוסף "בין אם הוא מחוסה בתעודת חיסיון ובין אם לאו". בדחותו עתירה זו (ביום 30.1.95) קבע בית המשפט, "שהפורום המתאים לדיון בקבלת חומר החקירה והחיסיון שבגדרו, גם לפני שהמשפט ייקבע לדיון, הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שיהיה רשאי לדון בעניין זה גם בעוד העותר שוהה מחוץ לגבולות המדינה; והוא - מבלי לגרוע מזכות המדינה לטעון בגדר ההליך הפלילי עצמו כל טענה הנוגעת לשהותו של העותר בחו"ל". 5. בעקבות פסק-דין זה (ולשם דיוק, כארבעה חודשים לאחר מכן) פנה הסניגור המלומד לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, בבקשה כי בית המשפט יורה למשיבה להתיר לו לעיין בכל חומר החקירה שטרם הועמד לעיונו, לרבות - ובעיקר - בחומר החקירה שלגביו ניתנה תעודת החיסיון. עיקר טענתו בנושא החיסיון היה, כי במועד הגשתו של כתב האישום קמה לעורר זכות לעיין בכל חומר החקירה; וכי תעודת החיסיון, שהוצאה לאחר מועד זה, אין כוחה יפה לשלול זכות זאת. בהסתמכו על האמור בע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל (פ"ד מו(5) 8), וברע"פ 4746/94 דאוד נ' מדינת ישראל (תק-על 94(3) 1660), טען הסניגור, כי הגבלת זכות העיון של נאשם בחומר חקירה הנוגע לאישום שהוגש נגדו, מחמת חיסיון שהוטל על החומר והמונע את גילויו ומסירתו, מותנית בקיומה של תעודת חיסיון שהוצאה כדין והמועמדת לעיונו של הנאשם כחלק מחומר החקירה הגלוי. מכאן ביקש להסיק, שפועלה של תעודת חיסיון שהוצאה לאחר מועד הגשתו של כתב האישום הוא רק מיום הוצאתה ואילך (משמע כי בכוחה להגביל את זכות העיון של הנאשם רק בחומר חקירה חדש שהגיע לרשות התביעה), אך אין לה תחולה למפרע, ולפיכך אין בכוחה לגרוע מזכותו של הנאשם (זכות שכבר נקנתה לו) לעיין בחומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה מצוי ברשות התביעה. 6. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בהחלטתו נקבע, שעם הגשת כתב האישום אכן קמה לעורר זכות לעיין בחומר החקירה שהיה בידי התביעה במועד זה, וכן, שכל עוד לא היתה בידה תעודת חיסיון ערוכה וחתומה כדין, לא היתה התביעה רשאית למנוע מן הסניגור את העיון בחומר חקירה בטענת חיסיון. עם זאת דחה בית המשפט את טענת הסניגור, כי לתעודת החיסיון, שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום, אין כל נפקות ביחס לחומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה ברשות התביעה. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי "בטלותו של צו חיסיון מאוחר, אינה עניין אוטומטי", וכי במסגרת ההכרעה בשאלת החלתו של חיסיון כזה "מן הראוי לבחון את משמעות האיחור ופגיעתו ביכולת הנאשם להתגונן". בית המשפט סבר, כי מפרשות סיקסיק ו דאוד - עליהן סמך הסניגור - לא מתבקשת מסקנה אחרת; וכי, על כל פנים, בהנחיית פסק הדין בעניין סיקסיק , בדבר חובת התביעה לדאוג להוצאתה של תעודת חיסיון קודם להגשת כתב האישום, יש לקרוא מספר סייגים, שהעיקרי שבהם (והיחידי הנוגע לענייננו) הוא, כי איחור בהוצאתה של תעודת חיסיון לא יפגע בתחולתה למפרע, "אלא אם כן עלול האיחור לגרום עיוות-דין לנאשם או להקשות על דרכי ההתגוננות שלו". המפתח להכרעה בדבר תוקפה של תעודת חיסיון שהוצאה באיחור, הטעים השופט, נעוץ בשאלה "אם היה או לא היה בהוצאת צו חיסיון מאוחר כדי לגרום עיוות-דין לנאשם, או לפגוע בהגנתו"; שכן, יש לראות "בהוצאה מאוחרת של צו חיסיון שלא הזיקה לנאשם ולא פגמה בהגנתו משום שגיאה טכנית שאין לה משמעות המצדיקה את ביטול תוקף הצו". יצוין, כי בפרשתו של העורר - שהיעדרותו הממושכת מן הארץ ממילא עיכבה את פתיחת משפטו - לא היה שמץ של יסוד להניח, כי הוצאתה המאוחרת של תעודת החיסיון פגעה בהגנתו. השופט המלומד נהג בבקשה שלפניו כבעתירה לגילוי ראיה חסויה, כמשמעה בסעיף 46 לפקודת הראיות, ועיין בחומר החקירה שעליו הוטל החיסיון. מסקנתו היתה, כי הטלת החיסיון אכן היתה דרושה להבטחת האינטרס הציבורי החשוב, שלשמו (על-פי האמור בתעודת החיסיון) החליט השר להורות על החיסיון. כן קבע, כי הסתרת החומר החסוי מעיני העורר "אינה יכולה, כלל ועיקר, להיות מכשלה על דרך הגנתו". משהתייחס, בהקשר זה, לתיאור תוכנו של החומר החסוי, ציין השופט, שבכל הנוגע לפרטי מידע וראיה הנוגעים לנסיבות המתוארות בכתב האישום, "אין לך פרט של תוכן המצוי בחומר החסוי שאינו כלול בחומר הגלוי"; וכי, מעבר לכך, "יש בחומר החסוי [רק] פרטי מידע סובבים הנוגעים לשיטת איסוף חומר החקירה, זהות מוסר מידע ונסיבות מסירת המידע, שהם לוז ועיקר החיסיון". משנדרש, להלן, לבקשתו החלופית של העורר, לקבלת תיאור כללי של תוכן הראיות, שב השופט והתייחס לתיאור שהובא בהחלטה וקבע, כי גם בידו לא עלה למצוא תיאור כללי מספק יותר מזה שהוצג על-ידיו. גם ביחס לחומר עליו לא חלה תעודת החיסיון (ההתכתבות בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ) קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה, כי חומר זה אינו בגדר "חומר חקירה", ומכאן שחובת הגילוי, המוטלת על התביעה מכוח סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אינה חלה עליו. 7. נגד החלטה זו מופנה הערר שלפנינו. עד שאתייחס לשאלות שערר זה מעורר, אבקש להתעכב מעט על קורותיו הדיוניות. עם הגשתו לבית המשפט (ביום 24.1.96) נקבע הערר, כמקובל, בפני השופט התורן כדן-יחיד. בדיון שהתקיים (ביום 31.1.96) לפני חברי הנכבד, השופט חשין, התעוררה השאלה, אם הוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, המעניקה זכות ערר על החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה, חלה גם על חומר חקירה אשר הוצאה בגינו תעודת חיסיון. השופט חשין סבר, כי שאלה עקרונית זו - שבהכרעתה תלוי עצם קיומה של סמכות בית המשפט לדון בערר - ראוי לה כי תובא להכרעה בפני הרכב. בעקבות החלטתו - בגדרה מנה השופט חשין מספר שאלות נוספות, העשויות להצריך הכרעה בערר - הורה כבוד הנשיא שהערר יידון בפנינו. ביום 25.2.96 הורינו לבאי-כוח הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, על מנת שלאחר העיון בסיכומים נשוב ונזמן אותם לטיעון משלים קצר על-פה. על-פי האמור בהחלטתנו, בה קבענו את סדר הטיעון ואת המועדים להגשת הסיכומים, אמורים היינו לקבל את אחרון כתבי הסיכום לא יאוחר מיום 12.5.96. אך לבקשותיהם המוסכמות של הפרקליטים, שחזרו והודיעו כי הם נושאים ונותנים ביניהם בדבר האפשרות לסיים בהסכמה את משפטו של העורר, הארכנו, שוב ושוב, את המועדים להגשת כתבי-סיכומיהם ככל שביקשו. לבסוף, ומשלא הגיעו לכלל הסכמה, הגישו את סיכומי הטענות שבכתב, וביום 28.9.98 שמענו את טיעוניהם המשלימים. בשל שגגה המתין התיק לכתיבת חוות-דעתי הרבה מעבר לזמן הראוי. כבר נזכר, כי ביום 12.3.98 חזר העורר ארצה; וביום 23.3.98 קבע בית המשפט המחוזי את הערבויות שעל העורר להפקיד להבטחת התייצבותו למשפטו. בדיעבד ברי לי, שהשהיית החלטתי עיכבה, במספר חודשים נוספים, את תחילת בירורו של המשפט לפני בית המשפט המחוזי, שמאז הגשת כתב האישום (בפברואר 1994), וכל עוד נעדר העורר מן הארץ, לא ניתן היה לקבעו לבירור. על התקלה שגרמה לעיכוב נוסף זה הנני מתנצל. 8. עיקרו של הערר, כאמור, סב על השאלה, אם תעודת חיסיון שהוצאה לאחר הגשתו של כתב האישום, עשויה לחסות על פני חומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה בידי התביעה. הסניגור חזר וטען לפנינו, ככל שכבר עשה לפני בית המשפט המחוזי, כי משקמה לנאשם (עם הגשת כתב האישום נגדו) זכות עיון בחומר החקירה, שוב אין בכוחה של תעודת חיסיון שהוצאה במועד יותר מאוחר להגביל זכות זאת. הסניגור חזר ותמך את יתדותיו בפרשות סיקסיק ו דאוד , מהן ביקש להעלות שהגבלת זכות העיון של נאשם בחומר חקירה מותנית בקיומה של תעודת חיסיון שהוצאה כדין והמועמדת לעיונו של הנאשם כחלק מחומר החקירה הגלוי. בפרשתו של העורר, כזכור, חתם שר המשטרה על תעודת החיסיון רק כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום; ותעודה כזאת - לטענת הסניגור - אין כוחה יפה לגרוע מזכות העיון בחומר חקירה, שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה מצוי בידי המאשימה. באת-כוח המשיבה, שחלקה על עמדה זו, השיבה לטענות הסניגור לגופן. עם זאת, חזרה לפנינו על טענת הסף, שהעלתה בפתח הדיון לפני השופט חשין, לאמור, כי הוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, המעניקה זכות ערר על החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה, אינה חלה על החלטה לגילוי חומר חקירה שהוצאה בגינו תעודת חיסיון. בקשת העיון שהגיש העורר, ואשר נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, התייחסה (בעיקרה) לחומר חקירה שהוצאה לגביו תעודת חיסיון. על החלטה כזאת אין זכות ערר, ומכאן שדין הערר (לפחות בעיקרו) להידחות על הסף. הסניגור השיב לטענת הסף בשתיים: ראשית, טען, כי הוראת סעיף 74(ה) לחוק אינה מבחינה, לעניין זכות הערר, בין החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה חסוי לבין החלטה בבקשה לעיון בחומר חקירה גלוי. שנית, ולחלופין, הוסיף, כי בענייננו שאלת ההבחנה הנטענת אינה מתעוררת; שכן בקשתו לפני בית המשפט המחוזי לא היתה להסרת החיסיון, שהטיל שר המשטרה על חלק מחומר החקירה, אלא לעיון בחומר שהוכרז כחסוי, כשנימוקו לכך הוא שתעודת החיסיון הוצאה לאחר חלוף המועד שבו מותר היה להוציאה, ולפיכך הריהי בטלה מעיקרה וחסרת כל נפקות. לשיטתו, טענה בדבר בטלותה של תעודת חיסיון רשאי נאשם להעלות במסגרת בקשתו לעיון בחומר חקירה, לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, ועל ההחלטה בטענה זו נתונה לו זכות ערר. אני סבור, כי הדין עם המשיבה בטענתה, שלעורר כלל לא עמדה זכות לערור על ההחלטה. אך לפנים מצורכי ההכרעה בערר גופו, ובמסגרת טעמיי לדחיית תשובתו החלופית של בא-כוח העורר לטענת הסף, אדרש גם לשאלה המהותית, בה נחלקו הצדדים, בדבר תוקפה ונפקותה של תעודת חיסיון שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום. 9. על-פי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, משהוגש כתב-אישום בפשע או בעוון, קמה לנאשם זכות לעיין "בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת". סעיף 74(ב) מורה כי נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שלפניו הואשם, "להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו". ועל החלטת בית המשפט בבקשה כזאת ניתן, לפי סעיף 74(ה), "לערור לפני בית המשפט שלערעור". השאלה הראשונה בה הננו נדרשים להחליט היא, אם הזכות לערור על החלטת בית המשפט בבקשת נאשם לעיון בחומר חקירה חלה אף במקום בו מניעת זכות העיון מן הנאשם נובעת מקיומו של חיסיון. בא-כוח העורר, כאמור, טען, כי לשאלה זו יש להשיב בחיוב; ואני סבור, כי יש להשיב עליה בשלילה. ראשית, לנוכח הוראתו המפורשת של סעיף 78, רישה, לפקודה, כי "הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין"; ושנית, לנוכח האמור בסעיף 74(ו) לחוק, כי בהוראות סעיף 74 "אין כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-"; ועניינו של פרק ג' לפקודת הראיות הוא בראיות חסויות. מכל אחת משתי ההוראות הללו - לא כל שכן משילובן - מתחייבת המסקנה, כי לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ולדינים המסדירים את נושא העיון בראיות חסויות, אין ולא כלום (ראו, בהקשר זה, את דברי חברי, השופט חשין, בבש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי , פ"ד נ(3) 309, בעמ' 316, וכן את החלטתי בבש"פ 8401/96 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל [לא פורסמה]). על יסוד ההבחנה האמורה קבע השופט זמיר, בבש"פ 2481/96 רבינק נ' מדינת ישראל (דינים-עליון נב 499), כי במסגרת סעיף 74 לחוק אין נאשם יכול לבקש לעיין ב"חומר סודי", וכי על דחיית בקשתו לעיון בחומר זה לא עומדת לו זכות ערר: כדבריו (בפיסקה 5 להחלטה): "המסקנה היא שהחומר המבוקש הינו עדיין, מבחינת העורר, חומר סודי. אי לכך, כפי שנקבע בסעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי, חומר זה אינו נכלל בחומר החקירה שלפי סעיף 74 לחוק העורר זכאי לעיין בו. הערר לבית המשפט על סירוב לאפשר עיון בחומר, לפי סעיף 74 לחוק, כוחו יפה ככל שהוא נוגע לחומר חקירה, כמשמעותו בסעיף זה. אין כוחו יפה כדי לשמש בידי העורר דרך עוקפת אל חומר שאינו נתפס על-ידי סעיף 74 לחוק". 10. בקשה לעיון בחומר חקירה, שהוצאה בגינו תעודת חיסיון, אינה אלא עתירה לגילוי ראיה, כמובנה בסעיף 46 לפקודת הראיות. והלכה פסוקה היא, כי דינה של החלטה בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, שהדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על הכרעת הדין (ראו: בג"ץ 777/89 חמד נ' שר המשטרה , פ"ד מד(3) 835, 839; ובג"ץ 5274/91 חוזה נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 724, 726). אין בכך כלום, שעתירה לגילוי ראיה אינה מתגדרת בטענה (לפי סעיף 45 סיפה), "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שלא לגלותה", אלא מעגנת את עצמה בהשגות על סמכותו של השר, או על סבירות החלטתו, להטיל את החיסיון. מעת שהוצאה תעודת חיסיון, הדרך היחידה הפתוחה בפני נאשם המבקש לעיין בחומר שהתעודה אוסרת את מסירתו, היא הגשת עתירה לגילוי הראיה. במסגרת הדיון בעתירה כזאת, בין שהוגשה לפני תחילתה של פרשת הראיות ובין שהוגשה במהלכו של המשפט, רשאי הנאשם להעלות כל טענה שבכוחה (אם תתקבל) לשכנע את בית המשפט להיענות לבקשתו ולחייב את המדינה לגלות לו את החומר החסוי. דין החלטתו של בית המשפט בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, בנושא קבילותן של ראיות, וסעדו האפשרי היחיד של הנפגע מהחלטה כזאת הוא הגשת ערעור על הכרעת הדין שתינתן במשפט, אם וכאשר תקים לו ההכרעה זכות ערעור. ודוקו: סיווגה של עתירה לגילוי ראיה, בתורת שכזאת, איננו נגזר מן הכותרת המתנוססת בראשה, או מסוג הטענות עליהן היא נסמכת. יפים לכאן דברי המשנה לנשיא אלון בפרשת חמד (בג"ץ 777/89 הנ"ל), בעמ' 839-838: "העתירה שלפנינו מכוונת אמנם, להלכה, נגד החלטתו של שר המשטרה להוציא את תעודת החיסיון, אך למעשה אין העתירה אלא ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לגלות את הראיה בדבר מקום התצפית. לפנינו איפוא ערעור על החלטת ביניים במשפט פלילי...". 11. בתשובתו החלופית לטענת המשיבה, שבהיעדר זכות ערר דין הערר להידחות על הסף, טען הסניגור המלומד, כזכור, כי תעודת החיסיון בפרשתו של העורר - באשר הוצאה רק לאחר הגשת כתב האישום - הריהי בטלה מעיקרה. לדידי, גם בקשה לעיון בחומר חקירה שיש לגביו תעודת חיסיון, הסומכת על היותה של התעודה בטלה מעיקרה, אף היא בגדר עתירה לגילוי ראיה, שההחלטה בה אינה מקימה זכות ערר. עם זאת, ולפנים מצורכי ההכרעה, אתייחס לטענת הסניגור, כי דבר בטלותה של תעודת חיסיון, שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום, נלמד מהנחיות בית המשפט בפרשות סיקסיק (ע"פ 1152/91 הנ"ל) ו דאוד (רע"פ 4746/94 הנ"ל). דעתי היא, כי גם טענה זו יש לדחות. בפרשת סיקסיק עמד בית המשפט על חובת התביעה לכבד, כראוי, את זכות העיון בחומר החקירה הנתונה לנאשם לפי סעיף 74(א). בעמדו על הזיקה, בין זכות העיון של הנאשם לבין חובת הגילוי המוטלת על התביעה, הטעים השופט חשין בפסק-דינו: "ככל שהבנתי מגעת, תופשת חובת הגילוי האמורה בסעיף 74 לחוק אלא אם בעת העיון מתקיים אחד מתנאים אלה האמורים בסעיף 78 לחוק, ובענייננו - אם בחומר החקירה גופו מצויה תעודת חיסיון שנערכה ונחתמה כדין" (בעמ' 21, שם ). ולהלן (בעמ' 22) הוסיף: "התביעה חטאה איפוא לחובתה כלפי הנאשמים בכמה וכמה עניינים: ראשית לכול, בכך שלא כללה בחומר החקירה תעודת חיסיון על-פי דין לפני הגשת כתב האישום לבית המשפט...". להטעמת החשיבות אותה מייחס בית המשפט להנחיותיו לתביעה, בפרשת סיקסיק , נקט הנשיא שמגר - בפרשת דאוד - לשון אזהרה. כדבריו ( שם ): "אני שב ומדגיש - ואף מזהיר - כי מחובת התביעה לנהוג לפי הקווים אשר אותם התווינו בפרשת סיקסיק ..., וכי סטיה מן הקיום הקפדני של כללים אלה הפוגעת בהגנת הנאשם, עלולה להביא למסקנות לגבי תקינות ההליכים". 12. מפרשת סיקסיק אכן נובע, שהגשת כתב-אישום מטילה חובה על התביעה להעמיד לעיון הנאשם את כל חומר החקירה הנוגע להאשמתו המצוי בידה. חובת הגילוי אמנם אינה תופשת לגבי "חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין", כמשמעו בסעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי. אך הנטל להראות שחובת הגילוי אינה חלה רובץ על התביעה, ומקום בו מבקשת התביעה להשתחרר מחובת הגילוי בטענת חיסיון, אין היא יוצאת ידי חובתה אלא בהצגתה של תעודת חיסיון ערוכה וחתומה כדין. הואיל וזכות העיון בחומר החקירה עומדת לנאשם מעת שהוגש נגדו כתב האישום, מוטל על התביעה להצטייד בתעודת החיסיון הדרושה לה מבעוד מועד, היינו לפני הגשת כתב האישום, ולכלול את התעודה במסגרת חומר החקירה הגלוי, בו יורשה הנאשם לעיין. אך מן ההנחיות לתביעה, שנכללו בפרשת סיקסיק , לא נובע - אף לא בעקיפין - כי תעודת חיסיון שהוצאה לאחר הגשת כתב האישום הינה חסרת תוקף ביחס לחומר חקירה שבמועד הגשת כתב האישום כבר היה מצוי בידי התביעה. ואזהרת הנשיא שמגר, בפרשת דאוד , אך מחזקת מסקנה זו. הלוא בדבריו הטעים הנשיא, כי "סטיה מן הקיום הקפדני של כללים אלה הפוגעת בהגנת הנאשם, עלולה להביא למסקנות לגבי תקינות ההליכים". ללמדך: לא כל סטיה מן הכללים, אלא רק סטיה הפוגעת בהגנת הנאשם ; ואף סטיה הפוגעת בהגנת הנאשם רק עלולה להביא למסקנות לגבי תקינות ההליך, ולא בהכרח תביא למסקנות כאמור. אכן, הטלת חיסיון בדיעבד על חומר חקירה, שבמועד הגשת כתב האישום נחשב כחומר חקירה גלוי, ושלנאשם כבר קמה לגביו זכות עיון, אינה עניין של מה בכך; ובשיקולי החלטתו, אם לקיים בעינו חיסיון כזה או להסירו, רשאי בית המשפט להתחשב (כדי משקלם הראוי) גם בנתונים אלה. אך האיחור בהוצאת התעודה, כשלעצמו, אינו גוזר את דינו של החיסיון לבטלות. הלוא ייתכן שהחיסיון אכן נדרש להגנתו של אינטרס ציבורי חשוב, ושאך מתוך שגגה ("שגיאה טכנית", כלשון השופט המלומד) לא דאגה הרשות החוקרת להוצאתה, מבעוד מועד, של תעודת חיסיון. על מה ולמה יורה בית המשפט להתעלם מן החיסיון, גם אם נוכח לדעת, שהאיחור בהוצאת התעודה לא הפר את האיזון בין העניין הציבורי, שהחיסיון נועד להגן עליו, לבין צורכי הגנתו של הנאשם?! כשם שההכרעה בשאלה, אם להורות על גילויה של ראיה חסויה, מחייבת איזון והעדפה בין אינטרסים מנוגדים, של הציבור מזה ושל הנאשם מזה, כך אף ההכרעה בשאלה, אם איחור בהוצאתה של תעודת חיסיון צריך להשפיע על קיומו בעינו של החיסיון, חייבת להתבסס על בחינת נסיבותיו של המקרה הנתון. כך עשה בית המשפט המחוזי בענייננו, ויפה עשה; שאילו שעה לבקשת העורר והכריז על בטלות החיסיון, מחמת האיחור בלבד ומבלי לבחון את המשמעות שניתן וראוי לייחס לו, על רקע כל יתר הנתונים והנסיבות, אפשר שהיה מציב את המדינה בפני הצורך "לבחור בין רעה גדולה לבין רעה גדולה הימנה" (כלשון השופט חשין, בפרשת אזולאי [בש"פ 3447/96 הנ"ל], בעמ' 319): ויתור על האישום, או השלמה עם פגיעה אפשרית בעניין הציבורי שהחיסיון נועד להגן עליו. לכך, כפי שהראה השופט בנימוקים נכוחים, לא היה כל צידוק. 13. הסניגור טען, כי האיחור בהוצאתה של תעודת החיסיון בפרשתנו נבע מרשלנותה של התביעה. כל עוד לא היתה בידה תעודת חיסיון, דחתה ללא יסוד את בקשות סניגורו הקודם של העורר, לעיון בחלק מחומר החקירה, בטענה שהחומר טעון חיסיון; ומשהשיגה, לאחר כחמישה חודשים, את תעודת החיסיון, לא ניסתה אף לתרץ את העיכוב. מנהגה של התביעה, טען, מעורר חשש שאם לא ילמדנה בית המשפט לקח, בכך שיסרב ליתן תוקף לתעודה, תוסיף לזלזל בחובת הגילוי המוטלת עליה. לבל תצא חוטאת נשכרת, סבור הסניגור, על התביעה לשאת בתוצאות מחדליה. אינני סבור כי עלה בידי הסניגור להראות, כי התביעה הכללית נוהגת לזלזל כולי האי בקיום חובת הגילוי המוטלת עליה כלפי נאשמים, עד שלתיקון המצב מוטל על בית המשפט לנקוט אמצעים שיהיה בהם כדי לחנך את התביעה לקיום חובותיה. אכן נראה, שבמקרה הנדון - אפשר בשל תחושת "היעדר הדחיפות" שהכתיבו הנסיבות - חדלה התביעה מהשגת תעודת החיסיון מבעוד מועד ואף לא בתוך זמן סביר. אך ממקרה חריג זה אין כל יסוד להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגבי הכלל. שאלה לא פשוטה היא, אם בטרם השיגה את תעודת החיסיון, היתה התביעה רשאית לדחות את בקשת הסניגור לעיון בחומר, בנימוק שעומדת להינתן לגביו תעודת חיסיון. לכאורה התשובה לשאלה זו היא בשלילה (השוו: ע"פ 1335/91 פאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 120, בעמ' 129). אך אילו ביקש העורר צו-עיון בחומר החקירה, בטרם הוצאה תעודת החיסיון, לא מן הנמנע, לדעתי, כי בנסיבות העניין נוטה היה בית המשפט לקצוב לתביעה ארכה מסוימת להשגת התעודה. אך שאלה זו אינה מצריכה הכרעה בפרשתנו ואוכל להניחה לעת מצוא. 14. דחיית חלקו העיקרי של הערר על הסף מותירה לדיון את שני חלקיו האחרים: דחיית בקשתו של העורר למתן "תיאור כללי" של החומר החסוי ודחיית בקשתו לעיון בחליפת המכתבים, בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ, בנושא הסגרתו של העורר לישראל. בשני העניינים הללו הייתי מאמץ את טעמיו של בית המשפט המחוזי מבלי להוסיף עליהם דבר. משנוכח השופט, על יסוד עיונו בחומר החסוי, כי לא ניתן למסור לגביו תיאור נוסף, מעבר לאמור בתעודת החיסיון, למה שמסרה התביעה ולמה שנכלל בהחלטתו, אינני רואה יסוד לפקפק בצדקת מסקנתו. כן מקובלים עליי הטעמים שעל יסודם קבע השופט, כי חליפת המכתבים בנושא הסגרתו של העורר, אינה בגדר חומר חקירה. 15. מן הטעמים שפורטו, הייתי דוחה את הערר. חלקו העיקרי יידחה על הסף, ויתר חלקיו יידחו לגופם. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אנכי מצטרף להחלטתו של חברי השופט מצא ולהתנצלות על העיכוב במתן ההחלטה. יחד עם זאת, הנני מבקש להעיר ההערות הבאות: א. גם לדידי, בקשה לעיון בחומר חקירה שהוצאה לגביו תעודת חסיון, משקפת, למעשה, עתירה להסרת החסיון; שהרי כל עוד תעודת החסיון בתוקפה - אין מקום לעיון. בבקשה כזו יש לדון, איפוא, כאילו היתה מלכתחילה עתירה להסרת חסיון. כך הם פני הדברים כאשר תעודת החסיון מוצאת לפני הגשת כתב האישום; וכך הם פני הדברים, כאשר מדובר בתעודת חסיון שהוצאה במועד מאוחר יותר. הכותרת "בקשה לעיון בחומר חקירה", אינה משנה את אופיה האמיתי של הבקשה. ב. תעודת חסיון תופסת ומחייבת ממועד הוצאתה; ואין נפקא מינה אם הוצאה לפני הגשת כתב האישום או בשלב מאוחר יותר. אכן, משהוגש כתב האישום, זכאי הנאשם לעיין בחומר החקירה. ברם, זכות זו כפופה לקיומה של תעודת חסיון. משמוצאת תעודה כזו - יהיה מועד הוצאתה אשר יהיה - המבקש לעיין בחומר החסוי, חייב לטפל תחילה בהסרת החסיון; ואין נפקא מינה מה טיבן של הטענות שהוא מעלה לתמיכת בקשתו: אם טענות כנגד החסיון לגופו ואם טענות כנגד תוקפה של התעודה. ג. לא הוצאה תעודת חסיון לפני הגשת כתב האישום ובית המשפט מתבקש לעכב את העיון בחומר חקירה בטענה כי עומדים להגיש כזאת, שמור לבית המשפט שיקול דעת אם להיענות לבקשת העיכוב. הדעת נותנת, שבית המשפט יכריע בענין זה, תוך שמירת איזון בין זכותו של הנאשם לדיון הוגן לבין זכות החסיון השמורה לציבור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א' מצא. ניתנה היום, ה' באב תשנ"ט (18.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96006870. F08

[ "בג\"ץ 5372/94", "בג\"ץ 777/89", "ע\"פ 1152/91", "רע\"פ 4746/94", "ע\"פ 1335/91" ]

8,759

3,222

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 95 / 4146 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים: עזבון המנוחה לילי דנקר ז"ל ואח' נגד המשיבים : 1. אמיר דרורי-מנהל רשות העתיקות 2. רשות העתיקות 3. שר החינוך והתרבות 4. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי החלטה כדי להכין את העתירה לדיון בפני הרכב מתבקשים בזה המשיבים כדלקמן: 1. המשיבים 3 ו4- מתבקשים להגיש תצהיר תשובה לעתירה תוך 45 ימים. 2. המשיבים 1 ו2- רשאים, אם יראו לנכון, להגיש תצהיר משלים תוך 45 ימים. 3. עם קבלת התצהירים כאמור, אקבע מועד לדיון בעתירה. ניתנה היום, כ"א באייר תשנ"ז (28.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95041460. I08

[ "בג\"ץ 95" ]

8,761

3,418

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 95 / 4146 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : עזבון המנוחה לילי דנקר ז"ל ואח' נגד המשיבים : 1. אמיר דרורי-מנהל רשות העתיקות 2. רשות העתיקות 3. שר החינוך והתרבות 4. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לתיקון פרוטוקול בשם העותרים: עו"ד ד. גרצולין בשם המשיבים: עו"ד ת. מוסקוביץ החלטה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה אני מתירה את התיקון הראשון שהתבקש בלבד. ניתנה היום, כ"ח בסיון תשנ"ז (3.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95041460. Q10

[ "בג\"ץ 95" ]

8,762

21,916

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4146/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן העותר ים: 1. עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל 2. חברת החלקות 164, 296 בגוש 6665 בע"מ נגד המשיבים : 1. מנהל רשות העתיקות 2. רשות העתיקות 3. שר החינוך והתרבות 4. היועץ המשפטי לממשלה תאריך הישיבה: ט"ז באלול תשנ"ח (7.9.98) בשם העותרים: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים 1-2: עו"ד יורם בר-סלע, עו"ד תומר מוסקוביץ בשם המשיבים 3-4: עו"ד אסנת מנדל פסק-דין השופט י' זמיר : 1. חלק גדול מן השטח של כפר שמריהו, השוכן מצפון לתל-אביב, הוכרז אתר עתיקות, תחילה לפי פקודת העתיקות ולאחר מכן לפי חוק העתיקות, התשל"ח1978-. משהוכרז שטח כאתר עתיקות, חלים על האתר, מכוח החוק, איסורים שונים. בין היתר, אסור לבנות בשטח ללא היתר מאת מנהל רשות העתיקות. ברור, אם כן, שמבחינת הבעלים של השטח, ההכרזה על השטח כאתר עתיקות פוגעת בקניין, הן מבחינת האפשרות לעשות שימוש בשטח כמנהג בעלים והן מבחינת השווי של השטח בשוק החופשי. העותרים הינם בעלים של חלקת מקרקעין בכפר שמריהו (להלן - המגרש). המגרש נכלל בשטח שהוכרז אתר עתיקות. לטענתם, החוק אינו מתיר להכריז על שטח כאתר עתיקות, אלא אם נתגלו בו עתיקות. אך במגרש לא נתגלו עתיקות, וכך גם בחלקות אחרות בכפר שמריהו. כיוון שכך, הם מבקשים לבטל את ההכרזה, לגבי כל כפר שמריהו או, לחלופין, לגבי המגרש. וזאת השאלה העיקרית שבפני בית המשפט: האם, כטענת העותרים, אין להכריז על שטח כאתר עתיקות אלא אם נתגלו בו עתיקות? הדין 2. ארץ-ישראל היא, כידוע, ברוכת עתיקות. לכן ראה המחוקק המנדטורי מקום לחוקק, כבר בשנת 1929, את פקודת העתיקות. פקודה זאת קבעה, בין היתר, כי מנהל מחלקת העתיקות בממשלת ארץ-ישראל יפרסם רשימה של מצבות היסטוריות ואתרים היסטוריים ( “a schedule of historical monuments and historical sites” ). ומהו אתר היסטורי? הפקודה הגדירה (בסעיף 1) לאמור: “’historical site’ means an area which the Director reasonably believes to contain antiquities or to be associated with important historical events”. משנקבע כי מקום מסויים הוא אתר היסטורי, אסור היה לכל אדם לחפור באותו מקום, לבנות עליו, לטעת בו עצים, או לבצע עבודות אחרות, ללא היתר מאת מנהל מחלקת העתיקות. ראו סעיפים 17 ו18- לפקודת העתיקות. הוראות נוספות של פקודה זאת הסדירו את הרישום של אתר היסטורי, הפיקוח עליו, הרכישה או ההפקעה שלו, ועוד. ביום 24.11.1944 התפרסמה בעתון הרשמי של ממשלת ארץ-ישראל (גליון מיוחד מס' 1375) רשימה של מקומות שהוכרזו מצבות היסטוריות ומקומות היסטוריים לפי פקודת העתיקות. בין היתר נכלל כפר שמריהו (בשטח של קילומטר מרובע) ברשימה זאת. כפי שצויין ברשימה, העתיקות בכפר שמריהו הם קברים חצובים. 3. לאחר הקמת המדינה הועברו הסמכויות של הנציב העליון לפי פקודת העתיקות לידי שר החינוך והתרבות. במקום מחלקת העתיקות בממשלת ארץ-ישראל קם אגף העתיקות והמוזיאונים במשרד החינוך והתרבות. הסמכויות של מנהל מחלקת העתיקות עברו לידיו של מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים. ביום 18.5.1964 פרסם מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים בילקוט הפרסומים (מס' 1091) רשימה חדשה לפי פקודת העתיקות. רשימה זאת ביטלה את הרשימה משנת 1944, וחזרה והכריזה על אתרים שונים כאתרים היסטוריים, ובהם גם כפר שמריהו, כשהיא מגדילה את השטח של אתר זה (בקילומטר מרובע נוסף). העתיקות באתר זה תוארו בהכרזה זאת כך: מערות קברים מן התקופה הרומית-הביזנטית. 4. בשנת 1978 שונה הדין. חוק העתיקות, התשל"ח1978-, ביטל (בסעיף 48) את פקודת העתיקות, וקבע תחתיה הסדר חדש בנוגע לעתיקות. אולם החוק החדש שומר על המשכיות עם ההסדר הקודם מבחינות רבות. בין היתר קובע החוק החדש (בסעיף 49(ב)) כי האתרים ההיסטוריים שפורסמו לפי פקודת העתיקות, ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, רואים אותם כאילו פורסמו לפי סעיף 28 לחוק זה. משמע, יש לראות את ההכרזה על כפר שמריהו (לרבות המגרש) כאתר עתיקות, שנעשתה לפי פקודת העתיקות בשנת 1944 ובשנת 1964, כאילו נעשתה לפי סעיף 28 לחוק העתיקות. 5. לאחר עשר שנים לערך, בחוק רשות העתיקות, התשמ"ט1989-, הוקמה רשות העתיקות. הרשות קיבלה את התפקידים והסמכויות שהיו קודם בידי אגף העתיקות והמוזיאונים, ומנהל הרשות בא במקום מנהל האגף. עם הקמתה של רשות העתיקות חלו שינויים בדפוסי הפעולה ובהיקף הפעילות בתחום העתיקות. כדברי מבקר המדינה (מבקר המדינה דו"ח שנתי 45, משנת 1995, עמ' 630): "מאז גדלה הרשות מאד, הן בהיקף החפירות שהיא מבצעת, הן בתקציבה ובהכנסותיה מביצוע חפירות והן במספר עובדיה". לעניין זה נאמר בתצהיר התשובה של רשות העתיקות, בין היתר, כך: "עם הקמת הרשות, ועל אף האמור בסעיף 49(ב) לחוק העתיקות, עושה רשות העתיקות מאמצים רבים להעביר את ההכרזות על שטחים כאתרי עתיקות שתוארו באמצעות נקודות ציון על מפה, להכרזות על גושים וחלקות, וזאת על מנת שניתן יהיה לרשום הערות על ההכרזות במרשם המקרקעין, המתנהל כידוע אך ורק ובשיטה הקדסטרית של גושים וחלקות". בהתאם לכך פורסמה בשנת 1992 רשימה חדשה לפי סעיף 28 לחוק העתיקות. רשימה זאת (ילקוט הפרסומים, 4023, מיום 9.7.1992) מתקנת את הרשימה משנת 1964: במקום נקודות ציון של אתרי העתיקות היא נוקבת במספרי הגושים והחלקות של אתרים אלה. כך היא עושה גם לגבי כפר שמריהו: היא נוקבת במספרי הגושים בכפר שמריהו, ובהם הגוש בו נמצא המגרש, וחוזרת ומתארת את העתיקות בגושים אלה כך: מערות קברים מן התקופה הרומית והביזנטית. כיום, אם כן, רוב השטח המאוכלס של כפר שמריהו, לרבות המגרש, מוכרז כאתר עתיקות מכוח הכרזה משנת 1964, שהחליפה הכרזה משנת 1944, ותוקנה בשנת 1992. העתירה והתשובה 6. העותרים מבקשים שתבוטל ההכרזה על השטח של כפר שמריהו או, לחלופין, ההכרזה על שטח המגרש כאתר עתיקות. ההכרזה, הם טוענים, ניתנה שלא כחוק. אמנם, לכאורה, סעיף 28 לחוק העתיקות מסמיך את המנהל של רשות העתיקות להכריז על כל מקום כאתר עתיקות. הנה כך אומר סעיף 28(א): "המנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות...". אולם, הם מוסיפים, המנהל אינו רשאי להכריז כי מקום כלשהו הוא אתר עתיקות אלא אם אותו מקום הוא אתר עתיקות כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. וזו ההגדרה: "'אתר עתיקות' - שטח המכיל עתיקות, שהמנהל הכריז עליו לפי סעיף 28(א)". מכאן למדים העותרים כי המנהל אינו רשאי להכריז על מקום כאתר עתיקות לפי סעיף 28(א) אלא אם הוא "שטח המכיל עתיקות". הם עושים הבחנה בין ההגדרה של אתר עתיקות בסעיף 1 לחוק העתיקות לבין ההגדרה של אתר היסטורי בסעיף 1 לפקודת העתיקות. בפקודת העתיקות (ראו לעיל פיסקה 2) אתר היסטורי היה שטח שלמנהל היה יסוד סביר להאמין ( “reasonably believes” ) שהוא מכיל עתיקות; ואילו בחוק העתיקות, אתר עתיקות הוא שטח "המכיל עתיקות". כיום, הם טוענים, ההגדרה מדברת על עובדה ולא על אמונה. לשון אחרת, לצורך הכרזה על אתר עתיקות, אין די בכך שהמנהל סבור, על יסוד השערות או מחקרים, שהשטח מכיל עתיקות, אלא נדרש כעניין שבעובדה שהשטח יכיל עתיקות. כעניין שבעובדה, אין מקום לקבוע כי שטח מכיל עתיקות, אלא אם בפועל נתגלו בו עתיקות. העותרים מסתמכים לא רק על לשון ההגדרה של אתר עתיקות בחוק העתיקות. הם מסתמכים גם על ההבדל בין הגדרה זאת לבין ההגדרה של אתר היסטורי בפקודת העתיקות. ההבדל מלמד, לשיטתם, כי המחוקק התכוון לשנות את הדין. עוד מסתמכים העותרים על חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק-היסוד קובע (בסעיף 3) את זכות הקניין כזכות יסוד. כלשון הסעיף: "אין פוגעים בקנינו של אדם". אמנם חוק-היסוד (לפי סעיף 10 לחוק) אינו פוגע בתוקפם של דינים שהיו קיימים קודם לכן, ובהם גם חוק העתיקות. אולם, כפי שנפסק, יש בו כדי להשפיע על הפירוש של דינים קודמים. לכן, גם אם פירוש ההגדרה של אתר עתיקות בחוק העתיקות אינו חד-משמעי, מן הראוי לפרש אותו, לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, באופן שיצמצם את הפגיעה בקניין. בהתאם לכך יש לומר כי רק אם נתגלו עתיקות בשטח, הלכה למעשה, רשאי מנהל הרשות להכריז על השטח כאתר עתיקות. בפועל לא נתגלו עתיקות במגרש. יתירה מזאת. ספק אם המגרש מכיל, מתחת לפני השטח, עתיקות. המשיבים עצמם אינם חולקים על כך. כך גם בחלקות נוספות בכפר שמריהו שהוכרזו אתר עתיקות. לפיכך, טוענים העותרים, יש לבטל את ההכרזה ככל שהיא חלה על חלקות אלה, לרבות המגרש. 7. המשיבים חולקים על העותרים. הם טוענים כי הדין המסמיך את מנהל רשות העתיקות להכריז על שטח כאתר עתיקות, כפי שהיה לפי פקודת העתיקות, נותר ללא שינוי לפי חוק העתיקות. אמנם ההגדרה של אתר עתיקות השתנתה מבחינה לשונית, אך היא לא השתנתה מבחינה מהותית. גם לפי חוק העתיקות, כמו לפי פקודת העתיקות, המנהל מוסמך להכריז על שטח כאתר עתיקות אף אם לא נתגלו בו עתיקות. חוקיות ההכרזות שנעשו לפי פקודת העתיקות 8. אפשר להשיב על טענת העותרים בשתי דרכים המובילות לאותה תוצאה. בדרך הראשונה אפשר להניח, לצורך הדיון, כי העותרים צודקים בטענה שחוק העתיקות שינה את הדין לגבי הסמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות: שלפי פקודת העתיקות היתה למנהל סמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות אם היה לו יסוד סביר להניח כי השטח מכיל עתיקות, גם אם טרם נתגלו עתיקות בשטח; ואילו לפי חוק העתיקות אין למנהל סמכות כזאת אלא אם השטח מכיל עתיקות, כלומר, אם בפועל נתגלו עתיקות בשטח. אם אמנם כך, מתעוררת השאלה מה הדין כיום, לפי חוק העתיקות, לגבי שטחים שהוכרזו אתרי עתיקות לפי פקודת העתיקות אף שלא נתגלו בהם עתיקות, מאז ועד היום. נקודת המוצא לתשובה מצוייה בסעיף 49(ב) לחוק העתיקות. סעיף זה קובע לאמור: "הרשימות של המצבות והאתרים ההיסטוריים שפורסמו לפי פקודת העתיקות ושהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק זה, רואים אותן כאילו פורסמו לפי סעיף 28 לחוק זה". סעיף זה מתייחס למגרש. הוא מתייחס גם להרבה חלקות אחרות בכפר שמריהו. הוא מתייחס לכל השטחים שהוכרזו כאתרי עתיקות לפי פקודת העתיקות במשך חמישים שנה, משנת 1929 ועד שנת 1978, ובהם מספר גדול ורב של חלקות. חלקות אלה, רובן ככולן, הוכרזו כאתרי עתיקות לא מפני שנתגלו בהן עתיקות, ולמרות שלא נתגלו בהן עתיקות. במשך השנים הרבות, מאז הוכרזו החלקות כאתרי עתיקות, נחפר חלק קטן מהן, אם לצורך ארכיאולוגי ואם לצורך בנייה. לעתים נתגלו בהן עתיקות; לעתים לא נתגלו בהן עתיקות. רוב החלקות עדיין לא נחפרו, ואין איש יודע לבטח אלו מהן וכמה מהן מכילות עתיקות. אך ברור שבסך הכל הן מכילות את רוב העתיקות שטרם נתגלו, אפשר לומר את פוטנציאל העתיקות בישראל, ובוודאי יידרשו עוד דורות של עבודת חפירה ומחקר עיוני כדי לגלות את האוצרות הטמונים בחלקות אלה. עכשיו, לפי הפרשנות של העותרים, יש לראות את החלקות האלה כאילו הוכרזו כאתרי עתיקות בניגוד לחוק העתיקות, משום שהוכרזו אתר עתיקות בלי שנתגלו בהן עתיקות, ולכן גם יש לבטל את ההכרזות, ככל שהן מתייחסות לחלקות אלה, ולפטור אותן מכל האיסורים שהוטלו על אתר עתיקות בחוק העתיקות. כך מבקשים העותרים לגבי המגרש. ואם הדין עם העותרים, בעקבותיהם יבואו, ללא ספק, אחרים רבים מספור, כל אחד והחלקה שלו. בכל החלקות האלה יהיו הבעלים רשאים, לפי הפרשנות של העותרים, לחפור ולבנות כרצונם, תוך סכנת הרס לעתיקות. האם לתוצאה קיצונית כזאת, אפשר לומר תוצאה הרסנית כל כך, התכוון המחוקק כאשר חוקק, בשנת התשל"ח1978-, את חוק העתיקות? תוצאה כזאת היא מהפיכה: היא הופכת סדרי בראשית בעולם העתיקות. הדעת נותנת שאילו התכוון המחוקק לחולל מהפיכה כזאת, היה עושה זאת בתרועות שופר, ולא בהחבא, באמצעות ניסוח מעורפל של אחת ההגדרות בחוק. לכל הפחות, הוא היה נותן לכוונה כזאת ביטוי בסעיף 28(א), הקובע את סמכות המנהל להכריז על מקום כאתר עתיקות. הוא יכול היה לומר, לדוגמה, כי המנהל רשאי להכריז כי מקום "שנתגלו בו עתיקות" הוא אתר עתיקות. אך המחוקק לא אמר זאת ולא דומה לזאת. גם לא גורם אחר שהיה מעורב בחקיקה: בהצעת החוק, בדברי ההסבר להצעת החוק, בדברים שנאמרו בעת הדיון בכנסת על הצעת החוק, ואף בחוק העתיקות עצמו, לא ניתן ביטוי לכוונה כזאת. אכן, הדעת נותנת כי בסעיף 49(ב) לחוק העתיקות לא היתה כוונה למחוקק לומר שכל החלקות באתרי העתיקות שטרם נתגלו בהן עתיקות, כמו המגרש בכפר שמריהו, יחדלו לפתע להיות אתרי עתיקות. להיפך. הדעת נותנת כי כוונת המחוקק בסעיף זה היתה לומר כי כל החלקות שהוכרזו אתרי עתיקות לפי פקודת העתיקות, אף שלא נתגלו בהן עתיקות, יחשבו כאתרי עתיקות גם לפי חוק העתיקות. כוונתו לא היתה אלא למנוע את הצורך לחזור ולפרסם מחדש, לפי סעיף 28 לחוק העתיקות, את הרשימה הארוכה של אתרים שהוכרזו לפי פקודת העתיקות. הוא לא התכוון לפגוע, ולא פגע, בחוקיות ההכרזות שנעשו לפי פקודת עתיקות. זהו הכלל הרחב. וכך הוא נקבע בסעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-: "ביטולו של דין אין כוחו יפה... להשפיע על פעולה קודמת של הדין המבוטל או על מה שנעשה לפיו". מכאן, שאם אדם מבקש לתקוף את החוקיות של הכרזת שטח כאתר עתיקות לפי פקודת העתיקות, כגון את החוקיות של הכרזת המגרש בכפר שמריהו כאתר עתיקות, עליו לתקוף את החוקיות לפי הדין שחל בעת ההכרזה, כלומר, לפי פקודת העתיקות. והרי לפי פקודת העתיקות אין ספק כי המנהל היה רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אף שלא נתגלו בו עתיקות, אם היה לו יסוד סביר להניח כי השטח מכיל עתיקות. סמכות ההכרזה לפי חוק העתיקות 9. הדרך השניה היא, להתמודד עם טענת העותרים, לפיה חוק העתיקות שינה את הדין המהותי לגבי הסמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות: האמנם לפי חוק העתיקות, להבדיל מפקודת העתיקות, אין למנהל סמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות אלא אם נתגלו בו עתיקות? לגוף הטענה, נראית לי עמדת המשיבים מעמדת העותרים. עמדת המשיבים, לפיה נתונה סמכות למנהל הרשות להכריז על שטח כאתר עתיקות גם אם לא נתגלו עתיקות בשטח, נתמכת בטעמים אחדים. ראשית, היא מתיישבת עם לשון החוק. שנית, היא משרתת את תכלית החוק. השילוב של לשון החוק ותכלית החוק מוביל למסקנה כי חוק העתיקות לא התכוון לשנות, בעניין זה, את הדין שחל לפי פקודת העתיקות. אכן, לשון ההגדרה של אתר עתיקות השתנתה. סעיף 1 לפקודת העתיקות אמר שזה שטח אשר למנהל יש יסוד סביר להניח כי הוא מכיל עתיקות, ואילו סעיף 1 לחוק העתיקות אומר שזה שטח המכיל עתיקות. אולם זאת יש לזכור, שמדובר בהגדרה בלבד, ולא בהוראה מהותית המעניקה סמכות למנהל. לעתים, בגלל ניסוח קלוקל של החוק, אין מנוס אלא להטיל על הוראה מגדירה תפקיד לא-לה, כלומר, תפקיד של הוראה מהותית. כך הדבר, למשל, כאשר החוק משתמש בהגדרה לצורך הענקת סמכות לרשות מינהלית. אך לא זה המצב בחוק העתיקות. בחוק זה נקבעה הסמכות להכריז על שטח כאתר עתיקות, בנפרד ובמפורש, בסעיף 28(א). סעיף זה קובע כי "המנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות". סמכות זאת דומה, מבחינה מהותית, לסמכות שהוענקה למנהל לפי סעיף 17 לפקודת העתיקות. ההשוואה של שני הסעיפים מעלה שהמחוקק לא התכוון, בחוק העתיקות, לצמצם את הסמכות. כדי לצמצם את הסמכות, בהשוואה לסמכות לפי פקודת העתיקות, אפשר וראוי היה לומר שהמנהל רשאי להכריז כי מקום פלוני, המכיל עתיקות, הוא אתר עתיקות. אך המחוקק לא צמצם את סמכות המנהל להכריז על אתר עתיקות למקום המכיל עתיקות. האם, אף-על-פי כן, יש לסייג את הסמכות, כפי שנקבעה בסעיף 28(א) לחוק העתיקות, מכוח ההגדרה שבסעיף 1 לחוק? עבודות ההכנה של החוק אינן נותנות יסוד לומר כי המחוקק התכוון לשנות את ההגדרה של אתר עתיקות, בהשוואה להגדרה שבפקודת העתיקות, באופן שיצמצם את סמכות המנהל להכריז על אתר עתיקות. בדברי ההסבר להצעת חוק העתיקות, התשל"ו1976- (ה"ח 1250, התשל"ו, 314) צויינו במפורש ההגדרות שבסעיף 1 אשר התכוונו לשנות (על דרך ההרחבה, ולא על דרך הצמצום) את ההגדרות שבפקודת העתיקות. אך לגבי ההגדרה של אתר עתיקות לא נאמר דבר, והמסקנה היא, שמלכתחילה לא היתה כוונה לשנות את ההגדרה מבחינה מהותית. עם זאת, כיוון שבחוק העתיקות חל שינוי בהגדרה של אתר עתיקות, כיצד נפרש את הנוסח הקיים? אפשר לפרש את הנוסח הקיים בדרך שאינה משנה מבחינה מהותית את ההגדרה שהיתה בתוקף לפי פקודת העתיקות. לצורך זה יש לדקדק בלשון ההגדרה שבחוק העתיקות. ההגדרה אומרת: שטח המכיל עתיקות. היא אינה אומרת: שטח שנתגלו בו עתיקות. אכן אפשר כי שטח פלוני מכיל עתיקות אף אם טרם נתגלו בו עתיקות. זהו, ככל הנראה, המצב בפועל לגבי הרבה אתרי עתיקות שטרם נחפרו. אפשר, אם כן, לפי פשוטו של מקרא, להכריז על שטח פלוני כאתר עתיקות אף לפני שנערכו בו חפירות ולפני שנתגלו בו עתיקות. אך מתי רשאי המנהל להכריז על שטח כזה כאתר עתיקות? התשובה המתבקשת היא, שהמנהל רשאי להכריז על שטח פלוני כאתר עתיקות, לפני שנתגלו בו עתיקות, אם לדעתו השטח מכיל עתיקות. ואם כך, אנו חוזרים אל הדין כפי שנקבע בפקודת העתיקות. 10. זו גם הכוונה העולה מתכלית החוק. התכלית המיוחדת של חוק העתיקות, בהקשר הנדון, גלוייה לעין: להגן על העתיקות שעל-פי רוב אין הן גלויות לעין. לתכלית זאת יש צורך להטיל איסורים על פעולות בשטח שיש יסוד סביר להניח כי הוא מכיל עתיקות. שהרי ללא איסורים כאלה צפוייה סכנת הרס, שאין לו תקנה, לעתיקות הטמונות בבטן האדמה שהבעלים מבקשים לבנות עליה. וכך נאמר לעניין זה בתשובה שהוגשה לבית המשפט מטעם רשות העתיקות: "הפרשנות האחרת, לפיה תנאי להכרזת חלקה מסויימת כאתר עתיקות הוא שיתגלו בה עתיקות בפועל, תביא בהכרח להרס מוחלט של רבות מעתיקות הארץ, שהרי מרבית העתיקות מתגלות תוך ביצוע עבודות בניה ושימוש באמצעים מכניים, שההרס והנזק שהן גורמות לעתיקות הוא כבד ובלתי הפיך". אולם, אף כי זו התכלית המיוחדת של חוק העתיקות, אין זו התכלית היחידה של החוק. לחוק העתיקות, כמו לכל חוק אחר, יש תכליות נוספות, סמויות מן העין. אלו הן התכליות הכלליות של שיטת המשפט. התכליות הכלליות נועדו להגן על ערכי היסוד של המדינה, ובהם זכויות היסוד של האדם. בפירוש החוק צריך להתחשב גם בתכליות הכלליות ולאזן, ככל שראוי, בין התכלית המיוחדת לבין התכליות הכלליות. כך בדרך כלל וכך גם כאן. כאן צריך לאזן, לצורך פירוש החוק, בין התכלית המיוחדת של הגנה על עתיקות לבין התכלית הכללית של הגנה על זכות הקניין. זכות הקניין מוכרת, מאז ומתמיד, כאחת מזכויות היסוד. ראו, לדוגמה, ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן , פ"ד לה(3) 645, 656; ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב , פ"ד מה(4) 529, 560. משום כך ראוי היה, מאז ומתמיד, לפרש כל חוק שיש בו פגיעה בזכות הקניין באופן שיצמצם את הפגיעה, ככל שראוי לאור התכלית המיוחדת של החוק. בוודאי שכך כיום, לאחר שזכות הקניין הוכרה, בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, כזכות חוקתית. אמנם חוק יסוד זה שומר (בסעיף 10) על תוקפם של כל הדינים שהיו קיימים ערב תחילתו של חוק-היסוד. אולם, כפי שנפסק, גם דינים אלה צריכים להתפרש לאור חוק-היסוד. ראו, לדוגמה, ע"א 2515/94 לוי נ' עיריית חיפה , פ"ד נ(1) 723, 738-737. לפיכך השאלה היא, אם ראוי לתת לחוק העתיקות פירוש מצמצם, כטענת העותרים, באופן שיסמיך את המנהל להכריז על שטח כאתר עתיקות רק אם נתגלו בו עתיקות, וכך גם לצמצם את הפגיעה בזכות הקניין. התשובה שלילית. פירוש כזה לא יאזן כראוי בין התכלית המיוחדת של חוק העתיקות לבין התכלית הכללית של הגנה על זכות הקניין. הוא חושף את העתיקות הסמויות לסכנת הרס. בכך הוא פוגע בתכלית המיוחדת של חוק העתיקות. 11. ראוי לציין שכך הוא הדין, בעניין זה, גם באנגליה. החוק האנגלי - Ancient Monuments and Archaeological Areas Act 1979 - קובע בסעיף 33(1) לאמור: “The Secretary of State may from time to time by order designate as an area of archaeological importance any area which appears to him to merit treatment as such for the purposes of this Act”. ובסעיף 61, הוא סעיף ההגדרות של החוק, נאמר כך: " ’area of archaeological importance’ means an area designated as such under section 33 of this Act”. לפי אותו חוק, משהוכרז על שטח כאתר בעל חשיבות ארכיאולוגית, מוטלים (בסעיף 35) איסורים בקשר לפעולות שונות באותו אתר. באנגליה, אם כן, החוק מאפשר להכריז על שטח כאתר בעל חשיבות ארכיאולוגית אף אם לא נתגלו בו עתיקות. ואם כך ראוי כדי להגן על עתיקות באנגליה, כך ראוי גם בישראל, אולי אף בגדר קל וחומר, בשל החשיבות המיוחדת הנודעת לעתיקות בארץ ישראל. על חשיבות זאת ראו דברים שאמר שר החינוך והתרבות כאשר הציג את הצעת חוק העתיקות לקריאה ראשונה בכנסת: דברי הכנסת 77, תשל"ו, 3762. סוף דבר, המבחן המוצע על ידי העותרים לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות, כלומר, שבשטח נתגלו עתיקות, הוא מבחן צר. הוא אינו מתיישב עם הלשון או עם התכלית של סעיף 28 לחוק העתיקות. לכן אין הוא מבחן ראוי. המבחן להכרזה על אתר עתיקות 12. מהו, אם כן, המבחן הראוי לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות? סעיף 28 לחוק העתיקות, לפי לשונו, אינו קובע מבחן. הוא קובע, בלשון כללית וסתמית, כי מנהל הרשות "רשאי להכריז כי מקום פלוני הוא אתר עתיקות". לכאורה, סמכות המנהל אינה מוגבלת על ידי החוק, אלא החוק מוסר את הסמכות לשיקול הדעת של המנהל. אולם הלכה פסוקה היא כי אין שיקול דעת מוחלט. גם בא-כוח רשות העתיקות ציין, בכתב התשובה, כי "חלה על מנהל הרשות החובה לפעול בסבירות ובשוויוניות, תוך שקילת שיקולים ענייניים ותוך הימנעות משרירות, הפליה וכיוצא באלה פגמים". אכן, כללים אלה, ונוספים לאלה, חלים על שיקול הדעת של מנהל הרשות, כשם שהם חלים על שיקול הדעת של כל רשות מינהלית אחרת. אולם, נוסף לכללים אלה, מתעוררת השאלה אם קיים מבחן לצורך ההכרזה על שטח כאתר עתיקות. אם לא נדרש, כטענת העותרים, שבשטח נתגלו עתיקות, מהו הדבר הנדרש? פקודת העתיקות נתנה תשובה. מסעיף 1 לפקודה השתמע כי המנהל היה רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אם היה לו יסוד סביר להניח כי השטח מכיל עתיקות. ראו לעיל פיסקה 2. חוק העתיקות לא התכוון לשנות את המבחן שחל לצורך זה לפי פקודת העתיקות. ראו לעיל פיסקאות 10-9. אמור מעתה, לפי חוק העתיקות, כמו לפי פקודת העתיקות, המנהל רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אם יש לו יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. המבחן הוא, אם כן, יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. אולם מה פירוש יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות? הסבירות פירושה הסתברות. ההסתברות שהשטח מכיל עתיקות יכולה להיות נמוכה (לשון אחרת: רחוקה) או גבוהה (לשון אחרת: קרובה). רמת ההסתברות בכל מקרה ומקרה תלוייה בראיות הקיימות באותו מקרה. לעתים הראיות קלושות ולעתים הראיות חותכות. האיכות והכמות של הראיות בכל מקרה קובעות אם קיימת הסתברות גבוהה או רק הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות. אולם, לכאורה, גם אם קיימת רק הסתברות נמוכה עדיין אפשר לטעון שקיים יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. מכאן השאלה מהי רמת ההסתברות הנדרשת לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות. רמת ההסתברות הנדרשת צריכה לשקף איזון ראוי בין האינטרסים העיקריים הכרוכים בהכרזה על שטח כאתר עתיקות. מצד אחד, מבחינת הצורך להגן על עתיקות ניתן להצדיק הכרזה על שטח כאתר עתיקות גם על יסוד ראיות קלושות, המעידות רק על הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות. מבחינה זאת ההכרזה מוצדקת גם על יסוד ראיות קלושות, כיוון שבדרך כלל אין לדעת מראש, באופן מוחלט, אם השטח מכיל עתיקות. מתחת לראיות קלושות עשוי להסתתר אוצר ממשי. רק בדיקה של השטח, בפיקוח מומחים לדבר, יכולה למנוע הרס של עתיקות סמויות, באקראי או במכוון, תוך כדי עבודות פיתוח של השטח. אולם, מצד שני, מבחינת הצורך להגן על זכות הקניין יש מקום לדרוש ראיות חזקות, המעידות על הסתברות גבוהה שהשטח מכיל עתיקות. שאם לא כן, זכות הקניין, שהיא זכות יסוד, תהיה חשופה לפגיעה על ידי מנהל רשות העתיקות בקלות יתירה. מבחינה זאת, הכרזה על שטח כאתר עתיקות על יסוד הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות שוללת מזכות הקניין את ההגנה הראוייה לזכויות היסוד. לדעתי, האיזון בין התכלית המיוחדת של חוק העתיקות (וקודם לכן - של פקודת העתיקות), היא התכלית של הגנה על עתיקות, לבין התכלית הכללית של שיטת המשפט, הכוללת הגנה על זכויות היסוד, מחייב ללכת בדרך ביניים. דרך זאת אינה מצדיקה הכרזה על שטח כאתר עתיקות על יסוד הסתברות נמוכה שהשטח מכיל עתיקות, משום שהכרזה כזאת עלולה לפגוע בזכות הקניין מעבר למידה הדרושה. היא גם אינה מצדיקה דרישה של הסתברות גבוהה שהשטח מכיל עתיקות, משום שדרישה כזאת עלולה להפקיר את רוב העתיקות בארץ, שטרם נתגלו, וכך לסכל את התכלית של חוק העתיקות. לפיכך נדרשת הסתברות ברמה בינונית. כלומר, המנהל רשאי להכריז על שטח כאתר עתיקות אם קיימת הסתברות ברמה בינונית שהשטח מכיל עתיקות. רמה כזאת של הסתברות משקפת את האיזון הראוי בין האינטרס של הגנה על עתיקות לבין האינטרס של הגנה על הקניין הפרטי. אם קיימת רמה כזאת של הסתברות ניתן לומר, כפי שהחוק דורש, כי יש יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות. זהו מבחן ההסתברות הבינונית. אך, בהתאם ללשון המקובלת, אפשר לקרוא לו, וכך אף אקרא לו, מבחן האפשרות הסבירה. 13. המסקנה היא שעל המנהל לברר, כתנאי מוקדם להכרזה על שטח כאתר עתיקות, אם קיימת אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות. לצורך זה שומה עליו, כמו על כל רשות מינהלית, להניח תשתית ראוייה של ראיות. הראיות עשויות להיות מגוונות: ספרות עתיקה, מחקר עיוני, עתיקות שנתגלו באתר סמוך, חרסים הפזורים על פני השטח, שרידי מבנה עתיק, ועוד. הראיות צריכות לעמוד במבחן הראיה המינהלית, כלומר, צריך שיהיה בהן כדי לשכנע אדם סביר (או, ליתר דיוק, רשות מינהלית סבירה), בהתחשב במהות העניין ובנסיבות המקרה. בהתחשב במהות העניין, צריך שהראיות ישכנעו כי קיימת, בנסיבות המקרה, אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות. המומחים לדבר ברשות העתיקות, ובסופו של דבר מנהל הרשות, צריכים לבדוק בכל מקרה ומקרה את הראיות המצויות, כדי לברר אם הן עומדות במבחן האפשרות הסבירה. רק אם התשובה חיובית, ניתן לומר כי למנהל יש יסוד סביר להניח שהשטח מכיל עתיקות, ולפיכך הוא רשאי להכריז על השטח כאתר עתיקות. 14. מבחן האפשרות הסבירה הוא מבחן כללי בלבד. אין בו כשלעצמו כדי לתת תשובה פרטנית, בכל מקרה ומקרה, אם ניתן להכריז על שטח מסויים כאתר עתיקות. וכי מה נדרש כדי שאפשרות תיעשה אפשרות סבירה? לצורך תשובה פרטנית ניתן אולי להסתייע בתבחינים (קריטריונים) המתבססים על המבחן הכללי. תבחינים כאלה יכולים לקבוע, בדרך של הנחייה, מה הן הראיות הנדרשות כדי לקבוע שקיימת אפשרות סבירה כי שטח מסויים מכיל עתיקות: איזה סוג של ראיות; איזו כמות של ראיות; מה משקל הראיות. התבחינים יכולים אולי לקבוע גם הבחנה בין סוגים שונים של עתיקות שעשויות להימצא בשטח: כגון, שלפי סוג העתיקות יידרשו ראיות ברמה גבוהה יותר, או ברמה נמוכה יותר, של הסתברות. יש עניינים בהם החוק עצמו מחייב רשות מינהלית לקבוע לעצמה תבחינים לצורך הפעלת סמכות מסויימת. יש גם עניינים בהם בית המשפט מחייב את הרשות לקבוע לעצמה תבחינים כאלה. לעומת זאת, יש עניינים בהם אין אפשרות מעשית ולא צפוייה תועלת מרובה מקביעת תבחינים. בעניין שלפנינו, החוק אינו מטיל על מנהל הרשות חובה לקבוע תבחינים לצורך הכרזה על שטח כאתר עתיקות; אין זה ברור מה מידת התועלת שתצמח מתבחינים לצורך זה; ולכן גם שאלה היא אם ראוי שבית המשפט יטיל על מנהל הרשות חובה כזאת. עם זאת, ודאי שראוי הדבר כי מנהל הרשות יברר באופן רציני את האפשרות והתועלת שבקביעת תבחינים כאלה. במהלך הדיון שאלנו את בא-כוח רשות העתיקות אם הרשות קבעה לעצמה תבחינים להכרזה על שטח כאתר עתיקות. התשובה היתה חיובית. ביקשנו וקיבלנו מן הרשות תבחינים אחדים. קיבלנו נוהל (מספר 6.3.2) להכרזה על אתר עתיקות ולביטול הכרזה כזאת. זהו נוהל מפורט הקובע את תהליך ההכרזה, צעד צעד, ומגדיר את האחריות המינהלית של גורמים שונים בקרב הרשות. קיבלנו גם "קריטריונים להגדרת אתר לצרכי הכרזה ברשומות". הקריטריונים, כפי שנאמר בהם, מפרטים את השיקולים לצורך הכרזה על אתרים חדשים. ואלה הם, על פי הפירוט, האתרים להכרזה: "א. כל תל, חורבה גדולה וקטנה, שרידי יישוב מכל התקופות, שלפני שנת 1700. ב. כל מבנה/מבנים בודדים: מצודה, מצד, מגדל, בית חווה וכד' שנעשו לפני שנת 1700. ג. כל ריכוז מיתקנים: מערות, שדה קברים, מדרגות חקלאיות קדומות, חרסים או כלי צור וכד'. ד. מיתקן בודד מיוחד: אמת מים, קבר מפואר וכד', מלפני שנת 1700". אולם תבחינים אלה לוקים בשתיים: ראשית, הם אינם שלמים; שנית, הם אינם מספיקים. הם אינם שלמים, כיוון שייתכן מקום שאינו נכלל בתבחינים אלה, אך הוא עשוי להכיל עתיקות וראוי להיות מוכרז כאתר עתיקות. הם גם אינם מספיקים, כיוון שייתכן מקום הכולל תל, מדרגות חקלאיות קדומות או חרסים, אפילו נעשו לפני שנת 1700, שאינו ראוי להיות מוכרז כאתר עתיקות. לגבי כל מקום כזה יש לברר פרטים נוספים עד שמכריזים עליו אתר עתיקות: מה ידוע על התל או על סוג כזה של תל; מה הסיכוי לגלות בו עתיקות; מה החשיבות של העתיקות שעשויות להתגלות; ועוד. כך גם לגבי מדרגות חקלאיות, חרסים ויוצא באלה. התבחינים של רשות העתיקות אינם נותנים תשובות לשאלות אלה. העיקר עדיין חסר מן הספר: עדיין לא ברור מה הראיות שהמנהל דורש לצורך הכרזה על אתר עתיקות. מן הראוי שהמנהל ישקול את הצורך והאפשרות להשלים את החסר בתבחינים. יתכן שאפשר וראוי כי התבחינים יבדילו בין מצבים שונים באשר לעצם ההכרזה או לנפקות ההכרזה על שטח כאתר עתיקות. לדוגמה, אפשר שראיות מסויימות יצדיקו הסדר מוסכם עם הבעלים, בהנחה שהבעלים יסכימו, בדבר ביצוע בדיקות בשטח, לפני שהמנהל יחליט אם להכריז על השטח כאתר עתיקות, או בדבר נוכחות ארכיאולוג מוסמך בשטח בעת ביצוע חפירות לצורך בנייה; אפשר שראיות מסויימות יצדיקו הכרזה על שטח כאתר עתיקות על מנת שייערכו בו בדיקות מדגמיות לצורך החלטה על ידי מנהל הרשות אם להשאיר את ההכרזה בתוקפה ואם לבטל את ההכרזה; ואפשר שראיות מסויימות יצדיקו הכרזה שלא תבוטל עד שתיערך חפירה כוללת, עד הסלע, של כל השטח. נראה כי תבחינים מעין אלה עשויים לחזק את ההגנה על זכות הקניין של הבעלים, כדי שלא תיפגע על ידי מנהל הרשות מעבר למידה הנדרשת. מערות קבורה כעתיקות 15. אולם, טוענים העותרים, גם אם המנהל מוסמך להכריז על שטח כאתר עתיקות כאשר קיימת אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות, תנאי הוא שאפשרות זאת תתייחס לעתיקות כמשמעותן בחוק העתיקות. ומה הן עתיקות כמשמעותן בחוק זה? סעיף 1 לחוק מגדיר עתיקה, בין היתר, כך: "נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו". השטח של כפר שמריהו הוכרז אתר עתיקות משום שלדעת המנהל הוא מכיל מערות קבורה עתיקות מן התקופה הרומית והביזנטית. אך, לטענת העותרים, מערות קבורה אינן עתיקות כמשמעותן בחוק. רשות העתיקות משיבה כי מערות קבורה שנחצבו בידי אדם הן עתיקות כמשמעותן בחוק. היא מוסיפה ואומרת בתשובתה: "לא זו אף זו. במערות קבורה מצויים, בדרך כלל, מלבד עצמות אדם, גם שרידים ארכיאולוגיים רבים. לאורך כל התקופות נהגו בני האדם לטמון עם מתיהם חפצים שונים, שערכם הארכיאולוגי רב ביותר. דווקא שמירתם של החפצים במערות קבורה ובקברים הבטיחה את שמירתם הרבה מעבר לשרידים הנמצאים בחורבות בתים או בשטחים פתוחים". הדין עם רשות העתיקות. מכאן, שאם היה למנהל יסוד סביר להניח כי השטח של כפר שמריהו מכיל מערות קבורה עתיקות, שנחצבו בידי אדם, הוא היה מוסמך להכריז על שטח זה כאתר עתיקות. כפר שמריהו במבחן האפשרות הסבירה 16. האם, אם כן, ההכרזה על השטח של כפר שמריהו כאתר עתיקות עומדת במבחן האפשרות הסבירה: האם היו בפני המנהל (לפי פקודת העתיקות בשעתו, ולאחר מכן לפי חוק העתיקות) ראיות המעידות על הסתברות, לפחות ברמה בינונית, כי שטח זה מכיל מערות קבורה עתיקות שנחצבו בידי אדם? החלטות מינהליות מוגנות, בדרך כלל, על ידי חזקת החוקיות. החזקה היא שההחלטה ניתנה כדין. לפיכך, מי שטוען כי ההחלטה ניתנה שלא כדין עליו הראיה. זאת ועוד. חזקת החוקיות עשוייה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב. אכן, עדיין היא רק חזקה, ולכן עדיין היא ניתנת לסתירה, אך ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה. לכאורה זה המצב בנוגע להכרזה על כפר שמריהו כאתר עתיקות. ההכרזה ניתנה לראשונה לפני יותר מחמישים שנה. האם אין לומר שחזקה היא כי ההכרזה ניתנה כדין, כלומר, שבפני המנהל היו ראיות המעידות על הסתברות ברמה הנדרשת כי השטח מכיל עתיקות, אלא אם העותרים יצליחו לסתור חזקה זאת? לדעתי, חזקת החוקיות נחלשת מאד, ואפשר אף שתיעלם לגמרי, כאשר מדובר בהחלטה מינהלית הפוגעת בזכות יסוד. המעמד של זכות יסוד, והחובה להגן עליה מפני פגיעה שלא כדין, עשויים להעביר אל הרשות המינהלית מלכתחילה את נטל הראיה בדבר חוקיות ההחלטה הפוגעת בזכות. במיוחד כך כאשר הנסיבות והנתונים בדבר חוקיות ההחלטה מצויים בידיעת הרשות המינהלית ולא בידיעת הנפגע. כך, למשל, כאשר הנפגע צריך להוכיח דבר על דרך השלילה, כגון, שהוא אינו מסוכן לציבור. ראו י' זמיר, "ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א (תשנ"ג1993-) 295, 305. במקרה שלפנינו, הכרזת המנהל על שטח כפר שמריהו כאתר עתיקות פוגעת בזכות הקניין של העותרים. חוקיות ההכרזה תלוייה בשאלה אם היה למנהל יסוד להניח שקיימת אפשרות סבירה כי שטח זה מכיל עתיקות. וכי ראוי הוא לדרוש מן העותרים שיסתרו את חזקת החוקיות על דרך השלילה ויוכיחו, ולו רק לכאורה, כי לא קיימת אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות? לדעתי, גם אם לא הביאו העותרים הוכחה כזאת, ראוי שבית המשפט יחייב את המנהל להציג בפני בית המשפט את הראיות עליהן מתבססת ההכרזה. כך ראוי ובמקרה זה כך נעשה. בית המשפט הוציא צו על-תנאי, אף שהעותרים לא הביאו כל ראיה כדי להוכיח שאין בשטח הנדון עתיקות ורשות העתיקות השיבה לצו, ובין היתר הציגה ראיות התומכות, לדעתה, בהכרזה על שטח כפר שמריהו כאתר עתיקות. מה הן הראיות האלה? הרשות צירפה סקירה מדעית על תפרוסת שרידים ארכיאולוגיים באזור כפר שמריהו. הסקירה הוכנה על ידי ארכיאולוגית המשמשת עוזרת מדעית לארכיאולוג מרחב המרכז ברשות העתיקות, במיוחד לצורך הגשה לבית משפט זה לקראת הדיון בעתירה. היא מתבססת על נתונים של סקרים קודמים שנערכו באותו אזור. לפי הסקירה, כפר שמריהו, וכן מושב רשפון והרצליה ב', הוקמו על רכס כורכר, מקביל לרכס המשתרע לאורך חוף הים. כפי שנאמר בה, "הרכס נהרס בחלקו בפעולות פיתוח היות והוא יוצר תשתית סלע מוצקה יחסית. בעבר הוקמו עליו יישובים קטנים, מערות קבורה רבות ומתקנים נחצבו בו". הסקירה מציינת יישובים עתיקים (תל מיכל, אפולוניה ועוד) שהיו קיימים בתקופות קדומות לא רחוק מן המקום עליו עומד כיום כפר שמריהו. היא מפרטת על גבי מפה, בצירוף הסברים, אתרים בהם נתגלו עתיקות באזור כפר שמריהו ורשפון: מערות קבורה רבות, ארונות קבורה ושרידי מבנים. בסיכום נאמר בה כך: "לא מן הנמנע וניתן אף לומר בוודאות כי קטעים 'מתים' במפת תפרוסת האתרים מכילים בחובם אתרים אשר אינם ידועים לנו כיום בשל בנייה ישנה. במהלך השנים האחרונות התווסף מידע עם הריסת בתים ובנייה חדשה, מידע בע"פ מוסר גם על מערות המצויות בחצרות בתים פרטיים ולפיכך אינן נגישות". האם די בסקירה זאת כדי לבסס את ההכרזה על כפר שמריהו כאתר עתיקות? צריכה אמת להיאמר כי הסקירה, כשהיא לעצמה, אינה ראיה חזקה. עם זאת יש בה משום ראיה לכאורה. היא מציינת, בין היתר, כי באזור כפר שמריהו נתגלו עשרות מערות קבורה חצובות, רובן מטוייחות וחלקן מרוצפות, סגורות באבני גולל או בדלתות אבן בעלות צירים, שרידי מבנה עתיק, שכנראה שימש כמקדש, ועוד. לכן די בה כדי לחייב תגובה הולמת מצד העותרים. אכן, העותרים הגישו לרשות העתיקות בקשה ארוכה ומפורטת לקבלת פרטים נוספים בנוגע לסקירות, החפירות והעתיקות שנתגלו בכפר שמריהו במשך השנים. רשות העתיקות הציגה את הפרטים שנתבקשו. אך העותרים נעצרו בשלב זה ולא התמודדו עם הפרטים שהוצגו. הם לא ניסו להראות, על יסוד פרטים אלה או על יסוד חומר אחר, כי אין אפשרות סבירה שהשטח מכיל עתיקות. הם הסתפקו בטענה כללית, בעיקרי הטעון שהגישו לבית המשפט, האומרת כי אין בתשובת הרשות, או בפרטים הנוספים שהציגה, "כדי להעיד על המצאותן של עתיקות בעלות ערך ומשקל שיש בהן כדי להצדיק פגיעה בזכות יסוד של האזרח". אולם אין די בטענה סתמית של העותרים כדי להפריך את הראיות שהובאו על ידי הרשות. המסקנה היא, שהמנהל הוכיח, לפחות לכאורה, כי יש יסוד סביר להניח שהשטח של כפר שמריהו מכיל עתיקות. לכן אין יסוד לפסול את ההכרזה על שטח זה כאתר עתיקות. מסירת הודעה על ההכרזה 17. לפי סעיף 28(א) לחוק העתיקות, ההכרזה על שטח כאתר עתיקות צריכה להתפרסם ברשומות. אכן, ההכרזה על השטח של כפר שמריהו כאתר עתיקות התפרסמה ברשומות בשנת 1944, בשנת 1964 ובשנת 1992. סעיף 28(ב) מוסיף ואומר: "הכריז המנהל כאמור, תירשם על כך הערה בפנקסי המקרקעין, ותימסר הודעה על כך לבעל המקום ולמחזיק בו, אם זהותם או מענם ידועים, ולועדה המחוזית לתכנון ולבניה". כפי שהעותרים מציינים, בפנקסי המקרקעין נרשמה הערה על ההכרזה לגבי המגרש וכך, ניתן להניח, גם לגבי חלקות נוספות בכפר שמריהו. אולם, מוסיפים העותרים, לא נמסרה להם כל הודעה על ההכרזה או על רישום ההערה. כיוון שכך, התעוררה השאלה מי חייב, על פי החוק, למסור את ההודעה. השאלה שנוייה במחלוקת בין המשיבים. רשות העתיקות טוענת כי החובה למסור את ההודעה מוטלת על אגף רישום והסדר המקרקעין במשרד המשפטים. אמנם בהצעת חוק העתיקות, התשל"ו1976-, נקבע במפורש (בסעיף 31) כי מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים הוא אשר "ידאג שתירשם על כך [כלומר, על ההכרזה] הערה בפנקסי המקרקעין ותימסר הודעה על כך לבעלים ולמחזיק במקום, אם זהותם או מענם ידועים לו, ולוועדה המחוזית לתכנון ולבניה". אולם, טוענת רשות העתיקות, ההסדר שבהצעת החוק לא נקלט בחוק: החוק קובע בסעיף 28(ב) באופן סתמי כי "תימסר הודעה", בלי לציין מי ימסור את ההודעה. מכאן מסיקה רשות העתיקות כי המחוקק נמנע בכוונה מהטלת האחריות למסירת ההודעה על מנהל הרשות. אם כך, מי ימסור את ההודעה? רשות העתיקות טוענת כי רשם המקרקעין הוא שחייב למסור את ההודעה. היא מסתמכת על פסק הדין בע"א 458/93 פרטין נ' סלומון , פ"ד מז(5) 537, 542. שם אמר הנשיא שמגר כי ראוי שמרשם המקרקעין יודיע לבעלים של מקרקעין על רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין. אולם הדברים נאמרו שם כאמרת-אגב בהקשר שונה לגמרי: שם היה מדובר ברישום הערה לפי חוק המקרקעין, ואילו כאן מדובר בהכרזה על אתר עתיקות וברישום הערה לפי חוק העתיקות. בית המשפט צריך לפרש את הכוונה של חוק העתיקות מתוך התייחסות להקשר של חוק זה: על מי מטיל החוק את חובת ההודעה? ברור כי הכוונה המקורית של הממשלה, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעת החוק, היתה להטיל את חובת ההודעה על מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים, ולא על רשם המקרקעין. אולם, ככל הנראה, כוונה זאת עוררה מחלוקת. המחוקק נמנע מהכרעה במחלוקת זאת בלשון מפורשת. לכן ההכרעה צריכה להתקבל עכשיו על דרך הפירוש של הלשון הסתומה. פרקליטות המדינה טוענת, בשם שר החינוך, התרבות והספורט ובשם היועץ המשפטי לממשלה, כי החובה למסור את ההודעה מוטלת על רשות העתיקות, ולא על רשם המקרקעין. היא מסתמכת על סיכום שנתקבל בשנת 1989, בעקבות דיון במשרד המשפטים, בו השתתפו גם נציגים מטעם רשות העתיקות, משרד החינוך והתרבות ואגף רישום והסדר המקרקעין במשרד המשפטים. לפי סיכום זה, לאחר שנרשמה הערה בפנקסי המקרקעין, בעקבות הכרזה על מקום כאתר עתיקות, ימציא רשם המקרקעין לרשות העתיקות פרטים על הבעלים והמחזיקים של האתר, ורשות העתיקות היא שתודיע על ההכרזה לבעלים ולמחזיקים באתר. לאחר שהוגשה העתירה נערכו שוב דיונים בין הנוגעים בדבר, ביוזמה של פרקליטות המדינה, כדי להגיע לכלל הסדר מוסכם בדבר מסירת ההודעה על הכרזת מקום כאתר עתיקות. אך הדיונים העלו חרס: הכל מסכימים כי החוק מטיל חובה למסור הודעה לבעלים ולמחזיקים, אך המחלוקת בשאלה על מי מוטלת החובה נותרה בעינה. המחלוקת צריכה הכרעה בהקדם. אין זה סביר או קביל שחובת ההודעה, שנקבעה בחוק, לא תקויים לאורך זמן בגלל מחלוקת משפטית בין הרשויות לבין עצמן. היועץ המשפטי לממשלה יכול להכריע במחלוקת זאת. מכל מקום, שר החינוך, התרבות והספורט, הממונה על הביצוע של חוק העתיקות, אחראי לכך שהחוק יבוצע, ובין היתר הוא אחראי גם לכך שהבעלים והמחזיקים במקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות יקבלו הודעה, כפי שנקבע בחוק. אחת היא, מבחינת החוק, אם ההודעה תימסר על ידי רשות העתיקות, לאחר שתקבל את המידע הנדרש מרשם המקרקעין ואולי גם מגורם אחר, או שההודעה תימסר על ידי רשם המקרקעין, אולי מטעם רשות העתיקות, ובלבד שהבעלים והמחזיקים יקבלו את ההודעה, כנדרש בחוק. שאלות אחדות מתעוררות בקשר לחובת ההודעה: האם החוק מחייב למסור הודעה על ההכרזה או רק על רישום ההערה בפנקסי המקרקעין, אם וכאשר נרשמה הערה? האם ההודעה היא רק בעלת תוקף הצהרתי (דקלרטיבי), ולא בעלת תוקף יוצר (קונסטיטוטיבי), כך שגם אם לא נמסרה הודעה אין בכך כדי לפגוע בתוקף ההכרזה? מה הדין לגבי מקום שהוכרז אתר עתיקות לפי פקודת העתיקות, לפני שנים רבות, אך רק עכשיו נרשמה על כך הערה בפנקסי המקרקעין? האם הפרת החובה למסור הודעה על רישום הערה מקימה עוולה של הפרת חובה חקוקה? שאלות אלה לא נדונו כראוי בפני בית המשפט. לפיכך אשאיר אותן בצריך עיון. אך ראו, בהקשר זה, ע"פ (חיפה) 517/96 שפיק נ' מדינת ישראל , תקדין (מחוזי) 97(1) 1241. נפקות ההכרזה 18. עוד מחלוקת עלתה מן העתירה, הפעם בין העותרים לבין רשות העתיקות ומנהל הרשות, באשר לנפקות ההכרזה על שטח כאתר עתיקות. נפקות ההכרזה נקבעה בסעיף 29 לחוק העתיקות. סעיף זה, הקובע איסור פעולות באתר עתיקות, חוזר בעיקרי הדברים על איסור שנקבע בפקודת העתיקות (סעיף 18). וכך אומר סעיף 29(א) לחוק העתיקות: "באתר עתיקות לא יעשה אדם ולא ירשה לעשות אחד מאלה אלא באישור בכתב מאת המנהל ובהתאם לתנאיו: (1) בניה, סלילה, הקמת מיתקן, חציבה, כרייה, קידוח, הצפה במים, סיקול, חרישה, נטיעה או קבורה; (2) הנחת עפר, דומן, פסולת או אשפה, לרבות הנחתם בנכס הגובל באתר; (3) שינוי, תיקון או תוספת בעתיקה הנמצאת באתר; (4) פירוק עתיקה או הסרת חלק ממנה או העתקתה ממקומה; (5) כתיבה, חריתה או צביעה; (6) הקמת בניינים או קירות בנכס הגובל באתר; (7) כל פעולה אחרת שקבע המנהל לגבי אתר עתיקות פלוני". 19. האיסור הגורף שנקבע בסעיף 29(א) לחוק העתיקות פוגע בזכויות הבעלים של אתר עתיקות, לרבות העותרים, באופן קשה. לפיכך פנו העותרים אל רשות העתיקות ושאלו אותה מה "המשמעות המעשית" של ההכרזה על המגרש כאתר עתיקות. הרשות השיבה כי העותרים לא יוכלו לקבל ממנהל הרשות אישור לבנות על המגרש אלא אם יערכו חפירת בדיקה, ואם יתברר הצורך בכך אף חפירת הצלה שתשתרע על כל שטח המגרש. נוהג נקוט בידי רשות העתיקות שהבדיקה (לרבות חפירה) באתר עתיקות מתבצעת, בדרך כלל על ידי הרשות, על חשבון הבעלים. נוהג זה, לא רק שהוא פוגע בבעלים, אלא הוא גם עלול לפגוע בפיתוח המקרקעין ברחבי הארץ, ואף לייקר את הבנייה למגורים, אם על ידי יזמים פרטיים ואם על ידי גורמים ציבוריים. לכן הוא יוצר, לא רק קושי לבעלים, אלא גם בעיה לאומית. כך, מכל מקום, ראתה זאת הממשלה. היא נזקקה לבעיה זאת וקיבלה החלטה (ביום 12.8.98) לאמור: "1. להסיר את החסמים לפיתוח קרקע הקשורים לביצוע חפירות ארכיאולוגיות, ולתקן את חוק העתיקות, התשל"ח1978- (להלן - החוק) כפי שידרש על פי העקרונות הבאים: א. רשות העתיקות תפרסם הודעה בעתונות על הכרזת אתר עתיקות לפי סעיף 28 לחוק, וזאת בנוסף לפרסום ברשומות ולהודעה לבעל הקרקע. ב. חפירות הצלה באתר בו הופסקו עבודות הפיתוח לפי סעיף 29 לחוק או בכל מקום אחר בו דורשת הרשות לממן חפירת הצלה על חשבון בעל הקרקע, ימומנו במשותף, בכל נקודת זמן, על ידי רשות העתיקות ועל-ידי בעל הקרקע או היזם בה. רשות העתיקות תשתתף במימון חפירות ההצלה בשעור של 15% מתקציבה, ובעל הקרקע או היזם בה ישתתפו במימון 85% מעלות חפירות ההצלה. ג. התנתה הרשות תנאים לביצוע עבודות לפי סעיף 29 לחוק או דרשה לממן חפירת הצלה על חשבון בעל הקרקע, ופנה אליה היזם בבקשה לבצע פעילות בקרקע, תבצע הרשות את החפירות במהירות האפשרית ככל שהדבר תלוי בה ותסיימם לא יאוחר משנתיים מיום שהיזם פנה אליה, לרבות כיסוי של 15% מעלות החפירה, כאמור בסעיף 1(ב) לעיל...". החלטת הממשלה נועדה להקל על פיתוח מקרקעין, ויש בה אף כדי להקל על הבעלים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות, אך היא אינה מסלקת את הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. בעיקר, כדי שהבעלים יקבלו אישור מאת מנהל הרשות לעשות פעולות במקרקעין, עדיין עליהם לממן 85% מן העלות של חפירת הצלה באתר. 20. העותרים יוצאים חוצץ נגד השימוש שרשות העתיקות עושה בחוק העתיקות כדי לאלץ בעלים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות לבצע בדיקה באתר על חשבונם. וכך הם טוענים בעתירה: "העותרים למדו כי המשיבים 1 ו2- הפכו את 'ההכרזה' קרדום לחפור בו, והם עושים ב'הכרזה' וב'הערות' שהם רושמים מ'כוחה' שימוש בלתי ראוי לשם תביעה וגבייה של תשלומים בלתי חוקיים ובלתי מוצדקים מבעלי מקרקעין, במסווה של 'הוצאות חפירות בדיקה ו/או הצלה', וזאת כתנאי להתרת פעולות בניה או פיתוח באותן המקרקעין שהפכו להיות 'שבויים' בחבלי ה'הכרזות' וה'הערות' הנ"ל". הטענה שרשות העתיקות עושה שימוש בסמכותה שלא בתום-לב, כדי לגבות תשלומים בלתי-חוקיים, היא טענה קשה, ולא מצאנו לה יסוד. עם זאת, הטענה שרשות העתיקות גובה תשלומים בלתי-חוקיים לצורך מימון הבדיקה באתר דורשת תשובה: האם יש למנהל הרשות סמכות להתנות מתן אישור לביצוע פעולות באתר עתיקות בביצוע בדיקה באתר על חשבון הבעלים? רשות העתיקות השיבה כי הסמכות של מנהל הרשות לתת אישור, ולהתנות אותו בתנאים, כוללת בחובה גם סמכות להתנות תנאי כזה. האמנם? רשות העתיקות נמנעה מתשובה. היא טוענת כי זוהי שאלה נכבדה ומורכבת, אך אין היא עניין לעתירה זאת, שכן העותרים אינם מבקשים סעד בעניין זה. אכן, העותרים אינם מבקשים סעד בעניין זה. הם מבקשים מבית המשפט שיורה לבטל את ההכרזה של כפר שמריהו (לרבות המגרש) כאתר עתיקות, ולמחוק את ההערה שנרשמה בפנקסי המקרקעין על חלקות רבות בכפר שמריהו (לרבות המגרש). הם אינם מבקשים מבית המשפט שיורה לרשות העתיקות לבצע בדיקה במגרש ללא תשלום או בתשלום נמוך. שאלת המימון של הבדיקה, המוצגת על ידי רשות העתיקות כתנאי למחיקת ההערה, לא הועלתה על ידי העותרים אלא אגב אורחא. אף-על-פי כן אני רואה מקום להיזקק לשאלה זאת בשל שני טעמים עיקריים. 21. הטעם הראשון הוא, שיש קשר בין שאלת הנפקות של הכרזה על שטח כאתר עתיקות, ובכלל זה השאלה מה עוצמת הפגיעה של ההכרזה בזכות הקניין, לבין שאלת החוקיות של הכרזה כזאת, ובכלל זה השאלה מה הראיות הנדרשות כדי לבסס את ההכרזה. ומה הקשר בין שתי השאלות? התשובה היא, שבדרך כלל, כאשר רשות מינהלית פוגעת בזכות, חוקיות הפגיעה תלוייה, בין היתר, במהות הזכות הנפגעת וכן בעוצמת הפגיעה בזכות. הזכויות שונות זו מזו במעמד ובחשיבות. ההבדל בין זכות לזכות, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, עשוי להשפיע על מבחן החוקיות של הפגיעה בזכות. הוא עשוי להשפיע על רמת ההסתברות של הפגיעה באינטרס אחר, ועל מידת הפגיעה באותו אינטרס, הנדרשות כדי להכשיר פגיעה בזכות. הכיצד? אפשר שלצורך פגיעה בזכות אחת תידרש, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, ודאות קרובה של פגיעה קשה בשלום הציבור או באינטרס ציבורי אחר, ואילו לצורך פגיעה בזכות שניה תספיק אפשרות סבירה של פגיעה קלה באינטרס הציבורי. ראו, לדוגמה, בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים , פ"ד מ(2) 701, 708, 715-714. ראו גם א' ברק, פרשנות במשפט , כרך שלישי: פרשנות חוקתית (1994), 534. כמו כן, ההבדל בין זכות לזכות, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, עשוי להשפיע גם על רמת הראיות הנדרשות כדי להכשיר פגיעה בזכות. הכיצד? אפשר שלצורך פגיעה בזכות אחת יידרשו, לפי המעמד והחשיבות של הזכות, ראיות חזקות במיוחד להוכחת הפגיעה בשלום הציבור או באינטרס ציבורי אחר, ואילו לצורך פגיעה בזכות שניה יספיקו ראיות חלשות יותר. כדברי הנשיא שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה , פ"ד לט(2) 225, 250, "כגודל הזכות כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות". כשם שייתכן הבדל הנובע ממהות הזכות הנפגעת, כך גם ייתכן הבדל הנובע מעוצמת הפגיעה בזכות. לשון אחרת, ייתכן הבדל לענין חוקיות הפגיעה בזכות מסויימת בין חוק המקנה סמכות לפגוע בזכות בעוצמה רבה (כגון, להחרים נכס ללא פיצוי) לבין חוק המקנה סמכות לפגוע באותה זכות בעוצמה פחותה (כגון, לתפוס נכס עד שבית המשפט יחליט מה לעשות בו). ההבדל הנובע מעוצמת הפגיעה בזכות עשוי לבוא לידי ביטוי בשני מישורים: במישור הראשון - בפרשנות החוק; במישור השני - ביישום החוק. במישור של פרשנות החוק, עוצמת הפגיעה בזכות, על-פי הסמכות המוקנית בחוק, עשוייה להשפיע בעיקר על נוסחת האיזון הקובעת באלו תנאים ניתן לפגוע בזכות, כגון, שנדרשת וודאות קרובה של פגיעה ממשית בבטחון המדינה כדי להצדיק צנזורה על עתונות, או שנדרשות ראיות חזקות במיוחד כדי להוכיח את הפגיעה הצפוייה בבטחון המדינה. במישור של יישום החוק, תהיה פרשנות החוק אשר תהיה, עוצמת הפגיעה בזכות משפיעה בעיקר על בדיקת המידתיות של הפגיעה, כלומר, על השאלה אם הפגיעה עולה על המידה הדרושה בנסיבות של מקרה מסויים. כך, למשל, גם אם לפי פרשנות החוק נדרשת וודאות קרובה של פגיעה ממשית בבטחון המדינה כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי, עדיין צריך שהפגיעה לא תעלה על המידה הדרושה בנסיבות המקרה. על המידתיות ראו להלן פיסקה 31. במישור של פרשנות החוק, עוצמת הפגיעה בזכות מסויימת עשוייה להשפיע על נוסחת האיזון שבין זכות זאת לבין האינטרס הציבורי. לדוגמה, במקרה בו עוצמת הפגיעה בזכות מסויימת חזקה במיוחד, אפשר שתידרש רמה גבוהה יותר של הסתברות, וכן גם רמה גבוהה יותר של ראיות, מאשר במקרה בו עוצמת הפגיעה באותה זכות חלשה יותר. הנה, לדוגמה, הפקעת מקרקעין. סעיף 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, מסמיך את שר האוצר להפקיע מקרקעין אם הוא נוכח כי "דרוש או נחוץ הדבר לכל צורך ציבורי"; ואם החליט השר להפקיע מקרקעין לצורך ציבורי, חובה עליו, לפי הפקודה, לשלם פיצויים לבעלים של המקרקעין. הפקעת מקרקעין, גם תמורת פיצויים מלאים, היא פגיעה קשה בזכות הקניין. אולם הפקעת מקרקעין ללא פיצויים, אילו היתה מותרת על ידי החוק, היתה כמובן פגיעה קשה פי כמה. לכן גם ראוי כי המבחן בשאלת החוקיות של ההפקעה, כלומר, בשאלה אם מקרקעין מסויימים דרושים לצורך ציבורי, יהיה שונה בשני המקרים. במקרה של הפקעה ללא פיצויים, אילו התיר החוק הפקעה כזאת, היה ראוי שמבחן החוקיות ידרוש כי הצורך הציבורי במקרקעין מסויימים יהיה חזק יותר, והראיות המוכיחות צורך זה יהיו משכנעות יותר, מאשר במקרה של הפקעה תמורת פיצויים מלאים. הווי אומר, עוצמת הפגיעה באותה זכות עצמה עשוייה להשפיע על המבחן הקובע את עצם החוקיות של הפגיעה. ראו, באשר ליחס בין עוצמת הפגיעה בזכות לבין עוצמת הראיות הנדרשות להצדקת הפגיעה, בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 425; בג"ץ 5240/96 ג'ועמיס נ' שר הפנים , פ"ד נא(1) 289, 303. 22. מן הכלל אל הפרט. ההכרזה על שטח כאתר עתיקות גוררת, מכוח החוק, איסור שאינו מוגבל בזמן לבצע פעולות בשטח ללא אישור מאת מנהל רשות העתיקות. אפשר לתאר חוק שיגן על עתיקות בדרך אחרת שפגיעתה בזכות הקניין קלה יותר. ראו, לדוגמה, את החוק האנגלי: Ancient Monuments and Archaeological Areas Act, 1979, secs. 33 et seq. . ראו גם ג' טדסקי, "העתיקות בדיני הקניין", משפטים ט (תשל"ט) 363, 383-379. אולם המחוקק בישראל הלך בדרך בה הלך המחוקק המנדטורי, שבדרך כלל ליבו היה גס בזכויות האדם, וקבע הסדר שפגיעתו בזכות הקניין קשה. אף-על-פי כן הגעתי למסקנה כי אין זה ראוי להחיל על ההכרזה על שטח כאתר עתיקות את מבחן הוודאות הקרובה (או ההסתברות הגבוהה) שהשטח מכיל עתיקות, אלא ראוי להסתפק במבחן האפשרות הסבירה (כלומר, ההסתברות הבינונית) שהשטח מכיל עתיקות. ראו לעיל פיסקה 12. אולם לא הגעתי למסקנה זאת אלא על יסוד הנחה שחוק העתיקות מתפרש באופן המחליש את פגיעת ההכרזה בזכות הקניין. הכיצד? חוק העתיקות יכול להתפרש, ולדעתי צריך להתפרש, באופן המחייב את רשות העתיקות לבדוק אם השטח מכיל עתיקות תוך זמן סביר מיום שנתבקשה לכך ולממן, היא עצמה ולא הבעלים, את הוצאות הבדיקה (לרבות החפירה) בשטח. אם כך יפורש החוק, תהיה עוצמת הפגיעה בזכות הקניין חלשה באופן יחסי, ויהיה בכך כדי לתמוך במבחן חלש באופן יחסי, הוא מבחן האפשרות הסבירה. אולם המצב עלול להיות שונה אם החוק יפורש (לשיטתה של רשות העתיקות) כך שהפגיעה בזכות הקניין תהיה חזקה, כלומר, שרשות העתיקות תהיה רשאית לדחות את הבדיקה אם השטח מכיל עתיקות למשך זמן רב, מיום שנתבקשה לכך, ולחייב את הבעלים של השטח במימון הבדיקה (לרבות החפירה). אם כך יפורש החוק, יתכן שראוי יהיה להחיל על ההכרזה של שטח כאתר עתיקות את מבחן הוודאות הקרובה או מבחן אחר שיגן כראוי על זכות הקניין. קשר זה, בין השאלה מי חייב לממן את הוצאות הבדיקה בשטח לבין השאלה אם ההכרזה על השטח כאתר עתיקות היא חוקית, הוא טעם ראשון המצדיק דיון, בהקשר זה, בנפקות ההכרזה. 23. הטעם השני, המביא אותי להיזקק לשאלת הנפקות של הכרזה על שטח כאתר עתיקות, נעוץ בפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות בשאלה זאת. הפרקטיקה באה לידי ביטוי בדו"ח שנתי 45 של מבקר המדינה, משנת 1995, וכך נאמר בו (בעמ' 633-632): "רוב הכנסות הרשות באות מחפירות שהיא מבצעת עבור גורמי חוץ. אין הרשות מבצעת חפירה אלא אם כן נמצא לה מזמין המממן אותה... חלקה של הרשות בביצוע חפירות גדל מ58%- ב1989- ל91%- ב1993-... יזם המעונין לעשות את הבדיקה באמצעות הרשות, ובלי להמתין, צריך לשאת בהוצאות החפירה. ב1994- העלה משרד האוצר הצעה להטיל על ועדה בין-משרדית לגבש הצעה לתיקון חוק העתיקות. בדברי ההסבר להצעה נכתב שבהעדר קריטריונים ברורים לגביית כספים מיזמים למימון פעולות, כגון חפירות הצלה ותיעוד החומר שנמצא, 'נקבעים סכומי הכסף המשולמים לרשות על פי נחיצותו של הפרויקט ליזם ויכולתו לשלם ולא על פי חשיבותו הארכיאולוגית של האתר או הממצאים'... משרד מבקר המדינה העלה שהיו מקרים שבהם שינתה הרשות אומדנים של הוצאות על חפירות, אף שלא היה שינוי כלשהו במצב בשטח. כך למשל, בקריית אתא, שהוכרזה אתר עתיקות עוד לפני קום המדינה, דרשה הרשות לעשות חפירת הצלה במגרש פרטי קודם שיינתן אישור לוועדת התכנון להנפיק היתר בנייה. מדובר במגרש שנרכש ב1948-. בשנת 1992 ביקשה בעלת המגרש למכור אותו לקבלן. שווי המגרש היה 300,000 ש"ח. באומדן הראשון של הרשות מ1992- הוערכה עלות החפירה ב473,000- ש"ח. לאחר הגשת עתירה לבג"ץ ב1993- הפחיתה הרשות את המחיר ל73,000- ש"ח. העותרת סירבה לקבל גם את האומדן הזה, ופנתה לוועדת ערר שליד המועצה לארכיאולוגיה. באביב 1994 קיבלה עליה הרשות את כל הוצאות החפירה". כפי שהודע לבית המשפט במהלך הדיון, ההצעה של משרד האוצר משנת 1994 להקים ועדה בין-משרדית, בין היתר לצורך קביעת תבחינים למימון החפירות, נתקבלה. הוועדה הוקמה, קיימה ישיבות רבות ואף הגישה דין וחשבון. אך בפועל דין וחשבון זה מונח למעצבה אי-שם. מסתבר כי השנים חולפות ועדיין אין תבחינים בשאלה של מימון הבדיקות באתרי עתיקות. בהקשר אחר, אך בעניין דומה, אמר השופט אור בבג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון , פ"ד מט(5) 582, 590: "לא רק הדרישה הבלתי חוקית לתשלום אגרת מבני ציבור ראויה לביקורת. ראויים לביקורת גם דרך הקביעה של שיעור אגרת מבני ציבור ודרך המיקוח שנקטה העירייה עם מבקשי היתרי הבנייה השונים. עולה בעליל מהראיות שלפנינו, שכל השיטה, שעל פיה דרשה וגבתה העירייה כספים כאגרת מבני ציבור ממבקשי היתרי בנייה, אינה מתיישבת עם סדרי מינהל תקין. מסתבר, ששיעור התשלום שהוטל על כל מבקש היתר בנייה היה תוצאה של מיקוח בינו לבין העירייה, כשהעירייה שומרת לעצמה את הסמכות לקבוע כמה ישלם כל מבקש היתר. הסכום שנדרש לשלם כל מבקש היתר בנייה כאגרת מבני ציבור לא נקבע בהסתמך על קריטריונים קבועים. גם לא היו קריטריונים קבועים כאלה, שבהם יכול היה לעיין הציבור, על-מנת לדעת איך נקבעת אגרת מבני ציבור, ומה האגרה שתידרש מכל מבקש היתר. לא יעלה על הדעת שכך תפעל רשות ציבורית". אך, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, מסתבר שכך פועלת רשות העתיקות. 24. הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות באה לידי ביטוי גם בעתירה זאת. כאשר העותרים פנו אל רשות העתיקות, וביקשו לדעת מה המשמעות המעשית של ההכרזה על אתר עתיקות והרישום בפנקסי המקרקעין, השיבה להם הרשות (ביום 30.11.94) לאמור: "עקרונית, אין רשות העתיקות מתנגדת להיתרי בניה בשטח הנדון. עם זאת, רשות העתיקות מתנה היתר הבניה בחפירות בדיקה ו/או נוכחות ארכיאולוג מוסמך במהלך עבודות העפר/הכשרת השטח לבניה. עם תום חפירת הבדיקה, ובמידה ולא יתגלו שרידים קדומים, תוסר התנגדותנו לביצוע פעולות פיתוח בשטח הנדון. במידה ובמהלך הבדיקה יתגלו שרידים קדומים, תתקיים חפירת הצלה כמתחייב מחוק העתיקות, התשל"ח1978-, ובהתאם לנהלי רשות העתיקות. ... חפירת הבדיקה מחייבת משאבים. אין רשות העתיקות מחייבת היזם לשאת בעלות חפירת הבדיקה/הצלה. רשות העתיקות תבצע הבדיקה ע"ח [כלומר, על חשבונה] לכשימצא הזמן והאמצעים". העותרים פנו שוב אל רשות העתיקות וביקשו הבהרה. הרשות השיבה (ביום 28.12.94) לאמור: "חפירות בדיקה אינן מוחקות הערה בדבר עתיקות. רק חפירה כוללת של כל השטח עד לרום סלע האם (כורכר) מביאה להסרת ההערה". ושוב הקשו העותרים: מה פירוש חפירה כוללת? וכך השיבה רשות העתיקות (ביום 19.1.95): "החפירה מתבצעת לעומק של 4 מ' או עד לסלע הטבעי (כורכר) ולכל אורכו ורוחבו של החלקה הנדונה". רשות העתיקות לא הציעה לעותרים, ומסתבר שאינה מוכנה, לערוך את החפירה במגרש, הנדרשת על ידה, על חשבונה. 25. כיוון שכתבי הטענות של העותרים והמשיבים חשפו בפני בית המשפט את הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות, וכיוון שהפרקטיקה אינה מניחה את הדעת, יש לחשוש כי שתיקה של בית המשפט תתקבל כגושפנקא של בית המשפט, והפרקטיקה הנמשכת כבר שנים רבות כל כך, על אף ההערות של מבקר המדינה והדו"ח של הוועדה שהוקמה לעניין זה, תימשך עד שיבוא לציון גואל. מטעם זה, וכאמור גם בשל הקשר הענייני בין נפקות ההכרזה לבין חוקיות ההכרזה, אני רואה מקום לברר את חוקיות הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות בעקבות הכרזה על שטח כאתר עתיקות. 26. הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות מעוררת שאלות אחדות. כך, לדוגמה, מתעוררת שאלת הזמן: כמה זמן ניתן להשאיר בתוקפה הכרזה על שטח כאתר עתיקות, בלי לערוך את הבדיקה הנדרשת כדי לברר אם השטח מכיל עתיקות, ובעקבות הבדיקה להחליט אם לבטל את ההכרזה או להפקיע את השטח? לשאלה זאת ראו בג"ץ 150/69 רייך נ' מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים , פ"ד כד(1) 204. אך כאן אני מבקש לברר רק שאלה אחת, שהודגשה על ידי העותרים: שאלת המימון של הבדיקה (לרבות החפירה) המיועדת לגלות אם מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות אכן מכילים עתיקות. מנהל רשות העתיקות אינו מוכן למחוק את ההערה שנרשמה בפנקסי המקרקעין על המגרש, ולתת לעותרים אישור לבנות על המגרש, אלא אם תיערך במגרש בדיקה (וכן, אולי, חפירה) על חשבון העותרים. האם מנהל הרשות רשאי, על פי החוק, להתנות את האישור בתנאי כזה? 27. כדי להשיב על שאלה זאת יש לברר, תחילה, את המעמד המשפטי של רשות העתיקות ושל מנהל הרשות. רשות העתיקות הוקמה, לפי סעיף 3 לחוק רשות העתיקות, התשמ"ט1989-, כתאגיד. משמע, יש לה, מבחינה משפטית, אישיות נפרדת מן המדינה ויש לה, מבחינה מינהלית, קיום נפרד מן הממשלה. תפקיד הרשות, לפי סעיף 5 לחוק זה, הוא "לטפל בכל ענייני העתיקות", ובין היתר היא רשאית לעשות פעולות של "חשיפה וחפירה של אתרים". כתאגיד היא רשאית להתקשר בחוזים במידה שהדבר נדרש למילוי תפקידה. מכאן שהיא רשאית גם להתקשר בחוזים עם בעלים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות כדי לבצע במקרקעין פעולה של בדיקה ולגבות מן הבעלים את מחיר הבדיקה. כיוון שכך, האם יש פגם משפטי בחוזה שיערך, אם יערך, בין רשות העתיקות לבין העותרים בנוגע לביצוע ומימון הבדיקה במגרש? התשובה היא, ככל הנראה, שאין פגם משפטי ביחסים בין רשות העתיקות לבין הבעלים של אתר עתיקות בשלב של עריכת החוזה. החוזה שנערך ביניהם בנוגע לבדיקה באתר חוקי ותקף. אולם שאלה היא, אם אין פגם משפטי ביחסים בין הרשות לבין הבעלים בשלב שלפני עריכת החוזה. לשון אחרת, השאלה מתעוררת, לא בתחום המשפט הפרטי, אלא בתחום המשפט הציבורי. תמימות היא, רחוקה מן המציאות, לראות את היחסים בין הרשות לבין הבעלים כיחסים חוזיים גרידא. היחסים החוזיים בין הרשות לבין הבעלים הם יחסים וירטואליים. היחסים האמיתיים ביניהם הם יחסים כפייתיים. שהרי ברור כי החוזה אינו נערך משום שהבעלים מעוניינים לגלות אם האתר שבבעלותם מכיל עתיקות, אלא משום שאחרת מוטל עליהם איסור לעשות שימוש באתר, לצורך בנייה או פעולה אחרת. האיסור מוטל במפורש ובמפורט בסעיף 29 לחוק העתיקות. אמנם סעיף זה גם מקנה סמכות למנהל הרשות לפטור אתר עתיקות מן האיסור. אך המנהל מסרב להפעיל את הסמכות, באופן שגרתי, אלא לאחר שתיערך באתר בדיקה (ואם יראה צורך, חפירה בכל שטח האתר) כדי לברר אם האתר מכיל עתיקות. אכן, להלכה רשות העתיקות מוכנה לשאת בהוצאות הבדיקה, כולל חפירת הצלה. אך זאת, כפי שהרשות הודיעה לעותרים במכתב מיום 30.11.94 (לעיל פיסקה 24), רק לכשימצאו הזמן והאמצעים הנדרשים לצורך זה. מסתבר כי בפועל הצירוף של זמן ואמצעים אינו מתרחש אלא, אולי, במקרים נדירים. הפרקטיקה היא, שהרשות אינה מוכנה לבצע את הבדיקה והחפירה על חשבונה. כפי שנאמר בדו"ח שנתי 45 של מבקר המדינה, משנת 1995, "אין הרשות מבצעת חפירה אלא אם כן נמצא לה מזמין המממן אותה... יזם המעונין לעשות את הבדיקה באמצעות הרשות, ובלי להמתין, צריך לשאת בהוצאות החפירה". ראו לעיל פיסקה 23. לכן, כדי שמנהל הרשות יהיה מוכן אולי להפעיל את סמכותו, ולתת אישור לביצוע פעולות באתר עתיקות על ידי הבעלים של האתר, צריך הבעלים להציע למנהל שיערוך בדיקה באתר על חשבון הבעלים. נכון הדבר שרשות העתיקות אינה כופה על הבעלים של אתר עתיקות לערוך בדיקה באתר. אם הבעלים לא ירצו, לא תיערך הבדיקה. אולם, אם הבעלים לא ירצו, עלול האתר להישאר זמן רב כאבן שאין לה הופכין. לכן, מבחינתו של הבעלים, הרי הוא כמי שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני. אך גם כשהוא אומר רוצה אני, מבחינתו דמי הבדיקה שהוא משלם לרשות העתיקות אינם תשלום בעד שירות שנתבקש, אלא מעין היטל או אגרה שהוא מחוייב בהם, מכוח החוק, כתנאי לקבל אישור ממנהל הרשות, שיאפשר לו לעשות שימוש באתר כמנהג בעלים. האם אין הדבר דומה למקרה בו רשות מינהלית, המוסמכת על פי החוק לתת רשיון ליבוא טובין מחוץ-לארץ, מתנה את הרשיון בהסכמה לתרום כסף לקרן שנועדה לעידוד הייצור המקומי? השאלה היא, כמובן, אם החוק מקנה סמכות כזאת לרשות העתיקות. לצורך תשובה יש לבדוק את חוק העתיקות ולפרש אותו, ראשית, לאור לשון החוק, ושנית, לאור תכלית החוק. 28. מה אומר, לענין זה, חוק העתיקות? שאלת הסמכות התעוררה, בקשר לפקודת העתיקות, בבג"ץ 150/69 רייך נ' מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים , פ"ד כד(1) 204. באותו מקרה, כמו במקרה שלפנינו, הוכרזה חלקת מקרקעין (בנהריה) בשנת 1944 כאתר היסטורי (כלומר, אתר עתיקות) לפי פקודת העתיקות. העותרת, בעלת המקרקעין, ביקשה לבנות עליהם. אגף העתיקות והמוזיאונים סירב להתיר בנייה ואף סירב לרכוש את המקרקעין או להפקיע אותם. אי לזאת, פנתה העותרת, לאחר שנות דור, וביקשה סעד מבית המשפט. וכך אמר השופט י' כהן (בעמ' 209): "בסעיף 18 לפקודה פורטו איסורים שונים החלים על אתר היסטורי, ומרשימה זו של איסורים ברור, שכאשר חלקת בנין מוכרזת כאתר היסטורי, אין ביכולת הבעלים לעשות בה כל שימוש מעשי, ללא הסכמת המשיב. החלקה נתונה במצב של 'הקפאה' כבר יותר מ20- שנה. אם יישאר מצב זה ללא שינוי, התוצאה המעשית תהיה, שהנכס יישלל מהעותרת ללא כל פיצוי... בצדק טוען בא-כוח העותרת, שכאשר דנים בחיקוק, הנותן סמכות לרשות לפגוע ברכושו של האזרח, אין לתת לאותו חיקוק פירוש המאפשר פגיעה כזו ללא תשלום פיצוי, אלא אם ברור וגלוי שהמחוקק התכוון לשלול זכות לפיצוי... בפקודת העתיקות לא רק שלא נאמר דבר על שלילת זכות לפיצוי, אלא כוונה כזו אף אינה משתמעת מהוראות הפקודה". ומה המצב בחוק העתיקות? חוק העתיקות אינו שונה לעניין זה מפקודת העתיקות. גם בחוק העתיקות אין הוראה המאפשרת לפגוע בזכות הקניין ללא פיצוי. אין בו גם הוראה המסמיכה את רשות העתיקות להטיל על הבעלים של אתר עתיקות חובה לשלם עבור ביצוע בדיקה לגילוי עתיקות באתר, או להתנות מתן אישור על ידי מנהל הרשות, לביצוע פעולות באתר, בתשלום על ידי הבעלים לרשות העתיקות עבור ביצוע בדיקה באתר. להיפך. יש בחוק העתיקות תמיכה לטענה כי רשות העתיקות חייבת לפצות אדם על נזק שנגרם לו כתוצאה מביצוע החוק. לדוגמה, סעיף 6 לחוק קובע כי אם אדם עשה עבודה במקרקעין, שלא הוכרזו אתר עתיקות, וגילה בהם עתיקות, חובה עליו להודיע על כך למנהל הרשות, והמנהל רשאי לקבוע תנאים להמשך העבודה או להודיע על הפסקתה; וסעיף 7 לחוק מוסיף כי מי שנפגע מהודעת המנהל "זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו". הנה גם סעיף 32 לחוק. סעיף זה אומר כי שר החינוך, התרבות והספורט רשאי להפקיע אתר עתיקות שהפקעתו דרושה לצורכי שימור או מחקר. אך סעיף 33 לחוק מוסיף ואומר כי הפקעה כזאת תהיה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, כלומר, בתשלום פיצויים. ברור, איפוא, שכוונת החוק היא לפצות את הבעלים של אתר עתיקות על נזק שנגרם לו כתוצאה מביצוע החוק. מה טעם, אם כן, להסיק משתיקת החוק כוונה שהחפירות באתר עתיקות יבוצעו על חשבון הבעלים, בבחינת נזק שאין לו פיצוי? אכן, מקום שהחוק מתכוון להטיל חיוב כספי על הבעלים, הוא אומר זאת במפורש. סעיף 31 לחוק אומר כי אם אדם עשה פעולה באתר עתיקות בניגוד לאיסור שנקבע בסעיף 29 לחוק, הוא חייב לנקוט פעולה לפי הוראות המנהל לשם החזרת המצב לקדמתו; ואם אותו אדם לא עשה כן, רשאי המנהל לנקוט בפעולה הנדרשת "ולגבות ממנו את ההוצאות שהוציא לכך". ומכלל הן אפשר ללמוד על הלאו. 29. רשות העתיקות מנסה, בכל זאת, למצוא בסיס בחוק העתיקות לפרקטיקה הנוהגת, לפיה הרשות מחייבת את הבעלים של אתר עתיקות לשלם את הוצאות הבדיקה (לרבות חפירה) באתר. וכך היא אומרת בתשובה שהגישה לבית המשפט: "הדרישה לבצע חפירות הצלה על חשבון מבקש ההיתר היא תנאי מהתנאים שמתנה המנהל עם מי שמבקש לבצע עבודות באתר עתיקות. סמכותו של המנהל להתנות תנאים עם מבקש היתר מצויה בסעיף 29 לחוק העתיקות, והיא נתונה לערר בפני ועדת ערר הפועלת מכוח חוק העתיקות". אכן, סעיף 29 לחוק העתיקות, המסמיך את מנהל הרשות לתת אישור לביצוע פעולות באתר עתיקות, על אף האיסור שנקבע בסעיף זה, מסמיך את המנהל גם לקבוע תנאים לאישור. כך, לדוגמה, הדעת נותנת שהמנהל רשאי לתת אישור בתנאי שמפקח מטעם הרשות יהיה נוכח בעת ביצוע הפעולות באתר. אולם ברור כי סמכות המנהל לקבוע תנאים לאישור, כמו כל סמכות מינהלית, היא סמכות מוגבלת. היא מוגבלת על ידי מבחני הענייניות, הסבירות, המידתיות ויתר המבחנים החלים כרגיל על החלטות מינהליות. לפיכך יש מקום לשאול אם תנאי למתן אישור, הדורש כי הבעלים של אתר עתיקות ייבצע באתר בדיקה על חשבונו, עומד במבחנים אלה. שאלה דומה התעוררה בבג"ץ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' ראש עיריית חולון , פ"ד מט(5) 582. עיריית חולון החליטה בשנות השבעים להתנות היתרי בניה בתשלום "אגרת מבני ציבור". הטעם להחלטה היה שהתקבולים של העירייה מהיטל השבחה לא הספיקו כדי לכסות את עלות ההקמה של מבני הציבור בעיר. ההחלטה לא עוגנה בחוק או בחוק עזר. אף-על-פי כן נהגו הקבלנים לשלם את "האגרה", כדי לקבל את ההיתר ולהתחיל בבנייה ללא עיכוב. עד שבא בית המשפט העליון ופסק שההחלטה והתשלום נוגדים את העיקרון של שלטון החוק. בלשונו של השופט אור (בעמ' 589): "באין חוק עזר תקף שיסמיך את העירייה לכך, אין היא רשאית לגבות כספים מהציבור, אך בשל קיומו של צורך ציבורי במימון עבודות בנייה שהעירייה מתכוונת לבצע". העירייה טענה לחוקיות "האגרה" על סמך תכנית המיתאר, שקבעה כי לא יינתן היתר בנייה אלא בתנאים מסוימים, ובין היתר בתנאי שבשטח המיועד לאיכלוס בוצעה עבודת התשתית הדרושה, לרבות סלילת כבישים וחניונים והקמת מבני ציבור. אך השופט אור דחה טענה זאת, וכך אמר (בעמ' 590): "הנוסח המצוטט לעיל אינו תולה את מתן ההיתר בתשלום כלשהו. הוא אינו דן כלל בהטלת חיובים כספיים כתנאי למתן ההיתר. כל מה שנאמר בו הוא שבמצב דברים מסויים, דהיינו אם לא בוצעו עבודות מסויימות, אין ליתן היתר בנייה. אין לדלות מנוסח זה הסמכה או מנוף לגביית כספים". ברוח זאת פסק בית המשפט לאחרונה גם בע"א 630/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נהריה נ' שיר הצפון חברה לבניה בע"מ (טרם פורסם). שם הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היתר בנייה וצירפה אליו, בין יתר התנאים, תנאי הדורש ערבות בנקאית וקובע כי בנייה בניגוד להיתר תגרור מימוש הערבות. השאלה בפני בית המשפט היתה, אם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה היתה רשאית לקבוע תנאי כזה במסגרת הסמכות לתת היתר בנייה. תקנות שהותקנו מכוח חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה1965-, קבעו כי הוועדה רשאית להתנות תנאים בהיתר בנייה, "בין השאר" בעניינים המפורטים בתקנות. בין העניינים המפורטים בתקנות לא צויין תנאי של הפקדת ערבות בנקאית. האם ניתן, אם כך, להסיק את הסמכות לקבוע תנאי כזה מן הסמכות הכללית לתת היתר בנייה? בית המשפט השיב בשלילה. בין היתר אמר השופט אריאל (בפיסקה 7) כי יש הבדל מהותי בין התנאים המפורטים בתקנות לבין התנאי הדורש הפקדת ערבות בנקאית: "התנאים [המפורטים בתקנות] מכוונים את בעל ההיתר כיצד עליו לבנות פיזית, אולם אין הם מחייבים אותו במפורש לדאוג להוצאה כספית נוספת כמי שנדרש להמצאת ערבות". כמו שם כך גם כאן. מן הבחינה של לשון החוק, הסמכות של מנהל הרשות לפי סעיף 29 לחוק העתיקות להתנות את האישור בתנאים, אין בכוחה להסמיך את המנהל לקבוע, כתנאי לאישור, שהבעלים של אתר עתיקות ישלם עבור ביצוע בדיקה באתר. תשלום כזה הוא, מבחינה מהותית, מעין היטל או אגרה, ומכל מקום, דרישת התשלום, כתנאי למתן אישור שיאפשר לבעלים לעשות שימוש במקרקעין שלו, פוגעת בזכות הקניין של הבעלים. הלשון הסתמית של סעיף 29 לחוק העתיקות, שאין בה אלא סמכות לקבוע תנאים באישור, אינה מספיקה לצורך זה. 30. השאלה היא, אם פירוש מצמצם כזה לסעיף 29 לחוק העתיקות, מתיישב גם עם תכלית החוק. התכלית העיקרית של חוק העתיקות היא הגנה יעילה על עתיקות. זהו אינטרס של הציבור. כדי לשרת את האינטרס של הציבור אין מנוס אלא להטיל מגבלות על הפרט. לכן יש הצדקה להטיל מגבלות על הבעלים של מקרקעין אם יש יסוד סביר להניח כי המקרקעין מכילים עתיקות. ההכרח לא יגונה. אולם האם יש הכרח, או צדק, להטיל על הבעלים של המקרקעין, ולא על הציבור, גם את הוצאות הבדיקה של המקרקעין? הצדק אומר, וכך גם ההגיון, כי הוצאות הבדיקה, שנועדה לשרת את הציבור, לא יוטלו באופן אקראי על אדם אחד, רק משום שהוא הבעלים של המקרקעין. כאשר מפקיעים מקרקעין לצורך ציבורי, כגון, כדי להקים עליהם מתקן צבאי או לבנות עליהם בית ספר, אין מטילים את ההפסד הכספי על הבעלים של המקרקעין, אלא הציבור כולו נושא בנטל הכספי בדרך של תשלום פיצויים לבעלים. זהו ביטוי לעיקרון של צדק חלוקתי. עיקרון זה בא לידי ביטוי בהקשרים שונים. כך, לדוגמה, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-, קובע כי אם "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמה" יהיה "בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית... " על סעיף זה אמר השופט מלץ בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא , פ"ד מו(4) 627, 640-639: "פגיעה על-ידי המדינה בזכות קניינית של הפרט - חייב להיות בצידה פיצוי... בבסיסו של שיקול זה 'צדק חלוקתי', לפיו גם אם התכנית מביאה תועלת ורווחה לכלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים, שהתכנית פוגעת בהם, לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. באמצעות הפיצויים, נושא ציבור משלמי המסים בהשפעתה השלילית של התכנית על מקרקעין של בעלים מסויימים, במקום שיישאו בנזק זה אך ורק אותם בעלים". השופט מלץ ציין שיקול נוסף התומך בחובה לשלם פיצויים לבעלים של זכות במקרקעין שנפגעו על ידי תכנית, וכך אמר (בעמ' 640): "שיקול היסוד השני שבבסיס הצורך לפצות בגין פגיעה הוא שיקול כלכלי-ענייני. אילולא חייבת היתה המדינה לפצות על פגיעה שבצדה של תכנית, קיים היה חשש סביר, שרשויות התכנון לא ייתנו משקל מספיק לפגיעה שמביאה התכנית, לצד יתרונותיה... מקום שברור לרשויות התכנון, שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעים, היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה בהכרח תיקח הרשות בחשבון, במסגרת שיקוליה, את השיקול הרלוואנטי האמור של השפעתה השלילית של התכנית". ראו גם ח' דגן "שיקולים חלוקתיים בדיני נטילה שלטונית של מקרקעין" עיוני משפט כא (התשנ"ח1998-), 491. אמנם חוק העתיקות, להבדיל מחוק התכנון והבניה, אינו מחייב את רשות העתיקות לפצות את הבעלים של אתר עתיקות על הפגיעה הנובעת מעצם ההכרזה על אתר עתיקות. אך האם ראוי להרחיק לכת ולחייב את הבעלים לשאת, נוסף לפגיעה זאת, גם בהוצאות הכספיות הנדרשות לביצוע בדיקה באתר על ידי רשות העתיקות? 31. ההגנה על זכות הקניין מחייבת, אם יש צורך לפגוע בזכות הקניין של הפרט כדי לשרת אינטרס של הציבור, שהפגיעה תהיה מידתית, כלומר, במידה שאינה עולה על הנדרש. כפי שנאמר בבג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435, "אל לה לרשות מינהלית לנקוט אמצעי שפגיעתו קשה מעבר לנדרש כדי להשיג את המטרה". ראו גם בג"ץ 3477/95 בן עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , פ"ד מט(5) 1, 10 ואילך. השופט זוסמן הציג עיקרון זה, כבר לפני שנים רבות, בהקשר של פגיעה במקרקעין מכוח חוק התכנון והבניה. וכך אמר בבג"ץ 75/57 קלמס נ' הוועדה המקומית לבנייה ותכנון ערים ת"א-יפו , פ"ד יא 1601, 1608: "טובת הציבור מחייבת את בעל-הקרקע לסבול את ההגבלות הנובעות מאישור התכנית לשם ביצוע תכנון ערים כיאות, אך בין שניתנה הודעה לשאת ולתת ובין שטרם ניתנה, הצדק דורש כי זכות הקנין לא תיפגע למעלה מן המידה הסבירה". כך יש לומר גם בהקשר של פגיעה במקרקעין מכוח חוק העתיקות. הצדק דורש כי זכות הקניין לא תיפגע למעלה מן המידה הדרושה כדי להגן על עתיקות. אכן, הצדק דורש, כדי להגן על עתיקות, שיוטלו מגבלות על השימוש במקרקעין שיש יסוד סביר להניח כי הם מכילים עתיקות. אך הוא אינו דורש שהוצאות הבדיקה במקרקעין, כדי לגלות אם הם מכילים עתיקות, יוטלו על הבעלים של המקרקעין. עיקרון המידתיות אומר כי הציבור, שהבדיקה נעשית מטעמו ולמענו, יכול וצריך לשאת בהוצאות אלה. וכך סיכם פרופ' ג' טדסקי את מאמרו על "העתיקות בדיני הקניין" ( משפטים ט (תשל"ט) 363, 383): "העניין הציבורי בדבר העתיקות המתבטא בהקרבת זכות פרטית לא היה צריך לבוא על סיפוקו על חשבון זכות מוקנית לפרט, אלא על חשבון הציבור כולו (שבו משתתף גם הפרט הנדון), כלומר על חשבון המדינה. הכפירה בעיקרון זה לא רק שיש בה משום עושק לפרט, אלא היא מביאה לידי כפירה בעיקרון 'הקצאת המשאבים' ( allocation of resources )". השאלה אם חיוב הבעלים בתשלום הוצאות הבדיקה באתר עתיקות אינו פוגע בזכות הקניין מעבר למידה הנדרשת, הוחרפה לאחר שנחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כך עמדתי בע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי , פ"ד מט(1) 463, 483: "חוק יסוד זה קובע (בסעיף 3) את זכות הקניין כזכות יסוד, ואוסר על הפגיעה בזכות זאת, בין היתר, במידה העולה על הנדרש (סעיף 8). אכן, חוק היסוד אינו פוגע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד (סעיף 10), ובכלל זה חוק התכנון והבניה. אולם הוא בהחלט עשוי להשפיע על פירוש הדין. הפירוש, כיום יותר מאשר בעבר, צריך לפעול בכיוון של צמצום הפגיעה בזכות הקניין. ... עצם הצורך הציבורי, שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה, עדיין אין בו כדי לשלול פיצויים על הפגיעה, אלא אם ברור כי הפגיעה נמצאת בתחום הסביר ואין שיקולים של צדק הדורשים לפצות את הנפגע. פיצויים כאלה יש בהם כדי לשרת את התכלית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי, צמצום הפגיעה בזכות הקניין כדי שלא תעבור את המידה הראוייה". 32. על יסוד האמור, אפשר לסכם כך: א. דרישה מן הבעלים של אתר עתיקות שיממן את הבדיקה (לרבות חפירה) באתר, כתנאי לקבלת אישור לביצוע פעולות באתר, פוגעת בזכות הקניין של הבעלים במידה העולה על הנדרש. ב. אין בחוק העתיקות הוראה מפורשת המטילה על הבעלים של אתר עתיקות חובה לממן את הבדיקה באתר, אף אין בו הוראה מפורשת המסמיכה את מנהל הרשות לדרוש שהבעלים יממן בדיקה כזאת. ג. בהעדר הוראה מפורשת בחוק, ראוי לתת לחוק פירוש שיצמצם את הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים, ופירוש כזה מונע חיוב הבעלים במימון הבדיקה באתר. ד. המסקנה היא, שמנהל הרשות אינו רשאי להתנות את האישור בביצוע בדיקה על חשבון הבעלים. 33. אם כך, מי ישלם עבור הבדיקה באתר עתיקות? התשובה המתבקשת היא, שרשות העתיקות תשלם. אכן, במצב הקיים, אם רשות העתיקות תהיה חייבת לשלם עבור הבדיקה, יהיה בכך כדי לפגוע באופן קשה בתפקודה, ואולי אף למנוע בעדה מלמלא את תפקידה כראוי. כך משום שבמצב הקיים אין לרשות העתיקות תקציב גדול די הצורך לבצע את הבדיקות הנדרשות, ורוב תקציבה, המשמש אותה גם לביצוע הבדיקות, בא מן התשלומים שהבעלים של אתרי עתיקות משלמים לה עבור ביצוע הבדיקות. וכך נאמר לעניין זה בדו"ח שנתי 45 של מבקר המדינה, משנת 1995 (בעמ' 631): "ב1989- היה תקציב האגף [לעתיקות ומוזיאונים] כ6- מיליון ש"ח, והוא מומן בידי משרד החינוך והתרבות; ב1994- היה תקציב הרשות כ84.4- מיליון ש"ח, מהם כ22.4- מיליון ש"ח השתתפות משרד החינוך, התרבות והספורט. יתר ההכנסות (כ61.9- מיליון ש"ח - כ73%- מהתקציב) מקורן בחפירות שהרשות עושה בעבור יזמים, בעיקר משרד הבינוי והשיכון, מע"ץ, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ומשרד התיירות". כיצד, אם כן, תמלא רשות העתיקות את תפקידה אם תימנע ממנה ההכנסה שמקורה בתשלומים ממקורות חיצוניים עבור הבדיקות שהיא מבצעת? את התשובה נותן חוק רשות העתיקות, התשמ"ט1989-. חוק זה קובע בסעיף 24 (שכותרתו "מימון וקרנות") לאמור: "(א) תקציב הרשות ימומן מאוצר המדינה, ומהכנסות מאגרות ותשלומים אחרים שישולמו לרשות לפי חוק העתיקות. (ב) לצורך ביצוע תפקידיה רשאית הרשות לקבל תרומות וכן להקים קרנות מחקר". סעיף 46 לחוק העתיקות קובע כי השר הממונה על ביצוע החוק רשאי להתקין תקנות, בין היתר, בנוגע ל"גביית אגרות בעד רשיונות, אישורים, היתרים או שירותים הניתנים לפי חוק זה", וסעיף 46א לחוק זה קובע כי "אגרות ותשלומים אחרים, למעט קנסות, הנגבים לפי חוק זה ישולמו לקופת הרשות". אכן, אפשר שהכנסות רשות העתיקות מאגרות ותשלומים אחרים לא יספיקו כדי לממן את עלות הבדיקות באתרי עתיקות. אולם אפשר, כמובן, להגדיל את המימון מאוצר המדינה. אין זה אלא עניין של סדר עדיפות מבחינת הממשלה והכנסת. הנה, לדוגמה, זה מקרוב, כאשר הממשלה הגיעה למסקנה כי יש "להסיר את החסמים לפיתוח קרקע הקשורים לביצוע חפירות ארכיאולוגיות", ולפיכך החליטה כי רשות העתיקות תממן מתקציבה את חפירות ההצלה בשעור של 15% מהוצאות החפירה, היא הוסיפה והחליטה "להעביר מתקציבי משרדי מע"צ, הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל סך של 3.3 מליון ש"ח כל אחד, לבסיס תקציב רשות העתיקות למימון חלקה של רשות העתיקות בעבודות חפירות הצלה". ראו החלטת הממשלה מספר 4160 מיום 12.8.98 (לעיל פיסקה 19). התוצאה 34. שאלת הפרקטיקה הנוהגת ברשות העתיקות בנוגע לביצוע בדיקות באתרי עתיקות, ובמיוחד הדרישה שהבעלים של האתר יממנו את הבדיקה, עלתה בעתירה אגב אורחא. כאמור, הפרקטיקה הנוהגת בנוגע למימון הבדיקה נראית בעיני בלתי-חוקית. אך העותרים לא ביקשו שבית המשפט יוציא צו בנוגע לפרקטיקה זאת. הם ביקשו שבית המשפט יוציא צו המבטל את ההכרזה של שטח כפר שמריהו, לרבות המגרש, כאתר עתיקות. זאת ולא יותר מזאת. אולם, כאמור, לבית המשפט אין יסוד לבטל את ההכרזה, כפי שניתנה בשנת 1944 ולאחר מכן בשנת 1964. לפיכך יש לדחות את העתירה. עם זאת, טוב תעשה רשות העתיקות אם תיתן דעתה ללא דיחוי לשאלת הפרקטיקה הנוהגת ברשות בנוגע למימון הבדיקה באתרי עתיקות, ולא תמתין לעתירה נוספת בשאלה זאת. מכל מקום, אם העותרים ישובו ויפנו אל רשות העתיקות בבקשה שתערוך בדיקה במגרש תוך זמן סביר, כדי לברר אם ראוי לתת להם אישור לפי סעיף 29 לחוק העתיקות, והרשות תסרב, אלא אם העותרים ישלמו עבור הבדיקה, תהיה הדרך פתוחה בפניהם לעתור מחדש אל בית המשפט. 35. במהלך הדברים הרגיל הייתי דוחה את העתירה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ללא צו להוצאות. אולם מהלך הדברים בעתירה זאת השתבש. כאשר העתירה הוגשה לבית המשפט, ביום 2.7.95, הוציא בית המשפט בו ביום צו על-תנאי, וקצב 45 ימים להגשת תצהיר תשובה. המשיבים 1 ו2- (מנהל רשות העתיקות ורשות העתיקות) הגישו את התשובה, אם כי באיחור-מה. אולם המשיבים 3 ו4- (שר החינוך והתרבות והיועץ המשפטי לממשלה) לא הגישו את התשובה כלל. ביום 28.5.97 פנה בית המשפט ביוזמתו אל המשיבים 3 ו4- והורה להם, פעם נוספת, להגיש את התשובה תוך 45 ימים. אולם המשיבים 3 ו4- לא הגישו את התשובה אלא, סמוך למועד הדיון, ביום 3.9.98. אותו יום הגישו משיבים אלה גם בקשה להארכת המועד שבית המשפט קצב להגשת התשובה. הטעם לבקשה היה שהמשיבים 3 ו4- ניסו במשך הזמן להגיע להסכמה עם המשיבים 1 ו2- בשאלה מי חייב למסור לבעלים ולמחזיקים של מקרקעין שהוכרזו אתר עתיקות הודעה בדבר ההכרזה, ובשל כך חל עיכוב בהגשת התשובה לבית המשפט. טעם זה יכול היה לשמש את המשיבים 3 ו4- כדי לבקש מראש הארכה של המועד שבית המשפט קצב, אך הוא אינו יכול להצדיק בדיעבד את השיהוי בהגשת התשובה, הרבה מעבר למועד שנקצב. אמנם בית המשפט החליט, על אף ההתנגדות של העותרים, לקבל את התשובה במועד בו הוגשה. אולם, בשל השיהוי בהגשת התשובה, מן הראוי לחייב את המשיבים 3 ו4- בתשלום הוצאות לעותרים. העתירה נדחית. המשיבים 3 ו4- ישלמו לעותרים את הוצאות המשפט בסכום כולל של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן : אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ג' בכסלו תשנ"ט (22.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 4146/95", "ע\"א 377/79", "ע\"א 524/88", "ע\"א 2515/94", "בע\"א 458/93", "בג\"ץ 448/85", "בג\"ץ 987/94", "בג\"ץ 5240/96", "בג\"ץ 150/69", "בע\"א 630/97", "בע\"א 210/88", "בג\"ץ 3477/95", "בע\"א 1188/92" ]

8,764

2,797

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6084/96 בפני: כבוד השופט א' מצא המבקש : שלמה חמרה נגד משיב ה : רשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים בקשה לדחיית מועד דיון ה ח ל ט ה לדחות כמבוקש. הצדדים יודיעו לבית המשפט בכתב, לא יאוחר מ31.7.97-, אם יש צורך לקבוע העתירה לדיון. ניתנה היום, כח' בסיון תשנ"ז (3.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96060840. F04

[ "בג\"ץ 6084/96" ]

8,765

6,774

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6084/96 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: שלמה חמרה נגד המשיב ה : רשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים תשנ"ח 1968- הודעה על אפשרות פשרה בשם העותר: עו"ד מ' שקד בשם המשיב ה: עו"ד ג' פריאל ה ח ל ט ה הצדדים יודיעו לבית המשפט בכתב, עד יום 6.10.97, אם ההסכם נחתם ומה בקשותיהם מבית המשפט. ניתנה היום. טז' באלול תשנ"ז (18.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96060840. F05

[ "בג\"ץ 6084/96" ]

8,766