shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found sequencelengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
108,458	ב בית המשפט העליון ע"א 7495/96 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערערים : 1. עזרא יום טוב 2. אפרים יום טוב 3. שרה יום טוב נגד המשיבים : 1. עדי נגר 2. פורמלי שמעון גיבלי - פורמלי 3. נחום ליברמן סיכומים בכתב החלטה יש להמציא למשיב 1, עדי נגר, את כתבי בי הדין וההחלטות שניתנו בתיק לרבות הצו לסיכומים בכתב, לכתובת: עדי נגר, הפורצים 12, חולון. ניתנה היום, י"ז באלול, תשס"א (5.9.01). עודד שחם ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96074950. K14 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444	[ "ע\"א 7495/96" ]	3,959
138,317	ב בית המשפט העליון ע"א 7495/96 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערערים : 1. עזרא יום טוב 2. אפרים יום טוב 3. שרה יום טוב נגד המשיבים : 1. עדי נגר 2. פורמלי שמעון גיבלי - פורמלי 3. נחום ליברמן הוגש הליך החלטה נוכח הודעת ב"כ המערערים, המעידה על כך שהמשיב מס' 1 קיבל את כל מסמכי ההליך, ונוכח קבלת מסמך מיום 4.2.02, אשר כותרתו "סיכומים מטעם משיב מס' 1", ניתן להמשיך בהליך. הסיכומים (לרבות העמוד בכתב יד המצורף להם) יוכנסו לתיק. היומן יקבע מועד להשלמת טיעון, והתיק יובא בפני הרכב. ניתנה היום, כ'ד שבט תשס"ב (6.2.02). עודד שחם ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96074950. K16 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "ע\"א 7495/96" ]	3,960
153,021	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7495/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערים : 1. עזרא יום טוב 2. אפרים יום טוב 3. שרה יום טוב נגד המשיבים : 1. עדי נגר משיב פורמלי: 2. שמעון גיבלי 3. נחום ליברמן ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.9.96 בת.א. 801/91 שניתן על-ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: ב' באייר התשס"ב ( 14.04.02 ) בשם המערערים : עו"ד ר' וינשטוק בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד מ' ברכה בשם המשיב 3: עו"ד ע' רון פסק-דין סוגיה מרכזית, שהועמדה על-ידי הצדדים במחלוקת ונדונה לגופה בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, לא הוכרעה בפסק-דינו של בית המשפט הנכבד: כלום בין המשיב 3 לבין המשיב 1 אמנם נכרת חוזה, על פיו העביר המשיב 3 למשיב 1 את זכויותיו בדירה נשוא עסקתם של המשיבים 1 ו2- עם המערערים? כיוון שלא הכריע בשאלה האמורה הותיר בית המשפט ספק בשאלה אם אכיפת החוזה, שהמערערים נמצאו זכאים לה, היא אכן אפשרית. נראה לנו כי בית המשפט חייב היה להכריע בשאלה האמורה, ועל יסוד ההכרעה בה לפסוק באחריותו לתוצאות ההתקשרות של כל אחד מן המשיבים ולקבוע את הסעד שהמערערים זכאים לקבלתו. הערעור מתקבל במובן זה, שההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמה בסוגיה האמורה, על-פי המבואר לעיל, ולמתן פסק-דין חדש. נשיא בית המשפט יקבע בפני מי מן השופטים יתקיים הדיון. במסגרת פסק-הדין החדש יתחשב בית המשפט בחיובי ההוצאות שנקבעו בפסק-הדין המקורי. הואיל ועניינם של בעלי-הדין ממתין זמן רב, יואיל בית המשפט לעשות מאמץ להחשת הדיון לפניו במטרה לסיימו בהקדם האפשרי. אין צו להוצאות בערעור זה. ניתן היום, ב' באייר תשס"ב (14.4.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 96074950. F17 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "ע\"א 7495/96" ]	3,961
1,116	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7838 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור בשם המשיבים 2 ו3-: עו"ד דניאלה גרצולין החלטה נרשמה הסכמת עו"ד גרצולין בשם מרשיה להליך הפישור המוצע. מתקבלת הבקשה כי הליך הפישור יחבוק את כל ארבעה הערעורים הנוגעים בדבר (ע"א 7838/96, ע"א 7947/96, ע"א 7943/96, ע"א 7792/96). ניתנה היום, כ"ו באייר התשנ"ז (2.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q02	[ "ע\"א 96", "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7947/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7792/96" ]	3,966
6,520	בבית המשפט העליון ע"א 7838/96 - 1 ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזבון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר בקשה למתן הוראות - הליך פישור בשם המערערים: עו"ד רפאל ברוכשטיין בשם המשיבה 1: עו"ד אילן רויטר בשם המשיבים 2-3: עו"ד דניאלה גרצולין מפרק המשיבה 4: עו"ד ר. רוברטס בשם המשיבים 5-6: עו"ד יצחק זיסמן החלטה כפי שצוין בהחלטה מיום 13.7.97 מוזמנים בעלי הדין להידבר ביניהם על-מנת להציע לבית-המשפט מפשר שהוסכם עליהם. מעבר לכך, בנוסף לכב' השופטים (בדימ') שכבר הוזכרו בהחלטות הקודמות שניתנו בתיק זה, משמשים כמפשרים לצד בית-משפט זה כב' השופטים (בדימ') ד. לוין, טל ושלגי ומר מאיר גבאי. מר יוסף חריש ומר זאב שר הביעו נכונות לשמש כמפשרים בנושאים ספציפיים. בעלי הדין מתבקשים להביא עמדתם בענין זה תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה באב תשנ"ז (28.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q05	[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]	3,967
11,426	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7838 ע"א 7792/92 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור החלטה על יסוד הסכמתם הראשונית של בעלי הדין לנסות ולפתור את המחלוקות ביניהם על דרך של פישור, מוצע כי המפשר יהא כב' השופט (בדימ') בייסקי, אשר הביע הסכמתו העקרונית לכך. את ישיבת הפישור הראשונה ניתן לקיים, מבחינתו של המפשר, כבר בחודש יולי ש"ז או בחודש ספטמבר (אך לא בחודש אוגוסט). אשר למקום בו יתקיימו דיוני הפישור מתבקשים הצדדים לבוא בדברים בינם לבין עצמם ולהסכים על "אכסניה" באזור תל-אביב. מוצע לבעלי הדין לקיים את ישיבות הפישור באחד ממשרדי באי-כח הצדדים, שיש בו סידורים מתאימים לשם כך, אך זאת כמובן בהסכמת כל הצדדים. על בעלי הדין להודיע לבית המשפט תוך עשרה ימים מיום קבלת ההחלטה אם הם מעוניינים להשתתף בהליך הפישור במתכונת המוצעת, ואם התשובה חיובית - מתי והיכן יתקיימו דיוני הפישור. ניתנה היום, י"ז בסיון תשנ"ז (22.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q03	[ "ע\"א 96", "ע\"א 7792/92", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]	3,968
12,875	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7838 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור בשם המערערים: עו"ד רפאל ברוכשטיין, עו"ד ארז רייפנברג החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט בזק, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים יוני-יולי השנה (לפני הפגרה), בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 10 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q01	[ "ע\"א 96" ]	3,969
12,970	בבית המשפט העליון ע"א 7838/96 ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור החלטה מן התגובות שבפני אשר הוגשו על-פי ההחלטה מיום 22.6.97 עולה כי קיימת הסכמה של כל בעלי הדין בדבר העברת המחלוקות שביניהם להליך של פישור, אך קיים קושי לבחור מפשר אשר יהא מוסכם על הכל. לפיכך סברתי, כי אין מקום שבית-המשפט יציע מפשר נוסף בשלב זה. בעלי הדין מוזמנים להידבר ביניהם על-מנת לגבש הסכמה בדבר מיהות המפשר אשר ינסה לגשר בין הנצים. ניתנת שהות של 30 יום לבעלי הדין למסור לבית-המשפט הודעה בדבר מפשר מוסכם. לא תיוצר הסכמה כאמור, יוחזר אלי התיק לשם המשך הטיפול בו. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q04	[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]	3,970
39,994	ב בית המשפט העליון בירושלים ישיבת פישור ע"א 7838/96 ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד השופט בדמוס צבי א' טל, כמפשר המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזבון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר החלטה במהלך עשרת החודשים האחרונים התקיימו מספר ישיבות פישור, ועמדות הצדדים התקרבו במידה רבה. עם זאת, נותר פער מסויים שבגללו נתן בא-כוח בנק איגוד, עו"ד ברוכשטיין, בישיבה מיום ד' בתשרי תשנ"ט - 24 בספטמבר 98', הודעה על כוונת הבנק וכונס הנכסים להפסיק את הליך הפישור. לאור ההיבט האנושי המוטל על הכף ולאור התקרבות הצדדים עד כה, נראה לי לנכון - בהסכמת כל הצדדים לרבות בא-כוח הבנק - לנסות נסיון אחרון ולדבר בנפרד עם הדרג הבכיר בבנק, קרי: מנכ"ל בנק איגוד, ובנפרד עם עורכי-הדין באי-כוח הצדדים. אבקש איפוא להזמין את מנכ"ל הבנק - באמצעות בא-כוח הבנק עוה"ד ר' ברוכשטיין - לישיבה במועד שיתואם בינינו, ולאחר מכן תיקבע ישיבה עם עורכי-הדין באי-כוח הצדדים. המזכירות תואיל להמציא העתק ההחלטה לכל הצדדים. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98). המפשר, צבי א' טל שופט בית-המשפט העליון בדימוס העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. L07	[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]	3,971
60,741	ב בית המשפט העליון ע"א 7838/96 - ד' ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים בע"א 7838/96 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיב ה בע"א 7838/96 והמערערת בע"א 7792/96: 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזבון המנוח ג'ון ז'אק סאלם המשיבים בע"א 7838/96 2. רם כרמי והמערערים בע"א 7947/96: 3. רבקה כרמי המשיב בע"א 7838/96: 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) המערערים בע"א 7943/96 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס והמשיבים בע"א 7838/96: 6. עו"ד אמנון שבלת המשיב בע"א 7838/96: 7. אהרן מדר (משיב פורמלי) סיכומים בכתב החלטה על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסכיומים לבית משפט זה, והעתק לצדדים שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלגבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות, גודל גופן 11, ותוך השארת שוליים מספיקים. להלן סדר הגשת הטענות: 1. המערערים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96 יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא. 2. המערערת בע"א 7972/96 והמערערים בע"א 7947/96 יגישו את תשובותיהם לטענות המערערים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96 ובע"א 7947/96 תוך שלושים יום מיום שהומצאו להם טענות המערערים. 3. המערערים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96 יגישו את תשובותיהם לע"א 7972/96 ולע"א 7947/96 תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעורים אלו, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובות המשיבים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. העדר תשובה תוך התקופה האמורה, ייראה כהודעה של המערערים, כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. המערערים בע"א 7972/96 ובע"א 7947/96 רשאים להשיב לתשובות המשיבים בערעורים אלה, תוך חמישה עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. העדר תשובה תוך התקופה האמורה, ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ו' באייר תשנ"ט (22.4.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. P08	[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96", "בע\"א 7838/96", "בע\"א 7792/96", "בע\"א 7947/96", "בע\"א 7943/96", "בע\"א 7972/96" ]	3,972
1,117	ב בית המשפט העליון ע"פ 3136/96 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער : שהין עמרו נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשה להבהרת פסק-דין החלטה לבקשת המדינה להבהרת פסק-דין: שתי שנות המאסר אשר נקבעו בפסק-דיננו עניינן בתנאי שהמערער לא יעבור תוך שנתיים מיום שיחרורו מן המאסר עבירת פשע כהגדרתה בסעיף 24(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ניתנה היום, א' בכסלו תשנ"ח (30.11.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96031360. G02	[ "ע\"פ 3136/96" ]	3,973
38,078	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3136/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער: שהין עמרו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.96 בתיק ת.פ.ח 459/95 שניתן על-ידי כבוד השופט א' פריש תאריך הישיבה: י' בחשוון תשנ"ח (10.11.97) בשם המערער: עו"ד ארנון ועו"ד קוטלוביץ בשם המשיבה: עו"ד גרנות פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. בתאריך 24.10.1995 נרדם המערער תוך נהיגה במשאית בכביש דו-מסלולי. זאת לאחר שחש כי הוא עייף. הוא איבד את שליטתו במשאית, והיא סטתה אל המסלול הנגדי ופגעה בשש מכוניות. עשרה אנשים נהרגו ואחד נפצע. המערער הודה והורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות הריגה וגרימת חבלה חמורה. נגזרו עליו 12 שנות מאסר בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות. 2. הערעור הופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. ואולם, בדיון בפנינו צימצם סניגורו, עורך-הדין ארנון, את הערעור וטען כנגד חומרת העונש בלבד. טענתו היא כי העונש חורג במידה קיצונית מן העונשים שהוטלו גם בעת האחרונה בשל עבירות זהות, שנסיבותיהן היו אף חמורות יותר. גם באת-כוח המדינה, עורכת-הדין גרנות, התקשתה להגן על גזר-הדין. היא הסכימה כי העונש החמור ביותר הרלוואנטי למקרה שלפנינו - שאושר בע"פ 7580/96, 6670 שמריהו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: ע"פ שמריהו ) שבו נדחו ערעוריהם של שני הצדדים - היה שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והייתרה על-תנאי, בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות ברכב ציבורי ופסילה לנהיגה ברכב אחר למשך 12 שנים. באותו מקרה נמצא אשם בעבירות הריגה וחבלה חמורה נהג אגד, אשר נהג אוטובוס בשעות הלילה, בתנאי מזג אוויר קשים, במהירות מופרזת, בירידה תלולה המסתיימת בעקומה, וגרם לתאונה בה נהרגו שמונה מנוסעי האוטובוס ועשרה נפצעו קשה. בית-המשפט המחוזי, בגוזרו את דינו של הנהג, ציין כי עונש המאסר שהוא גוזר על הנאשם הוא מן החמורים שהוטלו עד כה ומהווה העלאה של רמת הענישה המקובלת. כאמור, ערעורה של התביעה כנגד קולת העונש בע"פ שמריהו נדחה. 3. על רקע זה, על-אף חומרתן של העבירות שעבר המערער והתוצאות הקשות שנגרמו, לא ניתן לאשר את גזר-הדין בענייננו. עקרון השוויון מחייב כי המשפט הפלילי יופעל, ככל הניתן, באופן אחיד, וכי התגובה העונשית במקרים דומים תהה דומה. הבדלים בלתי-מוסברים במשכי תקופות מאסר פוגעים בתחושת הצדק. על בית-המשפט הגוזר את הדין להתחשב איפוא בעונשים שהוטלו במקרים דומים. אכן, מדיניות הענישה יכולה להשתנות, ולענייננו ריבוי תאונות דרכים יכול להצדיק החמרה בעונשים. ברם, פסק-הדין בע"פ שמריהו ניתן זה לא מכבר, והוא מתייחס לתאונה שארעה ארבעה ימים לאחר התאונה מושא הערעור. לא מצאתי הבדל של ממש בין עניינו של המערער, שנגזרו עליו 12 שנות מאסר, לבין עניינו של שמריהו, שנידון לארבע שנות מאסר בפועל. הפער הקיצוני בין משכי תקופות המאסר הוא איפוא בלתי מוסבר. אשר-על-כן, יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, ולהשאיר על כנם את יתר חלקי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי. ניתן היום, י בחשוון תשנ"ח (10.11.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 96031360. L01 העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי	[ "ע\"פ 3136/96" ]	3,974
1,118	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותר : יצחק סצ'י נגד המשיב ה : עיריית תל אביב בקשת המערערת בע"א 3613/97 להישמע בנושא העתירה בטרם יינתן בה פסק-דין. בשם העותר : עו"ד אילן בומבך החלטה עניינה של עתירה זו בתקופת התיישנותם של קנסות חניה שהוטלו לפני יום 23.8.95. ביום 23.7.97 שמענו את טענות באי-כוח הצדדים בהתנגדות לצו-על-תנאי, שהוצא על-פי העתירה, ובתום השמיעה הודענו את החלטתנו לדחות את התיק לעיון ולמתן פסק-דין. למחרת יום הדיון (24.7.97) הוגשה לבית המשפט בקשה זו. המבקש, עורך-הדין משה בן-ארי, מציג עצמו כבא-כוחה של גב' דליה אזוב בערעור שהוגש מטעמה והתלוי לפני בית המשפט (ע"א 3613/97 אזוב נגד עיריית ירושלים). לדברי עורך-הדין בן-ארי "אחת הסוגיות החשובות בערעור הנ"ל היא סוגיית התיישנות קנסות חניה"; ובקשתו היא, כי בטרם יכריע בית המשפט בסוגיה האמורה, במסגרתה של עתירה זו, תינתן לו "הזדמנות נאותה בכתב או בעל-פה, לשלוח את מלוא טענותיו בסוגיה עקרונית זו, תוך התחשבות והתייחסות לדברי בית המשפט בדיון" (שהתקיים לפנינו בעתירה). דין הבקשה להידחות. יש שלבקשת בעל-דין מחליט בית המשפט לקיים דיון מאוחד במספר הליכים המעוררים שאלה משותפת. אך טרם שמענו - ואין בידנו לקבל זאת כמהלך דיוני אפשרי וסביר - כי בעל-דין שעניינו תלוי ועומד יוכל להישמע בהליך אחר, שהדיון בו הסתיים והממתין למתן פסק-דין, בטענה כי שני ההליכים מעוררים אותה סוגיה משפטית. כך ככלל, קל וחומר בענייננו: עורך-הדין בן-ארי מעיד על עצמו כי ידע מראש אודות העתירה. הוא עיין בעיקרי הטיעון של העותר והמשיבה וכן נכח בדיון בעתירה ביום 23.7.97. בשעתו נמנע מהגשת בקשת הצטרפות מתוך הנחה שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. עתה, משנוכח כי בית המשפט קיים דיון לגופה של העתירה, החליט להגיש את בקשתו. אנו סבורים, כי טיעון זה אינו ראוי להישמע. ככל שלמבקש היתה עילה מוצדקת להישמע במסגרת העתירה, היה עליו להגיש את בקשתו לכך מבעוד מועד. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשנ"ז (3.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97016180. F04	[ "בג\"ץ 1618/97", "בע\"א 3613/97", "ע\"א 3613/97" ]	3,975
14,399	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותר : יצחק סצ'י נגד המשיב ה : עיריית תל אביב התנגדות לצו על תנאי בשם העותר : עו"ד א' בומבך בשם המשיב ה: עו"ד ר' אביד ה ח ל ט ה בהסתמך על הוראות סעיף 26(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, אנו מחליטים שהמשך הדיון בעתירה זו יתקיים בפני הרכב מורחב של שופטים. התיק מועבר לנשיא בית המשפט העליון, על מנת שיקבע את מספר חברי ההרכב ואת השופטים אשר יימנו על ההרכב. ניתנה היום, כו' בחשוון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97016180. E05	[ "בג\"ץ 1618/97" ]	3,977
18,003	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : סצ'י יצחק נגד המשיב ה : עיריית תל-אביב-יפו קביעת הרכב מורחב החלטה בעקבות החלטת בית המשפט (מיום 26.11.97) על הרחבת ההרכב, הנני קובע כי בעתירה ידון הרכב של שבעה שופטים, והם: המשנה לנשיא, השופט ש' לוין השופט א' גולדברג השופט ת' אור השופט א' מצא השופט י' קדמי השופטת ד' דורנר השופט י' טירקל. ניתנה היום, ב' בכסלו התשנ"ח (1.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016180. A06 /דז/	[ "בג\"ץ 1618/97" ]	3,979
39,369	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותר : יצחק סצ'י נגד המשיב : עיריית תל אביב התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז באייר תשנ"ח (13.5.98). בשם העותר : עו"ד אילן בומבך בשם המשיבה: עו"ד רחל אביד, עו"ד יגאל אנושי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עבירת "עוון" סווגה מחדש כעבירת "חטא". כתוצאה משינוי הסיווג נתקצרה תקופת התיישנותו של העונש המוטל בגין העבירה. עיקר עניינה של העתירה שלפנינו הוא בשאלה אם קיצור תקופת ההתיישנות חל "למפרע", היינו גם על עונש (אשר טרם הוחל בביצועו) שהוטל על העבירה לפני שינוי סיווגה מ"עוון" ל"חטא". רקע עובדתי 2. ביום 5.1.97 המציאה המשיבה (עיריית תל-אביב-יפו) לעותר "דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה" בסכום כולל של 32,942.50 ש"ח. בדרישת המשיבה צוין, כי על החוב חלות הוראות פקודת המסים (גביה), לפיה מוסמכת המשיבה, בין השאר, לעקל את רכבו של העותר. העותר הגיב על הדרישה באמצעות עורך-דינו. במכתבו למשיבה (מיום 22.1.97) כתב בא-כוח העותר, כי "למיטב ידיעתו וזכרונו של (העותר) אין לחובתו כל חוב בגין דו"חות חניה"; וכי העותר "לא עבר עבירות חניה ואם קיבל בעבר דו"ח חניה - הוא שילם את סכומו". להלן נטען, כי "מכל מקום לא הובא לידיעתו (של העותר) דבר קיומם של דו"חות החניה, ועל כן דרישת התשלום (של המשיבה) אינה חוקית". עם זאת, ביקש בא-כוח העותר לקבל את פרטי עבירות החניה שבגינן נרשמו הדו"חות והוטלו הקנסות. ביום 25.2.97 שלחה המשיבה לבא-כוח העותר פירוט של מאה חמישים וארבעה דו"חות חניה שנרשמו לכלי רכב שהעותר היה רשום כבעליהם. כעולה מן הפירוט, המדובר בדו"חות שנרשמו במועדים שונים, החל מיום 11.7.89 וכלה ביום 7.7.96. למחרת היום (26.2.97) שיגרה המשיבה לעותר דרישת-תשלום חדשה, בלוויית שוברים לביצוע התשלום. בשוברים צוין "לתשלום עד תאריך 5.3.97". בדרישה נאמר, כי אם לא ימלא העותר אחרי דרישת התשלום, יעוקלו מיטלטליו לשם מכירתם לכיסוי החוב, תוך חיובו בהוצאות. ביום 5.3.97 הגיב בא-כוח העותר על הדרישה החדשה. במכתבו נאמר, כי הדרישה מיום 26.2.97 נתקבלה אצל העותר רק ביום 4.3.97, היינו בערב היום שצוין כמועד אחרון לתשלום. להלן ציין, כי מעיון בתדפיס הדו"חות עולה כי לפחות שמונים ושמונה מתוך הדו"חות מתייחסים לתקופה שלפני פברואר 1994, היינו יותר משלוש שנים לפני המועד שבו נדרש העותר לשלמם. משחלפו שלוש שנים, נטען במכתב, התיישנו הקנסות בהם חויב העותר לפי דו"חות אלה ושוב אין העיריה זכאית לגבותם מן העותר. במכתב נדרשה המשיבה "לבטל את הדו"חות שהתיישנו" וכן לחזור בה מכוונתה להפעיל נגד העותר את פקודת המסים (גביה). משלא קיבל, בתוך הימים הקרובים, תשובה לפניית בא-כוחו, הגיש העותר את העתירה שלפנינו. גדר המחלוקת 3. בעתירה, שעם הגשתה ניתנו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים, מבקש העותר מתן צו הקובע כי הקנסות על עבירות חניה, שבוצעו על-ידיו (כטענת המשיבה) לפני יותר משלוש שנים, בטלים מחמת התיישנות. כזכור, במהלך חילופי הדברים בין הצדדים, שקדמו להגשת העתירה, כפר העותר גם בעצם ביצוען של עבירות-חניה כלשהן. ואולם בעתירתו שוב לא חזר העותר על הכחשת העבירות, אלא הגביל את עצמו לטענת התיישנות הקנסות בלבד. זו, אם כן, הטענה היחידה העומדת להכרעתנו. לפיכך לא אעסיק את עצמי בטענה (אותה העלה בא-כוח העותר בהתכתבות עם המשיבה), כי רק בינואר 1997 קיבל העותר מן המשיבה לראשונה דרישה לתשלום הקנסות וכי עד לקבלת הדרישה האמורה לא ידע דבר אודות דו"חות חניה כלשהם שנרשמו לו. אכן, אילו ביקש לעמוד על טענה זו, היה על העותר לסמוך על טענת התיישנות העבירה . אך הוא הסתפק בטענה ש הקנסות התיישנו . לפיכך אדרש רק לשאלות הצריכות לטענה זו. 4. שאלה עובדתית שנותרה במחלוקת בין הצדדים היא, אם מאז מועדי רישום הדו"חות ועד שהומצאה לעותר (בינואר 1997) הדרישה המקובצת לתשלום הקנסות, שיגרה המשיבה לעותר הודעות חוזרות על הקנסות ודרישות לשלמם. העותר, כזכור, טען, כי מעולם לא קיבל מן המשיבה כל הודעות או דרישות חוזרות כאלה. טענה זו הוכחשה על-ידי המשיבה. בתצהיר התשובה מטעמה נאמר, כי במועדים שונים שוגרו לעותר הודעות ודרישות לתשלום הקנסות. כן נטען, כי כל ההודעות והדרישות שוגרו אליו על-פי כתובתו המופיעה ברישומי משרד התחבורה ובמירשם האוכלוסין, ולפיכך אין לקבל את טענתו התמוהה כי המסמכים הרבים ששוגרו אליו לא נתקבלו אצלו. הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו. מכאן שאילו קיבלנו את טענת המשיבה, כי מאז שנרשמו לעותר דו"חות החניה הראשונים שבה והציגה לו, מפעם לפעם, דרישות חוזרות לתשלום הקנסות, היה בכך כדי לייתר את הדיון בשאלת התיישנותם של הקנסות. אך אני סבור, כי בנסיבות העניין היה על המשיבה לתת תשובה יותר מפורטת לטענת העותר; וכי במה שנאמר בתצהיר התשובה מטעמה אין משום מענה מספיק לטענתו. בנסיבות אלו יש לדון בטענת ההתיישנות על יסוד ההנחה, כי מאז שהומצאו לעותר דו"חות החניה המקוריים ועד להמצאתה של הדרישה המקובצת, לא קיבל העותר מן המשיבה כל הודעות או דרישות נוספות בנוגע לתשלום הקנסות. אבקש להטעים כי הנחה זו הנני מאמץ לצורכי הדיון בטענת ההתיישנות בלבד, מבלי שאקבע דבר ביחס לאמיתות טענתו של העותר ומבלי שאתייחס למשמעות שיכולה להיות לקבלתה למטרות אחרות. המסגרת המשפטית 5. עבירות החניה שבגינן נקנס העותר הן עבירות-קנס מסוג ברירת-משפט. סדרי הדין באשר לעבירות אלה קבועים בסעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי. במועדים הרלוואנטיים לענייננו קבע סעיף 229 לחוק, כי המועד לתשלום הקנס על-פי הודעת תשלום הקנס הוא שלושים ימים מיום המצאת ההודעה, וכי לאחר שלושים יום, אם האדם שאליו הופנתה ההודעה לא שילם את הקנס ולא הודיע שברצונו להישפט על העבירה, הוא מחוייב בתשלום כפל הקנס. מועד זה - בו מחוייב מקבל ההודעה בתשלום כפל הקנס, ושבו רואים אותו כמי שהורשע בדינו - הוא המועד בו הופך החיוב בקנס לחלוט; ובו מתחילה תקופת ההתיישנות של העונש. 6. נושא התיישנותם של עונשים מוסדר בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, כלהלן: "התיישנות ענשים 10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים". מהוראת סעיף 10 עולה, כי אורך תקופת ההתיישנות של עונש תלוי בסיווגה של העבירה שבגינה הוטל - כ"פשע", "עוון" או "חטא". בענייננו, אין מחלוקת כי העבירות בהן הורשע העותר אינן בגדר "פשע"; והשאלה היא אם הן בגדר "עוון" או "חטא". 7. מהות סיווגן של עבירת "עוון" ושל עבירת "חטא", וההבחנה בינותן, נלמדו לפנים מהגדרת סוגיהן של עבירות אלו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-: "'חטא' - עבירה שענשה מאסר לא יותר מחודש אחד, ואם ענשה קנס בלבד - לא יותר ממאתיים שקלים; - - - 'עוון' - עבירה שענשה מאסר יותר מחודש ולא יותר משלוש שנים, ואם ענשה קנס בלבד - יותר ממאתיים שקלים". ודוק: המושג "שקלים" בהגדרות אלו התייחס לשקלים ישנים . ביום 23.8.1995 נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- (להלן - "תיקון 39"). בתיקון 39 שונו הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא"; וכך הוגדרו הם בסעיף 24 לחוק העונשין: סיווג עבירות 24. אלה סוגי העבירות לפי חומרתן: (1) 'פשע' - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים; (2) 'עוון' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום; (3) 'חטא' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום". עבירות העותר - "חטא" או "עוון"? 8. עונשן של עבירות החניה נשוא ענייננו הוא קנס בלבד; והקנס הקבוע לצידן אינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס ולא נקבע לו סכום (ראו סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין). לפיכך אין מחלוקת כי על-פי סיווגן דהיום (בסעיף 24 לחוק העונשין) נופלות עבירות החניה האמורות בגדר "חטא", ותקופת ההתיישנות של העונש בגינן היא שלוש שנים. כולי עלמא לא פליגי, כי הקנסות על עבירות חניה שהוטלו על העותר במהלך שלוש השנים שלפני קבלת דרישת התשלום על-ידו, לא התיישנו. השאלה היא מה דין הקנסות שהוטלו עליו, והפכו לחלוטים, יותר משלוש שנים לפני קבלת דרישת התשלום. קנסות אלה הוטלו על העותר לפני ינואר 1994, וממילא לפני יום 23.8.1995, שבו נכנס לתוקף תיקון 39. מן הפירוט שהציגה המשיבה עולה, כי שיעור הקנס שנקבע לצידן של העבירות בתקופה האמורה (בה נרשמו הדו"חות והוטלו הקנסות) עלה על סך מאתיים שקלים ישנים. מכאן שעל-פי סיווגן הקודם (שנקבע בסעיף 3 לחוק הפרשנות) היו העבירות בגדר "עוון", ועונשו של "עוון" (כפי שכבר נוכחנו) אינו מתיישן אלא מקץ עשר שנים. ויצוין, כי המוקדמים ביותר מבין הדו"חות שבגדרם נקנס העותר נרשמו בשנת 1989, היינו פחות מעשר שנים לפני המועד בו קיבל העותר את דרישת התשלום של המשיבה. והמסקנה הנובעת מנתונים אלה היא, כי אף אחד מהקנסות שהוטלו על העותר לא התיישן. 9. בא-כוח העותר טען, כי גם על-פי הסיווג הישן (שעמד בתוקפו לפני תחילתו של תיקון 39) יש לסווג את עבירות החניה כ"חטאים" ולא כ"עוונות". מכאן מבקש הוא להעלות, שגם אלמלא תיקון 39, העונשים על עבירות החניה התיישנו בתום שלוש שנים. בטיעונו זה נאחז בא-כוח העותר, בעיקר, בחוסר ההיגיון הטמון, לדעתו, בסיווג העבירות הללו כ"עוון". בהגדרות שבסעיף 3 לחוק הפרשנות נקבע קנס בגובה מאתיים שקלים ישנים כקו פרשת המים המבדיל בין "עוון" לבין "חטא". דא עקא, כי בתוך זמן קצר לאחר חקיקת חוק הפרשנות (בשנת התשמ"א1981-) נשחק ערכו של הסכום האמור בקצב גובר והולך, עד שביום 1.1.1986 - "היום הקובע" לעניין חוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה1985- - הסך מאתיים שקלים ישנים הפך לעשרים אגורות חדשות. סכומי הקנסות עודכנו בהדרגה אך הסכום שנקבע בהגדרת סעיף 3 לחוק הפרשנות לא שונה. כל קנס שבית המשפט הוסמך להטילו עלה על הסכום הזעום שלפי סעיף 3 הבחין בין "חטא" לבין "עוון". מכאן שעל-פי לשון הכתוב, כל עבירת-קנס הפכה ל"עוון". מצב זה, טוען העותר, אינו מתקבל על הדעת. סיווגה של עבירה - טוען הוא - חייב להיגזר מדרגת החומרה שהמחוקק ביקש לשוות לה. עבירות חניה נתפסות כעבירות קלות, אולי הקלות שבכל העבירות. סיווגן ההולם הוא כעבירות "חטא", ואין להשלים עם פירוש המסווגן בדרגת חומרה בינונית של "עוון". מטעמים אלה מבקשנו פרקליט העותר לאמץ נוסחאות פרשניות נפתלות בעזרתן ייקבע כי גם בעת ביצוע עבירות החניה שבגינן נקנס העותר, נפלו עבירות אלו לגדר "חטא". 10. טענה זו דינה להידחות. חוק טעון פירוש לפי תכליתו, ואכן יש שפירוש מילולי של חוק יחטא לתכליתו. כאשר פירוש מילולי דווקני של חוק מביא לגרימת עוול, קמה לכאורה הנחה שמלות החוק אינן מבטאות את תכליתו. במקרה כגון זה אכן נוטה בית המשפט להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולתור אחר פירוש תכליתי שבכוחו לתקן את המעוות ולהוביל לתוצאה טובה וסבירה יותר. אך המקרה שלפנינו אינו מסוג זה. מחד , ניצבים אנו כאן בפני הוראת-חוק שלשונה ברורה לחלוטין. בסעיף 3 לחוק הפרשנות הגדיר המחוקק, הגדר היטב, את הקו המבדיל בין "עוון" לבין "חטא"; ובהירותה של ההגדרה נותרה בעינה גם כאשר מיקום הקו השתנה, עקב השינויים בשווי המטבע. עבירת קנס, אשר הקנס המירבי הקבוע לצידה עולה על מאתיים שקלים ישנים, סווגה עד לתחילת תיקון 39 כ"עוון"; והעונש המירבי בגין עבירותיו של העותר, במועד שבו עבר אותן, אכן עלה על מאתיים שקלים ישנים. ומאידך , אינני רואה יסוד לטענת העותר, כי סיווג העבירות שנעברו על-ידו עד לתיקון 39 כעבירות "עוון", גורם לו עוול ששומה על בית המשפט לחתור לתיקונו. התוצאה המעשית היחידה מן הסיווג האמור, שהעותר לא יופטר מחבותו לסלק את הקנסות שהוטלו עליו כדין ושבמשך שנים חדל והתחמק מלשלמם; ובכך אין משום גרימת עוול לעותר. אינני מזלזל, חלילה, בחשיבות סיווגן של עבירות. כן מקובל עליי, שקביעת קו הגבול בין קבוצות של עבירות, לשם מיונן ל"סוגים" (קטיגוריות), אינה יכולה להיות מנותקת מן החומרה היחסית השונה הגלומה בכל אחת מן הקבוצות המועמדות לסיווג. אם הסיווג הישן חוטא לדרגת חומרתה היחסית של העבירה, מוטל על המחוקק לעשות לתיקון המעוות; וכך אמנם עשה המחוקק בענייננו. אך כל עוד לא שונה הסיווג הישן, יש לפרשו ככתבו וכלשונו. תחולה רטרואקטיווית לסיווג החדש 11. ואולם בפי בא-כוח העותר היתה גם טענה חלופית, שלמעשה היא טענתו העיקרית . הטענה היא, כי גם אם בשעתן היו עבירות החניה של העותר מסוג "עוון", הרי משנכנס לתוקף תיקון 39, אשר (בסעיף 24 לחוק העונשין) סיווג עבירות אלו כ"חטא", חל הסיווג החדש גם על העבירות שנעברו לפני תחילתו של תיקון 39. אחת מתוצאותיו הנגזרות של שינוי הסיווג היא קיצור תקופת ההתיישנות של העונש המוטל בגין העבירות שסיווגן שונה; והדין המורה על קיצור זה חל, מניה וביה, גם על עונשים שבמועד תחילתו של הסיווג החדש עדיין לא בוצעו וטרם התיישנו. הטענה היא איפוא, כי לשינוי סיווגן של עבירות החניה, על התוצאה הנגזרת מכך לעניין התיישנות הקנסות, יש תחולה רטרואקטיווית. לתמיכת עמדתו העלה בא-כוח העותר שלוש טענות. ראשית , הסתמך על ההנחה, כי הוראת-דין הקובעת תקופת התיישנות היא בעלת אופי "דיוני" (להבדיל מ"מהותי"). בהקשר זה טען, כי להוראות דיוניות, מקום בו לא נקבע במפורש אחרת, יש, ככלל, לייחס תחולה רטרואקטיווית. שנית , טען, כי לתחולתו הרטרואקטיווית של דין ההתיישנות החדש (הנגזר משינוי סיווגה של העבירה) מצויה אחיזה בהוראת סעיף 5 לחוק העונשין, כתיקונו במסגרת תיקון 39. שלישית , הוסיף וטען, כי שינוי הסיווג, כשלעצמו, וכן נגזרותיו (לרבות קיצור תקופת התיישנותם של הקנסות), מהווה נורמה עונשית מקלה ביחס לנורמה הקודמת; וכי כלל בל-יעבור הוא שהוראה עונשית חדשה, שתוכנה מקל עם הנאשם ביחס לתוכנה של ההוראה הקודמת, יש לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיווית, גם אם לפי סיווגה אינה הוראה דיונית אלא מהותית. שינוי הסיווג מ"עוון" ל"חטא" - דיוני או מהותי? 12. תיקון 39 הביא בכנפיו שינויים רבים. לענייננו, הוא שינה את הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא". בכך הוא הביא שינוי בסיווגן של כמה עבירות, וחלק מהעבירות שהיו מסווגות קודם כ"עוון" הפכו ל"חטא". שינוי זה בסיווג, מה טיבו? האם הוא "דיוני" או "מהותי"? האם תחולתו היא "רטרואקטיווית", למפרע, או "פרוספקטיווית", מיום חקיקתו ואילך? לגישתי, השינוי בסיווג העבירות, כשלעצמו, אינו "דיוני" ואינו "מהותי", אלא מושגי . מצד ההבחנה בין "דיוני" ל"מהותי" השינוי המושגי הוא נויטראלי; שכן, לשינוי המושגי יכולות להיות נפקויות שונות, מהן בעלות אופי דיוני ומהן מהותיות. נתקיים בו, בשינוי זה, "פלגינן דיבורא", שלעניינים מסוימים הוא דיוני ולעניינים אחרים הוא מהותי. טול, לדוגמה, את העבירה של קשירת קשר, כמשמעה בסעיף 499 לחוק העונשין. עבירה זו ישימה ביחס לעבירת פשע (קשר לביצוע פשע) או ביחס לעבירת עוון (קשר לביצוע עוון); אך אינה ישימה ביחס לעבירה מסוג חטא. שינוי מושגי, שיוציא עבירה פלונית מגדר "עוון" ויהפוך אותה ל"חטא", יוציא את מעשה קשירת הקשר לביצועה מגדר עבירה על פי סעיף 499 ויהפוך אותו לבלתי-עניש. עינינו הרואות כי, בהקשר זה, לשינוי המושגי תהיה תוצאה מהותית מובהקת. מעשה המהווה עבירה יחדל בעטיו מלהוות עבירה. הנח, לעומת זאת, תיקון בפקודת הראיות אשר יורה, כי אין להרשיע אדם בעבירה מסוג פשע על-פי עדות יחידה כשבחומר הראיות אין דבר לחיזוקה. שינוי בסיווג עבירה, שנעברה לפני התיקון, מ"עוון" ל"פשע" (או להיפך), יביא עמו שינוי בהחלת דיני הראיות לגבי אותה עבירה. אף כאן המדובר בשינוי מושגי הנוגע לסיווג העבירה, אך בהקשרו הנוכחי נפקותו הינה בעלת אופי דיוני מובהק. נמצא כי לשינוי בסיווגה של עבירה יכול שתהיינה תוצאות דיוניות ויכול שתהיינה תוצאות מהותיות. המשמעות המתבקשת מכך היא, כי בשינוי הסיווג, כשלעצמו, אין כדי להעמיד אמת-מידה להגדרת נפקויותיו של השינוי כדיוניות או כמהותיות. שינוי הסיווג, כפי שהצענו, אינו אלא שינוי מושגי; ואת נפקותו - אם דיונית היא או מהותית - יש להגדיר על-פי ההקשר הקונקרטי בו נדרשת קביעת הנפקות. 13. כלום הוראת-דין המשנה את תקופת התיישנותו של עונש היא "דיונית" או "מהותית"? דומה שפסיקתנו טרם התייחסה במישרין לשאלה זו. אך פעמים אחדות עמדה לפני בית המשפט השאלה, אם חיקוק הקובע את דין התיישנותה של עבירה שייך לתחום הדין המהותי או לתחום הדין הדיוני. בראשית הדרך עוררה הסוגיה חילוקי דעות (ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(2) 570). לימים רווחה הדעה כי התיישנות העבירה שייכת לתחום הדין הדיוני (ראו בעיקר את פסק-דינו של השופט ש' לוין בבג"צ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד , פ"ד לה(1) 292). לכאורה נראה כי התומכים בגישה זו מזהים את פועלה של התיישנות העבירה כהגבלת המועד להגשת אישום ( Limitation of Action ), להבדיל ממחיקת העבירה וביטולה מעיקרא (Prescription) . אך דומה כי "שאלת פועלה של הוראת התיישנות מעבר לאמור לעיל, היינו, אם יש בכוחה להפקיע את אופיו הפלילי של המעשה, לא הוכרעה עד כה במשפטנו" (הנשיא שמגר בעש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 186, בעמ' 190). פרופ' פלר מסווג את מושאי ההתיישנות בתחום דיני העונשין, הן לעניין העבירה והן לעניין העונש, כביטויים של סייג למימוש האחריות הפלילית. לעניין העבירה מונעת ההתיישנות את מימוש האחריות הפלילית ולעניין העונש מונעת ההתיישנות את ביצוע העונש שהוטל על מי שכבר חויב בדין (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין , כרך ב' (תשמ"ז1987-), בעמ' 622). ולשיטתו, ההתיישנות, על שני ביטוייה האמורים, אינה דיונית אלא "קטיגוריה מהותית של הדין הסובסטנטיבי" (בעמ' 623, שם ). בענייננו, אינני רואה הכרח לפסוק אם התיישנותו של עונש, מהותית היא או דיונית. שכן, סיווגה כמהותית או כדיונית אינו סוף-פסוק לעניין שאלת תחולתה הרטרואקטיווית. ראשית , האמירה הנפוצה, שלדין דיוני יש תחולה רטרואקטיווית, אינה מדויקת; ולאמיתו של דבר, רוב ההוראות הדיוניות עליהן נאמר בפסיקה כי הינן בעלות תחולה רטרואקטיווית, אינן כאלה. דין חדש בתחום סדרי הדין או הראיות אכן יחול על כל הליך שהדיון בו מתנהל והולך בזמן כניסתו לתוקף של הדין החדש. אף שההליך עוסק בעניין שהתרחש לפני תחילתו של הדין החדש, החלת הדין החדש על ההליך העוסק בו אינה החלה רטרואקטיווית. האירוע שעליו מוחל הדין החדש אינו העניין שעליו סב הדיון בהליך, אלא ההליך עצמו, והחלת הדין הדיוני החדש על ההליך אינה החלה רטרואקטיווית, אלא החלה "אקטיווית" (ראו עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765, דברי השופט ברק בעמ' 786; ומאמרו של פרופ' פלר, "'רטרואקטיביות' - מהי ואימתי?", משפטים יב (תשמ"ב1982-) 129). שנית , לשאלה אם להתיישנותו של עונש יש תחולה רטרואקטיווית, ניתן להשיב באימוץ לשונו של השופט זילברג, "כי את ספירת-ההשפעה של זוג המושגים האנטיתטיים 'מהותי-דיוני', חוצים שתי וערב גורמים ושיקולים אחרים, והללו משפיעים אף הם על ה'פרוספקטיביות', או 'רטרוספקטיביות' של חוק ההתיישנות החדש" (בפרשת נאשף , ע"פ 290/63 הנ"ל, בעמ' 583). לא זה בלבד שהרציונל שביסוד התיישנות העונש כורך גם אינטרסים החורגים משאלת טובתו של העבריין, אלא שגם עניין טובתו של העבריין לא בהכרח מתיישב עם ייחוס תחולה רטרואקטיווית לדין התיישנות חדש. הלוא דין התיישנות חדש עשוי אף להאריך את תקופת התיישנותו של עונש, ואם משום היותו "דיוני" נחיל אותו למפרע, עשוי הוא להחיות ולחדש עונשים שהתיישנו ולפעול לרעתו של העבריין (ראו: פרשת נאשף הנ"ל, בעמ' 585). ו שלישית , לא למותר להוסיף, כי שיוכה של הוראת-דין לתחום הדין הדיוני אינה פוטרת את הפרשן מן החובה לבחון, אם על-פי תכליתה של ההוראה אין לפרשה כבעלת תחולה פרוספקטיווית. על אותו רעיון, אם כי בהיפוך היוצרות, עמד השופט ש' לוין בפרשת פלוני (בג"צ 162/80 הנ"ל), בעמ' 303: "... אין אנו עוסקים, בסוגיה שלפנינו, אלא בהוראה של פרשנות החלה אך בהיעדר קביעה לסתור על-ידי המחוקק. מקום בו משתמעת מדבר החקיקה הנדון כוונה, שהוראה תהיה רטרוספקטיבית למרות היותה מהותית נוהגים לפי כוונת המחוקק ולא לפי כללי פרשנות גרידא". דעתי, לגוף העניין, הינה, כי גם בהנחה שהוראת-דין הקובעת את תקופת התיישנותו של עונש היא דיונית, תחולתה של הוראה כזאת היא פרוספקטיווית (או "אקטיווית") אך לא רטרואקטיווית. משמע שבהעדר הוראה מפורשת המחילה את דין ההתיישנות החדש גם על עונשים שהוטלו בעבר, יחול הדין החדש רק על עונשים שהוטלו לאחר כניסתו לתוקף. ואילו על עונשים שהוטלו בעבר, אשר לא בוצעו וטרם התיישנו, יוסיף לחול דין ההתיישנות שהיה בתוקף ביום בו הוטלו העונשים. עמדה זו אנמק להלן, בגדר הדיון בהנחתו הנטענת של בא-כוח העותר, כי נורמה עונשית מקלה לעולם תפורש כבעלת תחולה רטרואקטיווית. קודם שאעשה כן אבקש להתייחס לטענת בא-כוח העותר בדבר תחולתה על ענייננו של הוראת סעיף 5 לחוק העונשין. סעיף 5 לחוק העונשין 14. סעיף 5 לחוק העונשין (כתיקונו במסגרת תיקון 39) קובע: "שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה 5. (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. (ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה". סעיף 5 לחוק העונשין קובע את תחולתן הרטרואקטיווית של נורמות פליליות מקלות. סעיף 5(א) עוסק במקרה שבו הנורמה המקלה נכנסה לתוקף בטרם ניתן פסק-דין חלוט לגבי העבירה. על-פי סעיף 5(א), שינוי הנוגע להגדרת העבירה, לאחריות לביצועה (לרבות הסייגים לאחריות) או לעונש הקבוע בגינה, המקל עם העושה (החשוד או הנאשם), יחול גם על עניינו. סעיף 5(ב) עוסק במקרה שבו הנורמה המקלה נכנסה לתוקף לאחר שפסק הדין הפך חלוט. סעיף 5(ב) מורה, כי שינוי מקל במידתו או בסוגו של העונש שנקבע לעבירה, ייושם גם לגבי מי שעונשו בשל אותה עבירה נגזר עליו קודם לתיקון המקל, אף שפסק-דינו נעשה חלוט. דו"חות החניה בגדרם נקנס העותר הפכו זה מכבר לפסקי-דין חלוטים. מכאן שענייננו מצוי לכאורה בתחומיו של סעיף 5(ב). טענת בא-כוח העותר היא, כי התיישנות עונש, כאחת מנגזרות שינוי סיווגן של העבירות שבגינן הוטל העונש, אף היא בגדר שינוי לקולה בעונש, שסעיף 5(ב) מחיל אותה גם על מי שדינו נגזר בפסק-דין חלוט. בטענה זו אין כל ממש. סעיף 5(ב) מגביל עצמו, במפורש, לשני שינויים מקלים אפשריים הנוגעים לעונש: שינוי במידת העונש (כגון, שעונשה הקבוע של עבירה שונה משתי שנות מאסר לשנה אחת) או שינוי בסוג העונש (כגון, שעונש המאסר שנקבע לעבירה בוטל ומעתה עונשה הוא קנס בלבד). אף אחד מאלה לא קרה בענייננו; שכן, סיווגה של העבירה כעבירת קנס בלבד לא שונה ואילו מידתו של העונש (גובהו של הקנס), אם וככל ששונה, לא שונה לקולה. תחולה רטרואקטיווית 15. "תחולה רטרואקטיווית" - מהי? במאמר מוסגר אעיר, כי בדומה לשופט בך, בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי , פ"ד מט(1) 45, בעמ' 68, אף אני מעדיף, לעניין החלתו ותחולתו למפרע של חוק, את המושג "תחולה רטרואקטיווית " על-פני המושג "תחולה רטרוספקטיווית " המתאים לציין את נקודת המבט לפרשנותו של חוק שתחולתו היא רטרואקטיווית. ובכן, תחולתו הרטרואקטיווית של חוק משמעה הוא, כי החוק חל גם על אירועים שהתרחשו ומצבים שחדלו מלהתקיים לפני שהחוק הוחק. בלשונו של השופט ברק (בפרשת ארביב , עע"א 1613/91 הנ"ל, בעמ' 777): "על רקע זה ניתן לומר, כי חקיקה היא רטרוספקטיבית, אם היא משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות או אירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או התרחשו לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף". החזקה הפרשנית קובעת, כי חוק אינו פועל למפרע. ביסוד חזקה זו ניצבת התפיסה כי החלת חוק למפרע, על מעשים שנסתיימו ועל זכויות שנרכשו, פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות, בעקרון שלטון החוק, בעקרונות הצדק וההגינות וכן בוודאות וביציבות של המצב המשפטי (פרשת ארביב , בעמ' 777-776). עם זאת, "כוחו של המחוקק לחוקק חוק בעל תוקף למפרע אינו מוטל בספק, ומקום שהדבר לא נאמר במפורש אך משתמע ממטרת החקיקה, חייב בית-המשפט לפסוק על-פי הדין החדש לגבי עיסקה שנעשתה קודם לכן" (מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, בבר"ע 3/73 גלעד נ' סופר , פ"ד כז(1) 596, בעמ' 600). בהביאו דברים אלה, תוך הסכמה, מסביר השופט ברק (בפרשת ארביב , בעמ' 775), כי בהכרעת השאלה, אם משתמעת כוונה שלחוק תהא תחולה רטרואקטיווית, פועל בית המשפט על-פי כללי הפרשנות הרגילים. כדבריו ( שם ): "בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן. על-פי המקובל אצלנו, כלל הפרשנות הבסיסי הינו, כי את לשון החוק יש לפרש על-פי תכליתו. נמצא, כי תחולתו של החוק בזמן - בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק. לחוק תהא אותה תחולה בזמן הנדרשת לשם הגשמת תכליתו. לשם כך יש לקבוע את תכליתו של החוק ואת תקופת התחולה הדרושה להגשמתו". אפשר שהגשמת תכליתו של חוק תחייב לפרשו כבעל תחולה רטרואקטיווית, למרות שפריסתו לעבר תפגע (או עלולה לפגוע) בזכויות קנויות ובוודאות המשפטית. אך יש שחוק שעל-פי תכליתו יש לפרשו כחל למפרע, הוא בעל תכלית מיטיבה; משמע שהחלתו למפרע מיועדת להיטיב עם הנוגעים בדבר ואינה עלולה לפגוע בהם. במקרה כגון זה ייקל על בית המשפט לפרש את החוק כבעל תחולה רטרואקטיווית. תכליתו המיטיבה של החוק גוברת על הרציונלים שביסוד הרתיעה מפני החלתם של חוקים על אירועי העבר. תפיסה זו הינחתה את הפסיקה שהתייחסה לתחולתן הרטרואקטיווית של נורמות מתחום המשפט המינהלי, חקיקת-משנה והחלטות מינהליות (ראו: ע"א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד יח(1) 295; ומן הזמן האחרון: בג"צ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה [תקדין-עליון 96(3) 191]). דין עונשי מקל והתיישנות 16. חוק עונשי המבטל עבירה, או הקובע בגינה עונש קל מזה שנקבע לה בעבר, נתפס כנורמה מיטיבה. פירושו של חוק כזה כחל למפרע הוא, כמדומה, ביטויה העיקרי - בתחום פרשנותה של החקיקה הראשית - של התפיסה שנורמות מיטיבות ראויות להתפרש, על-פי תכליתן, כבעלות תחולה רטרואקטיווית. ואכן הכלל הוא, כי "הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין שמבטלת היא עבירה קיימת ובין שבאה היא להקל עונש שהיה קבוע לעבירה זו, הוראה כגון זו מן הראוי שתשפיע למפרע, היינו לעניין מי שעבר את העבירה לפני ביטולה או לפני ההקלה בעונשה" (המשנה לנשיא, השופט אלון, בע"פ 63/89 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(4) 388, בעמ' 394). אמנם, בעת ביצוע העבירה חל הדין הקודם, ולקיום הערך החוקתי של שלטון החוק אפשר וראוי היה להרשיע את העבריין ולהענישו על-פי הדין שחל על עבירתו בזמן ביצועה. אך, מנגד, ניצב השיקול של עשיית צדק עם העבריין, ושיקול זה תומך בהחלה רטרואקטיווית של החוק המקל; שכן, "תהא זו תוצאה בלתי ראויה, אם החברה תעניש היום אדם על עשיית מעשה שכיום נתפס כמותר, או אם תטיל עליו עונש כבד שעה שהמעשה דורש כיום עונש קל" (השופט ברק בפרשת ארביב , בעמ' 784). 17. רציונל זה, התומך בהחלתו למפרע של חוק עונשי מקל, זכה לעיגון סטאטוטורי בסעיף 5 לחוק העונשין, כתיקונו בגדר תיקון 39. על הוראת סעיף 5 כבר עמדנו. עתה נוכל להוסיף, כי הוראתו מבוססת על אותם רציונלים שהינחו את הפסיקה עוד לפני חקיקתו. ענייננו מצריך הכרעה בשאלת תחולתו למפרע של דין חדש הקובע את התיישנותו של עונש. סעיף 5, כפי שכבר ראינו, אינו מורה מאומה בשאלה זו. גם בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את תקופות התיישנותם של עונשים, לא חל כל שינוי. עם זאת ברי, כי שינוי סיווגן של עבירות קנס (כמו עבירות החניה נשוא העתירה) - מעבירות "עוון" לעבירות "חטא" - קיצר את תקופת ההתיישנות של הקנסות המוטלים בגינן. וכאמור, טענת בא-כוח העותר היא, שהקיצור בתקופת התיישנותם של הקנסות - אף שלא נקבע בגדר דין התיישנות חדש, אלא נגזר כפועל-יוצא משינוי סיווגן של העבירות - מן הדין שיפורש כחל, למפרע, גם על קנסות שהוטלו לפני מועד תחילתו. שינוי סיווגן של העבירות וקיצור תקופת ההתיישנות - טוען הוא - מהווים נורמה עונשית מקלה; והכלל, כי הוראה עונשית מקלה ראויה להתפרש כבעלת תוקף רטרואקטיווי, מן הדין שיחול גם כאן. 18. כבר הזכרתי, כי שאלת סיווגו העיוני של שינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות, כ"דיוני" או כ"מהותי", התעוררה בפסיקה רק ביחס לעניין התיישנות העבירה. ההלכה שהתגבשה הורתה, כי שינוי בחוק המסדיר התיישנות (בהקשר האמור) אכן ראוי להתפרש כבעל תחולה למפרע; ובלבד שתקופת ההתיישנות שחלה על העבירה עד לשינוי החוק טרם חלפה. עמד על כך השופט שמגר, תוך שהתייחס להוראת חוק המסייגת את העמדתו לדין של קטין, אך המאבדת את כוחה לאחר שהקטין הפך לבגיר: "נסיבות דומות לאלו אינן בגדר תופעה יוצאת דופן, וכבר היו דברים מעולם. כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת" (ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(1) 486, בעמ' 490). התפיסה הניצבת ביסוד דברים אלה היא, שכל עוד לא התיישנה העבירה, על-פי הדין החל עליה בזמן ביצועה, אין העבריין מחוסן מפני הארכת תקופת ההתיישנות שבגדרה אפשר יהיה להאשימו. הווי אומר, שלעבריין אין "זכות" שעבירתו תתיישן על-פי הדין שחל עליה במועד ביצועה; ואם חל שינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות עליה, יחול השינוי גם על עבירתו אפילו השינוי הוא "לחומרה". לתפיסה זו, ולהבחנה בין דין עונשי מחמיר לדין עונשי מקל לעניין התחולה למפרע, אין ולא כלום. יסוד התפיסה האמורה בהשקפה שההתיישנות בפלילים אינה, כשלעצמה, נורמה עונשית מהותית, אלא דין דיוני שעניינו בקביעת התקופה שבגדרה ניתן להעמיד לדין את העבריין. רציונל נוסף התומך בגישה זו הוא שההתיישנות פוגעת באינטרסים הכרוכים באכיפה העונשית. מכאן שקביעת גדריה של ההתיישנות היא עניין למחוקק, ושאת הוראות החוק המסדירות את ההתיישנות יש לפרש בצמצום (ראו 21 American Jurisprudence 2d (1981) 408 הערת-שוליים 19 והטקסט הסמוך לה). גישה זו אינה מקובלת על פרופ' פלר. לשיטתו (כפי שכבר הזכרנו), ההתיישנות בפלילים מהווה סייג למימוש האחריות הפלילית, ולפיכך הינה בגדר נורמה עונשית מהותית. מכאן דעתו, שההבחנה המקובלת לעניין התחולה למפרע, בין דין עונשי מחמיר לבין דין עונשי מקל, חלה גם על שינוי בנורמה המסדירה את ההתיישנות. אך יצוין, כי גם פרופ' פלר אינו גורס שדין חדש המאריך את תקופת ההתיישנות, ובכך מחמיר עם עושה העבירה, לעולם לא יהיה זה ראוי להחילו למפרע; ובדברי סיכומו לסוגיה האמורה, אף הוא מסכים, כי "בשל משקלה הסגולי הנמוך של התיישנות עבירה, במערכת זכויות הפרט, ניתן לערוך מאזן אינטרסים בין אינטרס הציבור להחיל נורמה שמחמירה תנאי התיישנות, על עבירות שנעברו או לגבי עונשים שנגזרו, טרם צאתה של הנורמה, לבין אינטרס הפרט להנות מן הנורמה הקודמת" (בספרו הנ"ל, בעמ' 629; ההדגש במקור - א' מ'). 19. בענייננו, כפי שכבר הערתי בהקשר יותר מצומצם, אינני רואה צורך לפסוק אם ההתיישנות בפלילים, כשלעצמה, הינה בגדר נורמה עונשית מהותית או בגדר דין "דיוני" המסדיר את הפעלת הנורמה העונשית אך אינו מהווה חלק ממנה. לצורך ענייננו די לי להניח, כי לשינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות - בין ביחס לעבירה ובין ביחס לעונש - נודעת השפעה על הנורמה העונשית החלה על העבריין. ולצורך הדיון בטענת בא-כוח העותר הנני נכון להניח, כי בנורמה המשנה את תקופת ההתיישנות יש לכלול גם נורמות המשנות אותה בעקיפין, על דרך שינוי בסיווגה של העבירה, בסוג או במידת העונש הקבוע לצידה, או באחד הרכיבים הנורמאטיוויים האחרים שעל-פיהם נמדדת ונקבעת תקופת ההתיישנות (השוו: פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 629). ואולם, בשאלת תחולתו הרטרואקטיווית של שינוי בחוק המקצר את תקופת ההתיישנות, רואה אני מקום להבחין בין דין התיישנותה של עבירה שלא הוגש עליה אישום, לבין דין התיישנותו של עונש שהוטל על מי שכבר הורשע בביצועה של העבירה. טעם הדבר הוא, שהרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, המתבטא בביטול עבירה קיימת או בהקלת העונש שנקבע לעבירה, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי המקצר את התקופה שבגדרה ניתן להגיש אישום בגין העבירה, אך אינם תומכים בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. אכן, השאלה אם שינוי בחוק הינו בעל תחולה רטרואקטיווית היא שאלה פרשנית. ההכרעה בה חייבת להתבסס על בחינת תכליתו של החוק המתפרש. משמעות הקביעה, כי חוק הינו בעל תחולה רטרואקטיווית, אינה אלא שהגשמת תכליתו של החוק תלויה ומותנית בתחולתו למפרע. ובחינתם, מנקודת ראות פרשנית, של חוק המקצר את תקופת התיישנותה של עבירה ושל חוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש, תלמדנו, כי רק הגשמת תכליתו של הראשון מבין השניים מצדיקה לפרשו כבעל תחולה רטרואקטיווית. ודוק: אינני מתכוון להרחיב בנושא הרציונלים הקיימים להצדקתה של ההתיישנות בפלילים. זה, כשלעצמו, נושא כבד ומורכב. עם זאת אזכיר, כי להתיישנות העבירה יש מספר צידוקים ידועים. התיישנות העבירה ממריצה את פעולתן של מערכות האכיפה (רשויות החקירה והתביעה), ובכך תורמת היא לחיזוקו של שלטון החוק. וקיום הבירור המשפטי במועד קרוב לזמן האירועים, בעוד הראיות מצויות וזכרון העדים רענן, מספק ערובה לא-מבוטלת לבירור האמת. להתיישנות העונש, לעומת זאת, אין אלא צידוק עיקרי אחד; היינו, כי עונש, שמסיבה זו או אחרת נמנעה הרשות מלבצעו, פג טעמו, ושוב אין זה מן המידה לתבוע את ביצועו. לא זה בלבד, שלהתיישנות עונש יש צידוקים פחותים מאלה הקיימים להתיישנות העבירה, אלא שגם תוצאותיה של התיישנות העונש חמורות יותר. התיישנות העבירה שוללת אפשרות להביא את העבריין לדין. הרשעתו בדין היא בגדר אפשרות שהוחמצה. ואילו התיישנות עונש פוטרת את העבריין, שהורשע בדינו ופסק-דינו הפך חלוט, מחובתו לרצות את העונש שנגזר עליו. 20. ההבחנה בין התיישנות העבירה לבין התיישנות עונש - ובכך ענייננו - חלה גם לעניין בחינת תכליתה של כל אחת מן השתיים, כמצדיקה (או כבלתי-מצדיקה) לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיווית. כפי שכבר ציינתי, הרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותה של עבירה. והדבר, כמדומה, פשוט וברור: הצידוק הרעיוני התומך בהחלתו למפרע של חוק עונשי מקל נובע מהעדפת השיקול של עשיית צדק עם העבריין על פני האינטרס הציבורי הכרוך במיצוי הדין הקודם עמו, בין מפני שהמעשה חדל מלהיות עבירה ובין מפני שהעונש עליו הוקל. אותו היגיון עצמו מצדיק להחיל על עבירתו דין חדש המקצר את תקופת ההתיישנות. אם לא ייעשה כן, ועל עבירתו יוסיף לחול דין ההתיישנות שחל עליה בזמן ביצועה, הרי זה כאילו חזרנו והטלנו על העבריין - לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין המאוחר - אחריות פלילית בגין עבירה שבוטלה. אך לרציונל זה, התומך בהחלתו למפרע של דין המקצר את תקופת ההתיישנות של עבירה, אין ולא כלום לעניין החלתו למפרע של דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. האירוע שאליו מתייחסת התיישנות העונש אינו העבירה אלא גזר הדין. במועד זה מתוודע הנאשם לעונש שהוטל עליו. כן מתוודע הוא לתקופה שבגדרה ניתן לבצע כלפיו עונש זה. עקרון שלטון החוק מחייב כי עונש שהוטל כדין גם יבוצע. אכן, אם העונש התיישן שוב לא ניתן לבצעו. אך כל עוד לא התיישן, על-פי הדין שחל עליו במועד הטלתו, אין עילה המצדיקה להפקיע את ביצועו. אכן, בידי המחוקק לקבוע, בהוראה מפורשת, כי לדין חדש, המקצר את תקופת התיישנותו של עונש, תהיה תחולה רטרואקטיווית. אך בהישענות על הדוקטרינה הכללית, בדבר החלתו למפרע של דין עונשי מקל, אין כדי להצדיק החלה למפרע של דין חדש המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. כפי שהסברתי, הרציונלים שהדוקטרינה האמורה נסמכת עליהם אינם חלים כאן. ניתן להצביע על טעמים מתחום המוסר החברתי התומכים במתן מחילה לעבריין שטרם הועמד לדין, אם מאז שביצע את עבירתו הורה המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות של עבירה כזאת; אך אין כל טעם חברתי המצדיק לפטור את העבריין מריצוי העונש שהושת עליו, עקב שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש כזה. יתר על כן: תקופות התיישנותם של עונשים אינן קצרות. אי-ביצועו של עונש עד לתום תקופת התיישנותו יהווה - לפחות ברוב המכריע של המקרים - תוצאה מהתחמקות העבריין. מי שבעקבות גזר-דין לא התייצב לריצוי מאסרו, או לא שילם קנס שהושת עליו, ובמשך תקופה ארוכה הצליח להתחמק מריצוי המאסר או מתשלום הקנס, עשוי - מקץ ימים ושנים - להיפטר מן החובה לשאת בעונשו. אך אין היגיון משפטי, או טעם מוסרי, להחיל על עונשו של עבריין כזה דין התיישנות חדש, שיפטור אותו מריצוי עונשו עוד בטרם חלפה תקופת התיישנותו המקורית. 21. לתמיכת טיעונו, כי אף דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש ראוי להחילו למפרע, ניתלה בא-כוח העותר בדברי פרופ' פלר, האומר בספרו הנ"ל (בעמ' 628) כי - "... אם שיטת המשפט דוגלת לא רק באקטיביות לקולא, אלא גם ברטרואקטיביות לקולא, של נורמה פלילית מהותית, גישה זו תופעל גם לגבי הנורמות המסדירות את ההתיישנות. נורמה שקיצרה תקופת התיישנות תחול גם לגבי עבירה שנעברה או עונש שנגזר, לפני תחילת תוקפה של נורמה זו, אם תקופת ההתיישנות הקודמת עדיין לא כלתה " (ההדגש שלי - א' מ'). העיון בדברי המחבר המלומד מעלה, כי דברים אלו נאמרו על-ידו בגדר תיאור ביטוייה המעשיים של ההשקפה לפיה ההתיישנות היא קטיגוריה מהותית. על כל פנים, מן הרציונלים להצדקת מוסד ההתיישנות, עליהם עומד פרופ' פלר בהמשך דבריו, לא עולה כי לעניין תחולתו למפרע של שינוי מקל בחוק הקובע את ההתיישנות, אין מקום להבחין בין שינוי בהתיישנות העבירה לבין שינוי בהתיישנות העונש. ההבחנה בין זו לזו נראית, בעיניי, מעיקרי-דברים; ועל כך כבר עמדתי. מסקנתי היא איפוא, כי תקופת התיישנותו של עונש נגזרת מן הדין שחל על התיישנות העונש ביום גזירתו. ותיקון בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות, גם אם הוא מקל, יחול (בהעדר הוראה מפורשת אחרת בדבר תחולתו) רק מכאן ואילך. 22. לקנסות הרבים שהוטלו על העותר צמודות תקופות התיישנות שונות: לקנסות שהוטלו עליו לפני יום 23.8.95 צמודה תקופת התיישנות בת עשר שנים, ולקנסות שהוטלו עליו מיום 23.8.95 ואילך צמודה תקופת התיישנות בת שלוש שנים. אחת התוצאות מהתפלגות זו היא, כי המועדים בהם יתיישנו הקנסות שהוטלו על העותר לפני תחילתו של תיקון 39 יחולו אחרי מועדי התיישנותם של הקנסות שהוטלו עליו לאחר תחילתו של תיקון 39. בא-כוח העותר טען, כי תהיה זו תוצאה משפטית בלתי-סבירה אם הקנסות בשל העבירות המוקדמות יתיישנו לאחר הקנסות בשל העבירות המאוחרות. אך בטענה זו אין ולא כלום. התוצאה האמורה נובעת מן השינוי החקיקתי והיא אופיינית לתקופת המעבר שבין הסדר חוקי קודם לבין הסדר חוקי חדש. אך אין, ולא צריכות להיות, לה השלכות על הכרעתנו. פשיטא שחובתו של העותר לשלם קנס מסוים אינה יכולה להימדד על-פי מועד התיישנות של קנס אחר שהושת עליו, בין לפני ובין אחרי מועד הטלתו של הקנס המסוים. סיכומו של דבר 23. אילו נשמעה דעתי, היינו דוחים את העתירה. אך רוב חבריי סבורים, כי הדין עומד לימין העותר, והכרעתנו בעתירתו היא כדעת הרוב. כשלעצמי אני מצר על הכרעה זו. במשך שנים התעלם העותר מדו"חות החניה שנרשמו לו וחדל מלשלם את הקנסות בגינם. רק משעמדה המשיבה לעשות מעשה, ולהפעיל נגדו את אמצעי הגביה העומדים לרשותה, נזעק העותר לבית-משפט זה בבקשת סעד. חוששני שקבלת עמדתו מצמיחה הלכה קשה. העותר, שבמשך שנים שם את החוק ללעג ולקלס, התעלם מן הקנסות והמשיך לבצע עבירות חניה כאוות-נפשו, יוצא נשכר; ואילו האינטרסים הציבוריים הכרוכים בקיום שלטון החוק ובשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת הדין, סופגים פגיעה. דעתי, מן הטעמים שפירטתי, היא כי הדין היה מחייב הכרעה אחרת - פשוטה, ראויה וצודקת - והיא, שעל העותר לילך ולשלם את קנסותיו. ש ו פ ט השופט י' טירקל: שינוי סיווגה של עבירה - מאי משמע? 1. המחוקק המנדטורי, והמחוקק הישראלי בעקבותיו, חילקו את "העולם המלא" של העבירות שאדם עלול להכשל בהן לשלש קבוצות עיקריות ("סוגים" בלשון המחוקק): "פשע", "עוון" ו"חטא". אלה נבדלות זו מזו לפי מידת חומרתן של העבירות, כפי שהמחוקק ביטא אותה בעונשים שקבע בצידה של כל עבירה. לחלוקה זאת נפקויות משפטיות שונות בתחומים שונים, המשותפות לעבירות הכלולות בכל קבוצה, כמו בתחום התיישנות העונשים, שהיא ענינו של פסק דין זה. כך, במקום לקבוע בצידה של כל עבירה הוראות נוספות הצריכות לעניינה - כמו בענין תקופות ההתיישנות של העבירה או של העונש שנקבע לה - נקבעו הוראות כאלה לגבי הקבוצה כולה. וכך נקבע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי") כי תקופת ההתיישנות של עונש שהוטל בשל עבירה מסוג פשע הוא עשרים שנה; מסוג עוון - עשר שנים; ומסוג חטא - שלש שנים. על ידי שיטת הקבצה זאת החלתה של הוראת דין מסוימת על הקבוצה כולה כמוה כהחלתה המיוחדת על כל עבירה ועבירה שבתוכה. לכאורה, החלה של הנורמה החדשה בדרך עקיפה; לאמתו של דבר, אין בין החלה כזאת לבין החלה ישירה ולא כלום. הוא הדין בהעברתה של עבירה מתחומה של קבוצה אחת לתחומה של קבוצה אחרת בדרך של שינוי סיווגה על ידי שינוי העונשים הקבועים בצידה. כאן, כניסתה של העבירה תחת כנפי הקבוצה האחרת היא המחילה עליה את הוראות הדין החלות על הקבוצה, ואף היא כמוה כהחלה ישירה. 2. סעיף 24 לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"), כפי שנחקק בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ד1994- (להלן - "תיקון 39"), סיווג מחדש את העבירות והסיט את קו הגבול שהבדיל בין העבירות ה"קלות" מסוג חטא, לבין העבירות החמורות מהן, מסוג עוון, באופן שנתרחב תחומן של העבירות מן הסוג הראשון ונצטמצם תחומן של העבירות מן הסוג השני. עבירות שעד תחילתו של תיקון 39 - שהיתה ביום 23.8.95 - היו בעיניו של המחוקק חמורות יותר, היו בעיניו לקלות. עבירות שעמדו במחיצתם של עוונות נמצאו עומדות במחיצתם של חטאים. אם קודם לכן היו בגדר עבירות שתקופת התיישנותם של העונשים המוטלים בגינן היתה עשר שנים, הרי משעה שנמצאו עומדות שם תקופת התיישנותם של העונשים המוטלים בגינן הוא שלש שנים. לשון אחרת, משמעותו של סעיף 24 לחוק העונשין, כפי שנחקק בתיקון 39, היא שקוצרה תקופת ההתיישנות של עבירות מסוימות - בענייננו, עבירות חניה שהן עבירות קנס - מעשר שנים לשלש שנים; ולמרות הטכניקה החקיקתית שבה נקט המחוקק, כאילו הורה על כך במפורש ובמישרין. תחולתו של הקיצור - גם למפרע? 3. אינני רואה צורך לחזור ולעסוק כאן בכל פניה של סוגיית ההתיישנות בכלל, אם היא "דיונית" או "מהותית", מתי היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית, ומתי אינה כזאת. לדעתי מלמדים לשונו של תיקון 39, מכלול הוראותיו ודברי ההסבר שליוו אותו, על התכלית: קיצור תקופת התישנותם של העונשים שבהם מדובר, ולמפרע. ההוראות העיקריות שמהן נלמד הדבר לעניננו מצויות בסעיפים מס' 4 ו- 5 לחוק העונשין, כפי שנחקקו בתיקון 39, שזו לשונם: ביטול העבירה לאחר עשייתה "4. נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין - יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה ". (ההדגשה שלי - י.ט.). שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה "5. (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. (ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה". (ההדגשה שלי - י.ט.). בסעיף 4 לחוק העונשין ניתן ביטוי ברור לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו כל סנקציה שהיא, בין אם ננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין אם לא ננקטו. יותר מכך, אפילו ניתן גזר דין לפני ביטול האיסור, אין להמשיך בביצועו. המחוקק לא אמר די ובסיפא של הסעיף נשללה בפירוש ובלשון גורפת האפשרות שלהרשעה שהיתה לפני הביטול יהיו תוצאות בעתיד. בעניננו לא חדל, אמנם, המעשה מלהיות עבירה, אולם, כפי שראינו, נמצא עומד, מכוח תיקון 39, במחיצתן של עבירות קלות יותר, שתקופת התישנותן ותקופת התישנות העונשים שהוטלו בגינן קצרות יותר. אותם צידוקים שמכוחם יש להפסיק את ביצועו של גזר דין שניתן לפני ביטול האיסור, מצדיקים, לדעתי, גם את קיצור התקופה שבמהלכה ניתן לבצע את גזר הדין - דהיינו, תקופת התישנותו של העונש - מקום שהאיסור כשלעצמו לא עבר מן העולם אלא שחומרתו נחלשה. מסקנה דומה נלמדת גם מתוך סעיף 5 לחוק העונשין. סעיף זה, כקודמו, מחיל אף הוא באופן רטרואקטיבי נורמות פליליות מקילות, אלא שכאן מדובר במצב שבו לא ביטל החיקוק החדש את האיסור אלא הקל ב"מידתו או סוגו" של העונש. לשון אחרת, התגובה העונשית על המעשה רוככה. אכן, "מידת התקופה" של ביצוע העונש איננה באה בגדר "מידת העונש", אולם היא חלק מן התגובה העונשית הכוללת. ככל שהעבירה חמורה יותר כך ארוכה יותר התקופה שבמהלכה מרחף מעל העבריין האיום של הסנקציה הפלילית; ככל שהיא קלה יותר - מתקצרת גם התקופה. לפי השקפתי אין לבודד חלק זה של התגובה העונשית מיתר חלקיה וכמו שמקילים אנו לענין המידה והסוג של העונש גם למפרע, כך יש לאחוז במידה המקילה גם לענין התקופה. 4. רוח חסד זאת, שאינה עולה רק "למעלה" - דהיינו, שורה על העתיד - אלא יורדת גם "למטה" - דהיינו, שורה גם על העבר - (למקור הפרפרזה עיין קהלת ג' כ"א), מנשבת בחוזקה גם מתוך דברי ההסבר לסעיפים מס' 4 ו- 5 לחוק העונשין, כפי שנכתבו בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (ה"ח התשנ"ב, 115 בעמ' 116). בשל חשיבותם יובאו הדברים להלן בהרחבה: " לסעיף 4 ביטול עבירה דינו שיבטל את האחריות הפלילית בכל השלבים של מיצוי הגשמתה, עד כדי מחיקת העבר הפלילי שבעטייה. ביטול פליליות המעשה היא הדרך השורשית ביותר מבין דרכי השינוי של עמדת החברה כלפי מעשה עבירה - הפיכתו למעשה מותר. ביטול העבירה פועל פעולתו בכל שלב ושלב של הגשמת האחריות הפלילית עליה - ומבחינה זו הוא פועל גם באורח רטרואקטיבי ". "לסעיף 5 ו- 62 מוצע לנטוש את הגישה הנוכחית הנקוטה בסעיף 22(3) לחוק הפרשנות, התשמ"א1981- (להלן - חוק הפרשנות), שלפיו, על אף ביטול העבירה, צפויים למבצעי העבירה לפני ביטולה העונשים שהיו קבועים בחיקוק המבוטל. בהצעה אומצה הגישה המודרנית המסתמנת גם בפסיקת בית המשפט העליון, לפיה הדין העונשי המקל עם עושה העבירה פועל לטובתו בשני הכיוונים: דין שעת המעשה ימשיך לחול על אף שבוטל, אם הוא מקל לעומת הדין שהחליף אותו, ואילו אם הדין החדש הוא המקל, יחול הוא, באופן רטרואקטיבי, במקום דין שעת המעשה. מגמת סעיף 5 איננה להיטיב עם עושה העבירה: אין זה עניין של הטבה או הרעה. הגישה החדשה מעוגנת היטב במדיניות ענישה דינאמית ההולמת חברה מתקדמת. אין להשלים עם ענישה של מעשה שהוא מותר בשעת הענישה, ואין מקום להפעיל כלפי אדם טיפול עונשי חמור מזה המחוייב על פי חוק שבשעת הטיפול. זהו הבסיס העקרוני של הוראות סעיף 5. במקרה המיוחד שדינו של הנאשם כבר נגזר בפסק דין חלוט, מוצע שלא לפתוח מחדש דיון לענין העונש ומוצע העקרון לפיו אם העונש שנגזר היה חמור מן העונש המרבי שנקצב בחוק החדש, יבוא עונש מרבי זה במקום העונש שנגזר. ההקלה שבחיקוק החדש עשויה להתבטא בכל המישורים - הן זה של העילה לאחריות פלילית, והן זה של האחריות עצמה, לרבות הסייגים לה, כלומר גם בחיקוק המשנה את הגדרת העבירה, גם בעונש וגם בתנאי מתנאי העבירה והאחריות עליה ". (ההדגשות שלי - י.ט.). אגב, סעיף 62 להצעת החוק, שדברי הסבר אלה מכוונים גם אליו, ענינו, בין היתר, ביטול ההגדרות של "חטא", "עוון" ו"פשע", שהיו בחוק הפרשנות התשמ"א1981-. 5. על הסוגיה של תחולת החוק בזמן ובעיית התכלית עמד הנשיא א' ברק בהרחבה בפסק דינו הידוע בעע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד מו (2), 765, 775, 776: "בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן. על פי המקובל אצלנו, כלל הפרשנות הבסיסי הינו, כי את לשון החוק יש לפרש על פי תכליתו. נמצא, כי תחולתו של החוק בזמן - בהעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק. לחוק תהא אותה תחולה בזמן הנדרשת לשם הגשמת תכליתו. לשם כך, יש לקבוע את תכליתו של החוק, ואת תקופת התחולה הדרושה להגשמתו. על תכליתו של החוק ניתן ללמוד מלשונו, מההיסטוריה החקיקתית שלו, מחקיקה מאוחרת ומעקרונות היסוד של השיטה". דומני שדי בדברים שנאמרו למעלה, לענין לשונם של סעיפים 4 ו- 5 לחוק העונשין ולענין דברי ההסבר לתיקון 39, כדי להצביע על תכליתו של החוק ומכאן על תחולתו בזמן, לאמור, על תחולתו הרטרואקטיבית. ולא למותר להוסיף לעניננו מדברי המשנה לנשיא מ' אלון בע"פ 63/89 מאיר בן יוסף מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 388, 394, שאמר, תוך הסתמכות גם על ביטויו של העיקרון במשפט העברי: "לעומת זאת, ואף זו הלכה מקובלת בידינו, אין העיקרון של אי תחולה למפרע חל אלא לעניין הוראה פלילית שבאה להחמיר עם האדם, היינו לחדש עצם קיומה של עבירה או להחמיר בעונשה של עבירה קיימת; אך הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין שמבטלת היא עבירה קיימת ובין שבאה היא להקל בעונש שהיה קבוע לעבירה זו, הוראה כגון זו מן הראוי שתשפיע למפרע, היינו לעניין מי שעבר את העבירה לפני ביטולה או לפני ההקלה בעונשה. תחולת ההוראה הפלילית המקלה למפרע הסברה בכך, שמשגילה המחוקק שמעשה פלוני שוב אינו מותר בשעת הענישה ולא ייגזר עליו עונש שהוא חמור מזה שקיים בשעת גזירת הדין". (ההדגשות במקור - י.ט.). כפי שאמרתי למעלה, בעיני הוראה המקצרת את תקופת התישנותה של עבירה, או את תקופת התישנות העונש, היא בגדר הוראה שבאה להקל עם העבריין, ולפיכך, בהעדר הוראה לסתור, יש להחיל אותה למפרע. 6. על סוגיית הארכתה או קיצורה של תקופת ההתישנותה של עבירה עמד הנשיא מ' שמגר בפסק דינו בע"פ 499/80 יוסף ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד ל"ה (1) 486, 490: שם נדונה, אמנם, הסוגיה מזוית הראיה של סבירות ההוראה, אולם התוצאה היתה זהה לזאת המתבקשת בעניננו: "כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת". 7. כהשלמה לדברים שלמעלה, אי אפשר שלא להפנות לדיון המאלף בסוגית ההתיישנות בתחום דיני העונשין אצל פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב' , תשמ"ז - 1987, בעמ' 622 ואילך, ולקורלאציה המעניינת בין ההתיישנות לבין תחום תחולתה העניינית שעליה עמד. כפי שציין, לעניין האחרון, יש להתיחס גם לחומרתו של מושא ההתיישנות ולאנטי חברתיות שלו (שם, בעמ' 630). כן ציין, במקום אחר, כי, להבדיל מן החומרה המופשטת של העבירה שבגדרה נופל הארוע העברייני, "קשה להשלים עם התעלמות גמורה מחומרתו המעשית של הארוע, מקום שהוא מהווה אחד ממרכיבי ההנחה מושא ההסדר" (שם, כרך א', בעמ' 15,14). גם בדיון שלפנינו אין להתעלם מטיבן ומאופיין של העבירות שבהן מדובר, שחומרתן קלה והאנטי חברתיות שלהן מצומצמת. סיכום 8. בסופה של הדרך שבה הלכתי ניצבת המסקנה כי אין לאכוף על העותר את תשלומם של דו"חות החניה שנרשמו לו בתקופה המסתיימת שלוש שנים לפני שהומצאה לו ה"דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה". תוצאה זאת מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר, לעומת אותם אזרחים ששילמו את הקנסות שהושתו עליהם במועדם. אולם, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. אם יש לקח ציבורי שצריך להלמד הרי הוא שעל רשויות ציבוריות כמו המשיבה למלא את חובתן ולא להניח לחוטאים כאלה להתחמק מן העונש. אין זה תפקידה של מערכת המשפט לתקן מה שעיוותו הרשויות על ידי פרשנות הנוחה להן. 9. אם תישמע דעתי תתקבל העתירה והצו על תנאי שהוצא נגד המשיבה לגבי הדו"חות שנרשמו עד יום 5.1.94 ייעשה למוחלט. לאור הערתי דלעיל, לא הייתי פוסק לעותר הוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: 1. כמו חברי הנכבד, השופט מצא, גם אני סבור שהאבחנה בין הוראות דיוניות לבין הוראות מהותיות לא תוכל לסייע בידינו לפתרון השאלה שבמחלוקת, כבר מהטעם שלאחר שהושת על הנאשם עונש כבר אין קיים הליך שיפוטי שיש מקום להחיל עליו את ההוראה החדשה. עם זאת איני רואה עין בעין עמו לגבי האבחנה המקובלת עליו בין התיישנות העבירה לבין התיישנות העונש; ולדעתי אם קיימת אבחנה, הריהי פועלת לטובת החלת הדוקטרינה החלה על התיישנות העבירה על התיישנות העונש, מקל וחומר. לענין העונש רואה אני בהתיישנות מרכיב בעל עצמה "חלשה" יחסית במערכת זכויות האזרח ואינטרס הציבור, כאשר השיקול הדומיננטי הוא ארגוני, שאין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק הדין. ספק רב בעיני אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש אותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה. בנסיבות אלו נראה לי שהכלל הנכון שצריך לחול בענייננו הוא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. כך פסקנו לגבי התיישנות העבירה: ע"א 290/63 פ"ד יח(2) 570; בג"צ 162/80 פ"ד לה(1) 292, ונראה לי שהלכה זו צריך שתחול גם על התיישנות העונש. איני סבור שיש משמעות כלשהי לענייננו, בין ישירה ובין עקיפה, לאמור בסעיף 5 לחוק העונשין, כפי שחוקק בתיקון מס' 39, כשהוא לעצמו. חברי הנכבד, השופט אור הפנה את תשומת לבנו לסעיף 12 לאותו תיקון, אשר איפשר לרשויות האכיפה להיערך בעוד מועד לשינוי הכלול בו, אך הייתי מגיע לאותה תוצאה גם אלמלא הסעיף האמור. במקרה שלפנינו קוצרה תקופת ההתיישנות לפני שחלפה תקופתה המקורית. מהטעמים אותם פרטתי לעיל, אני מצטרף איפוא לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד השופט טירקל. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: נמוך הוא משקלה הסגולי של התיישנות עבירה במערכת זכויות הפרט (ש"ז פלר, דיני עונשין, כרך ב, עמ' 629). נמוך יותר הוא משקלה הסגולי של התיישנות העונש במערכת זכויות הפרט. שכן, עניין לנו, ברוב רובם של המקרים, בהתחמקותו של הנאשם שכבר נגזר דינו מביצוע העונש, ו"האשמה" לחלוף הזמן רובצת כולה לפיתחו, ולא לפיתחן של רשויות אכיפת החוק. נאשם כזה בוודאי שאינו יכול לטעון כי "הסתמך" משך תקופת התחמקותו מביצוע העונש, על כך שתקופת התיישנות העונש תקוצר בעתיד, משנתממשה "ציפייתו" יש לראותו כמי שביצע את העונש לפי התקופה המקוצרת. אי החלתה של תקופת ההתיישנות החדשה (המקוצרת), אינה יוצרת, על כן, כל התנגשות בין האינטרס של הנאשם כפי שהיה בעת גזירת הדין ובין השיקול שהביא לקיצור התקופה. החלה רטרואקטיבית של תקופת ההתיישנות המקוצרת, היא שפוגעת בציבור. שכן, יש בה מסר שלילי לצייתנים שבציבור, כי התחמקות מביצוע גזר דין משתלמת. תופעה כזאת, הפוגעת במערכת אכיפת החוק, בוודאי שאין לעודד. מאזן האינטרסים מחייב, על כן, כי נורמה המקצרת את תקופת התיישנות העונש לא תחול רטרואקטיבית, כשמתן פרס למתחמקים מביצוע גזר דין נוגד את האינטרס הציבורי. לפיכך אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט מצא. ש ו פ ט השופט ת' אור : 1. מונחות בפני חוות הדעת של חברי, המשנה לנשיא והשופט טירקל מצד אחד, והשופטים מצא וגולדברג מן הצד השני. לכתחילה, סברתי כי לא אוכל להצטרף לאחת משתי העמדות העולות מחוות הדעת האמורות, וכי אצטרך לפלס לעצמי דרך משלי בסוגיה העומדת בפנינו. 2. מצד אחד, ראיתי קושי בעמדה העולה מחוות דעתו של חברי השופט מצא. על פי חוות דעת זו, הסיווג המתוקן של עבירות לחטאים ועוונות, אשר הוכנס לחוק העונשין, התשל"ז1977-, במסגרת סעיף 1 לחוק העונשין (תיקון מספר 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- ( להלן: תיקון מספר 39 ) אמור לחול, לצורך הענין שבפנינו, באורח פרוספקטיבי בלבד. משמעות הדבר היא, שלעניין התיישנות עונשים, יחול הסיווג המחודש אך ורק על עונשים שהוטלו לאחר מועד כניסתו של תיקון מספר 39 לתוקף (קרי, ביום 23.8.95). סברתי, כי גישה זו אינה מגשימה את תכלית החקיקה, אשר יצקה תוכן ממשי לאבחנה בין עבירות שהן חטא לבין עבירות שהן עוון, ובכך תיקנה את העיוות שנוצר לענין זה בדין שקדם לתיקון מספר 39. על רקע זה, סברתי כי ביחס לתיקון האמור צריך לחול העיקרון הכללי של תחולה אקטיבית - היינו, תחולה גם על מצבים משפטיים שהם בתהליך של התהוות (לעיקרון האמור, ראו ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פ"ד מו(4) 778, בפיסקה 4 לפסק הדין; ראו גם מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , דינים עליון נא 394, בפיסקה 37 לפסק הדין; בג"צ 3480/91 ברגמן נ' הוועדה לבניה ולמגורים , פ"ד מז(3) 716, בעמוד 724 לפסק הדין). 3. מצד שני, סברתי כי העמדה, לפיה חל תיקון מספר 39 ללא סייג גם על עונשים אשר נגזרו טרם קבלתו, אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו עלינו לפרש דברי חקיקה באופן העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי (ראו דנג"צ 3201/96 מועצה מקומית עמק לוד נ' שר החקלאות , תקדין עליון 97(2) 480, בפיסקה 19 לפסק הדין). עמדה זו מעוררת, על פניה, קושי באותם מקרים בהם חלפו מאז שהוטל העונש ועד מועד כניסתו של תיקון מספר 39 לתוקף יותר משלוש שנים. בכל אותם מקרים, נובעת מן העמדה האמורה פקיעה מיידית של תקופת ההתיישנות. תוצאה זו היא תוצאה קשה. משמעותה היא חסימה מיידית של כל יכולת לאכוף מספר גדול של פסקי דין, ללא כל התראה מוקדמת. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההנחה הכללית לפיה "החוק מעצם מהותו מכוון פעולות עתידיות: אין כל משמעות לכוון היום פעולה שנעשתה אתמול" (ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה (ירושלים, 1993), בעמוד 620). בכך טמון יסוד של רטרואקטיביות, אשר סברתי כי אין הוא סביר, מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי. 4. בסופו של דבר, החלטתי להצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי, המשנה לנשיא והשופט טירקל. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שתיקון מספר 39 כולל הוראת תחילה, לפיה "תחילתו של חוק זה בתום שנה אחת מיום פרסומו ברשומות" (סעיף 12 לתיקון מספר 39). ככל הוראת תחילה, מטרתה של הוראה זו היא "...לאפשר לציבור ולמבצעי החוק להכין את עצמם לקראת כניסתו של החוק החדש לתוקף" (ברק, בספרו הנ"ל, בעמוד 612; ראו גם בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין , פ"ד נ(2) 582, בעמוד 595 לפסק הדין). לשון אחר, תיקון מספר 39 כלל מנגנון, אשר איפשר לרשויות אכיפת החוק להערך מבעוד מועד לשינוי הנורמטיבי הקבוע בו, ולפעול במהלך השנה שנקצבה עד כניסת החוק לתוקף לאכיפת פסקי הדין בכל אותן עבירות אשר סיווגן עמד להשתנות מעוון לחטא. החלתו של תיקון זה, באופן שהוא חל גם על עונשים שהוטלו לפני שנכנס לתוקף, אינה נגועה, על כן, באלמנט בלתי סביר של רטרואקטיביות. מדובר בהחלה אקטיבית, אשר יוצרת איזון, אותו ראה המחוקק כסביר, בין תכליתו של הסיווג המחודש של סוגי העבירות לבין האינטרס הציבורי באכיפה של פסקי דין פליליים. מטעמים אלה, החלטתי להצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי, המשנה לנשיא והשופט טירקל. ש ו פ ט השופט י' קדמי: 1. התוצאה שאליה הגיעו חברי הנכבדים, השופטים מצא וא' גולדברג, נראית לי התוצאה הראויה; ואנכי מצטרף לעמדתם. כמו חברי, גם אנכי סבור כי עונשי הקנס שהעותר נתבע לשלמם, טרם התיישנו. 2. יחד עם זאת רואה אני להעיר שלוש הערות: רואה אני להביע צער על כך, שהמשיבה לא השכילה להראות לנו - במידה הדרושה כי פעלה בשקידה סבירה לגביית הקנסות וכי ננקטו מצידה לאורך כל התקופה פעולות גבייה שהיה בהן כדי להפסיק את מירוץ התיישנותם. העותר טוען כי לא נדרש - בשום דרך - לשלם את הקנסות האמורים בתוך תקופת ההתיישנות; ואם לא כך הם פני הדברים, ניתן היה לצפות מהמשיבה שתפריך טיעון זה בראיות מתאימות. ב. כשלעצמי, הייתי מטה אוזן קשבת לפרשנות המאפשרת לבית המשפט לקבוע - בנסיבות מתאימות - כי במקום שאדם יוצר במכוון מצב המסכל את מימושו של עונש שהוטל עליו, רואים את התקופה שבה קיים אותו "מצב מסכל", כתקופה שבה נפסק מירוץ ההתיישנות; כאשר זה יתחדש, רק מיום שבו שוב יהיה בידי הרשות, בשקידה נאותה, לממש את הריצוי. בפרשה דנא, העותר שינה את כתובתו - לרבות יצא לחו"ל - חזור ושנה, מבלי לדווח על כך לרשות הרישוי או לרשות שבידיה הופקדה גביית הקנסות; ובדרך זו סיכל את יכולתה של הרשות לגרום לתשלום הקנסות. במצב דברים כזה, לאור האמור לעיל, הייתי תומך בגישה האומרת כי מי שמתעלם ביודעין מחובתו לשלם עונשי קנס ומתנהג בצורה המציבה מכשולים על דרכה של הרשות לממש עונשים אלה, אינו זכאי ליהנות מהתיישנות העונש, כל עוד עומדים המכשולים בעינם. ג. ולבסוף - ואפשר שראוי היה זה להיות הטעם הראשון - בנסיבות הענין, לא ראוי העותר לסעד מן הצדק, בהתחשב בכך שעתירתו לוקה על פניה בחוסר נקיון כפיים מופגן. המערער נמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו במכוון ותוך הפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו; ודי בטעם זה לבדו, כדי לסגור בפניו את דלתותיו של בית משפט זה. סגירת הדלתות אינה פוגעת בפרשנות החוק; ואף אינה "מכשירה" את השתהותה של הרשות במימוש הקנסות. ברם, מאידך גיסא, משרתת סגירת הדלתות כאמור, את הענין שיש לציבור במניעת זלזול מכוון בשלטון החוק. ענין זה לא יבוא על סיפוקו בהצהרות. דרושים לתכלית זו, מעשים שיהיה בהם כדי להוכיח לכל, שבהקשר זה: אין רשע וטוב לו; וצדיק - המשלם קנסות במועדם - לא יוחזק כאויל. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: 1. רוב העבירות והעונשים שהוטלו בגינן ושלא בוצעו במועד, יש להם מחילה. הזמן מקהה את הפגיעה בחברה, ומשכיח את העבירה. אין פוקדים על אדם עוונות ראשונים. זאת, בשל העניין הציבורי (להבדילו מעניינו של הנאשם, שלא עומדת לו זכות להתיישנות) לשכוח. עמד על כך השופט זילברג: ... הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסויים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי "לשכוח" את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד. הענין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר . הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו"מיישן" אותה (את העבירה) כליל... [ההדגשות במקור] [ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(2) 570, בע' 586] דברים אלה, שהתייחסו להתיישנות העבירה, יפים אף להתיישנות העונש. שכן, ביצוע העונש הוא פן של טיפול בעבירה, שכאמור, לציבור אינטרס לשכוח אותה. ראו גם ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב, תשמ"ז), בע' 623. כך הוא ברוב העבירות. יצאו פשעים נגד האנושות שלא נשכחים ואין להם מחילה. ואילו בעבירות האחרות נקבעת תקופת התיישנות על-פי סיווגה של העבירה - חטא, עוון, או פשע. סיווג זה משקף את הקטגוריה האנטי-חברתית או החומרה שהחברה משייכת אליה את העבירה. ככל שהעבירה מסווגת כחמורה יותר, פרק הזמן המיישן והמשכיח אותה ואת העונש שהוטל בגינה ושלא בוצע הוא ארוך יותר. החוק גם מבחין בין התיישנות העבירה בטרם הרשעה להתיישנות העונש, ובכל סוגי העבירות נקבעת תקופת התיישנות ארוכה יותר לעונש מאשר לעבירה. ראו סעיפים 9 ו10- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. שינוי סיווגה של העבירה משקף, על-כן, שינוי בדעת החברה לגבי קטגוריית החומרה שהעבירה משתייכת אליה, על המשתמע מכך לגבי אינטרס הציבור במיצוי הדין עם הנאשם לעניין התיישנות העבירה והעונש. שינוי סיווג העבירה בתחיקה יוצר, איפוא, מצב עניינים, שלפיו אין עוד לחברה עניין בתקופת ההתיישנות שהייתה קבועה לעבירה בסיווג הקודם, וכי תקופת ההתיישנות הראויה היא זו המוקצבת לסוג העבירות שאליה משתייכת העבירה על-פי החוק המתקן. מצב עניינים זה, המשקף את צרכי החברה העכשוויים, נכון לגבי כל העבירות והעונשים, בין אם העבירות נעברו או העונשים נגזרו לפני השינוי בחוק, ובין אם לאחריו. 2. ודוקו: אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של נורמה, אלא בתחולתה האקטיבית, מכאן ואילך. שכן, התחולה האקטיבית משתרעת לא רק על מצב משפטי שנוצר לאחר כניסת החוק לתוקפו, אלא גם על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד, ולענייננו, על עונש שטרם בוצע. ראו, למשל, בג"ץ 348/91 ברגמן נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה מחוז תל-אביב ואח' , פ"ד מז(3) 716 בע' 724. האמור לעיל, בדבר תחולתה בזמן של תחיקה המשנה את סיווג העבירה וכתוצאה מכך את תקופת ההתיישנות, משקף איפוא את הכלל הפרשני, כי באין הוראה אחרת, תחולתו של חוק היא אקטיבית. ואכן, כך גם נפסק בהתייחס לשינוי תקופת ההתיישנות של עבירה, שכאמור, אין להבחין בינה לבין התיישנות העונש, להוציא תקופת ההתיישנות. ראו ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(1) 486, בע' 490. 3. ומן הכלל אל הפרט: עבירות חניה הן מן העבירות הקלות שבנמצא. העונש הקבוע לצידן הוא קנס בלבד. סכומו לא נקבע בחוק אלא בצו, ובדומה לכל הקנסות הקבועים בצו נמוך הוא במידה רבה מן הקנסות הקבועים בחוק. ראו סעיף 61 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. יתר-על-כן: הקנס הקבוע בגין עבירות חניה הוא אף מן הנמוכים שבקנסות הקבועים בצו. ראו סעיף 1(א) בחלק ג' לתוספת א' בצו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז1976-, הקובע כי קנס על חניה אסורה מכוח חוק עזר עירוני יהיה בדרגה ב', מתוך 15 דרגות קנס המסווגות מא' עד ט"ו. שיעור הקנס כיום הוא 70 ש"ח. ואכן, עבירות חניה סווגו מלכתחילה כחטא. אלא, כאמור, סוג העבירה הוגדר בשעתו, בין השאר, על-יסוד הערך הנקוב של הקנס, והעבירה הפכה לעוון בשנות ה80- רק בשל האינפלציה הדוהרת באותה תקופה. חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשמ"ד1994-, רק תיקן שיבוש זה, ולא חולל שינוי מהותי. ואכן, הדעת נותנת כי די בתקופה של שלוש שנים כדי ליישן ולהשכיח קנס בסכום 70 ש"ח שהרשות לא עשתה צעד כלשהו לגבותו תוך אותה תקופה. 4. אומנם, התוצאה במקרה המסוים שלפנינו היא בעייתית. שכן, אין מדובר בעבירת חניה בודדת שהעונש בגינה לא בוצע במשך שנים, שאז אף תחושת הצדק מחייבת התיישנותו. ענייננו הוא בהתנהגות עבריינית רצופה ובוטה, שנמשכה על-פני שנים. הנימוק המרכזי להתיישנות - העניין הציבורי לשכוח - אינו חל לגביה. ואכן, אפשר כי ראוי היה להתנות מרוץ תקופת ההתיישנות בכך שהעבריין לא יחזור לסורו. ראו פלר, שם, שם. אך לא זה הדין. על-כל-פנים, הכרעתנו בתחולת דיני ההתיישנות חייבת להיות מנותקת מן המקרה הקונקרטי. שכן, כדברי האמרה הידועה, Hard Cases Make Bad Law . אשר-על-כן, מצטרפת אני לדעת השופט טירקל, המשנה-לנשיא לוין והשופט אור, כי יש לקבל את העתירה. 5. עם זאת, יש להדגיש כי קבלת העתירה במקרה שלפנינו מבוססת על ההנחה כי לא נשלחו לעותר הודעות חוזרות על דרישה לתשלום קנס המהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים. אין, איפוא, במסקנה בדבר התיישנות העונש שנגזר על חניה אסורה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים על עבירות חניה יימחלו מניה וביה כעבור שלוש שנים. 6. בדיון בעתירה זו נגולה לפנינו התופעה החמורה של הימנעות העיריה מלעמוד על ביצועם של עונשי קנס. הימנעות זאת, שתרמה, אם לא גרמה, להתחמקות עברייני חנייה מלשלם קנסות שהושתו עליהם, הפכה - על-פי הנטען בתשובת העיריה - לתופעה נפוצה. תופעה זו חייבה את העיריה - כך נטען בתשובתה - לערוך מבצעים, בגידרם שודלו עברייני החניה לשלם את חובם תמורת ויתור על חלק ניכר ממנו. דא עקא, הוויתור אך מלמד כי ההתחמקות הייתה כדאית. ראוי איפוא, כי הרשות תשוב למושכלות ראשונים ותשקוד על אכיפת החוק. בתוך כך תימנע הפלייתם לרעה של אזרחים המקיימים את חובתם לשלם קנסות שהושתו עליהם. ש ו פ ט ת הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, כב' בסיון תשנ"ח (16.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016180. F08	[ "בג\"ץ 1618/97", "ע\"פ 290/63", "בע\"א 241/89", "ע\"א 27/64", "ע\"פ 499/80", "ראו 21", "ע\"א 290/63", "ע\"א 1130/90", "מ\"ח 6148/95", "בג\"ץ 2832/96", "בג\"ץ 348/91" ]	3,980
1,121	ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 - 1 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המ בקש : זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשה להבהרת פ סק דין בשם המ בקש: עו"ד שוורץ יהודה בשם המשיב ה: עו"ד לביא-אפרת נעמי החלטה המבקש מתבקש להמציא את תגובתו בכתב לבקשה להבהרת פסק דין אשר הוגשה על ידי המשיבה. התגובה תומצא תוך שבעה ימים. ניתנה היום, יז' באב התשנ"ז (20.8.97). הנשיא המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. E04	[ "רע\"א 8983/96" ]	3,984
2,165	בית המשפט העליון רע"א 96 / 8983 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : זיגי בר אור נגד המשיב : עירית חיפה הוגש הליך החלטה להרכב של שלשה. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97. להקדיש לדיון 20 דקות, מחולקות בשווה בין הפרקליטים. ניתן היום כט בניסן תשנ"ז (6.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. B02	[ "רע\"א 96" ]	3,985
8,529	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8983 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: זיגי בר אור נגד המשיב : עירית חיפה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 753/95 שניתן על ידי כבוד השופטים סלוצקי, פינקלמן, גילאור בשם המבקש: עו"ד יהודה שוורץ החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתן היום כג באדר תשנ"ז (2.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. B01	[ "רע\"א 96", "בע\"א 753/95" ]	3,986
9,567	ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשה לעיון חוזר בתיק רע"א 8983/9 6 בשם המבקש: בעצמו החלטה משניתן פסק הדין ברע"א 8983/96 ביום 6.7.97, וכן ההחלטה בבקשת ההבהרה מיום 17.9.97, סיים בית משפט זה את מלאכתו, ואין מקום, כמו גם הליך שבדין, לשנות מפסק הדין וההבהרה שבעקבותיו. על כן, דין הבקשה לעיון חוזר, להידחות. הבקשה לעיון חוזר נדחית. ניתנה היום, ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. A06 /דז/	[ "רע\"א 8983/96", "רע\"א 8983/9" ]	3,987
14,583	ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המ בקש : זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 753/95 שניתן על ידי כבוד השופטים סלוצקי, פינקלמן וגילאור תאריך הישיבה: א' בתמוז התשנ"ז (6.7.97) בשם המבקש : עו"ד י' שוורץ בשם המשיב ה: עו"ד ע' מיכלין פסק-דין כמוסכם על הצדדים, ינתן פסק הדין בתיק זה על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. בהתחשב בכלל הנסיבות, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למבקש את הסכום של 30,000 ש"ח להיום, בצירוף שכר טירחת עורך דין בשיעור 15% ומע"מ מחושב על סכום זה. ניתן היום, א' בתמוז התשנ"ז (6.7.97). הנשיא המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96089830. E03	[ "רע\"א 8983/96", "בע\"א 753/95" ]	3,988
17,777	ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשה להבהרת פסק-דין החלטה בפסק-דיננו מיום 6.7.97 נפסק סכום של 30,000 ש"ח כסכום כולל (בצרוף שכר טרחת עורך-דין ומע"מ) המגיע למבקש מהמשיבה. זאת, לאחר שבפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שדין תביעת המבקש להידחות. ברור, על כן, שאם שולם למבקש מעבר לסכום האמור המשיבה זכאית להשבת כל סכום אשר שולם מעבר לסכום הנ"ל. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. E05	[ "רע\"א 8983/96" ]	3,989
1,123	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4341/97 - 1 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 3.7.97 בע"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים: אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב בשם המבקש: עו"ד ד' יפתח החלטה 1. לתשובת המדינה על הבקשה לרשות לערער ועל הבקשה לעיכוב הביצוע תוך 15 ימים. 2. צו ארעי לעיכוב ביצוע גזר הדין - עד להחלטה אחרת. ניתנה היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. B01 חכ/	[ "רע\"פ 4341/97" ]	3,992
7,815	ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 - ב' בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש המבקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין החלטה המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 5.1.98 עד שעה 12:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב. ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשנ"ח (23.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. I05	[ "רע\"פ 4341/97" ]	3,993
9,712	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4341/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המ ערער: יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.7.97 בת"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים א. אבן ארי, ד' בר אופיר ו-ה' אחיטוב תאריך הישיבה: ל' באב התשנ"ז (2.9.97) בשם המערער: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל החלטה מבלי לפגוע בטענות מי מהצדדים, מוסכם עליהם שיוגש תסקיר נוסף על ידי קצין המבחן. התסקיר יוגש לאחר שהמערער ייבדק על ידי פסיכולוג מטעמו אשר יגיש את חוות דעתו בעניין מסוכנותו של המערער לקצין המבחן. חוות דעת כזו תוגש תוך 30 ימים מהיום. לקצינת המבחן שמורה, האפשרות לפנות אל הפסיכולוג אשר נתן חוות דעת לשרות המבחן ולהיוועץ בו. לאחר קבלת תסקיר נוסף של קצין המבחן כאמור, או באם לא תומצא חוות דעת של פסיכולוג מטעם המערער תוך 30 ימים, ייקבע הדיון בתיק זה להמשך בפני אותו הרכב, ובהקדם. ניתנה היום, ל' באב התשנ"ז (2.9.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. E03	[ "רע\"פ 4341/97" ]	3,994
16,434	ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המ בקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 3.7.97 בע"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים א' אבן ארי, ד' בר אופיר וה' אחיטוב תאריך הישיבה: כג' בכסלו התשנ"ח ( 22.12.97 ) בשם המ בקש: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל בשם שרות המבחן: זהבה מור פסק-דין המבקש הורשע בבית משפט השלום בעשיית מעשה מגונה בקטינה בת עשר שנים. העונש שנגזר עליו כלל שישה חודשי מאסר לריצוי בעבידות שירות, ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. כן הועמד בפיקוח קציון מבחן למשך שנה. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש. ערעורה התקבל, ובמקום העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום, הוטל עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של שמונה עשר חודשים ושנים עשר חודשים מאסר על תנאי בתנאים אותם קבע בית המשפט. הבקשה שבפנינו היא למתן רשות ערעור לבית משפט זה. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בערעור לגופו. המעשה המיוחס למבקש חמור בנסיבותיו, והעונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי בודאי הולם את חומרת העבירה. מה גם, שהמבקש לא נטל על עצמו אחריות למעשה ואף לא הביע חרטה. תסקירי קצין המבחן, כולל תסקיר נוסף אשר הומצא לנו על פי החלטתנו, מלמדים על מוגבלותו של המבקש. מתברר, שהוא חווה רגשות ודחפים בלתי נשלטים, ומערכת הנורמות שלו בלתי מפותחת. לפי העולה מהתסקיר שהוגש לנו, גם קיים חשש שהמבקש יעבור עבירות דומות ומכאן סכנתו לציבור. כעולה מהתסקיר, יש למבקש כוחות להתמודד עם המאסר. עם זאת, ובהסתמך על ראשית קשר שנוצר בין המבקש לקצין המבחן, המלצת קצין המבחן היא שתקופת מאסרו של המבקש תקוצר, כך שיוכל לרצות את המאסר במסגרת עבודות שירות. המלצה זו אינה מקובלת עלינו. על רקע נסיבות ביצוע העבירה ובשל הסיכון שמהווה המבקש לציבור, היה מקום לדונו למאסר בפועל אותו ירצה בכלא. וכבר אמרנו, שהעונש שהוטל עליו אינו חמור, ולכאורה לא היה מקום להתערב בו. עם זאת, סבורים אנו שעם שחרורו של המבקש מהכלא נדרש לו פיקוח קצין מבחן כפי שהמליצה על כך קצינת המבחן. כדי לעודדו לטיפול זה ולאפשר אותו, נראה לנו שיש להקל במידה מסויימת בעונש שהוטל עליו. אשר על כן, מתקבל הערעור במובן זה שבמקום שמונה עשר חודשי מאסר ירצה המבקש חמישה עשר חודשי מאסר. עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו ישאר בעינו. כן מורים אנו, בהסכמת המבקש, שהוא יעמוד לפיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה מיום תום ריצויו את עונש המאסר. ניתן היום, כב' בכסלו התשנ"ח (21.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97043410. E04	[ "רע\"פ 4341/97" ]	3,995
17,629	בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המש פט המחוזי בת"א-יפו מיום 3.7.97 בע"פ 269/97, שניתן על ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל החלטה עיכוב ביצוע כמבוקש, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, ג' באב התשנ"ז (6.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. A02 /דז/	[ "רע\"פ 4341/97" ]	3,996
23,136	ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המ בקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לניכוי תקופת מעצר - במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.7.97 בתיק ע"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב בשם המ בקש: עו"ד דוד יפתח בשם המשיב ה: עו"ד אורלי מור-אל החלטה על יסוד בקשת המבקש, באמצעות סניגורו ובהסכמת המדינה - כפי שהודיעה על כך בכתב - אנו מחליטים שמתקופת המאסר אשר נגזרה על המבקש בפסק דיננו מיום 21.12.97, ינוכו ימי מעצרו של המבקש מיום 1.4.96 עד יום 13.5.96. ניתן היום, ו' בשבט התשנ"ח (2.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97043410. E07	[ "רע\"פ 4341/97", "ע\"פ 269/97" ]	3,997
40,322	ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 - ה' בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לניכוי תקופ ת מעצר בשם המבקש: עו"ד דוד יפתח החלטה להעביר הבקשה לפרקליטות המדינה, לתגובתה תוך חמישה ימים. ניתנה היום, כג' בטבת התשנ"ח (21.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97043410. E06	[ "רע\"פ 4341/97" ]	3,998
1,124	ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר המ בקשת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשה לעיכוב ביצוע החלטה המשיבים מתבקשים להגיש תגובה לבקשה לעיכוב הביצוע תוך 10 ימים. בית המשפט נמנע מלהוציא צו זמני, שימנע את הישיבה של וועדת המכרזים עד להחלטה בבקשה זאת, כיוון שהבקשה אינה מציינת מועד לישיבת הוועדה, ובית המשפט מניח כי הוועדה לא תתכנס לישיבה תוך השבועיים הקרובים. ניתנה היום, ד' בחשון תשנ"ח (4.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. I01	[ "ע\"א 6089/97" ]	3,999
17,587	ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר המבקשת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלות בע"מ בקשה לעיכוב ביצוע החלטה 1. המבקשת, תפנית אדריכלות בע"מ, נפסלה על ידי ועדת המכרזים של משרד הפנים מלהשתתף במכרז שפרסם המשרד לבחירת מתכנן לתכנית אב ותכנית מיתאר לעיר עפולה. הנימוק לפסילה היה אי השתתפותו של נציג מטעם המבקשת במפגש תידרוך למגישי ההצעות למכרז, שהתקיים בעירית עפולה, ואשר הנוכחות בו הוגדרה במכרז כ"חובה". המבקשת לא השלימה עם הפסילה. היא פנתה אל בית המשפט המחוזי בנצרת בתובענה, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי לפי הדין רשאית המבקשת להשתתף במכרז. ביום 10.8.97 נתן בית המשפט (כבוד השופט ג' גינת) את פסק דינו, בו דחה את תובענת המבקשת. בד בבד עם מתן פסק הדין פקע תוקפו של צו זמני שנתן בית המשפט המחוזי ביום 17.3.96, בו עוכבו הליכי בחירת הזוכה במכרז עד למתן פסק הדין בתובענה. 2. ביום 14.10.97 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ביום 3.11.97, קרוב לשלושה חודשים לאחר פקיעת תוקפו של הצו הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי, פנתה המבקשת אל בית משפט זה, וביקשה אותו להורות "על עיכוב ישיבת ועדת המכרזים העומדת להתכנס למרות הערעור שהוגש, בתוך זמן קצר, כדי להחליט על ההצעה הזוכה". ביום 4.11.97 הוריתי על קבלת תגובת המשיבים לבקשה. מתגובת באת-כוח המדינה מתברר כי השיהוי בהגשת הבקשה נטל מעימה את האקטואליות, שכן בתקופה הלא קצרה, שחלפה מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד להגשת הבקשה לבית משפט זה, דנה ועדת המכרזים בהצעות ובחרה את הזוכה. כל שנותר למשרד הפנים כיום הוא לחתום על החוזה עם המתכנן שהצעתו נבחרה במכרז. 3. בנסיבות שנוצרו, בשל האיחור של המבקשת בהגשת הבקשה, נשמטה הקרקע מתחת הבקשה: הוועדה כבר התכנסה וההחלטה על ההצעה הזוכה כבר התקבלה. די בכך כדי לדחות את הבקשה. 4. עם זאת, וכדי להניח את דעתה של המבקשת, אוסיף כי נוטה הייתי שלא להיעתר לבקשתה גם אם היתה מוגשת במועד. תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, מתנה מתן סעד זמני לתקופת הערעור בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". דרישה זו מחייבת את מבקש הסעד הזמני לעמוד בנטל שאינו נופל, ואף עולה, על הנטל הנדרש ממי שמבקש סעד זמני בערכאה הדיונית. לכן, הכלל הוא כי בית המשפט שלערעור אינו מצווה על השהיית פעולתו המיידית של פסק הדין שניתן בבית המשפט דלמטה, אלא אם הוכח בפניו כי אי מתן הצו המבוקש יביא על המבקש נזק בלתי הפיך, או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה בבירור לצדו של המבקש. ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668. במקרה שלפנינו אין בבקשת המבקשת כדי להראות כי הנזק שייגרם לה, כתוצאה מהמשך הליכי המכרז, עולה על הנזק שייגרם לצדדים האחרים, אם יימנע ממשרד הפנים לבחור את הזוכה במכרז עד למתן פסק הדין בערעורה של המבקשת. אם תזכה המבקשת בערעור תוכל להיפרע מהמשיבים בגין הנזק הכספי שנגרם לה כתוצאה ממניעת השתתפותה במכרז. השוו ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ , פ"ד מז(1) 667, 689-684. לכן, הנזק הכספי אינו עילה מספיקה למתן הצו המתבקש. נותרה לה, לפיכך, טענת המבקשת לפגיעה ביוקרה המקצועית או בסיפוק המקצועי שלה כתוצאה מאי הזכיה במכרז. אך טענה זו, מלבד שאינה נתמכת בתצהיר, היא טענת שמא בלבד, שהרי השתתפותה של המבקשת במכרז עדיין אינה מחייבת את זכייתה בו. ואפילו היה הנזק ודאי, עדיין אין הוא שקול, ומכל מקום אין הוא עולה, על הנזק הברור והוודאי לאינטרס הציבורי כתוצאה מעיכוב הליכי בחירת הזוכה במכרז עד למתן פסק הדין בערעור. בתשובתה מצביעה המדינה על ההכבדה הנגרמת לציבור בעפולה כתוצאה מהעיכוב בהשלמת תכנית האב ותכנית המיתאר לעיר: הוועדה המקומית נמנעת מלאשר תוכניות בניה בשל העדר תכנון עירוני להרחבת העיר, והיזמים ובעלי הקרקע נאלצים להמתין עם תוכניותיהם לפיתוח הנכסים, ולספוג עקב כך הפסדים מרובים. נזק משמעותי זה לציבור, שהמבקשת אינה מציעה ואינה מסוגלת לכסותו, הוא שיקול משמעותי במסגרת מאזן הנזקים והנוחיות, ויש בו כדי להטות את הכף נגד קבלת הבקשה. ראו בשג"ץ 509/91 (בג"ץ 380/91) כבל-נט בע"מ נ. סאט-קום ישראל בע"מ , פ"ד מה(2) 397, 404. 5. לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה. המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות את הוצאות הבקשה בסך 3,500 ש"ח. ניתנה היום, כ"ג בחשון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. I02	[ "ע\"א 6089/97", "בש\"א 2966/96", "ע\"א 700/89", "בג\"ץ 380/91" ]	4,000
19,879	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6089/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערת: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבה 1: עו"ד נורית ישראלי בשם המשיבה 2: עו"ד ניצן בר אילן ה ח ל ט ה לבקשת באת-כוח המערערת, הטוענת כי בשל מחלתה איננה מסוגלת לקחת חלק בדיון, הנני דוחה את הדיון בערעור למועד שייקבע. ניתנה היום, ל' בחשון תשנ"ט (19.11.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. F07	[ "ע\"א 6089/97" ]	4,001
36,836	ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשה להארכת מועד להגשת סיכומי המשיבה 2 בשם המערערת: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבה מס' 2: עו"ד ניצן בר-אילן החלטה המבקשת, המשיבה 2 בערעור, מתבקשת להמציא לבית המשפט את עמדת בעלי הדין האחרים. לאחר המצאת עמדת בעלי הדין, אדון בבקשה. ניתנה היום, כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. P05	[ "ע\"א 6089/97" ]	4,002
37,946	ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשות בנושא צו-הארכת מועד להגשת סיכ ומים בשם המשיבה מס' 2: עו"ד ניצן בר-אילן החלטה בהמשך להחלטתי מיום 15.9.98 ונוכח הודעת המשיבה 2 כי המשיבה 1 מסכימה לבקשה וכי לא עלה בידה לקבל את עמדת המערערת בטרם יחלוף המועד להגשת סיכומיה, אני מחליטה להאריך את המועד להגשת סיכומים מטעמה עד ליום 18.10.98. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ח (17.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. P06	[ "ע\"א 6089/97" ]	4,003
40,129	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6089/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ג באייר התשנ"ח (19.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. A04 /דז/	[ "ע\"א 6089/97" ]	4,004
91,699	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6089/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק המרצת פתיחה 251/96 מיום 11.8.97 שניתן על ידי כבוד השופט י' גינת תאריך הישיבה: ב' בשבט התש"ס ( 09.01.00 ) בשם המערער : עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיב מס' 1: עו"ד נורית ישראלי בשם המשיב מס' 2: עו"ד ניצן בר-אילן פסק-דין בהמלצתנו, חזר בו המערער מהערעור,ואנו דוחים אותו בלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ב' בשבט התש"ס (09.01.00), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. A08 /דז/	[ "ע\"א 6089/97" ]	4,005
28,870	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 772/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. אלח'לאילה ח'יראת 2. אלח'לאילה מוחמד נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. משרד הפנים בקשה למחיקת העתירה בשם העותרים: עו"ד עאדל חמאיסי פסק-דין על פי בקשת בא כוח העותרים, אנו מוחקים העתירה, בלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007720. A02 /דז/	[ "בג\"ץ 772/97" ]	4,007
1,127	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 3871 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ות : 1. מועצה מקומית אבן סנאן 2. עירית אילת 3. עירית אשקלון 4. עירית גבעתיים 5. מועצה מקומית גוש חלב 6. עירית חולון 7. עירית טבריה 8. מועצה מקומית טמרה 9. עירית כפר סבא 10. מועצה מקומית כפר ראמה 11. עירית לוד 12. מועצה מקומית נשר 13. מועצה מקומית סחנין 14. מועצה מקומית קדימה 15. עירית ראשון לציון 16. מועצה מקומית שדרות 17. מועצה מקומית תל מונד 18. מועצה מקומית רמת השרון 19. עירית תל אביב 20. עירית נהריה 21. החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ נגד המשיבים : 1. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ(להלן הסנה) 2. רותם חברה לביטוח בע"מ בקשה למחיקת ערעור בשם העותרות: עו"ד מירון זוצקי החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94038710. Q03	[ "ע\"א 94" ]	4,008
9,339	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 3871 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערות: 1. מועצה מקומית אבן סנאן 2. עירית אילת 3. עירית אשקלון 4. עירית גבעתיים 5. מועצה מקומית גוש חלב 6. עירית חולון 7. עירית טבריה 8. מועצה מקומית טמרה 9. עירית כפר סבא 10. מועצה מקומית כפר ראמה 11. עירית לוד 12. מועצה מקומית נשר 13. מועצה מקומית סחנין 14. מועצה מקומית קדימה 15. עירית ראשון לציון 16. מועצה מקומית שדרות 17. מועצה מקומית תל מונד 18. מועצה מקומית רמת השרון 19. עירית תל אביב 20. עירית נהריה 21. החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ נגד המשיבות : 1. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ 2. רותם חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערות, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערות יגישו את טענותיהן תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות יגישו את תשובתן לטענות המערערות תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להן טענות המערערות; 3. המערערות רשאיות להשיב לתשובת המשיבות תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להן התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונן להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערות כי אין ברצונן להשיב כאמור. ניתן היום, ו' בניסן התשנ"ז (13.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94038710. A01 /דז/	[ "ע\"א 94" ]	4,009
1,128	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2311 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נמרוד ג'ונסון נגד המשיבים : 1. נועה כהן 2. בתיה כהן 3. פנחס כהן בקשה לפטור מערבון בשם המבקש: עו"ד ירון דוד החלטה בשים לב למהות הענין ולעובדה כי לא נפסקו הוצאות בהחלטה מושא הבקשה לרשות ערעור, אני מפחיתה את סכום ההוצאות ומעמידה אותן על סך 5,000 ש"ח בלבד. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023110. Q01	[ "רע\"א 97" ]	4,010
1,129	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7112/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : הרב מאיר יששכר מזוז נגד המשיבים והמערערים 1. זיוה מזוז בערעור שכנגד: 2. עובדיה מזוז 3. בועז מזוז 4. ישי אורי מזוז 5. רם מזוז סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071120. A03 /דז/	[ "ע\"א 7112/96" ]	4,012
1,613	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7112 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : הרב מאיר יששכר מזוז נגד המשיבים : 1. זיוה מזוז 2. עובדיה מזוז 3. בועז מזוז 4. ישי אורי מזוז 5. רם מזוז הליך פישור החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט שלגי, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים מרץ-אפריל השנה, בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, כ"ח בשבט תשנ"ז (5.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071120. Q02	[ "ע\"א 96" ]	4,013
30,846	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7112/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער : הרב מאיר יששכר מזוז נגד המשיבים : 1. זיוה מזוז 2. עובדיה מזוז 3. בועז מזוז 4. ישי אורי מזוז 5. רם מזוז ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.9.96 בתיק מ"א 27/94 שניתן על ידי כבוד השופט י' צמח תאריך הישיבה: יח' באדר התשנ"ח ( 16.03.98 ) בשם המערער : עו"ד משה דרורי בשם המשיבים: עו"ד יעקב דובר פסק-דין אף כי כל צד נשאר דבק בטענותיו, מוסכם עליהם שהערעור והערעור שכנגד יידחו ללא צו להוצאות - וכך אנו מחליטים. ניתן היום, יח' באדר התשנ"ח (16.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96071120. E04	[ "ע\"א 7112/96" ]	4,014
1,130	בבית המשפט העליון רע"א 2383/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשים : נעורים שיווק ומסחר נגד המשיבים : 1. מלכאיב בוריס 2. רוגובסקי מרינה 3. מתוסביץ ארקדי 4. סלומון שרי 5. אוריב נינה וסמלי 6. גאיסינסקי לובוב 7. גאיסנסקי לודמילה 8. צ'ארניאק מלכה 9. שוורץ משה ואסנת 10. טרחט סופיה 11. חולודובסקי פבל 12. קרן נטלי 13. צרתיר אמיל 14. גוזמן אירינה 15. אברמוביץ אלכסנדר 16. סרנב אסיה 17. אמפולסקי בוריס בקשה לפטור מהפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד ד"ר ניצה אורצקי החלטה הבקשה בנוגע לערבון הועברה לטיפולי רק עתה. בשים לב לסיכוייה הקלושים של הבקשה לרשות ערעור להתקבל (השווה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור ואח', פ"ד לו(3)123), אני דוחה את הבקשה. הערבון שנקבע יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"ד באב תשנ"ז (17.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. Q02	[ "רע\"א 2383/97", "בר\"ע 103/82" ]	4,015
12,312	ב בית המשפט העליון רע"א 2383/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. נעורים שיווק ומסחר 2. עגנון נמרוד נגד המשיבים : 1. מלכאיב בוריס 2. רוגובסקי מרינה 3. מתוסביץ ארקדי 4. סלומון שרי 5. אוריב נינה וסמלי 6. גאיסינסקי לובוב 7. גאיסנסקי לודמילה 8. צ'ארניאק מלכה 9. שוורץ משה ואסנת 10. טרחט סופיה 11. חולודובסקי פבל 12. קרן נטלי 13. צרתיר אמיל 14. גוזמן אירינה 15. אברמוביץ אלכסנדר 16. סרנב אסיה 17. אמפולסקי בוריס בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: ד"ר ניצנה אורצקי, עו"ד החלטה בשים לב לכך שההחלטה בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון הומצאה למבקשים בתאריך 20.8.97, המדובר באחור לא גדול בהפקדת הערבון. לפיכך, אני מאפשרת הפקדת הערבון עד ליום 14.12.97. לא יופקד הערבון במועד, יובא אלי התיק לשם דחייתו בתאריך האמור. ניתנה היום, ט' בחשון תשנ"ח (9.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. O03	[ "רע\"א 2383/97" ]	4,016
15,530	בית המשפט העליון רע"א 97 / 2383 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. נעורים (עגנון) שיווק ומסחר בע"מ 2. עגנון נמרוד נגד המשיבים : מלכאיב בוריס ו21- אחרים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.3.97, שניתן על ידי כבוד השופט ש. ברלינר בשם המבקשים: עו"ד ד"ר ניצה אורצקי החלטה המבקשים לא ציינו בבקשתם אם פנו לבית המשפט קמא בבקשת עיכוב ביצוע, ונידחו. כן, היה עליהם לצרף המסמכים הנוגעים לדבר. עליהם לפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט שאת החלטתו מבקשים לעכב (תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). מטעם זה, הבקשה נדחית. המבקשים יוכלו לפנות בבקשה מחדש אם תידחה בקשתם זו בבית המשפט קמא. התיק מוחזר למזכירות להמשך טיפול. ניתנה היום, ט' בניסן התשנ"ז (16.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. A01 /דז/	[ "רע\"א 97" ]	4,017
28,485	ב בית המשפט העליון רע"א 2383/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. נעורים שיווק ומסחר 2. עגנון נמרוד נגד המשיבים : 1. מלכאיב בוריס 2. רוגובסקי מרינה 3. מתוסביץ ארקדי 4. סלומון שרי 5. אוריב נינה וסמלי 6. גאיסינסקי לובוב 7. גאיסנסקי לודמילה 8. צ'ארניאק מלכה 9. שוורץ משה ואסנת 10. טרחט סופיה 11. חולודובסקי פבל 12. קרן נטלי 13. צרתיר אמיל 14. גוזמן אירינה 15. אברמוביץ אלכסנדר 16. סרנב אסיה 17. אמפולסקי בוריס בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקשים: ד"ר ניצה אורצקי החלטה בהמשך להחלטתי מיום 9.11.97 אשר נמסרה לבאת כוח המבקשים בתאריך 16.11.97, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ב בטבת תשנ"ח (20.1.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. O04	[ "רע\"א 2383/97" ]	4,018
1,131	ב בית המשפט העליון רע"א 7047/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. ולדימיר זיקאס 2. מוטי רז נגד המשיבים : 1. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 2. ינקו אוזיאס 3. יפים דורפמן 4. מנדל פצניק בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.10.97 בע"א 4014/97, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים ח' פיזם, מ' נאמן בשם המבקשים: עו"ד ש' אלקלעי החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ג בכסלו התשנ"ח (22.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070470. A01 /דז/	[ "רע\"א 7047/97", "בע\"א 4014/97" ]	4,019
32,571	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 7047/97 - א' בפני: כבוד השופט א' גולדברג המבקשים: 1. ולדימיר זיקאס 2. מוטי רז נגד המשיבים : 1. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 2. ינקו אוזיאס 3. יפים דורפמן 4. מנדל פצניק בקשה להגשת תגובה על תגובת הצד השני החלטה לאחר קבלת תגובת בא כוח המשיב מס' 1 לבקשה, סבורני כי אין מקום לדיון בערכאה שלישית בנדון. הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב מס' 1 שכר טרחת עורך-דין בסך 5000.- ש"ח. ניתנה היום, ט"ז בטבת תשנ"ח (14.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070470. D02	[ "רע\"א 7047/97" ]	4,020
1,133	בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4192/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה עורר : אהרן חסין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.3.97 בת"פ 3028/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת סוקולוב תאריך הישיבה: כ' בתמוז התשנ"ז (21.7.97) בשם העורר: עו"ד מ' רובינשטיין, ש' מנדלמן בשם המשיבה: עו"ד שלמה ניסים החלטה 1. העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברציחתו של דני דרי (להלן:דני), נעצר עד תום הליכי המשפט. על החלטה זו הוגש ערר והשאלה הטעונה הכרעה היא, אם התשתית הראיתית שהציגה התביעה היא בעוצמה המספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים. 2. מחומר החקירה עולות העובדות הבאות: העורר, איש עסקים, יליד 1950, שמעולם לא הסתבך בעבירה כלשהי, נקלע לסכסוך כספי עם שותפיו לעסק רהיטים ונגרות, רפי לוי (להלן: לוי) ושלמה אייס (להלן: אייס). מסיבות שלא הובהרו, טיפל במחלוקת דני, בעל עבר פלילי, ששימש כ"גובה חובות" של אייס. דני דרש משלושת השותפים כספים ושלשל אותם לכיסו. העורר שילם לו 47,500 ש"ח ונדרש לשלם לו סכום נוסף של 2,500 ש"ח. בתאריך 20.2.97 התקשר העורר מספר פעמים לביתו של דני. לטלפון ענתה אשתו, נעמי דרי (להלן: נעמי). העורר הזדהה בשמו, אהרון, וביקש לשוחח עם דני. בשעה 23:09 באותו יום התקבלה שיחת טלפון (להלן: השיחה הלילית) בבית דני, כאשר גם הפעם ענתה נעמי. הדובר לא הזדהה בפניה. לאחר שיחת טלפון קצרה עם דני, יצא דני את הדירה. מיד אחר כך נשמעו יריות, והתברר כי דני נורה למוות. 3. נעמי סיפרה בהודעה שנגבתה ממנה במשטרה, זמן קצר לאחר הרצח, על השיחות הטלפוניות המפורטות לעיל. לשאלת החוקר אם זיהתה את קול הדובר בשיחה הלילית, השיבה: "זה פעם ראשונה שאני שמעתי את הקול הזה, אני לא מכירה אותו בכלל". בהודעה שנגבתה זמן קצר אחר כך, מסרה נעמי כי היא בטוחה שהעורר, שהתקשר מספר פעמים ביום הרצח, היה גם הדובר בשיחה הלילית. ואילו בהודעה שלישית שנמסרה כעבור מספר ימים אמרה נעמי, כי נדמה לה שהדובר בשיחה הלילית היה העורר. בתוך כך התברר מתוך פלטי חברת פלא-פון, כי השיחה הלילית נערכה באחד משני המכשירים המחוברים לקו שבבעלות העורר - האחד נייד והשני מותקן במכוניתו. המשטרה שחיפשה אחר העורר במכוניתו, עצרה למחרת יום הרצח את יעקב הרוש (להלן: הרוש) כאשר הוא נוהג במכונית העורר. במכונית נתפס כובע ובו שרידי ירי המתאימים לסוג הכדורים שפגעו בדני. כעבור יום נעצר העורר במבואותיה הצפוניים של תל-אביב, כשהוא נוהג במכוניתו של הרוש, שאף בה היה מותקן טלפון סלולארי. מפלטי חברת פלא-פון התברר כי העורר שוחח בטלפון זה עם בני משפחתו בסמוך לחצות. העורר, לאחר מסירת גירסה ראשונית שבה הכחיש האשמה, בחר על-פי הצעת סניגורו בזכות השתיקה. ואולם בתשאולים שונים הסביר כי ביום 20.2.97, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כלומר, לפני הרצח, החליף את מכוניתו, שפנסה נפגע, במכוניתו של הרוש ונסע מחוץ לעיר. הרוש מצידו סיפר כי ההחלפה בוצעה עוד קודם לכן, בבוקר יום הרצח, וכי המכונית חנתה על יד ביתו החל משעה 13.00 ביום 20.2.97 ועד למחרת 21.2.97-. שותפו של העורר, לוי, סיפר בחקירתו במשטרה - ודבריו הוקלטו - כי העורר אמר לו "הוא יתאבד עליהם" ולוי פירש "הוא ירצח אותם" (שלושה אנשים וביניהם דני). לוי אף הוסיף כי "מתאים שירצחו את דני כיוון שהוא סחט את העורר פעמיים". 4. בית-המשפט המחוזי סבר כי הפירכות העולות מן ההודעות הסותרות של נעמי והראיות בדבר החלפת המכוניות בין הרוש לעורר בזמן הרלוואנטי, אינן מחלישות את הראיות המפלילות. את הודעתה הראשונה של נעמי הסביר בית-המשפט בטראומה של הרצח. את הראיות בדבר החלפת המכוניות בזמן הרלוואנטי שלל בשל פלטי חברת פלא-פון, המתייחסים לטלפון שהותקן במכוניתו של הרוש, מהם עולה כי לראשונה שוחח העורר בטלפון זה לאחר שעת רצח. כן קבע בית-המשפט המחוזי על-סמך הפלטים הנ"ל כי האליבי של העורר, כי היה מחוץ לתל-אביב בשעת הרצח, הופרך. בית-המשפט המחוזי אף פרש את דברי לוי במשטרה, המובאים לעיל, כהודיית העורר בפניו על כוונתו לרצוח את דני. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי היתה כי משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות מצביע לכאורה על-כך שהעורר ביצע את העבירה. למסקנה זו לא אוכל להסכים. 5. הראיה העיקרית נגד העורר היא פלט חברת פלא-פון, המוכיח כי השיחה הלילית נערכה בקו-הטלפון שבבעלותו, וראיה זו מספיקה להעברת נטל הבאת הראיות עליו מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק). ואולם, בראיות המספיקות להעברת הנטל אין די כדי לשמש ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 145-144 ,165-164. ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 לחוק הן ראיות התביעה בלבד, ומשקלן, כל עוד שאינו מופרך, אינו רלוואנטי, ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן. ראו למשל ע"פ 405/80 שדמי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(2) 757, 760. לעומת זאת, בהליך המעצר על בית-המשפט לבחון את משקלן הסגולי של הראיות המפלילות, ובאין אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות נקבע משקל הראיות המפלילות על יסוד סבירותן ועל סמך השוואתן עם ראיות אחרות. ראו: ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה פ"ד ל"ה(1) 362, 363. 6. בענייננו, הראיה האחת והיחידה הקושרת ישירות את העורר לרצח היא השיחה הלילית. ואולם, ראיה זו נסתרת בהודעתה הראשונה של נעמי. עיקרה של הודעה זו איננו בכך שלא זיהתה את קולו של העורר, אלא דבריה כי שמעה קול זה לראשונה וכי אין היא מכירה את הדובר. עולה אם כן מתוך ההודעה כי הדובר בשיחה הלילית איננו העורר שאת קולו נעמי זיהתה, את שמו ידעה, ועימו שוחחה מספר פעמים באותו יום . בהליך זה אין גם לייחס משקל של ממש לשתי ההודעות המאוחרות של נעמי הסותרות זו את זו, שכן ללא שמיעת עדות נעמי, לרבות חקירתה הנגדית, לא ניתן על-יסוד חומר החקירה בלבד לתרץ בשמה של נעמי את הסתירות שבהודעותיה לחובת העורר, שעומדת לו חזקת החפות. אף הראיות בדבר החלפת המכוניות בין הרוש לעורר לפני הרצח מפחיתות ממשקלה הסגולי של השיחה הלילית. בעניין זה, פלטי חברת פלא-פון המלמדים על עריכת שיחות לאחר שעת הרצח, אינם מוכיחים שהמכונית של הרוש לא היתה ברשות העורר לפני-כן. כאמור, הרוש עצמו, שנעצר כחשוד ברצח, הודה בחקירה כי מכוניתו של העורר היתה ברשותו בזמן הרלוואנטי, וכל עוד לא נשללה אמינות הודייתו עומדת היא לזכות העורר. אין גם יסוד לפירושו של בית-המשפט המחוזי לדברי לוי במשטרה. אמירת העורר כי "יתאבד עליהם", היינו, כי ירצח שלושה אנשים שבתוכם נכלל דני, נשמעים כהתפרצות זעם ולא כתוכנית פעולה. כמו כן, המניע שמצא בית-המשפט המחוזי לרצח, שתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה ושקריו, אינם לעצמם ראיות לכאורה להוכחת האשמה. יתרה מזו, אף כראיות חיזוק משקלן מועט. אשר למניע, על-פי הגיונם של דברים, אין זה סביר כי איש עסקים, אדם מן הישוב, ירצח במו-ידיו אדם אחר מפני שהלה סחט ממנו סכום כסף, לא גדול במיוחד. על-כל-פנים, לנוכח עסקי העבריינות של דני, סביר כי העורר לא היה הנסחט היחיד על-ידיו. אינני סבורה גם כי בנסיבות העניין ניתן לראות בשתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה ראית חיזוק בעלת משקל רב, שכן, כאמור לעיל, בחומר החקירה מצוי הסבר לשיחה הלילית המתיישב עם חפותו. אשר לשקריו של העורר, בית-המשפט המחוזי הסיק כי העורר שיקר, זאת על-סמך קביעתו כי המכוניות הוחלפו לאחר הרצח. אולם, כאמור, לקביעתו זו אין יסוד מספיק בחומר הראיות. 7. בסיכומם של דברים, על-פי חומר הראיות שבידי התביעה, אין זה סביר כי יעלה בידיה לעמוד בנטל ולהוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק. אפשר כי במהלך המשפט יושלמו הראיות המשלימות וימצא הסבר לפירכות עליהן הצבעתי, אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותו של העורר. 8. על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומורה על שיחרורו של העורר ממעצר בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעת רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסך 500,000 ש"ח; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה. והיה והעורר לא יעמוד בתנאים אלה יוארך מעצרו עד למתן הערבויות המפרטות לעיל. ניתנה היום, כב בתמוז התשנ"ז (27.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041920. L02	[ "ע\"פ 405/80", "ש 322/80" ]	4,021
7,495	בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4192/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר הע ורר : אהרן חסין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.5.97 בב"ש 666/97 (ת.פ. 3028/97) שניתנה על-ידי כבוד השופטת מ' סוקולוב החלטה הערר ידון במעמד הצדדים ביום 21.7.97 בשעה 8:00. ניתנה היום, ד בתמוז התשנ"ז (9.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "ש 666/97" ]	4,022
1,135	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. ג'מעה לויפי אבו עראר 2. מחמד חליל מסעאד 3. מחמד מוסא אבו סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יוזמן לדיון ורשאי הוא להשלים את תגובתו בכתב. ניתנה היום, ל באב התשנ"ז (2.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 4513/97" ]	4,027
8,804	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת, דן תיכון 2. שר הפנים , מר אליה ו סויסה בקשה למתן צו על-תנאי החלטה לתגובת פרקליטות המדינה תוך 15 יום מיום ההמצאה, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, יח בתמוז התשנ"ז (23.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045130. L01	[ "בג\"ץ 4513/97" ]	4,028
11,540	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' קדמי כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים בקשה למתן צו על תנאי והתנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: יב' בחשון התשנ"ח ( 12.11.97 ) בשם העותרים : עו"ד יובל רמי בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן החלטה צו על תנאי כמבוקש. הפרקליטות תמציא תשובתה תוך 45 ימים. ניתנה היום, יב' בחשון התשנ"ח (12.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E05	[ "בג\"ץ 4513/97" ]	4,029
14,575	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' קדמי כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים, והמורה להם להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יצהיר בית המשפט שסעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), התשנ"ד1994-, בטל; וכן, מדוע לא יורה בית המשפט למשיב מספר 1 לפרסם ברשומות הודעה על כך; וכן, מדוע לא יורה בית המשפט למשיב מספר 2 לקיים מיד בחירות למועצה המקומית ערערה בנגב ולראשה. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 45 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, יב' בחשון התשנ"ח (12.11.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E06	[ "בג\"ץ 4513/97" ]	4,030
37,905	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בג"ץ 8238/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים בקשה מטעם המשיבים לתיקון טעות סופר החלטה יש לתקן את הכותרת של פסק דיננו מיום 1.9.98, באופן שבמקום "בג"ץ 8236/96 יהיה "בג"ץ 8238/96". ניתנה היום, כה' בתשרי התשנ"ט (15.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E10	[ "בג\"ץ 4513/97", "בג\"ץ 8238/96", "בג\"ץ 8236/96" ]	4,031
41,677	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בג"ץ 8236/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים בבג"ץ 4513/97: 1. עליאן אבו ערער העותרים בבג"ץ 8238/96: 2. ג'מעיה לויפי אבו ערור 3. מחמד חליל מסעאד 4. מחמד מוסא אבו סעלוק נ ג ד המשיבים: 1. יושב ראש הכנסת דן תיכון 2. שר הפנים אליהו סוויסה בקשה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד רמי יובל בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן פסק דין השופט ת' אור : 1. בפנינו שתי עתירות שהדיון בהן אוחד. עתירה אחת (בג"צ 8238/96), מופנית נגד שר הפנים. הסעד המבוקש בעתירה זו הוא כי השר יורה על עריכת בחירות למועצה המקומית ערערה שבנגב. העתירה האחרת (בג"צ 4513/97), מופנית נגד יושב ראש הכנסת ושר הפנים. בעתירה זו התבקשנו להצהיר על בטלותה של הוראת סעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), תשנ"ד1994-, ולהורות לשר הפנים על קיום מיידי של בחירות למועצה המקומית ערערה ולראשה. העובדות וההליכים 2. בשנת 1982 הוקם היישוב ערוער בנגב, כשלושים קילומטרים דרום-מזרחית לעיר באר שבע. רוב תושביו של היישוב היו קודם לכן תושבים של אזור תל מלחתה, אשר פונו מן המקום על פי חוק רכישת מקרקעין בנגב (הסכם שלום עם מצרים), תש"ם1980-. בשנים הראשונות לקיומו, נוהל היישוב על ידי "מינהל ביצוע", שהוקם על פי סעיף 10 לחוק האמור. 3. בשנת 1988 כוננה המועצה האזורית משוש, אשר כללה, לצד היישוב ערוער, שני יישובים בדואים נוספים - כסיפה ושגיב. בשנים הראשונות לקיומה, נוהלה המועצה האזורית משוש בידי מועצה ממונה, ולא בידי גוף נבחר. בנובמבר 1994, היו אמורות להתקיים בחירות למועצה האזורית. הבחירות לא התקיימו, בשל העובדה שלא הוגשו רשימות מועמדים, ובשל כך שהמועמד היחיד לכהונת ראש המועצה נפסל על ידי וועדת הבחירות. 4. בדין וחשבון של וועדת מומחים, בראשות פרופסור גדעון קרסל, שהוגש בשנת 1995, המליצה הוועדה פה אחד על ביטול המועצה האזורית משוש, ועל הקמת מועצות מקומיות נפרדות בעיירות כסיפה, ערוער ושגב שלום. שר הפנים יישם המלצות אלה, בתוקף סמכותו על פי פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). בהתאם לכך, הוחלט על ביטול המועצה האזורית משוש (צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)(משוש, ביטול), התשנ"ו1996- (קובץ התקנות 5751, ד' בסיון התשנ"ו, 22.5.1996)), ועל החלפתה במועצות מקומיות. בגדר זה, הוקמה המועצה המקומית ערערה בצו המועצות המקומיות (ב) (תיקון התוספת הראשונה, ערערה בנגב), התשנ"ו1996-. מועצה מקומית זו היא חליפתה של המועצה האזורית משוש, בתחום היישוב ערוער (סעיף 2(א) לצו המכונן את המועצה המקומית ערערה). הצו לכינון המועצה המקומית ערערה נחתם ביום 28.4.96, ופורסם ברשומות ביום 22.5.96. 5. מאז הקמתה, מנוהלת המועצה המקומית ערערה על ידי מועצה ממונה, הפועלת לפי סעיף 2 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) ( להלן: המועצה הממונה ). מועצה זו מונתה על ידי שר הפנים. עד כה, טרם נערכו בחירות למועצת היישוב ולראשות המועצה. במהלך השנים, נוהלו מגעים בין נציגי משרד הפנים לבין תושבים במקום, בקשר לעריכת בחירות למועצה. במסגרת מגעים אלה, הודיע שר הפנים הקודם כי יקויימו בחירות בחודש אוגוסט 1997, ואחרי כן אף הודיע כי יעשה מאמץ להקדים את הבחירות לינואר 1997. 6. בסופו של דבר, לא התקיימו הבחירות במועדים האמורים. הטעם לכך נעוץ בהוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965- ( להלן: חוק הרשויות המקומיות (בחירות) ). סעיף זה מורה כך: "הבחירות הראשונות למועצה לאחר כינונה ייערכו תוך ששים ימים מתום ארבע שנים להקמת המועצה, ואולם השר רשאי, בהתייעצות עם ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, לקבוע לכך מועד יותר מאוחר בשנה החמישית להקמת המועצה, ובמקרים מיוחדים, באישור הועדה האמורה - אף לאחר השנה החמישית להקמת המועצה". הוראה זו היא פרי תיקון שהוכנס בחוק הרשויות המקומיות (בחירות) בשנת 1994, במסגרת החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), תשנ"ד1994- (ספר החוקים 1471, כט' בתמוז התשנ"ד, 8.7.1994) ( להלן: החוק המתקן ). יצויין, כי עובר לקבלת החוק המתקן, סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) קבע כי "הבחירות הראשונות למועצה לאחר כינונה ייערכו ביום שיקבע השר", הוא שר הפנים. יוצא, כי עד לקבלת החוק המתקן, לא נקבע בחוק הרשויות המקומיות (בחירות) מועד מוגדר לעריכתן של הבחירות הראשונות ברשות מקומית (היינו - עירייה או מועצה מקומית) לאחר כינונה. על פי הנוסח העדכני של הוראת סעיף 3, מועד עריכתן של הבחירות הראשונות למועצה מקומית יהיה תוך ששים ימים בחלוף ארבע שנים מכינונה של הרשות המקומית. הואיל והמועצה המקומית ערערה הוקמה ביום 22.5.96, משמעות הדבר היא כי ניתן יהיה לקיים את הבחירות למועצה זו לא לפני יום ה22- במאי, שנת 2000. עמדת שר הפנים היא, כי על פי לשון החוק הברורה, קנויה לו הסמכות להאריך תקופה זו של ארבע שנים, אך לא קנויה לו הסמכות לקצרה. משכך, אין הוא יכול להיענות למשאלות העותרים, ולקיים את הבחירות במועד מוקדם יותר. 7. נוכח החלטה זו, הוגשו העתירות שבפנינו. נפתח בעתירה שבבג"צ 4513/97. בעתירה זו מבקשים העותרים כי נצהיר על בטלותו של התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). עתירה זו מבוססת על שתי טענות מרכזיות. טענה אחת מתמקדת בפגמים בהליכי החקיקה של החוק המתקן. הטענה השניה מבקשת לתקוף את התיקון בשל פגיעה בזכויות יסוד, המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נדון עתה בטענות אלה. תוקפו של התיקון לסעיף 3 - פגם בהליכי החקיקה 8. תחילתו של תהליך החקיקה של התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) בשתי הצעות חוק פרטיות של ח"כ דוד מגן, אשר אושרו על ידי מליאת הכנסת בקריאה טרומית והועברו לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, לצורך הכנתן לקריאה ראשונה. הצעות אלה (הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מועד התחלת כהונת חבר מועצה), התשנ"ד1993-, והצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תקופת כהונה של מועצה ממונה), התשנ"ד1993-) מוזגו לכלל הצעה אחת, היא הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (הוראות שונות), התשנ"ד1994- (הצעות חוק 2273, א' בסיון התשנ"ד, 11.5.1994) ( להלן: הצעת החוק ). הצעה זו, אשר הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה, כללה שני מרכיבים מרכזיים. האחד נוגע למועד תחילת הכהונה של חברי מועצת עיריה. ענין זה אינו נוגע לעתירה שבפנינו. הענין השני נוגע למועד הבחירות לעיריות ולמועצות מקומיות, אשר מונו בהן מועצה ממונה או ועדה ממונה, במצב של "מועצה נחשלת" (סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]) או מועצה מתמעטת או נחשלת (סעיף 143 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). מדובר במצבים בהם נדרש המינוי של גוף ממונה, כאשר הגוף הנבחר אינו ממלא כהלכה את תפקידו. בהקשר זה הוצע לקבוע, כי מועצה או ועדה ממונה כאמור לא ימונו בשנה שלפני המועד הקבוע בחוק לקיום בחירות. כן הוצע לקבוע, כי המועד בו ייערכו בחירות לעיריה או למועצה מקומית אשר מונו להן מועצה או וועדה ממונה, יהיה המועד הקבוע בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). על פי הוראה זו, הבחירות לכל המועצות יקויימו כל חמש שנים ביום ג' השלישי לחודש חשון. על פי ההצעה, מותנה קיום הבחירות במועד זה בכך שהוועדה או המועצה הממונה כיהנו לפחות תקופה של שנתים. בהצעות החוק אשר הונחו על שולחן הכנסת לקריאה טרומית, כמו גם בהצעת החוק שעברה לקריאה ראשונה, לא הוצע לקבוע כל הסדר לענין מועד הבחירות הראשון ברשות מקומית חדשה. רשות מקומית חדשה מנוהלת על ידי גוף הממונה על ידי השלטון המרכזי. השאלה היא, מתי ייערכו הבחירות הראשונות למועצה של רשות כזו ולראשותה. כאשר הגיעה הצעת החוק לדיון בוועדה, לאחר הקריאה הראשונה, הוצע להוסיף לה הסדר הנוגע לשאלה זו, ולקבוע כי מועד הבחירות הראשון יהיה בחלוף ארבע שנים מכינון המועצה החדשה (ראו פרוטוקול ועדת הפנים ואיכות הסביבה מיום 8.6.1994, נספח ע7/ לבג"צ 4513/97). כן הוצע בוועדה, כי שר הפנים יוסמך להאריך תקופה זו לחמש שנים, בהתייעצות עם וועדת הפנים. הסדר זה אושר על ידי הוועדה. מליאת הכנסת אישרה אותו, במסגרת החוק המתקן, כתיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). החוק נחתם כדין, ופורסם ברשומות ביום 8.7.1994. 9. חוד החנית של טענות העותרים בדבר הפגם בהליכים לקבלתה של הוראה זו נעוץ בהוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת. הוראה זו מורה כך: "תיקוני ההצעה 119. הוועדה רשאית להציע תיקונים בהצעת-החוק ככל שייראה לה, ובלבד שתיקונים כאלה לא יחרגו מגדר הנושא של הצעת-החוק; היתה הצעת-החוק תיקון לחוק קיים, רשאית הוועדה להציע תיקונים שאינם חורגים מגדר הנושא של הצעת-החוק, אף אם הם נוגעים לסעיפים של החוק שאינם נזכרים בהצעת-החוק". לטענת העותרים, התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות חורג מגדר הנושא שבהצעת החוק אשר עברה לוועדה. לפיכך, טוענים העותרים כי הוועדה לא היתה רשאית להוסיף את התיקון לסעיף האמור להצעת החוק. חריגה זו של הוועדה גרמה לכך שהוראת סעיף 3 עברה רק בשתי קריאות, ולא בשלוש, כפי שקבוע בתקנון הכנסת. לטענת העותרים, בכך יש כדי להביא לבטלותה של הוראת החוק שהתקבלה. 10. שאלת כוחו של בית משפט זה להצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית, בשל פגמים שנפלו (אם נפלו) בהליכי החקיקה הקבועים בתקנון הכנסת, אינה שאלה פשוטה. עד כה, אין תקדים להתערבות כזו, אף שבעיקרון הוכר כוחו של בית המשפט לעשות כן (דברי השופט ברק בבג"צ 975/89 Nimrodi Land Development Ltd. נ' יו"ר הכנסת , פ"ד מה(3) 154, בעמוד 157 לפסק הדין). להשקפתי, ראוי לאמץ בסוגיה זו גישה עקרונית, המעניקה את המשקל ההולם למעמדה של הכנסת כבית המחוקקים של המדינה. בדיון בטענות אלה, ראוי כי בית המשפט יתקדם ממקרה למקרה בזהירות הראויה, וישקול מתן הצהרה על בטלותה של חקיקה ראשית על בסיס של פגם בהליך חקיקה כאמור, רק במקרים נדירים של פגם היורד לשורשו של ענין. איני רואה צורך לפתח את גישתי מעבר לדברים כלליים אלה במקרה דנן, נוכח מסקנתי כי במקרה זה לא נפל פגם בהליך החקיקה המצדיק את התערבותנו. אבהיר בקצרה את השיקולים ביסוד מסקנה זו. 11. השאלה העולה בהקשר לסעיף 119 היא, האם התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), אשר הועלה בועדת הפנים ואיכות הסביבה במסגרת הדיון בהצעת החוק, חורג מן "הנושא" של הצעת החוק. המונח "נושא", סובל, מן הבחינה הלשונית, רמות הפשטה שונות. רמת ההפשטה מכתיבה את המובן ואת מרחב ההתפרשות של ההוראה. המונח "נושא" עשוי להתייחס לתחום משפטי מסויים - למשל, דיני חוזים. הוא עשוי להתייחס לסוגיה באותו תחום, אשר עומדת על הפרק - למשל, דיני הפגמים בכריתת חוזה. הוא עשוי להתייחס לשאלה ספציפית עוד יותר - למשל, עילת הטעות שבחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. "ככל שדרגת ההפשטה היא נמוכה יותר, כן תתייצב כל שאלה לעצמה; ככל שדרגת ההפשטה היא גבוהה יותר, כן מתרחב היקפה של הסוגיה" (דברי השופט ברק בבג"צ 4723/96 עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נב' 167, בפיסקה 3 לפסק הדין). 12. רמת ההפשטה הראויה ביחס להוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת היא נגזרת של שיקולים אחדים. ראשון בין אלה הוא תכלית הנורמה. א. התכלית העיקרית של הוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת היא לצייד את וועדת הכנסת, השוקדת על הצעת חוק שאושרה על ידי מליאת הכנסת בקריאה ראשונה, בסמכויות הנדרשות כדי לגבש את הצעת החוק לכלל חקיקה סופית. הוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת מאפשרת לוועדה לתקן את הצעת החוק. היא מאפשרת לה לברא את הצעת החוק מפגמים אשר דבקו בה. היא מאפשרת לה ללטש את הסדריה, להשלים את החסר, להסיר את המיותר או המזיק, על מנת שבפני הכנסת תונח הצעת חוק טובה ויעילה ככל האפשר להשגת התכלית לה נועדה. הוראה זו מייעלת את הליכי החקיקה. היא מונעת סרבול מיותר, אשר היה עלול להתרחש אם כל תיקון בהצעת החוק היה מחייב פתיחתם מחדש של כל הליכי החקיקה, החל משלב הקריאה הראשונה. ב. סמכות זו של הוועדה אינה בלתי מוגבלת. נקבע לה סייג, המונע מן הוועדה לחרוג מן הנושא של הצעת החוק. תכליתו של סייג זה למנוע "הגנבה" של הוראות והסדרים, אשר לא נכללו בהצעת החוק ולא נתקבלו בקריאה ראשונה בכנסת, ובשל כך לא נתקיים לגביהם דיון ציבורי פתוח, בכנסת כמו גם מחוץ לה. על סייג זה נאמר, כי: "האיסור על העלאת 'נושא חדש' בשלב הדיון בוועדה נועד למנוע מצב, שבו יוכרעו בדרך זו ויוגשו לאישור סופי עניינים שלא הציבור ולא מליאת הכנסת יכולים היו לתת עליהם את הדעת, משום שלא הוזכרו בהצעת החוק כפי שפורסמה לקראת הקריאה הראשונה, ולא נדונו בעת הקריאה הראשונה במליאת הכנסת" ( המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל , כרך א' (מהדורה חמישית, מאת אמנון רובינשטיין וברק מדינה) (ירושלים, 1996), בעמוד 647). אכן, יש לזכור בהקשר זה כי על פי תקנון הכנסת, הדיון בוועדה, אליה מועברת הצעת החוק לאחר שאושרה על ידי מליאת הכנסת בקריאה ראשונה, אינו דיון פומבי (סעיף 101 לתקנון). יוצא, כי בהעדר מיגבלה כלשהי על היקף התיקונים והתוספות שהוועדה מוסמכת להכניס, לא היה גבול לחקיקה אשר ניתן היה לקבל הרחק מעיני הציבור, ובדרך זו לחמוק מן הדיון הציבורי, הכרוך בשלב פרסום הצעת החוק והקריאה הראשונה. לשם כך באה המיגבלה על הנושא הנדון בחקיקה. 13. לשיקולים כלליים אלה בדבר תכלית הוראת סעיף 119 לתקנון מצטרפים שני שיקולים חשובים נוספים. שיקול אחד נוגע לנסיבותיו של הענין המסויים. סעיף 119 דורש קיומה של זיקה עניינית בין התיקון, אותו מבקשת הוועדה לעשות, לבין הצעת החוק המסויימת העומדת על הפרק. הנושא של הצעה זו הוא המכתיב את גבולות הפעולה של הוועדה בבואה לדון בהצעה שבפניה. לא הרי הצעת חוק, אשר מובא בה חוק שלם, אשר חובק הסדרים וסוגיות לרוב, כהרי הצעת חוק, אשר מוצע בה לתקן הוראה אחת העוסקת בנושא נקודתי. ברור, כי היקפו של "הנושא" במקרה הראשון יהיה רחב בהרבה מן "הנושא" במקרה השני. 14. שיקול שני נוגע לטיב הסוגיה בה מדובר. במקרים רבים השאלה האם מדובר באותו "נושא" היא שאלה חמקמקה. היא אפופה בעמימות רבה. בשל כך - נוכח מעמדה הרם של הכנסת כבית המחוקקים של המדינה - יש משקל ניכר לעמדת הוועדה הנוגעת בדבר בשאלה האם מדובר באותו "נושא". יש להכיר במיתחם סבירות רחב לענין זה. יפים לכאן דברים שנאמרו על ידי בית המשפט לערעורים של מדינת אלסקה שבארצות הברית, בדונו בנושא דומה. אמר בית המשפט: “The separation of powers doctrine places the primary responsibility for the conduct of legislative activities with the legislature....Courts therefore give the legislature a great deal of deference in deciding whether legislation involves one subject. Although courts have a duty to enforce the constitutional provision, it is frequently difficult to determine when legislation deals with more than one subject.....A certain amount of deference to the legislature is appropriate because of its primary responsibility under the constitution for the conduct of legislative activity” ( Van Brunt v. State of Alaska 633 P. 2d 343 (1982), at p. 346). 15. כיצד מתורגמים דברים אלה למקרה שבפנינו? דעתי היא כי לא ניתן לומר כי התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) חורג מן הנושא של הצעת החוק אשר הועברה לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. המדובר הוא בפן אחר, נוסף, של אותה סוגיה עצמה שעלתה בהצעת החוק אשר עברה בכנסת בקריאה ראשונה - היינו, קביעת מועדים לבחירות ברשויות מקומיות במצב בו הרשות מנוהלת על ידי גוף ממונה, להבדיל מגוף נבחר. גם בהוראה שנכללה בהצעת החוק שאושרה בקריאה ראשונה על ידי מליאת הכנסת, וגם בהוראה שהוכנסה על ידי הוועדה, מדובר בתחימת פרקי זמן לכהונת הגוף הממונה, כאשר בדין הקודם (סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות, וסעיף 3 לחוק המועצות המקומיות (בחירות)) - לא נקבע פרק זמן כזה. מדובר בשני יישומים קונקרטיים של אותה התכלית עצמה, המבקשת לאזן בין עיקרון הייצוג לבין הצורך בקביעת הסדרים לניהולן היעיל של רשויות מקומיות. ההוראה שהוספה על ידי הוועדה משתלבת באופן טבעי בהסדר שאושר בקריאה הראשונה לכלל הסדר קוהרנטי, המסדיר "נושא" אחד. 16. נוכח מסקנתי זו, ברור כי נשמט הבסיס מתחת לטענה כי נפל פגם כלשהו בכך שהתיקון להוראת סעיף 3 לא אושר על ידי מליאת הכנסת בקריאה ראשונה. לשאר טענות העותרים אודות פגמים בהליך החקיקה לא מצאתי כל עיגון, ולו לכאורה, בחומר שבפני. כך, למשל, לא מצאתי יסוד לטענה, כי לא התקיים בוועדת הפנים ואיכות הסביבה דיון הולם בתיקון שנעשה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). טענה זו נסתרת על פני הפרוטוקול של הוועדה, (נספח ע/ 7 הנ"ל). משכך, נדחית טענתם כי יש מקום להצהיר על דבר בטלותו של החוק בשל פגמים בהליכי החקיקה. התיקון לסעיף 3 וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 17. העותרים תוקפים את התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) גם בטענה, כי תיקון זה מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טענה אחת שמעלים העותרים בהקשר זה היא כי זכותו הפוליטית של אזרח במדינה דמוקרטית לבחור ולהיבחר לרשות המקומית שבמקום מגוריו היא חלק מן הזכות לכבוד ולחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרים טוענים, כי התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) פוגע בזכות זו פגיעה אשר אינה עומדת בדרישותיה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. 18. בפסיקה עקבית של בית משפט זה נקבע, כי "הזכות לבחור ולהיות מועמד לבחירה היא זכות אדם יסודית בכל משטר דמוקרטי" (דברי הנשיא ברק ברע"א 7504/95 יאסין נ' 'ימין ישראל' , פ"ד נ(2) 45, בעמוד 59 לפסק הדין). זכויות אלה מבוססות על זכות היסוד לשוויון ולחופש הביטוי. על הזכות להיבחר נאמר, כי היא "...אחד מניצניהם הן של שוויון האזרחים והן של חירות הביטוי" (דברי הנשיא שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' יושב ראש ועדת הבחירות , פ"ד לט(2) 225, 245). על הזכות לבחור נאמר שם, כי "...בסיסה הרעיוני העיקרי הוא בעקרון השיוויון הפוליטי" (בעמוד 262). דברים אלה חלים גם על הזכות לבחור ולהיבחר במישור המוניציפלי (ראו דנג"צ 1913/97 מואסי נ שר הפנים (טרם פורסם) , בפיסקה 23 לפסק הדין). שאלה נכבדה היא, האם יש לומר, על רקע דברים אלה, כי הזכות לבחור ולהיבחר היא חלק מן הזכויות לכבוד ולחירות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במקרה שבפנינו לא מתעורר הצורך להכריע בשאלה זו. גם אם נניח, כי הזכות לכבוד ולחירות כוללת את זכויותיו הפוליטיות היסודיות של כל אדם לבחור ולהיבחר לשלטון המקומי, וכי זכות זו נפגעה, לא הונחה לדעתי תשתית המאפשרת לקבוע כי התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) אינו חוקתי. זאת, הואיל ומן החומר עולה כי הפגיעה הנטענת בזכות היסוד לבחור ולהיבחר עומדת בדרישותיה של פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - היינו, כי היא לתכלית ראויה, ואינה עולה על הנדרש. 19. בבואנו לבחון עניינים אלה, נזכור כי הזכות לבחור ולהיבחר לרשויות מקומיות אינה זכות מוחלטת (דברי השופטת נתניהו בבג"צ 233/86 בן יצחק נ' שר הפנים , פ"ד מ(4) 505, בעמוד 511 לפסק הדין). מעצם טיבה, מדובר בזכות אשר מימושה המלא, היעיל וההוגן טעון הסדרה חקיקתית. הוראות החוק המסדירות את ענייני הבחירות מטילות, באורח בלתי נמנע, מיגבלות מסויימות על הזכות לבחור ולהיבחר. עובדה זו משליכה על אמת המידה לבחינת חוקתיותן של הוראות חקיקה העוסקות בתחום זה. כפי שציין שופט בית המשפט הפדרלי העליון של ארצות הברית, Justice White , בפרשת Burdick v. Takushi 112 S.Ct. 2059 (1992) , “Election laws will invariably impose some barriers upon individual voters. Each provision of a code ‘whether it governs the registration of voters, the selection and eligibility of candidates, or the voting process itself, inevitably effects - at least to some degree - the individual’s right to vote and his right to associate with others for political ends....Consequently, to subject every voting regulation to strict scrutiny and to require that the regulation be narowly tailored to advance a compelling state interest....would tie the hands of States seeking to assure that elections are operated equitably and efficiently” (at p. 2063). על רקע דברים אלה, נבחן האם עומד התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) במבחני פיסקת ההגבלה. 20. א. אשר לתכלית, הובהר בטיעון כי קיים צורך בקביעת תקופה מוגדרת של כהונה של המועצה הממונה. המדובר בשלב עדין וחשוב בבנייתו של מימשל ברשות המקומית. קביעתה של תקופת כהונה מוגדרת מראש מעצימה את יכולתה של המועצה הממונה לבסס כהלכה את הרשות המקומית העושה את צעדיה הראשונים, ולבנות תשתית ארגונית יציבה תוך התמקדות לטווח רחוק. כעולה מן הדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה בהצעה זו, מאפשר ההסדר למועצה הממונה לבצע גם צעדים לא פופולריים, הנחוצים כדי לאפשר את ביסוסה של הרשות המקומית החדשה והעלאתה על דרך המלך. צעדים אלה עשויים להידרש דווקא כאשר מדובר ביישוב חדש. בשל כך קבע המחוקק תקופה מוגדרת מראש, אותה ראה כסבירה להגשמת התכלית האמורה, של ארבע שנים. בשולי דברים אלה יוער עוד, כי בהגבלת האפשרות לקצר את התקופה עד לבחירות הראשונות, וקביעת פרק זמן קשיח ומוגדר מראש, יש גם כדי לקדם את התכלית הראויה של מינהל תקין. יש בה - אף כי לא זה עיקר תכליתה - כדי למנוע תופעות פסולות, עליהן הוצבע בפנינו, כמו הפעלת לחצים כבדים על שר הפנים, על מנת שיורה על עריכת בחירות במועד מוקדם. תופעות אלה עלולות להביא לעריכת בחירות במועד בו טרם בשלו התנאים האובייקטיביים המצדיקים קיומן של בחירות. גם על רקע זה קביעת תקופה קשיחה של כהונה מאפשרת למועצה הממונה למצות את יכולתה בפעולה לטובת היישוב ותושביו. מדברים אלה ברור, כי מדובר בתיקון אשר נועד לקדם מטרה חברתית חשובה, הנוגעת לקיומו של ממשל מקומי תקין. ככזה, התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הינו לתכלית ראויה (ראו דברי השופט ברק בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221, בעמודים 435-434 לפסק הדין). ב. בשולי נקודה זו אציין, כי העותרים לא הניחו תשתית כלשהי, ולו לכאורה, לטענתם כי ביסוד הוראה זו עומדת תכלית זרה שעניינה להבטיח את זכויות הפנסיה של מקורבים לשלטון המשרתים במועצות ממונות. בהעדר אחיזה ראייתית לטענה זו, מוטב היה לה אילו לא נטענה כלל. אין די בהפרחה של טענות בעלמא כדי להביא לערעורה של חזקת החוקתיות של דבר חקיקה ראשית. נדרשת לצורך זה תשתית ממשית. כזו לא הונחה על ידי העותרים. 21. אשר למידה הראויה, דומה כי האמצעי שנבחר במקרה שבפנינו עומד באמות המידה שנקבעו לענין זה בפסיקה (ראו בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר (דינים עליון נב' 709, בפיסקה 17 לפסק הדין). האמצעי החקיקתי שננקט הוא אמצעי רציונלי להשגת התכלית החקיקתית - ביסוס רשויות מקומיות חדשות, ומניעת לחצים לקיצור בלתי רצוי של התקופה הנחוצה לשם כך. הפגיעה אשר נטען כי טמונה באמצעי זה אינה רבה, נוכח העובדה שמדובר בדחייה בלבד של מימוש הזכות לבחור ולהיבחר. זאת ועוד, צפוי כי תקופת הדחייה בה מדובר לא תהיה משמעותית, אם בכלל, שכן ברור כי לכל מועצה ממונה תידרש תקופה של שנים אחדות כדי לבסס את המינהל המקומי ברשות מקומית חדשה. אכן, משרד הפנים, הוא הרשות המומחית המופקדת על העניין, העריך תקופה זו כעומדת על ארבע שנים. אפילו היתה הערכתנו שונה לגבי אורך התקופה, אין בפנינו נתונים אשר יסתרו נכונותה של הערכה זו. גם נוכח העובדה, שתקופת הכהונה של מועצה נבחרת עומדת על חמש שנים, אין לראות בתקופה של ארבע שנים משום תקופה ארוכה באופן בלתי סביר, על מנת לאפשר למועצה הממונה לבצע את תפקידה באורח שלם ונאות. בשים לב לתועלת הטמונה בתיקון לחוק, אשר ביטויה בשיפור יכולתה של מועצה ממונה להעלות רשות מקומית חדשה על פסים נכונים, אין לומר שלא קיים יחס סביר בין הפגיעה הנטענת (בהנחה שקיימת פגיעה כזו) לבין התועלת הצפויה. אציין, כי גם אפשרות הארכתה של תקופה זו אינה משנה את המסקנה האמורה. אכן, סעיף 3 מקנה לשר סמכות להאריך את תקופת ארבע השנים שנקצבה למועצה הממונה בשנה, בהתייעצות עם וועדת הפנים של הכנסת. מוקנית לו גם הסמכות לחרוג מתקופה של חמש שנים "במקרים מיוחדים", באישור וועדת הפנים. אך סמכויות אלה הן בבחינת חריג לכלל. חריג זה, המסמיך את הרשות לפגוע בזכות היסוד לבחור ולהיבחר, יתפרש - כהוראות דין דומות - באורח מצמצם (ראו פרשת מואסי הנזכרת לעיל, בפיסקה 26 לפסק דינו של השופט חשין). אין בו כדי לגרוע מתוקפו של העיקרון הבסיסי שנקבע - כהונה לתקופה של ארבע שנים. 22. אשר לצעדים אחרים אשר ניתן היה לנקוט, הרי שהאמצעי של קביעת תקופה מירבית, אותה מוסמך השר לקצר, לא אומץ נוכח ניסיון העבר של לחצים לקיצור בלתי סביר של התקופה האמורה. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי ניתן היה לאמץ צעדים אחרים, המתאימים להשגת התכלית, אשר פגיעתם בזכות הנטענת פחותה. נוכח דברים אלה, ובשים לב למרחב התימרון החקיקתי בו אנו מכירים במסגרת הדרישה למידתיות (ראו פיסקה 20 לפסק הדין בפרשת מנהלי ההשקעות הנ"ל), מסקנתי היא כי התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) עומד בדרישה זו. 23. טענה נוספת שבפי העותרים היא כי התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) אינו חוקתי, שכן הוא פוגע שלא כדין בעיקרון השוויון. טענה זו מבוססת על הפער בין ההסדר הקבוע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), בעקבות התיקון שהוכנס בחוק המתקן, לבין ההסדר שנקבע במועד סמוך בחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), התשנ"ד1994- ( להלן: חוק המועצות האזוריות (בחירות) ). בחוק הרשויות האזוריות (בחירות) נקבע, לענין מועד קיומן של הבחירות הראשונות, כי "הבחירות הראשונות למועצה אזורית לאחר כינונה ייערכו תוך ארבע שנים מיום הכינון, ביום שיקבע השר" (סעיף 2 לחוק. ההדגשה הוספה). בניגוד להסדר שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (בחירות), הקובע "רצפה" קשיחה של ארבע שנים לפחות מיום כינונה של מועצה מקומית ועד לעריכת בחירות ראשונות בה, מאפשר ההסדר האמור קיומן של בחירות ברשויות אזוריות חדשות בחלוף תקופה קצרה מארבע שנים, הכל על פי שיקול דעתו של השר. כמו כן, ההסדר שבחוק הרשויות המקומיות (בחירות) מאפשר בנסיבות מסויימות הארכה של התקופה בה לא ייערכו בחירות מעבר לתקופה של חמש שנים, מבלי שנקבעה בחוק מיגבלת זמן קשיחה. לעומת זאת, ההסדר שבחוק הרשויות האזוריות קובע תקרה של חמש שנים לעריכת הבחירות. במצב דברים זה, טוענים העותרים לפגיעה בשוויון מבחינת הזכות לבחור בנציגים במישור המוניציפלי. טענתם היא, כי פגיעה זו היא פגיעה בזכות לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכי אין היא עומדת במבחני פיסקת ההגבלה. לפיכך, הם טוענים לבטלותו של ההסדר שאומץ בסעיף 3 לחוק היסוד. 24. לפער זה בין ההסדרים לא ניתן הסבר ענייני. מצב דברים זה, בו קיים פער בלתי מוסבר בהסדר החקיקתי של שתי סוגיות קרובות מאד, אשר אין ביניהן הבדל רלוונטי לענין, אינו מניח את הדעת. חרף זאת, לא סברתי כי בנסיבות הענין יש מקום להתערבות שיפוטית. זאת, אף אם אצא מהנחה שעיקרון השוויון מעוגן בזכות לכבוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באת כוחה של המדינה הצהירה, כי בתהליך החקיקה של ההסדר שנקבע לגבי המועצות האזוריות נפלה טעות, וכי הדגם המועדף על ידי הרשות המופקדת על הענין הוא זה שנקבע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). אכן, אין בחומר שבפנינו טענה או ראיה כלשהי לכך, שהלכה למעשה נקבעו ברשויות אזוריות בחירות ראשונות בחלוף פחות מארבע שנים ממועד כינונה של הרשות האזורית. נוכח הצהרותיה של באת כוח המדינה, ניתן גם להניח כי מקרים כאלה לא יתרחשו בעתיד. יוצא, כי אין בפנינו כל טענה או ראיה לאי שוויון בפועל. במצב דברים זה, ומשלא מצאנו פגם לעיצומה של הוראת סעיף 3 הנ"ל, סברתי כי מידת האיפוק הראויה בעניינים כגון דא אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, ומוצדק כי יתאפשר מיצוי המהלך של תיקון חוק הרשויות האזוריות (בחירות), על מנת להביא להשוואת ההסדרים החקיקתיים, ברוח הצהרות באת כוחה של המדינה. טענות נוספות 25. לצד הטענות לענין תוקפו של התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הועלו בעתירה בבג"צ 8238/96 טענות נוספות. נדון בהן להלן בקצרה. 26. העותר בבג"צ 8238/96 טוען, כי גם בעקבות חקיקת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), עומדת לשר הפנים סמכות להכריז על בחירות ראשונות במועצה מקומית בתוך תקופה הקצרה מארבע שנים מיום כינונה. טענה זו מבוססת על הוראת סעיף 2(ב)(1) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], הקובעת כי בצו כינונה של מועצה מקומית, יכול השר לקבוע הוראות בדבר בחירתה של המועצה המקומית. הואיל והוראה זו לא בוטלה באורח מפורש כאשר תוקנה הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), נטען עתה כי השר רשאי מכוחה להורות על בחירות אף אם טרם חלפו ארבע שנים כנדרש בסעיף 3 האמור. טיעון זה נשען על ההלכה, לפיה עלינו לפרש הוראות חוק כבאות להגשים זכויות יסוד ולא כבאות לפגוע בהן (ע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה , פ"ד נ(4) 549, בעמוד 560 לפסק הדין). בטענה זו אין ממש. פירוש סעיף 2(ב)(1) לפקודת המועצות המקומיות באופן המוצע על ידי העותר מרוקן לחלוטין את התיקון לסעיף 3 הנ"ל מכל תוכן. פירוש כזה אינו מתקבל על הדעת. הוא עומד בניגוד למושכלות יסוד בפירושן של הוראות חוק. אכן, "אין להניח כי המחוקק חוקק הוראת חוק שאין בה כל תועלת ושאינה מוסיפה דבר למערכת הנורמטיבית. מחוקק אינו מחוקק לצורך החקיקה בלבד. חוק חדש נועד להגשים תכלית... חזקה היא כי תכליתה של החקיקה לחוקק הוראה בת תוקף" (ברק, פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה (ירושלים, 1993), בעמוד 595). המסקנה היא, כי סמכותו של השר לפי סעיף 2(ב)(1) לפקודת המועצות המקומיות כפופה למסגרת שנקבעה בתיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). שר הפנים לא יוכל, בהסתמכו על הוראת סעיף 2(ב)(1), לסטות מהוראת סעיף 3 הנ"ל. 27. טענה אחרת של העותר היא, כי יש להרים את המסך בין המועצה המקומית ערערה לבין המועצה האזורית משוש. כפי שהובהר לעיל, מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1988, ופעלה עד לשנת 1996, היא השנה בה כוננה המועצה המקומית ערערה. המועצה האזורית כללה שלושה יישובים, ובהם ערערה. על פי הטענה, לא פעלה המועצה האזורית כמועצה אזורית, בה שני רבדים של מימשל - אזורי ומקומי - כי אם כמועצה מקומית, בה רובד ממשל אחד בלבד. על רקע זה טוען העותר כי לצורך הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), מועד הכינון של המועצה המקומית ערערה הוא 1988, ומכאן כי חלפו להן ארבע שנים מאותו מועד. על פי גישה זו, ניתן לקיים בחירות למועצה המקומית כבר עתה. דין טענה זו להידחות. אפילו נקבל כי הלכה למעשה מתכונת הממשל שנהגה במועצה האזורית משוש קרובה יותר בדפוסיה למועצה מקומית, אין מדובר במועצה המקומית של היישוב ערערה. מדובר במועצה מקומית של יישובים אחדים, אשר לא היה במי מהם ממשל נפרד. לא ניתן, על כן, לראות בהקמת המועצה האזורית משוש משום כינון של מועצה מקומית ביישוב ערערה, אשר יש בו כדי להתחיל את מרוץ ארבע השנים לעריכת הבחירות הראשונות ביישוב. אכן, גם אם נלך לשיטת העותר לא ניתן לקבוע כי ביישוב ערערה היתה קיימת מועצה מקומית עצמאית קודם לכינונה של מועצה מקומית בשנת 1996. מטענות העותר עצמו ברור כי לא התקיים ביישוב ערערה ממשל עצמי, אשר היה בו כדי ליצור את המוסדות והדפוסים הנדרשים במסגרת של מועצה מקומית עצמאית, אשר יכשירו את הקרקע לעריכת בחירות באותו יישוב. לא מתקיים, על כן, הרציונל להוראת סעיף 3 המתוקן לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), המצדיק עריכת בחירות במקום. אשר על כן, דין שתי העתירות להידחות. בנסיבות המקרה, לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה לדעתו של חברי, השופט אור, לפיה יש לדחות את שתי העתירות. עם זאת, אחדים מטעמיי לתוצאה זאת שונים מאלה של חברי. 1. בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), תשנ"ד1994- (להלן: החוק המתקן), אשר תיקן את סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965-, נקבעה תקופת מינימום של ארבע שנים מיום כינונה של מועצה מקומית, שרק לאחריה ייערכו הבחירות הראשונות למועצה. לשר הפנים ניתנה סמכות להאריך תקופה זו ולקבוע את הבחירות במהלך השנה החמישית לכינונה של המועצה, ובמקרים מיוחדים אף לאחריה, וזאת באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. העותרים תקפו את החוק המתקן, וטענו כי אינו עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד), ולפיכך יש לבטלו. חברי, השופט אור, הניח, מבלי לפסוק בדבר, כי הזכות לבחור ולהיבחר לרשות מקומית (להלן: זכות הבחירה ברשויות המקומיות), ואף הזכות לשוויון במובנה הרחב, כלולות בזכות לכבוד האדם כמשמעותה בסעיפים 2 ו4- לחוק-היסוד, וכי זכויות אלו נפגעו על-ידי החוק המתקן. על-יסוד הנחה זו מצא חברי כי החוק המתקן אינו סותר את חוק-היסוד. זאת, הואיל והפגיעה בזכות עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק-היסוד (פיסקת ההגבלה), אשר בהתקיימם ניתן לפגוע בזכויות הקבועות בחוק-היסוד. בהקשר זה ציין חברי, כי התכליות של החוק המתקן, שבו נקבעה תקופת מינימום לכהונת המועצה הממונה אשר ניתן להאריכה אך לא לקצרה, הינן העצמת יכולתה של המועצה הממונה לבסס כהלכה את הרשות המקומית, ומניעת לחצים על שר הפנים לקיצור בלתי-ראוי של תקופת הכהונה של המועצה הממונה. לדעתו של חברי, תכליות אלה הן ראויות, והאמצעי שנבחר לשם השגתן מקיים את דרישת המידתיות, הכול כנדרש בפיסקת ההגבלה. גישה זו של חברי קשה עליי. 2. השאלה אם החוק המתקן עומד בענייננו בתנאי פיסקת ההגבלה אינה פשוטה. התכלית היחידה של קביעת תקופת מינימום - שאין סמכות לקצרה - לכהונת רשות מקומית ממונה היא מניעת לחצים על שר הפנים לקיצור התקופה. שכן, התכלית הנוספת שעליה הצביע חברי - ביסוס יכולת הפעולה של הרשות הממונה - עשויה להיות מוגשמת גם אם משך כהונתה ניתן, בנסיבות מתאימות, לקיצור. ספק רב בעיניי אם מניעת לחצים על שר מהווה תכלית ראויה לפגיעה בזכות הקבועה בחוק-היסוד. ומה-גם שלא הובאו בפנינו ראיות לכך שבענייננו מופעלים לחצים החורגים מנסיונות שכנוע המקובלים כשעל הפרק עומדת הפעלה של שיקול-דעת שלטוני; ואף חברי, בהתייחסו להסדר בחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), תשנ"ד1994-, שהיקנה לשר הפנים שיקול-דעת לקבוע בחירות במועצה אזורית תוך פרק-זמן הקצר מארבע שנים מיום כינונה, ציין בסעיף 24 לפסק-דינו כי ניתן להניח שלא ייעשה שימוש בסמכות זו; ומכאן - שהלחצים העשויים להיות מופעלים אינם כאלה שלא ניתן לעמוד בהם. על-כל-פנים, איני רואה צורך להכריע בשאלה זאת, כיוון שלדעתי, זכות הבחירה ברשויות המקומיות אינה מעוגנת בחוק-היסוד. 3. כידוע, השאלה אם ניתן לכלול בביטוי "כבוד" שבחוק-היסוד זכויות-אדם שונות שלא צוינו בו במפורש, ובכך לאפשר ביקורת שיפוטית על חוקים הפוגעים בזכויות אלה, שנויה במחלוקת. באימרות-אגב בפסיקה הובעו דעות שונות בעניין זה, בעיקר בקשר לעיגונן בחוק-היסוד של הזכות לשיוויון וחופש הביטוי. ראו, מצד אחד, דברי השופט אור בבג"ץ 5394/92 הופרט נ' "יד-ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה , פ"ד מח(3) 353, בע' 363-360; דברי המשנה-לנשיא ברק בע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית ואח' , פ"ד מז(5) 189, בע' 203-201, ובבג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ ואח' , פ"ד מח(5) 749, בע' 760; דברי השופט מצא בבג"ץ 454,453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל ואח' , פ"ד מח(5) 501 (להלן: בג"ץ שדולת הנשים ), בע' 523-521, ובעע"א 4463/94, רע"ב 4409/94 גולן נ' שירות בתי-הסוהר , פ"ד נ(4) 136 (להלן: עע"א גולן ), בע' 157-156; ומצד שני דברי השופט זמיר בבג"ץ שדולת הנשים הנ"ל, בע' 536-534; ודברים שכתבתי בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון ואח' , פ"ד מט(4) 94 (להלן: בג"ץ מילר ), בע' 133-130, ובעע"א גולן הנ"ל, בע' 191-190. לשיטתי, ספק אם מכוח פרשנות מרחיבה ניתן לכלול בביטוי "כבוד" שבחוק-היסוד זכויות-אדם, שלא התגבשה בעניינן - לפי שעה - הסכמה לאומית הדרושה לעיגונן בחוק-יסוד, ועל-כן אף לא צוינו בחוק-היסוד במפורש. על-כל-פנים, אין זה ראוי לעשות כן. יחד עם זאת, מקום שפגיעה בזכות יסוד אשר לא צוינה במפורש בחוק-היסוד משפילה את האדם ופוגעת בכבודו באשר הוא אדם - כגון במצב של שלילת זכות כלשהי על רקע השתייכות קבוצתית זו או אחרת - הרי שהיא מהווה פגיעה בזכות לכבוד כמשמעותה בחוק-היסוד. בסוגיה זו כתבתי, בהתייחסי לעקרון השיוויון, את הדברים הבאים: ...לא יכול להיות ספק כי תכלית חוק היסוד היא להגן על האדם מפני השפלה. השפלתו של אדם פוגעת בכבודו. אין דרך סבירה לפרש את הזכות לכבוד, כאמור בחוק היסוד, כך שהשפלתו של אדם לא תיחשב כפוגעת בזכות. אכן, לא כל פגיעה בשוויון עולה כדי השפלה, ועל-כן לא כל פגיעה בשוויון פוגעת בזכות לכבוד. [בג"ץ מילר הנ"ל, בע' 132.] ראו והשוו לדברי השופט זמיר בבג"ץ 8195,7111/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' , פ"ד נ(3) 485, בע' 497-496; וכן לדברים שכתבתי בעע"א גולן הנ"ל, בע' 192-191, בהתייחסי להבחנה שבין חופש הביטוי הכללי לבין חופש הביטוי שיסודו בהגשמה העצמית של האדם. 4. זכות הבחירה ברשויות המקומיות נקבעה בתחיקה רגילה. ראו חוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965-, וחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), תשנ"ד1994-. עם זאת, בפסיקה נקבע כי זכות הבחירה ברשויות המקומיות הינה בישראל זכות-יסוד. ראו, למשל, בג"ץ 753/87 בורשטיין ואח' נ' שר הפנים ואח' , פ"ד מב(4) 462 (להלן: בג"ץ בורשטיין ), בע' 474-473; בג"ץ 3791/93 משלב נ' שר הפנים ואח' , פ"ד מז(4) 126, בע' 130. פגיעה בה יכול גם שתהיה כרוכה בפגיעה בעקרון השוויון. ראו בג"ץ בורשטיין הנ"ל, בע' 475. ואכן, בארצות-הברית, שבחוקתה לא נכללה זכות הבחירה ברשויות המקומיות כזכות עצמאית, מבוססת זכות זו על הזכות לשוויון הקבועה בחוקה. ראו Laurence H. Tribe, American Constitutional Law (2d ed., Mineola, NY, 1988), 1460-1461 . 5. ואולם, לא כל פגיעה בזכות הבחירה ברשויות המקומיות, לרבות כזו הגוררת פגיעה בעקרון השוויון במובנו הרחב, עולה כדי השפלה. כך, למשל, נפסלו חוקים רגילים בשל פגיעה בעקרון השוויון הכללי בבחירות לכנסת, הקבוע בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת, עקב הפליה לרעה של רשימות חדשות לעומת רשימות ותיקות ורשימות קטנות לעומת רשימות גדולות. ראו בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח' , פ"ד כג(1) 693; בג"ץ 141/82 רובינשטיין ואח' נ' יושב-ראש הכנסת ואח' , פ"ד לז(3) 141. אך בפגיעות אלה בעקרון השוויון לא היה יסוד של השפלה, ולכן לא ניתן לומר עליהן כי הייתה כרוכה בהן פגיעה בכבוד האדם. לעומת זאת, בפגיעה בזכות הבחירה ברשויות המקומיות מחמת השתייכות קבוצתית, ובכללה הפליה מחמת גזע, לאום, דת או מין, יש משום השפלה חמורה של קורבן ההפליה, וממילא פוגעת היא בכבוד האדם. 6. בענייננו, אין טוען כי החוק המתקן, החל על כלל המועצות המקומיות החדשות בארץ, מפלה לרעה בין תושבי ישובים שונים על בסיס השתייכות קבוצתית. כאמור, לשיטתי, הפגיעה בזכות הבחירה ברשויות המקומיות, שיסודה איננו בהשפלה, אינה פוגעת בזכות לכבוד כמשמעותה בחוק-היסוד. והוא הדין בהפליה בין תושבי רשויות אזוריות לבין תושבי רשויות מקומיות, הנובעת - כעולה מתשובת המדינה - מטעות, ואינה מהווה פגיעה בכבוד האדם. השוו דבריי בבג"ץ מילר הנ"ל, בע' 132. מסקנתי היא איפוא כי הזכויות שנפגעו על-ידי החוק המתקן אינן מעוגנות בחוק-היסוד, ולפיכך אין לקבל את טענת העותרים כי יש לבטל את החוק המתקן. אשר-על-כן, ולאור שאר הטעמים שציין חברי, השופט אור, אני מסכימה לדחיית העתירות. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : כחברי הנכבד, השופט ת' אור, גם אני מסכים שדין העתירה להדחות. אינני רואה צורך, במסגרת הדיון שלפנינו, לחוות דעה בשאלות הנכבדות שהעלתה חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, בחוות דעתה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, י' באלול התשנ"ח (1.9.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E09	[ "בג\"ץ 4513/97", "בג\"ץ 8236/96", "בע\"א 6821/93", "ע\"א 3115/93", "בע\"א 105/92", "רע\"ב 4409/94", "בג\"ץ 753/87", "בג\"ץ 3791/93", "בג\"ץ 98/69", "בג\"ץ 141/82" ]	4,032
1,137	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2875/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיקי המר' 20576/97, 31622/96 והמ' 31633/96 (ת.א. 35/94) מיום 9.4.97 שניתנה על ידי כב' השופט ד"ר ד. ביין בשם המבקשים: עו"ד ב. סאבא בשם המשיבים: עו"ד טויסטר החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. עם העתק הבקשה יומצאו לב"כ המשיבים גם החלטתו של כב' המשנה לנשיא 13.8.97 וכן העתק של "השלמת טיעון והבהרה לכל אחד 2875/97" אשר הומצאה על ידי המבקשים. ניתנה היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. E04	[ "רע\"א 2875/97" ]	4,035
7,458	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2875/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי ע"י ב"כ עו"ד ב. סאבא נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי כולם ע"י ב"כ עו"ד טויסטר ואח' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.4.97 בתיק המרצה 20576/97 31622/96, 31633/96 (ת.א. 35/94) שניתנה על ידי כבוד השופט ד"ר ד. ביין החלטה 1. המבקשים מתבקשים להבהיר כיצד ניתן לאכוף על המשיבים לבטל חוזים עם צדדים שלישיים במיוחד כאשר הצדדים הנ"ל אינם צד להתדיינות ודבריהם לא נשמעו. 2. המשיבים מתבקשים להבהיר עמדתם לכך שהשופט קבע כי רק חוזי השכרה עד שלוש שנים או בשכירות בלתי מוגנת אינם אסורים ואף על פי כן לא אמר דבר לעניין חוזים (שטיבם ומספרם אינו ידוע מתוך החומר שלפני) שלפי הטענה מתחדשים עד כדי 12 שנה. 3. התשובות תמסרנה תוך 15 יום. ניתנה היום יא' בתשרי תשנ"ח (12.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. J05	[ "רע\"א 2875/97" ]	4,036
12,401	בית המשפט העליון רע"א 2875/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשים : 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה (1987) בע"מ 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.4.97 בתיקי המ' 20576/97, 31622/96, 31633/96 (בת.א. 35/94) שניתנה על ידי כבוד השופט ד' ביין בשם המבקשים: עו"ד ב' סאבא החלטה השופט המלומד קבע בהחלטתו, כאחד מנימוקיה, כי גם לו הוכח שהמשיבים הפרו את הצו, אין מקום לאכוף עליהם להפר הסכמים חתומים עם צד שלישי באמצעות הליכים של בזיון. לפיכך בהנחה שהיתה הפרה (שלגביה איני מחווה כל דעה) כיצד, לטענת המבקשים, ניתן "לאכוף" על המשיבים, מעשים שכבר תמו ונשלמו? לא מצאתי כל התייחסות לענין זה בנימוקי הבקשה. יואילו נא המבקשים להבהיר את הטעון הבהרה בענין זה, תוך 7 ימים (וימי הפגרה בכלל). ניתנה היום, י' באב תשנ"ז (13.8.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. B03 /שב	[ "רע\"א 2875/97" ]	4,037
13,352	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2875/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי ע"י ב"כ עו"ד ב. סאבא נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי ע"י ב"כ עו"ד טויסטר ו/או עו"ד א. קליין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.4.97 בתיק המר' 20576/97 31622/96 והמ' 31633/96 (ת.א. 35/94) שניתנה על-ידי כבוד השופט ד"ר ד. ביין החלטה 1. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית משפט, שהוגשה עקב השכרת מקרקעין על-ידי המשיבים שנעשתה - לטענת המבקשים - בניגוד לצו מניעה זמני המונע מהם "עשיית דיספוזיציות במקרקעין". על כך בקשת הערעור שלפנינו. 2. המבקשים קבלו בהסכמה צו מניעה זמני כאמור, אלא שלאחר יומים נסחו הם צו עליו חתם השופט שלא במעמד הצד שכנגד. הצו אמור היה להיות זהה לצו המוסכם, אלא שמסתבר כי לא כך היה ובצו השני נכלל בפרוש איסור השכרה . רוצה אני להאמין כי לא הייתה מצד המשיבים כוונה להטעות את בית המשפט וכי הצו השני נוסח כפי שנוסח, בהיסח הדעת, על פי נוסח הבקשה המקורית. בפועל, לא תאם נוסח הצו, את הצו שניתן בהסכמה בין הצדדים. על כל פנים, המשיבים לא קיבלו המצאה כדין של הצו השני ומדובר בצו הראשון ובטענת המבקשים כי המשיבים הפרו אותו. 3. בית משפט קמא קבע, כי הביטוי "דיספוזיציה" אינו חד משמעי. הוא ניסה לפרשו על פי כללי פרשנות כלליים, על פי פירוש הביטוי במילונים משפטיים ובדין ועל פי התחקות אחר כוונת הצדדים. בסופו של דבר קבע, כי ביטוי זה כולל השכרה לתקופה העולה על 3 שנים או המעניקה זכויות סטטוטוריות מוגנות בלבד. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים השכירו בחוזים את המקרקעין לצדדים שלישיים ואין לגרום להם להפר את החוזים על ידי אכיפת צו המניעה באמצעות פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט תקן את הצו מכאן ולהבא, באופן שלא ניתן יהיה למשיבים להשכיר את המקרקעין לתקופה העולה על 3 שנים או להעניק זכויות סטטוטוריות מוגנות בהם ודחה כאמור את הבקשה לפי ס' 6 לפקודת הבזיון. דין בקשת רשות הערעור להידחות. 4. די לי בטעמיו של השופט קמא בדבר אי בהירות הצו ובדבר הפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים שלא היו צד להתדיינות, כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע השופט קמא. אשר להשכרה לתקופה שאינה עולה על 3 שנים, הביע השופט דעתו - המקובלת עלי - כי הסכסוך בין הצדדים אינו צריך לפגוע באפשרות להפיק רווחים מהנכסים עד שהסכסוך יוכרע ובלבד שהדיספוזיציה, ההשכרה כאמור, לא תהיה בלתי הפיכה. אם בסופו של דבר יזכו המבקשים במשפט ויזכו במקרקעין או בחלק מהם ויתברר כי הופקו על ידי המשיבים רווחים מהם, יהיו המבקשים זכאים לאותם רווחים על פי חלקם במקרקעין, הן לגבי התקופה שעד להחלטת בית משפט קמא והן בתקופה שאחריה. אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ולאור התנהגות המשיבים אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ג בחשון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. J06	[ "רע\"א 2875/97" ]	4,038
18,004	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2875 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקשים: עו"ד ב. סאבא החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א באייר תשנ"ז (18.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. Q01	[ "רע\"א 97" ]	4,039
8,064	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3551/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. ד"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מר"צ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. ועדת השרים או נציגיהם שלפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א1971- 2. השר לענייני דתות 3. מועצת עיריית נתניה 4. הרבנות המקומית נתניה 5. מועצה דתית נתניה בקשה להארכת מועד לביצוע האמור בפסק דינו של בית המשפט (בכל הנוגע לפרסום הודעה לרשומות) בשם העותרים : עו"ד בן-דור ענת בשם המשיבים : עו"ד יהודה שפר החלטה השופטים ת' אור וא' מצא : עיינו בבקשה. לדעתנו, אין עילה מוצדקת לדחיית הביצוע של החלטתנו, לפיה הוטל על המשיב 2 למסור לפרסום ברשומות את דבר מינויה של העותרת 1 כחברת המועצה הדתית נתניה. יצויין, שכאמור בפסק דיננו, מינויה של העותרת 1 לכהונה האמורה נכנס לתוקפו ביום מתן פסק דיננו, מכוח הצו המוחלט שנעשה בפסק הדין גופו. ניתנה היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97). ____________ ____________ השופט ת' אור השופט א' מצא השופט י' טירקל : כפוף לדעות שהבעתי בחוות דעתי, אני מסכים כי לאור האמור בפסק דינם של חברי הנכבדים אין עילה לעכב את הפרסום ברשומות. ______________ השופט י' טירק ל העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035510. E17	[ "בג\"ץ 3551/97" ]	4,044
9,902	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 3551/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשות : 1. ד"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מרצ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. ועדת השרים 2. השר לענייני דתות 3. מועצת עיריית נתניה 4. הרבנות המקומית נתניה 5. מועצה דתית נתניה 6. אברהם משה 7. אזיגי אליהו 8. אסרף יוסף 9. בוארון שמואל 10. בוקרה חיים 11. ברנס יעקב 12. בשארי דניאל 13. גולן חנוך 14. גנות זאב 15. דומרוביץ דב 16. דרך שמואל 17. וחידי יוסף 18. ורטהיימר בן ציון 19. כהן יונתן 20. כמיסה אליהו 21. מתוק רפאל 22. נגר שלמה 23. נס הרצל 24. סאידוב יהודה 25. סוטניק שאול 26. סעדה אליהו 27. עציון דוד 28. לייב קרשניקר 29. שכטר מאיר דוד 30. ישראל שלמה 31. שלוש איתן 32. שריפי ניסן בקשה לתיקון עתירה ולצירוף משיבים החלטה התיק קבוע בפני הרכב ליום 23.7.97. הבקשות התלויות ועומדות תשמענה על ידי ההרכב שידון בעתירה. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035510. J10	[ "בג\"ץ 3551/97" ]	4,045
16,479	בית המשפט העליון בג"ץ 3551/97 - 2 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. ש"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מרצ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : ועדת השרים ו31- אח' בקשה לדחייה על הסף החלטה הבקשה תידון על ידי ההרכב שידון בעתירה. ניתנה היום, יז' בתמוז התשנ"ז (22.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035510. E12	[ "בג\"ץ 3551/97" ]	4,049
17,736	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3551/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותר ות : 1. ד"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מרצ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. ועדת השרים שלפי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א1971-. 2. השר לענייני דתות 3. מועצת עיריית נתניה 4. הרבנות המקומית נתניה 5. מועצה דתית נתניה 6. משה אברהם 7. אליהו אזוגי 8. יוסף אסרף 9. שמואל בוארון 10.חיים בוקרה 11.יעקב ברנס 12.דניאל בשארי 13.חנוך גולן 14.זאב גנות 15.דב דומברוביץ 16.שמואל דרך 17.יוסף וחידי 18.בן-ציון ורטהיימר 19.יונתן כהן 20.אליהו כמיסה 21.רפאל מתוק 22.לשמה נגר 23.הרצל נס 24.יהודה סאידוב 25.שאול סוטניק 26.אליהו סעדה 27.דוד עציון 28.לייב קרשניקר 29.מאיר דוד שכטר 30.שלמה ישראל 31.איתן שלוש 32.ניסן שריפי התנגדות לצו על-תנאי תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשנ"ז ( 23.07.97 ) בשם העותר ות: עו"ד א' רגב עו"ד ע' בן-דור בשם המשיבים 1, 2: עו"ד י' שפר בשם המשיבה 3: עו"ד נ' ארז (סורוקר) בשם המשיבה 4: עו"ד ע' פלס בשם המשיבה 5: עו"ד י' בר סלע פסק-דין השופט א' מצא: זאת הפעם השניה, בתוך פחות מארבעה חודשים, שבית-משפט זה נדרש להתערב בהליכי חידוש הרכבה של המועצה הדתית בעיר נתניה. העתירה הקודמת 2. הבחירות למועצת עיריית נתניה קוימו ביום 2.11.93. על-פי סעיף 6(א) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-, היה על השר לענייני דתות (המשיב 2) לחדש את הרכבה של המועצה הדתית בעיר בתוך שישה חודשים מיום הבחירות. לשר הוברר, כי בעקבות הבחירות גדל מספרם של חברי מועצת העיריה. לאור זאת, ומכוח סמכותו לפי סעיף 2 לחוק, הורה כי גם מספר חברי המועצה הדתית (שעד כה מנתה 23 חברים) יגדל בהתאם, וכי המועצה הדתית החדשה תמנה 27 חברים. משקבע את מספר חברי המועצה, כאמור, הזמין השר את הרשות המקומית (מועצת העיריה) ואת הרבנות המקומית להציע את מועמדיהן לפי המכסות הנתונות לכל אחת מהן (לפי סעיף 3(א) לחוק). אלא שבשלב זה עלה ההליך על שרטון. מועצת העיריה (המשיבה 3) לא הגישה לשר את רשימת מועמדיה המוצעים, ואף הרבנות המקומית (המשיבה 4) נמנעה מלהציע את מועמדיה. סיבת מחדליהן של השתיים היתה גלויה וידועה. העותרת 2 (סיעת מרצ במועצת העיריה), שבמועצת העיריה היוצאת מנתה רק חבר אחד, מנתה עתה שלושה חברים. עם גידול כוחה, ועל-פי משקלה היחסי בהרכבה הסיעתי של המועצה, קמה לה זכות לבחור לפחות אחד ממועמדיה המוצעים של הרשות המקומית לחברות במועצה הדתית, וכן למינויו של נציג אחד נוסף לפחות (מבין מומלציה) במסגרת מכסתו של השר. ובין המועמדים אותם הציעה נכללו גם נציגים המזוהים עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות. הצעת סיעת מרצ עוררה התנגדות מצד חלק מן הסיעות האחרות במועצת העיריה וכן מצד הרבנות המקומית. ועל רקע התנגדות זו נמנעו, הן מועצת העיריה והן הרבנות המקומית, מכל מהלך שבכוחו לקדם את הליכי חידוש הרכבה של המועצה הדתית. בנסיבות אלו היה על השר לפעול בגדר הסמכות הנתונה לו (בסעיף 3(ב) לחוק) ולהציע, בעצמו, את מכסות המועמדים שנועדו לרשות המקומית ולרבנות המקומית; שכן רק בדרך זו יכול להחזיר את ההליך למסלולו. משחלף זמן, והשר חדל מלעשות את המוטל עליו, הוגשה העתירה בבג"ץ 7237/95 (להלן - העתירה הקודמת). העותרים בעתירה הקודמת, שלושת חברי סיעת מרצ במועצת העיריה, ביקשו צו המורה לשר להפעיל את סמכויותיו לפי החוק ולחדש את הרכבה של המועצה הדתית. בתשובתו לעתירה הקודמת ביקש השר שתינתן לו ארכה להשלמת המהלכים הנדרשים למינויה של המועצה הדתית החדשה. לבקשה זו נענה בית המשפט, וחזר ונענה, פעמים אחדות. אך משחלף זמן נוסף, והליכי הרכבתה של המועצה הדתית נותרו תקועים בתחנתם הראשונה, נדרש בית המשפט לעתירה לגופה. עתה הצהיר השר, כי ברצונו להגיע לגיבוש רשימת מועמדים שתהיה מקובלת על כל הגורמים הנוגעים בדבר, וביקש ליתן לו שהות נוספת למיצויה של אפשרות זו. בית המשפט לא ביטל את רצונו של השר. עם זאת החליט להגביל את הזמן שיוקדש לניסיון להשיג הסכמה, וקבע, בצו מוחלט, כי גם בהיעדר הסכמה מוטל על השר להשלים את הליכי מינויה של המועצה הדתית, ולמסור לפרסום את שמות חבריה, והכול בתוך 45 ימים. וכך כתב השופט זמיר בפיסקה האחרונה של פסק הדין (מיום 17.4.97) שחתם את פרשתה של העתירה הקודמת: "בהודעה שהוגשה עכשיו לבית המשפט מציין השר כי הוא מבקש להגיע לרשימה מוסכמת של חברי המועצה הדתית, שתהיה מקובלת על הכול, ולשם כך דרוש זמן נוסף. בא-כוח השר לא יכול היה להתחייב בפנינו כי השר יגיע לרשימה מוסכמת, או כי השר ימנה את המועצה הדתית גם אם לא יגיע לרשימה מוסכמת, תוך זמן סביר. אף-על-פי-כן, אפשר וראוי שהשר ימשיך בניסיון להגיע לרשימה מוסכמת. אולם, בהתחשב בזמן הרב שחלף לריק, וכן בהתחשב בסיכוי להגיע לרשימה מוסכמת, יש לקצוב זמן לניסיון. אנחנו קוצבים לצורך זה 45 ימים מהיום. אם השר יצליח להגיע לרשימה מוסכמת, וכן לקבל את רשימת המועמדים של הרבנות המקומית, תוך פרק זמן זה, מה טוב. אבל, אם לא יצליח בכך, יהיה עליו להפעיל את סמכותו לפי החוק, ולמנות את המועצה הדתית תוך 45 יום מהיום, בהתאם להוראות החוק ולעקרונות הפסיקה בנוגע למינוי מועצות דתיות". מהלכיו החדשים של השר והתגובות עליהם 3. ביום 12.1.97 - בעוד העתירה הקודמת תלויה ועומדת - פנה השר (באמצעות יועצו) לכל אחת מהסיעות במועצת עיריית נתניה בכתב לאמור: "בשם השר לענייני דתות ובהמשך להתחייבות שניתנה בשעתו בשם השר לענייני דתות (רה"מ בנימין נתניהו), במסגרת בג"צ 7237/95, והואיל והרשות המקומית לא העבירה את רשימת המועמדים מטעמה לחברות במועצה הדתית, אני פונה אליכם להציע רשימת מועמדים שראויים, לדעתכם, לכהן כחברים במועצה הדתית, זאת כדי שהשר יוכל לפעול לפי סמכותו בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-, ולהציע את מכסת המועמדים שנועדה לרשות המקומית. את תשובתכם עליכם להמציא תוך 14 יום, שאם לא כן יקבע השר את המועמדים בעצמו". לא כל הסיעות המרכיבות את מועצת העיריה הגיבו על הפנייה, אך סיעת מרצ נמנתה עם הסיעות שהגיבו. להלן (תוך השמטות) עיקרי מכתב תשובתה (מיום 26.1.97) של עורכת הדין ענת בן-דור, בשם סיעת מרצ, אל יועץ השר: "1. לסיעת מרצ שלושה חברים במועצת הרשות המקומית. לפיכך זכאית היא לייצוג של שלושה נציגים במועצה הדתית - במסגרת מכסת הרשות המקומית ומכסת השר. 2. המועמדת של סיעת מרצ במסגרת מכסת הרשות המקומית ... היא הגב' ד"ר ג'ויס גילה ברנר... 3. שני המועמדים הנוספים אשר מרשתי ביקשה כי ימונו כנציגיה במסגרת מכסת השר הם: מר שלמה ישראל ... ופרופ' הרב ארווין בירנבאום... 4. לדעתה של מרשתי כל המועמדים הם מועמדים מתאימים וראויים לכהן כחברי המועצה הדתית מבחינת עניינם הכן בהספקת שירותי הדת היהודיים בנתניה, כישוריהם האישיים, התאמתם לתפקיד ופועלם הציבורי. כאמור, מרשתי מצפה כי כב' השר יקפיד על עקרון הייצוג הן במסגרת מכסת מועמדי הרשות והן במסגרת מכסת מועמדיו". כאן המקום לציין, כי ד"ר ג'ויס גילה ברנר (העותרת 1 דנא), שהוצגה על-ידי סיעת מרצ (בסעיף 2 למכתב הנ"ל) כמועמדת שלה "במסגרת מכסת הרשות המקומית", היא חברה בתנועה ליהדות מתקדמת (העותרת 3 דנא). המועמד מר שלמה ישראל, שהוצע (בסעיף 3 למכתב) "במסגרת מכסת השר", הוא שומר-מצוות על-פי התפיסה האורתודוקסית, ואילו המועמד המוצע השלישי, פרופ' ארווין בירנבאום, הינו רב הקהילה הקונסרוואטיווית בנתניה. 4. לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת ערך השר את הצעתו להרכב המועצה הדתית, על-פי סעיף 3(ב) לחוק. בהצעה נכללו, ברשימה נפרדת, גם המועמדים המוצעים במסגרת מכסתה של הרשות המקומית. ביום 15.5.97 שלח יועץ השר את הרשימה לחוות-דעת הדדית של הרשויות המשתתפות בתהליך ההרכבה. בגוף המכתב נמסר כי ועדת השרים, הפועלת לפי סעיף 5 לחוק, תתכנס ביום 21.5.97 ליישוב חילוקי-דעות אפשריים, וראש העיריה - שאליו מוען המכתב - הוזמן להשתתף בישיבה זו. רשימת המועמדים שהוצעה על-ידי השר לא כללה - לא במסגרת מכסתה של הרשות המקומית ולא במסגרת מכסתו של השר - אף אחד משמות המועמדים שהוצעו על-ידי סיעת מרצ. ברשימה אמנם נכלל שמה של מועמדת המוכרת כחברת מרצ, אך בירור העלה כי שמה של מועמדת זו (גב' רוטמן) הוכנס לרשימה ללא ידיעת המועמדת. מרצ הודיעה לראש העיריה וליועץ השר, כי היא מתנגדת בתוקף להצעת מועמדים אחרים על חשבון מכסתה, תוך פסילתם שלא כדין של המועמדים שהוצעו על-ידה. ואילו גב' רוטמן הודיעה כי אינה מקבלת על עצמה את הכהונה המוצעת ומבקשת למחוק את שמה מרשימת המועמדים. ביום 18.5.97 השיב ראש העיריה (מר צבי פולג) ליועץ השר, כי מועצת העיריה מתנגדת להרכב המועצה הדתית שהוצע על-ידי השר, שכן "השמות המוצעים במכתב הנ"ל אינם מייצגים את הרכב מועצת העיר כנדרש על-פי החוק, אינם תואמים להחלטות מועצת העיר אשר נתקבלו הן לגבי יחסיות הייצוג של סיעות מועצת העיר השונות והן לגבי מועמדי מפלגות שונות אשר כן העבירו רשימות נציגיהם אל השר לענייני דתות". בדבריו האחרונים כיוון ראש העיריה, בין היתר, לסיעת מרצ, אשר במכתב באת-כוחה מיום 26.1.97 (שעיקריו צוטטו לעיל) הודיעה ליועצו של השר את שמות מועמדיה. ביום 19.5.97 כתבה באת-כוח סיעת מרצ אל יושב-ראש ועדת השרים. במכתב פורטו טעמי התנגדותה של הסיעה לרשימת המועמדים שהוצעה על-ידי השר. ההצעה, נטען, אינה משקפת את ההרכב הסיעתי של מועצת העיריה, ומקפחת באורח חמור את סיעת מרצ ביחס לכוחה האמיתי במועצת העיריה. כן נטען, כי התעלמותו של השר ממועמדיה של סיעת מרצ נעשתה משיקולים זרים ופסולים הנובעים מהשקפת עולמם של המועמדים. בכך, ומבלי לפרש, כיוונה הכותבת בעיקר לגריעתה מרשימת המועמדים של ד"ר ברנר (העותרת 1), שלדידה של סיעת מרצ נעשתה רק בשל השקפתה הדתית של המועמדת, שכאמור נמנית עם הזרם הרפורמי. בסיכום מכתבה דרשה באת-כוח סיעת מרצ לזמנה לישיבת ועדת השרים כדי לאפשר לה להשמיע את טענותיה; אך בקשתה זו נדחתה. ההליך בפני ועדת השרים 5. ביום 22.5.97 התכנסה ועדת נציגי השרים. בפתח הישיבה הציג עורך-דין יהודה שפר, בא-כוח פרקליטות המדינה, את הרקע העובדתי והמשפטי לדיון. בהציגו את עמדת השר אמר, כי "עמדת השר לענייני דתות היא, שכרגע ישנם 23 חברים במועצה הדתית, אך מספר חברי מועצת העיר גדל ל27-, בנוסף לכך ישנם שינויים פוליטיים בעיר, לכן יש צורך בהתאמה להוסיף 4 חברים חדשים למועצה הדתית". בכך גילה, כי השר שוב אינו עומד על הצעתו המקורית, שבשל המחלוקת עליה זומנה ועדת השרים, אלא מציע להסתפק בבחירת ארבעה חברים חדשים למועצה הדתית (כמתחייב מהחלטתו להגדיל את מניין חברי המועצה מ23- ל27-) ובנתון לכך לחזור ולאשר את הרכב חבריה של המועצה הדתית היוצאת שיוסיפו לכהן גם במועצה הדתית החדשה. להלן הזכיר מר שפר, כי "סיעת מרצ הציעה מקרב נציגיה חברים רפורמיים ואף פנתה בכתב לוועדה בעניין זה". לעניין זה הסביר, כי על-פי הפסיקה "היות אדם רפורמי אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לפסול אותו מלכהן במועצה דתית משום שהמועצה היא גוף מינהלי-פוליטי ולא גוף דתי". לדבריו, השר לענייני דתות אמנם אינו חייב לקבל מועמד המוצע על-ידי סיעה, אך על-פי הפסיקה, חייב הוא לנמק מדוע החליט לפסול את המועמד. "הנושא", סיכם מר שפר, "הינו בעייתי משום שהשקפת עולמו של השר ידועה וניתן להבין כי הפסילה היא על בסיס זה". בשלב זה הוזמנו ראש העיריה ונציג הרב המקומי לנכוח בדיון ולהשמיע את דבריהם. ראש העיריה חזר בדבריו על טעמי התנגדותו להצעת השר אותם כבר העלה בכתב. כן הגיש לוועדה רשימת מועמדים משלו, אותה ערך בהסתמך על הצעות שהוגשו לו בכתב על-ידי הסיעות השונות. עד מהרה הוברר, כי הנושא העיקרי המעסיק את הוועדה הוא כיצד להתמודד עם הצעת סיעת מרצ בדבר מינוי "נציג רפורמי". ראש העיריה ונציג הרב המקומי, שהוזמנו להשתתף בדיון, נשאלו על-ידי הוועדה, מה, לדעתם, יקרה, אם נציג רפורמי מטעם מרצ יתמנה כחבר במועצה הדתית. ראש העיריה השיב, כי "לדעתו לא יקרה דבר". עם זאת אמר, כי אם תחליט הוועדה לקבל את הצעתו להרכב המועצה הדתית יהיה מוכן "להשתדל" (אצל נציגי מרצ) "ולהניא אותם מלמנות נציגים רפורמיים מטעמם". תשובתו של נציג הרב המקומי היתה הרבה יותר דרמטית. הוא הודיע כי אם ימונה נציג רפורמי מטעם סיעת מרצ, שלושת נציגיה של הרבנות המקומית לא ישתתפו בישיבות המועצה הדתית. הוא שלל מכול וכול את זכותם של רפורמיים להשתתף כחברים ב"מועצה הדתית האורתודוקסית", והוסיף, כי אם הרפורמיים רוצים בכך, בידם להקים "מועצה דתית רפורמית". "הרפורמים" - טען - "יוצאים חוצץ נגד כל טיפולי הכשרות והשבת ולכן הסיבה היחידה שהם רוצים לשמש במועצה הדתית היא לקעקע ולהרוס מבפנים". ולפיכך, "מינוי כזה יגרום לרעידת אדמה פוליטית לא רק בנתניה אלא בארץ כולה". להלן ציין נציג הרב המקומי, כי ברשימת המועמדים שהוצעו על-ידי השר "ישנם מספר אנשים שהרבנות לא מכירה וטרם הספיקה לבדוק את התאמתם האישית". כאן, ועל רקע דבריו הקודמים של נציג הרב המקומי, התערב עורך-דין שפר (נציג פרקליטות המדינה) והציע, כי הרב המקומי יפגוש ויראיין את נציגת מרצ, גב' ברנר, בטרם יחליט אם יש עילה מוצדקת לפסול את מועמדותה; אך הצעה זו לא זכתה לשום תגובה מצד נציגו של הרב. ובכך, למעשה, תם הדיון. בבוא הוועדה להחליט נתגלעו חילוקי-דעות בין חבריה. יושב-ראש הוועדה (נציג ראש הממשלה) סבר, כי אין מקום להחליט "בלחץ זמן" וכי טרם "מוצו כל האפשרויות להגיע לרשימה מעודכנת המבוססת על הסכמה רחבה ככל האפשר". דעתו היתה, כי "יש לפנות לבג"צ ולבקש כי יידחה המועד לפרסום הרשימה כדי לאפשר לוועדה לבצע תפקידה כראוי". אך דעתו של יושב הראש לא נתקבלה ועל דעת שני חבריה האחרים (נציג השר לענייני דתות ונציג שר הפנים) החליטה הוועדה לאמץ את הצעתו החדשה של השר, כפי שהוצגה בפניה בפתח הישיבה. וכך נאמר בהחלטת הוועדה: "לנוכח ההשתלשלות העובדתית הייחודית של הליכי הרכבתה של המועצה הדתית נתניה, לרבות העובדה כי אין הסכמה בין הסיעות בעיריה, חוסר יכולתה של מועצת העיר לקבוע רשימה מטעמה ודברי נציג הרב וראש העיר שנשמעו בפני חברי הוועדה, הוחלט להשאיר את ההרכב הנוכחי של 23 החברים במועצה הדתית נתניה ואליהם לצרף, כמתחייב מהוראת השר לענייני דתות (עקב הגדלת מספר חברי מועצת העיר), ארבעה חברים נוספים. צירוף החברים הנוספים ייעשה לשם מתן ייצוג הולם לרשימות שנציגותן גדלה בבחירות המוניציפליות האחרונות וכן נציג נוסף לרבנות המקומית". בהמשך להחלטה זו החליטה ועדת השרים על מינוים של ארבעה חברים חדשים למועצה הדתית: בן-ציון ורטהיימר, כנציג נוסף לרבנות המקומית; אליהו כמיסה, כנציג נוסף לסיעת העבודה; שלמה ישראל, כנציג סיעת מרצ; וחיים בוקרה, כנציג סיעת דף. בהחלטה צוין, כי שמות החברים המתמנים "נלקחו מתוך מכתבים שנתקבלו אצל הוועדה מהגופים הרלוונטיים". העתירה החדשה והגדרת המחלוקת 6. בעתירה שלפנינו, המכוונת כנגד החלטתה האמורה של ועדת השרים, ביקשו העותרות מבית המשפט שלושה אלה: ראשית, כי בית המשפט יכריז על בטלות החלטתה של ועדת השרים; שנית, כי בית המשפט יכריז על מינויה של העותרת 1 כחברה במועצה הדתית, או (לחלופין) יורה לוועדת השרים למנותה כחברת המועצה הדתית כאמור; ושלישית, כי בית המשפט יורה לוועדת השרים לקבוע הרכב חדש למועצה הדתית אשר ישקף נכונה את הרכב יחסי הכוחות בין הסיעות במועצת עיריית נתניה. בעתירה, שהוגשה לבית המשפט ביום 9.6.97, ומעיקרא הופנתה כנגד ארבעת המשיבים הראשונים בלבד, נכללה גם בקשה למתן צו ביניים לפיו ייאסר על המשיבים לפרסם ברשומות את הרכב המועצה הדתית עליו החליטה ועדת השרים. הצו אכן ניתן, אך ביום 12.6.97 - ובטרם הומצא העתק הצו למשיבים - פורסם ברשומות הרכב המועצה הדתית החדשה. על רקע זה הורשו העותרות להגיש עתירה מתוקנת שבגדרה יצורפו המועצה הדתית החדשה ועשרים-ושבעת חבריה כמשיבים נוספים; וניתן צו-על-תנאי. העתירה המתוקנת הוגשה והמשיבים הנוספים שנכללו בה זומנו לדיון בהתנגדות. בפתח דיון זה טען בא-כוח הרבנות המקומית נתניה (המשיבה 4), כי דין העתירה המתוקנת להידחות על הסף מאחר שהתצהיר שצורף לה אינו אלא העתק התצהיר בו תמכו העותרות את עתירתן המקורית, ונמצא כי הטענות הנוספות שנכללו בעתירה המתוקנת אינן נתמכות בתצהיר כדין. אני סבור כי בטענה זו אין כל ממש. העתירה המתוקנת הוגשה בלוויית בקשה להתיר את הגשתה, לא רק לעניין צירופם של המשיבים הנוספים (שלכך כבר הורשו העותרות במעמד הוצאת הצו-על-תנאי), אלא גם לעניין פירוט עובדות שהתרחשו לאחר הגשת העתירה המקורית, ולתמיכתן של עובדות אלו צורף תצהיר חדש מפי עורכת הדין ענת בן-דור. המסקנה היא, שיש לאשר את הגשת העתירה המתוקנת. 7. שמיעת טענות הפרקליטים לגופה של המחלוקת העמידה אותנו על ההבחנה המתבקשת בין תכליתה העקרונית הרחבה של העתירה לבין מגמתה המעשית היותר מצומצמת. במישור העקרוני הרחב ביקשו העותרות לקבוע, כי החלטת ועדת השרים לאו החלטה היא ודינה להיבטל מכול וכול. בטענה זו, לכאורה, היה טעם. תפקידה של ועדת שרים, כעולה מסעיף 5 לחוק, הוא להכריע בחילוקי דעות שנתגלעו בין הרשויות המעורבות במלאכת הרכבתן של מועצות דתיות. במקרה שלפנינו אכן נתגלעו חילוקי דעות בין הרשויות המעורבות; שהלוא הצעת השר, שהתבססה על הוראת סעיף 3(ב) סיפה, עוררה מחלוקת מצד הרשות המקומית (מצד מועצת העיריה, ככלל, ומצד חלק מהסיעות במועצת העיריה, כפרטים). דא עקא שוועדת השרים, בהחלטתה האמורה, לא נדרשה להכרעה במחלוקת האמורה לגופה, אלא בחרה לסמוך את ידיה על הצעה חדשה, שהובאה בפניה מטעם השר בפתח הישיבה, לחזור ולמנות את חברי המועצה הדתית היוצאת להרכבה של המועצה הדתית החדשה ולצרף אליהם ארבעה חברים חדשים כדרוש להשלמת מניינה החדש המוגדל של המועצה. ולדידי, יש יסוד לפקפק אם בקבלתה של החלטה זו מילאה ועדת השרים את התפקיד הסטאטוטורי המוטל עליה. אך, כאמור, במהלך הטיעון לפנינו נוכחנו, כי לצד תכליתה העקרונית הרחבה של העתירה ניצבת גם מגמה מעשית יותר מצומצמת. זו באה לידי ביטוי בבקשת העותרות למתן צו שיורה על מינויה של העותרת 1 כחברת המועצה הדתית. באי-כוח המשיבים (מי בלשון מפורשת, מי בחצי-פה ומי בשתיקה) לא הסתירו את חששם מפני החלטה בה יוכרז על בטלותה של החלטת ועדת השרים, וממילא גם על פיזורה של המועצה הדתית שזה עתה כוננה, באיחור ניכר ולאחר תלאות רבות. מדבריהם עלה כי, לדידם, מן הראוי להסתפק בהכרעה צרה, שתתייחס רק לשאלה אם יש לקבל את העתירה לעניין צירופה של העותרת 1 למועצה הדתית החדשה. ביטוי מפורש ומודגש לעמדה זו ניתן בדברי בא-כוח המועצה הדתית (עורך-דין יורם בר-סלע), אשר עמד על הנזק העלול להיגרם לאינטרס הציבורי, הכרוך בקיומם הסדיר של שירותי הדת, אם יחליט בית המשפט לפסול את מינויה של המועצה הדתית. על רקע הדברים הללו שאלנו את בא-כוח העותרות לעמדתו והוא הצהיר בפנינו כי גם העותרות מסכימות שהכרעתנו תתייחס רק לבקשתן לעניין צירופה למועצה הדתית של העותרת 1. 8. אני סבור, כי בנסיבות העניין אכן ניתן להגביל את הכרעתנו לעניין זה בלבד. יצוין כי חלק מן הסיעות האחרות במועצת העיריה, שמלכתחילה הגישו עררים על החלטת ועדת השרים, בטענה שזו מקפחת את חלקיהן בייצוג היחסי שהגיע להן על-פי המפתח הסיעתי, ביטלו בינתיים את ערריהן. הקובלת היחידה על ההחלטה היא סיעת מרצ ועיקר טרונייתה הוא על פסילת מועמדותה של העותרת 1. עניין זה הוא המצריך הכרעה מלפנינו ודי כי נעסוק רק בו. אך עד שנפנה לגופן של השאלות, שעניין זה מעורר, נקדים ונבהיר, כי הכול למעשה מסכימים, שאם אכן יימצא כי על ועדת השרים היה להחליט שהעותרת 1 תיכלל בהרכבה של המועצה הדתית, כי אז מן הדין שהעותרת 1 תצורף למועצה הדתית תחת המשיב 21 (מר רפאל מתוק). ההסבר לכך הוא זה: מר מתוק נמנה עם חברי המועצה הדתית היוצאת. כשמונתה המועצה היוצאת, לסיעת מרצ (על-פי כוחה היחסי במועצת העיריה הקודמת) לא עמדה זכות להציע מועמדים משלה בגדר מכסתה של הרשות המקומית. בנסיבות אלו תמכה הסיעה במועמדותו של מר מתוק, שהוצע על-ידי סיעה אחרת. החלטת ועדת השרים התבססה על הנחה מוטעית, כי מועמדותו של מר מתוק לחברות במועצה הדתית היוצאת התבססה על הצעתה של סיעת מרצ. נראה שמטעם זה, בתצהיר התשובה - שהוגש מטעם ועדת השרים והשר לענייני דתות - תואר מר שלמה ישראל (המשיב 30), שלפי החלטת ועדת השרים מונה כאחד מארבעת החברים החדשים במועצה הדתית, כ"נציג נוסף לסיעת מרצ". הנכון הוא שסיעת מרצ אכן כללה את מר שלמה ישראל בין המועמדים אותם הציעה למנות בגדר מכסתו של השר (ראו בפיסקה 3 לעיל, את ציטוט מכתבה של עורכת-דין בן-דור מיום 26.1.97, אל יועץ השר, סעיף 3 למכתב); והצעתה למינוי זה אכן הובאה על סיפוקה. אך בקשתה העיקרית של סיעת מרצ (שבאה לידי ביטוי בסעיף 2 למכתב הנ"ל) התייחסה למועמדת ד"ר ברנר (העותרת 1). מועמדותה של העותרת 1 הוצגה (כאמור במכתב) "במסגרת מכסת הרשות המקומית", משמע בגדר חלקה היחסי של סיעת מרצ במכסה הכוללת האמורה; ובקשתה זו לא באה על סיפוקה. בנסיבות אלו אכן מתחייב, שאם יימצא כי מן הדין להורות על צירופה של העותרת 1 להרכב המועצה הדתית, ייעשה הדבר על חשבון גריעתו מן ההרכב של מר מתוק. יצוין כי מר מתוק, אף שצורף כמשיב לעתירה המתוקנת והוזמן לדיון בהתנגדות, לא טרח להתייצב בפנינו וגם לא מינה פרקליט לייצגו. צירופו וזימונו של מר מתוק נועדו לאפשר לו להשמיע את טענותיו כנגד הכרעה הפוגעת בהמשך כהונתו במועצה הדתית; ובכך שבחר להיעדר מן הדיון, מחל על הזכות וההזדמנות שניתנו לו. 9. צמצום גדר המחלוקת, כמוסבר לעיל, מותיר להכרעה שלוש שאלות. עניינה של השאלה הראשונה - וזו שאלה של דין - בהגדרת המבחנים לבחירת מועמדי הרשות המקומית לחברות במועצה דתית, כשזו נעשית בידי השר לענייני דתות (בגדר סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק) ובידי ועדת השרים (בגדר סמכותה לפי סעיף 5 לחוק). שתי השאלות הבאות - המערבות דין ועובדה - הן: ראשית, כלום בהחלטת ועדת השרים, לאמץ את הצעת השר, היה אמנם משום פסילת מועמדותה של העותרת 1? ושנית: אם הוועדה אכן החליטה לפסול את מועמדותה של העותרת 1, כלום בנסיבות העניין יהיה זה נכון לקבוע שההחלטה לפסול את מועמדותה נבעה משיקולים זרים? בחירת מועמדי הרשות המקומית בידי השר וועדת השרים 10. בפסיקה עקבית הורה בית-משפט זה כי בבחירת מועמדי הרשות המקומית להרכב המועצה הדתית שבתחומה חייבת מועצת העיריה (או המועצה המקומית) להגביל את עצמה לשני נושאים: עקרון הייצוג ומבחן ההתאמה האישית. עקרון הייצוג מחייב שההרכב של מועמדי הרשות המקומית במועצה הדתית ישקף, ככל האפשר, את יחסי הכוחות הפוליטיים במועצת הרשות המקומית (בג"צ 121/86 סיעת ש"ס, התאחדות הספרדים שומרי תורה נ' השר לענייני דתות , פ"ד מ(3) 462, 466). ואילו מבחן ההתאמה האישית מורה, כי המועמד לחברות במועצה הדתית אינו חייב להיות דתי, או בעל כישורים הלכתיים, אלא די כי לא יהיה "אנטי-דתי" וכי יהיה בעל עניין חיובי בקיומם של שירותי הדת (בג"צ 191/64 אלבז נ' שר הדתות , פ"ד יח(4) 603, 610; ובג"צ 516/75 הופרט נ' שר הדתות , פ"ד ל(2) 490, 503). ביסוד גישה זו ניצבת התפיסה שמועצה דתית אינה גוף בעל סמכות הלכתית, אלא גוף מינהלי שתפקידו לדאוג לסיפוק שירותי הדת ליהודים (בג"צ 568/76 חרל"פ נ' ועדת השרים לפי חוק שירותי הדת היהודיים , פ"ד לא(1) 678, 679). על רקע הלכות אלו נקבע, כי בקביעת התאמתו האישית של מועמד לחברות במועצה הדתית, אין כל מקום להתחשב בהשקפת עולמו, ופסילתו של מועמד מטעמים שבהשקפת עולם, כגון בשל השתייכותו לזרם לא-אורתודוקסי, יש בה משום הפלייה פסולה ודינה להיבטל (בג"צ 699/89 הופמן נ' מועצת עיריית ירושלים , פ"ד מח(1) 678; בג"צ 4733/94 נאות נ' מועצת עיריית חיפה , פ"ד מט(5) 111; ובג"צ 2463/96 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' מועצת עיריית ירושלים [טרם פורסם]). 11. בא-כוח המדינה טען לפנינו, כי ההלכות שנפסקו בפרשות הופמן , נאות ודומותיהן, נועדו להנחות את סדרי הבחירה של מועמדי הרשות המקומית במסגרתה של מועצת הרשות המקומית פנימה, אך אין להן כל תחולה על השר לענייני דתות ועל ועדת השרים, שבגדר סמכויותיהם עשויים להיות מעורבים, בין היתר, גם בקביעת מועמדיה של הרשות המקומית. טענה זו דינה להידחות. מלאכת הרכבתן של מועצות דתיות נחלקת, כידוע, בין שלוש רשויות: הרשות המקומית, הרבנות המקומית והשר לענייני דתות. לוועדת השרים, שאינה נמנית עם הרשויות הממונות על הרכבת המועצה, נועד תפקיד אחד בלבד, והוא להכריע במחלוקות שנתגלעו בין הרשויות הללו. ברם, בקביעת המבחנים לבחירת המועמדים לחברות במועצות הדתיות לא הבחינה הפסיקה בין הרשויות השונות המעורבות בתהליך. כך, למשל, החובה לקיים את עקרון הייצוג אינה רק חובתה של הרשות המקומית, בקביעת מועמדיה המוצעים. גם השר, בקביעת המועמדים שבגדר מכסתו, מצווה לייחס משקל רב לעקרון הייצוג (בג"צ 5483/95 גינדי נ' שר הדתות , תקדין-עליון 96(1) 335). יתר על כן: בהגשמת עקרון הייצוג מוטלת על השר חובה מיוחדת "לתקן את המעוות, לאזן את הכוחות ולדאוג לייצוגם המתאים של אותם חוגים, זרמים או מפלגות שהרשות המקומית לא נתנה להם את משקלם הראוי" (השופט ויתקון בבג"צ 313/67 אקסלרוד נ' שר הדתות , פ"ד כב(1) 80, בעמ' 84; וראה בסוגיה זו גם את דברי השופט שמגר בפרשת הופרט (בג"צ 516/75 הנ"ל, בעמ' 502). הוא הדין לעניין תחולתו של מבחן ההתאמה האישית. טול, למשל, את פרשת שקדיאל (בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב(2) 221), בה נקבע כי פסילת נשים לחברות במועצות דתיות מהווה הפלייה פסולה. העתירה בעניין זה לא הופנתה נגד הרשות המקומית (שבמקרה הנדון כללה את העותרת בין מועמדיה), אלא נגד ועדת השרים אשר מלפניה יצאה ההחלטה המפלה. מבחן ההתאמה האישית, כפי שנתפרש בפרשות הופמן ו נאות , מבוסס על התפיסה שפסילת אדם לחברות במועצה דתית בשל אמונותיו ודעותיו מהווה הפלייה פסולה. פסילת מועמד בשל השתייכותו לזרם לא-אורתודוקסי - כמוה כפסילתה של אישה בשל מינה - מהווה הפלייה אסורה. החובה לקיים את השוויון, בבחירת המועמדים לחברות במועצה דתית, מוטלת על כל הגורמים המעורבים בהליך. היא חלה על הרשות המקומית. היא חלה על הרבנות המקומית. וכן חלה היא על השר. ומקום שדבר הרכבת המועצה הדתית מעורר מחלוקת, וזו מובאת להכרעתה של ועדת השרים, מוטלת החובה האמורה גם על ועדת השרים. 12. לא למותר לחזור ולהזכיר, בהקשר זה, את מה שנאמר בסיום פסק-דינו של בית-משפט זה בעתירה הקודמת (ראו בסוף פיסקה 2 לעיל), כי על השר "להפעיל את סמכותו לפי החוק ולמנות את המועצה הדתית ... בהתאם להוראות החוק ולעקרונות הפסיקה בנוגע למינוי מועצות דתיות" . לא צריך היה שייאמר יותר מזה כדי שיובן כי בבואו לקבוע את הרכבה של המועצה הדתית מוטל על השר להנחות את עצמו, ולייסד את שיקולי בחירתו, על העקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט. נקל גם לשער מדוע ראה בית המשפט צורך להדגיש בפסק-דינו עניין זה, שלכאורה הוא מן המפורסמות המובנות מאליהן: במהלך הדיון בעתירה הקודמת עמד בית המשפט על הסיבה שבגללה חדלו הרשויות הנוגעות בדבר להשלים את מלאכת הרכבתה של המועצה הדתית; ומשפירט את פשר המחדל הטעים באוזני השר, כי עמדת הרשויות המעורבות בהליך "אינה עומדת במבחן הדין". וכך הציג השופט זמיר את הדבר (בפיסקה 2 לפסק הדין): "ההסבר העיקרי למחדל במינוי המועצה הדתית לא נשמר בסוד ואינו שנוי במחלוקת: ההסבר הוא, שסיעת מר"צ במועצת העיר נתניה מתכוונת לכלול במכסת מועמדיה למועצה הדתית חברים המשתייכים לתנועה ליהדות מתקדמת. סיעות מסוימות במועצת העיר והרבנות המקומית מתנגדות לכך, ולכן אינן מוכנות לשתף פעולה עם השר במינוי המועצה הדתית החדשה. אולם ברור כי התנגדות זאת אינה עומדת במבחן הדין ולכן גם אינה פוטרת את השר מן החובה לחדש את הרכב המועצה הדתית כפי שנקבע בחוק". 13. ענייננו מצריך התייחסות רק לאחד מתחומי פעולתו של השר ולאחד מתחומי פעולתה של ועדת השרים. השאלה הנוגעת לפעולת השר היא: על-פי אלו מבחנים מוטל על השר לבחור את מועמדי הרשות המקומית, מקום שהרשות המקומית עצמה אינה מגישה לו את רשימת מועמדיה המוצעים, ובכך מגלגלת לפתחו את החובה להציע במקומה את מועמדיה, בגדר סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק? והשאלה הנוגעת לפעולתה של ועדת השרים היא: על-פי אלו מבחנים מוטל על ועדת השרים לבחון את פעולתו של השר, כשהמחלוקת המובאת להכרעתה סבה על כשרות השיקולים שהינחו את השר בבחירת מועמדיה של הרשות המקומית, במקומה של הרשות, בגדר סמכותו האמורה? התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה: בבואו לבחור את מועמדי הרשות המקומית במקום הרשות המקומית מוטל על השר לשקול, וכן להגביל עצמו, לאותם שיקולים שעל-פיהם מוטל על הרשות המקומית עצמה לבחור את מועמדיה. והתשובה לשאלה השניה נגזרת מן התשובה לשאלה הראשונה: בבואה לבקר את כשרות החלטתו של השר, לעניין בחירת מועמדיה של הרשות המקומית, מוטל על ועדת השרים לבחון אם השיקולים שהינחו את בחירתו של השר עומדים במבחני הבחירה שעל-פיהם מצווה לפעול הרשות המקומית עצמה. הנה כי כן, השר וכן ועדת השרים אינם פועלים "בחלל ריק" (כביטויו של המשנה לנשיא אלון בפרשת שקדיאל, בעמ' 231). האיזון בין תפקידיהן של הרשויות השונות המעורבות בהרכבתה של מועצה דתית הוא מתנאי היסוד של שיטת הבחירה. החובה לשקוד על קיום אמות-מידה שוויוניות והוגנות מוטלת על כל אחת ואחת מן הרשויות המעורבות בהליך. מקום שהללו חלוקות ביניהן, וההכרעה מועברת לוועדת השרים, מחובת הוועדה לבחון אם עמדתה של כל אחת מהרשויות החלוקות עומדת במבחנו של הדין. ובהכריעה במחלוקת מוטל על הוועדה להנחות עצמה על-פי אותם עקרונות שהרשות הנוגעת בדבר אמורה היתה לקיים בפעולתה; ואין הוועדה רשאית להגיע להכרעה המנוגדת לאותם עקרונות. החלטת ועדת השרים: פסילת העותרת 1 בשל היותה "נציג רפורמי" 14. אין חולקין כי על-פי המפתח הסיעתי, ובהתחשב בכוחה היחסי בהרכבה של מועצת העיריה, קמה לסיעת מרצ זכות שאחד ממועמדיה המוצעים של הרשות המקומית לחברות במועצה הדתית ייבחר על-ידה. הצעתו של המועמד על-ידי מועצת העיריה, והכללתו בהרכבה של המועצה הדתית, מותנות בהתאמתו האישית לכהונה האמורה. ואולם, מבחן ההתאמה האישית - כמתחייב מהלכתו הברורה של בית-משפט זה - איננו מתיר התחשבות בהשקפת עולמו, לרבות אורחותיו הדתיות, של המועמד. בהסתמך על זכותה האמורה בחרה סיעת מרצ בעותרת 1 כבמועמדת מטעמה. שאלת התאמתה האישית של העותרת 1 מעולם לא נדונה, אך אילו נדונה - על-פי מבחני ההתאמה המקובלים והראויים - חזקה שלא היה נמצא בה כל דופי. מן העתירה עולה (ואמיתות הדברים לא הועמדה במחלוקת), כי העותרת 1 (גב' ברנר) היא בעלת תואר דוקטור לעבודה סוציאלית ומכהנת כפרופסור-חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית. כן היא פעילה, בהתנדבות, בתחומים שונים למען הציבור. בשנת 1980 ייסדה מרכז ייעוץ לנשים בנתניה. היא משמשת כיועצת-מתנדבת במרכז לנפגעות אונס בתל-אביב ובמקלט לנשים מוכות בהרצליה. היא חברה בוועדה המייעצת לראש עיריית נתניה בנושאים הנוגעים לנשים ומכהנת כיושבת-ראש הוועדה למעמד האישה בארגון העובדים הסוציאליים בישראל. כבר נזכר, כי היא חברה בעותרת 3 (התנועה ליהדות מתקדמת בישראל). משמע כי היא בעלת הכרה בנושאי דת. היא הצהירה כי הינה בעלת עניין חיובי במתן שירותי הדת, ועל-פי כלל הנתונים אין, כמדומה, יסוד לפקפק בכך. 15. אף שהעותרת 1 נראית כמועמדת ראויה לחברות במועצה הדתית, שמה לא נכלל ברשימת המועמדים שהוצעו על-ידי השר, לא בגדר מכסתה של הרשות המקומית ולא בגדר מכסתו של השר. ומשהובאה המחלוקת שנתעוררה, בעקבות הגשת הצעתו של השר, להכרעת ועדת השרים, חדלה גם ועדת השרים מלכלול את העותרת 1 בין המתמנים לחברות במועצה הדתית. בא-כוח העותרות טען, כי ועדת השרים החליטה לפסול את מועמדותה של העותרת 1, וזאת על שום שיוכה לזרם הרפורמי; והגם שבהחלטתה של ועדת השרים לא נאמר דבר, לא לעניין פסילת מועמדותה של העותרת 1 ולא לעניין עילת פסילתה, כך ורק כך ניתן וצריך לפרש את כוונת החלטתה. בא-כוח המדינה, שטען לוועדת השרים ולשר לענייני דתות, ביקש לשכנענו כי מן הדין (ועל-כל-פנים, לא בלתי-אפשרי) לדחות טענות אלו. 16. בתצהיר התשובה לעתירה, שהוגש מטעם המשיבים 1 ו2- (ועדת השרים והשר לענייני דתות), נטען (בפיסקה 40 לתצהיר), כי "במקרה שלפנינו לא נפסלה מועמדותה של העותרת 1 משום שמועמדות זו לא היתה בפני הוועדה" (ההדגש במקור - א' מ'). כעולה מן האמור בהמשך התצהיר, טענה זו נכרכה על-ידי המשיבים בהבחנה המשפטית אותה ביקשו לייסד בין פרשתנו לבין פרשות הופמן ו נאות , בהן עלתה סוגיה של פסילה מחמת שיוך לזרם הרפורמי; שבפרשות דהתם סב הדיון על החלטותיהן של הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר, ואילו כאן סב הדיון על החלטתה של ועדת השרים בעקבות הצעה שהוגשה על-ידי השר. על סירובי לקבל את ההבחנה המוצעת כבר עמדתי. כל שנותר לי הוא להתייחס לפן העובדתי של הטענה, ומנקודת ראות עובדתית אין לטענה כל שחר. אין ספק שמועמדותה של העותרת 1 הוצגה בפני השר. במכתבה של באת-כוח סיעת מרצ אל יועץ השר מיום 26.1.97 (שנוסחו הובא בפיסקה 3 לעיל) נאמר (בפיסקה 2 למכתב), כי "המועמדת של סיעת מרצ במסגרת מכסת הרשות המקומית ... היא הגב' ד"ר ג'ויס גילה ברנר...". הנה כי כן, המועמדות הוצגה. ודוק: הצגת המועמדות לא נעשתה על-פי יוזמתה של הסיעה בלבד. המכתב בגדרו הוצגה המועמדות היה מענה לפניית יועץ השר (מיום 12.1.97) אל הסיעות במועצת העיריה (נוסח המכתב הובא במלואו בפיסקה 3 לעיל), בה נתבקשו הסיעות להציע רשימות מועמדים שלדעתן הינם ראויים לכהן כחברים במועצה הדתית. ופניית יועץ השר אל הסיעות לא נעשתה כבקשת עצת-חינם אצל יודעי-דבר, כי אם מטעם השר היא באה ואף תכליתה צוינה, לאמור, "כדי שהשר יוכל לפעול לפי סמכותו בהתאם לסעיף 3ב) לחוק...". 17. אין גם כל ספק, שכל החומר שהיה בפני השר, ומכתבה של באת-כוח סיעת מרצ בכלל זה, היה גם בפני ועדת השרים. כך, בראש ובראשונה, עולה מן העובדה שבגדר החלטתה מינתה הוועדה את מר שלמה ישראל כ"נציג מרצ". כזכור, גם מועמדותו של מר ישראל הועלתה על-ידי סיעת מרצ בגדר אותו מכתב עצמו. הוועדה עצמה מציינת כי "שמות המועמדים הנוספים נלקחו מתוך מכתבים שנתקבלו אצל הוועדה מהגופים הרלוונטיים". ואולם לכך שוועדת השרים היתה מודעת היטב למועמדותה של העותרת 1 מצויה ראיה ישירה בפרוטוקול הדיון של הוועדה. נשוב ונזכיר את עצת עורך-דין שפר, בא-כוח פרקליטות המדינה, באוזני נציג הרב המקומי: אחרי שהלה מתרה ומזהיר מפני "מה שיקרה" אם ימונה "נציג רפורמי", מתערב מר שפר ו"מציע לרב המקומי לפגוש את נציגת מרצ (גילה ברנר) ולראיינה ורק אחר כך להחליט האם לפסול אותה או לא". נמצא שכאשר נציג הרב המקומי דיבר אודות מינוי "נציג רפורמי", ידעו הכול כי המדובר הוא בעותרת 1, שמועמדותה עמדה לדיון, ולא בשום אדם אחר. כך, כעולה מן האמור, הבין גם מר שפר, שנכח במעמד זה; ובטיעון לפנינו הודה מר שפר, בשם ועדת השרים, כי הדיון שקיימה הוועדה בנושא "הנציג הרפורמי" אכן התייחס למועמדותה של העותרת 1. זאת ועוד: הערת נציג הרב המקומי כי רשימת המועמדים שהוגשה על-ידי השר כוללת מספר אנשים שהרבנות אינה מכירה וטרם הספיקה לבדוק את התאמתם האישית, בוודאי לא התייחסה למועמדותה של העותרת 1, אלא לאנשים אחרים. מועמדותה של העותרת 1 נפסלה על-ידיו בשל שיוכה לזרם הרפורמי, ומטעם זה כלל לא הגיב על הצעת עורך-דין שפר שהרב המקומי יואיל לפגוש את המועמדת ולראיין אותה בטרם יחליט אם לפסלה. 18. בהחלטת ועדת השרים לא נאמר כי הוועדה החליטה שלא לכלול בהרכב המועצה הדתית את ה"נציג הרפורמי" שהוצע על-ידי סיעת מרצ; לא-כל-שכן שלא נאמר בה, כי הוועדה החליטה לפסול את מועמדותה של העותרת 1, או הסיבה לכך. אך העיון בפרוטוקול הדיון לפני ועדת השרים אינו מותיר מקום אף לשמץ של ספק, כי לכך ממש כיוונה הוועדה בהחלטתה. הא-ראיה שנושא מינויה של העותרת 1 היה הנושא היחידי שהוועדה ראתה לנגד עיניה כמצריך הכרעה. ביחס לנושא זה שמעה הוועדה את הערות עורך-דין שפר בפתח הישיבה, וביחס לנושא זה בלבד שאלה לעמדותיהם של ראש העיריה ושל הרב המקומי. בהחלטתה לאמץ את הצעתו החדשה של השר לענייני דתות, ובמינוים של ארבעה מועמדים אחרים, גילתה הוועדה את דעתה שלא למנות את העותרת 1 שרק על מועמדותה סב הדיון שהתקיים לפניה. ושתיקת הוועדה, ביחס לטעמי החלטתה שלא לבחור בעותרת 1, מעידה עליה, כי פסילתה של מועמדת זו לא נעשתה בשל קיום טעמים ענייניים המעידים על אי-התאמתה האישית לכהן כחברה במועצה הדתית, אלא התבססה על שיקולים זרים שהשתיקה יפה להם. מניעי הפסילה היו גלויים וברורים: השקפתה של המועמדת והיותה חברה בתנועה דתית השייכת לזרם הרפורמי. רק על "פגם" זה במועמדות ה"נציג הרפורמי" עמד נציג הרב המקומי בדבריו לפני הוועדה, והחלטת הוועדה מלמדת כי דבריו שיכנעו אותה להימנע מן הבחירה. כך עלה, כי ההתנגדות למועמדים שהוצעו על-ידי סיעת מרצ, שבפסק הדין בעתירה הקודמת נאמר עליה כי היא "איננה עומדת במבחן הדין", קיבלה בהחלטתה של ועדת השרים גושפנקה של הכרעה סופית. 19. בפי כמה מן המשיבים לפנינו היו שתי טענות להצדקת החלטתה של ועדת השרים. האחת, כי בהחלטתה למנות את מר שלמה ישראל, שאף הוא נכלל ברשימת מועמדיה של סיעת מרצ למועצה הדתית, יצאה ועדת השרים ידי חובתה כלפי זכותה של סיעה זו לייצוג הולם במועצה הדתית. והשנית, כי ועדת השרים רשאית היתה להעדיף את מינויו של מר ישראל, בהיותו מועמד יותר מתאים לכהונה האמורה מן העותרת 1. ובמה מר ישראל יותר מתאים מן העותרת 1? הוועדה, הוסבר לנו, חששה שתגובת הרבנות המקומית על מינויה של העותרת 1 - ככל שהזהיר נציג הרב המקומי בדבריו לפני הוועדה - תפגע ביכולת תיפקודה ותגרום להפרעה בפעולותיה של המועצה הדתית. בנסיבות אלו, סברה הוועדה, כי מוטב למנות את מר ישראל, שמינויו לא יעורר כל התנגדות ויאפשר למועצה הדתית למלא את תפקידיה באורח סדיר ותקין. 20. הטענה הראשונה אינה ממין העניין העומד לדיון. אכן נכון הדבר, שככלל אין השר חייב - וחובת הוועדה אינה שונה מחובת השר - לקיים את עקרון הייצוג כלפי סיעה ברשות המקומית, במינוי של אותו אדם שמועמדותו הוצגה על-ידי הסיעה. אם סבור השר, כי המועמד שהוצע אינו מתאים לכהונה יכול הוא למנות תחתיו אדם אחר, הנחשב - לא פחות מן המועמד המוצע - כנציגה של אותה סיעה. אין אלה פני הדברים בענייננו. בהצעה שהוגשה לשר על-ידי סיעת מרצ הובחן היטב בין הבקשה למנות את העותרת 1, שמינויה נתבקש במסגרת מכסתה של הרשות המקומית, לבין הבקשה למנות את מר ישראל, שמינויו הומלץ במסגרת מכסתו של השר. הבחנה זו הבהירה, כי מועמדותה של העותרת 1 הוצבה במקום הראשון ובגדר המכסה בה נתונה לסיעת מרצ זכות הבחירה וההעדפה. בנסיבות אלו, העדפתו של מר ישראל על פני העותרת 1 פירושה, שהעותרת 1 נמצאה בלתי מתאימה. ובענייננו ברור כי העותרת 1 נפסלה מבלי שנמצא לגביה כי היא אינה מתאימה לכהן במועצה הדתית. גם הטענה השניה דינה להידחות. כבר צוין בעבר, שקיום חשש להפרעת עבודתה התקינה של המועצה הדתית אין בו כדי להצדיק פסילת מועמדים בשל השקפת עולמם. חשש כזה אינו גובר על החובה לקיים את השוויון ועל האיסור להפלות בין מועמדים; והטוען כי יש לפסול מועמד בשל ההפרעה שתגרום בחירתו לתקינות עבודתה של המועצה הדתית, חייב להניח תשתית עובדתית להוכחת טענתו (ראו בפרשת הופמן , בעמ' 696 והאסמכתאות הנזכרות שם , ובפרשת נאות, בעמ' 119). אך כל שנאמר בעבר התייחס לטענה שהמועמד עצמו, בשל היותו בעל השקפת עולם דתית השונה מהשקפתם הדתית של החברים האחרים במועצה הדתית, עלול לשבש את פעולתה התקינה של המועצה הדתית. אך טענת המשיבים לפנינו ביקשה להקים חשש לתקינות פעולתה של המועצה הדתית מכיוון אחר; היינו מצד הרבנות המקומית, שמתוך מחאתה על מינויה העותרת 1 תסרב להשתתף בפעילות המועצה הדתית ומחמת אי-שיתוף פעולה זה תיגרם הפרעה למועצה אשר תתקשה למלא את תפקידיה. משמעות הטענה היא, איפוא, כי די שהרבנות המקומית תזהיר, שאם למועצה הדתית ימונה מועמד שאינו לטעמה יימנעו נציגיה מלהשתתף בפעולות המועצה הדתית, והדבר יוביל לכך שהשר (או ועדת השרים) יצדקו בפסלם את המועמד. לטיעון כזה אין מקום בשום חברה מתוקנת. המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות בין בעלי השקפות עולם חלוקות, שמכוח שיטת הממשל וסדרי החברה אנוסים לעתים לישב יחדיו, לחלוק זה על זה, ולפעול על-פי הכרעת הרוב. 21. סיכומו של דבר הוא שאני מציע לעשות צו מוחלט המורה על מינויה של העותרת 1 כחברה במועצה הדתית נתניה. המינוי יהיה בתוקף מהיום והוא יבוא (מן הטעמים שהוסברו בגוף פסק הדין) במקום המשיב 21, מר רפאל מתוק, שמינויו על-ידי ועדת השרים מבוטל בזה. המשיב 2 ימסור לפרסום ברשומות, בתוך שבעה ימים מהיום, את דבר מינויה של העותרת 1 וביטול מינויו של המשיב 21. המדינה תשלם לעותרת 2 (סיעת מרצ בעיריית נתניה) שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. יתר הצדדים יישאו בהוצאותיהם. ש ו פ ט השופט י' טירקל: 1. שלא כחברי הנכבד, השופט א' מצא, סבורני כי החלטתה של המשיבה מס' 1, ועדת השרים (להלן - "הועדה") שלפי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א1971- (להלן - "החוק"), מיום 22.5.97, בטלה כולה מעיקרה. לפיכך אין לקיים קצתה - דהיינו, לאשר את מינוים של כל חברי המשיבה מס' 5, המועצה הדתית נתניה (להלן - "המועצה הדתית"); ולבטל קצתה - דהיינו, להחליף אחד מחבריה. להלן אפרט טעמי. 2. לצורך הבנת מהלכיהם של המשיב מס' 2, השר לעניני דתות (להלן - "השר") ושל הועדה, אקדים ואביא את סעיפי החוק הצריכים לעניין. מקור סמכותו של השר להקים מועצה דתית, לקבוע את מספר חבריה ולחדש את הרכבה, מצוי בסעיפים מס' 1, 2 ו6- לחוק. דרכי הצעת המועמדים, הערכתם ויישוב חילוקי הדעות, נקבעו בסעיפים מס' 3, 4 ו5-: "3. (א) מן המספר שנקבע יציעו מועמדים למועצה לפי מכסות אלה - (1) שר הדתות - 45% (2) הרשות המקומית - 45% (3) הרבנות המקומית - 10% בקביעת מספר המועמדים ייחשב שבר המגיע לחצי ומעלה כיחידה שלמה. (ב) לא הציעה הרשות המקומית לשר הדתות מכסת המועמדים למועצה תוך שלושים יום מיום שנשלחה אליה דרישת השר, תישלח דרישה נוספת; לא נענתה הרשות המקומית גם לדרישה הנוספת תוך חמישה עשר יום מיום שנשלחה, רשאי שר הדתות להציע את מכסת המועמדים שנועדה לרשות המקומית; הוראות אלה יחולו גם על מכסת המועמדים של הרבנות המקומית. 3.א. - - - 4. שלוש הרשויות הנזכרות בסעיף 3 יחוו דעתן על המועמדים מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה ומבחינת ייצוגם המתאים של הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים (להלן - שירותי דת) במקום. 5. נתגלעו חילוקי דעות בין שלוש הרשויות , יובאו להכרעת ועדת שרים שחבריה ראש הממשלה, והוא יהיה היושב ראש, השר לעניני דתות ושר הפנים או נציגיהם; ערער שר על החלטת הועדה, תכריע הממשלה". (ההדגשות שלי - י.ט.). 3. האם נתקיימו כל אלה כאן? כפי שאמר חברי, לא הציעה המשיבה מס' 3, מועצת עירית נתניה, (להלן - "מועצת העיריה") לשר רשימה של מועמדים לכהן במועצה הדתית. לפיכך פנה השר לסיעות מועצת העיריה בבקשה להציע מועמדים. הואיל ורק אחדות מהסיעות נענו לפניתו, לא חידש השר את הרכב המועצה הדתית במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר - שהיה, למרבה הצער, ראשית דבר הפרשה שלפנינו - ציווה עליו בית משפט זה לעשות כן. נפסק כי: "השר ימנה את המועצה הדתית נתניה, וישלח את רשימת החברים שמונו על ידו לפרסום ברשומות, והכל תוך 45 ימים מהיום". (בג"צ 7237/95 שוש ערער ואח' נגד שר הדתות ואח' (טרם פורסם). ניתן ביום 17.4.97). בבואו לקיים את דברו של בית המשפט, פעל השר לפי מצוות סעיף 3 (ב) לחוק והציע את מכסת המועמדים שנועדה למועצת העיריה. במכתב (החתום על ידי יועצו) שהומצא לראש העיריה, וכנראה גם למשיבה מס' 4, הרבנות המקומית נתניה, ביום 18.5.97, נכתב כהאי לישנא: "הנדון: חוות דעת הדדית בהתאם לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א 1971, סעיף 4, הריני מתכבד להעביר לכב', טופס חוות דעת הדדית, מבחינת התאמתם של המועמדים, לשמש כחברי המועצה הדתית נתניה. אנו מבקשים את אישורו הדחוף של כב' כיון, שבג"ץ הגביל אותנו בזמן. כמו כן ברצוני להזמין את כב' אישית, לישיבת ועדת שרים, לישוב חילוקי דעות, שתדון בענין, בתאריך 21.5.97 בשעה 18.00 במשרד ראש הממשלה . באם נקבל ממך עד ליום רביעי 20.5.97 את טופס חוות דעת ההדדית חתום על ידך, לא יהיה צורך בכינוס ועדת שרים." (ההדגשות במקור - י.ט.). למכתב צורף טופס מודפס של "חוות דעת הדדית על המועמד להתמנות כחברי המועצה הדתית נתניה בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א1971-". (השיבושים במקור- י.ט). בטופס מולאו שמותיהם של שלושה מועמדים מטעם הרבנות המקומית, של שנים עשר מועמדים של הרשות המקומית ,שהציע השר במקום מועצת העיריה, ושל שנים עשר מועמדים של השר. יצויין כי מתחת לעמודות המיועדות לרשימות השמות מודפסת בטופס הפיסקה לפיה: "הרינו מאשרים בזה, כי בהתאם לסעיף 4 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א1971-, חווינו דעתנו על המועמדים להתמנות כחברי המועצה הדתית נתניה ומצאנו אותם מתאימים מבחינה אישית לשמש בתפקיד זה, והם מייצגים ייצוג - מתאים את הגופים והעדות המעונינים בקיומם של השירותים הדתיים במקום." מתחת לפיסקה המצוטטת מודפסים בטופס המקומות המיועדים לחתימות "בשם הרבנות המקומית", "בשם הרשות המקומית" ו"בשם השר לעניני דתות" וכן לתאריכים. אלה לא מולאו. מטבע הדברים, לא היה סיפק בידי מועצת העיריה להתכנס ולחוות את דעתה על המועמדים בזמן הקצר שנקצב לה, בין הימים 18.5.97 - 21.5.97,ולכן לא ניתנה לשר חוות דעת מטעמה, בין בטופס ובין בדרך אחרת. עם זאת, שלח ראש העיריה למחרת היום מכתב ליועץ השר שבו כתב כי "השמות המוצעים במכתב הנ"ל אינם מייצגים את הרכב מועצת העיר כנדרש על פי החוק, אינם תואמים להחלטות מועצת העיר אשר נתקבלו - - - ". עוד כתב שם כי סיעות מועצת העיריה ינסו להמליץ על רשימה משלהן עד מועד ישיבתה של הוועדה. באותו יום שיגרה גם באת כוח העותרת מס' 2 מכתבים ליו"ר הועדה ולראש העיריה שבהם פרטה את טעמי התנגדותה לרשימת מועמדי השר. ביום 22.5.97 השתתף ראש העיריה בישיבת הוועדה (שלא התקיימה, משום מה, ביום 21.5.97, שנקבע במכתב הזימון) וחזר על עמדתו. בתום הישיבה החליטה הוועדה, ברוב דעות של שניים משלושת חבריה, לאשר רשימה המורכבת מעשרים ושלושה החברים של המועצה הדתית היוצאת, בצרוף ארבעה נוספים. יו"ר הוועדה, בדעת מיעוט, סבר שלא מוצו כל האפשרויות להגיע לרשימה מעודכנת המבוססת על הסכמה רחבה ככל האפשר והציע לפנות לבג"ץ בבקשה שידחה את מועד פרסום הרשימה כדי לאפשר לוועדה לבצע את תפקידה כראוי. 4. כפי שעולה מסעיפים מס' 3, 4 ו5- לחוק, שצוטטו לעיל, תהליך הרכבתה של המועצה הדתית - אם אין הרשות המקומית, או הרבנות המקומית, מציעות רשימות מועמדים מטעמן - הוא תלת שלבי. בשלב הראשון מציע השר במקומן את מכסות המועמדים שנועדו להן; בשלב השני מחוות שלוש הרשויות - לאמור, השר, הרשות המקומית והרבנות המקומית - את דעתן על המועמדים; בשלב השלישי - המתקיים רק אם נתגלעו חלוקי דעות בין שלוש הרשויות - מובאים חילוקי הדעות להכרעת הוועדה. עינינו הרואות שקיום חובת ההתייעצות של השר ברשויות האחרות, בדרך של הגשת הצעה וקבלת חוות דעת, לפי סעיפים מס' 3 ו4- לחוק, הוא תנאי הכרחי שבלעדיו לא ניתן להמשיך בהליכי הרכבתה של המועצה הדתית. חובת ההתייעצות אינה עניין של מה בכך ואינה עניין שניתן לפטור אותו כלאחר יד. מדובר בחובה מהותית שהפרתה עלולה לפסול את מינוי המועצה הדתית. (בג"ץ 594/81, 602 אגודת ועד העדה הספרדית כולל תימנים, נתניה נ' שר הדתות , פ"ד לו(2) 485; בג"ץ 719/86 אזולאי נ' השר לענייני דתות , פ"ד מא (2) 800; בג"ץ 5483/95, 5655/95 גינדי ואח' נ' שר הדתות ואח' (טרם פורסם)). זאת חובה שהיא אחד מן התנאים להפעלת הסמכות של הרשות, כך שאם לא התמלאה ניתן לראות את המעשה המינהלי כאילו נעשה תוך חריגה מסמכות (עיין בג"ץ 1869/95 חברה להובלת דלק בע"מ ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד מט (5) 559 והאסמכתאות שם). דומה שגלומה בה גם השאיפה שהרכבה של מועצה דתית יהיה מבוסס, ככל האפשר, על הסכמה רחבה בין מרכיביה השונים. השלב השלישי של ההליכים, שהוא שלב ההכרעה של הוועדה בחילוקי הדעות, מופעל רק אחרי שקויימה חובת ההתייעצות בדרך האמורה ורק אחרי שהתברר שיש חילוקי דעות שלא ניתן ליישבם בהסכמה. לא קויימה חובת ההתייעצות, או התקיימה ולא נתגלעו חילוקי דעות, לא קמה סמכותה של הוועדה להכריע. לכך הייתי מוסיף,כי אפילו יש מקום להשערה שיתעוררו חילוקי דעות, ואפילו יש להשערה זאת על מה שתסמוך, אין ההשערה יכולה לבוא במקום ההתייעצות ואין לוותר על ההתייעצות בעטיה. 5. ראינו שביום 18.5.97 המציא השר את רשימות המועמדים לחוות דעתן של הרשות המקומית ושל הרבנות המקומית. זאת עשה במקביל לזימון הוועדה ליום 21.5.97. בכך צמצם, למעשה, את הזמן שקצב למתן חוות הדעת שלהן לפרק זמן של שני ימים בלבד. זהו פרק זמן בלתי מתקבל על הדעת. במהלכו לא יכלה, כמובן, מועצת העיריה להתכנס ולחוות את דעתה, וכך גם הרבנות המקומית; זהו פרק זמן שאינו מאפשר בדיקת התאמתם של המועמדים לשמש חברי מועצה דתית; זהו פרק זמן שאינו מאפשר אפילו עיון שטחי במועמדויות. ביטוי לכך מצוי בפרוטוקול ישיבת הוועדה שבו נאמר, בין היתר, כי "נציג הרב מבקש, היות שברשימת השר לעניני דתות ישנם מספר אנשים שהרבנות לא מכירה וטרם הספיקה לבדוק את התאמתם האישית, שהות לשוחח עמם ולראיין אותם". על כך עמד גם יו"ר הוועדה בדעת המיעוט שלו שהוזכרה לעיל. מה שעשה השר לא היה, אפוא, בגדר התיעצות.יתר על כן, מכתבו של ראש העיריה ומכתבה של העותרת מס' 2 אינם חוות דעת של "רשויות", כמשמעותן בחוק, והעמדות שהובעו בהם אינן בגדר "חילוקי דעות",כמשמעותם בחוק. מכאן שלא נוצרה התשתית הדרושה לפי סעיף 5 לחוק כדי להקים את סמכותה של הועדה להכריע. 6. חברי עמד על כך שבדיון בועדה לא עמד השר על הצעתו המקורית, שלצורך הדיון בה זומנה הועדה , אלא הסתפק בכך שהועדה תוסיף ארבעה חברים חדשים לחברי המועצה הדתית היוצאת. כאן לקה,לדעתי, ההליך בפגם נוסף, ששמט אף הוא את הבסיס החוקי של החלטת הועדה. סבורני שאם החליט השר להציע רשימה חדשה של מועמדים היה עליו לחזור ולהציע אותה תחילה לרשויות האחרות לקבלת חוות דעתן, כאמור לעיל. רק לאחר מכן ורק לאחר שהיו מתגלעים חילוקי דעות לגבי הרשימה החדשה היתה קמה סמכותה של הועדה להכריע. 7. כפי שציין חברי הסכימו העותרות שהכרעתנו תתייחס רק לבקשתן לצרף את העותרת מס' 1 כחברה במועצה הדתית. כן ביטלו חלק מן הסיעות האחרות שהגישו עררים על החלטת הוועדה את ערריהן. בנסיבות אלה סבור הוא כי רשאים אנו להגביל את הכרעתנו לענין זה בלבד. לדעתי אין בהסכמתן של העותרות כדי להקים סמכות שלא קמה מכח החוק ואין ההסכמה יכולה לשמש תחליף לכך. גם אותם עררים, או ביטולם, אינם מעלים ואינם מורידים, מן הטעם שהסמכות לערער על החלטת הוועדה ניתנה רק לשר משרי הממשלה ולא לסיעות, ובערעור מכריעה הממשלה (סעיף 5 סיפא לחוק). לפיכך הם כנייר לצור על פי צלוחית. אכן, דאגתם של כל הגורמים המעורבים בפרשה ממושכת ומפותלת זאת, כי תוקם בהקדם מועצה דתית בנתניה וכי שרותי הדת בעיר יסופקו כראוי, ראויה לשבח. גם אין לבוא בטרוניה על השר על שהניח מראש, לאור נסיון העבר ולאור עמדתו של ראש העיריה ועמדתה של העותרת מס' 2, שיתגלעו חילוקי דעות לגבי הרשימות שהציע. אף על פי כן, אין בכל אלה כדי לטהר מה שלידתו לא היתה בכשרות, וכדי לתת סמכות בידי מי שלא קנה אותה כחוק. 8. לאור המסקנה שאליה הגעתי אינני רואה צורך לחוות דעה בשאלות הנכבדות הכרוכות במינויה של העותרת מס' 1 שבהן דן חברי בחוות דעתו. טרם הגיעה השעה לכך. אסתפק בהערה כי יישובן של מחלוקות כמו זאת שלפנינו מצריך מידה רבה של אורך רוח, מתינות, סבלנות, סובלנות וגם רצון טוב. חפזון ודרכי קפנדריא אינם יפים לכך. כפי שאמרתי בפסק דיני בבג"צ 4712/96 סיעת מר"ץ ואח' נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' (טרם פורסם): "לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי; ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך. בפסוק "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ') מצאו חז"ל את "צדק הפשרה" העומד בצדו של "צדק הדין" ושווה ערך עמו (" צדק צדק תרדוף. אחד לדין ואחד לפשרה". סנהדרין ל"ב, ע"ב)". בסופו של דבר, פתרונה האמיתי של הפרשה שלפנינו, ושל פרשיות דומות, לא יימצא בדין אלא בפשרה; לא במאבק עיקש אלא בויתורים הדדיים. לא בהתעלמות מן האחר והשונה, אלא בהבנה וביד מושטת לשלום. 9. אילו נשמעה דעתי הייתי מקבל את העתירה ככתבה, מבטל את החלטת הועדה ומחזיר את ההליכים לשלב שבו הציע השר את רשימתו למועצת העיריה ולרבנות המקומית. הייתי קוצב להן 15 ימים, שבמהלכם יבדקו את התאמתם של המועמדים שהציע השר, ויגישו את חוות הדעת שלהן. אעיר כאן שנוטה אני לדעה שרשאיות הן, במסגרת חוות הדעת, גם להציע מועמדים אחרים. אם לא תושג הסכמה תכריע הוועדה בחילוקי הדעות תוך 15 ימים נוספים. עוד נראה לי שלא היה די בעצם צירופם של המשיבים מס' 32-6, שהם חברי המועצה הדתית שאישרה הועדה, ובהמצאת העתקי העתירה לידיהם, כדי להעמיד אותם על האפשרות שההחלטה בעתירה עלולה לגרום להדחת מי מהם מן המועצה הדתית. לפיכך אני מציע כי בתקופה שנקבעה להחלטת הועדה, אם יתגלעו חילוקי דעות, יתבקשו משיבים אלה בפרוש להביע את דעתם לגבי אפשרות זאת. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט מצא, ולנימוקיו. קראתי את פסק דינו של חברי השופט טירקל, ומבקש אני להוסיף מספר הערות. א. במצב שנוצר בכל הנוגע למינוי המועצה הדתית בנתניה, כמתואר בהרחבה בפסק דינו של חברי השופט מצא, הוקנתה לוועדת השרים הסמכות, לפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א1971-, להכריע בעניין הרכב המועצה הדתית בנתניה. נסיונות חוזרים להביא את שלוש הרשויות הנוגעות בדבר להסכמה לא הועילו, וחוסר ההסכמה ביניהן היא שגרמה לכך שמינוי המועצה התעכב עת ארוכה. חילוקי הדעות בין שלוש הרשויות התמידו גם לאחר פסק הדין בעתירה קודמת בבג"צ 7237/95 מיום 17.4.97, גם לאחר ששר הדתות הציע הרכב מועצה דתית בעקבות פסק הדין בעתירה הקודמת, והם ממשיכים ומתקיימים עד היום, כפי שעולה בבירור מטיעון הצדדים בפנינו. מה שלקתה בו וועדת השרים, אינו פעולה בחוסר סמכות אלא הדרך בה הפעילה את שיקול דעתה, כמו גם התוצאה אליה הגיעה. ב. מבין הטענות שהופנו כלפי החלטת וועדת השרים, מוכנות היו העותרות לצמצם את טענותיהן לפסול שנפל בהחלטת הוועדה, כשהחליטה שלא לכלול את העותרת הראשונה ( להלן: העותרת ) בין חברי המועצה הדתית. אין בפנינו כל עתירה מטעם גורם מעוניין אחר להביא שינויים נוספים בהחלטות וועדת השרים. הנני סבור, שהעותרות זכאיות לצמצם את עתירתן כאמור, ולזכות בסעד המצומצם המבוקש על ידן, ובלבד שיוכיחו את זכותן לקבלו. ג. במהלך הדיון בפנינו, ברור היה שהעיכוב בהשגת הסכמה של כל הגורמים המעורבים לאיוש המועצה הדתית נבע מהעובדה שסיעת מר"צ עמדה על כך שהעותרת תכלל בין חברי המועצה הדתית כ"מועמדת ראשונה" מטעם הסיעה. אכן, לא יכול להיות ספק בכך שהמחלוקת האמיתית בתיק זה, בגללה נגרמו העיכובים והסחבת במינוי המועצה הדתית, היא בשאלת חוקיות פסילתה של העותרת מלכהן במועצה הדתית. עורך דין שפר, בא כוח המשיבים 1 ו2-, הודה בגילוי לב שהרצון שלא לכלול את העותרת בין חברי המועצה הדתית הוא גם שעמד ביסוד החלטת וועדת השרים. לפיכך, משנקבע ש"הוצאת" העותרת מרשימת חברי המועצה הדתית נעשתה מנימוקים פסולים, כמפורט בחוות דעתו של חברי השופט מצא, מתבקשת התוצאה אליה הגיע בפסק דינו. ד. צר לי לציין, אך חוששני שהדרך המוצעת בפסק דינו של חברי השופט טירקל, אף כי בוודאי לא התכוון לכך, תביא לעיכוב וסחבת נוספים במינוי המועצה הדתית בנתניה. זאת, לאחר שבמשך למעלה משלוש וחצי שנים, מאז הבחירות למועצת עירית נתניה, טרם מונתה המועצה כחוק. תוצאה כמוצע בפסק דינו של חברי השופט טירקל, תשחק לידיהם של אלה שגרמו לכך שעד כה לא מונתה המועצה הדתית, כשהעותרת - כפי שהיא וסיעת מר"צ זכאיות לכך - הינה אחד מחבריה. הנני סבור, שלא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע, שהגיעה השעה לשים קץ לפרשה, ומשהובררה המחלוקת האמיתית בין הצדדים, להכריע בה, ולקבוע את הרכב המועצה הדתית החדשה, אשר תוכל סוף סוף לפעול ולמלא את יעודה. כאמור, אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט מצא. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ב' באב תשנ"ז (5.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 15 F .97035510	[ "בג\"ץ 3551/97", "בג\"ץ 594/81", "בג\"ץ 719/86", "בג\"ץ 5483/95", "בג\"ץ 1869/95" ]	4,050
1,141	ב בית המשפט העליון רע"א 2420/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. פ.מ.ד. מערכות טכנולוגיות חינוכיות 2. גולדנברג פסי 3. פ.מ.ד. אדיוטיימנט (1994) בע"מ נגד המשיבים : 1. נתן פלובר 2. ברונו גולדנברגר 3. ארתור פוגל 4. ד"ר זאב הולנדר-בורר הודעה על הסכם פשרה ובקשה למתן פסק דין בשם המערערים : עו"ד ארגמן טל בשם המשיבים: עו"ד להט דן ה ח ל ט ה בהסכמת בעלי הדין נדחית הבקשה לרשות לערער, ללא צו להוצאות. ניתן היום טו באלול תשנ"ז (17.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96024200. B03	[ "רע\"א 2420/96" ]	4,056
1,143	ב בית המשפט העליון רע"ב 97 / 2354 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' זמיר העותר : אביטן הרצל נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר,רב גונדר עמוס עזאני 2. נציבות שרות בתי הסוהר 3. רמ"ח רפואה שרות בתי הסוהר,זיגלבוים יעקב,ד"ר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.4.97 בתיק ע.ש. 954/97 שניתן על ידי כבוד השופט א. בייזר תאריך הישיבה: י בניסן תשנ"ז (17.4.97) בשם העותר : עו"ד ארי עמירם בשם המשיבים : עו"ד דינה זילבר ה ח ל ט ה פרקליט המבקש לא השכיל לשכנענו כי במקרה דנן מתעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות לערער. רשמנו לפנינו הצהרת המשיבים שנעשים מאמצים להקדים את מועד הניתוח, כמפורט בהודעתם. הבקשה נדחית. ניתן היום י בניסן תשנ"ז (20.4.97). המשנה לנשיא שו פ ט שו פט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023540. B02	[ "רע\"ב 97", "ש. 954/97" ]	4,059
8,187	בית המשפט העליון רע"ב 97 / 2354 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: אביטן הרצל נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר,רב גונדר עמוס עזאני 2. נציבות שרות בתי הסוהר 3. רמ"ח רפואה שרות בתי הסוהר, ד"ר יעקב זיגלבוים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 9.4.97 בע"ש 954/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א. בייזר בשם המבקש: עו"ד אבי עמירם החלטה להעביר להרכב של שלושה שופטים. המזכירות מתבקשת לקבוע התיק לדיון עוד בשבוע זה. נא להזמין הצדדים. ניתנה היום, ז' בניסן התשנ"ז (14.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023540. A01 /דז/	[ "רע\"ב 97", "ש 954/97" ]	4,060
18,780	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר בקשה לדחיית מועד דיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. היום, כ"ח באדר תשנ"ח (26.3.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G06	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,064
36,262	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 - ד' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר בקשה לדחית מועד דיון החלטה לדחות הדיון, כמבוקש. ניתנה היום, יא' באייר התשנ"ח (7.5.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97011650. E07	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,065
44,410	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. מועצה מקומית בית"ר עילית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה ביום 27.1.99 החליטה רשמת בית-משפט זה לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. העתירה לא נמחקה אך באשר באי-כוח בעלי-הדין ביקשו, ביום 7.5.99, כי תינתן בידיהם ארכה בת שלושים ימים לעשיית "הסדר סופי וכולל ביניהם". בעלי-הדין זכו בארכה כבקשתם, ובית-המשפט החליט ביום 10.5.99 כי "נצפה לשמוע מבאי-כוח בעלי-הדין תוך 30 יום". 30 יום עברו; 30 יום נוספים נוספו עליהם; הנה עברו 90 יום; ומצד באי-כוח בעלי-הדין אין קול ואין עונה ואין קשב. אין לנו אלא לחזור על ההחלטה שמיום 27.1.99, ולפיה תירשם העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש אם לא נשמע דבר-של-ממש מבאי-כוח בעלי-הדין עד ליום 2.9.99. מזכירות בית-המשפט מתבקשת לשלוח החלטה זו לבאי-כוח בעלי-הדין גם בשגר-פקסימיליה. היום, י' באלול התשנ"ט (22.8.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G10	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,066
46,910	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטושוהממשלתי באיו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר הוגש ה עתירה בשם העותר: עו"ד אוסאמה חלבי החלטה מאחר שבעלי הדין לא עשו את הדרוש כדי להביא את העתירה לדיון תוך זמן סביר, הוחלט לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. בעלי הדין רשאים להגיב על החלטה זו תוך חמישה-עשר ימים מיום המצאתה. בהעדר תגובה, תמחק העתירה כאמור בלא שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ט (27.1.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. P08	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,067
48,461	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר בקשה משותפת מטעם הצדדים להארכת מועד להגעה להסדר ביניהם החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. נצפה לשמוע מבאי-כוח בעלי-הדין תוך 30 יום. היום, כ"ד באייר התשנ"ט (10.5.99) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G09	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,068
48,481	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. מועצה מקומית בית"ר הו דעת הצדדים מיום 31.8.99 החלטה בנסיבות העניין מתבקשת תגובתם של המשיבים מס' 1 עד 3 ושל המשיבה מס' 4 על ההודעה שהוגשה לבית-המשפט ביום 31.8.99. היום, כ' באלול התשנ"ט (1.9.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G11	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,069
62,860	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין רשמנו לפנינו את הסכמת בעלי-הדין כאמור בהודעה המוסכמת מיום 31.8.99. בשים לב להסכמה הנ"ל אנו מורים על מחיקת העתירה. היום, כ"ח באלול התשנ"ט (9.9.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G12	[ "בג\"ץ 1165/97" ]	4,070
48,798	ב בית המשפט העליון בג"ץ 7046/97 - ה' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. יהודה יערי 2. שלום בוינג'ו 3. יוסף גרוס 4. יעקב שמעון 5. ניסן דוידי 6. יצחק אישח 7. מונל כהנא 8. אליהו לולו 9. שמשון סלמנפור 10. יצחק שוסטרמן 11. הועדה החקלאית של המועצה האזורית מטה אשר 12. המועצה האזורית מטה אשר נגד המשיבים : 1. ממשלת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת תגובת העותרים להשלמת טיעוני המשיבים החלטה להאריך המועד להגשת תגובת העותרים, כמבוקש על ידם. ניתנה היום, ל' בסיון התשנ"ט (14.6.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070460. E10 /עכב	[ "בג\"ץ 7046/97" ]	4,073
1,149	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 3437 בפני: כבוד הרשמת השופטת מיכל אגמון המבקש ות : 1. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. נצבא חברה להתנחלות בע"מ נגד המשיב : יואל אדלר בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המבקשות: עו"ד אורי ברימר החלטה הערעור שבנדון הוגש לבית משפט זה עוד בשנת 1993. התקיים דיון בענין ביום 22.1.97 בו נקבע כי הצדדים יבואו בדברים על מנת למצוא הסדר, והתיק יקבע לדיון לענין זה. במשרדו של בא-כח המבקשות עורכי-דין נוספים שיוכלו להודיע לבית המשפט במועד הדיון על תוצאות המגעים ביניהם. בנסיבות אלו אין מקום לדחיית הדיון. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93034370. Q02	[ "ע\"א 93" ]	4,074
8,563	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 3437 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערערים: 1. אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. נצבא, חברה להתנחלות בע"מ נ ג ד המשיב: יואל אדלר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.5.93 בת"א 488/89 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר תאריך הישיבה: כח' באייר התשנ"ז (4.6.97) בשם המערערים: עו"ד א' ברימר בשם המשיב: עו"ד י' ננר ה ח ל ט ה באשר לבש"א 1020/94, המשיב יגיש תצהיר תשובה תוך חמישה עשר ימים, ויוחלט בה עם מתן פסק הדין. לאחר שהצדדים לא התפשרו, נדחה למתן פסק דין. ניתנה היום, כח' באייר התשנ"ז (4.6.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 93034370. E03	[ "ע\"א 93" ]	4,075
22,914	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3437/93 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש : יואל אדלר נ ג ד המשיבים : 1. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. נצבא חברה להתנחלות בע"מ בקשה להבהרת פסק-דין או לתיקון טעות סופר בשם המבקש: עו"ד יהושע ננר ה ח ל ט ה עיינו בבקשה ובנספחיה. חזרנו ועיינו בפסק-דיננו. נחה דעתנו כי פסק-דיננו אינו טעון הבהרה וכי לא נפלה בו טעות סופר. הבקשה נדחית מבלי לבקש עליה תשובה. ניתנה היום, יג' בתמוז תשנ"ח (7.7.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93034370. F05	[ "ע\"א 3437/93" ]	4,076
32,118	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3437/93 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערערות 1. אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ והמשיבות שכנגד: 2. נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ ג ד המשיב והמערער שכנגד: יואל אדלר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.5.93 בת"א 488/89 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר תאריכי הישיבות: יד' בשבט תשנ"ז (22.1.97) כ"ח באייר תשנ"ז (4.6.97) בשם המערערות: עו"ד א' ברימר בשם המשיב: עו"ד י' ננר פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ש' ברנר), מיום 23.5.93 (בתי"א (י-ם) 488/89), בו הצהיר בית המשפט כי החלטת אסיפת המורשים של המערערת 1, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן - אגד ), מיום 23.3.89, בדבר הוצאתו מאגד של המשיב (המערער-שכנגד), יואל אדלר (להלן - אדלר ), נתקבלה שלא כדין והיא בטלה ומבוטלת מעיקרה, וכי אדלר היה ועודנו חבר אגד ולפיכך זכאי להחזרת מנייתו באגד, וכן להחזרת מניותיו במערערת 2, נצבא חברה להתנחלות בע"מ (להלן - נצבא ). כפועל-יוצא מן האמור, נפסקו לזכות אדלר גם רוב הסעדים הכספיים אותם תבע. אגד ונצבא משיגות בערעורן על כל חלקי פסק הדין, ואילו אדלר (בערעורו הנגדי) משיג על דחיית חלק מפריטי תביעתו הכספית ועל גובה הסכומים שנפסקו לזכותו בחלק מן הפריטים שנתקבלו. פסק הדין נשוא הדיון הינו חוליה נוספת בשרשרת התדיינויות רבת שנים בין אדלר לבין אגד. זאת הפעם השלישית שפרשתם של בעלי-דין אלה, בגלגוליה השונים, מובאת להכרעת בית המשפט העליון; וכמה מעיקרי טענותיהם אחוזות בפרשנותם השונה להכרעות שנפלו בהליכים הקודמים. עד שאתייחס לפסק-דינו של בית המשפט קמא ולסוגיות הטעונות הכרעה מלפנינו, אקדים, אפוא, ואסקור את שורשי הסכסוך ואת קורות ההליכים הקודמים. רקע עובדתי 2. בשנת 1972 הצטרף אדלר לאגד כחבר מן המניין ועבד כנהג אוטובוס. בעת שירותו הצבאי, במלחמת יום הכיפורים, ספג פגיעה נפשית, שבעטיה הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10% לצמיתות. אדלר המשיך בעבודתו כנהג אך התלונן על קשיים בתיפקוד. בשנת 1977 הורה רופא של אגד להפסיק את העסקתו כנהג. בעקבות זאת הועסק (במשך כשנתיים) בעבודות שונות אחרות (רשם במוסך, קופאי נהגים ופקיד מודיעין) אך באף אחת מהן לא התמיד. משחדל להופיע לעבודה הועמד אדלר, בשנת 1980, לבדיקתה של ועדה רפואית דיאגנוסטית מטעם אגד. הוועדה (שהרכבה כלל את רופא אגד ושני רופאים פסיכיאטרים) נתבקשה לקבוע אם, ועד כמה, יש במצב בריאותו של אדלר כדי להגביל את יכולתו לתפקד באופן מלא בתפקידים שיוטלו עליו בשירות אגד. הוועדה קבעה, שבשל נכותו של אדלר יש לשבצו ב"עבודה ללא אחריות רבה שיכולה לעורר אצלו מתח או חרדה". בהתאם לנוהלי אגד, חייבה קביעה זו הן את אגד והן את אדלר. משמעותה היתה, כי על אגד לשבץ את אדלר בעבודה התואמת את מגבלותיו, ואילו על אדלר למלא תפקידים אלה. הנהלת אגד סברה, כי תפקיד של קופאי או של פקיד מודיעין בתחנה המרכזית, שבכמותם הועסק אדלר מאז 1977, תואמים את מגבלותיו, ולכן עולים בקנה אחד עם קביעותיה של הוועדה הדיאגנוסטית. בהתאם לכך, חזרה אגד, מעת לעת, ושיבצה את אדלר לתפקידים אלה. אך אדלר סירב לעבוד בתפקידים אלה. הוא טען, כי עבודה באיזה מהם עלולה לעורר אצלו מתח וחרדה וכי שיבוצו בהם מנוגד להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. הנהלת אגד סברה, כי סירובו של אדלר להשתבץ באיזה מן התפקידים הללו מקים לה עילה להוצאתו מאגד. בשנת 1982 הישעתה ההנהלה את אדלר מאגד ופתחה בהליכים להוצאתו משורותיה. הליכים ראשונים 3. אגד היא אגודה שיתופית. הסמכות להוצאת חבר מן האגודה נתונה, על-פי תקנונה, לאסיפת המורשים. תקנה 12 לתקנון מונה את העילות להוצאת חבר מהאגודה. בחלקיה הדיוניים הנוגעים לענייננו קובעת התקנה כלהלן: 12. א) מותר להוציא חבר מהאגודה אם יצביעו בעד הוצאתו, בהצבעה חשאית, 3/4 ממספר חברי אסיפת המורשים הנוכחים בישיבה הנדונה, אשר בסדר יומה נכללת הצעת הוצאתו של החבר מפני אחת מסיבות (כך!) הבאות: - - - בתנאי כי: 1) ההנהלה תודיע לחבר בכתב על דבר כוונתה להציע את הוצאתו מהאגודה בהתאם לסעיף זה, וזאת לפחות 30 יום לפני מועד הישיבה של אסיפת המורשים העומדת לדון בענין. - - - 3) במשך 15 יום מיום שנמסרה על ידי ההנהלה ההודעה בכתב לחבר על דבר כוונתה להציע לאסיפת המורשים את הוצאתו מהאגודה, תהיה לחבר הרשות לדרוש שהענין יתברר במרכז הקואופרציה. אם מרכז הקואופרציה ימצא שהחבר איננו אשם במידה המצדיקה את הוצאתו מהאגודה - תדון ההנהלה שנית בענין, ואם בכל זאת תחליט להציע לאסיפת המורשים להוציא את החבר מהאגודה, יובא הענין בפני אסיפת המורשים, ואם יצביעו בהצבעה חשאית בפתקאות לפחות 4/5 ממספר הנוכחים בישיבה בעד הוצאתו של החבר מהאגודה, תהיה ההחלטה סופית והחבר יוצא מהאגודה". 4. בשנת 1982 המליצה הנהלת אגד בפני אסיפת המורשים, בהתאם לתקנה 12 הנ"ל, לדון בהוצאתו של אדלר מאגד. אדלר השתמש בזכותו ודרש שעניינו יובא תחילה לבירור בפני מרכז הקואופרציה; ועקב דרישתו, הועבר העניין לדיון בפני "משפט החברים", שהינו אחד האורגנים של מרכז הקואופרציה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט משפט החברים (בשנת 1983), כי התפקידים שהוצעו לאדלר על-ידי אגד אינם סותרים את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית ומכאן שהנהלת אגד רשאית להביא בפני אסיפת המורשים את המלצתה להוציא את אדלר מאגד. על החלטת משפט החברים הגיב אדלר בהגשת שני הליכים. מחד, ובהתאם להסדר הדיוני הקבוע בתקנון משפט החברים, ערער על ההחלטה בפני בית הדין העליון של ההסתדרות הכללית. ומאידך, במקביל להגשת הערעור האמור, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה (תי"א 1612/83) למתן פסק-דין המצהיר על בטלות ההליכים שננקטו להוצאתו מאגד ולמתן צו המונע את המשכתם. בעוד הליכים אלה תלויים ועומדים, ובהתאם להחלטת משפט החברים, זומנה אסיפת המורשים של אגד לדיון מחודש בהמלצת ההנהלה. אדלר ביקש מבית המשפט צו-מניעה שיאסור על כינוס האסיפה. במהלך הדיון בבקשתו הוסכם בין הצדדים, שאסיפת המורשים תוכל להתכנס ולהחליט בעניין, אלא שהחלטתה תהיה "כפופה לכל החלטה של בית הדין העליון של ההסתדרות או כל מוסד משפטי אחר, אם תהיה החלטה כזו". בכפוף להסכמה זו, שבית המשפט המחוזי נתן לה תוקף של החלטה, התכנסה אסיפת המורשים והחליטה, ברוב העולה על שלושה-רבעים, להוציא את אדלר מאגד. 5. אגד חלקה על סמכותו של בית הדין העליון של ההסתדרות להיזקק לערעורו של אדלר. משדחה בית הדין את טענת חוסר הסמכות פנתה אגד לבית המשפט המחוזי בהמרצת-פתיחה (ה"פ 979/84), בה עתרה למתן פסק-דין הצהרתי הקובע שלבית הדין העליון של ההסתדרות אין סמכות לדון בערעורו של אדלר על החלטת משפט החברים. בית המשפט המחוזי (השופט ש' אלוני) דחה עתירה זו. אגד ערערה על פסק-דינו לבית המשפט העליון, והערעור נדחה (ע"א 55/86 "אגד" נ' אדלר , פ"ד מב(4) 1). בשנת 1986, בעוד הערעור בשאלת סמכותו תלוי ועומד לפני בית המשפט העליון, דן בית הדין העליון של ההסתדרות בערעורו של אדלר לגופו ופסק לקבלו. בית הדין קבע, כי התפקידים שהוצעו לאדלר על-ידי אגד אינם תואמים את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית. מכאן שלהנהלת אגד לא קמה עילה מוצדקת להמליץ בפני אסיפת המורשים על הוצאתו של אדלר מאגד, ודין החלטותיהם של משפט החברים ושל אסיפת המורשים, בדבר הוצאתו של אדלר מאגד, להיבטל. תי"א 1612/83 6. בשנת 1988 ניתן פסק הדין בתובענה שהגיש אדלר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק-דינו תיאר בית המשפט (השופט ח' אדר) את השתלשלות האירועים. מן התיאור עלה, כי במהלך תקופה ארוכה, שקדמה למועד השעייתו מעבודתו באגד, לא עבד אדלר בצורה סדירה אף לא באחד מן התפקידים השונים שהוצעו לו ושבהם שובץ. עד אפריל 1982 הצדיק את סירובו לעבוד באישורים רפואיים שהונפקו לו על-ידי רופאי משרד הביטחון. אך גם משסירב משרד הביטחון (באפריל 1982), להמשיך ולנפק לו תעודות מחלה נוספות, עמד אדלר בסירובו להשתלב באיזה מן התפקידים השונים שהוצעו לו. במשך חודשים אחדים לא עלה בידו להמציא תעודות מחלה ורק באמצע יולי 1982, לאחר שכבר הוחל בהליכים להוצאתו מאגד, הציג מכתב רפואי מאת פסיכיאטר מומחה (פרופ' הרץ), אשר בדק אותו, אל רופא הלשכה לשיקום נכים במשרד הביטחון. ברם, אף חוות-דעת זו לא היתה חד-משמעית. מדברי המומחה עלה, שהוא אמנם מקבל כי אדלר אינו מסוגל לתפקד כקופאי בתחנה המרכזית, או כפקיד מודיעין, באשר "לחץ של הסביבה ומגע עם קהל עלולים רק להוסיף לעצבנות", ומניח כי "עבודה משרדית עם פחות קהל יהיה מסוגל לעשות במידה וירגיש שבאים לקראתו". אך מכמה הערות שנכללו במכתב ניכר היטב כי המומחה צפה את הקשיים שאדלר עלול להערים בדרכה של אגד, בבואה לשבצו בתפקיד התואם למגבלותיו. בהקשר זה העיר המומחה, ביחס לאדלר, כי "יש להציג לפניו בצורה חד-משמעית את העובדה, שעליו לחזור לעבודה, למסגרת שאינה מכניסה אותו למתח"; וכן "שאינו יכול להציג תנאים לא מציאותיים לגבי חזרתו לעבודה" ו"מוכרח ללמוד להתמודד עם המציאות". השופט אדר קבע, כי לפי תקנון אגד, רופא אגד היה רשאי ליישם באורח ענייני את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית, על-פיה מוחזק אדלר כמסוגל לעבודה שאין עמה אחריות מרובה; ואף חוות-דעתו של פרופ' הרץ, עליה הסתמך אדלר, התייחסה רק לדרך שבה יש ליישם החלטה זו. כן קבע השופט, כי אם ביקש אדלר לחלוק על מסקנת הוועדה הדיאגנוסטית, היה עליו לפנות בהקדם למומחה רפואי מטעמו; אך הוא עשה כן רק לאחר שההליכים להוצאתו מאגד נכנסו להילוך גבוה. כל עוד לא עשה כן, לא היה לאדלר פתחון-פה לחלוק על החלטותיו הרפואיות המוסמכות של רופא אגד, כי ניתן לשבצו לתפקידים שהוצעו לו על-ידי אגד. יתר-על-כן, על-פי הנהלים המקובלים באגד, היה על אדלר לפנות לאגד בבקשה להעמידו לבדיקה חדשה בפני הוועדה הדיאגנוסטית, אך הוא חדל מכך. על יסוד הראיות שהיו לפניו, הגיע השופט אדר למסקנה, כי במעשיו ובמחדליו הפר אדלר את מחוייבותו כלפי אגד. השופט אף לא מצא פגם בהחלטת הנהלת אגד (מחודש מאי 1982) להשעות את אדלר מהעבודה ולפתוח בהליכים להוצאתו מאגד. אולם, באשר להחלטת אסיפת המורשים (משנת 1983), מצא השופט, כי האסיפה חייבת היתה לקחת בחשבון גם את האמור בחוות הדעת של פרופ' הרץ, המומחה מטעם אדלר; אלא שהאסיפה לא עשתה כן. השופט שקל, זה מול זה, את מחדליו של אדלר לעומת הימנעותה אסיפת המורשים לדון במצבו הרפואי, על רקע חוות הדעת של פרופ' הרץ, המומחה מטעמו. לנוכח מצב דברים מורכב זה, ביקש השופט להגיע לתוצאה צודקת. השופט סבר, כי מאחר והמדובר בעתירה למתן סעד הצהרתי, שהענקתו נתונה לשיקול-דעתו, הריהו מוסמך גם לפסוק סעד השונה מזה שנתבקש בתובענה. על יסוד הנחה זו נתן השופט פסק-דין הכולל שתי הצהרות: האחת , כי החלטת אסיפת המורשים על הוצאת אדלר מאגד (משנת 1983) והחלטות ההנהלה בדבר השעייתו של אדלר מאגד (משנת 1982) בטלות; ו השנית , כי אדלר זכאי לקבל מאגד רק 35% בלבד מכלל הכספים שיכלו לעמוד לזכותו, בתקופה שבין חודש מאי 1982 ועד למתן פסק הדין בשנת 1988. השופט קבע, כי שתי ההצהרות מהוות מיקשה אחת, והיתנה אותן זו בזו; לאמור, שאם אדלר לא יאבה להסתפק בסעד הממוני שנפסק לו, גם לא יהיה זכאי להסתמך על הסעד ההצהרתי ותביעתו תיחשב, כולה, כנדחית. ע"א 372/88, 416 7. הן אגד והן אדלר ערערו על פסק-דינו של השופט אדר והערעורים נדונו במאוחד (ע"א 372/88, 416 אדלר נ' אגד (טרם פורסם; תקדין-עליון, כרך 91(2) 1186). בפסק הדין הבחין בית המשפט בין הסעד ההצהרתי לבין הסעד הממוני; לא ראה יסוד להתערב בפסק ההצהרתי, אך קיבל את הערעורים ביחס לפסק הממוני וביטל אותו. אשר לסעד ההצהרתי נקבע, כי בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 55/86 הנ"ל, שסב על עניין סמכותו של בית הדין העליון של ההסתדרות, נפלה הכרעה ברורה והיא, כי ההליכים שננקטו על-ידי אגד להוצאתו של אדלר מאגד הם בטלים וחסרי נפקות. אחת היא, אם סיבת הבטלות נעוצה בכך שהתפקידים אשר הוצעו לאדלר לא תאמו את מסקנות הוועדה הדיאגנוסטית (כהכרעת בית הדין העליון של ההסתדרות), או בכך שהנהלת אגד ואסיפת המורשים לא נתנו את הדעת לחוות-דעתו של המומחה מטעם אדלר (כפי שסבר השופט אדר). בין כך ובין כך, ההכרעה שנפלה בדבר בטלות ההליכים שננקטו להוצאת אדלר מאגד, הינה סוף פסוק ואין מקום לחזור ולעסוק בכך. תוך שפסק לדחות את הערעורים, ככל שהללו הופנו נגד הסעד ההצהרתי שנכלל בפסק-דינו של השופט אדר, היתווה בית המשפט את דרך הפעולה הפתוחה בפני אגד על-פי הוראות התקנון; לאמור, שבידה להחזיר את העניין כולו לדיון מחודש בפני הנהלתה, ואם ההנהלה תשוב ותמליץ להוציא את אדלר מאגד, יהיה על אסיפת המורשים להתכנס לדיון בהמלצה, שלאישורה, כאמור, יידרש רוב של ארבע-חמישיות לפחות ממספר החברים הנוכחים בישיבה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט (בפיסקה 17 לפסק הדין) ואמר: "מובן מאליו שבבוא אסיפת המורשים לדון שוב בעניינו של המערער, יהא עליהם לשוות נגד עיניהם את החלטות בית הדין העליון של ההסתדרות והן של בית המשפט המחוזי בתל אביב על פיהן אי נכונותו לעבוד בעבודות שהוצב אליהן בשנת 1982 לא יכולה להוות עילה להוצאתו מאגד לפי סעיף 12, ועליהם לכבד החלטות מחייבות אלה". מאידך פסק בית המשפט, כי קביעת השופט אדר, שאדלר זכאי לקבל מאגד אך 35% מכלל הכספים שיכלו לעמוד לזכותו, התייחסה לנושא שבתובענה לא נתבקש לגביו סעד כלשהו ושאף לא נדון במהלך המשפט לגופו. אשר על כן החליט בית המשפט לקבל את הערעורים, כנגד הקביעה האמורה, וחלק זה מפסק-דינו של השופט אדר בוטל. הליכים אחרונים 8. פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 372/88, 416 ניתן ביום 31.7.91. אך אגד לא המתינה לפסק-דין זה. עוד באוקטובר 1988, לאחר מתן פסק-דינו הראשון של בית המשפט העליון בפרשה (ע"א 55/86 הנ"ל), ובעוד הערעורים על פסק-דינו של השופט אדר תלויים ועומדים, חזרה הנהלת אגד והמליצה בשנית, בפני אסיפת המורשים, להוציא את אדלר מאגד. בא-כוח אגד הודיע לבא-כוחו של אדלר את תוכן החלטת ההנהלה. במכתבו נאמר, כי "על מועד אסיפת המורשים שתדון בעניינו יקבל [אדלר] הודעה נוספת". אדלר ביקש, כסעד ביניים בערעור, צו שיאסור על אסיפת המורשים לדון בעניינו. אך ניסיונו זה לא צלח, ובחודש פברואר 1989 דחה בית המשפט את בקשתו (בש"א 374/88). במכתב מיום 16.3.89 הודיע מזכיר הנהלת אגד לאדלר, כי: "ההנהלה בישיבתה מיום 16.3.89 החליטה לקיים כנס אסיפת המורשים, שתתקיים ביום ה' ה23.3.89-, שעל סדר יומה הוצאתך מאגד. הינך רשאי להביא טוען להגנתך". כיון שהמכתב נשלח שבעה ימים בלבד לפני מועד כינוסה המתוכנן של אסיפת המורשים, הסב בא-כוחו של אדלר את תשומת-לב ההנהלה להוראת תקנה 12(א)(1) לתקנון אגד הקובעת: "ההנהלה תודיע לחבר בכתב על דבר כוונתה להציע את הוצאתו מאגד בהתאם לסעיף זה, וזאת לפחות 30 יום לפני מועד הישיבה של אסיפת המורשים העומדת לדון בענין". חרף הערה זו, התכנסה אסיפת המורשים ביום 23.3.89, כמתוכנן. לאחר דיון, במהלכו שמעה האסיפה גם את דבריו של אדלר, קוימה הצבעה חשאית, וברוב העולה על ארבע-חמישיות מן המשתתפים קיבלה האסיפה את הצעת ההנהלה והחליטה להוציא את אדלר מאגד. בעקבות החלטה זו הגיש אדלר, לבית המשפט המחוזי בירושלים, את תביעתו האחרונה. תביעה זו נתבררה בפני השופט ברנר, שנגד פסק-דינו מופנים הערעור והערעור-שכנגד שלפנינו. תי"א 488/89 9. תביעתו האמורה של אדלר הופנתה נגד אגד וכן נגד נצבא. זו האחרונה, שלא היתה צד להליכים הקודמים, היא חברת אחזקות שמניותיה מוחזקות בידי חברי אגד וגימלאיה. בתביעה נגד אגד נטען, כי ההליכים שננקטו להוצאתו של אדלר מאגד, מאז שנת 1982, בטלים ומבוטלים מעיקרם. כיון שמעולם לא הוצא כדין מאגד, עודנו חבר בה וזכאי להחזיק במניותיה. כן נטען, כי מאחר שאדלר היה מוכן לעבוד בכל עבודה שהוועדה הדיאגנוסטית התירה לו, בעוד אגד דוחה אותו ומסרבת לשבצו בעבודה שתתאים למגבלותיו, הריהו זכאי לקבלת מלוא שכרו, ולמלוא יתר ההטבות הכספיות הנלוות, כפי שהיו מגיעים לו אילו עבד בפועל, מאז חודש אוגוסט 1982. כן עתר להחזר קנס בו חויב על-ידי אגד, למתן צו מניעה שיאסור על אגד לנקוט נגדו בהליכים כלשהם על-פי אותה עילה ולחיובה של אגד לשלם לו פיצויים בגין עוגמת הנפש, הצער והבושה שגרמה לו. ואשר לתביעה נגד נצבא: לפי תקנות נצבא, רשאית מועצת המנהלים שלה להחליט על פדיון מניותיו של כל חבר אגד שהוצא משורותיה. זאת מממשת נצבא באמצעות חברה שבשליטתה הרוכשת את המניות הפדויות. גם לאדלר היו מניות בנצבא, אך לאחר שאסיפת המורשים החליטה לראשונה (בשנת 1983) על הוצאתו מאגד, נפדו מניותיו, בדרך המתוארת, וחשבון הבנק שלו זוכה בסך 300,000 שקלים ישנים. בתביעתו ביקש אדלר לחייב את נצבא להחזיר לו את מניותיו (בתביעה לא נטען כמה מניות היו לו) וכן להקצות לו (כדרך שהוקצו לחברי אגד אחרים בשנת 1984) 100 מניות נוספות במחירן ההיסטורי. פסק-דינו של בית המשפט קמא 10. בית המשפט המחוזי נעתר לכל עיקרי תביעתו של אדלר. בקבלו את התביעה למתן סעד הצהרתי, בדבר בטלות החלטתה של אסיפת המורשים להוציא את אדלר מאגד, היפנה השופט ברנר לפסק-דינו האחרון של בית המשפט העליון (ע"א 372/88, 416 הנ"ל), בו נקבע כי ההליכים שננקטו בנושא זה בעבר בטלים וחסרי נפקות, וכי כשיבואו חברי אסיפת המורשים לדון בשנית במקרה דנן, "יהא עליהם לשוות נגד עיניהם את החלטות בית הדין העליון של ההסתדרות והן של בית המשפט המחוזי בתל אביב על פיהן אי נכונותו לעבוד בעבודות שהוצב אליהן בשנת 1982 לא יכולה להוות עילה להוצאתו מאגד לפי סעיף 12, ועליהם לכבד החלטות מחייבות אלה". והנה, העילה העניינית היחידה להחלטתה החדשה של אסיפת המורשים (ההחלטה נשוא הדיון) נותרה כשהיתה, והיא אי נכונותו של אדלר לעבוד בעבודות שהוצב אליהן (בשנת 1982) כקופאי או כפקיד מודיעין. כן קיבל השופט את טענת אדלר, כי בהליכי כינוסה ודיוניה של אסיפת המורשים נפלו פגמים חמורים ביותר, וכי גם אלה, כשלעצמם, מחייבים את ביטול ההחלטה. השופט קבע, כי בזימונו של אדלר לדיון המיועד בפני אסיפת המורשים הפרה אגד את הוראת תקנה 12(א)(1) לתקנון. הודעה על הכוונה להוציאו מאגד אמנם נמסרה לו עוד בסוף חודש אוקטובר 1988. אולם הודעה על מועד הישיבה, ועל זכותו להיעזר בטוען, נמסרה לו רק שבוע ימים מראש. כן הוברר, כי בטרם הגיע אדלר לדיון באסיפת המורשים חולק למשתתפים חומר כתוב בעניינו וכי חומר זה נמסר לו, לאחר סירוב ראשוני, רק דקות ספורות לפני שנדרש לשטוח את טענותיו. עוד הסתבר כי אדלר לא הורשה לנכוח בישיבתה של אסיפת המורשים, למעט הזמן שהוקדש לשמיעת טענותיו. לפיכך נמנע ממנו מלהאזין לדברים שנאמרו באסיפה עד שהוכנס לישיבתה ולאחר שהוצא ממנה. השופט קבע, כי האיחור בהמצאת ההודעה על מועד הישיבה, בצירוף העובדה כי סירבו להתיר לאדלר להיות נוכח באולם אסיפת המורשים ולשמוע את הטענות נגדו, מנעו מאדלר אפשרות הוגנת להתגונן מפני ההאשמות. זאת ועוד: אדלר בא לישיבה בלוויית עורך-דין, אך בקשתו להסתייע בעורך-דינו כ"טוען" מטעמו, נדחתה. השופט קבע, כי הסירוב לאפשר לעורך הדין לטעון בפני אסיפת המורשים פגע בצורה חמורה בזכותו של אדלר: ראשית, מפני שבהודעה אל אדלר, אודות זכותו להיעזר ב"טוען", לא נאמר כי לא יורשה להסתייע בטוען שהוא עורך-דין; שנית, מפני שבחלק מן הטענות שהועלו נגד אדלר יוחסה לו התנהגות בעלת אופי פלילי; ושלישית מפני שאגד לא הצביעה על תקנה בתקנונה האוסרת ייצוג חבר על-ידי עורך-דין בפני אסיפת המורשים. השופט חזר ועמד על הפגמים הרבים שנפלו בדיון גופו, עת נאלץ אדלר להתמודד עם טענות שלא שמע כלל, וכן עם טענות רבות שהועלו נגדו בכתב, אותו קיבל לעיון לראשונה רק דקות אחדות קודם שנדרש לשטוח בפני האסיפה את טענותיו. בכך ראה השופט משום ניסיון בוטה מצד אגד, להשפיע על משתתפי האסיפה כי יצביעו בעד סילוקו של אדלר מאגד. על יסוד כל הטעמים הללו קבע השופט, כי החלטת אסיפת המורשים, להוציא את אדלר מאגד, נתקבלה שלא כדין. ההחלטה הוכרזה בטלה ומבוטלת ובית המשפט הצהיר כי אדלר היה ועודנו חבר אגד. 11. לאור קביעותיו אלה ניפנה בית המשפט לדיון בתביעת אדלר לסעדים הכספיים נגד אגד וכן לתביעתו נגד נצבא. השופט קיבל את טענת אדלר, כי היה מוכן להשתבץ בעבודה שתתאים למגבלותיו בהתאם להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. ומשנמצא, כי כל ההחלטות בדבר הוצאתו מאגד דינן להיבטל, קבע השופט, כי אדלר "זכאי לקבל את כל השכר וההטבות הנלוות שהיו משתלמים לו כאילו עבד בפועל מאז אוגוסט 83' ועד היום". ולאחר שדחה את טענת אגד, שהגשת התביעה לסעדים כספיים היתה טעונה רשות לפיצול סעדים, נדרש לפרטי הסעדים הכספיים שנתבקשו. בפסק הדין חייב השופט את אגד לשלם לאדלר 127.5 משכורות יסוד חודשיות, בסך 3,700 ש"ח האחת, וכן תשלומים מלאים בגין פדיון ימי חופשה, ימי מחלה וימי הבראה; הפרשות לקרן השתלמות ולקרן הגימלאות; פיצוי כספי עבור ביגוד; פיצוי בגין כל שנה בה לא קיבל מתנות לחג; פיצוי בשל עוגמת נפש בסך של 18,000 ש"ח, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח בגין שלילת זכות הנסיעה החופשית מאדלר ומבני משפחתו. כן חייב את אגד להחזיר לאדלר את הקנס שהטילה עליו. מאידך, דחה השופט את תביעת אדלר לפיצויים בגין תשלומים שלא קיבל מקרן הרווחה באגודה, לביטוח רפואי, עלות רשיון הנהיגה, והטבות שונות אחרות, שאדלר לא הוכיח את שיעורן. 12. מ קביעת בית המשפט, כי החלטת אסיפת המורשים נתקבלה שלא כדין, התחייבה גם המסקנה שאדלר זכאי להחזרת מניית החבר שלו באגד ולהחזרת מניותיו בנצבא. אך השופט לא מצא אחיזה ראייתית מספקת לתביעתו הנוספת של אדלר נגד נצבא, להקצאת 100 מניות נוספות. אגד חויבה להקצות לאדלר מניית חבר; ונצבא חויבה להקצות לו 109 מניות רגילות, כמספר המניות שעל-פי הראיות היו בידו ערב ההחלטה משנת 1983 להוציאו מאגד, ונפדו מידו בעל-כורחו. במקביל חויב אדלר להחזיר לאגד ולנצבא את הסכומים, שהוכנסו לחשבונו תמורת מניותיו הפדויות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 13. בסיכום חייב השופט את אגד לשלם לאדלר את הסכומים שנפסקו לזכותו, בראשי התביעה אותם קיבל, ובלבד שסכומם הכולל לא יעלה על 500,000 ש"ח (הסכום עליו הועמדה התביעה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף, חויבו אגד ונצבא לשלם לאדלר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. החלטת אסיפת המורשים 14. מחלוקתם העיקרית של אגד ואדלר, בטיעוניהם לפנינו, התמקדה בשאלה, אם החלטתה של אסיפת המורשים מיום 23.3.89, להוציא את אדלר מאגד, נתקבלה כדין. מסקנת השופט המלומד, כי דין ההחלטה להיבטל, התבססה, בראש ובראשונה, על קביעת פסק הדין בע"א 372/88, 416, כי סירובו של אדלר לעבוד בתפקידים בהם הוצב בשנת 1982 שוב אינה יכולה להוות עילה להוצאתו מאגד, ועל המימצא העובדתי שנקבע על-ידיו, כי החלטתה החדשה של אסיפת המורשים אף היא התבססה על אותו סירוב, שעל-פי האמור בפסק הדין הנ"ל, לא היתה רשאית להתחשב בו. אגד מבקרת בערעורה הנמקה זו. היא מזכירה, כי פסק הדין בע"א 372/88, 416 ניתן שנים אחדות לאחר החלטתה של אסיפת המורשים; ומכאן, לטענתה, שהשופט המלומד לא היה רשאי לייסד עליו כל מסקנה ביחס לתוקפה של ההחלטה. אגד טוענת, כי את כשרות מהלכיה, ואת תוקף החלטתה של אסיפת המורשים, היה על השופט לבחון על רקע האמור בפסק הדין בע"א 55/86, אשר הכיר בסמכותה של אסיפת המורשים לחזור ולדון בדבר הוצאתו של אדלר מאגד, וכן על רקע קביעתו העובדתית של השופט אדר (בתי"א 1612/83), כי אדלר הפר את מחוייבותו כלפי אגד. הכרעות אלו, טוענת אגד, יצרו השתק פלוגתא בין הצדדים ואדלר מנוע מלכפור בהן. אגד אינה מתעלמת מכך, כי בפסק-דינו של השופט אדר הוצהר על בטלות החלטתה הראשונה של אסיפת המורשים (משנת 1983), אלא שלטענתה, סעד הצהרתי זה הוענק לאדלר, כעולה מנימוקי פסק הדין, אך מטעמים של צדק, תוך התלייתו בנכונותו של אדלר להסתפק ב35%- בלבד מן הכספים שהיה עשוי לקבל אלמלא השעייתו. עוד היא מציינת, כי בית המשפט לא נענה לבקשת אדלר למתן צו מניעה שיאסור על אגד לחדש את ההליכים בפני אסיפת המורשים בשל סירובו להתייצב לעבודה. אגד חולקת גם על צדקת קביעתו של בית המשפט בנושא הפגמים הדיוניים בהם לקתה החלטתה של אסיפת המורשים. בהחלטה זו, טוענת אגד, לא נפלו פגמים שלפי מידת הדין והצדק חייבו או הצדיקו את ביטולה: אדלר קיבל זכות טיעון ראויה. בדיונים לפני אסיפת המורשים אין מאפשרים ייצוג על-ידי עורך-דין. ובעקבות ההליך הקודם שננקט נגדו (בשנת 1983) בפני אסיפת המורשים, אף אדלר ידע כי הוא רשאי להיעזר בטוען, אך אינו רשאי להסתייע בעורך-דין. הדיון לפני אסיפת המורשים הוקלט. אדלר אמנם לא הורשה לנכוח בכל מהלך הישיבה, אך מן הפרוטוקול המצוי ניתן להיווכח כי הדיון היה ענייני. מכאן שגם אין כל סיבה לחשוש שהחלטתה של אסיפת המורשים התבססה על שיקולים זרים. מוסיפה אגד וטוענת, כי אין זה מן הדין לכוף עליה את חברותו של אדלר. החברות באגד כרוכה ומותנית בנכונות החבר לעבוד; ואדלר, כפי שמעלה ניסיון רב שנים, כלל אינו מוכן לעבוד. כך אף השתמע מאמירתו בדיון לפני בית המשפט קמא, כי אינו רוצה לחזור לאגד. ומכל אלה נובע, שלא היה מקום להעניק לו סעד הצהרתי שלפי הכלל נהוג לתיתו רק למי שהינו בעל אינטרס אמיתי לקבלו. אדלר, הכופר בכל טענותיה של אגד, תומך את יתדותיו בהכרעתו של השופט המלומד, הן לעניין העדר עילה תקפה להוצאתו מאגד והן לעניין הפגמים בהם לקה ההליך לפני אסיפת המורשים. העובדה שהחלטת אסיפת המורשים הקדימה את פסק הדין בע"א 372/88, 416 - טוען אדלר - אינה יכולה להועיל לאגד. שכן, משהחליטה אגד לחזור ולכנס את אסיפת המורשים, בעוד הערעורים על פסק-דינו של השופט אדר תלויים ועומדים, נטלה על עצמה סיכון שהחלטתה החדשה של אסיפת המורשים תיבחן לפי פסק הדין שטרם ניתן. 15. אני סבור, כי הדין עם אגד בטענתה, כי את מסקנת בית המשפט, בשאלת קיומה של עילה להוצאת אדלר מאגד, לא היה זה מן המידה לבסס על דברי פסק הדין בע"א 372/88, 416. לא רק מפני שמתן החלטתה של אסיפת המורשים הקדים את פסק הדין האמור, אלא גם, ובעיקר, מפני שדברי בית המשפט בפיסקה 17 של פסק הדין (שעיקרם הובא בפיסקה 7 לעיל) לא כוונו להליכים אשר ננקטו בעבר אלא היוו מעין הנחיה, שחרגה מצורכי ההכרעה, ביחס לדרך הפעולה המותרת לאסיפת המורשים בעתיד. יתר על כן: מפסק הדין בע"א 372/88, 416 עולה כי בית המשפט כלל לא היה מודע לכך, שמאז החלטתה הראשונה של אסיפת המורשים (משנת 1983), שהיוותה נושא לדיון שבפניו, חזרה אסיפת המורשים והחליטה (בשנת 1989) להוציא את אדלר מאגד. עם זאת הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להתערב בפסקו ההצהרתי של בית המשפט המחוזי, המכריז על החלטתה של אסיפת המורשים כבטלה ומבוטלת והקובע כי אדלר היה ועודנו חבר אגד. ממימצאי בית המשפט עולה, כי לפחות בשלושה קיפחה אגד את זכות השימוע של אדלר: ראשית, בכך שבניגוד להוראת התקנון זימנה אותו לדיון בפני אסיפת המורשים בהודעה מוקדמת בת שבעה ימים בלבד; שנית, בכך שרק על סף תחילת הדיון מסרה לעיונו את המסמך שהכינה בעניינו ואשר הופץ בקרב חברי האסיפה לפני מועד כינוסה; ושלישית, בכך שמנעה ממנו לנכוח בישיבת האסיפה, לפני ואחרי הזמן שהוקדש לשמיעת טענותיו. כללי הצדק הטבעי מחייבים, כי אדם הנדרש ליתן את הדין על מעשיו יועמד מבעוד מועד על הטענות הקיימות נגדו, יימסר לו כל החומר המצוי בעניינו ותינתן לו שהות מספקת לעיין בחומר ולהכין את תגובתו (בג"ץ 381/85 בנק לאומי לישראל נ' ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים , פ"ד לט(4) 225, דברי הנשיא שמגר בעמ' 244; ובג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771, דברי השופט גולדברג בעמ' 790). במתן זכות השימוע לאדלר, אגד לא קיימה חובות אלו. כן מנעה ממנו, מבלי ליתן לכך כל טעם, מלהאזין לטיעוני נציגי הנהלת אגד בפני אסיפת המורשים, בטרם הוזמן להשמיע את טענותיו. בכל אחד משלושת מחדליה המפורטים, לא כל שכן בצירוף של שלושתם, יש כדי להקים חשש לפגיעה אפשרית בסיכוייו של אדלר להתגונן מפני חומרת ההאשמות שהוטחו נגדו. די בחשש זה כדי להצדיק את ביטול החלטתה של אסיפת המורשים מטעמים של צדק; והשאלה אם הדיון וההצבעה, שקוימו באסיפת המורשים, היו ענייניים אם לאו, כלל אינה מתעוררת. כשלעצמי, אני נוטה לקבל שהשופט המלומד צדק גם בקביעה, כי סירוב אגד לאפשר לאדלר להיעזר בעורך-דין, שייצגו לפני אסיפת המורשים, היה שלא כדין; וזאת, לפחות לנוכח כובד השאלה (שמבחינת אדלר היתה בעלת חשיבות גורלית) שהכרעתה הופקדה בידי אסיפת המורשים (השוו פסק-דיני בע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ , פ"ד מט(2) 793, בעמ' 815-810). ואולם, משנחה דעתי כי דין ערעורה של אגד על חלקו ההצהרתי של פסק הדין להידחות, בשל הפגמים האחרים בהם לקה ההליך לפני אסיפת המורשים, אניח בצריך עיון את השאלה, אימתי עומדת לחבר אגודה שיתופית זכות לייצוג על-ידי עורך-דין בתוך מוסדותיה של האגודה. שאלה זו, לבד מהיותה שנויה במחלוקת בענייננו, הריהי שאלה סבוכה ומורכבת. 16. טענת אגד, כי אין לכוף עליה את חברותו של אדלר, מקובלת עליי. אך כדי להשיג את מבוקשה, ולהוציא את אדלר משורותיה, מוטל על אגד לפעול בדרך מקובלת וראויה ובהתאם להוראות התקנון. עד כה לא השכילה אגד לעשות כן, אך אינני סבור כי היא מנועה מלשוב ולפעול נגד אדלר בעתיד, אם תימצא לה עילה ראויה לשוב ולהציע לאסיפת המורשים להוציאו מאגד. אכן, סירובו של אדלר לעבוד באיזה מהתפקידים בהם שובץ בשנת 1982 שוב אינו יכול להוות עילה לפתיחתו של הליך חדש נגדו בפני אסיפת המורשים. אך להכרזת בית המשפט המחוזי, כי החלטתה של אסיפת המורשים נתקבלה שלא כדין והיא בטלה ומבוטלת, אין אלא משמעות אחת והיא, כי אדלר נותר ומוסיף להיות חבר אגד. כלכל חבר, יש לאדלר לא רק זכויות כלפי אגד, אלא גם חובות; וחובתו הראשונה והבסיסית היא לעבוד. לפיכך, אין דבר שימנע מאגד לחזור ולשבץ את אדלר בתפקיד ההולם את מגבלותיו, ואם ימאן לקבל את התפקיד, או יחדל מלשוב לעבודה, תוכל אגד לשוב ולהעמיד את המשך חברותו - על יסודה של תשתית עובדתית חדשה - להכרעתה של אסיפת המורשים. את הערות בית המשפט בע"א 372/88, 416 יש לפרש ולהבין כלשונן; ואין בהן דבר וחצי-דבר שימנע מאגד לפעול נגד אדלר בדרך האמורה. יתר על כן: מאז שהוועדה הדיאגנוסטית חיוותה את דעתה אודות מגבלותיו של אדלר חלפו כשמונה-עשרה שנים. במהלך תקופה כה ארוכה אפשר שחלו שינויים, לרעה או לטובה, במצבו של אדלר; וחוות הדעת שניתנה לפני שנים ספק אם עודנה אקטואלית. הזמן הרב שחלף מקים לאגד טעם מוצדק לדרוש מאדלר לעמוד לבדיקתה של ועדה רפואית חדשה, שתתבקש לבחון את מגבלותיו ולקבוע את כושרו והתאמתו למילוי תפקידים כאלה ואחרים. לא מן הנמנע שעל יסוד מסקנות בדיקתה של ועדה דיאגנוסטית חדשה תוכל אגד לחזור ולשבץ את אדלר באחד התפקידים שהוצעו לו בשנת 1982. אם ימאן לקבל את התפקיד, ויהיה בידי אגד להראות שהתפקיד מתאים למגבלותיו בהווה, אף סירובו למלא אותו תפקיד יוכל להוות עילה להוצאתו מאגד. הסעדים הכספיים 17. בערעור על חיובה לפצות את אדלר בגין ההפסד הכספי שנגרם לו כתוצאה מהשעייתו הממושכת מן העבודה מעלה אגד מספר טענות; מהן טענות כלליות נגד עצם והיקף חיובה ומהן טענות נקודתיות נגד חיובה בפריט זה או אחר. אדלר, בערעור-שכנגד, מלין על דחיית תביעתו בכמה מן הפריטים וכן על טעויות בחישוב שיעורי ההפסד וגובה הסכומים שנפסקו לו בפריטים אחרים. הערעור-שכנגד 18. רק אחת מטענותיו של אדלר נראית לי מוצדקת. השופט פסק, כי על אגד לשלם לו את משכורתו בעבור מלוא תקופת ההשעייה. משנוכח, כי המשכורת האחרונה ששולמה לאדלר היתה עבור חודש יולי 1983, פסק השופט שעל אגד לשלם לו משכורות עבור התקופה שתחילתה באוגוסט 1983 ועד למועד מתן פסק הדין; 117 משכורות חודשיות רגילות ועוד 10.5 "משכורות 13". אדלר הודה, כי מאז השעייתו ועד להחלטתה הראשונה של אסיפת המורשים (משנת 1983) להוציאו מאגד, קיבל מאגד את מחצית שכרו (לרבות מחצית התשלומים הנלווים לשכר). ואולם עם קבלת ההחלטה להוציאו מאגד, ניכתה אגד ממשכורותיו עבור יולי ואוגוסט 1983 (כ"נטו שלילי") את התשלומים החלקיים בגין משכורת ששולמו לו בתקופת ההשעייה. נראה שנתון זה חמק מעינו של השופט המלומד. לפיכך יש לקבל את ערעורו הנגדי של אדלר בנקודה זו. את הפסדו בפריט שכר, ובאותם תשלומים נלווים שיימצא זכאי לקבלתם, יש לחשב בגין התקופה שראשיתה באוגוסט 1982 (תחת אוגוסט 1983), היינו בגין 140.5 חודשים (תחת 127.5 חודשים). ביתר טענותיו של אדלר במסגרת הערעור-שכנגד לא מצאתי טעם המצדיק את התערבותנו בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כך לגבי גובה השכר אשר שימש כבסיס לחישוב ההפסד, ולגבי הצמדת הסכומים למדד תוספת היוקר ולא למדד יוקר המחיה; כך לגבי דחיית התביעה בחלק מן הפריטים (כתשלומים לקרן הרווחה, לביטוח רפואי והטבות אחרות); וכך לגבי קביעת פיצוי בסכום גלובלי בגין ההפסד בפריטים אחרים (כביגוד והזכות לנסיעה חופשית). השגות אגד 19. טענתה העיקרית של אגד מופנית נגד צדקת חיובה לשלם לאדלר את מלוא שכרו וההטבות הנלוות לשכרו. בטענה זו, כפי שנראה, הדין עם אגד. עד שאתייחס לטענתה העיקרית האמורה, אעמוד בקיצור על שתיים מהשגותיה הנקודתיות, ביחס לחיובים ספציפיים שהוטלו עליה, שאף בהן הדין עמה. השגתה הראשונה של אגד מופנית נגד חיובה לפצות את אדלר בגין הפסד ימי חופשה וימי מחלה. אגד טוענת, כי הזכות לקבלת תמורה כספית בגין ימי חופשה וימי מחלה נתונה רק לחבר האגודה שבשל עבודתו אינו מצליח לנצל את חופשתו השנתית, ואשר זכאותו לשכר בגין העדרות מחמת מחלה מוגבלת למספר מוגדר של ימים. אך זכות זו אינה נתונה לחבר האגודה הנעדר מעבודתו במשך שנים ברציפות. חבר כזה, המצוי למעשה ב"חופשה מתמדת", אינו יכול להישמע בטענה שבשל עבודתו נמנעה ממנו האפשרות לצאת לחופשה, או נגרעה זכותו לצבור ימי מחלה. אני סבור, כי הדין עם אגד בטענתה האמורה. חיובה בשני הפריטים הללו דינו, לכן, להיבטל. אגד השיגה גם על צדקת חיובה לשלם לאדלר פיצוי בסך 18,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. תביעת אדלר לפיצוי בפריט זה נסמכה על הטענה כי אגד, בטענותיה כלפיו ובמהלכים שנקטה נגדו, הכפישה את שמו בקרב חברי אגד ובקרב מיודעיו. אלא שטענה זו - טוענת אגד - כלל לא הוכחה, שכן במשפט לא הובאה כל עדות כי שמו של אדלר הוכפש בעיני מישהו. אני סבור, כי גם בטענתה זו הדין עם אגד. פסיקת פיצוי בגין נזק לא-ממוני, על רקע סכסוך שיסודו במחלוקת על קיומם של חיובים חוזיים, נתונה לשיקול דעת בית המשפט (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970- - להלן: "חוק התרופות"), ומכאן שהיא שמורה למקרים מיוחדים. ברם, קודם שיעמוד בית המשפט בפני הצורך להחליט, אם המקרה שלפניו מצדיק פסיקת פיצוי כזה, מוטל על הנפגע מהפרת החוזה להוכיח בראיות הן את עצם הנזק הלא-ממוני והן את הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה לבין נזק זה (ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס , פ"ד מו(2) 60, 65; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור , פ"ד מד(4) 847, 858; וע"א 679/82 עיריית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ , תקדין-עליון 88(2) 634, פיסקה 7 לפסק הדין). העיון בחומר שלפנינו הובילני למסקנה, כי על-ידי אדלר לא הונחה תשתית מספקת ליסודות אלה. מכאן שדין חיובה של אגד לפצותו בגין עוגמת מנפש להיבטל. טענת אגד לעניין הפחתת גובה החיוב בגין שכר 20. בכך הגעתי לטענתה העיקרית של אגד (או, מוטב לומר, טענתה החלופית העיקרית). טענה זו מופנית כנגד חיובה לשלם לאדלר את מלוא שכרו, וההטבות הנלוות לשכרו, בגין כל תקופת השעייתו. לדידה, אמנם, היה זה אדלר שבסירובו לעבוד הפר את חובתו כלפיה, ולפיכך לא היה זכאי לפסיקת שכר כלשהו. ברם, מוסיפה אגד, כי גם משפסק בית המשפט שאדלר זכאי לתשלום שכרו והתשלומים הנלווים לשכרו, לא היה זה מן המידה לחייבה אלא בתשלום חלק מן השכר. עמדה זו סומכת אגד על שלוש טענות משפטיות: ראשית, על קביעתו של השופט אדר (בתי"א 1612/83), כי אדלר זכאי לקבל מאגד רק 35% מן הכספים שיכלו לעמוד לזכותו אלמלא הושעה; שנית, על הוראת תקנון אגד, הקובעת כי חבר מושעה אינו זכאי לשכר מלא עבור תקופת השעייתו אלא אם אסיפת המורשים תחליט כי הוא זכאי לשכר מלא; ושלישית, על אי-עמידתו של אדלר בחובתו להקטין את הנזק. דין שתי הטענות הראשונות להידחות על הסף. מקביעתו הנזכרת של השופט אדר אין אגד יכולה להיבנות; לא רק משום ביטולה בערעור על פסק-דינו (ע"א 372/88, 416), אלא גם לאור הטעם שבגללו בוטלה, היינו, שהתייחסה לנושא שבתובענה לא נתבקש לגביו סעד כלשהו ושאף לא נדון במהלך המשפט. ואשר לטענה, שעניין זכאותו של אדלר לתשלום שכר מלא הינה עניין לאסיפת המורשים, הרי שטענה זו היתה יפה כל עוד עמדה השעייתו של אדלר בעינה, אך אגד אינה יכולה להישמע בטענה האמורה לאחר שהחלטת אסיפת המורשים להוציאו מאגד הוכרזה כבטלה ומבוטלת. לא כן דינה של הטענה השלישית. טענה זו, כי אדלר לא עמד בחובתו להקטנת הנזק, בדין יסודה; ועליה נעמוד להלן. אדלר הפר את חובתו להקטין את הנזק 21. בית המשפט המחוזי קבע, כי אדלר היה מוכן להשתבץ בעבודה שתתאים למגבלותיו, בהתאם להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. אגד טוענת, כי גם לנוכח קביעה זו רבצה על אדלר חובה להקטין את נזקו, ושבחובה זו הוא לא עמד. אלמלא נסיבותיה העובדתיות המיוחדות של פרשתנו, היה דין טענתה של אגד להידחות. אין צריך לומר, כי חובת הנפגע מהפרת חוזה להקטין את נזקו, המוסדרת בסעיף 14 לחוק התרופות, היא חובה מוכרת ומיוסדת. לתמיכת טענתה, כי חובה זו היתה מוטלת על אדלר, ביקשה אגד להסתייע בדברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 491/71 רוזנר נ' שטרן , פ"ד כז(1) 78, בעמ' 81. אלא שענייננו אינו בתביעת פיצויים על הפרת התקשרות עסקית בין שותפים, או בין מזמין עבודה לבין קבלן עצמאי, כבמקרה נשוא האסמכתה האמורה, אלא בתביעת חבר באגודה שיתופית לאכיפת זכות החברות שלו ולקבלת שכר בגין התקופה בה נמנעה האגודה מלהעסיקו בעבודה. מעמדו של אדלר, כחבר באגודה שיתופית, שונה ממעמדו של עובד (ס' אוטולנגי, "מעמד חבר אגודה שיתופית כעובד האגודה", שנתון משפט העבודה ב (תשנ"א) 29); אך לעניין זכאותו לשכר, בגין התקופה בה נמנעה האגודה מלהעסיקו, ניתן לכאורה לדמות את מצבו למצבו של עובד שפיטוריו בטלים וחוזה העבודה שלו הוכר כבר-אכיפה. וככלל, מקובלת עליי קביעת בית הדין הארצי לעבודה, כי "אין להרחיב את הוראות סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות) במלואן על מקרה בו פוטר עובד שלא כדין, ופיטוריו בוטלו" (מז3-154/ מדמוני - המועצה המקומית נתיבות , פד"ע כ 144, בע' 149). טעמו של כלל זה הוא ברור: אם המעביד נמנע שלא כדין מהעסקת העובד, בעוד העובד מוכן ומזומן לעבוד, זכאי העובד לקבלת מלוא שכרו, ואין לחייבו לשקוד על השגת עבודה אחרת. ובנסיבות רגילות, עשוי כלל זה לחול גם על חבר אגודה שיתופית, שהאגודה נמנעה, שלא כדין, מלהעסיקו. ואולם בענייננו התקיימו נסיבות עובדתיות מיוחדות, ואלו מצדיקות חריגה מן הכלל האמור והכרעה ההולמת את נסיבותיה המיוחדות של הפרשה. צאו וראו: בדיקת אדלר על-ידי הוועדה הרפואית הדיאגנוסטית התקיימה עוד בשנת 1980, והמחלוקת ביחס להתאמתו לעבוד בתפקידים בהם שובץ על-ידי אגד הגיעה לשיאה עוד בשנת 1982. מאז ועד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעתו (בשנת 1993) חלפו כאחת-עשרה שנים. במהלך תקופה ארוכה זו, וכך גם בחמש השנים הנוספות שחלפו מאז הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעתו, יושב אדלר באפס מעשה (כך, למצער, היא גירסתו) וממתין לתוצאות הדיון המשפטי. שאלות קיומן וחומרתן של המגבלות, מהן הוא סובל, אינן עומדות לפנינו לבירור עובדתי. לכן אין בידנו לומר, שהתפקידים שהוצעו לו על-ידי אגד בשנים 1982-1980 תאמו את המגבלות שהיו לו במצבו דאז. עם זאת ראוי לזכור, כי נכותו של אדלר לא עלתה על עשרה אחוזים, ואף הוא אינו טוען כי לא היה מסוגל לשום עבודה. מן החומר המצוי לפנינו מתחייבת המסקנה, שאילו רצה אדלר, באמת ובתמים, לקיים את חברותו באגד, יכול ומצופה היה לנקוט יוזמה שמטרתה לבטא את רצונו הטוב לשוב ולהשתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו. כך, למשל, יכול לבקש להעמידו לבדיקה נוספת בפני ועדה דיאגנוסטית. כן יכול להציע לאגד לשלבו בעבודה פשוטה כלשהי עד לבירור מצבו, או אף לנסות להשתלב בעבודה זמנית במקום אחר, תוך מסירת הודעה לאגד שהוא עושה כן להקטנת הנזק בלבד וכי הוא עומד לרשות אגד לכל עבודה התואמת את מגבלותיו, מעת שתוצע לו עבודה כזאת. אדלר לא עשה דבר מאלה. הוא אמנם הצהיר, כקביעת בית המשפט המחוזי, על נכונותו לעבוד בתפקיד המתאים למגבלותיו; אך מעבר לכך לא עשה, ולא הציע, דבר. למחדלו זה לא היתה הצדקה אובייקטיווית. בהקשר זה די לשוב ולהזכיר את דברי פרופ' הרץ, המומחה הרפואי מטעם אדלר, כי "יש להציג לפניו בצורה חד-משמעית את העובדה שעליו לחזור לעבודה", וכי אדלר "מוכרח ללמוד להתמודד עם המציאות". 22. במחדלו של אדלר לעשות להקטנת נזקו, במשך שנים כה רבות, הפר אדלר את חובתו, כחבר באגודה שיתופית, לנהוג ביחסיו עם האגודה ולהשתמש בזכויותיו החוזיות כלפיה בדרך מקובלת ובתום לב. תביעתו הכספית נגד אגד סמכה על עילתו לאכיפת התקשרותו החוזית עמה. ומחדלו להקטין את נזקו מהווה, כשלעצמו, נימוק להימנעות מזיכויו בסעד האכיפה של החיובים הכספיים במלואם, מחמת היותה של אכיפה כזאת בלתי צודקת בנסיבות העניין, במשמעות הוראתו של סעיף 3(4) לחוק התרופות. ברם, ההכרעה הנראית לי כראויה לפרשתנו מותנית בהתגברות על שתי הנחות משפטיות: האחת, שחובת הקטנת הנזק, כפשוטה, מוטלת על נפגע התובע פיצויים, בעוד שתביעת אדלר אינה לפיצויים אלא לאכיפת חיוב חוזי; והשניה, כי מבחן צדקת האכיפה, כמשמעו בסעיף 3(4) לחוק התרופות, אינו חל, כעניין של שיגרה, על תובענה לאכיפתו של חיוב כספי. אתייחס בקצרה לכל אחת מן ההנחות האמורות, שבאף אחת מהן אין כדי להכביד על יכולתנו להגיע, בפרשה שלפנינו, להכרעה שתעשה צדק גם עם אגד. 23. יסודה של ההנחה הראשונה בהוראת סעיף 14(א) לחוק התרופות. הסעיף מורה, כי "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו13- בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". בכך, לכאורה, מעגן הסעיף את חובת הנפגע לנקוט אמצעים סבירים להקטנת נזקו; ומפשטות לשונו של הסעיף ניתן להעלות, כי הנטל להקטין את נזקו רובץ רק על נפגע התובע פיצויים, אך אינו עומד לרועץ בפני צד לחוזה הדורש את האכיפה החוזית. אך הנחה זו יסודה, כמובן, בטעות; שכן הוראת סעיף 14 הנ"ל כפופה לחובתו של צד לחוזה להשתמש בזכויותיו החוזיות בתום לב, וחובתו לנהוג בתום לב כוללת, מניה וביה, גם את החובה לנקוט אמצעים סבירים להקטנת נזקו. מעת שבית המשפט יקבע, שאכיפת החוזה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין - ולדידי עשוי הוא להסיק את אי-צדקת האכיפה גם מאי-עמידתו של התובע בחובתו להקטין את הנזק - ייאלץ תובע האכיפה להסתפק בסעד הפיצויים, ובכך ייחשף גם לסיכון שלא ייפסקו לו פיצויים בגין נזק שבאמצעים סבירים היה לאל-ידו למנעו או להקטינו. כשמדובר (כמו בענייננו) בתביעה לאכיפת חיוב כספי, הפעלתו של המהלך האמור לא תשפיע על גובה הסכום שייפסק לתובע כזה בפועל, אלא רק תשנה את סיווג הסעד שייפסק לו, מאכיפה לפיצויים. 24. עניינה של ההנחה השניה הוא בשאלה, אם מבחן הצדק, הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות, חל גם על תביעה לאכיפת חיוב כספי. במקרים אחדים, בהם דן בתביעות לאכיפת חיובים כספיים, נדרש בית המשפט לשאלת החלתו של מבחן הצדק מבלי לפקפק בדבר תחולתו (השוו: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד , פ"ד מה(1) 661, דברי הנשיא שמגר, בעמ' 668; וע"א 527/89 רבאח נ' קבוץ נחשולים , פ"ד מו(1) 375, דברי השופט ברק בעמ' 379). ואולם בע"א 254/86 ניניו נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ , פ"ד מב(1) 1, העיר השופט ש' לוין, כי לאור הגדרת "אכיפה" בסעיף 1 לחוק התרופות, "מוכנים אנו להניח, בלי לפסוק, שקיימים מקרים נדירים שבהם רשאי בית המשפט לקבוע, שאכיפת חוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, גם כשמדובר בחיוב כספי" (בעמ' 3, שם ). כן ראויה לתשומת-לב, בהקשר זה, עמדת המלומדת רנה סנילביץ, לפיה סעיף 3(4) לחוק התרופות כלל איננו חל על אכיפת חיוב כספי (ר' סנילביץ, "האם אכיפת חיוב כספי יכולה להיות בלתי צודקת?", ספר זיכרון לגד טדסקי , בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, ירושלים, תשנ"ו1995-, עמ' 563). אני סבור, כי לצורך ההכרעה בענייננו די לנו כי נקבע, ברוח הנחתו של השופט לוין בפרשת ניניו (ע"א 254/86 הנ"ל), כי לפחות בהתקיים נסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע שאכיפתו של חיוב כספי הינה בלתי צודקת; וכי בענייננו אכן מתקיימות נסיבות מיוחדות כאלה. ודוק: נקודת המוצא להכרעה - כפי שראינו - נעוצה בקביעה שאדלר חדל מקיום חובתו להקטין את הנזק. בקיום חובה זו, המהווה חלק מחובתו של אדלר להשתמש בזכויותיו החוזיות בדרך מקובלת ובתום לב, מותנית גם זכאותו לאכיפת חיוביה הכספיים של אגד; והפרתה היא המקימה בסיס לקביעה שאכיפה כאמור הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין. יפים לכאן דברי פרופ' טדסקי במסתו על "סיכול החוזה": "קיום האפשרות להקטנת הנזק - בין שהנפגע ניצל אותה ובין שלא ניצלה - עשוי כשלעצמו להיות נימוק לתחולת סעיף 3(4) הנ"ל ולסירוב לתת צוו לסילוק התמורה הכספית המובטחת בחוזה" (ג' טדסקי, מסות במשפט , הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ירושלים, תשל"ח1978-, עמ' 183). וכך, לדעתי, יש לפסוק גם בענייננו. בין שאדלר ניצל את האפשרות להקטין את נזקו בעשיית עבודה מחוץ לאגד, ובין שלא ניצל אפשרות זו, די בקיום האפשרות ובאורכה המופלג של התקופה כדי להוות נימוק להחלת מבחן הצדק הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות ולהפחתת הסכומים שאגד תחויב לשלם לו. זאת ועוד: הכרעה זו מתיישבת אף עם ההשקפה הגורסת כי אכיפתו של חיוב כספי אינה יכולה להיות בלתי צודקת. במאמרה הנזכר של סנילביץ, התומכת בגישה זו, מטעימה המחברת: "כאשר מדובר בחיוב כספי, הבחירה בין אכיפתו להמרתו בתשלום פיצוי חסרת משמעות. הן אכיפת החיוב, הן הענקת פיצוי מתבטאים בתשלום סכום כסף. מכיוון שכך, אין כל טעם לשלול מהנושה אכיפת 'צו לסילוק חיוב כספי' ולהטיל עליו [צ"ל: להטיל על הנתבע - א' מ'] תשלום אותו הסכום בתור פיצוי. ברי שלא לתוצאה אבסורדית זו כיוון המחוקק בהוראת סעיף 4(3) [צ"ל 3(4) - א' מ'] לחוק התרופות" (בעמ' 579-578, שם ). אכן, אם נכונה גישת המחברת, שבהעדר טעם מעשי לכך, אין יסוד להבחין בין תביעה לאכיפת חיוב כספי לבין תביעה לפיצוי, כי אז יש להחיל על תביעה לאכיפת חיוב כספי גם את העקרונות המנחים בנושא קביעת הפיצוי, ובכלל אלה את חובת הנפגע להקטין את נזקו כתוצאה מן ההפרה. נמצא כי גם בדרך זו - שלגופה אינה נראית לי - יהיה על בית המשפט להגיע לאותה תוצאה. 25. מהי, אפוא, ההכרעה הראויה לענייננו בנושא החיובים הכספיים? השופט המלומד, כזכור, פסק, כי אדלר זכאי לקבל את כל תשלומי השכר וההטבות הנלוות שהיו משתלמים לו אילו עבד בפועל במהלך כל תקופת השעייתו. במסגרת הערעור-שכנגד קיבלנו אחת מטענותיו של אדלר ותיקנו את אורך התקופה שבגינה יש לחשב את שכרו; ובמסגרת הערעור קיבלנו שתיים מהשגותיה של אגד וביטלנו את חיובה לפצות את אדלר בגין הפסד ימי חופשה וימי מחלה וכן את חיובה לפצותו בגין עוגמת נפש. נותרה השאלה איזה חלק מסך-כול השכר (כפי שתוקן על-ידנו) וההטבות הנלוות (אשר בהן לא ראינו להתערב) מוטל על אגד לשלם לאדלר, לנוכח קביעתנו כי הוא לא עמד בחובתו להקטין את נזקו? בהתחשב בכל הנסיבות ניתן, לדעתי, להעריך, שאילו עשה אדלר את המוטל עליו להקטנת הנזק היה בידו, בהתחשב במגבלותיו, להקטין את נזקו בכדי מחצית. משמעות הדבר היא, שאת חיובה הכספי של אגד יש להעמיד על מחצית סך-כול הסכומים, שעל-פי קביעותינו היה אדלר זכאי לקבלו, אלמלא קביעתנו שהוא הפר את חובתו להקטין את נזקו. החיוב להחזיר לאדלר את מניותיו בנצבא 26. מדחיית ערעורה של אגד, על הקביעה שהחלטת אסיפת המורשים נתקבלה שלא כדין, מתחייב גם חיובה של נצבא להקצות לאדלר מניות חדשות תחת מניותיו שנפדו מידו בעל-כורחו. נצבא, כזכור, חויבה להקצות לאדלר 109 מניות רגילות. בבקשה שהוגשה מטעמן ביקשו אגד ונצבא להתיר להן להגיש, כראיה נוספת בערעור, דף מספר בעלי המניות הממוחשב של נצבא, ממנו עולה כי במועד הוצאתו מאגד היו לאדלר אצל נצבא 30 מניות בלבד. לבקשתן צורף תצהיר מאת יושב ראש מועצת המנהלים של נצבא המאשר עובדה זו. אדלר, שנתבקש להגיב על הבקשה, הגיש תצהיר תשובה, שהגשתו גררה תגובה מצד אגד ונצבא ובהמשך גם תגובה מצד אדלר לתגובה זו. 27. דין הראיה הנוספת להתקבל. שאלת זכאותו של אדלר להחזרת מניותיו בנצבא היוותה חלק מנושאי המחלוקת לפני בית המשפט המחוזי. אדלר, אשר טען שמניותיו ניטלו ממנו שלא כדין, לא ידע לומר כמה מניות רגילות היו בבעלותו. להוכחת היקף זכאותו הזמין אדלר את מנהל נצבא למתן עדות; ועל יסוד עדות זו נקבע מספר המניות שנצבא חויבה להקצות לאדלר. ואולם בתצהיר שעשה לתמיכת הבקשה להגשת ראיה נוספת הסביר מנהל נצבא (מי שהיה עד במשפט), שאת הנתונים שמסר בעדותו במשפט נטל מהעתק מכתב (מיום 25.9.83), בו הודיעה נצבא לאדלר, בעקבות החלטתה (הראשונה) של אסיפת המורשים להוציאו מאגד, על פדיון מניותיו. במכתב זה נמסר לאדלר, כי בוטלה תעודת המניה שלו מס' 880 המתייחסת למניות שמספריהן הסידוריים הם מ56804- ועד 56913. אלא שבדיעבד נתברר למצהיר, כי במכתב הנ"ל, שעל העתקו סמך בעדותו, נכללו נתונים שגויים, וכי לפי הרשום בספר בעלי המניות היה אדלר בעל תעודת מניה מס' 881 המתייחסת למניות שמספריהן הסידוריים מ56914- ועד 56943, משמע 30 מניות בלבד, ולא 109, כפי שנקבע בפסק הדין על-פי עדותו שניזונה מן הנתונים השגויים. עיון בדף הרלוואנטי מספר בעלי המניות, שהעתקו צורף לתצהיר, אכן מעלה, כי תעודת מניה מס' 880, שבמכתב נצבא (עליו סמך העד בעת מתן עדותו) יוחסה בטעות לאדלר, רשומה בשמו של אדם אחר, והיא אכן מתייחסת למניות שמספריהן הסידוריים צוינו במכתב (ויצוין שעל-פי החישוב המדובר ב110- ולא ב109- מניות). בבעלות אדלר, ששמו מופיע לאחר שמו של בעל תעודת המניה הנ"ל, רשומה תעודת מניה מס' 881, המתייחסת ל30- מניות בעלות מספרים סידוריים עוקבים לסדרת מניותיו של בעל התעודה הקודמת. אדלר, אשר התנגד לבקשה להגשת הראיה הנוספת מטעמים דיוניים, לא כפר באמיתות טענתו של מנהל נצבא, כי נתברר לו שמה שמסר בעדותו יסודו בהסתמכות על נתונים שגויים. מקובל עליי, כי מעיקרא היה על מנהל נצבא לשאוב את הנתונים שנדרשו לו למתן עדותו מספר בעלי המניות. אין חולקין כי הספר היה ברשותו ובהיותו הראיה המקורית והטובה ביותר למספר המניות שהיו בבעלות אדלר, היה עליו להיזקק לנתונים הרשומים בו. עם זאת ברור, כי הנתון שמסר בעדותו הוא פרי טעות פשוטה, שהעד נתפס לה עקב הסתמכותו על ראיה משנית שכללה נתונים שגויים. כן אין יסוד לפקפק שהמדובר בטעות בתום לב. בנסיבות אלו, קבלת הראיה הנוספת דרושה כדי לאפשר מתן פסק-דין שיתבסס על העובדות לאשורן, שאם לא תותר קבלתה יזכה אדלר, מן ההפקר, ב80- מניות שאין לו כל זכות לקבלן. קבלת הראיה הנוספת תוביל לתיקון החיוב שהוטל על נצבא בפסק הדין, באופן שתחויב להקצות לאדלר 30 (תחת 109) מניות רגילות. 28. דעתי היא, אפוא, כי יש לקבל את הערעור-שכנגד בנקודה אחת ולתקן את אורך התקופה, שבגינה חויבה אגד לשלם לאדלר שכר ותשלומים הנלווים לשכר, באופן שתחת 127.5 חודשים יבוא 140.5 חודשים. מאידך יש לקבל את ערעורה של אגד בשורת העניינים הבאים: לבטל את חיובה לשלם לאדלר דמי פדיון ימי חופשה וימי מחלה, וכן את חיובה לשלם לו פיצוי בגין עוגמת נפש, ולהעמיד את חיובה הכספי הכולל כלפי אדלר על מחצית סך-כול הסכומים, שעל-פי קביעותינו היה אדלר זכאי לקבלו, אלמלא קביעתנו שהוא הפר את חובתו להקטין את נזקו. ולבסוף, יש לקבל בחלקם את ערעוריהן של אגד ונצבא ולתקן את החיוב שהוטל על נצבא בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, באופן שתחת חיובה להקצות לאדלר 109 מניות רגילות תחויב להקצות לו 30 מניות רגילות בלבד. בנתון לתיקונים אלה יעמוד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כב' באייר תשנ"ח (18.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93034370. F01	[ "ע\"א 3437/93", "ה\"פ 979/84", "ע\"א 55/86", "ע\"א 372/88", "בע\"א 55/86", "בע\"א 372/88", "בש\"א 374/88", "בג\"ץ 381/85", "בע\"א 835/93", "ע\"א 611/89", "ע\"א 1371/90", "בע\"א 491/71", "רע\"א 1233/91", "בע\"א 254/86", "ע\"א 254/86" ]	4,077
1,151	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1798 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב ה : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בקשה למתן ערובה אחרת בשם המערערת: עו"ד שחר בן-מאיר החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. Q01	[ "ע\"א 97" ]	4,081
2,747	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1798/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב ה : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום10.2.97 בתיק אזרחי 1508/86 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי תאריך הישיבה: כ"ז בחשון התשנ"ח ( 26.11.97 ) בשם המערער : עו"ד שחר בן-מאיר בשם המשיב ה: עו"ד יוסף רוטמן פ ס ק - ד י ן בא-כוח המשיבה הודה בצדקת טענת המערערת לעניין השיערוך. לנוכח הסכמה זו הננו מתקנים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי במובן זה שבמקום הסכום לחיוב, 316,806 ש"ח, שנקבע בפסק הדין, יבוא הסכום 390,858 ש"ח. ביתר טענות המערערת לא מצאנו כל ממש, ובנתון לתיקון האמור בסכום החיוב הננו דוחים את הערעור. יתר חלקי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נותרים איפוא על כנם. המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום כו' בחשוון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. F04	[ "ע\"א 1798/97" ]	4,082
8,971	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1798 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בקשה למתן ערובה אחרת בשם המערערת: עו"ד שחר בן-מאיר בשם המשיבה: עו"ד יוסף רוטמן החלטה על יסוד הסכמת בא-כח המשיבה, אני מורה כי סכום הערבון שנקבע בהודעת המזכיר הראשי מיום 19.3.97 יובטח כאמור בסעיף 6 לבקשת המערערת, לפיו לא תגבה המערערת את הסכום הנ"ל מן המשיבה עד לסיום הליכי הערעור. בכפוף לאמור לעיל פטורה המערערת מן החובה להפקיד ערבון בקופת בית המשפט. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ז (9.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. Q02	[ "ע\"א 97" ]	4,083
10,206	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1798/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב ה : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבה תוך עשרים ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 26.11.97, בשעה 11:30, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ה בתמוז התשנ"ז (30.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. A03 /דז/	[ "ע\"א 1798/97" ]	4,084
1,152	ב בית המשפט העליון ע"פ 5718/96 ע"פ 5729/96 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער : שמעון אלברט בוזגלו נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה הוגש הליך בשם המערער: בעצמו החלטה בשל תקלה מנהלית נפתחו שני תיקים פליליים 5718/96 ו5729/96- בגין אותו ערעור פלילי. אני מורה על מחיקת הערעור בתיק 5729/96. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96057290. P01	[ "ע\"פ 5718/96", "ע\"פ 5729/96" ]	4,085
1,153	ב בית המשפט העליון בש"פ 6073/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : אשרף בן סמיח עודה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.10.97 בב"ש 1785/97 שניתן על ידי כבוד השופט זועבי החלטה החלטתי בערר זה ניתנה במסגרת החלטתי מהיום בבש"פ 6039/97. ניתנה היום, י"ג בתשרי תשנ"ח (14.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060730. F01	[ "ש 1785/97" ]	4,086
15,595	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשג"ץ 4096/97 (בג"ץ 3960/97) בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין ה עותר : איציקסון מאיר נגד המשיב : שר המשפטים ערעור על החלטת הרשמת א' אפעל-גבאי בבג"ץ 3960/97 שניתנה ביום 29.6.97 בשם העותר: בעצמו החלטה העותר רשאי לסכם את טענותיו בכתב תוך 7 ימים בהיקף של 2 עמודים ברווח כפול, או להודיע תוך אותה תקופה שסכום טענותיו כלול בכתב הערעור. לאחר מכן יוחלט אם ועל מה יש צורך בתשובה. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 3960/97" ]	4,095
1,157	בבית המשפט העליון בירושלים ע"פ 97 / 259 בפני: כבוד השופט י' קדמי המבקש: בשתאווי סובחי נגד המשיב ה : מדינת ישראל הקדמת מועד דיון והכנת תסקיר קצין מבחן החלטה 1. לא מצאתי בנסיבות שפורטו על ידי ב"כ של המבקש בסיס למתן הוראה להקדמת הדיון בערעור, "על חשבונם" של נאשמים אחרים הממתינים בתור לדיון בערעוריהם. 2. שירות המבחן למבוגרים יתבקש להכין תסקיר לגבי המבקש לקראת הדיון בערעורו; ובאם ימצא זאת לנכון יצרף גם "תוכנית שיקום" עבורו. 3. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לשירות המבחן למבוגרים. תשומת הלב תוסב לכך כי המדובר בתיק ת.פ. 76/94 של בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתנה היום, ג' באדר א' התשנ"ז (10.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002590. H02 רכ	[ "ע\"פ 97" ]	4,099
8,998	בית המשפט העליון ע"פ 97 / 259 בפני: כבוד השופט י' קדמי המבקש : בשתאווי סובחי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע החלטה 1. לא מצאתי בנסיבות שפורטו על ידי ב"כ של המבקש בסיס למתן הוראה להקדמת הדיון בערעור, "על חשבונם" של נאשמים אחרים הממתינים בתור לדיון בערעוריהם. 2. שירות המבחן למבוגרים יתבקש להכין תסקיר לגבי המבקש לקראת הדיון בערעורו; ובאם ימצא זאת לנכון יצרף גם "תוכנית שיקום" עבורו. 3. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לשירות המבחן למבוגרים. תשומת הלב תוסב לכך כי המדובר בתיק ת.פ. 76/94 של בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתנה היום, ג' באדר א' התשנ"ז (10.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002590. H03	[ "ע\"פ 97" ]	4,100
30,802	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 259/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' אנגלרד המערער : בשתאווי סובחי נגד המשיב ה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.1.97 בת.פ. 76/94 שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: ב' באייר תשנ"ח (28.4.98) בשם המערער : עו"ד וופא זועבי פאהום בשם המשיב ה: עו"ד יהושע למברגר בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור פסק-דין השופט מ' חשין : המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. עונשו נגזר לארבע שנות מאסר בפועל ולשתי שנות מאסר על-תנאי. הערעור שלפנינו הוא גם על הכרעת-הדין גם על גזר-הדין. נסיבות העבירה היו אלו, שהמערער והמתלונן החלו רבים ביניהם, ומשנתלהטו הרוחות החל המערער תוקף את המתלונן בקרשים ובמוטות ברזל. תוך כדי הריב הצטרף לאותו מעמד בנו של המערער, עלי (להלן נכנה אותו - עלי), והאב ועלי תקפו את המתלונן, כל אחד מהם בדרכו. באותה קטטה ננעצה סכין באזור עצם הבריח השמאלית של המתלונן ובמקומות אחרים בגופו. בעקבות הפגיעות שנפגע הובהל המתלונן לבית-חולים - עקב איבוד דם מחמת קרע שנקרע אחד מוורידי הצוואר - נותח ואושפז לתקופה של שמונה-עשר יום. עיקר הדיון שלפנינו נסב על חבלות הסכין שהמתלונן נחבל בהן, ועורכת-דין זועבי-פאהום, באת-כוחו המלומדת של המערער, טענה את כל אשר ניתן להיטען, כדי לשכנענו כי אין לחייב את המערער באותן חבלות. לטענתה, היה זה הבן עלי - והוא בלבד - שנעץ את הסכין בגופו של המתלונן, ומכאן שהוא - הוא בלבד ולא המערער - חייב במעשי חבלה אלה. ואמנם, בית-משפט קמא נתקשה לקבוע כמימצא מי מבין השניים - האב או הבן - נעץ את הסכין בגופו של המתלונן. עם זאת, כך הוסיף בית-המשפט וקבע, "ניתן לקבוע, מעל לכל ספק, כי עלי והנאשם [המערער] פגעו ביחד במתלונן. בנסיבות כאלה אין זה חשוב מי ביצע את הדקירות באופן פיזי". פירוש: המערער ועלי היו מבצעים-בצוותא של כל מעשי החבלה, ומכאן שכל אחד מהם חייב בכל מעשי החבלה כולם. עורכת-דין זועבי-פאהום תוקפת מימצא זה. לטענתה, כל אחד מן השניים - האב והבן - חייב בגין מעשיו-שלו בלבד, ואין לפקוד את עוונו של הבן על האב. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שאין חולקים כי השניים לא נדברו ביניהם מלכתחילה לתקוף את המתלונן בצוותא-חדא. הכל מסכימים כי השותפים לקטטה היו, בתחילת האירוע, המערער והמתלונן, וכי עלי הצטרף כשותף פעיל לקטטה רק לאחר שהחלה. ואולם, משהצטרף לקטטה על צידו של המערער, עשה עצמו עלי - בעצם מעשי תקיפתו של המתלונן - שותף למעשי האב ומבצע-בצוותא עימו. השניים ראו איש את מעשי רעהו: עלי ראה את מעשי המערער בגופו של המתלונן, המערער ראה את עלי חובט במתלונן בסכין, ונתקיים בהם הפסוק (זו הפעם - לרעה): "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא ב). זה במקל וזה בסכין, השניים בצוותא-חדא חבלו במתלונן עד שכרע והובהל לבית-החולים. השותפות בין המערער לבין עלי היתה, אמנם, "שותפות ספונטנית", ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה היא עבריינים למבצעים-בצוותא. ראו והשוו: ע"פ 872/76 יוסף ישראל , פ"ד לא(3) 573, 581-580; ע"פ 418/77 ברדריאן , פ"ד לב(3) 3, 10. שותפות ספונטנית זו נוצרה שעה שהמערער ועלי הפליאו חבלותיהם במתלונן, בנסיבות בהן כל אחד מן השניים היה מודע למעשי האחר. מודעות זו של כל אחד מן השניים למעשי זולתו, שעה שהשניים פעלו למטרה אחת, עשתה אותם מבצעים בצוותא, וממילא נתחייב כל אחד מהם במעשי האחר. אשר לעונש: נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים. אכן, המערער הוא אדם בן חמישים ושתיים, ואין זה מקובל שאדם בגילו יעשה כמעשים שבגינם הורשע. ואולם משעשה - ייענש. אם כך ככלל, לא-כל-שכן בשים-לב לעברו, עבר שאינו קל והכולל עבירות מסוג העבירות נושא הדיון. אנו מחליטים לדחות את הערעור, הן על ההרשעה הן על גזר-הדין. ניתן היום, ב' באייר תשנ"ח (28.4.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002590. G04	[ "ע\"פ 259/97", "ע\"פ 872/76", "ע\"פ 418/77" ]	4,101
14,032	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5686/95 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר : טנג'י חיים נגד המשיבים : 1. ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי ושיכון 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. עיריית תל-אביב-יפו 5. מחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל 6. הנהלת מחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל 7. י.ג. מתאר ניהול ופיתוח בע"מ 8. תושבי יפו תוכנית שיווק יחידות דיור הודעה על מחיקת העתירה בשם העותר : עו"ד גיא גולדפרב בשם המשיבים 1-3, 5-6: עו"ד אורית קורן בשם משיבה 7: עו"ד משה רז כהן פסק-דין בהסכמת הצדדים, העתירה נמחקת. ניתן היום, ד' בחשוון התשנ"ח (4.11.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95056860. A07 /דז/	[ "בג\"ץ 5686/95" ]	4,103
16,956	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5686/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר: חיים טנג'י נ ג ד המשיבים: 1. ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי והשיכון 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. עיריית תל-אביב 5. מחוז תל-אביב 6. מנהלת מחוז תל-אביב של מינהל מקרקעי ישראל 7. י.ג. מתאר - ניהול ופיתוח בע"מ 8. תושבי יפו הרשומים לתוכנית שיווק דיון מקדמי בעתירה ה ח ל ט ה לבקשת בא-כוח העותר, ובהסכמה של באי-כח הצדדים, אני דוחה את הדיון בעתירה שנקבע ליום 29.6.97. המזכירות תקבע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 4.11.97. ניתנה היום, י"ח בסיון תשנ"ז (23.6.97). ש ו פ ט	[ "בג\"ץ 5686/95" ]	4,104
1,159	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש -קצין מטה לענייני פנים צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להמנע מהריסת המבנה של העותר. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. נית ן היום, יט בתמוז התשנ"ז (24.7.1997). שמריהו כהן מזכיר ראשי 97045770. L02	[ "בג\"ץ 4577/97" ]	4,105
7,483	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש -קצין מטה לענייני פנים בקשה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יגיש תגובתו בכתב ויוזמן לדיון. צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, יט בתמוז התשנ"ז (24.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. L01 240	[ "בג\"ץ 4577/97" ]	4,106
45,040	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4577/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש -קצין מטה לענייני פנים בקשה לדחית מועד דיון בשם העותר: עו"ד פואד סולטאני החלטה בפני בקשה לדחיית מועד דיון הקבוע ליום 17.1.99, בשל כך שמדובר ביום חג. הדיון ידחה ויתקיים ביום 31.1.99 בשעה 09:00. המזכירות תודיע החלטה זו טלפונית לצדדים. ניתנה היום, כ"ה בטבת תשנ"ט (13.1.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. P03	[ "בג\"ץ 4577/97" ]	4,107
50,416	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון - קצין מטה לענייני פנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד בשבט תשנ"ט (31.1.99) בשם העותר : עו"ד פואד סולטאני בשם המשיב : עו"ד ענר הלמן ה ח ל ט ה בתמיכה לטענת האפליה הצביע בא-כוח העותר על כך שבין ביתו של העותר לבין הכביש מצוי בית נוסף, שהוא אף גדול מביתו של העותר. אף לבית זה, טען, לא ניתן היתר בנייה, אך נגדו לא נקט המשיב בהליכים שמטרתם להביא להריסתו. הבית עליו מדובר אכן נראה בתצלום האוירי מש2/. טענה זו היה על בא-כוח העותר לכלול בעתירתו. אף שחדל מעשות כן, ועל-פי פנייתנו, הסכים בא-כוח המדינה לבדוק את הטענה לגופה. בנסיבות אלו הננו מחליטים לדחות את הדיון בעתירה לעוד כחודש ימים. לקראת מועד הדיון יגיש בא-כוח המדינה הודעה משלימה. ניתנה היום, י"ד בשבט תשנ"ט (31.1.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. F04	[ "בג\"ץ 4577/97" ]	4,108
65,837	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט ע' ר' זועבי העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש - קצין מטה לענייני פנים הודעה ובקשה מטעם הצדדים בשם העותר: עו"ד פואד סולטאני בשם המשיב: עו"ד ענר הלמן פסק-דין בהסכמת הצדדים, העתירה נדחית. רשמנו לפנינו הודעת ב"כ המשיב, כי המבנה נשוא העתירה לא ייהרס לפני ה1.12.99-. ניתן היום, י"ג באדר התשנ"ט (1.3.99). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. A05 /דז/	[ "בג\"ץ 4577/97" ]	4,109
1,161	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 3207 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער : פדר אברהם נגד המשיב : מנהל מס שבח מקרקעין בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: עו"ד דוד בורשטיין החלטה עיון בתיק מעלה, כי הערבות הבנקאית שהופקדה בבית המשפט הוחזרה למערער לשם תיקון, וזאת עוד בשנת 1993. קיים בתיק אישור מסירה המתייחס להודעה בדבר הצורך בתיקון הערבות מיום 5.12.93. בתאריך 2.11.95 נרשם הערעור לדחייה על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, לאחר שלא הוגשה ערבות מתוקנת. ככל הנראה, לא נמסרה ההחלטה מיום 2.11.95 לבא-כח המערער אלא ביום 20.2.97. המערער מעונין להגיש עתה את הערבות הבנקאית המתוקנת, וטענתו היא כי בשנת 1993, עת הוחזרה הערבות הבנקאית לשם תיקון, לא נתקבלה הערבות במשרדו ולכן לא ידע על הצורך לתקנה אלא בתחילת שנה זו, עם היוודע דבר ההחלטה על-פי תקנה 431 הנ"ל. מתבקשת עמדת בא-כח המשיב בדבר האפשרות להפקיד את הערבות הבנקאית המתוקנת עתה. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93032070. Q01	[ "ע\"א 93" ]	4,110
1,497	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3207/93 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערער: פדר אברהם נ ג ד המשיב: מנהל מס שבח מקרקעין ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 29.4.93 בתיק 1550/92 שניתן על ידי כבוד השופט הומינר תאריך הישיבה: י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97) בשם המערער: עו"ד ד' בורשטיין בשם המשיב: עו"ד עמנואל לינדר פסק - דין השופט י' אנגלרד: השאלה המתעוררת בערעור זה נוגעת לפרשנותה של הוראת תקנה 12(ב) לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה1974- (להלן: תקנות מס רכישה). 1. מעשה באדם שנכנס לישראל בחודש נובמבר 1975 בתור תושב ארעי, מכוח אשרה מסוג א1/ (עולה בכוח), כמשמעותה בסעיף 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-. אשרה זו מכוונת למי שזכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה לפי חוק השבות, ורוצה לשהות עד שלוש שנים בישראל, כדי לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה. ככל הנראה, נסיונו של המערער לא עלה יפה, משום שבחודש אוגוסט 1978 הוא שב לגרמניה. למעט מספר ביקורים בישראל, המערער שהה בגרמניה עד לחודש אוגוסט 1991, עת נכנס לישראל כעולה. מספר חודשים לפני עלייתו לישראל, בחודש מרס 1991, המערער רכש דירה בישראל. הוא הגיש בקשה לפטור מתשלום מס רכישה בשל היותו עולה. בקשתו נדחתה, וכן נדחה הערר שלו בפני וועדת הערר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי יוה"ר, השופט א' הומינר. מכאן הערעור שבפנינו. 2. תקנה 12 לתקנות מס רכישה קבעה לגבי ענייננו במועד הרלבנטי, שהוא עת רכישת הדירה, בזו הלשון: 12.(א)(1) בתקנה זו, "עולה" - מי שנכנס לישראל אחרי יום ד' באדר התשכ"ג (28 בפברואר 1963) ובידו אחת מאלה: (א) אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות, התש"י1950- (להלן - חוק השבות); (ב) תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות; (ג) אשרה או רשיון לישיבת ארעי מסוג א1 (עולה בכח) לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-; (2) שר האוצר רשאי לקבוע סוגי בני-אדם שדינם כדין עולה. (ב) מכירת זכות במקרקעין לעולה תהא חייבת במס רכישה בשיעור של 0.5% ובלבד שרכש אותה העולה תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל, כאמור בתקנת משנה (א), לראשונה, ומסתיימת חמש שנים לאחר כניסתו כאמור ובלבד שלא תובא במנין חמש השנים תקופת שירותו בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, התשי"ט1959- [נוסח משולב]; החיוב במס רכישה לפי תקנת משנה זו יחול רק על מכירת זכות במקרקעין מאלה: (1) דירת מגורים, או דירה המשמשת למגורים ולעסק כאחד, על מנת שתשמש למגורי העולה או למגוריו ולעסקו כאחד; ... (ד) חיוב במס רכישה לפי תקנה זו לא יינתן לעולה אלא פעם אחת לגבי דירה ופעם אחת לגבי בית עסק; לענין זה חיוב במס רכישה לפי תקנה זו שניתן לגבי קרקע פנויה לצורך הקמת דירה או בית עסק, דינו כחיוב במס רכישה לפי תקנה זו שניתן לגבי דירה או בית עסק, לפי הענין. ... לכאורה, שלילת הפטור בנסיבות המקרה הנידון עולה בבירור מפשט לשון ההוראה שבתקנה 12(ב): המערער רכש את הדירה למגוריו במועד שהוא זמן רב לאחר התקופה שהסתיימה בתום חמש שנים לאחר כניסתו לישראל לראשונה. ביתר דיוק, רכישת הדירה בשנת 1991 באה כשש עשרה שנה לאחר כניסתו לראשונה לישראל. ואמנם, נימוק זה שימש יסוד להחלטתה של וועדת הערר במקרה זה, וכן להחלטות דומות של וועדות ערר: עמ"ש 20/91 רפקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין , מסים ו3/ (1992), בעמ' ה211-; ע.ש. 98/84 קורנבליט נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פד"א יב 331. 3. אומר מיד כי המסקנה השלילית, העולה מן הפרשנות המילולית, אינה מניחה את הדעת אם נשווה לנגד עינינו את תכלית ההוראה. כפי שוועדת הערר מציינת בפרשת קורנבליט הנזכרת ( שם , בעמ' 332), אין ספק כי מתקין התקנות "התכוון לעידוד עלייה ולהושטת תמריץ לעולים בכוח". לאור כוונה זו, מדוע ייגרע חלקו של עולה, ששהה לפני כן אי-פעם כתושב ארעי בישראל, מעולה שזה לו הפעם הראשונה שהוא נכנס ארצה? שניהם זקוקים וראויים לעידוד במידה שווה. כי מדוע "ייענש" הראשון על כך שבחן בעבר (הרחוק) את האפשרות להשתקע בישראל ונמצא כי השעה עדיין לא יפה לכך? עם זאת, מובנת גם התכלית של ההגבלה בזמן לפטור הניתן לחלק בלבד של האוכלוסיה. עם חלוף הזמן, העולה שהשתקע בארץ נקלט בתוך המרקם החברתי, והצורך במתן זכויות יתר הולך ופוחת. יש לזכור כי במתן פטורים לחלק מן התושבים, יש משום פגיעה בעקרון השוויון. נמצא, כי עם חלוף הזמן גם הצידוק להפלייה לטובה של עולים הולך ופוחת. יצוין, כי התקופה של קיום הפטור הוארכה בשנת 1994, והוא כיום שבע שנים. 4. ידוע העקרון הפרשני שיש להעדיף פרשנות של לשון חקיקה המגשימה באופן המלא ביותר את תכליתה של החקיקה: א' ברק, פרשנות במשפט (ירושלים תשנ"ג) 85. ואמנם, ב"כ המערער הציע פרשנות תכליתית של ההוראה הנידונה, השונה מן הפרשנות "המילולית" הנזכרת, ואשר מצליחה לשמור על הפטור בנסיבות המקרה הנידון. הצעתו היא כי נפרש את תקופת חמש השנים בדרך של זמנים מצטברים של שהייה בפועל בישראל על פי אשרה מסוג א1/. אם נקבל פרשנות זו, המערער זכאי לפטור, משום שבזמנו שהה בישראל כשלוש שנים בלבד (1975 1978-). התוצאה היא, איפוא, כי עם עלייתו לישראל בשנת 1991 עמדו לרשותו עוד כשנתיים ימים כדי ליהנות מן הפטור. ב"כ המערער הסתמך בפרשנותו על הטענה כי אשרה של תושב ארעי יכולה להינתן רק לשלוש שנים (תקנה 6(א) בשילוב עם תקנה 10(א)(1) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-). טענתו היא כי הפרשנות ("המילולית") הקושרת את תקופת הפטור לרצף הזמן ממועד הכניסה הראשונה, גורמת להפלייה בין תושב ארעי לבין בעל תעודת עולה, משום שרק האחרון יכול ליהנות מפטור למשך כל התקופה. כי הרי על התושב הארעי לעזוב את המדינה עם פקיעת האשרה בתום שלוש השנים. טענה זו נסתרה על ידי ב"כ המשיב בשני נימוקים. ראשית, קיימת אפשרות להאריך את האשרה של תושב ארעי לעוד שנתיים, מכוח ס' 3(3) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-; שנית, אין כל מניעה כי תושב ארעי יאריך את שהותו באמצעות קבלת אשרה לישיבת קבע. נראה כי הצדק עם ב"כ המשיב: אין כאן אפלייה בין תושב ארעי לבין בעל תעודת עולה או תושב קבע, משום שהראשון יכול, מלבד אפשרות ההארכה, להחליף בכל עת את מעמדו למעמדם של האחרונים. נראה כי זוהי גם תכליתו של מעמדו. 5. גם מבחינה עניינית קשה לקבל את הפרשנות המוצעת של רצף השהייה בישראל. ההוראה מעמידה במרכז את המבחן של הכניסה לישראל: שנה לפני שנכנס לישראל לראשונה וחמש (כיום: שבע) שנים לאחר כניסתו זו. אין כל רמז כי יש יסוד של שהייה פיסית במירוץ התקופה. נהפוך הוא: השנה לפני הכניסה היא במפורש מכוונת לשהייה מחוץ לגבולות המדינה. הרעיון כי כל שהייה בחוץ לארץ מפסיקה את מירוץ הזמן במסגרת התקופה הקובעת אינו נראה לא מעשי ולא סביר לאור תכלית החיקוק, ולכן צדקה וועדת הערר בדחייתו. 6. בדיון לפנינו עלתה דרך פרשנות תכליתית אחרת לפיה יש להכיר, בנסיבות המקרה, בפטור לטובת המערער. הפרשנות יוצאת מן הדיבור "...ובלבד שרכש אותה העולה תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל, כאמור בתקנת משנה (א), לראשונה, ומסתיימת חמש [כיום שבע] שנים לאחר כניסתו כאמור...". הכוונה בכניסתו לישראל הראשונה של עולה, במובן תקנות מס רכישה, היא לכניסה על פי אשרה או רשיון לישיבת ארעי מסוג א1 (עולה בכוח) לתקנות הכניסה לישראל. אפשר לפרש את ההוראה הזאת כמכוונת לתקופת הזמן הנשענת על אשרה או ישיבת ארעי ספציפית . כלומר, כל עוד שהייתו של אדם בישראל מבוססת על אשרה נתונה, מועד הכניסה על פיה הוא הקובע לגבי מירוץ התקופה. אולם, כאשר האשרה או הרשיון פג תוקפו, כניסתו החדשה של העולה נסמכת בהכרח על היתר כניסה חדש. במקרה זה, שב ומתחדש מירוץ התקופה למתן הפטור ממס רכישה. לפי פרשנות זו, המערער, שתוקפה של אשרתו הראשונה פג בשנת 1978, זכאי למתן הפטור, משום שכניסתו השנייה בשנת 1991 היא על יסוד אשרה אחרת. כניסה זו היא כעת "כניסתו לישראל לראשונה" במובן תקנות מס רכישה. 7. פרשנות זו תואמת את תכלית החיקוק שהיא עידוד העלייה והושטת עזרה לעולים. כניסתו המחודשת של העולה בכוח היא בבחינת נסיון מחודש להשתקע בישראל, ומכאן כי יש צידוק להעניק לו את הפטור. יש לזכור, כי לפי תקנה 12(ד) לתקנות מס רכישה, הפטור לא יינתן לעולה אלא פעם אחת לגבי דירה. אין, איפוא, חשש כי העולה יוכל לנצל לרעה את זכות היתר במטרה לקבל פטורים למספר דירות על ידי נסיונות חוזרים לעלות לישראל. נקודת הכובד בפרשנות זו אינה פורמלית גרידא; היא מצויה בנסיבה שהאדם המבקש את הפטור הוא בבחינת "עולה בכוח" , דהיינו, אדם הרוצה לשהות בישראל כדי לבדוק את האפשרות ואת התנאים להשתקעות בישראל כעולה (תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל). כל עוד נסיון ספציפי זה נמשך, גם מירוץ התקופה של הפטור נמשך. נמצא, כי אם אדם זה הופך את מעמדו מתושב ארעי לתושב קבוע או לעולה, שינוי המעמד אינו משפיע על מירוץ התקופה. המועד הקובע במקרה זה הוא עדיין זמן כניסתו לישראל לראשונה במסגרת נסיון השתקעות קונקרטי זה . העולה מן האמור, שרק הסיום המוחלט של האשרה לישיבת ארעי, עזיבתו את ישראל והשתקעותו במדינה מחוץ לישראל מסיימים את מירוץ התקופה הנידונה (השווה תקנות 10(א)(1), 10(ב), ו11-א לתקנות הכניסה לישראל). 8. שאלה אחרת היא, מה דינו של אדם שנכנס לישראל על פי אשרת עולה או מקבל תעודת עולה? האם גם לגביו קיימת אפשרות כי תינתן לו הזדמנות נוספת לניצול הפטור? דומה, כי לאחר עלייתו של אדם לישראל על פי חוק השבות, תש"י1950-, דינו ככל אזרח ישראל. אך שאלה זו לא התעוררה במקרה שלפנינו, ואין עלינו להכריע בה סופית. 9. בעת הדיון העלה ב"כ המשיב טענה נגד הפרשנות הזאת בהסתמכו על ההודעה על קביעת עולה לענין תקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה1975-, שניתנה על ידי שר האוצר בתוקף סמכותו לפי תקנה 12(א)(2) לתקנות מס רכישה. לפי הודעה זו יראו כעולה גם מי שנכנס בשנית לישראל אם בעת שהותו לראשונה בישראל שהה בה לצורך שירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון, או למטרות לימודים, או שהיה "מרצה אורח" או "מומחה חוץ". מכאן - כך הטענה - כי שר האוצר הבין את הוראת תקנה 12(ב) לתקנות מס רכישה על פי הפרשנות המילולית. כי אחרת, מה הטעם לקבוע הוראות לגבי הכניסה השנייה המתייחסות לטיב השהות הראשונה. טענה זו אינה נראית לי ממספר טעמים. ראשית, אין פרשנותו של שר האוצר את התקנות מחייבת את בית המשפט; שנית, ייתכן כי שר האוצר קבע את מה שקבע לשם הסרת ספקות; ושלישית, וזה העיקר, אין חפיפה מלאה בין תחום התחולה של הוראת התקנה הנידונה (לפי פרשנותנו) לבין תחום התחולה של הוראת ההודעה. כלומר, אפשר גם אפשר כי אנשים מסוימים ייהנו מפטור אך ורק לפי הודעת שר האוצר, אך לא לפי תקנה 12(ב) הנזכרת. ניטול לדוגמה את המקרה של תלמיד ששהה בזמנו חמש שנים בישראל לצורך לימודים, עזב את הארץ לזמן קצר כדי לשוב לישראל באשרת עולה. אדם זה לא ייהנה מן הפטור לפי תקנה 12(ב), אף לא לפי פרשנותנו התכליתית, משום שהסתיימה תקופת הפטור; הוא כן ייהנה ממנו לפי ההודעה הנזכרת של שר האוצר. 10. סוף דבר: אני מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער בפטור על פי תקנות מס הרכישה. ש ו פ ט השופט י' טירקל: 1. לפי תקנה 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), תשל"ה1974- (להלן - "התקנות") זכאי "עולה", כהגדרתו בתקנות, לשלם מס רכישה מופחת בגין רכישת זכות במקרקעין (להלן - "המקרקעין"), בשיעור של 0.5% (להלן - "המס המופחת"). לפי התקנות, כנוסחן בתקופה הנדונה, עומדת הזכות לעולה שרכש את המקרקעין "תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל - - - לראשונה , ומסתיימת חמש שנים לאחר כניסתו כאמור ". האם רואים כל כניסה של "עולה" לישראל, שנכנס ויצא ממנה יותר מפעם אחת, ככניסה חדשה, שעל פיה מונים את התקופה המזכה אותו בתשלום מס מופחת, או שמונים את התקופה לפי יום כניסתו הראשונה? ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג1963-, שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (להלן - "ועדת הערר"), סברה שמונים את התקופה לפי יום הכניסה הראשונה. אף אני סבור כמותה. 2. המערער נכנס לישראל בתור תושב ארעי בחודש נובמבר 1975 ויצא לחו"ל בחודש ספטמבר 1978. למעט ביקורים מספר שהה בחו"ל עד חודש אוגוסט 1991, שאז נכנס לישראל כעולה. בחודש מרס 1991, חודשים ספורים לפני עלייתו, רכש דירה בישראל. המשיב דחה את בקשתו לשלם מס מופחת וכאמור דחתה ועדת הערר את עררו. הטעם לכך היה שכניסתו הראשונה של המערער לישראל היתה, כאמור, בחודש נובמבר 1975, ואילו הדירה נרכשה בחודש מרס 1991, דהיינו, אחרי שחלפה תקופה של יותר מחמש עשרה שנים. מכאן ערעורו של המערער. 3. וזו לשונה של תקנה 12 לתקנות, כנוסחה אז (בהשמטת פיסקות שאינן צריכות לענייננו): "12.(א) (1) בתקנה זו, 'עולה' - מי שנכנס לישראל אחרי יום ד' באדר התשכ"ג (28 בפברואר 1963) ובידו אחת מאלה: (א) אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות, התש"י1950- (להלן - חוק השבות); (ב) תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות; (ג) אשרה או רשיון לישיבת ארעי מסוג א1 (עולה בכח) לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-; (2) שר האוצר רשאי לקבוע סוגי בני-אדם שדינם כדין עולה. (ב) מכירת זכות במקרקעין לעולה תהא חייבת במס רכישה בשיעור של 0.5%, ובלבד שרכש אותה העולה תוך תקופת המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל, כאמור בתקנת משנה (א), לראשונה, ומסתיימת חמש שנים לאחר כניסתו כאמור ובלבד שלא תובא במנין חמש השנים תקופת שירותו בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט1959- [נוסח משולב]; החיוב במס רכישה לפי תקנה משנה זו יחול רק על מכירת זכות במקרקעין מאלה: (1) דירת מגורים, או דירה המשמשת למגורים ולעסק כאחד, על מנת שתשמש למגורי העולה או למגוריו ולעסקו כאחד; - - - (ד) חיוב במס רכישה לפי תקנה זו לא יינתן לעולה אלא פעם אחת לגבי דירה...". ראוי לציין כי בינתיים תוקנה התקנה כך שהתקופה הכוללת הנקובה בפיסקה (ב) הוארכה משש שנים לשמונה שנים. על המקרים הנוספים שעליהם החיל שר האוצר את התקנה, מכוח סמכותו לפי פיסקה (א)(2) לתקנה, אעמוד להלן. 4. בשני פסקי דין של ועדות ערר, שבהם נדונה השאלה שהוצגה למעלה, סברו הועדות כי התקופה המזכה את ה"עולה" בתשלום מס מופחת (שבעבר היתה פטור מלא מתשלום) נקבעת לפי יום כניסתו הראשונה לישראל, פשוטו כמשמעו, וכי אין למנות את התקופה מן היום של כניסה נוספת, מאוחרת יותר. בע"ש 98/84 קורנבליט נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פד"א יב 331, קבעה הועדה (בראשותו של כב' השופט (כתארו אז) י' שילה): "אין ספק כי המחוקק בתקנה 12 של התקנות הנ"ל התכוון לעידוד עלייה ולהושטת תמריץ לעולים בכח ונראה לנו כי תקופה של שש שנים תמימות אשר אותה קובע המחוקק - - - הינה תקופה ארוכה דייה בכדי לאפשר לכל עולה או עולה בכח לשקול מתוך יישוב הדעת איזה דירת מגורים מן הרצוי לו לרכוש. נראה לנו כי אנחנו נעשה פלסתר את דברי המחוקק אם נוסיף ארכה לתקופה שקבע המחוקק, ארכה שאינה משתמעת מלשונו הברורה של החוק . אילו המחוקק היה רוצה באפשרות שבנסיבות מסוימות תוענק ארכה נוספת היה מגלה את דעתו בדבר וקובע גם מי יכול להעניק אשרה" (הכוונה, כנראה, ל"ארכה". שם , בעמ' 332; ההדגשות שלי - י.ט.). במקרה נוסף שבו נדרשה ועדת ערר לדיון בסוגיה, בעמ"ש 20/91 רפקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין , מסים ו3/ (1992), בעמ' ה211-, קבעה הועדה (בראשותו של כב' השופט (בדימ.) מ' שלגי): "ברור אם כן שבחישוב התקופה מביאים בחשבון רק את מועד כניסת העולה לראשונה ארצה. עלה וירד, וחזר ועלה ורכש דירה - המנין מתחיל מיום עלייתו הראשונה ולא השניה, אף על פי שגם בעלייתו בשנית נכנס ארצה על פי אשרה כראשונה ". ( שם , שם; ההדגשה הראשונה במקור; ההדגשות האחרות שלי - י.ט.) 5. גישה דומה עולה מפסק הדין בע"א 172/72 אדולף פולק נ' פקיד השומה, גוש דן , פ"ד כו (2) 724, מפי השופט א' ויתקון, שבו נדונה פרשנותו של סעיף 9(16) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], לפיו הוענק לעולים פטור ממס הכנסה, שהוגבל אף הוא למשך תקופה מסוימת מיום העליה ורק "בפעם הראשונה שנעשה לעולה" (אגב, סעיף זה בוטל בתשנ"ו). בפסק הדין נדחה הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (מפי השופט ש' אשר). בפיו של המערער באותו עניין היו טענות דומות לטענותיו של המערער שלפנינו ועליהן נאמר שם: "ברור שבחוקקו את הסעיף התכוון המחוקק להעניק הקלות ממס לעולים 'חדשים' בלבד. מכאן, שבדברו על עולה שנכנס לישראל ביום 1.4.67 או לאחר-מכן, דיבר על עולה, שכניסתו זו היא היא שבעקבותיה נעשה לעולה (או לעולה-כוח שבידו רשיון לישיבת ארעי). לא ייתכן שכל כניסה שלאחר אותו תאריך , ולו אך כניסה לאחר נסיעה קצרה לחוץ-לארץ, מזכה את החוזר להקלות . פירוש כזה אין הדעת סובלתו . - - - נוסח ההוראה אינו כליל השלמות, אך אין גם לומר שהוא מחייב תוצאה מופרכת כזאת. כדי למנוע אותה תוצאה, אין אנו נזקקים למלים שבאותו סעיף: 'לא יינתן (הפטור) אלא בפעם הראשונה שנעשה לעולה'. סייג זה מתייחס להזדמנות הראשונה שבה ראוי העולה לפטור ". ( שם , בעמ' 726; ההדגשות שלי - י.ט.). השופט ויתקון הסכים כי "עם זאת ברור שלא כל כניסה קודמת פוסלת" את העולה מלממש את זכותו תוך הבהרה כי: "הכניסה הקודמת הפוסלת, צריך שתהיה כניסתו של אדם כעולה, משמע, לפי ההגדרה, כאדם שבידו אשרת עולה או תעודת עולה או כאדם הזכאי לאשרה או לתעודה כאמור ובידו אשרה או רשיון לישיבת ארעי". ( שם , שם). 6. גם סקירת התיקונים שהוכנסו בתקנה 12 לתקנות, לפני קביעת הנוסח החל על המקרה שלפנינו ואחריו, מאלפת. כך גם המקרים הנוספים שעליהם החיל שר האוצר את התקנה. בכולם באה המדינה להיטיב עם קבוצות נוספות של עולים. כפי שראינו נאמר בתקנה 12 (ב) כי בתקופה המזכה בתשלום מס מופחת "לא תובא במנין חמש השנים תקופת שירותו בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט1959- [נוסח משולב]". מלים אלה לא היו בנוסח המקורי של התקנה והוספו בתיקון משנת תשל"ו. הארכת התקופה המזכה לשמונה שנים, שאף היא באה להיטיב עם העולים, נעשתה בתיקון משנת תשנ"ה. בשנת תשנ"ב עשה שר האוצר שימוש בסמכותו והורה שיראו כעולה לעניין תקנה 12 לתקנות "גם מי שנכנס בשנית לישראל, אם שוכנע המנהל כי בעת שהותו לראשונה בישראל נתקיימו כל אלה - - - הוא שהה בישראל לצורך שירות סדיר או לפי חוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשמ"ו1986-, או למטרת לימודים, או שהיה 'מרצה אורח' או 'מומחה חוץ' - - -". עינינו הרואות כי מחוקק המשנה היה קשוב לצורכי הקליטה של העולים ומעת לעת הוסיף והיטיב עמם. 7. סבורני שדרך הפרשנות שהנחתה את בתי המשפט במקרים שהוזכרו לעיל, לפיה יש לייחס למילה "לראשונה" את משמעותה הפשוטה ו"הטבעית" - הן לפי פרשנותה המילולית והן לפי תכליתם של דברי החקיקה - היא הדרך הראויה ללכת בה גם במקרה הנדון. (עיין בסקירת פרשנותה של תקנה 12 לתקנות בספרו של המלומד פרופ' י' הדרי מס שבח מקרקעין (תשנ"ה, כרך ג) 423-422, המאזכר את פסק דינה של ועדת הערר בעניין שלפנינו, תוך תמיכה בפרשנותה. עיין גם ה' רוסטוביץ מס שבח מקרקעין (מהדורה רביעית, תשנ"ג) 584-583). דומה שגם יחסו של מחוקק המשנה, כאמור לעיל, מצדיק הימנעות מהרחבת תחולתה של התקנה בדרך הפרשנות המוצעת. לא למותר להוסיף כאן מספרו של פרופ' א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (תשנ"ג, כרך שני) 279, על "לשון ותכלית - סדר העדיפות בתהליך הפרשני": "פרשנות החקיקה מבוססת על לשון החוק ועל תכליתו. כל אחד משני המרכיבים הללו חיוני הוא לתהליך הפרשני. ללא לשון, אין התכלית פועלת, שכן אין לה עיגון נורמטיבי. ללא תכלית, אין ללשון פועל נורמטיבי, שכן אין לה משמעות נורמטיבית. שני המרכיבים גם יחד הם בעלי חשיבות, ואין לקיים פרשנות בלא אחד מהם. תכלית החוק ולשונו הם כלים שלובים. - - - - - - יש לתת לתהליך הפרשני לזרום, ולהתגבש רק לאחר שכל מרכיביו מוצו עד תום. התהליך הפרשני אינו מסתיים כל עוד לא מושג האיזון בין הלשון לבין התכלית. נקודות ההתחלה יכולות להיות שונות. נקודת הסיום היא אחת". ( שם , 280-279). ציינתי למעלה מהי "נקודת הסיום" בעיני. אוסיף כאן שאין בפרשנות המילולית, הנצמדת לכתוב, במקרה הנדון, כדי להביא לתוצאה אבסורדית המצדיקה פרשנות אחרת (עיין ברק, שם , בעמ' 280 ואילך). אכן, יש מקרים שבהם יפה לו לבית המשפט "להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית" (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי , פ"ד לה (2) 141, 145), אך יש מקרים שבהם יפה לו להישאר "אסור" במוסרותיהן. 8. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: במחלוקת שנפלה בין חברי, השופט אנגלרד לבין חברי, השופט טירקל, דעתי כדעתו של השופט טירקל. אנמק בקצרה עמדתי זו. 1. שאלת המפתח הינה, מהי התכלית המונחת ביסוד תקנה 12(ב) לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה1974- (להלן - תקנות מס רכישה). חברי השופט אנגלרד מציין, כי התכלית המונחת ביסוד ההוראה הינה "עידוד העלייה והושטת עזרה לעולים". חברי אינו מציין כיצד הגיע לניסוח כה רחב של התכלית. לדעתי, זהו ניסוח רחב מדי. אילו זאת היתה התכלית המונחת ביסוד תקנה 12 לתקנות מס רכישה, לא היתה חקיקת המשנה מגבילה את הסדריה המטיבים עם העולים אך לתקופה "המתחילה שנה אחת לפני שנכנס [העולה] לישראל... לראשונה ומסתיימת שבע שנים לאחר כניסתו" (תקנה 12(ב)). אכן, לדעתי התכלית המונחת ביסוד תקנה 12(ב) לתקנות מס רכישה היא מוגבלת מזו המוצעת על ידי חברי. התכלית הינה לסייע לעולה - כמשמעות ביטוי זה בתקנות מס רכישה - בצעדיו הראשונים במדינתו החדשה. התכלית אינה לסייע לכל עולה בכל עת. התכלית הינה לסייע בידי העולה "הטרי", שזו לו "הפגישה" הראשונה עם הארץ החדשה. התכלית אינה לסייע בידי אותו עולה "ישן" שעלה לישראל בעבר, אך עזב אותה וכעת הוא שב אליה. התכלית הינה לסייע לעולה "בפועל" שבא לישראל, השתקע בה, ולא עזב אותה במשך מספר שנים. התכלית אינה לסייע לעולה שטרם גיבש דעתו והוא בא לישראל ויוצא ממנה וחוזר אליה. כמובן, יפה היתה עושה המדינה אילו העניקה תמיכה גם לעולה "ישן" זה. אך האמצעים הם מוגבלים. ההחלטה נפלה לסייע רק לעולים "הטריים", עם בואם הראשוני לישראל. באותו אופן ניתן היה לומר כי ראוי היה שהמדינה תעניק ההטבות במס רכישה גם למי ששוהה בישראל למעלה משבע שנים. "עידוד העליה והושטת עזרה לעולים" תומכת כמובן בפתרון זה. אך החקיקה הגבילה עצמה בהיקף הסיוע, שכן האמצעים העומדים לרשות המדינה מוגבלים הם. 2. כיצד הגעתי למסקנה כי התכלית המונחת ביסוד תקנה 12(ב) לתקנות הרכישה מוגבלת היא? מהו הבסיס לתפיסתי כי תכלית זו אינה התכלית הכללית של "עידוד העליה והושטת עזרה לעולים"? לא הובאו בפני - כשם שלא הובאו בפני חברי - נתונים על כוונת מתקין התקנה. כוונתו (הסובייקטיבית) אינה ידועה לי. גם הנחות (אובייקטיביות) באשר לתכלית (האובייקטיבית) המונחת ביסוד חקיקה מסוג ומטיב החקיקה שלפנינו אינן מועילות במקרה שלפנינו. עם זאת, עומדים לרשותי שלושה מקורות מהן אני למד על התכלית (המוגבלת) של סיוע לעולה "הטרי" בצעדיו הראשונים. המקור הראשון הוא לשון התקנה. חזקה היא כי תכלית החקיקה היא זו העולה מלשונה הטבעית והרגילה (ראה ברק, פרשנות במשפט 587 (כרך שני, 1993)). ההנחה הינה, כי בניסוח דבר החקיקה ננקטו הכללים הרגילים והמקובלים לקיום קומוניקציה בין יוצר הטקסט לבין קורא הטקסט. במקרה שלפנינו, ההנחה הינה כי התכלית העולה מ"פשט לשון" - כביטויו של חברי, השופט אנגלרד - היא התכלית המונחת ביסוד החקיקה. כמובן, חזקה זו ניתנת לסתירה מקום שמקורות אמינים שונים מלמדים על תכלית אחרת. בעניין שלפנינו, מקורות שכאלה אינם בנמצא. המקור השני הוא ההיסטוריה החקיקתית. כפי שהראה חברי, לתקנה 12(ב) לתקנות מס רכישה היסטוריה ארוכה של שינויים. כל אלה מצביעים על הרצון לסייע לעולים בגזרה המצומצמת של צעדיהם הראשונים כעולים "טריים". היסטוריה חקיקתית זו אינה מתיישבת עם התכלית הרחבה עליה עומד חברי, השופט אנגלרד. המקור השלישי הוא ערכי היסוד של השיטה. אחד מערכי יסוד אלה הוא השיוויון. גישתו של חברי עשויה ליצור הפליה בין עולה לפי חוק השבות (סעיפים 2 ו3- לחוק השבות, התש"י1950-) לבין מי שבא לישראל על פי תקנות הכניסה לישראל (תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-) עולה לפי חוק השבות עולה אך פעם אחת. אין לגביו עליה ראשונה, שניה או שלישית. עולה כזה מפסיד את הסיוע הניתן לו בתקנה 12(ב) בחלוף שבע שנים מאז שקיבל מעמד של עולה. לעומתו, מי שנכנס לישראל על פי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, כל כניסה - לשיטת חברי - היא מבחינתו "עליה" חדשה, המתחילה את מרוץ תקופת ההטבה מחדש. אינני סבור שעלינו להניח כי תכלית החקיקה היתה ליצור הפליה שכזו. המשקל המצטבר של שלושת מקורות אלה מכריע, לדעתי, את הכף. 3. בהעמידי לנגד עיני את התכלית (המוגבלת) של סיוע לעולה ה"טרי" בצעדיו הראשונים, מתבקשת המסקנה כי לדיבור "לראשונה" בתקנה 12(ב) לתקנות הרכישה, ינתן המובן הטבעי והרגיל שלו. מובן טבעי ורגיל זה הוא המובן שנותן לו חברי, השופט טירקל. הוא מתמקד בכניסה הראשונה של העולה, בהיותו "חדש" בארץ. הוא מתמקם בכניסה הראשונה ולא באשרה האחרונה. ה נ ש י א הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. ניתן היום, ב' בטבת תשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן, מזכיר ראשי 93032070. Q 05	[ "ע\"א 3207/93", "עמ\"ש 20/91", "ש. 98/84", "ש 98/84", "ש 20/91", "בע\"א 172/72", "ע\"א 453/80" ]	4,111

108,458

ב בית המשפט העליון ע"א 7495/96 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערערים : 1. עזרא יום טוב 2. אפרים יום טוב 3. שרה יום טוב נגד המשיבים : 1. עדי נגר 2. פורמלי שמעון גיבלי - פורמלי 3. נחום ליברמן סיכומים בכתב החלטה יש להמציא למשיב 1, עדי נגר, את כתבי בי הדין וההחלטות שניתנו בתיק לרבות הצו לסיכומים בכתב, לכתובת: עדי נגר, הפורצים 12, חולון. ניתנה היום, י"ז באלול, תשס"א (5.9.01). עודד שחם ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96074950. K14 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

[ "ע\"א 7495/96" ]

3,959

138,317

ב בית המשפט העליון ע"א 7495/96 בפני: כבוד הרשם עודד שחם המערערים : 1. עזרא יום טוב 2. אפרים יום טוב 3. שרה יום טוב נגד המשיבים : 1. עדי נגר 2. פורמלי שמעון גיבלי - פורמלי 3. נחום ליברמן הוגש הליך החלטה נוכח הודעת ב"כ המערערים, המעידה על כך שהמשיב מס' 1 קיבל את כל מסמכי ההליך, ונוכח קבלת מסמך מיום 4.2.02, אשר כותרתו "סיכומים מטעם משיב מס' 1", ניתן להמשיך בהליך. הסיכומים (לרבות העמוד בכתב יד המצורף להם) יוכנסו לתיק. היומן יקבע מועד להשלמת טיעון, והתיק יובא בפני הרכב. ניתנה היום, כ'ד שבט תשס"ב (6.2.02). עודד שחם ר ש ם _________________ העתק מתאים למקור 96074950. K16 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "ע\"א 7495/96" ]

3,960

153,021

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7495/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערים : 1. עזרא יום טוב 2. אפרים יום טוב 3. שרה יום טוב נגד המשיבים : 1. עדי נגר משיב פורמלי: 2. שמעון גיבלי 3. נחום ליברמן ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.9.96 בת.א. 801/91 שניתן על-ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: ב' באייר התשס"ב ( 14.04.02 ) בשם המערערים : עו"ד ר' וינשטוק בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד מ' ברכה בשם המשיב 3: עו"ד ע' רון פסק-דין סוגיה מרכזית, שהועמדה על-ידי הצדדים במחלוקת ונדונה לגופה בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, לא הוכרעה בפסק-דינו של בית המשפט הנכבד: כלום בין המשיב 3 לבין המשיב 1 אמנם נכרת חוזה, על פיו העביר המשיב 3 למשיב 1 את זכויותיו בדירה נשוא עסקתם של המשיבים 1 ו2- עם המערערים? כיוון שלא הכריע בשאלה האמורה הותיר בית המשפט ספק בשאלה אם אכיפת החוזה, שהמערערים נמצאו זכאים לה, היא אכן אפשרית. נראה לנו כי בית המשפט חייב היה להכריע בשאלה האמורה, ועל יסוד ההכרעה בה לפסוק באחריותו לתוצאות ההתקשרות של כל אחד מן המשיבים ולקבוע את הסעד שהמערערים זכאים לקבלתו. הערעור מתקבל במובן זה, שההליך מוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמה בסוגיה האמורה, על-פי המבואר לעיל, ולמתן פסק-דין חדש. נשיא בית המשפט יקבע בפני מי מן השופטים יתקיים הדיון. במסגרת פסק-הדין החדש יתחשב בית המשפט בחיובי ההוצאות שנקבעו בפסק-הדין המקורי. הואיל ועניינם של בעלי-הדין ממתין זמן רב, יואיל בית המשפט לעשות מאמץ להחשת הדיון לפניו במטרה לסיימו בהקדם האפשרי. אין צו להוצאות בערעור זה. ניתן היום, ב' באייר תשס"ב (14.4.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 96074950. F17 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "ע\"א 7495/96" ]

3,961

1,116

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7838 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור בשם המשיבים 2 ו3-: עו"ד דניאלה גרצולין החלטה נרשמה הסכמת עו"ד גרצולין בשם מרשיה להליך הפישור המוצע. מתקבלת הבקשה כי הליך הפישור יחבוק את כל ארבעה הערעורים הנוגעים בדבר (ע"א 7838/96, ע"א 7947/96, ע"א 7943/96, ע"א 7792/96). ניתנה היום, כ"ו באייר התשנ"ז (2.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q02

[ "ע\"א 96", "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7947/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7792/96" ]

3,966

6,520

בבית המשפט העליון ע"א 7838/96 - 1 ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזבון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר בקשה למתן הוראות - הליך פישור בשם המערערים: עו"ד רפאל ברוכשטיין בשם המשיבה 1: עו"ד אילן רויטר בשם המשיבים 2-3: עו"ד דניאלה גרצולין מפרק המשיבה 4: עו"ד ר. רוברטס בשם המשיבים 5-6: עו"ד יצחק זיסמן החלטה כפי שצוין בהחלטה מיום 13.7.97 מוזמנים בעלי הדין להידבר ביניהם על-מנת להציע לבית-המשפט מפשר שהוסכם עליהם. מעבר לכך, בנוסף לכב' השופטים (בדימ') שכבר הוזכרו בהחלטות הקודמות שניתנו בתיק זה, משמשים כמפשרים לצד בית-משפט זה כב' השופטים (בדימ') ד. לוין, טל ושלגי ומר מאיר גבאי. מר יוסף חריש ומר זאב שר הביעו נכונות לשמש כמפשרים בנושאים ספציפיים. בעלי הדין מתבקשים להביא עמדתם בענין זה תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה באב תשנ"ז (28.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q05

[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]

3,967

11,426

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7838 ע"א 7792/92 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור החלטה על יסוד הסכמתם הראשונית של בעלי הדין לנסות ולפתור את המחלוקות ביניהם על דרך של פישור, מוצע כי המפשר יהא כב' השופט (בדימ') בייסקי, אשר הביע הסכמתו העקרונית לכך. את ישיבת הפישור הראשונה ניתן לקיים, מבחינתו של המפשר, כבר בחודש יולי ש"ז או בחודש ספטמבר (אך לא בחודש אוגוסט). אשר למקום בו יתקיימו דיוני הפישור מתבקשים הצדדים לבוא בדברים בינם לבין עצמם ולהסכים על "אכסניה" באזור תל-אביב. מוצע לבעלי הדין לקיים את ישיבות הפישור באחד ממשרדי באי-כח הצדדים, שיש בו סידורים מתאימים לשם כך, אך זאת כמובן בהסכמת כל הצדדים. על בעלי הדין להודיע לבית המשפט תוך עשרה ימים מיום קבלת ההחלטה אם הם מעוניינים להשתתף בהליך הפישור במתכונת המוצעת, ואם התשובה חיובית - מתי והיכן יתקיימו דיוני הפישור. ניתנה היום, י"ז בסיון תשנ"ז (22.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q03

[ "ע\"א 96", "ע\"א 7792/92", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]

3,968

12,875

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7838 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור בשם המערערים: עו"ד רפאל ברוכשטיין, עו"ד ארז רייפנברג החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט בזק, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים יוני-יולי השנה (לפני הפגרה), בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 10 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q01

[ "ע\"א 96" ]

3,969

12,970

בבית המשפט העליון ע"א 7838/96 ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזהון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר הליך פישור החלטה מן התגובות שבפני אשר הוגשו על-פי ההחלטה מיום 22.6.97 עולה כי קיימת הסכמה של כל בעלי הדין בדבר העברת המחלוקות שביניהם להליך של פישור, אך קיים קושי לבחור מפשר אשר יהא מוסכם על הכל. לפיכך סברתי, כי אין מקום שבית-המשפט יציע מפשר נוסף בשלב זה. בעלי הדין מוזמנים להידבר ביניהם על-מנת לגבש הסכמה בדבר מיהות המפשר אשר ינסה לגשר בין הנצים. ניתנת שהות של 30 יום לבעלי הדין למסור לבית-המשפט הודעה בדבר מפשר מוסכם. לא תיוצר הסכמה כאמור, יוחזר אלי התיק לשם המשך הטיפול בו. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. Q04

[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]

3,970

39,994

ב בית המשפט העליון בירושלים ישיבת פישור ע"א 7838/96 ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד השופט בדמוס צבי א' טל, כמפשר המערערים : 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיבים : 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזבון המנוח ג'ון ז'אק סאלם 2. רם כרמי 3. רבקה כרמי 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס 6. עו"ד אמנון שבלת 7. אהרן מדר החלטה במהלך עשרת החודשים האחרונים התקיימו מספר ישיבות פישור, ועמדות הצדדים התקרבו במידה רבה. עם זאת, נותר פער מסויים שבגללו נתן בא-כוח בנק איגוד, עו"ד ברוכשטיין, בישיבה מיום ד' בתשרי תשנ"ט - 24 בספטמבר 98', הודעה על כוונת הבנק וכונס הנכסים להפסיק את הליך הפישור. לאור ההיבט האנושי המוטל על הכף ולאור התקרבות הצדדים עד כה, נראה לי לנכון - בהסכמת כל הצדדים לרבות בא-כוח הבנק - לנסות נסיון אחרון ולדבר בנפרד עם הדרג הבכיר בבנק, קרי: מנכ"ל בנק איגוד, ובנפרד עם עורכי-הדין באי-כוח הצדדים. אבקש איפוא להזמין את מנכ"ל הבנק - באמצעות בא-כוח הבנק עוה"ד ר' ברוכשטיין - לישיבה במועד שיתואם בינינו, ולאחר מכן תיקבע ישיבה עם עורכי-הדין באי-כוח הצדדים. המזכירות תואיל להמציא העתק ההחלטה לכל הצדדים. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98). המפשר, צבי א' טל שופט בית-המשפט העליון בדימוס העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. L07

[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96" ]

3,971

60,741

ב בית המשפט העליון ע"א 7838/96 - ד' ע"א 7792/96 ע"א 7943/96 ע"א 7947/96 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים בע"א 7838/96 1. בנק אגוד לישראל 2. שלמה ז' ורטהיים כונס נכסים נגד המשיב ה בע"א 7838/96 והמערערת בע"א 7792/96: 1. יהודית כץ סאלם - מנהלת עזבון המנוח ג'ון ז'אק סאלם המשיבים בע"א 7838/96 2. רם כרמי והמערערים בע"א 7947/96: 3. רבקה כרמי המשיב בע"א 7838/96: 4. רוסמרין בע"מ ח.פ. 51-077046-4 (בפירוק מרצון) המערערים בע"א 7943/96 5. עו"ד ריצ'רד רוברטס והמשיבים בע"א 7838/96: 6. עו"ד אמנון שבלת המשיב בע"א 7838/96: 7. אהרן מדר (משיב פורמלי) סיכומים בכתב החלטה על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסכיומים לבית משפט זה, והעתק לצדדים שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלגבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות, גודל גופן 11, ותוך השארת שוליים מספיקים. להלן סדר הגשת הטענות: 1. המערערים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96 יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא. 2. המערערת בע"א 7972/96 והמערערים בע"א 7947/96 יגישו את תשובותיהם לטענות המערערים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96 ובע"א 7947/96 תוך שלושים יום מיום שהומצאו להם טענות המערערים. 3. המערערים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96 יגישו את תשובותיהם לע"א 7972/96 ולע"א 7947/96 תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעורים אלו, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובות המשיבים בע"א 7838/96 ובע"א 7943/96, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. העדר תשובה תוך התקופה האמורה, ייראה כהודעה של המערערים, כי אין ברצונם להשיב כאמור. 4. המערערים בע"א 7972/96 ובע"א 7947/96 רשאים להשיב לתשובות המשיבים בערעורים אלה, תוך חמישה עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. העדר תשובה תוך התקופה האמורה, ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ו' באייר תשנ"ט (22.4.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078380. P08

[ "ע\"א 7838/96", "ע\"א 7792/96", "ע\"א 7943/96", "ע\"א 7947/96", "בע\"א 7838/96", "בע\"א 7792/96", "בע\"א 7947/96", "בע\"א 7943/96", "בע\"א 7972/96" ]

3,972

1,117

ב בית המשפט העליון ע"פ 3136/96 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער : שהין עמרו נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשה להבהרת פסק-דין החלטה לבקשת המדינה להבהרת פסק-דין: שתי שנות המאסר אשר נקבעו בפסק-דיננו עניינן בתנאי שהמערער לא יעבור תוך שנתיים מיום שיחרורו מן המאסר עבירת פשע כהגדרתה בסעיף 24(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ניתנה היום, א' בכסלו תשנ"ח (30.11.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96031360. G02

[ "ע\"פ 3136/96" ]

3,973

38,078

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3136/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער: שהין עמרו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.96 בתיק ת.פ.ח 459/95 שניתן על-ידי כבוד השופט א' פריש תאריך הישיבה: י' בחשוון תשנ"ח (10.11.97) בשם המערער: עו"ד ארנון ועו"ד קוטלוביץ בשם המשיבה: עו"ד גרנות פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. בתאריך 24.10.1995 נרדם המערער תוך נהיגה במשאית בכביש דו-מסלולי. זאת לאחר שחש כי הוא עייף. הוא איבד את שליטתו במשאית, והיא סטתה אל המסלול הנגדי ופגעה בשש מכוניות. עשרה אנשים נהרגו ואחד נפצע. המערער הודה והורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות הריגה וגרימת חבלה חמורה. נגזרו עליו 12 שנות מאסר בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות. 2. הערעור הופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. ואולם, בדיון בפנינו צימצם סניגורו, עורך-הדין ארנון, את הערעור וטען כנגד חומרת העונש בלבד. טענתו היא כי העונש חורג במידה קיצונית מן העונשים שהוטלו גם בעת האחרונה בשל עבירות זהות, שנסיבותיהן היו אף חמורות יותר. גם באת-כוח המדינה, עורכת-הדין גרנות, התקשתה להגן על גזר-הדין. היא הסכימה כי העונש החמור ביותר הרלוואנטי למקרה שלפנינו - שאושר בע"פ 7580/96, 6670 שמריהו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: ע"פ שמריהו ) שבו נדחו ערעוריהם של שני הצדדים - היה שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והייתרה על-תנאי, בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות ברכב ציבורי ופסילה לנהיגה ברכב אחר למשך 12 שנים. באותו מקרה נמצא אשם בעבירות הריגה וחבלה חמורה נהג אגד, אשר נהג אוטובוס בשעות הלילה, בתנאי מזג אוויר קשים, במהירות מופרזת, בירידה תלולה המסתיימת בעקומה, וגרם לתאונה בה נהרגו שמונה מנוסעי האוטובוס ועשרה נפצעו קשה. בית-המשפט המחוזי, בגוזרו את דינו של הנהג, ציין כי עונש המאסר שהוא גוזר על הנאשם הוא מן החמורים שהוטלו עד כה ומהווה העלאה של רמת הענישה המקובלת. כאמור, ערעורה של התביעה כנגד קולת העונש בע"פ שמריהו נדחה. 3. על רקע זה, על-אף חומרתן של העבירות שעבר המערער והתוצאות הקשות שנגרמו, לא ניתן לאשר את גזר-הדין בענייננו. עקרון השוויון מחייב כי המשפט הפלילי יופעל, ככל הניתן, באופן אחיד, וכי התגובה העונשית במקרים דומים תהה דומה. הבדלים בלתי-מוסברים במשכי תקופות מאסר פוגעים בתחושת הצדק. על בית-המשפט הגוזר את הדין להתחשב איפוא בעונשים שהוטלו במקרים דומים. אכן, מדיניות הענישה יכולה להשתנות, ולענייננו ריבוי תאונות דרכים יכול להצדיק החמרה בעונשים. ברם, פסק-הדין בע"פ שמריהו ניתן זה לא מכבר, והוא מתייחס לתאונה שארעה ארבעה ימים לאחר התאונה מושא הערעור. לא מצאתי הבדל של ממש בין עניינו של המערער, שנגזרו עליו 12 שנות מאסר, לבין עניינו של שמריהו, שנידון לארבע שנות מאסר בפועל. הפער הקיצוני בין משכי תקופות המאסר הוא איפוא בלתי מוסבר. אשר-על-כן, יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, ולהשאיר על כנם את יתר חלקי גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי. ניתן היום, י בחשוון תשנ"ח (10.11.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 96031360. L01 העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי

[ "ע\"פ 3136/96" ]

3,974

1,118

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותר : יצחק סצ'י נגד המשיב ה : עיריית תל אביב בקשת המערערת בע"א 3613/97 להישמע בנושא העתירה בטרם יינתן בה פסק-דין. בשם העותר : עו"ד אילן בומבך החלטה עניינה של עתירה זו בתקופת התיישנותם של קנסות חניה שהוטלו לפני יום 23.8.95. ביום 23.7.97 שמענו את טענות באי-כוח הצדדים בהתנגדות לצו-על-תנאי, שהוצא על-פי העתירה, ובתום השמיעה הודענו את החלטתנו לדחות את התיק לעיון ולמתן פסק-דין. למחרת יום הדיון (24.7.97) הוגשה לבית המשפט בקשה זו. המבקש, עורך-הדין משה בן-ארי, מציג עצמו כבא-כוחה של גב' דליה אזוב בערעור שהוגש מטעמה והתלוי לפני בית המשפט (ע"א 3613/97 אזוב נגד עיריית ירושלים). לדברי עורך-הדין בן-ארי "אחת הסוגיות החשובות בערעור הנ"ל היא סוגיית התיישנות קנסות חניה"; ובקשתו היא, כי בטרם יכריע בית המשפט בסוגיה האמורה, במסגרתה של עתירה זו, תינתן לו "הזדמנות נאותה בכתב או בעל-פה, לשלוח את מלוא טענותיו בסוגיה עקרונית זו, תוך התחשבות והתייחסות לדברי בית המשפט בדיון" (שהתקיים לפנינו בעתירה). דין הבקשה להידחות. יש שלבקשת בעל-דין מחליט בית המשפט לקיים דיון מאוחד במספר הליכים המעוררים שאלה משותפת. אך טרם שמענו - ואין בידנו לקבל זאת כמהלך דיוני אפשרי וסביר - כי בעל-דין שעניינו תלוי ועומד יוכל להישמע בהליך אחר, שהדיון בו הסתיים והממתין למתן פסק-דין, בטענה כי שני ההליכים מעוררים אותה סוגיה משפטית. כך ככלל, קל וחומר בענייננו: עורך-הדין בן-ארי מעיד על עצמו כי ידע מראש אודות העתירה. הוא עיין בעיקרי הטיעון של העותר והמשיבה וכן נכח בדיון בעתירה ביום 23.7.97. בשעתו נמנע מהגשת בקשת הצטרפות מתוך הנחה שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. עתה, משנוכח כי בית המשפט קיים דיון לגופה של העתירה, החליט להגיש את בקשתו. אנו סבורים, כי טיעון זה אינו ראוי להישמע. ככל שלמבקש היתה עילה מוצדקת להישמע במסגרת העתירה, היה עליו להגיש את בקשתו לכך מבעוד מועד. הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשנ"ז (3.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97016180. F04

[ "בג\"ץ 1618/97", "בע\"א 3613/97", "ע\"א 3613/97" ]

3,975

14,399

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותר : יצחק סצ'י נגד המשיב ה : עיריית תל אביב התנגדות לצו על תנאי בשם העותר : עו"ד א' בומבך בשם המשיב ה: עו"ד ר' אביד ה ח ל ט ה בהסתמך על הוראות סעיף 26(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, אנו מחליטים שהמשך הדיון בעתירה זו יתקיים בפני הרכב מורחב של שופטים. התיק מועבר לנשיא בית המשפט העליון, על מנת שיקבע את מספר חברי ההרכב ואת השופטים אשר יימנו על ההרכב. ניתנה היום, כו' בחשוון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97016180. E05

[ "בג\"ץ 1618/97" ]

3,977

18,003

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : סצ'י יצחק נגד המשיב ה : עיריית תל-אביב-יפו קביעת הרכב מורחב החלטה בעקבות החלטת בית המשפט (מיום 26.11.97) על הרחבת ההרכב, הנני קובע כי בעתירה ידון הרכב של שבעה שופטים, והם: המשנה לנשיא, השופט ש' לוין השופט א' גולדברג השופט ת' אור השופט א' מצא השופט י' קדמי השופטת ד' דורנר השופט י' טירקל. ניתנה היום, ב' בכסלו התשנ"ח (1.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016180. A06 /דז/

[ "בג\"ץ 1618/97" ]

3,979

39,369

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1618/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותר : יצחק סצ'י נגד המשיב : עיריית תל אביב התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז באייר תשנ"ח (13.5.98). בשם העותר : עו"ד אילן בומבך בשם המשיבה: עו"ד רחל אביד, עו"ד יגאל אנושי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עבירת "עוון" סווגה מחדש כעבירת "חטא". כתוצאה משינוי הסיווג נתקצרה תקופת התיישנותו של העונש המוטל בגין העבירה. עיקר עניינה של העתירה שלפנינו הוא בשאלה אם קיצור תקופת ההתיישנות חל "למפרע", היינו גם על עונש (אשר טרם הוחל בביצועו) שהוטל על העבירה לפני שינוי סיווגה מ"עוון" ל"חטא". רקע עובדתי 2. ביום 5.1.97 המציאה המשיבה (עיריית תל-אביב-יפו) לעותר "דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה" בסכום כולל של 32,942.50 ש"ח. בדרישת המשיבה צוין, כי על החוב חלות הוראות פקודת המסים (גביה), לפיה מוסמכת המשיבה, בין השאר, לעקל את רכבו של העותר. העותר הגיב על הדרישה באמצעות עורך-דינו. במכתבו למשיבה (מיום 22.1.97) כתב בא-כוח העותר, כי "למיטב ידיעתו וזכרונו של (העותר) אין לחובתו כל חוב בגין דו"חות חניה"; וכי העותר "לא עבר עבירות חניה ואם קיבל בעבר דו"ח חניה - הוא שילם את סכומו". להלן נטען, כי "מכל מקום לא הובא לידיעתו (של העותר) דבר קיומם של דו"חות החניה, ועל כן דרישת התשלום (של המשיבה) אינה חוקית". עם זאת, ביקש בא-כוח העותר לקבל את פרטי עבירות החניה שבגינן נרשמו הדו"חות והוטלו הקנסות. ביום 25.2.97 שלחה המשיבה לבא-כוח העותר פירוט של מאה חמישים וארבעה דו"חות חניה שנרשמו לכלי רכב שהעותר היה רשום כבעליהם. כעולה מן הפירוט, המדובר בדו"חות שנרשמו במועדים שונים, החל מיום 11.7.89 וכלה ביום 7.7.96. למחרת היום (26.2.97) שיגרה המשיבה לעותר דרישת-תשלום חדשה, בלוויית שוברים לביצוע התשלום. בשוברים צוין "לתשלום עד תאריך 5.3.97". בדרישה נאמר, כי אם לא ימלא העותר אחרי דרישת התשלום, יעוקלו מיטלטליו לשם מכירתם לכיסוי החוב, תוך חיובו בהוצאות. ביום 5.3.97 הגיב בא-כוח העותר על הדרישה החדשה. במכתבו נאמר, כי הדרישה מיום 26.2.97 נתקבלה אצל העותר רק ביום 4.3.97, היינו בערב היום שצוין כמועד אחרון לתשלום. להלן ציין, כי מעיון בתדפיס הדו"חות עולה כי לפחות שמונים ושמונה מתוך הדו"חות מתייחסים לתקופה שלפני פברואר 1994, היינו יותר משלוש שנים לפני המועד שבו נדרש העותר לשלמם. משחלפו שלוש שנים, נטען במכתב, התיישנו הקנסות בהם חויב העותר לפי דו"חות אלה ושוב אין העיריה זכאית לגבותם מן העותר. במכתב נדרשה המשיבה "לבטל את הדו"חות שהתיישנו" וכן לחזור בה מכוונתה להפעיל נגד העותר את פקודת המסים (גביה). משלא קיבל, בתוך הימים הקרובים, תשובה לפניית בא-כוחו, הגיש העותר את העתירה שלפנינו. גדר המחלוקת 3. בעתירה, שעם הגשתה ניתנו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים, מבקש העותר מתן צו הקובע כי הקנסות על עבירות חניה, שבוצעו על-ידיו (כטענת המשיבה) לפני יותר משלוש שנים, בטלים מחמת התיישנות. כזכור, במהלך חילופי הדברים בין הצדדים, שקדמו להגשת העתירה, כפר העותר גם בעצם ביצוען של עבירות-חניה כלשהן. ואולם בעתירתו שוב לא חזר העותר על הכחשת העבירות, אלא הגביל את עצמו לטענת התיישנות הקנסות בלבד. זו, אם כן, הטענה היחידה העומדת להכרעתנו. לפיכך לא אעסיק את עצמי בטענה (אותה העלה בא-כוח העותר בהתכתבות עם המשיבה), כי רק בינואר 1997 קיבל העותר מן המשיבה לראשונה דרישה לתשלום הקנסות וכי עד לקבלת הדרישה האמורה לא ידע דבר אודות דו"חות חניה כלשהם שנרשמו לו. אכן, אילו ביקש לעמוד על טענה זו, היה על העותר לסמוך על טענת התיישנות העבירה . אך הוא הסתפק בטענה ש הקנסות התיישנו . לפיכך אדרש רק לשאלות הצריכות לטענה זו. 4. שאלה עובדתית שנותרה במחלוקת בין הצדדים היא, אם מאז מועדי רישום הדו"חות ועד שהומצאה לעותר (בינואר 1997) הדרישה המקובצת לתשלום הקנסות, שיגרה המשיבה לעותר הודעות חוזרות על הקנסות ודרישות לשלמם. העותר, כזכור, טען, כי מעולם לא קיבל מן המשיבה כל הודעות או דרישות חוזרות כאלה. טענה זו הוכחשה על-ידי המשיבה. בתצהיר התשובה מטעמה נאמר, כי במועדים שונים שוגרו לעותר הודעות ודרישות לתשלום הקנסות. כן נטען, כי כל ההודעות והדרישות שוגרו אליו על-פי כתובתו המופיעה ברישומי משרד התחבורה ובמירשם האוכלוסין, ולפיכך אין לקבל את טענתו התמוהה כי המסמכים הרבים ששוגרו אליו לא נתקבלו אצלו. הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו. מכאן שאילו קיבלנו את טענת המשיבה, כי מאז שנרשמו לעותר דו"חות החניה הראשונים שבה והציגה לו, מפעם לפעם, דרישות חוזרות לתשלום הקנסות, היה בכך כדי לייתר את הדיון בשאלת התיישנותם של הקנסות. אך אני סבור, כי בנסיבות העניין היה על המשיבה לתת תשובה יותר מפורטת לטענת העותר; וכי במה שנאמר בתצהיר התשובה מטעמה אין משום מענה מספיק לטענתו. בנסיבות אלו יש לדון בטענת ההתיישנות על יסוד ההנחה, כי מאז שהומצאו לעותר דו"חות החניה המקוריים ועד להמצאתה של הדרישה המקובצת, לא קיבל העותר מן המשיבה כל הודעות או דרישות נוספות בנוגע לתשלום הקנסות. אבקש להטעים כי הנחה זו הנני מאמץ לצורכי הדיון בטענת ההתיישנות בלבד, מבלי שאקבע דבר ביחס לאמיתות טענתו של העותר ומבלי שאתייחס למשמעות שיכולה להיות לקבלתה למטרות אחרות. המסגרת המשפטית 5. עבירות החניה שבגינן נקנס העותר הן עבירות-קנס מסוג ברירת-משפט. סדרי הדין באשר לעבירות אלה קבועים בסעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי. במועדים הרלוואנטיים לענייננו קבע סעיף 229 לחוק, כי המועד לתשלום הקנס על-פי הודעת תשלום הקנס הוא שלושים ימים מיום המצאת ההודעה, וכי לאחר שלושים יום, אם האדם שאליו הופנתה ההודעה לא שילם את הקנס ולא הודיע שברצונו להישפט על העבירה, הוא מחוייב בתשלום כפל הקנס. מועד זה - בו מחוייב מקבל ההודעה בתשלום כפל הקנס, ושבו רואים אותו כמי שהורשע בדינו - הוא המועד בו הופך החיוב בקנס לחלוט; ובו מתחילה תקופת ההתיישנות של העונש. 6. נושא התיישנותם של עונשים מוסדר בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, כלהלן: "התיישנות ענשים 10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים; (3) בחטא - שלוש שנים". מהוראת סעיף 10 עולה, כי אורך תקופת ההתיישנות של עונש תלוי בסיווגה של העבירה שבגינה הוטל - כ"פשע", "עוון" או "חטא". בענייננו, אין מחלוקת כי העבירות בהן הורשע העותר אינן בגדר "פשע"; והשאלה היא אם הן בגדר "עוון" או "חטא". 7. מהות סיווגן של עבירת "עוון" ושל עבירת "חטא", וההבחנה בינותן, נלמדו לפנים מהגדרת סוגיהן של עבירות אלו בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-: "'חטא' - עבירה שענשה מאסר לא יותר מחודש אחד, ואם ענשה קנס בלבד - לא יותר ממאתיים שקלים; - - - 'עוון' - עבירה שענשה מאסר יותר מחודש ולא יותר משלוש שנים, ואם ענשה קנס בלבד - יותר ממאתיים שקלים". ודוק: המושג "שקלים" בהגדרות אלו התייחס לשקלים ישנים . ביום 23.8.1995 נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- (להלן - "תיקון 39"). בתיקון 39 שונו הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא"; וכך הוגדרו הם בסעיף 24 לחוק העונשין: סיווג עבירות 24. אלה סוגי העבירות לפי חומרתן: (1) 'פשע' - עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים; (2) 'עוון' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום; (3) 'חטא' - עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד - קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום". עבירות העותר - "חטא" או "עוון"? 8. עונשן של עבירות החניה נשוא ענייננו הוא קנס בלבד; והקנס הקבוע לצידן אינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס ולא נקבע לו סכום (ראו סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין). לפיכך אין מחלוקת כי על-פי סיווגן דהיום (בסעיף 24 לחוק העונשין) נופלות עבירות החניה האמורות בגדר "חטא", ותקופת ההתיישנות של העונש בגינן היא שלוש שנים. כולי עלמא לא פליגי, כי הקנסות על עבירות חניה שהוטלו על העותר במהלך שלוש השנים שלפני קבלת דרישת התשלום על-ידו, לא התיישנו. השאלה היא מה דין הקנסות שהוטלו עליו, והפכו לחלוטים, יותר משלוש שנים לפני קבלת דרישת התשלום. קנסות אלה הוטלו על העותר לפני ינואר 1994, וממילא לפני יום 23.8.1995, שבו נכנס לתוקף תיקון 39. מן הפירוט שהציגה המשיבה עולה, כי שיעור הקנס שנקבע לצידן של העבירות בתקופה האמורה (בה נרשמו הדו"חות והוטלו הקנסות) עלה על סך מאתיים שקלים ישנים. מכאן שעל-פי סיווגן הקודם (שנקבע בסעיף 3 לחוק הפרשנות) היו העבירות בגדר "עוון", ועונשו של "עוון" (כפי שכבר נוכחנו) אינו מתיישן אלא מקץ עשר שנים. ויצוין, כי המוקדמים ביותר מבין הדו"חות שבגדרם נקנס העותר נרשמו בשנת 1989, היינו פחות מעשר שנים לפני המועד בו קיבל העותר את דרישת התשלום של המשיבה. והמסקנה הנובעת מנתונים אלה היא, כי אף אחד מהקנסות שהוטלו על העותר לא התיישן. 9. בא-כוח העותר טען, כי גם על-פי הסיווג הישן (שעמד בתוקפו לפני תחילתו של תיקון 39) יש לסווג את עבירות החניה כ"חטאים" ולא כ"עוונות". מכאן מבקש הוא להעלות, שגם אלמלא תיקון 39, העונשים על עבירות החניה התיישנו בתום שלוש שנים. בטיעונו זה נאחז בא-כוח העותר, בעיקר, בחוסר ההיגיון הטמון, לדעתו, בסיווג העבירות הללו כ"עוון". בהגדרות שבסעיף 3 לחוק הפרשנות נקבע קנס בגובה מאתיים שקלים ישנים כקו פרשת המים המבדיל בין "עוון" לבין "חטא". דא עקא, כי בתוך זמן קצר לאחר חקיקת חוק הפרשנות (בשנת התשמ"א1981-) נשחק ערכו של הסכום האמור בקצב גובר והולך, עד שביום 1.1.1986 - "היום הקובע" לעניין חוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה1985- - הסך מאתיים שקלים ישנים הפך לעשרים אגורות חדשות. סכומי הקנסות עודכנו בהדרגה אך הסכום שנקבע בהגדרת סעיף 3 לחוק הפרשנות לא שונה. כל קנס שבית המשפט הוסמך להטילו עלה על הסכום הזעום שלפי סעיף 3 הבחין בין "חטא" לבין "עוון". מכאן שעל-פי לשון הכתוב, כל עבירת-קנס הפכה ל"עוון". מצב זה, טוען העותר, אינו מתקבל על הדעת. סיווגה של עבירה - טוען הוא - חייב להיגזר מדרגת החומרה שהמחוקק ביקש לשוות לה. עבירות חניה נתפסות כעבירות קלות, אולי הקלות שבכל העבירות. סיווגן ההולם הוא כעבירות "חטא", ואין להשלים עם פירוש המסווגן בדרגת חומרה בינונית של "עוון". מטעמים אלה מבקשנו פרקליט העותר לאמץ נוסחאות פרשניות נפתלות בעזרתן ייקבע כי גם בעת ביצוע עבירות החניה שבגינן נקנס העותר, נפלו עבירות אלו לגדר "חטא". 10. טענה זו דינה להידחות. חוק טעון פירוש לפי תכליתו, ואכן יש שפירוש מילולי של חוק יחטא לתכליתו. כאשר פירוש מילולי דווקני של חוק מביא לגרימת עוול, קמה לכאורה הנחה שמלות החוק אינן מבטאות את תכליתו. במקרה כגון זה אכן נוטה בית המשפט להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולתור אחר פירוש תכליתי שבכוחו לתקן את המעוות ולהוביל לתוצאה טובה וסבירה יותר. אך המקרה שלפנינו אינו מסוג זה. מחד , ניצבים אנו כאן בפני הוראת-חוק שלשונה ברורה לחלוטין. בסעיף 3 לחוק הפרשנות הגדיר המחוקק, הגדר היטב, את הקו המבדיל בין "עוון" לבין "חטא"; ובהירותה של ההגדרה נותרה בעינה גם כאשר מיקום הקו השתנה, עקב השינויים בשווי המטבע. עבירת קנס, אשר הקנס המירבי הקבוע לצידה עולה על מאתיים שקלים ישנים, סווגה עד לתחילת תיקון 39 כ"עוון"; והעונש המירבי בגין עבירותיו של העותר, במועד שבו עבר אותן, אכן עלה על מאתיים שקלים ישנים. ומאידך , אינני רואה יסוד לטענת העותר, כי סיווג העבירות שנעברו על-ידו עד לתיקון 39 כעבירות "עוון", גורם לו עוול ששומה על בית המשפט לחתור לתיקונו. התוצאה המעשית היחידה מן הסיווג האמור, שהעותר לא יופטר מחבותו לסלק את הקנסות שהוטלו עליו כדין ושבמשך שנים חדל והתחמק מלשלמם; ובכך אין משום גרימת עוול לעותר. אינני מזלזל, חלילה, בחשיבות סיווגן של עבירות. כן מקובל עליי, שקביעת קו הגבול בין קבוצות של עבירות, לשם מיונן ל"סוגים" (קטיגוריות), אינה יכולה להיות מנותקת מן החומרה היחסית השונה הגלומה בכל אחת מן הקבוצות המועמדות לסיווג. אם הסיווג הישן חוטא לדרגת חומרתה היחסית של העבירה, מוטל על המחוקק לעשות לתיקון המעוות; וכך אמנם עשה המחוקק בענייננו. אך כל עוד לא שונה הסיווג הישן, יש לפרשו ככתבו וכלשונו. תחולה רטרואקטיווית לסיווג החדש 11. ואולם בפי בא-כוח העותר היתה גם טענה חלופית, שלמעשה היא טענתו העיקרית . הטענה היא, כי גם אם בשעתן היו עבירות החניה של העותר מסוג "עוון", הרי משנכנס לתוקף תיקון 39, אשר (בסעיף 24 לחוק העונשין) סיווג עבירות אלו כ"חטא", חל הסיווג החדש גם על העבירות שנעברו לפני תחילתו של תיקון 39. אחת מתוצאותיו הנגזרות של שינוי הסיווג היא קיצור תקופת ההתיישנות של העונש המוטל בגין העבירות שסיווגן שונה; והדין המורה על קיצור זה חל, מניה וביה, גם על עונשים שבמועד תחילתו של הסיווג החדש עדיין לא בוצעו וטרם התיישנו. הטענה היא איפוא, כי לשינוי סיווגן של עבירות החניה, על התוצאה הנגזרת מכך לעניין התיישנות הקנסות, יש תחולה רטרואקטיווית. לתמיכת עמדתו העלה בא-כוח העותר שלוש טענות. ראשית , הסתמך על ההנחה, כי הוראת-דין הקובעת תקופת התיישנות היא בעלת אופי "דיוני" (להבדיל מ"מהותי"). בהקשר זה טען, כי להוראות דיוניות, מקום בו לא נקבע במפורש אחרת, יש, ככלל, לייחס תחולה רטרואקטיווית. שנית , טען, כי לתחולתו הרטרואקטיווית של דין ההתיישנות החדש (הנגזר משינוי סיווגה של העבירה) מצויה אחיזה בהוראת סעיף 5 לחוק העונשין, כתיקונו במסגרת תיקון 39. שלישית , הוסיף וטען, כי שינוי הסיווג, כשלעצמו, וכן נגזרותיו (לרבות קיצור תקופת התיישנותם של הקנסות), מהווה נורמה עונשית מקלה ביחס לנורמה הקודמת; וכי כלל בל-יעבור הוא שהוראה עונשית חדשה, שתוכנה מקל עם הנאשם ביחס לתוכנה של ההוראה הקודמת, יש לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיווית, גם אם לפי סיווגה אינה הוראה דיונית אלא מהותית. שינוי הסיווג מ"עוון" ל"חטא" - דיוני או מהותי? 12. תיקון 39 הביא בכנפיו שינויים רבים. לענייננו, הוא שינה את הגדרות המונחים "עוון" ו"חטא". בכך הוא הביא שינוי בסיווגן של כמה עבירות, וחלק מהעבירות שהיו מסווגות קודם כ"עוון" הפכו ל"חטא". שינוי זה בסיווג, מה טיבו? האם הוא "דיוני" או "מהותי"? האם תחולתו היא "רטרואקטיווית", למפרע, או "פרוספקטיווית", מיום חקיקתו ואילך? לגישתי, השינוי בסיווג העבירות, כשלעצמו, אינו "דיוני" ואינו "מהותי", אלא מושגי . מצד ההבחנה בין "דיוני" ל"מהותי" השינוי המושגי הוא נויטראלי; שכן, לשינוי המושגי יכולות להיות נפקויות שונות, מהן בעלות אופי דיוני ומהן מהותיות. נתקיים בו, בשינוי זה, "פלגינן דיבורא", שלעניינים מסוימים הוא דיוני ולעניינים אחרים הוא מהותי. טול, לדוגמה, את העבירה של קשירת קשר, כמשמעה בסעיף 499 לחוק העונשין. עבירה זו ישימה ביחס לעבירת פשע (קשר לביצוע פשע) או ביחס לעבירת עוון (קשר לביצוע עוון); אך אינה ישימה ביחס לעבירה מסוג חטא. שינוי מושגי, שיוציא עבירה פלונית מגדר "עוון" ויהפוך אותה ל"חטא", יוציא את מעשה קשירת הקשר לביצועה מגדר עבירה על פי סעיף 499 ויהפוך אותו לבלתי-עניש. עינינו הרואות כי, בהקשר זה, לשינוי המושגי תהיה תוצאה מהותית מובהקת. מעשה המהווה עבירה יחדל בעטיו מלהוות עבירה. הנח, לעומת זאת, תיקון בפקודת הראיות אשר יורה, כי אין להרשיע אדם בעבירה מסוג פשע על-פי עדות יחידה כשבחומר הראיות אין דבר לחיזוקה. שינוי בסיווג עבירה, שנעברה לפני התיקון, מ"עוון" ל"פשע" (או להיפך), יביא עמו שינוי בהחלת דיני הראיות לגבי אותה עבירה. אף כאן המדובר בשינוי מושגי הנוגע לסיווג העבירה, אך בהקשרו הנוכחי נפקותו הינה בעלת אופי דיוני מובהק. נמצא כי לשינוי בסיווגה של עבירה יכול שתהיינה תוצאות דיוניות ויכול שתהיינה תוצאות מהותיות. המשמעות המתבקשת מכך היא, כי בשינוי הסיווג, כשלעצמו, אין כדי להעמיד אמת-מידה להגדרת נפקויותיו של השינוי כדיוניות או כמהותיות. שינוי הסיווג, כפי שהצענו, אינו אלא שינוי מושגי; ואת נפקותו - אם דיונית היא או מהותית - יש להגדיר על-פי ההקשר הקונקרטי בו נדרשת קביעת הנפקות. 13. כלום הוראת-דין המשנה את תקופת התיישנותו של עונש היא "דיונית" או "מהותית"? דומה שפסיקתנו טרם התייחסה במישרין לשאלה זו. אך פעמים אחדות עמדה לפני בית המשפט השאלה, אם חיקוק הקובע את דין התיישנותה של עבירה שייך לתחום הדין המהותי או לתחום הדין הדיוני. בראשית הדרך עוררה הסוגיה חילוקי דעות (ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(2) 570). לימים רווחה הדעה כי התיישנות העבירה שייכת לתחום הדין הדיוני (ראו בעיקר את פסק-דינו של השופט ש' לוין בבג"צ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד , פ"ד לה(1) 292). לכאורה נראה כי התומכים בגישה זו מזהים את פועלה של התיישנות העבירה כהגבלת המועד להגשת אישום ( Limitation of Action ), להבדיל ממחיקת העבירה וביטולה מעיקרא (Prescription) . אך דומה כי "שאלת פועלה של הוראת התיישנות מעבר לאמור לעיל, היינו, אם יש בכוחה להפקיע את אופיו הפלילי של המעשה, לא הוכרעה עד כה במשפטנו" (הנשיא שמגר בעש"מ 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 186, בעמ' 190). פרופ' פלר מסווג את מושאי ההתיישנות בתחום דיני העונשין, הן לעניין העבירה והן לעניין העונש, כביטויים של סייג למימוש האחריות הפלילית. לעניין העבירה מונעת ההתיישנות את מימוש האחריות הפלילית ולעניין העונש מונעת ההתיישנות את ביצוע העונש שהוטל על מי שכבר חויב בדין (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין , כרך ב' (תשמ"ז1987-), בעמ' 622). ולשיטתו, ההתיישנות, על שני ביטוייה האמורים, אינה דיונית אלא "קטיגוריה מהותית של הדין הסובסטנטיבי" (בעמ' 623, שם ). בענייננו, אינני רואה הכרח לפסוק אם התיישנותו של עונש, מהותית היא או דיונית. שכן, סיווגה כמהותית או כדיונית אינו סוף-פסוק לעניין שאלת תחולתה הרטרואקטיווית. ראשית , האמירה הנפוצה, שלדין דיוני יש תחולה רטרואקטיווית, אינה מדויקת; ולאמיתו של דבר, רוב ההוראות הדיוניות עליהן נאמר בפסיקה כי הינן בעלות תחולה רטרואקטיווית, אינן כאלה. דין חדש בתחום סדרי הדין או הראיות אכן יחול על כל הליך שהדיון בו מתנהל והולך בזמן כניסתו לתוקף של הדין החדש. אף שההליך עוסק בעניין שהתרחש לפני תחילתו של הדין החדש, החלת הדין החדש על ההליך העוסק בו אינה החלה רטרואקטיווית. האירוע שעליו מוחל הדין החדש אינו העניין שעליו סב הדיון בהליך, אלא ההליך עצמו, והחלת הדין הדיוני החדש על ההליך אינה החלה רטרואקטיווית, אלא החלה "אקטיווית" (ראו עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765, דברי השופט ברק בעמ' 786; ומאמרו של פרופ' פלר, "'רטרואקטיביות' - מהי ואימתי?", משפטים יב (תשמ"ב1982-) 129). שנית , לשאלה אם להתיישנותו של עונש יש תחולה רטרואקטיווית, ניתן להשיב באימוץ לשונו של השופט זילברג, "כי את ספירת-ההשפעה של זוג המושגים האנטיתטיים 'מהותי-דיוני', חוצים שתי וערב גורמים ושיקולים אחרים, והללו משפיעים אף הם על ה'פרוספקטיביות', או 'רטרוספקטיביות' של חוק ההתיישנות החדש" (בפרשת נאשף , ע"פ 290/63 הנ"ל, בעמ' 583). לא זה בלבד שהרציונל שביסוד התיישנות העונש כורך גם אינטרסים החורגים משאלת טובתו של העבריין, אלא שגם עניין טובתו של העבריין לא בהכרח מתיישב עם ייחוס תחולה רטרואקטיווית לדין התיישנות חדש. הלוא דין התיישנות חדש עשוי אף להאריך את תקופת התיישנותו של עונש, ואם משום היותו "דיוני" נחיל אותו למפרע, עשוי הוא להחיות ולחדש עונשים שהתיישנו ולפעול לרעתו של העבריין (ראו: פרשת נאשף הנ"ל, בעמ' 585). ו שלישית , לא למותר להוסיף, כי שיוכה של הוראת-דין לתחום הדין הדיוני אינה פוטרת את הפרשן מן החובה לבחון, אם על-פי תכליתה של ההוראה אין לפרשה כבעלת תחולה פרוספקטיווית. על אותו רעיון, אם כי בהיפוך היוצרות, עמד השופט ש' לוין בפרשת פלוני (בג"צ 162/80 הנ"ל), בעמ' 303: "... אין אנו עוסקים, בסוגיה שלפנינו, אלא בהוראה של פרשנות החלה אך בהיעדר קביעה לסתור על-ידי המחוקק. מקום בו משתמעת מדבר החקיקה הנדון כוונה, שהוראה תהיה רטרוספקטיבית למרות היותה מהותית נוהגים לפי כוונת המחוקק ולא לפי כללי פרשנות גרידא". דעתי, לגוף העניין, הינה, כי גם בהנחה שהוראת-דין הקובעת את תקופת התיישנותו של עונש היא דיונית, תחולתה של הוראה כזאת היא פרוספקטיווית (או "אקטיווית") אך לא רטרואקטיווית. משמע שבהעדר הוראה מפורשת המחילה את דין ההתיישנות החדש גם על עונשים שהוטלו בעבר, יחול הדין החדש רק על עונשים שהוטלו לאחר כניסתו לתוקף. ואילו על עונשים שהוטלו בעבר, אשר לא בוצעו וטרם התיישנו, יוסיף לחול דין ההתיישנות שהיה בתוקף ביום בו הוטלו העונשים. עמדה זו אנמק להלן, בגדר הדיון בהנחתו הנטענת של בא-כוח העותר, כי נורמה עונשית מקלה לעולם תפורש כבעלת תחולה רטרואקטיווית. קודם שאעשה כן אבקש להתייחס לטענת בא-כוח העותר בדבר תחולתה על ענייננו של הוראת סעיף 5 לחוק העונשין. סעיף 5 לחוק העונשין 14. סעיף 5 לחוק העונשין (כתיקונו במסגרת תיקון 39) קובע: "שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה 5. (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. (ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה". סעיף 5 לחוק העונשין קובע את תחולתן הרטרואקטיווית של נורמות פליליות מקלות. סעיף 5(א) עוסק במקרה שבו הנורמה המקלה נכנסה לתוקף בטרם ניתן פסק-דין חלוט לגבי העבירה. על-פי סעיף 5(א), שינוי הנוגע להגדרת העבירה, לאחריות לביצועה (לרבות הסייגים לאחריות) או לעונש הקבוע בגינה, המקל עם העושה (החשוד או הנאשם), יחול גם על עניינו. סעיף 5(ב) עוסק במקרה שבו הנורמה המקלה נכנסה לתוקף לאחר שפסק הדין הפך חלוט. סעיף 5(ב) מורה, כי שינוי מקל במידתו או בסוגו של העונש שנקבע לעבירה, ייושם גם לגבי מי שעונשו בשל אותה עבירה נגזר עליו קודם לתיקון המקל, אף שפסק-דינו נעשה חלוט. דו"חות החניה בגדרם נקנס העותר הפכו זה מכבר לפסקי-דין חלוטים. מכאן שענייננו מצוי לכאורה בתחומיו של סעיף 5(ב). טענת בא-כוח העותר היא, כי התיישנות עונש, כאחת מנגזרות שינוי סיווגן של העבירות שבגינן הוטל העונש, אף היא בגדר שינוי לקולה בעונש, שסעיף 5(ב) מחיל אותה גם על מי שדינו נגזר בפסק-דין חלוט. בטענה זו אין כל ממש. סעיף 5(ב) מגביל עצמו, במפורש, לשני שינויים מקלים אפשריים הנוגעים לעונש: שינוי במידת העונש (כגון, שעונשה הקבוע של עבירה שונה משתי שנות מאסר לשנה אחת) או שינוי בסוג העונש (כגון, שעונש המאסר שנקבע לעבירה בוטל ומעתה עונשה הוא קנס בלבד). אף אחד מאלה לא קרה בענייננו; שכן, סיווגה של העבירה כעבירת קנס בלבד לא שונה ואילו מידתו של העונש (גובהו של הקנס), אם וככל ששונה, לא שונה לקולה. תחולה רטרואקטיווית 15. "תחולה רטרואקטיווית" - מהי? במאמר מוסגר אעיר, כי בדומה לשופט בך, בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי , פ"ד מט(1) 45, בעמ' 68, אף אני מעדיף, לעניין החלתו ותחולתו למפרע של חוק, את המושג "תחולה רטרואקטיווית " על-פני המושג "תחולה רטרוספקטיווית " המתאים לציין את נקודת המבט לפרשנותו של חוק שתחולתו היא רטרואקטיווית. ובכן, תחולתו הרטרואקטיווית של חוק משמעה הוא, כי החוק חל גם על אירועים שהתרחשו ומצבים שחדלו מלהתקיים לפני שהחוק הוחק. בלשונו של השופט ברק (בפרשת ארביב , עע"א 1613/91 הנ"ל, בעמ' 777): "על רקע זה ניתן לומר, כי חקיקה היא רטרוספקטיבית, אם היא משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות או אירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או התרחשו לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף". החזקה הפרשנית קובעת, כי חוק אינו פועל למפרע. ביסוד חזקה זו ניצבת התפיסה כי החלת חוק למפרע, על מעשים שנסתיימו ועל זכויות שנרכשו, פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות, בעקרון שלטון החוק, בעקרונות הצדק וההגינות וכן בוודאות וביציבות של המצב המשפטי (פרשת ארביב , בעמ' 777-776). עם זאת, "כוחו של המחוקק לחוקק חוק בעל תוקף למפרע אינו מוטל בספק, ומקום שהדבר לא נאמר במפורש אך משתמע ממטרת החקיקה, חייב בית-המשפט לפסוק על-פי הדין החדש לגבי עיסקה שנעשתה קודם לכן" (מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, בבר"ע 3/73 גלעד נ' סופר , פ"ד כז(1) 596, בעמ' 600). בהביאו דברים אלה, תוך הסכמה, מסביר השופט ברק (בפרשת ארביב , בעמ' 775), כי בהכרעת השאלה, אם משתמעת כוונה שלחוק תהא תחולה רטרואקטיווית, פועל בית המשפט על-פי כללי הפרשנות הרגילים. כדבריו ( שם ): "בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן. על-פי המקובל אצלנו, כלל הפרשנות הבסיסי הינו, כי את לשון החוק יש לפרש על-פי תכליתו. נמצא, כי תחולתו של החוק בזמן - בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק. לחוק תהא אותה תחולה בזמן הנדרשת לשם הגשמת תכליתו. לשם כך יש לקבוע את תכליתו של החוק ואת תקופת התחולה הדרושה להגשמתו". אפשר שהגשמת תכליתו של חוק תחייב לפרשו כבעל תחולה רטרואקטיווית, למרות שפריסתו לעבר תפגע (או עלולה לפגוע) בזכויות קנויות ובוודאות המשפטית. אך יש שחוק שעל-פי תכליתו יש לפרשו כחל למפרע, הוא בעל תכלית מיטיבה; משמע שהחלתו למפרע מיועדת להיטיב עם הנוגעים בדבר ואינה עלולה לפגוע בהם. במקרה כגון זה ייקל על בית המשפט לפרש את החוק כבעל תחולה רטרואקטיווית. תכליתו המיטיבה של החוק גוברת על הרציונלים שביסוד הרתיעה מפני החלתם של חוקים על אירועי העבר. תפיסה זו הינחתה את הפסיקה שהתייחסה לתחולתן הרטרואקטיווית של נורמות מתחום המשפט המינהלי, חקיקת-משנה והחלטות מינהליות (ראו: ע"א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד יח(1) 295; ומן הזמן האחרון: בג"צ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה [תקדין-עליון 96(3) 191]). דין עונשי מקל והתיישנות 16. חוק עונשי המבטל עבירה, או הקובע בגינה עונש קל מזה שנקבע לה בעבר, נתפס כנורמה מיטיבה. פירושו של חוק כזה כחל למפרע הוא, כמדומה, ביטויה העיקרי - בתחום פרשנותה של החקיקה הראשית - של התפיסה שנורמות מיטיבות ראויות להתפרש, על-פי תכליתן, כבעלות תחולה רטרואקטיווית. ואכן הכלל הוא, כי "הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין שמבטלת היא עבירה קיימת ובין שבאה היא להקל עונש שהיה קבוע לעבירה זו, הוראה כגון זו מן הראוי שתשפיע למפרע, היינו לעניין מי שעבר את העבירה לפני ביטולה או לפני ההקלה בעונשה" (המשנה לנשיא, השופט אלון, בע"פ 63/89 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(4) 388, בעמ' 394). אמנם, בעת ביצוע העבירה חל הדין הקודם, ולקיום הערך החוקתי של שלטון החוק אפשר וראוי היה להרשיע את העבריין ולהענישו על-פי הדין שחל על עבירתו בזמן ביצועה. אך, מנגד, ניצב השיקול של עשיית צדק עם העבריין, ושיקול זה תומך בהחלה רטרואקטיווית של החוק המקל; שכן, "תהא זו תוצאה בלתי ראויה, אם החברה תעניש היום אדם על עשיית מעשה שכיום נתפס כמותר, או אם תטיל עליו עונש כבד שעה שהמעשה דורש כיום עונש קל" (השופט ברק בפרשת ארביב , בעמ' 784). 17. רציונל זה, התומך בהחלתו למפרע של חוק עונשי מקל, זכה לעיגון סטאטוטורי בסעיף 5 לחוק העונשין, כתיקונו בגדר תיקון 39. על הוראת סעיף 5 כבר עמדנו. עתה נוכל להוסיף, כי הוראתו מבוססת על אותם רציונלים שהינחו את הפסיקה עוד לפני חקיקתו. ענייננו מצריך הכרעה בשאלת תחולתו למפרע של דין חדש הקובע את התיישנותו של עונש. סעיף 5, כפי שכבר ראינו, אינו מורה מאומה בשאלה זו. גם בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את תקופות התיישנותם של עונשים, לא חל כל שינוי. עם זאת ברי, כי שינוי סיווגן של עבירות קנס (כמו עבירות החניה נשוא העתירה) - מעבירות "עוון" לעבירות "חטא" - קיצר את תקופת ההתיישנות של הקנסות המוטלים בגינן. וכאמור, טענת בא-כוח העותר היא, שהקיצור בתקופת התיישנותם של הקנסות - אף שלא נקבע בגדר דין התיישנות חדש, אלא נגזר כפועל-יוצא משינוי סיווגן של העבירות - מן הדין שיפורש כחל, למפרע, גם על קנסות שהוטלו לפני מועד תחילתו. שינוי סיווגן של העבירות וקיצור תקופת ההתיישנות - טוען הוא - מהווים נורמה עונשית מקלה; והכלל, כי הוראה עונשית מקלה ראויה להתפרש כבעלת תוקף רטרואקטיווי, מן הדין שיחול גם כאן. 18. כבר הזכרתי, כי שאלת סיווגו העיוני של שינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות, כ"דיוני" או כ"מהותי", התעוררה בפסיקה רק ביחס לעניין התיישנות העבירה. ההלכה שהתגבשה הורתה, כי שינוי בחוק המסדיר התיישנות (בהקשר האמור) אכן ראוי להתפרש כבעל תחולה למפרע; ובלבד שתקופת ההתיישנות שחלה על העבירה עד לשינוי החוק טרם חלפה. עמד על כך השופט שמגר, תוך שהתייחס להוראת חוק המסייגת את העמדתו לדין של קטין, אך המאבדת את כוחה לאחר שהקטין הפך לבגיר: "נסיבות דומות לאלו אינן בגדר תופעה יוצאת דופן, וכבר היו דברים מעולם. כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של התיישנות, יש בה כדי למנוע העמדתו לדין. אולם אם חל שינוי במעמדו של העבריין או שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת" (ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(1) 486, בעמ' 490). התפיסה הניצבת ביסוד דברים אלה היא, שכל עוד לא התיישנה העבירה, על-פי הדין החל עליה בזמן ביצועה, אין העבריין מחוסן מפני הארכת תקופת ההתיישנות שבגדרה אפשר יהיה להאשימו. הווי אומר, שלעבריין אין "זכות" שעבירתו תתיישן על-פי הדין שחל עליה במועד ביצועה; ואם חל שינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות עליה, יחול השינוי גם על עבירתו אפילו השינוי הוא "לחומרה". לתפיסה זו, ולהבחנה בין דין עונשי מחמיר לדין עונשי מקל לעניין התחולה למפרע, אין ולא כלום. יסוד התפיסה האמורה בהשקפה שההתיישנות בפלילים אינה, כשלעצמה, נורמה עונשית מהותית, אלא דין דיוני שעניינו בקביעת התקופה שבגדרה ניתן להעמיד לדין את העבריין. רציונל נוסף התומך בגישה זו הוא שההתיישנות פוגעת באינטרסים הכרוכים באכיפה העונשית. מכאן שקביעת גדריה של ההתיישנות היא עניין למחוקק, ושאת הוראות החוק המסדירות את ההתיישנות יש לפרש בצמצום (ראו 21 American Jurisprudence 2d (1981) 408 הערת-שוליים 19 והטקסט הסמוך לה). גישה זו אינה מקובלת על פרופ' פלר. לשיטתו (כפי שכבר הזכרנו), ההתיישנות בפלילים מהווה סייג למימוש האחריות הפלילית, ולפיכך הינה בגדר נורמה עונשית מהותית. מכאן דעתו, שההבחנה המקובלת לעניין התחולה למפרע, בין דין עונשי מחמיר לבין דין עונשי מקל, חלה גם על שינוי בנורמה המסדירה את ההתיישנות. אך יצוין, כי גם פרופ' פלר אינו גורס שדין חדש המאריך את תקופת ההתיישנות, ובכך מחמיר עם עושה העבירה, לעולם לא יהיה זה ראוי להחילו למפרע; ובדברי סיכומו לסוגיה האמורה, אף הוא מסכים, כי "בשל משקלה הסגולי הנמוך של התיישנות עבירה, במערכת זכויות הפרט, ניתן לערוך מאזן אינטרסים בין אינטרס הציבור להחיל נורמה שמחמירה תנאי התיישנות, על עבירות שנעברו או לגבי עונשים שנגזרו, טרם צאתה של הנורמה, לבין אינטרס הפרט להנות מן הנורמה הקודמת" (בספרו הנ"ל, בעמ' 629; ההדגש במקור - א' מ'). 19. בענייננו, כפי שכבר הערתי בהקשר יותר מצומצם, אינני רואה צורך לפסוק אם ההתיישנות בפלילים, כשלעצמה, הינה בגדר נורמה עונשית מהותית או בגדר דין "דיוני" המסדיר את הפעלת הנורמה העונשית אך אינו מהווה חלק ממנה. לצורך ענייננו די לי להניח, כי לשינוי בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות - בין ביחס לעבירה ובין ביחס לעונש - נודעת השפעה על הנורמה העונשית החלה על העבריין. ולצורך הדיון בטענת בא-כוח העותר הנני נכון להניח, כי בנורמה המשנה את תקופת ההתיישנות יש לכלול גם נורמות המשנות אותה בעקיפין, על דרך שינוי בסיווגה של העבירה, בסוג או במידת העונש הקבוע לצידה, או באחד הרכיבים הנורמאטיוויים האחרים שעל-פיהם נמדדת ונקבעת תקופת ההתיישנות (השוו: פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 629). ואולם, בשאלת תחולתו הרטרואקטיווית של שינוי בחוק המקצר את תקופת ההתיישנות, רואה אני מקום להבחין בין דין התיישנותה של עבירה שלא הוגש עליה אישום, לבין דין התיישנותו של עונש שהוטל על מי שכבר הורשע בביצועה של העבירה. טעם הדבר הוא, שהרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, המתבטא בביטול עבירה קיימת או בהקלת העונש שנקבע לעבירה, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי המקצר את התקופה שבגדרה ניתן להגיש אישום בגין העבירה, אך אינם תומכים בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. אכן, השאלה אם שינוי בחוק הינו בעל תחולה רטרואקטיווית היא שאלה פרשנית. ההכרעה בה חייבת להתבסס על בחינת תכליתו של החוק המתפרש. משמעות הקביעה, כי חוק הינו בעל תחולה רטרואקטיווית, אינה אלא שהגשמת תכליתו של החוק תלויה ומותנית בתחולתו למפרע. ובחינתם, מנקודת ראות פרשנית, של חוק המקצר את תקופת התיישנותה של עבירה ושל חוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש, תלמדנו, כי רק הגשמת תכליתו של הראשון מבין השניים מצדיקה לפרשו כבעל תחולה רטרואקטיווית. ודוק: אינני מתכוון להרחיב בנושא הרציונלים הקיימים להצדקתה של ההתיישנות בפלילים. זה, כשלעצמו, נושא כבד ומורכב. עם זאת אזכיר, כי להתיישנות העבירה יש מספר צידוקים ידועים. התיישנות העבירה ממריצה את פעולתן של מערכות האכיפה (רשויות החקירה והתביעה), ובכך תורמת היא לחיזוקו של שלטון החוק. וקיום הבירור המשפטי במועד קרוב לזמן האירועים, בעוד הראיות מצויות וזכרון העדים רענן, מספק ערובה לא-מבוטלת לבירור האמת. להתיישנות העונש, לעומת זאת, אין אלא צידוק עיקרי אחד; היינו, כי עונש, שמסיבה זו או אחרת נמנעה הרשות מלבצעו, פג טעמו, ושוב אין זה מן המידה לתבוע את ביצועו. לא זה בלבד, שלהתיישנות עונש יש צידוקים פחותים מאלה הקיימים להתיישנות העבירה, אלא שגם תוצאותיה של התיישנות העונש חמורות יותר. התיישנות העבירה שוללת אפשרות להביא את העבריין לדין. הרשעתו בדין היא בגדר אפשרות שהוחמצה. ואילו התיישנות עונש פוטרת את העבריין, שהורשע בדינו ופסק-דינו הפך חלוט, מחובתו לרצות את העונש שנגזר עליו. 20. ההבחנה בין התיישנות העבירה לבין התיישנות עונש - ובכך ענייננו - חלה גם לעניין בחינת תכליתה של כל אחת מן השתיים, כמצדיקה (או כבלתי-מצדיקה) לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיווית. כפי שכבר ציינתי, הרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, תומכים גם בהחלתו למפרע של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותה של עבירה. והדבר, כמדומה, פשוט וברור: הצידוק הרעיוני התומך בהחלתו למפרע של חוק עונשי מקל נובע מהעדפת השיקול של עשיית צדק עם העבריין על פני האינטרס הציבורי הכרוך במיצוי הדין הקודם עמו, בין מפני שהמעשה חדל מלהיות עבירה ובין מפני שהעונש עליו הוקל. אותו היגיון עצמו מצדיק להחיל על עבירתו דין חדש המקצר את תקופת ההתיישנות. אם לא ייעשה כן, ועל עבירתו יוסיף לחול דין ההתיישנות שחל עליה בזמן ביצועה, הרי זה כאילו חזרנו והטלנו על העבריין - לאחר חלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין המאוחר - אחריות פלילית בגין עבירה שבוטלה. אך לרציונל זה, התומך בהחלתו למפרע של דין המקצר את תקופת ההתיישנות של עבירה, אין ולא כלום לעניין החלתו למפרע של דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. האירוע שאליו מתייחסת התיישנות העונש אינו העבירה אלא גזר הדין. במועד זה מתוודע הנאשם לעונש שהוטל עליו. כן מתוודע הוא לתקופה שבגדרה ניתן לבצע כלפיו עונש זה. עקרון שלטון החוק מחייב כי עונש שהוטל כדין גם יבוצע. אכן, אם העונש התיישן שוב לא ניתן לבצעו. אך כל עוד לא התיישן, על-פי הדין שחל עליו במועד הטלתו, אין עילה המצדיקה להפקיע את ביצועו. אכן, בידי המחוקק לקבוע, בהוראה מפורשת, כי לדין חדש, המקצר את תקופת התיישנותו של עונש, תהיה תחולה רטרואקטיווית. אך בהישענות על הדוקטרינה הכללית, בדבר החלתו למפרע של דין עונשי מקל, אין כדי להצדיק החלה למפרע של דין חדש המקצר את תקופת התיישנותו של עונש. כפי שהסברתי, הרציונלים שהדוקטרינה האמורה נסמכת עליהם אינם חלים כאן. ניתן להצביע על טעמים מתחום המוסר החברתי התומכים במתן מחילה לעבריין שטרם הועמד לדין, אם מאז שביצע את עבירתו הורה המחוקק לקצר את תקופת ההתיישנות של עבירה כזאת; אך אין כל טעם חברתי המצדיק לפטור את העבריין מריצוי העונש שהושת עליו, עקב שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנותו של עונש כזה. יתר על כן: תקופות התיישנותם של עונשים אינן קצרות. אי-ביצועו של עונש עד לתום תקופת התיישנותו יהווה - לפחות ברוב המכריע של המקרים - תוצאה מהתחמקות העבריין. מי שבעקבות גזר-דין לא התייצב לריצוי מאסרו, או לא שילם קנס שהושת עליו, ובמשך תקופה ארוכה הצליח להתחמק מריצוי המאסר או מתשלום הקנס, עשוי - מקץ ימים ושנים - להיפטר מן החובה לשאת בעונשו. אך אין היגיון משפטי, או טעם מוסרי, להחיל על עונשו של עבריין כזה דין התיישנות חדש, שיפטור אותו מריצוי עונשו עוד בטרם חלפה תקופת התיישנותו המקורית. 21. לתמיכת טיעונו, כי אף דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש ראוי להחילו למפרע, ניתלה בא-כוח העותר בדברי פרופ' פלר, האומר בספרו הנ"ל (בעמ' 628) כי - "... אם שיטת המשפט דוגלת לא רק באקטיביות לקולא, אלא גם ברטרואקטיביות לקולא, של נורמה פלילית מהותית, גישה זו תופעל גם לגבי הנורמות המסדירות את ההתיישנות. נורמה שקיצרה תקופת התיישנות תחול גם לגבי עבירה שנעברה או עונש שנגזר, לפני תחילת תוקפה של נורמה זו, אם תקופת ההתיישנות הקודמת עדיין לא כלתה " (ההדגש שלי - א' מ'). העיון בדברי המחבר המלומד מעלה, כי דברים אלו נאמרו על-ידו בגדר תיאור ביטוייה המעשיים של ההשקפה לפיה ההתיישנות היא קטיגוריה מהותית. על כל פנים, מן הרציונלים להצדקת מוסד ההתיישנות, עליהם עומד פרופ' פלר בהמשך דבריו, לא עולה כי לעניין תחולתו למפרע של שינוי מקל בחוק הקובע את ההתיישנות, אין מקום להבחין בין שינוי בהתיישנות העבירה לבין שינוי בהתיישנות העונש. ההבחנה בין זו לזו נראית, בעיניי, מעיקרי-דברים; ועל כך כבר עמדתי. מסקנתי היא איפוא, כי תקופת התיישנותו של עונש נגזרת מן הדין שחל על התיישנות העונש ביום גזירתו. ותיקון בחוק הקובע את תקופת ההתיישנות, גם אם הוא מקל, יחול (בהעדר הוראה מפורשת אחרת בדבר תחולתו) רק מכאן ואילך. 22. לקנסות הרבים שהוטלו על העותר צמודות תקופות התיישנות שונות: לקנסות שהוטלו עליו לפני יום 23.8.95 צמודה תקופת התיישנות בת עשר שנים, ולקנסות שהוטלו עליו מיום 23.8.95 ואילך צמודה תקופת התיישנות בת שלוש שנים. אחת התוצאות מהתפלגות זו היא, כי המועדים בהם יתיישנו הקנסות שהוטלו על העותר לפני תחילתו של תיקון 39 יחולו אחרי מועדי התיישנותם של הקנסות שהוטלו עליו לאחר תחילתו של תיקון 39. בא-כוח העותר טען, כי תהיה זו תוצאה משפטית בלתי-סבירה אם הקנסות בשל העבירות המוקדמות יתיישנו לאחר הקנסות בשל העבירות המאוחרות. אך בטענה זו אין ולא כלום. התוצאה האמורה נובעת מן השינוי החקיקתי והיא אופיינית לתקופת המעבר שבין הסדר חוקי קודם לבין הסדר חוקי חדש. אך אין, ולא צריכות להיות, לה השלכות על הכרעתנו. פשיטא שחובתו של העותר לשלם קנס מסוים אינה יכולה להימדד על-פי מועד התיישנות של קנס אחר שהושת עליו, בין לפני ובין אחרי מועד הטלתו של הקנס המסוים. סיכומו של דבר 23. אילו נשמעה דעתי, היינו דוחים את העתירה. אך רוב חבריי סבורים, כי הדין עומד לימין העותר, והכרעתנו בעתירתו היא כדעת הרוב. כשלעצמי אני מצר על הכרעה זו. במשך שנים התעלם העותר מדו"חות החניה שנרשמו לו וחדל מלשלם את הקנסות בגינם. רק משעמדה המשיבה לעשות מעשה, ולהפעיל נגדו את אמצעי הגביה העומדים לרשותה, נזעק העותר לבית-משפט זה בבקשת סעד. חוששני שקבלת עמדתו מצמיחה הלכה קשה. העותר, שבמשך שנים שם את החוק ללעג ולקלס, התעלם מן הקנסות והמשיך לבצע עבירות חניה כאוות-נפשו, יוצא נשכר; ואילו האינטרסים הציבוריים הכרוכים בקיום שלטון החוק ובשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת הדין, סופגים פגיעה. דעתי, מן הטעמים שפירטתי, היא כי הדין היה מחייב הכרעה אחרת - פשוטה, ראויה וצודקת - והיא, שעל העותר לילך ולשלם את קנסותיו. ש ו פ ט השופט י' טירקל: שינוי סיווגה של עבירה - מאי משמע? 1. המחוקק המנדטורי, והמחוקק הישראלי בעקבותיו, חילקו את "העולם המלא" של העבירות שאדם עלול להכשל בהן לשלש קבוצות עיקריות ("סוגים" בלשון המחוקק): "פשע", "עוון" ו"חטא". אלה נבדלות זו מזו לפי מידת חומרתן של העבירות, כפי שהמחוקק ביטא אותה בעונשים שקבע בצידה של כל עבירה. לחלוקה זאת נפקויות משפטיות שונות בתחומים שונים, המשותפות לעבירות הכלולות בכל קבוצה, כמו בתחום התיישנות העונשים, שהיא ענינו של פסק דין זה. כך, במקום לקבוע בצידה של כל עבירה הוראות נוספות הצריכות לעניינה - כמו בענין תקופות ההתיישנות של העבירה או של העונש שנקבע לה - נקבעו הוראות כאלה לגבי הקבוצה כולה. וכך נקבע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982- (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי") כי תקופת ההתיישנות של עונש שהוטל בשל עבירה מסוג פשע הוא עשרים שנה; מסוג עוון - עשר שנים; ומסוג חטא - שלש שנים. על ידי שיטת הקבצה זאת החלתה של הוראת דין מסוימת על הקבוצה כולה כמוה כהחלתה המיוחדת על כל עבירה ועבירה שבתוכה. לכאורה, החלה של הנורמה החדשה בדרך עקיפה; לאמתו של דבר, אין בין החלה כזאת לבין החלה ישירה ולא כלום. הוא הדין בהעברתה של עבירה מתחומה של קבוצה אחת לתחומה של קבוצה אחרת בדרך של שינוי סיווגה על ידי שינוי העונשים הקבועים בצידה. כאן, כניסתה של העבירה תחת כנפי הקבוצה האחרת היא המחילה עליה את הוראות הדין החלות על הקבוצה, ואף היא כמוה כהחלה ישירה. 2. סעיף 24 לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין"), כפי שנחקק בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ד1994- (להלן - "תיקון 39"), סיווג מחדש את העבירות והסיט את קו הגבול שהבדיל בין העבירות ה"קלות" מסוג חטא, לבין העבירות החמורות מהן, מסוג עוון, באופן שנתרחב תחומן של העבירות מן הסוג הראשון ונצטמצם תחומן של העבירות מן הסוג השני. עבירות שעד תחילתו של תיקון 39 - שהיתה ביום 23.8.95 - היו בעיניו של המחוקק חמורות יותר, היו בעיניו לקלות. עבירות שעמדו במחיצתם של עוונות נמצאו עומדות במחיצתם של חטאים. אם קודם לכן היו בגדר עבירות שתקופת התיישנותם של העונשים המוטלים בגינן היתה עשר שנים, הרי משעה שנמצאו עומדות שם תקופת התיישנותם של העונשים המוטלים בגינן הוא שלש שנים. לשון אחרת, משמעותו של סעיף 24 לחוק העונשין, כפי שנחקק בתיקון 39, היא שקוצרה תקופת ההתיישנות של עבירות מסוימות - בענייננו, עבירות חניה שהן עבירות קנס - מעשר שנים לשלש שנים; ולמרות הטכניקה החקיקתית שבה נקט המחוקק, כאילו הורה על כך במפורש ובמישרין. תחולתו של הקיצור - גם למפרע? 3. אינני רואה צורך לחזור ולעסוק כאן בכל פניה של סוגיית ההתיישנות בכלל, אם היא "דיונית" או "מהותית", מתי היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית, ומתי אינה כזאת. לדעתי מלמדים לשונו של תיקון 39, מכלול הוראותיו ודברי ההסבר שליוו אותו, על התכלית: קיצור תקופת התישנותם של העונשים שבהם מדובר, ולמפרע. ההוראות העיקריות שמהן נלמד הדבר לעניננו מצויות בסעיפים מס' 4 ו- 5 לחוק העונשין, כפי שנחקקו בתיקון 39, שזו לשונם: ביטול העבירה לאחר עשייתה "4. נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין - יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה ". (ההדגשה שלי - י.ט.). שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה "5. (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. (ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה". (ההדגשה שלי - י.ט.). בסעיף 4 לחוק העונשין ניתן ביטוי ברור לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו כל סנקציה שהיא, בין אם ננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין אם לא ננקטו. יותר מכך, אפילו ניתן גזר דין לפני ביטול האיסור, אין להמשיך בביצועו. המחוקק לא אמר די ובסיפא של הסעיף נשללה בפירוש ובלשון גורפת האפשרות שלהרשעה שהיתה לפני הביטול יהיו תוצאות בעתיד. בעניננו לא חדל, אמנם, המעשה מלהיות עבירה, אולם, כפי שראינו, נמצא עומד, מכוח תיקון 39, במחיצתן של עבירות קלות יותר, שתקופת התישנותן ותקופת התישנות העונשים שהוטלו בגינן קצרות יותר. אותם צידוקים שמכוחם יש להפסיק את ביצועו של גזר דין שניתן לפני ביטול האיסור, מצדיקים, לדעתי, גם את קיצור התקופה שבמהלכה ניתן לבצע את גזר הדין - דהיינו, תקופת התישנותו של העונש - מקום שהאיסור כשלעצמו לא עבר מן העולם אלא שחומרתו נחלשה. מסקנה דומה נלמדת גם מתוך סעיף 5 לחוק העונשין. סעיף זה, כקודמו, מחיל אף הוא באופן רטרואקטיבי נורמות פליליות מקילות, אלא שכאן מדובר במצב שבו לא ביטל החיקוק החדש את האיסור אלא הקל ב"מידתו או סוגו" של העונש. לשון אחרת, התגובה העונשית על המעשה רוככה. אכן, "מידת התקופה" של ביצוע העונש איננה באה בגדר "מידת העונש", אולם היא חלק מן התגובה העונשית הכוללת. ככל שהעבירה חמורה יותר כך ארוכה יותר התקופה שבמהלכה מרחף מעל העבריין האיום של הסנקציה הפלילית; ככל שהיא קלה יותר - מתקצרת גם התקופה. לפי השקפתי אין לבודד חלק זה של התגובה העונשית מיתר חלקיה וכמו שמקילים אנו לענין המידה והסוג של העונש גם למפרע, כך יש לאחוז במידה המקילה גם לענין התקופה. 4. רוח חסד זאת, שאינה עולה רק "למעלה" - דהיינו, שורה על העתיד - אלא יורדת גם "למטה" - דהיינו, שורה גם על העבר - (למקור הפרפרזה עיין קהלת ג' כ"א), מנשבת בחוזקה גם מתוך דברי ההסבר לסעיפים מס' 4 ו- 5 לחוק העונשין, כפי שנכתבו בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (ה"ח התשנ"ב, 115 בעמ' 116). בשל חשיבותם יובאו הדברים להלן בהרחבה: " לסעיף 4 ביטול עבירה דינו שיבטל את האחריות הפלילית בכל השלבים של מיצוי הגשמתה, עד כדי מחיקת העבר הפלילי שבעטייה. ביטול פליליות המעשה היא הדרך השורשית ביותר מבין דרכי השינוי של עמדת החברה כלפי מעשה עבירה - הפיכתו למעשה מותר. ביטול העבירה פועל פעולתו בכל שלב ושלב של הגשמת האחריות הפלילית עליה - ומבחינה זו הוא פועל גם באורח רטרואקטיבי ". "לסעיף 5 ו- 62 מוצע לנטוש את הגישה הנוכחית הנקוטה בסעיף 22(3) לחוק הפרשנות, התשמ"א1981- (להלן - חוק הפרשנות), שלפיו, על אף ביטול העבירה, צפויים למבצעי העבירה לפני ביטולה העונשים שהיו קבועים בחיקוק המבוטל. בהצעה אומצה הגישה המודרנית המסתמנת גם בפסיקת בית המשפט העליון, לפיה הדין העונשי המקל עם עושה העבירה פועל לטובתו בשני הכיוונים: דין שעת המעשה ימשיך לחול על אף שבוטל, אם הוא מקל לעומת הדין שהחליף אותו, ואילו אם הדין החדש הוא המקל, יחול הוא, באופן רטרואקטיבי, במקום דין שעת המעשה. מגמת סעיף 5 איננה להיטיב עם עושה העבירה: אין זה עניין של הטבה או הרעה. הגישה החדשה מעוגנת היטב במדיניות ענישה דינאמית ההולמת חברה מתקדמת. אין להשלים עם ענישה של מעשה שהוא מותר בשעת הענישה, ואין מקום להפעיל כלפי אדם טיפול עונשי חמור מזה המחוייב על פי חוק שבשעת הטיפול. זהו הבסיס העקרוני של הוראות סעיף 5. במקרה המיוחד שדינו של הנאשם כבר נגזר בפסק דין חלוט, מוצע שלא לפתוח מחדש דיון לענין העונש ומוצע העקרון לפיו אם העונש שנגזר היה חמור מן העונש המרבי שנקצב בחוק החדש, יבוא עונש מרבי זה במקום העונש שנגזר. ההקלה שבחיקוק החדש עשויה להתבטא בכל המישורים - הן זה של העילה לאחריות פלילית, והן זה של האחריות עצמה, לרבות הסייגים לה, כלומר גם בחיקוק המשנה את הגדרת העבירה, גם בעונש וגם בתנאי מתנאי העבירה והאחריות עליה ". (ההדגשות שלי - י.ט.). אגב, סעיף 62 להצעת החוק, שדברי הסבר אלה מכוונים גם אליו, ענינו, בין היתר, ביטול ההגדרות של "חטא", "עוון" ו"פשע", שהיו בחוק הפרשנות התשמ"א1981-. 5. על הסוגיה של תחולת החוק בזמן ובעיית התכלית עמד הנשיא א' ברק בהרחבה בפסק דינו הידוע בעע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד מו (2), 765, 775, 776: "בעזרתם של כללי הפרשנות נקבע היקף הפריסה של החוק, לרבות היקף פריסתו בזמן. על פי המקובל אצלנו, כלל הפרשנות הבסיסי הינו, כי את לשון החוק יש לפרש על פי תכליתו. נמצא, כי תחולתו של החוק בזמן - בהעדר הוראה מפורשת בעניין זה - תיקבע על-פי תכליתו של החוק. לחוק תהא אותה תחולה בזמן הנדרשת לשם הגשמת תכליתו. לשם כך, יש לקבוע את תכליתו של החוק, ואת תקופת התחולה הדרושה להגשמתו. על תכליתו של החוק ניתן ללמוד מלשונו, מההיסטוריה החקיקתית שלו, מחקיקה מאוחרת ומעקרונות היסוד של השיטה". דומני שדי בדברים שנאמרו למעלה, לענין לשונם של סעיפים 4 ו- 5 לחוק העונשין ולענין דברי ההסבר לתיקון 39, כדי להצביע על תכליתו של החוק ומכאן על תחולתו בזמן, לאמור, על תחולתו הרטרואקטיבית. ולא למותר להוסיף לעניננו מדברי המשנה לנשיא מ' אלון בע"פ 63/89 מאיר בן יוסף מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (4) 388, 394, שאמר, תוך הסתמכות גם על ביטויו של העיקרון במשפט העברי: "לעומת זאת, ואף זו הלכה מקובלת בידינו, אין העיקרון של אי תחולה למפרע חל אלא לעניין הוראה פלילית שבאה להחמיר עם האדם, היינו לחדש עצם קיומה של עבירה או להחמיר בעונשה של עבירה קיימת; אך הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין שמבטלת היא עבירה קיימת ובין שבאה היא להקל בעונש שהיה קבוע לעבירה זו, הוראה כגון זו מן הראוי שתשפיע למפרע, היינו לעניין מי שעבר את העבירה לפני ביטולה או לפני ההקלה בעונשה. תחולת ההוראה הפלילית המקלה למפרע הסברה בכך, שמשגילה המחוקק שמעשה פלוני שוב אינו מותר בשעת הענישה ולא ייגזר עליו עונש שהוא חמור מזה שקיים בשעת גזירת הדין". (ההדגשות במקור - י.ט.). כפי שאמרתי למעלה, בעיני הוראה המקצרת את תקופת התישנותה של עבירה, או את תקופת התישנות העונש, היא בגדר הוראה שבאה להקל עם העבריין, ולפיכך, בהעדר הוראה לסתור, יש להחיל אותה למפרע. 6. על סוגיית הארכתה או קיצורה של תקופת ההתישנותה של עבירה עמד הנשיא מ' שמגר בפסק דינו בע"פ 499/80 יוסף ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד ל"ה (1) 486, 490: שם נדונה, אמנם, הסוגיה מזוית הראיה של סבירות ההוראה, אולם התוצאה היתה זהה לזאת המתבקשת בעניננו: "כל תקופת התיישנות, כפי שנקצבה, אשר חולפת ותמה בלי שחל שינוי בהוראות החוק או במעמדו של הנוגע בדבר, שיהיה בו כדי להחיל על העבריין תקופה ארוכה יותר של שינוי בחוק, המאריכים את תקופת ההתיישנות, ושינוי זה חל בטרם חלפה התקופה הקודמת של ההתיישנות, הרי חלה על העבריין התקופה הארוכה יותר. הוא הדין כמובן, אם הנסיבות הן הפוכות, והתקופה מתקצרת". 7. כהשלמה לדברים שלמעלה, אי אפשר שלא להפנות לדיון המאלף בסוגית ההתיישנות בתחום דיני העונשין אצל פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב' , תשמ"ז - 1987, בעמ' 622 ואילך, ולקורלאציה המעניינת בין ההתיישנות לבין תחום תחולתה העניינית שעליה עמד. כפי שציין, לעניין האחרון, יש להתיחס גם לחומרתו של מושא ההתיישנות ולאנטי חברתיות שלו (שם, בעמ' 630). כן ציין, במקום אחר, כי, להבדיל מן החומרה המופשטת של העבירה שבגדרה נופל הארוע העברייני, "קשה להשלים עם התעלמות גמורה מחומרתו המעשית של הארוע, מקום שהוא מהווה אחד ממרכיבי ההנחה מושא ההסדר" (שם, כרך א', בעמ' 15,14). גם בדיון שלפנינו אין להתעלם מטיבן ומאופיין של העבירות שבהן מדובר, שחומרתן קלה והאנטי חברתיות שלהן מצומצמת. סיכום 8. בסופה של הדרך שבה הלכתי ניצבת המסקנה כי אין לאכוף על העותר את תשלומם של דו"חות החניה שנרשמו לו בתקופה המסתיימת שלוש שנים לפני שהומצאה לו ה"דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה". תוצאה זאת מקוממת משום שהיא מוציאה את החוטא נשכר, לעומת אותם אזרחים ששילמו את הקנסות שהושתו עליהם במועדם. אולם, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. אם יש לקח ציבורי שצריך להלמד הרי הוא שעל רשויות ציבוריות כמו המשיבה למלא את חובתן ולא להניח לחוטאים כאלה להתחמק מן העונש. אין זה תפקידה של מערכת המשפט לתקן מה שעיוותו הרשויות על ידי פרשנות הנוחה להן. 9. אם תישמע דעתי תתקבל העתירה והצו על תנאי שהוצא נגד המשיבה לגבי הדו"חות שנרשמו עד יום 5.1.94 ייעשה למוחלט. לאור הערתי דלעיל, לא הייתי פוסק לעותר הוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: 1. כמו חברי הנכבד, השופט מצא, גם אני סבור שהאבחנה בין הוראות דיוניות לבין הוראות מהותיות לא תוכל לסייע בידינו לפתרון השאלה שבמחלוקת, כבר מהטעם שלאחר שהושת על הנאשם עונש כבר אין קיים הליך שיפוטי שיש מקום להחיל עליו את ההוראה החדשה. עם זאת איני רואה עין בעין עמו לגבי האבחנה המקובלת עליו בין התיישנות העבירה לבין התיישנות העונש; ולדעתי אם קיימת אבחנה, הריהי פועלת לטובת החלת הדוקטרינה החלה על התיישנות העבירה על התיישנות העונש, מקל וחומר. לענין העונש רואה אני בהתיישנות מרכיב בעל עצמה "חלשה" יחסית במערכת זכויות האזרח ואינטרס הציבור, כאשר השיקול הדומיננטי הוא ארגוני, שאין טעם לעסוק במימוש הענישה, כאשר כבר חלף זמן רב מיום פסק הדין. ספק רב בעיני אם מועד התיישנות העונש משמש שיקול של ממש אותו שוקל העבריין העומד לבצע עבירה. בנסיבות אלו נראה לי שהכלל הנכון שצריך לחול בענייננו הוא שאם טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית ונקבעה תקופת התיישנות חדשה, קצרה או ארוכה מתקופת ההתישנות המקורית, דין תקופת ההתיישנות החדשה לחול. כך פסקנו לגבי התיישנות העבירה: ע"א 290/63 פ"ד יח(2) 570; בג"צ 162/80 פ"ד לה(1) 292, ונראה לי שהלכה זו צריך שתחול גם על התיישנות העונש. איני סבור שיש משמעות כלשהי לענייננו, בין ישירה ובין עקיפה, לאמור בסעיף 5 לחוק העונשין, כפי שחוקק בתיקון מס' 39, כשהוא לעצמו. חברי הנכבד, השופט אור הפנה את תשומת לבנו לסעיף 12 לאותו תיקון, אשר איפשר לרשויות האכיפה להיערך בעוד מועד לשינוי הכלול בו, אך הייתי מגיע לאותה תוצאה גם אלמלא הסעיף האמור. במקרה שלפנינו קוצרה תקופת ההתיישנות לפני שחלפה תקופתה המקורית. מהטעמים אותם פרטתי לעיל, אני מצטרף איפוא לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד השופט טירקל. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: נמוך הוא משקלה הסגולי של התיישנות עבירה במערכת זכויות הפרט (ש"ז פלר, דיני עונשין, כרך ב, עמ' 629). נמוך יותר הוא משקלה הסגולי של התיישנות העונש במערכת זכויות הפרט. שכן, עניין לנו, ברוב רובם של המקרים, בהתחמקותו של הנאשם שכבר נגזר דינו מביצוע העונש, ו"האשמה" לחלוף הזמן רובצת כולה לפיתחו, ולא לפיתחן של רשויות אכיפת החוק. נאשם כזה בוודאי שאינו יכול לטעון כי "הסתמך" משך תקופת התחמקותו מביצוע העונש, על כך שתקופת התיישנות העונש תקוצר בעתיד, משנתממשה "ציפייתו" יש לראותו כמי שביצע את העונש לפי התקופה המקוצרת. אי החלתה של תקופת ההתיישנות החדשה (המקוצרת), אינה יוצרת, על כן, כל התנגשות בין האינטרס של הנאשם כפי שהיה בעת גזירת הדין ובין השיקול שהביא לקיצור התקופה. החלה רטרואקטיבית של תקופת ההתיישנות המקוצרת, היא שפוגעת בציבור. שכן, יש בה מסר שלילי לצייתנים שבציבור, כי התחמקות מביצוע גזר דין משתלמת. תופעה כזאת, הפוגעת במערכת אכיפת החוק, בוודאי שאין לעודד. מאזן האינטרסים מחייב, על כן, כי נורמה המקצרת את תקופת התיישנות העונש לא תחול רטרואקטיבית, כשמתן פרס למתחמקים מביצוע גזר דין נוגד את האינטרס הציבורי. לפיכך אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט מצא. ש ו פ ט השופט ת' אור : 1. מונחות בפני חוות הדעת של חברי, המשנה לנשיא והשופט טירקל מצד אחד, והשופטים מצא וגולדברג מן הצד השני. לכתחילה, סברתי כי לא אוכל להצטרף לאחת משתי העמדות העולות מחוות הדעת האמורות, וכי אצטרך לפלס לעצמי דרך משלי בסוגיה העומדת בפנינו. 2. מצד אחד, ראיתי קושי בעמדה העולה מחוות דעתו של חברי השופט מצא. על פי חוות דעת זו, הסיווג המתוקן של עבירות לחטאים ועוונות, אשר הוכנס לחוק העונשין, התשל"ז1977-, במסגרת סעיף 1 לחוק העונשין (תיקון מספר 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- ( להלן: תיקון מספר 39 ) אמור לחול, לצורך הענין שבפנינו, באורח פרוספקטיבי בלבד. משמעות הדבר היא, שלעניין התיישנות עונשים, יחול הסיווג המחודש אך ורק על עונשים שהוטלו לאחר מועד כניסתו של תיקון מספר 39 לתוקף (קרי, ביום 23.8.95). סברתי, כי גישה זו אינה מגשימה את תכלית החקיקה, אשר יצקה תוכן ממשי לאבחנה בין עבירות שהן חטא לבין עבירות שהן עוון, ובכך תיקנה את העיוות שנוצר לענין זה בדין שקדם לתיקון מספר 39. על רקע זה, סברתי כי ביחס לתיקון האמור צריך לחול העיקרון הכללי של תחולה אקטיבית - היינו, תחולה גם על מצבים משפטיים שהם בתהליך של התהוות (לעיקרון האמור, ראו ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פ"ד מו(4) 778, בפיסקה 4 לפסק הדין; ראו גם מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , דינים עליון נא 394, בפיסקה 37 לפסק הדין; בג"צ 3480/91 ברגמן נ' הוועדה לבניה ולמגורים , פ"ד מז(3) 716, בעמוד 724 לפסק הדין). 3. מצד שני, סברתי כי העמדה, לפיה חל תיקון מספר 39 ללא סייג גם על עונשים אשר נגזרו טרם קבלתו, אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו עלינו לפרש דברי חקיקה באופן העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי (ראו דנג"צ 3201/96 מועצה מקומית עמק לוד נ' שר החקלאות , תקדין עליון 97(2) 480, בפיסקה 19 לפסק הדין). עמדה זו מעוררת, על פניה, קושי באותם מקרים בהם חלפו מאז שהוטל העונש ועד מועד כניסתו של תיקון מספר 39 לתוקף יותר משלוש שנים. בכל אותם מקרים, נובעת מן העמדה האמורה פקיעה מיידית של תקופת ההתיישנות. תוצאה זו היא תוצאה קשה. משמעותה היא חסימה מיידית של כל יכולת לאכוף מספר גדול של פסקי דין, ללא כל התראה מוקדמת. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההנחה הכללית לפיה "החוק מעצם מהותו מכוון פעולות עתידיות: אין כל משמעות לכוון היום פעולה שנעשתה אתמול" (ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה (ירושלים, 1993), בעמוד 620). בכך טמון יסוד של רטרואקטיביות, אשר סברתי כי אין הוא סביר, מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי. 4. בסופו של דבר, החלטתי להצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי, המשנה לנשיא והשופט טירקל. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שתיקון מספר 39 כולל הוראת תחילה, לפיה "תחילתו של חוק זה בתום שנה אחת מיום פרסומו ברשומות" (סעיף 12 לתיקון מספר 39). ככל הוראת תחילה, מטרתה של הוראה זו היא "...לאפשר לציבור ולמבצעי החוק להכין את עצמם לקראת כניסתו של החוק החדש לתוקף" (ברק, בספרו הנ"ל, בעמוד 612; ראו גם בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין , פ"ד נ(2) 582, בעמוד 595 לפסק הדין). לשון אחר, תיקון מספר 39 כלל מנגנון, אשר איפשר לרשויות אכיפת החוק להערך מבעוד מועד לשינוי הנורמטיבי הקבוע בו, ולפעול במהלך השנה שנקצבה עד כניסת החוק לתוקף לאכיפת פסקי הדין בכל אותן עבירות אשר סיווגן עמד להשתנות מעוון לחטא. החלתו של תיקון זה, באופן שהוא חל גם על עונשים שהוטלו לפני שנכנס לתוקף, אינה נגועה, על כן, באלמנט בלתי סביר של רטרואקטיביות. מדובר בהחלה אקטיבית, אשר יוצרת איזון, אותו ראה המחוקק כסביר, בין תכליתו של הסיווג המחודש של סוגי העבירות לבין האינטרס הציבורי באכיפה של פסקי דין פליליים. מטעמים אלה, החלטתי להצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי, המשנה לנשיא והשופט טירקל. ש ו פ ט השופט י' קדמי: 1. התוצאה שאליה הגיעו חברי הנכבדים, השופטים מצא וא' גולדברג, נראית לי התוצאה הראויה; ואנכי מצטרף לעמדתם. כמו חברי, גם אנכי סבור כי עונשי הקנס שהעותר נתבע לשלמם, טרם התיישנו. 2. יחד עם זאת רואה אני להעיר שלוש הערות: רואה אני להביע צער על כך, שהמשיבה לא השכילה להראות לנו - במידה הדרושה כי פעלה בשקידה סבירה לגביית הקנסות וכי ננקטו מצידה לאורך כל התקופה פעולות גבייה שהיה בהן כדי להפסיק את מירוץ התיישנותם. העותר טוען כי לא נדרש - בשום דרך - לשלם את הקנסות האמורים בתוך תקופת ההתיישנות; ואם לא כך הם פני הדברים, ניתן היה לצפות מהמשיבה שתפריך טיעון זה בראיות מתאימות. ב. כשלעצמי, הייתי מטה אוזן קשבת לפרשנות המאפשרת לבית המשפט לקבוע - בנסיבות מתאימות - כי במקום שאדם יוצר במכוון מצב המסכל את מימושו של עונש שהוטל עליו, רואים את התקופה שבה קיים אותו "מצב מסכל", כתקופה שבה נפסק מירוץ ההתיישנות; כאשר זה יתחדש, רק מיום שבו שוב יהיה בידי הרשות, בשקידה נאותה, לממש את הריצוי. בפרשה דנא, העותר שינה את כתובתו - לרבות יצא לחו"ל - חזור ושנה, מבלי לדווח על כך לרשות הרישוי או לרשות שבידיה הופקדה גביית הקנסות; ובדרך זו סיכל את יכולתה של הרשות לגרום לתשלום הקנסות. במצב דברים כזה, לאור האמור לעיל, הייתי תומך בגישה האומרת כי מי שמתעלם ביודעין מחובתו לשלם עונשי קנס ומתנהג בצורה המציבה מכשולים על דרכה של הרשות לממש עונשים אלה, אינו זכאי ליהנות מהתיישנות העונש, כל עוד עומדים המכשולים בעינם. ג. ולבסוף - ואפשר שראוי היה זה להיות הטעם הראשון - בנסיבות הענין, לא ראוי העותר לסעד מן הצדק, בהתחשב בכך שעתירתו לוקה על פניה בחוסר נקיון כפיים מופגן. המערער נמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו במכוון ותוך הפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו; ודי בטעם זה לבדו, כדי לסגור בפניו את דלתותיו של בית משפט זה. סגירת הדלתות אינה פוגעת בפרשנות החוק; ואף אינה "מכשירה" את השתהותה של הרשות במימוש הקנסות. ברם, מאידך גיסא, משרתת סגירת הדלתות כאמור, את הענין שיש לציבור במניעת זלזול מכוון בשלטון החוק. ענין זה לא יבוא על סיפוקו בהצהרות. דרושים לתכלית זו, מעשים שיהיה בהם כדי להוכיח לכל, שבהקשר זה: אין רשע וטוב לו; וצדיק - המשלם קנסות במועדם - לא יוחזק כאויל. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: 1. רוב העבירות והעונשים שהוטלו בגינן ושלא בוצעו במועד, יש להם מחילה. הזמן מקהה את הפגיעה בחברה, ומשכיח את העבירה. אין פוקדים על אדם עוונות ראשונים. זאת, בשל העניין הציבורי (להבדילו מעניינו של הנאשם, שלא עומדת לו זכות להתיישנות) לשכוח. עמד על כך השופט זילברג: ... הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסויים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי "לשכוח" את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד. הענין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר . הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו"מיישן" אותה (את העבירה) כליל... [ההדגשות במקור] [ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(2) 570, בע' 586] דברים אלה, שהתייחסו להתיישנות העבירה, יפים אף להתיישנות העונש. שכן, ביצוע העונש הוא פן של טיפול בעבירה, שכאמור, לציבור אינטרס לשכוח אותה. ראו גם ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב, תשמ"ז), בע' 623. כך הוא ברוב העבירות. יצאו פשעים נגד האנושות שלא נשכחים ואין להם מחילה. ואילו בעבירות האחרות נקבעת תקופת התיישנות על-פי סיווגה של העבירה - חטא, עוון, או פשע. סיווג זה משקף את הקטגוריה האנטי-חברתית או החומרה שהחברה משייכת אליה את העבירה. ככל שהעבירה מסווגת כחמורה יותר, פרק הזמן המיישן והמשכיח אותה ואת העונש שהוטל בגינה ושלא בוצע הוא ארוך יותר. החוק גם מבחין בין התיישנות העבירה בטרם הרשעה להתיישנות העונש, ובכל סוגי העבירות נקבעת תקופת התיישנות ארוכה יותר לעונש מאשר לעבירה. ראו סעיפים 9 ו10- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. שינוי סיווגה של העבירה משקף, על-כן, שינוי בדעת החברה לגבי קטגוריית החומרה שהעבירה משתייכת אליה, על המשתמע מכך לגבי אינטרס הציבור במיצוי הדין עם הנאשם לעניין התיישנות העבירה והעונש. שינוי סיווג העבירה בתחיקה יוצר, איפוא, מצב עניינים, שלפיו אין עוד לחברה עניין בתקופת ההתיישנות שהייתה קבועה לעבירה בסיווג הקודם, וכי תקופת ההתיישנות הראויה היא זו המוקצבת לסוג העבירות שאליה משתייכת העבירה על-פי החוק המתקן. מצב עניינים זה, המשקף את צרכי החברה העכשוויים, נכון לגבי כל העבירות והעונשים, בין אם העבירות נעברו או העונשים נגזרו לפני השינוי בחוק, ובין אם לאחריו. 2. ודוקו: אין מדובר בתחולה רטרואקטיבית של נורמה, אלא בתחולתה האקטיבית, מכאן ואילך. שכן, התחולה האקטיבית משתרעת לא רק על מצב משפטי שנוצר לאחר כניסת החוק לתוקפו, אלא גם על מצב משפטי שטרם התגבש לפני אותו מועד, ולענייננו, על עונש שטרם בוצע. ראו, למשל, בג"ץ 348/91 ברגמן נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשיה מחוז תל-אביב ואח' , פ"ד מז(3) 716 בע' 724. האמור לעיל, בדבר תחולתה בזמן של תחיקה המשנה את סיווג העבירה וכתוצאה מכך את תקופת ההתיישנות, משקף איפוא את הכלל הפרשני, כי באין הוראה אחרת, תחולתו של חוק היא אקטיבית. ואכן, כך גם נפסק בהתייחס לשינוי תקופת ההתיישנות של עבירה, שכאמור, אין להבחין בינה לבין התיישנות העונש, להוציא תקופת ההתיישנות. ראו ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(1) 486, בע' 490. 3. ומן הכלל אל הפרט: עבירות חניה הן מן העבירות הקלות שבנמצא. העונש הקבוע לצידן הוא קנס בלבד. סכומו לא נקבע בחוק אלא בצו, ובדומה לכל הקנסות הקבועים בצו נמוך הוא במידה רבה מן הקנסות הקבועים בחוק. ראו סעיף 61 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. יתר-על-כן: הקנס הקבוע בגין עבירות חניה הוא אף מן הנמוכים שבקנסות הקבועים בצו. ראו סעיף 1(א) בחלק ג' לתוספת א' בצו התעבורה (עבירות קנס), תשל"ז1976-, הקובע כי קנס על חניה אסורה מכוח חוק עזר עירוני יהיה בדרגה ב', מתוך 15 דרגות קנס המסווגות מא' עד ט"ו. שיעור הקנס כיום הוא 70 ש"ח. ואכן, עבירות חניה סווגו מלכתחילה כחטא. אלא, כאמור, סוג העבירה הוגדר בשעתו, בין השאר, על-יסוד הערך הנקוב של הקנס, והעבירה הפכה לעוון בשנות ה80- רק בשל האינפלציה הדוהרת באותה תקופה. חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשמ"ד1994-, רק תיקן שיבוש זה, ולא חולל שינוי מהותי. ואכן, הדעת נותנת כי די בתקופה של שלוש שנים כדי ליישן ולהשכיח קנס בסכום 70 ש"ח שהרשות לא עשתה צעד כלשהו לגבותו תוך אותה תקופה. 4. אומנם, התוצאה במקרה המסוים שלפנינו היא בעייתית. שכן, אין מדובר בעבירת חניה בודדת שהעונש בגינה לא בוצע במשך שנים, שאז אף תחושת הצדק מחייבת התיישנותו. ענייננו הוא בהתנהגות עבריינית רצופה ובוטה, שנמשכה על-פני שנים. הנימוק המרכזי להתיישנות - העניין הציבורי לשכוח - אינו חל לגביה. ואכן, אפשר כי ראוי היה להתנות מרוץ תקופת ההתיישנות בכך שהעבריין לא יחזור לסורו. ראו פלר, שם, שם. אך לא זה הדין. על-כל-פנים, הכרעתנו בתחולת דיני ההתיישנות חייבת להיות מנותקת מן המקרה הקונקרטי. שכן, כדברי האמרה הידועה, Hard Cases Make Bad Law . אשר-על-כן, מצטרפת אני לדעת השופט טירקל, המשנה-לנשיא לוין והשופט אור, כי יש לקבל את העתירה. 5. עם זאת, יש להדגיש כי קבלת העתירה במקרה שלפנינו מבוססת על ההנחה כי לא נשלחו לעותר הודעות חוזרות על דרישה לתשלום קנס המהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי הזמן הקצרים משלוש שנים, העונשים על עבירות חניה אינם מתיישנים. אין, איפוא, במסקנה בדבר התיישנות העונש שנגזר על חניה אסורה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים על עבירות חניה יימחלו מניה וביה כעבור שלוש שנים. 6. בדיון בעתירה זו נגולה לפנינו התופעה החמורה של הימנעות העיריה מלעמוד על ביצועם של עונשי קנס. הימנעות זאת, שתרמה, אם לא גרמה, להתחמקות עברייני חנייה מלשלם קנסות שהושתו עליהם, הפכה - על-פי הנטען בתשובת העיריה - לתופעה נפוצה. תופעה זו חייבה את העיריה - כך נטען בתשובתה - לערוך מבצעים, בגידרם שודלו עברייני החניה לשלם את חובם תמורת ויתור על חלק ניכר ממנו. דא עקא, הוויתור אך מלמד כי ההתחמקות הייתה כדאית. ראוי איפוא, כי הרשות תשוב למושכלות ראשונים ותשקוד על אכיפת החוק. בתוך כך תימנע הפלייתם לרעה של אזרחים המקיימים את חובתם לשלם קנסות שהושתו עליהם. ש ו פ ט ת הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, כב' בסיון תשנ"ח (16.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016180. F08

[ "בג\"ץ 1618/97", "ע\"פ 290/63", "בע\"א 241/89", "ע\"א 27/64", "ע\"פ 499/80", "ראו 21", "ע\"א 290/63", "ע\"א 1130/90", "מ\"ח 6148/95", "בג\"ץ 2832/96", "בג\"ץ 348/91" ]

3,980

1,121

ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 - 1 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המ בקש : זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשה להבהרת פ סק דין בשם המ בקש: עו"ד שוורץ יהודה בשם המשיב ה: עו"ד לביא-אפרת נעמי החלטה המבקש מתבקש להמציא את תגובתו בכתב לבקשה להבהרת פסק דין אשר הוגשה על ידי המשיבה. התגובה תומצא תוך שבעה ימים. ניתנה היום, יז' באב התשנ"ז (20.8.97). הנשיא המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. E04

[ "רע\"א 8983/96" ]

3,984

2,165

בית המשפט העליון רע"א 96 / 8983 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : זיגי בר אור נגד המשיב : עירית חיפה הוגש הליך החלטה להרכב של שלשה. לקבוע לפני ההרכב המיוחד ביום 6.7.97. להקדיש לדיון 20 דקות, מחולקות בשווה בין הפרקליטים. ניתן היום כט בניסן תשנ"ז (6.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. B02

[ "רע\"א 96" ]

3,985

8,529

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8983 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: זיגי בר אור נגד המשיב : עירית חיפה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 753/95 שניתן על ידי כבוד השופטים סלוצקי, פינקלמן, גילאור בשם המבקש: עו"ד יהודה שוורץ החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתן היום כג באדר תשנ"ז (2.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. B01

[ "רע\"א 96", "בע\"א 753/95" ]

3,986

9,567

ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשה לעיון חוזר בתיק רע"א 8983/9 6 בשם המבקש: בעצמו החלטה משניתן פסק הדין ברע"א 8983/96 ביום 6.7.97, וכן ההחלטה בבקשת ההבהרה מיום 17.9.97, סיים בית משפט זה את מלאכתו, ואין מקום, כמו גם הליך שבדין, לשנות מפסק הדין וההבהרה שבעקבותיו. על כן, דין הבקשה לעיון חוזר, להידחות. הבקשה לעיון חוזר נדחית. ניתנה היום, ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. A06 /דז/

[ "רע\"א 8983/96", "רע\"א 8983/9" ]

3,987

14,583

ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המ בקש : זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 753/95 שניתן על ידי כבוד השופטים סלוצקי, פינקלמן וגילאור תאריך הישיבה: א' בתמוז התשנ"ז (6.7.97) בשם המבקש : עו"ד י' שוורץ בשם המשיב ה: עו"ד ע' מיכלין פסק-דין כמוסכם על הצדדים, ינתן פסק הדין בתיק זה על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. בהתחשב בכלל הנסיבות, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למבקש את הסכום של 30,000 ש"ח להיום, בצירוף שכר טירחת עורך דין בשיעור 15% ומע"מ מחושב על סכום זה. ניתן היום, א' בתמוז התשנ"ז (6.7.97). הנשיא המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96089830. E03

[ "רע\"א 8983/96", "בע\"א 753/95" ]

3,988

17,777

ב בית המשפט העליון רע"א 8983/96 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : זיגי בר אור נגד המשיב ה : עירית חיפה בקשה להבהרת פסק-דין החלטה בפסק-דיננו מיום 6.7.97 נפסק סכום של 30,000 ש"ח כסכום כולל (בצרוף שכר טרחת עורך-דין ומע"מ) המגיע למבקש מהמשיבה. זאת, לאחר שבפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שדין תביעת המבקש להידחות. ברור, על כן, שאם שולם למבקש מעבר לסכום האמור המשיבה זכאית להשבת כל סכום אשר שולם מעבר לסכום הנ"ל. ניתנה היום, ט"ו באלול תשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089830. E05

[ "רע\"א 8983/96" ]

3,989

1,123

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4341/97 - 1 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 3.7.97 בע"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים: אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב בשם המבקש: עו"ד ד' יפתח החלטה 1. לתשובת המדינה על הבקשה לרשות לערער ועל הבקשה לעיכוב הביצוע תוך 15 ימים. 2. צו ארעי לעיכוב ביצוע גזר הדין - עד להחלטה אחרת. ניתנה היום, י' בתמוז תשנ"ז (15.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. B01 חכ/

[ "רע\"פ 4341/97" ]

3,992

7,815

ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 - ב' בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש המבקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין החלטה המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 5.1.98 עד שעה 12:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב. ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשנ"ח (23.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. I05

[ "רע\"פ 4341/97" ]

3,993

9,712

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4341/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המ ערער: יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.7.97 בת"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים א. אבן ארי, ד' בר אופיר ו-ה' אחיטוב תאריך הישיבה: ל' באב התשנ"ז (2.9.97) בשם המערער: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל החלטה מבלי לפגוע בטענות מי מהצדדים, מוסכם עליהם שיוגש תסקיר נוסף על ידי קצין המבחן. התסקיר יוגש לאחר שהמערער ייבדק על ידי פסיכולוג מטעמו אשר יגיש את חוות דעתו בעניין מסוכנותו של המערער לקצין המבחן. חוות דעת כזו תוגש תוך 30 ימים מהיום. לקצינת המבחן שמורה, האפשרות לפנות אל הפסיכולוג אשר נתן חוות דעת לשרות המבחן ולהיוועץ בו. לאחר קבלת תסקיר נוסף של קצין המבחן כאמור, או באם לא תומצא חוות דעת של פסיכולוג מטעם המערער תוך 30 ימים, ייקבע הדיון בתיק זה להמשך בפני אותו הרכב, ובהקדם. ניתנה היום, ל' באב התשנ"ז (2.9.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. E03

[ "רע\"פ 4341/97" ]

3,994

16,434

ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המ בקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 3.7.97 בע"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים א' אבן ארי, ד' בר אופיר וה' אחיטוב תאריך הישיבה: כג' בכסלו התשנ"ח ( 22.12.97 ) בשם המ בקש: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל בשם שרות המבחן: זהבה מור פסק-דין המבקש הורשע בבית משפט השלום בעשיית מעשה מגונה בקטינה בת עשר שנים. העונש שנגזר עליו כלל שישה חודשי מאסר לריצוי בעבידות שירות, ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. כן הועמד בפיקוח קציון מבחן למשך שנה. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש. ערעורה התקבל, ובמקום העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום, הוטל עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של שמונה עשר חודשים ושנים עשר חודשים מאסר על תנאי בתנאים אותם קבע בית המשפט. הבקשה שבפנינו היא למתן רשות ערעור לבית משפט זה. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בערעור לגופו. המעשה המיוחס למבקש חמור בנסיבותיו, והעונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי בודאי הולם את חומרת העבירה. מה גם, שהמבקש לא נטל על עצמו אחריות למעשה ואף לא הביע חרטה. תסקירי קצין המבחן, כולל תסקיר נוסף אשר הומצא לנו על פי החלטתנו, מלמדים על מוגבלותו של המבקש. מתברר, שהוא חווה רגשות ודחפים בלתי נשלטים, ומערכת הנורמות שלו בלתי מפותחת. לפי העולה מהתסקיר שהוגש לנו, גם קיים חשש שהמבקש יעבור עבירות דומות ומכאן סכנתו לציבור. כעולה מהתסקיר, יש למבקש כוחות להתמודד עם המאסר. עם זאת, ובהסתמך על ראשית קשר שנוצר בין המבקש לקצין המבחן, המלצת קצין המבחן היא שתקופת מאסרו של המבקש תקוצר, כך שיוכל לרצות את המאסר במסגרת עבודות שירות. המלצה זו אינה מקובלת עלינו. על רקע נסיבות ביצוע העבירה ובשל הסיכון שמהווה המבקש לציבור, היה מקום לדונו למאסר בפועל אותו ירצה בכלא. וכבר אמרנו, שהעונש שהוטל עליו אינו חמור, ולכאורה לא היה מקום להתערב בו. עם זאת, סבורים אנו שעם שחרורו של המבקש מהכלא נדרש לו פיקוח קצין מבחן כפי שהמליצה על כך קצינת המבחן. כדי לעודדו לטיפול זה ולאפשר אותו, נראה לנו שיש להקל במידה מסויימת בעונש שהוטל עליו. אשר על כן, מתקבל הערעור במובן זה שבמקום שמונה עשר חודשי מאסר ירצה המבקש חמישה עשר חודשי מאסר. עונש המאסר על תנאי שהוטל עליו ישאר בעינו. כן מורים אנו, בהסכמת המבקש, שהוא יעמוד לפיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה מיום תום ריצויו את עונש המאסר. ניתן היום, כב' בכסלו התשנ"ח (21.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97043410. E04

[ "רע\"פ 4341/97" ]

3,995

17,629

בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המש פט המחוזי בת"א-יפו מיום 3.7.97 בע"פ 269/97, שניתן על ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד דוד יפתח בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל החלטה עיכוב ביצוע כמבוקש, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, ג' באב התשנ"ז (6.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043410. A02 /דז/

[ "רע\"פ 4341/97" ]

3,996

23,136

ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המ בקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לניכוי תקופת מעצר - במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 3.7.97 בתיק ע"פ 269/97 שניתן על ידי כבוד השופטים אבן ארי, בר אופיר ואחיטוב בשם המ בקש: עו"ד דוד יפתח בשם המשיב ה: עו"ד אורלי מור-אל החלטה על יסוד בקשת המבקש, באמצעות סניגורו ובהסכמת המדינה - כפי שהודיעה על כך בכתב - אנו מחליטים שמתקופת המאסר אשר נגזרה על המבקש בפסק דיננו מיום 21.12.97, ינוכו ימי מעצרו של המבקש מיום 1.4.96 עד יום 13.5.96. ניתן היום, ו' בשבט התשנ"ח (2.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97043410. E07

[ "רע\"פ 4341/97", "ע\"פ 269/97" ]

3,997

40,322

ב בית המשפט העליון רע"פ 4341/97 - ה' בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : יחזקאל כהן נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לניכוי תקופ ת מעצר בשם המבקש: עו"ד דוד יפתח החלטה להעביר הבקשה לפרקליטות המדינה, לתגובתה תוך חמישה ימים. ניתנה היום, כג' בטבת התשנ"ח (21.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97043410. E06

[ "רע\"פ 4341/97" ]

3,998

1,124

ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר המ בקשת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשה לעיכוב ביצוע החלטה המשיבים מתבקשים להגיש תגובה לבקשה לעיכוב הביצוע תוך 10 ימים. בית המשפט נמנע מלהוציא צו זמני, שימנע את הישיבה של וועדת המכרזים עד להחלטה בבקשה זאת, כיוון שהבקשה אינה מציינת מועד לישיבת הוועדה, ובית המשפט מניח כי הוועדה לא תתכנס לישיבה תוך השבועיים הקרובים. ניתנה היום, ד' בחשון תשנ"ח (4.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. I01

[ "ע\"א 6089/97" ]

3,999

17,587

ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר המבקשת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלות בע"מ בקשה לעיכוב ביצוע החלטה 1. המבקשת, תפנית אדריכלות בע"מ, נפסלה על ידי ועדת המכרזים של משרד הפנים מלהשתתף במכרז שפרסם המשרד לבחירת מתכנן לתכנית אב ותכנית מיתאר לעיר עפולה. הנימוק לפסילה היה אי השתתפותו של נציג מטעם המבקשת במפגש תידרוך למגישי ההצעות למכרז, שהתקיים בעירית עפולה, ואשר הנוכחות בו הוגדרה במכרז כ"חובה". המבקשת לא השלימה עם הפסילה. היא פנתה אל בית המשפט המחוזי בנצרת בתובענה, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי לפי הדין רשאית המבקשת להשתתף במכרז. ביום 10.8.97 נתן בית המשפט (כבוד השופט ג' גינת) את פסק דינו, בו דחה את תובענת המבקשת. בד בבד עם מתן פסק הדין פקע תוקפו של צו זמני שנתן בית המשפט המחוזי ביום 17.3.96, בו עוכבו הליכי בחירת הזוכה במכרז עד למתן פסק הדין בתובענה. 2. ביום 14.10.97 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ביום 3.11.97, קרוב לשלושה חודשים לאחר פקיעת תוקפו של הצו הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי, פנתה המבקשת אל בית משפט זה, וביקשה אותו להורות "על עיכוב ישיבת ועדת המכרזים העומדת להתכנס למרות הערעור שהוגש, בתוך זמן קצר, כדי להחליט על ההצעה הזוכה". ביום 4.11.97 הוריתי על קבלת תגובת המשיבים לבקשה. מתגובת באת-כוח המדינה מתברר כי השיהוי בהגשת הבקשה נטל מעימה את האקטואליות, שכן בתקופה הלא קצרה, שחלפה מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד להגשת הבקשה לבית משפט זה, דנה ועדת המכרזים בהצעות ובחרה את הזוכה. כל שנותר למשרד הפנים כיום הוא לחתום על החוזה עם המתכנן שהצעתו נבחרה במכרז. 3. בנסיבות שנוצרו, בשל האיחור של המבקשת בהגשת הבקשה, נשמטה הקרקע מתחת הבקשה: הוועדה כבר התכנסה וההחלטה על ההצעה הזוכה כבר התקבלה. די בכך כדי לדחות את הבקשה. 4. עם זאת, וכדי להניח את דעתה של המבקשת, אוסיף כי נוטה הייתי שלא להיעתר לבקשתה גם אם היתה מוגשת במועד. תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, מתנה מתן סעד זמני לתקופת הערעור בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". דרישה זו מחייבת את מבקש הסעד הזמני לעמוד בנטל שאינו נופל, ואף עולה, על הנטל הנדרש ממי שמבקש סעד זמני בערכאה הדיונית. לכן, הכלל הוא כי בית המשפט שלערעור אינו מצווה על השהיית פעולתו המיידית של פסק הדין שניתן בבית המשפט דלמטה, אלא אם הוכח בפניו כי אי מתן הצו המבוקש יביא על המבקש נזק בלתי הפיך, או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה בבירור לצדו של המבקש. ראו בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668. במקרה שלפנינו אין בבקשת המבקשת כדי להראות כי הנזק שייגרם לה, כתוצאה מהמשך הליכי המכרז, עולה על הנזק שייגרם לצדדים האחרים, אם יימנע ממשרד הפנים לבחור את הזוכה במכרז עד למתן פסק הדין בערעורה של המבקשת. אם תזכה המבקשת בערעור תוכל להיפרע מהמשיבים בגין הנזק הכספי שנגרם לה כתוצאה ממניעת השתתפותה במכרז. השוו ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ , פ"ד מז(1) 667, 689-684. לכן, הנזק הכספי אינו עילה מספיקה למתן הצו המתבקש. נותרה לה, לפיכך, טענת המבקשת לפגיעה ביוקרה המקצועית או בסיפוק המקצועי שלה כתוצאה מאי הזכיה במכרז. אך טענה זו, מלבד שאינה נתמכת בתצהיר, היא טענת שמא בלבד, שהרי השתתפותה של המבקשת במכרז עדיין אינה מחייבת את זכייתה בו. ואפילו היה הנזק ודאי, עדיין אין הוא שקול, ומכל מקום אין הוא עולה, על הנזק הברור והוודאי לאינטרס הציבורי כתוצאה מעיכוב הליכי בחירת הזוכה במכרז עד למתן פסק הדין בערעור. בתשובתה מצביעה המדינה על ההכבדה הנגרמת לציבור בעפולה כתוצאה מהעיכוב בהשלמת תכנית האב ותכנית המיתאר לעיר: הוועדה המקומית נמנעת מלאשר תוכניות בניה בשל העדר תכנון עירוני להרחבת העיר, והיזמים ובעלי הקרקע נאלצים להמתין עם תוכניותיהם לפיתוח הנכסים, ולספוג עקב כך הפסדים מרובים. נזק משמעותי זה לציבור, שהמבקשת אינה מציעה ואינה מסוגלת לכסותו, הוא שיקול משמעותי במסגרת מאזן הנזקים והנוחיות, ויש בו כדי להטות את הכף נגד קבלת הבקשה. ראו בשג"ץ 509/91 (בג"ץ 380/91) כבל-נט בע"מ נ. סאט-קום ישראל בע"מ , פ"ד מה(2) 397, 404. 5. לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה. המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות את הוצאות הבקשה בסך 3,500 ש"ח. ניתנה היום, כ"ג בחשון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. I02

[ "ע\"א 6089/97", "בש\"א 2966/96", "ע\"א 700/89", "בג\"ץ 380/91" ]

4,000

19,879

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6089/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערת: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבה 1: עו"ד נורית ישראלי בשם המשיבה 2: עו"ד ניצן בר אילן ה ח ל ט ה לבקשת באת-כוח המערערת, הטוענת כי בשל מחלתה איננה מסוגלת לקחת חלק בדיון, הנני דוחה את הדיון בערעור למועד שייקבע. ניתנה היום, ל' בחשון תשנ"ט (19.11.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. F07

[ "ע\"א 6089/97" ]

4,001

36,836

ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשה להארכת מועד להגשת סיכומי המשיבה 2 בשם המערערת: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבה מס' 2: עו"ד ניצן בר-אילן החלטה המבקשת, המשיבה 2 בערעור, מתבקשת להמציא לבית המשפט את עמדת בעלי הדין האחרים. לאחר המצאת עמדת בעלי הדין, אדון בבקשה. ניתנה היום, כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. P05

[ "ע\"א 6089/97" ]

4,002

37,946

ב בית המשפט העליון ע"א 6089/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ בקשות בנושא צו-הארכת מועד להגשת סיכ ומים בשם המשיבה מס' 2: עו"ד ניצן בר-אילן החלטה בהמשך להחלטתי מיום 15.9.98 ונוכח הודעת המשיבה 2 כי המשיבה 1 מסכימה לבקשה וכי לא עלה בידה לקבל את עמדת המערערת בטרם יחלוף המועד להגשת סיכומיה, אני מחליטה להאריך את המועד להגשת סיכומים מטעמה עד ליום 18.10.98. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ח (17.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. P06

[ "ע\"א 6089/97" ]

4,003

40,129

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6089/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ג באייר התשנ"ח (19.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. A04 /דז/

[ "ע\"א 6089/97" ]

4,004

91,699

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6089/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער : תפנית אדריכלות בע"מ נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. אמיר מן שנער אדריכלים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק המרצת פתיחה 251/96 מיום 11.8.97 שניתן על ידי כבוד השופט י' גינת תאריך הישיבה: ב' בשבט התש"ס ( 09.01.00 ) בשם המערער : עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיב מס' 1: עו"ד נורית ישראלי בשם המשיב מס' 2: עו"ד ניצן בר-אילן פסק-דין בהמלצתנו, חזר בו המערער מהערעור,ואנו דוחים אותו בלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ב' בשבט התש"ס (09.01.00), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060890. A08 /דז/

[ "ע\"א 6089/97" ]

4,005

28,870

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 772/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. אלח'לאילה ח'יראת 2. אלח'לאילה מוחמד נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. משרד הפנים בקשה למחיקת העתירה בשם העותרים: עו"ד עאדל חמאיסי פסק-דין על פי בקשת בא כוח העותרים, אנו מוחקים העתירה, בלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007720. A02 /דז/

[ "בג\"ץ 772/97" ]

4,007

1,127

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 3871 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ות : 1. מועצה מקומית אבן סנאן 2. עירית אילת 3. עירית אשקלון 4. עירית גבעתיים 5. מועצה מקומית גוש חלב 6. עירית חולון 7. עירית טבריה 8. מועצה מקומית טמרה 9. עירית כפר סבא 10. מועצה מקומית כפר ראמה 11. עירית לוד 12. מועצה מקומית נשר 13. מועצה מקומית סחנין 14. מועצה מקומית קדימה 15. עירית ראשון לציון 16. מועצה מקומית שדרות 17. מועצה מקומית תל מונד 18. מועצה מקומית רמת השרון 19. עירית תל אביב 20. עירית נהריה 21. החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ נגד המשיבים : 1. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ(להלן הסנה) 2. רותם חברה לביטוח בע"מ בקשה למחיקת ערעור בשם העותרות: עו"ד מירון זוצקי החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94038710. Q03

[ "ע\"א 94" ]

4,008

9,339

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 3871 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערות: 1. מועצה מקומית אבן סנאן 2. עירית אילת 3. עירית אשקלון 4. עירית גבעתיים 5. מועצה מקומית גוש חלב 6. עירית חולון 7. עירית טבריה 8. מועצה מקומית טמרה 9. עירית כפר סבא 10. מועצה מקומית כפר ראמה 11. עירית לוד 12. מועצה מקומית נשר 13. מועצה מקומית סחנין 14. מועצה מקומית קדימה 15. עירית ראשון לציון 16. מועצה מקומית שדרות 17. מועצה מקומית תל מונד 18. מועצה מקומית רמת השרון 19. עירית תל אביב 20. עירית נהריה 21. החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ נגד המשיבות : 1. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ 2. רותם חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערות, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערות יגישו את טענותיהן תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות יגישו את תשובתן לטענות המערערות תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להן טענות המערערות; 3. המערערות רשאיות להשיב לתשובת המשיבות תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להן התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונן להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערות כי אין ברצונן להשיב כאמור. ניתן היום, ו' בניסן התשנ"ז (13.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94038710. A01 /דז/

[ "ע\"א 94" ]

4,009

1,128

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2311 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נמרוד ג'ונסון נגד המשיבים : 1. נועה כהן 2. בתיה כהן 3. פנחס כהן בקשה לפטור מערבון בשם המבקש: עו"ד ירון דוד החלטה בשים לב למהות הענין ולעובדה כי לא נפסקו הוצאות בהחלטה מושא הבקשה לרשות ערעור, אני מפחיתה את סכום ההוצאות ומעמידה אותן על סך 5,000 ש"ח בלבד. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023110. Q01

[ "רע\"א 97" ]

4,010

1,129

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7112/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : הרב מאיר יששכר מזוז נגד המשיבים והמערערים 1. זיוה מזוז בערעור שכנגד: 2. עובדיה מזוז 3. בועז מזוז 4. ישי אורי מזוז 5. רם מזוז סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071120. A03 /דז/

[ "ע\"א 7112/96" ]

4,012

1,613

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7112 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : הרב מאיר יששכר מזוז נגד המשיבים : 1. זיוה מזוז 2. עובדיה מזוז 3. בועז מזוז 4. ישי אורי מזוז 5. רם מזוז הליך פישור החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט שלגי, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים מרץ-אפריל השנה, בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, כ"ח בשבט תשנ"ז (5.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071120. Q02

[ "ע\"א 96" ]

4,013

30,846

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7112/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער : הרב מאיר יששכר מזוז נגד המשיבים : 1. זיוה מזוז 2. עובדיה מזוז 3. בועז מזוז 4. ישי אורי מזוז 5. רם מזוז ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.9.96 בתיק מ"א 27/94 שניתן על ידי כבוד השופט י' צמח תאריך הישיבה: יח' באדר התשנ"ח ( 16.03.98 ) בשם המערער : עו"ד משה דרורי בשם המשיבים: עו"ד יעקב דובר פסק-דין אף כי כל צד נשאר דבק בטענותיו, מוסכם עליהם שהערעור והערעור שכנגד יידחו ללא צו להוצאות - וכך אנו מחליטים. ניתן היום, יח' באדר התשנ"ח (16.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96071120. E04

[ "ע\"א 7112/96" ]

4,014

1,130

בבית המשפט העליון רע"א 2383/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשים : נעורים שיווק ומסחר נגד המשיבים : 1. מלכאיב בוריס 2. רוגובסקי מרינה 3. מתוסביץ ארקדי 4. סלומון שרי 5. אוריב נינה וסמלי 6. גאיסינסקי לובוב 7. גאיסנסקי לודמילה 8. צ'ארניאק מלכה 9. שוורץ משה ואסנת 10. טרחט סופיה 11. חולודובסקי פבל 12. קרן נטלי 13. צרתיר אמיל 14. גוזמן אירינה 15. אברמוביץ אלכסנדר 16. סרנב אסיה 17. אמפולסקי בוריס בקשה לפטור מהפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד ד"ר ניצה אורצקי החלטה הבקשה בנוגע לערבון הועברה לטיפולי רק עתה. בשים לב לסיכוייה הקלושים של הבקשה לרשות ערעור להתקבל (השווה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור ואח', פ"ד לו(3)123), אני דוחה את הבקשה. הערבון שנקבע יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"ד באב תשנ"ז (17.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. Q02

[ "רע\"א 2383/97", "בר\"ע 103/82" ]

4,015

12,312

ב בית המשפט העליון רע"א 2383/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. נעורים שיווק ומסחר 2. עגנון נמרוד נגד המשיבים : 1. מלכאיב בוריס 2. רוגובסקי מרינה 3. מתוסביץ ארקדי 4. סלומון שרי 5. אוריב נינה וסמלי 6. גאיסינסקי לובוב 7. גאיסנסקי לודמילה 8. צ'ארניאק מלכה 9. שוורץ משה ואסנת 10. טרחט סופיה 11. חולודובסקי פבל 12. קרן נטלי 13. צרתיר אמיל 14. גוזמן אירינה 15. אברמוביץ אלכסנדר 16. סרנב אסיה 17. אמפולסקי בוריס בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: ד"ר ניצנה אורצקי, עו"ד החלטה בשים לב לכך שההחלטה בבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון הומצאה למבקשים בתאריך 20.8.97, המדובר באחור לא גדול בהפקדת הערבון. לפיכך, אני מאפשרת הפקדת הערבון עד ליום 14.12.97. לא יופקד הערבון במועד, יובא אלי התיק לשם דחייתו בתאריך האמור. ניתנה היום, ט' בחשון תשנ"ח (9.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. O03

[ "רע\"א 2383/97" ]

4,016

15,530

בית המשפט העליון רע"א 97 / 2383 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. נעורים (עגנון) שיווק ומסחר בע"מ 2. עגנון נמרוד נגד המשיבים : מלכאיב בוריס ו21- אחרים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.3.97, שניתן על ידי כבוד השופט ש. ברלינר בשם המבקשים: עו"ד ד"ר ניצה אורצקי החלטה המבקשים לא ציינו בבקשתם אם פנו לבית המשפט קמא בבקשת עיכוב ביצוע, ונידחו. כן, היה עליהם לצרף המסמכים הנוגעים לדבר. עליהם לפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט שאת החלטתו מבקשים לעכב (תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). מטעם זה, הבקשה נדחית. המבקשים יוכלו לפנות בבקשה מחדש אם תידחה בקשתם זו בבית המשפט קמא. התיק מוחזר למזכירות להמשך טיפול. ניתנה היום, ט' בניסן התשנ"ז (16.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. A01 /דז/

[ "רע\"א 97" ]

4,017

28,485

ב בית המשפט העליון רע"א 2383/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. נעורים שיווק ומסחר 2. עגנון נמרוד נגד המשיבים : 1. מלכאיב בוריס 2. רוגובסקי מרינה 3. מתוסביץ ארקדי 4. סלומון שרי 5. אוריב נינה וסמלי 6. גאיסינסקי לובוב 7. גאיסנסקי לודמילה 8. צ'ארניאק מלכה 9. שוורץ משה ואסנת 10. טרחט סופיה 11. חולודובסקי פבל 12. קרן נטלי 13. צרתיר אמיל 14. גוזמן אירינה 15. אברמוביץ אלכסנדר 16. סרנב אסיה 17. אמפולסקי בוריס בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקשים: ד"ר ניצה אורצקי החלטה בהמשך להחלטתי מיום 9.11.97 אשר נמסרה לבאת כוח המבקשים בתאריך 16.11.97, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ב בטבת תשנ"ח (20.1.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023830. O04

[ "רע\"א 2383/97" ]

4,018

1,131

ב בית המשפט העליון רע"א 7047/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. ולדימיר זיקאס 2. מוטי רז נגד המשיבים : 1. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 2. ינקו אוזיאס 3. יפים דורפמן 4. מנדל פצניק בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.10.97 בע"א 4014/97, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים ח' פיזם, מ' נאמן בשם המבקשים: עו"ד ש' אלקלעי החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, כ"ג בכסלו התשנ"ח (22.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070470. A01 /דז/

[ "רע\"א 7047/97", "בע\"א 4014/97" ]

4,019

32,571

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 7047/97 - א' בפני: כבוד השופט א' גולדברג המבקשים: 1. ולדימיר זיקאס 2. מוטי רז נגד המשיבים : 1. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 2. ינקו אוזיאס 3. יפים דורפמן 4. מנדל פצניק בקשה להגשת תגובה על תגובת הצד השני החלטה לאחר קבלת תגובת בא כוח המשיב מס' 1 לבקשה, סבורני כי אין מקום לדיון בערכאה שלישית בנדון. הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב מס' 1 שכר טרחת עורך-דין בסך 5000.- ש"ח. ניתנה היום, ט"ז בטבת תשנ"ח (14.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070470. D02

[ "רע\"א 7047/97" ]

4,020

1,133

בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4192/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה עורר : אהרן חסין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.3.97 בת"פ 3028/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת סוקולוב תאריך הישיבה: כ' בתמוז התשנ"ז (21.7.97) בשם העורר: עו"ד מ' רובינשטיין, ש' מנדלמן בשם המשיבה: עו"ד שלמה ניסים החלטה 1. העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברציחתו של דני דרי (להלן:דני), נעצר עד תום הליכי המשפט. על החלטה זו הוגש ערר והשאלה הטעונה הכרעה היא, אם התשתית הראיתית שהציגה התביעה היא בעוצמה המספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים. 2. מחומר החקירה עולות העובדות הבאות: העורר, איש עסקים, יליד 1950, שמעולם לא הסתבך בעבירה כלשהי, נקלע לסכסוך כספי עם שותפיו לעסק רהיטים ונגרות, רפי לוי (להלן: לוי) ושלמה אייס (להלן: אייס). מסיבות שלא הובהרו, טיפל במחלוקת דני, בעל עבר פלילי, ששימש כ"גובה חובות" של אייס. דני דרש משלושת השותפים כספים ושלשל אותם לכיסו. העורר שילם לו 47,500 ש"ח ונדרש לשלם לו סכום נוסף של 2,500 ש"ח. בתאריך 20.2.97 התקשר העורר מספר פעמים לביתו של דני. לטלפון ענתה אשתו, נעמי דרי (להלן: נעמי). העורר הזדהה בשמו, אהרון, וביקש לשוחח עם דני. בשעה 23:09 באותו יום התקבלה שיחת טלפון (להלן: השיחה הלילית) בבית דני, כאשר גם הפעם ענתה נעמי. הדובר לא הזדהה בפניה. לאחר שיחת טלפון קצרה עם דני, יצא דני את הדירה. מיד אחר כך נשמעו יריות, והתברר כי דני נורה למוות. 3. נעמי סיפרה בהודעה שנגבתה ממנה במשטרה, זמן קצר לאחר הרצח, על השיחות הטלפוניות המפורטות לעיל. לשאלת החוקר אם זיהתה את קול הדובר בשיחה הלילית, השיבה: "זה פעם ראשונה שאני שמעתי את הקול הזה, אני לא מכירה אותו בכלל". בהודעה שנגבתה זמן קצר אחר כך, מסרה נעמי כי היא בטוחה שהעורר, שהתקשר מספר פעמים ביום הרצח, היה גם הדובר בשיחה הלילית. ואילו בהודעה שלישית שנמסרה כעבור מספר ימים אמרה נעמי, כי נדמה לה שהדובר בשיחה הלילית היה העורר. בתוך כך התברר מתוך פלטי חברת פלא-פון, כי השיחה הלילית נערכה באחד משני המכשירים המחוברים לקו שבבעלות העורר - האחד נייד והשני מותקן במכוניתו. המשטרה שחיפשה אחר העורר במכוניתו, עצרה למחרת יום הרצח את יעקב הרוש (להלן: הרוש) כאשר הוא נוהג במכונית העורר. במכונית נתפס כובע ובו שרידי ירי המתאימים לסוג הכדורים שפגעו בדני. כעבור יום נעצר העורר במבואותיה הצפוניים של תל-אביב, כשהוא נוהג במכוניתו של הרוש, שאף בה היה מותקן טלפון סלולארי. מפלטי חברת פלא-פון התברר כי העורר שוחח בטלפון זה עם בני משפחתו בסמוך לחצות. העורר, לאחר מסירת גירסה ראשונית שבה הכחיש האשמה, בחר על-פי הצעת סניגורו בזכות השתיקה. ואולם בתשאולים שונים הסביר כי ביום 20.2.97, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כלומר, לפני הרצח, החליף את מכוניתו, שפנסה נפגע, במכוניתו של הרוש ונסע מחוץ לעיר. הרוש מצידו סיפר כי ההחלפה בוצעה עוד קודם לכן, בבוקר יום הרצח, וכי המכונית חנתה על יד ביתו החל משעה 13.00 ביום 20.2.97 ועד למחרת 21.2.97-. שותפו של העורר, לוי, סיפר בחקירתו במשטרה - ודבריו הוקלטו - כי העורר אמר לו "הוא יתאבד עליהם" ולוי פירש "הוא ירצח אותם" (שלושה אנשים וביניהם דני). לוי אף הוסיף כי "מתאים שירצחו את דני כיוון שהוא סחט את העורר פעמיים". 4. בית-המשפט המחוזי סבר כי הפירכות העולות מן ההודעות הסותרות של נעמי והראיות בדבר החלפת המכוניות בין הרוש לעורר בזמן הרלוואנטי, אינן מחלישות את הראיות המפלילות. את הודעתה הראשונה של נעמי הסביר בית-המשפט בטראומה של הרצח. את הראיות בדבר החלפת המכוניות בזמן הרלוואנטי שלל בשל פלטי חברת פלא-פון, המתייחסים לטלפון שהותקן במכוניתו של הרוש, מהם עולה כי לראשונה שוחח העורר בטלפון זה לאחר שעת רצח. כן קבע בית-המשפט המחוזי על-סמך הפלטים הנ"ל כי האליבי של העורר, כי היה מחוץ לתל-אביב בשעת הרצח, הופרך. בית-המשפט המחוזי אף פרש את דברי לוי במשטרה, המובאים לעיל, כהודיית העורר בפניו על כוונתו לרצוח את דני. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי היתה כי משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות מצביע לכאורה על-כך שהעורר ביצע את העבירה. למסקנה זו לא אוכל להסכים. 5. הראיה העיקרית נגד העורר היא פלט חברת פלא-פון, המוכיח כי השיחה הלילית נערכה בקו-הטלפון שבבעלותו, וראיה זו מספיקה להעברת נטל הבאת הראיות עליו מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק). ואולם, בראיות המספיקות להעברת הנטל אין די כדי לשמש ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 145-144 ,165-164. ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 לחוק הן ראיות התביעה בלבד, ומשקלן, כל עוד שאינו מופרך, אינו רלוואנטי, ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן. ראו למשל ע"פ 405/80 שדמי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(2) 757, 760. לעומת זאת, בהליך המעצר על בית-המשפט לבחון את משקלן הסגולי של הראיות המפלילות, ובאין אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות נקבע משקל הראיות המפלילות על יסוד סבירותן ועל סמך השוואתן עם ראיות אחרות. ראו: ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה פ"ד ל"ה(1) 362, 363. 6. בענייננו, הראיה האחת והיחידה הקושרת ישירות את העורר לרצח היא השיחה הלילית. ואולם, ראיה זו נסתרת בהודעתה הראשונה של נעמי. עיקרה של הודעה זו איננו בכך שלא זיהתה את קולו של העורר, אלא דבריה כי שמעה קול זה לראשונה וכי אין היא מכירה את הדובר. עולה אם כן מתוך ההודעה כי הדובר בשיחה הלילית איננו העורר שאת קולו נעמי זיהתה, את שמו ידעה, ועימו שוחחה מספר פעמים באותו יום . בהליך זה אין גם לייחס משקל של ממש לשתי ההודעות המאוחרות של נעמי הסותרות זו את זו, שכן ללא שמיעת עדות נעמי, לרבות חקירתה הנגדית, לא ניתן על-יסוד חומר החקירה בלבד לתרץ בשמה של נעמי את הסתירות שבהודעותיה לחובת העורר, שעומדת לו חזקת החפות. אף הראיות בדבר החלפת המכוניות בין הרוש לעורר לפני הרצח מפחיתות ממשקלה הסגולי של השיחה הלילית. בעניין זה, פלטי חברת פלא-פון המלמדים על עריכת שיחות לאחר שעת הרצח, אינם מוכיחים שהמכונית של הרוש לא היתה ברשות העורר לפני-כן. כאמור, הרוש עצמו, שנעצר כחשוד ברצח, הודה בחקירה כי מכוניתו של העורר היתה ברשותו בזמן הרלוואנטי, וכל עוד לא נשללה אמינות הודייתו עומדת היא לזכות העורר. אין גם יסוד לפירושו של בית-המשפט המחוזי לדברי לוי במשטרה. אמירת העורר כי "יתאבד עליהם", היינו, כי ירצח שלושה אנשים שבתוכם נכלל דני, נשמעים כהתפרצות זעם ולא כתוכנית פעולה. כמו כן, המניע שמצא בית-המשפט המחוזי לרצח, שתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה ושקריו, אינם לעצמם ראיות לכאורה להוכחת האשמה. יתרה מזו, אף כראיות חיזוק משקלן מועט. אשר למניע, על-פי הגיונם של דברים, אין זה סביר כי איש עסקים, אדם מן הישוב, ירצח במו-ידיו אדם אחר מפני שהלה סחט ממנו סכום כסף, לא גדול במיוחד. על-כל-פנים, לנוכח עסקי העבריינות של דני, סביר כי העורר לא היה הנסחט היחיד על-ידיו. אינני סבורה גם כי בנסיבות העניין ניתן לראות בשתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה ראית חיזוק בעלת משקל רב, שכן, כאמור לעיל, בחומר החקירה מצוי הסבר לשיחה הלילית המתיישב עם חפותו. אשר לשקריו של העורר, בית-המשפט המחוזי הסיק כי העורר שיקר, זאת על-סמך קביעתו כי המכוניות הוחלפו לאחר הרצח. אולם, כאמור, לקביעתו זו אין יסוד מספיק בחומר הראיות. 7. בסיכומם של דברים, על-פי חומר הראיות שבידי התביעה, אין זה סביר כי יעלה בידיה לעמוד בנטל ולהוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק. אפשר כי במהלך המשפט יושלמו הראיות המשלימות וימצא הסבר לפירכות עליהן הצבעתי, אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותו של העורר. 8. על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומורה על שיחרורו של העורר ממעצר בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעת רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסך 500,000 ש"ח; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה. והיה והעורר לא יעמוד בתנאים אלה יוארך מעצרו עד למתן הערבויות המפרטות לעיל. ניתנה היום, כב בתמוז התשנ"ז (27.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041920. L02

[ "ע\"פ 405/80", "ש 322/80" ]

4,021

7,495

בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 4192/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר הע ורר : אהרן חסין נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.5.97 בב"ש 666/97 (ת.פ. 3028/97) שניתנה על-ידי כבוד השופטת מ' סוקולוב החלטה הערר ידון במעמד הצדדים ביום 21.7.97 בשעה 8:00. ניתנה היום, ד בתמוז התשנ"ז (9.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "ש 666/97" ]

4,022

1,135

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. ג'מעה לויפי אבו עראר 2. מחמד חליל מסעאד 3. מחמד מוסא אבו סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יוזמן לדיון ורשאי הוא להשלים את תגובתו בכתב. ניתנה היום, ל באב התשנ"ז (2.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 4513/97" ]

4,027

8,804

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת, דן תיכון 2. שר הפנים , מר אליה ו סויסה בקשה למתן צו על-תנאי החלטה לתגובת פרקליטות המדינה תוך 15 יום מיום ההמצאה, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, יח בתמוז התשנ"ז (23.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045130. L01

[ "בג\"ץ 4513/97" ]

4,028

11,540

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' קדמי כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים בקשה למתן צו על תנאי והתנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: יב' בחשון התשנ"ח ( 12.11.97 ) בשם העותרים : עו"ד יובל רמי בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן החלטה צו על תנאי כמבוקש. הפרקליטות תמציא תשובתה תוך 45 ימים. ניתנה היום, יב' בחשון התשנ"ח (12.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E05

[ "בג\"ץ 4513/97" ]

4,029

14,575

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' קדמי כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים, והמורה להם להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יצהיר בית המשפט שסעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), התשנ"ד1994-, בטל; וכן, מדוע לא יורה בית המשפט למשיב מספר 1 לפרסם ברשומות הודעה על כך; וכן, מדוע לא יורה בית המשפט למשיב מספר 2 לקיים מיד בחירות למועצה המקומית ערערה בנגב ולראשה. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 45 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, יב' בחשון התשנ"ח (12.11.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E06

[ "בג\"ץ 4513/97" ]

4,030

37,905

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בג"ץ 8238/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. ג'מעה אבו עראר 2. מחמד מסעאד 3. מחמד סעלוק נגד המשיבים : 1. יושב ראש הכנסת 2. שר הפנים בקשה מטעם המשיבים לתיקון טעות סופר החלטה יש לתקן את הכותרת של פסק דיננו מיום 1.9.98, באופן שבמקום "בג"ץ 8236/96 יהיה "בג"ץ 8238/96". ניתנה היום, כה' בתשרי התשנ"ט (15.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E10

[ "בג\"ץ 4513/97", "בג\"ץ 8238/96", "בג\"ץ 8236/96" ]

4,031

41,677

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4513/97 בג"ץ 8236/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים בבג"ץ 4513/97: 1. עליאן אבו ערער העותרים בבג"ץ 8238/96: 2. ג'מעיה לויפי אבו ערור 3. מחמד חליל מסעאד 4. מחמד מוסא אבו סעלוק נ ג ד המשיבים: 1. יושב ראש הכנסת דן תיכון 2. שר הפנים אליהו סוויסה בקשה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד רמי יובל בשם המשיבים: עו"ד דנה בריסקמן פסק דין השופט ת' אור : 1. בפנינו שתי עתירות שהדיון בהן אוחד. עתירה אחת (בג"צ 8238/96), מופנית נגד שר הפנים. הסעד המבוקש בעתירה זו הוא כי השר יורה על עריכת בחירות למועצה המקומית ערערה שבנגב. העתירה האחרת (בג"צ 4513/97), מופנית נגד יושב ראש הכנסת ושר הפנים. בעתירה זו התבקשנו להצהיר על בטלותה של הוראת סעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), תשנ"ד1994-, ולהורות לשר הפנים על קיום מיידי של בחירות למועצה המקומית ערערה ולראשה. העובדות וההליכים 2. בשנת 1982 הוקם היישוב ערוער בנגב, כשלושים קילומטרים דרום-מזרחית לעיר באר שבע. רוב תושביו של היישוב היו קודם לכן תושבים של אזור תל מלחתה, אשר פונו מן המקום על פי חוק רכישת מקרקעין בנגב (הסכם שלום עם מצרים), תש"ם1980-. בשנים הראשונות לקיומו, נוהל היישוב על ידי "מינהל ביצוע", שהוקם על פי סעיף 10 לחוק האמור. 3. בשנת 1988 כוננה המועצה האזורית משוש, אשר כללה, לצד היישוב ערוער, שני יישובים בדואים נוספים - כסיפה ושגיב. בשנים הראשונות לקיומה, נוהלה המועצה האזורית משוש בידי מועצה ממונה, ולא בידי גוף נבחר. בנובמבר 1994, היו אמורות להתקיים בחירות למועצה האזורית. הבחירות לא התקיימו, בשל העובדה שלא הוגשו רשימות מועמדים, ובשל כך שהמועמד היחיד לכהונת ראש המועצה נפסל על ידי וועדת הבחירות. 4. בדין וחשבון של וועדת מומחים, בראשות פרופסור גדעון קרסל, שהוגש בשנת 1995, המליצה הוועדה פה אחד על ביטול המועצה האזורית משוש, ועל הקמת מועצות מקומיות נפרדות בעיירות כסיפה, ערוער ושגב שלום. שר הפנים יישם המלצות אלה, בתוקף סמכותו על פי פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). בהתאם לכך, הוחלט על ביטול המועצה האזורית משוש (צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)(משוש, ביטול), התשנ"ו1996- (קובץ התקנות 5751, ד' בסיון התשנ"ו, 22.5.1996)), ועל החלפתה במועצות מקומיות. בגדר זה, הוקמה המועצה המקומית ערערה בצו המועצות המקומיות (ב) (תיקון התוספת הראשונה, ערערה בנגב), התשנ"ו1996-. מועצה מקומית זו היא חליפתה של המועצה האזורית משוש, בתחום היישוב ערוער (סעיף 2(א) לצו המכונן את המועצה המקומית ערערה). הצו לכינון המועצה המקומית ערערה נחתם ביום 28.4.96, ופורסם ברשומות ביום 22.5.96. 5. מאז הקמתה, מנוהלת המועצה המקומית ערערה על ידי מועצה ממונה, הפועלת לפי סעיף 2 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) ( להלן: המועצה הממונה ). מועצה זו מונתה על ידי שר הפנים. עד כה, טרם נערכו בחירות למועצת היישוב ולראשות המועצה. במהלך השנים, נוהלו מגעים בין נציגי משרד הפנים לבין תושבים במקום, בקשר לעריכת בחירות למועצה. במסגרת מגעים אלה, הודיע שר הפנים הקודם כי יקויימו בחירות בחודש אוגוסט 1997, ואחרי כן אף הודיע כי יעשה מאמץ להקדים את הבחירות לינואר 1997. 6. בסופו של דבר, לא התקיימו הבחירות במועדים האמורים. הטעם לכך נעוץ בהוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965- ( להלן: חוק הרשויות המקומיות (בחירות) ). סעיף זה מורה כך: "הבחירות הראשונות למועצה לאחר כינונה ייערכו תוך ששים ימים מתום ארבע שנים להקמת המועצה, ואולם השר רשאי, בהתייעצות עם ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, לקבוע לכך מועד יותר מאוחר בשנה החמישית להקמת המועצה, ובמקרים מיוחדים, באישור הועדה האמורה - אף לאחר השנה החמישית להקמת המועצה". הוראה זו היא פרי תיקון שהוכנס בחוק הרשויות המקומיות (בחירות) בשנת 1994, במסגרת החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), תשנ"ד1994- (ספר החוקים 1471, כט' בתמוז התשנ"ד, 8.7.1994) ( להלן: החוק המתקן ). יצויין, כי עובר לקבלת החוק המתקן, סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) קבע כי "הבחירות הראשונות למועצה לאחר כינונה ייערכו ביום שיקבע השר", הוא שר הפנים. יוצא, כי עד לקבלת החוק המתקן, לא נקבע בחוק הרשויות המקומיות (בחירות) מועד מוגדר לעריכתן של הבחירות הראשונות ברשות מקומית (היינו - עירייה או מועצה מקומית) לאחר כינונה. על פי הנוסח העדכני של הוראת סעיף 3, מועד עריכתן של הבחירות הראשונות למועצה מקומית יהיה תוך ששים ימים בחלוף ארבע שנים מכינונה של הרשות המקומית. הואיל והמועצה המקומית ערערה הוקמה ביום 22.5.96, משמעות הדבר היא כי ניתן יהיה לקיים את הבחירות למועצה זו לא לפני יום ה22- במאי, שנת 2000. עמדת שר הפנים היא, כי על פי לשון החוק הברורה, קנויה לו הסמכות להאריך תקופה זו של ארבע שנים, אך לא קנויה לו הסמכות לקצרה. משכך, אין הוא יכול להיענות למשאלות העותרים, ולקיים את הבחירות במועד מוקדם יותר. 7. נוכח החלטה זו, הוגשו העתירות שבפנינו. נפתח בעתירה שבבג"צ 4513/97. בעתירה זו מבקשים העותרים כי נצהיר על בטלותו של התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). עתירה זו מבוססת על שתי טענות מרכזיות. טענה אחת מתמקדת בפגמים בהליכי החקיקה של החוק המתקן. הטענה השניה מבקשת לתקוף את התיקון בשל פגיעה בזכויות יסוד, המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נדון עתה בטענות אלה. תוקפו של התיקון לסעיף 3 - פגם בהליכי החקיקה 8. תחילתו של תהליך החקיקה של התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) בשתי הצעות חוק פרטיות של ח"כ דוד מגן, אשר אושרו על ידי מליאת הכנסת בקריאה טרומית והועברו לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, לצורך הכנתן לקריאה ראשונה. הצעות אלה (הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מועד התחלת כהונת חבר מועצה), התשנ"ד1993-, והצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (תקופת כהונה של מועצה ממונה), התשנ"ד1993-) מוזגו לכלל הצעה אחת, היא הצעת חוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (הוראות שונות), התשנ"ד1994- (הצעות חוק 2273, א' בסיון התשנ"ד, 11.5.1994) ( להלן: הצעת החוק ). הצעה זו, אשר הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה, כללה שני מרכיבים מרכזיים. האחד נוגע למועד תחילת הכהונה של חברי מועצת עיריה. ענין זה אינו נוגע לעתירה שבפנינו. הענין השני נוגע למועד הבחירות לעיריות ולמועצות מקומיות, אשר מונו בהן מועצה ממונה או ועדה ממונה, במצב של "מועצה נחשלת" (סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]) או מועצה מתמעטת או נחשלת (סעיף 143 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). מדובר במצבים בהם נדרש המינוי של גוף ממונה, כאשר הגוף הנבחר אינו ממלא כהלכה את תפקידו. בהקשר זה הוצע לקבוע, כי מועצה או ועדה ממונה כאמור לא ימונו בשנה שלפני המועד הקבוע בחוק לקיום בחירות. כן הוצע לקבוע, כי המועד בו ייערכו בחירות לעיריה או למועצה מקומית אשר מונו להן מועצה או וועדה ממונה, יהיה המועד הקבוע בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). על פי הוראה זו, הבחירות לכל המועצות יקויימו כל חמש שנים ביום ג' השלישי לחודש חשון. על פי ההצעה, מותנה קיום הבחירות במועד זה בכך שהוועדה או המועצה הממונה כיהנו לפחות תקופה של שנתים. בהצעות החוק אשר הונחו על שולחן הכנסת לקריאה טרומית, כמו גם בהצעת החוק שעברה לקריאה ראשונה, לא הוצע לקבוע כל הסדר לענין מועד הבחירות הראשון ברשות מקומית חדשה. רשות מקומית חדשה מנוהלת על ידי גוף הממונה על ידי השלטון המרכזי. השאלה היא, מתי ייערכו הבחירות הראשונות למועצה של רשות כזו ולראשותה. כאשר הגיעה הצעת החוק לדיון בוועדה, לאחר הקריאה הראשונה, הוצע להוסיף לה הסדר הנוגע לשאלה זו, ולקבוע כי מועד הבחירות הראשון יהיה בחלוף ארבע שנים מכינון המועצה החדשה (ראו פרוטוקול ועדת הפנים ואיכות הסביבה מיום 8.6.1994, נספח ע7/ לבג"צ 4513/97). כן הוצע בוועדה, כי שר הפנים יוסמך להאריך תקופה זו לחמש שנים, בהתייעצות עם וועדת הפנים. הסדר זה אושר על ידי הוועדה. מליאת הכנסת אישרה אותו, במסגרת החוק המתקן, כתיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). החוק נחתם כדין, ופורסם ברשומות ביום 8.7.1994. 9. חוד החנית של טענות העותרים בדבר הפגם בהליכים לקבלתה של הוראה זו נעוץ בהוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת. הוראה זו מורה כך: "תיקוני ההצעה 119. הוועדה רשאית להציע תיקונים בהצעת-החוק ככל שייראה לה, ובלבד שתיקונים כאלה לא יחרגו מגדר הנושא של הצעת-החוק; היתה הצעת-החוק תיקון לחוק קיים, רשאית הוועדה להציע תיקונים שאינם חורגים מגדר הנושא של הצעת-החוק, אף אם הם נוגעים לסעיפים של החוק שאינם נזכרים בהצעת-החוק". לטענת העותרים, התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות חורג מגדר הנושא שבהצעת החוק אשר עברה לוועדה. לפיכך, טוענים העותרים כי הוועדה לא היתה רשאית להוסיף את התיקון לסעיף האמור להצעת החוק. חריגה זו של הוועדה גרמה לכך שהוראת סעיף 3 עברה רק בשתי קריאות, ולא בשלוש, כפי שקבוע בתקנון הכנסת. לטענת העותרים, בכך יש כדי להביא לבטלותה של הוראת החוק שהתקבלה. 10. שאלת כוחו של בית משפט זה להצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית, בשל פגמים שנפלו (אם נפלו) בהליכי החקיקה הקבועים בתקנון הכנסת, אינה שאלה פשוטה. עד כה, אין תקדים להתערבות כזו, אף שבעיקרון הוכר כוחו של בית המשפט לעשות כן (דברי השופט ברק בבג"צ 975/89 Nimrodi Land Development Ltd. נ' יו"ר הכנסת , פ"ד מה(3) 154, בעמוד 157 לפסק הדין). להשקפתי, ראוי לאמץ בסוגיה זו גישה עקרונית, המעניקה את המשקל ההולם למעמדה של הכנסת כבית המחוקקים של המדינה. בדיון בטענות אלה, ראוי כי בית המשפט יתקדם ממקרה למקרה בזהירות הראויה, וישקול מתן הצהרה על בטלותה של חקיקה ראשית על בסיס של פגם בהליך חקיקה כאמור, רק במקרים נדירים של פגם היורד לשורשו של ענין. איני רואה צורך לפתח את גישתי מעבר לדברים כלליים אלה במקרה דנן, נוכח מסקנתי כי במקרה זה לא נפל פגם בהליך החקיקה המצדיק את התערבותנו. אבהיר בקצרה את השיקולים ביסוד מסקנה זו. 11. השאלה העולה בהקשר לסעיף 119 היא, האם התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), אשר הועלה בועדת הפנים ואיכות הסביבה במסגרת הדיון בהצעת החוק, חורג מן "הנושא" של הצעת החוק. המונח "נושא", סובל, מן הבחינה הלשונית, רמות הפשטה שונות. רמת ההפשטה מכתיבה את המובן ואת מרחב ההתפרשות של ההוראה. המונח "נושא" עשוי להתייחס לתחום משפטי מסויים - למשל, דיני חוזים. הוא עשוי להתייחס לסוגיה באותו תחום, אשר עומדת על הפרק - למשל, דיני הפגמים בכריתת חוזה. הוא עשוי להתייחס לשאלה ספציפית עוד יותר - למשל, עילת הטעות שבחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. "ככל שדרגת ההפשטה היא נמוכה יותר, כן תתייצב כל שאלה לעצמה; ככל שדרגת ההפשטה היא גבוהה יותר, כן מתרחב היקפה של הסוגיה" (דברי השופט ברק בבג"צ 4723/96 עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נב' 167, בפיסקה 3 לפסק הדין). 12. רמת ההפשטה הראויה ביחס להוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת היא נגזרת של שיקולים אחדים. ראשון בין אלה הוא תכלית הנורמה. א. התכלית העיקרית של הוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת היא לצייד את וועדת הכנסת, השוקדת על הצעת חוק שאושרה על ידי מליאת הכנסת בקריאה ראשונה, בסמכויות הנדרשות כדי לגבש את הצעת החוק לכלל חקיקה סופית. הוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת מאפשרת לוועדה לתקן את הצעת החוק. היא מאפשרת לה לברא את הצעת החוק מפגמים אשר דבקו בה. היא מאפשרת לה ללטש את הסדריה, להשלים את החסר, להסיר את המיותר או המזיק, על מנת שבפני הכנסת תונח הצעת חוק טובה ויעילה ככל האפשר להשגת התכלית לה נועדה. הוראה זו מייעלת את הליכי החקיקה. היא מונעת סרבול מיותר, אשר היה עלול להתרחש אם כל תיקון בהצעת החוק היה מחייב פתיחתם מחדש של כל הליכי החקיקה, החל משלב הקריאה הראשונה. ב. סמכות זו של הוועדה אינה בלתי מוגבלת. נקבע לה סייג, המונע מן הוועדה לחרוג מן הנושא של הצעת החוק. תכליתו של סייג זה למנוע "הגנבה" של הוראות והסדרים, אשר לא נכללו בהצעת החוק ולא נתקבלו בקריאה ראשונה בכנסת, ובשל כך לא נתקיים לגביהם דיון ציבורי פתוח, בכנסת כמו גם מחוץ לה. על סייג זה נאמר, כי: "האיסור על העלאת 'נושא חדש' בשלב הדיון בוועדה נועד למנוע מצב, שבו יוכרעו בדרך זו ויוגשו לאישור סופי עניינים שלא הציבור ולא מליאת הכנסת יכולים היו לתת עליהם את הדעת, משום שלא הוזכרו בהצעת החוק כפי שפורסמה לקראת הקריאה הראשונה, ולא נדונו בעת הקריאה הראשונה במליאת הכנסת" ( המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל , כרך א' (מהדורה חמישית, מאת אמנון רובינשטיין וברק מדינה) (ירושלים, 1996), בעמוד 647). אכן, יש לזכור בהקשר זה כי על פי תקנון הכנסת, הדיון בוועדה, אליה מועברת הצעת החוק לאחר שאושרה על ידי מליאת הכנסת בקריאה ראשונה, אינו דיון פומבי (סעיף 101 לתקנון). יוצא, כי בהעדר מיגבלה כלשהי על היקף התיקונים והתוספות שהוועדה מוסמכת להכניס, לא היה גבול לחקיקה אשר ניתן היה לקבל הרחק מעיני הציבור, ובדרך זו לחמוק מן הדיון הציבורי, הכרוך בשלב פרסום הצעת החוק והקריאה הראשונה. לשם כך באה המיגבלה על הנושא הנדון בחקיקה. 13. לשיקולים כלליים אלה בדבר תכלית הוראת סעיף 119 לתקנון מצטרפים שני שיקולים חשובים נוספים. שיקול אחד נוגע לנסיבותיו של הענין המסויים. סעיף 119 דורש קיומה של זיקה עניינית בין התיקון, אותו מבקשת הוועדה לעשות, לבין הצעת החוק המסויימת העומדת על הפרק. הנושא של הצעה זו הוא המכתיב את גבולות הפעולה של הוועדה בבואה לדון בהצעה שבפניה. לא הרי הצעת חוק, אשר מובא בה חוק שלם, אשר חובק הסדרים וסוגיות לרוב, כהרי הצעת חוק, אשר מוצע בה לתקן הוראה אחת העוסקת בנושא נקודתי. ברור, כי היקפו של "הנושא" במקרה הראשון יהיה רחב בהרבה מן "הנושא" במקרה השני. 14. שיקול שני נוגע לטיב הסוגיה בה מדובר. במקרים רבים השאלה האם מדובר באותו "נושא" היא שאלה חמקמקה. היא אפופה בעמימות רבה. בשל כך - נוכח מעמדה הרם של הכנסת כבית המחוקקים של המדינה - יש משקל ניכר לעמדת הוועדה הנוגעת בדבר בשאלה האם מדובר באותו "נושא". יש להכיר במיתחם סבירות רחב לענין זה. יפים לכאן דברים שנאמרו על ידי בית המשפט לערעורים של מדינת אלסקה שבארצות הברית, בדונו בנושא דומה. אמר בית המשפט: “The separation of powers doctrine places the primary responsibility for the conduct of legislative activities with the legislature....Courts therefore give the legislature a great deal of deference in deciding whether legislation involves one subject. Although courts have a duty to enforce the constitutional provision, it is frequently difficult to determine when legislation deals with more than one subject.....A certain amount of deference to the legislature is appropriate because of its primary responsibility under the constitution for the conduct of legislative activity” ( Van Brunt v. State of Alaska 633 P. 2d 343 (1982), at p. 346). 15. כיצד מתורגמים דברים אלה למקרה שבפנינו? דעתי היא כי לא ניתן לומר כי התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) חורג מן הנושא של הצעת החוק אשר הועברה לוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. המדובר הוא בפן אחר, נוסף, של אותה סוגיה עצמה שעלתה בהצעת החוק אשר עברה בכנסת בקריאה ראשונה - היינו, קביעת מועדים לבחירות ברשויות מקומיות במצב בו הרשות מנוהלת על ידי גוף ממונה, להבדיל מגוף נבחר. גם בהוראה שנכללה בהצעת החוק שאושרה בקריאה ראשונה על ידי מליאת הכנסת, וגם בהוראה שהוכנסה על ידי הוועדה, מדובר בתחימת פרקי זמן לכהונת הגוף הממונה, כאשר בדין הקודם (סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות, וסעיף 3 לחוק המועצות המקומיות (בחירות)) - לא נקבע פרק זמן כזה. מדובר בשני יישומים קונקרטיים של אותה התכלית עצמה, המבקשת לאזן בין עיקרון הייצוג לבין הצורך בקביעת הסדרים לניהולן היעיל של רשויות מקומיות. ההוראה שהוספה על ידי הוועדה משתלבת באופן טבעי בהסדר שאושר בקריאה הראשונה לכלל הסדר קוהרנטי, המסדיר "נושא" אחד. 16. נוכח מסקנתי זו, ברור כי נשמט הבסיס מתחת לטענה כי נפל פגם כלשהו בכך שהתיקון להוראת סעיף 3 לא אושר על ידי מליאת הכנסת בקריאה ראשונה. לשאר טענות העותרים אודות פגמים בהליך החקיקה לא מצאתי כל עיגון, ולו לכאורה, בחומר שבפני. כך, למשל, לא מצאתי יסוד לטענה, כי לא התקיים בוועדת הפנים ואיכות הסביבה דיון הולם בתיקון שנעשה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). טענה זו נסתרת על פני הפרוטוקול של הוועדה, (נספח ע/ 7 הנ"ל). משכך, נדחית טענתם כי יש מקום להצהיר על דבר בטלותו של החוק בשל פגמים בהליכי החקיקה. התיקון לסעיף 3 וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 17. העותרים תוקפים את התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) גם בטענה, כי תיקון זה מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טענה אחת שמעלים העותרים בהקשר זה היא כי זכותו הפוליטית של אזרח במדינה דמוקרטית לבחור ולהיבחר לרשות המקומית שבמקום מגוריו היא חלק מן הזכות לכבוד ולחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרים טוענים, כי התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) פוגע בזכות זו פגיעה אשר אינה עומדת בדרישותיה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. 18. בפסיקה עקבית של בית משפט זה נקבע, כי "הזכות לבחור ולהיות מועמד לבחירה היא זכות אדם יסודית בכל משטר דמוקרטי" (דברי הנשיא ברק ברע"א 7504/95 יאסין נ' 'ימין ישראל' , פ"ד נ(2) 45, בעמוד 59 לפסק הדין). זכויות אלה מבוססות על זכות היסוד לשוויון ולחופש הביטוי. על הזכות להיבחר נאמר, כי היא "...אחד מניצניהם הן של שוויון האזרחים והן של חירות הביטוי" (דברי הנשיא שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' יושב ראש ועדת הבחירות , פ"ד לט(2) 225, 245). על הזכות לבחור נאמר שם, כי "...בסיסה הרעיוני העיקרי הוא בעקרון השיוויון הפוליטי" (בעמוד 262). דברים אלה חלים גם על הזכות לבחור ולהיבחר במישור המוניציפלי (ראו דנג"צ 1913/97 מואסי נ שר הפנים (טרם פורסם) , בפיסקה 23 לפסק הדין). שאלה נכבדה היא, האם יש לומר, על רקע דברים אלה, כי הזכות לבחור ולהיבחר היא חלק מן הזכויות לכבוד ולחירות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במקרה שבפנינו לא מתעורר הצורך להכריע בשאלה זו. גם אם נניח, כי הזכות לכבוד ולחירות כוללת את זכויותיו הפוליטיות היסודיות של כל אדם לבחור ולהיבחר לשלטון המקומי, וכי זכות זו נפגעה, לא הונחה לדעתי תשתית המאפשרת לקבוע כי התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) אינו חוקתי. זאת, הואיל ומן החומר עולה כי הפגיעה הנטענת בזכות היסוד לבחור ולהיבחר עומדת בדרישותיה של פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - היינו, כי היא לתכלית ראויה, ואינה עולה על הנדרש. 19. בבואנו לבחון עניינים אלה, נזכור כי הזכות לבחור ולהיבחר לרשויות מקומיות אינה זכות מוחלטת (דברי השופטת נתניהו בבג"צ 233/86 בן יצחק נ' שר הפנים , פ"ד מ(4) 505, בעמוד 511 לפסק הדין). מעצם טיבה, מדובר בזכות אשר מימושה המלא, היעיל וההוגן טעון הסדרה חקיקתית. הוראות החוק המסדירות את ענייני הבחירות מטילות, באורח בלתי נמנע, מיגבלות מסויימות על הזכות לבחור ולהיבחר. עובדה זו משליכה על אמת המידה לבחינת חוקתיותן של הוראות חקיקה העוסקות בתחום זה. כפי שציין שופט בית המשפט הפדרלי העליון של ארצות הברית, Justice White , בפרשת Burdick v. Takushi 112 S.Ct. 2059 (1992) , “Election laws will invariably impose some barriers upon individual voters. Each provision of a code ‘whether it governs the registration of voters, the selection and eligibility of candidates, or the voting process itself, inevitably effects - at least to some degree - the individual’s right to vote and his right to associate with others for political ends....Consequently, to subject every voting regulation to strict scrutiny and to require that the regulation be narowly tailored to advance a compelling state interest....would tie the hands of States seeking to assure that elections are operated equitably and efficiently” (at p. 2063). על רקע דברים אלה, נבחן האם עומד התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) במבחני פיסקת ההגבלה. 20. א. אשר לתכלית, הובהר בטיעון כי קיים צורך בקביעת תקופה מוגדרת של כהונה של המועצה הממונה. המדובר בשלב עדין וחשוב בבנייתו של מימשל ברשות המקומית. קביעתה של תקופת כהונה מוגדרת מראש מעצימה את יכולתה של המועצה הממונה לבסס כהלכה את הרשות המקומית העושה את צעדיה הראשונים, ולבנות תשתית ארגונית יציבה תוך התמקדות לטווח רחוק. כעולה מן הדיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה בהצעה זו, מאפשר ההסדר למועצה הממונה לבצע גם צעדים לא פופולריים, הנחוצים כדי לאפשר את ביסוסה של הרשות המקומית החדשה והעלאתה על דרך המלך. צעדים אלה עשויים להידרש דווקא כאשר מדובר ביישוב חדש. בשל כך קבע המחוקק תקופה מוגדרת מראש, אותה ראה כסבירה להגשמת התכלית האמורה, של ארבע שנים. בשולי דברים אלה יוער עוד, כי בהגבלת האפשרות לקצר את התקופה עד לבחירות הראשונות, וקביעת פרק זמן קשיח ומוגדר מראש, יש גם כדי לקדם את התכלית הראויה של מינהל תקין. יש בה - אף כי לא זה עיקר תכליתה - כדי למנוע תופעות פסולות, עליהן הוצבע בפנינו, כמו הפעלת לחצים כבדים על שר הפנים, על מנת שיורה על עריכת בחירות במועד מוקדם. תופעות אלה עלולות להביא לעריכת בחירות במועד בו טרם בשלו התנאים האובייקטיביים המצדיקים קיומן של בחירות. גם על רקע זה קביעת תקופה קשיחה של כהונה מאפשרת למועצה הממונה למצות את יכולתה בפעולה לטובת היישוב ותושביו. מדברים אלה ברור, כי מדובר בתיקון אשר נועד לקדם מטרה חברתית חשובה, הנוגעת לקיומו של ממשל מקומי תקין. ככזה, התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הינו לתכלית ראויה (ראו דברי השופט ברק בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221, בעמודים 435-434 לפסק הדין). ב. בשולי נקודה זו אציין, כי העותרים לא הניחו תשתית כלשהי, ולו לכאורה, לטענתם כי ביסוד הוראה זו עומדת תכלית זרה שעניינה להבטיח את זכויות הפנסיה של מקורבים לשלטון המשרתים במועצות ממונות. בהעדר אחיזה ראייתית לטענה זו, מוטב היה לה אילו לא נטענה כלל. אין די בהפרחה של טענות בעלמא כדי להביא לערעורה של חזקת החוקתיות של דבר חקיקה ראשית. נדרשת לצורך זה תשתית ממשית. כזו לא הונחה על ידי העותרים. 21. אשר למידה הראויה, דומה כי האמצעי שנבחר במקרה שבפנינו עומד באמות המידה שנקבעו לענין זה בפסיקה (ראו בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר (דינים עליון נב' 709, בפיסקה 17 לפסק הדין). האמצעי החקיקתי שננקט הוא אמצעי רציונלי להשגת התכלית החקיקתית - ביסוס רשויות מקומיות חדשות, ומניעת לחצים לקיצור בלתי רצוי של התקופה הנחוצה לשם כך. הפגיעה אשר נטען כי טמונה באמצעי זה אינה רבה, נוכח העובדה שמדובר בדחייה בלבד של מימוש הזכות לבחור ולהיבחר. זאת ועוד, צפוי כי תקופת הדחייה בה מדובר לא תהיה משמעותית, אם בכלל, שכן ברור כי לכל מועצה ממונה תידרש תקופה של שנים אחדות כדי לבסס את המינהל המקומי ברשות מקומית חדשה. אכן, משרד הפנים, הוא הרשות המומחית המופקדת על העניין, העריך תקופה זו כעומדת על ארבע שנים. אפילו היתה הערכתנו שונה לגבי אורך התקופה, אין בפנינו נתונים אשר יסתרו נכונותה של הערכה זו. גם נוכח העובדה, שתקופת הכהונה של מועצה נבחרת עומדת על חמש שנים, אין לראות בתקופה של ארבע שנים משום תקופה ארוכה באופן בלתי סביר, על מנת לאפשר למועצה הממונה לבצע את תפקידה באורח שלם ונאות. בשים לב לתועלת הטמונה בתיקון לחוק, אשר ביטויה בשיפור יכולתה של מועצה ממונה להעלות רשות מקומית חדשה על פסים נכונים, אין לומר שלא קיים יחס סביר בין הפגיעה הנטענת (בהנחה שקיימת פגיעה כזו) לבין התועלת הצפויה. אציין, כי גם אפשרות הארכתה של תקופה זו אינה משנה את המסקנה האמורה. אכן, סעיף 3 מקנה לשר סמכות להאריך את תקופת ארבע השנים שנקצבה למועצה הממונה בשנה, בהתייעצות עם וועדת הפנים של הכנסת. מוקנית לו גם הסמכות לחרוג מתקופה של חמש שנים "במקרים מיוחדים", באישור וועדת הפנים. אך סמכויות אלה הן בבחינת חריג לכלל. חריג זה, המסמיך את הרשות לפגוע בזכות היסוד לבחור ולהיבחר, יתפרש - כהוראות דין דומות - באורח מצמצם (ראו פרשת מואסי הנזכרת לעיל, בפיסקה 26 לפסק דינו של השופט חשין). אין בו כדי לגרוע מתוקפו של העיקרון הבסיסי שנקבע - כהונה לתקופה של ארבע שנים. 22. אשר לצעדים אחרים אשר ניתן היה לנקוט, הרי שהאמצעי של קביעת תקופה מירבית, אותה מוסמך השר לקצר, לא אומץ נוכח ניסיון העבר של לחצים לקיצור בלתי סביר של התקופה האמורה. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי ניתן היה לאמץ צעדים אחרים, המתאימים להשגת התכלית, אשר פגיעתם בזכות הנטענת פחותה. נוכח דברים אלה, ובשים לב למרחב התימרון החקיקתי בו אנו מכירים במסגרת הדרישה למידתיות (ראו פיסקה 20 לפסק הדין בפרשת מנהלי ההשקעות הנ"ל), מסקנתי היא כי התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) עומד בדרישה זו. 23. טענה נוספת שבפי העותרים היא כי התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) אינו חוקתי, שכן הוא פוגע שלא כדין בעיקרון השוויון. טענה זו מבוססת על הפער בין ההסדר הקבוע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), בעקבות התיקון שהוכנס בחוק המתקן, לבין ההסדר שנקבע במועד סמוך בחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), התשנ"ד1994- ( להלן: חוק המועצות האזוריות (בחירות) ). בחוק הרשויות האזוריות (בחירות) נקבע, לענין מועד קיומן של הבחירות הראשונות, כי "הבחירות הראשונות למועצה אזורית לאחר כינונה ייערכו תוך ארבע שנים מיום הכינון, ביום שיקבע השר" (סעיף 2 לחוק. ההדגשה הוספה). בניגוד להסדר שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (בחירות), הקובע "רצפה" קשיחה של ארבע שנים לפחות מיום כינונה של מועצה מקומית ועד לעריכת בחירות ראשונות בה, מאפשר ההסדר האמור קיומן של בחירות ברשויות אזוריות חדשות בחלוף תקופה קצרה מארבע שנים, הכל על פי שיקול דעתו של השר. כמו כן, ההסדר שבחוק הרשויות המקומיות (בחירות) מאפשר בנסיבות מסויימות הארכה של התקופה בה לא ייערכו בחירות מעבר לתקופה של חמש שנים, מבלי שנקבעה בחוק מיגבלת זמן קשיחה. לעומת זאת, ההסדר שבחוק הרשויות האזוריות קובע תקרה של חמש שנים לעריכת הבחירות. במצב דברים זה, טוענים העותרים לפגיעה בשוויון מבחינת הזכות לבחור בנציגים במישור המוניציפלי. טענתם היא, כי פגיעה זו היא פגיעה בזכות לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכי אין היא עומדת במבחני פיסקת ההגבלה. לפיכך, הם טוענים לבטלותו של ההסדר שאומץ בסעיף 3 לחוק היסוד. 24. לפער זה בין ההסדרים לא ניתן הסבר ענייני. מצב דברים זה, בו קיים פער בלתי מוסבר בהסדר החקיקתי של שתי סוגיות קרובות מאד, אשר אין ביניהן הבדל רלוונטי לענין, אינו מניח את הדעת. חרף זאת, לא סברתי כי בנסיבות הענין יש מקום להתערבות שיפוטית. זאת, אף אם אצא מהנחה שעיקרון השוויון מעוגן בזכות לכבוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באת כוחה של המדינה הצהירה, כי בתהליך החקיקה של ההסדר שנקבע לגבי המועצות האזוריות נפלה טעות, וכי הדגם המועדף על ידי הרשות המופקדת על הענין הוא זה שנקבע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). אכן, אין בחומר שבפנינו טענה או ראיה כלשהי לכך, שהלכה למעשה נקבעו ברשויות אזוריות בחירות ראשונות בחלוף פחות מארבע שנים ממועד כינונה של הרשות האזורית. נוכח הצהרותיה של באת כוח המדינה, ניתן גם להניח כי מקרים כאלה לא יתרחשו בעתיד. יוצא, כי אין בפנינו כל טענה או ראיה לאי שוויון בפועל. במצב דברים זה, ומשלא מצאנו פגם לעיצומה של הוראת סעיף 3 הנ"ל, סברתי כי מידת האיפוק הראויה בעניינים כגון דא אינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, ומוצדק כי יתאפשר מיצוי המהלך של תיקון חוק הרשויות האזוריות (בחירות), על מנת להביא להשוואת ההסדרים החקיקתיים, ברוח הצהרות באת כוחה של המדינה. טענות נוספות 25. לצד הטענות לענין תוקפו של התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הועלו בעתירה בבג"צ 8238/96 טענות נוספות. נדון בהן להלן בקצרה. 26. העותר בבג"צ 8238/96 טוען, כי גם בעקבות חקיקת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), עומדת לשר הפנים סמכות להכריז על בחירות ראשונות במועצה מקומית בתוך תקופה הקצרה מארבע שנים מיום כינונה. טענה זו מבוססת על הוראת סעיף 2(ב)(1) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], הקובעת כי בצו כינונה של מועצה מקומית, יכול השר לקבוע הוראות בדבר בחירתה של המועצה המקומית. הואיל והוראה זו לא בוטלה באורח מפורש כאשר תוקנה הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), נטען עתה כי השר רשאי מכוחה להורות על בחירות אף אם טרם חלפו ארבע שנים כנדרש בסעיף 3 האמור. טיעון זה נשען על ההלכה, לפיה עלינו לפרש הוראות חוק כבאות להגשים זכויות יסוד ולא כבאות לפגוע בהן (ע"א 3115/93 ראובן יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה , פ"ד נ(4) 549, בעמוד 560 לפסק הדין). בטענה זו אין ממש. פירוש סעיף 2(ב)(1) לפקודת המועצות המקומיות באופן המוצע על ידי העותר מרוקן לחלוטין את התיקון לסעיף 3 הנ"ל מכל תוכן. פירוש כזה אינו מתקבל על הדעת. הוא עומד בניגוד למושכלות יסוד בפירושן של הוראות חוק. אכן, "אין להניח כי המחוקק חוקק הוראת חוק שאין בה כל תועלת ושאינה מוסיפה דבר למערכת הנורמטיבית. מחוקק אינו מחוקק לצורך החקיקה בלבד. חוק חדש נועד להגשים תכלית... חזקה היא כי תכליתה של החקיקה לחוקק הוראה בת תוקף" (ברק, פרשנות במשפט כרך שני פרשנות החקיקה (ירושלים, 1993), בעמוד 595). המסקנה היא, כי סמכותו של השר לפי סעיף 2(ב)(1) לפקודת המועצות המקומיות כפופה למסגרת שנקבעה בתיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). שר הפנים לא יוכל, בהסתמכו על הוראת סעיף 2(ב)(1), לסטות מהוראת סעיף 3 הנ"ל. 27. טענה אחרת של העותר היא, כי יש להרים את המסך בין המועצה המקומית ערערה לבין המועצה האזורית משוש. כפי שהובהר לעיל, מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1988, ופעלה עד לשנת 1996, היא השנה בה כוננה המועצה המקומית ערערה. המועצה האזורית כללה שלושה יישובים, ובהם ערערה. על פי הטענה, לא פעלה המועצה האזורית כמועצה אזורית, בה שני רבדים של מימשל - אזורי ומקומי - כי אם כמועצה מקומית, בה רובד ממשל אחד בלבד. על רקע זה טוען העותר כי לצורך הוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), מועד הכינון של המועצה המקומית ערערה הוא 1988, ומכאן כי חלפו להן ארבע שנים מאותו מועד. על פי גישה זו, ניתן לקיים בחירות למועצה המקומית כבר עתה. דין טענה זו להידחות. אפילו נקבל כי הלכה למעשה מתכונת הממשל שנהגה במועצה האזורית משוש קרובה יותר בדפוסיה למועצה מקומית, אין מדובר במועצה המקומית של היישוב ערערה. מדובר במועצה מקומית של יישובים אחדים, אשר לא היה במי מהם ממשל נפרד. לא ניתן, על כן, לראות בהקמת המועצה האזורית משוש משום כינון של מועצה מקומית ביישוב ערערה, אשר יש בו כדי להתחיל את מרוץ ארבע השנים לעריכת הבחירות הראשונות ביישוב. אכן, גם אם נלך לשיטת העותר לא ניתן לקבוע כי ביישוב ערערה היתה קיימת מועצה מקומית עצמאית קודם לכינונה של מועצה מקומית בשנת 1996. מטענות העותר עצמו ברור כי לא התקיים ביישוב ערערה ממשל עצמי, אשר היה בו כדי ליצור את המוסדות והדפוסים הנדרשים במסגרת של מועצה מקומית עצמאית, אשר יכשירו את הקרקע לעריכת בחירות באותו יישוב. לא מתקיים, על כן, הרציונל להוראת סעיף 3 המתוקן לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), המצדיק עריכת בחירות במקום. אשר על כן, דין שתי העתירות להידחות. בנסיבות המקרה, לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה לדעתו של חברי, השופט אור, לפיה יש לדחות את שתי העתירות. עם זאת, אחדים מטעמיי לתוצאה זאת שונים מאלה של חברי. 1. בסעיף 3 לחוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה), תשנ"ד1994- (להלן: החוק המתקן), אשר תיקן את סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965-, נקבעה תקופת מינימום של ארבע שנים מיום כינונה של מועצה מקומית, שרק לאחריה ייערכו הבחירות הראשונות למועצה. לשר הפנים ניתנה סמכות להאריך תקופה זו ולקבוע את הבחירות במהלך השנה החמישית לכינונה של המועצה, ובמקרים מיוחדים אף לאחריה, וזאת באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת. העותרים תקפו את החוק המתקן, וטענו כי אינו עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד), ולפיכך יש לבטלו. חברי, השופט אור, הניח, מבלי לפסוק בדבר, כי הזכות לבחור ולהיבחר לרשות מקומית (להלן: זכות הבחירה ברשויות המקומיות), ואף הזכות לשוויון במובנה הרחב, כלולות בזכות לכבוד האדם כמשמעותה בסעיפים 2 ו4- לחוק-היסוד, וכי זכויות אלו נפגעו על-ידי החוק המתקן. על-יסוד הנחה זו מצא חברי כי החוק המתקן אינו סותר את חוק-היסוד. זאת, הואיל והפגיעה בזכות עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק-היסוד (פיסקת ההגבלה), אשר בהתקיימם ניתן לפגוע בזכויות הקבועות בחוק-היסוד. בהקשר זה ציין חברי, כי התכליות של החוק המתקן, שבו נקבעה תקופת מינימום לכהונת המועצה הממונה אשר ניתן להאריכה אך לא לקצרה, הינן העצמת יכולתה של המועצה הממונה לבסס כהלכה את הרשות המקומית, ומניעת לחצים על שר הפנים לקיצור בלתי-ראוי של תקופת הכהונה של המועצה הממונה. לדעתו של חברי, תכליות אלה הן ראויות, והאמצעי שנבחר לשם השגתן מקיים את דרישת המידתיות, הכול כנדרש בפיסקת ההגבלה. גישה זו של חברי קשה עליי. 2. השאלה אם החוק המתקן עומד בענייננו בתנאי פיסקת ההגבלה אינה פשוטה. התכלית היחידה של קביעת תקופת מינימום - שאין סמכות לקצרה - לכהונת רשות מקומית ממונה היא מניעת לחצים על שר הפנים לקיצור התקופה. שכן, התכלית הנוספת שעליה הצביע חברי - ביסוס יכולת הפעולה של הרשות הממונה - עשויה להיות מוגשמת גם אם משך כהונתה ניתן, בנסיבות מתאימות, לקיצור. ספק רב בעיניי אם מניעת לחצים על שר מהווה תכלית ראויה לפגיעה בזכות הקבועה בחוק-היסוד. ומה-גם שלא הובאו בפנינו ראיות לכך שבענייננו מופעלים לחצים החורגים מנסיונות שכנוע המקובלים כשעל הפרק עומדת הפעלה של שיקול-דעת שלטוני; ואף חברי, בהתייחסו להסדר בחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), תשנ"ד1994-, שהיקנה לשר הפנים שיקול-דעת לקבוע בחירות במועצה אזורית תוך פרק-זמן הקצר מארבע שנים מיום כינונה, ציין בסעיף 24 לפסק-דינו כי ניתן להניח שלא ייעשה שימוש בסמכות זו; ומכאן - שהלחצים העשויים להיות מופעלים אינם כאלה שלא ניתן לעמוד בהם. על-כל-פנים, איני רואה צורך להכריע בשאלה זאת, כיוון שלדעתי, זכות הבחירה ברשויות המקומיות אינה מעוגנת בחוק-היסוד. 3. כידוע, השאלה אם ניתן לכלול בביטוי "כבוד" שבחוק-היסוד זכויות-אדם שונות שלא צוינו בו במפורש, ובכך לאפשר ביקורת שיפוטית על חוקים הפוגעים בזכויות אלה, שנויה במחלוקת. באימרות-אגב בפסיקה הובעו דעות שונות בעניין זה, בעיקר בקשר לעיגונן בחוק-היסוד של הזכות לשיוויון וחופש הביטוי. ראו, מצד אחד, דברי השופט אור בבג"ץ 5394/92 הופרט נ' "יד-ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה , פ"ד מח(3) 353, בע' 363-360; דברי המשנה-לנשיא ברק בע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית ואח' , פ"ד מז(5) 189, בע' 203-201, ובבג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ ואח' , פ"ד מח(5) 749, בע' 760; דברי השופט מצא בבג"ץ 454,453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל ואח' , פ"ד מח(5) 501 (להלן: בג"ץ שדולת הנשים ), בע' 523-521, ובעע"א 4463/94, רע"ב 4409/94 גולן נ' שירות בתי-הסוהר , פ"ד נ(4) 136 (להלן: עע"א גולן ), בע' 157-156; ומצד שני דברי השופט זמיר בבג"ץ שדולת הנשים הנ"ל, בע' 536-534; ודברים שכתבתי בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון ואח' , פ"ד מט(4) 94 (להלן: בג"ץ מילר ), בע' 133-130, ובעע"א גולן הנ"ל, בע' 191-190. לשיטתי, ספק אם מכוח פרשנות מרחיבה ניתן לכלול בביטוי "כבוד" שבחוק-היסוד זכויות-אדם, שלא התגבשה בעניינן - לפי שעה - הסכמה לאומית הדרושה לעיגונן בחוק-יסוד, ועל-כן אף לא צוינו בחוק-היסוד במפורש. על-כל-פנים, אין זה ראוי לעשות כן. יחד עם זאת, מקום שפגיעה בזכות יסוד אשר לא צוינה במפורש בחוק-היסוד משפילה את האדם ופוגעת בכבודו באשר הוא אדם - כגון במצב של שלילת זכות כלשהי על רקע השתייכות קבוצתית זו או אחרת - הרי שהיא מהווה פגיעה בזכות לכבוד כמשמעותה בחוק-היסוד. בסוגיה זו כתבתי, בהתייחסי לעקרון השיוויון, את הדברים הבאים: ...לא יכול להיות ספק כי תכלית חוק היסוד היא להגן על האדם מפני השפלה. השפלתו של אדם פוגעת בכבודו. אין דרך סבירה לפרש את הזכות לכבוד, כאמור בחוק היסוד, כך שהשפלתו של אדם לא תיחשב כפוגעת בזכות. אכן, לא כל פגיעה בשוויון עולה כדי השפלה, ועל-כן לא כל פגיעה בשוויון פוגעת בזכות לכבוד. [בג"ץ מילר הנ"ל, בע' 132.] ראו והשוו לדברי השופט זמיר בבג"ץ 8195,7111/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' , פ"ד נ(3) 485, בע' 497-496; וכן לדברים שכתבתי בעע"א גולן הנ"ל, בע' 192-191, בהתייחסי להבחנה שבין חופש הביטוי הכללי לבין חופש הביטוי שיסודו בהגשמה העצמית של האדם. 4. זכות הבחירה ברשויות המקומיות נקבעה בתחיקה רגילה. ראו חוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965-, וחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות), תשנ"ד1994-. עם זאת, בפסיקה נקבע כי זכות הבחירה ברשויות המקומיות הינה בישראל זכות-יסוד. ראו, למשל, בג"ץ 753/87 בורשטיין ואח' נ' שר הפנים ואח' , פ"ד מב(4) 462 (להלן: בג"ץ בורשטיין ), בע' 474-473; בג"ץ 3791/93 משלב נ' שר הפנים ואח' , פ"ד מז(4) 126, בע' 130. פגיעה בה יכול גם שתהיה כרוכה בפגיעה בעקרון השוויון. ראו בג"ץ בורשטיין הנ"ל, בע' 475. ואכן, בארצות-הברית, שבחוקתה לא נכללה זכות הבחירה ברשויות המקומיות כזכות עצמאית, מבוססת זכות זו על הזכות לשוויון הקבועה בחוקה. ראו Laurence H. Tribe, American Constitutional Law (2d ed., Mineola, NY, 1988), 1460-1461 . 5. ואולם, לא כל פגיעה בזכות הבחירה ברשויות המקומיות, לרבות כזו הגוררת פגיעה בעקרון השוויון במובנו הרחב, עולה כדי השפלה. כך, למשל, נפסלו חוקים רגילים בשל פגיעה בעקרון השוויון הכללי בבחירות לכנסת, הקבוע בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת, עקב הפליה לרעה של רשימות חדשות לעומת רשימות ותיקות ורשימות קטנות לעומת רשימות גדולות. ראו בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח' , פ"ד כג(1) 693; בג"ץ 141/82 רובינשטיין ואח' נ' יושב-ראש הכנסת ואח' , פ"ד לז(3) 141. אך בפגיעות אלה בעקרון השוויון לא היה יסוד של השפלה, ולכן לא ניתן לומר עליהן כי הייתה כרוכה בהן פגיעה בכבוד האדם. לעומת זאת, בפגיעה בזכות הבחירה ברשויות המקומיות מחמת השתייכות קבוצתית, ובכללה הפליה מחמת גזע, לאום, דת או מין, יש משום השפלה חמורה של קורבן ההפליה, וממילא פוגעת היא בכבוד האדם. 6. בענייננו, אין טוען כי החוק המתקן, החל על כלל המועצות המקומיות החדשות בארץ, מפלה לרעה בין תושבי ישובים שונים על בסיס השתייכות קבוצתית. כאמור, לשיטתי, הפגיעה בזכות הבחירה ברשויות המקומיות, שיסודה איננו בהשפלה, אינה פוגעת בזכות לכבוד כמשמעותה בחוק-היסוד. והוא הדין בהפליה בין תושבי רשויות אזוריות לבין תושבי רשויות מקומיות, הנובעת - כעולה מתשובת המדינה - מטעות, ואינה מהווה פגיעה בכבוד האדם. השוו דבריי בבג"ץ מילר הנ"ל, בע' 132. מסקנתי היא איפוא כי הזכויות שנפגעו על-ידי החוק המתקן אינן מעוגנות בחוק-היסוד, ולפיכך אין לקבל את טענת העותרים כי יש לבטל את החוק המתקן. אשר-על-כן, ולאור שאר הטעמים שציין חברי, השופט אור, אני מסכימה לדחיית העתירות. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : כחברי הנכבד, השופט ת' אור, גם אני מסכים שדין העתירה להדחות. אינני רואה צורך, במסגרת הדיון שלפנינו, לחוות דעה בשאלות הנכבדות שהעלתה חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, בחוות דעתה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, י' באלול התשנ"ח (1.9.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97045130. E09

[ "בג\"ץ 4513/97", "בג\"ץ 8236/96", "בע\"א 6821/93", "ע\"א 3115/93", "בע\"א 105/92", "רע\"ב 4409/94", "בג\"ץ 753/87", "בג\"ץ 3791/93", "בג\"ץ 98/69", "בג\"ץ 141/82" ]

4,032

1,137

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2875/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המבקשים : 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיקי המר' 20576/97, 31622/96 והמ' 31633/96 (ת.א. 35/94) מיום 9.4.97 שניתנה על ידי כב' השופט ד"ר ד. ביין בשם המבקשים: עו"ד ב. סאבא בשם המשיבים: עו"ד טויסטר החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך. עם העתק הבקשה יומצאו לב"כ המשיבים גם החלטתו של כב' המשנה לנשיא 13.8.97 וכן העתק של "השלמת טיעון והבהרה לכל אחד 2875/97" אשר הומצאה על ידי המבקשים. ניתנה היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. E04

[ "רע\"א 2875/97" ]

4,035

7,458

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2875/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי ע"י ב"כ עו"ד ב. סאבא נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי כולם ע"י ב"כ עו"ד טויסטר ואח' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.4.97 בתיק המרצה 20576/97 31622/96, 31633/96 (ת.א. 35/94) שניתנה על ידי כבוד השופט ד"ר ד. ביין החלטה 1. המבקשים מתבקשים להבהיר כיצד ניתן לאכוף על המשיבים לבטל חוזים עם צדדים שלישיים במיוחד כאשר הצדדים הנ"ל אינם צד להתדיינות ודבריהם לא נשמעו. 2. המשיבים מתבקשים להבהיר עמדתם לכך שהשופט קבע כי רק חוזי השכרה עד שלוש שנים או בשכירות בלתי מוגנת אינם אסורים ואף על פי כן לא אמר דבר לעניין חוזים (שטיבם ומספרם אינו ידוע מתוך החומר שלפני) שלפי הטענה מתחדשים עד כדי 12 שנה. 3. התשובות תמסרנה תוך 15 יום. ניתנה היום יא' בתשרי תשנ"ח (12.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. J05

[ "רע\"א 2875/97" ]

4,036

12,401

בית המשפט העליון רע"א 2875/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשים : 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה (1987) בע"מ 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.4.97 בתיקי המ' 20576/97, 31622/96, 31633/96 (בת.א. 35/94) שניתנה על ידי כבוד השופט ד' ביין בשם המבקשים: עו"ד ב' סאבא החלטה השופט המלומד קבע בהחלטתו, כאחד מנימוקיה, כי גם לו הוכח שהמשיבים הפרו את הצו, אין מקום לאכוף עליהם להפר הסכמים חתומים עם צד שלישי באמצעות הליכים של בזיון. לפיכך בהנחה שהיתה הפרה (שלגביה איני מחווה כל דעה) כיצד, לטענת המבקשים, ניתן "לאכוף" על המשיבים, מעשים שכבר תמו ונשלמו? לא מצאתי כל התייחסות לענין זה בנימוקי הבקשה. יואילו נא המבקשים להבהיר את הטעון הבהרה בענין זה, תוך 7 ימים (וימי הפגרה בכלל). ניתנה היום, י' באב תשנ"ז (13.8.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. B03 /שב

[ "רע\"א 2875/97" ]

4,037

13,352

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 2875/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי ע"י ב"כ עו"ד ב. סאבא נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי ע"י ב"כ עו"ד טויסטר ו/או עו"ד א. קליין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.4.97 בתיק המר' 20576/97 31622/96 והמ' 31633/96 (ת.א. 35/94) שניתנה על-ידי כבוד השופט ד"ר ד. ביין החלטה 1. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית משפט, שהוגשה עקב השכרת מקרקעין על-ידי המשיבים שנעשתה - לטענת המבקשים - בניגוד לצו מניעה זמני המונע מהם "עשיית דיספוזיציות במקרקעין". על כך בקשת הערעור שלפנינו. 2. המבקשים קבלו בהסכמה צו מניעה זמני כאמור, אלא שלאחר יומים נסחו הם צו עליו חתם השופט שלא במעמד הצד שכנגד. הצו אמור היה להיות זהה לצו המוסכם, אלא שמסתבר כי לא כך היה ובצו השני נכלל בפרוש איסור השכרה . רוצה אני להאמין כי לא הייתה מצד המשיבים כוונה להטעות את בית המשפט וכי הצו השני נוסח כפי שנוסח, בהיסח הדעת, על פי נוסח הבקשה המקורית. בפועל, לא תאם נוסח הצו, את הצו שניתן בהסכמה בין הצדדים. על כל פנים, המשיבים לא קיבלו המצאה כדין של הצו השני ומדובר בצו הראשון ובטענת המבקשים כי המשיבים הפרו אותו. 3. בית משפט קמא קבע, כי הביטוי "דיספוזיציה" אינו חד משמעי. הוא ניסה לפרשו על פי כללי פרשנות כלליים, על פי פירוש הביטוי במילונים משפטיים ובדין ועל פי התחקות אחר כוונת הצדדים. בסופו של דבר קבע, כי ביטוי זה כולל השכרה לתקופה העולה על 3 שנים או המעניקה זכויות סטטוטוריות מוגנות בלבד. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים השכירו בחוזים את המקרקעין לצדדים שלישיים ואין לגרום להם להפר את החוזים על ידי אכיפת צו המניעה באמצעות פקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט תקן את הצו מכאן ולהבא, באופן שלא ניתן יהיה למשיבים להשכיר את המקרקעין לתקופה העולה על 3 שנים או להעניק זכויות סטטוטוריות מוגנות בהם ודחה כאמור את הבקשה לפי ס' 6 לפקודת הבזיון. דין בקשת רשות הערעור להידחות. 4. די לי בטעמיו של השופט קמא בדבר אי בהירות הצו ובדבר הפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים שלא היו צד להתדיינות, כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע השופט קמא. אשר להשכרה לתקופה שאינה עולה על 3 שנים, הביע השופט דעתו - המקובלת עלי - כי הסכסוך בין הצדדים אינו צריך לפגוע באפשרות להפיק רווחים מהנכסים עד שהסכסוך יוכרע ובלבד שהדיספוזיציה, ההשכרה כאמור, לא תהיה בלתי הפיכה. אם בסופו של דבר יזכו המבקשים במשפט ויזכו במקרקעין או בחלק מהם ויתברר כי הופקו על ידי המשיבים רווחים מהם, יהיו המבקשים זכאים לאותם רווחים על פי חלקם במקרקעין, הן לגבי התקופה שעד להחלטת בית משפט קמא והן בתקופה שאחריה. אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ולאור התנהגות המשיבים אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ג בחשון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. J06

[ "רע\"א 2875/97" ]

4,038

18,004

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2875 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. עזבון המנוח נור חביב עאסי 2. הילאנה כאמל עאסי נגד המשיבים : 1. חביב איוב עאסי 2. אנואר חביב עאסי 3. איוב חביב עאסי 4. ודיע חביב עאסי 5. גזאל חביב עאסי 6. חנא חביב עאסי 7. א.ל.ב מסחר בבטון בע"מ 8. עאסי תעשיות לבניה 9. עאסי מבני תעשיה להשכרה בע"מ 10. מארון חביב עאסי בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקשים: עו"ד ב. סאבא החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א באייר תשנ"ז (18.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028750. Q01

[ "רע\"א 97" ]

4,039

8,064

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3551/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. ד"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מר"צ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. ועדת השרים או נציגיהם שלפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א1971- 2. השר לענייני דתות 3. מועצת עיריית נתניה 4. הרבנות המקומית נתניה 5. מועצה דתית נתניה בקשה להארכת מועד לביצוע האמור בפסק דינו של בית המשפט (בכל הנוגע לפרסום הודעה לרשומות) בשם העותרים : עו"ד בן-דור ענת בשם המשיבים : עו"ד יהודה שפר החלטה השופטים ת' אור וא' מצא : עיינו בבקשה. לדעתנו, אין עילה מוצדקת לדחיית הביצוע של החלטתנו, לפיה הוטל על המשיב 2 למסור לפרסום ברשומות את דבר מינויה של העותרת 1 כחברת המועצה הדתית נתניה. יצויין, שכאמור בפסק דיננו, מינויה של העותרת 1 לכהונה האמורה נכנס לתוקפו ביום מתן פסק דיננו, מכוח הצו המוחלט שנעשה בפסק הדין גופו. ניתנה היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97). ____________ ____________ השופט ת' אור השופט א' מצא השופט י' טירקל : כפוף לדעות שהבעתי בחוות דעתי, אני מסכים כי לאור האמור בפסק דינם של חברי הנכבדים אין עילה לעכב את הפרסום ברשומות. ______________ השופט י' טירק ל העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035510. E17

[ "בג\"ץ 3551/97" ]

4,044

9,902

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 3551/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשות : 1. ד"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מרצ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. ועדת השרים 2. השר לענייני דתות 3. מועצת עיריית נתניה 4. הרבנות המקומית נתניה 5. מועצה דתית נתניה 6. אברהם משה 7. אזיגי אליהו 8. אסרף יוסף 9. בוארון שמואל 10. בוקרה חיים 11. ברנס יעקב 12. בשארי דניאל 13. גולן חנוך 14. גנות זאב 15. דומרוביץ דב 16. דרך שמואל 17. וחידי יוסף 18. ורטהיימר בן ציון 19. כהן יונתן 20. כמיסה אליהו 21. מתוק רפאל 22. נגר שלמה 23. נס הרצל 24. סאידוב יהודה 25. סוטניק שאול 26. סעדה אליהו 27. עציון דוד 28. לייב קרשניקר 29. שכטר מאיר דוד 30. ישראל שלמה 31. שלוש איתן 32. שריפי ניסן בקשה לתיקון עתירה ולצירוף משיבים החלטה התיק קבוע בפני הרכב ליום 23.7.97. הבקשות התלויות ועומדות תשמענה על ידי ההרכב שידון בעתירה. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035510. J10

[ "בג\"ץ 3551/97" ]

4,045

16,479

בית המשפט העליון בג"ץ 3551/97 - 2 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. ש"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מרצ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : ועדת השרים ו31- אח' בקשה לדחייה על הסף החלטה הבקשה תידון על ידי ההרכב שידון בעתירה. ניתנה היום, יז' בתמוז התשנ"ז (22.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97035510. E12

[ "בג\"ץ 3551/97" ]

4,049

17,736

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3551/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל העותר ות : 1. ד"ר ג'ויס גילה ברנר 2. סיעת מרצ במועצת עיריית נתניה 3. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. ועדת השרים שלפי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א1971-. 2. השר לענייני דתות 3. מועצת עיריית נתניה 4. הרבנות המקומית נתניה 5. מועצה דתית נתניה 6. משה אברהם 7. אליהו אזוגי 8. יוסף אסרף 9. שמואל בוארון 10.חיים בוקרה 11.יעקב ברנס 12.דניאל בשארי 13.חנוך גולן 14.זאב גנות 15.דב דומברוביץ 16.שמואל דרך 17.יוסף וחידי 18.בן-ציון ורטהיימר 19.יונתן כהן 20.אליהו כמיסה 21.רפאל מתוק 22.לשמה נגר 23.הרצל נס 24.יהודה סאידוב 25.שאול סוטניק 26.אליהו סעדה 27.דוד עציון 28.לייב קרשניקר 29.מאיר דוד שכטר 30.שלמה ישראל 31.איתן שלוש 32.ניסן שריפי התנגדות לצו על-תנאי תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשנ"ז ( 23.07.97 ) בשם העותר ות: עו"ד א' רגב עו"ד ע' בן-דור בשם המשיבים 1, 2: עו"ד י' שפר בשם המשיבה 3: עו"ד נ' ארז (סורוקר) בשם המשיבה 4: עו"ד ע' פלס בשם המשיבה 5: עו"ד י' בר סלע פסק-דין השופט א' מצא: זאת הפעם השניה, בתוך פחות מארבעה חודשים, שבית-משפט זה נדרש להתערב בהליכי חידוש הרכבה של המועצה הדתית בעיר נתניה. העתירה הקודמת 2. הבחירות למועצת עיריית נתניה קוימו ביום 2.11.93. על-פי סעיף 6(א) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-, היה על השר לענייני דתות (המשיב 2) לחדש את הרכבה של המועצה הדתית בעיר בתוך שישה חודשים מיום הבחירות. לשר הוברר, כי בעקבות הבחירות גדל מספרם של חברי מועצת העיריה. לאור זאת, ומכוח סמכותו לפי סעיף 2 לחוק, הורה כי גם מספר חברי המועצה הדתית (שעד כה מנתה 23 חברים) יגדל בהתאם, וכי המועצה הדתית החדשה תמנה 27 חברים. משקבע את מספר חברי המועצה, כאמור, הזמין השר את הרשות המקומית (מועצת העיריה) ואת הרבנות המקומית להציע את מועמדיהן לפי המכסות הנתונות לכל אחת מהן (לפי סעיף 3(א) לחוק). אלא שבשלב זה עלה ההליך על שרטון. מועצת העיריה (המשיבה 3) לא הגישה לשר את רשימת מועמדיה המוצעים, ואף הרבנות המקומית (המשיבה 4) נמנעה מלהציע את מועמדיה. סיבת מחדליהן של השתיים היתה גלויה וידועה. העותרת 2 (סיעת מרצ במועצת העיריה), שבמועצת העיריה היוצאת מנתה רק חבר אחד, מנתה עתה שלושה חברים. עם גידול כוחה, ועל-פי משקלה היחסי בהרכבה הסיעתי של המועצה, קמה לה זכות לבחור לפחות אחד ממועמדיה המוצעים של הרשות המקומית לחברות במועצה הדתית, וכן למינויו של נציג אחד נוסף לפחות (מבין מומלציה) במסגרת מכסתו של השר. ובין המועמדים אותם הציעה נכללו גם נציגים המזוהים עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות. הצעת סיעת מרצ עוררה התנגדות מצד חלק מן הסיעות האחרות במועצת העיריה וכן מצד הרבנות המקומית. ועל רקע התנגדות זו נמנעו, הן מועצת העיריה והן הרבנות המקומית, מכל מהלך שבכוחו לקדם את הליכי חידוש הרכבה של המועצה הדתית. בנסיבות אלו היה על השר לפעול בגדר הסמכות הנתונה לו (בסעיף 3(ב) לחוק) ולהציע, בעצמו, את מכסות המועמדים שנועדו לרשות המקומית ולרבנות המקומית; שכן רק בדרך זו יכול להחזיר את ההליך למסלולו. משחלף זמן, והשר חדל מלעשות את המוטל עליו, הוגשה העתירה בבג"ץ 7237/95 (להלן - העתירה הקודמת). העותרים בעתירה הקודמת, שלושת חברי סיעת מרצ במועצת העיריה, ביקשו צו המורה לשר להפעיל את סמכויותיו לפי החוק ולחדש את הרכבה של המועצה הדתית. בתשובתו לעתירה הקודמת ביקש השר שתינתן לו ארכה להשלמת המהלכים הנדרשים למינויה של המועצה הדתית החדשה. לבקשה זו נענה בית המשפט, וחזר ונענה, פעמים אחדות. אך משחלף זמן נוסף, והליכי הרכבתה של המועצה הדתית נותרו תקועים בתחנתם הראשונה, נדרש בית המשפט לעתירה לגופה. עתה הצהיר השר, כי ברצונו להגיע לגיבוש רשימת מועמדים שתהיה מקובלת על כל הגורמים הנוגעים בדבר, וביקש ליתן לו שהות נוספת למיצויה של אפשרות זו. בית המשפט לא ביטל את רצונו של השר. עם זאת החליט להגביל את הזמן שיוקדש לניסיון להשיג הסכמה, וקבע, בצו מוחלט, כי גם בהיעדר הסכמה מוטל על השר להשלים את הליכי מינויה של המועצה הדתית, ולמסור לפרסום את שמות חבריה, והכול בתוך 45 ימים. וכך כתב השופט זמיר בפיסקה האחרונה של פסק הדין (מיום 17.4.97) שחתם את פרשתה של העתירה הקודמת: "בהודעה שהוגשה עכשיו לבית המשפט מציין השר כי הוא מבקש להגיע לרשימה מוסכמת של חברי המועצה הדתית, שתהיה מקובלת על הכול, ולשם כך דרוש זמן נוסף. בא-כוח השר לא יכול היה להתחייב בפנינו כי השר יגיע לרשימה מוסכמת, או כי השר ימנה את המועצה הדתית גם אם לא יגיע לרשימה מוסכמת, תוך זמן סביר. אף-על-פי-כן, אפשר וראוי שהשר ימשיך בניסיון להגיע לרשימה מוסכמת. אולם, בהתחשב בזמן הרב שחלף לריק, וכן בהתחשב בסיכוי להגיע לרשימה מוסכמת, יש לקצוב זמן לניסיון. אנחנו קוצבים לצורך זה 45 ימים מהיום. אם השר יצליח להגיע לרשימה מוסכמת, וכן לקבל את רשימת המועמדים של הרבנות המקומית, תוך פרק זמן זה, מה טוב. אבל, אם לא יצליח בכך, יהיה עליו להפעיל את סמכותו לפי החוק, ולמנות את המועצה הדתית תוך 45 יום מהיום, בהתאם להוראות החוק ולעקרונות הפסיקה בנוגע למינוי מועצות דתיות". מהלכיו החדשים של השר והתגובות עליהם 3. ביום 12.1.97 - בעוד העתירה הקודמת תלויה ועומדת - פנה השר (באמצעות יועצו) לכל אחת מהסיעות במועצת עיריית נתניה בכתב לאמור: "בשם השר לענייני דתות ובהמשך להתחייבות שניתנה בשעתו בשם השר לענייני דתות (רה"מ בנימין נתניהו), במסגרת בג"צ 7237/95, והואיל והרשות המקומית לא העבירה את רשימת המועמדים מטעמה לחברות במועצה הדתית, אני פונה אליכם להציע רשימת מועמדים שראויים, לדעתכם, לכהן כחברים במועצה הדתית, זאת כדי שהשר יוכל לפעול לפי סמכותו בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א1971-, ולהציע את מכסת המועמדים שנועדה לרשות המקומית. את תשובתכם עליכם להמציא תוך 14 יום, שאם לא כן יקבע השר את המועמדים בעצמו". לא כל הסיעות המרכיבות את מועצת העיריה הגיבו על הפנייה, אך סיעת מרצ נמנתה עם הסיעות שהגיבו. להלן (תוך השמטות) עיקרי מכתב תשובתה (מיום 26.1.97) של עורכת הדין ענת בן-דור, בשם סיעת מרצ, אל יועץ השר: "1. לסיעת מרצ שלושה חברים במועצת הרשות המקומית. לפיכך זכאית היא לייצוג של שלושה נציגים במועצה הדתית - במסגרת מכסת הרשות המקומית ומכסת השר. 2. המועמדת של סיעת מרצ במסגרת מכסת הרשות המקומית ... היא הגב' ד"ר ג'ויס גילה ברנר... 3. שני המועמדים הנוספים אשר מרשתי ביקשה כי ימונו כנציגיה במסגרת מכסת השר הם: מר שלמה ישראל ... ופרופ' הרב ארווין בירנבאום... 4. לדעתה של מרשתי כל המועמדים הם מועמדים מתאימים וראויים לכהן כחברי המועצה הדתית מבחינת עניינם הכן בהספקת שירותי הדת היהודיים בנתניה, כישוריהם האישיים, התאמתם לתפקיד ופועלם הציבורי. כאמור, מרשתי מצפה כי כב' השר יקפיד על עקרון הייצוג הן במסגרת מכסת מועמדי הרשות והן במסגרת מכסת מועמדיו". כאן המקום לציין, כי ד"ר ג'ויס גילה ברנר (העותרת 1 דנא), שהוצגה על-ידי סיעת מרצ (בסעיף 2 למכתב הנ"ל) כמועמדת שלה "במסגרת מכסת הרשות המקומית", היא חברה בתנועה ליהדות מתקדמת (העותרת 3 דנא). המועמד מר שלמה ישראל, שהוצע (בסעיף 3 למכתב) "במסגרת מכסת השר", הוא שומר-מצוות על-פי התפיסה האורתודוקסית, ואילו המועמד המוצע השלישי, פרופ' ארווין בירנבאום, הינו רב הקהילה הקונסרוואטיווית בנתניה. 4. לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת ערך השר את הצעתו להרכב המועצה הדתית, על-פי סעיף 3(ב) לחוק. בהצעה נכללו, ברשימה נפרדת, גם המועמדים המוצעים במסגרת מכסתה של הרשות המקומית. ביום 15.5.97 שלח יועץ השר את הרשימה לחוות-דעת הדדית של הרשויות המשתתפות בתהליך ההרכבה. בגוף המכתב נמסר כי ועדת השרים, הפועלת לפי סעיף 5 לחוק, תתכנס ביום 21.5.97 ליישוב חילוקי-דעות אפשריים, וראש העיריה - שאליו מוען המכתב - הוזמן להשתתף בישיבה זו. רשימת המועמדים שהוצעה על-ידי השר לא כללה - לא במסגרת מכסתה של הרשות המקומית ולא במסגרת מכסתו של השר - אף אחד משמות המועמדים שהוצעו על-ידי סיעת מרצ. ברשימה אמנם נכלל שמה של מועמדת המוכרת כחברת מרצ, אך בירור העלה כי שמה של מועמדת זו (גב' רוטמן) הוכנס לרשימה ללא ידיעת המועמדת. מרצ הודיעה לראש העיריה וליועץ השר, כי היא מתנגדת בתוקף להצעת מועמדים אחרים על חשבון מכסתה, תוך פסילתם שלא כדין של המועמדים שהוצעו על-ידה. ואילו גב' רוטמן הודיעה כי אינה מקבלת על עצמה את הכהונה המוצעת ומבקשת למחוק את שמה מרשימת המועמדים. ביום 18.5.97 השיב ראש העיריה (מר צבי פולג) ליועץ השר, כי מועצת העיריה מתנגדת להרכב המועצה הדתית שהוצע על-ידי השר, שכן "השמות המוצעים במכתב הנ"ל אינם מייצגים את הרכב מועצת העיר כנדרש על-פי החוק, אינם תואמים להחלטות מועצת העיר אשר נתקבלו הן לגבי יחסיות הייצוג של סיעות מועצת העיר השונות והן לגבי מועמדי מפלגות שונות אשר כן העבירו רשימות נציגיהם אל השר לענייני דתות". בדבריו האחרונים כיוון ראש העיריה, בין היתר, לסיעת מרצ, אשר במכתב באת-כוחה מיום 26.1.97 (שעיקריו צוטטו לעיל) הודיעה ליועצו של השר את שמות מועמדיה. ביום 19.5.97 כתבה באת-כוח סיעת מרצ אל יושב-ראש ועדת השרים. במכתב פורטו טעמי התנגדותה של הסיעה לרשימת המועמדים שהוצעה על-ידי השר. ההצעה, נטען, אינה משקפת את ההרכב הסיעתי של מועצת העיריה, ומקפחת באורח חמור את סיעת מרצ ביחס לכוחה האמיתי במועצת העיריה. כן נטען, כי התעלמותו של השר ממועמדיה של סיעת מרצ נעשתה משיקולים זרים ופסולים הנובעים מהשקפת עולמם של המועמדים. בכך, ומבלי לפרש, כיוונה הכותבת בעיקר לגריעתה מרשימת המועמדים של ד"ר ברנר (העותרת 1), שלדידה של סיעת מרצ נעשתה רק בשל השקפתה הדתית של המועמדת, שכאמור נמנית עם הזרם הרפורמי. בסיכום מכתבה דרשה באת-כוח סיעת מרצ לזמנה לישיבת ועדת השרים כדי לאפשר לה להשמיע את טענותיה; אך בקשתה זו נדחתה. ההליך בפני ועדת השרים 5. ביום 22.5.97 התכנסה ועדת נציגי השרים. בפתח הישיבה הציג עורך-דין יהודה שפר, בא-כוח פרקליטות המדינה, את הרקע העובדתי והמשפטי לדיון. בהציגו את עמדת השר אמר, כי "עמדת השר לענייני דתות היא, שכרגע ישנם 23 חברים במועצה הדתית, אך מספר חברי מועצת העיר גדל ל27-, בנוסף לכך ישנם שינויים פוליטיים בעיר, לכן יש צורך בהתאמה להוסיף 4 חברים חדשים למועצה הדתית". בכך גילה, כי השר שוב אינו עומד על הצעתו המקורית, שבשל המחלוקת עליה זומנה ועדת השרים, אלא מציע להסתפק בבחירת ארבעה חברים חדשים למועצה הדתית (כמתחייב מהחלטתו להגדיל את מניין חברי המועצה מ23- ל27-) ובנתון לכך לחזור ולאשר את הרכב חבריה של המועצה הדתית היוצאת שיוסיפו לכהן גם במועצה הדתית החדשה. להלן הזכיר מר שפר, כי "סיעת מרצ הציעה מקרב נציגיה חברים רפורמיים ואף פנתה בכתב לוועדה בעניין זה". לעניין זה הסביר, כי על-פי הפסיקה "היות אדם רפורמי אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לפסול אותו מלכהן במועצה דתית משום שהמועצה היא גוף מינהלי-פוליטי ולא גוף דתי". לדבריו, השר לענייני דתות אמנם אינו חייב לקבל מועמד המוצע על-ידי סיעה, אך על-פי הפסיקה, חייב הוא לנמק מדוע החליט לפסול את המועמד. "הנושא", סיכם מר שפר, "הינו בעייתי משום שהשקפת עולמו של השר ידועה וניתן להבין כי הפסילה היא על בסיס זה". בשלב זה הוזמנו ראש העיריה ונציג הרב המקומי לנכוח בדיון ולהשמיע את דבריהם. ראש העיריה חזר בדבריו על טעמי התנגדותו להצעת השר אותם כבר העלה בכתב. כן הגיש לוועדה רשימת מועמדים משלו, אותה ערך בהסתמך על הצעות שהוגשו לו בכתב על-ידי הסיעות השונות. עד מהרה הוברר, כי הנושא העיקרי המעסיק את הוועדה הוא כיצד להתמודד עם הצעת סיעת מרצ בדבר מינוי "נציג רפורמי". ראש העיריה ונציג הרב המקומי, שהוזמנו להשתתף בדיון, נשאלו על-ידי הוועדה, מה, לדעתם, יקרה, אם נציג רפורמי מטעם מרצ יתמנה כחבר במועצה הדתית. ראש העיריה השיב, כי "לדעתו לא יקרה דבר". עם זאת אמר, כי אם תחליט הוועדה לקבל את הצעתו להרכב המועצה הדתית יהיה מוכן "להשתדל" (אצל נציגי מרצ) "ולהניא אותם מלמנות נציגים רפורמיים מטעמם". תשובתו של נציג הרב המקומי היתה הרבה יותר דרמטית. הוא הודיע כי אם ימונה נציג רפורמי מטעם סיעת מרצ, שלושת נציגיה של הרבנות המקומית לא ישתתפו בישיבות המועצה הדתית. הוא שלל מכול וכול את זכותם של רפורמיים להשתתף כחברים ב"מועצה הדתית האורתודוקסית", והוסיף, כי אם הרפורמיים רוצים בכך, בידם להקים "מועצה דתית רפורמית". "הרפורמים" - טען - "יוצאים חוצץ נגד כל טיפולי הכשרות והשבת ולכן הסיבה היחידה שהם רוצים לשמש במועצה הדתית היא לקעקע ולהרוס מבפנים". ולפיכך, "מינוי כזה יגרום לרעידת אדמה פוליטית לא רק בנתניה אלא בארץ כולה". להלן ציין נציג הרב המקומי, כי ברשימת המועמדים שהוצעו על-ידי השר "ישנם מספר אנשים שהרבנות לא מכירה וטרם הספיקה לבדוק את התאמתם האישית". כאן, ועל רקע דבריו הקודמים של נציג הרב המקומי, התערב עורך-דין שפר (נציג פרקליטות המדינה) והציע, כי הרב המקומי יפגוש ויראיין את נציגת מרצ, גב' ברנר, בטרם יחליט אם יש עילה מוצדקת לפסול את מועמדותה; אך הצעה זו לא זכתה לשום תגובה מצד נציגו של הרב. ובכך, למעשה, תם הדיון. בבוא הוועדה להחליט נתגלעו חילוקי-דעות בין חבריה. יושב-ראש הוועדה (נציג ראש הממשלה) סבר, כי אין מקום להחליט "בלחץ זמן" וכי טרם "מוצו כל האפשרויות להגיע לרשימה מעודכנת המבוססת על הסכמה רחבה ככל האפשר". דעתו היתה, כי "יש לפנות לבג"צ ולבקש כי יידחה המועד לפרסום הרשימה כדי לאפשר לוועדה לבצע תפקידה כראוי". אך דעתו של יושב הראש לא נתקבלה ועל דעת שני חבריה האחרים (נציג השר לענייני דתות ונציג שר הפנים) החליטה הוועדה לאמץ את הצעתו החדשה של השר, כפי שהוצגה בפניה בפתח הישיבה. וכך נאמר בהחלטת הוועדה: "לנוכח ההשתלשלות העובדתית הייחודית של הליכי הרכבתה של המועצה הדתית נתניה, לרבות העובדה כי אין הסכמה בין הסיעות בעיריה, חוסר יכולתה של מועצת העיר לקבוע רשימה מטעמה ודברי נציג הרב וראש העיר שנשמעו בפני חברי הוועדה, הוחלט להשאיר את ההרכב הנוכחי של 23 החברים במועצה הדתית נתניה ואליהם לצרף, כמתחייב מהוראת השר לענייני דתות (עקב הגדלת מספר חברי מועצת העיר), ארבעה חברים נוספים. צירוף החברים הנוספים ייעשה לשם מתן ייצוג הולם לרשימות שנציגותן גדלה בבחירות המוניציפליות האחרונות וכן נציג נוסף לרבנות המקומית". בהמשך להחלטה זו החליטה ועדת השרים על מינוים של ארבעה חברים חדשים למועצה הדתית: בן-ציון ורטהיימר, כנציג נוסף לרבנות המקומית; אליהו כמיסה, כנציג נוסף לסיעת העבודה; שלמה ישראל, כנציג סיעת מרצ; וחיים בוקרה, כנציג סיעת דף. בהחלטה צוין, כי שמות החברים המתמנים "נלקחו מתוך מכתבים שנתקבלו אצל הוועדה מהגופים הרלוונטיים". העתירה החדשה והגדרת המחלוקת 6. בעתירה שלפנינו, המכוונת כנגד החלטתה האמורה של ועדת השרים, ביקשו העותרות מבית המשפט שלושה אלה: ראשית, כי בית המשפט יכריז על בטלות החלטתה של ועדת השרים; שנית, כי בית המשפט יכריז על מינויה של העותרת 1 כחברה במועצה הדתית, או (לחלופין) יורה לוועדת השרים למנותה כחברת המועצה הדתית כאמור; ושלישית, כי בית המשפט יורה לוועדת השרים לקבוע הרכב חדש למועצה הדתית אשר ישקף נכונה את הרכב יחסי הכוחות בין הסיעות במועצת עיריית נתניה. בעתירה, שהוגשה לבית המשפט ביום 9.6.97, ומעיקרא הופנתה כנגד ארבעת המשיבים הראשונים בלבד, נכללה גם בקשה למתן צו ביניים לפיו ייאסר על המשיבים לפרסם ברשומות את הרכב המועצה הדתית עליו החליטה ועדת השרים. הצו אכן ניתן, אך ביום 12.6.97 - ובטרם הומצא העתק הצו למשיבים - פורסם ברשומות הרכב המועצה הדתית החדשה. על רקע זה הורשו העותרות להגיש עתירה מתוקנת שבגדרה יצורפו המועצה הדתית החדשה ועשרים-ושבעת חבריה כמשיבים נוספים; וניתן צו-על-תנאי. העתירה המתוקנת הוגשה והמשיבים הנוספים שנכללו בה זומנו לדיון בהתנגדות. בפתח דיון זה טען בא-כוח הרבנות המקומית נתניה (המשיבה 4), כי דין העתירה המתוקנת להידחות על הסף מאחר שהתצהיר שצורף לה אינו אלא העתק התצהיר בו תמכו העותרות את עתירתן המקורית, ונמצא כי הטענות הנוספות שנכללו בעתירה המתוקנת אינן נתמכות בתצהיר כדין. אני סבור כי בטענה זו אין כל ממש. העתירה המתוקנת הוגשה בלוויית בקשה להתיר את הגשתה, לא רק לעניין צירופם של המשיבים הנוספים (שלכך כבר הורשו העותרות במעמד הוצאת הצו-על-תנאי), אלא גם לעניין פירוט עובדות שהתרחשו לאחר הגשת העתירה המקורית, ולתמיכתן של עובדות אלו צורף תצהיר חדש מפי עורכת הדין ענת בן-דור. המסקנה היא, שיש לאשר את הגשת העתירה המתוקנת. 7. שמיעת טענות הפרקליטים לגופה של המחלוקת העמידה אותנו על ההבחנה המתבקשת בין תכליתה העקרונית הרחבה של העתירה לבין מגמתה המעשית היותר מצומצמת. במישור העקרוני הרחב ביקשו העותרות לקבוע, כי החלטת ועדת השרים לאו החלטה היא ודינה להיבטל מכול וכול. בטענה זו, לכאורה, היה טעם. תפקידה של ועדת שרים, כעולה מסעיף 5 לחוק, הוא להכריע בחילוקי דעות שנתגלעו בין הרשויות המעורבות במלאכת הרכבתן של מועצות דתיות. במקרה שלפנינו אכן נתגלעו חילוקי דעות בין הרשויות המעורבות; שהלוא הצעת השר, שהתבססה על הוראת סעיף 3(ב) סיפה, עוררה מחלוקת מצד הרשות המקומית (מצד מועצת העיריה, ככלל, ומצד חלק מהסיעות במועצת העיריה, כפרטים). דא עקא שוועדת השרים, בהחלטתה האמורה, לא נדרשה להכרעה במחלוקת האמורה לגופה, אלא בחרה לסמוך את ידיה על הצעה חדשה, שהובאה בפניה מטעם השר בפתח הישיבה, לחזור ולמנות את חברי המועצה הדתית היוצאת להרכבה של המועצה הדתית החדשה ולצרף אליהם ארבעה חברים חדשים כדרוש להשלמת מניינה החדש המוגדל של המועצה. ולדידי, יש יסוד לפקפק אם בקבלתה של החלטה זו מילאה ועדת השרים את התפקיד הסטאטוטורי המוטל עליה. אך, כאמור, במהלך הטיעון לפנינו נוכחנו, כי לצד תכליתה העקרונית הרחבה של העתירה ניצבת גם מגמה מעשית יותר מצומצמת. זו באה לידי ביטוי בבקשת העותרות למתן צו שיורה על מינויה של העותרת 1 כחברת המועצה הדתית. באי-כוח המשיבים (מי בלשון מפורשת, מי בחצי-פה ומי בשתיקה) לא הסתירו את חששם מפני החלטה בה יוכרז על בטלותה של החלטת ועדת השרים, וממילא גם על פיזורה של המועצה הדתית שזה עתה כוננה, באיחור ניכר ולאחר תלאות רבות. מדבריהם עלה כי, לדידם, מן הראוי להסתפק בהכרעה צרה, שתתייחס רק לשאלה אם יש לקבל את העתירה לעניין צירופה של העותרת 1 למועצה הדתית החדשה. ביטוי מפורש ומודגש לעמדה זו ניתן בדברי בא-כוח המועצה הדתית (עורך-דין יורם בר-סלע), אשר עמד על הנזק העלול להיגרם לאינטרס הציבורי, הכרוך בקיומם הסדיר של שירותי הדת, אם יחליט בית המשפט לפסול את מינויה של המועצה הדתית. על רקע הדברים הללו שאלנו את בא-כוח העותרות לעמדתו והוא הצהיר בפנינו כי גם העותרות מסכימות שהכרעתנו תתייחס רק לבקשתן לעניין צירופה למועצה הדתית של העותרת 1. 8. אני סבור, כי בנסיבות העניין אכן ניתן להגביל את הכרעתנו לעניין זה בלבד. יצוין כי חלק מן הסיעות האחרות במועצת העיריה, שמלכתחילה הגישו עררים על החלטת ועדת השרים, בטענה שזו מקפחת את חלקיהן בייצוג היחסי שהגיע להן על-פי המפתח הסיעתי, ביטלו בינתיים את ערריהן. הקובלת היחידה על ההחלטה היא סיעת מרצ ועיקר טרונייתה הוא על פסילת מועמדותה של העותרת 1. עניין זה הוא המצריך הכרעה מלפנינו ודי כי נעסוק רק בו. אך עד שנפנה לגופן של השאלות, שעניין זה מעורר, נקדים ונבהיר, כי הכול למעשה מסכימים, שאם אכן יימצא כי על ועדת השרים היה להחליט שהעותרת 1 תיכלל בהרכבה של המועצה הדתית, כי אז מן הדין שהעותרת 1 תצורף למועצה הדתית תחת המשיב 21 (מר רפאל מתוק). ההסבר לכך הוא זה: מר מתוק נמנה עם חברי המועצה הדתית היוצאת. כשמונתה המועצה היוצאת, לסיעת מרצ (על-פי כוחה היחסי במועצת העיריה הקודמת) לא עמדה זכות להציע מועמדים משלה בגדר מכסתה של הרשות המקומית. בנסיבות אלו תמכה הסיעה במועמדותו של מר מתוק, שהוצע על-ידי סיעה אחרת. החלטת ועדת השרים התבססה על הנחה מוטעית, כי מועמדותו של מר מתוק לחברות במועצה הדתית היוצאת התבססה על הצעתה של סיעת מרצ. נראה שמטעם זה, בתצהיר התשובה - שהוגש מטעם ועדת השרים והשר לענייני דתות - תואר מר שלמה ישראל (המשיב 30), שלפי החלטת ועדת השרים מונה כאחד מארבעת החברים החדשים במועצה הדתית, כ"נציג נוסף לסיעת מרצ". הנכון הוא שסיעת מרצ אכן כללה את מר שלמה ישראל בין המועמדים אותם הציעה למנות בגדר מכסתו של השר (ראו בפיסקה 3 לעיל, את ציטוט מכתבה של עורכת-דין בן-דור מיום 26.1.97, אל יועץ השר, סעיף 3 למכתב); והצעתה למינוי זה אכן הובאה על סיפוקה. אך בקשתה העיקרית של סיעת מרצ (שבאה לידי ביטוי בסעיף 2 למכתב הנ"ל) התייחסה למועמדת ד"ר ברנר (העותרת 1). מועמדותה של העותרת 1 הוצגה (כאמור במכתב) "במסגרת מכסת הרשות המקומית", משמע בגדר חלקה היחסי של סיעת מרצ במכסה הכוללת האמורה; ובקשתה זו לא באה על סיפוקה. בנסיבות אלו אכן מתחייב, שאם יימצא כי מן הדין להורות על צירופה של העותרת 1 להרכב המועצה הדתית, ייעשה הדבר על חשבון גריעתו מן ההרכב של מר מתוק. יצוין כי מר מתוק, אף שצורף כמשיב לעתירה המתוקנת והוזמן לדיון בהתנגדות, לא טרח להתייצב בפנינו וגם לא מינה פרקליט לייצגו. צירופו וזימונו של מר מתוק נועדו לאפשר לו להשמיע את טענותיו כנגד הכרעה הפוגעת בהמשך כהונתו במועצה הדתית; ובכך שבחר להיעדר מן הדיון, מחל על הזכות וההזדמנות שניתנו לו. 9. צמצום גדר המחלוקת, כמוסבר לעיל, מותיר להכרעה שלוש שאלות. עניינה של השאלה הראשונה - וזו שאלה של דין - בהגדרת המבחנים לבחירת מועמדי הרשות המקומית לחברות במועצה דתית, כשזו נעשית בידי השר לענייני דתות (בגדר סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק) ובידי ועדת השרים (בגדר סמכותה לפי סעיף 5 לחוק). שתי השאלות הבאות - המערבות דין ועובדה - הן: ראשית, כלום בהחלטת ועדת השרים, לאמץ את הצעת השר, היה אמנם משום פסילת מועמדותה של העותרת 1? ושנית: אם הוועדה אכן החליטה לפסול את מועמדותה של העותרת 1, כלום בנסיבות העניין יהיה זה נכון לקבוע שההחלטה לפסול את מועמדותה נבעה משיקולים זרים? בחירת מועמדי הרשות המקומית בידי השר וועדת השרים 10. בפסיקה עקבית הורה בית-משפט זה כי בבחירת מועמדי הרשות המקומית להרכב המועצה הדתית שבתחומה חייבת מועצת העיריה (או המועצה המקומית) להגביל את עצמה לשני נושאים: עקרון הייצוג ומבחן ההתאמה האישית. עקרון הייצוג מחייב שההרכב של מועמדי הרשות המקומית במועצה הדתית ישקף, ככל האפשר, את יחסי הכוחות הפוליטיים במועצת הרשות המקומית (בג"צ 121/86 סיעת ש"ס, התאחדות הספרדים שומרי תורה נ' השר לענייני דתות , פ"ד מ(3) 462, 466). ואילו מבחן ההתאמה האישית מורה, כי המועמד לחברות במועצה הדתית אינו חייב להיות דתי, או בעל כישורים הלכתיים, אלא די כי לא יהיה "אנטי-דתי" וכי יהיה בעל עניין חיובי בקיומם של שירותי הדת (בג"צ 191/64 אלבז נ' שר הדתות , פ"ד יח(4) 603, 610; ובג"צ 516/75 הופרט נ' שר הדתות , פ"ד ל(2) 490, 503). ביסוד גישה זו ניצבת התפיסה שמועצה דתית אינה גוף בעל סמכות הלכתית, אלא גוף מינהלי שתפקידו לדאוג לסיפוק שירותי הדת ליהודים (בג"צ 568/76 חרל"פ נ' ועדת השרים לפי חוק שירותי הדת היהודיים , פ"ד לא(1) 678, 679). על רקע הלכות אלו נקבע, כי בקביעת התאמתו האישית של מועמד לחברות במועצה הדתית, אין כל מקום להתחשב בהשקפת עולמו, ופסילתו של מועמד מטעמים שבהשקפת עולם, כגון בשל השתייכותו לזרם לא-אורתודוקסי, יש בה משום הפלייה פסולה ודינה להיבטל (בג"צ 699/89 הופמן נ' מועצת עיריית ירושלים , פ"ד מח(1) 678; בג"צ 4733/94 נאות נ' מועצת עיריית חיפה , פ"ד מט(5) 111; ובג"צ 2463/96 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' מועצת עיריית ירושלים [טרם פורסם]). 11. בא-כוח המדינה טען לפנינו, כי ההלכות שנפסקו בפרשות הופמן , נאות ודומותיהן, נועדו להנחות את סדרי הבחירה של מועמדי הרשות המקומית במסגרתה של מועצת הרשות המקומית פנימה, אך אין להן כל תחולה על השר לענייני דתות ועל ועדת השרים, שבגדר סמכויותיהם עשויים להיות מעורבים, בין היתר, גם בקביעת מועמדיה של הרשות המקומית. טענה זו דינה להידחות. מלאכת הרכבתן של מועצות דתיות נחלקת, כידוע, בין שלוש רשויות: הרשות המקומית, הרבנות המקומית והשר לענייני דתות. לוועדת השרים, שאינה נמנית עם הרשויות הממונות על הרכבת המועצה, נועד תפקיד אחד בלבד, והוא להכריע במחלוקות שנתגלעו בין הרשויות הללו. ברם, בקביעת המבחנים לבחירת המועמדים לחברות במועצות הדתיות לא הבחינה הפסיקה בין הרשויות השונות המעורבות בתהליך. כך, למשל, החובה לקיים את עקרון הייצוג אינה רק חובתה של הרשות המקומית, בקביעת מועמדיה המוצעים. גם השר, בקביעת המועמדים שבגדר מכסתו, מצווה לייחס משקל רב לעקרון הייצוג (בג"צ 5483/95 גינדי נ' שר הדתות , תקדין-עליון 96(1) 335). יתר על כן: בהגשמת עקרון הייצוג מוטלת על השר חובה מיוחדת "לתקן את המעוות, לאזן את הכוחות ולדאוג לייצוגם המתאים של אותם חוגים, זרמים או מפלגות שהרשות המקומית לא נתנה להם את משקלם הראוי" (השופט ויתקון בבג"צ 313/67 אקסלרוד נ' שר הדתות , פ"ד כב(1) 80, בעמ' 84; וראה בסוגיה זו גם את דברי השופט שמגר בפרשת הופרט (בג"צ 516/75 הנ"ל, בעמ' 502). הוא הדין לעניין תחולתו של מבחן ההתאמה האישית. טול, למשל, את פרשת שקדיאל (בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב(2) 221), בה נקבע כי פסילת נשים לחברות במועצות דתיות מהווה הפלייה פסולה. העתירה בעניין זה לא הופנתה נגד הרשות המקומית (שבמקרה הנדון כללה את העותרת בין מועמדיה), אלא נגד ועדת השרים אשר מלפניה יצאה ההחלטה המפלה. מבחן ההתאמה האישית, כפי שנתפרש בפרשות הופמן ו נאות , מבוסס על התפיסה שפסילת אדם לחברות במועצה דתית בשל אמונותיו ודעותיו מהווה הפלייה פסולה. פסילת מועמד בשל השתייכותו לזרם לא-אורתודוקסי - כמוה כפסילתה של אישה בשל מינה - מהווה הפלייה אסורה. החובה לקיים את השוויון, בבחירת המועמדים לחברות במועצה דתית, מוטלת על כל הגורמים המעורבים בהליך. היא חלה על הרשות המקומית. היא חלה על הרבנות המקומית. וכן חלה היא על השר. ומקום שדבר הרכבת המועצה הדתית מעורר מחלוקת, וזו מובאת להכרעתה של ועדת השרים, מוטלת החובה האמורה גם על ועדת השרים. 12. לא למותר לחזור ולהזכיר, בהקשר זה, את מה שנאמר בסיום פסק-דינו של בית-משפט זה בעתירה הקודמת (ראו בסוף פיסקה 2 לעיל), כי על השר "להפעיל את סמכותו לפי החוק ולמנות את המועצה הדתית ... בהתאם להוראות החוק ולעקרונות הפסיקה בנוגע למינוי מועצות דתיות" . לא צריך היה שייאמר יותר מזה כדי שיובן כי בבואו לקבוע את הרכבה של המועצה הדתית מוטל על השר להנחות את עצמו, ולייסד את שיקולי בחירתו, על העקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט. נקל גם לשער מדוע ראה בית המשפט צורך להדגיש בפסק-דינו עניין זה, שלכאורה הוא מן המפורסמות המובנות מאליהן: במהלך הדיון בעתירה הקודמת עמד בית המשפט על הסיבה שבגללה חדלו הרשויות הנוגעות בדבר להשלים את מלאכת הרכבתה של המועצה הדתית; ומשפירט את פשר המחדל הטעים באוזני השר, כי עמדת הרשויות המעורבות בהליך "אינה עומדת במבחן הדין". וכך הציג השופט זמיר את הדבר (בפיסקה 2 לפסק הדין): "ההסבר העיקרי למחדל במינוי המועצה הדתית לא נשמר בסוד ואינו שנוי במחלוקת: ההסבר הוא, שסיעת מר"צ במועצת העיר נתניה מתכוונת לכלול במכסת מועמדיה למועצה הדתית חברים המשתייכים לתנועה ליהדות מתקדמת. סיעות מסוימות במועצת העיר והרבנות המקומית מתנגדות לכך, ולכן אינן מוכנות לשתף פעולה עם השר במינוי המועצה הדתית החדשה. אולם ברור כי התנגדות זאת אינה עומדת במבחן הדין ולכן גם אינה פוטרת את השר מן החובה לחדש את הרכב המועצה הדתית כפי שנקבע בחוק". 13. ענייננו מצריך התייחסות רק לאחד מתחומי פעולתו של השר ולאחד מתחומי פעולתה של ועדת השרים. השאלה הנוגעת לפעולת השר היא: על-פי אלו מבחנים מוטל על השר לבחור את מועמדי הרשות המקומית, מקום שהרשות המקומית עצמה אינה מגישה לו את רשימת מועמדיה המוצעים, ובכך מגלגלת לפתחו את החובה להציע במקומה את מועמדיה, בגדר סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק? והשאלה הנוגעת לפעולתה של ועדת השרים היא: על-פי אלו מבחנים מוטל על ועדת השרים לבחון את פעולתו של השר, כשהמחלוקת המובאת להכרעתה סבה על כשרות השיקולים שהינחו את השר בבחירת מועמדיה של הרשות המקומית, במקומה של הרשות, בגדר סמכותו האמורה? התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה: בבואו לבחור את מועמדי הרשות המקומית במקום הרשות המקומית מוטל על השר לשקול, וכן להגביל עצמו, לאותם שיקולים שעל-פיהם מוטל על הרשות המקומית עצמה לבחור את מועמדיה. והתשובה לשאלה השניה נגזרת מן התשובה לשאלה הראשונה: בבואה לבקר את כשרות החלטתו של השר, לעניין בחירת מועמדיה של הרשות המקומית, מוטל על ועדת השרים לבחון אם השיקולים שהינחו את בחירתו של השר עומדים במבחני הבחירה שעל-פיהם מצווה לפעול הרשות המקומית עצמה. הנה כי כן, השר וכן ועדת השרים אינם פועלים "בחלל ריק" (כביטויו של המשנה לנשיא אלון בפרשת שקדיאל, בעמ' 231). האיזון בין תפקידיהן של הרשויות השונות המעורבות בהרכבתה של מועצה דתית הוא מתנאי היסוד של שיטת הבחירה. החובה לשקוד על קיום אמות-מידה שוויוניות והוגנות מוטלת על כל אחת ואחת מן הרשויות המעורבות בהליך. מקום שהללו חלוקות ביניהן, וההכרעה מועברת לוועדת השרים, מחובת הוועדה לבחון אם עמדתה של כל אחת מהרשויות החלוקות עומדת במבחנו של הדין. ובהכריעה במחלוקת מוטל על הוועדה להנחות עצמה על-פי אותם עקרונות שהרשות הנוגעת בדבר אמורה היתה לקיים בפעולתה; ואין הוועדה רשאית להגיע להכרעה המנוגדת לאותם עקרונות. החלטת ועדת השרים: פסילת העותרת 1 בשל היותה "נציג רפורמי" 14. אין חולקין כי על-פי המפתח הסיעתי, ובהתחשב בכוחה היחסי בהרכבה של מועצת העיריה, קמה לסיעת מרצ זכות שאחד ממועמדיה המוצעים של הרשות המקומית לחברות במועצה הדתית ייבחר על-ידה. הצעתו של המועמד על-ידי מועצת העיריה, והכללתו בהרכבה של המועצה הדתית, מותנות בהתאמתו האישית לכהונה האמורה. ואולם, מבחן ההתאמה האישית - כמתחייב מהלכתו הברורה של בית-משפט זה - איננו מתיר התחשבות בהשקפת עולמו, לרבות אורחותיו הדתיות, של המועמד. בהסתמך על זכותה האמורה בחרה סיעת מרצ בעותרת 1 כבמועמדת מטעמה. שאלת התאמתה האישית של העותרת 1 מעולם לא נדונה, אך אילו נדונה - על-פי מבחני ההתאמה המקובלים והראויים - חזקה שלא היה נמצא בה כל דופי. מן העתירה עולה (ואמיתות הדברים לא הועמדה במחלוקת), כי העותרת 1 (גב' ברנר) היא בעלת תואר דוקטור לעבודה סוציאלית ומכהנת כפרופסור-חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית. כן היא פעילה, בהתנדבות, בתחומים שונים למען הציבור. בשנת 1980 ייסדה מרכז ייעוץ לנשים בנתניה. היא משמשת כיועצת-מתנדבת במרכז לנפגעות אונס בתל-אביב ובמקלט לנשים מוכות בהרצליה. היא חברה בוועדה המייעצת לראש עיריית נתניה בנושאים הנוגעים לנשים ומכהנת כיושבת-ראש הוועדה למעמד האישה בארגון העובדים הסוציאליים בישראל. כבר נזכר, כי היא חברה בעותרת 3 (התנועה ליהדות מתקדמת בישראל). משמע כי היא בעלת הכרה בנושאי דת. היא הצהירה כי הינה בעלת עניין חיובי במתן שירותי הדת, ועל-פי כלל הנתונים אין, כמדומה, יסוד לפקפק בכך. 15. אף שהעותרת 1 נראית כמועמדת ראויה לחברות במועצה הדתית, שמה לא נכלל ברשימת המועמדים שהוצעו על-ידי השר, לא בגדר מכסתה של הרשות המקומית ולא בגדר מכסתו של השר. ומשהובאה המחלוקת שנתעוררה, בעקבות הגשת הצעתו של השר, להכרעת ועדת השרים, חדלה גם ועדת השרים מלכלול את העותרת 1 בין המתמנים לחברות במועצה הדתית. בא-כוח העותרות טען, כי ועדת השרים החליטה לפסול את מועמדותה של העותרת 1, וזאת על שום שיוכה לזרם הרפורמי; והגם שבהחלטתה של ועדת השרים לא נאמר דבר, לא לעניין פסילת מועמדותה של העותרת 1 ולא לעניין עילת פסילתה, כך ורק כך ניתן וצריך לפרש את כוונת החלטתה. בא-כוח המדינה, שטען לוועדת השרים ולשר לענייני דתות, ביקש לשכנענו כי מן הדין (ועל-כל-פנים, לא בלתי-אפשרי) לדחות טענות אלו. 16. בתצהיר התשובה לעתירה, שהוגש מטעם המשיבים 1 ו2- (ועדת השרים והשר לענייני דתות), נטען (בפיסקה 40 לתצהיר), כי "במקרה שלפנינו לא נפסלה מועמדותה של העותרת 1 משום שמועמדות זו לא היתה בפני הוועדה" (ההדגש במקור - א' מ'). כעולה מן האמור בהמשך התצהיר, טענה זו נכרכה על-ידי המשיבים בהבחנה המשפטית אותה ביקשו לייסד בין פרשתנו לבין פרשות הופמן ו נאות , בהן עלתה סוגיה של פסילה מחמת שיוך לזרם הרפורמי; שבפרשות דהתם סב הדיון על החלטותיהן של הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר, ואילו כאן סב הדיון על החלטתה של ועדת השרים בעקבות הצעה שהוגשה על-ידי השר. על סירובי לקבל את ההבחנה המוצעת כבר עמדתי. כל שנותר לי הוא להתייחס לפן העובדתי של הטענה, ומנקודת ראות עובדתית אין לטענה כל שחר. אין ספק שמועמדותה של העותרת 1 הוצגה בפני השר. במכתבה של באת-כוח סיעת מרצ אל יועץ השר מיום 26.1.97 (שנוסחו הובא בפיסקה 3 לעיל) נאמר (בפיסקה 2 למכתב), כי "המועמדת של סיעת מרצ במסגרת מכסת הרשות המקומית ... היא הגב' ד"ר ג'ויס גילה ברנר...". הנה כי כן, המועמדות הוצגה. ודוק: הצגת המועמדות לא נעשתה על-פי יוזמתה של הסיעה בלבד. המכתב בגדרו הוצגה המועמדות היה מענה לפניית יועץ השר (מיום 12.1.97) אל הסיעות במועצת העיריה (נוסח המכתב הובא במלואו בפיסקה 3 לעיל), בה נתבקשו הסיעות להציע רשימות מועמדים שלדעתן הינם ראויים לכהן כחברים במועצה הדתית. ופניית יועץ השר אל הסיעות לא נעשתה כבקשת עצת-חינם אצל יודעי-דבר, כי אם מטעם השר היא באה ואף תכליתה צוינה, לאמור, "כדי שהשר יוכל לפעול לפי סמכותו בהתאם לסעיף 3ב) לחוק...". 17. אין גם כל ספק, שכל החומר שהיה בפני השר, ומכתבה של באת-כוח סיעת מרצ בכלל זה, היה גם בפני ועדת השרים. כך, בראש ובראשונה, עולה מן העובדה שבגדר החלטתה מינתה הוועדה את מר שלמה ישראל כ"נציג מרצ". כזכור, גם מועמדותו של מר ישראל הועלתה על-ידי סיעת מרצ בגדר אותו מכתב עצמו. הוועדה עצמה מציינת כי "שמות המועמדים הנוספים נלקחו מתוך מכתבים שנתקבלו אצל הוועדה מהגופים הרלוונטיים". ואולם לכך שוועדת השרים היתה מודעת היטב למועמדותה של העותרת 1 מצויה ראיה ישירה בפרוטוקול הדיון של הוועדה. נשוב ונזכיר את עצת עורך-דין שפר, בא-כוח פרקליטות המדינה, באוזני נציג הרב המקומי: אחרי שהלה מתרה ומזהיר מפני "מה שיקרה" אם ימונה "נציג רפורמי", מתערב מר שפר ו"מציע לרב המקומי לפגוש את נציגת מרצ (גילה ברנר) ולראיינה ורק אחר כך להחליט האם לפסול אותה או לא". נמצא שכאשר נציג הרב המקומי דיבר אודות מינוי "נציג רפורמי", ידעו הכול כי המדובר הוא בעותרת 1, שמועמדותה עמדה לדיון, ולא בשום אדם אחר. כך, כעולה מן האמור, הבין גם מר שפר, שנכח במעמד זה; ובטיעון לפנינו הודה מר שפר, בשם ועדת השרים, כי הדיון שקיימה הוועדה בנושא "הנציג הרפורמי" אכן התייחס למועמדותה של העותרת 1. זאת ועוד: הערת נציג הרב המקומי כי רשימת המועמדים שהוגשה על-ידי השר כוללת מספר אנשים שהרבנות אינה מכירה וטרם הספיקה לבדוק את התאמתם האישית, בוודאי לא התייחסה למועמדותה של העותרת 1, אלא לאנשים אחרים. מועמדותה של העותרת 1 נפסלה על-ידיו בשל שיוכה לזרם הרפורמי, ומטעם זה כלל לא הגיב על הצעת עורך-דין שפר שהרב המקומי יואיל לפגוש את המועמדת ולראיין אותה בטרם יחליט אם לפסלה. 18. בהחלטת ועדת השרים לא נאמר כי הוועדה החליטה שלא לכלול בהרכב המועצה הדתית את ה"נציג הרפורמי" שהוצע על-ידי סיעת מרצ; לא-כל-שכן שלא נאמר בה, כי הוועדה החליטה לפסול את מועמדותה של העותרת 1, או הסיבה לכך. אך העיון בפרוטוקול הדיון לפני ועדת השרים אינו מותיר מקום אף לשמץ של ספק, כי לכך ממש כיוונה הוועדה בהחלטתה. הא-ראיה שנושא מינויה של העותרת 1 היה הנושא היחידי שהוועדה ראתה לנגד עיניה כמצריך הכרעה. ביחס לנושא זה שמעה הוועדה את הערות עורך-דין שפר בפתח הישיבה, וביחס לנושא זה בלבד שאלה לעמדותיהם של ראש העיריה ושל הרב המקומי. בהחלטתה לאמץ את הצעתו החדשה של השר לענייני דתות, ובמינוים של ארבעה מועמדים אחרים, גילתה הוועדה את דעתה שלא למנות את העותרת 1 שרק על מועמדותה סב הדיון שהתקיים לפניה. ושתיקת הוועדה, ביחס לטעמי החלטתה שלא לבחור בעותרת 1, מעידה עליה, כי פסילתה של מועמדת זו לא נעשתה בשל קיום טעמים ענייניים המעידים על אי-התאמתה האישית לכהן כחברה במועצה הדתית, אלא התבססה על שיקולים זרים שהשתיקה יפה להם. מניעי הפסילה היו גלויים וברורים: השקפתה של המועמדת והיותה חברה בתנועה דתית השייכת לזרם הרפורמי. רק על "פגם" זה במועמדות ה"נציג הרפורמי" עמד נציג הרב המקומי בדבריו לפני הוועדה, והחלטת הוועדה מלמדת כי דבריו שיכנעו אותה להימנע מן הבחירה. כך עלה, כי ההתנגדות למועמדים שהוצעו על-ידי סיעת מרצ, שבפסק הדין בעתירה הקודמת נאמר עליה כי היא "איננה עומדת במבחן הדין", קיבלה בהחלטתה של ועדת השרים גושפנקה של הכרעה סופית. 19. בפי כמה מן המשיבים לפנינו היו שתי טענות להצדקת החלטתה של ועדת השרים. האחת, כי בהחלטתה למנות את מר שלמה ישראל, שאף הוא נכלל ברשימת מועמדיה של סיעת מרצ למועצה הדתית, יצאה ועדת השרים ידי חובתה כלפי זכותה של סיעה זו לייצוג הולם במועצה הדתית. והשנית, כי ועדת השרים רשאית היתה להעדיף את מינויו של מר ישראל, בהיותו מועמד יותר מתאים לכהונה האמורה מן העותרת 1. ובמה מר ישראל יותר מתאים מן העותרת 1? הוועדה, הוסבר לנו, חששה שתגובת הרבנות המקומית על מינויה של העותרת 1 - ככל שהזהיר נציג הרב המקומי בדבריו לפני הוועדה - תפגע ביכולת תיפקודה ותגרום להפרעה בפעולותיה של המועצה הדתית. בנסיבות אלו, סברה הוועדה, כי מוטב למנות את מר ישראל, שמינויו לא יעורר כל התנגדות ויאפשר למועצה הדתית למלא את תפקידיה באורח סדיר ותקין. 20. הטענה הראשונה אינה ממין העניין העומד לדיון. אכן נכון הדבר, שככלל אין השר חייב - וחובת הוועדה אינה שונה מחובת השר - לקיים את עקרון הייצוג כלפי סיעה ברשות המקומית, במינוי של אותו אדם שמועמדותו הוצגה על-ידי הסיעה. אם סבור השר, כי המועמד שהוצע אינו מתאים לכהונה יכול הוא למנות תחתיו אדם אחר, הנחשב - לא פחות מן המועמד המוצע - כנציגה של אותה סיעה. אין אלה פני הדברים בענייננו. בהצעה שהוגשה לשר על-ידי סיעת מרצ הובחן היטב בין הבקשה למנות את העותרת 1, שמינויה נתבקש במסגרת מכסתה של הרשות המקומית, לבין הבקשה למנות את מר ישראל, שמינויו הומלץ במסגרת מכסתו של השר. הבחנה זו הבהירה, כי מועמדותה של העותרת 1 הוצבה במקום הראשון ובגדר המכסה בה נתונה לסיעת מרצ זכות הבחירה וההעדפה. בנסיבות אלו, העדפתו של מר ישראל על פני העותרת 1 פירושה, שהעותרת 1 נמצאה בלתי מתאימה. ובענייננו ברור כי העותרת 1 נפסלה מבלי שנמצא לגביה כי היא אינה מתאימה לכהן במועצה הדתית. גם הטענה השניה דינה להידחות. כבר צוין בעבר, שקיום חשש להפרעת עבודתה התקינה של המועצה הדתית אין בו כדי להצדיק פסילת מועמדים בשל השקפת עולמם. חשש כזה אינו גובר על החובה לקיים את השוויון ועל האיסור להפלות בין מועמדים; והטוען כי יש לפסול מועמד בשל ההפרעה שתגרום בחירתו לתקינות עבודתה של המועצה הדתית, חייב להניח תשתית עובדתית להוכחת טענתו (ראו בפרשת הופמן , בעמ' 696 והאסמכתאות הנזכרות שם , ובפרשת נאות, בעמ' 119). אך כל שנאמר בעבר התייחס לטענה שהמועמד עצמו, בשל היותו בעל השקפת עולם דתית השונה מהשקפתם הדתית של החברים האחרים במועצה הדתית, עלול לשבש את פעולתה התקינה של המועצה הדתית. אך טענת המשיבים לפנינו ביקשה להקים חשש לתקינות פעולתה של המועצה הדתית מכיוון אחר; היינו מצד הרבנות המקומית, שמתוך מחאתה על מינויה העותרת 1 תסרב להשתתף בפעילות המועצה הדתית ומחמת אי-שיתוף פעולה זה תיגרם הפרעה למועצה אשר תתקשה למלא את תפקידיה. משמעות הטענה היא, איפוא, כי די שהרבנות המקומית תזהיר, שאם למועצה הדתית ימונה מועמד שאינו לטעמה יימנעו נציגיה מלהשתתף בפעולות המועצה הדתית, והדבר יוביל לכך שהשר (או ועדת השרים) יצדקו בפסלם את המועמד. לטיעון כזה אין מקום בשום חברה מתוקנת. המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות בין בעלי השקפות עולם חלוקות, שמכוח שיטת הממשל וסדרי החברה אנוסים לעתים לישב יחדיו, לחלוק זה על זה, ולפעול על-פי הכרעת הרוב. 21. סיכומו של דבר הוא שאני מציע לעשות צו מוחלט המורה על מינויה של העותרת 1 כחברה במועצה הדתית נתניה. המינוי יהיה בתוקף מהיום והוא יבוא (מן הטעמים שהוסברו בגוף פסק הדין) במקום המשיב 21, מר רפאל מתוק, שמינויו על-ידי ועדת השרים מבוטל בזה. המשיב 2 ימסור לפרסום ברשומות, בתוך שבעה ימים מהיום, את דבר מינויה של העותרת 1 וביטול מינויו של המשיב 21. המדינה תשלם לעותרת 2 (סיעת מרצ בעיריית נתניה) שכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. יתר הצדדים יישאו בהוצאותיהם. ש ו פ ט השופט י' טירקל: 1. שלא כחברי הנכבד, השופט א' מצא, סבורני כי החלטתה של המשיבה מס' 1, ועדת השרים (להלן - "הועדה") שלפי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א1971- (להלן - "החוק"), מיום 22.5.97, בטלה כולה מעיקרה. לפיכך אין לקיים קצתה - דהיינו, לאשר את מינוים של כל חברי המשיבה מס' 5, המועצה הדתית נתניה (להלן - "המועצה הדתית"); ולבטל קצתה - דהיינו, להחליף אחד מחבריה. להלן אפרט טעמי. 2. לצורך הבנת מהלכיהם של המשיב מס' 2, השר לעניני דתות (להלן - "השר") ושל הועדה, אקדים ואביא את סעיפי החוק הצריכים לעניין. מקור סמכותו של השר להקים מועצה דתית, לקבוע את מספר חבריה ולחדש את הרכבה, מצוי בסעיפים מס' 1, 2 ו6- לחוק. דרכי הצעת המועמדים, הערכתם ויישוב חילוקי הדעות, נקבעו בסעיפים מס' 3, 4 ו5-: "3. (א) מן המספר שנקבע יציעו מועמדים למועצה לפי מכסות אלה - (1) שר הדתות - 45% (2) הרשות המקומית - 45% (3) הרבנות המקומית - 10% בקביעת מספר המועמדים ייחשב שבר המגיע לחצי ומעלה כיחידה שלמה. (ב) לא הציעה הרשות המקומית לשר הדתות מכסת המועמדים למועצה תוך שלושים יום מיום שנשלחה אליה דרישת השר, תישלח דרישה נוספת; לא נענתה הרשות המקומית גם לדרישה הנוספת תוך חמישה עשר יום מיום שנשלחה, רשאי שר הדתות להציע את מכסת המועמדים שנועדה לרשות המקומית; הוראות אלה יחולו גם על מכסת המועמדים של הרבנות המקומית. 3.א. - - - 4. שלוש הרשויות הנזכרות בסעיף 3 יחוו דעתן על המועמדים מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה ומבחינת ייצוגם המתאים של הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים (להלן - שירותי דת) במקום. 5. נתגלעו חילוקי דעות בין שלוש הרשויות , יובאו להכרעת ועדת שרים שחבריה ראש הממשלה, והוא יהיה היושב ראש, השר לעניני דתות ושר הפנים או נציגיהם; ערער שר על החלטת הועדה, תכריע הממשלה". (ההדגשות שלי - י.ט.). 3. האם נתקיימו כל אלה כאן? כפי שאמר חברי, לא הציעה המשיבה מס' 3, מועצת עירית נתניה, (להלן - "מועצת העיריה") לשר רשימה של מועמדים לכהן במועצה הדתית. לפיכך פנה השר לסיעות מועצת העיריה בבקשה להציע מועמדים. הואיל ורק אחדות מהסיעות נענו לפניתו, לא חידש השר את הרכב המועצה הדתית במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר - שהיה, למרבה הצער, ראשית דבר הפרשה שלפנינו - ציווה עליו בית משפט זה לעשות כן. נפסק כי: "השר ימנה את המועצה הדתית נתניה, וישלח את רשימת החברים שמונו על ידו לפרסום ברשומות, והכל תוך 45 ימים מהיום". (בג"צ 7237/95 שוש ערער ואח' נגד שר הדתות ואח' (טרם פורסם). ניתן ביום 17.4.97). בבואו לקיים את דברו של בית המשפט, פעל השר לפי מצוות סעיף 3 (ב) לחוק והציע את מכסת המועמדים שנועדה למועצת העיריה. במכתב (החתום על ידי יועצו) שהומצא לראש העיריה, וכנראה גם למשיבה מס' 4, הרבנות המקומית נתניה, ביום 18.5.97, נכתב כהאי לישנא: "הנדון: חוות דעת הדדית בהתאם לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א 1971, סעיף 4, הריני מתכבד להעביר לכב', טופס חוות דעת הדדית, מבחינת התאמתם של המועמדים, לשמש כחברי המועצה הדתית נתניה. אנו מבקשים את אישורו הדחוף של כב' כיון, שבג"ץ הגביל אותנו בזמן. כמו כן ברצוני להזמין את כב' אישית, לישיבת ועדת שרים, לישוב חילוקי דעות, שתדון בענין, בתאריך 21.5.97 בשעה 18.00 במשרד ראש הממשלה . באם נקבל ממך עד ליום רביעי 20.5.97 את טופס חוות דעת ההדדית חתום על ידך, לא יהיה צורך בכינוס ועדת שרים." (ההדגשות במקור - י.ט.). למכתב צורף טופס מודפס של "חוות דעת הדדית על המועמד להתמנות כחברי המועצה הדתית נתניה בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א1971-". (השיבושים במקור- י.ט). בטופס מולאו שמותיהם של שלושה מועמדים מטעם הרבנות המקומית, של שנים עשר מועמדים של הרשות המקומית ,שהציע השר במקום מועצת העיריה, ושל שנים עשר מועמדים של השר. יצויין כי מתחת לעמודות המיועדות לרשימות השמות מודפסת בטופס הפיסקה לפיה: "הרינו מאשרים בזה, כי בהתאם לסעיף 4 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א1971-, חווינו דעתנו על המועמדים להתמנות כחברי המועצה הדתית נתניה ומצאנו אותם מתאימים מבחינה אישית לשמש בתפקיד זה, והם מייצגים ייצוג - מתאים את הגופים והעדות המעונינים בקיומם של השירותים הדתיים במקום." מתחת לפיסקה המצוטטת מודפסים בטופס המקומות המיועדים לחתימות "בשם הרבנות המקומית", "בשם הרשות המקומית" ו"בשם השר לעניני דתות" וכן לתאריכים. אלה לא מולאו. מטבע הדברים, לא היה סיפק בידי מועצת העיריה להתכנס ולחוות את דעתה על המועמדים בזמן הקצר שנקצב לה, בין הימים 18.5.97 - 21.5.97,ולכן לא ניתנה לשר חוות דעת מטעמה, בין בטופס ובין בדרך אחרת. עם זאת, שלח ראש העיריה למחרת היום מכתב ליועץ השר שבו כתב כי "השמות המוצעים במכתב הנ"ל אינם מייצגים את הרכב מועצת העיר כנדרש על פי החוק, אינם תואמים להחלטות מועצת העיר אשר נתקבלו - - - ". עוד כתב שם כי סיעות מועצת העיריה ינסו להמליץ על רשימה משלהן עד מועד ישיבתה של הוועדה. באותו יום שיגרה גם באת כוח העותרת מס' 2 מכתבים ליו"ר הועדה ולראש העיריה שבהם פרטה את טעמי התנגדותה לרשימת מועמדי השר. ביום 22.5.97 השתתף ראש העיריה בישיבת הוועדה (שלא התקיימה, משום מה, ביום 21.5.97, שנקבע במכתב הזימון) וחזר על עמדתו. בתום הישיבה החליטה הוועדה, ברוב דעות של שניים משלושת חבריה, לאשר רשימה המורכבת מעשרים ושלושה החברים של המועצה הדתית היוצאת, בצרוף ארבעה נוספים. יו"ר הוועדה, בדעת מיעוט, סבר שלא מוצו כל האפשרויות להגיע לרשימה מעודכנת המבוססת על הסכמה רחבה ככל האפשר והציע לפנות לבג"ץ בבקשה שידחה את מועד פרסום הרשימה כדי לאפשר לוועדה לבצע את תפקידה כראוי. 4. כפי שעולה מסעיפים מס' 3, 4 ו5- לחוק, שצוטטו לעיל, תהליך הרכבתה של המועצה הדתית - אם אין הרשות המקומית, או הרבנות המקומית, מציעות רשימות מועמדים מטעמן - הוא תלת שלבי. בשלב הראשון מציע השר במקומן את מכסות המועמדים שנועדו להן; בשלב השני מחוות שלוש הרשויות - לאמור, השר, הרשות המקומית והרבנות המקומית - את דעתן על המועמדים; בשלב השלישי - המתקיים רק אם נתגלעו חלוקי דעות בין שלוש הרשויות - מובאים חילוקי הדעות להכרעת הוועדה. עינינו הרואות שקיום חובת ההתייעצות של השר ברשויות האחרות, בדרך של הגשת הצעה וקבלת חוות דעת, לפי סעיפים מס' 3 ו4- לחוק, הוא תנאי הכרחי שבלעדיו לא ניתן להמשיך בהליכי הרכבתה של המועצה הדתית. חובת ההתייעצות אינה עניין של מה בכך ואינה עניין שניתן לפטור אותו כלאחר יד. מדובר בחובה מהותית שהפרתה עלולה לפסול את מינוי המועצה הדתית. (בג"ץ 594/81, 602 אגודת ועד העדה הספרדית כולל תימנים, נתניה נ' שר הדתות , פ"ד לו(2) 485; בג"ץ 719/86 אזולאי נ' השר לענייני דתות , פ"ד מא (2) 800; בג"ץ 5483/95, 5655/95 גינדי ואח' נ' שר הדתות ואח' (טרם פורסם)). זאת חובה שהיא אחד מן התנאים להפעלת הסמכות של הרשות, כך שאם לא התמלאה ניתן לראות את המעשה המינהלי כאילו נעשה תוך חריגה מסמכות (עיין בג"ץ 1869/95 חברה להובלת דלק בע"מ ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד מט (5) 559 והאסמכתאות שם). דומה שגלומה בה גם השאיפה שהרכבה של מועצה דתית יהיה מבוסס, ככל האפשר, על הסכמה רחבה בין מרכיביה השונים. השלב השלישי של ההליכים, שהוא שלב ההכרעה של הוועדה בחילוקי הדעות, מופעל רק אחרי שקויימה חובת ההתייעצות בדרך האמורה ורק אחרי שהתברר שיש חילוקי דעות שלא ניתן ליישבם בהסכמה. לא קויימה חובת ההתייעצות, או התקיימה ולא נתגלעו חילוקי דעות, לא קמה סמכותה של הוועדה להכריע. לכך הייתי מוסיף,כי אפילו יש מקום להשערה שיתעוררו חילוקי דעות, ואפילו יש להשערה זאת על מה שתסמוך, אין ההשערה יכולה לבוא במקום ההתייעצות ואין לוותר על ההתייעצות בעטיה. 5. ראינו שביום 18.5.97 המציא השר את רשימות המועמדים לחוות דעתן של הרשות המקומית ושל הרבנות המקומית. זאת עשה במקביל לזימון הוועדה ליום 21.5.97. בכך צמצם, למעשה, את הזמן שקצב למתן חוות הדעת שלהן לפרק זמן של שני ימים בלבד. זהו פרק זמן בלתי מתקבל על הדעת. במהלכו לא יכלה, כמובן, מועצת העיריה להתכנס ולחוות את דעתה, וכך גם הרבנות המקומית; זהו פרק זמן שאינו מאפשר בדיקת התאמתם של המועמדים לשמש חברי מועצה דתית; זהו פרק זמן שאינו מאפשר אפילו עיון שטחי במועמדויות. ביטוי לכך מצוי בפרוטוקול ישיבת הוועדה שבו נאמר, בין היתר, כי "נציג הרב מבקש, היות שברשימת השר לעניני דתות ישנם מספר אנשים שהרבנות לא מכירה וטרם הספיקה לבדוק את התאמתם האישית, שהות לשוחח עמם ולראיין אותם". על כך עמד גם יו"ר הוועדה בדעת המיעוט שלו שהוזכרה לעיל. מה שעשה השר לא היה, אפוא, בגדר התיעצות.יתר על כן, מכתבו של ראש העיריה ומכתבה של העותרת מס' 2 אינם חוות דעת של "רשויות", כמשמעותן בחוק, והעמדות שהובעו בהם אינן בגדר "חילוקי דעות",כמשמעותם בחוק. מכאן שלא נוצרה התשתית הדרושה לפי סעיף 5 לחוק כדי להקים את סמכותה של הועדה להכריע. 6. חברי עמד על כך שבדיון בועדה לא עמד השר על הצעתו המקורית, שלצורך הדיון בה זומנה הועדה , אלא הסתפק בכך שהועדה תוסיף ארבעה חברים חדשים לחברי המועצה הדתית היוצאת. כאן לקה,לדעתי, ההליך בפגם נוסף, ששמט אף הוא את הבסיס החוקי של החלטת הועדה. סבורני שאם החליט השר להציע רשימה חדשה של מועמדים היה עליו לחזור ולהציע אותה תחילה לרשויות האחרות לקבלת חוות דעתן, כאמור לעיל. רק לאחר מכן ורק לאחר שהיו מתגלעים חילוקי דעות לגבי הרשימה החדשה היתה קמה סמכותה של הועדה להכריע. 7. כפי שציין חברי הסכימו העותרות שהכרעתנו תתייחס רק לבקשתן לצרף את העותרת מס' 1 כחברה במועצה הדתית. כן ביטלו חלק מן הסיעות האחרות שהגישו עררים על החלטת הוועדה את ערריהן. בנסיבות אלה סבור הוא כי רשאים אנו להגביל את הכרעתנו לענין זה בלבד. לדעתי אין בהסכמתן של העותרות כדי להקים סמכות שלא קמה מכח החוק ואין ההסכמה יכולה לשמש תחליף לכך. גם אותם עררים, או ביטולם, אינם מעלים ואינם מורידים, מן הטעם שהסמכות לערער על החלטת הוועדה ניתנה רק לשר משרי הממשלה ולא לסיעות, ובערעור מכריעה הממשלה (סעיף 5 סיפא לחוק). לפיכך הם כנייר לצור על פי צלוחית. אכן, דאגתם של כל הגורמים המעורבים בפרשה ממושכת ומפותלת זאת, כי תוקם בהקדם מועצה דתית בנתניה וכי שרותי הדת בעיר יסופקו כראוי, ראויה לשבח. גם אין לבוא בטרוניה על השר על שהניח מראש, לאור נסיון העבר ולאור עמדתו של ראש העיריה ועמדתה של העותרת מס' 2, שיתגלעו חילוקי דעות לגבי הרשימות שהציע. אף על פי כן, אין בכל אלה כדי לטהר מה שלידתו לא היתה בכשרות, וכדי לתת סמכות בידי מי שלא קנה אותה כחוק. 8. לאור המסקנה שאליה הגעתי אינני רואה צורך לחוות דעה בשאלות הנכבדות הכרוכות במינויה של העותרת מס' 1 שבהן דן חברי בחוות דעתו. טרם הגיעה השעה לכך. אסתפק בהערה כי יישובן של מחלוקות כמו זאת שלפנינו מצריך מידה רבה של אורך רוח, מתינות, סבלנות, סובלנות וגם רצון טוב. חפזון ודרכי קפנדריא אינם יפים לכך. כפי שאמרתי בפסק דיני בבג"צ 4712/96 סיעת מר"ץ ואח' נ' מפקד מחוז ירושלים ואח' (טרם פורסם): "לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי; ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך. בפסוק "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, כ') מצאו חז"ל את "צדק הפשרה" העומד בצדו של "צדק הדין" ושווה ערך עמו (" צדק צדק תרדוף. אחד לדין ואחד לפשרה". סנהדרין ל"ב, ע"ב)". בסופו של דבר, פתרונה האמיתי של הפרשה שלפנינו, ושל פרשיות דומות, לא יימצא בדין אלא בפשרה; לא במאבק עיקש אלא בויתורים הדדיים. לא בהתעלמות מן האחר והשונה, אלא בהבנה וביד מושטת לשלום. 9. אילו נשמעה דעתי הייתי מקבל את העתירה ככתבה, מבטל את החלטת הועדה ומחזיר את ההליכים לשלב שבו הציע השר את רשימתו למועצת העיריה ולרבנות המקומית. הייתי קוצב להן 15 ימים, שבמהלכם יבדקו את התאמתם של המועמדים שהציע השר, ויגישו את חוות הדעת שלהן. אעיר כאן שנוטה אני לדעה שרשאיות הן, במסגרת חוות הדעת, גם להציע מועמדים אחרים. אם לא תושג הסכמה תכריע הוועדה בחילוקי הדעות תוך 15 ימים נוספים. עוד נראה לי שלא היה די בעצם צירופם של המשיבים מס' 32-6, שהם חברי המועצה הדתית שאישרה הועדה, ובהמצאת העתקי העתירה לידיהם, כדי להעמיד אותם על האפשרות שההחלטה בעתירה עלולה לגרום להדחת מי מהם מן המועצה הדתית. לפיכך אני מציע כי בתקופה שנקבעה להחלטת הועדה, אם יתגלעו חילוקי דעות, יתבקשו משיבים אלה בפרוש להביע את דעתם לגבי אפשרות זאת. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט מצא, ולנימוקיו. קראתי את פסק דינו של חברי השופט טירקל, ומבקש אני להוסיף מספר הערות. א. במצב שנוצר בכל הנוגע למינוי המועצה הדתית בנתניה, כמתואר בהרחבה בפסק דינו של חברי השופט מצא, הוקנתה לוועדת השרים הסמכות, לפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א1971-, להכריע בעניין הרכב המועצה הדתית בנתניה. נסיונות חוזרים להביא את שלוש הרשויות הנוגעות בדבר להסכמה לא הועילו, וחוסר ההסכמה ביניהן היא שגרמה לכך שמינוי המועצה התעכב עת ארוכה. חילוקי הדעות בין שלוש הרשויות התמידו גם לאחר פסק הדין בעתירה קודמת בבג"צ 7237/95 מיום 17.4.97, גם לאחר ששר הדתות הציע הרכב מועצה דתית בעקבות פסק הדין בעתירה הקודמת, והם ממשיכים ומתקיימים עד היום, כפי שעולה בבירור מטיעון הצדדים בפנינו. מה שלקתה בו וועדת השרים, אינו פעולה בחוסר סמכות אלא הדרך בה הפעילה את שיקול דעתה, כמו גם התוצאה אליה הגיעה. ב. מבין הטענות שהופנו כלפי החלטת וועדת השרים, מוכנות היו העותרות לצמצם את טענותיהן לפסול שנפל בהחלטת הוועדה, כשהחליטה שלא לכלול את העותרת הראשונה ( להלן: העותרת ) בין חברי המועצה הדתית. אין בפנינו כל עתירה מטעם גורם מעוניין אחר להביא שינויים נוספים בהחלטות וועדת השרים. הנני סבור, שהעותרות זכאיות לצמצם את עתירתן כאמור, ולזכות בסעד המצומצם המבוקש על ידן, ובלבד שיוכיחו את זכותן לקבלו. ג. במהלך הדיון בפנינו, ברור היה שהעיכוב בהשגת הסכמה של כל הגורמים המעורבים לאיוש המועצה הדתית נבע מהעובדה שסיעת מר"צ עמדה על כך שהעותרת תכלל בין חברי המועצה הדתית כ"מועמדת ראשונה" מטעם הסיעה. אכן, לא יכול להיות ספק בכך שהמחלוקת האמיתית בתיק זה, בגללה נגרמו העיכובים והסחבת במינוי המועצה הדתית, היא בשאלת חוקיות פסילתה של העותרת מלכהן במועצה הדתית. עורך דין שפר, בא כוח המשיבים 1 ו2-, הודה בגילוי לב שהרצון שלא לכלול את העותרת בין חברי המועצה הדתית הוא גם שעמד ביסוד החלטת וועדת השרים. לפיכך, משנקבע ש"הוצאת" העותרת מרשימת חברי המועצה הדתית נעשתה מנימוקים פסולים, כמפורט בחוות דעתו של חברי השופט מצא, מתבקשת התוצאה אליה הגיע בפסק דינו. ד. צר לי לציין, אך חוששני שהדרך המוצעת בפסק דינו של חברי השופט טירקל, אף כי בוודאי לא התכוון לכך, תביא לעיכוב וסחבת נוספים במינוי המועצה הדתית בנתניה. זאת, לאחר שבמשך למעלה משלוש וחצי שנים, מאז הבחירות למועצת עירית נתניה, טרם מונתה המועצה כחוק. תוצאה כמוצע בפסק דינו של חברי השופט טירקל, תשחק לידיהם של אלה שגרמו לכך שעד כה לא מונתה המועצה הדתית, כשהעותרת - כפי שהיא וסיעת מר"צ זכאיות לכך - הינה אחד מחבריה. הנני סבור, שלא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע, שהגיעה השעה לשים קץ לפרשה, ומשהובררה המחלוקת האמיתית בין הצדדים, להכריע בה, ולקבוע את הרכב המועצה הדתית החדשה, אשר תוכל סוף סוף לפעול ולמלא את יעודה. כאמור, אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט מצא. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ב' באב תשנ"ז (5.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 15 F .97035510

[ "בג\"ץ 3551/97", "בג\"ץ 594/81", "בג\"ץ 719/86", "בג\"ץ 5483/95", "בג\"ץ 1869/95" ]

4,050

1,141

ב בית המשפט העליון רע"א 2420/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. פ.מ.ד. מערכות טכנולוגיות חינוכיות 2. גולדנברג פסי 3. פ.מ.ד. אדיוטיימנט (1994) בע"מ נגד המשיבים : 1. נתן פלובר 2. ברונו גולדנברגר 3. ארתור פוגל 4. ד"ר זאב הולנדר-בורר הודעה על הסכם פשרה ובקשה למתן פסק דין בשם המערערים : עו"ד ארגמן טל בשם המשיבים: עו"ד להט דן ה ח ל ט ה בהסכמת בעלי הדין נדחית הבקשה לרשות לערער, ללא צו להוצאות. ניתן היום טו באלול תשנ"ז (17.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96024200. B03

[ "רע\"א 2420/96" ]

4,056

1,143

ב בית המשפט העליון רע"ב 97 / 2354 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' זמיר העותר : אביטן הרצל נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר,רב גונדר עמוס עזאני 2. נציבות שרות בתי הסוהר 3. רמ"ח רפואה שרות בתי הסוהר,זיגלבוים יעקב,ד"ר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.4.97 בתיק ע.ש. 954/97 שניתן על ידי כבוד השופט א. בייזר תאריך הישיבה: י בניסן תשנ"ז (17.4.97) בשם העותר : עו"ד ארי עמירם בשם המשיבים : עו"ד דינה זילבר ה ח ל ט ה פרקליט המבקש לא השכיל לשכנענו כי במקרה דנן מתעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות לערער. רשמנו לפנינו הצהרת המשיבים שנעשים מאמצים להקדים את מועד הניתוח, כמפורט בהודעתם. הבקשה נדחית. ניתן היום י בניסן תשנ"ז (20.4.97). המשנה לנשיא שו פ ט שו פט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023540. B02

[ "רע\"ב 97", "ש. 954/97" ]

4,059

8,187

בית המשפט העליון רע"ב 97 / 2354 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: אביטן הרצל נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר,רב גונדר עמוס עזאני 2. נציבות שרות בתי הסוהר 3. רמ"ח רפואה שרות בתי הסוהר, ד"ר יעקב זיגלבוים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 9.4.97 בע"ש 954/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א. בייזר בשם המבקש: עו"ד אבי עמירם החלטה להעביר להרכב של שלושה שופטים. המזכירות מתבקשת לקבוע התיק לדיון עוד בשבוע זה. נא להזמין הצדדים. ניתנה היום, ז' בניסן התשנ"ז (14.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023540. A01 /דז/

[ "רע\"ב 97", "ש 954/97" ]

4,060

18,780

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר בקשה לדחיית מועד דיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. היום, כ"ח באדר תשנ"ח (26.3.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G06

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,064

36,262

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 - ד' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר בקשה לדחית מועד דיון החלטה לדחות הדיון, כמבוקש. ניתנה היום, יא' באייר התשנ"ח (7.5.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97011650. E07

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,065

44,410

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. מועצה מקומית בית"ר עילית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה ביום 27.1.99 החליטה רשמת בית-משפט זה לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. העתירה לא נמחקה אך באשר באי-כוח בעלי-הדין ביקשו, ביום 7.5.99, כי תינתן בידיהם ארכה בת שלושים ימים לעשיית "הסדר סופי וכולל ביניהם". בעלי-הדין זכו בארכה כבקשתם, ובית-המשפט החליט ביום 10.5.99 כי "נצפה לשמוע מבאי-כוח בעלי-הדין תוך 30 יום". 30 יום עברו; 30 יום נוספים נוספו עליהם; הנה עברו 90 יום; ומצד באי-כוח בעלי-הדין אין קול ואין עונה ואין קשב. אין לנו אלא לחזור על ההחלטה שמיום 27.1.99, ולפיה תירשם העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש אם לא נשמע דבר-של-ממש מבאי-כוח בעלי-הדין עד ליום 2.9.99. מזכירות בית-המשפט מתבקשת לשלוח החלטה זו לבאי-כוח בעלי-הדין גם בשגר-פקסימיליה. היום, י' באלול התשנ"ט (22.8.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G10

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,066

46,910

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטושוהממשלתי באיו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר הוגש ה עתירה בשם העותר: עו"ד אוסאמה חלבי החלטה מאחר שבעלי הדין לא עשו את הדרוש כדי להביא את העתירה לדיון תוך זמן סביר, הוחלט לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. בעלי הדין רשאים להגיב על החלטה זו תוך חמישה-עשר ימים מיום המצאתה. בהעדר תגובה, תמחק העתירה כאמור בלא שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ט (27.1.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. P08

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,067

48,461

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר בקשה משותפת מטעם הצדדים להארכת מועד להגעה להסדר ביניהם החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. נצפה לשמוע מבאי-כוח בעלי-הדין תוך 30 יום. היום, כ"ד באייר התשנ"ט (10.5.99) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G09

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,068

48,481

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. מועצה מקומית בית"ר הו דעת הצדדים מיום 31.8.99 החלטה בנסיבות העניין מתבקשת תגובתם של המשיבים מס' 1 עד 3 ושל המשיבה מס' 4 על ההודעה שהוגשה לבית-המשפט ביום 31.8.99. היום, כ' באלול התשנ"ט (1.9.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G11

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,069

62,860

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1165/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר : מוחמד עבד אלעזיז מוחמד סבאתין נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש 2. ראש המנהל האזרחי 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיזור יו"ש 4. המועצה המקומית בית"ר עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין רשמנו לפנינו את הסכמת בעלי-הדין כאמור בהודעה המוסכמת מיום 31.8.99. בשים לב להסכמה הנ"ל אנו מורים על מחיקת העתירה. היום, כ"ח באלול התשנ"ט (9.9.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011650. G12

[ "בג\"ץ 1165/97" ]

4,070

48,798

ב בית המשפט העליון בג"ץ 7046/97 - ה' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. יהודה יערי 2. שלום בוינג'ו 3. יוסף גרוס 4. יעקב שמעון 5. ניסן דוידי 6. יצחק אישח 7. מונל כהנא 8. אליהו לולו 9. שמשון סלמנפור 10. יצחק שוסטרמן 11. הועדה החקלאית של המועצה האזורית מטה אשר 12. המועצה האזורית מטה אשר נגד המשיבים : 1. ממשלת ישראל 2. שר האוצר 3. שר החקלאות בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת תגובת העותרים להשלמת טיעוני המשיבים החלטה להאריך המועד להגשת תגובת העותרים, כמבוקש על ידם. ניתנה היום, ל' בסיון התשנ"ט (14.6.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070460. E10 /עכב

[ "בג\"ץ 7046/97" ]

4,073

1,149

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 3437 בפני: כבוד הרשמת השופטת מיכל אגמון המבקש ות : 1. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. נצבא חברה להתנחלות בע"מ נגד המשיב : יואל אדלר בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המבקשות: עו"ד אורי ברימר החלטה הערעור שבנדון הוגש לבית משפט זה עוד בשנת 1993. התקיים דיון בענין ביום 22.1.97 בו נקבע כי הצדדים יבואו בדברים על מנת למצוא הסדר, והתיק יקבע לדיון לענין זה. במשרדו של בא-כח המבקשות עורכי-דין נוספים שיוכלו להודיע לבית המשפט במועד הדיון על תוצאות המגעים ביניהם. בנסיבות אלו אין מקום לדחיית הדיון. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93034370. Q02

[ "ע\"א 93" ]

4,074

8,563

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 3437 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערערים: 1. אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. נצבא, חברה להתנחלות בע"מ נ ג ד המשיב: יואל אדלר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.5.93 בת"א 488/89 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר תאריך הישיבה: כח' באייר התשנ"ז (4.6.97) בשם המערערים: עו"ד א' ברימר בשם המשיב: עו"ד י' ננר ה ח ל ט ה באשר לבש"א 1020/94, המשיב יגיש תצהיר תשובה תוך חמישה עשר ימים, ויוחלט בה עם מתן פסק הדין. לאחר שהצדדים לא התפשרו, נדחה למתן פסק דין. ניתנה היום, כח' באייר התשנ"ז (4.6.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 93034370. E03

[ "ע\"א 93" ]

4,075

22,914

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3437/93 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש : יואל אדלר נ ג ד המשיבים : 1. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ 2. נצבא חברה להתנחלות בע"מ בקשה להבהרת פסק-דין או לתיקון טעות סופר בשם המבקש: עו"ד יהושע ננר ה ח ל ט ה עיינו בבקשה ובנספחיה. חזרנו ועיינו בפסק-דיננו. נחה דעתנו כי פסק-דיננו אינו טעון הבהרה וכי לא נפלה בו טעות סופר. הבקשה נדחית מבלי לבקש עליה תשובה. ניתנה היום, יג' בתמוז תשנ"ח (7.7.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93034370. F05

[ "ע\"א 3437/93" ]

4,076

32,118

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3437/93 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערערות 1. אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ והמשיבות שכנגד: 2. נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ ג ד המשיב והמערער שכנגד: יואל אדלר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.5.93 בת"א 488/89 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברנר תאריכי הישיבות: יד' בשבט תשנ"ז (22.1.97) כ"ח באייר תשנ"ז (4.6.97) בשם המערערות: עו"ד א' ברימר בשם המשיב: עו"ד י' ננר פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ש' ברנר), מיום 23.5.93 (בתי"א (י-ם) 488/89), בו הצהיר בית המשפט כי החלטת אסיפת המורשים של המערערת 1, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן - אגד ), מיום 23.3.89, בדבר הוצאתו מאגד של המשיב (המערער-שכנגד), יואל אדלר (להלן - אדלר ), נתקבלה שלא כדין והיא בטלה ומבוטלת מעיקרה, וכי אדלר היה ועודנו חבר אגד ולפיכך זכאי להחזרת מנייתו באגד, וכן להחזרת מניותיו במערערת 2, נצבא חברה להתנחלות בע"מ (להלן - נצבא ). כפועל-יוצא מן האמור, נפסקו לזכות אדלר גם רוב הסעדים הכספיים אותם תבע. אגד ונצבא משיגות בערעורן על כל חלקי פסק הדין, ואילו אדלר (בערעורו הנגדי) משיג על דחיית חלק מפריטי תביעתו הכספית ועל גובה הסכומים שנפסקו לזכותו בחלק מן הפריטים שנתקבלו. פסק הדין נשוא הדיון הינו חוליה נוספת בשרשרת התדיינויות רבת שנים בין אדלר לבין אגד. זאת הפעם השלישית שפרשתם של בעלי-דין אלה, בגלגוליה השונים, מובאת להכרעת בית המשפט העליון; וכמה מעיקרי טענותיהם אחוזות בפרשנותם השונה להכרעות שנפלו בהליכים הקודמים. עד שאתייחס לפסק-דינו של בית המשפט קמא ולסוגיות הטעונות הכרעה מלפנינו, אקדים, אפוא, ואסקור את שורשי הסכסוך ואת קורות ההליכים הקודמים. רקע עובדתי 2. בשנת 1972 הצטרף אדלר לאגד כחבר מן המניין ועבד כנהג אוטובוס. בעת שירותו הצבאי, במלחמת יום הכיפורים, ספג פגיעה נפשית, שבעטיה הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10% לצמיתות. אדלר המשיך בעבודתו כנהג אך התלונן על קשיים בתיפקוד. בשנת 1977 הורה רופא של אגד להפסיק את העסקתו כנהג. בעקבות זאת הועסק (במשך כשנתיים) בעבודות שונות אחרות (רשם במוסך, קופאי נהגים ופקיד מודיעין) אך באף אחת מהן לא התמיד. משחדל להופיע לעבודה הועמד אדלר, בשנת 1980, לבדיקתה של ועדה רפואית דיאגנוסטית מטעם אגד. הוועדה (שהרכבה כלל את רופא אגד ושני רופאים פסיכיאטרים) נתבקשה לקבוע אם, ועד כמה, יש במצב בריאותו של אדלר כדי להגביל את יכולתו לתפקד באופן מלא בתפקידים שיוטלו עליו בשירות אגד. הוועדה קבעה, שבשל נכותו של אדלר יש לשבצו ב"עבודה ללא אחריות רבה שיכולה לעורר אצלו מתח או חרדה". בהתאם לנוהלי אגד, חייבה קביעה זו הן את אגד והן את אדלר. משמעותה היתה, כי על אגד לשבץ את אדלר בעבודה התואמת את מגבלותיו, ואילו על אדלר למלא תפקידים אלה. הנהלת אגד סברה, כי תפקיד של קופאי או של פקיד מודיעין בתחנה המרכזית, שבכמותם הועסק אדלר מאז 1977, תואמים את מגבלותיו, ולכן עולים בקנה אחד עם קביעותיה של הוועדה הדיאגנוסטית. בהתאם לכך, חזרה אגד, מעת לעת, ושיבצה את אדלר לתפקידים אלה. אך אדלר סירב לעבוד בתפקידים אלה. הוא טען, כי עבודה באיזה מהם עלולה לעורר אצלו מתח וחרדה וכי שיבוצו בהם מנוגד להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. הנהלת אגד סברה, כי סירובו של אדלר להשתבץ באיזה מן התפקידים הללו מקים לה עילה להוצאתו מאגד. בשנת 1982 הישעתה ההנהלה את אדלר מאגד ופתחה בהליכים להוצאתו משורותיה. הליכים ראשונים 3. אגד היא אגודה שיתופית. הסמכות להוצאת חבר מן האגודה נתונה, על-פי תקנונה, לאסיפת המורשים. תקנה 12 לתקנון מונה את העילות להוצאת חבר מהאגודה. בחלקיה הדיוניים הנוגעים לענייננו קובעת התקנה כלהלן: 12. א) מותר להוציא חבר מהאגודה אם יצביעו בעד הוצאתו, בהצבעה חשאית, 3/4 ממספר חברי אסיפת המורשים הנוכחים בישיבה הנדונה, אשר בסדר יומה נכללת הצעת הוצאתו של החבר מפני אחת מסיבות (כך!) הבאות: - - - בתנאי כי: 1) ההנהלה תודיע לחבר בכתב על דבר כוונתה להציע את הוצאתו מהאגודה בהתאם לסעיף זה, וזאת לפחות 30 יום לפני מועד הישיבה של אסיפת המורשים העומדת לדון בענין. - - - 3) במשך 15 יום מיום שנמסרה על ידי ההנהלה ההודעה בכתב לחבר על דבר כוונתה להציע לאסיפת המורשים את הוצאתו מהאגודה, תהיה לחבר הרשות לדרוש שהענין יתברר במרכז הקואופרציה. אם מרכז הקואופרציה ימצא שהחבר איננו אשם במידה המצדיקה את הוצאתו מהאגודה - תדון ההנהלה שנית בענין, ואם בכל זאת תחליט להציע לאסיפת המורשים להוציא את החבר מהאגודה, יובא הענין בפני אסיפת המורשים, ואם יצביעו בהצבעה חשאית בפתקאות לפחות 4/5 ממספר הנוכחים בישיבה בעד הוצאתו של החבר מהאגודה, תהיה ההחלטה סופית והחבר יוצא מהאגודה". 4. בשנת 1982 המליצה הנהלת אגד בפני אסיפת המורשים, בהתאם לתקנה 12 הנ"ל, לדון בהוצאתו של אדלר מאגד. אדלר השתמש בזכותו ודרש שעניינו יובא תחילה לבירור בפני מרכז הקואופרציה; ועקב דרישתו, הועבר העניין לדיון בפני "משפט החברים", שהינו אחד האורגנים של מרכז הקואופרציה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט משפט החברים (בשנת 1983), כי התפקידים שהוצעו לאדלר על-ידי אגד אינם סותרים את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית ומכאן שהנהלת אגד רשאית להביא בפני אסיפת המורשים את המלצתה להוציא את אדלר מאגד. על החלטת משפט החברים הגיב אדלר בהגשת שני הליכים. מחד, ובהתאם להסדר הדיוני הקבוע בתקנון משפט החברים, ערער על ההחלטה בפני בית הדין העליון של ההסתדרות הכללית. ומאידך, במקביל להגשת הערעור האמור, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה (תי"א 1612/83) למתן פסק-דין המצהיר על בטלות ההליכים שננקטו להוצאתו מאגד ולמתן צו המונע את המשכתם. בעוד הליכים אלה תלויים ועומדים, ובהתאם להחלטת משפט החברים, זומנה אסיפת המורשים של אגד לדיון מחודש בהמלצת ההנהלה. אדלר ביקש מבית המשפט צו-מניעה שיאסור על כינוס האסיפה. במהלך הדיון בבקשתו הוסכם בין הצדדים, שאסיפת המורשים תוכל להתכנס ולהחליט בעניין, אלא שהחלטתה תהיה "כפופה לכל החלטה של בית הדין העליון של ההסתדרות או כל מוסד משפטי אחר, אם תהיה החלטה כזו". בכפוף להסכמה זו, שבית המשפט המחוזי נתן לה תוקף של החלטה, התכנסה אסיפת המורשים והחליטה, ברוב העולה על שלושה-רבעים, להוציא את אדלר מאגד. 5. אגד חלקה על סמכותו של בית הדין העליון של ההסתדרות להיזקק לערעורו של אדלר. משדחה בית הדין את טענת חוסר הסמכות פנתה אגד לבית המשפט המחוזי בהמרצת-פתיחה (ה"פ 979/84), בה עתרה למתן פסק-דין הצהרתי הקובע שלבית הדין העליון של ההסתדרות אין סמכות לדון בערעורו של אדלר על החלטת משפט החברים. בית המשפט המחוזי (השופט ש' אלוני) דחה עתירה זו. אגד ערערה על פסק-דינו לבית המשפט העליון, והערעור נדחה (ע"א 55/86 "אגד" נ' אדלר , פ"ד מב(4) 1). בשנת 1986, בעוד הערעור בשאלת סמכותו תלוי ועומד לפני בית המשפט העליון, דן בית הדין העליון של ההסתדרות בערעורו של אדלר לגופו ופסק לקבלו. בית הדין קבע, כי התפקידים שהוצעו לאדלר על-ידי אגד אינם תואמים את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית. מכאן שלהנהלת אגד לא קמה עילה מוצדקת להמליץ בפני אסיפת המורשים על הוצאתו של אדלר מאגד, ודין החלטותיהם של משפט החברים ושל אסיפת המורשים, בדבר הוצאתו של אדלר מאגד, להיבטל. תי"א 1612/83 6. בשנת 1988 ניתן פסק הדין בתובענה שהגיש אדלר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק-דינו תיאר בית המשפט (השופט ח' אדר) את השתלשלות האירועים. מן התיאור עלה, כי במהלך תקופה ארוכה, שקדמה למועד השעייתו מעבודתו באגד, לא עבד אדלר בצורה סדירה אף לא באחד מן התפקידים השונים שהוצעו לו ושבהם שובץ. עד אפריל 1982 הצדיק את סירובו לעבוד באישורים רפואיים שהונפקו לו על-ידי רופאי משרד הביטחון. אך גם משסירב משרד הביטחון (באפריל 1982), להמשיך ולנפק לו תעודות מחלה נוספות, עמד אדלר בסירובו להשתלב באיזה מן התפקידים השונים שהוצעו לו. במשך חודשים אחדים לא עלה בידו להמציא תעודות מחלה ורק באמצע יולי 1982, לאחר שכבר הוחל בהליכים להוצאתו מאגד, הציג מכתב רפואי מאת פסיכיאטר מומחה (פרופ' הרץ), אשר בדק אותו, אל רופא הלשכה לשיקום נכים במשרד הביטחון. ברם, אף חוות-דעת זו לא היתה חד-משמעית. מדברי המומחה עלה, שהוא אמנם מקבל כי אדלר אינו מסוגל לתפקד כקופאי בתחנה המרכזית, או כפקיד מודיעין, באשר "לחץ של הסביבה ומגע עם קהל עלולים רק להוסיף לעצבנות", ומניח כי "עבודה משרדית עם פחות קהל יהיה מסוגל לעשות במידה וירגיש שבאים לקראתו". אך מכמה הערות שנכללו במכתב ניכר היטב כי המומחה צפה את הקשיים שאדלר עלול להערים בדרכה של אגד, בבואה לשבצו בתפקיד התואם למגבלותיו. בהקשר זה העיר המומחה, ביחס לאדלר, כי "יש להציג לפניו בצורה חד-משמעית את העובדה, שעליו לחזור לעבודה, למסגרת שאינה מכניסה אותו למתח"; וכן "שאינו יכול להציג תנאים לא מציאותיים לגבי חזרתו לעבודה" ו"מוכרח ללמוד להתמודד עם המציאות". השופט אדר קבע, כי לפי תקנון אגד, רופא אגד היה רשאי ליישם באורח ענייני את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית, על-פיה מוחזק אדלר כמסוגל לעבודה שאין עמה אחריות מרובה; ואף חוות-דעתו של פרופ' הרץ, עליה הסתמך אדלר, התייחסה רק לדרך שבה יש ליישם החלטה זו. כן קבע השופט, כי אם ביקש אדלר לחלוק על מסקנת הוועדה הדיאגנוסטית, היה עליו לפנות בהקדם למומחה רפואי מטעמו; אך הוא עשה כן רק לאחר שההליכים להוצאתו מאגד נכנסו להילוך גבוה. כל עוד לא עשה כן, לא היה לאדלר פתחון-פה לחלוק על החלטותיו הרפואיות המוסמכות של רופא אגד, כי ניתן לשבצו לתפקידים שהוצעו לו על-ידי אגד. יתר-על-כן, על-פי הנהלים המקובלים באגד, היה על אדלר לפנות לאגד בבקשה להעמידו לבדיקה חדשה בפני הוועדה הדיאגנוסטית, אך הוא חדל מכך. על יסוד הראיות שהיו לפניו, הגיע השופט אדר למסקנה, כי במעשיו ובמחדליו הפר אדלר את מחוייבותו כלפי אגד. השופט אף לא מצא פגם בהחלטת הנהלת אגד (מחודש מאי 1982) להשעות את אדלר מהעבודה ולפתוח בהליכים להוצאתו מאגד. אולם, באשר להחלטת אסיפת המורשים (משנת 1983), מצא השופט, כי האסיפה חייבת היתה לקחת בחשבון גם את האמור בחוות הדעת של פרופ' הרץ, המומחה מטעם אדלר; אלא שהאסיפה לא עשתה כן. השופט שקל, זה מול זה, את מחדליו של אדלר לעומת הימנעותה אסיפת המורשים לדון במצבו הרפואי, על רקע חוות הדעת של פרופ' הרץ, המומחה מטעמו. לנוכח מצב דברים מורכב זה, ביקש השופט להגיע לתוצאה צודקת. השופט סבר, כי מאחר והמדובר בעתירה למתן סעד הצהרתי, שהענקתו נתונה לשיקול-דעתו, הריהו מוסמך גם לפסוק סעד השונה מזה שנתבקש בתובענה. על יסוד הנחה זו נתן השופט פסק-דין הכולל שתי הצהרות: האחת , כי החלטת אסיפת המורשים על הוצאת אדלר מאגד (משנת 1983) והחלטות ההנהלה בדבר השעייתו של אדלר מאגד (משנת 1982) בטלות; ו השנית , כי אדלר זכאי לקבל מאגד רק 35% בלבד מכלל הכספים שיכלו לעמוד לזכותו, בתקופה שבין חודש מאי 1982 ועד למתן פסק הדין בשנת 1988. השופט קבע, כי שתי ההצהרות מהוות מיקשה אחת, והיתנה אותן זו בזו; לאמור, שאם אדלר לא יאבה להסתפק בסעד הממוני שנפסק לו, גם לא יהיה זכאי להסתמך על הסעד ההצהרתי ותביעתו תיחשב, כולה, כנדחית. ע"א 372/88, 416 7. הן אגד והן אדלר ערערו על פסק-דינו של השופט אדר והערעורים נדונו במאוחד (ע"א 372/88, 416 אדלר נ' אגד (טרם פורסם; תקדין-עליון, כרך 91(2) 1186). בפסק הדין הבחין בית המשפט בין הסעד ההצהרתי לבין הסעד הממוני; לא ראה יסוד להתערב בפסק ההצהרתי, אך קיבל את הערעורים ביחס לפסק הממוני וביטל אותו. אשר לסעד ההצהרתי נקבע, כי בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 55/86 הנ"ל, שסב על עניין סמכותו של בית הדין העליון של ההסתדרות, נפלה הכרעה ברורה והיא, כי ההליכים שננקטו על-ידי אגד להוצאתו של אדלר מאגד הם בטלים וחסרי נפקות. אחת היא, אם סיבת הבטלות נעוצה בכך שהתפקידים אשר הוצעו לאדלר לא תאמו את מסקנות הוועדה הדיאגנוסטית (כהכרעת בית הדין העליון של ההסתדרות), או בכך שהנהלת אגד ואסיפת המורשים לא נתנו את הדעת לחוות-דעתו של המומחה מטעם אדלר (כפי שסבר השופט אדר). בין כך ובין כך, ההכרעה שנפלה בדבר בטלות ההליכים שננקטו להוצאת אדלר מאגד, הינה סוף פסוק ואין מקום לחזור ולעסוק בכך. תוך שפסק לדחות את הערעורים, ככל שהללו הופנו נגד הסעד ההצהרתי שנכלל בפסק-דינו של השופט אדר, היתווה בית המשפט את דרך הפעולה הפתוחה בפני אגד על-פי הוראות התקנון; לאמור, שבידה להחזיר את העניין כולו לדיון מחודש בפני הנהלתה, ואם ההנהלה תשוב ותמליץ להוציא את אדלר מאגד, יהיה על אסיפת המורשים להתכנס לדיון בהמלצה, שלאישורה, כאמור, יידרש רוב של ארבע-חמישיות לפחות ממספר החברים הנוכחים בישיבה. בהקשר זה הוסיף בית המשפט (בפיסקה 17 לפסק הדין) ואמר: "מובן מאליו שבבוא אסיפת המורשים לדון שוב בעניינו של המערער, יהא עליהם לשוות נגד עיניהם את החלטות בית הדין העליון של ההסתדרות והן של בית המשפט המחוזי בתל אביב על פיהן אי נכונותו לעבוד בעבודות שהוצב אליהן בשנת 1982 לא יכולה להוות עילה להוצאתו מאגד לפי סעיף 12, ועליהם לכבד החלטות מחייבות אלה". מאידך פסק בית המשפט, כי קביעת השופט אדר, שאדלר זכאי לקבל מאגד אך 35% מכלל הכספים שיכלו לעמוד לזכותו, התייחסה לנושא שבתובענה לא נתבקש לגביו סעד כלשהו ושאף לא נדון במהלך המשפט לגופו. אשר על כן החליט בית המשפט לקבל את הערעורים, כנגד הקביעה האמורה, וחלק זה מפסק-דינו של השופט אדר בוטל. הליכים אחרונים 8. פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 372/88, 416 ניתן ביום 31.7.91. אך אגד לא המתינה לפסק-דין זה. עוד באוקטובר 1988, לאחר מתן פסק-דינו הראשון של בית המשפט העליון בפרשה (ע"א 55/86 הנ"ל), ובעוד הערעורים על פסק-דינו של השופט אדר תלויים ועומדים, חזרה הנהלת אגד והמליצה בשנית, בפני אסיפת המורשים, להוציא את אדלר מאגד. בא-כוח אגד הודיע לבא-כוחו של אדלר את תוכן החלטת ההנהלה. במכתבו נאמר, כי "על מועד אסיפת המורשים שתדון בעניינו יקבל [אדלר] הודעה נוספת". אדלר ביקש, כסעד ביניים בערעור, צו שיאסור על אסיפת המורשים לדון בעניינו. אך ניסיונו זה לא צלח, ובחודש פברואר 1989 דחה בית המשפט את בקשתו (בש"א 374/88). במכתב מיום 16.3.89 הודיע מזכיר הנהלת אגד לאדלר, כי: "ההנהלה בישיבתה מיום 16.3.89 החליטה לקיים כנס אסיפת המורשים, שתתקיים ביום ה' ה23.3.89-, שעל סדר יומה הוצאתך מאגד. הינך רשאי להביא טוען להגנתך". כיון שהמכתב נשלח שבעה ימים בלבד לפני מועד כינוסה המתוכנן של אסיפת המורשים, הסב בא-כוחו של אדלר את תשומת-לב ההנהלה להוראת תקנה 12(א)(1) לתקנון אגד הקובעת: "ההנהלה תודיע לחבר בכתב על דבר כוונתה להציע את הוצאתו מאגד בהתאם לסעיף זה, וזאת לפחות 30 יום לפני מועד הישיבה של אסיפת המורשים העומדת לדון בענין". חרף הערה זו, התכנסה אסיפת המורשים ביום 23.3.89, כמתוכנן. לאחר דיון, במהלכו שמעה האסיפה גם את דבריו של אדלר, קוימה הצבעה חשאית, וברוב העולה על ארבע-חמישיות מן המשתתפים קיבלה האסיפה את הצעת ההנהלה והחליטה להוציא את אדלר מאגד. בעקבות החלטה זו הגיש אדלר, לבית המשפט המחוזי בירושלים, את תביעתו האחרונה. תביעה זו נתבררה בפני השופט ברנר, שנגד פסק-דינו מופנים הערעור והערעור-שכנגד שלפנינו. תי"א 488/89 9. תביעתו האמורה של אדלר הופנתה נגד אגד וכן נגד נצבא. זו האחרונה, שלא היתה צד להליכים הקודמים, היא חברת אחזקות שמניותיה מוחזקות בידי חברי אגד וגימלאיה. בתביעה נגד אגד נטען, כי ההליכים שננקטו להוצאתו של אדלר מאגד, מאז שנת 1982, בטלים ומבוטלים מעיקרם. כיון שמעולם לא הוצא כדין מאגד, עודנו חבר בה וזכאי להחזיק במניותיה. כן נטען, כי מאחר שאדלר היה מוכן לעבוד בכל עבודה שהוועדה הדיאגנוסטית התירה לו, בעוד אגד דוחה אותו ומסרבת לשבצו בעבודה שתתאים למגבלותיו, הריהו זכאי לקבלת מלוא שכרו, ולמלוא יתר ההטבות הכספיות הנלוות, כפי שהיו מגיעים לו אילו עבד בפועל, מאז חודש אוגוסט 1982. כן עתר להחזר קנס בו חויב על-ידי אגד, למתן צו מניעה שיאסור על אגד לנקוט נגדו בהליכים כלשהם על-פי אותה עילה ולחיובה של אגד לשלם לו פיצויים בגין עוגמת הנפש, הצער והבושה שגרמה לו. ואשר לתביעה נגד נצבא: לפי תקנות נצבא, רשאית מועצת המנהלים שלה להחליט על פדיון מניותיו של כל חבר אגד שהוצא משורותיה. זאת מממשת נצבא באמצעות חברה שבשליטתה הרוכשת את המניות הפדויות. גם לאדלר היו מניות בנצבא, אך לאחר שאסיפת המורשים החליטה לראשונה (בשנת 1983) על הוצאתו מאגד, נפדו מניותיו, בדרך המתוארת, וחשבון הבנק שלו זוכה בסך 300,000 שקלים ישנים. בתביעתו ביקש אדלר לחייב את נצבא להחזיר לו את מניותיו (בתביעה לא נטען כמה מניות היו לו) וכן להקצות לו (כדרך שהוקצו לחברי אגד אחרים בשנת 1984) 100 מניות נוספות במחירן ההיסטורי. פסק-דינו של בית המשפט קמא 10. בית המשפט המחוזי נעתר לכל עיקרי תביעתו של אדלר. בקבלו את התביעה למתן סעד הצהרתי, בדבר בטלות החלטתה של אסיפת המורשים להוציא את אדלר מאגד, היפנה השופט ברנר לפסק-דינו האחרון של בית המשפט העליון (ע"א 372/88, 416 הנ"ל), בו נקבע כי ההליכים שננקטו בנושא זה בעבר בטלים וחסרי נפקות, וכי כשיבואו חברי אסיפת המורשים לדון בשנית במקרה דנן, "יהא עליהם לשוות נגד עיניהם את החלטות בית הדין העליון של ההסתדרות והן של בית המשפט המחוזי בתל אביב על פיהן אי נכונותו לעבוד בעבודות שהוצב אליהן בשנת 1982 לא יכולה להוות עילה להוצאתו מאגד לפי סעיף 12, ועליהם לכבד החלטות מחייבות אלה". והנה, העילה העניינית היחידה להחלטתה החדשה של אסיפת המורשים (ההחלטה נשוא הדיון) נותרה כשהיתה, והיא אי נכונותו של אדלר לעבוד בעבודות שהוצב אליהן (בשנת 1982) כקופאי או כפקיד מודיעין. כן קיבל השופט את טענת אדלר, כי בהליכי כינוסה ודיוניה של אסיפת המורשים נפלו פגמים חמורים ביותר, וכי גם אלה, כשלעצמם, מחייבים את ביטול ההחלטה. השופט קבע, כי בזימונו של אדלר לדיון המיועד בפני אסיפת המורשים הפרה אגד את הוראת תקנה 12(א)(1) לתקנון. הודעה על הכוונה להוציאו מאגד אמנם נמסרה לו עוד בסוף חודש אוקטובר 1988. אולם הודעה על מועד הישיבה, ועל זכותו להיעזר בטוען, נמסרה לו רק שבוע ימים מראש. כן הוברר, כי בטרם הגיע אדלר לדיון באסיפת המורשים חולק למשתתפים חומר כתוב בעניינו וכי חומר זה נמסר לו, לאחר סירוב ראשוני, רק דקות ספורות לפני שנדרש לשטוח את טענותיו. עוד הסתבר כי אדלר לא הורשה לנכוח בישיבתה של אסיפת המורשים, למעט הזמן שהוקדש לשמיעת טענותיו. לפיכך נמנע ממנו מלהאזין לדברים שנאמרו באסיפה עד שהוכנס לישיבתה ולאחר שהוצא ממנה. השופט קבע, כי האיחור בהמצאת ההודעה על מועד הישיבה, בצירוף העובדה כי סירבו להתיר לאדלר להיות נוכח באולם אסיפת המורשים ולשמוע את הטענות נגדו, מנעו מאדלר אפשרות הוגנת להתגונן מפני ההאשמות. זאת ועוד: אדלר בא לישיבה בלוויית עורך-דין, אך בקשתו להסתייע בעורך-דינו כ"טוען" מטעמו, נדחתה. השופט קבע, כי הסירוב לאפשר לעורך הדין לטעון בפני אסיפת המורשים פגע בצורה חמורה בזכותו של אדלר: ראשית, מפני שבהודעה אל אדלר, אודות זכותו להיעזר ב"טוען", לא נאמר כי לא יורשה להסתייע בטוען שהוא עורך-דין; שנית, מפני שבחלק מן הטענות שהועלו נגד אדלר יוחסה לו התנהגות בעלת אופי פלילי; ושלישית מפני שאגד לא הצביעה על תקנה בתקנונה האוסרת ייצוג חבר על-ידי עורך-דין בפני אסיפת המורשים. השופט חזר ועמד על הפגמים הרבים שנפלו בדיון גופו, עת נאלץ אדלר להתמודד עם טענות שלא שמע כלל, וכן עם טענות רבות שהועלו נגדו בכתב, אותו קיבל לעיון לראשונה רק דקות אחדות קודם שנדרש לשטוח בפני האסיפה את טענותיו. בכך ראה השופט משום ניסיון בוטה מצד אגד, להשפיע על משתתפי האסיפה כי יצביעו בעד סילוקו של אדלר מאגד. על יסוד כל הטעמים הללו קבע השופט, כי החלטת אסיפת המורשים, להוציא את אדלר מאגד, נתקבלה שלא כדין. ההחלטה הוכרזה בטלה ומבוטלת ובית המשפט הצהיר כי אדלר היה ועודנו חבר אגד. 11. לאור קביעותיו אלה ניפנה בית המשפט לדיון בתביעת אדלר לסעדים הכספיים נגד אגד וכן לתביעתו נגד נצבא. השופט קיבל את טענת אדלר, כי היה מוכן להשתבץ בעבודה שתתאים למגבלותיו בהתאם להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. ומשנמצא, כי כל ההחלטות בדבר הוצאתו מאגד דינן להיבטל, קבע השופט, כי אדלר "זכאי לקבל את כל השכר וההטבות הנלוות שהיו משתלמים לו כאילו עבד בפועל מאז אוגוסט 83' ועד היום". ולאחר שדחה את טענת אגד, שהגשת התביעה לסעדים כספיים היתה טעונה רשות לפיצול סעדים, נדרש לפרטי הסעדים הכספיים שנתבקשו. בפסק הדין חייב השופט את אגד לשלם לאדלר 127.5 משכורות יסוד חודשיות, בסך 3,700 ש"ח האחת, וכן תשלומים מלאים בגין פדיון ימי חופשה, ימי מחלה וימי הבראה; הפרשות לקרן השתלמות ולקרן הגימלאות; פיצוי כספי עבור ביגוד; פיצוי בגין כל שנה בה לא קיבל מתנות לחג; פיצוי בשל עוגמת נפש בסך של 18,000 ש"ח, ופיצוי בסך 5,000 ש"ח בגין שלילת זכות הנסיעה החופשית מאדלר ומבני משפחתו. כן חייב את אגד להחזיר לאדלר את הקנס שהטילה עליו. מאידך, דחה השופט את תביעת אדלר לפיצויים בגין תשלומים שלא קיבל מקרן הרווחה באגודה, לביטוח רפואי, עלות רשיון הנהיגה, והטבות שונות אחרות, שאדלר לא הוכיח את שיעורן. 12. מ קביעת בית המשפט, כי החלטת אסיפת המורשים נתקבלה שלא כדין, התחייבה גם המסקנה שאדלר זכאי להחזרת מניית החבר שלו באגד ולהחזרת מניותיו בנצבא. אך השופט לא מצא אחיזה ראייתית מספקת לתביעתו הנוספת של אדלר נגד נצבא, להקצאת 100 מניות נוספות. אגד חויבה להקצות לאדלר מניית חבר; ונצבא חויבה להקצות לו 109 מניות רגילות, כמספר המניות שעל-פי הראיות היו בידו ערב ההחלטה משנת 1983 להוציאו מאגד, ונפדו מידו בעל-כורחו. במקביל חויב אדלר להחזיר לאגד ולנצבא את הסכומים, שהוכנסו לחשבונו תמורת מניותיו הפדויות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 13. בסיכום חייב השופט את אגד לשלם לאדלר את הסכומים שנפסקו לזכותו, בראשי התביעה אותם קיבל, ובלבד שסכומם הכולל לא יעלה על 500,000 ש"ח (הסכום עליו הועמדה התביעה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף, חויבו אגד ונצבא לשלם לאדלר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח. החלטת אסיפת המורשים 14. מחלוקתם העיקרית של אגד ואדלר, בטיעוניהם לפנינו, התמקדה בשאלה, אם החלטתה של אסיפת המורשים מיום 23.3.89, להוציא את אדלר מאגד, נתקבלה כדין. מסקנת השופט המלומד, כי דין ההחלטה להיבטל, התבססה, בראש ובראשונה, על קביעת פסק הדין בע"א 372/88, 416, כי סירובו של אדלר לעבוד בתפקידים בהם הוצב בשנת 1982 שוב אינה יכולה להוות עילה להוצאתו מאגד, ועל המימצא העובדתי שנקבע על-ידיו, כי החלטתה החדשה של אסיפת המורשים אף היא התבססה על אותו סירוב, שעל-פי האמור בפסק הדין הנ"ל, לא היתה רשאית להתחשב בו. אגד מבקרת בערעורה הנמקה זו. היא מזכירה, כי פסק הדין בע"א 372/88, 416 ניתן שנים אחדות לאחר החלטתה של אסיפת המורשים; ומכאן, לטענתה, שהשופט המלומד לא היה רשאי לייסד עליו כל מסקנה ביחס לתוקפה של ההחלטה. אגד טוענת, כי את כשרות מהלכיה, ואת תוקף החלטתה של אסיפת המורשים, היה על השופט לבחון על רקע האמור בפסק הדין בע"א 55/86, אשר הכיר בסמכותה של אסיפת המורשים לחזור ולדון בדבר הוצאתו של אדלר מאגד, וכן על רקע קביעתו העובדתית של השופט אדר (בתי"א 1612/83), כי אדלר הפר את מחוייבותו כלפי אגד. הכרעות אלו, טוענת אגד, יצרו השתק פלוגתא בין הצדדים ואדלר מנוע מלכפור בהן. אגד אינה מתעלמת מכך, כי בפסק-דינו של השופט אדר הוצהר על בטלות החלטתה הראשונה של אסיפת המורשים (משנת 1983), אלא שלטענתה, סעד הצהרתי זה הוענק לאדלר, כעולה מנימוקי פסק הדין, אך מטעמים של צדק, תוך התלייתו בנכונותו של אדלר להסתפק ב35%- בלבד מן הכספים שהיה עשוי לקבל אלמלא השעייתו. עוד היא מציינת, כי בית המשפט לא נענה לבקשת אדלר למתן צו מניעה שיאסור על אגד לחדש את ההליכים בפני אסיפת המורשים בשל סירובו להתייצב לעבודה. אגד חולקת גם על צדקת קביעתו של בית המשפט בנושא הפגמים הדיוניים בהם לקתה החלטתה של אסיפת המורשים. בהחלטה זו, טוענת אגד, לא נפלו פגמים שלפי מידת הדין והצדק חייבו או הצדיקו את ביטולה: אדלר קיבל זכות טיעון ראויה. בדיונים לפני אסיפת המורשים אין מאפשרים ייצוג על-ידי עורך-דין. ובעקבות ההליך הקודם שננקט נגדו (בשנת 1983) בפני אסיפת המורשים, אף אדלר ידע כי הוא רשאי להיעזר בטוען, אך אינו רשאי להסתייע בעורך-דין. הדיון לפני אסיפת המורשים הוקלט. אדלר אמנם לא הורשה לנכוח בכל מהלך הישיבה, אך מן הפרוטוקול המצוי ניתן להיווכח כי הדיון היה ענייני. מכאן שגם אין כל סיבה לחשוש שהחלטתה של אסיפת המורשים התבססה על שיקולים זרים. מוסיפה אגד וטוענת, כי אין זה מן הדין לכוף עליה את חברותו של אדלר. החברות באגד כרוכה ומותנית בנכונות החבר לעבוד; ואדלר, כפי שמעלה ניסיון רב שנים, כלל אינו מוכן לעבוד. כך אף השתמע מאמירתו בדיון לפני בית המשפט קמא, כי אינו רוצה לחזור לאגד. ומכל אלה נובע, שלא היה מקום להעניק לו סעד הצהרתי שלפי הכלל נהוג לתיתו רק למי שהינו בעל אינטרס אמיתי לקבלו. אדלר, הכופר בכל טענותיה של אגד, תומך את יתדותיו בהכרעתו של השופט המלומד, הן לעניין העדר עילה תקפה להוצאתו מאגד והן לעניין הפגמים בהם לקה ההליך לפני אסיפת המורשים. העובדה שהחלטת אסיפת המורשים הקדימה את פסק הדין בע"א 372/88, 416 - טוען אדלר - אינה יכולה להועיל לאגד. שכן, משהחליטה אגד לחזור ולכנס את אסיפת המורשים, בעוד הערעורים על פסק-דינו של השופט אדר תלויים ועומדים, נטלה על עצמה סיכון שהחלטתה החדשה של אסיפת המורשים תיבחן לפי פסק הדין שטרם ניתן. 15. אני סבור, כי הדין עם אגד בטענתה, כי את מסקנת בית המשפט, בשאלת קיומה של עילה להוצאת אדלר מאגד, לא היה זה מן המידה לבסס על דברי פסק הדין בע"א 372/88, 416. לא רק מפני שמתן החלטתה של אסיפת המורשים הקדים את פסק הדין האמור, אלא גם, ובעיקר, מפני שדברי בית המשפט בפיסקה 17 של פסק הדין (שעיקרם הובא בפיסקה 7 לעיל) לא כוונו להליכים אשר ננקטו בעבר אלא היוו מעין הנחיה, שחרגה מצורכי ההכרעה, ביחס לדרך הפעולה המותרת לאסיפת המורשים בעתיד. יתר על כן: מפסק הדין בע"א 372/88, 416 עולה כי בית המשפט כלל לא היה מודע לכך, שמאז החלטתה הראשונה של אסיפת המורשים (משנת 1983), שהיוותה נושא לדיון שבפניו, חזרה אסיפת המורשים והחליטה (בשנת 1989) להוציא את אדלר מאגד. עם זאת הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להתערב בפסקו ההצהרתי של בית המשפט המחוזי, המכריז על החלטתה של אסיפת המורשים כבטלה ומבוטלת והקובע כי אדלר היה ועודנו חבר אגד. ממימצאי בית המשפט עולה, כי לפחות בשלושה קיפחה אגד את זכות השימוע של אדלר: ראשית, בכך שבניגוד להוראת התקנון זימנה אותו לדיון בפני אסיפת המורשים בהודעה מוקדמת בת שבעה ימים בלבד; שנית, בכך שרק על סף תחילת הדיון מסרה לעיונו את המסמך שהכינה בעניינו ואשר הופץ בקרב חברי האסיפה לפני מועד כינוסה; ושלישית, בכך שמנעה ממנו לנכוח בישיבת האסיפה, לפני ואחרי הזמן שהוקדש לשמיעת טענותיו. כללי הצדק הטבעי מחייבים, כי אדם הנדרש ליתן את הדין על מעשיו יועמד מבעוד מועד על הטענות הקיימות נגדו, יימסר לו כל החומר המצוי בעניינו ותינתן לו שהות מספקת לעיין בחומר ולהכין את תגובתו (בג"ץ 381/85 בנק לאומי לישראל נ' ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים , פ"ד לט(4) 225, דברי הנשיא שמגר בעמ' 244; ובג"ץ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3) 771, דברי השופט גולדברג בעמ' 790). במתן זכות השימוע לאדלר, אגד לא קיימה חובות אלו. כן מנעה ממנו, מבלי ליתן לכך כל טעם, מלהאזין לטיעוני נציגי הנהלת אגד בפני אסיפת המורשים, בטרם הוזמן להשמיע את טענותיו. בכל אחד משלושת מחדליה המפורטים, לא כל שכן בצירוף של שלושתם, יש כדי להקים חשש לפגיעה אפשרית בסיכוייו של אדלר להתגונן מפני חומרת ההאשמות שהוטחו נגדו. די בחשש זה כדי להצדיק את ביטול החלטתה של אסיפת המורשים מטעמים של צדק; והשאלה אם הדיון וההצבעה, שקוימו באסיפת המורשים, היו ענייניים אם לאו, כלל אינה מתעוררת. כשלעצמי, אני נוטה לקבל שהשופט המלומד צדק גם בקביעה, כי סירוב אגד לאפשר לאדלר להיעזר בעורך-דין, שייצגו לפני אסיפת המורשים, היה שלא כדין; וזאת, לפחות לנוכח כובד השאלה (שמבחינת אדלר היתה בעלת חשיבות גורלית) שהכרעתה הופקדה בידי אסיפת המורשים (השוו פסק-דיני בע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ , פ"ד מט(2) 793, בעמ' 815-810). ואולם, משנחה דעתי כי דין ערעורה של אגד על חלקו ההצהרתי של פסק הדין להידחות, בשל הפגמים האחרים בהם לקה ההליך לפני אסיפת המורשים, אניח בצריך עיון את השאלה, אימתי עומדת לחבר אגודה שיתופית זכות לייצוג על-ידי עורך-דין בתוך מוסדותיה של האגודה. שאלה זו, לבד מהיותה שנויה במחלוקת בענייננו, הריהי שאלה סבוכה ומורכבת. 16. טענת אגד, כי אין לכוף עליה את חברותו של אדלר, מקובלת עליי. אך כדי להשיג את מבוקשה, ולהוציא את אדלר משורותיה, מוטל על אגד לפעול בדרך מקובלת וראויה ובהתאם להוראות התקנון. עד כה לא השכילה אגד לעשות כן, אך אינני סבור כי היא מנועה מלשוב ולפעול נגד אדלר בעתיד, אם תימצא לה עילה ראויה לשוב ולהציע לאסיפת המורשים להוציאו מאגד. אכן, סירובו של אדלר לעבוד באיזה מהתפקידים בהם שובץ בשנת 1982 שוב אינו יכול להוות עילה לפתיחתו של הליך חדש נגדו בפני אסיפת המורשים. אך להכרזת בית המשפט המחוזי, כי החלטתה של אסיפת המורשים נתקבלה שלא כדין והיא בטלה ומבוטלת, אין אלא משמעות אחת והיא, כי אדלר נותר ומוסיף להיות חבר אגד. כלכל חבר, יש לאדלר לא רק זכויות כלפי אגד, אלא גם חובות; וחובתו הראשונה והבסיסית היא לעבוד. לפיכך, אין דבר שימנע מאגד לחזור ולשבץ את אדלר בתפקיד ההולם את מגבלותיו, ואם ימאן לקבל את התפקיד, או יחדל מלשוב לעבודה, תוכל אגד לשוב ולהעמיד את המשך חברותו - על יסודה של תשתית עובדתית חדשה - להכרעתה של אסיפת המורשים. את הערות בית המשפט בע"א 372/88, 416 יש לפרש ולהבין כלשונן; ואין בהן דבר וחצי-דבר שימנע מאגד לפעול נגד אדלר בדרך האמורה. יתר על כן: מאז שהוועדה הדיאגנוסטית חיוותה את דעתה אודות מגבלותיו של אדלר חלפו כשמונה-עשרה שנים. במהלך תקופה כה ארוכה אפשר שחלו שינויים, לרעה או לטובה, במצבו של אדלר; וחוות הדעת שניתנה לפני שנים ספק אם עודנה אקטואלית. הזמן הרב שחלף מקים לאגד טעם מוצדק לדרוש מאדלר לעמוד לבדיקתה של ועדה רפואית חדשה, שתתבקש לבחון את מגבלותיו ולקבוע את כושרו והתאמתו למילוי תפקידים כאלה ואחרים. לא מן הנמנע שעל יסוד מסקנות בדיקתה של ועדה דיאגנוסטית חדשה תוכל אגד לחזור ולשבץ את אדלר באחד התפקידים שהוצעו לו בשנת 1982. אם ימאן לקבל את התפקיד, ויהיה בידי אגד להראות שהתפקיד מתאים למגבלותיו בהווה, אף סירובו למלא אותו תפקיד יוכל להוות עילה להוצאתו מאגד. הסעדים הכספיים 17. בערעור על חיובה לפצות את אדלר בגין ההפסד הכספי שנגרם לו כתוצאה מהשעייתו הממושכת מן העבודה מעלה אגד מספר טענות; מהן טענות כלליות נגד עצם והיקף חיובה ומהן טענות נקודתיות נגד חיובה בפריט זה או אחר. אדלר, בערעור-שכנגד, מלין על דחיית תביעתו בכמה מן הפריטים וכן על טעויות בחישוב שיעורי ההפסד וגובה הסכומים שנפסקו לו בפריטים אחרים. הערעור-שכנגד 18. רק אחת מטענותיו של אדלר נראית לי מוצדקת. השופט פסק, כי על אגד לשלם לו את משכורתו בעבור מלוא תקופת ההשעייה. משנוכח, כי המשכורת האחרונה ששולמה לאדלר היתה עבור חודש יולי 1983, פסק השופט שעל אגד לשלם לו משכורות עבור התקופה שתחילתה באוגוסט 1983 ועד למועד מתן פסק הדין; 117 משכורות חודשיות רגילות ועוד 10.5 "משכורות 13". אדלר הודה, כי מאז השעייתו ועד להחלטתה הראשונה של אסיפת המורשים (משנת 1983) להוציאו מאגד, קיבל מאגד את מחצית שכרו (לרבות מחצית התשלומים הנלווים לשכר). ואולם עם קבלת ההחלטה להוציאו מאגד, ניכתה אגד ממשכורותיו עבור יולי ואוגוסט 1983 (כ"נטו שלילי") את התשלומים החלקיים בגין משכורת ששולמו לו בתקופת ההשעייה. נראה שנתון זה חמק מעינו של השופט המלומד. לפיכך יש לקבל את ערעורו הנגדי של אדלר בנקודה זו. את הפסדו בפריט שכר, ובאותם תשלומים נלווים שיימצא זכאי לקבלתם, יש לחשב בגין התקופה שראשיתה באוגוסט 1982 (תחת אוגוסט 1983), היינו בגין 140.5 חודשים (תחת 127.5 חודשים). ביתר טענותיו של אדלר במסגרת הערעור-שכנגד לא מצאתי טעם המצדיק את התערבותנו בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כך לגבי גובה השכר אשר שימש כבסיס לחישוב ההפסד, ולגבי הצמדת הסכומים למדד תוספת היוקר ולא למדד יוקר המחיה; כך לגבי דחיית התביעה בחלק מן הפריטים (כתשלומים לקרן הרווחה, לביטוח רפואי והטבות אחרות); וכך לגבי קביעת פיצוי בסכום גלובלי בגין ההפסד בפריטים אחרים (כביגוד והזכות לנסיעה חופשית). השגות אגד 19. טענתה העיקרית של אגד מופנית נגד צדקת חיובה לשלם לאדלר את מלוא שכרו וההטבות הנלוות לשכרו. בטענה זו, כפי שנראה, הדין עם אגד. עד שאתייחס לטענתה העיקרית האמורה, אעמוד בקיצור על שתיים מהשגותיה הנקודתיות, ביחס לחיובים ספציפיים שהוטלו עליה, שאף בהן הדין עמה. השגתה הראשונה של אגד מופנית נגד חיובה לפצות את אדלר בגין הפסד ימי חופשה וימי מחלה. אגד טוענת, כי הזכות לקבלת תמורה כספית בגין ימי חופשה וימי מחלה נתונה רק לחבר האגודה שבשל עבודתו אינו מצליח לנצל את חופשתו השנתית, ואשר זכאותו לשכר בגין העדרות מחמת מחלה מוגבלת למספר מוגדר של ימים. אך זכות זו אינה נתונה לחבר האגודה הנעדר מעבודתו במשך שנים ברציפות. חבר כזה, המצוי למעשה ב"חופשה מתמדת", אינו יכול להישמע בטענה שבשל עבודתו נמנעה ממנו האפשרות לצאת לחופשה, או נגרעה זכותו לצבור ימי מחלה. אני סבור, כי הדין עם אגד בטענתה האמורה. חיובה בשני הפריטים הללו דינו, לכן, להיבטל. אגד השיגה גם על צדקת חיובה לשלם לאדלר פיצוי בסך 18,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. תביעת אדלר לפיצוי בפריט זה נסמכה על הטענה כי אגד, בטענותיה כלפיו ובמהלכים שנקטה נגדו, הכפישה את שמו בקרב חברי אגד ובקרב מיודעיו. אלא שטענה זו - טוענת אגד - כלל לא הוכחה, שכן במשפט לא הובאה כל עדות כי שמו של אדלר הוכפש בעיני מישהו. אני סבור, כי גם בטענתה זו הדין עם אגד. פסיקת פיצוי בגין נזק לא-ממוני, על רקע סכסוך שיסודו במחלוקת על קיומם של חיובים חוזיים, נתונה לשיקול דעת בית המשפט (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970- - להלן: "חוק התרופות"), ומכאן שהיא שמורה למקרים מיוחדים. ברם, קודם שיעמוד בית המשפט בפני הצורך להחליט, אם המקרה שלפניו מצדיק פסיקת פיצוי כזה, מוטל על הנפגע מהפרת החוזה להוכיח בראיות הן את עצם הנזק הלא-ממוני והן את הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה לבין נזק זה (ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס , פ"ד מו(2) 60, 65; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור , פ"ד מד(4) 847, 858; וע"א 679/82 עיריית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ , תקדין-עליון 88(2) 634, פיסקה 7 לפסק הדין). העיון בחומר שלפנינו הובילני למסקנה, כי על-ידי אדלר לא הונחה תשתית מספקת ליסודות אלה. מכאן שדין חיובה של אגד לפצותו בגין עוגמת מנפש להיבטל. טענת אגד לעניין הפחתת גובה החיוב בגין שכר 20. בכך הגעתי לטענתה העיקרית של אגד (או, מוטב לומר, טענתה החלופית העיקרית). טענה זו מופנית כנגד חיובה לשלם לאדלר את מלוא שכרו, וההטבות הנלוות לשכרו, בגין כל תקופת השעייתו. לדידה, אמנם, היה זה אדלר שבסירובו לעבוד הפר את חובתו כלפיה, ולפיכך לא היה זכאי לפסיקת שכר כלשהו. ברם, מוסיפה אגד, כי גם משפסק בית המשפט שאדלר זכאי לתשלום שכרו והתשלומים הנלווים לשכרו, לא היה זה מן המידה לחייבה אלא בתשלום חלק מן השכר. עמדה זו סומכת אגד על שלוש טענות משפטיות: ראשית, על קביעתו של השופט אדר (בתי"א 1612/83), כי אדלר זכאי לקבל מאגד רק 35% מן הכספים שיכלו לעמוד לזכותו אלמלא הושעה; שנית, על הוראת תקנון אגד, הקובעת כי חבר מושעה אינו זכאי לשכר מלא עבור תקופת השעייתו אלא אם אסיפת המורשים תחליט כי הוא זכאי לשכר מלא; ושלישית, על אי-עמידתו של אדלר בחובתו להקטין את הנזק. דין שתי הטענות הראשונות להידחות על הסף. מקביעתו הנזכרת של השופט אדר אין אגד יכולה להיבנות; לא רק משום ביטולה בערעור על פסק-דינו (ע"א 372/88, 416), אלא גם לאור הטעם שבגללו בוטלה, היינו, שהתייחסה לנושא שבתובענה לא נתבקש לגביו סעד כלשהו ושאף לא נדון במהלך המשפט. ואשר לטענה, שעניין זכאותו של אדלר לתשלום שכר מלא הינה עניין לאסיפת המורשים, הרי שטענה זו היתה יפה כל עוד עמדה השעייתו של אדלר בעינה, אך אגד אינה יכולה להישמע בטענה האמורה לאחר שהחלטת אסיפת המורשים להוציאו מאגד הוכרזה כבטלה ומבוטלת. לא כן דינה של הטענה השלישית. טענה זו, כי אדלר לא עמד בחובתו להקטנת הנזק, בדין יסודה; ועליה נעמוד להלן. אדלר הפר את חובתו להקטין את הנזק 21. בית המשפט המחוזי קבע, כי אדלר היה מוכן להשתבץ בעבודה שתתאים למגבלותיו, בהתאם להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. אגד טוענת, כי גם לנוכח קביעה זו רבצה על אדלר חובה להקטין את נזקו, ושבחובה זו הוא לא עמד. אלמלא נסיבותיה העובדתיות המיוחדות של פרשתנו, היה דין טענתה של אגד להידחות. אין צריך לומר, כי חובת הנפגע מהפרת חוזה להקטין את נזקו, המוסדרת בסעיף 14 לחוק התרופות, היא חובה מוכרת ומיוסדת. לתמיכת טענתה, כי חובה זו היתה מוטלת על אדלר, ביקשה אגד להסתייע בדברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 491/71 רוזנר נ' שטרן , פ"ד כז(1) 78, בעמ' 81. אלא שענייננו אינו בתביעת פיצויים על הפרת התקשרות עסקית בין שותפים, או בין מזמין עבודה לבין קבלן עצמאי, כבמקרה נשוא האסמכתה האמורה, אלא בתביעת חבר באגודה שיתופית לאכיפת זכות החברות שלו ולקבלת שכר בגין התקופה בה נמנעה האגודה מלהעסיקו בעבודה. מעמדו של אדלר, כחבר באגודה שיתופית, שונה ממעמדו של עובד (ס' אוטולנגי, "מעמד חבר אגודה שיתופית כעובד האגודה", שנתון משפט העבודה ב (תשנ"א) 29); אך לעניין זכאותו לשכר, בגין התקופה בה נמנעה האגודה מלהעסיקו, ניתן לכאורה לדמות את מצבו למצבו של עובד שפיטוריו בטלים וחוזה העבודה שלו הוכר כבר-אכיפה. וככלל, מקובלת עליי קביעת בית הדין הארצי לעבודה, כי "אין להרחיב את הוראות סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות) במלואן על מקרה בו פוטר עובד שלא כדין, ופיטוריו בוטלו" (מז3-154/ מדמוני - המועצה המקומית נתיבות , פד"ע כ 144, בע' 149). טעמו של כלל זה הוא ברור: אם המעביד נמנע שלא כדין מהעסקת העובד, בעוד העובד מוכן ומזומן לעבוד, זכאי העובד לקבלת מלוא שכרו, ואין לחייבו לשקוד על השגת עבודה אחרת. ובנסיבות רגילות, עשוי כלל זה לחול גם על חבר אגודה שיתופית, שהאגודה נמנעה, שלא כדין, מלהעסיקו. ואולם בענייננו התקיימו נסיבות עובדתיות מיוחדות, ואלו מצדיקות חריגה מן הכלל האמור והכרעה ההולמת את נסיבותיה המיוחדות של הפרשה. צאו וראו: בדיקת אדלר על-ידי הוועדה הרפואית הדיאגנוסטית התקיימה עוד בשנת 1980, והמחלוקת ביחס להתאמתו לעבוד בתפקידים בהם שובץ על-ידי אגד הגיעה לשיאה עוד בשנת 1982. מאז ועד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעתו (בשנת 1993) חלפו כאחת-עשרה שנים. במהלך תקופה ארוכה זו, וכך גם בחמש השנים הנוספות שחלפו מאז הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעתו, יושב אדלר באפס מעשה (כך, למצער, היא גירסתו) וממתין לתוצאות הדיון המשפטי. שאלות קיומן וחומרתן של המגבלות, מהן הוא סובל, אינן עומדות לפנינו לבירור עובדתי. לכן אין בידנו לומר, שהתפקידים שהוצעו לו על-ידי אגד בשנים 1982-1980 תאמו את המגבלות שהיו לו במצבו דאז. עם זאת ראוי לזכור, כי נכותו של אדלר לא עלתה על עשרה אחוזים, ואף הוא אינו טוען כי לא היה מסוגל לשום עבודה. מן החומר המצוי לפנינו מתחייבת המסקנה, שאילו רצה אדלר, באמת ובתמים, לקיים את חברותו באגד, יכול ומצופה היה לנקוט יוזמה שמטרתה לבטא את רצונו הטוב לשוב ולהשתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו. כך, למשל, יכול לבקש להעמידו לבדיקה נוספת בפני ועדה דיאגנוסטית. כן יכול להציע לאגד לשלבו בעבודה פשוטה כלשהי עד לבירור מצבו, או אף לנסות להשתלב בעבודה זמנית במקום אחר, תוך מסירת הודעה לאגד שהוא עושה כן להקטנת הנזק בלבד וכי הוא עומד לרשות אגד לכל עבודה התואמת את מגבלותיו, מעת שתוצע לו עבודה כזאת. אדלר לא עשה דבר מאלה. הוא אמנם הצהיר, כקביעת בית המשפט המחוזי, על נכונותו לעבוד בתפקיד המתאים למגבלותיו; אך מעבר לכך לא עשה, ולא הציע, דבר. למחדלו זה לא היתה הצדקה אובייקטיווית. בהקשר זה די לשוב ולהזכיר את דברי פרופ' הרץ, המומחה הרפואי מטעם אדלר, כי "יש להציג לפניו בצורה חד-משמעית את העובדה שעליו לחזור לעבודה", וכי אדלר "מוכרח ללמוד להתמודד עם המציאות". 22. במחדלו של אדלר לעשות להקטנת נזקו, במשך שנים כה רבות, הפר אדלר את חובתו, כחבר באגודה שיתופית, לנהוג ביחסיו עם האגודה ולהשתמש בזכויותיו החוזיות כלפיה בדרך מקובלת ובתום לב. תביעתו הכספית נגד אגד סמכה על עילתו לאכיפת התקשרותו החוזית עמה. ומחדלו להקטין את נזקו מהווה, כשלעצמו, נימוק להימנעות מזיכויו בסעד האכיפה של החיובים הכספיים במלואם, מחמת היותה של אכיפה כזאת בלתי צודקת בנסיבות העניין, במשמעות הוראתו של סעיף 3(4) לחוק התרופות. ברם, ההכרעה הנראית לי כראויה לפרשתנו מותנית בהתגברות על שתי הנחות משפטיות: האחת, שחובת הקטנת הנזק, כפשוטה, מוטלת על נפגע התובע פיצויים, בעוד שתביעת אדלר אינה לפיצויים אלא לאכיפת חיוב חוזי; והשניה, כי מבחן צדקת האכיפה, כמשמעו בסעיף 3(4) לחוק התרופות, אינו חל, כעניין של שיגרה, על תובענה לאכיפתו של חיוב כספי. אתייחס בקצרה לכל אחת מן ההנחות האמורות, שבאף אחת מהן אין כדי להכביד על יכולתנו להגיע, בפרשה שלפנינו, להכרעה שתעשה צדק גם עם אגד. 23. יסודה של ההנחה הראשונה בהוראת סעיף 14(א) לחוק התרופות. הסעיף מורה, כי "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו13- בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". בכך, לכאורה, מעגן הסעיף את חובת הנפגע לנקוט אמצעים סבירים להקטנת נזקו; ומפשטות לשונו של הסעיף ניתן להעלות, כי הנטל להקטין את נזקו רובץ רק על נפגע התובע פיצויים, אך אינו עומד לרועץ בפני צד לחוזה הדורש את האכיפה החוזית. אך הנחה זו יסודה, כמובן, בטעות; שכן הוראת סעיף 14 הנ"ל כפופה לחובתו של צד לחוזה להשתמש בזכויותיו החוזיות בתום לב, וחובתו לנהוג בתום לב כוללת, מניה וביה, גם את החובה לנקוט אמצעים סבירים להקטנת נזקו. מעת שבית המשפט יקבע, שאכיפת החוזה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין - ולדידי עשוי הוא להסיק את אי-צדקת האכיפה גם מאי-עמידתו של התובע בחובתו להקטין את הנזק - ייאלץ תובע האכיפה להסתפק בסעד הפיצויים, ובכך ייחשף גם לסיכון שלא ייפסקו לו פיצויים בגין נזק שבאמצעים סבירים היה לאל-ידו למנעו או להקטינו. כשמדובר (כמו בענייננו) בתביעה לאכיפת חיוב כספי, הפעלתו של המהלך האמור לא תשפיע על גובה הסכום שייפסק לתובע כזה בפועל, אלא רק תשנה את סיווג הסעד שייפסק לו, מאכיפה לפיצויים. 24. עניינה של ההנחה השניה הוא בשאלה, אם מבחן הצדק, הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות, חל גם על תביעה לאכיפת חיוב כספי. במקרים אחדים, בהם דן בתביעות לאכיפת חיובים כספיים, נדרש בית המשפט לשאלת החלתו של מבחן הצדק מבלי לפקפק בדבר תחולתו (השוו: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד , פ"ד מה(1) 661, דברי הנשיא שמגר, בעמ' 668; וע"א 527/89 רבאח נ' קבוץ נחשולים , פ"ד מו(1) 375, דברי השופט ברק בעמ' 379). ואולם בע"א 254/86 ניניו נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ , פ"ד מב(1) 1, העיר השופט ש' לוין, כי לאור הגדרת "אכיפה" בסעיף 1 לחוק התרופות, "מוכנים אנו להניח, בלי לפסוק, שקיימים מקרים נדירים שבהם רשאי בית המשפט לקבוע, שאכיפת חוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, גם כשמדובר בחיוב כספי" (בעמ' 3, שם ). כן ראויה לתשומת-לב, בהקשר זה, עמדת המלומדת רנה סנילביץ, לפיה סעיף 3(4) לחוק התרופות כלל איננו חל על אכיפת חיוב כספי (ר' סנילביץ, "האם אכיפת חיוב כספי יכולה להיות בלתי צודקת?", ספר זיכרון לגד טדסקי , בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, ירושלים, תשנ"ו1995-, עמ' 563). אני סבור, כי לצורך ההכרעה בענייננו די לנו כי נקבע, ברוח הנחתו של השופט לוין בפרשת ניניו (ע"א 254/86 הנ"ל), כי לפחות בהתקיים נסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע שאכיפתו של חיוב כספי הינה בלתי צודקת; וכי בענייננו אכן מתקיימות נסיבות מיוחדות כאלה. ודוק: נקודת המוצא להכרעה - כפי שראינו - נעוצה בקביעה שאדלר חדל מקיום חובתו להקטין את הנזק. בקיום חובה זו, המהווה חלק מחובתו של אדלר להשתמש בזכויותיו החוזיות בדרך מקובלת ובתום לב, מותנית גם זכאותו לאכיפת חיוביה הכספיים של אגד; והפרתה היא המקימה בסיס לקביעה שאכיפה כאמור הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין. יפים לכאן דברי פרופ' טדסקי במסתו על "סיכול החוזה": "קיום האפשרות להקטנת הנזק - בין שהנפגע ניצל אותה ובין שלא ניצלה - עשוי כשלעצמו להיות נימוק לתחולת סעיף 3(4) הנ"ל ולסירוב לתת צוו לסילוק התמורה הכספית המובטחת בחוזה" (ג' טדסקי, מסות במשפט , הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ירושלים, תשל"ח1978-, עמ' 183). וכך, לדעתי, יש לפסוק גם בענייננו. בין שאדלר ניצל את האפשרות להקטין את נזקו בעשיית עבודה מחוץ לאגד, ובין שלא ניצל אפשרות זו, די בקיום האפשרות ובאורכה המופלג של התקופה כדי להוות נימוק להחלת מבחן הצדק הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות ולהפחתת הסכומים שאגד תחויב לשלם לו. זאת ועוד: הכרעה זו מתיישבת אף עם ההשקפה הגורסת כי אכיפתו של חיוב כספי אינה יכולה להיות בלתי צודקת. במאמרה הנזכר של סנילביץ, התומכת בגישה זו, מטעימה המחברת: "כאשר מדובר בחיוב כספי, הבחירה בין אכיפתו להמרתו בתשלום פיצוי חסרת משמעות. הן אכיפת החיוב, הן הענקת פיצוי מתבטאים בתשלום סכום כסף. מכיוון שכך, אין כל טעם לשלול מהנושה אכיפת 'צו לסילוק חיוב כספי' ולהטיל עליו [צ"ל: להטיל על הנתבע - א' מ'] תשלום אותו הסכום בתור פיצוי. ברי שלא לתוצאה אבסורדית זו כיוון המחוקק בהוראת סעיף 4(3) [צ"ל 3(4) - א' מ'] לחוק התרופות" (בעמ' 579-578, שם ). אכן, אם נכונה גישת המחברת, שבהעדר טעם מעשי לכך, אין יסוד להבחין בין תביעה לאכיפת חיוב כספי לבין תביעה לפיצוי, כי אז יש להחיל על תביעה לאכיפת חיוב כספי גם את העקרונות המנחים בנושא קביעת הפיצוי, ובכלל אלה את חובת הנפגע להקטין את נזקו כתוצאה מן ההפרה. נמצא כי גם בדרך זו - שלגופה אינה נראית לי - יהיה על בית המשפט להגיע לאותה תוצאה. 25. מהי, אפוא, ההכרעה הראויה לענייננו בנושא החיובים הכספיים? השופט המלומד, כזכור, פסק, כי אדלר זכאי לקבל את כל תשלומי השכר וההטבות הנלוות שהיו משתלמים לו אילו עבד בפועל במהלך כל תקופת השעייתו. במסגרת הערעור-שכנגד קיבלנו אחת מטענותיו של אדלר ותיקנו את אורך התקופה שבגינה יש לחשב את שכרו; ובמסגרת הערעור קיבלנו שתיים מהשגותיה של אגד וביטלנו את חיובה לפצות את אדלר בגין הפסד ימי חופשה וימי מחלה וכן את חיובה לפצותו בגין עוגמת נפש. נותרה השאלה איזה חלק מסך-כול השכר (כפי שתוקן על-ידנו) וההטבות הנלוות (אשר בהן לא ראינו להתערב) מוטל על אגד לשלם לאדלר, לנוכח קביעתנו כי הוא לא עמד בחובתו להקטין את נזקו? בהתחשב בכל הנסיבות ניתן, לדעתי, להעריך, שאילו עשה אדלר את המוטל עליו להקטנת הנזק היה בידו, בהתחשב במגבלותיו, להקטין את נזקו בכדי מחצית. משמעות הדבר היא, שאת חיובה הכספי של אגד יש להעמיד על מחצית סך-כול הסכומים, שעל-פי קביעותינו היה אדלר זכאי לקבלו, אלמלא קביעתנו שהוא הפר את חובתו להקטין את נזקו. החיוב להחזיר לאדלר את מניותיו בנצבא 26. מדחיית ערעורה של אגד, על הקביעה שהחלטת אסיפת המורשים נתקבלה שלא כדין, מתחייב גם חיובה של נצבא להקצות לאדלר מניות חדשות תחת מניותיו שנפדו מידו בעל-כורחו. נצבא, כזכור, חויבה להקצות לאדלר 109 מניות רגילות. בבקשה שהוגשה מטעמן ביקשו אגד ונצבא להתיר להן להגיש, כראיה נוספת בערעור, דף מספר בעלי המניות הממוחשב של נצבא, ממנו עולה כי במועד הוצאתו מאגד היו לאדלר אצל נצבא 30 מניות בלבד. לבקשתן צורף תצהיר מאת יושב ראש מועצת המנהלים של נצבא המאשר עובדה זו. אדלר, שנתבקש להגיב על הבקשה, הגיש תצהיר תשובה, שהגשתו גררה תגובה מצד אגד ונצבא ובהמשך גם תגובה מצד אדלר לתגובה זו. 27. דין הראיה הנוספת להתקבל. שאלת זכאותו של אדלר להחזרת מניותיו בנצבא היוותה חלק מנושאי המחלוקת לפני בית המשפט המחוזי. אדלר, אשר טען שמניותיו ניטלו ממנו שלא כדין, לא ידע לומר כמה מניות רגילות היו בבעלותו. להוכחת היקף זכאותו הזמין אדלר את מנהל נצבא למתן עדות; ועל יסוד עדות זו נקבע מספר המניות שנצבא חויבה להקצות לאדלר. ואולם בתצהיר שעשה לתמיכת הבקשה להגשת ראיה נוספת הסביר מנהל נצבא (מי שהיה עד במשפט), שאת הנתונים שמסר בעדותו במשפט נטל מהעתק מכתב (מיום 25.9.83), בו הודיעה נצבא לאדלר, בעקבות החלטתה (הראשונה) של אסיפת המורשים להוציאו מאגד, על פדיון מניותיו. במכתב זה נמסר לאדלר, כי בוטלה תעודת המניה שלו מס' 880 המתייחסת למניות שמספריהן הסידוריים הם מ56804- ועד 56913. אלא שבדיעבד נתברר למצהיר, כי במכתב הנ"ל, שעל העתקו סמך בעדותו, נכללו נתונים שגויים, וכי לפי הרשום בספר בעלי המניות היה אדלר בעל תעודת מניה מס' 881 המתייחסת למניות שמספריהן הסידוריים מ56914- ועד 56943, משמע 30 מניות בלבד, ולא 109, כפי שנקבע בפסק הדין על-פי עדותו שניזונה מן הנתונים השגויים. עיון בדף הרלוואנטי מספר בעלי המניות, שהעתקו צורף לתצהיר, אכן מעלה, כי תעודת מניה מס' 880, שבמכתב נצבא (עליו סמך העד בעת מתן עדותו) יוחסה בטעות לאדלר, רשומה בשמו של אדם אחר, והיא אכן מתייחסת למניות שמספריהן הסידוריים צוינו במכתב (ויצוין שעל-פי החישוב המדובר ב110- ולא ב109- מניות). בבעלות אדלר, ששמו מופיע לאחר שמו של בעל תעודת המניה הנ"ל, רשומה תעודת מניה מס' 881, המתייחסת ל30- מניות בעלות מספרים סידוריים עוקבים לסדרת מניותיו של בעל התעודה הקודמת. אדלר, אשר התנגד לבקשה להגשת הראיה הנוספת מטעמים דיוניים, לא כפר באמיתות טענתו של מנהל נצבא, כי נתברר לו שמה שמסר בעדותו יסודו בהסתמכות על נתונים שגויים. מקובל עליי, כי מעיקרא היה על מנהל נצבא לשאוב את הנתונים שנדרשו לו למתן עדותו מספר בעלי המניות. אין חולקין כי הספר היה ברשותו ובהיותו הראיה המקורית והטובה ביותר למספר המניות שהיו בבעלות אדלר, היה עליו להיזקק לנתונים הרשומים בו. עם זאת ברור, כי הנתון שמסר בעדותו הוא פרי טעות פשוטה, שהעד נתפס לה עקב הסתמכותו על ראיה משנית שכללה נתונים שגויים. כן אין יסוד לפקפק שהמדובר בטעות בתום לב. בנסיבות אלו, קבלת הראיה הנוספת דרושה כדי לאפשר מתן פסק-דין שיתבסס על העובדות לאשורן, שאם לא תותר קבלתה יזכה אדלר, מן ההפקר, ב80- מניות שאין לו כל זכות לקבלן. קבלת הראיה הנוספת תוביל לתיקון החיוב שהוטל על נצבא בפסק הדין, באופן שתחויב להקצות לאדלר 30 (תחת 109) מניות רגילות. 28. דעתי היא, אפוא, כי יש לקבל את הערעור-שכנגד בנקודה אחת ולתקן את אורך התקופה, שבגינה חויבה אגד לשלם לאדלר שכר ותשלומים הנלווים לשכר, באופן שתחת 127.5 חודשים יבוא 140.5 חודשים. מאידך יש לקבל את ערעורה של אגד בשורת העניינים הבאים: לבטל את חיובה לשלם לאדלר דמי פדיון ימי חופשה וימי מחלה, וכן את חיובה לשלם לו פיצוי בגין עוגמת נפש, ולהעמיד את חיובה הכספי הכולל כלפי אדלר על מחצית סך-כול הסכומים, שעל-פי קביעותינו היה אדלר זכאי לקבלו, אלמלא קביעתנו שהוא הפר את חובתו להקטין את נזקו. ולבסוף, יש לקבל בחלקם את ערעוריהן של אגד ונצבא ולתקן את החיוב שהוטל על נצבא בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, באופן שתחת חיובה להקצות לאדלר 109 מניות רגילות תחויב להקצות לו 30 מניות רגילות בלבד. בנתון לתיקונים אלה יעמוד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. בנסיבות העניין הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כב' באייר תשנ"ח (18.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93034370. F01

[ "ע\"א 3437/93", "ה\"פ 979/84", "ע\"א 55/86", "ע\"א 372/88", "בע\"א 55/86", "בע\"א 372/88", "בש\"א 374/88", "בג\"ץ 381/85", "בע\"א 835/93", "ע\"א 611/89", "ע\"א 1371/90", "בע\"א 491/71", "רע\"א 1233/91", "בע\"א 254/86", "ע\"א 254/86" ]

4,077

1,151

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1798 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב ה : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בקשה למתן ערובה אחרת בשם המערערת: עו"ד שחר בן-מאיר החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. Q01

[ "ע\"א 97" ]

4,081

2,747

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1798/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב ה : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום10.2.97 בתיק אזרחי 1508/86 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי תאריך הישיבה: כ"ז בחשון התשנ"ח ( 26.11.97 ) בשם המערער : עו"ד שחר בן-מאיר בשם המשיב ה: עו"ד יוסף רוטמן פ ס ק - ד י ן בא-כוח המשיבה הודה בצדקת טענת המערערת לעניין השיערוך. לנוכח הסכמה זו הננו מתקנים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי במובן זה שבמקום הסכום לחיוב, 316,806 ש"ח, שנקבע בפסק הדין, יבוא הסכום 390,858 ש"ח. ביתר טענות המערערת לא מצאנו כל ממש, ובנתון לתיקון האמור בסכום החיוב הננו דוחים את הערעור. יתר חלקי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נותרים איפוא על כנם. המערערת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ניתן היום כו' בחשוון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. F04

[ "ע\"א 1798/97" ]

4,082

8,971

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 1798 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בקשה למתן ערובה אחרת בשם המערערת: עו"ד שחר בן-מאיר בשם המשיבה: עו"ד יוסף רוטמן החלטה על יסוד הסכמת בא-כח המשיבה, אני מורה כי סכום הערבון שנקבע בהודעת המזכיר הראשי מיום 19.3.97 יובטח כאמור בסעיף 6 לבקשת המערערת, לפיו לא תגבה המערערת את הסכום הנ"ל מן המשיבה עד לסיום הליכי הערעור. בכפוף לאמור לעיל פטורה המערערת מן החובה להפקיד ערבון בקופת בית המשפט. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ז (9.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. Q02

[ "ע\"א 97" ]

4,083

10,206

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1798/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : מת"ב חברה למדידות והנדסה בע"מ נגד המשיב ה : המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבה תוך עשרים ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 26.11.97, בשעה 11:30, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ה בתמוז התשנ"ז (30.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017980. A03 /דז/

[ "ע\"א 1798/97" ]

4,084

1,152

ב בית המשפט העליון ע"פ 5718/96 ע"פ 5729/96 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער : שמעון אלברט בוזגלו נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה הוגש הליך בשם המערער: בעצמו החלטה בשל תקלה מנהלית נפתחו שני תיקים פליליים 5718/96 ו5729/96- בגין אותו ערעור פלילי. אני מורה על מחיקת הערעור בתיק 5729/96. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96057290. P01

[ "ע\"פ 5718/96", "ע\"פ 5729/96" ]

4,085

1,153

ב בית המשפט העליון בש"פ 6073/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : אשרף בן סמיח עודה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.10.97 בב"ש 1785/97 שניתן על ידי כבוד השופט זועבי החלטה החלטתי בערר זה ניתנה במסגרת החלטתי מהיום בבש"פ 6039/97. ניתנה היום, י"ג בתשרי תשנ"ח (14.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060730. F01

[ "ש 1785/97" ]

4,086

15,595

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשג"ץ 4096/97 (בג"ץ 3960/97) בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין ה עותר : איציקסון מאיר נגד המשיב : שר המשפטים ערעור על החלטת הרשמת א' אפעל-גבאי בבג"ץ 3960/97 שניתנה ביום 29.6.97 בשם העותר: בעצמו החלטה העותר רשאי לסכם את טענותיו בכתב תוך 7 ימים בהיקף של 2 עמודים ברווח כפול, או להודיע תוך אותה תקופה שסכום טענותיו כלול בכתב הערעור. לאחר מכן יוחלט אם ועל מה יש צורך בתשובה. ניתנה היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 3960/97" ]

4,095

1,157

בבית המשפט העליון בירושלים ע"פ 97 / 259 בפני: כבוד השופט י' קדמי המבקש: בשתאווי סובחי נגד המשיב ה : מדינת ישראל הקדמת מועד דיון והכנת תסקיר קצין מבחן החלטה 1. לא מצאתי בנסיבות שפורטו על ידי ב"כ של המבקש בסיס למתן הוראה להקדמת הדיון בערעור, "על חשבונם" של נאשמים אחרים הממתינים בתור לדיון בערעוריהם. 2. שירות המבחן למבוגרים יתבקש להכין תסקיר לגבי המבקש לקראת הדיון בערעורו; ובאם ימצא זאת לנכון יצרף גם "תוכנית שיקום" עבורו. 3. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לשירות המבחן למבוגרים. תשומת הלב תוסב לכך כי המדובר בתיק ת.פ. 76/94 של בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתנה היום, ג' באדר א' התשנ"ז (10.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002590. H02 רכ

[ "ע\"פ 97" ]

4,099

8,998

בית המשפט העליון ע"פ 97 / 259 בפני: כבוד השופט י' קדמי המבקש : בשתאווי סובחי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע החלטה 1. לא מצאתי בנסיבות שפורטו על ידי ב"כ של המבקש בסיס למתן הוראה להקדמת הדיון בערעור, "על חשבונם" של נאשמים אחרים הממתינים בתור לדיון בערעוריהם. 2. שירות המבחן למבוגרים יתבקש להכין תסקיר לגבי המבקש לקראת הדיון בערעורו; ובאם ימצא זאת לנכון יצרף גם "תוכנית שיקום" עבורו. 3. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לשירות המבחן למבוגרים. תשומת הלב תוסב לכך כי המדובר בתיק ת.פ. 76/94 של בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתנה היום, ג' באדר א' התשנ"ז (10.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002590. H03

[ "ע\"פ 97" ]

4,100

30,802

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 259/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' אנגלרד המערער : בשתאווי סובחי נגד המשיב ה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.1.97 בת.פ. 76/94 שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: ב' באייר תשנ"ח (28.4.98) בשם המערער : עו"ד וופא זועבי פאהום בשם המשיב ה: עו"ד יהושע למברגר בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור פסק-דין השופט מ' חשין : המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. עונשו נגזר לארבע שנות מאסר בפועל ולשתי שנות מאסר על-תנאי. הערעור שלפנינו הוא גם על הכרעת-הדין גם על גזר-הדין. נסיבות העבירה היו אלו, שהמערער והמתלונן החלו רבים ביניהם, ומשנתלהטו הרוחות החל המערער תוקף את המתלונן בקרשים ובמוטות ברזל. תוך כדי הריב הצטרף לאותו מעמד בנו של המערער, עלי (להלן נכנה אותו - עלי), והאב ועלי תקפו את המתלונן, כל אחד מהם בדרכו. באותה קטטה ננעצה סכין באזור עצם הבריח השמאלית של המתלונן ובמקומות אחרים בגופו. בעקבות הפגיעות שנפגע הובהל המתלונן לבית-חולים - עקב איבוד דם מחמת קרע שנקרע אחד מוורידי הצוואר - נותח ואושפז לתקופה של שמונה-עשר יום. עיקר הדיון שלפנינו נסב על חבלות הסכין שהמתלונן נחבל בהן, ועורכת-דין זועבי-פאהום, באת-כוחו המלומדת של המערער, טענה את כל אשר ניתן להיטען, כדי לשכנענו כי אין לחייב את המערער באותן חבלות. לטענתה, היה זה הבן עלי - והוא בלבד - שנעץ את הסכין בגופו של המתלונן, ומכאן שהוא - הוא בלבד ולא המערער - חייב במעשי חבלה אלה. ואמנם, בית-משפט קמא נתקשה לקבוע כמימצא מי מבין השניים - האב או הבן - נעץ את הסכין בגופו של המתלונן. עם זאת, כך הוסיף בית-המשפט וקבע, "ניתן לקבוע, מעל לכל ספק, כי עלי והנאשם [המערער] פגעו ביחד במתלונן. בנסיבות כאלה אין זה חשוב מי ביצע את הדקירות באופן פיזי". פירוש: המערער ועלי היו מבצעים-בצוותא של כל מעשי החבלה, ומכאן שכל אחד מהם חייב בכל מעשי החבלה כולם. עורכת-דין זועבי-פאהום תוקפת מימצא זה. לטענתה, כל אחד מן השניים - האב והבן - חייב בגין מעשיו-שלו בלבד, ואין לפקוד את עוונו של הבן על האב. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שאין חולקים כי השניים לא נדברו ביניהם מלכתחילה לתקוף את המתלונן בצוותא-חדא. הכל מסכימים כי השותפים לקטטה היו, בתחילת האירוע, המערער והמתלונן, וכי עלי הצטרף כשותף פעיל לקטטה רק לאחר שהחלה. ואולם, משהצטרף לקטטה על צידו של המערער, עשה עצמו עלי - בעצם מעשי תקיפתו של המתלונן - שותף למעשי האב ומבצע-בצוותא עימו. השניים ראו איש את מעשי רעהו: עלי ראה את מעשי המערער בגופו של המתלונן, המערער ראה את עלי חובט במתלונן בסכין, ונתקיים בהם הפסוק (זו הפעם - לרעה): "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא ב). זה במקל וזה בסכין, השניים בצוותא-חדא חבלו במתלונן עד שכרע והובהל לבית-החולים. השותפות בין המערער לבין עלי היתה, אמנם, "שותפות ספונטנית", ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה היא עבריינים למבצעים-בצוותא. ראו והשוו: ע"פ 872/76 יוסף ישראל , פ"ד לא(3) 573, 581-580; ע"פ 418/77 ברדריאן , פ"ד לב(3) 3, 10. שותפות ספונטנית זו נוצרה שעה שהמערער ועלי הפליאו חבלותיהם במתלונן, בנסיבות בהן כל אחד מן השניים היה מודע למעשי האחר. מודעות זו של כל אחד מן השניים למעשי זולתו, שעה שהשניים פעלו למטרה אחת, עשתה אותם מבצעים בצוותא, וממילא נתחייב כל אחד מהם במעשי האחר. אשר לעונש: נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים. אכן, המערער הוא אדם בן חמישים ושתיים, ואין זה מקובל שאדם בגילו יעשה כמעשים שבגינם הורשע. ואולם משעשה - ייענש. אם כך ככלל, לא-כל-שכן בשים-לב לעברו, עבר שאינו קל והכולל עבירות מסוג העבירות נושא הדיון. אנו מחליטים לדחות את הערעור, הן על ההרשעה הן על גזר-הדין. ניתן היום, ב' באייר תשנ"ח (28.4.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97002590. G04

[ "ע\"פ 259/97", "ע\"פ 872/76", "ע\"פ 418/77" ]

4,101

14,032

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5686/95 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר : טנג'י חיים נגד המשיבים : 1. ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי ושיכון 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. עיריית תל-אביב-יפו 5. מחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל 6. הנהלת מחוז ת"א של מינהל מקרקעי ישראל 7. י.ג. מתאר ניהול ופיתוח בע"מ 8. תושבי יפו תוכנית שיווק יחידות דיור הודעה על מחיקת העתירה בשם העותר : עו"ד גיא גולדפרב בשם המשיבים 1-3, 5-6: עו"ד אורית קורן בשם משיבה 7: עו"ד משה רז כהן פסק-דין בהסכמת הצדדים, העתירה נמחקת. ניתן היום, ד' בחשוון התשנ"ח (4.11.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95056860. A07 /דז/

[ "בג\"ץ 5686/95" ]

4,103

16,956

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5686/95 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר: חיים טנג'י נ ג ד המשיבים: 1. ועדת הפטור של מועצת מקרקעי ישראל 2. משרד הבינוי והשיכון 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. עיריית תל-אביב 5. מחוז תל-אביב 6. מנהלת מחוז תל-אביב של מינהל מקרקעי ישראל 7. י.ג. מתאר - ניהול ופיתוח בע"מ 8. תושבי יפו הרשומים לתוכנית שיווק דיון מקדמי בעתירה ה ח ל ט ה לבקשת בא-כוח העותר, ובהסכמה של באי-כח הצדדים, אני דוחה את הדיון בעתירה שנקבע ליום 29.6.97. המזכירות תקבע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 4.11.97. ניתנה היום, י"ח בסיון תשנ"ז (23.6.97). ש ו פ ט

[ "בג\"ץ 5686/95" ]

4,104

1,159

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש -קצין מטה לענייני פנים צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להמנע מהריסת המבנה של העותר. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. נית ן היום, יט בתמוז התשנ"ז (24.7.1997). שמריהו כהן מזכיר ראשי 97045770. L02

[ "בג\"ץ 4577/97" ]

4,105

7,483

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש -קצין מטה לענייני פנים בקשה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יגיש תגובתו בכתב ויוזמן לדיון. צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, יט בתמוז התשנ"ז (24.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. L01 240

[ "בג\"ץ 4577/97" ]

4,106

45,040

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4577/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש -קצין מטה לענייני פנים בקשה לדחית מועד דיון בשם העותר: עו"ד פואד סולטאני החלטה בפני בקשה לדחיית מועד דיון הקבוע ליום 17.1.99, בשל כך שמדובר ביום חג. הדיון ידחה ויתקיים ביום 31.1.99 בשעה 09:00. המזכירות תודיע החלטה זו טלפונית לצדדים. ניתנה היום, כ"ה בטבת תשנ"ט (13.1.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. P03

[ "בג\"ץ 4577/97" ]

4,107

50,416

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון - קצין מטה לענייני פנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד בשבט תשנ"ט (31.1.99) בשם העותר : עו"ד פואד סולטאני בשם המשיב : עו"ד ענר הלמן ה ח ל ט ה בתמיכה לטענת האפליה הצביע בא-כוח העותר על כך שבין ביתו של העותר לבין הכביש מצוי בית נוסף, שהוא אף גדול מביתו של העותר. אף לבית זה, טען, לא ניתן היתר בנייה, אך נגדו לא נקט המשיב בהליכים שמטרתם להביא להריסתו. הבית עליו מדובר אכן נראה בתצלום האוירי מש2/. טענה זו היה על בא-כוח העותר לכלול בעתירתו. אף שחדל מעשות כן, ועל-פי פנייתנו, הסכים בא-כוח המדינה לבדוק את הטענה לגופה. בנסיבות אלו הננו מחליטים לדחות את הדיון בעתירה לעוד כחודש ימים. לקראת מועד הדיון יגיש בא-כוח המדינה הודעה משלימה. ניתנה היום, י"ד בשבט תשנ"ט (31.1.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. F04

[ "בג\"ץ 4577/97" ]

4,108

65,837

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4577/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט ע' ר' זועבי העותר : חאתם מחמד חסן סלאמה נגד המשיב : המינהל האזרחי לאיו"ש - קצין מטה לענייני פנים הודעה ובקשה מטעם הצדדים בשם העותר: עו"ד פואד סולטאני בשם המשיב: עו"ד ענר הלמן פסק-דין בהסכמת הצדדים, העתירה נדחית. רשמנו לפנינו הודעת ב"כ המשיב, כי המבנה נשוא העתירה לא ייהרס לפני ה1.12.99-. ניתן היום, י"ג באדר התשנ"ט (1.3.99). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97045770. A05 /דז/

[ "בג\"ץ 4577/97" ]

4,109

1,161

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 3207 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער : פדר אברהם נגד המשיב : מנהל מס שבח מקרקעין בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: עו"ד דוד בורשטיין החלטה עיון בתיק מעלה, כי הערבות הבנקאית שהופקדה בבית המשפט הוחזרה למערער לשם תיקון, וזאת עוד בשנת 1993. קיים בתיק אישור מסירה המתייחס להודעה בדבר הצורך בתיקון הערבות מיום 5.12.93. בתאריך 2.11.95 נרשם הערעור לדחייה על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, לאחר שלא הוגשה ערבות מתוקנת. ככל הנראה, לא נמסרה ההחלטה מיום 2.11.95 לבא-כח המערער אלא ביום 20.2.97. המערער מעונין להגיש עתה את הערבות הבנקאית המתוקנת, וטענתו היא כי בשנת 1993, עת הוחזרה הערבות הבנקאית לשם תיקון, לא נתקבלה הערבות במשרדו ולכן לא ידע על הצורך לתקנה אלא בתחילת שנה זו, עם היוודע דבר ההחלטה על-פי תקנה 431 הנ"ל. מתבקשת עמדת בא-כח המשיב בדבר האפשרות להפקיד את הערבות הבנקאית המתוקנת עתה. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93032070. Q01

[ "ע\"א 93" ]

4,110

1,497

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3207/93 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערער: פדר אברהם נ ג ד המשיב: מנהל מס שבח מקרקעין ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 29.4.93 בתיק 1550/92 שניתן על ידי כבוד השופט הומינר תאריך הישיבה: י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97) בשם המערער: עו"ד ד' בורשטיין בשם המשיב: עו"ד עמנואל לינדר פסק - דין השופט י' אנגלרד: השאלה המתעוררת בערעור זה נוגעת לפרשנותה של הוראת תקנה 12(ב) לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה1974- (להלן: תקנות מס רכישה). 1. מעשה באדם שנכנס לישראל בחודש נובמבר 1975 בתור תושב ארעי, מכוח אשרה מסוג א1/ (עולה בכוח), כמשמעותה בסעיף 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-. אשרה זו מכוונת למי שזכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה לפי חוק השבות, ורוצה לשהות עד שלוש שנים בישראל, כדי לבדוק את האפשרות והתנאים להשתקעות בישראל כעולה. ככל הנראה, נסיונו של המערער לא עלה יפה, משום שבחודש אוגוסט 1978 הוא שב לגרמניה. למעט מספר ביקורים בישראל, המערער שהה בגרמניה עד לחודש אוגוסט 1991, עת נכנס לישראל כעולה. מספר חודשים לפני עלייתו לישראל, בחודש מרס 1991, המערער רכש דירה בישראל. הוא הגיש בקשה לפטור מתשלום מס רכישה בשל היותו עולה. בקשתו נדחתה, וכן נדחה הערר שלו בפני וועדת הערר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי יוה"ר, השופט א' הומינר. מכאן הערעור שבפנינו. 2. תקנה 12 לתקנות מס רכישה קבעה לגבי ענייננו במועד הרלבנטי, שהוא עת רכישת הדירה, בזו הלשון: 12.(א)(1) בתקנה זו, "עולה" - מי שנכנס לישראל אחרי יום ד' באדר התשכ"ג (28 בפברואר 1963) ובידו אחת מאלה: (א) אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות, התש"י1950- (להלן - חוק השבות); (ב) תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות; (ג) אשרה או רשיון לישיבת ארעי מסוג א1 (עולה בכח) לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-; (2) שר האוצר רשאי לקבוע סוגי בני-אדם שדינם כדין עולה. (ב) מכירת זכות במקרקעין לעולה תהא חייבת במס רכישה בשיעור של 0.5% ובלבד שרכש אותה העולה תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל, כאמור בתקנת משנה (א), לראשונה, ומסתיימת חמש שנים לאחר כניסתו כאמור ובלבד שלא תובא במנין חמש השנים תקופת שירותו בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, התשי"ט1959- [נוסח משולב]; החיוב במס רכישה לפי תקנת משנה זו יחול רק על מכירת זכות במקרקעין מאלה: (1) דירת מגורים, או דירה המשמשת למגורים ולעסק כאחד, על מנת שתשמש למגורי העולה או למגוריו ולעסקו כאחד; ... (ד) חיוב במס רכישה לפי תקנה זו לא יינתן לעולה אלא פעם אחת לגבי דירה ופעם אחת לגבי בית עסק; לענין זה חיוב במס רכישה לפי תקנה זו שניתן לגבי קרקע פנויה לצורך הקמת דירה או בית עסק, דינו כחיוב במס רכישה לפי תקנה זו שניתן לגבי דירה או בית עסק, לפי הענין. ... לכאורה, שלילת הפטור בנסיבות המקרה הנידון עולה בבירור מפשט לשון ההוראה שבתקנה 12(ב): המערער רכש את הדירה למגוריו במועד שהוא זמן רב לאחר התקופה שהסתיימה בתום חמש שנים לאחר כניסתו לישראל לראשונה. ביתר דיוק, רכישת הדירה בשנת 1991 באה כשש עשרה שנה לאחר כניסתו לראשונה לישראל. ואמנם, נימוק זה שימש יסוד להחלטתה של וועדת הערר במקרה זה, וכן להחלטות דומות של וועדות ערר: עמ"ש 20/91 רפקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין , מסים ו3/ (1992), בעמ' ה211-; ע.ש. 98/84 קורנבליט נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פד"א יב 331. 3. אומר מיד כי המסקנה השלילית, העולה מן הפרשנות המילולית, אינה מניחה את הדעת אם נשווה לנגד עינינו את תכלית ההוראה. כפי שוועדת הערר מציינת בפרשת קורנבליט הנזכרת ( שם , בעמ' 332), אין ספק כי מתקין התקנות "התכוון לעידוד עלייה ולהושטת תמריץ לעולים בכוח". לאור כוונה זו, מדוע ייגרע חלקו של עולה, ששהה לפני כן אי-פעם כתושב ארעי בישראל, מעולה שזה לו הפעם הראשונה שהוא נכנס ארצה? שניהם זקוקים וראויים לעידוד במידה שווה. כי מדוע "ייענש" הראשון על כך שבחן בעבר (הרחוק) את האפשרות להשתקע בישראל ונמצא כי השעה עדיין לא יפה לכך? עם זאת, מובנת גם התכלית של ההגבלה בזמן לפטור הניתן לחלק בלבד של האוכלוסיה. עם חלוף הזמן, העולה שהשתקע בארץ נקלט בתוך המרקם החברתי, והצורך במתן זכויות יתר הולך ופוחת. יש לזכור כי במתן פטורים לחלק מן התושבים, יש משום פגיעה בעקרון השוויון. נמצא, כי עם חלוף הזמן גם הצידוק להפלייה לטובה של עולים הולך ופוחת. יצוין, כי התקופה של קיום הפטור הוארכה בשנת 1994, והוא כיום שבע שנים. 4. ידוע העקרון הפרשני שיש להעדיף פרשנות של לשון חקיקה המגשימה באופן המלא ביותר את תכליתה של החקיקה: א' ברק, פרשנות במשפט (ירושלים תשנ"ג) 85. ואמנם, ב"כ המערער הציע פרשנות תכליתית של ההוראה הנידונה, השונה מן הפרשנות "המילולית" הנזכרת, ואשר מצליחה לשמור על הפטור בנסיבות המקרה הנידון. הצעתו היא כי נפרש את תקופת חמש השנים בדרך של זמנים מצטברים של שהייה בפועל בישראל על פי אשרה מסוג א1/. אם נקבל פרשנות זו, המערער זכאי לפטור, משום שבזמנו שהה בישראל כשלוש שנים בלבד (1975 1978-). התוצאה היא, איפוא, כי עם עלייתו לישראל בשנת 1991 עמדו לרשותו עוד כשנתיים ימים כדי ליהנות מן הפטור. ב"כ המערער הסתמך בפרשנותו על הטענה כי אשרה של תושב ארעי יכולה להינתן רק לשלוש שנים (תקנה 6(א) בשילוב עם תקנה 10(א)(1) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-). טענתו היא כי הפרשנות ("המילולית") הקושרת את תקופת הפטור לרצף הזמן ממועד הכניסה הראשונה, גורמת להפלייה בין תושב ארעי לבין בעל תעודת עולה, משום שרק האחרון יכול ליהנות מפטור למשך כל התקופה. כי הרי על התושב הארעי לעזוב את המדינה עם פקיעת האשרה בתום שלוש השנים. טענה זו נסתרה על ידי ב"כ המשיב בשני נימוקים. ראשית, קיימת אפשרות להאריך את האשרה של תושב ארעי לעוד שנתיים, מכוח ס' 3(3) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-; שנית, אין כל מניעה כי תושב ארעי יאריך את שהותו באמצעות קבלת אשרה לישיבת קבע. נראה כי הצדק עם ב"כ המשיב: אין כאן אפלייה בין תושב ארעי לבין בעל תעודת עולה או תושב קבע, משום שהראשון יכול, מלבד אפשרות ההארכה, להחליף בכל עת את מעמדו למעמדם של האחרונים. נראה כי זוהי גם תכליתו של מעמדו. 5. גם מבחינה עניינית קשה לקבל את הפרשנות המוצעת של רצף השהייה בישראל. ההוראה מעמידה במרכז את המבחן של הכניסה לישראל: שנה לפני שנכנס לישראל לראשונה וחמש (כיום: שבע) שנים לאחר כניסתו זו. אין כל רמז כי יש יסוד של שהייה פיסית במירוץ התקופה. נהפוך הוא: השנה לפני הכניסה היא במפורש מכוונת לשהייה מחוץ לגבולות המדינה. הרעיון כי כל שהייה בחוץ לארץ מפסיקה את מירוץ הזמן במסגרת התקופה הקובעת אינו נראה לא מעשי ולא סביר לאור תכלית החיקוק, ולכן צדקה וועדת הערר בדחייתו. 6. בדיון לפנינו עלתה דרך פרשנות תכליתית אחרת לפיה יש להכיר, בנסיבות המקרה, בפטור לטובת המערער. הפרשנות יוצאת מן הדיבור "...ובלבד שרכש אותה העולה תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל, כאמור בתקנת משנה (א), לראשונה, ומסתיימת חמש [כיום שבע] שנים לאחר כניסתו כאמור...". הכוונה בכניסתו לישראל הראשונה של עולה, במובן תקנות מס רכישה, היא לכניסה על פי אשרה או רשיון לישיבת ארעי מסוג א1 (עולה בכוח) לתקנות הכניסה לישראל. אפשר לפרש את ההוראה הזאת כמכוונת לתקופת הזמן הנשענת על אשרה או ישיבת ארעי ספציפית . כלומר, כל עוד שהייתו של אדם בישראל מבוססת על אשרה נתונה, מועד הכניסה על פיה הוא הקובע לגבי מירוץ התקופה. אולם, כאשר האשרה או הרשיון פג תוקפו, כניסתו החדשה של העולה נסמכת בהכרח על היתר כניסה חדש. במקרה זה, שב ומתחדש מירוץ התקופה למתן הפטור ממס רכישה. לפי פרשנות זו, המערער, שתוקפה של אשרתו הראשונה פג בשנת 1978, זכאי למתן הפטור, משום שכניסתו השנייה בשנת 1991 היא על יסוד אשרה אחרת. כניסה זו היא כעת "כניסתו לישראל לראשונה" במובן תקנות מס רכישה. 7. פרשנות זו תואמת את תכלית החיקוק שהיא עידוד העלייה והושטת עזרה לעולים. כניסתו המחודשת של העולה בכוח היא בבחינת נסיון מחודש להשתקע בישראל, ומכאן כי יש צידוק להעניק לו את הפטור. יש לזכור, כי לפי תקנה 12(ד) לתקנות מס רכישה, הפטור לא יינתן לעולה אלא פעם אחת לגבי דירה. אין, איפוא, חשש כי העולה יוכל לנצל לרעה את זכות היתר במטרה לקבל פטורים למספר דירות על ידי נסיונות חוזרים לעלות לישראל. נקודת הכובד בפרשנות זו אינה פורמלית גרידא; היא מצויה בנסיבה שהאדם המבקש את הפטור הוא בבחינת "עולה בכוח" , דהיינו, אדם הרוצה לשהות בישראל כדי לבדוק את האפשרות ואת התנאים להשתקעות בישראל כעולה (תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל). כל עוד נסיון ספציפי זה נמשך, גם מירוץ התקופה של הפטור נמשך. נמצא, כי אם אדם זה הופך את מעמדו מתושב ארעי לתושב קבוע או לעולה, שינוי המעמד אינו משפיע על מירוץ התקופה. המועד הקובע במקרה זה הוא עדיין זמן כניסתו לישראל לראשונה במסגרת נסיון השתקעות קונקרטי זה . העולה מן האמור, שרק הסיום המוחלט של האשרה לישיבת ארעי, עזיבתו את ישראל והשתקעותו במדינה מחוץ לישראל מסיימים את מירוץ התקופה הנידונה (השווה תקנות 10(א)(1), 10(ב), ו11-א לתקנות הכניסה לישראל). 8. שאלה אחרת היא, מה דינו של אדם שנכנס לישראל על פי אשרת עולה או מקבל תעודת עולה? האם גם לגביו קיימת אפשרות כי תינתן לו הזדמנות נוספת לניצול הפטור? דומה, כי לאחר עלייתו של אדם לישראל על פי חוק השבות, תש"י1950-, דינו ככל אזרח ישראל. אך שאלה זו לא התעוררה במקרה שלפנינו, ואין עלינו להכריע בה סופית. 9. בעת הדיון העלה ב"כ המשיב טענה נגד הפרשנות הזאת בהסתמכו על ההודעה על קביעת עולה לענין תקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה1975-, שניתנה על ידי שר האוצר בתוקף סמכותו לפי תקנה 12(א)(2) לתקנות מס רכישה. לפי הודעה זו יראו כעולה גם מי שנכנס בשנית לישראל אם בעת שהותו לראשונה בישראל שהה בה לצורך שירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון, או למטרות לימודים, או שהיה "מרצה אורח" או "מומחה חוץ". מכאן - כך הטענה - כי שר האוצר הבין את הוראת תקנה 12(ב) לתקנות מס רכישה על פי הפרשנות המילולית. כי אחרת, מה הטעם לקבוע הוראות לגבי הכניסה השנייה המתייחסות לטיב השהות הראשונה. טענה זו אינה נראית לי ממספר טעמים. ראשית, אין פרשנותו של שר האוצר את התקנות מחייבת את בית המשפט; שנית, ייתכן כי שר האוצר קבע את מה שקבע לשם הסרת ספקות; ושלישית, וזה העיקר, אין חפיפה מלאה בין תחום התחולה של הוראת התקנה הנידונה (לפי פרשנותנו) לבין תחום התחולה של הוראת ההודעה. כלומר, אפשר גם אפשר כי אנשים מסוימים ייהנו מפטור אך ורק לפי הודעת שר האוצר, אך לא לפי תקנה 12(ב) הנזכרת. ניטול לדוגמה את המקרה של תלמיד ששהה בזמנו חמש שנים בישראל לצורך לימודים, עזב את הארץ לזמן קצר כדי לשוב לישראל באשרת עולה. אדם זה לא ייהנה מן הפטור לפי תקנה 12(ב), אף לא לפי פרשנותנו התכליתית, משום שהסתיימה תקופת הפטור; הוא כן ייהנה ממנו לפי ההודעה הנזכרת של שר האוצר. 10. סוף דבר: אני מציע לקבל את הערעור ולזכות את המערער בפטור על פי תקנות מס הרכישה. ש ו פ ט השופט י' טירקל: 1. לפי תקנה 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), תשל"ה1974- (להלן - "התקנות") זכאי "עולה", כהגדרתו בתקנות, לשלם מס רכישה מופחת בגין רכישת זכות במקרקעין (להלן - "המקרקעין"), בשיעור של 0.5% (להלן - "המס המופחת"). לפי התקנות, כנוסחן בתקופה הנדונה, עומדת הזכות לעולה שרכש את המקרקעין "תוך תקופה המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל - - - לראשונה , ומסתיימת חמש שנים לאחר כניסתו כאמור ". האם רואים כל כניסה של "עולה" לישראל, שנכנס ויצא ממנה יותר מפעם אחת, ככניסה חדשה, שעל פיה מונים את התקופה המזכה אותו בתשלום מס מופחת, או שמונים את התקופה לפי יום כניסתו הראשונה? ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג1963-, שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (להלן - "ועדת הערר"), סברה שמונים את התקופה לפי יום הכניסה הראשונה. אף אני סבור כמותה. 2. המערער נכנס לישראל בתור תושב ארעי בחודש נובמבר 1975 ויצא לחו"ל בחודש ספטמבר 1978. למעט ביקורים מספר שהה בחו"ל עד חודש אוגוסט 1991, שאז נכנס לישראל כעולה. בחודש מרס 1991, חודשים ספורים לפני עלייתו, רכש דירה בישראל. המשיב דחה את בקשתו לשלם מס מופחת וכאמור דחתה ועדת הערר את עררו. הטעם לכך היה שכניסתו הראשונה של המערער לישראל היתה, כאמור, בחודש נובמבר 1975, ואילו הדירה נרכשה בחודש מרס 1991, דהיינו, אחרי שחלפה תקופה של יותר מחמש עשרה שנים. מכאן ערעורו של המערער. 3. וזו לשונה של תקנה 12 לתקנות, כנוסחה אז (בהשמטת פיסקות שאינן צריכות לענייננו): "12.(א) (1) בתקנה זו, 'עולה' - מי שנכנס לישראל אחרי יום ד' באדר התשכ"ג (28 בפברואר 1963) ובידו אחת מאלה: (א) אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות, התש"י1950- (להלן - חוק השבות); (ב) תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות; (ג) אשרה או רשיון לישיבת ארעי מסוג א1 (עולה בכח) לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-; (2) שר האוצר רשאי לקבוע סוגי בני-אדם שדינם כדין עולה. (ב) מכירת זכות במקרקעין לעולה תהא חייבת במס רכישה בשיעור של 0.5%, ובלבד שרכש אותה העולה תוך תקופת המתחילה שנה אחת לפני שנכנס לישראל, כאמור בתקנת משנה (א), לראשונה, ומסתיימת חמש שנים לאחר כניסתו כאמור ובלבד שלא תובא במנין חמש השנים תקופת שירותו בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט1959- [נוסח משולב]; החיוב במס רכישה לפי תקנה משנה זו יחול רק על מכירת זכות במקרקעין מאלה: (1) דירת מגורים, או דירה המשמשת למגורים ולעסק כאחד, על מנת שתשמש למגורי העולה או למגוריו ולעסקו כאחד; - - - (ד) חיוב במס רכישה לפי תקנה זו לא יינתן לעולה אלא פעם אחת לגבי דירה...". ראוי לציין כי בינתיים תוקנה התקנה כך שהתקופה הכוללת הנקובה בפיסקה (ב) הוארכה משש שנים לשמונה שנים. על המקרים הנוספים שעליהם החיל שר האוצר את התקנה, מכוח סמכותו לפי פיסקה (א)(2) לתקנה, אעמוד להלן. 4. בשני פסקי דין של ועדות ערר, שבהם נדונה השאלה שהוצגה למעלה, סברו הועדות כי התקופה המזכה את ה"עולה" בתשלום מס מופחת (שבעבר היתה פטור מלא מתשלום) נקבעת לפי יום כניסתו הראשונה לישראל, פשוטו כמשמעו, וכי אין למנות את התקופה מן היום של כניסה נוספת, מאוחרת יותר. בע"ש 98/84 קורנבליט נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פד"א יב 331, קבעה הועדה (בראשותו של כב' השופט (כתארו אז) י' שילה): "אין ספק כי המחוקק בתקנה 12 של התקנות הנ"ל התכוון לעידוד עלייה ולהושטת תמריץ לעולים בכח ונראה לנו כי תקופה של שש שנים תמימות אשר אותה קובע המחוקק - - - הינה תקופה ארוכה דייה בכדי לאפשר לכל עולה או עולה בכח לשקול מתוך יישוב הדעת איזה דירת מגורים מן הרצוי לו לרכוש. נראה לנו כי אנחנו נעשה פלסתר את דברי המחוקק אם נוסיף ארכה לתקופה שקבע המחוקק, ארכה שאינה משתמעת מלשונו הברורה של החוק . אילו המחוקק היה רוצה באפשרות שבנסיבות מסוימות תוענק ארכה נוספת היה מגלה את דעתו בדבר וקובע גם מי יכול להעניק אשרה" (הכוונה, כנראה, ל"ארכה". שם , בעמ' 332; ההדגשות שלי - י.ט.). במקרה נוסף שבו נדרשה ועדת ערר לדיון בסוגיה, בעמ"ש 20/91 רפקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין , מסים ו3/ (1992), בעמ' ה211-, קבעה הועדה (בראשותו של כב' השופט (בדימ.) מ' שלגי): "ברור אם כן שבחישוב התקופה מביאים בחשבון רק את מועד כניסת העולה לראשונה ארצה. עלה וירד, וחזר ועלה ורכש דירה - המנין מתחיל מיום עלייתו הראשונה ולא השניה, אף על פי שגם בעלייתו בשנית נכנס ארצה על פי אשרה כראשונה ". ( שם , שם; ההדגשה הראשונה במקור; ההדגשות האחרות שלי - י.ט.) 5. גישה דומה עולה מפסק הדין בע"א 172/72 אדולף פולק נ' פקיד השומה, גוש דן , פ"ד כו (2) 724, מפי השופט א' ויתקון, שבו נדונה פרשנותו של סעיף 9(16) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], לפיו הוענק לעולים פטור ממס הכנסה, שהוגבל אף הוא למשך תקופה מסוימת מיום העליה ורק "בפעם הראשונה שנעשה לעולה" (אגב, סעיף זה בוטל בתשנ"ו). בפסק הדין נדחה הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (מפי השופט ש' אשר). בפיו של המערער באותו עניין היו טענות דומות לטענותיו של המערער שלפנינו ועליהן נאמר שם: "ברור שבחוקקו את הסעיף התכוון המחוקק להעניק הקלות ממס לעולים 'חדשים' בלבד. מכאן, שבדברו על עולה שנכנס לישראל ביום 1.4.67 או לאחר-מכן, דיבר על עולה, שכניסתו זו היא היא שבעקבותיה נעשה לעולה (או לעולה-כוח שבידו רשיון לישיבת ארעי). לא ייתכן שכל כניסה שלאחר אותו תאריך , ולו אך כניסה לאחר נסיעה קצרה לחוץ-לארץ, מזכה את החוזר להקלות . פירוש כזה אין הדעת סובלתו . - - - נוסח ההוראה אינו כליל השלמות, אך אין גם לומר שהוא מחייב תוצאה מופרכת כזאת. כדי למנוע אותה תוצאה, אין אנו נזקקים למלים שבאותו סעיף: 'לא יינתן (הפטור) אלא בפעם הראשונה שנעשה לעולה'. סייג זה מתייחס להזדמנות הראשונה שבה ראוי העולה לפטור ". ( שם , בעמ' 726; ההדגשות שלי - י.ט.). השופט ויתקון הסכים כי "עם זאת ברור שלא כל כניסה קודמת פוסלת" את העולה מלממש את זכותו תוך הבהרה כי: "הכניסה הקודמת הפוסלת, צריך שתהיה כניסתו של אדם כעולה, משמע, לפי ההגדרה, כאדם שבידו אשרת עולה או תעודת עולה או כאדם הזכאי לאשרה או לתעודה כאמור ובידו אשרה או רשיון לישיבת ארעי". ( שם , שם). 6. גם סקירת התיקונים שהוכנסו בתקנה 12 לתקנות, לפני קביעת הנוסח החל על המקרה שלפנינו ואחריו, מאלפת. כך גם המקרים הנוספים שעליהם החיל שר האוצר את התקנה. בכולם באה המדינה להיטיב עם קבוצות נוספות של עולים. כפי שראינו נאמר בתקנה 12 (ב) כי בתקופה המזכה בתשלום מס מופחת "לא תובא במנין חמש השנים תקופת שירותו בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט1959- [נוסח משולב]". מלים אלה לא היו בנוסח המקורי של התקנה והוספו בתיקון משנת תשל"ו. הארכת התקופה המזכה לשמונה שנים, שאף היא באה להיטיב עם העולים, נעשתה בתיקון משנת תשנ"ה. בשנת תשנ"ב עשה שר האוצר שימוש בסמכותו והורה שיראו כעולה לעניין תקנה 12 לתקנות "גם מי שנכנס בשנית לישראל, אם שוכנע המנהל כי בעת שהותו לראשונה בישראל נתקיימו כל אלה - - - הוא שהה בישראל לצורך שירות סדיר או לפי חוק שירות בטחון (נוסח משולב), התשמ"ו1986-, או למטרת לימודים, או שהיה 'מרצה אורח' או 'מומחה חוץ' - - -". עינינו הרואות כי מחוקק המשנה היה קשוב לצורכי הקליטה של העולים ומעת לעת הוסיף והיטיב עמם. 7. סבורני שדרך הפרשנות שהנחתה את בתי המשפט במקרים שהוזכרו לעיל, לפיה יש לייחס למילה "לראשונה" את משמעותה הפשוטה ו"הטבעית" - הן לפי פרשנותה המילולית והן לפי תכליתם של דברי החקיקה - היא הדרך הראויה ללכת בה גם במקרה הנדון. (עיין בסקירת פרשנותה של תקנה 12 לתקנות בספרו של המלומד פרופ' י' הדרי מס שבח מקרקעין (תשנ"ה, כרך ג) 423-422, המאזכר את פסק דינה של ועדת הערר בעניין שלפנינו, תוך תמיכה בפרשנותה. עיין גם ה' רוסטוביץ מס שבח מקרקעין (מהדורה רביעית, תשנ"ג) 584-583). דומה שגם יחסו של מחוקק המשנה, כאמור לעיל, מצדיק הימנעות מהרחבת תחולתה של התקנה בדרך הפרשנות המוצעת. לא למותר להוסיף כאן מספרו של פרופ' א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (תשנ"ג, כרך שני) 279, על "לשון ותכלית - סדר העדיפות בתהליך הפרשני": "פרשנות החקיקה מבוססת על לשון החוק ועל תכליתו. כל אחד משני המרכיבים הללו חיוני הוא לתהליך הפרשני. ללא לשון, אין התכלית פועלת, שכן אין לה עיגון נורמטיבי. ללא תכלית, אין ללשון פועל נורמטיבי, שכן אין לה משמעות נורמטיבית. שני המרכיבים גם יחד הם בעלי חשיבות, ואין לקיים פרשנות בלא אחד מהם. תכלית החוק ולשונו הם כלים שלובים. - - - - - - יש לתת לתהליך הפרשני לזרום, ולהתגבש רק לאחר שכל מרכיביו מוצו עד תום. התהליך הפרשני אינו מסתיים כל עוד לא מושג האיזון בין הלשון לבין התכלית. נקודות ההתחלה יכולות להיות שונות. נקודת הסיום היא אחת". ( שם , 280-279). ציינתי למעלה מהי "נקודת הסיום" בעיני. אוסיף כאן שאין בפרשנות המילולית, הנצמדת לכתוב, במקרה הנדון, כדי להביא לתוצאה אבסורדית המצדיקה פרשנות אחרת (עיין ברק, שם , בעמ' 280 ואילך). אכן, יש מקרים שבהם יפה לו לבית המשפט "להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית" (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי , פ"ד לה (2) 141, 145), אך יש מקרים שבהם יפה לו להישאר "אסור" במוסרותיהן. 8. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: במחלוקת שנפלה בין חברי, השופט אנגלרד לבין חברי, השופט טירקל, דעתי כדעתו של השופט טירקל. אנמק בקצרה עמדתי זו. 1. שאלת המפתח הינה, מהי התכלית המונחת ביסוד תקנה 12(ב) לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה), התשל"ה1974- (להלן - תקנות מס רכישה). חברי השופט אנגלרד מציין, כי התכלית המונחת ביסוד ההוראה הינה "עידוד העלייה והושטת עזרה לעולים". חברי אינו מציין כיצד הגיע לניסוח כה רחב של התכלית. לדעתי, זהו ניסוח רחב מדי. אילו זאת היתה התכלית המונחת ביסוד תקנה 12 לתקנות מס רכישה, לא היתה חקיקת המשנה מגבילה את הסדריה המטיבים עם העולים אך לתקופה "המתחילה שנה אחת לפני שנכנס [העולה] לישראל... לראשונה ומסתיימת שבע שנים לאחר כניסתו" (תקנה 12(ב)). אכן, לדעתי התכלית המונחת ביסוד תקנה 12(ב) לתקנות מס רכישה היא מוגבלת מזו המוצעת על ידי חברי. התכלית הינה לסייע לעולה - כמשמעות ביטוי זה בתקנות מס רכישה - בצעדיו הראשונים במדינתו החדשה. התכלית אינה לסייע לכל עולה בכל עת. התכלית הינה לסייע בידי העולה "הטרי", שזו לו "הפגישה" הראשונה עם הארץ החדשה. התכלית אינה לסייע בידי אותו עולה "ישן" שעלה לישראל בעבר, אך עזב אותה וכעת הוא שב אליה. התכלית הינה לסייע לעולה "בפועל" שבא לישראל, השתקע בה, ולא עזב אותה במשך מספר שנים. התכלית אינה לסייע לעולה שטרם גיבש דעתו והוא בא לישראל ויוצא ממנה וחוזר אליה. כמובן, יפה היתה עושה המדינה אילו העניקה תמיכה גם לעולה "ישן" זה. אך האמצעים הם מוגבלים. ההחלטה נפלה לסייע רק לעולים "הטריים", עם בואם הראשוני לישראל. באותו אופן ניתן היה לומר כי ראוי היה שהמדינה תעניק ההטבות במס רכישה גם למי ששוהה בישראל למעלה משבע שנים. "עידוד העליה והושטת עזרה לעולים" תומכת כמובן בפתרון זה. אך החקיקה הגבילה עצמה בהיקף הסיוע, שכן האמצעים העומדים לרשות המדינה מוגבלים הם. 2. כיצד הגעתי למסקנה כי התכלית המונחת ביסוד תקנה 12(ב) לתקנות הרכישה מוגבלת היא? מהו הבסיס לתפיסתי כי תכלית זו אינה התכלית הכללית של "עידוד העליה והושטת עזרה לעולים"? לא הובאו בפני - כשם שלא הובאו בפני חברי - נתונים על כוונת מתקין התקנה. כוונתו (הסובייקטיבית) אינה ידועה לי. גם הנחות (אובייקטיביות) באשר לתכלית (האובייקטיבית) המונחת ביסוד חקיקה מסוג ומטיב החקיקה שלפנינו אינן מועילות במקרה שלפנינו. עם זאת, עומדים לרשותי שלושה מקורות מהן אני למד על התכלית (המוגבלת) של סיוע לעולה "הטרי" בצעדיו הראשונים. המקור הראשון הוא לשון התקנה. חזקה היא כי תכלית החקיקה היא זו העולה מלשונה הטבעית והרגילה (ראה ברק, פרשנות במשפט 587 (כרך שני, 1993)). ההנחה הינה, כי בניסוח דבר החקיקה ננקטו הכללים הרגילים והמקובלים לקיום קומוניקציה בין יוצר הטקסט לבין קורא הטקסט. במקרה שלפנינו, ההנחה הינה כי התכלית העולה מ"פשט לשון" - כביטויו של חברי, השופט אנגלרד - היא התכלית המונחת ביסוד החקיקה. כמובן, חזקה זו ניתנת לסתירה מקום שמקורות אמינים שונים מלמדים על תכלית אחרת. בעניין שלפנינו, מקורות שכאלה אינם בנמצא. המקור השני הוא ההיסטוריה החקיקתית. כפי שהראה חברי, לתקנה 12(ב) לתקנות מס רכישה היסטוריה ארוכה של שינויים. כל אלה מצביעים על הרצון לסייע לעולים בגזרה המצומצמת של צעדיהם הראשונים כעולים "טריים". היסטוריה חקיקתית זו אינה מתיישבת עם התכלית הרחבה עליה עומד חברי, השופט אנגלרד. המקור השלישי הוא ערכי היסוד של השיטה. אחד מערכי יסוד אלה הוא השיוויון. גישתו של חברי עשויה ליצור הפליה בין עולה לפי חוק השבות (סעיפים 2 ו3- לחוק השבות, התש"י1950-) לבין מי שבא לישראל על פי תקנות הכניסה לישראל (תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974-) עולה לפי חוק השבות עולה אך פעם אחת. אין לגביו עליה ראשונה, שניה או שלישית. עולה כזה מפסיד את הסיוע הניתן לו בתקנה 12(ב) בחלוף שבע שנים מאז שקיבל מעמד של עולה. לעומתו, מי שנכנס לישראל על פי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, כל כניסה - לשיטת חברי - היא מבחינתו "עליה" חדשה, המתחילה את מרוץ תקופת ההטבה מחדש. אינני סבור שעלינו להניח כי תכלית החקיקה היתה ליצור הפליה שכזו. המשקל המצטבר של שלושת מקורות אלה מכריע, לדעתי, את הכף. 3. בהעמידי לנגד עיני את התכלית (המוגבלת) של סיוע לעולה ה"טרי" בצעדיו הראשונים, מתבקשת המסקנה כי לדיבור "לראשונה" בתקנה 12(ב) לתקנות הרכישה, ינתן המובן הטבעי והרגיל שלו. מובן טבעי ורגיל זה הוא המובן שנותן לו חברי, השופט טירקל. הוא מתמקד בכניסה הראשונה של העולה, בהיותו "חדש" בארץ. הוא מתמקם בכניסה הראשונה ולא באשרה האחרונה. ה נ ש י א הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. ניתן היום, ב' בטבת תשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן, מזכיר ראשי 93032070. Q 05

[ "ע\"א 3207/93", "עמ\"ש 20/91", "ש. 98/84", "ש 98/84", "ש 20/91", "בע\"א 172/72", "ע\"א 453/80" ]

4,111