shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found sequencelengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
30,606	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 5770/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המבקש : מאיר לוין נגד המשיב ה : מעונות ילדים בישראל, קריית הילד בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.8.97 בה"פ 657/96 שניתן על-ידי כבוד השופט ד"ר א' צ' בן-זמרה בשם המבקש: עו"ד יעקב פודים בשם המשיבה: עו"ד שלמה פליגלמן החלטה 1. המבקש הוא בעל נכס ברחוב ישעיהו בירושלים, שבו הפעילה המשיבה גן ילדים. המבקש חפץ לסלק את ידה של המשיבה מן הנכס בטענה כי אין לה כל זכויות בו. המשיבה התגוננה בטענה כי היא דיירת מוגנת בנכס. העניין הועבר לבוררות בפני בית-הדין לממונות שליד המועצה הדתית ירושלים. לאחר דיונים שהתנהלו במשך כשנה וחצי ניתן לבסוף פסק הבוררות ביום 22.10.96, ונקבע בו כי המשיבה היא אמנם דיירת מוגנת בנכס. המבקש לא השלים עם פסק הבוררות ופנה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטולו. בקשתו התבססה על שתי עילות ביטול: ראשית, העדר סמכות של הבורר - עילה לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן: החוק); ושנית, אי-מתן הזדמנות נאותה למבקש לטעון טענות ולהביא ראיות בפני הבורר - עילה לפי סעיף 24(4) לחוק. העילה השניה עצמה התבססה על הטענות העיקריות הבאות: הסתמכות הבורר על חוות-דעת של מומחה מטעמו לעניין דיני הגנת הדייר, וזאת מבלי להודיע על כך לצדדים ומבלי לתת להם הזדמנות לחקור את המומחה על חוות-דעתו; מינוי גרפולוג מטעם הבורר לשם בדיקת אמיתותם של מספר מסמכים, גם כאן מבלי שהצדדים הסכימו לכך ומבלי שניתנה להם הזדמנות לחקור אותו; איסור שהטיל הבורר על הגשת מסמך מסוים מטעם המבקש לבדיקת הגרפולוג; ובקשה מסוימת לזימון עדים מטעמו של המשיב אשר סורבה על-ידי הבורר. 2. ביום 20.3.97 החליט בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר אליהו צ' בן-זמרה) לדחות את עילת העדר הסמכות. זאת, בשל חוסר תום הלב של המבקש, אשר תוצאות הבוררות לא נראו לו ועל-כן חלק על סמכות הבורר, למרות שהוא היה זה אשר יזם את הליך הבוררות וקיבל על עצמו את סמכות הבורר. על החלטה זו הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה ביום 19.11.97 בידי הרכב של שלושה שופטים, אף היא בנימוק של חוסר תום הלב מצד המבקש (רע"א 2447/97 לוין נ' מעונות ילדים בישראל, קריית הילד (לא פורסם)). 3. ביום 31.8.97 ניתן פסק-דינו הסופי של בית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. בית-המשפט דחה את כל עילות הביטול הנוספות שלהן טען המבקש, למעט אחת - הסתמכות הבורר על חוות-דעת המומחה לעניין דיני הגנת הדייר מבלי להודיע לצדדים ומבלי לתת להם הזדמנות לחקור אותו. לפיכך קבע בית-המשפט כי התיק יוחזר לבורר על מנת שיתאפשר לצדדים לחקור את המומחה על חוות-דעתו ויותר להם להגיש חוות-דעת משלימה משלהם. בית-המשפט המחוזי הגביל את הדיון בפני הבורר לשאלת הדין הישראלי בלבד, ואסר על הבאת כל ראיה עובדתית אחרת. על פסק-דין זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי. 4. בבקשתו, שב המבקש על הטענות הרבות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, הוא טוען כי לאור הפגם שמצא בית-המשפט בהליך הבוררות היה עליו לבטל את פסק הבוררות ולא להחזיר את הדיון אליו. עוד מבקש הוא לצרף לבקשת רשות הערעור טיעון נוסף ותצהיר, המפרטים בהרחבה רבה את כל טענותיו ביחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והמיועדים להראות את תום לבו. המשיבה, מצידה, תמכה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. 5. עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש הן, בעיקרן, טענות עובדתיות בנוגע לסדרי הדיון שהתנהל בפני הבורר. טענות אלו נבדקו לגופן על-ידי בית-המשפט המחוזי ומסקנותיו נראות לי כמבוססות היטב. אינני רואה איפוא כל מקום להתערבותי בממצאיו. בנסיבות העניין, החלטתו של בית-המשפט להחזיר את התיק להשלמה על-ידי הבורר נראית לי ראויה ואף עולה בקנה אחד עם גישתו של החוק. ראו סעיף 26(ב) לחוק. זאת, לאור ההתדיינות הארוכה שהתנהלה עד כה בין הצדדים, לנוכח התנהגותו חסרת תום הלב של המבקש בפרשה זו ובשל העובדה כי העניין שנותר להשלמת הבורר הוא עניין מצומצם באופן יחסי ומוגדר היטב. הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, טז בטבת התשנ"ח (14.1.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "רע\"א 5770/97", "בה\"פ 657/96", "רע\"א 2447/97" ]	3,068
858	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7549/95 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת והמשיבה בערעור שכנגד : מדינת ישראל נגד המשיבים והמערערים 1. עזבון המנוח חיים שושן ז"ל בערעור שכנגד: 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי 4. הרצל אביטן 5. שמעיה אנג'ל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערת והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערערת ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת - המשיבה בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לה הטענות בערעור שכנגד, ורשאית היא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיבה בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ד בכסלו התשנ"ח (23.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. A01 /דז/	[ "ע\"א 7549/95" ]	3,069
30,274	ב בית המשפט העליון ע"א 7549/95 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עיזבון המנוח חיים שושן- יורשים מאיר שושן ואסתר לוי 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי 4. הרצל אביטן 5. שמעיה אנג'ל בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המבקשת: עו"ד ירון בשן בשם המשיבים 1: עו"ד דורון רז בשם המשיב 2: עו"ד א. שמיר בשם המשיבים 2 ו3-: בעצמם החלטה בהסכמת הצדדים אני דוחה את מועד הדיון הקבוע ליום 13.10.98. הדיון יתקיים ביום 4.11.98 בשעה 11:30. ניתנה היום, ג' בתשרי תשנ"ט (23.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. P02	[ "ע\"א 7549/95" ]	3,070
35,690	ב בית המשפט העליון ע"א 7549/95 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער ת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עיזבון המנוח חיים שושן- יורשים מאיר שושן ואסתר לוי 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי 4. הרצל אביטן 5. שמעיה אנג'ל בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערת: עו"ד דורון רז החלטה זוהי בקשה לדחיית מועד דיון הקבוע ליום 4.11.98 בשל שירות מילואים פעל בו ישהה בא כוח המערערים. הדיון הקבוע ליום 4.11.98 מתבטל. הצדדים יגישו לבית המשפט מועדים נוספים לחודשים דצמבר-פברואר. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ט (22.10.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. P03	[ "ע\"א 7549/95" ]	3,071
56,149	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7549/95 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער ת והמשיבה מס' 1 בערעור שכנגד : מדינת ישראל נגד המשיבים והמערערים 1. עזבון המנוח חיים שושן ז"ל בערעור שכנגד: 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי המשיבים בערעור 4. הרצל אביטן ובערעור שכנגד: 5. שמעיה אנג'ל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.10.95 בת.א. 848/87 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' מרגלית תאריך הישיבה: י"ט באדר התשנ"ט ( 07.03.99 ) בשם המערער ת והמשיבה מס' 1 בערעור שכנגד: עו"ד ירון בשן בשם המשיבים והמערערים מס' 1 ו2- בערעור שכנגד: עו"ד אהוד שמיר בשם המשיבים והמערערים מס' 1 ו3- בערעור שכנגד: עו"ד דורון רז פסק-דין עיינו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. שמענו טענות הצדדים (בגדרי הערעור והערעור שכנגד). נחה דעתנו כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. המדינה נטלה על עצמה האחריות כמעוול משותף. הפיצוי הוא מוגדל אך אינו עונשי. על המדינה לשאת במלוא הנזק (300,000 ש"ח). גם בערעור שכנגד לא מצאנו ממש. הערעור והערעור שכנגד נדחים. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ט (07.03.99), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. A04 /דז/	[ "ע\"א 7549/95" ]	3,072
859	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 2054 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : ויינבך אריאל נגד המשיבים : 1. בקר אלירן 2. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ בקשה למתן ערובה אחרת בשם המערער: עו"ד י. מלמן החלטה הבקשה אינה מנומקת והיא נדחית. הורי המבקש יכולים, כמובן, לסייע למבקש ולהעמיד לרשותו את הסכום הנדרש כערבון. יש לשלוח הודעה על קביעת גובה הערבון כמקובל. ניתנה היום, א' בניסן תשנ"ז (8.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. Q01	[ "ע\"א 97" ]	3,073
18,369	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 2054 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : ויינבך אריאל נגד המשיבים : 1. בקר אלירן 2. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המערער: עו"ד י. מלמן החלטה בהסכמת בעלי הדין, ניתן פטור מהפקדת הערבון. ניתנה היום, כ"ד בניסן תשנ"ז (1.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. Q02	[ "ע\"א 97" ]	3,074
41,700	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2054/97 - ב' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : ויינבך אריאל נגד המשיבים והמערערים 1. בקר אלירן בערעור שכנגד: 2. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. A03 /דז/	[ "ע\"א 2054/97" ]	3,075
51,778	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2054/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער: אריאל ויינבך נ ג ד המשיבים: 1. אלירן בקר 2. מגדל, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.2.97 בת"א 344/92 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' לרון תאריך הישיבה: כג' באדר התשנ"ט (11.3.99) בשם המערער: עו"ד יוסף מלמן בשם המשיבים: עו"ד דביר פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין, ישלמו המשיבים למערער סכום של 50,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ובנוסף לו שכר טרחת עורך דין בסך 13% ומע"מ מחושבים על הסכום הנ"ל. סכומים אלה הם בנוסף לסכומים שנפסקו בבית המשפט המחוזי, ויחושבו כשמצטרפים אליהם הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום מלא, תוך 21 ימים. ניתן היום, כג' באדר התשנ"ט (11.3.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. E04 /עכב	[ "ע\"א 2054/97" ]	3,076
18,001	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 3080 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר: אלחלואני נגאתי נגד המשיב : שרות הבטחון הכללי עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיב בכתב. העתירה תיקבע לשמיעה בימים הקרובים ביותר. היום, י"ג באייר תשנ"ז (20.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 01.g 97030800	[ "בג\"ץ 97" ]	3,080
862	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 402 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד משה זוהרי בשם המשיב: עו"ד א. אביאב החלטה בשים לב לסכומי ההוצאות שהמבקשים חויבו בהם עד כה (2,500 ש"ח במסגרת המ' 710/96 בבית משפט השלום בטבריה; 7,000 ש"ח במסגרת ע"א 258/96 בבית המשפט המחוזי בנצרת; 7,500 ש"ח בהחלטת כב' הנשיא ברק בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע), ולסיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל, שאינם גבוהים (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נגד מצת אור ואח', פ"ד לו(3) 123), אין כל הצדקה להפחתת סכום הערבון שנקבע. עוד יש לציין, כי המבקשים הפקידו סכום של 6,000 ש"ח במסגרת הערעור שהגישו בבית המשפט המחוזי בנצרת. קיים צורך על דרך של קל וחומר בהבטחת הוצאות המשיב בהליך הנוכחי. הבקשה נדחית. הערבון שנקבע יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. Q04	[ "רע\"א 97", "ע\"א 258/96", "בר\"ע 103/82" ]	3,081
884	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 402 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשת עיכוב ביצוע בגדר בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.12.96 בע"א 258/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא אברמוביץ והשופטים גינת, הס בשם המבקש: עו"ד משה זוהרי החלטה לתשובת המשיב תוך 7 ימים. ניתן היום ד באדר א' תשנ"ז (11.2.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. B01	[ "רע\"א 97", "בע\"א 258/96" ]	3,082
4,299	ב בית המשפט העליון רע"א 402/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המערערים: עו"ד משה זוהרי החלטה מתבקשת עמדת המשיב אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשנ"ח (26.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. O05	[ "רע\"א 402/97" ]	3,083
11,651	ב בית המשפט העליון רע"א 402/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד מ. זוהרי בשם המשיב: עו"ד א. אביאב החלטה בתאריך 5.3.97 נדחתה בקשת המבקשים לפטור אותם מחובת הפקדת ערבון. ההחלטה האמורה נמסרה לידי בא כוחם ביום 11.3.97, אך הערבון לא הופקד ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת המועד להפקדתו. בתגובה להחלטה מיום 10.9.97 המתריאה על אפשרות דחיית הבקשה לרשות ערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, הוגשה בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. נטען בה, כי המבקש הראשון נתק הקשר עם בא כוחו לאחר שעזב את הקיבוץ המשיב בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. עוד נטען, כי המבקשת השניה היא חסרת אמצעים ואין ביכולתה להפקיד את הערבון. האורכה נתבקשה על-מנת לנסות ולאתר את המבקש הראשון. בעת הגשת הבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון לא הוזכר כלל ענין עזיבת המבקש הראשון את הקיבוץ, וגם בבקשה שבפני לא נאמר מתי עזב המבקש הראשון את הקיבוץ. בכל מיקרה, שומה היה על המבקשים או בא כוחם לדאוג להגשת בקשה להארכת המועד לפני חלוף הזמן. תחת זאת, נזנחה הבקשה לרשות ערעור במשך כחצי שנה, ורק בתגובה להחלטה המתריאה על דחייתה הוגשה הבקשה להארכת המועד על מנת לנסות ולחדש את הקשר עם המבקש הראשון. ואולם, כאמור, זאת היה צריך לעשות כבר לפני חצי שנה. לכך יש להוסיף, כי קשה לקבל את הטענה בדבר חוסר קשר בין המבקש הראשון לבין בא כוחו לנוכח העובדה כי המבקשת השניה, אשת המבקש הראשון, מתגוררת בקיבוץ ונמצאת בקשר עם בא כוחה. בנסיבות אלה אני סבורה כי אין מקום להאריך את המועד כמבוקש. הבקשה לרשות ערעור נדחית על פי תקנה 431 הנ"ל. אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"א בחשון תשנ"ח (11.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. O06	[ "רע\"א 402/97" ]	3,084
11,952	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 402 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד משה זוהרי החלטה לתגובת המשיב אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ו' באדר א' תשנ"ז (13.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. Q02	[ "רע\"א 97" ]	3,085
15,590	בית המשפט העליון רע"א 97 / 402 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה לעיכוב בי צוע פסק דין בגדר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.12.96 בע"א 258/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא י. אברמוביץ והשופטים: ג. גינת, מ. הס בשם המבקשים: עו"ד משה זוהרי בשם המשיב: עו"ד אריה אביאב החלטה ביום 14.7.82 נתן בית משפט השלום בטבריה פסק דין בו חייב את המבקש מס' 1 לעזוב את שטחו של המשיב, קיבוץ תל קציר, ולהימנע מלשוב ולהיכנס לשטח המשיב אלא לצורך ביקורים אצל אשתו, שיערכו לאחר תיאום מוקדם עם מזכיר המשיב (להלן "פסק הדין"). בשנת 1996 הגיש המשיב בבית משפט השלום בטבריה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, לכפות את המבקש מס' 1 בקנס או במאסר לציית לפסק הדין. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא נ' ממן) קבע, כי המבקש מס' 1 אכן הפר את פסק הדין והתגורר בפועל בשטחו של המשיב, וכי המשיב לא ויתר מעולם על זכויותיו לפי פסק הדין. בית משפט השלום קיבל איפוא את בקשת המשיב וקבע, כי על המבקש מס' 1 יוטל קנס בגין כל יום בו ישהה בשטח המשיב, שלא במסגרת הוראות פסק הדין. עוד קבע בית המשפט , כי אם יתברר כי אין די בחיוב בקנס ישקול בית המשפט הטלת מאסר על המבקש מס' 1. ערעורם של המבקשים על החלטת בית משפט השלום בטבריה (להלן: "ההחלטה") נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ג' גינת ומ' הס). בית המשפט המחוזי דחה גם את בקשת המבקשים לעיכוב ביצועה של ההחלטה. מונחת בפני כעת בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה. המבקשים טוענים, כי ביצוע פסק הדין ייצור הלכה למעשה עובדות מוגמרות שלא ניתן יהא לפצות עליהן, וכי למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הביצוע. עוד הם טוענים, כי סיכוייהם להצליח בבקשת רשות הערעור טובים. לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובת המשיב לבקשה זו נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות: ההחלטה באה לסייע בביצועו של פסק דין שניתן לפני למעלה מארבע-עשרה שנה ולפי קביעת בית משפט השלום בטבריה לא קוים עד היום חרף נסיונות המשיב לאכפו. אף שהמבקשים טוענים לנזק בלתי הפיך אין הם מפרטים מהו נזק זה ומדוע הוא בלתי הפיך, לא כל שכן אין הם מראים מדוע נזקם עולה על נזקו של המשיב, שזכה בדינו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח. ניתנה היום, כ"ד אדר א' התשנ"ז (3.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. A03 דז/	[ "רע\"א 97", "בע\"א 258/96" ]	3,086
863	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 92 / 6149 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט י. זמיר המערערת: הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בן זינו ניסים 2. בן זינו רבקה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.92 בת.א. 205/88 שניתן על ידי כבוד השופט אריאל בשם המערערת: עו"ד ר. ניר ענבי בשם המשיבים: עו"ד ר. פינגרר בהישען על הצעת בית המשפט מודיעים בזה הצדדים כי הגיעו לידי הסדר כדלקמן: 1. המשיבה מס' 2 תשיב למערערת על ידי ב"כ סך 53.000 ש"ח (חמישים ושלושה אלף ש"ח), וזאת לא יאוחר מיום 20.11.97 (להלן "הסכום"). 2. היה והסך הנ"ל לא ישולם במועד, כי אז ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן ובמקרה כאמור בסעיף זה, תוסיף המשיבה מס' 2 לסכום, סך 5,000 ש"ח כך שבמקרה של אי תשלום הסכום במועד כנזכר בסעיף 1 דלעיל, תהא המשיבה מס' 2 חייבת למערערת סך 59.000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. 3. כב' בית המשפט מתבקש ליתן להסדר זה תוקף של פסק דין בערעור, בלא שיעשה צו להוצאות. פסק דין אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין. ניתן היום ל בניסן תשנ"ז (7.5.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט שו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 92061490. B02	[ "ע\"א 92" ]	3,087
11,883	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 92 / 6149 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' זמיר המערער ת : הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. בן זינו ניסים 2. בן זינו רבקה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.92 בת.א. 205/88 שניתן על ידי כבוד השופט אריאל תאריך הישיבה: י ' בניסן תשנ"ז (17.4.97) בשם המערער ת: עו"ד ר. ניר-ענבי בשם המשיבים: עו"ד ר. פינגרר החלטה הועלתה הצעה שהמשיבים יחזירו למערערת סכום כולל של 60,000 ש"ח להיום. גב' ניר-ענבי הודיע שתסכים אם עו"ד פינגרר יסכים. עו"ד פינגרר יודיע תוך 15 ימים אם הוא מסכים. אם לא תהיה הסכמה, ינתן פסק דין לפי החומר שבתיק. ניתנה היום, יג' בניסן תשנ"ז (20.4.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 92061490. B01	[ "ע\"א 92" ]	3,088
864	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7034/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. ארז (חיים) מזרחי בערעור שכנגד: 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה (מיקי) מזרחי נגד המשיב והמערער בערעור שכנגד : גילעם מזרחי סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערער שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב - המערער בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לטענות המערערים ואת טענותיו בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לו טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיב בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערער בערעור שכנגד רשאי להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער שכנגד כי אין ברצונו להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. A03 /דז/	[ "ע\"א 7034/96" ]	3,089
8,109	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7034 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. ארז(חיים)מזרחי 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי הליך פישור החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט שלגי, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים מרץ-אפריל השנה, בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, כ"ח בשבט תשנ"ז (5.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. Q01	[ "ע\"א 96" ]	3,090
18,176	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7034 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. ארז(חיים)מזרחי, 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי הליך פישור בשם המערערים: עו"ד ב.צ. אליאש בשם המשיב: עו"ד שאול שוחט החלטה על יסוד הודעת כב' השופט צ' א' טל מיום 27.5.97 בדבר כשלון הליכי הפישור, אני מחזירה את תיק הערעור למאגר התיקים התלויים ועומדים בבית המשפט. ניתנה היום, כ"א באייר תשנ"ז (28.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. Q02	[ "ע\"א 96" ]	3,091
28,513	ב בית המשפט העליון ע"א 7034/96 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. ארז(חיים)מזרחי, 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי בקשות בנושא צו-הגדלת היקף סיכומים והארכת מועד בשם המבקשת השניה: עו"ד ד"ר בן-ציון אליאש החלטה כמבוקש בסעיף 6 לבקשה. ניתנה היום, י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. O04	[ "ע\"א 7034/96" ]	3,092
30,389	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7034/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים : 1. ארז(חיים)מזרחי, 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 28.8.96 במ"א 1448/88 שניתן על ידי כבוד השופט ע. זמיר תאריך הישיבה: כה באלול תשנ"ח (16.9.98) בשם המערערים : עו"ד איילת ישראלי מרגלית, עו"ד בן ציון אליאש בשם המשיב: עו"ד פיני אבי, עו"ד אורית דרור פסק-דין ד"ר אליאש טען למערערים כל מה שיכול היה לטעון, והרבה למעלה מזה, אך לא הצליח לשכנענו שפסק הדין לא ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, כפי שהדבר בא לכלל ביטוי בפרוטוקול. עם זאת אין פסק דין על דרך הפשרה חסין לחלוטין מהתערבותה של ערכאת הערעור; ובגדר הגורמים שבית המשפט יכול להביא בחשבון גם סיכויי הטענה שלא היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן נגד המשיב על פי צד אחד. אכן יתכן שהשופט המלומד לא יכול היה לבחון את ההחלטה המבטלת מחדש, אך אנו, כערכאת ערעור יכולם לעשות כן במקומו. שקלנו נתון זה שקול היטב, נתנו דעתנו גם לטענות האחרות של בעלי הדין, ואנו מחליטים להגדיל את החיובים הכספיים הכלולים בפסק הדין, למעט שכר טרחת עורכי הדין, ב30%-. אין צו להוצאות. ניתן היום כה באלול תשנ"ח (16.9.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. B05	[ "ע\"א 7034/96" ]	3,093
865	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 505 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : סביב השקעות ופיתוח נגד המשיבים : 1. ג.ע. חכים (נצרת) קבלן לעבודות בנין ופיתוח בע"מ 2. בנק הפועלים סניף נצרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בהמ' 3087/96 בת.א. 520/94 שניתן ביום 30.12.96 על ידי כבוד השופט בן דוד בשם המבקשת: עו"ד פרייליך החלט ה המבקשת לא הניחה את דעתי שיש מקום לשקול ליתן לה רשות לערער על החלטת הביניים נשוא הבקשה. עם זאת תוכל המבקשת, במידת הצורך, לחזור לענין זה בגדר הערעור על פסק הדין. הבקשה נדחית, ללא צורך לבקש עליה תשובה. ניתן היום כג באדר א' תשנ"ז (2.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97005050. B01	[ "רע\"א 97" ]	3,094
867	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.8.97 בבר"ע 3116/97 שניתנה על ידי כבוד השופט חבש בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון החלטה לתשובת המשיבים תוך 10 ימים. ניתנה היום, י"ב בתשרי התשנ"ח (13.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B03	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,098
3,433	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5359/97 - א' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת: לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.8.97 בבר"ע 3116/97 שניתנה על ידי כבוד השופט חבש בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון החלטה תמציא נא המבקשת תדפיס פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות וכן תפרט נא אם עתרה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרה - הכל תוך 7 ימים. לאחר מכן ימשך הדיון בתיק זה. ניתנה היום, כ"ח באלול התשנ"ז (30.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B02	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,099
13,920	ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשה להארכת מועד להגשת תגובה בשם המשיבה הראשונה: בעצמה החלטה תשובת המשיבה הראשונה תוגש עד ליום 9.11.97. ניתנה היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. O04	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,100
15,046	ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשה לעיכוב ביצוע המוגשת בגדר בקשת רשות לערער של פסק דין של כבוד השופט פ' מרכוס ביושבו כבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון החלטה הבקשה נדחית. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B01 /שב	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,101
30,320	ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות לערער על פסק דין כבוד השופט פ. מרכוס בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיבים 3-5: עו"ד בן יוסף בשם המשיב 8: בעצמו החלטה פרקליט המבקשת מתבקש להמציא תוך 7 ימים תדפיסים של החלטת בית המשפט מיום 26.9.96 ושל פרוטוקול הדיון מיום 7.11.97. לאחר מכן ימשך הטיפול בתיק זה. ניתן היום כז בטבת תשנ"ח (25.1.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B05	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,102
34,004	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על פסק דין כבוד השופט מרכוס בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת : עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבה 1 : בעצמה בשם המשיבים 3-5: עו"ד בן יוסף בשם המשיב 7: בעצמו בשם המשיב 8: בעצמו ה ח ל ט ה ארכה נוספת של 10 ימים להמצאת הפרוטוקול וההחלטה מיום 26.9.96. ניתן היום יט בשבט תשנ"ח (15.2.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B07	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,103
37,680	ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על פסק דין כבוד השופט מרכוס בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיבים 3-5: עו"ד בן יוסף בשם המשיב 7: בעצמו בשם המשיב 8: בעצמו החלטה איני סבור שהשופט המלומד של בית המשפט לתביעות קטנות טעה בערכאה הראשונה בקיימו את הדיון בישיבת ההוכחות ביום 7.11.96 על יסוד ההנחה שעו"ד פלדמן, פרקליט המשיבים, מילא את המוטל עליו בהחלטה מיום 26.9.96 והודיע לפרקליט המבקשת על המועד החדש שנקבע להוכחות. ממילא לא היה מקום לתת רשות לערער על פסק הדין, ודין הבקשה לרשות לערער הנוכחית להידחות. המבקשת יכלה לעתור לביטול ההחלטה מיום 7.11.96 לקיים את הדיון בהעדרה, ואז היה מתברר על יסוד תצהירים אם המבקשת קבלה הודעה על מועד הדיון אם לאו, אך היא לא עשתה כן; נמצא כי גם אם טעה בית המשפט המחוזי בהנמקתו ששומה היה על פרקליט המבקשת לברר מה המועד החדש שנקבע להוכחות, דין הבקשה להידחות והיא נדחית. בנסיבות הענין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. ניתן היום ג באדר תשנ"ח (1.3.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B08	[ "רע\"א 5359/97" ]	3,104
869	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2401 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : זע'ל נאז'י,באמצעות אביו דרוויש סלאמה נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. מפקד גוש צפון 3. מפקד כלא שטה 4. שר המשטרה 5. ראש השב"כ בקשה להחזרת אגרה בשם המבקש: עו"ד מ. בורגל החלטה האגרה תושב. ניתנה היום, ד' בסיון תשנ"ז (9.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024010. Q03	[ "בג\"ץ 97" ]	3,108
871	ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסאן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד; 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.10.97 בתיק ע"ש 1096/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97) בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבים: בעצמם החלטה אנחנו נותנים רשות ערעור כמבוקש, והבקשה לרשות ערעור תידון כערעור על פי הרשות שניתנה. בהסכמת הצדדים אנחנו דוחים את המשך הדיון בערעור לתקופה של חודש ימים לערך. באי-כוח המשיבים (ה"ה יאיר אור ודוד זיו) יעלו על הכתב את כל בקשותיהם וטענותיהם לעניין שיחות טלפון של אסירים וישלחו את הכתב אל פרקליטות המדינה ולבית המשפט תוך שבעה ימים מהיום. שרות בתי הסוהר יקיים בהקדם דיון מקיף בעניין שיחות הטלפון של אסירים, ייתן דעתו גם לטענות ולבקשות של המשיבים, ויגבש עמדה מקיפה בענין זה. פרקליטות המדינה תגיש לבית המשפט (עם העתק לבאי-כוח המשיבים) הודעה שתציג את עמדת שרות בתי הסוהר בענין זה תוך 30 יום מהיום. לאחר מכן מזכירות בית המשפט תקבע את העתירה לדיון בהקדם האפשרי בפני הרכב זה. עיכוב הביצוע שניתן על ידי הנשיא ברק ביום 7.11.97 יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת בעתירה זאת. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. I02	[ "רע\"ב 6561/97" ]	3,110
12,497	ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש ת: מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסאן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית ה משפט המחוזי בת"א-יפו בע"ש 1096/97 מיום 1.10.97 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר החלטה להרכב של שלושה שופטים. עיכוב ביצוע ארעי עד לדיון בבקשה. ניתנה היום, ז' בחשון התשנ"ח (7.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. A01 /דז/	[ "רע\"ב 6561/97", "ש 1096/97" ]	3,111
25,709	ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל המבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.10.98 בע"ש 1096/97 שניתן על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: ב' באייר תשנ"ח (28.4.98) בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבים : יאיר אור (משיב 9) פסק-דין השופט י' זמיר: 1. שירות בתי הסוהר (להלן - שב"ס) החליט למנוע מאסירים את השימוש בטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר באמצעות כרטיסי "בזקכרט". קבוצת אסירים טוענת כי החלטה זאת אינה חוקית. מהו הדין בעניין זה? שירות "בזקכרט" 2. שלוש דרכים היו פתוחות בפני אסירים לשימוש בטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר. הדרך הראשונה - באמצעות כרטיס "טלכרט". כרטיס זה הוא למעשה אסימון מגנטי, שאדם רוכש, ומשלם עבורו בעת הרכישה, לפי מספר השיחות (ליתר דיוק: יחידות מניה) הניתנות לביצוע באותו כרטיס. הדרך השניה - באמצעות שירות גוביינא. בשירות זה השיחה מתבצעת (לאחר חיוג המספר 142) רק לאחר שמקבל השיחה מודיע שהוא מעוניין לקבל את השיחה, והוא אף המשלם עבור השיחה. הדרך השלישית - באמצעות שירות "בזקכרט". שירות זה (שהונהג בשנת 1995) אינו זמין אלא למי שהצטרף כמנוי אל השירות, וקיבל מן השירות מספר אישי. מספר זה מורכב משני חלקים: חלק אחד בן שמונה ספרות, הקרוי "מספר הכרטיס" של המנוי, וחלק שני בן ארבע ספרות, הקרוי "קוד סודי" של המנוי. עם הקשת המספר 1234, ולאחר מכן הקשת המספר המלא, בן שתים-עשרה ספרות, יכול המנוי להתחבר אל השירות מכל טלפון, פרטי או ציבורי, ולהתקשר לכל מספר טלפון בישראל ואף מחוץ לישראל. ההתקשרות אינה מחייבת החזקה פיזית של הכרטיס ושימוש ידני בכרטיס, אלא די במספר המנוי, והיא אף אינה מוגבלת למנוי עצמו. המנוי רשאי למסור את מספר הכרטיס, ובכלל זה מספר הקוד הסודי, לכל אדם אחר, ולהתיר לאותו אדם להשתמש במספר זה על חשבון המנוי. אחד היתרונות של שירות "בזקכרט", בהשוואה לשתי הדרכים האחרות ליצירת קשר מטלפון ציבורי, הוא מחיר השירות. מבין שלוש הדרכים, שירות הגוביינא הוא היקר ביותר. אחריו בא, מבחינת המחיר, כרטיס "טלכרט". שירות "בזקכרט" הוא, בדרך כלל, הזול ביותר. הפער בין מחיר שיחה בכרטיס "טלכרט" למחיר שיחה בשירות "בזקכרט" אינו קבוע. הוא הולך וגדל ככל שהשיחה מנצלת מספר רב יותר של יחידות מניה. מספר יחידות המניה תלוי במספר נתונים: משך השיחה, שעת השיחה ומרחק השיחה. לפיכך, ככל שהשיחה ארוכה יותר, מתבצעת בשעות עמוסות יותר ולאזור חיוג רחוק יותר, כך היא גם יקרה יותר, וכתוצאה הפער היחסי בין מחירה בכרטיס "טלכרט" לבין מחירה בשירות "בזקכרט" גדול יותר. פער זה מתחיל, בשיחות זולות, באחוזים ספורים, אך מגיע, בשיחות יקרות, לעשרות אחוזים. לדוגמה, לפי הנתונים שנמסרו לבית המשפט, שיחה בין-עירונית, במשך 30 דקות, המתבצעת בימי חול בשעות 18:00 עד 22:00, זולה בשירות "בזקכרט" ב30- אחוזים לערך בהשוואה לשיחה בכרטיס "טלכרט". "בזקכרט" בבתי הסוהר 3. בשעתו הורשו אסירים לעשות שימוש, נוסף לשיחות גוביינא וכרטיסי "טלכרט", גם בשירות "בזקכרט". אולם, לאחר נסיון של שנה וחצי לערך, הגיע שב"ס למסקנה כי השימוש בשירות "בזקכרט" פוגע בסדר ובמשמעת בבתי הסוהר. וכך נאמר בעניין זה בהודעה של פרקליטות המדינה: "כך למשל מראות ידיעות מודיעיניות של שירות בתי הסוהר כי השימוש בשירות הבזקכרט בין כותלי בתי הסוהר מביא לקטטות רבות ולאלימות בין אסירים, למעשי הונאה וגניבת קודים של האסירים האחד מן השני המביאים לכך ש'כמעט כל האגף 'חגג' על כרטיס הבזקכרט' של אסיר מסויים, חיוב משפחות בתשלום עלות השימוש בשירות בסך של מאות ואלפי שקלים וניהול עסקים פליליים באמצעות 'הבזקכרט' המאפשר, בעצם, שימוש בטלפון בלי הפסקה (בה בשעה שכרטיס הטלכרט, למשל, מוגבל לסך מסויים של שיחות). אסירים 'חלשים' נסחטים ומאולצים למסור את הקוד שלהם לשימוש של אסירים חזקים יותר המשתמשים בקוד של חבריהם 'ומנפחים' את חשבונות הטלפון, אותם נאלצות לשלם משפחות האסירים 'החלשים' בעל כורחן, ושלא באשמתן. ... אסירים התקוטטו ואיימו אחד על השני כי יפגעו האחד בשני ו'כי ישפך דם' בגין גניבת קודים של בזקכרט והעברת הקוד בין אסירים רבים שהביא לשימוש סיטוני בשירות וליצירת חשבונות טלפון מנופחים. חלקם של האיומים גם הבשיל לכדי תקריות אלימות של דקירות בין אסירים בגין חשדות לגניבת קודים של בזקכרט". פרקליטות המדינה הגישה לבית המשפט דוגמאות של תלונות שנתקבלו במוקד "בזקכרט", בעיקר מבני משפחות של אסירים, הטוענים כי כרטיס "בזקכרט" שסיפקו לאסיר נוצל על ידי אסירים אחרים לעריכת שיחות בסכום כספי גבוה. "באופן הזה", אומרת פרקליטות המדינה, "נאלצות המשפחות, ושלא בטובתן או ברצונן, לשלם מאות ואלפי שקלים בגין שיחות מבוצעות על ידי האסירים, ותופעה זו יצרה חיכוכים רבים בין האסיר למשפחתו שהוצבה בפני עובדה מוגמרת לפיה עליה לשלם את חשבון הטלפון של האסיר". הנגישות של האסירים אל שירות "בזקכרט" הולידה תקלה נוספת. מבדיקות שנערכו על-ידי חברת בזק התברר כי מכשירי הטלפון הציבוריים בבתי הסוהר שימשו מספר רב מאד של נסיונות התחברות בלתי-מורשית אל השירות באמצעות מספרי "בזקכרט" של אזרחים תמימים שאינם קשורים בדרך כלשהי אל בית הסוהר. חלק (אם כי קטן) מאותם נסיונות עלה יפה. מכל מקום, עצם הנסיונות האלה, שנערכו בבתי הסוהר בהיקף רחב הרבה יותר מאשר במקומות ציבוריים אחרים, מעמיס על מערכת הטלפונים, ופוגם ביכולת הניצול שלה בידי משתמשים אחרים. 4. ההשלכות הרעות של חיבור הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר אל שירות "בזקכרט" הביאו את שב"ס לשקול מחדש את עמדתו. לאחר דיונים, בהשתתפות נציגים של חברת בזק, נתקבלה בשב"ס (בחודש ספטמבר 1996) החלטה לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט". ההחלטה עוגנה בפקודה של נציבות בתי הסוהר (מספר 12.04.08): ביום 1.10.97 שונתה הפקודה, והוסף בה איסור על שימוש בכרטיסי "בזקכרט" בבתי הסוהר (להלן - פקודת הנציבות). החלטת בית המשפט המחוזי 5. בעקבות ההחלטה של שב"ס למנוע מאסירים את השימוש בשירות "בזקכרט" הוגשו מספר עתירות אסירים לבית המשפט המחוזי. ההחלטה הראשונה בעתירה כזאת ניתנה ביום 7.4.97 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עתירה 2220/97 חלאק נ' שב"ס ). בית המשפט (השופט צ' סגל) דחה את העתירה, וקבע בהחלטה מנומקת כי "החלטת המשיב [שב"ס] להפסיק את שירות ה'בזקכרט', בנסיבות הענין, הינה סבירה, ענינית ומאוזנת". החלטה זאת אומצה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט מ' בן דוד) בהחלטה שנתן ביום 19.5.97 בעתירה של אסיר אחר (עתירה 1193/97 עמיר נ' מדינת ישראל - שב"ס ). אך ביום 30.6.97 ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב החלטה הפוכה. בית המשפט (השופט א' בייזר) קיבל עתירה דומה של אסיר נגד ניתוק שירות "בזקכרט". בית המשפט נימק את החלטתו, בקיצור נמרץ, כך: "גניבת שיחות יש גם מחוץ לכלא ולא נראית לי כסבירה סיבה להפסקת השירות ועל שב"ס לפעול להחזרת שירות הבזקכרט לכלא" (ע"ש 1002/97 קורן נ' שב"ס ). שבוע לאחר מכן (ביום 6.7.97) קיים השופט בייזר דיון בעתירה של אסיר אחר בענין "בזקכרט". הפעם עלה בידי שב"ס לשכנע את בית המשפט שלא להתערב בהחלטתו בענין זה. בין היתר אמר בית המשפט כך (ע"ש 1034/97 רפאל נ' שב"ס ): "לאור הנימוקים החדשים שהובאו בפני על ממדי התופעה בבית הכלא ולאור העובדה שלרשות האסירים עומדות שתי דרכים אחרות לקשר טלפוני עם בני משפחותיהם, וזה באמצעות טלכרד או שיחות גוביינא, אני סבור שאין חוסר סבירות בהחלטת שב"ס לבטל את שרות הבזק כרד. לקחתי בחשבון שבכלא לא יושבים 'ל"ו צדיקים' ולכן התופעה אינה מפתיעה אותי. יחד עם זאת מאחר ויש תחליף לשיחות בזק כרט הרי שאין מניעה לבטל שרות זה לאור גניבת השיחות הנעשית במימדים גדולים. ההחלטה שנתתי בענין זה, בה קיבלתי את העתירה של אסיר מטלפן מסויים אינה מבוטלת, אולם היא מתייחסת רק לאותו עותר". 6. לא חלפו אלא שבועות ספורים, והשופט בייזר נדרש שוב לפסוק בענין זה. הפעם הוגשו עשרים עתירות (ע"ש 1063/97 ואחרים) על ידי אסירים המרצים את עונשם בכלא איילון ובכלא מעשיהו. בית המשפט איחד את הדיון בעתירות אלה ונתן בהן (ביום 21.8.97) החלטה אחת. בהחלטה זאת חזר השופט בייזר על ההחלטה שנתן בע"ש 1034/97 (לעיל פיסקה 5) ודחה את העתירות. אך הוא לא חתם את החלטתו בכך. הוא מצא להעיר בשולי הדברים כך: "בסוף הדיון התברר לי, יותר נכון כך נטען על ידי חלק מהעותרים, כי יש אפשרות טכנית לתכנת 'בזקכרט' של מנוי מסויים באופן שיוכל להתקשר רק למספר אחד. אם אמנם זה אפשרי הרי שגניבת הקוד לא תועיל לגנב שהרי הוא אינו מעוניין להתקשר למשפחת בעל הקוד אלא למקום אחר וזה חסום בפניו ובמקרה כזה אין מניעה להמשך השרות על ידי 'בזקכרט'. לאור האמור לעיל יש לראות את העתירות כגמורות אולם המשיב מתבקש להודיע לי תוך 30 יום מהיום באם שינה את החלטתו ביחס לחסימת השרות הנ"ל כשנראה לי כי אכן ניתן לעשות זאת". המדינה הגישה לבית המשפט, כפי שנתבקשה בהחלטה, חוות-דעת מאת ראש צוות טלקומוניקציה ותשתיות תקשורת בשב"ס. חוות-הדעת מאשרת כי קיימת אפשרות להגביל את ההתקשרות מכרטיס "בזקכרט" למספרי טלפון מסויימים הקבועים מראש. אפשרות זאת משמשת בעיקר הורים המבקשים להפקיד בידי ילדיהם כרטיס "בזקכרט" לשם יצירת קשר עם בני המשפחה בלבד (ומכאן, כנראה, בא לה השם "בזק-קט"). יחד עם זאת, כך המשיכה חוות-הדעת, אפשרות זאת היתה ידועה לשב"ס בעת שנתקבלה ההחלטה על הניתוק של שירות "בזקכרט", ואין בה כדי לענות על הבעיות אשר הובילו לאותה החלטה. הסיבה לכך היא, שאין אפשרות מעשית לחבר קו טלפון לשיחות המתבצעות באמצעות כרטיס "בזק-קט" בלבד, להבדיל מכרטיס "בזקכרט". מכאן, שחיבור הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר לשיחות הנערכות באמצעות כרטיסי "בזק-קט", יאפשר לאסירים לעשות שימוש גם בכרטיסי "בזקכרט" רגילים (שלהם, של בני משפחתם ושל אסירים אחרים), על כל התוצאות הקשות שנגרמו מכך בעבר, ואף להמשיך בנסיונות פיצוח הקוד הסודי של כרטיסי "בזקכרט" של מנויים אחרים. הסבר זה לא נתקבל על דעת בית המשפט. ביום 1.10.97 קיבל השופט בייזר החלטה המחייבת את שב"ס "להחזיר תוך 45 יום מהיום את שרות הבזקכרט לטלפונים שבבתי הכלא". בית המשפט נימק החלטה זאת כך: "החלטתי בה אישרתי ניתוק הבזקכרט ניתנה כשעדיין לא ידעתי על קיום האפשרות לחיבור הקוד הסודי רק למספר מסויים. כעת משנוכחתי שהדבר קיים אין זה סביר לדעתי שינותק שרות הבזקכרט מבתי הכלא". בית המשפט התייחס בהחלטה זאת לטענה של שב"ס שחיבור הטלפונים בבתי הסוהר לשירות "בזקכרט" יאפשר נסיונות לפיצוח קודים של "בזקכרט" על-ידי אסירים "כשהם מנסים קודים אקראיים שונים וקורה שהם מצליחים". על טענה זאת השיב בית המשפט כי נסיונות לפצח את קוד הכניסה לשירות "בזקכרט" ייתכנו גם מטלפונים מחוץ לבית הסוהר; וגם אם ההיקף של התופעה גדול במיוחד בבתי הסוהר, הרי "זו רעה חולה שצריך להתמודד איתה", אך לא בדרך של ניתוק מוחלט משירות "בזקכרט"; מכל מקום, הסיכוי שנסיון הפיצוח יעלה יפה הינו קלוש. בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לטענה של שב"ס שחיבור הטלפונים בבתי הסוהר לשירות "בזקכרט" יפתח פתח לגניבות וסחיטות בין האסירים לבין עצמם, במטרה להשתלט על מספר הכרטיס, ואף יקל על אסירים לנהל עניינים פליליים מחוץ לבית הסוהר באמצעות הטלפון. בית המשפט קבע בהחלטתו כי אסירים המעוניינים לקבל כרטיס "בזק-קט" יפנו, באמצעות שב"ס, אל חברת בזק, והציע "ליחד בכל אגף רק טלפון אחד לשיחות באמצעות בזקכרט - דבר שיגביל את אפשרויות הגניבות". המדינה ביקשה רשות לערער על החלטה זאת של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה החליט לתת את הרשות, ולדון בבקשה כבערעור. הביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי עוכב עד להכרעה בערעור. הערעור והתשובה 7. המדינה טוענת בערעור כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטת שב"ס. לפי הטענה, החלטת שב"ס נתקבלה כדין: היא נותנת משקל סביר לכל השיקולים הענייניים, מתעלמת מכל שיקול זר, ומקפידה על פגיעה קטנה ככל שניתן באסירים בהתחשב בחובה המוטלת על שב"ס לקיים את הסדר והביטחון בבתי הסוהר. כיוון שכך, לא היה לבית המשפט יסוד להתערב בהחלטה זאת, אפילו אם לדעתו היה מקום להעדיף החלטה אחרת על פניה. יתירה מכך. לדעת המדינה, החלטת בית המשפט המחוזי מתעלמת מן העובדה שפתיחת קו טלפון לשיחות באמצעות כרטיסי "בזק-קט" פותחת בהכרח את אותו קו גם לשיחות באמצעות כרטיסי "בזקכרט" רגילים. עובדה זאת אומרת כי כל השיקולים שתמכו בהחלטת שב"ס לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט" יעמדו בעינם גם אם שב"ס יחליט להגביל את השיחות לכרטיסי "בזק-קט". והרי בית המשפט המחוזי כבר סמך את ידיו על שיקולים אלה, הן בהחלטה שקיבל (ביום 6.7.97) בע"ש 1034/97 (לעיל פיסקה 5) והן בהחלטה הראשונה (מיום 21.8.97) בתיק זה (לעיל פיסקה 6). לפיכך לא היה במידע שנתברר לבית המשפט באשר לכרטיסי "בזק-קט" כדי לשנות את התוצאה. 8. במהלך הדיון בערעור התעורר אצלנו ספק אם שב"ס שקל כראוי את כל טענות המשיבים. לפיכך בקשנו מן המשיבים שיציגו שוב את טענותיהם בפני שב"ס, ובקשנו משב"ס שישקול שוב את טענות המשיבים, ויודיע לבית המשפט את עמדתו. המשיבים הגישו, לפי ההחלטה, פירוט של טענותיהם. אחת הטענות המרכזיות שלהם היא העלות הגבוהה של שיחה בכרטיס "טלכרט" בהשוואה לשיחה בכרטיס "בזקכרט". ראו לעיל פיסקה 2. ולא רק עלות השיחות בעוכריהם, אלא גם כמות השיחות. לטענתם, מספר השיחות שהם יכולים לבצע בכרטיסי "טלכרט" אינו מספיק: בני המשפחה המבקרים את האסיר רשאים להביא לאסיר בכל ביקור, פעם בשבוע, כרטיס "טלכרט" הכולל עד 100 יחידות מניה, וכמות זאת אינה מספקת את צורכי האסיר. הרשות הניתנת לאסיר לרכוש בקנטינה של בית הסוהר כרטיסי "טלכרט" במסגרת תקציבו החודשי אינה פותרת את הבעיה, כיוון שהתקציב של האסיר מופנה, מחוסר ברירה, לרכישת מוצרים חיוניים אחרים, לרבות מזון. כמו כן, המשיבים אינם רואים יסוד לחשש של שב"ס מפני הנסיונות לפיצוח הקוד הסודי של כרטיסי "בזקכרט". לדבריהם, הסיכוי הסטטיסטי להצלחת נסיון כזה הוא "אחד למיליון". לטענת שב"ס בדבר המסחר, הגניבות והסחיטות בקרב האסירים בקשר לכרטיסי "בזקכרט", יש בפי המשיבים שלוש תשובות. ראשית, קשה מאד לגנוב את המספר האישי של המנוי, ואף אם בוצעה גניבה כזאת, בידי המנוי לשנות בכל עת את הקוד הסודי של כרטיסו. שנית, תופעת המסחר בכרטיסי "בזקכרט" בבתי הסוהר הינה בעלת היקף קטן, והיא קיימת רק אצל אסירים מכורים לסמים, המוכנים למכור תמורת הסם את כל רכושם, לרבות המספר של כרטיס "בזקכרט". שלישית, כיוון שהתופעה נובעת מהימצאות סמים בבתי הסוהר, ניתן לחבר לשירות "בזקכרט" רק את בתי הסוהר השיקומיים ואת האגפים הנקיים מסמים, ולא לפגוע באסירים אחרים. המשיבים גם מתנגדים להגנה ששב"ס מבקש לפרוס בענין זה עליהם ועל משפחותיהם. לדבריהם, האסיר או משפחתו יכולים לבטל בכל עת את כרטיס ה"בזקכרט" של האסיר, אם נעשה בו שימוש על ידי אחר שלא לרצונם, ואין זה ראוי כי שב"ס יכפה בענין זה את רצונו על האסיר ומשפחתו. טענות המשיבים הועברו לשב"ס. על רקע הטענות התקיימו דיונים חוזרים בין שב"ס לבין חברת בזק ובתוך שב"ס. בסופו של דבר החליט שב"ס שלא לשנות את החלטתו הקודמת בדבר ניתוק הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט". כיוון שכך, שומה על בית המשפט להכריע בשאלת החוקיות של החלטת שב"ס. את חוקיות ההחלטה יש לבחון על רקע הדין בנוגע לשיחות טלפון על ידי אסירים. שיחות טלפון על ידי אסירים 9. הקשר הטלפוני של אסירים עם העולם החיצון לא הוסדר בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] או בתקנות מכוחה. הוא הוסדר, בפירוט ניכר, על ידי נציב בתי הסוהר בפקודת הנציבות. ראו לעיל פיסקה 4. פקודה זאת קובעת שעל מנת לסייע בידי האסיר לקיים קשר עם בני משפחתו, תינתן לו אפשרות להתקשר אליהם באמצעות טלפון ציבורי המותקן בבית הסוהר. לפי הפקודה, הקשר הטלפוני מהווה "טובת הנאה המוענקת והנשללת בהתאם לכללים הקבועים בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח1978-, ובפקודת הנציבות 12.02.04". תפיסה זאת היא העומדת ביסוד הוראות שונות בפקודת הנציבות, המגבילות באופנים שונים את הקשר הטלפוני של אסיר (כגון, תדירותו, אורכו ומועדיו), ומעניקות סמכות לשב"ס למנוע קשר טלפוני מאסירים מסויימים, ואף לנתק שיחות טלפון של אסיר. מקור הסמכות להטלת המגבלות הוא סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר, המסמיך את נציב בתי הסוהר להוציא פקודות כלליות "לענין ארגון השירות, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה". על מקור זה אמרתי בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר , פ"ד נ(4) 492, 499, כך: "האם מגבלה על קשר טלפוני היא אחת המגבלות המתחייבות משלילת החירות האישית? מבחינה עקרונית ומעשית גם יחד, הטעמים המחייבים מגבלות על ביקורים ועל מכתבים מצדיקים גם מגבלות על קשר טלפוני. כך, למשל, שיקולים של בטחון וסדר, המצדיקים ביקורת על ביקורי ידידים... מצדיקים גם ביקורת על שיחות טלפון. מכאן שהסמכות המוקנית לנציב בתי הסוהר בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], להסדיר בפקודה את המינהל, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שירות בתי הסוהר, כוללת גם סמכות לקבוע בפקודה כזאת הסדר לגבי קשר טלפוני על-ידי אסירים, כפי שנקבע בפקודת הנציבות". 10. נציב בתי הסוהר חייב להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר בהתאם לתכליות הפקודה. התכלית המיוחדת של הפקודה היא, כאמור בסעיף 80א לפקודה, להבטיח את הארגון, המינהל התקין, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שב"ס. התכלית הכללית של הפקודה, כמו של כל חוק אחר, היא לקיים ולקדם את ערכי היסוד של החברה, ובהם עיקרון השוויון וזכויות היסוד של האדם. במקרה של התנגשות בין התכליות, על הנציב למצוא את האיזון הראוי בהתאם לנסיבות המקרה. כך גם בנוגע למגבלות המוטלות על שיחות טלפון של אסירים. מצד אחד, מן הראוי לאפשר קשר טלפוני של האסיר עם בני משפחתו ועם אחרים מחוץ לבית הסוהר. קשר טלפוני הוא חלק מחופש הביטוי של כל אדם, והאסיר אינו יוצא מכלל זה. יתירה מכך. קשר כזה משרת גם אינטרס חברתי, המבקש לתמוך בתא המשפחתי ולעודד קשרים חברתיים, וגם את האינטרס של שב"ס, שכן הוא עשוי להחליש תסכול ועוינות מצד האסיר, שסופם לפגוע בסדר ובבטחון, גם בתוך בית הסוהר. מצד שני, יש הצדקה להגביל את חופש הביטוי של אסיר ככל שנדרש לקיום הסדר והבטחון. ראו, לדוגמה, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, 158-157; עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר , פ"ד נ(4) 492, 503-502; רע"ב 823/96 ואנונו נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם). מכאן השאלה, במקרה שלפנינו, אם האיסור שנקבע בפקודת הנציבות, להשתמש בשירות "בזקכרט", משקף איזון ראוי בין התכליות השונות של הפקודה. המקרה הנדון 11. ברור כי האיסור שנקבע בפקודת הנציבות, להשתמש בשירות "בזקכרט", פוגע בחופש הביטוי של האסיר. השאלה היא, אם פגיעה זאת מוצדקת לאור שיקולים של סדר ובטחון. תחילה, כאמור, השיב על כך בית המשפט המחוזי בחיוב. ראו לעיל פיסקה 6. וכך אמר (ביום 21.8.97): "בהתחשב בכך שלרשות האסירים עומדים אמצעים אחרים לביצוע השיחות הטלפוניות, וביצוע ההחלטה אין משמעותו בשום פנים ואופן ניתוקם מקשר טלפוני עם משפחותיהם, ובהתחשב במכת הגניבות שפקדה את הכלא - אני סבור עדיין כי החלטת שב"ס עומדת במבחן הסבירות ואין בדעתי לשנותה". אולם לאחר מכן, כשנודע לבית המשפט על האפשרות להשתמש בכרטיס "בזק-קט", הוא כרטיס "בזקכרט" המוגבל לקשר עם מספר טלפון מסויים, שינה בית המשפט את עמדתו. ראו לעיל שם. וכך אמר בהחלטתו: "אם אמנם זה אפשרי [להגביל כרטיס 'בזקכרט' למספר אחד] הרי שגניבת הקוד לא תועיל לגנב שהרי הוא אינו מעוניין להתקשר למשפחת בעל הקוד אלא למקום אחר וזה חסום בפניו ובמקרה כזה אין מניעה להמשך השירות על ידי 'בזקכרט'". לפיכך הורה בית המשפט לשב"ס להנהיג בבתי הסוהר שירות "בזק-קט". אולם, כפי ששב"ס ציין בהודעה לבית המשפט המחוזי, והמשיבים אינם חולקים על כך, אין כיום אפשרות מעשית להנהיג שירות "בזק-קט" בלבד, באופן החוסם שירות "בזקכרט". כלומר, אם שב"ס יאפשר לאסירים להשתמש בשירות "בזק-קט", המוגבל למספר מסויים, אי-אפשר יהיה למנוע בעדם להשתמש גם בשירות "בזקכרט", שאינו מוגבל למספר מסויים. כיוון שכך, השיקולים שהצדיקו, בעיני בית המשפט המחוזי, את ביטול שירות "בזקכרט", עומדים בעינם. המסקנה היא שהטעם אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי אינו יכול לתמוך בהחלטה של בית המשפט לחייב את שב"ס להנהיג שירות "בזק-קט" בבתי הסוהר. 12. אף כי הטעם שניתן על ידי בית המשפט המחוזי אינו יכול לתמוך בהחלטה של בית המשפט לחייב את שב"ס להנהיג שירות "בזק-קט" בבתי הסוהר, עדיין שאלה היא אם החלטה זאת מוצדקת לגוף העניין, על יסוד הטעמים שהציגו המשיבים (לעיל פיסקה 8), אם לא מטעמו של בית המשפט. שב"ס מציג כאחד הטעמים את הנסיונות המרובים של אסירים להתחבר אל שירות "בזקכרט" באמצעות מספרים של אזרחים תמימים. ספק בעיני אם זהו טעם טוב לניתוק השירות. אולם שב"ס טוען גם כי שירות "בזקכרט" פוגע בסדר ובבטחון בבתי הסוהר. הפגיעה אינה רק בגדר וודאות קרובה אלא, לטענת שב"ס, היא עובדה הנלמדת מן הנסיון של שנה וחצי בהן הופעל שירות זה בבתי הסוהר. השוו בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות , פ"ד מג(2) 22, 41. שב"ס תומך את הטענה בראיות. ראו לעיל פיסקה 3. המשיבים אינם סותרים טענה זאת. הם טוענים כי התופעות השליליות של איומים, סחיטות, גניבות ותגרות הכרוכות בשירות "בזקכרט" מוגבלות לאגפים בהם כלואים אסירים המכורים לסמים. הם מוסיפים כי הפגיעה בסדר ובבטחון על ידי אסירים אלה מוגבלת בהיקף ובחומרה, וכי אין היא מצדיקה את ההחלטה של שב"ס, הפוגעת גם באסירים שאינם עושים שימוש לרעה בשירות זה. במצב זה, ובהתחשב בסמכות של שב"ס להסדיר את השימוש בטלפון על ידי אסירים, ואף להגביל את השימוש על יסוד שיקולים ענייניים, אין לבית המשפט יסוד לשלול באופן גורף את ההחלטה של שב"ס להגביל את השימוש בשירות "בזקכרט", ככל שנדרש כדי למנוע את הפגיעה בסדר ובבטחון בבתי הסוהר. ראו לעיל פסקאות 10-9. עם זאת, כל מגבלה המוטלת על ידי שב"ס על השימוש בטלפון על ידי אסירים, כמו כל החלטה מינהלית, חייבת לעמוד, בין היתר, במבחן המידתיות. מבחן זה דורש כי עוצמת הפגיעה, כתוצאה מהחלטת הרשות, לא תעלה על הנדרש לשם השגת התכלית של החוק. כל אסיר מוגן על ידי מבחן זה ככל אדם. ראו, לדוגמה, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, השופט מצא בעמ' 162, 165, השופט חשין בעמ' 180, והשופטת דורנר בעמ' 189-188. לפיכך השאלה היא אם החלטת שב"ס למנוע לחלוטין את השימוש בשירות "בזקכרט" (לרבות שירות "בזק-קט") בבתי הסוהר עומדת במבחן המידתיות. 13. החלטת שב"ס, כזכור, אינה מונעת את הקשר הטלפוני על ידי אסירים. היא אינה מקטינה את מספר הטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר ואף אינה מצמצמת את הזמן או משנה את המועדים בהם אסיר רשאי לעשות שימוש בטלפון הציבורי. היא רק מבטלת אחת משלוש הדרכים שהיו פתוחות בפני האסיר לצורך שימוש זה: עדיין האסיר רשאי לעשות שימוש בטלפון הציבורי באמצעות כרטיס "טלכרט" וכן באמצעות שירות גוביינא. אך הביטול של שירות "בזקכרט" פוגע באסיר משתי בחינות: ראשית, מן הבחינה של היקף התקשורת; שנית, מן הבחינה של עלות התקשורת. מן הבחינה של היקף התקשורת, השימוש בכרטיסי "טלכרט" מוגבל למכסה מסויימת יחידות מניה, ואילו השימוש בכרטיסי "בזקכרט" אינו מוגבל למכסה כלשהי של יחידות מניה. עוצמת הפגיעה של ההחלטה למנוע בעד אסירים שימוש בכרטיסי "בזקכרט" גדולה יותר ככל שהם מוגבלים יותר בשימוש בכרטיסי "טלכרט". אך מבחינה זאת חל שינוי זוחל, לטובת האסירים, בעמדת שב"ס. תחילה התירה פקודת הנציבות לאסיר לרכוש כרטיסי "טלכרט" בסכום הוצאות הקנטינה המותרות לו באותו חודש. לאחר מכן (בשנת 1997) התירה פקודת הנציבות לבני משפחה של אסיר פלילי להביא לו בכל ביקור שבועי כרטיס "טלכרט" בן 100 יחידות מניה, נוסף על רכישותיו בקנטינה. בעקבות עתירה של אסיר לבית המשפט המחוזי הסכים שב"ס (בינואר 1998) להעלות את הכמות לכרטיס "טלכרט" בן 120 יחידות מניה לכל ביקור. ולאחרונה הודיע שב"ס לבית המשפט העליון כי החליט להכפיל את הכמות, ולהתיר לבני המשפחה להביא לאסיר בכל ביקור שבועי שני כרטיסי "טלכרט", כל אחד בן 120 יחידות מניה. על סמך הודעה זאת קיבל בית המשפט העליון ערעור של המדינה על החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי לבטל את ההגבלה על כמות כרטיסי "טלכרט" שמותר לבני המשפחה להביא לאסיר. בפסק-הדין, המקבל את הערעור, אמר בית המשפט העליון כך: "הננו סבורים שמתן אפשרות לרכוש כרטיסי טלכרט בקנטינה עד לגובה הסכום המותר בהוצאה לאסיר באותו חודש, בצירוף האפשרות לקבל מבני המשפחה שמונה-תשעה כרטיסי טלכרט בני מאה ועשרים פעימות כל אחד מידי חודש, עונה בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים עמם ברצונו לשוחח טלפונית" (רע"ב 1662/98 מדינת ישראל נ' יורם שקולניק (לא פורסם)). התפתחות זאת, שארעה לאחר שמיעת הטענות בערעור שלפנינו, מחלישה במידה ניכרת את עוצמת הפגיעה, כתוצאה מחסימת שירות "בזקכרט", מן הבחינה של היקף התקשורת. שהרי גם לאחר חסימת שירות "בזקכרט", האפשרות הקיימת להתקשר בכרטיסי "טלכרט" עונה, כפי שנקבע במשפט שקולניק , "בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים עמם ברצונו לשוחח טלפונית". עדיין נותרה השאלה אם חסימת שירות "בזקכרט" אינה פוגעת באסירים מעבר למידה הראויה מן הבחינה של עלות התקשורת. אכן, בשיחות טלפון ממושכות למרחק רב קיים פער משמעותי בין מחיר השיחה באמצעות "בזקכרט" לבין מחירה באמצעות "טלכרט": שיחה באמצעות "בזקכרט" עשוייה להיות, לטענת המשיבים, זולה כדי 30% משיחה באמצעות "טלכרט". ראו לעיל פיסקה 2. פער זה התייחס לכרטיס "טלכרט" בן 50 יחידות מניה, והוא הצטמצם כאשר הותר לאסירים להחזיר כרטיסי "טלכרט" בני 120 יחידות מניה. אף-על-פי כן, הפער הקיים עדיין יוצר פגיעה משמעותית, לפחות לגבי חלק מן האסירים, שהפרוטה אינה מצוייה בכיסם. האם פגיעה זאת אינה חורגת ממתחם המידתיות עד שהיא מצדיקה פסילת ההחלטה של שב"ס? 14. התשובה נובעת מן ההלכה בדבר היקף הביקורת של בית המשפט על החלטות שב"ס בנוגע לניהול בתי הסוהר. בית המשפט פסק וחזר ופסק פעמים רבות כי הביקורת שלו היא ביקורת שיפוטית בלבד. כפי שהשופט מצא אמר לאחרונה ברע"ב 2682/97 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם): "הלכה פסוקה היא שהאחריות לניהולם של בתי הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בגדר עתירות אסירים הבאות לפניו רשאי בית המשפט לבחון את החלטות הנציב ושירות בתי הסוהר באמות המידה של סמכות וסבירות. אך בית המשפט אינו רשאי לשים עצמו במקום הנציב והשירות ולהמיר את שיקול-דעתם בשיקול דעתו". ראו גם רע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז(3) 802, 804. לא זו בלבד. ניהול בתי הסוהר שונה מניהול יחידה מינהלית רגילה. כדברי השופט חשין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, 173, "נדמים הם בתי הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם". מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר, ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים, מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי. ראו עע"א 7440/97 מדינת ישראל נ' גולן (טרם פורסם) בפיסקה 7. בתוך המתחם יש לאפשר לנציב לנהל את בתי הסוהר, תוך התחשבות בזכויות האסירים, לפי שיקול דעתו. האם ההחלטה של שב"ס להפסיק את השימוש בשירות "בזקכרט" בבתי הסוהר, לאור התופעות השליליות שנתגלו במהלך השימוש בשירות זה, חורגת ממתחם המידתיות? אף שההחלטה פוגעת באסירים, בעיקר משום שהיא מייקרת את השיחות מטלפונים ציבוריים בבתי הסוהר, ומבחינה זאת היא החלטה מצערת, אין בידי לומר כי היא פוגעת בהם מעבר למידה הנדרשת לקיום הסדר והבטחון בבתי הסוהר. לכן אין יסוד לבית המשפט לבטל את ההחלטה. 15. עם זאת, אין זה בהכרח סוף פסוק לעניין הנדון מבחינת שב"ס או מבחינת המשיבים. החובה עדיין מוטלת על שב"ס בכל עת שלא לפגוע באסירים מעבר למידה הנדרשת על פי צורכי הסדר והבטחון, שהם עשויים להשתנות מעת לעת. לעת הזאת, אין יסוד לומר כי הפגיעה באסירים, כתוצאה מן ההחלטה לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט", חורגת ממתחם המידתיות. אך המצב עשוי להשתנות. על שב"ס מוטלת חובה לבחון את המצב מעת לעת כדי לראות אם ניתן וראוי לשנות את החלטתו באופן שיחליש את הפגיעה באסירים בלי לפגוע באופן ממשי בסדר ובבטחון. תחום התקשורת משתנה ומשתכלל ללא הרף. לכן יתכן, למשל, שתימצא דרך ונכונות מצד חברת בזק, או מצד גוף אחר, לאפשר שיחות בטלפון מסויים באמצעות כרטיסי "בזק-קט", או כרטיסים דומים, בלי לאפשר שיחות באמצעות כרטיסי "בזקכרט" רגילים. ואולי ניתן וראוי לאפשר שיחות באמצעות כרטיסי "בזק-קט", גם במצב הקיים, באופן ניסיוני? יתכן גם שתימצא דרך אחרת לאפשר לאסירים שיחות טלפון רבות וזולות יותר. ואולי ניתן וראוי לאפשר לאסירים שיחות טלפון באמצעות כרטיסי "בזקכרט" בבתי סוהר שיקומיים או באגפים שיקומיים של בתי סוהר בלי שתהיה בכך פגיעה ממשית בסדר ובבטחון? אנחנו מצפים כי שב"ס ישקול אפשרויות אלה. כך או כך, ראוי כי שב"ס ישוב ושקול את עמדתו בעניין זה מעת לעת, תוך שיתוף מומחים בתחום התקשורת, ומתוך מגמה להקל על האסירים את השימוש בטלפונים הציבוריים. אל יהיה הדבר קל בעינינו: הקשר הטלפוני, שהוא חשוב לכל אדם, חשוב במיוחד לאסיר. וכך כתב לבית המשפט אחד האסירים בשם המשיבים בערעור זה: "באגף בו אני שוהה, כ80%- מהאסירים שפוטים למאסר עולם, ואינם בסבב חופשות, וקשר הטלפון חשוב להם כמו אוויר לנשימה... החיים בכלא אינם קלים, כל יום זה מעין מלחמת קיום, הקשר עם 'העולם החיצוני' נותן שקט נפשי ותעשייתי הן לשב"ס ולמשפחות האסירים". 16. סיכומו של דבר, הערעור מטעם המדינה מתקבל, ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 1.10.97 מתבטלת, והחלטת שב"ס למנוע שירות "בזקכרט" בבתי הסוהר עומדת בתוקפה. ש ו פ ט השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל : אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ג' בטבת תשנ"ט (22.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. I04	[ "רע\"ב 6561/97", "ש 1096/97", "ע\"ש 1002/97", "ע\"ש 1034/97", "ע\"ש 1063/97", "ש 1034/97", "רע\"ב 823/96", "בג\"ץ 806/88", "רע\"ב 1662/98", "רע\"פ 2410/93" ]	3,112
27,078	ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ת : מדינת ישראל נגד המשיבים : מנדלסון רונן ו19- אח' בקשה להארכת מועד להגשת תגובה החלטה לתגובת המשיבים תוך שבעה ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ח (6.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. P06 /צש	[ "רע\"ב 6561/97" ]	3,113
29,786	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"ב 6561/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל ה מבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.10.97 בע"ש 1096/97 שניתן על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: ב' באייר התשנ"ח (28.4.98) בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבים: יאיר אור (אחד המשיבים) החלטה הצדדים יהיו רשאים להשלים טענותיהם בכתב. המבקשת רשאית להמציא השלמת טעון תוך 15 ימים. ולמשיבים תהיה הרשות לעשות כן תוך 15 ימים מיום קבלת השלמת הטעון של המדינה. המשיב אפרים יעיש פנה בכתב בבקשה להעלות טענותיו באופן אישי. המזכירות תמציא לו העתק פרוטוקול הדיון של היום וכן העתק החלטה זו והוא יהיה רשאי להמציא את טענותיו בכתב תוך 15 ימים מיום קבלת השלמת הטיעון על ידי המדינה. לאחר קבלת הטיעונים בכתב כאמור תינתן ההחלטה בתיק זה ללא צורך בטיעון נוסף. ניתנה היום, ב' באייר תשנ"ח (28.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. E07 /אמ	[ "רע\"ב 6561/97", "ש 1096/97" ]	3,114
872	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותר : מחמד ראשד מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים ה ח ל ט ה 1. העתירה למתן צו על תנאי תועבר לדיון לפני מותב תלתא. המשיב ישיב על העתירה לקראת מועד הדיון. 2. לא מצאתי עילה להוצאת צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, י"ג באלול תשנ"ז (15.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. M01 /מפ	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,115
18,219	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה" ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה אני מחליט לאשר את בקשת העותר מיום 9.11.97 להגיש עתירה מתוקנת. המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון במועד מוקדם ולא מאוחר מאמצע חודש ינואר 1998. ניתנה היום, י' בחשון תשנ"ח (10.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. I04	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,116
23,773	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד ראשד מוחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לדחיית מועד דיון החלטה שמיעת העתירה תידחה כמבוקש. ניתנת היום, כ"ג בניסן תשנ"ח (19.4.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. G12	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,117
25,364	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר : מחמד ראשד מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98) בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד שי ניצן ה ח ל ט ה כשלעצמנו סברנו כי משפג המעצר המינהלי שבגינו הוגשה העתירה מן הראוי היה שהעותר יחזור בו מעתירתו תוך שמירת זכותו להגיש עתירה חדשה, אם מעצרו המינהלי החדש יעמיד לו עילה לכך. אך משנענה בא-כוח המדינה לבקשת באת-כוח העותר, והפרקליטים הגישו לנו בקשה מוסכמת בכתב לדחות את הדיון בעתירה, בשלב זה, לכשלושה שבועות, החלטנו להיעתר לבקשתם. המזכירות תועיד את הדיון בפני הרכב בעוד כשלושה שבועות תוך התחשבות בבקשת הצדדים לקבעו ליום 21.4.98. ניתנה היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. F11	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,118
26,510	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 - ח' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד שי ניצן החלטה בהסכמה, אני מוחקת את העתירה כמבוקש ללא צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. O13	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,119
32,932	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בקשה לדחיית דיון החלטה החלטתי מיום 11.3.98 על-דבר דחיית השמיעה תעמוד בעינה. צו המעצר המינהלי אשר הוצא נגד העותר יפקע ביום 15.3.98, ועל-כן אין טעם לדון בו ביום 16.3.98, הוא היום שנקבע לשמיעה. ואילו אם יוצא צו מעצר מינהלי חדש, יהא צורך ממילא לתקן את העתירה או לפתוח בהליכים חדשים. ניתנה היום, י"ד באדר תשנ"ח (12.3.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. G10	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,120
36,269	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 - ג' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד זכארנה ראשד נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לדחית מועד דיון החלטה אני נעתר לבקשת המדינה ואני מורה על דחיית מועד השמיעה שהיה קבוע ליום 16 במארס. מזכירות בית המשפט תקבע את העתירה לשמיעה באחד מן הימים האחרונים של חודש מארס ( 25 ואילך). היום, י"ג באדר תשנ"ח (11.3.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. G08	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,121
37,191	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש העותר: מחמד זכארנה נ ג ד המשיב: מפקד כוחות צה"ל עתירה למתן צו על-תנאי וצו החלטי תאריך הישיבה: י' בטבת תשנ"ח (8.1.98) בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיבים: עו"ד שי ניצן ה ח ל ט ה בהסכמת באי-כוח הצדדים אנחנו דוחים את המשך הדיון בעתירה לחודש ימים בערך, בהנחה שעד אז יסתיים המשפט הצבאי נגד העותר, ויתכן שכתוצאה מכך יתייתר הדיון בעתירה. רשמנו לפנינו כי שני הצדדים הצהירו שיעשו מאמץ לסיים את המשפט בפרק זמן זה. אם יחודש הדיון בעתירה, יוכלו באי-כוח הצדדים להגיש לבית המשפט הודעות משלימות לקראת הדיון. ניתן היום, י' בטבת תשנ"ח (8.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. I03	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,122
38,545	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 - ג' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : מחמד ראשד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בקשה לדחיית מועד דיון בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד שי ניצן ה ח ל ט ה מן הטעמים שפורטו בבקשה, וחרף התנגדותה של באת כוח העותר, הנני מחליט לדחות את מועד הדיון. יש לקבוע העתירה בפני הרכב בעוד כחודש ימים. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ח (6.2.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. F06	[ "בג\"ץ 5318/97" ]	3,123
876	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 3101/96 רע"א 3111/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים ברע"א 3101/96: 1. יעקב רוזן, עו"ד 2. לאופר-לאור צבי, עו"ד המבקשים ברע"א 3111/96: 1. דנהאוז יזום והשקעות בע"מ 2. אבי דודאי 3. נחום פור 4. ד.פ.א.ן. יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ ג ד המשיבים ברע"א 3101/96: 1. רפאל טל 2. דנהאוז יזום והשקעות בע"מ 3. אבי דודאי 4. נחום פור 5. ד.פ.א.ן יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ 6. יוסף הבי המשיבים ברע"א 3111/96: 1. רפי טל 2. יוסי הבי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 11.4.96 בתיק המרצת פתיחה 1403/95 שניתנה על ידי כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז תאריך הישיבה: כ"ט בניסן תשנ"ז (6.5.97) בשם המבקשים ברע"א 3111/96: עו"ד חורש, עו"ד סופר בשם המבקשים ברע"א 3101/96: עו"ד קלגסבלד פסק - דין השופטת ט' שטרסברג-כהן 1. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות שטרנברג אליעז) ביטל פסק בורר. עילת הבטול היא העילה הקבועה בס' 24(10) לחוק הבוררות תשכ"ח1968- (קיומה של עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד). לפי קביעת בית משפט קמא התנהלה הבוררות בדרך בלתי ראויה תוך קנוניה להרחקת המשיב 1 (להלן: טל) מן החברה ולרכישת מניותיו בשווי בלתי ריאלי. פסק הדין משתמש בביטויים קשים וחמורים הן כנגד עו"ד לאופר, שותפו למשרד של הבורר עו"ד רוזן שמונה ביוזמתו, הן כנגד הבורר עצמו והן כנגד הליך הבוררות, שכולם חטאו לעקרונות המונחים בתשתית מוסד הבוררות ופגעו באמינות ביושר ובהגינות הנדרשת בהליך כזה. 2. על פסק דין זה הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו. האחת, רע"א 3111/96 - מטעם הזוכים על פי פסק הבוררות שבוטל; והשניה, רע"א 3101/96 - מטעם הבורר ושותפו למשרד. הבקשות נדונו על ידינו כערעור. 3. אין אנו סבורים - כפי שנטען בפנינו - כי האצבע המאשימה של בית המשפט הופנתה במיוחד אל עו"ד לאופר ולא אל הבורר ואין אנו סבורים כי להתיחסותו של בית המשפט אל הבורר ואל פסקו לא היה משקל מכריע בתוצאה אליה הגיע בית המשפט. 4. שני הצדדים עתרו לבית המשפט המחוזי במהלך הדיון ובקשו לזמן את הבורר לעדות. בית המשפט לא נענה לבקשה בנמקו את דחיתה בכך שחקירת בורר עשויה לפגוע במוסד הבוררות. אין אנו סבורים כך. משהתגלתה - לדעת בית משפט קמא - במהלך שמיעת הראיות תמונה של בוררות למראית עין שיש בה כדי להיות קנוניה להונאת או הולכת שולל של טל, היה מקום לאפשר לבורר לומר את דברו בטרם ייאמרו עליו דברים קשים שאין הוא יכול להתגונן בפניהם. מה עוד שלעדות הבורר יכולה להיות השלכה לא רק על שאלת נקיון כפיו, אלא גם על תקפו של הפסק שנתן. 5. אין מניעה לזמן בורר למתן עדות בין על פי בקשת הצדדים או מי מהם ובין מיוזמת בית המשפט, אף שהדבר נעשה במקרים חריגים. קיימות מגבלות על הדברים שמותר לחוקרו אודותם. אף שניתן לחוקרו חקירה נגדית ברשות בית המשפט יש לאפשר לבורר הנחקר להביא ראיותיו ולהשמיע טענותיו וניתן לבקש ממנו להביא את כל המסמכים הנוגעים לבוררות המצויים עמו ( אוטולנגי , "בוררות דין ונוהל" בעמ' 502, 503). 6. נראה לנו כי ענייננו הוא אחד מאותם החריגים בהם ראוי לזמן את הבורר למסירת עדות. למטרה זו יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע את הבורר ויאפשר לצדדים לחקרו במגבלות המתאימות. 7. עמדתנו הנ"ל מייתרת את הדיון בשאלה אם הבורר ועו"ד לאופר (שהעיד בבית המשפט) הם בעלי מעמד כמערערים בבית משפט זה, על אף שלא היו "צד" להליכים בבית משפט קמא. כמו כן איננו מוצאים לדון בבקשה להבאת ראיות חדשות שהוגשה. בקשה זו תופנה לבית המשפט המחוזי שיחליט בה. 8. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזירים אליו את התיק על מנת שיזמן את הבורר להעיד בפניו. בית המשפט ידון גם בבקשה להגשת ראיות חדשות שהוגשה לבית משפט זה ולכל בקשה נוספת כזו אם תוגש. 9. טענה נוספת שהועלתה על-ידי ב"כ המערערים היא, כי משמצא בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבורר ולהעביר את הענין לבורר אחר, היה עליו להעביר אליו את כל הסכסוך שהועבר לבוררות מלכתחילה ולא רק את הערכת שווי המניות של טל כפי שעשה בפסק דינו. נראה שטענה זו ראויה להישמע על ידי בית המשפט המחוזי ולהישקל אף היא לקראת מתן פסק-דין חדש, אם ימצא בית המשפט שיש מקום למנות בורר אחר. 10. הוחלט כאמור בסעיף 8 לפסק הדין. ניתן היום, כ"ח בסיוון תשנ"ז (3.7.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96031010. J03	[ "רע\"א 3101/96", "רע\"א 3111/96" ]	3,127
878	בית המשפט העליון בג"ץ 7626/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר : ג'מל מאלכ אבו עיסא נגד המשיב : שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין בית המשפט המחוזי החליט כי "מששוחרר אסיר מן הכלא בתנאי של אסיר ברשיון" פגה סמכותו לדון בעתירתו שהגיש בזמן שהיה אסיר. מאחר וכזו היתה עתירתו של העותר, נדחתה עתירתו. על כך העתירה לצו על-תנאי שבפנינו. דין העתירה להידחות. החלטת בית המשפט בעתירה שהובאה לפניו ניתנת לערעור לפני בית משפט זה אם נתקבלה רשות לכך מבית המשפט או מאת שופט של בית המשפט העליון (סעיף 62ג' לפקודת בתי הסוהר [נוסח משולב], התשל"ב1971-). עתירה לבג"ץ איננה דרך הפתוחה בפני העותר. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ו בכסלו תשנ"ח (25.12.97). מ ש נ ה ל נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076260. J01	[ "בג\"ץ 7626/97" ]	3,130
879	ב בית המשפט העליון ע"א 3375/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. גוטמן זלמן שלמה 2. הרב-בורנשטיין ראובן נגד המשיבים : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -מחוז תל אביב 3. נקר יחזקאל 4. נקר רמה 5. גלעדי מתתיהו 6. זקס איואן 7. פיחוטקה יהודה בקשה לקביעת מועד דיון בשם המבקשים: עו"ד חגית הרמון החלטה בפני בקשה לקביעת מועד דיון בערעורים מאוחדים: ע"א 3375/97 וע"א 3213/97. הערעורים הוגשו במחצית שנת 1997. בפני בית משפט זה תלויים ועומדים ערעורים רבים שהוגשו הרבה קודם לתאריך הגשת הערעורים שבנדון ושטרם נקבע להם תאריך דיון. באת-כוח המבקשים לא העלתה טעם מיוחד לפיו יש להקדים את הדיון דוקא בערעורים אלו. הערעורים ייקבעו לדיון על פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. P03	[ "ע\"א 3375/97" ]	3,131
13,319	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 3375 ע"א 3213/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים בע"א 3375/97 : 1. גוטמן זלמן שלמה 2. הרב-בורנשטיין ראובן נגד המערערים בע"א 3213/97: 1. נקר יחזקאל 2. נקר רמה 3. גלעדי מתתיהו 4. זקס איואן 5. פיחוטקה יהודה המשיב ות בשני הערעורים : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -מחוז תל אביב בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המערערים בע"א 3375/97: עו"ד רנאטו יאראק החלטה איחוד הדיון כמבוקש. אשר לסכום הערבון, מאחר שהמשיבות בערעורים יצטרכו להשיב על שני גופי טענות מטעם המערערים. אשר בחרו לערער בנפרד, איני רואה לקבוע ערבון אחד בסכום של 20,000 ש"ח. עם זאת אני מחליטה להפחית במידת מה מסכום הערבון שיש להפקיד בכל אחד מן הערעורים. כל אחת מקבוצות המערערים בע"א 3375/97 ובע"א 3213/97 תפקיד ערבון בסכום של 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבות. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. Q01	[ "ע\"א 97", "ע\"א 3213/97", "בע\"א 3375/97", "בע\"א 3213/97" ]	3,132
26,171	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3375/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. שלמה זלמן גוטמן 2. הרב ראובן בורנשטיין נגד המשיב ות : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז תל אביב משיבים פורמליים: 3. יחזקאל נקר 4. רמה נקר 5. מתתיהו גלעדי 6. איואן זקס 7. יהודה פיחוטקה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות יגישו את תשובתן לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להן טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבות תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. A05 /דז/	[ "ע\"א 3375/97" ]	3,133
77,100	ב בית המשפט העליון ע"א 3375/97 ע"א 3213/97 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים בע"א 3375/97 : 1. גוטמן שלמה 2. הרב-בורנשטיין ראובן נגד המשיבים בע"א 3375/97 : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -מחוז תל אביב המשיבים בע"א 3375/97 3. נקר יחזקאל והמערערים בע"א 3213/97: 4. נקר רמה 5. גלעדי מתתיהו 6. זקס איואן 7. פיחוטקה יהודה בקשה למתן פסיקתא פסיקתא בפסק-הדין מיום 31.8.99 החליט בית המשפט העליון כדלקמן: 1. לדחות את שני הערעורים. 2. לחייב את המערערים בכל אחד מן הערעורים לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ב' באדר א' תש"ס (8.2.00). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. V08	[ "ע\"א 3375/97", "ע\"א 3213/97", "בע\"א 3375/97", "בע\"א 3213/97" ]	3,134
880	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1307 ע"פ 97 / 3254 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 1307/97 והמשיב בע"פ 3254/97 : סלח בני נגד המשיב ה בע"פ 1307/97 והמערערת בע"פ 3254/97 : מדינת ישראל ערעור על פסק דין וערעור שכנגד על גזר דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, מיום 12.1.97, בת.פ.ח. 338/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. סטרשנוב, ז. המר, ש. טימן תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשנ"ז ( 03.07.97 ) בשם המערער בע"פ 1307 והמשיב בע"פ 3254/97: עו"ד עודד סבוראי; עו"ד שלמה צפורי בשם המשיבה בע"פ 1307/97 והמערערת בע"פ 3254/97: עו"ד אריה פטר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס החלטה עם פתיחת הדיון עורר ב"כ המערער טענה הקשורה לסדרי העבודה בבית המשפט העליון. בנסיבות אלה סבר הנשיא כי ראוי שהוא לא ישב בהרכב. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד חדש בהקדם. ניתנה היום, כ"ח בסיון התשנ"ז (3.7.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013070. A03 /דז/	[ "ע\"פ 97" ]	3,135
9,165	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1307/97 ע"פ 3254/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 1307/97 : פלוני והמשיב בע"פ 3254/97 נגד המשיב ה בע"פ 1307/97: מדינת ישראל והמערערת בע"פ 3254/97 ערעור על פסק דין וערעור שכנגד על גזר דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 12.1.97 בת.פ.ח. 338/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר, ש' טימן בשם המערער: עו"ד ע' סבוראי; עו"ד ש' צפורי בשם המשיבה: עו"ד א' פטר פ ס ק - ד י ן המערער הורשע בעבירות של תקיפה מינית בקטין לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ומעשה מגונה בקטינה שגילה למטה מגיל 14 בניגוד לרצונה, לפי סעיף 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק, וכן בעשיית מעשה מגונה בלא הסכמה לפי סעיף 348(ג) לחוק הנ"ל. המדובר בשורה של מעשי תקיפה מינית שביצע המערער בבת דודתו מאז היתה ילדה קטנה כבת 8, בהזדמנויות שונות ובתקופות שונות, החל משנת 1987 ועד לקיץ 1994. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בגין המעשים שביצע במתלוננת בילדותה בביתה באילת, ולאחר חלוף תקופה, במעשים שביצע בה בבית אמו עת שהתה שם בחופשה מהמוסד החינוכי בו גרה, ובגין פעם נוספת בעת שהיה עמה ועם חברתו בטיול בטבריה. על כל אלה גזר עליו בית המשפט עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור משך שלוש שנים עבירת מין, כמפורט בגזר הדין. בערעור שלפנינו טען בא כוחו המלומד של המערער כל שניתן לענין הרשעתו, כאשר הוא מתייחס לארועים בהזדמנויות השונות אשר בגינן הורשע מרשו. אשר למעשים שנעשו בתקופה הראשונה, העלה ב"כ המערער, לראשונה בשלב הערעור, את הטענה כי מרשו היה קטין בעת שבוצעו המעשים החל משנת 1987 והוא הועמד לדין זמן ניכר לאחר שחלפה שנה מאז בוצעו המעשים מבלי שנתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעמדתו לדין, כנדרש בסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971-. לענין זה נראית לנו תשובתו של בא כוח המדינה כי לפחות חלק מן המעשים שנעשו בעת שהיה המערער קטין, בוצעו בשנת 1988, בהיות המערער בן למעלה מגיל 17, ובאשר לאותם מעשים לא היה צורך בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעמדה לדין. לפיכך, גם אם לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות שבוצעו ב1987-, די במעשים שבוצעו במתלוננת על פי עדותה בסמוך להגשת תלונתה הראשונה במשטרה, בספטמבר 1988, כדי לבסס את ההרשעה במעשים המגונים שבוצעו באותה תקופה. לא ראינו ממש בטיעוניו של בא כוח המערער כאילו היו מעשיו של המערער שורה של מעשים תמימים שנעשו ללא הכוונה הפלילית הנדרשת ובנסיונות כנים לחזר אחרי המתלוננת. בית המשפט המחוזי תאר בפרוט רב, מפי כל אחד משופטיו, את אופיים של המגעים והתקיפות המיניות ואין לאמר כי שגה במבחנים אותם יישם בבואו לבחון את יסודות העבירה. אשר על כן, בכפוף לאמור לעיל בקשר למעשים נשוא הפרשיה הראשונה, לא ראינו להתערב בהרשעתו של המערער. אשר לעונש אשר נגזר על המערער, לא ראינו יסוד להתערב בו למרות ביטולה של ההרשעה ביחס לחלק מהמעשים נשוא הפרשה הראשונה. כפי שציין בית המשפט מדובר בשורה של מעשים בהם ניצל המערער משך תקופה מתמשכת את פער הגילים שבינו לבין המתלוננת, את קרבת המשפחה ביניהם והצורך שלה בידידותו של קרוב מבוגר ממנה ובמשפחה תומכת. בית המשפט המחוזי שקל גם את הנסיבות האישיות הקשות של המערער והביאם בחשבון. לא הובאה בפנינו כל המלצה טיפולית מצד שירות המבחן נוכח סירובו של המערער לשתף פעולה עם הצעה טיפולית. עובדה זו אף היתה בפני בית המשפט המחוזי בעת שגזר את הדין. המדינה הגישה אף היא ערעור על קולת העונש. לענין זה העלה בא כוח המערער טענות הנוגעות למועד הגשת הערעור. לא ראינו לדון בטענות אלה, משום שהגענו למסקנה כי לגופו של ענין אין מקום להתערבותנו בעונש שנגזר על המערער. כאמור, העונש שהטיל בית המשפט קמא מביא בחשבון את כל השיקולים לחומרא ולקולא, ולא ראינו להתערב בו. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור על ההרשעה, וכן את ערעורו של המערער על חומרת העונש, ואת ערעור המדינה על קולתו. ניתן היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013070. N05 חכ/	[ "ע\"פ 1307/97", "ע\"פ 3254/97" ]	3,137
13,831	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1307 בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקש : בני סלח נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ה ח ל ט ה 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו הרשיע את המבקש ביום 15.10.96 בעבירות של תקיפה מינית בקטין, מעשה מגונה בקטין ומעשה מגונה בלא הסכמה, וביום 12.1.96 גזר עליו ארבע שנות מאסר, מתוכן שתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש התחיל לרצות את עונשו ביום 9.2.97 ועתה מבקש הוא לעכב את ריצוי עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור שהגיש על ההרשעה ועל חומרת העונש. 2. עיינתי בבקשתו של המבקש וכן בתגובתה של המדינה ולא מצאתי מקום לעכב את ריצוי העונש. עם זאת נראה לי כי בהתחשב בתקופת המאסר בפועל שהושתה על המבקש - אשר, לאחר ניכוי תקופת השליש, מגיעה ל- 16 חודשים - מן הראוי שערעורו יישמע בהקדם. 3. הבקשה נדחית. המזכירות תקבע מועד קרוב ככל האפשר לשמיעת הערעור. ניתנה היום, ל' באדר א' תשנ"ז (9.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013070. M02 /מפ	[ "ע\"פ 97" ]	3,138
881	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2430/97 בג"ץ 3690/97 בג"ץ 3780/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותרת בבג"ץ 2430/97: Borchard Lines Limited נ ג ד המשיבים בבג"ץ 2430/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית 4. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרות בבג"ץ 3690/97: 1. Farrell Lines Inc 2. Lykes Steamship Co. Inc נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3690/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנות הישראלית 6. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרת בבג"ץ 3780/97: Cosco Ocean Shipping (Group) נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3780/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית 5. צים חברת השיט הישראלית בע"מ בקשה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים תאריך הישיבה: ה' בחשון התשנ"ח (5.11.97) בשם העותרת עו"ד ד. סלע בבג"ץ 2430/97: בשם העותרות עו"ד ד. הכהן בבג"ץ 3690/97: בשם העותרת עו"ד י. ישורון בבג"ץ 3780/97: בשם המשיבים 1-2: עו"ד יהודה שפר בשם צד המבקש: עו"ד טל עינת בן-אריה הצטרפות (צים) החלטה באי כוח הצדדים הגישו בקשה לדחיית הדיון - סומנה מ1/. כמוסכם בבקשה, אנו דוחים את הדיון לעוד שלושה וחצי חודשים מהיום, למועד שייקבע על ידי המזכירות. ניתנת ל"צים" ארכה של 45 ימים להמציא את תשובתה לעתירות. ניתנה היום, ה' בחשון התשנ"ח (5.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. E07	[ "בג\"ץ 2430/97", "בג\"ץ 3690/97", "בג\"ץ 3780/97" ]	3,139
7,505	בבית המשפט העליון בג"ץ 2430/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי ה מבקשת: BOORCHARD LINES LIMITEDM נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית בקשה לדחית מועד דיון בשם המבקשת: עו"ד יוסף ישורון החלטה הדיון יתקיים בתאריך 28.9.97 בשעה 11:30. ניתנה היום, כ"ה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. Q04	[ "בג\"ץ 2430/97" ]	3,140
8,106	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 243 0 בג"ץ 97 / 3690 בג"ץ 97 / 3780 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר העותר ת בבג"ץ 2430/97 : BOORCHARD LINES LIMITED העותרות בבג"ץ 3690/97: 1. FARRELL LINES INC. 2 . LYKES BROS. STEAMSHIP CO. INC. העותרת בבג"ץ 3780/97: COSCO CHINA OCEAN SHIPPING (GROUP) CO. נגד המשיבים בבג"ץ 2430/97 : 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית המשיבים בבג"ץ 3690/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנות הישראלית המשיבים בבג"ץ 3780/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ז בסיון התשנ"ז ( 02.07.97 ) בשם העותר ת בבג"ץ 2430/97: עו"ד דן סלע בשם העותרות בבג"ץ 3690/97: עו"ד ד. הכהן בשם העותרת בבג"ץ 3780/97: עו"ד יוסף ישורון בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר ה ח ל ט ה אנו דוחים המשך הדיון בעתירה לחודשיים. מטרת הדחייה לאפשר לשר התחבורה ולרשות הנמלים לשקול עמדתם באשר לשאלה, מהו המבנה המשפטי הראוי להסדר התור התפעולי בנמלים (תקנות לפי סעיף 61 לפקודת הנמלים [נוסח חדש], התשל"א1971-; תקנות לפי סעיף 20 לחוק רשות הנמלים והרכבות, התשכ"א1961-; כללים לפי סעיף 22(א) לחוק רשות הנמלים והרכבות, או הנחיות עצמיות להסדרת הסמכות של מנהל הנמל או הממונה על הנמלים - סמכויות שהועברו לרשות על פי סעיף 23(ב) לחוק רשות הנמלים). המשיבים יאפשרו לעותרים לטעון (בכתב או בעל פה) בענין נשוא העתירה. העותרים יודיעו ללשכת הספנות על קיומן של שלוש העתירות, ויבקשו מהלשכה להפיץ מידע זה בין כל חבריה. המזכירות מתבקשת לקבוע המשך הדיון בעוד חודשיים ימים. אין מקום לצו ביניים. ניתנה היום, כ"ז בסיון התשנ"ז (2.7.97), בפני באי כח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. A03 /דז/	[ "בג\"ץ 97" ]	3,141
9,540	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2430/97 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ת בבג"צ 2430/97: BORCHARD LINES LIMITED נגד המשיבים בבג"צ 2430/97 : 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית העותרת בבג"צ 3529/97: דגש סחר חוץ (ספנות בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"צ 3529/97: 1. רשות הנמלים והרכבות 2. מנהל נמל חיפה 3. שר התחבורה 4. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרות בבג"צ 3690/97: 1. FARRELL LINES INC 2. LYKES STEAMSHIP CO.INC. נ ג ד המשיבים בבג"צ 3690/97: 1 שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנות הישראלית. העותרת בבג"צ 3780/97: COSCO OCEAN SHIPPING (GROUP) CO. נ ג ד המשיבים בבג"צ 3780/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית בקשה לדחיית מועד דיון ה ח ל ט ה לדחות הדיון כמבוקש. לקבוע מועד חדש לדיון במחצית הראשונה של חודש נובמבר 1997. ניתנה היום, כב' באלול תשנ"ז (24.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. F06	[ "בג\"ץ 2430/97" ]	3,142
36,148	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2430/97 בג"ץ 3690/97 בג"ץ 3780/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרת בבג"ץ 2430/97: Borchard Lines Limited נ ג ד המשיבים בבג"ץ 2430/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכתהספנות הישראלית 4. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרות בבג"ץ 3690/97: 1. Farrell Lines Inc 2. Lykes Steamship Co Inc נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3690/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנותהישראלית 6. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרת בבג"ץ 3780/97: Cosco Ocean Shipping (Group) נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3780: 1. שר התחבורה 2. רשות הנלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית 5. צים חברת השיט הישראלית בע"מ בקשה למתן צו על-תנאי וצו-בינים תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98) בשם העותרת בבג"ץ 2430/97: עו"ד דן סלע בשם העותרות בבג"ץ 2690/97: עו"ד ד' הכהן בשם העותרת בבג"ץ 3780/97: עו"ד י' ישורון בשם המשיבים 2-1 בבג"ץ 2430/97 בשם המשיבים 4-1 בבג"ץ 3690/97 ובשם המשיבים 3-1 בבג"ץ 3780/97: עו"ד י' שפר בשם המשיבה 3 בבג"ץ 2430/97 בשם המשיבה 5 בבג"ץ 3690/97 בשם המשיבה 4 בבג"ץ 3780/97: בשם המשיבה 4 בבג"ץ 2430/97 בשם המשיבה 6 בבג"ץ 3690/97 ובשם המשיבה 5 בבג"ץ 3780/97: עו"ד ד' מלכוב פ ס ק - ד י ן לאור האמור בהודעה המשלימה מטעם פרקליטות המדינה הודיעה העותרת בבג"ץ 2430/97 לבית המשפט בכתב על הסכמתה למשוך את עתירתה. בדיון לפנינו הודיעו עורך-דין הכהן בשם העותרת בבג"ץ 3690/97 ועו"ד ישורון בשם העותרת בבג"ץ 3780/97, כי תוך שמירת כל זכויותיהן וטענותיהן חוזרות בהן גם עותרות אלו מעתירותיהן. משרשמנו לפנינו את דברי הפרקליטים הננו מחליטים לדחות את העתירות. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. F09	[ "בג\"ץ 2430/97", "בג\"ץ 3690/97", "בג\"ץ 3780/97" ]	3,144
882	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2882 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. ש.שמיע בע"מ 2. שמיע שאול נגד המשיבים : 1. ארז שיווק והפצת סיגריות בע"מ 2. עבאדי אליעזר בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים: עו"ד א' נוי בשם המשיבים: עו"ד רפי כהן החלטה בהסכמת המשיבים אני מוחקת את הבקשה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028820. R02	[ "רע\"א 97" ]	3,145
2,567	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2882 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. ש.שמיע בע"מ 2. שמיע שאול נגד המשיבים : 1. ארז שיווק והפצת סיגריות בע"מ 2. עבאדי אליעזר בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים: עו"ד א. נוי החלטה לתגובת המשיבים תוך שבעה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, י"א בסיון תשנ"ז (16.6.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028820. R01	[ "רע\"א 97" ]	3,146
883	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2033/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : פולדי סימוביץ נגד המשיב ה : הוונה סימוביץ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לאחר השלמת הסיכומים בכתב ייקבע התיק לדיון, לא יאוחר מסוף חודש מרץ 1998. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשנ"ח (27.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020330. A01 /דז/	[ "ע\"א 2033/97" ]	3,147
24,085	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2033/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער : פולדי סימוביץ נגד המשיב ה : הוונה סימוביץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.2.97, בתיק מ.א. 941/95 , שניתן על ידי כבוד השופט י' יעקובי-שוילי תאריך הישיבה: י"ג באדר התשנ"ח ( 11.03.98 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיב ה: בעצמה פסק-דין עיינו בפסק הדין ובסיכומי הצדדים. נחה דעתנו, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותנו. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ג באדר התשנ"ח (11.03.98), בפני המערער והמשיבה. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020330. A03 /דז/	[ "ע\"א 2033/97" ]	3,148
26,476	ב בית המשפט העליון ע"א 2033/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : פולדי סימוביץ נגד המשיב ה : הוונה סימוביץ בקשה למתן הוראות בשם המערער: בעצמו החלטה על פי הטענה נמסרו סיכומי המערער לבאת כוח המשיבה רק ביום 30.12.97. לפיכך, המועד להגשת סיכומי המשיבה טרם חלף, ואין מקום ליתן כל החלטה נוספת. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ג בטבת תשנ"ח (11.1.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020330. O02	[ "ע\"א 2033/97" ]	3,149
885	בבית המשפט העליון רע"ב 3886/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי ה מבקש : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בקשה למחיקת עתירה בשם המבקש: עו"ד אבי חימי בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן החלטה אני מוחקת את הבקשה כמבוקש. אין צו להוצאות. האגרה תושב. ניתנה היום, י"א באב תשנ"ז (14.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. Q05	[ "רע\"ב 3886/97" ]	3,150
4,487	בית המשפט העליון רע"ב 97 / 3886 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 8.6.97 בע"ש 1382/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א. בייזר בשם המבקשים : עו"ד אבי חימי החלטה לתשובת המשיבים תוך 21 ימים. ניתן היום יט בסיון תשנ"ז (24.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. B01	[ "רע\"ב 97", "ש 1382/97" ]	3,151
5,665	בבית המשפט העליון רע"ב 3886/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד אבי חימי החלטה לתגובת הפרקליטות אשר תוגש תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשנ"ז (3.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. Q04	[ "רע\"ב 3886/97" ]	3,152
13,743	בבית המשפט העליון בירושלים רע"ב 3886/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין העותר : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בשם העותר: עו"ד אבי חימי החלטה פרקליט המבקש מתבקש להציע תוך 7 ימים (וימי הפגרה בכלל), אם נוכח הודעת הפרקליטות הוא חוזר בו מבקשתו. ניתנה היום, כ"ג בתמוז תשנ"ז (28.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. B02	[ "רע\"ב 3886/97" ]	3,153
887	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5862/97 - ד' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ות : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח -תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים- מינהלת ארצית לתשתית בקשה לדחית מועד דיון החלטה לנוכח הסברי בא-כוח העותרות, המצאת הצו שצורף לבקשתו והסכמת באי-כוח המשיבים, הנני נעתר לבקשה ודוחה את מועד הדיון. כבוד הרשמת תואיל להועיד את הדיון למועד אחר, ככל האפשר לקראת אמצע חודש דצמבר. ניתנה היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058620. F06	[ "בג\"ץ 5862/97" ]	3,154
3,945	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5862/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ות : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון נ ג ד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים, מינהלת ארצית לתשתית בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: יז' בכסלו התשנ"ח ( 16.12.97 ) בשם העותרים : עו"ד עופר שפיר ועו"ד אופיר ארגמן בשם המשיבים 1, 2 ו9-: עו"ד מייק בלס בשם המשיב 3: עו"ד אסף הדסי בשם המשיבים 4 ו6-: עו"ד יובל גלאון בשם המשיב 8: עו"ד אליאש פסק-דין השופט ת' אור: 1. עניינה של עתירה זו הוא בהחלטות הנוגעות להנחת קו מאסף להולכת שופכין גולמיים ( להלן: קו הביוב ) האמור לעבור בתחום שיפוטן של העותרות. סעיף 13 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב1962- ( להלן: החוק ), קובע: "13. (א) תוכנית להתקנת ביוב טעונה אישורים של הועדה המחוזית לבניה ולתכנון עיר ושל שר הבריאות או של מי שימנה לכך. (ב) תוכנית להתקנת מיתקני טיהור וסילוק שופכין מן הביוב אל מחוץ לתחום הרשות המקומית - טעונה גם אישורו של שר החקלאות או של מי שימנה לכך". אין מחלוקת, שניתנו לתוכנית קו הביוב האישורים הנדרשים של השרים הנוגעים בדבר. נתקבלו גם החלטות של הועדות המחוזיות לבניה ולתכנון עיר של אזור תל אביב ואזור המרכז, אשר בתחומן מיועד לעבור קו הביוב, המאשרות את התוכנית. 2. העותרות תוקפות בעתירתן את החלטות הועדה המחוזית של מחוז המרכז ( להלן: הועדה המחוזית ), אשר התקבלו ב23.10.96- ו12.2.97-. טענותיהן מתמקדות בשניים: ראשית, החלטות הועדה התקבלו קודם מינוי ועדת חקירה ואישור של שר הפנים, כנדרש בסעיף 5 לחוק, אשר קובע: "5. הרשות המקומית רשאית, באישור שר הפנים, להשתמש בסמכויות לפי סעיף 3 גם מחוץ לתחומה במידה שהדבר דרוש להרחקת שופכין מתחומה או כדי לנהוג בהם בדרך אחרת; לגבי שימוש בסמכות כאמור בתחום של רשות מקומית אחרת שלא בא עליו הסכמתה של אותה רשות, לא יתן שר הפנים אישור אלא לאחר שועדה, שימנה לכך, חקרה בדבר והגיש לו את מסקנותיה". סעיף 3 הנזכר בסעיף זה עוסק בסמכויות של רשות מקומית להתקין ביוב בתחומה. שנית, נפלו פגמים שונים בדרך קבלת ההחלטות על ידי הועדה המחוזית. 3. ביום 6.4.97 מינה שר הפנים ועדת חקירה על פי סעיף 5 לחוק לעניין קו הביוב. ועדת החקירה חתמה על מסקנותיה ביום 4.6.97, ולאחר דיון שקיים שר הפנים עם חברי ועדת החקירה ביום 16.6.97 הוא אשר את מסקנותיה. העותרים תוקפים גם את הליכי ומסקנות ועדת החקירה. טענתם היא גם נגד הרכב חברי הועדה, אשר כלל שני עובדי מדינה, האחד מר שלמה גולדברגר, עובד משרד הבריאות, והשני ד"ר ישעיהו בר אור, עובד המשרד לאיכות הסביבה. 4. בחנו את טענות העותרות בדבר פגמים שכאילו נפלו בהליכי התכנון בפני הועדה המחוזית, והגענו למסקנה שדין כולן להדחות. הוברר, שטענות ההתנגדות של העותרות לתוכנית היו כולן בפני הועדה, החלטות הועדה מעוגנות בעובדות המקרה ואין בהן כל פגם מבחינת סבירותן. כך הדבר גם לגבי ההליכים אשר קימה ועדת החקירה, אשר הדיון בפניה היה מקיף. טענת העותרים בדבר פסלותם של שניים מחברי הועדה דינה להדחות. שני חברי ועדה אלה התמנו על יסוד מומחיותם בנושא אשר נדון על ידי ועדת החקירה, והם לא נטלו כל חלק בדיונים קודמים אשר היו בפני הועדה המחוזית. יתר על כן, הרכב הועדה היה ידוע לעותרות עוד בטרם החלו דיוני ועדת החקירה והן לא תקפו הרכב זה, לא על ידי פניה לחברי הועדה שיפסלו את עצמם ולא על ידי פניה לערכאות. בנסיבות אלה, אין לשעות לטענתן בדבר פסלות הרכב ועדת החקירה, אותה העלו בעתירתם זו. מה גם, שאת טענתן בעניין זה העלו רק כעבור שישה חודשים מאז מונתה הועדה (עתירה זו הוגשה ב6.10.97-). 5. נותרה הטענה המופנית כלפי החלטות הועדה המחוזית, על כך שהחליטה את החלטותיה קודם שמונתה ועדת החקירה וקודם שניתנה החלטת השר על פי סעיף 5 לחוק. לא מצאנו בחוק כל בסיס לטענה זו. לכאורה, החלטת הועדה המחוזית הינה החלטה תכנונית ביחס לקו הביוב ושעתה של זו קודמת למינוי ועדת החקירה לפי סעיף 5 לחוק, אשר עניינה התקנת הביוב. מכל מקום, נתמלאו הדרישות הן של סעיף 13 והן של סעיף 5, ויודעים אנו שהמסקנות של הועדה המחוזית וועדת החקירה עולות בקנה אחד זו עם זו. כפי שקובעת, בין היתר, ועדת החקירה: "הגענו למסקנה פה אחד, שהחלטות הועדה המחוזית בעניין מאסף השפכים בכביש גהה (הכוונה לקו הביוב - ת"א) היתה נכונה, ואין מקום לשנות את מהלך הקו". בנסיבות אלה, גם הטענה המופנית נגד החלטות הועדה המחוזית, בשל כך שהתקבלו קודם מינוי ועדת החקירה, נדחית בזה. 6. מתוך טיעוני באי כוח הצדדים בפנינו עולה תמונה ברורה, שטענתן האמיתית של העותרות נגד קו הביוב מבוססת על התפיסה לפיה עדיפה החלופה של מכוני טיהור אזוריים על התפיסה התכנונית של קו הביוב, על פיה מוזרמים מי השפכים, קודם טיהורם, למרחקים ארוכים, בשטחים אורבנים, עד למתקני הטיהור. קיימת מחלוקת בין המומחים בנושא זה. עמדת המשיבים 3-1 ו9- ( להלן: המשיבים ), זו אשר מצאה ביטוי בהחלטות הועדה המחוזית, נסמכת על תוכנית אב אשר הוכנה על ידי תה"ל מהנדסים ויועצים בע"מ. עמדת כל משרדי הממשלה תומכת בתוכנית זו, וכזו היא עמדתן של מרבית הרשויות המקומיות הקשורות לקו הביוב. עמדת העותרות, לעומת זאת, מבוססת על עמדת מומחה מטעמה, ד"ר פולקמן. דעתנו היא, שאין בתשתית הראיות שבפנינו כל עילה שתצדיק קביעה מצידנו שיש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם העותרות. המחלוקת בענין זה היא מחלוקת בשאלה שבמומחיות. המשיבים העדיפו את דעתם של מומחים אליהם פנו, אשר אין יסוד להטיל ספק במומחיותם, ובכגון דא אין דרכו של בית משפט זה להתערב. העתירה נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתן היום, יז' בכסלו התשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97058620. E07	[ "בג\"ץ 5862/97" ]	3,155
16,313	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5862/97 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח -תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים- מינהלת ארצית לתשתית עתירה למתן צו ע ל-תנאי וצו ביניים ה ח ל ט ה 1 . ברוח החלטת בית המשפט מיום 21.9.97 בבג"צ 7422/96 יש להמציא העתקי העתירה למשיבים שיהיו רשאים להגיב עליה תוך 30 ימים מיום שתימסר לידיהם. 2. העתירה תיקבע לשמיעה בפני הרכב (ביחד עם בג"צ 7422/96) בסמוך לקבלת תגובות המשיבים ולא יאוחר מסוף חודש נובמבר 1997. 3. ההרכב שידון בעתירה יידרש, לפי הצורך, גם לבקשה למתן צו ביניים. ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058620. F01	[ "בג\"ץ 5862/97" ]	3,156
16,378	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5862/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ות : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח -תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים- מינהלת ארצית לתשתית בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרות: עו"ד עפר שפיר החלטה בפני בקשה לדחית המועד לדיון בעתירה שנקבע ליום 23.11.97. הנימוק לבקשה הוא שהותו של בא-כח העותרות במילואים. עלי לדחות את הבקשה משני טעמים: ראשית, כב' השופט א' מצא הורה (בהחלטתו מיום 6.10.97) כי העתירה תדון בפני הרכב ביחד עם העתירה בבג"ץ 7422/96, לא יאוחר מסוף חודש נובמבר 1997. שנית, בא-כח העותרות לא צירף את צו המילואים ולא קיבל את תגובותיהם של כלל המשיבים כאמור בפ"ד נ(1) 1. הדיון יתקיים כמתוכנן ביום 23.11.97. המזכירות תודיע החלטה זו לבא-כח הצדדים טלפונית ובאמצעות הפקסימיליה. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058620. P04	[ "בג\"ץ 5862/97" ]	3,157
888	בבית המשפט העליון בש"א 7979/95 רע"א 6720/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ ערער : אברהם זילברשטיין נגד המשיב ה : צנבר בע"מ ואח' הוגש/ה ערערור על החלטת רשם בשם המערער: בעצמו החלטה בתאריך 27.12.95 הורה כב' המשנה לנשיא על הגשת סיכומים בכתב מטעם המערער בערעור על החלטתי מיום 29.11.95. החלטה זו נמסרה למערער ביום 7.1.96 אך סיכומיו לא הוגשו עד כה. לא למותר לציין, כי אגרת הבקשה לרשות ערעור (רע"א 6720/95) לא שולמה והערבון לא הופקד. בנסיבות אלה, יש למחוק הן את הערעור על החלטתי מחמת חוסר מעש והן את הבקשה לרשות ערעור מכל אחד מן הטעמים הבאים: אי תשלום אגרה, אי הפקדת ערבון וחוסר מעש. אני מורה, איפא, על מחיקת שתי הבקשות שבכותרת. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079790. Q02	[ "בש\"א 7979/95", "רע\"א 6720/95" ]	3,158
889	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות בקשה להארכת מועד להגשת תגובה החלטה לא שוכנעתי בקיום עילה מספקת להוצאת צו ביניים בשלב זה. העתירה תיקבע לדיון למועד קרוב וההרכב שלפניו תידון יידרש, לפי הצורך, גם לבקשה למתן צו ביניים. ניתנה היום, י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. F06	[ "בג\"ץ 3480/97" ]	3,159
1,978	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב ה : מדינת ישראל - המשרד לענייני דתות בקשה למתן צו ביניים החלטה מתבקשת תגובת היועץ המשפטי לממשלה. התגובה תוגש בכתב בתוך 10 ימים, ועם הגשתה יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. F04	[ "בג\"ץ 3480/97" ]	3,161
6,941	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות עתירה למתן צו על-תנאי ה ח ל ט ה 1. העתירה תידון בפני הרכב. 2. נציג היועץ המשפטי יוזמן ובידו להגיש הודעה משלימה בה יתייחס לתגובת העותרת להודעתו המקורית. ניתנה היום, כח' בסיון תשנ"ז (3.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. F03	[ "בג\"ץ 3480/97" ]	3,162
13,097	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותרת: עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות עתירה למתן צו על תנאי ה ח ל ט ה פרקליטות המדינה הגיבה על העתירה בהודעה בכתב. בידי בא-כוח העותרת להתייחס לנטען בהודעה, בתוך 7 ימים ממועד המצאת ההחלטה. עם הגשת תגובתו, ולא יאוחר מיום 6.7.97, יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, יח' בסיון תשנ"ז (23.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 3480/97" ]	3,163
18,624	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3480/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרת: עו"ד עודד בן עמי החלטה בפני בקשה לדחיית מועד דיון הקבוע ליום 1.6.98 כיון שלבא כוח העותרת "דיונים נוספים בבתי המשפט השונים" וכן כי מתנהלים מגעים להסדר. אין מקום לקבל את הבקשה. ראשית, התאריך הודע לבא כוח העותרת ביום 7.5.98 ואילו הבקשה הוגשה רק עשרה ימים מאוחר יותר ביום 17.5.98. שנית, בא כוח העותרת אינו מפרט אלו דיונים קבועים לו. אימרה כללית לפיה מתקיימים דיונים "בבתי משפט שונים" אינה מאפשרת לשקול איזה מהדיונים יש להעדיף. אשר לנסיונות הפשרה - העתירה נקבעה לדיון לחודש דצמבר. כבר אז הוגשה הבקשה לדחית המועד מהטעם שמתנהלים מגעים להסדר. התבקשה דחיה של 4-3 חודשים ובפועל נקבע הדיון לאחר חצי שנה. אין מקום להשאיר עתירה תלויה ועומדת זמן כה רב. בנוסף, אין הסכמה של המשיב לדחיה או לאמור בה. על כן אני דוחה את הבקשה. הדיון יתקיים במועד שנקבע. המזכירות תודיע החלטה זו לצדדים טלפונית ובאמצעות הפקסימליה. ניתנה היום, כ"ח באייר תשנ"ח (24.5.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. P08	[ "בג\"ץ 3480/97" ]	3,164
23,937	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות הודעה מטעם הצדדים על הסדר פשרה בשם העותר ת: עו"ד עודד בן עמי בשם המשיב: עו"ד יהודה שפר פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין, ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה אליו הגיעו בעלי הדין, כמפורט במסמך אשר סומן מ1/ ומהווה חלק בלתי נפרד של פסק דין זה. ניתן היום, ז' בסיון התשנ"ח (1.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97034800. E09	[ "בג\"ץ 3480/97" ]	3,165
890	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 4436/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת : "ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ז. אסכנדר נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש ע"י ב"כ עו"ד נאיף עלי 2. פהד סקס ע"י ב"כ עו ” ד ג. נעאמנה בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.7.97 בת"ה 25301/97, ה"פ 30205 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג החלטה יש לשבח את בית המשפט המחוזי השופטת ש. וסרגרוב על המהירות והיעילות בשמיעת התיק העיקרי. הדיון הסתיים ב10.7.97- בית המשפט המחוזי אמור היה לקבל את התיק לכתיבת פסק הדין ביום 20.7.97. פסק הדין, אם לא ניתן, עשוי להינתן בכל יום. במצב דברים זה אין טעם לדון בבקשת רשות הערעור להוצאת צו מניעה זמני. אם מתן פסק הדין ישתהה יוכל המבקש לפנות ולבקש מתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו. ניתנה היום, כ"ג בתמוז תשנ"ז (28.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. J02	[ "רע\"א 4436/97" ]	3,166
13,640	ב בית המשפט העליון רע"א 4436/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בק שת: ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש 2. פהד סקס בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשת: עו"ד ז. אסכנדר החלטה אני מוחקת את הבקשה לרשות ערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"ב בחשון תשנ"ח (12.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. O05	[ "רע\"א 4436/97" ]	3,167
13,895	בבית המשפט העליון רע"א 4436/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : "ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש 2. פהד סקס בקשה למתן צו מניעה זמני החלטה בקשה זו שהוגשה לבית המשפט אתמול, הובאה לפני היום. המשיבים מתבקשים להשיב לבקשה לצו מניעה זמני בלבד עד יום 23.7.97 ועד בכלל. התיק יובא לפני למתן החלטה ביום 23.7.97, או כשתוגש התגובה לפי המוקדם. עד למתן החלטה בבקשה לצו זמני, צו מניעה זמני כמבוקש. ניתנה היום, י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. J01	[ "רע\"א 4436/97" ]	3,168
15,912	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 4436/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המ בקשת : "ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש 2. פהד סקס בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"ה 25301/97 + ה"פ 30205/97 מיום 10.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג החלטה 1. צו מניעה זמני עד למתן החלטה בבקשת רשות זו או עד למתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם. 2. הצו מותנה בהפקדת ערבות על-ידי המבקשת, להבטחת נזק העלול להגרם מן הצו למשיבים. 3. הערבות תהיה בשעור של 250,000 ש"ח ותינתן לשביעות רצון שופט או רשם של בית המשפט המחוזי חיפה, תוך 7 ימים מהיום. (הפגרה אינה מפסיקה את מרוץ הזמן). מתן הערבות הוא תנאי להכנסו לתוקף של הצו שיעמוד, בתוקפו 10 ימים מהיום ואם תנתן הערבות, עד למועד האמור בסעיף 1 דלעיל. ניתנה היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. J03	[ "רע\"א 4436/97", "ה\"פ 30205/97" ]	3,169
891	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 1684 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. עזיזה משה 2. עזיזה תמר נגד המשיב : מנהל מס שבח -מחוז תל-אביב ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין בתל אביב יפו מיום 9.2.94 בתיק עמ"ש 1736/92 שניתן על ידי השופטים הומינר, מונד, ביליצקי תאריך הישיבה: א באייר תשנ"ז (8.5.97) בשם המערערים : עו"ד ויל בשם המשיב : עו"ד גב' אלף גב' אלף: נמסר לנו שהשומה שולמה. המערערים: אנו מושכים את הערעור לאור הצהרה זו. פסק-דין אנו מוחקים את הערעור. ניתן היום א באייר תשנ"ז (8.5.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94016840. B01	[ "ע\"א 94", "עמ\"ש 1736/92" ]	3,170
1,348	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 1684 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. עזיזה משה 2. עזיזה תמר נגד המשיב : מנהל מס שבח - מחוז תל-אביב בקשה מוסכמת לביטול פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1684/94 מיום 8.5.97 שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, וכבוד השופטים א' גולדברג, ד' דורנר בשם המערערים: עו"ד עמיזכאי ליואי בשם המשיב: עו"ד לאה מרגלית, מנהלת המחלקה הפיסקאלית, פרקליטות המדינה ה ח ל ט ה בנסיבות עליהן הצביעו בעלי הדין, לבטל את פסק הדין ולקבוע את הערעור לדיון, אם אפשר, לפני ההרכב המקורי. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94016840. B02 /שב	[ "ע\"א 94", "בע\"א 1684/94" ]	3,171
6,140	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1684/94 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. עזיזה משה 2. עזיזה תמר נגד המשיב : מנהל מס שבח -מחוז תל-אביב ערעור על פסק דין ועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.2.94בע.מ.ש. 1736/93 שניתן על ידי כבוד השופט א. הומינר תאריך הישיבה: ח בתמוז תשנ"ז (13.7.97) בשם המערערים : עו"ד קס זאב בשם המשיב : עו"ד אלף פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, לפיה נדחה עררם של המערערים על שומה לתשלום מס שבח מקרקעין שהוצאה על ידי המשיב. השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא האם במקרה דנן נתמלא הסייג למתן פטור מתשלום מס שבח מקרקעין, לפי סעיף 49 ו(א) המתייחס למכירת דירה שנתקבלה במתנה. 2. לפי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערר, שלא ראינו לחלוק עליהם, מסרו העוררים גרסאות סותרות לגבי מימון רכישת הדירה. העוררים דווחו למשיב על עסקת המכירה והצהירו לפניו כי המימון לרכישת הדירה מקורו בהלוואה בסכום פלוני שנתקבלה מ"אח" ששמו לא נזכר בהצהרה; כשנתבקשו המערערים להמציא לו מסמכים המעידים על קבלת ההלוואה ותנאי החזרתה, שלח פרקליט המערערים למשיב מכתב שבו הועלתה גרסה שניה והיא: שהמערערים נטלו הלוואה מחמישה אחים שהם תושבי חוץ. כל האחים התכנסו בישראל וערכו "מגבית" עבור האח. לפי גרסה זו ההסכם היה בעל פה אך פרטיו לא הובאו במסמך. גרסה שלישית הועלתה על ידי העוררים בהשגה שהעלו לפני המשיב לאחר שזה דחה את בקשתם לקבלת הפטור. לפי גרסה זו מומנה רכישת הדירה בחלקה הקטן כהלוואה שנתקבלה מהאחים שבצרפת ואילו יתרת הסכום - חלקה הארי של תמורת הדירה - נתקבל ממכירת דירת המערערים בלבד. אף אחת מהגרסאות שהובאו לעיל לא נמצאה מהימנה על ידי ועדת הערר. הועדה התייחסה במיוחד לגרסה השלישית שבגדרה נקנתה הדירה בלוד על ידי אחיהם הצעיר תושב צרפת שהיה אותה שעה צעיר בן 21 שנים. על יסוד התשתית האמורה, שלא ראינו לחלוק על נכונותה, התעוררה שאלה אחת, הנוגעת לדיני הראיות, שאנו מוכנים לראות אותה כשאלה משפטית המצדיקה דיון בערכאתנו; וזוהי השאלה: האם הנסיבות שהוכחו העבירו אל המערערים את החובה להביא ראיות שמימון הדירה שבמחלוקת אין מקורו במתנה. לענין זה טענת המערערים היא שעצם העובדה שגרסאותיהם לא נמצאו מהימנות לא פרקה מעל המשיב את הנטל להביא ראיה כלשהי שהמדובר במתנה. 3. הלכת ע"א 43/87 פד"י מה(1) 300 היא כי הנטל בדבר הוכחת קיומם של התנאים האמורים בסעיף 49 ו(א)(1) לחוק מס שבח מקרקעין רובץ על המשיב, אם כי כמות הראיות הנדרשת לענין זה, שמטבע הדברים מצוי בידיעת המערערים, הוא זעום. הרעיון העומד בבסיס ההלכה האמורה הוא שלא מן הראוי הוא שתדחה טענתו של אזרח לזכאות לקבלת הפטור ללא כל נימוק, אלא על המשיב להצביע על קיומה של "ראשית ראיה" המעבירה את הנטל להבאת ראיות אל האזרח; והנה במקרה דנן ונוכח הצהרותיהם המכחישות זו את זו של המערערים, הועלו לפני המשיב ארבע אפשרויות, כולן מקורן בעסקה שבוצעה בין בני משפחה. האחת שהמדובר בהלוואה מאחד האחים, השניה שמדובר בהלוואה מחמישה אחים, השלישית שמדובר במימון החלק הארי של הדירה ממכירת דירה אחרת, והאפשרות הרביעית, שאליה אנו מגיעים בדרך אלימינציה, שהמדובר במתנה. מששללה ועדת הערר את מהימנות שלוש האפשרויות הראשונות, נותרה לכאורה כאפשרות יחידה נוספת האפשרות הרביעית שמדובר במתנה; ומסקנת הועדה שנוכח שלילת שלוש האפשרויות הקודמות עבר הנטל אל המערערים להוכיח שאין המדובר במתנה, היא מסקנה מבוססת היטב. אין חולקים על כך שהמערערים לא עמדו בה. לפיכך אנו דוחים את הערעור. בעלי הדין הסכימו שלא יהיה חיוב בהוצאות בערכאתנו ולפיכך אין צו להוצאות. ניתן היום ח בתמוז תשנ"ז (13.7.97). המשנה לנשיא ש ו פט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94016840. B03	[ "ע\"א 1684/94", "ש. 1736/93", "ע\"א 43/87" ]	3,172
892	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. אדריס אברהים נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה לצו ביניים החלטה 1. בעקבות הודעת המשיבים כי בכוונתם להרוס בהקדם את המבנה נשוא העתירה תקבע המזכירות מועד לדיון בעתירה תוך 10 ימים. 2. אני מורה לעכב את הריסת המבנה נשוא העתירה עד להחלטה בעתירה. ניתנה היום, י"ד באלול תשנ"ז (16.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,173
13,326	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5285/97 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. עזיזה אדריס 2. אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים : עו"ד תוסיה-כהן יצחק ה ח ל ט ה לנוכח הסכמת בא-כוח המשיבים, עליה הוצהר בגוף הבקשה, הנני דוחה את הדיון בעתירה כמבוקש. יש לקבוע הדיון בעוד כחודש בפני כל הרכב. ניתנה היום, כב' באלול תשנ"ז (24.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. F04	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,175
14,233	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. אדריס עזיזה מחמד 2. מחמד אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה, בית אל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. העתירה למתן צו על תנאי תועבר לדיון לפני מותב תלתא. המשיבים ישיבו על העתירה לקראת מועד הדיון. 2. המזכירות תזמין את באי כוח בעלי הדין. 3. המשיבים יודיעו לבית המשפט תוך 3 ימים האם הם עומדים להרוס את המבנה ומתי. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. M01	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,176
22,423	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 - ו' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. מחמד אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה, בית אל בקשה לדחיית מועד הדיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. היום, י"ד בחשון התשנ"ט (3.11.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. G08	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,177
40,625	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5285/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. אדריס עזיזה מחמד 2. מחמד אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה מוסכמת לדחיית מ ועד הדיון בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן החלטה כמבוקש. המזכירות מתבקשת לקבוע מחדש בעוד שלושה חודשים. ניתנה היום, י"ז באדר התשנ"ח (15.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. A06 /דז/	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,178
52,472	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 - ט' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. אדריס אברהים נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד אלי תוסיה-כהן החלטה לבקשת בא-כח העותרים, ומאחר שלא התקיים דיון ולא התבקשה תגובה לעתירה גופה, אני מוחקת את העתירה ללא צו להוצאות. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ט (18.5.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. V10	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,179
54,624	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5285/97 - ח' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים-העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. אדריס אברהים נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה מוסכמת ל דחיית מועד הדיון בשם המבקשים-העותרים: עו"ד אלי תוסיה-כהן החלטה כמבוקש. ניתנה היום, כ"ב באדר התשנ"ט (10.3.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. A09 /דז/	[ "בג\"ץ 5285/97" ]	3,180
893	ב בית המשפט העליון ע"א 5604/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. זקי וג'ימה,יו"ר המועצה הדתית יהוד 2. המועצה הדתית יהוד נגד המשיב ה : יפת קהלני בקשה לפטור מערבון בשם המערערים: עו"ד אברהם אלטלף החלטה איני סבורה כי יש לנקוט באמת מידה שונה ביחס למערערים בתיק זה בנוגע לחובה להפקיד ערבון. ואולם, בשים לב לכך שלא נפסקו הוצאות בבית-משפט קמא ובהתחשב במהות הענין שבמחלוקת, אני מחליטה להפחית את סכום הערבון ולהעמידו על סך 10,000 ש"ח בלבד. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ד' בחשון תשנ"ח (4.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056040. O01	[ "ע\"א 5604/97" ]	3,181
7,475	ב בית המשפט העליון ע"א 5604/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. זקי וג'ימה,יו"ר המועצה הדתית יהוד 2. המועצה הדתית יהוד נגד המשיב ה : יפת קהלני בקשה למחיקת ערעור בשם המערערים: עו"ד אברהם אלטלף החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. האגרה תושב. ניתנה היום, י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056040. O02	[ "ע\"א 5604/97" ]	3,182
894	ב בית המשפט העליון רע"א 8120/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : יעקב נונו נגד המשיב ה : רזניק סבטלנה בקשת רשות ערעור על פסק ד ינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 17.10.96 בע"א 264/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' בנאי, י' פלפל, י' טימור בשם המבקש: עו"ד מאיר סומך החלטה 1. המבקש הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבה ובעלה בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.א. 2428/94) להחזר הלוואה בסך 25,000 ש"ח, שהלווה להם לטענתו, בשנת 1992. בידי המבקש 3 שיקים חתומים על ידי בעלה של המשיבה אשר ניתנו למבקש לשם הבטחת פירעון ההלוואה. את החזר ההלוואה דרש המבקש בצורת מימוש רכב שקנו לטענתו המשיבה ובעלה בכספי ההלוואה. בבית משפט השלום נתבע, כאמור, גם בעלה של המשיבה, אך הוא נפרד מהמשיבה בשנת 1993 וחזר להתגורר ברוסיה, משם עלו הוא והמשיבה, והניסיונות לאתרו לצורך המשפט עלו בתוהו. לטענת המשיבה לא קיבלה מהתובע כסף, לא לקחה ולא בקשה ולא ראתה שנתן כסף לבעלה. חשבון הבנק ממנו נמשכו השיקים היה משותף לה ולבעלה, אך הוא היה המוציא והמביא בכל הקשור לענייני הכספים. בית משפט השלום, מפי כב' השופטת ט' שחף, פסק כי אכן נתן המבקש הלוואה בסך 25,000 ש"ח למשיבה ובעלה. בית המשפט נתן אמון בעדות המבקש, ולא בעדות המשיבה, אם כי ציין שגם גירסת המבקש אינה נקייה מספקות. בית המשפט חייב את המשיבה ואת בעלה להחזיר למבקש את סכום הקרן של ההלוואה, בסך 25,000 ש"ח. 2. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע.א. 264/95) וזה קיבל את ערעורה ברוב דעות. על פי עמדת הרוב (כבוד השופטים י' בנאי וי' פלפל) לא היה מקום להעדיף את עמדת המבקש, שכן נטל הראיה היה עליו, ונמצאו ספקות בגרסתו. כמו כן, על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], אין לתת פסק דין על סמך עדות תובע המוכחשת על ידי הנתבע באין עדות מסייעת או תומכת בגירסתו. בנוסף, אין בשיקים עצמם בכדי לחייב את המשיבה באשר אין היא חתומה עליהם. שופט המיעוט (כבוד השופט י' טימור) לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום. 3. בבקשה שבפני, טוען המבקש כי לא היה מקום להתערב בקביעות בית משפט השלום שנעשו על סמך התרשמות ישירה מהעדים. לעניין סעיף 54 לפקודת הראיות, הרי שהשופטת פירטה את הסיבות מדוע העדיפה את עדות המבקש ובכך ענתה על דרישות הסעיף. בנוסף, בהיות המשיבה ובעלה זוג נשוי, הרי שחלה לגביהם חזקת שיתוף בזכויות וחובות. 4. לאחר שעיינתי בבקשה שבפני ובמסמכים הנלווים לה, נחה דעתי שדינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור בערכאה שלישית, אלא במקרים המעלים סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחד. (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). טענות המבקש במקרה זה אינן מעלות כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הספציפי. 5. דין הבקשה להידחות. ניתנה היום, י"ז בכסלו התשנ"ח (16.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081200. A03 /דז/	[ "רע\"א 8120/96", "בע\"א 264/95", "ר\"ע 103/82" ]	3,183
7,477	ב בית המשפט העליון רע"א 8120/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : יעקב נונו נגד המשיב ה : רזניק סבטלנה בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד משה סומך החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081200. O01	[ "רע\"א 8120/96" ]	3,184
12,090	ב בית המשפט העליון רע"א 8120/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : יעקב נונו נגד המשיב ה : רזניק סבטלנה בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד מ. סומך בשם המשיבה: עו"ד אלון זאב הלפטר החלטה בהסכמת המשיבה מוארך המועד לתשלום מחצית האגרה ולהפקדת הערבון למשך שלושים יום, אשר יימנו ממועד המצאת ההחלטה. ניתנה היום, ו' בחשון תשנ"ח (6.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081200. O02	[ "רע\"א 8120/96" ]	3,185
895	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 2109 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' קדמי המערער : אל עביד סולימאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.2.96 בת.פ. 76/93 שניתן על ידי כבוד השופטים: ג. גלעדי, צ. סגל ונ. הנדל תאריך הישיבה: כ"ז באלול תשמ"ו (11.9.96) בשם המערער : עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד נאוה בן אור, עו"ד חובב ארצי ועו"ד זאב למפ פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. המנוחה חנית קיקוס ז"ל (להלן: המנוחה), שהיתה כבת שבע-עשרה במותה, התגוררה באופקים. ביום 10.6.93 יצאה המנוחה מביתה כדי להשתתף בחגיגת יום הולדת של חברה, אורן כהן, בביתו בבאר שבע. לקראת האירוע קנתה המנוחה מצית וחולצה כדי לתתם מתנה לחברה. בצאתה לדרך לקחה עמה את המתנות בשקית ניילון. סמוך לשעה 19:45 הגיעה לתחנת "טרמפים" שבפאתי אופקים, הנמצאת ליד תחנת אוטובוס הנוסע לבאר שבע. בשעה 20:10 נראתה המנוחה עומדת לבדה בתחנת ה"טרמפים", לאחר שנמנעה מלעלות לאוטובוס שהגיע קודם לכן לתחנתו. היתה זו הפעם האחרונה שהמנוחה נראתה בחיים. מאז לא נודעו עקבותיה, עד שנתגלה שלד גופתה, כעבור שנתיים ימים, בתוך בור (תא ביקורת) סמוך לנאות חצרים שבפאתי באר שבע. את הבור כיסה מכסה בטון שמשקלו 20-10 ק"ג. 2. המערער, כבן 44 שנה, הוא תושב העיירה רהט שליד באר שבע, נשוי ואב לילדים. בתקופה בה נעלמה המנוחה עבד המערער במזבלת "דודאים" (להלן: המזבלה), הנמצאת ליד הדרך הראשית, בין אופקים לבאר שבע. תפקידו היה לדחוף וליישר את האשפה המובאת במשאיות למזבלה, ולכסותה באדמה. כל זאת בעזרת שופלדוזר שהפעיל. את עבודתו היה המערער מתחיל בחצות הלילה ואת משמרתו היה מסיים בשעה 6 בבוקר. לעבודה היה מגיע בבגדי עבודה, כשהוא נוהג במכונית של מעסיקו. 3. ביום 18.6.93, שבוע לאחר היעלמה של המנוחה, נעצר המערער. השתלשלות הדברים עד למעצרו היתה, כי מסעוד אזולאי, אחד מנהגי המשאיות המביאות אשפה למזבלה, סיפר למשטרה כי ביום 10.6.93 (יום היעלמה של המנוחה) הוא הגיע עם משאיתו למזבלה סמוך לשעה 23:45 ומצא את שער הכניסה נעול. הוא המתין עד ששומר המזבלה, מוחמד בחרי שחדה (להלן: שחדה) פתח את השער בשעה 00:05. כשנכנס, אמר לו שחדה כי לכשיגיע לבור של המזבלה, בו שופכים את האשפה, יאמר למערער, הנמצא שם, לחזור ולקחת את השופלדוזר. כשהגיע אזולאי לבור מצא את המערער יושב במכונית של מעבידו. כששאל את המערער לפשר מעשיו במקום בלי השופלדוזר, ואם "אינו יכול יום אחד, לא להריח את הזבל", ענה לו המערער כי שחדה מקיים יחסי מין עם בחורה בצריף השומר, והוא אינו רוצה להפריע לו. למחרת, ראה אזולאי ניידת משטרה ליד ביתה של המנוחה, ונודע לו שהיא נעלמה. הוא נזכר בשיחתו עם המערער, והעלה בדעתו את האפשרות כי המנוחה היא הבחורה עליה דיבר המערער. לפיכך פנה למשטרה וסיפר על שיחתו עם המערער. ביום 13.6.93 שוב הגיע אזולאי עם משאיתו למזבלה, ובשיחה שהתפתחה בין נהגי המשאיות ובין עובדים במזבלה, על היעלמה של המנוחה, הפטיר המערער משפט, אותו פירש אזולאי כמרמז על כך שהמנוחה נמצאת בזבל. גם על כך סיפר אזולאי למשטרה. 4. נוכח דבריו של אזולאי נפל החשד על שחדה כמי שקשור בהיעלמה של המנוחה. לפיכך החליטה המשטרה לחקור את המערער על הידוע לו. בחקירתו הראשונה ביום 18.6.93 אמר המערער כי שחדה "אף פעם לא הביא בחורה לאתר", וכן הכחיש כי אמר פעם אחרת. המערער גם הכחיש כי השתתף בשיחה עם נהגי המשאיות על היעלמה של המנוחה. לשאלת החוקר מה היה סדר יומו בתאריך 10.6.93, השיב כי שהה כל אותו יום בביתו עד שיצא לעבודה בשעות הערב. 5. גם שחדה, שנעצר, הכחיש בחקירתו כי קיים יחסי מין עם בחורה במזבלה ביום 10.6.93. אולם סיפר כי באותו יום הגיע המערער, שלא כמנהגו, למזבלה בשעה 22:30 במכוניתו הפרטית, ואמר לו כי הוא הולך לבדוק את כמות האשפה שנמצאת. המערער שהה זמן קצר במקום, שטף את מכוניתו, ויצא, באומרו כי יחזור לעבודתו כרגיל. לדברי שחדה היה ביקור זה יוצא דופן. שכן, המערער מתחיל את עבודתו רק בחצות הלילה, ואין לו מה לעשות במקום קודם לכן, כשמשאיות האשפה לא פורקות לפני חצות את האשפה שהן מביאות. ולא זו בלבד, אלא שהמערער הגיע במכוניתו הפרטית, כשכרגיל הוא בא לעבודה במכונית של מעבידו. בשלב זה הוחלט לעצור את המערער. ביום 20.6.93 וביום 21.6.93 נחקר המערער והוא דבק בגירסתו כי ביום 10.6.93 הגיע לעבודה כרגיל. על פי הגירסה שמסר, הוא ישן בביתו עד שעה 22:00, אכל ארוחת ערב, צפה בטלויזיה ויצא לעבודתו בסביבות השעה 23:00 (ת55/). 6. בתאריך 22.6.93 בשעה 17:00 הוכנס מדובב לתאו של המערער. המדובב, ערבי גם הוא, הציג עצמו בפני המערער (לאחר שהוכה על ידי השוטרים לעיני המערער כדי ליצור אמינות לסיפור הכיסוי שלו), כמי שנתפס בעת שניסה לגנוב רכב. במהלך שיחתו עם המדובב הודה המערער כי אסף בחורה במכוניתו, אנס אותה וזרק אותה. אחרי כן גם הודה, לא אחת, בפני חוקריו באינוסה ורציחתה של המנוחה, ואף שיחזר פעמיים את מעשיו. לאחר שביקר אותו עורך דינו דאז בבית המעצר, אמר אמנם המערער לחוקרים כי הודה בפניהם בשקר. אולם לא חלף זמן רב והמערער שב והודה בעבירות שיוחסו לו. 7. הודיית המערער הביאה את התביעה להגיש כתב אישום נגד המערער באשמת אונס המנוחה ורציחתה. בית המשפט קמא הכריע, ברוב דעות, להרשיע את המערער בעבירות שבכתב האישום, והמערער עירער לבית משפט זה על הרשעתו. טרם שנשמע הערעור נתגלה ביום 11.6.95 שלד גופתה של אישה צעירה בבור שליד נאות חצרים, ונתעורר חשדם של אנשי המשטרה כי מדובר בגופת המנוחה. בדיקות ד.נ.א. אכן אושרו בוודאות כי השלד הוא של המנוחה. לפיכך הסכימו בעלי הדין כי הדיון יוחזר לבית המשפט קמא לשם גביית ראיות חדשות. בנסיבות שהובאו לידיעתו, החליט בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ולהחזיר אליו את הדיון, כדי שיגבה ראיות נוספות שנאספו לאחר מציאת הגופה, על אלה שהוגשו בשלב הראשון של המשפט, ויתן פסק דין חדש. 8. משהוחזר התיק לבית המשפט קמא הוגשו בפניו ראיות נוספות הקשורות במציאת הגופה, ובתוצאות השוואתם של סיבים שנמצאו במכוניתו של המערער עם בגדי המנוחה שנמצאו על השלד. כמו כן הוגשו תמלילים מעודכנים, שנערכו על ידי התביעה, של שיחות שקיים המערער עם המדובב, אשר שימשו ראיה בשלב הראשון של המשפט. 9. בפסק הדין השני הורשע המערער ברוב דעותיהם של אותם שופטים (סגן הנשיא גלעדי והשופט סגל) שהרשיעוהו בפסק הדין הראשון, נגד דעתו החולקת של השופט הנדל. שופט המיעוט, אשר סבר בפסק הדין הראשון כי יש לזכות את המערער מחמת הספק, היה נחרץ, בפסק הדין השני, כי יש לזכותו זיכוי מוחלט. 10. טרם שנפרט את נימוקי השופטים בבית המשפט קמא, נציין מספר עובדות המבהירות את עמדתם. המקום בו נמצאה גופת המנוחה (כשמונה-עשרה ק"מ מהמזבלה), אינו אחד משני המקומות עליהם הצביע המערער בחקירותיו במשטרה, כמקום בו השליך את גופתה. בהודאתו הראשונה ביום 22.6.93 בשעה 22:30 מסר כי השליך את גופת הנערה ליד גשרון סמוך לשדה תימן, אשר על כביש אופקים - באר שבע, כ8- ק"מ מבאר שבע, ולשם הוביל את השוטרים לאחר התוודותו. בהמשך חקירתו, ביום 23.6.93 בסביבות הצהריים, שינה המערער את טעמו ומסר כי השליך את גופת הנערה במזבלה, ובכך נתן הסבר לביקורו יוצא הדופן במזבלה בלילה בו נעלמה המנוחה. בגירסה זו דבק המערער בכל ההודאות שנתן לאחר מכן. כשהובא המערער ביום 23.6.93 לבית משפט השלום להארכת מעצרו (טרם שמסר את גירסתו על הטמנת הגופה במזבלה), אמר לשופטת: "זה לא נכון. אני מרגיש לא טוב. אני אומר שכבר נשברה הצלחת. זה נכון שאני הודיתי שרצחתי ואנסתי את חנית קיקוס. אין לי מה להגיד מעבר לכך". לאחר שהוארך מעצרו פגש המערער בבית המשפט את אמו ואחותו, וצעק לעברן: "סיפרתי להם הכל תעזבו אותי". בשלד המנוחה שנמצא בבור, חסרו עצמות האגן והחוליות התחתונות של עמוד השדרה, וכן לא נמצאו רוב עצמות הגפיים התחתונות. יום לאחר מציאת השלד נמצאו בבור חלקי שלד נוספים, הכוללים את עצמות הפיקה וכף רגל שמאל, המתאימים לקטעי השלד של המנוחה. על פלג גופה העליון של המנוחה נמצאו חולצתה וחזייתה, ואילו נעליה, מכנסיה ותחתוניה לא נמצאו בבור. 11. בפסק דינו סוקר סגן הנשיא גלעדי את הראיות שהביאוהו בפסק הדין הראשון להרשיע את המערער באינוס וברצח המנוחה: הודיית המערער בפני המדובב; שני שיחזורים בהם תאר את מעשיו וגם הודה, בהם, ללא סייג, בביצוע העבירות; הודייתו בבית משפט השלום בעת הדיון בהארכת מעצרו; הודייתו בפני אמו ואחותו; וכן התוודותו במספר הודאות שמסר במשטרה. כל זאת כשהמערער לא טען בשום שלב כי הופעל עליו לחץ בעת מסירת ההודאות, או כי מסרן שלא מרצונו הטוב והחפשי. כן היו מצויות ראיות המגיעות לכדי סיוע להודייתו, שהעיקרית שבהן היתה הופעתו, יוצאת הדופן, של המערער במזבלה בשעה 22:30 בלילה בו נעלמה המנוחה. לדברי המערער הוא הביא עמו אז במכוניתו הפרטית את גופת המנוחה, השליך אותה במקום שפיכת האשפה וכיסה אותה. עדותו של שחדה על ביקור המערער במזבלה באותו יום ובאותה שעה, "היתה ראיית סיוע כבדת משקל". ראיית סיוע נוספת היתה העובדה שהמערער "תאר את החורשה בצד הכביש בה אנס את המנוחה, ותיאור זה היה נכון ליום המקרה, אם כי זמן קצר לאחר מכן שונה המקום, בעקבות עבודות שנעשו בו". ראיות סיוע נוספות, אם כי משניות, היו תיאור המערער את המנוחה. הדין לא חייב אמנם כי תמצא ראיית סיוע להודיה, אולם היא נדרשה עקב "הקשיים שהתלוו לתיק זה", ביניהם אי מציאת הגופה, וכן נוכח הטענה שהמערער "מפגר בשכלו ומסר את הודאותיו, כדי לרצות את חוקרי המשטרה וכן העובדה שלא נמצאה כל ראיה אוביקטיבית הקושרת את הנאשם למנוחה". עתה, מציין סגן הנשיא גלעדי, מצוייה ראיה על מציאת הגופה. בכך לא רק שנפתרה שאלת מותה של המנוחה, "אלא נוספו לבית המשפט ראיות בעלות משמעות רבה". בהקשר לכך מצויות, לדעתו, שתי אפשרויות. האחת, כי המערער אינו קשור לפרשת רציחתה של המנוחה, והוא לא ידע את מקום הטמנתה, וציין את המזבלה כמקום בו השליך את הגופה, "כי זה המקום בו עבד... באותה תקופה". האפשרות השניה, כי המערער מסר הודיית אמת כי "גרם למותה של המנוחה, כפי שהודה, במהלך חקירתו והוא גם ידע את מקום הנחת גופת המנוחה, אולם שיקר לשוטרים, כאשר נקב באתר הדודאים במקום בו נמצאת הגופה". לדעת סגן הנשיא גלעדי, אין ספק "שהגופה, כאשר הוכנסה לבור, היתה גופה שלמה והיה זה זמן קצר ביותר לאחר הרצח". ניתן להניח כי "מים זורמים (כגון מי גשמים) או בעלי חיים, שנכנסו מפתח כלשהו (לא מפתח הבור הנדון, שהיה סגור), גרמו להעלמות העצמות [של פלג הגוף התחתון] מהמקום". כן יש להסיק מסקנה כמעט ודאית "שכאשר הושלכה הגופה לתוך אותו בור, היה פלג גופה התחתון של המנוחה עירום". שכן, נמצאו "עצמות כף רגלה השמאלית של המנוחה, ללא הנעל שעליה ולא נמצאו המכנסים והתחתונים שהיו על פלג גופה התחתון של המנוחה". העובדה ששני הפריטים גם יחד - המכנסים והתחתונים - לא נמצאו במקום, מחזקת את המסקנה "ששניהם לא היו על גופת המנוחה, בעת שהושמה בבור. אם פריט אחד מהשניים הנ"ל, היה נמצא במקום, ופריט אחר, לא היה נמצא, ניתן היה אולי לתרץ זאת, בגורם אחר, שלא קשור באדם שהשליך את הגופה לבור, אולם, העובדה ששני הפריטים גם יחד לא נמצאו, אינה יכולה להיות מקרית, והיא מצביעה על כך, שפריטים אלה לא היו על גופת המנוחה, כאשר הגופה הושמה או הושלכה לבור". מכאן, שהמנוחה נאנסה לפני שנרצחה, או שנעשה בגופה מעשה מיני אחר, וזאת לא במקום בו נמצא הבור, אלא במקום אחר. ש"אחרת היו התחתונים והמכנסים נמצאים בסביבה הקרובה, אפילו, אם לא היו על גופת המנוחה". הראיה העיקרית, והיא הודיית המערער באינוס וברצח, היתה, לדברי סגן הנשיא גלעדי, בדיון הראשון, "והיא נשארה מוצקה גם אם שונו משפטים שלמים בתמלילים, בדיון השני". מהראיות לא עולה כי המערער רק התפאר בפני המדובב במעשים שלא עשה, והוא חזר על הודייתו גם בחקירתו. אין גם לקבל את הטענה כי המערער הודה בפני המדובב כדי להתפאר בפניו, ואילו בחקירתו הודה מתוך פחד מאנשי מרות וכדי לרצותם. המערער מסר בהודאותיו כי אסף את הבחורה בצומת גילת, כשידוע הוא כי המנוחה התכוונה לנסוע בטרמפ מאופקים לבאר שבע. "יתכן מאוד, שהמנוחה השיגה טרמפ רק עד צומת גילת, המצוי כ4- ק"מ מאופקים, ושם המתינה לטרמפ נוסף עד באר-שבע. ידוע כי המנוחה ביקשה להגיע לבאר שבע, והמערער מסר כי כך אמרה לו הבחורה שאסף לרכבו. בתום השיחזור שעשה הוחזר המערער לתאו, ומשיחתו עם המדובב ניתן להסיק כי היתה לו סיבה שלא לגלות לחוקרים את מקום המצא הגופה, וכי היא לא תתגלה. "המסקנה היא, שמציאת הגופה היתה גורמת לגילוי עובדה עוד יותר נוראה (מבחינת הנאשם), מאשר העובדה שהודה". הודיית המערער מכילה "סיפור מפורט של כל פרטי המקרה מההתחלה ועד לסיום". במהלך השיחזור וכן בעת גביית הודאותיו פרץ המערער בבכי. "אדם בן 43, שפורץ בבכי, באמצע סיפור שהוא מספר, הדבר מצביע בדרך כלל, על התרגשות רבה מאד, הקשורה בהזכרות בעובדות אותן הוא מספר". הוא גם "רעד וסבל מתופעות פיסיות אחרות (כאבי בטן)... תופעות... [ש]קורות, כאשר אדם נזכר בחוויה קשה שאותה חווה. תופעות אלה, מראות, בדרך כלל, שהעובדות שאותו אדם מספר, בזמן שפורץ בבכי, או מופיע רעד, עובדות נכונות הן שהמספר חווה אותן". אף שחזר בו מן ההודיה לאחר ביקור עורך דין אצלו, שב המערער והודה בביצוע העבירות. בשיחזור, שהוסרט, נראה המערער נינוח, יחסית. הוא דיבר כמשיח לפי תומו, ומספר סיפור שחווה אותו. "הנאשם הוא אדם פשוט, ולפי טענת הסניגור, אף מפגר. לא יתכן שאדם פשוט כל כך, ידמיין תיאורים וימציא אמירות כאלה, המצביעות על מצב נפשי קשה וחרטה, אם אין להן בסיס עובדתי". אשר לטענה כי אין לתת משקל להודיה, כיוון שהמערער מפגר בשכלו, ולפיכך אמר לחוקריו, שהם בעלי סמכות, את שרצו לשמוע, אמר סגן הנשיא גלעדי כי ספק הוא אם המערער אכן סובל מפיגור כלשהו. "אבל היות והמומחים היו בדעה שהנאשם סובל מפיגור, אני מאמץ את דעתו של ד"ר שפיק מסאלחה, הפסיכולוג הקליני, שהובא כעד הזמה, מטעם המדינה, ואני קובע כי שוכנעתי שהנאשם אינו סובל מפיגור אורגני [כדעת שני מומחי ההגנה] ולכל היותר הוא סובל מפיגור סביבתי", שמשמעותו כי "בשל העדר גירויים המפתחים את החשיבה והאישיות, חל עיכוב בהתפתחות אותו אדם... ואם יקבל טיפול, העשרה, הדרכה ולימוד, יוכל להתקדם, בהתאם ליכולת השכלית שלו". מן הראיות עולה כי המערער גם "איננו כנוע לכל אדם וגם לא על מי שעולה עליו, או שהנאשם מרגיש שהוא נחות ממנו", "ואיננו האדם שבגלל מצבו השכלי, יודה במעשים שלא עשה, גם בהיותו בפני איש מרות". ואפילו כך, הרי שהודייתו הראשונה לא היתה בפני איש מרות, אלא בפני המדובב, צעיר מן המערער, שמבחינתו של המערער הוא עבריין שנתפס בעת גניבת מכונית. סימני ההתרגשות שהופיעו אצל המערער, פעמים רבות, בכללן בעת שהובא לבית משפט השלום להארכת מעצרו, כל אימת ש"נדרש לשחזר את מעשיו ביום המקרה, או כאשר נדרש לספר על מעשיו, או להתייחס לחשדות המשטרה, גם הם מחזקים את המסקנה, שהודאות הנאשם במשטרה היו הודאות אמת, והנאשם לא הודה במה שלא עשה". גם ההתרשמות מהמערער היא כי "איננו עלה נידף, המתכופף לכל רוח מצויה, והעונה, כפי שמצפים ממנו. הנאשם יודע לעמוד על שלו, להכחיש דברים שאיננו מודה בהן (כך!), הנאשם, עמד בחקירה נגדית יסודית, של סגן פרקליט המחוז, לא נשבר, לא הודה, במה שבא-כוח המדינה רצה שיודה, ולא ניסה לרצות את התובע". מבחינת ההגיון הפנימי של ההודיה, אמר סגן הנשיא גלעדי, "יש בה הגיון וסיפור שלם של הסתבכות שהנאשם נקלע לה וחיפש פתרונות כדי להיחלץ ממנה". אולם, "כפי שכתבתי בהכרעת הדין הראשונה, החלטתי שבתיק קשה, מורכב ומסובך זה, לא אסתפק ב'דבר מה' נוסף ואם לא תמצא ראיית סיוע... לא יורשע הנאשם". לעניין הסיוע, לא איבדה עדותו של שחדה "מחשיבותה כראיית סיוע, גם אם גופת המנוחה נמצאה במקום אחר". על פי עדותו המהימנת של שחדה, נכנס המערער למזבלה עם מכוניתו הפרטית, השתהה שם כרבע שעה, חזר משם, הלך לכוון הברז ומשם שמע שחדה רעש של זרימת מים. לאחר מכן יצא המערער מהמזבלה וחזר לעבודתו סמוך לחצות הלילה. במשטרה אישר המערער כי אכן היה אותו יום במזבלה, לפני שבא לעבודה, ואילו בעדותו הכחיש זאת. "כמובן, שמשקלה של ראיה זו, כראיית סיוע קטן הרבה יותר ממשקלה של אותה ראיה, לו גופת המנוחה היתה נמצאת באתר דודאים, אולם גם כך, בנסיבות המתוארות... יש לראות בראיה זו ראיית סיוע כבדת משקל שכן היא מתייחסת להתנהגות חריגה של הנאשם, ביום המקרה, סמוך למקום היעלמה של המנוחה, התנהגות שהנאשם אינו נותן לה הסבר". "ראיית סיוע נוספת, היא העובדה שהנאשם ידע את מצבה של החורשה, ביום המקרה, חורשה, שעל פי גירסתו במשטרה, שם אנס את המנוחה". למרות העובדה שעד לעריכת השיחזור שונה מצב החורשה ובוצעו בה עבודות חפירה, ידע המערער לתאר במדוייק את מצבה ביום המקרה. כל זאת, כשלדבריו בעדותו אף פעם לא היה בחורשה זו. ראיית סיוע נוספת היא "העובדה שהגופה נמצאה במצב המעיד, שבוצע במנוחה אונס, או מעשה מיני אחר, לפני שנרצחה", שכן לא נמצאו בקירבת גופתה המכנסיים והתחתונים שלבשה המנוחה ביום היעלמה. ראיית סיוע נוספת היא שהמערער ידע לציין עובדה נכונה כי המנוחה לא היתה בתולה. כן ידע המערער לומר בהודייתו כי המנוחה עישנה סיגריה במכונית, ומיומניה עולה כי אכן נהגה לעשן. גם שקריו של המערער מהווים סיוע. הוא שיקר בעדותו בנושאים מהותיים כשאמר כי לא ביקר במזבלה ביום בו נעלמה המנוחה, לפני שבא לעבודה; וכן כשהכחיש בעדותו כי התוודה בפני המדובב, למרות שגם עורך דינו הציג בפניו כי שמע את דברי ההודיה. על המסקנה שיש להסיק מכך שגופת המנוחה נמצאה בבור בנאות חצרים, אמר סגן הנשיא גלעדי: "...יש לציין, שאין בפנינו כל ראיה (גם לא בהודאות הנאשם במשטרה) כיצד ומתי הובאה גופת המנוחה, לבור בו נמצאה. כמובן, שאין בפנינו כל ראיה, על ידי מי הובאה הגופה לאותו בור. בהנחה, שהודאות הנאשם במשטרה, הן נכונות ויש לתת להם (צ"ל: להן) את מלוא משקל המהימנות, היינו שהנאשם הוא שאנס והרג את המנוחה. ישנן שתי אפשרויות: האחת, שהנאשם הביא את המנוחה, לאתר דודאים בלילה שבו קופדו חייה, ולאחר מכן, בשלב כלשהו, העביר הנאשם את הגופה, מאתר דודאים, למקום, שהנאשם חשב שהוא בטוח יותר, מבחינה זו שהגופה לא תתגלה... . בהקשר לכך, יש לציין כי הנאשם נעצר רק ב- 18.6.93, היינו שמונה ימים לאחר היעלמות גופת המנוחה, והיה לו מספיק זמן, לתמרן, ולהעביר את הגופה. האפשרות השניה, שהנאשם, מיד לאחר שהרג את המנוחה, הביא אותה לאותו מקום, והניחה בבור שבו נמצאה, כעבור שנתיים, ולחוקריו סיפר הנאשם בכוונה, שהמנוחה באתר דודאים, כדי שלא ימצאוה... כאן המקום להזכיר, שהמנוחה החזיקה בידה שקית ניילון, שבה היו המתנות, שקנתה לחברה. שקית זו, לא נמצאה בבור... עובדה זו יכולה להביא למסקנה אפשרית שאותו בור... איננו המקום הראשון, שבו הונחה הגופה... ...גם מכנסיה ותחתוניה וכן נעליה של המנוחה לא נמצאו ליד הגופה או בסביבתה... עובדה זו, מחזקת את המסקנה, שהבור... איננו המקום הראשון בו הונחה הגופה... קיימת גם אפשרות אחרת: היות והמנוחה נאנסה לפני שנרצחה, יתכן מאד, שמכנסיה ותחתוניה הורדו ממנה. כדי להסיר לחלוטין את מכנסי הג'ינס (שהם בדרך כלל מכנסים צרים, במיוחד אצל נערות), היה צורך להסיר גם את הנעלים... תתכן האפשרות, שהמנוחה הובלה במכונית, על ידי הרוצח, כאשר פלג גופה התחתון עירום ורגליה יחפות ובמצב זה, הונחה גופתה בבור, וכך היא נמצאה וללא פריטים אלה, שכנראה נזרקו במקום אחר. אם המנוחה היתה נרצחת בשעה שבגדיה עליה, קשה להעלות על הדעת, שמישהו היה מסיר את בגדיה מגופה, לאחר שכבר לא היתה בין החיים... אולי היא לא מתה מיד מהמכות שניתנו לה, ויתכן שרק איבדה את הכרתה בשלב הראשון, אבל במצב זה, כבר לא היתה יכולה ללבוש את בגדיה. וכך, ככל הנראה, היא הובלה, מהמקום בו נאנסה. אני ער לעובדה, שלגבי המסקנות הנ"ל, אין בפנינו ראיות ישירות והמסקנות מוסקות מתוך הראיות הנסיבתיות שיש בפנינו. אולם, כאשר בודקים את דברי הנאשם במשטרה, מוצאים גם אישור למסקנות אלה. ראשית, הנאשם אמר למדובב, מספר פעמים, שגופת המנוחה לא תמצא... דברים אלה של הנאשם (שצוטטו בהכרעת הדין מתוך שיחתו של המערער עם המדובב - א.ג.), יוצרים חשד כבד ביותר, שהנאשם ידע היטב איפה הגופה והחליט לא לגלות את מקום המצאה, כדי שהגופה לא תמצא. בא כוח המדינה, העלה אפשרות, שמא הנאשם התעלל בגוף המנוחה, כאשר עוד היתה בחיים, ועל כן, לא רצה שתמצא הגופה, כדי שעקבות ההתעללות לא יתגלו. זו בהחלט אפשרות, אבל אין לומר שזו האפשרות היחידה. ...אם מקום מציאת הגופה, אינו סותר את דברי הנאשם בהודאתו וניתן ליישב מקום זה, עם דברי הנאשם במשטרה, האם יהיה זה מוצדק, לבטל את כל הודאותיו של הנאשם במשטרה, הודאות שניתן להם מלוא המשקל ונמצא להן גם סיוע? חושבני שאין הדבר כך". מכך שהמערער אמר למדובב מספר פעמים כי הגופה לא תמצא, כי הוא פוחד שהיא תמצא, וכי הוא פוחד לומר את המקום האמיתי בו נמצאת הגופה, יש להסיק, לדעת סגן הנשיא גלעדי, כי למערער היתה "סיבה טובה לפחד לומר את המקום בו נמצאת הגופה ולכן גם ידע לומר, בבטחון שהגופה לא תמצא", הסיבות לכך יכולות להיות שונות, ואין צורך כי ייקבע ממצא בנושא זה. בסיום פסק דינו אמר סגן הנשיא גלעדי: "היום, כאשר יש בפנינו ראיות שהגופה נמצאה במקום אחר, יש משנה חשיבות לדברי הנאשם, שאז כיסה אותה בנירות, כי חשב להעבירה למקום אחר. כאשר דברים אלה מצטרפים לדברי הנאשם האחרים, המצוטטים לעיל, שהגופה לא תמצא, המסקנה היא, שהנאשם העביר את הגופה, מאוחר יותר, לבור בו נמצאה. הרי הנאשם נעצר רק ב18.6.93-, היינו שמונה ימים לאחר המקרה, והיה לו, איפוא, מספיק זמן, להעביר את הגופה. ככל הנראה, לא היה נוח לנאשם, שהגופה תשאר במקום שהוא עובד, שכן, אם תמצא הגופה על ידי מאן דהוא, יהיה קל למשטרה, לקשור את הנאשם למקרה, שהרי מספר העובדים באתר האשפה בדודאים, מועט. מהדברים הנ"ל של הנאשם, שהוא תכנן להעביר את הגופה למקום אחר והוא ידע שהגופה לא תמצא באתר הדודאים, למרות שאמר לחוקרים ששם הגופה, ניתן להסיק שהנאשם עצמו העביר את הגופה, מאתר הדודאים למקום בו היא נמצאה, מה גם שהנאשם עצמו, אמר למדובב, כמצוטט לעיל, שבור הוא מקום טוב להחביא גופה. זאת ועוד, בדו"ח זכרון הדברים (מוצג נ49/), כתב רס"ר עאקף אלהוזייל, כי ביום 23.6.93 הוא לקח את הנאשם לאתר דודאים, כדי שיצביע על המקום המדוייק בו נמצאת הגופה וכך נכתב בדו"ח: 'והעצור סולימאן הצביע לנו על המקום שבו הגופה. המשכנו בחיפוש באתר, ביחד עם העצור והעצור בדק שקיות ובגדים שנמצאים על מנת להשוות אותם... לציין שבכל מהלך שהוא רואה שקית , ניגש לבדקו בעצמו... לציין שכל או מדי פעם מגלה התרגשות רבה וצועק: מה עשיתי ולמה עשיתי לה כך הייתי מת יותר טוב'. העובדה שהנאשם ניגש לבדוק שקיות ובגדים באתר דודאים, מראה, כי הוא ידע היטב שהשקית שהיתה בידי המנוחה וכן מכנסיה ותחתוניה, היו שם. הוא לא חיפש דברים אחרים, כיון שידע שגופתה איננה שם. ומדוע ניגש לכל שקית ובגד? משום שיחד עם גופת המנוחה, זרק הנאשם גם את השקית שהיתה בידה (והכילה את המתנות לחברה) וכן זרק הנאשם את מכנסיה ותחתוניה, שלא נמצאו בבור הניקוז. אולם, לבור הניקוז, העביר הנאשם רק את גופת המנוחה ולכן בעת החיפושים באתר הדודאים, ניגש רק לשקיות בגדים, כי הוא ידע שהגופה איננה שם. מהנימוקים המפורטים לעיל, מסקנתי היא, שהמקום בו נמצאה הגופה, בור הניקוז, איננו מפחית מהמשקל שיש להעניק להודאות הנאשם במשטרה, בשחזורים, בפני שופטת השלום, בפני המדובב ובפני אשתו ואמו. לאחר שנתתי את מלוא המשקל להודאות הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט ומצאתי ראיות סיוע להודאות אלה, המסקנה היא, שיש להרשיע את הנאשם, בעבירת אינוס ובעבירת רצח. הנאשם הודה בעבירת אלה מספר פעמים, בהודאותיו השונות במשטרה, כפי שפורט לעיל. הנאשם גם ציין את המניע לרצח: הוא פחד שהמנוחה תתלונן עליו בקשר לאונס שביצע. העובדה שהנאשם מודה שרצה להשתיק לנצח את המנוחה, כדי שלא תתלונן עליו, היא הראיה שהחליט להורגה. מכל מקום, הריגת המנוחה, עקב רצון הנאשם, להמלט מעונש, בקשר לעבירה אחרת שביצע, מיתר את הצורך להוכיח את ההחלטה להרוג, לאור הוראות סעיף 300 (א)(4) לחוק העונשין תשל"ז1977-. אולם במקרה הנוכחי הוכחה גם ההחלטה להרוג, לאור דברי הנאשם, שהחליט להרוג את המנוחה, כדי שלא תתלונן. אינני סבור שהנאשם הרג את המנוחה, ע"י חניקה ביד אחת, בעודו נוהג בידו השניה, כפי שתיאר באחת מהודאותיו במשטרה. נראה לי שהריגת המנוחה היתה ע"י מכות רבות שהנאשם הנחית על גופה, לאחר האונס, כפי שהנאשם עצמו תיאר במקום אחר... כאן המקום לציין, שהנאשם הוא גבר גדול מימדים. המנוחה היתה נערה רזה. לאחר האונס, היא היתה תשושה ומבוהלת והנאשם היכה אותה, מכות בידים קמוצות, במצב בו היתה המנוחה, לאחר האונס, המכות שניתנו לה בידים קמוצות, גרמו למותה. הנאשם טען בהודאותיו במשטרה, כי היה שתוי בעת המקרה. היותו שתוי, והבנתו - בשלב מאוחר - שהסתבך בעבירת אינוס, גרמו לו, לנהוג באלימות פראית שגרמה למות המנוחה. את טענת האליבי של הנאשם שנתמכה ע"י עדות הנאשם ואשתו בבית-המשפט, דחיתי בהכרעת הדין הראשונה ואני דוחה אותה גם הפעם". 12. גם לדעת השופט סגל יש להתייחס "בספקנות מסויימת גם למסקנה בדבר היות הנאשם מפגר אפילו על רקע סביבתי, לא כל שכן, שהיה מקום לדחות הדיעה שהוא סובל מפיגור אורגני. אך בשל אותו בדל של הרהור וספק, הותרתי השערתי כטעונה סיוג, ואימצתי את מסקנת ד"ר מסאלחה". דהיינו, כי המערער "אמנם סובל מפיגור קל עד גבולי, אך זה פיגור קל על רקע סביבתי ולא על רקע אורגני, ובכל הקשור להבנה החברתית, נמצא הנאשם בתחום הנורמה". על פי מסקנתו של השופט סגל הודה המערער בעבירות "מבלי לחשוף מטעמים השמורים עמו, את מקום המצא הגופה". יש לראות את הודייתו, הנסיגה ממנה והודיה חוזרת, "כתופעה מקובלת ומוכרת בקרב נאשמים המחליטים להודות בעבירה שביצעו" ובגדר "הודאה בשלבים". "המתווה הכללי של התוודות הנאשם בפני המדובב , היתה מערכת ראיות עצמאית שעמדה ועומדת לחלוטין בפני עצמה, והכילה נטיות או הדגשים מסויימים, שניתן היה למצוא לה מקבילים - אמנם לא תמיד מובלטים באותה מידה - במתווה הכללי הנוסף, העצמאי כשלעצמו, המצוי במערכת ההודאות המאוחרת של הנאשם בפני החוקרים ... ובבית המשפט, בפני שופטת המעצרים". היו "שלושה, ויותר, סוגי התוודות - תחילה בפני המדובב, ומיד לאחר מכן בפני חוקריו, ולאחר מכן גם בפני שופטת המעצרים, ומיד לאחר מכן בפני אמו ואשתו בנוכחות חוקרי המשטרה". גם לדעת השופט סגל צריכה התוספת הראייתית להודיית המערער להיות בנסיבות המקרה, מהותית יותר מ'דבר מה' ואולי אף להתקרב לכלל סיוע ממש. בהקשר לכך ציין, כי המערער ידע על השינויים שחלו בחורשה, שם ביצע, לדבריו, את האונס; ידע על השקית שהמנוחה החזיקה, למרות היותו "פרט מוכמן"; ידע כי המנוחה לא היתה בתולה; הוא גם ידע לומר כי גילה של המנוחה היה שמונה עשרה שנה; כן הופרך האליבי של המערער; המערער תיאר נכון את לבושה של המנוחה, ואמר כי לבשה חולצה ומכנסיים. אם כי משקלה של ראיה זו "לא יכול להיות משמעותי", כשהמערער גם אמר כי איננו זוכר בוודאות מה לבשה הנעדרת; המערער סיפר כי הבחורה עישנה סיגריה ברכבו והדליקה אותה בעזרת מצת שהיה לה. ואכן ידוע כי היו למנוחה סיגריות וכן מצת חדש שקנתה כמתנה לחברה; ביום שנעלמה המנוחה הגיע המערער למזבלה בשעה 22:30, ברכבו הפרטי, פנה מיד לבור השפיכה, ובחלוף כרבע שעה שב משם, ושטף את רכבו; ביום בו נעלמה המנוחה ראה נהג משאית האשפה, מסעוד אזולאי, את המערער כשהוא עומד לאחר חצות הלילה, ליד בור האשפה עם רכב מעבידו בלי השופלדוזר. "עדות העד אזולאי מלמדת על התנהגות מאד מוזרה של הנאשם פעם שנייה(!) באותו ערב, שעות ספורות בלבד לאחר העדרות המנוחה, וכשעה לאחר שהגיע, באופן תמוה, עם מכוניתו הפרטית לאתר דודאים, שהה במקום זמן קצר, שטף את רכבו, חזר לביתו ושב לעבודה עם הרכב של מעבידו". השופט סגל גם עמד על שקריו של המערער בבית המשפט כראיות סיוע. "המדובר בשקרים חד-משמעיים בנקודה מהותית, שנאמרו בכוונה להעלים את האמת מבית המשפט, שהיו מכוונים לסתור ממצאים מרשיעים מובהקים ושהוכחו לא רק מתוך עדותו של המדובב, אלא כאמור גם מתוך ראיות עצמאיות נוספות". לדעת השופט סגל "אין ספק, שמציאת הגופה בבור הניקוז ולא באתר דודאים, מעמידה נקודה קונפליקטואלית זו במרכז דיוננו בהכרעת דיננו החדשה. קושי זה עשוי להתפוגג, כאשר רומז הנאשם, לראשונה, כפי שניתן לפרש את דבריו וכפי שיובהר... שקיימת אפשרות נוספת, שהנאשם העביר את הגופה לשני מקומות, או שהעביר את הגופה למקום אחד וחלק מבגדיה למקום אחר" מדברי המערער למדובב עולה כי פחד להצביע על מקום המצא הגופה, ו"הנימוק היחיד לכך שפחד, היה מצבה של הגופה לאחר שביצע בה מעשי אלימות, כפי שהודה בחקירתו במשטרה". "בכך נסללה... הדרך להבהרת התרבות של טיוח והסתרת מקום המצא הגופה והנימוק שניתן מפיו לאי דיווחי האמת מבחינתו". הממצאים בבור בו נמצאה הגופה מלמדים כי "המנוחה הושלכה לבור ללא מכנסיה, תחתוניה ונעליה, קרי, הופשטה קודם לכן, ולפיכך מעיד הדבר על כך שהיא נאנסה". שקית הניילון שהחזיקה המנוחה, אף היא לא נמצאה בבור. יש מקום למסקנה שהמערער "בעת שהוביל את חוקריו לאתר דודאים וחיפש עימם שקיות ובגדים, עשה זאת במטרה לנסות ולמצוא לפחות את השקית, ואולי אף את מכנסיה ותחתוניה, אך בשום פנים ואופן לא כדי לגלות את הגופה עצמה, מתוך ידיעה שהיא כבר אינה נמצאת באתר דודאים, ואין בכוונתו, מטעמים השמורים רק עמו, לחשוף את מקום המצאה". השופט סגל סבר כי ממצאי הבדיקה בה הושוו סיבים שנמצאו במכוניתו של המערער עם אלה שבחולצת המנוחה, "יכולים להיות, אם לא ראיית סיוע, אז לפחות 'דבר מה נוסף', או חיזוק בעל משקל כלשהו, כממצא ראייתי המצטרף ומצטבר למכלול הראיות". עוד אמר השופט סגל כי המערער לא נתן כל הסבר לביקורו במזבלה ביום בו נעלמה המנוחה, ו"שתיקת הנאשם בנדון בשלב זה של המשפט, ודווקא בו, כמו גם התנהגותו המוזרה באותו ערב... מסתירה מתחתיה, לסברתו, חור שחור ונורא של זכרונות מבעיתים, שכן אחרת אין כל הסבר לשתיקתו בנדון". מן הבחינה העובדתית-משפטית תיתכנה מן הראיות רק שתי אפשרויות. האחת, כי עד למעצרו העביר המערער את גופת המנוחה לבור, לאחר שקודם לכן הטמינה במזבלה. השניה, "הגיונית אף היא ובעלת משקל מהותי, כשלעצמה... ולפיה, הנאשם השליך את הגופה מיד לבור הניקוז, ולאחר מכן נסע לאתר דודאים... ושם, לאחר שנכנס עם רכבו הפרטי לכוון הבור...הוא השליך רק את השקית, מכנסיה, תחתוניה ונעליה של המנוחה שנותרו ברכבו לאחר ביצוע האונס". "שתי האפשרויות (היחידות!) הנ"ל, המוליכות למסקנה סופית זהה, אינן עומדות בבדידותן . הן אינן מומצאות והן אינן תיאורטיות". "הכחשת בואו בנסיבות דלעיל לאתר דודאים, כמו גם הכחשתו את שטיפת רכבו, מעידים על רצונו להסתיר את הקשר בינו לבין ביצוע העבירה, והקשר נהיר לנו". "סוף דבר", אמר השופט סגל: "רק לאחר שהתחקיתי אחר מהלכיו המרכזיים במארג עולמו של הנאשם במשפט זה, על שני חלקיו, שכללו, בין השאר, את שלל הודאותיו בפני המדובב, חוקרי המשטרה, שופטת המעצרים; התבטאויותיו המפלילות בפני צלם הטלויזיה בערבית, וכלפי אמו ואשתו בנוכחות חוקרי המשטרה (נ41/ + נ46/); ולאחר שלכל אלה הצטרפו, בתורת 'סיוע' ו'דבר מה נוסף', כל הראיות הנוספות, שכללו את השוואת הודאותיו עם הנסיבות החיצוניות המצביעות על כך, שרק מי שנטל חלק בעבירה יכול למסור פרטים כפי שנמסרו (עדות העד מאיר נחום בעניין החפירה בחורשה); מראית התנהגותו המוסרטת של הנאשם בעת שחזוריו את ביצוע שני הפשעים (אונס ורצח) ובמיוחד במהלך השחזור השני (ת8/ + ת10/); השקית; היות המנוחה לא בתולה; דמיונה לתמונה שהיתה תלויה בתחנת המשטרה; טענת האליבי שהופרכה; תיאור בגדי המנוחה; עישון סיגריה ע"י המנוחה; עדות העד שאחדה לעניין התנהגותו המפלילה של הנאשם; עדות העד אזולאי באותו נושא; שקרי הנאשם בבית המשפט; מציאת הגופה, בתוספת ההוכחה שנאנסה; וחוות הדעת בעניין הסיבים; ורק לאחר שייחסתי לכל אחת מן הראיות הנ"ל, לחוד, את משקלה הראוי, ולכולן במקובץ את המשקל הראוי הכולל, כמבואר וכמפורט לעיל, הוסרו ממני כל אותם היסוסים וספקות בדבר היות הנאשם האיש שביצע את העבירות אשר יוחסו לו בכתב אישום זה". 13. כאמור, שונה היתה דעתו של השופט הנדל, ומסקנתו היתה כי יש לזכות את המערער. לדעתו, "הלחץ אצל המדובב באשר למציאת הגופה אינו פחות בעוצמתו מלחץ המשטרה, אך מופעל בצורה אחרת, מתוחכמת ומשכנעת לא פחות". יש לזכור כי המערער סובל מפיגור קל עד בינוני. "הוא נתון תחת לחץ כבד של חקירה משטרתית וחקירת המדובב בכל שעות היום בהן אינו ישן". "הפיגור השכלי מצביע על מגבלותיו של הנאשם להתמודד עם הלחץ שמיטב חוקרי הנגב מפעילים עליו. האם הנאשם מסוגל היה לא לספר פרט אותו צמאים החוקרים לדעת בכל כוחם, לו באמת ידע אותו? מסופקני מאוד!". "השילוב של הפיגור השכלי עם מצבו הרגשי, הגבילו מאוד את מרווח התמרון של הנאשם בהתמודדותו עם חוקריו, כולל המדובב. אין כל אינדיקציה בחקירה כי לנאשם יש תחכום ורצון עז להסתיר פרט זה. נהפוך הוא, החקירה בכללותה מצביעה על אי יכולתו של הנאשם להפגין תכונות אלה במצב זה". "אם הנאשם הצליח לשכנע את חוקרי המשטרה התביעה ובית המשפט כי הגופה נמצאת באתר דודאים ועתה מתברר גם לתביעה כי אין זה נכון, יש בכך חיזוק ממשי לטענת הסניגור כי הנאשם מוסר פרטים שאינם אמת כדי לרצות אחרים גם אם הדבר אינו הגיוני ועומד בניגוד לאינטרס שלו. הוא מסוגל לעשות זאת ברגש עז ומרשים שיש בו לכאורה כדי לשכנע את הצופה בו כי המדובר באדם שאומר אמרת אמת". אם הצליח המערער לשכנע כי גופת המנוחה הוטמנה במזבלה, "מי לידינו כף יתקע כי לא יצליח הוא בנקודות אחרות". "אין זה הגיוני או מתאים לסיפור המקרה והרקע האישי של הנאשם שהוא יניח את הגופה במקום בו היא נמצאה אם לא הכיר את המקום", ואין כל ראיה שהמערער הכיר את המקום. "רק אדם שהכיר את המקום וידע עליו עוד קודם, כולל הידיעה שהעבודות במקום הופסקו, היה מניח את הגופה שם". "מקום מציאת הגופה... מחליש את משקל הודאת הנאשם בצורה ממשית ומהותית ביותר... מציאת הגופה... מהווה ראיה עצמאית המונעת... את הקביעה כי הודאת הנאשם הודאת אמת היא". עוד הוסיף השופט הנדל, כי חזרתו של המערער מן ההודיה בשיחתו עם המדובב, הינה חד-משמעית, ודבריו למדובב "מטילים צל כבד על כל הודאות הנאשם בפני כל גורם שהוא". "אמרות הנאשם בדבר הימצאות הגופה במקומות לא נכונים מחזקת ומשתלבת עם כפירתו בפני המדובב". אשר לבדיקת הסיבים סבר השופט הנדל כי "המומחה לא עמד במבחן של 'יעדי המומחה'. הוא לא עמד בדרישות המבחנים שנקבעו על ידו, וזאת בנוסף לחסרים אחרים... לכן... בית המשפט אינו רשאי לתת משקל לראיה זו". כן אמר השופט הנדל: "העובדה כי הנאשם מסר שוב ושוב, במהלך חקירתו האינטנסיבית, כי קבר את המנוחה באתר דודאים, כאשר מוסכם היום על באי-כח הצדדים כי עניין זה אינו נכון, מחזקת את טענת הסנגור כי הנאשם מסר פרטים בהתאם לציפיות המשטרה. אם הנאשם מסוגל להמציא מקום קבורה בהתאם לשאלות החוקרים, בודאי שהוא מסוגל להשיב תשובות מתאימות לשאלות החוקרים בנושאים כמו: האם אתה זוכר אם הבחורה עישנה סיגריה?... קיימת תשתית מוצקה למסקנה כי שאלותיהם המדריכות הכתיבו מתן תשובות בהתאם. היא המסקנה גם לגבי תיאור הנערה על ידי הנאשם, וזאת מבלי לחזור על בעיות הזיהוי כגון התייחסות הנאשם לתמונתה ולא לה, וכן אמרות כמו היות הנערה בת 40 וג'נג'ית". לדעת השופט הנדל גם אין ראיה חיצונית שהמנוחה נאנסה: "אין גירסה חוץ מעדות הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, באשר לדרך אינוס הבחורה, מה היא אמרה, איך היא התנגדה ונהרגה". "עתה לאור הראיות החדשות שהובאו... על מנת להעתר לבקשת התביעה ולהרשיע את הנאשם בתיק זה, אין די שהשופט יהיה חייט או סופר. הפעם בכדי לקבל את עמדת התביעה על השופט 'לחייט' בחוט ההרשעה". אשר לביקור המערער במזבלה ביום היעלמה של המנוחה כשעה לפני עבודתו, סבר השופט הנדל כי עובדה זו "אינה כה חריגה, עד כי ניתן ללמוד ממנה, אפילו כחיזוק בלבד, על האפשרות שהנאשם רצח את הנערה באותו לילה". לשחדה היה מניע שלא לדייק בכל הפרטים. ולכל היותר יש בעדות זו הוכחה שהמערער היה במזבלה אותו ערב, "אבל אין בכך להוכיח כי הנערה היתה באתר באותו ערב, או להוכיח כי הנאשם קבר אותה שם ועל כן עדותו של השומר שחדה לא מקדמת אותנו בשאלת אשמת הנאשם". כשידוע עתה כי המנוחה לא נקברה במזבלה ואף לא הגיעה לשם, "מה חשיבות היא שהנאשם הגיע למקום ואפילו הכחיש זאת". גם "לא נקבע כמימצא על ידי מותב זה כי אכן הנאשם שטף את רכבו". לדעת השופט הנדל, תיפקודו הירוד של המערער "בתנאי לחץ, אי יכולתו לראות את הנולד הרחוק אלא את הנולד בטווח קצר, כל אלה מצטרפים ליצירת אישיות שלכאורה מסוגלת להודות במעשה שלא ביצע". זאת כש"חוות הדעת הפסיכולוגיות קובעות כי הנאשם מפגר ויש לו נטיה לרצות את חוקריו". 14. הודיית נאשם מחוץ לבית המשפט, כמוה ככל ראייה אחרת. כשם שאין לצאת לגביה מן ההנחה כי "אין אדם משים עצמו רשע", כן אין לצאת מנקודת מוצא כי כל הודיה חשודה להיות הודיית שוא. את משקלה של כל הודיה יש לבחון על פי מכלול הראיות והנסיבות, תוך ערנות לכך כי הודיית שוא עלולה להנתן לא רק מחמת לחצים חיצוניים המופעלים על הנחקר (שאינם מגיעים כדי פסילת ההודיה), אלא גם עקב לחצים פנימיים, במיוחד אם נמנה הנחקר עם אלה שהם בגדר "קבוצת סיכון" למסירת הודיית שוא (כגון: קטינים, והלוקים בנפשם או בשכלם). להיות הנאשם ב"קבוצת סיכון" השלכה הן על קביעת משקלה העצמי של ההודיה והן על קביעת משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת. לפיכך, משקבע בית המשפט כי הנאשם נכנס ל"קבוצת סיכון" מסויימת, עליו לתת את הדעת, במידת האפשר, גם לדרגת הסיכון למסירת הודיית שוא של הנאשם הספציפי העומד לפניו. בין דרגת הסיכון לבין משקל התוספת הראייתית הנדרשת, קיימת, זיקת גומלין. 15. ראוי הוא, כי לגיבוש המסקנה כי נאשם פלוני נמנה על "קבוצת סיכון" מסויימת ומהי דרגת הסיכון, לא יסתפק בית המשפט רק בהתרשמותו הבלתי אמצעית מן הנאשם, אלא ייעזר גם במומחים לדבר. שכן, יש ויעילותה של התרשמות בית המשפט תהא מוגבלת לפגמים גלויים לעין בלבד. אולם ברור הוא כי ההחלטה הסופית בנדון היא בידי בית המשפט, שבפניו נפרשת מסכת הראיות כולה. 16. בענייננו, לא חולק בא כוחו המלומד של המערער כי את הודיותיו במשטרה נתן המערער מרצונו הטוב והחופשי. אולם בכך אין כדי להסיר את החשש כי טעמים אחרים הביאו אותו ל"התאבד בהודיה". שכן, המחלוקת בין עדי ההגנה (הפסיכולוג הקליני דאי נצר והפסיכיאטר פרופ' עמיחי לוי) ובין עד התביעה (הפסיכולוג הקליני ד"ר שפיק מסאלחה) לא היתה נטושה על כך כי יש למערער מוגבלות שכלית. המחלוקת שנפלה ביניהם היתה על סוג הפיגור, האם סביבתי הוא (כדעת מומחה התביעה) או אורגני (כדעת מומחי ההגנה), וכן על מידתו של הפיגור (גבולי-קל או קל-בינוני). 17. לדעת ד"ר מסאלחה בחוות הדעת שהגיש: "1. מבחינה אינטלקטואלית סלימאן מתפקד ברמה של פיגור קל לבינוני. למרות שהציון הכללי שלו במבחן האינטליגנציה ( HIQ=51 ) מצביע על רמה של פיגור יש להתייחס לקביעה זו בזהירות מכיוון שהתפקוד במבחני האינטלגנציה ירוד בגלל מספר עובדות: א. שמעולם לא רכש ידע בסיסי שילדים רוכשים במסגרת לימוד פורמאלי. ב. הסביבה של הבית והשכונה לא סיפקו גרייה אינטלקטואלית ולא תרמו להתפתחות הפוטנציאל שלו. ג. תפקודו במבחן היה מושפע מחרדה שניתן להבין אותה על רקע המחשבה שתוצאות בדיקה זו ישפיעו על גורלו. בהתחשב בעובדות אלו ובתיפקודו היחסית גבוה בתחום ההבנה החברתית ניתן לקבוע שלא מדובר במקרה זה בפיגור על רקע אורגני. למרות שהפוטינציאל שלו אינו גבוה אבל ישנה עדות שהוא יותר גבוה מהתפקוד הנוכחי שהתבטא בציוני המבחן. בתחום ההבנה החברתית תפקודו נופל בתחום הנורמה. הוא מבין את כללי וחוקי החברה. הוא מבין מה מצופה ממנו לעשות במצבים שונים ומבין את הפונקציות של מוסדות החברה כמו תפקיד הבנק, תפקיד המשטרה וסיבה שבגללה שמים פושעים בבית הסוהר. הבנה זו לנורמות החברתיות אפשרה הסתגלות סבירה שאפשרה לו לנהל את חייו ללא עזרה מיוחדת, זאת בהתחשב בכך שאינו מסוגל לקרוא ולכתוב וששליטתו בתנועות יד עדינות אינה טובה. ... 3. קימת עדות שהנ"ל נמצא תחת לחצים חזקים שאין ביכולתו להתמודד איתם באופן יעיל. המשאבים הפנימיים שלו אינם נגישים ואינם מספיקים כדי להתמודד עם לחצים אלו. הממצאים מראים כי לחצים אלו הם סיטואציוניים וככל הנראה קשורים במצב העכשווי שהוא חווה ולא קשורים במצב כרוני ואינם חלק אינטגרלי של האישיות שלו. לפי מבנה האישיות שלו ניתן להעריך כי קשה לו להיות בסיטואציה לא ברורה ותפקודו נעשה לקוי במצבים עמומים. במצבים אלו התנהגותו נעשית לא אופטימית. נתון זה יכול להסביר את הקשיים שחווה בתקופה הראשונה של מעצרו. ... 5. הממצאים מראים שלא מדובר באדם סכיזואידי. הוא אינו מנותק מן העולם האנושי מסביבתו. כלומר הוא ער לקיום אנשים מסביבו הוא מעורב ביחסים חברתיים במידה מסוימת. הוא מתחשב באנשים ומשתדל לעשות את הדבר הנכון. האינטרקציות שלו עם אנשים מאופינים על ידי תכנים תוקפניים. קימת אצלו נטיה לאי פתיחות ולהעדפה של שמירת גבולות ולעיתים מעדיף אף התבודדות". את חוות דעתו סיכם ד"ר מסאלחה בכך ש"מדובר בגבר ברמה אינטלקטואלית המתאימה לפיגור קל עד בינוני. ניתן להבין את מימצאי האינטלגנציה הנמוכים על רקע סביבה לא מטפחת... סלימאן נמצא תחת לחצים שאין לו כוח להתמודד איתם. נראה כי לחצים אלו הם סיטואציונים ולא כרונים". בענין כישוריו השכליים של המערער, חזר ד"ר מסאלחה בעדותו על מסקנתו כי את הישגיו הירודים של המערער יש לזקוף בעיקר לחובת הרקע הסביבתי. אם כי הסכים "שיש לנאשם נתון שהוא לא סביבתי. מוסכם עלי שאנשים נולדים עם פוטנציאל שונה, אני חושב שהנאשם יכול להיות שהוא נולד עם מסוגלות מוגבלת אך לא ברמה של פיגור בינוני אלא כמו שאמרתי פיגור קל עד גבולי, יותר גבולי מאשר פיגור קל" (עמ' 511). חיזוק למסקנתו כי מדובר בפיגור סביבתי מצא המומחה בכך שהמערער מתפקד מבחינה חברתית, וכן בכך שחל שיפור בתוצאות המבחנים לעיוות התפיסה שערך, לעומת תוצאות מבחניו של הפסיכולוג נצר. מבחני עיוות התפיסה מעידים על קיומה של פגיעה אורגנית, ושיפור תוצאותיהם "מצביע על זה שהנבדק יכול לשפר את הביצוע שלו ככל שמורידים את אפקט החרדה ושל חוסר ניסיון" (עמ' 500). על מבנה אישיותו של המערער העיד ד"ר מסאלחה כי קיים קשר בין ביצועיו של המערער ובין רמת החרדה בה הוא נתון (עמ' 500, 515). "במצבי לחץ אין לנאשם רזרבות יעילות להתמודד עם אותם מצבים", וכי במצבים אלה הוא נוטה "להסתגרות, לנסיגה, להצטמצמות, ולמתן משפטים קצרים מאד" (עמ' 517). אולם הוא לא זיהה אצל המערער נטיה ל"כניעות והסחפות לסמכות" (עמ' 506). 18. שופטי הרוב בבית המשפט קמא העדיפו את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה, כי המערער סובל רק מפיגור סביבתי, קרי היותו אנאלפבית ונבער מדעת בשל תנאי גידולו. אף כי ללא חוות דעת זו, היה לדעתם מקום לקבוע כי המערער אינו סובל מפיגור כלשהו. שכן, מתפקד המערער ככל האדם, ואף מפעיל בעבודתו כלי מכני הדורש מיומנות. גם לגבי רמת הפיגור ממנו סובל המערער, תומכות הראיות בדעתו של ד"ר מסאלחה, ויש להעדיפה. הנמקותיהם של שופטי הרוב בנדון זה מקובלות עלי, ואיני רואה מקום להתערב במסקנתם. די אם אומר, כי על תובנת המערער את משמעות הודייתו, שהיא מאפיין להבחנה בין פיגור סביבתי ופיגור אורגני, ניתן ללמוד מדברי המערער השזורים לאורך שיחותיו עם המדובב ועם חוקריו, על הצפוי לו לאחר הודייתו. כך מוצאים אותו אומר למדובב לאחר התוודותו בפני החוקרים: "נפלנו, נפלנו, עשינו, גמרתי על עצמי, עוד חמש עשרה שנה אני לא אצא מבית הסוהר. זה הוא זה, מכרתי החיים בנעליים אמרתי עשיתי כך וזרקתי כך, ועשיתי" (ת114/ עמ' 3). לגבי רמת הפיגור, אזכיר את הסברו (ה"מעין משפטי") של המערער על מובנה של "חטיפה". בעת השיחזור (ביום 23.6.93) אמר כי אנס את הנערה ולא חטף אותה: "לא חטיפה, זאת לא חטיפה וחניקה, לא חטפתי אותה, עצרתי לה טרמפ ולקחתי אותה. חטיפה זה לקחת בכח ולהעמיס על האוטו ולנסוע, זה חטיפה" (ת15/א עמ' 9). גם בנוגע למבנה אישיותו של המערער, אין בראיות כדי לחזק את דעתם של מומחי ההגנה כי המערער נוטה לבטל עצמו בפני אנשי מרות ולרצותם. לא זו בלבד שמשך ארבעה ימי חקירה עמד המערער בהכחשתו, אלא שמסקנתו של ד"ר מסאלחה כי לא גילה אצל המערער נטיה ל"כניעות והיסחפות לסמכות", עולה בקנה אחד עם דבקותו העיקשת של המערער בגירסה כי לא נתקל בשחדה כשבא למזבלה בשעה 22:30 ביום היעלמה של המנוחה; עם הכחשתו כי שטף אז את רכבו; ועם עמידתו על דעתו כי בשיחתו במזבלה עם נהגי משאיות האשפה אמר כי "החיים בזבל", ולא כי המנוחה נמצאת בזבל - כל זאת למרות שכבר הודה כי השליך את המנוחה במזבלה. המערער גם לא ביטל עצמו בפני עורך השיחזור השני, כשהתבקש להדגים כיצד הוציא את המנוחה מרכבו והשליכה במזבלה. למרות בקשותיו של עורך השיחזור מהמערער כי ההדגמה תבוצע כשהוא מחוץ למכונית, עמד המערער על דעתו שההדגמה תעשה על ידו כשהוא יושב בכסא הנהג (ת10/ עמ' 72,54). ובוודאי שלא היה לו צורך לבטל עצמו בפני אמו ואשתו, כשאמר להן בעת שהוארך מעצרו כי "סיפר להם (למשטרה - א.ג.) הכל" ושתעזובנה אותו. 19. מעדותו של ד"ר מסאלחה, אותה קיבל בית המשפט קמא; מעמדתו העיקשת של המערער שלא להודות בפרטים מסויימים עליהם נחקר; מדבריו לאמו ולאשתו; ומקריאת מכלול אמרותיו בחקירה - אכן מתבקשת המסקנה כי אין יסוד של ממש לחשש שהודייתו של המערער בפני החוקרים היתה הודיית שוא מחמת נטייתו לבטל עצמו בפני אנשי מרות. כשם שאין לחשוש, כי המערער הודה עקב כך שיש לו "דמיונות שוא, או שיש לו רגשי אשמה והוא רוצה להעניש את עצמו, או שהוא רוצה להראות שיש לו יכולות יותר ממה שבאמת יש לו" (עדות פרופ' לוי בעמ' 453). אלא שלדברי המערער בעדותו, נעוצה התוודותו בחקירה, בסיבה אחרת. וכך העיד: "לשאלתך מדוע הודיתי אני משיב שאני הייתי בלחץ לא ידעתי להגן על עצמי ושיקרתי. לשאלתך מאיזה לחץ הייתי אני משיב שכל אחד זורק לי מילה כל אחד תופס אותי ומוציא אותי מהחדר אז שיקרתי, זה יותר טוב, יש לי ברירה? אין לי ברירה. זה יותר טוב להודות זה פחות חקירות" (עמ' 374). "כאשר אתה אומר לי שכל אדם אחר יבין שאם הוא יגיד את אותם דברים הוא יהיה בבית סוהר הרבה זמן אני משיב שהכל שקר. מרוב הלחץ והפחד הייתי בוכה להם ולא עזר שום דבר... כל הזמן הייתי בלחץ אפילו לא היה לי זמן לנשום אויר... לשאלתך מה חשבתי שיקרה אם אני אודה בפניהם אני משיב שחשבתי שיעזבו אותי מהחקירות ויתחילו לחפש את הבחורה" (עמ' 375). נקודת המוצא הראויה לבחינת טענה זו של המערער היא, כי אכן "לכל נחקר 'סף שבירה' אישי, על פי אישיותו ויכולתו לגייס כוחות נפשיים כדי לעמוד בתנאי לחץ" (מתוך דין-וחשבון "הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר", תשנ"ה1994- עמ' 8). השאלה אם עמד נאשם בסכנת משבר, תלויה ביחס שבין כוחות הנפש וכושר הסיבולת שלו ובין עוצמת הלחץ הנפשי בו היה נתון. 20. על מוגבלות כוחותיו הנפשיים של המערער הסכים גם ד"ר מסאלחה. בחוות דעתו על המערער כתב כי "המשאבים הפנימיים שלו אינם נגישים ואינם מספיקים בכדי להתגבר על לחצים [חזקים]... לפי מבנה האישיות שלו ניתן להעריך כי קשה לו להיות בסיטואציה לא ברורה ותיפקודו נהיה לקוי במצבים עמומים". בעדותו הסכים המומחה ש"במצבי לחץ אין לנאשם רזרבות יעילות להתמודד עם אותם מצבים", והוא נוטה אז להתכנס בתוך עצמו. לשאלה אם לחץ עלול להביא את המערער להודיית שוא, כשמנגנון ההתכנסות העצמית ניכשל, השיב המומחה: "אינני יכול לומר שזה סביר ואינני יכול לומר שזה בלתי סביר. זה מצב מאד קשה, של לחץ מתמשך וקשה, בגלל הנתונים האישיים של הנאשם. אין לי בנתונים מספיק חומר לענות על שאלתך..." (עמ' 522). "כשאתה נותן לי כנתון שהוא לא הסתגר, ובשלב הזה הוא אומר 'אני רצחתי', השאלה היא מה היא האמינות של הדבר הזה, אני משיב: בנתונים שלי, אני לא יכולתי להגיע למסקנה כזו, לפי הנתונים שבידי, אני יכולתי להגיע למסקנה שהאדם הזה בתנאים של לחץ, הוא יכול לא לתת. ואם הוא נותן, אינני יכול לדעת, אם יש לייחס לנתינה כזו מהימנות או לא. הנאשם נוטה יותר להימנעות, ויכול לעשות החלטה לא שגויה" (עמ' 423). מכאן, שאין מקום לשלול את האפשרות כי לחץ המעצר; אינטנסיביות החקירה; וחרדתו של המערער (שלא היתה לה אחיזה במציאות) מפני אלימות החוקרים, כפי שזו באה לידי ביטוי באמירתו למדובב לאחר הודייתו בחקירה, כי "עכשיו יתחילו המכות" (ת114/ עמ' 12) - הם שהביאו את המערער להודיית שוא. 21. כל זאת אילו התוודה המערער רק בחקירתו. כי אז היה מקום להעריך את הודיותיו על רקע ההסבר שנתן להן. הסבר שיש לו, כאמור, עיגון במבנה אישיותו, כפי שהוכח. הסבר זה היה מכרסם כרסום של ממש במשקל הודיותיו, וכמתחייב מכך לא ניתן היה להרשיע את המערער אלא אם קיימת תוספת ראייתית של ממש, שתפיג כל חשש להודיית שוא. אולם הסבר זה נחלש כשמדובר בהודיה בפני המדובב, צעיר ממנו לימים, עמו שוחח בתא המעצר, בהניחו כי הוא עציר כמוהו. גם המערער עצמו הבחין היטב בין שני המצבים (החקירות והשיחות עם המדובב), כשרק לגבי החקירות טען לקיומו של לחץ נפשי. כפי שידע המערער להסביר בעדותו, בצורה מובנת וברורה, על שום מה הודה בשקר בפני חוקריו, היה בידו גם להסביר מה הביאו להודות בפני המדובב, במעשים שלא עשה. אלא שהמערער לא נתן כל הסבר להודיה זו, והעדיף להתכחש בעדותו לכך כי הודה בפני המדובב. 22. כאן המקום לעמוד על פרטי הודייתו של המערער בפני המדובב, אשר הוכנס לתא המעצר ביום 22.6.93 בשעה 17:00. בתחילת שיחתם מספר המדובב למערער את נסיבות "מעצרו" ואת הכחשתו העיקשת בחקירה כי הוא ביצע את העבירה. המערער אף הוא משיב כי גם ממנו לא "משכו (הוציאו) שום דבר. בפעם הראשונה אותו הדבר, הודעתי אותה הודעה, לא לקחתי לא הייתי ולא ראיתי ולא הסתובבתי במקום, שום דבר", וכי הוא נעצר על דבר שלא עשה. המדובב מסביר למערער כי "החוכמה איך להתחכם אתם", ועליו להזהר שלא להודות, ולהחזיק מעמד. הוא גם מלמד את המערער איך להתנהג בעת בדיקת פוליגרף ו"לבלבל את המכונה". בהמשך השיחה שיתף המערער את המדובב בתחושתו כי הסתבכותו בפרשה נבעה מאי הבנה שנפלה בדבריו לנהגי משאיות האשפה על "זבל". לדבריו (בתמליל ת112/ בו סומן המערער "ס", והמדובב - "מ"): "ס:... באותו לילה היו אצלנו יהודים מאופקים שותים תה איך שאני ואתה עכשיו, יושבים ומדברים כך כתמיד. אמרו בחורה לא בחורה, אמרתי אפילו חיינו תמיד בזבל בחרא. מ: במה? ס: אמרתי בעברית חיינו תמיד בזבל, מה הם עשו מזה, באו לכאן ואמר פלוני אלמוני עשה זאת, פלוני שומר ואינו זה שעובד, מי אוכל אותה (במקרה זה)? מי שעובד... (2 מילים לא ברורות) אתה קברת אותה. מ: מצאו את הבחורה. ס: לא, לא מצאו אותה. מ: הפחד, אתה יודע מה הפחד אם יחפשו בזבל. ס: לא. מ: בעיה ס: לא, לא בזבל מ: מה ס: לא בזבל... (מלה לא ברורה)" (ת112/ עמ' 11). בשיחתם "התנדב" המדובב להודות בביצוע העבירה בה נחשד המערער. נכונות זו, כך הסביר למערער, נובעת מתחושת סולידריות לאומית, וכדבריו: "אם אנחנו לא נעזור אחד לשני מי יעזור לנו, אנחנו ערבים או שלא, נכון" (ת112/ עמ' 10; ת113/ עמ' 5). לפי ה"תכנית" שרקם המדובב, יגלה לו המערער את מקום המצא הגופה, והוא (המדובב) יודה ברצח ויצביע על המקום. החקירה תתמקד בו, ואילו המערער ישוחרר אז מהמעצר. עד שהמשטרה תגלה את השקר, יצליח המערער להמלט מן הארץ. המדובב יעץ למערער שלא להודות בביצוע העבירה, כיוון ש"ההודאה שלך מוסיפה לחולשה שלהם חוזק" (ת112/ קלטת 1 עמ' 16). כשלא הצליח המדובב להציל דבר מפיו של המערער, נקט בדרך אחרת, בה הציע לו לנתח כפסיכולוג את בעייתו הנפשית, "לנתח אותה בצורה פסיכולוגית". המערער החל לשתף את המדובב בבעיותיו. אולם המדובב ביקשו להתמקד בענין הבחורה, באומרו לו כי "המחיצה שביני לבינך, היא הבעיה הזו שלך, ענין הבחורה שאני הולך לאמר לך... תאמין לי אני אומר לך, אני רוצה לשבור את המחיצה שבינינו אני אגרום לך להסיר את המחיצות ובכוח, בעזרת השם". תחילה סרב המערער לשתף פעולה, והסביר כי זה הערב הראשון מאז מעצרו בו הצליח להדחיק את מחשבותיו בנושא. המדובב ניסה לעודד את המערער באומרו כי "אתה תצא מזה אחרי ששמעתי אותך, אחרי שהמחסום בינינו הוסר". על דברי עידוד אלה אמר המערער: "החשוב זאת אומרת, אם אשתי, החשוב שבעלת הבית (האישה) או השכנים, אם יכנסו לענין ויאמרו את האמת לא יקרה לי כלום גם אם אני עשיתי את זה. העדות שלה מחר בבית המשפט, העדות שלה היא שתעזור לי (תסדר אותי במובן החיובי) לא עזרה אכלתי חרא". בהקשר זה שואל המדובב את המערער אם קיים סיכוי שמצאו את המנוחה. המערער משיב כי: "יכולים למצוא אותה... יוכלו למצוא אותה, אם יחפשו ימצאו אותה... ימצא אותה מישהו טיפש ... (לא ברור) יתקל בה ואז יאמרו הנה היא כאן". המדובב, שלא בא על סיפוקו, ביקש מהמערער כי ימשיך אתו "באנליזה, מבין אותי, באנליזה יש צורך בשבירת המחסום בינינו. אנחנו שוברים (מסירים) את המחיצות ולפעמים אנו מותירים אותן". בהמשך שאל את המערער ישירות אם הוא זה שביצע את המעשה, וכך התנהלה השיחה בקטע זה: "מ: האם אתה עשית את המעשה? ס: אתה רואה איך? זהו, הוא שעשה את זה, הצרה שהוא עשה את זה. אין מוצא? נכון?. זהו, זהו 'אבליס' (השטן)... (לא ברור) אולי הוא בא לבד הופה... 'אבליס' הוא זה שקלקל הכל. מ: הוא אחראי לכל? ס: כן, ראית, ו'שאחות' (ניסתה לעצור טרמפ) לך ... (לא ברור). טוב, כוס אחותו של העולם... (לא ברור) בואי... (לא ברור) אומר לך אנסת אותה, נכון? אנסת אותה בלי רצונה אונס אותה זאת אומרת אונס אותה, כמו שתאסוף (ברכב) מישהו בכוח. הוא לא לעלות איתך, לא מדבר איתך, ולך יש רכב. אין רכבים (אחרים) אין חוץ ממך בדרך, רצית לאסוף אותו ולהעלות אותו איתך (ברכב) אתה רואה איך? אונס. אבל הבחורה, אולי זה ממנה, ממנה היא, היא מעצמה, אתה רואה, זה לא אונס אפילו בבית משפט, מה שלא יהיה, זה לא אונס. אבל כשאתה מביא אותה בכוח ותעלה אותה (לרכב) ותקלל. ותאנוס אותה בכוח. 'חראם' ... (לא ברור). ... מ: זאת אומרת היא הסכימה? ס: אני עשיתי לך טובה ולקחתי (אספתי) אותך, רוצה משהו, אתה רואה? כלומר, לא התכוון לחנוק אותך, עשית בכוח, או משהו, 'דייגת עליק' (התנגדה) קצת ונתנה לך. זה ייתכן, זה לא אונס". ואף שלכאורה כבר התוודה המערער, וייחס את המעשה לשטן "שקלקל הכל", מיד הוסיף כי: "אילו זה היה בשבילי מה ש'שרבתו', 'שרבתו' (מה שאכלתי אכלתי). הצרה היא שלא עשית ו'שרבתו' (ואכלתי אותה)... 'עלי אלטלק' נשבע לך שאם אני אדע מי זה שעשה את המעשה הייתי מזיין את האמא שלו בחיי אלוהים". ולאחר מספר דקות הוא מוסיף כי הוא מתקשה להמשיך בשיחה, שכן "אני 'באסרח' (בורח במחשבות)". לאחר מכן ביקש המערער לישון, אולם המדובב המשיך בשאלותיו: "מ: אתה מרגיש באשמה בדבר מסויים ס: 'ואללה' מרגיש, מרגיש בעצמי. מ: אשמה מדבר מסויים. ס: מה. איך? מ: באשמה, כלומר המצפון שלך מציק לך ס: לא, לפעמים. מ: לפעמים יש תחושות על מה בנויות תחושות אלה? ס: תאמין לי לא יודע. מ: מה? ס: לא יודע כלום". המדובב המשיך לנתב את השיחה לפגישה של המערער עם הבחורה. אבל המערער סרב לשתף פעולה באומרו: "ס: אתה מקרב אותי לבחורה לא מרחיק אותי. אם תקרב אותי אליה, הה, מה אומרים: 'אלגרדה בתייג'י (בתרגום מילולי הקוף מגיע - המשמעות מתחילות הצרות) ונסגר. מ: אני מכיר 'אלגרדה' (את הצרה). ס: 'אלגרדה אלגרדה' (הצרה) רוצה להתרחק. מ: טוב רק רגע. ס: לא רוצה להתקרב". המדובב לא אמר נואש והמשיך בשאלותיו, וכך התנהלה השיחה (מתוך התמליל ת116/, בו סומן המערער "ס" והמדובב - "ר"): "ר: לא הסכימה? ס: לא הסכימה... (מלה לא מובנת) תפסתי אותה הורדתי אותה, לא הסכימה, בכוח, ולא מן הפעם הראשונה, בפעם השלישית, בפעם הרביעית, אתה רואה איך (מלה לא מובנת). אחר כך אמרנו בואי לכאן. מה שקרה קרה. ר: (לא מובן) ס: אמרנו 'אישאלה מא חד חאוש' (פתגם שנאמר במובן של אין מה להפסיד). [קול צחוק] ס: אוי אוי ר: במה הכת אותה? ס: הגענו למצב 'טרחוהום עאד' (פתגם הבא לתאר מצב בעייתי)... ר: אני כרגע שמח שאתה רוקנת פעם אחת וכך למחוק את המסך מלפניך. ס: תמחק כרצונך... ר: ... כרגע אני רוצה לשאול אותך שאלה באומץ ותן לי אותה כפי שהיית אמיץ איתי כי שאלה זו מחזירה את הקלטת עוד הפעם ואני מתכוון להפוך את המסך להחזירה. ס: מה? להחזיר? ר: לא, לא. אני לא אומר שאני רוצה להחזיר. במה הכית אותה. ס: לא הסכימה. ר: מה? ס: לא הסכימה. ר: מה? ס: לא רצתה. ר: הבנתי, אתה במה הכת אותה לאחר שסיימת ממנה? ס: זו הצרה. ר: במה הכת אותה? ס: זו הצרה. ר: אני כרגע חוזר. במפתח האוטו לדוגמא? ס: זו הצרה. ר: מה? ס. במה אני לא יודע. ר: אתה בעצמך ס: הכיתי את ראשה, תפסתי בידה, נתתי לה סטירה, במה אני רוצה לדעת בעצמי... ס: אתה רוצה לדעת במה הכיתי אותה? ר: אני רוצה ללכת איתך רוצה לדעת במה הכית אותה. אתה הכית אותה מבלי שתרגיש - נתקפת לרגע ערפול חושים, לא הרגשת כלום. ס: נכון. ר: כלומר נתפסת לרגע ערפול חושים תפסת ראשה בתוך האוטו או מחוץ לאוטו קרה הדבר? ס: הכל בתוך האוטו. ר: כמה פעמים? ס: שלוש פעמים. ר: קרעת אותה, היתה פתוחה (כוונה לא בתולה)? ד: לא, לא בתולה... הכיתי אותה עם 'גמוע' (ידיים קמוצות). ר: איך מתה, באותו רגע? ס: באמת בשל כך, הפעם הזאת, לאחר הרבה זמן היא מתה. ר: הלא התמסרה ברגע ששכבת איתה? ס: התמסרה כי הגבר חזק מן האישה. ר: כלומר התמסרה. ס: חלס. ר: מה היא עשתה כשגמרה? ס: אתה רוצה להחזיר אותי?". המדובב ניסה לדלות מן המערער אם המנוחה היתה בין החיים כשעזב אותה, ומהו המקום בו השאיר אותה: "מ: ברגעים ההם מה עשית אחרי שסיימת איתה. ס: זהו אין בה (לה) כוח. מ: בכלל, מה גרם לך להרוג אותה באותם רגעים ס: פחדתי, לדוגמא מישהו ראה אותי או שתלשין עלי או משהו, לדוגמא מישהו שיש לו חשיש או משהו כזה ירצה להפטר ממנו, התפטרתי ממנה. מ: הולך, מה קרה איתך לאחר מכן מה קרה איתך ס: חזרתי הביתה. מ: לא, היא הרגת אותה. ס: זרקתי אותה. מ: באיזה מצב זרקת אותה. ס: מדוכדכת. מ: בין החיים למוות. ס: כן, ולאחר מכן, לאחר מכן עזבתי אותה והלכתי". כמו כן, ניסה המדובב לברר מן המערער את מקום הטמנת הגופה, אולם תשובותיו בענין היו סתומות: "מ:... (מילה לא ברורה) איפה זרקת אותה בדיוק בתוך הבאר, כן. ס: יא אדם, בתוך הפרדס ליד הכביש, זהו התפטרתי ממנה. ... מ: הדרך בה זרקת אותה מנותקת או שיש בה. ס: מנותקת, יש רכבים, אבל כמו שתאמר פנויה מ: זרקת אותה ליד הכביש או בשטח פנימי ס: ליד הכביש, פנוי. מ: ליד הכביש? לפי דעתך, לפי דעתך ס: אלוהים יודע אילו תצא עכשיו ותחזור לאותו איזור האם תמצאו אותה שם. מ: כיוון שהיא באה באיזור מכוסה קצת, נכון? ס: מכוסה 'לכה' (בלגן) מ: כלומר היא באה באיזור מכוסה כמעין בור נכון ס: 'לכה' (בלגן) רועים. מ: יתכן שכשזרקת אותה נפלה על הראש? ס: אלוהים יודע. מ: נכון, עכשיו ברגע זה לא חשבת שתוכל לחזור עליה. ס: לא 'חלס' מי שעשה משהו ירצה לחזור? לא יחזור הסתובב הבחור סחור סחור וחזר על זה". עוד נציין, כי המדובב שאל את המערער אם הוא חושש מפני מסדר זיהוי שיערך אם תמצא המנוחה, ועל כך השיב: "יכולים להביא אותה פנים אל פנים מכירה את זה? לא, לא מכירה אותו. היתה באוטו שלו ולא מכירה אותו". המדובב גם שאל את המערער אם נותרו עקבות ברכבו, והמערער השיב בשלילה. המדובב שאל מה בדבר התיק שנשאה עימה, והמערער השיב ש"זרקתי את הכל, אתה רואה". המדובב ביקש מן המערער לתאר את המנוחה. לשאלתו מה לבשה, השיב המערער: מכנסיים וחולצה. המדובב המשיך ושאל "מה היה צבע המכנסיים, גינס?", וכל כך השיב המערער "באמת לא יודע בדיוק". המדובב גילה ענין גם במראה המנוחה, באומרו: "מ: היא יפה? הבחורה? ס: בתמונות. מ: מה ס: בתמונות. מ: בצורה כלומר. ס: בצורה כפי שהיא בתמונה, אני ראיתי את התמונה. מ: (נכנס לדבריו) בתמונה . ס: יפה, יפה". בהמשך השיחה שב ועלה נושא תיאור המנוחה, והפעם מסר המערער תיאור של בחורה לבנה, בלונדינית. במהלך השיחה עם המדובב גם הזכיר המערער פרשיה מן העבר, בה הורשע בדואי באונס חיילת ורציחתה בדרך לערד. הוא השליך את גופתה לבאר, בלי לכסות את פי הבאר, והגופה נתגלתה בשל נחיל זבובים סביב פתח הבאר. סיכום הביניים הוא, כי לא רק שהודיית המערער בפני המדובב עומדת כשלעצמה ללא "הסבר מכרסם" מצדו של המערער, אלא שיש במשקל שיינתן להודיה זו, כדי להשליך גם על משקלן של ההודיות שניתנו לאחר מכן בפני החוקרים, ובפני שופטת המעצרים. 23. לאחר שנתן המדובב לשוטרים את הסימן המוסכם כי המערער הודה בפניו, הוצא המערער מתאו ונחקר, ובחקירתו אמר (ככתוב בזכרון דברים שנרשם, ת60/): "... נסע מביתו בשעה 17:00 בערך עם הרכב סובארו לכיוון נתיבות עשה סיבובים משם נסע לגילת נכנס לאופקים בצומת הבחין בבחורה שהחזיקה שקית עצר לה לאחר שהסתובב מאחר והיא הושיטה יד ביקשה לבאר שבע, לקח אותה ופנה מגילת לכיוון באר שבע הגיע למשמר הנגב אחרי תחנת האוטובוס לצד שמאל פנה לחורשה בתוך החורשה כ- 6-7 שורות לאחר שעבר בגר (טרקטור) שם השכיב את הכיסא הקדמי עבר אליה ביקש שתתפשט הורידה מכנסיים ועלה עליה לאחר שדפק התלבשו חזרו מאותו כיוון עד לצומת שדה תימן בין הסיבובים לפני הפניה לדודאים ולמאגר הנפט הבין שעשה טעות פחד הרביץ לה 2 סטירות חנק אותה ודחף אותה ונסע לבאר שבע כל זה לעבר גשרון... כל מהלך השיחה שלו שאלתי אותו לגבי התנגדותה וטען שקצת התנגדה וקצת לא ובעת שפנה לעבר החורשה שוב פחדה ואמר לה אל תדאגי כל זאת כשהוא מראה בידיו. בתוקף עמד שלא כבר (צ"ל קבר - א.ג.) אותה". כמו כן, הוסיף המערער כי היה שיכור מוודקה שקנה בנתיבות. לזכרון הדברים שערך דנ"צ אבוקסיס צורף שירטוט מהלך הנסיעה, כפי שתאר המערער (ת14/). לאחר שהתוודה המערער בפני הקצין אבוקסיס הוא נחקר שוב על ידי רס"ב עמוס עזריה. במהלך החקירה נערך זכרון דברים (ת56/) על דברי המערער, עד שהובא מכשיר הקלטה. אז ביקש רס"ב עמוס עזריה מן המערער לחזור על הדברים שכבר אמר. מעיון בתמליל חקירה זו (ת56/א) עולה כי המערער אמר בה שבתאריך 10.6.93 יצא מביתו בשעה 17:00. הוא נסע לנתיבות, שם שתה בירה שקנה בקיוסק. בדרכו חזרה לבאר שבע ראה בצומת גילת בחורה יפה. לאחר שעלתה לרכבו הוא פנה לחורשה המצויה משמאל לקיבוץ משמר הנגב. המנוחה הביעה את מורת רוחה מסטיה זו. היא שאלה אותו מדוע הוא סוטה ממסלול הנסיעה, והשיב לה "שניות ואנחנו יוצאים". תחילה ניסתה המנוחה לדבר אל ליבו שלא יכנס לחורשה ושלא יפעיל כוח, ולבסוף השלימה עם הנעשה, וכדברי המערער "אולי בא לה לא יודע". הם קיימו יחסי מין פעם אחת בלבד היא התלבשה בכוחות עצמה, והחלו לנסוע לכיוון באר שבע. ובהמשך החקירה: "עמוס: אתה הרבצת לה לפני שזרקת אותה? סלימאן: כמה סטירות. עמוס: רק כמה סטירות? חנקת אותה? סלימאן: לא לא עמוס: תחשוב טוב, אתה כבר מספר, תספר הכל עכשיו תספר הכל סלימאן: מה אני יספר? עמוס: נתת לה כמה סטירות ומה עוד? סלימאן: דחפתי אותה עמוס: מתי היא נפלה על הכביש? סלימאן: לא ברור עמוס: היא היתה חיה כשהיא נפלה? סלימאן: חיה כן חיה, יכול להיות... (לא ברור) עמוס: מעבר למכות קודם אמרת גם חנקת אותה סלימאן: (לא ברור) עמוס: לא, חנקת או לא חנקת אני שואל? סלימאן: יכול להיות אני חנקתי ואני לא יודע אני הייתי שיכור, הייתי שיכור. עמוס: אבל חנקת אותה? סלימאן: אני חושב אני חנקתי אותה, אני הייתי שיכור אני לא יודע מה עשיתי". כשהתבקש המערער פעם נוספת לתאר כיצד חנק את המנוחה, השיב שאינו זוכר שכן היה שיכור אותו ערב. כשעלה נושא החנק פעם שלישית התפתחה החקירה כך: "עמוס:... חנקת אותה בנסיעה או שעמדת? סלימאן: חנקתי בנסיעה... (לא ברור) ... עמוס: היה לך מספיק כח ביד להרוג אותה או שהשתיה הוסיפה כוח? סלימאן: השתיה הוסיפה כוח עמוס: כמה הרבה כוח סלימאן: יותר כוח עמוס: שמתה לה את הראש על המשענת של הכסא או שהיא הורידה לבד? סלימאן: לא רצתה... (לא ברור) עמוס: על הדלת אה על החלון ככה הצמדת לה את הראש ולא השתוללה ולא בעטה? סילמאן: היא השתוללה אבל ... (לא ברור). עמוס: אבל לא היה לה כוח להתנגד תפסה לך את היד ניסתה להוריד את היד? סלימאן: רצתה אבל ... (לא ברור)... לא היה כוח להשתחרר". המערער התבקש לציין את מקום השלכת הגופה, והוא מסר שהשליכה בדרך לבאר שבע. שאלות החוקר בנושא זה היו ממוקדות, וכך השיב עליהן המערער: "עמוס:... לא ברור שמאלה וימינה בסיבוב הזה נכון? אתה מגיע לגשר הישן פונה שמאלה וימינה ואחר כך בסוף הימינה יש לך את הפניה. סלימאן: עם הכביש לכיוון באר שבע. עמוס: איפה שהבאר העמוקה או לפני הבאר? סלימאן: ...(לא ברור) עמוס: שמה ליד הבאר? סלימאן: בדיוק מול הבאר עמוס: מול הבאר בדיוק זרקת אותה? עמוס: כן עמוס: (לא ברור) ... לכיוון באר שבע כמעט ליד הצומת סלימאן: כן עמוס: כמעט בצומת? ... (לא ברור) סלימאן: כן". החוקר ביקש לשלול את האפשרות כי המנוחה נזרקה למזבלה, באומרו: "... אתה בטוח שהיא שמה ולא במזבלה? בטוח שלא במזבלה?" תגובת המערער לשאלה זו לא מובאת בתמליל. אולם בהמשך הוא נשאל שאלה זו שוב, והפעם השיב: "לא". המערער גם הביע נכונות להשתתף בשיחזור: "עמוס: ואיפה בדיוק זרקת אותה? אתה מוכן לקחת אותנו להצביע לנו על הגופה? סלימאן: אני הסברתי לכם עמוס: אתה מוכן לקחת אותנו למקום? סלימאן: אני מוכן לקחת אתכם. אולי נמצא אותה שם... ... עמוס: אתה תוכל להוביל אותנו להצביע לנו איפה הגופה? סלימאן: אני מוכן להוביל אותכם עמוס: לגופה כן? סלימאן: כן עמוס: אתה חושב שהיא נמצאת שם? סלימאן: לא ברור אם נמצא אותה שם אני שמח...(לא ברור)". 24. לאחר חקירה זו הוחזר המערער לתאו. בשיחה שקיים עם המדובב (ת114/) חזר המערער ואמר פעמים רבות ששיקר בחקירתו ומסר הודיית שוא, כשם ששיקר גם לו (למדובב) כשהודה בפניו. אולם בין ההכחשות מוצאים אנו גם את הדברים הבאים: "ר: אני רוצה ממך מלה אחת רסמית, הרי אני מוכן לצאת בשבילך לאיזור שאמרת לי עליו, ותאמין לי אני אסרוק אותו סריקה עד שאני אמצא אותה ס: רק הלוואי שתמצא אותה ... ... ר: טוב, בעזרת השם אני מחר משתחרר, ועכשיו שם האזור, נכון או לא, האזור קרוב לאזור צבאי או רחוק מהאזור הצבאי, כמה רחוק מה המרחק? ס: רחוק ממה? ר: מאחרי משמר הנגב ס: אחרי משמר הנגב ר: אחרי משמר הנגב ס. יש אחרי משמר הנגב ר: יש מרחק, כמה בערך, ק"מ ס: ייתכן ק"מ וקצת ר: טוב... נכון או לא, אחרי משמר הנגב יש גשר מיד אחרי משמר הנגב, אמרת עצרתי באוטו אחרי משמר הנגב על יד, אתה היית שם לראשונה... ס: ... ר: יעני ... נכון או לא, אני רוצה ס: רק שנמצא אותה ר: מה ס: רק שנמצא אותה ר:... אני אנסה, רק שלא הרגת אותה! ... ... ר: עדיין יש אפשרות להימנע מהפדיחה ס: הלוואי שימצאו אותה ר: אתה בטוח שאינם שלא יימצאו אותה? ס: ייתכן ... ... ס: אני אמרתי שזרקתי אותה מהאוטו ר: למה לא סיפרת לי שזרקת אותה מהאוטו? ס: מהדרך שמובילה לבאר-שבע, בצד הזה, דרך שיוצאת לכל הדרכים, דרך על הימין, דרך על השמאל, ונשאר יוצא ישר דרך באר-שבע, איפה הסיבוב הזה. ר: אה זה שמצד ימין. ס: אה כן ר: של אל נגב, משמר הנגב ס: לא לא אחרי ר: אחרי משמר הנגב, כמה? ס: אחרי אזור המחנה הצבאי ר: כלומר בין משמר הנגב לבין המחנה הצבאי! ס: לא אחרי משמר הנגב ר: אחרי משמר הנגב ס: אה, ונכנסתי איתה לחורשה, ויצאתי איתה מהחורשה. ... ... ר: תקשיב לי, אני רוצה לומר לך דבר אחד, אני בטוח אילו הודאתך... ס: עם משהיא אחרת ר: מה ס: עם מישהיא אחרת, מספיק ר: אבל אני ס: אוי חלס, מספיק ... ... ס: באלוהים לא ראיתי אותה, אחי, באלוהים אפילו לראות אותה לא ראיתי אלוהים המבורך יוציא אותי בשלום. ראיתי אותה, או לא ראיתי אותה אני נשאר ח'לס". 25. עוד באותו לילה (23.6.93 בשעה 02:14) יצא המערער לשיחזור (ת15/א), בו הוביל את החוקרים לחורשה בה ביצע, לדבריו, את האונס בהיותו שיכור. כפי שמסר בשיחזור, הוא נכנס עם מכוניתו לחורשה, שם אנס את הבחורה, ולאחר האונס נסע אתה מהחורשה לכוון באר שבע. בדרך "פחדתי מהמעשה וזרקתי אותה וברחתי הביתה". כן מסר כי באותו יום היה בחורשה "אספלט, כרכר, לא היתה חפירה" (כפי שזו נמצאת בעת השיחזור). מהחורשה הוביל את החוקרים לשדה תימן ואמר: "פה במקום אירע כל המקרה דחפתי אותה פה וברחתי הביתה". 26. ביום 23.6.93 נחקר המערער פעם נוספת ובחקירה זו אמר (נ24/): "בדיוק איפה היינו שמה בבקר בסיבוב שמה... פה חנקתי אותה ושמה איבדתי שליטה ופתחתי את הדלת ודחפתי אותה זרקתי אותה לכוון ההוא, לא מצאנו אותה". אולם לאחר שסנ"צ אבוקסיס דיבר על לבו של המערער כי ימסור לו היכן גופת הנערה, אמר המערער: "אני לא שמתי אותה שם", והעלה את הגירסה כי לא זרק את הגופה מהמכונית אלא שם אותה במזבלה. מאוחר יותר אף הצביע על המקום במזבלה בו הניח את הגופה. 27. כשחזר המערער לתאו, שוב אמר למדובב כי הודה בשקר (ת115/). בין יתר הדברים שנאמרו בשיחת המדובב עם המערער אנו מוצאים (ת113/): "סלימאן: כן, הם מחפשים בזבל. ראיד: אבל הזבל חם, הזבל אוכל אותה. אתה חושב כן או לא. סלימאן: הזבל אוכל אותה. ... סלימאן: אני מכיר את המקום בדיוק שבו, אבל אני מפחד. ... ראיד: שאלתי אותך אם לא במזבלה. סלימאן: אלוהים יודע. ראיד: אתה בטוח או שלא זוכר סלימאן: זוכר. ראיד: כלומר לא במזבלה. סלימאן: כן. ... ראיד: פעם אתה אומר שאני לקחתי אותם. ופעם אתה אומר לא אני. סלימאן: לא אני ... ראיד: אני רוצה לשאול אותך שאלה ממה אתה פוחד אבו עלא. למה אתה פוחד בדיוק, ממה אתה פוחד. סלימאן: אני פוחד מעצמי. ראיד: אבו עלא, פעם אתה אומר אני שקרן ופעם אתה אומר אין אני צודק ופעם אתה אומר אני לא יודע מה, פעם ופעם אם אתה מכיר את עצמך אם עשית אותה או לא עשית. סלימאן: אני אומר לך להתראות. ... סלימאן: ... בנקודה הזאת אני רוצה לאמר אני לא יודע לא שמתי לב, קברתי אותה או לא קברתי, אבל כן זרקתי אותה ועזבתי אותה. ראיד: זאת אומרת במזבלה. סלימאן: כן. יכול להיות בא משהו יכול להיות עליתי עליה דרסתי אותה לא יודע היכן היא ... סלימאן: כבר שני תיקים אם לא ימצאו את הגופה. עציר:... נכון שאתה מודה בתיק סלימאן: כן עציר: למה אתה לא נותן להם... סלימאן: זו, זו הבעיה, הם מחפשים את הגופה. עציר: למה אתה לא אומר להם... סלימאן: אני יודע איפה היא? עציר: תחליט עשית או לא עשית? סלימאן: סה"כ בלעתי את הלחם ללא מרק. עציר: מה?... סלימאן: אכלתי אותה עציר: תקשיב, איפה הגופה? סלימאן: זו הבעיה, הגופה לא ימצאו. עציר: מה סלימאן: לא ימצאו עציר: למה לא ימצאו? סלימאן: קשה עציר: למה אבל סלימאן: קשה, אתה לא היית אומר, היית לא. ראיד: למה? עציר: למה? סלימאן: הזבל אש, בחייך, יכול להדליק לך סגריה מרוב החום נדלק לבד, מה קרה לך, מהחום שלו. ... סלימאן: אני מתפלל שהיא חזרה הביתה... ראיד: בעזרת השם ימצאו אותה. סלימאן: בעזרת השם יהיה יותר טוב מטוב. ... ראיד: אתה ציינת להם מקום נכון או לא נכון סלימאן: לא נכון". 28. העובדה כי המערער לא היה מודע לכך שהמדובב הוא סוכן משטרתי, וכי שיחותיו עמו מוקלטות, לא רק שהיא מפחיתה מן האפשרות כי המערער הודה כתוצאה מלחץ המעצר, אלא שהיא גם פוגמת באפשרות כי ההודיה בפניו היתה כתוצאה ממניפולציה, מתועלתנות, או מצעד מחושב. מאידך גיסא, לא ניתן להקל ראש, מאותן סיבות עצמן, באמרות המערער בדבר חפותו, שגם עליהן חזר מספר פעמים בפני המדובב, ולא ניתן לומר כי אין הן מכרסמות באמינות ההודיה, וגורעות ממשקלה העצמי. 29. סדר הארועים בהודאות המערער, הן למדובב והן למשטרה, מתחלק לשני חלקים ראשיים. החלק האחד נוגע לאינוס, והחלק השני למקום השלכתה של המנוחה לאחר האינוס. נפתח בחלק השני. גירסת המערער כי זרק את גופת המנוחה במזבלה, אינה מתיישבת עם מקום מציאת הגופה. גירסתו כי זרק אותה ליד הגשרון סמוך לשדה תימן, בוודאי שאינה מתיישבת, לכאורה, עם המקום בו נמצאה הגופה. אף לא לאחת משתי הגירסאות ישנה אחיזה ישירה בראיות. לאפשרות כי המערער מסר הודיית אמת בכך כי זרק את הגופה למזבלה, אלא שלאחר שזרק אותה שם ניצל את הימים עד למעצרו, כדי להעביר את הגופה למקום שנמצאה, לא רק שאין אחיזה בראיות, אלא שהיא מתכרסמת בכך ש"מיד באותו לילה, הגיעו משאיות כמידי לילה ושפכו אשפה באותו מקום, וכך מידי לילה (למעט ליל שבת) בכל יום נשפכה באתר דודאים אשפה בכמות של 500 טון" (כדברי סגן הנשיא גלעדי). אם כך, לא סביר הוא כי המערער הצליח לחפור מבעד לאלפי טונות של אשפה, למצוא את הגופה, ולהעבירה למקום אחר. האפשרות כי המערער הוא שזרק מיד את גופת המנוחה לבור בו נמצאה, אף היא בגדר השערה. לא רק שאין היא נסמכת בהודיותיו, ואינה מבוססת על כל ראיה אחרת, אלא שברור הוא כי טרם שנזרקה לבור, הוסרו מגופת המנוחה נעליה, מכנסיה ותחתוניה, שהרי אלה לא נמצאו בבור. ולא רק שתמיהה היא מדוע ראה המערער לקחת בגדים אלה ולזרוק אותם במקום אחר, ולא לבור יחד עם הגופה, אלא שמהתוודותו עולה כי המנוחה כלל לא הסירה את מכנסיה לפני האונס, אלא רק הפשילה אותם וחזרה ולבשה אותם אחרי כן. ולא זו בלבד, אלא שאם כבר הודה המערער ברציחת המנוחה, מה טעם ראה שלא לגלות כי הטמין את הגופה בבור, או כי טמן אותה במזבלה והעבירה אחר כך לבור? האפשרות כי התעלל בגופה וביקש להסתיר עובדה זאת, או כי היתה לו סיבה אחרת שהגופה לא תתגלה, אף היא בגדר ניחוש בלבד. האפשרות כי המערער ביקש לתעתע בחוקרים בכך שלא הפנה אותם לבור בו נמצאה המנוחה, אלא למזבלה, אינה בעלת משקל, שהרי גם למדובב לא סיפר כי זרק אותה לבור. אפשרות לכאורית אחרת, הגיונית לא פחות, היא כי המערער אכן לא ידע היכן מצויה גופת המנוחה. ולא רק שאפשר שלא ידע זאת, אלא שהוא גם העלה גירסה כי המנוחה היתה בחיים בעת שנפרד ממנה. בדבריו למדובב (ת112/) לא הודה המערער במפורש בהריגת הבחורה. למדובב אמר שהיתה מעולפת, מדוכדכת, כשזרק אותה מהמכונית, ואף העלה אפשרות שרועים לקחו אותה אחר כך. גם בחקירתו (ת56/א) אמר כי היתה "חיה, יכול להיות". לא למותר לציין, כי סגן הנשיא גלעדי סבר כי מן הראיות לא ניתן לקבוע כי המנוחה נחנקה באופן שתאר המערער. 30. הנה כי כן, לאפשרויות כולן (כשהן עומדות לעצמן), אין אחיזה בחומר הראיות, וכולן בגדר השערות, כל עוד לא הוכח החלק הראשון, הנוגע לאינוס. רק אם נשתכנע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לכך כי המערער אנס את המנוחה, יהא בכך להשליך גם על המסקנה ההגיונית המתבקשת, כי הוא, ולא אחר, גם רצח אותה, וזרק את גופתה לבור, אם מיד לאחר האונס ואם לאחר מכן. שכן, אז לא ניתן לפלג את ההרשעה, ויש לראות את מסכת הראיות כמקשה אחת, בה שזורות שתי העבירות זו בזו. 31. בבואנו לעמוד על אמיתות הודייתו של המערער באינוס, נחזור על שידוע, כי משקלה של הודיה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים: פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי "מתייחס לתוכנה של ההודאה והוא תר, על-פי ההיגיון ונסיון החיים, אחר סימני אמת, המתגלים בתוכן ההודאה", והמבחן החיצוני תר אחרי "סימנים שמחוץ לדברי המערער עצמו בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו המבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו של 'דבר-מה' נוסף" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458). מובן הוא ש"בין משקל ההודייה ומשקלו של ה'דבר מה' קיימת זיקת גומלין, וככל שקטן המשקל העצמי של ההודייה כן גדל המשקל הנדרש ל'דבר מה', ויש שדרגתו המתחייבת אף תגיע לכדי ראיית סיוע" (ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). 32. בריבוי הגורמים בפניהם הודה המערער, בכללם בני משפחתו לאחר שהוארך מעצרו, יש כדי לחזק את אמינות ההודיה. מול חיזוק זה עומדת מאידך גיסא העובדה כי המערער חזר בו מהודייתו בדברים שאמר לפי תומו למדובב, כשהוא (המערער) מניח כי המדובב הוא אחד העצירים. התופעה של "הודיה בשלבים" אכן מוכרת (ד"נ 3081/91 הוזלו נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 459), כשנאשם אשר מכחיש תחילה כל שייכות לעבירה, "נפתח" אט-אט בחקירתו עד להודייתו המלאה. אולם בענייננו נע המערער כמטולטלת בין הודיה להכחשה, וחוזר חלילה. עורכת-דין בן-אור, באת כוחה המלומדת של המדינה היתה ערה לכך בטעוניה, ואת הקושי האמור ביקשה ליישב באומרה: "חזרתו של המערער מהודאה בשיחה עם המדובב, עת שב מן החקירה המשטרתית משתלבת בהתנהגותו הכוללת כפי שהצטיירה לכל אורך תקופת החקירה. המערער לא גילה פתיחות למן הרגע בו התוודה... גם הפסיכולוגים שבדקו אותו אישרו שאינו נוטה לפתיחות. אל מול מבחני האמת הפנימית של ההודאות, כפי שעמדנו עליהם לעיל, עדותו של המערער על עצמו כי הוא נוטה 'להפתח ולהסגר', והתרשמות החוקרים כי אכן כך הוא, נראה כי המסקנה המתבקשת היא שחזרת המערער מן ההודאה, ארוע ששב ונשנה לאחר שפגש בעורך דינו, היא דפוס התנהגות אופייני אצל המערער ואינה בבחינת חזרה שיש בה כדי להחליש את עוצמת ההתוודות ולעורר ספק שבגרסה המפלילה". אולם בבואנו לשקול את אמינות ההודיה, לא ניתן להתעלם מהאמרות החוזרות לאחר ההודיה, כי הוא חף מפשע. ההסבר שנתנה באת כוח המדינה לכך, הוא אפשרי, אולם אינו בלעדי. 33. אכן, לא ניתן לומר, על אף טענותיו של עורך דין פלדמן, בא כוחו המלומד של המערער, כי סיפור המסגרת בהודיית המערער משוללת הגיון פנימי. סיפור המסגרת של המערער המשותף למרבית אמרותיו, הוא כי אסף את המנוחה בצומת גילת, לאחר ששתה קודם לכן משקה חריף. במהלך הנסיעה התפתחה ביניהם שיחה. הוא ליטף את המנוחה, והבהיר לה שיסיע אותה רק אם "יצא לו מזה משהו". על כך השיבה: "אולי". הוא פנה לחורשה, באומרו לה כי זה רק ל"שניות ויוצאים". בחורשה עצר והיטה לאחור את גב המושב עליו ישבה המנוחה. הוא יצא מהמכונית, הקיף אותה, והגיע אל המנוחה. הוא קיים אתה יחסי מין פעם אחת בתוך המכונית. לאחר מעשה נבהל, והכה את המנוחה. כשהסיעה מהמקום חנק אותה ואחר כך השליך אותה. טענת המערער כי המנוחה לא התנגדה לבעילתה, ולא דחתה קודם את הצעתו, אשר היתה יותר מרמז, כי ברצונו לקיים אתה יחסי מין, אכן לוקה בחוסר הגיון. אולם לא מן הנמנע כי המערער ניסה במתכוון להמעיט מהברוטליות שבמעשהו, וליפות את התנהגותו. 34. אולם לא על פי הגיונו של סיפור המסגרת בלבד תקבע אמינותה של ההודיה, ויש לרדת לפרטיה. הדעת נותנת כי אמינותה של הודיה בעצם המעשה, נגרעת כשאין היא מלווה בפרטים. שכן, יש לצפות כי חלק מהפרטים יחרטו בזכרונו של מי שביצע עבירה, ובידיעתם של הפרטים הנכונים יש כדי ללמד כי המודה נטל חלק במעשה. 35. בבחינת ה"יש" באמרות המערער, נציין את דבריו כי המנוחה לא היתה בתולה וכן היא עישנה ברכבו. הוא הדגיש לאורך אמרותיו כי המנוחה אחזה בידה דבר מה, אם כי התקשה לומר אם היתה זו שקית או היה זה תיק. בהצבעה שנערכה במזבלה ציין רס"ר עקאף אלהוזייל כי כשהבחין המערער בשקית "היה ניגש לבדוק בעצמו" (נ49/). החיפוש אחר שקית מלמד שפרט זה נחקק בזכרונו של המערער. כבר בהודייתו הראשונה בפני הקצין אבוקסיס ציין המערער שהאונס התרחש בשורת העצים השישית או השביעית בחורשה. בשיחזור שנערך באותו לילה בחורשה, הוא ספר שורות עצים, ואז הצביע על המקום. איזכור פרט זה מגביר את משקלה העצמי של ההודיה. על פרט זה חזר גם בהודייתו בפני עמוס עזריה (ת2/), בה מסר גם תאור מפורט וחי של התנגדות המנוחה, וכי נאלץ להתגבר על התנגדותה על ידי הכאתה. המערער גם תאר את תנוחת המנוחה בשעת החנק, וכי חסם את פיה "על הדלת... והפנים שלה לכיוון שלי" (ת38/ עמ' 38). על מנת להמחיש את הסערה שהתחוללה בנפשו אותו ערב, הוא סיפר כי כששב לביתו שכח להחליף את בגדיו, ולא בא לעבודה באתר בבגדי עבודה. 36. מנגד, נבחן את ה"אין" שבאמרות המערער. כאן יש לציין כי המערער לא ידע לרוב לספר אם המנוחה לבשה מכנסים או שמלה (ת56/, נ24/, ת57/, ת16/, ת10/). רק במספר פעמים אמר, שהיא לבשה מכנסיים (ת60/, ת2/, ת38/, ת10/). הדבר בולט במיוחד בשיחזור השני בו נתבקש, בהפרש זמן קצר, לתאר את לבוש המנוחה שעה שהתפשטה לפני האונס ואת לבושה לאחר האונס. בפעם הראשונה ציין שהמנוחה הפשילה מכנסיה, ובפעם השניה אמר שאינו זוכר מה לבשה. זאת, כשיש לצפות שפרט כזה יחרט בתודעת מי שהודה בביצוע אונס, באשר יש לו זיקה הדוקה למהלך ביצוע העבירה. כשם שאין לחשוש כי מי שמודה באונס ינסה לטשטש פרט כזה, שאין בו להוסיף או לגרוע מבחינת חומרתו של המעשה. חלל תודעתי נוסף בהודיה נוגע לתיאור המנוחה, ובעיקר לגילה ולמראה החיצוני שלה. כאשר נשאל המערער בשיחזור השני מה היה גיל המנוחה השיב: "אני לא יודע באמת, אולי שלושים ארבעים לא יודע בדיוק סתם ככה אני זורק מספרים, לא יודע כמה, לא זוכר כלום, לא זוכר בת כמה היתה" (ת10/ עמ' 72). כאשר נשאל על ידי המדובב אם המנוחה היתה יפה, השיב: "בתמונות... בצורה כפי שהיא בתמונה אני ראיתי את התמונה". כן אמר למדובב כי היא היתה בלונדינית. כל זאת כשעל פי ההודיה היו למערער מספר הזדמנויות להבחין בתיאור הכללי של המנוחה, וכי היא נערה צעירה, ולא אשה בוגרת, בעלת שער כהה. 37. אוסיף כאן פרט שלכאורה הוא חסר משמעות לביצוע העבירה. אולם דווקא משום כך מתחדדת השאלה מדוע לא היה המערער עקבי לגביו. פרט זה נוגע לסוג המשקה החריף שלדבריו שתה לפני שאסף את המנוחה למכונית (וודקה או בירה), ומקורו של המשקה (נסע במיוחד לנתיבות כדי לקנות את המשקה, או שהיה ברכבו). בחלק מהאמרות מסר ששתה וודקה, ובחלקן כי שתה בירה (ת10/, ת15/, ת60/). במרבית האמרות סיפר שרכש את המשקה בנתיבות, אם כי לא ידע להצביע על החנות (ת2/, ת56/, ת60/, נ24/), ורק בהודייתו האחרונה אמר כי בקבוק המשקה היה ברכבו (ת10/). על זאת יש לציין פרט נוסף, שאף הוא חסר משמעות לביצוע העבירה, ולכאורה התחייבה עקביות מצד המערערת בפרט זה, אם החליט להודות. כוונתי למקום בו אסף את המנוחה לרכבו. בהודייתו הראשונה מסר כי אסף אותה בצומת אופקים (ת60/), ובכל שאר אמרותיו ציין שאסף אותה בצומת גילת. 38. סבורני, כי שקלול ה"יש" וה"אין" שבפרטים המצויים באמרותיו של המערער, מביא למצב מאוזן. מצד אחד, יש בהן פרטים הנוגעים למנוחה. כגון, החיפוש האובססיבי אחר שקית, כשידוע הוא שהמנוחה החזיקה שקית, ואיתור מדוייק של המקום בחורשה בו בוצע האונס. מצד שני, קיים חסר בפרטים אשר סביר שיחרטו בזכרונו של המערער, ושאין סיבה כי יסתירם בהודיה. כגון, לבוש המנוחה בפלג גופה התחתון (מכנסיים או שמלה) ותאורה. 39. נראה לי, על כן, כי גם אם קיים פיחות במשקלה העצמי של ההודיה, אין לומר כי היא לא עברה את משוכת המבחן הפנימי. אולם כיוון שקיימת, כאמור, זיקת גומלין בין משקל ההודיה לבין משקלה של התוספת הראייתית, צדקו שופטי הרוב בבית המשפט קמא בחפשם בנסיבות מקרה זה אחר תוספת ראיה להודיה, שדרגתה תגיע לכדי סיוע. 40. כאן אנו מגיעים למבחן השני לאמיתות ההודיה, הוא המבחן החיצוני, שבמסגרתו נבחנת השאלה באיזו מידה עולה האמור בהודיה בקנה אחד עם פרטים שבמציאות האובייקטיבית. 41. המערער ידע כי בין המועד בו נעלמה המנוחה ועד לשיחזור הראשון, נעשו שינויים בחורשה, בה אנס (על פי הודייתו) את המנוחה. מאיר נחום, עובד חברת "מקורות", העיד, כי העבודות בחורשה החלו ב- 9.6.93, ולשם כך הובא מחפר למקום. אולם מאחר שלא נתקבלו האישורים הנדרשים לביצוע החפירה, הופסקה העבודה למשך שבוע ימים. כשהתחדשה העבודה נחפרה תעלה. ואכן, ידע המערער לציין כבר בהודייתו הראשונה על קיומו של המחפר במקום, ואת מקום האונס ציין כ"שש או שבע שורות (של עצים - א.ג.) לאחר שעבר בגר (טרקטור)" (ת60/). כשנשאל בשיחזור הראשון אם הבור והחפירה היו בליל הארוע, השיב: "לא, היה אספלט, כרכר, לא היתה חפירה" (ת15/א). בתאריך 29.6.93 נלקח המערער לשיחזור נוסף בחורשה, ובשיחזור אמר כי בליל הארוע לא היתה תעלה, אלא "היה כביש כזה", וכי מעולם לא ביקר בחורשה לפני אותו לילה (ת10/ עמ' 6). המערער ציין בהודייתו כי הבחורה עישנה ברכבו סיגריה שהיתה ברשותה, אותה הדליקה בכוחות עצמה. ואכן, נהגה המנוחה לעשן, וחברתה העידה שבאותו ערב לקחה המנוחה בכיסה שתי סיגריות מסוג "קנט קצר" (עמ' 57). על כך כי שהמנוחה החזיקה שקית כבר עמדנו. ואכן, ציין המערער בהודייתו שהבחורה החזיקה שקית או תיק, ובמהלך השיחזורים במזבלה חיפש באובססיביות שקית. המנוחה היתה בעלת נסיון מיני (עמ' 114), והמערער בהודייתו ציין כי הנאנסת לא היתה בתולה. לדברי המערער אמרה לו כי היא נוסעת לבקר את הוריה בבאר שבע, ואכן ידוע כי היתה בדרכה לבאר שבע. המבחן החיצוני של ההודיה, מעלה, אם כן, את אמינותה. 42. אולם אין לשכוח כי הפרטים עליהם עמדנו, אף הם באו מפי המערער, ואין מדובר בתוספת ראייתית חיצונית להודייתו. אולם דרישת הסיוע יכולה לבוא על סיפוקה כשנאשם כולל בהודייתו, הטעונה תמיכה ראייתית, "פרטים מוכמנים" שלא יכול היה לדעתם אילמלא ביצע את העבירה המיוחסת לו. אם הוכח קיומם של פרטים אלה כי אז יש בכוחה של ידיעת הפרטים לבסס זיקה בין הנאשם לעבירה, ולהפיג את החשש כי הוא קשר עצמו לעבירה שלא ביצע (ע"פ 555/91 מויאל נ' מדינת ישראל, שלא פורסם). בענין זה נאמר בע"פ 4769/92 הנ"ל כי: "לצורך הבדיקה החיצונית ראוי הוא לברר האם פרטים עובדתיים הכלולים בהודייה, לא יכלו להמצא אלא בידיעת מי שביצע את העבירה, או בידיעתו וגם בידיעת המשטרה, אשר שמרה עליהם בסוד. בקיאותו של המתוודה בפרטים מוכמנים כאלה, הינה בעלת משמעות רבה בבדיקת אמיתותה של ההודייה, ויש שהיא שקולה במהותה לראייה מסייעת. שכן יש בה לרוב להצביע על הקשר בין הנאשם לעבירה, ולהפיג את החשש שההודייה היא הודיית שוא. וככל שגדל מספר הפרטים המוכמנים שהנאשם שזר בהודייתו, כך גם קטן החשש כי ידיעתו עליהם לא נובעת מביצוע העבירה, אלא מרמזים שנרמזו שלא במשים על ידי חוקריו בעת שנחקר, ונקלטו על ידו". כדי שבקיאות בפרטים תהא בעלת אופי מסבך, יש להקפיד על כך שהבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק; כי קיומו של הפרט במציאות תוכח כדבעי; וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה. כמו כן, קיים יחס הפוך בין שכיחות הפרט לבין משקלו הראייתי. כלומר, "ככל שמדובר בידיעת פרטים 'נסתרים' יותר ו'מיוחדים' יותר להתרחשות נשוא האישום כן ילך ויגדל משקלה הראייתי של ה'ידיעה'" (י' קדמי על הראיות (תשנ"א1992-) 82). ככל שידיעת הפרט נפוצה יותר כן היא מאבדת מאופיה המסבך. 43. המערער ידע, כאמור, כי מצב החורשה בלילה הגורלי, היה שונה ממצבה בעת השיחזור, עקב עבודות חפירה שבוצעו בין הזמנים. בהתחשב בכך כי מדובר בשינוי שנעשה תוך שבוע ימים, הכולל את הלילה בו נעלמה המנוחה, גם קטנה האפשרות כי המערער נחשף לעובדה זו בעבר. המערער מסר בהודייתו כי לא ביקר בחורשה קודם לכן, ובעדותו לא נתן הסבר כיצד ידע על השינויים שחלו בחורשה (עמ' 404). מאידך גיסא, העיד מאיר נחום כי המחפר שחנה בפתח החורשה הוא גדול, "בולט לעין. ציבעו צהוב" (בעמ' 201). כך שבידי המערער היה להבחין בקיומו של המחפר, כשחלף מידי יום בכביש בדרכו לעבודה (עמ' 376). ולא זו בלבד, אלא שגם לא מן הנמנע כי המערער הבחין תוך נסיעתו בכביש, בתעלה שנחפרה. זאת כעולה מן הדיאלוג שהתקיים בין המערער והחוקר אבוקסיס בעת שנסעו למזבלה ביום 23.6.93, והשוטר יגאל שהיה אתם הבחין כי המערער מסתכל לעבר החורשה. וכך דיברו ביניהם במהלך הנסיעה: "יגאל: למה אתה מסתכל לשם? סלימאן: אני הסתכלתי אבוקסיס: ומה יש שם? סלימאן: איפה היינו בבוקר אבוקסיס: מה יש שם, מה זה איפה היינו בבוקר? זה החורשה? סלימאן: כן, החורשה אבוקסיס: והתעלה הזאת היתה? סלימאן: לא, לא היתה" (נ24/ עמ' 14). אם אכן היה בידי המערער להבחין תוך כדי נסיעתו בכביש לעבודה בשינויים שחלו בחורשה, כי אז יכול היה להמצא נתון זה בתודעתו גם אלמלא ביצע את העבירה. 44. המערער מסר בהודיותיו כי הבחורה עישנה, ולמיטב זכרונו היא הדליקה את הסיגריה במצית. בכך שנערה מעשנת אין לראות תופעה יוצאת דופן. ואף שידוע כי היה ברשותה של המנוחה מצית, הרי שהוא היה ארוז כמתנה בתוך קופסא (עדות אושרית מוריס, חברתה של המנוחה, בעמ' 60), והמערער לא מסר כי הבחין שהבחורה פותחת אריזה ומוציאה מצית מתוך קופסא, כדי להדליק את הסיגריה. 45. בענין השקית שנשאה המנוחה, הרי שיש לזכור כי המערער התקשה להיזכר אם היתה זו שקית או תיק. העובדה שנערה תישא בידה "שקית או תיק", הינה תופעה נפוצה, ואין מדובר בידיעה מיוחדת. 46. המערער מסר לחוקריו וכן למדובב, כי הבחורה לא היתה בתולה. אולם אמירה זו יש להסמיך לדבריו למדובב כי "אין אף אחת שלא בתולה. יקלל אלוהים את כבוד הכופרים" (ת112/ עמ' 13). משמע, כי אין לשלול את האפשרות כי דבריו על כך שהמנוחה לא היתה בתולה, נבעו מ"תפישת עולמו" על המתירנות המינית בה נוהגות נערות. 47. החשש כי ידיעת הפרטים שהזכרנו לא נבע דווקא מביצוע העבירה, מונע, לדעתי, את האפשרות לראות בהם לבדם, אף בהצטברותם, כמגיעים לכדי ראיית סיוע להודיית המערער כי אנס את הבחורה שאסף למכוניתו. אלא שלידיעת הפרטים מצטרף ביקורו החריג של המערער במזבלה בלילה הגורלי, וכן מצטרפים שקריו. 49. אשר לשקריו של המערער, הרי שאלה נוגעים לביקורו החריג במזבלה בלילה בו נעלמה המנוחה; שקריו בנוגע לשהותו בבית כל אותו ערב עד יציאתו לעבודה; התכחשותו להודייתו בפני המדובב; וכן השקר לשחדה בעת ביקורו במזבלה בשעה 22:30, באומרו לו כי חזר זה עתה מביקור אצל קרוב משפחה בבית חולים. אכן, "לצד כוחו של השקר כגורם המשמיט את הבסיס מתחת לטענתו העניינית של הנאשם, יש לו לשקר משקל ראייתי עצמאי משלו כראיה נסיבתית הנעוצה בהתנהגות מפלילה, שיש עימה ביטוי לתחושת האשם" (ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל, שלא פורסם; וע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 451). אולם בית המשפט נדרש לזהירות יתרה, לבל ייכשל בהרשעת נאשם בשל שקריו, ולא בשל קיומן של ראיות מספיקות. עמד על כך הנשיא שמגר, באומרו בע"פ 543/79 (נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-140) כי: ,לא מן המותר לחזור ולהדגיש, כי ראיות בדבר כזבים, כביכול, צריכות להיבחן בזהירות מיוחדת: יכול והנאשם יעלה טענה כוזבת לאו דווקא בשל כך, שהוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא בשל טעמים אחרים הכרוכים בביצועה של עבירה אחרת או טעמים אישיים, אשר אינה דבקה בהם תווית עבריינית. על-כן מן הנכון, שבית המשפט יחזור וישקול בזהירות, לאור מכלול הנתונים והטענות שבפניו, שמא השקר, אף כי הוא גלוי, נובע מעילה, שאין זיקה בינה לבין האשמה המסוימת בה דן בית המשפט...". דברים אלה יפים במיוחד בבואנו לבחון אם שקרי הנאשם תומכים בהודייתו שלו , ולא בעדותו של עד אחר . שכן, קיים קושי מושגי לקבוע כי שקרי הנאשם הם ערובה לכך שהודייתו אינה הודיית שוא. כי מי יתקע לידינו כי השקר מסגיר תחושת אשם דווקא, ואינו נובע מאותה סיבה עצמה שבגינה מסר הודית שוא? מכאן, שהערך ההוכחתי של שקרי הנאשם, מוגבל, כראיה לאמיתות ההודיה, כשזו הראיה הישירה היחידה נגדו. בענייננו ניתן לומר כי בשקריו ביקש המערער להעלים את האמת, והם מעלים אפשרות סבירה כי הודייתו באונס היא הודיית אמת. אולם לא ניתן לומר "כי השקר גם אם הוכח קשור אל העבירה עליה נסב המשפט, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלבנטית לצורך בחינת האשמה" (ע"פ 543/79 הנ"ל בעמ' 141; וע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 833-832). לא למותר לציין כי המערער לא היסס לשקר, גם כשהשקר היה גלוי לעין. כך הכחיש בעדותו כי הודה בפני המדובב, למרות שידע כי השיחה ביניהם הוקלטה ונמצאת בפני בית המשפט. 50. אשר לביקורו החריג של המערער במזבלה בלילה בו נעלמה המנוחה, הרי שעל אף החשד שהוא מעלה נגד המערער, יש בביקור להקנות אופי מפליל רק אם שטף המערער את מכוניתו. שכן, בשטיפה זו, אם הוכחה, חבוי ניסיון לטשטש עקבות, ולא יכול להיות לה הסבר תמים. במיוחד, כשהמערער מסר בחקירתו כי שטף את מכוניתו ביסודיות למחרת היום (ת53/), וכי אינו נוהג לשטוף את המכונית במזבלה. יצויין, כי המערער כרך את ביקורו החריג במזבלה רק בהקשר לגירסתו כי טמן שם את גופת המנוחה. בפסק דינו קבע השופט סגל כי במהלך הביקור במזבלה שטף המערער את מכוניתו. סגן הנשיא גלעדי נמנע מלקבוע ממצא מפורש בנדון, אף כי נתן אמון כללי בעדותו שחדה, אשר מסר פרט זה. את התמיכה הראייתית להודיה שאב סגן הנשיא גלעדי מעצם הביקור במזבלה. השופט הנדל נמנע מלקבוע ממצא לגבי שטיפת המכונית, ואף מצא טעם לסייג את האמון בעדותו של שחדה. שחדה אכן היה עיקבי בדבריו כי המערער שטף את מכוניתו, אולם הבסיס למסקנתו נשתנה מגרסה לגרסה. תחילה מסר כי זאת היא מסקנתו, כיון שלאחר כניסת המערער למזבלה שמע זרימת מים, ואחרי כן ראה את מכוניתו רטובה. בגירסה מאוחרת מסר כי היה לו קשר עין עם המערער וראה אותו שוטף את מכוניתו. בעדותו מסר כי שמע קול מים, וכי לא ייתכן שמישהו אחר, זולת המערער, הוא שפתח את הברז. ניתן לסבור כי הסתירות בדבריו של שחדה, הם שהביאו את סגן הנשיא גלעדי להמנע מקביעת ממצא בנדון. אולם, ולטעמי זה העיקר, תמיהה גדולה היא על שום מה התעקש המערער גם לאחר שהודה כי הביא את גופת המנוחה למזבלה, להכחיש את העובדה כי שטף את מכוניתו. והרי בהכחשה זו, בה דבק גם בעת העימות עם שחדה, לא היה להפחית בכהוא זה מהודייתו ומחומרת המעשים שבהם הודה? תמיהה זו מצטרפת לתמיהה נוספת הקשורה לביקור זה, והיא נוגעת להכחשתו החוזרת ונשנית כי ראה את שחדה בהגיעו למזבלה, כשהכחשה זו הינה שולית וחסרת ערך אחרי שכבר הודה. הנה כי כן, חריגותו של הביקור מעניקה לו גון מחשיד, אולם ערכו המפליל מועט ואינו מגיע לכדי תמיכה ראייתית בהודיית המערער באונס. זאת, כשבנוסף לחריגותו של הביקור אין כל ראיה המאמתת ישירות את הודיית המערער כי אנס את המנוחה. 51. סיכומם של דברים. המערער הודה במשטרה ובפני המדובב כי אנס ורצח את המנוחה. כן הודה בבית המשפט השלום בעת הדיון בהארכת מעצרו. גם מהדברים שאמר לאמו ולאשתו בבית משפט השלום משתמעת הודיה. הודיית המערער גם היתה רצופה בדברי חרטה וצער על מעשיו, והוא אף ביקש מחוקריו כי יכוהו על כך. אולם הפסיפס הראייתי שניתן להרכיב מן ההודיה, אינו שלם. נותרו השערות בלבד כיצד הגיעה גופת המנוחה לבור בו נמצאה, והשערות בעלמא על המניעים שהביאו את המערער להסתיר מהמשטרה את המקום בו הטמין את גופת המנוחה, על אף שהודה באינוסה וברציחתה. במיוחד עולה השאלה מדוע היתה גם התוודותו בפני המדובב רק חלקית, וגם לו לא גילה כי הטמין את הגופה בבור? בנוסף לכך, ובלי למצות את כל שנאמר כבר בהרחבה, עולה השאלה מה הביא את המערער לומר למדובב מיד לאחר שהודה בפני חוקריו, כי הודייתו היתה "שקר לבן"? מדוע הודה והכחיש חליפות בפני המדובב כי הוא שאנס ורצח את המנוחה? מדוע מסר למדובב פרטים על המנוחה שלא תאמו את תאורה? בנסיבות אלה ברור היה גם לדעת הרוב בבית המשפט קמא כי לא ניתן להרשיע את המערער בהעדר ראייה תומכת שתגיע לכדי סיוע, ולדעתי, ראיה כזאת אינה בנמצא. הביקור החריג של המערער במזבלה בליל העלמה של המנוחה, מעלה חשד נגדו, אולם אין הוא בגדר ראיית סיוע לביצוע העבירות בהן הואשם. הוא הדין בשקריו של המערער. סימני השאלה שעולים מחומר הראיות יוצרים, לדעתי, סכנה לטעות משפטית בהרשעת המערער. סימני שאלה אינם יכולים לשמש מענה ראייתי הולם לסימני השאלה שמעוררת הראיה העיקרית, היא ההודיה. חשדות נגד המערער קיימים. תשתית ראייתית מספקת להרשעה - אין. מכאן מסקנתי כי דין הערעור להתקבל, ודינו של המערער להיות מזוכה מן העבירות בהן הואשם. ש ו פ ט השופט י. קדמי: 1. כללי לצערי, לא אוכל להצטרף לפסק דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג. לשיטתי, כפי שיפורט להלן, חומר הראיות הכולל שבא בפני בית המשפט המחוזי מצדיק - ולמעשה מחייב - הפרדה בין האינוס לבין הרצח. אכן, לכאורה, קשורים האינוס והרצח זה בזה, בחינת מסכת אחת שאינה ניתנת להפרדה; ועל כן, אם קיימות ראיות מספיקות להוכחת האינוס, כי אז די בראיות אלה כדי להוכיח, מניה וביה, גם את הרצח. ברם, אף שבדרך כלל כך הם פני הדברים במקרים מסוג זה, המקרה שבפנינו שונה ומיוחד. ייחודו של המקרה דנא נעוץ בכך, שהתיחסותו של המערער לאינוס ולהמתה, בהודיות העומדות בבסיס הרשעתו, אינה זהה: באינוס הוא מודה במישרין ובפה מלא ; ואילו לענין ההמתה אין בפיו הודייה ישירה ומלאה, אלא אמירות מעורפלות , לפיהן אפשר שבעת השלכתה מן המכונית היתה המנוחה בחיים. 2. התשתית העובדתית א. חברי הנכבד, השופט גולדברג, פרש בפסק דינו יריעה רחבה של עובדות המקרה; ואנכי איני רואה מקום וטעם לחזור עליהן. כפי שכבר נאמר, בהודיות שמסר המערער בפני המדובב - ובעקבותיהן גם באזני החוקרים - הוא הודה, בפה מלא, בביצוע מעשה האינוס. על פי העובדות שבהן הודה המערער בהודיותיו: הוא אסף את המנוחה למכוניתו בצומת גילת - אליה הגיעה, כך מסתבר, ברכב אחר - ובדרכם, למד מפיה פרטים בקשר ליעד שאליו מכוונות פניה; כאשר הגיעו אל החורשה - שבה בוצע לדבריו האינוס - נכנס המערער אל בין עציה ושם בעל את המנוחה במכונית, בניגוד לרצונה וכשהוא משתמש בכוח; מן החורשה, המשיך המערער בנסיעה כשהמנוחה עמו וכאשר הגיעו אל גשרון - אליו הוביל המערער את חוקריו - דחף המערער את המנוחה, לאחר שהשתמש באלימות כלפיה, אל מחוץ לרכב, תוך כדי נסיעה, והסתלק מן המקום. מאידך גיסא, אין בהודיותיו של המערער התייחסות ברורה וחד משמעית לענין קיפוח חייה של המנוחה; והשאלות: אם המנוחה נותרה בחיים לאחר האינוס, אם היתה בין החיים אם לאו בעת השלכתה מן המכונית מעל הגשרון, מה היתה סיבת המוות ומתי נגרם וכיצד הגיעה גופתה של המנוחה למקום שבו נמצאה כעבור שנתיים - נותרו ללא מענה. הנה כי כן, "מפצלת" הודייתו של המערער את ההתרחשות נושא האישום לשניים: מצד אחד - פרשת האינוס, המתוארת לפרטיה והמניחה תשתית עובדתית שבכוחה לשמש בסיס להרשעה; ומצד שני - פרשת ההמתה, שלא זכתה לפירוט מספיק, המאפשר קביעה ברורה וחד משמעית של נסיבות גרם המוות - לרבות סיבת המוות והמועד שבו נגרם - והמותיר בספק את זהותו של האחראי לגרם המוות. ב. כמו רוב השופטים בבית המשפט המחוזי, אנכי לא מצאתי טעם שלא לקבל את הודיותיו של המערער - והדגש הוא על ההודיות שמסר בפני המדובב ובמיוחד ההודייה הראשונה - כהודיות המשקפות את המציאות. ההודייה הראשונה - והיא עיקר - "פרצה" מתוכו של המערער ללא מעורבות זרה העשויה להעמיד בספק את אמיתותה; וזאת - על אף שהמערער ליווה את הדברים שבהם הודה באחריות לאינוס ולזריקת המנוחה ממכוניתו, ב"הכחשות" שבהן טען שדברי ההודייה אינם נכונים. בנסיבות הענין, אין בהתכחשות - המיידית והנרגשת - לדברי ההודייה, כדי ליטול ממהימנותה, אלא, אדרבא, יש בה כדי לחזק את היותה "אמיתית וכנה"; וזאת, משום שעל פניה ניכר בה, שהיא מבטאת את "אי רצונו" של המערער ל"האמין", שהוא אכן ביצע את הדברים שבעשייתם הוא מודה. גירסת המערער בקשר לאינוס - לרבות זריקת המנוחה מן המכונית לאחר נקיטה באלימות כלפיה - אינה לוקה בחוסר סבירות או בפגמי מהימנות עצמיים. בנסיבות אלו, לשיטתי - להבדיל מגישתו של חברי, השופט גולדברג (פסקאות 31-39 לפסק דינו) - עמדה ההודייה במבחן המהימנות הפנימי; ועשויה היא, על כן, לשמש בסיס להרשעה, באם תימצא לה - כפי שנמצאה בפועל - תוספת ה"דבר מה" הדרושה לאימותה. ג. מאידך גיסא, כפי שכבר נאמר, אין בהודיות האמורות די כדי לבסס מימצאים: באשר למועד שבו ניגרם מותה של המנוחה, אם לפני שהושלכה מן המכונית או לאחר מכן; ובאשר לסיבת המוות והנסיבות שבהן הגיעה גופתה אל המקום שבו נתגלתה, כשנתיים לאחר הארוע. המערער לא הודה בפני המדובב כי "המית" את המנוחה וכי זרקה מן המכונית כאשר לא היתה כבר בין החיים. השקרים בהם הסתבך המערער כאשר "נלחץ" לומר היכן הגופה - אינם יכולים לבוא במקום ראיה בענין זה; ואי יכולתו של המערער להצביע, בסופו של דבר, על מיקומה של הגופה, תומכים בגירסתו הראשונה, לפיה השליך את הגופה ליד הגשרון ואינו יודע מה עלה בגורלה. חלק זה של ההודייה לאמור: החלק המתייחס לגרם מותה של המנוחה - למעט עובדת השלכתה מן המכונית ליד הגשרון - לוקה בחסר ומעורפל; ובתור שכזה אין בכוחו לשמש בסיס לקביעת מימצאים. במצב דברים זה - כפי שיובהר להלן בהרחבה - אין בחומר הראיות תשתית עובדתית מספקת לביסוס הרשעתו של המערער בגרימת מותה של המנוחה. 3. זריקת המנוחה ליד הגשרון על פי הגירסה שהציג המערער בפני המדובב, הוא השליך את המנוחה ממכוניתו ליד הגשרון, כאשר היא "מדוכדכת" ובמצב של "בין החיים למוות". מאוחר יותר, אמר המערער לחוקר עמוס, כי המנוחה היתה "חיה. כן חיה, יכול להיות ..."; וזאת לאחר שהודה בפניו, כי סטר לה "כמה סטירות" והוסיף שהוא "חושב" שחנק אותה, אך אינו זוכר משום שהיה שיכור. בשלב זה, שלל המערער במפורש את האפשרות שהוא השליך את הגופה באתר האשפה, כפי שניתן היה להניח לנוכח הביקור המפתיע שערך שם. מאידך גיסא, הביע המערער את הסכמתו לצאת ולהצביע על המקום (הגשרון) שבו השליך את המנוחה מן המכונית, כאשר הוא מסתייג ומדגיש: " אולי נמצא אותה שם ..." (ההדגשה שלי - י.ק.); ומאוחר יותר, באותה שיחה עם החוקר, מוסיף - " לא ברור אם נמצא אותה שם" . דברים אלה של המערער - לפיהם קיימת אפשרות שהמנוחה נזרקה מן המכונית בעודה בחיים ושבהתחשב בכך שחלפו מספר ימים עד שנעצר, אפשר שלא תימצא במקום שבו נזרקה - נאמרו על ידו במסגרת ההודייה באינוס, כשהוא רואה את עצמו אחראי להיעלמה של המנוחה; ואף שהביע ספק אם הגופה תימצא במקום שעליו הוא מספר, יצא בפועל להצבעה ולשיחזור לאותו מקום. בהעדר בסיס בראיות להסבר על שום מה יסתיר המערער את מקום הגופה לאחר שהודה באינוסה של המנוחה, בחניקתה ובהשלכתה ממכוניתו - פרט להשערות בדבר הכוונה להסתיר "מעשה" שעשה בה - אין מנוס מליתן לדבריו של המערער בהקשר זה את המשקל המתחייב מהיותם משולבים בהודייתו; ובמיוחד כך הם פני הדברים, כאשר אין ראיה בדבר סיבת המוות והגופה התגלתה במקום "זר" למערער ולשיגרת חייו. 4. "דבר מה": לאינוס ולהמתה לענין האינוס, נמצאה לצידה של ההודייה שמסר המערער, ראיה מאמתת - קרי: "דבר מה" - בעיקרו של דבר, בשלושה אלה: ראשית - ב"ידיעת פרטים", וביניהם יעדה של המנוחה, העובדה שלא היתה בתולה, העובדה שהחזיקה שקית פלסטיק ברשותה והעובדה שלבשה מכנסיים; שנית - ב"שיחזור המעשה" תוך גילוי בקיאות בפני הקרקע במקום (תאור החורשה נכון ליום המקרה) ואגב הצבעה מסודרת על פרטי האינוס בתוך המכונית; ושלישית - בהתנהגותו המפלילה של המערער, שהגיע בליל המקרה לאתר האשפה, במפתיע ושלא כדרכו, כשעה ומחצה לפני תחילת עבודתו - מועד המתישב עם היותו האנס - במכוניתו הפרטית, שיקר לשומר בדבר הרקע לביקור, "טיפל" במכונית, החזירה לביתו והגיע לעבודה ברכבו של מעבידו בשעה הרגילה. שלא כחברי, השופט גולדברג, אני לא מצאתי יסוד מספיק להתערב בקביעתם של רוב השופטים של בית המשפט המחוזי, בדבר כוחם הראייתי של הגורמים המפורטים לעיל לשמש תוספת מאמתת להודיית המערער. עם זאת, לשיטתי, כוחם של גורמים אלה מוגבל לאימות ההודייה בעניין אינוסה של המנוחה והשלכתה מן המכונית לאחר האינוס, כשהיא מצויה "בין חיים למוות"; ואין בכוחם - בנסיבות המיוחדות של המקרה - כדי להשלים את ה"חסר" בהודייה לענין האחריות לגרם המוות. האפשרות שהמנוחה הושלכה מן המכונית בעודה בחיים נותרת בעינה; ואילו סיבת המוות - מכוחה "נקשרת" התנהגותו של המערער כלפי המנוחה להתרחשות המוות בעקבותיה - והדרך שבה הגיעה גופתה של המנוחה למקום שבו נתגלתה, נותרו עלומות. אכן, הדעת נותנת כי האלימות שנקט המערער כנגד המנוחה וזריקתה מן המכונית כמתואר על ידו, "תרמו" למותה. ברם, מיקומה ה"זר והמוזר" של הגופה מותירים בהקשר זה "חלל" ראייתי, שכל עוד לא יתמלא - לא ניתן להרשיע את המערער בגרימת מותה של המנוחה על פי הודייתו ; וראיות למילוי החלל - אין. בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, כאשר ההודייה אינה מדברת במפורש בגרם מותה של המנוחה, אלא אך מניחה בסיס ל"מסקנה" בדבר אחריותו של המערער לגרם המוות וגופתה של המנוחה מתגלה במקום אחר מזה שהמערער מצביע עליו בהודייתו - מקום שהוא "זר" להתרחשות ולמערער - מן הדין היה שתימצא בחומר הראיות ראייה המבססת ומאמתת את ה"מסקנה" האמורה; ולא ניתן להסתפק בהקשר זה בראית ה"דבר מה", אשר לפי טיבה מספקת אימות לגירסת האינוס וזריקת המנוחה מן המכונית בעודה בחיים בלבד. ראיה כזו - לא מצאתי. 5. גילוי הגופה: משמעותו הראייתית גילוי גופתה של המנוחה, במקום שאין לו קשר לארוע נושא האישום, לעיסוקיו של המערער ולשיגרת חייו, הגביר את ה"עירפול" שהותירה הודיית המערער, באשר לנסיבות שבהן נגרם מותה של המנוחה; ואף הוסיף לו מימד נוסף של תעלומה. מי שהניח את הגופה באותו תא ניקוז מרכזי של רשת ביוב שכונתית, צריך להיות, לכאורה, אדם שהכיר את המקום, ידע על דבר מציאותו של התא ועל היכולת לעשות בו שימוש ולחזור ולכסותו באופן שלא ימשוך תשומת לב; וכאמור, אין בחומר הראיות דבר המצביע על כך שהמערער עונה על דרישות אלה. בנסיבות אלו, חוזרת ומחייבת דיון וליבון השאלה שהטרידה את הכל: האם המערער שיקר כאשר הוביל את החוקרים לגשרון ואחר כך הצביע על האתר כמקום השלכת המנוחה, על רקע אי רצונו, מטעמים שעמו, לגלות את מיקומה האמיתי; או, שמא אמר אמת כשסיפר למדובב ולחוקרים, ש"נפטר" מן המנוחה - מבלי לדעת אם היא חיה או מתה - על ידי זריקתה סמוך לגשרון, ורק משלא נמצאה שם - והוא לא ידע מה ארע אתה - הצביע על אתר האשפה כדי לרצות את חוקריו, בידעו שממילא אי אפשר למצוא שם דבר. המצב שבו נמצאה גופת המנוחה - ולמעשה המדובר בחלק של השלד שלה - מתיישב עם אינוסה; וזאת - בהתחשב בכך שלהבדיל מחלקה העליון של הגופה שנמצא "לבוש", היה חלקה התחתון "עירום" ומכנסיה, תחתוניה ונעליה לא נמצאו במקום. ברם, לא ניתן ללמוד מן השרידים מה היתה, בפועל, סיבת המוות וכיצד, מתי ועל ידי מי הובאה הגופה לאותו מקום. על דרך ההשערה, ניתן, למצוא בהעדר הנעליים ופריטי הלבוש של הפלג התחתון של הגוף, "הסבר" לביקורו המפתיע של המערער באתר האשפה והוא:- להיפטר שם מן הפריטים האמורים, שנותרו, ככל הנראה, יחד עם השקית הפלסטיק, במכוניתו. ברם, מאידך גיסא, המערער מוסר למדובב כי לאחר האונס, המנוחה לבשה את בגדיה; ומכאן, שהיתה לבושה כאשר זרק אותה מן המכונית ומי שהטמין את גופתה הוא שהפשיטה והוא האחראי להיעדרם של הפריטים האמורים. אם כך ואם כך, אין אלו אלא השערות, שאינן יכולות לבוא במקום ראיות. כן אפשר להעלות השערות מהשערות שונות, לפיהן המערער הערים על המדובב ועל החוקרים, והוביל את האחרונים אל הגשרון, כשהוא יודע היכן טמונה הגופה ומשוכנע שלא ימצאוה שם; והכל על מנת למנוע את הרשעתו ברצח, או על מנת לכסות על התעללות קשה שהתעלל בה ואשר בעטיה חסרו בגופה חלקי הפלג התחתון של גופתה. ברם, תהיינה השערות אלו הגיוניות וסבירות ככל שתהיינה, בהעדר בסיס ראייתי אין הן יוצאות מגדרן של "השערות" גרידא. 6. גילוי הגופה: השלכותיו להוכחת אחריותו של המערער להמתה במצב דברים זה, לא היה בגלוי הגופה כדי לתרום להבהרת קורותיה של המנוחה לאחר השלכתה מן המכונית, כפי שמוסר המערער בהודיותיו הראשונות. עד לגילוי הגופה, לא היה הכרח במתן תשובה לשאלה האמורה על מנת לבסס הרשעה ברצח. ברם, גילוי הגופה - שינה את פני הדברים וחייב מתן תשובה. עד לגילוי הגופה, נקודת המוצא היתה שהמערער, כמי שהיה אחרון עם המנוחה בעודה בחיים, חייב להצביע על מיקומה; ומשלא עשה כן - די בהודייתו בדבר אינוסה, הכאתה, חניקתה וזריקתה של המנוחה מן המכונית, על רקע העלמה מבלי להותיר עקבות, כדי לקבוע את מותה ולראותו אחראי לגרימת המוות. במצב דברים זה, היה בכוח הגורמים המאמתים המפורטים לעיל, כדי לבסס על סמך ההודייה גם הרשעה ברצח; וזאת - משום שהמסקנה ההגיונית היחידה, שהתחייבה מן ההודייה באינוס, בהכאה ובחניקה, על רקע היעלמה של המנוחה, היתה: כי המנוחה מתה וכי מי שאנסה וחנקה - וזרקה מן המכונית - הוא זה שאחראי למותה. ברם, גילויה של הגופה, גרם לערעור בסיסה של המסקנה האמורה: מיקום הגופה היה, כאמור, זר לאירוע וזר לשיגרת חייו של המערער; ובהתחשב בכך שבהודייתו לא ידע המערער לומר, אם המנוחה היתה חייה או מתה שעה ש"התפטר" ממנה - נוצר בסיס לאפשרות כי היתה חייה באותו מועד ואדם אחר, בלתי ידוע, אספה וטמן את גופתה - לאחר שהמיתה - במקום שבו נתגלתה. נכון הדבר, שאין במיקומה של הגופה ובמצב שבו נתגלתה כדי לבסס קביעה פוזיטיבית בדבר מעורבותו של גורם שלישי. ברם - די בהם כדי להותיר "חלל" בראיות התביעה בדבר סיבת מותה של המנוחה והנסיבות שבהן נתקפחו חייה; וכל עוד לא יתמלא חלל זה - לא ניתן, לשיטתי, להרשיע את המערער באחריות לגרם המוות על פי הודייתו . גילוי הגופה במקום ובמצב שבהם התגלתה, שקול בנסיבות הענין, כנגד גילויה של "ראיה" חדשה, המכרסמת ביכולת לסמוך הרשעה ברצח על פי ההודייה - המדברת בזריקת המנוחה בעודה בחיים במקום שונה לחלוטין - כל עוד לא תימצא ראיה המבססת את המסקנה, שהמנוחה מתה כ"תוצאה" ממעשיו של המערער דווקא. במצב דברים זה, אין מנוס ממתן תשובה לשאלה האמורה; וכל עוד עומדת היא בעינה - והיא אכן עומדת כך - המשמעות היא, שלא ניתן לקבוע, במידת הוודאות הדרושה בפלילים, שהמערער נושא באחריות להמתת המנוחה. 7. האחריות להמתה: ידיעת מיקום הגופה רוב השופטים בבית המשפט המחוזי בחרו באפשרות, שהמערער משקר ושלא גילה את המיקום האמיתי של הגופה, משום שביקש להעלים "סוד אפל" שעל פי הכרתו שלו אסור היה לו לחשפו. מבחינת סבירותה, אין לשלול אפשרות זו. ברם, זו אינה האפשרות היחידה; עדיין עומדת בעינה האפשרות האחרת, לאמור: שהמערער אמר אמת בהודייתו הראשונה. לשיטתי, אין אפשרות אחת מוציאה את רעותה; ושתיהן משתלבות בתמונת הארוע. האפשרות שהמערער הטמין את הגופה במקום שבו נמצאה והעלים זאת במתכוון מחוקריו, עולה בקנה אחד עם הצהרתו באזני המדובב: שאת "הגופה לא ימצאו " משום שזה "קשה"; וכי מסר לחוקרים מקום "לא נכון". יחד עם זאת, האפשרות שהמערער לא ידע היכן מצויה הגופה - ואמר אמת כשסיפר שזרקה ממכוניתו ליד הגשרון - מתישבת עם דבריו לחוקר: " אולי נמצא אותה שם ..." (בגשרון - י.ק.), ו- " לא ברור אם נמצא אותה שם ...". (ההדגשות שלי - י.ק.). אמירות אלו, משקפות, למעשה, "אי ידיעה" מה קרה עם המנוחה מאז השלכתה מהמכונית. הביקור המפתיע והחריג באתר האשפה והטיפול במכונית - ככל הנראה "שטיפתה" - בהזדמנות זו, מתיישבים עם שתי האפשרויות; שהרי "סילוק סימנים" מן המכונית הולם כל אחת מהן. פריטי הלבוש, הנעליים והשקית הפלסטית לא נמצאו באתר האשפה. בכך אין אמנם ראיה שלא הושלכו במקום; אף יחד עם זאת, אפשר שלא הובאו לשם כלל, ואפשר שמה שהובא היתה שקית הפלסטיק לבדה. העדרם של הפריטים האמורים, אינו מכרסם בתמונת האינוס; אך מאידך גיסא, תורם לעירפול קורותיה של המנוחה לאחר האינוס. השאלה האם הומתה המנוחה בחניקה והוטמנה במקום שבו נמצאה על ידי המערער, או שמא נזרקה, לבושה, מן המכונית ליד הגשרון, כאשר היא עדיין בחיים ונאספה על ידי אחר - נותרה, לשיטתי, ללא מענה מספק. 8. האחריות להמתה: גדר הספק כאמור, אילו נמצאה גופת המנוחה סמוך לארוע ובמקום שעליו הצביע המערער בהודייתו הראשונה, היתה הידיעה היכן נמצאת הגופה וקביעת סיבת המוות - כפי שהיתה מתבררת בודאי בבדיקתה - "משלימה" את ה"חסר" בהודייה בהקשר זה; ואי הוודאות, שהותירה ההודייה בקשר לאחריותו של העורר להמתתה של המנוחה היתה נעלמת. ברם, הגופה נתגלתה כשנתיים לאחר העלמה של המנוחה, במקום שאין לו קשר - מוכח - למערער ולשיגרת חייו ובמצב שלא ניתן היה לבדוק ולקבוע מה היתה סיבת מותה. נסיבות מותה של המנוחה וסיבת מותה נותרים - בסופו של דבר - במידה רבה, לוטים בערפל; ואין בחומר הראיות כדי לפזר ערפל זה. ולא נעלם ממני, כי לכאורה "הודה" המערער גם בפני שופטת המעצרים באינוסה והמתתה של המנוחה. ברם, עיון מדוקדק בדבריו מלמד, כי למעשה המערער אך אישר בפני השופטת את דבר הודייתו ברצח ובאונס המנוחה ולא חזר והודה במעשים אלה; וזאת - תוך שהוא מדגיש, ש"זרקתי את הגופה על הכביש". אין בדברים אלה כדי להאיר את הטעון הארה, כמפורט לעיל. במצב דברים כזה, אין די בקיומה של תוספת מאמתת - "דבר מה" - להודייה במעשה האינוס, על מנת לבסס הרשעה בעבירת רצח על בסיס הודיות החוץ, שמסר המערער למדובב ולחוקריו, כפי שניתן היה לעשות לפני גילוי הגופה. אכן, מצויה בהודיות האמורות הודאה בנקיטה באלימות, שהיתה עשויה על פי טיבה להוביל לתוצאה קטלנית; והשלכת המנוחה מן המכונית נעשתה בנסיבות המתישבות עם אחריות לגרימת מותה. ברם, כמפורט לעיל, משנתגלתה הגופה, לא ניתן למצוא בהודייה תשתית להרשעה באחריות להמתת המנוחה; וזאת - כל עוד לא תימצא ראיה, שיהיה בכוחה להשלים את החסר לביסוס המסקנה, שהמוות נגרם כתוצאה ממעשיו של המערער ללא מעורבות של גורם זר, שאפשר ולו ה"בכורה" בהקשר זה. ראיה כזו - אין. 9. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא, שאין בראיות כדי לשלול את האפשרות: שהמנוחה נזרקה מן המכונית בעודה בחיים ונאספה על ידי אחר אשר "גרם" למותה והטמינה במקום שבו נמצאה גופתה. לאפשרות זו - קלושה ככל שתהיה - אחיזה בדברי המערער בהודיותיו; ומיקומה של הגופה - לרבות מצבה והפרטים שנמצאו לצידה - מקנים לה משקל מספיק לביסוסו של ספק הימנו רשאי המערער להינות. במצב דברים זה, אין בהודיות שמסר המערער למדובב ולחוקרים כדי לשמש בסיס מספיק להרשעתו באחריות למותה של המנוחה. עם זאת יודגש: בנסיבות הענין, אין להעדר תשתית ראייתית מספקת לביסוס הרשעה ברצח המנוחה - על פי הודיית החוץ של המערער - השלכה על הרשעתו של המערער על פי אותה הודיית חוץ באינוס. כאמור, המערער "הפריד" בהודיותיו בין האינוס לבין ההמתה: באינוס הודה במישרין ובפה מלא; ואילו לענין ההמתה, השאיר מקום - קלוש אך עדיין מקום - לאפשרות ש"נפרד" מן המנוחה בעודה בחיים ושלא הוא זה שטמן אותה במקום שבו נתגלתה גופתה. במצב דברים כזה, אפשר שימצא בראיות "דבר מה" מספיק לאימות גירסת האינוס, כפי שאכן נמצא; ויחד עם זאת, לא תימצא בראיות ה"השלמה" הדרושה לביסוס המסקנה שהמערער נושא באחריות גם לגרם מותה של המנוחה. להשלמת התמונה יצוין, כי בחנתי את האפשרות, שהמערער נושא באחריות להמתת המנוחה, בכך שזרקה מן המכונית כשהיא "בין חיים ומוות"; וזאת - גם אם התערב מאוחר יותר גורם שלישי, ש"השלים" את מעשה ההמתה. ברם, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לעשות כן, כל עוד נותרים סיבת המוות והנסיבות שבהן הוטמנה הגופה - במקום שבו נתגלתה ובמצב שבו נמצאה שם - בגדר תעלומה. כן שקלתי, אם לא יהיה זה נכון, להרשיע את המערער - על סמך הודייתו - בנסיון לרצח המנוחה, בכך שהשליכה ממכוניתו לאחר שסטר לה וחנק אותה; אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין, אין מקום לעשות כן על בסיס הראיות הקיימות. השלכת המנוחה מן המכונית, "נבלעת" בנסיבות הענין בפרשה הכוללת של אינוסה; ובית המשפט המחוזי, יביא זאת, כנסיבה מחמירה, בין השיקולים לענין העונש לו ראוי המערער בשל האינוס. סיכומם של דברים, לנוכח גילוי הגופה - במקום שבו נתגלתה ובמצב שבו נמצאה שם - נשמט הבסיס מתחת להרשעת המערער באחריות להמתת המנוחה; ויש על כן, לזכות את המערער מעבירת הרצח שבה הורשע ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיגזור את דינו בשל עבירת האינוס לבדה. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש. לוין: 1. דעתי היא שיש לדחות את הערעור, הן לגבי מעשה האינוס והן לגבי מעשה הרצח. סבור אני שאין עילה מספקת להתערב במשקל הפנימי והחיצוני שניתן בפסק דינו של הרוב בבית המשפט המחוזי להודיותיו של המערער. הודיות אלו עלו בצורה ברורה הן מדבריו של המדובב ובפני אנשי המשטרה, בבית המשפט, לפני אמו ואחותו ומשני השחזורים, ביחוד מהשחזור השני; הודיות אלו נתמכות לא רק בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי (הגם בדעת רוב) ממהימנותו של המערער, אלא מקיומן של נסיבות מסבכות שהמערער לא נתן להן הסבר משביע רצון, או שהכחיש את קיומן; אף לנו ניתנה הזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי משני השחזורים ואני מסכים עם אב בית הדין בבית המשפט המחוזי שהשחזור השני מהווה ראייה רבת משקל לתמוך בה את הגירסה המרשיעה. רשאי היה בית המשפט המחוזי, על יסוד הראיות שהיו לפניו ועל יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית לתת משקל נמוך לטענה בדבר מוגבלותו הנפשית של המערער, ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. 2. לדידי, הרעיון שיש להפריד לענין ההרשעה בין ענין האינוס וענין הרצח, הוא רעיון מפתיע. ההפרדה האמורה לא עלתה כטענה לפני בית המשפט המחוזי, ואף הסניגור המלומד לא העלה אותה בערכאתנו ובטיעוניהם הנוספים של הפרקליטים לפנינו שררה ביניהם אחידות דעים שאין מקום להפרדה האמורה. אכן בדין תמך השופט סגל בבית המשפט המחוזי את יתידותיו בפרשת ע"פ 417/83 פ"ד לח(1) 670, 671, בה נאמר "שההכחשה הטוטאלית נושאת עמה לעתים תוצאות לוואי ראייתיות השוללות העלאתה המאוחרת של טענה חילופית הסותרת את ההתכחשות הכוללנית". ודוק: עמדתו הבסיסית של המערער בבית המשפט המחוזי וגם לפנינו לא הבחינה בין מעורבותו במעשה האינוס לבין מעורבותו במקרה הרצח, ולפיכך גם פרשת הראיות סבה סביב ביצוע שתי העבירות כחטיבה אחת שאינה ניתנת להפרדה; משום כך גם לא הועלתה האפשרות בחקירה על ידי המדינה שמא ביצע המערער אך את מעשה האינוס לבדו. 3. לאחר שהחזרנו את התיק לבית המשפט המחוזי לכתיבת פסק דין חדש, ניתנה למדינה ולנאשם הזדמנות לסדר מחדש את ה"קוביות הראייתיות" כדי לברר אם הן משתלבות עם מקום הימצא הגופה; אך המערער לא ניצל את ההזדמנות ולא עלה על דוכן העדים; הסבריו של פרקליט המערער בענין זה לא שכנעו אותי; אם אמנם מסכת הראיות הכוללת מסבכת את המערער בעבירות שיוחסו לו, יכול והיא תהפוך, בהעדר ראייה לסתור, לחלוטה ואין ההגנה יכולה לסמוך על ניחושים לגבי תכנה האפשרי של עדות הנאשם, שלא הועמדה במבחן החקירה שכנגד. 4. עיון במסכת הודיותיו של המערער (בצד הכחשות מלאות, למחצה ולרביע), שלעניינן מקובלת עלי עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי, מגלה שהמערער הודה (בצד הכחשותיו) לא רק במעשה האינוס אלא גם בגרימת מותה של המנוחה, אם כי מסר גירסאות שונות לענין אופן המתתה והוא - ביחד עם מסירת גירסאות אחרות לגבי האופן שבו נפטר ממנה (או מגופתה) לאחר האינוס. בצד העלאתה של הגירסה שלאחר האינוס זרק המערער את המנוחה לצד הגשרון או ליד הכביש, לאחר שחנק אותה (בין אם היתה חיה ובין אם מתה לפני כן), או שזרק את גופתה למזבלה, מוצאים אנו גם אמירות שהוא מכיר את המקום בו היא מצוייה אך מפחד (ת/ 113, קלטת 1 מ.ט. 20/93 עמ' 4), שיגרום לכל הממשלה לעבוד במזבלה כדי לחפש את הגופה אך היא לא נמצאת שם (עמ' 6), שזרק אותה ואולי קבר אותה וכי "זו הבעייה, הגופה לא ימצאו" (עמ' 9). עוד מסר המערער כי הגופה "לא נמצאה באיזור שאמרתי להם עליו" (קלטת 4 עמ' 8), שהיא אינה מצויה במקום בו מחפשים אותה (ת/ 114 עמ' 7), "שהיא לא, לא בזבל" (ת/ 112 קלטת מס' 1 עמ' 11) ו"אילו היתה בזבל היו מוצאים אותה" (שם, בעמ' 12). אמת נכון הדבר שאין לנו ראייה מדוייקת לגבי מהלכיו המלאים של המערער לאחר ביצוע האונס ולגבי הסיבות שלעניינן נמנע המערער במהלך חקירותיו לגלות לחוקריו את מקום המצא הגופה. לענין זה העלה בית המשפט המחוזי השערות שונות שאני מסכים שלא הוכחו (אם גם לא נשללו); אכן כבר נאמר בע"פ 125/50 פ"ד ו' 514, 520 כי: "נדמה לנו כי פסק הדין מגלה, זעיר פה זעיר שם, נסיון לתרץ ולהסביר לגבי המקרה הנדון, מה שלאו דווקא ניתן לתירוץ ולהסברה. במשפט רצח, בו העדים שנוכחו בשעת מעשה, הם לעתים במספר מועט או אינם בנמצא כלל, עלול חומר ההוכחה מטעם הקטיגוריה להכיל, לפעמים חלל ריק ופרשיות סתומות. ברור כי במצב דברים זה אין מתפקידו של בית המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום, ובודאי שחלילה לו לעשות כן בדרך מלאכותית. עליו, על בית המשפט, להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטיגוריה ישנם דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון, ולשקול אם אף על פי כן קיימת הוכחה מספקת המקשרת את הנאשם אל מעשה הרצח בו הואשם. במלים אחרות, תפקידו של בית המשפט הוא לדון בהאשמה, המתבררת לפניו, על סמך החומר שהוצג במשפט, ולאו דווקא לצייר תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם". ואכן שומה גם עלינו כערכאת ערעור להימנע מלנסות לתת הסבר מלא לכל מה שקרה, אלא התפקיד המוטל עלינו הוא לבחון אם על יסוד חומר הראיות שהוגש לפני הערכאה הראשונה, ונמצא מהימן על ידה, הוכח האישום מעבר לכל ספק סביר. השאלה היא אם כן לא אם הצליחה המדינה למלא בתוכן ראייתי כל אחד ממהלכיו של המערער, אלא אם גם בהעדר נדבך זה או אחר בקורות המעשה די בחומר הראייתי שהובא כדי לסבך את הנאשם בעבירות שבהן הואשם. סבור אני שיש לקרוא את גירסאותיו המפלילות של המערער כחטיבה אחת, ואותו חלק מהודיותיו של המערער שמהן עולה שהגופה לא תימצא והיא אינה מצוייה באתר דודאים, משתלב היטב במסכת הראיות הקושרת אותו לעבירת הרצח. לענין זה אין העובדה שהגופה נמצאה במרחק רב ממקום אירוע האינוס גורעת ממשקל הראיות המפלילות, שכן באו לפני בית המשפט ראיות מהימנות שהיתה למערער הזדמנות להעביר את הגופה למקום אחר הן לפני הופעתו באתר דודאים והן בשלב מאוחר יותר. 65.לדעתי, ועל בסיס ראייתי טהור, אין מנוס אלא להרשיע את המערער במעשה הרצח גם אם מניחים שיש לנתק אותו ממעשה האינוס שהוכח. אלה הן העובדות שהוכחו בענין זה: א. ביום 10.6.93 בין השעות 20.10 - 22.30 (או בסמוך לכך) ביצע המערער מעשה אינוס במנוחה. ב. לאחר מעשה האינוס נעלמה המנוחה - ומאז עקבותיה לא נודעו; ג. ביום 11.6.95 נמצאה גופתה של המנוחה בבור המכוסה במכסה. ד. לפי הדו"ח הפתולוגי ת/ 10 עמ' 3 נגרם מותה של המנוחה בין שנה לחמש שנים מיום שנמצאה בבור, אך מותר להניח שגרם המוות הוא סמוך לזמן האינוס. ה. קיימות ראיות שהמנוחה נרצחה. ו. מותר להניח שהמנוחה נרצחה זמן קצר לאחר האינוס. סבור אני שהמירב שאפשר לקבוע לטובת המערער על יסוד ההנחה האמורה הוא שאין באמרותיו או בהודיותיו דבר שיש בו כדי לאשר או לשלול את מעורבותו במעשה הרצח, משל כאילו נמנע המערער שבצע את מעשה האינוס מלעלות על דוכן העדים ולהעלות גירסה. לדעתי, שיש במסכת העובדות האמורה כדי לסבך את המערער במעשה הרצח, באופן ששומה היה עליו לעלות על דוכן העדים ולהזים או לפחות לעורר ספק במידת מעורבותו במעשה: ע"פ 38/49 פ"ד ב' 813; ע"פ 501/81, 610 פ"ד לו(4) 141, 147; ע"פ 261/83, 276 פ"ד לח(1) 570; ע"פ 493/82 פ"ד מ(1) 645, 651; וכשהדבר לא נעשה הופכות הראיות המסבכות לראיות חלוטות. אין כל אחיזה בחומר הראיות לסברה בדבר קיומה של אפשרות כי גורם זר נתקל במנוחה בעודה בחיים במקום השומם בו זרק אותה המערער ממכוניתו והוא (אותו גורם זר) גרם למותה וזרק אותה לבור לאחר שלקח את נעליה וחלק מבגדיה. בנסיבות כאלו "אל לבית המשפט להמציא גרסאות דמיוניות בדבר חפות הנאשם שאין להן אחיזה בחומר הראיות ושהנאשם אף לא העלה, כאשר המסקנה הסבירה יותר היא של אשמה": ע"פ 347/88 פ"ד מז(4) 221 651-2 ; וכלל זה כוחו יפה גם אם מניחים שהגירסה האמורה עלתה בחומר הראיות אך אין עילה להעדיף אותה על גירסאות אחרות אותן העלה המערער; לדידי האפשרות שבסמיכות הזמנים למעשה האונס הזדמן למקום גם רוצח שגרם למותה של המנוחה, אפשרות שלא הועלתה על ידי איש, היא אפשרות שאין אנו רשאים להביאה בחשבון והתחשבות בה אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד שבדיני הראיות. לפיכך הייתי דוחה את הערעור. המשנה לנשיא אנו מחליטים ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת האינוס, וברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא, לקבל את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת הרצח ולבטל את הרשעתו וגזר דינו בעבירה זו. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת הדין עקב ההרשעה בעבירת האינוס. ניתן היום, ד' בתמוז תשנ"ז (9.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96021090. D06	[ "ע\"פ 96", "ק\"ג. 2", "ע\"פ 4769/92", "ע\"פ 555/91", "ע\"פ 3625/91", "ע\"פ 543/79", "ע\"פ 417/83", "ע\"פ 38/49", "ע\"פ 501/81", "ע\"פ 261/83", "ע\"פ 493/82", "ע\"פ 347/88" ]	3,186

30,606

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 5770/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המבקש : מאיר לוין נגד המשיב ה : מעונות ילדים בישראל, קריית הילד בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.8.97 בה"פ 657/96 שניתן על-ידי כבוד השופט ד"ר א' צ' בן-זמרה בשם המבקש: עו"ד יעקב פודים בשם המשיבה: עו"ד שלמה פליגלמן החלטה 1. המבקש הוא בעל נכס ברחוב ישעיהו בירושלים, שבו הפעילה המשיבה גן ילדים. המבקש חפץ לסלק את ידה של המשיבה מן הנכס בטענה כי אין לה כל זכויות בו. המשיבה התגוננה בטענה כי היא דיירת מוגנת בנכס. העניין הועבר לבוררות בפני בית-הדין לממונות שליד המועצה הדתית ירושלים. לאחר דיונים שהתנהלו במשך כשנה וחצי ניתן לבסוף פסק הבוררות ביום 22.10.96, ונקבע בו כי המשיבה היא אמנם דיירת מוגנת בנכס. המבקש לא השלים עם פסק הבוררות ופנה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטולו. בקשתו התבססה על שתי עילות ביטול: ראשית, העדר סמכות של הבורר - עילה לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן: החוק); ושנית, אי-מתן הזדמנות נאותה למבקש לטעון טענות ולהביא ראיות בפני הבורר - עילה לפי סעיף 24(4) לחוק. העילה השניה עצמה התבססה על הטענות העיקריות הבאות: הסתמכות הבורר על חוות-דעת של מומחה מטעמו לעניין דיני הגנת הדייר, וזאת מבלי להודיע על כך לצדדים ומבלי לתת להם הזדמנות לחקור את המומחה על חוות-דעתו; מינוי גרפולוג מטעם הבורר לשם בדיקת אמיתותם של מספר מסמכים, גם כאן מבלי שהצדדים הסכימו לכך ומבלי שניתנה להם הזדמנות לחקור אותו; איסור שהטיל הבורר על הגשת מסמך מסוים מטעם המבקש לבדיקת הגרפולוג; ובקשה מסוימת לזימון עדים מטעמו של המשיב אשר סורבה על-ידי הבורר. 2. ביום 20.3.97 החליט בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר אליהו צ' בן-זמרה) לדחות את עילת העדר הסמכות. זאת, בשל חוסר תום הלב של המבקש, אשר תוצאות הבוררות לא נראו לו ועל-כן חלק על סמכות הבורר, למרות שהוא היה זה אשר יזם את הליך הבוררות וקיבל על עצמו את סמכות הבורר. על החלטה זו הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה ביום 19.11.97 בידי הרכב של שלושה שופטים, אף היא בנימוק של חוסר תום הלב מצד המבקש (רע"א 2447/97 לוין נ' מעונות ילדים בישראל, קריית הילד (לא פורסם)). 3. ביום 31.8.97 ניתן פסק-דינו הסופי של בית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. בית-המשפט דחה את כל עילות הביטול הנוספות שלהן טען המבקש, למעט אחת - הסתמכות הבורר על חוות-דעת המומחה לעניין דיני הגנת הדייר מבלי להודיע לצדדים ומבלי לתת להם הזדמנות לחקור אותו. לפיכך קבע בית-המשפט כי התיק יוחזר לבורר על מנת שיתאפשר לצדדים לחקור את המומחה על חוות-דעתו ויותר להם להגיש חוות-דעת משלימה משלהם. בית-המשפט המחוזי הגביל את הדיון בפני הבורר לשאלת הדין הישראלי בלבד, ואסר על הבאת כל ראיה עובדתית אחרת. על פסק-דין זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי. 4. בבקשתו, שב המבקש על הטענות הרבות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, הוא טוען כי לאור הפגם שמצא בית-המשפט בהליך הבוררות היה עליו לבטל את פסק הבוררות ולא להחזיר את הדיון אליו. עוד מבקש הוא לצרף לבקשת רשות הערעור טיעון נוסף ותצהיר, המפרטים בהרחבה רבה את כל טענותיו ביחס לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והמיועדים להראות את תום לבו. המשיבה, מצידה, תמכה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. 5. עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש הן, בעיקרן, טענות עובדתיות בנוגע לסדרי הדיון שהתנהל בפני הבורר. טענות אלו נבדקו לגופן על-ידי בית-המשפט המחוזי ומסקנותיו נראות לי כמבוססות היטב. אינני רואה איפוא כל מקום להתערבותי בממצאיו. בנסיבות העניין, החלטתו של בית-המשפט להחזיר את התיק להשלמה על-ידי הבורר נראית לי ראויה ואף עולה בקנה אחד עם גישתו של החוק. ראו סעיף 26(ב) לחוק. זאת, לאור ההתדיינות הארוכה שהתנהלה עד כה בין הצדדים, לנוכח התנהגותו חסרת תום הלב של המבקש בפרשה זו ובשל העובדה כי העניין שנותר להשלמת הבורר הוא עניין מצומצם באופן יחסי ומוגדר היטב. הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, טז בטבת התשנ"ח (14.1.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "רע\"א 5770/97", "בה\"פ 657/96", "רע\"א 2447/97" ]

3,068

858

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7549/95 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת והמשיבה בערעור שכנגד : מדינת ישראל נגד המשיבים והמערערים 1. עזבון המנוח חיים שושן ז"ל בערעור שכנגד: 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי 4. הרצל אביטן 5. שמעיה אנג'ל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערת והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערערת ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת - המשיבה בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לה הטענות בערעור שכנגד, ורשאית היא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיבה בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ד בכסלו התשנ"ח (23.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. A01 /דז/

[ "ע\"א 7549/95" ]

3,069

30,274

ב בית המשפט העליון ע"א 7549/95 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עיזבון המנוח חיים שושן- יורשים מאיר שושן ואסתר לוי 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי 4. הרצל אביטן 5. שמעיה אנג'ל בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המבקשת: עו"ד ירון בשן בשם המשיבים 1: עו"ד דורון רז בשם המשיב 2: עו"ד א. שמיר בשם המשיבים 2 ו3-: בעצמם החלטה בהסכמת הצדדים אני דוחה את מועד הדיון הקבוע ליום 13.10.98. הדיון יתקיים ביום 4.11.98 בשעה 11:30. ניתנה היום, ג' בתשרי תשנ"ט (23.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. P02

[ "ע\"א 7549/95" ]

3,070

35,690

ב בית המשפט העליון ע"א 7549/95 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערער ת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. עיזבון המנוח חיים שושן- יורשים מאיר שושן ואסתר לוי 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי 4. הרצל אביטן 5. שמעיה אנג'ל בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערערת: עו"ד דורון רז החלטה זוהי בקשה לדחיית מועד דיון הקבוע ליום 4.11.98 בשל שירות מילואים פעל בו ישהה בא כוח המערערים. הדיון הקבוע ליום 4.11.98 מתבטל. הצדדים יגישו לבית המשפט מועדים נוספים לחודשים דצמבר-פברואר. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ט (22.10.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. P03

[ "ע\"א 7549/95" ]

3,071

56,149

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7549/95 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער ת והמשיבה מס' 1 בערעור שכנגד : מדינת ישראל נגד המשיבים והמערערים 1. עזבון המנוח חיים שושן ז"ל בערעור שכנגד: 2. מאיר שושן 3. אסתר לוי המשיבים בערעור 4. הרצל אביטן ובערעור שכנגד: 5. שמעיה אנג'ל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.10.95 בת.א. 848/87 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' מרגלית תאריך הישיבה: י"ט באדר התשנ"ט ( 07.03.99 ) בשם המערער ת והמשיבה מס' 1 בערעור שכנגד: עו"ד ירון בשן בשם המשיבים והמערערים מס' 1 ו2- בערעור שכנגד: עו"ד אהוד שמיר בשם המשיבים והמערערים מס' 1 ו3- בערעור שכנגד: עו"ד דורון רז פסק-דין עיינו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. שמענו טענות הצדדים (בגדרי הערעור והערעור שכנגד). נחה דעתנו כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. המדינה נטלה על עצמה האחריות כמעוול משותף. הפיצוי הוא מוגדל אך אינו עונשי. על המדינה לשאת במלוא הנזק (300,000 ש"ח). גם בערעור שכנגד לא מצאנו ממש. הערעור והערעור שכנגד נדחים. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ט (07.03.99), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075490. A04 /דז/

[ "ע\"א 7549/95" ]

3,072

859

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 2054 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : ויינבך אריאל נגד המשיבים : 1. בקר אלירן 2. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ בקשה למתן ערובה אחרת בשם המערער: עו"ד י. מלמן החלטה הבקשה אינה מנומקת והיא נדחית. הורי המבקש יכולים, כמובן, לסייע למבקש ולהעמיד לרשותו את הסכום הנדרש כערבון. יש לשלוח הודעה על קביעת גובה הערבון כמקובל. ניתנה היום, א' בניסן תשנ"ז (8.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. Q01

[ "ע\"א 97" ]

3,073

18,369

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 2054 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : ויינבך אריאל נגד המשיבים : 1. בקר אלירן 2. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המערער: עו"ד י. מלמן החלטה בהסכמת בעלי הדין, ניתן פטור מהפקדת הערבון. ניתנה היום, כ"ד בניסן תשנ"ז (1.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. Q02

[ "ע\"א 97" ]

3,074

41,700

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2054/97 - ב' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : ויינבך אריאל נגד המשיבים והמערערים 1. בקר אלירן בערעור שכנגד: 2. "מגדל" חברה לבטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. A03 /דז/

[ "ע\"א 2054/97" ]

3,075

51,778

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2054/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער: אריאל ויינבך נ ג ד המשיבים: 1. אלירן בקר 2. מגדל, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.2.97 בת"א 344/92 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' לרון תאריך הישיבה: כג' באדר התשנ"ט (11.3.99) בשם המערער: עו"ד יוסף מלמן בשם המשיבים: עו"ד דביר פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין, ישלמו המשיבים למערער סכום של 50,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ובנוסף לו שכר טרחת עורך דין בסך 13% ומע"מ מחושבים על הסכום הנ"ל. סכומים אלה הם בנוסף לסכומים שנפסקו בבית המשפט המחוזי, ויחושבו כשמצטרפים אליהם הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום מלא, תוך 21 ימים. ניתן היום, כג' באדר התשנ"ט (11.3.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020540. E04 /עכב

[ "ע\"א 2054/97" ]

3,076

18,001

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 3080 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר: אלחלואני נגאתי נגד המשיב : שרות הבטחון הכללי עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיב בכתב. העתירה תיקבע לשמיעה בימים הקרובים ביותר. היום, י"ג באייר תשנ"ז (20.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 01.g 97030800

[ "בג\"ץ 97" ]

3,080

862

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 402 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד משה זוהרי בשם המשיב: עו"ד א. אביאב החלטה בשים לב לסכומי ההוצאות שהמבקשים חויבו בהם עד כה (2,500 ש"ח במסגרת המ' 710/96 בבית משפט השלום בטבריה; 7,000 ש"ח במסגרת ע"א 258/96 בבית המשפט המחוזי בנצרת; 7,500 ש"ח בהחלטת כב' הנשיא ברק בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע), ולסיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל, שאינם גבוהים (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נגד מצת אור ואח', פ"ד לו(3) 123), אין כל הצדקה להפחתת סכום הערבון שנקבע. עוד יש לציין, כי המבקשים הפקידו סכום של 6,000 ש"ח במסגרת הערעור שהגישו בבית המשפט המחוזי בנצרת. קיים צורך על דרך של קל וחומר בהבטחת הוצאות המשיב בהליך הנוכחי. הבקשה נדחית. הערבון שנקבע יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. Q04

[ "רע\"א 97", "ע\"א 258/96", "בר\"ע 103/82" ]

3,081

884

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 402 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשת עיכוב ביצוע בגדר בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.12.96 בע"א 258/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא אברמוביץ והשופטים גינת, הס בשם המבקש: עו"ד משה זוהרי החלטה לתשובת המשיב תוך 7 ימים. ניתן היום ד באדר א' תשנ"ז (11.2.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. B01

[ "רע\"א 97", "בע\"א 258/96" ]

3,082

4,299

ב בית המשפט העליון רע"א 402/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המערערים: עו"ד משה זוהרי החלטה מתבקשת עמדת המשיב אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשנ"ח (26.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. O05

[ "רע\"א 402/97" ]

3,083

11,651

ב בית המשפט העליון רע"א 402/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד מ. זוהרי בשם המשיב: עו"ד א. אביאב החלטה בתאריך 5.3.97 נדחתה בקשת המבקשים לפטור אותם מחובת הפקדת ערבון. ההחלטה האמורה נמסרה לידי בא כוחם ביום 11.3.97, אך הערבון לא הופקד ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת המועד להפקדתו. בתגובה להחלטה מיום 10.9.97 המתריאה על אפשרות דחיית הבקשה לרשות ערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, הוגשה בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. נטען בה, כי המבקש הראשון נתק הקשר עם בא כוחו לאחר שעזב את הקיבוץ המשיב בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. עוד נטען, כי המבקשת השניה היא חסרת אמצעים ואין ביכולתה להפקיד את הערבון. האורכה נתבקשה על-מנת לנסות ולאתר את המבקש הראשון. בעת הגשת הבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון לא הוזכר כלל ענין עזיבת המבקש הראשון את הקיבוץ, וגם בבקשה שבפני לא נאמר מתי עזב המבקש הראשון את הקיבוץ. בכל מיקרה, שומה היה על המבקשים או בא כוחם לדאוג להגשת בקשה להארכת המועד לפני חלוף הזמן. תחת זאת, נזנחה הבקשה לרשות ערעור במשך כחצי שנה, ורק בתגובה להחלטה המתריאה על דחייתה הוגשה הבקשה להארכת המועד על מנת לנסות ולחדש את הקשר עם המבקש הראשון. ואולם, כאמור, זאת היה צריך לעשות כבר לפני חצי שנה. לכך יש להוסיף, כי קשה לקבל את הטענה בדבר חוסר קשר בין המבקש הראשון לבין בא כוחו לנוכח העובדה כי המבקשת השניה, אשת המבקש הראשון, מתגוררת בקיבוץ ונמצאת בקשר עם בא כוחה. בנסיבות אלה אני סבורה כי אין מקום להאריך את המועד כמבוקש. הבקשה לרשות ערעור נדחית על פי תקנה 431 הנ"ל. אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"א בחשון תשנ"ח (11.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. O06

[ "רע\"א 402/97" ]

3,084

11,952

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 402 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המבקשים : 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד משה זוהרי החלטה לתגובת המשיב אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ו' באדר א' תשנ"ז (13.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. Q02

[ "רע\"א 97" ]

3,085

15,590

בית המשפט העליון רע"א 97 / 402 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. חן יוסף 2. חן לאה נגד המשיב : קיבוץ תל קציר בקשה לעיכוב בי צוע פסק דין בגדר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.12.96 בע"א 258/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא י. אברמוביץ והשופטים: ג. גינת, מ. הס בשם המבקשים: עו"ד משה זוהרי בשם המשיב: עו"ד אריה אביאב החלטה ביום 14.7.82 נתן בית משפט השלום בטבריה פסק דין בו חייב את המבקש מס' 1 לעזוב את שטחו של המשיב, קיבוץ תל קציר, ולהימנע מלשוב ולהיכנס לשטח המשיב אלא לצורך ביקורים אצל אשתו, שיערכו לאחר תיאום מוקדם עם מזכיר המשיב (להלן "פסק הדין"). בשנת 1996 הגיש המשיב בבית משפט השלום בטבריה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, לכפות את המבקש מס' 1 בקנס או במאסר לציית לפסק הדין. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא נ' ממן) קבע, כי המבקש מס' 1 אכן הפר את פסק הדין והתגורר בפועל בשטחו של המשיב, וכי המשיב לא ויתר מעולם על זכויותיו לפי פסק הדין. בית משפט השלום קיבל איפוא את בקשת המשיב וקבע, כי על המבקש מס' 1 יוטל קנס בגין כל יום בו ישהה בשטח המשיב, שלא במסגרת הוראות פסק הדין. עוד קבע בית המשפט , כי אם יתברר כי אין די בחיוב בקנס ישקול בית המשפט הטלת מאסר על המבקש מס' 1. ערעורם של המבקשים על החלטת בית משפט השלום בטבריה (להלן: "ההחלטה") נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ג' גינת ומ' הס). בית המשפט המחוזי דחה גם את בקשת המבקשים לעיכוב ביצועה של ההחלטה. מונחת בפני כעת בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה. המבקשים טוענים, כי ביצוע פסק הדין ייצור הלכה למעשה עובדות מוגמרות שלא ניתן יהא לפצות עליהן, וכי למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הביצוע. עוד הם טוענים, כי סיכוייהם להצליח בבקשת רשות הערעור טובים. לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובת המשיב לבקשה זו נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות: ההחלטה באה לסייע בביצועו של פסק דין שניתן לפני למעלה מארבע-עשרה שנה ולפי קביעת בית משפט השלום בטבריה לא קוים עד היום חרף נסיונות המשיב לאכפו. אף שהמבקשים טוענים לנזק בלתי הפיך אין הם מפרטים מהו נזק זה ומדוע הוא בלתי הפיך, לא כל שכן אין הם מראים מדוע נזקם עולה על נזקו של המשיב, שזכה בדינו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות בקשה זו ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח. ניתנה היום, כ"ד אדר א' התשנ"ז (3.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004020. A03 דז/

[ "רע\"א 97", "בע\"א 258/96" ]

3,086

863

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 92 / 6149 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט י. זמיר המערערת: הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בן זינו ניסים 2. בן זינו רבקה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.92 בת.א. 205/88 שניתן על ידי כבוד השופט אריאל בשם המערערת: עו"ד ר. ניר ענבי בשם המשיבים: עו"ד ר. פינגרר בהישען על הצעת בית המשפט מודיעים בזה הצדדים כי הגיעו לידי הסדר כדלקמן: 1. המשיבה מס' 2 תשיב למערערת על ידי ב"כ סך 53.000 ש"ח (חמישים ושלושה אלף ש"ח), וזאת לא יאוחר מיום 20.11.97 (להלן "הסכום"). 2. היה והסך הנ"ל לא ישולם במועד, כי אז ישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן ובמקרה כאמור בסעיף זה, תוסיף המשיבה מס' 2 לסכום, סך 5,000 ש"ח כך שבמקרה של אי תשלום הסכום במועד כנזכר בסעיף 1 דלעיל, תהא המשיבה מס' 2 חייבת למערערת סך 59.000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. 3. כב' בית המשפט מתבקש ליתן להסדר זה תוקף של פסק דין בערעור, בלא שיעשה צו להוצאות. פסק דין אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין. ניתן היום ל בניסן תשנ"ז (7.5.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט שו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 92061490. B02

[ "ע\"א 92" ]

3,087

11,883

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 92 / 6149 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' זמיר המערער ת : הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד המשיבים : 1. בן זינו ניסים 2. בן זינו רבקה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.92 בת.א. 205/88 שניתן על ידי כבוד השופט אריאל תאריך הישיבה: י ' בניסן תשנ"ז (17.4.97) בשם המערער ת: עו"ד ר. ניר-ענבי בשם המשיבים: עו"ד ר. פינגרר החלטה הועלתה הצעה שהמשיבים יחזירו למערערת סכום כולל של 60,000 ש"ח להיום. גב' ניר-ענבי הודיע שתסכים אם עו"ד פינגרר יסכים. עו"ד פינגרר יודיע תוך 15 ימים אם הוא מסכים. אם לא תהיה הסכמה, ינתן פסק דין לפי החומר שבתיק. ניתנה היום, יג' בניסן תשנ"ז (20.4.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 92061490. B01

[ "ע\"א 92" ]

3,088

864

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7034/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. ארז (חיים) מזרחי בערעור שכנגד: 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה (מיקי) מזרחי נגד המשיב והמערער בערעור שכנגד : גילעם מזרחי סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערער שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב - המערער בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לטענות המערערים ואת טענותיו בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לו טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיב בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערער בערעור שכנגד רשאי להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער שכנגד כי אין ברצונו להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. A03 /דז/

[ "ע\"א 7034/96" ]

3,089

8,109

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7034 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. ארז(חיים)מזרחי 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי הליך פישור החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט שלגי, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים מרץ-אפריל השנה, בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, כ"ח בשבט תשנ"ז (5.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. Q01

[ "ע\"א 96" ]

3,090

18,176

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7034 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. ארז(חיים)מזרחי, 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי הליך פישור בשם המערערים: עו"ד ב.צ. אליאש בשם המשיב: עו"ד שאול שוחט החלטה על יסוד הודעת כב' השופט צ' א' טל מיום 27.5.97 בדבר כשלון הליכי הפישור, אני מחזירה את תיק הערעור למאגר התיקים התלויים ועומדים בבית המשפט. ניתנה היום, כ"א באייר תשנ"ז (28.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. Q02

[ "ע\"א 96" ]

3,091

28,513

ב בית המשפט העליון ע"א 7034/96 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. ארז(חיים)מזרחי, 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי בקשות בנושא צו-הגדלת היקף סיכומים והארכת מועד בשם המבקשת השניה: עו"ד ד"ר בן-ציון אליאש החלטה כמבוקש בסעיף 6 לבקשה. ניתנה היום, י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. O04

[ "ע\"א 7034/96" ]

3,092

30,389

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7034/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים : 1. ארז(חיים)מזרחי, 2. ענבל מזרחי 3. מתוקה(מיקי)מזרחי נגד המשיב : גילעם מזרחי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 28.8.96 במ"א 1448/88 שניתן על ידי כבוד השופט ע. זמיר תאריך הישיבה: כה באלול תשנ"ח (16.9.98) בשם המערערים : עו"ד איילת ישראלי מרגלית, עו"ד בן ציון אליאש בשם המשיב: עו"ד פיני אבי, עו"ד אורית דרור פסק-דין ד"ר אליאש טען למערערים כל מה שיכול היה לטעון, והרבה למעלה מזה, אך לא הצליח לשכנענו שפסק הדין לא ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, כפי שהדבר בא לכלל ביטוי בפרוטוקול. עם זאת אין פסק דין על דרך הפשרה חסין לחלוטין מהתערבותה של ערכאת הערעור; ובגדר הגורמים שבית המשפט יכול להביא בחשבון גם סיכויי הטענה שלא היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן נגד המשיב על פי צד אחד. אכן יתכן שהשופט המלומד לא יכול היה לבחון את ההחלטה המבטלת מחדש, אך אנו, כערכאת ערעור יכולם לעשות כן במקומו. שקלנו נתון זה שקול היטב, נתנו דעתנו גם לטענות האחרות של בעלי הדין, ואנו מחליטים להגדיל את החיובים הכספיים הכלולים בפסק הדין, למעט שכר טרחת עורכי הדין, ב30%-. אין צו להוצאות. ניתן היום כה באלול תשנ"ח (16.9.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96070340. B05

[ "ע\"א 7034/96" ]

3,093

865

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 505 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : סביב השקעות ופיתוח נגד המשיבים : 1. ג.ע. חכים (נצרת) קבלן לעבודות בנין ופיתוח בע"מ 2. בנק הפועלים סניף נצרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בהמ' 3087/96 בת.א. 520/94 שניתן ביום 30.12.96 על ידי כבוד השופט בן דוד בשם המבקשת: עו"ד פרייליך החלט ה המבקשת לא הניחה את דעתי שיש מקום לשקול ליתן לה רשות לערער על החלטת הביניים נשוא הבקשה. עם זאת תוכל המבקשת, במידת הצורך, לחזור לענין זה בגדר הערעור על פסק הדין. הבקשה נדחית, ללא צורך לבקש עליה תשובה. ניתן היום כג באדר א' תשנ"ז (2.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97005050. B01

[ "רע\"א 97" ]

3,094

867

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.8.97 בבר"ע 3116/97 שניתנה על ידי כבוד השופט חבש בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון החלטה לתשובת המשיבים תוך 10 ימים. ניתנה היום, י"ב בתשרי התשנ"ח (13.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B03

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,098

3,433

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5359/97 - א' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת: לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.8.97 בבר"ע 3116/97 שניתנה על ידי כבוד השופט חבש בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון החלטה תמציא נא המבקשת תדפיס פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות וכן תפרט נא אם עתרה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרה - הכל תוך 7 ימים. לאחר מכן ימשך הדיון בתיק זה. ניתנה היום, כ"ח באלול התשנ"ז (30.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B02

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,099

13,920

ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשה להארכת מועד להגשת תגובה בשם המשיבה הראשונה: בעצמה החלטה תשובת המשיבה הראשונה תוגש עד ליום 9.11.97. ניתנה היום, כ"ו בתשרי תשנ"ח (27.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. O04

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,100

15,046

ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשה לעיכוב ביצוע המוגשת בגדר בקשת רשות לערער של פסק דין של כבוד השופט פ' מרכוס ביושבו כבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון החלטה הבקשה נדחית. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B01 /שב

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,101

30,320

ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות לערער על פסק דין כבוד השופט פ. מרכוס בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיבים 3-5: עו"ד בן יוסף בשם המשיב 8: בעצמו החלטה פרקליט המבקשת מתבקש להמציא תוך 7 ימים תדפיסים של החלטת בית המשפט מיום 26.9.96 ושל פרוטוקול הדיון מיום 7.11.97. לאחר מכן ימשך הטיפול בתיק זה. ניתן היום כז בטבת תשנ"ח (25.1.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B05

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,102

34,004

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על פסק דין כבוד השופט מרכוס בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת : עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבה 1 : בעצמה בשם המשיבים 3-5: עו"ד בן יוסף בשם המשיב 7: בעצמו בשם המשיב 8: בעצמו ה ח ל ט ה ארכה נוספת של 10 ימים להמצאת הפרוטוקול וההחלטה מיום 26.9.96. ניתן היום יט בשבט תשנ"ח (15.2.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B07

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,103

37,680

ב בית המשפט העליון רע"א 5359/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשת : לוי ליאת נגד המשיבים : 1. כהן מלי 2. מזרחי אשר 3. יפה אלן וריצ'רד 4. מינק יחזקאל 5. שלמה איתן 6. סרי יגאל 7. פנחי אופיר 8. יבנין דוד 9. מזרחי אורן 10. גרנות יעקוב 11. דוידיאן גבי 12. פיליפ שרה בקשת רשות ערעור על פסק דין כבוד השופט מרכוס בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בתיק 4008/95 בשם המבקשת: עו"ד יוסף ארנון בשם המשיבה 1: בעצמה בשם המשיבים 3-5: עו"ד בן יוסף בשם המשיב 7: בעצמו בשם המשיב 8: בעצמו החלטה איני סבור שהשופט המלומד של בית המשפט לתביעות קטנות טעה בערכאה הראשונה בקיימו את הדיון בישיבת ההוכחות ביום 7.11.96 על יסוד ההנחה שעו"ד פלדמן, פרקליט המשיבים, מילא את המוטל עליו בהחלטה מיום 26.9.96 והודיע לפרקליט המבקשת על המועד החדש שנקבע להוכחות. ממילא לא היה מקום לתת רשות לערער על פסק הדין, ודין הבקשה לרשות לערער הנוכחית להידחות. המבקשת יכלה לעתור לביטול ההחלטה מיום 7.11.96 לקיים את הדיון בהעדרה, ואז היה מתברר על יסוד תצהירים אם המבקשת קבלה הודעה על מועד הדיון אם לאו, אך היא לא עשתה כן; נמצא כי גם אם טעה בית המשפט המחוזי בהנמקתו ששומה היה על פרקליט המבקשת לברר מה המועד החדש שנקבע להוכחות, דין הבקשה להידחות והיא נדחית. בנסיבות הענין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. ניתן היום ג באדר תשנ"ח (1.3.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053590. B08

[ "רע\"א 5359/97" ]

3,104

869

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2401 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : זע'ל נאז'י,באמצעות אביו דרוויש סלאמה נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. מפקד גוש צפון 3. מפקד כלא שטה 4. שר המשטרה 5. ראש השב"כ בקשה להחזרת אגרה בשם המבקש: עו"ד מ. בורגל החלטה האגרה תושב. ניתנה היום, ד' בסיון תשנ"ז (9.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024010. Q03

[ "בג\"ץ 97" ]

3,108

871

ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסאן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד; 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.10.97 בתיק ע"ש 1096/97 שניתנה על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97) בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבים: בעצמם החלטה אנחנו נותנים רשות ערעור כמבוקש, והבקשה לרשות ערעור תידון כערעור על פי הרשות שניתנה. בהסכמת הצדדים אנחנו דוחים את המשך הדיון בערעור לתקופה של חודש ימים לערך. באי-כוח המשיבים (ה"ה יאיר אור ודוד זיו) יעלו על הכתב את כל בקשותיהם וטענותיהם לעניין שיחות טלפון של אסירים וישלחו את הכתב אל פרקליטות המדינה ולבית המשפט תוך שבעה ימים מהיום. שרות בתי הסוהר יקיים בהקדם דיון מקיף בעניין שיחות הטלפון של אסירים, ייתן דעתו גם לטענות ולבקשות של המשיבים, ויגבש עמדה מקיפה בענין זה. פרקליטות המדינה תגיש לבית המשפט (עם העתק לבאי-כוח המשיבים) הודעה שתציג את עמדת שרות בתי הסוהר בענין זה תוך 30 יום מהיום. לאחר מכן מזכירות בית המשפט תקבע את העתירה לדיון בהקדם האפשרי בפני הרכב זה. עיכוב הביצוע שניתן על ידי הנשיא ברק ביום 7.11.97 יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת בעתירה זאת. ניתנה היום, כ"ו בחשון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. I02

[ "רע\"ב 6561/97" ]

3,110

12,497

ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש ת: מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסאן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית ה משפט המחוזי בת"א-יפו בע"ש 1096/97 מיום 1.10.97 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר החלטה להרכב של שלושה שופטים. עיכוב ביצוע ארעי עד לדיון בבקשה. ניתנה היום, ז' בחשון התשנ"ח (7.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. A01 /דז/

[ "רע\"ב 6561/97", "ש 1096/97" ]

3,111

25,709

ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל המבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.10.98 בע"ש 1096/97 שניתן על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: ב' באייר תשנ"ח (28.4.98) בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבים : יאיר אור (משיב 9) פסק-דין השופט י' זמיר: 1. שירות בתי הסוהר (להלן - שב"ס) החליט למנוע מאסירים את השימוש בטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר באמצעות כרטיסי "בזקכרט". קבוצת אסירים טוענת כי החלטה זאת אינה חוקית. מהו הדין בעניין זה? שירות "בזקכרט" 2. שלוש דרכים היו פתוחות בפני אסירים לשימוש בטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר. הדרך הראשונה - באמצעות כרטיס "טלכרט". כרטיס זה הוא למעשה אסימון מגנטי, שאדם רוכש, ומשלם עבורו בעת הרכישה, לפי מספר השיחות (ליתר דיוק: יחידות מניה) הניתנות לביצוע באותו כרטיס. הדרך השניה - באמצעות שירות גוביינא. בשירות זה השיחה מתבצעת (לאחר חיוג המספר 142) רק לאחר שמקבל השיחה מודיע שהוא מעוניין לקבל את השיחה, והוא אף המשלם עבור השיחה. הדרך השלישית - באמצעות שירות "בזקכרט". שירות זה (שהונהג בשנת 1995) אינו זמין אלא למי שהצטרף כמנוי אל השירות, וקיבל מן השירות מספר אישי. מספר זה מורכב משני חלקים: חלק אחד בן שמונה ספרות, הקרוי "מספר הכרטיס" של המנוי, וחלק שני בן ארבע ספרות, הקרוי "קוד סודי" של המנוי. עם הקשת המספר 1234, ולאחר מכן הקשת המספר המלא, בן שתים-עשרה ספרות, יכול המנוי להתחבר אל השירות מכל טלפון, פרטי או ציבורי, ולהתקשר לכל מספר טלפון בישראל ואף מחוץ לישראל. ההתקשרות אינה מחייבת החזקה פיזית של הכרטיס ושימוש ידני בכרטיס, אלא די במספר המנוי, והיא אף אינה מוגבלת למנוי עצמו. המנוי רשאי למסור את מספר הכרטיס, ובכלל זה מספר הקוד הסודי, לכל אדם אחר, ולהתיר לאותו אדם להשתמש במספר זה על חשבון המנוי. אחד היתרונות של שירות "בזקכרט", בהשוואה לשתי הדרכים האחרות ליצירת קשר מטלפון ציבורי, הוא מחיר השירות. מבין שלוש הדרכים, שירות הגוביינא הוא היקר ביותר. אחריו בא, מבחינת המחיר, כרטיס "טלכרט". שירות "בזקכרט" הוא, בדרך כלל, הזול ביותר. הפער בין מחיר שיחה בכרטיס "טלכרט" למחיר שיחה בשירות "בזקכרט" אינו קבוע. הוא הולך וגדל ככל שהשיחה מנצלת מספר רב יותר של יחידות מניה. מספר יחידות המניה תלוי במספר נתונים: משך השיחה, שעת השיחה ומרחק השיחה. לפיכך, ככל שהשיחה ארוכה יותר, מתבצעת בשעות עמוסות יותר ולאזור חיוג רחוק יותר, כך היא גם יקרה יותר, וכתוצאה הפער היחסי בין מחירה בכרטיס "טלכרט" לבין מחירה בשירות "בזקכרט" גדול יותר. פער זה מתחיל, בשיחות זולות, באחוזים ספורים, אך מגיע, בשיחות יקרות, לעשרות אחוזים. לדוגמה, לפי הנתונים שנמסרו לבית המשפט, שיחה בין-עירונית, במשך 30 דקות, המתבצעת בימי חול בשעות 18:00 עד 22:00, זולה בשירות "בזקכרט" ב30- אחוזים לערך בהשוואה לשיחה בכרטיס "טלכרט". "בזקכרט" בבתי הסוהר 3. בשעתו הורשו אסירים לעשות שימוש, נוסף לשיחות גוביינא וכרטיסי "טלכרט", גם בשירות "בזקכרט". אולם, לאחר נסיון של שנה וחצי לערך, הגיע שב"ס למסקנה כי השימוש בשירות "בזקכרט" פוגע בסדר ובמשמעת בבתי הסוהר. וכך נאמר בעניין זה בהודעה של פרקליטות המדינה: "כך למשל מראות ידיעות מודיעיניות של שירות בתי הסוהר כי השימוש בשירות הבזקכרט בין כותלי בתי הסוהר מביא לקטטות רבות ולאלימות בין אסירים, למעשי הונאה וגניבת קודים של האסירים האחד מן השני המביאים לכך ש'כמעט כל האגף 'חגג' על כרטיס הבזקכרט' של אסיר מסויים, חיוב משפחות בתשלום עלות השימוש בשירות בסך של מאות ואלפי שקלים וניהול עסקים פליליים באמצעות 'הבזקכרט' המאפשר, בעצם, שימוש בטלפון בלי הפסקה (בה בשעה שכרטיס הטלכרט, למשל, מוגבל לסך מסויים של שיחות). אסירים 'חלשים' נסחטים ומאולצים למסור את הקוד שלהם לשימוש של אסירים חזקים יותר המשתמשים בקוד של חבריהם 'ומנפחים' את חשבונות הטלפון, אותם נאלצות לשלם משפחות האסירים 'החלשים' בעל כורחן, ושלא באשמתן. ... אסירים התקוטטו ואיימו אחד על השני כי יפגעו האחד בשני ו'כי ישפך דם' בגין גניבת קודים של בזקכרט והעברת הקוד בין אסירים רבים שהביא לשימוש סיטוני בשירות וליצירת חשבונות טלפון מנופחים. חלקם של האיומים גם הבשיל לכדי תקריות אלימות של דקירות בין אסירים בגין חשדות לגניבת קודים של בזקכרט". פרקליטות המדינה הגישה לבית המשפט דוגמאות של תלונות שנתקבלו במוקד "בזקכרט", בעיקר מבני משפחות של אסירים, הטוענים כי כרטיס "בזקכרט" שסיפקו לאסיר נוצל על ידי אסירים אחרים לעריכת שיחות בסכום כספי גבוה. "באופן הזה", אומרת פרקליטות המדינה, "נאלצות המשפחות, ושלא בטובתן או ברצונן, לשלם מאות ואלפי שקלים בגין שיחות מבוצעות על ידי האסירים, ותופעה זו יצרה חיכוכים רבים בין האסיר למשפחתו שהוצבה בפני עובדה מוגמרת לפיה עליה לשלם את חשבון הטלפון של האסיר". הנגישות של האסירים אל שירות "בזקכרט" הולידה תקלה נוספת. מבדיקות שנערכו על-ידי חברת בזק התברר כי מכשירי הטלפון הציבוריים בבתי הסוהר שימשו מספר רב מאד של נסיונות התחברות בלתי-מורשית אל השירות באמצעות מספרי "בזקכרט" של אזרחים תמימים שאינם קשורים בדרך כלשהי אל בית הסוהר. חלק (אם כי קטן) מאותם נסיונות עלה יפה. מכל מקום, עצם הנסיונות האלה, שנערכו בבתי הסוהר בהיקף רחב הרבה יותר מאשר במקומות ציבוריים אחרים, מעמיס על מערכת הטלפונים, ופוגם ביכולת הניצול שלה בידי משתמשים אחרים. 4. ההשלכות הרעות של חיבור הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר אל שירות "בזקכרט" הביאו את שב"ס לשקול מחדש את עמדתו. לאחר דיונים, בהשתתפות נציגים של חברת בזק, נתקבלה בשב"ס (בחודש ספטמבר 1996) החלטה לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט". ההחלטה עוגנה בפקודה של נציבות בתי הסוהר (מספר 12.04.08): ביום 1.10.97 שונתה הפקודה, והוסף בה איסור על שימוש בכרטיסי "בזקכרט" בבתי הסוהר (להלן - פקודת הנציבות). החלטת בית המשפט המחוזי 5. בעקבות ההחלטה של שב"ס למנוע מאסירים את השימוש בשירות "בזקכרט" הוגשו מספר עתירות אסירים לבית המשפט המחוזי. ההחלטה הראשונה בעתירה כזאת ניתנה ביום 7.4.97 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עתירה 2220/97 חלאק נ' שב"ס ). בית המשפט (השופט צ' סגל) דחה את העתירה, וקבע בהחלטה מנומקת כי "החלטת המשיב [שב"ס] להפסיק את שירות ה'בזקכרט', בנסיבות הענין, הינה סבירה, ענינית ומאוזנת". החלטה זאת אומצה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט מ' בן דוד) בהחלטה שנתן ביום 19.5.97 בעתירה של אסיר אחר (עתירה 1193/97 עמיר נ' מדינת ישראל - שב"ס ). אך ביום 30.6.97 ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב החלטה הפוכה. בית המשפט (השופט א' בייזר) קיבל עתירה דומה של אסיר נגד ניתוק שירות "בזקכרט". בית המשפט נימק את החלטתו, בקיצור נמרץ, כך: "גניבת שיחות יש גם מחוץ לכלא ולא נראית לי כסבירה סיבה להפסקת השירות ועל שב"ס לפעול להחזרת שירות הבזקכרט לכלא" (ע"ש 1002/97 קורן נ' שב"ס ). שבוע לאחר מכן (ביום 6.7.97) קיים השופט בייזר דיון בעתירה של אסיר אחר בענין "בזקכרט". הפעם עלה בידי שב"ס לשכנע את בית המשפט שלא להתערב בהחלטתו בענין זה. בין היתר אמר בית המשפט כך (ע"ש 1034/97 רפאל נ' שב"ס ): "לאור הנימוקים החדשים שהובאו בפני על ממדי התופעה בבית הכלא ולאור העובדה שלרשות האסירים עומדות שתי דרכים אחרות לקשר טלפוני עם בני משפחותיהם, וזה באמצעות טלכרד או שיחות גוביינא, אני סבור שאין חוסר סבירות בהחלטת שב"ס לבטל את שרות הבזק כרד. לקחתי בחשבון שבכלא לא יושבים 'ל"ו צדיקים' ולכן התופעה אינה מפתיעה אותי. יחד עם זאת מאחר ויש תחליף לשיחות בזק כרט הרי שאין מניעה לבטל שרות זה לאור גניבת השיחות הנעשית במימדים גדולים. ההחלטה שנתתי בענין זה, בה קיבלתי את העתירה של אסיר מטלפן מסויים אינה מבוטלת, אולם היא מתייחסת רק לאותו עותר". 6. לא חלפו אלא שבועות ספורים, והשופט בייזר נדרש שוב לפסוק בענין זה. הפעם הוגשו עשרים עתירות (ע"ש 1063/97 ואחרים) על ידי אסירים המרצים את עונשם בכלא איילון ובכלא מעשיהו. בית המשפט איחד את הדיון בעתירות אלה ונתן בהן (ביום 21.8.97) החלטה אחת. בהחלטה זאת חזר השופט בייזר על ההחלטה שנתן בע"ש 1034/97 (לעיל פיסקה 5) ודחה את העתירות. אך הוא לא חתם את החלטתו בכך. הוא מצא להעיר בשולי הדברים כך: "בסוף הדיון התברר לי, יותר נכון כך נטען על ידי חלק מהעותרים, כי יש אפשרות טכנית לתכנת 'בזקכרט' של מנוי מסויים באופן שיוכל להתקשר רק למספר אחד. אם אמנם זה אפשרי הרי שגניבת הקוד לא תועיל לגנב שהרי הוא אינו מעוניין להתקשר למשפחת בעל הקוד אלא למקום אחר וזה חסום בפניו ובמקרה כזה אין מניעה להמשך השרות על ידי 'בזקכרט'. לאור האמור לעיל יש לראות את העתירות כגמורות אולם המשיב מתבקש להודיע לי תוך 30 יום מהיום באם שינה את החלטתו ביחס לחסימת השרות הנ"ל כשנראה לי כי אכן ניתן לעשות זאת". המדינה הגישה לבית המשפט, כפי שנתבקשה בהחלטה, חוות-דעת מאת ראש צוות טלקומוניקציה ותשתיות תקשורת בשב"ס. חוות-הדעת מאשרת כי קיימת אפשרות להגביל את ההתקשרות מכרטיס "בזקכרט" למספרי טלפון מסויימים הקבועים מראש. אפשרות זאת משמשת בעיקר הורים המבקשים להפקיד בידי ילדיהם כרטיס "בזקכרט" לשם יצירת קשר עם בני המשפחה בלבד (ומכאן, כנראה, בא לה השם "בזק-קט"). יחד עם זאת, כך המשיכה חוות-הדעת, אפשרות זאת היתה ידועה לשב"ס בעת שנתקבלה ההחלטה על הניתוק של שירות "בזקכרט", ואין בה כדי לענות על הבעיות אשר הובילו לאותה החלטה. הסיבה לכך היא, שאין אפשרות מעשית לחבר קו טלפון לשיחות המתבצעות באמצעות כרטיס "בזק-קט" בלבד, להבדיל מכרטיס "בזקכרט". מכאן, שחיבור הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר לשיחות הנערכות באמצעות כרטיסי "בזק-קט", יאפשר לאסירים לעשות שימוש גם בכרטיסי "בזקכרט" רגילים (שלהם, של בני משפחתם ושל אסירים אחרים), על כל התוצאות הקשות שנגרמו מכך בעבר, ואף להמשיך בנסיונות פיצוח הקוד הסודי של כרטיסי "בזקכרט" של מנויים אחרים. הסבר זה לא נתקבל על דעת בית המשפט. ביום 1.10.97 קיבל השופט בייזר החלטה המחייבת את שב"ס "להחזיר תוך 45 יום מהיום את שרות הבזקכרט לטלפונים שבבתי הכלא". בית המשפט נימק החלטה זאת כך: "החלטתי בה אישרתי ניתוק הבזקכרט ניתנה כשעדיין לא ידעתי על קיום האפשרות לחיבור הקוד הסודי רק למספר מסויים. כעת משנוכחתי שהדבר קיים אין זה סביר לדעתי שינותק שרות הבזקכרט מבתי הכלא". בית המשפט התייחס בהחלטה זאת לטענה של שב"ס שחיבור הטלפונים בבתי הסוהר לשירות "בזקכרט" יאפשר נסיונות לפיצוח קודים של "בזקכרט" על-ידי אסירים "כשהם מנסים קודים אקראיים שונים וקורה שהם מצליחים". על טענה זאת השיב בית המשפט כי נסיונות לפצח את קוד הכניסה לשירות "בזקכרט" ייתכנו גם מטלפונים מחוץ לבית הסוהר; וגם אם ההיקף של התופעה גדול במיוחד בבתי הסוהר, הרי "זו רעה חולה שצריך להתמודד איתה", אך לא בדרך של ניתוק מוחלט משירות "בזקכרט"; מכל מקום, הסיכוי שנסיון הפיצוח יעלה יפה הינו קלוש. בית המשפט לא התייחס בהחלטתו לטענה של שב"ס שחיבור הטלפונים בבתי הסוהר לשירות "בזקכרט" יפתח פתח לגניבות וסחיטות בין האסירים לבין עצמם, במטרה להשתלט על מספר הכרטיס, ואף יקל על אסירים לנהל עניינים פליליים מחוץ לבית הסוהר באמצעות הטלפון. בית המשפט קבע בהחלטתו כי אסירים המעוניינים לקבל כרטיס "בזק-קט" יפנו, באמצעות שב"ס, אל חברת בזק, והציע "ליחד בכל אגף רק טלפון אחד לשיחות באמצעות בזקכרט - דבר שיגביל את אפשרויות הגניבות". המדינה ביקשה רשות לערער על החלטה זאת של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה החליט לתת את הרשות, ולדון בבקשה כבערעור. הביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי עוכב עד להכרעה בערעור. הערעור והתשובה 7. המדינה טוענת בערעור כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטת שב"ס. לפי הטענה, החלטת שב"ס נתקבלה כדין: היא נותנת משקל סביר לכל השיקולים הענייניים, מתעלמת מכל שיקול זר, ומקפידה על פגיעה קטנה ככל שניתן באסירים בהתחשב בחובה המוטלת על שב"ס לקיים את הסדר והביטחון בבתי הסוהר. כיוון שכך, לא היה לבית המשפט יסוד להתערב בהחלטה זאת, אפילו אם לדעתו היה מקום להעדיף החלטה אחרת על פניה. יתירה מכך. לדעת המדינה, החלטת בית המשפט המחוזי מתעלמת מן העובדה שפתיחת קו טלפון לשיחות באמצעות כרטיסי "בזק-קט" פותחת בהכרח את אותו קו גם לשיחות באמצעות כרטיסי "בזקכרט" רגילים. עובדה זאת אומרת כי כל השיקולים שתמכו בהחלטת שב"ס לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט" יעמדו בעינם גם אם שב"ס יחליט להגביל את השיחות לכרטיסי "בזק-קט". והרי בית המשפט המחוזי כבר סמך את ידיו על שיקולים אלה, הן בהחלטה שקיבל (ביום 6.7.97) בע"ש 1034/97 (לעיל פיסקה 5) והן בהחלטה הראשונה (מיום 21.8.97) בתיק זה (לעיל פיסקה 6). לפיכך לא היה במידע שנתברר לבית המשפט באשר לכרטיסי "בזק-קט" כדי לשנות את התוצאה. 8. במהלך הדיון בערעור התעורר אצלנו ספק אם שב"ס שקל כראוי את כל טענות המשיבים. לפיכך בקשנו מן המשיבים שיציגו שוב את טענותיהם בפני שב"ס, ובקשנו משב"ס שישקול שוב את טענות המשיבים, ויודיע לבית המשפט את עמדתו. המשיבים הגישו, לפי ההחלטה, פירוט של טענותיהם. אחת הטענות המרכזיות שלהם היא העלות הגבוהה של שיחה בכרטיס "טלכרט" בהשוואה לשיחה בכרטיס "בזקכרט". ראו לעיל פיסקה 2. ולא רק עלות השיחות בעוכריהם, אלא גם כמות השיחות. לטענתם, מספר השיחות שהם יכולים לבצע בכרטיסי "טלכרט" אינו מספיק: בני המשפחה המבקרים את האסיר רשאים להביא לאסיר בכל ביקור, פעם בשבוע, כרטיס "טלכרט" הכולל עד 100 יחידות מניה, וכמות זאת אינה מספקת את צורכי האסיר. הרשות הניתנת לאסיר לרכוש בקנטינה של בית הסוהר כרטיסי "טלכרט" במסגרת תקציבו החודשי אינה פותרת את הבעיה, כיוון שהתקציב של האסיר מופנה, מחוסר ברירה, לרכישת מוצרים חיוניים אחרים, לרבות מזון. כמו כן, המשיבים אינם רואים יסוד לחשש של שב"ס מפני הנסיונות לפיצוח הקוד הסודי של כרטיסי "בזקכרט". לדבריהם, הסיכוי הסטטיסטי להצלחת נסיון כזה הוא "אחד למיליון". לטענת שב"ס בדבר המסחר, הגניבות והסחיטות בקרב האסירים בקשר לכרטיסי "בזקכרט", יש בפי המשיבים שלוש תשובות. ראשית, קשה מאד לגנוב את המספר האישי של המנוי, ואף אם בוצעה גניבה כזאת, בידי המנוי לשנות בכל עת את הקוד הסודי של כרטיסו. שנית, תופעת המסחר בכרטיסי "בזקכרט" בבתי הסוהר הינה בעלת היקף קטן, והיא קיימת רק אצל אסירים מכורים לסמים, המוכנים למכור תמורת הסם את כל רכושם, לרבות המספר של כרטיס "בזקכרט". שלישית, כיוון שהתופעה נובעת מהימצאות סמים בבתי הסוהר, ניתן לחבר לשירות "בזקכרט" רק את בתי הסוהר השיקומיים ואת האגפים הנקיים מסמים, ולא לפגוע באסירים אחרים. המשיבים גם מתנגדים להגנה ששב"ס מבקש לפרוס בענין זה עליהם ועל משפחותיהם. לדבריהם, האסיר או משפחתו יכולים לבטל בכל עת את כרטיס ה"בזקכרט" של האסיר, אם נעשה בו שימוש על ידי אחר שלא לרצונם, ואין זה ראוי כי שב"ס יכפה בענין זה את רצונו על האסיר ומשפחתו. טענות המשיבים הועברו לשב"ס. על רקע הטענות התקיימו דיונים חוזרים בין שב"ס לבין חברת בזק ובתוך שב"ס. בסופו של דבר החליט שב"ס שלא לשנות את החלטתו הקודמת בדבר ניתוק הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט". כיוון שכך, שומה על בית המשפט להכריע בשאלת החוקיות של החלטת שב"ס. את חוקיות ההחלטה יש לבחון על רקע הדין בנוגע לשיחות טלפון על ידי אסירים. שיחות טלפון על ידי אסירים 9. הקשר הטלפוני של אסירים עם העולם החיצון לא הוסדר בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] או בתקנות מכוחה. הוא הוסדר, בפירוט ניכר, על ידי נציב בתי הסוהר בפקודת הנציבות. ראו לעיל פיסקה 4. פקודה זאת קובעת שעל מנת לסייע בידי האסיר לקיים קשר עם בני משפחתו, תינתן לו אפשרות להתקשר אליהם באמצעות טלפון ציבורי המותקן בבית הסוהר. לפי הפקודה, הקשר הטלפוני מהווה "טובת הנאה המוענקת והנשללת בהתאם לכללים הקבועים בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח1978-, ובפקודת הנציבות 12.02.04". תפיסה זאת היא העומדת ביסוד הוראות שונות בפקודת הנציבות, המגבילות באופנים שונים את הקשר הטלפוני של אסיר (כגון, תדירותו, אורכו ומועדיו), ומעניקות סמכות לשב"ס למנוע קשר טלפוני מאסירים מסויימים, ואף לנתק שיחות טלפון של אסיר. מקור הסמכות להטלת המגבלות הוא סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר, המסמיך את נציב בתי הסוהר להוציא פקודות כלליות "לענין ארגון השירות, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה". על מקור זה אמרתי בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר , פ"ד נ(4) 492, 499, כך: "האם מגבלה על קשר טלפוני היא אחת המגבלות המתחייבות משלילת החירות האישית? מבחינה עקרונית ומעשית גם יחד, הטעמים המחייבים מגבלות על ביקורים ועל מכתבים מצדיקים גם מגבלות על קשר טלפוני. כך, למשל, שיקולים של בטחון וסדר, המצדיקים ביקורת על ביקורי ידידים... מצדיקים גם ביקורת על שיחות טלפון. מכאן שהסמכות המוקנית לנציב בתי הסוהר בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], להסדיר בפקודה את המינהל, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שירות בתי הסוהר, כוללת גם סמכות לקבוע בפקודה כזאת הסדר לגבי קשר טלפוני על-ידי אסירים, כפי שנקבע בפקודת הנציבות". 10. נציב בתי הסוהר חייב להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 80א לפקודת בתי הסוהר בהתאם לתכליות הפקודה. התכלית המיוחדת של הפקודה היא, כאמור בסעיף 80א לפקודה, להבטיח את הארגון, המינהל התקין, המשטר, המשמעת והפעולה התקינה של שב"ס. התכלית הכללית של הפקודה, כמו של כל חוק אחר, היא לקיים ולקדם את ערכי היסוד של החברה, ובהם עיקרון השוויון וזכויות היסוד של האדם. במקרה של התנגשות בין התכליות, על הנציב למצוא את האיזון הראוי בהתאם לנסיבות המקרה. כך גם בנוגע למגבלות המוטלות על שיחות טלפון של אסירים. מצד אחד, מן הראוי לאפשר קשר טלפוני של האסיר עם בני משפחתו ועם אחרים מחוץ לבית הסוהר. קשר טלפוני הוא חלק מחופש הביטוי של כל אדם, והאסיר אינו יוצא מכלל זה. יתירה מכך. קשר כזה משרת גם אינטרס חברתי, המבקש לתמוך בתא המשפחתי ולעודד קשרים חברתיים, וגם את האינטרס של שב"ס, שכן הוא עשוי להחליש תסכול ועוינות מצד האסיר, שסופם לפגוע בסדר ובבטחון, גם בתוך בית הסוהר. מצד שני, יש הצדקה להגביל את חופש הביטוי של אסיר ככל שנדרש לקיום הסדר והבטחון. ראו, לדוגמה, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, 158-157; עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר , פ"ד נ(4) 492, 503-502; רע"ב 823/96 ואנונו נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם). מכאן השאלה, במקרה שלפנינו, אם האיסור שנקבע בפקודת הנציבות, להשתמש בשירות "בזקכרט", משקף איזון ראוי בין התכליות השונות של הפקודה. המקרה הנדון 11. ברור כי האיסור שנקבע בפקודת הנציבות, להשתמש בשירות "בזקכרט", פוגע בחופש הביטוי של האסיר. השאלה היא, אם פגיעה זאת מוצדקת לאור שיקולים של סדר ובטחון. תחילה, כאמור, השיב על כך בית המשפט המחוזי בחיוב. ראו לעיל פיסקה 6. וכך אמר (ביום 21.8.97): "בהתחשב בכך שלרשות האסירים עומדים אמצעים אחרים לביצוע השיחות הטלפוניות, וביצוע ההחלטה אין משמעותו בשום פנים ואופן ניתוקם מקשר טלפוני עם משפחותיהם, ובהתחשב במכת הגניבות שפקדה את הכלא - אני סבור עדיין כי החלטת שב"ס עומדת במבחן הסבירות ואין בדעתי לשנותה". אולם לאחר מכן, כשנודע לבית המשפט על האפשרות להשתמש בכרטיס "בזק-קט", הוא כרטיס "בזקכרט" המוגבל לקשר עם מספר טלפון מסויים, שינה בית המשפט את עמדתו. ראו לעיל שם. וכך אמר בהחלטתו: "אם אמנם זה אפשרי [להגביל כרטיס 'בזקכרט' למספר אחד] הרי שגניבת הקוד לא תועיל לגנב שהרי הוא אינו מעוניין להתקשר למשפחת בעל הקוד אלא למקום אחר וזה חסום בפניו ובמקרה כזה אין מניעה להמשך השירות על ידי 'בזקכרט'". לפיכך הורה בית המשפט לשב"ס להנהיג בבתי הסוהר שירות "בזק-קט". אולם, כפי ששב"ס ציין בהודעה לבית המשפט המחוזי, והמשיבים אינם חולקים על כך, אין כיום אפשרות מעשית להנהיג שירות "בזק-קט" בלבד, באופן החוסם שירות "בזקכרט". כלומר, אם שב"ס יאפשר לאסירים להשתמש בשירות "בזק-קט", המוגבל למספר מסויים, אי-אפשר יהיה למנוע בעדם להשתמש גם בשירות "בזקכרט", שאינו מוגבל למספר מסויים. כיוון שכך, השיקולים שהצדיקו, בעיני בית המשפט המחוזי, את ביטול שירות "בזקכרט", עומדים בעינם. המסקנה היא שהטעם אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי אינו יכול לתמוך בהחלטה של בית המשפט לחייב את שב"ס להנהיג שירות "בזק-קט" בבתי הסוהר. 12. אף כי הטעם שניתן על ידי בית המשפט המחוזי אינו יכול לתמוך בהחלטה של בית המשפט לחייב את שב"ס להנהיג שירות "בזק-קט" בבתי הסוהר, עדיין שאלה היא אם החלטה זאת מוצדקת לגוף העניין, על יסוד הטעמים שהציגו המשיבים (לעיל פיסקה 8), אם לא מטעמו של בית המשפט. שב"ס מציג כאחד הטעמים את הנסיונות המרובים של אסירים להתחבר אל שירות "בזקכרט" באמצעות מספרים של אזרחים תמימים. ספק בעיני אם זהו טעם טוב לניתוק השירות. אולם שב"ס טוען גם כי שירות "בזקכרט" פוגע בסדר ובבטחון בבתי הסוהר. הפגיעה אינה רק בגדר וודאות קרובה אלא, לטענת שב"ס, היא עובדה הנלמדת מן הנסיון של שנה וחצי בהן הופעל שירות זה בבתי הסוהר. השוו בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות , פ"ד מג(2) 22, 41. שב"ס תומך את הטענה בראיות. ראו לעיל פיסקה 3. המשיבים אינם סותרים טענה זאת. הם טוענים כי התופעות השליליות של איומים, סחיטות, גניבות ותגרות הכרוכות בשירות "בזקכרט" מוגבלות לאגפים בהם כלואים אסירים המכורים לסמים. הם מוסיפים כי הפגיעה בסדר ובבטחון על ידי אסירים אלה מוגבלת בהיקף ובחומרה, וכי אין היא מצדיקה את ההחלטה של שב"ס, הפוגעת גם באסירים שאינם עושים שימוש לרעה בשירות זה. במצב זה, ובהתחשב בסמכות של שב"ס להסדיר את השימוש בטלפון על ידי אסירים, ואף להגביל את השימוש על יסוד שיקולים ענייניים, אין לבית המשפט יסוד לשלול באופן גורף את ההחלטה של שב"ס להגביל את השימוש בשירות "בזקכרט", ככל שנדרש כדי למנוע את הפגיעה בסדר ובבטחון בבתי הסוהר. ראו לעיל פסקאות 10-9. עם זאת, כל מגבלה המוטלת על ידי שב"ס על השימוש בטלפון על ידי אסירים, כמו כל החלטה מינהלית, חייבת לעמוד, בין היתר, במבחן המידתיות. מבחן זה דורש כי עוצמת הפגיעה, כתוצאה מהחלטת הרשות, לא תעלה על הנדרש לשם השגת התכלית של החוק. כל אסיר מוגן על ידי מבחן זה ככל אדם. ראו, לדוגמה, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, השופט מצא בעמ' 162, 165, השופט חשין בעמ' 180, והשופטת דורנר בעמ' 189-188. לפיכך השאלה היא אם החלטת שב"ס למנוע לחלוטין את השימוש בשירות "בזקכרט" (לרבות שירות "בזק-קט") בבתי הסוהר עומדת במבחן המידתיות. 13. החלטת שב"ס, כזכור, אינה מונעת את הקשר הטלפוני על ידי אסירים. היא אינה מקטינה את מספר הטלפונים הציבוריים המותקנים בבתי הסוהר ואף אינה מצמצמת את הזמן או משנה את המועדים בהם אסיר רשאי לעשות שימוש בטלפון הציבורי. היא רק מבטלת אחת משלוש הדרכים שהיו פתוחות בפני האסיר לצורך שימוש זה: עדיין האסיר רשאי לעשות שימוש בטלפון הציבורי באמצעות כרטיס "טלכרט" וכן באמצעות שירות גוביינא. אך הביטול של שירות "בזקכרט" פוגע באסיר משתי בחינות: ראשית, מן הבחינה של היקף התקשורת; שנית, מן הבחינה של עלות התקשורת. מן הבחינה של היקף התקשורת, השימוש בכרטיסי "טלכרט" מוגבל למכסה מסויימת יחידות מניה, ואילו השימוש בכרטיסי "בזקכרט" אינו מוגבל למכסה כלשהי של יחידות מניה. עוצמת הפגיעה של ההחלטה למנוע בעד אסירים שימוש בכרטיסי "בזקכרט" גדולה יותר ככל שהם מוגבלים יותר בשימוש בכרטיסי "טלכרט". אך מבחינה זאת חל שינוי זוחל, לטובת האסירים, בעמדת שב"ס. תחילה התירה פקודת הנציבות לאסיר לרכוש כרטיסי "טלכרט" בסכום הוצאות הקנטינה המותרות לו באותו חודש. לאחר מכן (בשנת 1997) התירה פקודת הנציבות לבני משפחה של אסיר פלילי להביא לו בכל ביקור שבועי כרטיס "טלכרט" בן 100 יחידות מניה, נוסף על רכישותיו בקנטינה. בעקבות עתירה של אסיר לבית המשפט המחוזי הסכים שב"ס (בינואר 1998) להעלות את הכמות לכרטיס "טלכרט" בן 120 יחידות מניה לכל ביקור. ולאחרונה הודיע שב"ס לבית המשפט העליון כי החליט להכפיל את הכמות, ולהתיר לבני המשפחה להביא לאסיר בכל ביקור שבועי שני כרטיסי "טלכרט", כל אחד בן 120 יחידות מניה. על סמך הודעה זאת קיבל בית המשפט העליון ערעור של המדינה על החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי לבטל את ההגבלה על כמות כרטיסי "טלכרט" שמותר לבני המשפחה להביא לאסיר. בפסק-הדין, המקבל את הערעור, אמר בית המשפט העליון כך: "הננו סבורים שמתן אפשרות לרכוש כרטיסי טלכרט בקנטינה עד לגובה הסכום המותר בהוצאה לאסיר באותו חודש, בצירוף האפשרות לקבל מבני המשפחה שמונה-תשעה כרטיסי טלכרט בני מאה ועשרים פעימות כל אחד מידי חודש, עונה בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים עמם ברצונו לשוחח טלפונית" (רע"ב 1662/98 מדינת ישראל נ' יורם שקולניק (לא פורסם)). התפתחות זאת, שארעה לאחר שמיעת הטענות בערעור שלפנינו, מחלישה במידה ניכרת את עוצמת הפגיעה, כתוצאה מחסימת שירות "בזקכרט", מן הבחינה של היקף התקשורת. שהרי גם לאחר חסימת שירות "בזקכרט", האפשרות הקיימת להתקשר בכרטיסי "טלכרט" עונה, כפי שנקבע במשפט שקולניק , "בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים עמם ברצונו לשוחח טלפונית". עדיין נותרה השאלה אם חסימת שירות "בזקכרט" אינה פוגעת באסירים מעבר למידה הראויה מן הבחינה של עלות התקשורת. אכן, בשיחות טלפון ממושכות למרחק רב קיים פער משמעותי בין מחיר השיחה באמצעות "בזקכרט" לבין מחירה באמצעות "טלכרט": שיחה באמצעות "בזקכרט" עשוייה להיות, לטענת המשיבים, זולה כדי 30% משיחה באמצעות "טלכרט". ראו לעיל פיסקה 2. פער זה התייחס לכרטיס "טלכרט" בן 50 יחידות מניה, והוא הצטמצם כאשר הותר לאסירים להחזיר כרטיסי "טלכרט" בני 120 יחידות מניה. אף-על-פי כן, הפער הקיים עדיין יוצר פגיעה משמעותית, לפחות לגבי חלק מן האסירים, שהפרוטה אינה מצוייה בכיסם. האם פגיעה זאת אינה חורגת ממתחם המידתיות עד שהיא מצדיקה פסילת ההחלטה של שב"ס? 14. התשובה נובעת מן ההלכה בדבר היקף הביקורת של בית המשפט על החלטות שב"ס בנוגע לניהול בתי הסוהר. בית המשפט פסק וחזר ופסק פעמים רבות כי הביקורת שלו היא ביקורת שיפוטית בלבד. כפי שהשופט מצא אמר לאחרונה ברע"ב 2682/97 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם): "הלכה פסוקה היא שהאחריות לניהולם של בתי הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בגדר עתירות אסירים הבאות לפניו רשאי בית המשפט לבחון את החלטות הנציב ושירות בתי הסוהר באמות המידה של סמכות וסבירות. אך בית המשפט אינו רשאי לשים עצמו במקום הנציב והשירות ולהמיר את שיקול-דעתם בשיקול דעתו". ראו גם רע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז(3) 802, 804. לא זו בלבד. ניהול בתי הסוהר שונה מניהול יחידה מינהלית רגילה. כדברי השופט חשין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נ(4) 136, 173, "נדמים הם בתי הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם". מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר, ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים, מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי. ראו עע"א 7440/97 מדינת ישראל נ' גולן (טרם פורסם) בפיסקה 7. בתוך המתחם יש לאפשר לנציב לנהל את בתי הסוהר, תוך התחשבות בזכויות האסירים, לפי שיקול דעתו. האם ההחלטה של שב"ס להפסיק את השימוש בשירות "בזקכרט" בבתי הסוהר, לאור התופעות השליליות שנתגלו במהלך השימוש בשירות זה, חורגת ממתחם המידתיות? אף שההחלטה פוגעת באסירים, בעיקר משום שהיא מייקרת את השיחות מטלפונים ציבוריים בבתי הסוהר, ומבחינה זאת היא החלטה מצערת, אין בידי לומר כי היא פוגעת בהם מעבר למידה הנדרשת לקיום הסדר והבטחון בבתי הסוהר. לכן אין יסוד לבית המשפט לבטל את ההחלטה. 15. עם זאת, אין זה בהכרח סוף פסוק לעניין הנדון מבחינת שב"ס או מבחינת המשיבים. החובה עדיין מוטלת על שב"ס בכל עת שלא לפגוע באסירים מעבר למידה הנדרשת על פי צורכי הסדר והבטחון, שהם עשויים להשתנות מעת לעת. לעת הזאת, אין יסוד לומר כי הפגיעה באסירים, כתוצאה מן ההחלטה לנתק את הטלפונים הציבוריים בבתי הסוהר משירות "בזקכרט", חורגת ממתחם המידתיות. אך המצב עשוי להשתנות. על שב"ס מוטלת חובה לבחון את המצב מעת לעת כדי לראות אם ניתן וראוי לשנות את החלטתו באופן שיחליש את הפגיעה באסירים בלי לפגוע באופן ממשי בסדר ובבטחון. תחום התקשורת משתנה ומשתכלל ללא הרף. לכן יתכן, למשל, שתימצא דרך ונכונות מצד חברת בזק, או מצד גוף אחר, לאפשר שיחות בטלפון מסויים באמצעות כרטיסי "בזק-קט", או כרטיסים דומים, בלי לאפשר שיחות באמצעות כרטיסי "בזקכרט" רגילים. ואולי ניתן וראוי לאפשר שיחות באמצעות כרטיסי "בזק-קט", גם במצב הקיים, באופן ניסיוני? יתכן גם שתימצא דרך אחרת לאפשר לאסירים שיחות טלפון רבות וזולות יותר. ואולי ניתן וראוי לאפשר לאסירים שיחות טלפון באמצעות כרטיסי "בזקכרט" בבתי סוהר שיקומיים או באגפים שיקומיים של בתי סוהר בלי שתהיה בכך פגיעה ממשית בסדר ובבטחון? אנחנו מצפים כי שב"ס ישקול אפשרויות אלה. כך או כך, ראוי כי שב"ס ישוב ושקול את עמדתו בעניין זה מעת לעת, תוך שיתוף מומחים בתחום התקשורת, ומתוך מגמה להקל על האסירים את השימוש בטלפונים הציבוריים. אל יהיה הדבר קל בעינינו: הקשר הטלפוני, שהוא חשוב לכל אדם, חשוב במיוחד לאסיר. וכך כתב לבית המשפט אחד האסירים בשם המשיבים בערעור זה: "באגף בו אני שוהה, כ80%- מהאסירים שפוטים למאסר עולם, ואינם בסבב חופשות, וקשר הטלפון חשוב להם כמו אוויר לנשימה... החיים בכלא אינם קלים, כל יום זה מעין מלחמת קיום, הקשר עם 'העולם החיצוני' נותן שקט נפשי ותעשייתי הן לשב"ס ולמשפחות האסירים". 16. סיכומו של דבר, הערעור מטעם המדינה מתקבל, ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 1.10.97 מתבטלת, והחלטת שב"ס למנוע שירות "בזקכרט" בבתי הסוהר עומדת בתוקפה. ש ו פ ט השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל : אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ג' בטבת תשנ"ט (22.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. I04

[ "רע\"ב 6561/97", "ש 1096/97", "ע\"ש 1002/97", "ע\"ש 1034/97", "ע\"ש 1063/97", "ש 1034/97", "רע\"ב 823/96", "בג\"ץ 806/88", "רע\"ב 1662/98", "רע\"פ 2410/93" ]

3,112

27,078

ב בית המשפט העליון רע"ב 6561/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ת : מדינת ישראל נגד המשיבים : מנדלסון רונן ו19- אח' בקשה להארכת מועד להגשת תגובה החלטה לתגובת המשיבים תוך שבעה ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ח (6.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. P06 /צש

[ "רע\"ב 6561/97" ]

3,113

29,786

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"ב 6561/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל ה מבקשת : מדינת ישראל נגד המשיבים : 1. מנדלסון רונן 2. יארוסקי מלי 3. זיו דוד 4. שוברך סרגיי 5. חמד סעיד אריסן 6. אוחיון דוד 7. ביטון שמעון 8. שיבם יעקב 9. אור יאיר 10. דזנאשוילי זורב 11. אבו שריף מואיר 12. קונבר מוסא 13. לוין ליאוניד 14. עבורי יוסף 15. מוסראתי עלי 16. גבארה באם 17. עמרו שאהין 18. יעיש אפרים 19. רסלאן אמין 20. שרם יצחק בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.10.97 בע"ש 1096/97 שניתן על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: ב' באייר התשנ"ח (28.4.98) בשם המבקשת: עו"ד דינה זילבר בשם המשיבים: יאיר אור (אחד המשיבים) החלטה הצדדים יהיו רשאים להשלים טענותיהם בכתב. המבקשת רשאית להמציא השלמת טעון תוך 15 ימים. ולמשיבים תהיה הרשות לעשות כן תוך 15 ימים מיום קבלת השלמת הטעון של המדינה. המשיב אפרים יעיש פנה בכתב בבקשה להעלות טענותיו באופן אישי. המזכירות תמציא לו העתק פרוטוקול הדיון של היום וכן העתק החלטה זו והוא יהיה רשאי להמציא את טענותיו בכתב תוך 15 ימים מיום קבלת השלמת הטיעון על ידי המדינה. לאחר קבלת הטיעונים בכתב כאמור תינתן ההחלטה בתיק זה ללא צורך בטיעון נוסף. ניתנה היום, ב' באייר תשנ"ח (28.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97065610. E07 /אמ

[ "רע\"ב 6561/97", "ש 1096/97" ]

3,114

872

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותר : מחמד ראשד מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים ה ח ל ט ה 1. העתירה למתן צו על תנאי תועבר לדיון לפני מותב תלתא. המשיב ישיב על העתירה לקראת מועד הדיון. 2. לא מצאתי עילה להוצאת צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, י"ג באלול תשנ"ז (15.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. M01 /מפ

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,115

18,219

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה" ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה אני מחליט לאשר את בקשת העותר מיום 9.11.97 להגיש עתירה מתוקנת. המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון במועד מוקדם ולא מאוחר מאמצע חודש ינואר 1998. ניתנה היום, י' בחשון תשנ"ח (10.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. I04

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,116

23,773

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד ראשד מוחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לדחיית מועד דיון החלטה שמיעת העתירה תידחה כמבוקש. ניתנת היום, כ"ג בניסן תשנ"ח (19.4.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. G12

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,117

25,364

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר : מחמד ראשד מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98) בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד שי ניצן ה ח ל ט ה כשלעצמנו סברנו כי משפג המעצר המינהלי שבגינו הוגשה העתירה מן הראוי היה שהעותר יחזור בו מעתירתו תוך שמירת זכותו להגיש עתירה חדשה, אם מעצרו המינהלי החדש יעמיד לו עילה לכך. אך משנענה בא-כוח המדינה לבקשת באת-כוח העותר, והפרקליטים הגישו לנו בקשה מוסכמת בכתב לדחות את הדיון בעתירה, בשלב זה, לכשלושה שבועות, החלטנו להיעתר לבקשתם. המזכירות תועיד את הדיון בפני הרכב בעוד כשלושה שבועות תוך התחשבות בבקשת הצדדים לקבעו ליום 21.4.98. ניתנה היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. F11

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,118

26,510

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 - ח' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד שי ניצן החלטה בהסכמה, אני מוחקת את העתירה כמבוקש ללא צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. O13

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,119

32,932

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מחמד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בקשה לדחיית דיון החלטה החלטתי מיום 11.3.98 על-דבר דחיית השמיעה תעמוד בעינה. צו המעצר המינהלי אשר הוצא נגד העותר יפקע ביום 15.3.98, ועל-כן אין טעם לדון בו ביום 16.3.98, הוא היום שנקבע לשמיעה. ואילו אם יוצא צו מעצר מינהלי חדש, יהא צורך ממילא לתקן את העתירה או לפתוח בהליכים חדשים. ניתנה היום, י"ד באדר תשנ"ח (12.3.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. G10

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,120

36,269

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 - ג' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מוחמד זכארנה ראשד נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לדחית מועד דיון החלטה אני נעתר לבקשת המדינה ואני מורה על דחיית מועד השמיעה שהיה קבוע ליום 16 במארס. מזכירות בית המשפט תקבע את העתירה לשמיעה באחד מן הימים האחרונים של חודש מארס ( 25 ואילך). היום, י"ג באדר תשנ"ח (11.3.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. G08

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,121

37,191

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5318/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש העותר: מחמד זכארנה נ ג ד המשיב: מפקד כוחות צה"ל עתירה למתן צו על-תנאי וצו החלטי תאריך הישיבה: י' בטבת תשנ"ח (8.1.98) בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיבים: עו"ד שי ניצן ה ח ל ט ה בהסכמת באי-כוח הצדדים אנחנו דוחים את המשך הדיון בעתירה לחודש ימים בערך, בהנחה שעד אז יסתיים המשפט הצבאי נגד העותר, ויתכן שכתוצאה מכך יתייתר הדיון בעתירה. רשמנו לפנינו כי שני הצדדים הצהירו שיעשו מאמץ לסיים את המשפט בפרק זמן זה. אם יחודש הדיון בעתירה, יוכלו באי-כוח הצדדים להגיש לבית המשפט הודעות משלימות לקראת הדיון. ניתן היום, י' בטבת תשנ"ח (8.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. I03

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,122

38,545

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5318/97 - ג' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : מחמד ראשד זכארנה נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל בקשה לדחיית מועד דיון בשם העותר: עו"ד לאה צמל בשם המשיב: עו"ד שי ניצן ה ח ל ט ה מן הטעמים שפורטו בבקשה, וחרף התנגדותה של באת כוח העותר, הנני מחליט לדחות את מועד הדיון. יש לקבוע העתירה בפני הרכב בעוד כחודש ימים. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ח (6.2.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053180. F06

[ "בג\"ץ 5318/97" ]

3,123

876

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 3101/96 רע"א 3111/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים ברע"א 3101/96: 1. יעקב רוזן, עו"ד 2. לאופר-לאור צבי, עו"ד המבקשים ברע"א 3111/96: 1. דנהאוז יזום והשקעות בע"מ 2. אבי דודאי 3. נחום פור 4. ד.פ.א.ן. יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ ג ד המשיבים ברע"א 3101/96: 1. רפאל טל 2. דנהאוז יזום והשקעות בע"מ 3. אבי דודאי 4. נחום פור 5. ד.פ.א.ן יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ 6. יוסף הבי המשיבים ברע"א 3111/96: 1. רפי טל 2. יוסי הבי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 11.4.96 בתיק המרצת פתיחה 1403/95 שניתנה על ידי כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז תאריך הישיבה: כ"ט בניסן תשנ"ז (6.5.97) בשם המבקשים ברע"א 3111/96: עו"ד חורש, עו"ד סופר בשם המבקשים ברע"א 3101/96: עו"ד קלגסבלד פסק - דין השופטת ט' שטרסברג-כהן 1. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות שטרנברג אליעז) ביטל פסק בורר. עילת הבטול היא העילה הקבועה בס' 24(10) לחוק הבוררות תשכ"ח1968- (קיומה של עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד). לפי קביעת בית משפט קמא התנהלה הבוררות בדרך בלתי ראויה תוך קנוניה להרחקת המשיב 1 (להלן: טל) מן החברה ולרכישת מניותיו בשווי בלתי ריאלי. פסק הדין משתמש בביטויים קשים וחמורים הן כנגד עו"ד לאופר, שותפו למשרד של הבורר עו"ד רוזן שמונה ביוזמתו, הן כנגד הבורר עצמו והן כנגד הליך הבוררות, שכולם חטאו לעקרונות המונחים בתשתית מוסד הבוררות ופגעו באמינות ביושר ובהגינות הנדרשת בהליך כזה. 2. על פסק דין זה הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו. האחת, רע"א 3111/96 - מטעם הזוכים על פי פסק הבוררות שבוטל; והשניה, רע"א 3101/96 - מטעם הבורר ושותפו למשרד. הבקשות נדונו על ידינו כערעור. 3. אין אנו סבורים - כפי שנטען בפנינו - כי האצבע המאשימה של בית המשפט הופנתה במיוחד אל עו"ד לאופר ולא אל הבורר ואין אנו סבורים כי להתיחסותו של בית המשפט אל הבורר ואל פסקו לא היה משקל מכריע בתוצאה אליה הגיע בית המשפט. 4. שני הצדדים עתרו לבית המשפט המחוזי במהלך הדיון ובקשו לזמן את הבורר לעדות. בית המשפט לא נענה לבקשה בנמקו את דחיתה בכך שחקירת בורר עשויה לפגוע במוסד הבוררות. אין אנו סבורים כך. משהתגלתה - לדעת בית משפט קמא - במהלך שמיעת הראיות תמונה של בוררות למראית עין שיש בה כדי להיות קנוניה להונאת או הולכת שולל של טל, היה מקום לאפשר לבורר לומר את דברו בטרם ייאמרו עליו דברים קשים שאין הוא יכול להתגונן בפניהם. מה עוד שלעדות הבורר יכולה להיות השלכה לא רק על שאלת נקיון כפיו, אלא גם על תקפו של הפסק שנתן. 5. אין מניעה לזמן בורר למתן עדות בין על פי בקשת הצדדים או מי מהם ובין מיוזמת בית המשפט, אף שהדבר נעשה במקרים חריגים. קיימות מגבלות על הדברים שמותר לחוקרו אודותם. אף שניתן לחוקרו חקירה נגדית ברשות בית המשפט יש לאפשר לבורר הנחקר להביא ראיותיו ולהשמיע טענותיו וניתן לבקש ממנו להביא את כל המסמכים הנוגעים לבוררות המצויים עמו ( אוטולנגי , "בוררות דין ונוהל" בעמ' 502, 503). 6. נראה לנו כי ענייננו הוא אחד מאותם החריגים בהם ראוי לזמן את הבורר למסירת עדות. למטרה זו יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע את הבורר ויאפשר לצדדים לחקרו במגבלות המתאימות. 7. עמדתנו הנ"ל מייתרת את הדיון בשאלה אם הבורר ועו"ד לאופר (שהעיד בבית המשפט) הם בעלי מעמד כמערערים בבית משפט זה, על אף שלא היו "צד" להליכים בבית משפט קמא. כמו כן איננו מוצאים לדון בבקשה להבאת ראיות חדשות שהוגשה. בקשה זו תופנה לבית המשפט המחוזי שיחליט בה. 8. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזירים אליו את התיק על מנת שיזמן את הבורר להעיד בפניו. בית המשפט ידון גם בבקשה להגשת ראיות חדשות שהוגשה לבית משפט זה ולכל בקשה נוספת כזו אם תוגש. 9. טענה נוספת שהועלתה על-ידי ב"כ המערערים היא, כי משמצא בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הבורר ולהעביר את הענין לבורר אחר, היה עליו להעביר אליו את כל הסכסוך שהועבר לבוררות מלכתחילה ולא רק את הערכת שווי המניות של טל כפי שעשה בפסק דינו. נראה שטענה זו ראויה להישמע על ידי בית המשפט המחוזי ולהישקל אף היא לקראת מתן פסק-דין חדש, אם ימצא בית המשפט שיש מקום למנות בורר אחר. 10. הוחלט כאמור בסעיף 8 לפסק הדין. ניתן היום, כ"ח בסיוון תשנ"ז (3.7.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96031010. J03

[ "רע\"א 3101/96", "רע\"א 3111/96" ]

3,127

878

בית המשפט העליון בג"ץ 7626/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר : ג'מל מאלכ אבו עיסא נגד המשיב : שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על-תנאי פסק-דין בית המשפט המחוזי החליט כי "מששוחרר אסיר מן הכלא בתנאי של אסיר ברשיון" פגה סמכותו לדון בעתירתו שהגיש בזמן שהיה אסיר. מאחר וכזו היתה עתירתו של העותר, נדחתה עתירתו. על כך העתירה לצו על-תנאי שבפנינו. דין העתירה להידחות. החלטת בית המשפט בעתירה שהובאה לפניו ניתנת לערעור לפני בית משפט זה אם נתקבלה רשות לכך מבית המשפט או מאת שופט של בית המשפט העליון (סעיף 62ג' לפקודת בתי הסוהר [נוסח משולב], התשל"ב1971-). עתירה לבג"ץ איננה דרך הפתוחה בפני העותר. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ו בכסלו תשנ"ח (25.12.97). מ ש נ ה ל נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076260. J01

[ "בג\"ץ 7626/97" ]

3,130

879

ב בית המשפט העליון ע"א 3375/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. גוטמן זלמן שלמה 2. הרב-בורנשטיין ראובן נגד המשיבים : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -מחוז תל אביב 3. נקר יחזקאל 4. נקר רמה 5. גלעדי מתתיהו 6. זקס איואן 7. פיחוטקה יהודה בקשה לקביעת מועד דיון בשם המבקשים: עו"ד חגית הרמון החלטה בפני בקשה לקביעת מועד דיון בערעורים מאוחדים: ע"א 3375/97 וע"א 3213/97. הערעורים הוגשו במחצית שנת 1997. בפני בית משפט זה תלויים ועומדים ערעורים רבים שהוגשו הרבה קודם לתאריך הגשת הערעורים שבנדון ושטרם נקבע להם תאריך דיון. באת-כוח המבקשים לא העלתה טעם מיוחד לפיו יש להקדים את הדיון דוקא בערעורים אלו. הערעורים ייקבעו לדיון על פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. P03

[ "ע\"א 3375/97" ]

3,131

13,319

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 97 / 3375 ע"א 3213/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים בע"א 3375/97 : 1. גוטמן זלמן שלמה 2. הרב-בורנשטיין ראובן נגד המערערים בע"א 3213/97: 1. נקר יחזקאל 2. נקר רמה 3. גלעדי מתתיהו 4. זקס איואן 5. פיחוטקה יהודה המשיב ות בשני הערעורים : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -מחוז תל אביב בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המערערים בע"א 3375/97: עו"ד רנאטו יאראק החלטה איחוד הדיון כמבוקש. אשר לסכום הערבון, מאחר שהמשיבות בערעורים יצטרכו להשיב על שני גופי טענות מטעם המערערים. אשר בחרו לערער בנפרד, איני רואה לקבוע ערבון אחד בסכום של 20,000 ש"ח. עם זאת אני מחליטה להפחית במידת מה מסכום הערבון שיש להפקיד בכל אחד מן הערעורים. כל אחת מקבוצות המערערים בע"א 3375/97 ובע"א 3213/97 תפקיד ערבון בסכום של 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבות. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. Q01

[ "ע\"א 97", "ע\"א 3213/97", "בע\"א 3375/97", "בע\"א 3213/97" ]

3,132

26,171

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3375/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. שלמה זלמן גוטמן 2. הרב ראובן בורנשטיין נגד המשיב ות : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז תל אביב משיבים פורמליים: 3. יחזקאל נקר 4. רמה נקר 5. מתתיהו גלעדי 6. איואן זקס 7. יהודה פיחוטקה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבות יגישו את תשובתן לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להן טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבות תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, י"ט באדר התשנ"ח (17.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. A05 /דז/

[ "ע\"א 3375/97" ]

3,133

77,100

ב בית המשפט העליון ע"א 3375/97 ע"א 3213/97 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים בע"א 3375/97 : 1. גוטמן שלמה 2. הרב-בורנשטיין ראובן נגד המשיבים בע"א 3375/97 : 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה-הרצליה 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה -מחוז תל אביב המשיבים בע"א 3375/97 3. נקר יחזקאל והמערערים בע"א 3213/97: 4. נקר רמה 5. גלעדי מתתיהו 6. זקס איואן 7. פיחוטקה יהודה בקשה למתן פסיקתא פסיקתא בפסק-הדין מיום 31.8.99 החליט בית המשפט העליון כדלקמן: 1. לדחות את שני הערעורים. 2. לחייב את המערערים בכל אחד מן הערעורים לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ב' באדר א' תש"ס (8.2.00). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033750. V08

[ "ע\"א 3375/97", "ע\"א 3213/97", "בע\"א 3375/97", "בע\"א 3213/97" ]

3,134

880

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1307 ע"פ 97 / 3254 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 1307/97 והמשיב בע"פ 3254/97 : סלח בני נגד המשיב ה בע"פ 1307/97 והמערערת בע"פ 3254/97 : מדינת ישראל ערעור על פסק דין וערעור שכנגד על גזר דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו, מיום 12.1.97, בת.פ.ח. 338/96 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. סטרשנוב, ז. המר, ש. טימן תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשנ"ז ( 03.07.97 ) בשם המערער בע"פ 1307 והמשיב בע"פ 3254/97: עו"ד עודד סבוראי; עו"ד שלמה צפורי בשם המשיבה בע"פ 1307/97 והמערערת בע"פ 3254/97: עו"ד אריה פטר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס החלטה עם פתיחת הדיון עורר ב"כ המערער טענה הקשורה לסדרי העבודה בבית המשפט העליון. בנסיבות אלה סבר הנשיא כי ראוי שהוא לא ישב בהרכב. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד חדש בהקדם. ניתנה היום, כ"ח בסיון התשנ"ז (3.7.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013070. A03 /דז/

[ "ע\"פ 97" ]

3,135

9,165

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1307/97 ע"פ 3254/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המערער בע"פ 1307/97 : פלוני והמשיב בע"פ 3254/97 נגד המשיב ה בע"פ 1307/97: מדינת ישראל והמערערת בע"פ 3254/97 ערעור על פסק דין וערעור שכנגד על גזר דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 12.1.97 בת.פ.ח. 338/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר, ש' טימן בשם המערער: עו"ד ע' סבוראי; עו"ד ש' צפורי בשם המשיבה: עו"ד א' פטר פ ס ק - ד י ן המערער הורשע בעבירות של תקיפה מינית בקטין לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ומעשה מגונה בקטינה שגילה למטה מגיל 14 בניגוד לרצונה, לפי סעיף 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק, וכן בעשיית מעשה מגונה בלא הסכמה לפי סעיף 348(ג) לחוק הנ"ל. המדובר בשורה של מעשי תקיפה מינית שביצע המערער בבת דודתו מאז היתה ילדה קטנה כבת 8, בהזדמנויות שונות ובתקופות שונות, החל משנת 1987 ועד לקיץ 1994. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בגין המעשים שביצע במתלוננת בילדותה בביתה באילת, ולאחר חלוף תקופה, במעשים שביצע בה בבית אמו עת שהתה שם בחופשה מהמוסד החינוכי בו גרה, ובגין פעם נוספת בעת שהיה עמה ועם חברתו בטיול בטבריה. על כל אלה גזר עליו בית המשפט עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור משך שלוש שנים עבירת מין, כמפורט בגזר הדין. בערעור שלפנינו טען בא כוחו המלומד של המערער כל שניתן לענין הרשעתו, כאשר הוא מתייחס לארועים בהזדמנויות השונות אשר בגינן הורשע מרשו. אשר למעשים שנעשו בתקופה הראשונה, העלה ב"כ המערער, לראשונה בשלב הערעור, את הטענה כי מרשו היה קטין בעת שבוצעו המעשים החל משנת 1987 והוא הועמד לדין זמן ניכר לאחר שחלפה שנה מאז בוצעו המעשים מבלי שנתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעמדתו לדין, כנדרש בסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971-. לענין זה נראית לנו תשובתו של בא כוח המדינה כי לפחות חלק מן המעשים שנעשו בעת שהיה המערער קטין, בוצעו בשנת 1988, בהיות המערער בן למעלה מגיל 17, ובאשר לאותם מעשים לא היה צורך בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה להעמדה לדין. לפיכך, גם אם לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות שבוצעו ב1987-, די במעשים שבוצעו במתלוננת על פי עדותה בסמוך להגשת תלונתה הראשונה במשטרה, בספטמבר 1988, כדי לבסס את ההרשעה במעשים המגונים שבוצעו באותה תקופה. לא ראינו ממש בטיעוניו של בא כוח המערער כאילו היו מעשיו של המערער שורה של מעשים תמימים שנעשו ללא הכוונה הפלילית הנדרשת ובנסיונות כנים לחזר אחרי המתלוננת. בית המשפט המחוזי תאר בפרוט רב, מפי כל אחד משופטיו, את אופיים של המגעים והתקיפות המיניות ואין לאמר כי שגה במבחנים אותם יישם בבואו לבחון את יסודות העבירה. אשר על כן, בכפוף לאמור לעיל בקשר למעשים נשוא הפרשיה הראשונה, לא ראינו להתערב בהרשעתו של המערער. אשר לעונש אשר נגזר על המערער, לא ראינו יסוד להתערב בו למרות ביטולה של ההרשעה ביחס לחלק מהמעשים נשוא הפרשה הראשונה. כפי שציין בית המשפט מדובר בשורה של מעשים בהם ניצל המערער משך תקופה מתמשכת את פער הגילים שבינו לבין המתלוננת, את קרבת המשפחה ביניהם והצורך שלה בידידותו של קרוב מבוגר ממנה ובמשפחה תומכת. בית המשפט המחוזי שקל גם את הנסיבות האישיות הקשות של המערער והביאם בחשבון. לא הובאה בפנינו כל המלצה טיפולית מצד שירות המבחן נוכח סירובו של המערער לשתף פעולה עם הצעה טיפולית. עובדה זו אף היתה בפני בית המשפט המחוזי בעת שגזר את הדין. המדינה הגישה אף היא ערעור על קולת העונש. לענין זה העלה בא כוח המערער טענות הנוגעות למועד הגשת הערעור. לא ראינו לדון בטענות אלה, משום שהגענו למסקנה כי לגופו של ענין אין מקום להתערבותנו בעונש שנגזר על המערער. כאמור, העונש שהטיל בית המשפט קמא מביא בחשבון את כל השיקולים לחומרא ולקולא, ולא ראינו להתערב בו. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור על ההרשעה, וכן את ערעורו של המערער על חומרת העונש, ואת ערעור המדינה על קולתו. ניתן היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013070. N05 חכ/

[ "ע\"פ 1307/97", "ע\"פ 3254/97" ]

3,137

13,831

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1307 בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקש : בני סלח נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ה ח ל ט ה 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו הרשיע את המבקש ביום 15.10.96 בעבירות של תקיפה מינית בקטין, מעשה מגונה בקטין ומעשה מגונה בלא הסכמה, וביום 12.1.96 גזר עליו ארבע שנות מאסר, מתוכן שתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש התחיל לרצות את עונשו ביום 9.2.97 ועתה מבקש הוא לעכב את ריצוי עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור שהגיש על ההרשעה ועל חומרת העונש. 2. עיינתי בבקשתו של המבקש וכן בתגובתה של המדינה ולא מצאתי מקום לעכב את ריצוי העונש. עם זאת נראה לי כי בהתחשב בתקופת המאסר בפועל שהושתה על המבקש - אשר, לאחר ניכוי תקופת השליש, מגיעה ל- 16 חודשים - מן הראוי שערעורו יישמע בהקדם. 3. הבקשה נדחית. המזכירות תקבע מועד קרוב ככל האפשר לשמיעת הערעור. ניתנה היום, ל' באדר א' תשנ"ז (9.3.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97013070. M02 /מפ

[ "ע\"פ 97" ]

3,138

881

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2430/97 בג"ץ 3690/97 בג"ץ 3780/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותרת בבג"ץ 2430/97: Borchard Lines Limited נ ג ד המשיבים בבג"ץ 2430/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית 4. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרות בבג"ץ 3690/97: 1. Farrell Lines Inc 2. Lykes Steamship Co. Inc נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3690/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנות הישראלית 6. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרת בבג"ץ 3780/97: Cosco Ocean Shipping (Group) נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3780/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית 5. צים חברת השיט הישראלית בע"מ בקשה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים תאריך הישיבה: ה' בחשון התשנ"ח (5.11.97) בשם העותרת עו"ד ד. סלע בבג"ץ 2430/97: בשם העותרות עו"ד ד. הכהן בבג"ץ 3690/97: בשם העותרת עו"ד י. ישורון בבג"ץ 3780/97: בשם המשיבים 1-2: עו"ד יהודה שפר בשם צד המבקש: עו"ד טל עינת בן-אריה הצטרפות (צים) החלטה באי כוח הצדדים הגישו בקשה לדחיית הדיון - סומנה מ1/. כמוסכם בבקשה, אנו דוחים את הדיון לעוד שלושה וחצי חודשים מהיום, למועד שייקבע על ידי המזכירות. ניתנת ל"צים" ארכה של 45 ימים להמציא את תשובתה לעתירות. ניתנה היום, ה' בחשון התשנ"ח (5.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. E07

[ "בג\"ץ 2430/97", "בג\"ץ 3690/97", "בג\"ץ 3780/97" ]

3,139

7,505

בבית המשפט העליון בג"ץ 2430/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי ה מבקשת: BOORCHARD LINES LIMITEDM נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית בקשה לדחית מועד דיון בשם המבקשת: עו"ד יוסף ישורון החלטה הדיון יתקיים בתאריך 28.9.97 בשעה 11:30. ניתנה היום, כ"ה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. Q04

[ "בג\"ץ 2430/97" ]

3,140

8,106

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 243 0 בג"ץ 97 / 3690 בג"ץ 97 / 3780 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר העותר ת בבג"ץ 2430/97 : BOORCHARD LINES LIMITED העותרות בבג"ץ 3690/97: 1. FARRELL LINES INC. 2 . LYKES BROS. STEAMSHIP CO. INC. העותרת בבג"ץ 3780/97: COSCO CHINA OCEAN SHIPPING (GROUP) CO. נגד המשיבים בבג"ץ 2430/97 : 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית המשיבים בבג"ץ 3690/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנות הישראלית המשיבים בבג"ץ 3780/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ז בסיון התשנ"ז ( 02.07.97 ) בשם העותר ת בבג"ץ 2430/97: עו"ד דן סלע בשם העותרות בבג"ץ 3690/97: עו"ד ד. הכהן בשם העותרת בבג"ץ 3780/97: עו"ד יוסף ישורון בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר ה ח ל ט ה אנו דוחים המשך הדיון בעתירה לחודשיים. מטרת הדחייה לאפשר לשר התחבורה ולרשות הנמלים לשקול עמדתם באשר לשאלה, מהו המבנה המשפטי הראוי להסדר התור התפעולי בנמלים (תקנות לפי סעיף 61 לפקודת הנמלים [נוסח חדש], התשל"א1971-; תקנות לפי סעיף 20 לחוק רשות הנמלים והרכבות, התשכ"א1961-; כללים לפי סעיף 22(א) לחוק רשות הנמלים והרכבות, או הנחיות עצמיות להסדרת הסמכות של מנהל הנמל או הממונה על הנמלים - סמכויות שהועברו לרשות על פי סעיף 23(ב) לחוק רשות הנמלים). המשיבים יאפשרו לעותרים לטעון (בכתב או בעל פה) בענין נשוא העתירה. העותרים יודיעו ללשכת הספנות על קיומן של שלוש העתירות, ויבקשו מהלשכה להפיץ מידע זה בין כל חבריה. המזכירות מתבקשת לקבוע המשך הדיון בעוד חודשיים ימים. אין מקום לצו ביניים. ניתנה היום, כ"ז בסיון התשנ"ז (2.7.97), בפני באי כח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. A03 /דז/

[ "בג\"ץ 97" ]

3,141

9,540

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2430/97 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ת בבג"צ 2430/97: BORCHARD LINES LIMITED נגד המשיבים בבג"צ 2430/97 : 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכת הספנות הישראלית העותרת בבג"צ 3529/97: דגש סחר חוץ (ספנות בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"צ 3529/97: 1. רשות הנמלים והרכבות 2. מנהל נמל חיפה 3. שר התחבורה 4. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרות בבג"צ 3690/97: 1. FARRELL LINES INC 2. LYKES STEAMSHIP CO.INC. נ ג ד המשיבים בבג"צ 3690/97: 1 שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנות הישראלית. העותרת בבג"צ 3780/97: COSCO OCEAN SHIPPING (GROUP) CO. נ ג ד המשיבים בבג"צ 3780/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית בקשה לדחיית מועד דיון ה ח ל ט ה לדחות הדיון כמבוקש. לקבוע מועד חדש לדיון במחצית הראשונה של חודש נובמבר 1997. ניתנה היום, כב' באלול תשנ"ז (24.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. F06

[ "בג\"ץ 2430/97" ]

3,142

36,148

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2430/97 בג"ץ 3690/97 בג"ץ 3780/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרת בבג"ץ 2430/97: Borchard Lines Limited נ ג ד המשיבים בבג"ץ 2430/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. לשכתהספנות הישראלית 4. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרות בבג"ץ 3690/97: 1. Farrell Lines Inc 2. Lykes Steamship Co Inc נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3690/97: 1. שר התחבורה 2. רשות הנמלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. מנהל נמל אשדוד 5. לשכת הספנותהישראלית 6. צים חברת השיט הישראלית בע"מ העותרת בבג"ץ 3780/97: Cosco Ocean Shipping (Group) נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3780: 1. שר התחבורה 2. רשות הנלים והרכבות 3. מנהל נמל חיפה 4. לשכת הספנות הישראלית 5. צים חברת השיט הישראלית בע"מ בקשה למתן צו על-תנאי וצו-בינים תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98) בשם העותרת בבג"ץ 2430/97: עו"ד דן סלע בשם העותרות בבג"ץ 2690/97: עו"ד ד' הכהן בשם העותרת בבג"ץ 3780/97: עו"ד י' ישורון בשם המשיבים 2-1 בבג"ץ 2430/97 בשם המשיבים 4-1 בבג"ץ 3690/97 ובשם המשיבים 3-1 בבג"ץ 3780/97: עו"ד י' שפר בשם המשיבה 3 בבג"ץ 2430/97 בשם המשיבה 5 בבג"ץ 3690/97 בשם המשיבה 4 בבג"ץ 3780/97: בשם המשיבה 4 בבג"ץ 2430/97 בשם המשיבה 6 בבג"ץ 3690/97 ובשם המשיבה 5 בבג"ץ 3780/97: עו"ד ד' מלכוב פ ס ק - ד י ן לאור האמור בהודעה המשלימה מטעם פרקליטות המדינה הודיעה העותרת בבג"ץ 2430/97 לבית המשפט בכתב על הסכמתה למשוך את עתירתה. בדיון לפנינו הודיעו עורך-דין הכהן בשם העותרת בבג"ץ 3690/97 ועו"ד ישורון בשם העותרת בבג"ץ 3780/97, כי תוך שמירת כל זכויותיהן וטענותיהן חוזרות בהן גם עותרות אלו מעתירותיהן. משרשמנו לפנינו את דברי הפרקליטים הננו מחליטים לדחות את העתירות. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024300. F09

[ "בג\"ץ 2430/97", "בג\"ץ 3690/97", "בג\"ץ 3780/97" ]

3,144

882

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2882 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. ש.שמיע בע"מ 2. שמיע שאול נגד המשיבים : 1. ארז שיווק והפצת סיגריות בע"מ 2. עבאדי אליעזר בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים: עו"ד א' נוי בשם המשיבים: עו"ד רפי כהן החלטה בהסכמת המשיבים אני מוחקת את הבקשה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028820. R02

[ "רע\"א 97" ]

3,145

2,567

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 2882 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. ש.שמיע בע"מ 2. שמיע שאול נגד המשיבים : 1. ארז שיווק והפצת סיגריות בע"מ 2. עבאדי אליעזר בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשים: עו"ד א. נוי החלטה לתגובת המשיבים תוך שבעה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, י"א בסיון תשנ"ז (16.6.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028820. R01

[ "רע\"א 97" ]

3,146

883

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2033/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : פולדי סימוביץ נגד המשיב ה : הוונה סימוביץ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לאחר השלמת הסיכומים בכתב ייקבע התיק לדיון, לא יאוחר מסוף חודש מרץ 1998. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשנ"ח (27.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020330. A01 /דז/

[ "ע\"א 2033/97" ]

3,147

24,085

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2033/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער : פולדי סימוביץ נגד המשיב ה : הוונה סימוביץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.2.97, בתיק מ.א. 941/95 , שניתן על ידי כבוד השופט י' יעקובי-שוילי תאריך הישיבה: י"ג באדר התשנ"ח ( 11.03.98 ) בשם המערער : בעצמו בשם המשיב ה: בעצמה פסק-דין עיינו בפסק הדין ובסיכומי הצדדים. נחה דעתנו, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותנו. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ג באדר התשנ"ח (11.03.98), בפני המערער והמשיבה. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020330. A03 /דז/

[ "ע\"א 2033/97" ]

3,148

26,476

ב בית המשפט העליון ע"א 2033/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : פולדי סימוביץ נגד המשיב ה : הוונה סימוביץ בקשה למתן הוראות בשם המערער: בעצמו החלטה על פי הטענה נמסרו סיכומי המערער לבאת כוח המשיבה רק ביום 30.12.97. לפיכך, המועד להגשת סיכומי המשיבה טרם חלף, ואין מקום ליתן כל החלטה נוספת. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י"ג בטבת תשנ"ח (11.1.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97020330. O02

[ "ע\"א 2033/97" ]

3,149

885

בבית המשפט העליון רע"ב 3886/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי ה מבקש : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בקשה למחיקת עתירה בשם המבקש: עו"ד אבי חימי בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן החלטה אני מוחקת את הבקשה כמבוקש. אין צו להוצאות. האגרה תושב. ניתנה היום, י"א באב תשנ"ז (14.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. Q05

[ "רע\"ב 3886/97" ]

3,150

4,487

בית המשפט העליון רע"ב 97 / 3886 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 8.6.97 בע"ש 1382/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א. בייזר בשם המבקשים : עו"ד אבי חימי החלטה לתשובת המשיבים תוך 21 ימים. ניתן היום יט בסיון תשנ"ז (24.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. B01

[ "רע\"ב 97", "ש 1382/97" ]

3,151

5,665

בבית המשפט העליון רע"ב 3886/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד אבי חימי החלטה לתגובת הפרקליטות אשר תוגש תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ט בתמוז תשנ"ז (3.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. Q04

[ "רע\"ב 3886/97" ]

3,152

13,743

בבית המשפט העליון בירושלים רע"ב 3886/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין העותר : אבוחצירה אברהם נגד המשיבים : 1. נציב שרות בתי הסוהר 2. משטרת ישראל בשם העותר: עו"ד אבי חימי החלטה פרקליט המבקש מתבקש להציע תוך 7 ימים (וימי הפגרה בכלל), אם נוכח הודעת הפרקליטות הוא חוזר בו מבקשתו. ניתנה היום, כ"ג בתמוז תשנ"ז (28.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97038860. B02

[ "רע\"ב 3886/97" ]

3,153

887

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5862/97 - ד' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ות : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח -תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים- מינהלת ארצית לתשתית בקשה לדחית מועד דיון החלטה לנוכח הסברי בא-כוח העותרות, המצאת הצו שצורף לבקשתו והסכמת באי-כוח המשיבים, הנני נעתר לבקשה ודוחה את מועד הדיון. כבוד הרשמת תואיל להועיד את הדיון למועד אחר, ככל האפשר לקראת אמצע חודש דצמבר. ניתנה היום, י"ח בחשון התשנ"ח (18.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058620. F06

[ "בג\"ץ 5862/97" ]

3,154

3,945

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5862/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ות : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה, ראשון לציון נ ג ד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים, מינהלת ארצית לתשתית בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: יז' בכסלו התשנ"ח ( 16.12.97 ) בשם העותרים : עו"ד עופר שפיר ועו"ד אופיר ארגמן בשם המשיבים 1, 2 ו9-: עו"ד מייק בלס בשם המשיב 3: עו"ד אסף הדסי בשם המשיבים 4 ו6-: עו"ד יובל גלאון בשם המשיב 8: עו"ד אליאש פסק-דין השופט ת' אור: 1. עניינה של עתירה זו הוא בהחלטות הנוגעות להנחת קו מאסף להולכת שופכין גולמיים ( להלן: קו הביוב ) האמור לעבור בתחום שיפוטן של העותרות. סעיף 13 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב1962- ( להלן: החוק ), קובע: "13. (א) תוכנית להתקנת ביוב טעונה אישורים של הועדה המחוזית לבניה ולתכנון עיר ושל שר הבריאות או של מי שימנה לכך. (ב) תוכנית להתקנת מיתקני טיהור וסילוק שופכין מן הביוב אל מחוץ לתחום הרשות המקומית - טעונה גם אישורו של שר החקלאות או של מי שימנה לכך". אין מחלוקת, שניתנו לתוכנית קו הביוב האישורים הנדרשים של השרים הנוגעים בדבר. נתקבלו גם החלטות של הועדות המחוזיות לבניה ולתכנון עיר של אזור תל אביב ואזור המרכז, אשר בתחומן מיועד לעבור קו הביוב, המאשרות את התוכנית. 2. העותרות תוקפות בעתירתן את החלטות הועדה המחוזית של מחוז המרכז ( להלן: הועדה המחוזית ), אשר התקבלו ב23.10.96- ו12.2.97-. טענותיהן מתמקדות בשניים: ראשית, החלטות הועדה התקבלו קודם מינוי ועדת חקירה ואישור של שר הפנים, כנדרש בסעיף 5 לחוק, אשר קובע: "5. הרשות המקומית רשאית, באישור שר הפנים, להשתמש בסמכויות לפי סעיף 3 גם מחוץ לתחומה במידה שהדבר דרוש להרחקת שופכין מתחומה או כדי לנהוג בהם בדרך אחרת; לגבי שימוש בסמכות כאמור בתחום של רשות מקומית אחרת שלא בא עליו הסכמתה של אותה רשות, לא יתן שר הפנים אישור אלא לאחר שועדה, שימנה לכך, חקרה בדבר והגיש לו את מסקנותיה". סעיף 3 הנזכר בסעיף זה עוסק בסמכויות של רשות מקומית להתקין ביוב בתחומה. שנית, נפלו פגמים שונים בדרך קבלת ההחלטות על ידי הועדה המחוזית. 3. ביום 6.4.97 מינה שר הפנים ועדת חקירה על פי סעיף 5 לחוק לעניין קו הביוב. ועדת החקירה חתמה על מסקנותיה ביום 4.6.97, ולאחר דיון שקיים שר הפנים עם חברי ועדת החקירה ביום 16.6.97 הוא אשר את מסקנותיה. העותרים תוקפים גם את הליכי ומסקנות ועדת החקירה. טענתם היא גם נגד הרכב חברי הועדה, אשר כלל שני עובדי מדינה, האחד מר שלמה גולדברגר, עובד משרד הבריאות, והשני ד"ר ישעיהו בר אור, עובד המשרד לאיכות הסביבה. 4. בחנו את טענות העותרות בדבר פגמים שכאילו נפלו בהליכי התכנון בפני הועדה המחוזית, והגענו למסקנה שדין כולן להדחות. הוברר, שטענות ההתנגדות של העותרות לתוכנית היו כולן בפני הועדה, החלטות הועדה מעוגנות בעובדות המקרה ואין בהן כל פגם מבחינת סבירותן. כך הדבר גם לגבי ההליכים אשר קימה ועדת החקירה, אשר הדיון בפניה היה מקיף. טענת העותרים בדבר פסלותם של שניים מחברי הועדה דינה להדחות. שני חברי ועדה אלה התמנו על יסוד מומחיותם בנושא אשר נדון על ידי ועדת החקירה, והם לא נטלו כל חלק בדיונים קודמים אשר היו בפני הועדה המחוזית. יתר על כן, הרכב הועדה היה ידוע לעותרות עוד בטרם החלו דיוני ועדת החקירה והן לא תקפו הרכב זה, לא על ידי פניה לחברי הועדה שיפסלו את עצמם ולא על ידי פניה לערכאות. בנסיבות אלה, אין לשעות לטענתן בדבר פסלות הרכב ועדת החקירה, אותה העלו בעתירתם זו. מה גם, שאת טענתן בעניין זה העלו רק כעבור שישה חודשים מאז מונתה הועדה (עתירה זו הוגשה ב6.10.97-). 5. נותרה הטענה המופנית כלפי החלטות הועדה המחוזית, על כך שהחליטה את החלטותיה קודם שמונתה ועדת החקירה וקודם שניתנה החלטת השר על פי סעיף 5 לחוק. לא מצאנו בחוק כל בסיס לטענה זו. לכאורה, החלטת הועדה המחוזית הינה החלטה תכנונית ביחס לקו הביוב ושעתה של זו קודמת למינוי ועדת החקירה לפי סעיף 5 לחוק, אשר עניינה התקנת הביוב. מכל מקום, נתמלאו הדרישות הן של סעיף 13 והן של סעיף 5, ויודעים אנו שהמסקנות של הועדה המחוזית וועדת החקירה עולות בקנה אחד זו עם זו. כפי שקובעת, בין היתר, ועדת החקירה: "הגענו למסקנה פה אחד, שהחלטות הועדה המחוזית בעניין מאסף השפכים בכביש גהה (הכוונה לקו הביוב - ת"א) היתה נכונה, ואין מקום לשנות את מהלך הקו". בנסיבות אלה, גם הטענה המופנית נגד החלטות הועדה המחוזית, בשל כך שהתקבלו קודם מינוי ועדת החקירה, נדחית בזה. 6. מתוך טיעוני באי כוח הצדדים בפנינו עולה תמונה ברורה, שטענתן האמיתית של העותרות נגד קו הביוב מבוססת על התפיסה לפיה עדיפה החלופה של מכוני טיהור אזוריים על התפיסה התכנונית של קו הביוב, על פיה מוזרמים מי השפכים, קודם טיהורם, למרחקים ארוכים, בשטחים אורבנים, עד למתקני הטיהור. קיימת מחלוקת בין המומחים בנושא זה. עמדת המשיבים 3-1 ו9- ( להלן: המשיבים ), זו אשר מצאה ביטוי בהחלטות הועדה המחוזית, נסמכת על תוכנית אב אשר הוכנה על ידי תה"ל מהנדסים ויועצים בע"מ. עמדת כל משרדי הממשלה תומכת בתוכנית זו, וכזו היא עמדתן של מרבית הרשויות המקומיות הקשורות לקו הביוב. עמדת העותרות, לעומת זאת, מבוססת על עמדת מומחה מטעמה, ד"ר פולקמן. דעתנו היא, שאין בתשתית הראיות שבפנינו כל עילה שתצדיק קביעה מצידנו שיש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם העותרות. המחלוקת בענין זה היא מחלוקת בשאלה שבמומחיות. המשיבים העדיפו את דעתם של מומחים אליהם פנו, אשר אין יסוד להטיל ספק במומחיותם, ובכגון דא אין דרכו של בית משפט זה להתערב. העתירה נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתן היום, יז' בכסלו התשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97058620. E07

[ "בג\"ץ 5862/97" ]

3,155

16,313

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5862/97 - א' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשל"צ נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ולבניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח -תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים- מינהלת ארצית לתשתית עתירה למתן צו ע ל-תנאי וצו ביניים ה ח ל ט ה 1 . ברוח החלטת בית המשפט מיום 21.9.97 בבג"צ 7422/96 יש להמציא העתקי העתירה למשיבים שיהיו רשאים להגיב עליה תוך 30 ימים מיום שתימסר לידיהם. 2. העתירה תיקבע לשמיעה בפני הרכב (ביחד עם בג"צ 7422/96) בסמוך לקבלת תגובות המשיבים ולא יאוחר מסוף חודש נובמבר 1997. 3. ההרכב שידון בעתירה יידרש, לפי הצורך, גם לבקשה למתן צו ביניים. ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058620. F01

[ "בג\"ץ 5862/97" ]

3,156

16,378

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5862/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ות : 1. עירית ראשון לציון 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה אזור המרכז 3. איגוד ערי דן ערי דן (ביוב) 4. ועדה מקומית לודים 5. עירית פתח -תקוה 6. מועצה אזורית עמק לוד 7. מועצה מקומית גבעת שמואל 8. המועצה המקומית רמת אפעל 9. משרד הפנים- מינהלת ארצית לתשתית בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרות: עו"ד עפר שפיר החלטה בפני בקשה לדחית המועד לדיון בעתירה שנקבע ליום 23.11.97. הנימוק לבקשה הוא שהותו של בא-כח העותרות במילואים. עלי לדחות את הבקשה משני טעמים: ראשית, כב' השופט א' מצא הורה (בהחלטתו מיום 6.10.97) כי העתירה תדון בפני הרכב ביחד עם העתירה בבג"ץ 7422/96, לא יאוחר מסוף חודש נובמבר 1997. שנית, בא-כח העותרות לא צירף את צו המילואים ולא קיבל את תגובותיהם של כלל המשיבים כאמור בפ"ד נ(1) 1. הדיון יתקיים כמתוכנן ביום 23.11.97. המזכירות תודיע החלטה זו לבא-כח הצדדים טלפונית ובאמצעות הפקסימיליה. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97058620. P04

[ "בג\"ץ 5862/97" ]

3,157

888

בבית המשפט העליון בש"א 7979/95 רע"א 6720/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ ערער : אברהם זילברשטיין נגד המשיב ה : צנבר בע"מ ואח' הוגש/ה ערערור על החלטת רשם בשם המערער: בעצמו החלטה בתאריך 27.12.95 הורה כב' המשנה לנשיא על הגשת סיכומים בכתב מטעם המערער בערעור על החלטתי מיום 29.11.95. החלטה זו נמסרה למערער ביום 7.1.96 אך סיכומיו לא הוגשו עד כה. לא למותר לציין, כי אגרת הבקשה לרשות ערעור (רע"א 6720/95) לא שולמה והערבון לא הופקד. בנסיבות אלה, יש למחוק הן את הערעור על החלטתי מחמת חוסר מעש והן את הבקשה לרשות ערעור מכל אחד מן הטעמים הבאים: אי תשלום אגרה, אי הפקדת ערבון וחוסר מעש. אני מורה, איפא, על מחיקת שתי הבקשות שבכותרת. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079790. Q02

[ "בש\"א 7979/95", "רע\"א 6720/95" ]

3,158

889

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות בקשה להארכת מועד להגשת תגובה החלטה לא שוכנעתי בקיום עילה מספקת להוצאת צו ביניים בשלב זה. העתירה תיקבע לדיון למועד קרוב וההרכב שלפניו תידון יידרש, לפי הצורך, גם לבקשה למתן צו ביניים. ניתנה היום, י"ז בחשון תשנ"ח (17.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. F06

[ "בג\"ץ 3480/97" ]

3,159

1,978

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב ה : מדינת ישראל - המשרד לענייני דתות בקשה למתן צו ביניים החלטה מתבקשת תגובת היועץ המשפטי לממשלה. התגובה תוגש בכתב בתוך 10 ימים, ועם הגשתה יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. F04

[ "בג\"ץ 3480/97" ]

3,161

6,941

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות עתירה למתן צו על-תנאי ה ח ל ט ה 1. העתירה תידון בפני הרכב. 2. נציג היועץ המשפטי יוזמן ובידו להגיש הודעה משלימה בה יתייחס לתגובת העותרת להודעתו המקורית. ניתנה היום, כח' בסיון תשנ"ז (3.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. F03

[ "בג\"ץ 3480/97" ]

3,162

13,097

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותרת: עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות עתירה למתן צו על תנאי ה ח ל ט ה פרקליטות המדינה הגיבה על העתירה בהודעה בכתב. בידי בא-כוח העותרת להתייחס לנטען בהודעה, בתוך 7 ימים ממועד המצאת ההחלטה. עם הגשת תגובתו, ולא יאוחר מיום 6.7.97, יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, יח' בסיון תשנ"ז (23.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 3480/97" ]

3,163

18,624

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3480/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרת: עו"ד עודד בן עמי החלטה בפני בקשה לדחיית מועד דיון הקבוע ליום 1.6.98 כיון שלבא כוח העותרת "דיונים נוספים בבתי המשפט השונים" וכן כי מתנהלים מגעים להסדר. אין מקום לקבל את הבקשה. ראשית, התאריך הודע לבא כוח העותרת ביום 7.5.98 ואילו הבקשה הוגשה רק עשרה ימים מאוחר יותר ביום 17.5.98. שנית, בא כוח העותרת אינו מפרט אלו דיונים קבועים לו. אימרה כללית לפיה מתקיימים דיונים "בבתי משפט שונים" אינה מאפשרת לשקול איזה מהדיונים יש להעדיף. אשר לנסיונות הפשרה - העתירה נקבעה לדיון לחודש דצמבר. כבר אז הוגשה הבקשה לדחית המועד מהטעם שמתנהלים מגעים להסדר. התבקשה דחיה של 4-3 חודשים ובפועל נקבע הדיון לאחר חצי שנה. אין מקום להשאיר עתירה תלויה ועומדת זמן כה רב. בנוסף, אין הסכמה של המשיב לדחיה או לאמור בה. על כן אני דוחה את הבקשה. הדיון יתקיים במועד שנקבע. המזכירות תודיע החלטה זו לצדדים טלפונית ובאמצעות הפקסימליה. ניתנה היום, כ"ח באייר תשנ"ח (24.5.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97034800. P08

[ "בג\"ץ 3480/97" ]

3,164

23,937

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3480/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : עמותת מוסדות אור תורה בישראל נגד המשיב : השר לענייני דתות הודעה מטעם הצדדים על הסדר פשרה בשם העותר ת: עו"ד עודד בן עמי בשם המשיב: עו"ד יהודה שפר פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין, ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה אליו הגיעו בעלי הדין, כמפורט במסמך אשר סומן מ1/ ומהווה חלק בלתי נפרד של פסק דין זה. ניתן היום, ז' בסיון התשנ"ח (1.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97034800. E09

[ "בג\"ץ 3480/97" ]

3,165

890

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 4436/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת : "ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ז. אסכנדר נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש ע"י ב"כ עו"ד נאיף עלי 2. פהד סקס ע"י ב"כ עו ” ד ג. נעאמנה בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.7.97 בת"ה 25301/97, ה"פ 30205 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג החלטה יש לשבח את בית המשפט המחוזי השופטת ש. וסרגרוב על המהירות והיעילות בשמיעת התיק העיקרי. הדיון הסתיים ב10.7.97- בית המשפט המחוזי אמור היה לקבל את התיק לכתיבת פסק הדין ביום 20.7.97. פסק הדין, אם לא ניתן, עשוי להינתן בכל יום. במצב דברים זה אין טעם לדון בבקשת רשות הערעור להוצאת צו מניעה זמני. אם מתן פסק הדין ישתהה יוכל המבקש לפנות ולבקש מתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו. ניתנה היום, כ"ג בתמוז תשנ"ז (28.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. J02

[ "רע\"א 4436/97" ]

3,166

13,640

ב בית המשפט העליון רע"א 4436/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בק שת: ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש 2. פהד סקס בקשה למחיקת ערעור בשם המבקשת: עו"ד ז. אסכנדר החלטה אני מוחקת את הבקשה לרשות ערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"ב בחשון תשנ"ח (12.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. O05

[ "רע\"א 4436/97" ]

3,167

13,895

בבית המשפט העליון רע"א 4436/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : "ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש 2. פהד סקס בקשה למתן צו מניעה זמני החלטה בקשה זו שהוגשה לבית המשפט אתמול, הובאה לפני היום. המשיבים מתבקשים להשיב לבקשה לצו מניעה זמני בלבד עד יום 23.7.97 ועד בכלל. התיק יובא לפני למתן החלטה ביום 23.7.97, או כשתוגש התגובה לפי המוקדם. עד למתן החלטה בבקשה לצו זמני, צו מניעה זמני כמבוקש. ניתנה היום, י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. J01

[ "רע\"א 4436/97" ]

3,168

15,912

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 4436/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המ בקשת : "ונציה" -חברה לפיתוח והשקעות בע"מ נגד המשיבים : 1. מועצה מקומית חורפיש 2. פהד סקס בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"ה 25301/97 + ה"פ 30205/97 מיום 10.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג החלטה 1. צו מניעה זמני עד למתן החלטה בבקשת רשות זו או עד למתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם. 2. הצו מותנה בהפקדת ערבות על-ידי המבקשת, להבטחת נזק העלול להגרם מן הצו למשיבים. 3. הערבות תהיה בשעור של 250,000 ש"ח ותינתן לשביעות רצון שופט או רשם של בית המשפט המחוזי חיפה, תוך 7 ימים מהיום. (הפגרה אינה מפסיקה את מרוץ הזמן). מתן הערבות הוא תנאי להכנסו לתוקף של הצו שיעמוד, בתוקפו 10 ימים מהיום ואם תנתן הערבות, עד למועד האמור בסעיף 1 דלעיל. ניתנה היום, ח' באב התשנ"ז (11.8.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97044360. J03

[ "רע\"א 4436/97", "ה\"פ 30205/97" ]

3,169

891

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 1684 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. עזיזה משה 2. עזיזה תמר נגד המשיב : מנהל מס שבח -מחוז תל-אביב ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין בתל אביב יפו מיום 9.2.94 בתיק עמ"ש 1736/92 שניתן על ידי השופטים הומינר, מונד, ביליצקי תאריך הישיבה: א באייר תשנ"ז (8.5.97) בשם המערערים : עו"ד ויל בשם המשיב : עו"ד גב' אלף גב' אלף: נמסר לנו שהשומה שולמה. המערערים: אנו מושכים את הערעור לאור הצהרה זו. פסק-דין אנו מוחקים את הערעור. ניתן היום א באייר תשנ"ז (8.5.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94016840. B01

[ "ע\"א 94", "עמ\"ש 1736/92" ]

3,170

1,348

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 94 / 1684 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. עזיזה משה 2. עזיזה תמר נגד המשיב : מנהל מס שבח - מחוז תל-אביב בקשה מוסכמת לביטול פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1684/94 מיום 8.5.97 שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, וכבוד השופטים א' גולדברג, ד' דורנר בשם המערערים: עו"ד עמיזכאי ליואי בשם המשיב: עו"ד לאה מרגלית, מנהלת המחלקה הפיסקאלית, פרקליטות המדינה ה ח ל ט ה בנסיבות עליהן הצביעו בעלי הדין, לבטל את פסק הדין ולקבוע את הערעור לדיון, אם אפשר, לפני ההרכב המקורי. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94016840. B02 /שב

[ "ע\"א 94", "בע\"א 1684/94" ]

3,171

6,140

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1684/94 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערערים : 1. עזיזה משה 2. עזיזה תמר נגד המשיב : מנהל מס שבח -מחוז תל-אביב ערעור על פסק דין ועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.2.94בע.מ.ש. 1736/93 שניתן על ידי כבוד השופט א. הומינר תאריך הישיבה: ח בתמוז תשנ"ז (13.7.97) בשם המערערים : עו"ד קס זאב בשם המשיב : עו"ד אלף פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, לפיה נדחה עררם של המערערים על שומה לתשלום מס שבח מקרקעין שהוצאה על ידי המשיב. השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא האם במקרה דנן נתמלא הסייג למתן פטור מתשלום מס שבח מקרקעין, לפי סעיף 49 ו(א) המתייחס למכירת דירה שנתקבלה במתנה. 2. לפי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערר, שלא ראינו לחלוק עליהם, מסרו העוררים גרסאות סותרות לגבי מימון רכישת הדירה. העוררים דווחו למשיב על עסקת המכירה והצהירו לפניו כי המימון לרכישת הדירה מקורו בהלוואה בסכום פלוני שנתקבלה מ"אח" ששמו לא נזכר בהצהרה; כשנתבקשו המערערים להמציא לו מסמכים המעידים על קבלת ההלוואה ותנאי החזרתה, שלח פרקליט המערערים למשיב מכתב שבו הועלתה גרסה שניה והיא: שהמערערים נטלו הלוואה מחמישה אחים שהם תושבי חוץ. כל האחים התכנסו בישראל וערכו "מגבית" עבור האח. לפי גרסה זו ההסכם היה בעל פה אך פרטיו לא הובאו במסמך. גרסה שלישית הועלתה על ידי העוררים בהשגה שהעלו לפני המשיב לאחר שזה דחה את בקשתם לקבלת הפטור. לפי גרסה זו מומנה רכישת הדירה בחלקה הקטן כהלוואה שנתקבלה מהאחים שבצרפת ואילו יתרת הסכום - חלקה הארי של תמורת הדירה - נתקבל ממכירת דירת המערערים בלבד. אף אחת מהגרסאות שהובאו לעיל לא נמצאה מהימנה על ידי ועדת הערר. הועדה התייחסה במיוחד לגרסה השלישית שבגדרה נקנתה הדירה בלוד על ידי אחיהם הצעיר תושב צרפת שהיה אותה שעה צעיר בן 21 שנים. על יסוד התשתית האמורה, שלא ראינו לחלוק על נכונותה, התעוררה שאלה אחת, הנוגעת לדיני הראיות, שאנו מוכנים לראות אותה כשאלה משפטית המצדיקה דיון בערכאתנו; וזוהי השאלה: האם הנסיבות שהוכחו העבירו אל המערערים את החובה להביא ראיות שמימון הדירה שבמחלוקת אין מקורו במתנה. לענין זה טענת המערערים היא שעצם העובדה שגרסאותיהם לא נמצאו מהימנות לא פרקה מעל המשיב את הנטל להביא ראיה כלשהי שהמדובר במתנה. 3. הלכת ע"א 43/87 פד"י מה(1) 300 היא כי הנטל בדבר הוכחת קיומם של התנאים האמורים בסעיף 49 ו(א)(1) לחוק מס שבח מקרקעין רובץ על המשיב, אם כי כמות הראיות הנדרשת לענין זה, שמטבע הדברים מצוי בידיעת המערערים, הוא זעום. הרעיון העומד בבסיס ההלכה האמורה הוא שלא מן הראוי הוא שתדחה טענתו של אזרח לזכאות לקבלת הפטור ללא כל נימוק, אלא על המשיב להצביע על קיומה של "ראשית ראיה" המעבירה את הנטל להבאת ראיות אל האזרח; והנה במקרה דנן ונוכח הצהרותיהם המכחישות זו את זו של המערערים, הועלו לפני המשיב ארבע אפשרויות, כולן מקורן בעסקה שבוצעה בין בני משפחה. האחת שהמדובר בהלוואה מאחד האחים, השניה שמדובר בהלוואה מחמישה אחים, השלישית שמדובר במימון החלק הארי של הדירה ממכירת דירה אחרת, והאפשרות הרביעית, שאליה אנו מגיעים בדרך אלימינציה, שהמדובר במתנה. מששללה ועדת הערר את מהימנות שלוש האפשרויות הראשונות, נותרה לכאורה כאפשרות יחידה נוספת האפשרות הרביעית שמדובר במתנה; ומסקנת הועדה שנוכח שלילת שלוש האפשרויות הקודמות עבר הנטל אל המערערים להוכיח שאין המדובר במתנה, היא מסקנה מבוססת היטב. אין חולקים על כך שהמערערים לא עמדו בה. לפיכך אנו דוחים את הערעור. בעלי הדין הסכימו שלא יהיה חיוב בהוצאות בערכאתנו ולפיכך אין צו להוצאות. ניתן היום ח בתמוז תשנ"ז (13.7.97). המשנה לנשיא ש ו פט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94016840. B03

[ "ע\"א 1684/94", "ש. 1736/93", "ע\"א 43/87" ]

3,172

892

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. אדריס אברהים נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה לצו ביניים החלטה 1. בעקבות הודעת המשיבים כי בכוונתם להרוס בהקדם את המבנה נשוא העתירה תקבע המזכירות מועד לדיון בעתירה תוך 10 ימים. 2. אני מורה לעכב את הריסת המבנה נשוא העתירה עד להחלטה בעתירה. ניתנה היום, י"ד באלול תשנ"ז (16.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT /מפ

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,173

13,326

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5285/97 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. עזיזה אדריס 2. אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים : עו"ד תוסיה-כהן יצחק ה ח ל ט ה לנוכח הסכמת בא-כוח המשיבים, עליה הוצהר בגוף הבקשה, הנני דוחה את הדיון בעתירה כמבוקש. יש לקבוע הדיון בעוד כחודש בפני כל הרכב. ניתנה היום, כב' באלול תשנ"ז (24.09.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. F04

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,175

14,233

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. אדריס עזיזה מחמד 2. מחמד אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה, בית אל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. העתירה למתן צו על תנאי תועבר לדיון לפני מותב תלתא. המשיבים ישיבו על העתירה לקראת מועד הדיון. 2. המזכירות תזמין את באי כוח בעלי הדין. 3. המשיבים יודיעו לבית המשפט תוך 3 ימים האם הם עומדים להרוס את המבנה ומתי. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. M01

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,176

22,423

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 - ו' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. מחמד אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה, בית אל בקשה לדחיית מועד הדיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. היום, י"ד בחשון התשנ"ט (3.11.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. G08

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,177

40,625

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5285/97 - ד' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. אדריס עזיזה מחמד 2. מחמד אברהים אדריס נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה מוסכמת לדחיית מ ועד הדיון בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן החלטה כמבוקש. המזכירות מתבקשת לקבוע מחדש בעוד שלושה חודשים. ניתנה היום, י"ז באדר התשנ"ח (15.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. A06 /דז/

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,178

52,472

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5285/97 - ט' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. אדריס אברהים נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד אלי תוסיה-כהן החלטה לבקשת בא-כח העותרים, ומאחר שלא התקיים דיון ולא התבקשה תגובה לעתירה גופה, אני מוחקת את העתירה ללא צו להוצאות. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ט (18.5.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. V10

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,179

54,624

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5285/97 - ח' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים-העותרים : 1. אדריס עזיזה 2. אדריס אברהים נגד המשיבים : 1. המינהל האזרחי יהודה ושומרון 2. ועדת תכנון עליונה בית אל בקשה מוסכמת ל דחיית מועד הדיון בשם המבקשים-העותרים: עו"ד אלי תוסיה-כהן החלטה כמבוקש. ניתנה היום, כ"ב באדר התשנ"ט (10.3.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052850. A09 /דז/

[ "בג\"ץ 5285/97" ]

3,180

893

ב בית המשפט העליון ע"א 5604/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. זקי וג'ימה,יו"ר המועצה הדתית יהוד 2. המועצה הדתית יהוד נגד המשיב ה : יפת קהלני בקשה לפטור מערבון בשם המערערים: עו"ד אברהם אלטלף החלטה איני סבורה כי יש לנקוט באמת מידה שונה ביחס למערערים בתיק זה בנוגע לחובה להפקיד ערבון. ואולם, בשים לב לכך שלא נפסקו הוצאות בבית-משפט קמא ובהתחשב במהות הענין שבמחלוקת, אני מחליטה להפחית את סכום הערבון ולהעמידו על סך 10,000 ש"ח בלבד. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ד' בחשון תשנ"ח (4.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056040. O01

[ "ע\"א 5604/97" ]

3,181

7,475

ב בית המשפט העליון ע"א 5604/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. זקי וג'ימה,יו"ר המועצה הדתית יהוד 2. המועצה הדתית יהוד נגד המשיב ה : יפת קהלני בקשה למחיקת ערעור בשם המערערים: עו"ד אברהם אלטלף החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. האגרה תושב. ניתנה היום, י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056040. O02

[ "ע\"א 5604/97" ]

3,182

894

ב בית המשפט העליון רע"א 8120/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש : יעקב נונו נגד המשיב ה : רזניק סבטלנה בקשת רשות ערעור על פסק ד ינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 17.10.96 בע"א 264/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' בנאי, י' פלפל, י' טימור בשם המבקש: עו"ד מאיר סומך החלטה 1. המבקש הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבה ובעלה בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.א. 2428/94) להחזר הלוואה בסך 25,000 ש"ח, שהלווה להם לטענתו, בשנת 1992. בידי המבקש 3 שיקים חתומים על ידי בעלה של המשיבה אשר ניתנו למבקש לשם הבטחת פירעון ההלוואה. את החזר ההלוואה דרש המבקש בצורת מימוש רכב שקנו לטענתו המשיבה ובעלה בכספי ההלוואה. בבית משפט השלום נתבע, כאמור, גם בעלה של המשיבה, אך הוא נפרד מהמשיבה בשנת 1993 וחזר להתגורר ברוסיה, משם עלו הוא והמשיבה, והניסיונות לאתרו לצורך המשפט עלו בתוהו. לטענת המשיבה לא קיבלה מהתובע כסף, לא לקחה ולא בקשה ולא ראתה שנתן כסף לבעלה. חשבון הבנק ממנו נמשכו השיקים היה משותף לה ולבעלה, אך הוא היה המוציא והמביא בכל הקשור לענייני הכספים. בית משפט השלום, מפי כב' השופטת ט' שחף, פסק כי אכן נתן המבקש הלוואה בסך 25,000 ש"ח למשיבה ובעלה. בית המשפט נתן אמון בעדות המבקש, ולא בעדות המשיבה, אם כי ציין שגם גירסת המבקש אינה נקייה מספקות. בית המשפט חייב את המשיבה ואת בעלה להחזיר למבקש את סכום הקרן של ההלוואה, בסך 25,000 ש"ח. 2. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע.א. 264/95) וזה קיבל את ערעורה ברוב דעות. על פי עמדת הרוב (כבוד השופטים י' בנאי וי' פלפל) לא היה מקום להעדיף את עמדת המבקש, שכן נטל הראיה היה עליו, ונמצאו ספקות בגרסתו. כמו כן, על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], אין לתת פסק דין על סמך עדות תובע המוכחשת על ידי הנתבע באין עדות מסייעת או תומכת בגירסתו. בנוסף, אין בשיקים עצמם בכדי לחייב את המשיבה באשר אין היא חתומה עליהם. שופט המיעוט (כבוד השופט י' טימור) לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום. 3. בבקשה שבפני, טוען המבקש כי לא היה מקום להתערב בקביעות בית משפט השלום שנעשו על סמך התרשמות ישירה מהעדים. לעניין סעיף 54 לפקודת הראיות, הרי שהשופטת פירטה את הסיבות מדוע העדיפה את עדות המבקש ובכך ענתה על דרישות הסעיף. בנוסף, בהיות המשיבה ובעלה זוג נשוי, הרי שחלה לגביהם חזקת שיתוף בזכויות וחובות. 4. לאחר שעיינתי בבקשה שבפני ובמסמכים הנלווים לה, נחה דעתי שדינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור בערכאה שלישית, אלא במקרים המעלים סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחד. (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). טענות המבקש במקרה זה אינן מעלות כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך הספציפי. 5. דין הבקשה להידחות. ניתנה היום, י"ז בכסלו התשנ"ח (16.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081200. A03 /דז/

[ "רע\"א 8120/96", "בע\"א 264/95", "ר\"ע 103/82" ]

3,183

7,477

ב בית המשפט העליון רע"א 8120/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : יעקב נונו נגד המשיב ה : רזניק סבטלנה בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד משה סומך החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081200. O01

[ "רע\"א 8120/96" ]

3,184

12,090

ב בית המשפט העליון רע"א 8120/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : יעקב נונו נגד המשיב ה : רזניק סבטלנה בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד מ. סומך בשם המשיבה: עו"ד אלון זאב הלפטר החלטה בהסכמת המשיבה מוארך המועד לתשלום מחצית האגרה ולהפקדת הערבון למשך שלושים יום, אשר יימנו ממועד המצאת ההחלטה. ניתנה היום, ו' בחשון תשנ"ח (6.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081200. O02

[ "רע\"א 8120/96" ]

3,185

895

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 2109 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' קדמי המערער : אל עביד סולימאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.2.96 בת.פ. 76/93 שניתן על ידי כבוד השופטים: ג. גלעדי, צ. סגל ונ. הנדל תאריך הישיבה: כ"ז באלול תשמ"ו (11.9.96) בשם המערער : עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד נאוה בן אור, עו"ד חובב ארצי ועו"ד זאב למפ פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. המנוחה חנית קיקוס ז"ל (להלן: המנוחה), שהיתה כבת שבע-עשרה במותה, התגוררה באופקים. ביום 10.6.93 יצאה המנוחה מביתה כדי להשתתף בחגיגת יום הולדת של חברה, אורן כהן, בביתו בבאר שבע. לקראת האירוע קנתה המנוחה מצית וחולצה כדי לתתם מתנה לחברה. בצאתה לדרך לקחה עמה את המתנות בשקית ניילון. סמוך לשעה 19:45 הגיעה לתחנת "טרמפים" שבפאתי אופקים, הנמצאת ליד תחנת אוטובוס הנוסע לבאר שבע. בשעה 20:10 נראתה המנוחה עומדת לבדה בתחנת ה"טרמפים", לאחר שנמנעה מלעלות לאוטובוס שהגיע קודם לכן לתחנתו. היתה זו הפעם האחרונה שהמנוחה נראתה בחיים. מאז לא נודעו עקבותיה, עד שנתגלה שלד גופתה, כעבור שנתיים ימים, בתוך בור (תא ביקורת) סמוך לנאות חצרים שבפאתי באר שבע. את הבור כיסה מכסה בטון שמשקלו 20-10 ק"ג. 2. המערער, כבן 44 שנה, הוא תושב העיירה רהט שליד באר שבע, נשוי ואב לילדים. בתקופה בה נעלמה המנוחה עבד המערער במזבלת "דודאים" (להלן: המזבלה), הנמצאת ליד הדרך הראשית, בין אופקים לבאר שבע. תפקידו היה לדחוף וליישר את האשפה המובאת במשאיות למזבלה, ולכסותה באדמה. כל זאת בעזרת שופלדוזר שהפעיל. את עבודתו היה המערער מתחיל בחצות הלילה ואת משמרתו היה מסיים בשעה 6 בבוקר. לעבודה היה מגיע בבגדי עבודה, כשהוא נוהג במכונית של מעסיקו. 3. ביום 18.6.93, שבוע לאחר היעלמה של המנוחה, נעצר המערער. השתלשלות הדברים עד למעצרו היתה, כי מסעוד אזולאי, אחד מנהגי המשאיות המביאות אשפה למזבלה, סיפר למשטרה כי ביום 10.6.93 (יום היעלמה של המנוחה) הוא הגיע עם משאיתו למזבלה סמוך לשעה 23:45 ומצא את שער הכניסה נעול. הוא המתין עד ששומר המזבלה, מוחמד בחרי שחדה (להלן: שחדה) פתח את השער בשעה 00:05. כשנכנס, אמר לו שחדה כי לכשיגיע לבור של המזבלה, בו שופכים את האשפה, יאמר למערער, הנמצא שם, לחזור ולקחת את השופלדוזר. כשהגיע אזולאי לבור מצא את המערער יושב במכונית של מעבידו. כששאל את המערער לפשר מעשיו במקום בלי השופלדוזר, ואם "אינו יכול יום אחד, לא להריח את הזבל", ענה לו המערער כי שחדה מקיים יחסי מין עם בחורה בצריף השומר, והוא אינו רוצה להפריע לו. למחרת, ראה אזולאי ניידת משטרה ליד ביתה של המנוחה, ונודע לו שהיא נעלמה. הוא נזכר בשיחתו עם המערער, והעלה בדעתו את האפשרות כי המנוחה היא הבחורה עליה דיבר המערער. לפיכך פנה למשטרה וסיפר על שיחתו עם המערער. ביום 13.6.93 שוב הגיע אזולאי עם משאיתו למזבלה, ובשיחה שהתפתחה בין נהגי המשאיות ובין עובדים במזבלה, על היעלמה של המנוחה, הפטיר המערער משפט, אותו פירש אזולאי כמרמז על כך שהמנוחה נמצאת בזבל. גם על כך סיפר אזולאי למשטרה. 4. נוכח דבריו של אזולאי נפל החשד על שחדה כמי שקשור בהיעלמה של המנוחה. לפיכך החליטה המשטרה לחקור את המערער על הידוע לו. בחקירתו הראשונה ביום 18.6.93 אמר המערער כי שחדה "אף פעם לא הביא בחורה לאתר", וכן הכחיש כי אמר פעם אחרת. המערער גם הכחיש כי השתתף בשיחה עם נהגי המשאיות על היעלמה של המנוחה. לשאלת החוקר מה היה סדר יומו בתאריך 10.6.93, השיב כי שהה כל אותו יום בביתו עד שיצא לעבודה בשעות הערב. 5. גם שחדה, שנעצר, הכחיש בחקירתו כי קיים יחסי מין עם בחורה במזבלה ביום 10.6.93. אולם סיפר כי באותו יום הגיע המערער, שלא כמנהגו, למזבלה בשעה 22:30 במכוניתו הפרטית, ואמר לו כי הוא הולך לבדוק את כמות האשפה שנמצאת. המערער שהה זמן קצר במקום, שטף את מכוניתו, ויצא, באומרו כי יחזור לעבודתו כרגיל. לדברי שחדה היה ביקור זה יוצא דופן. שכן, המערער מתחיל את עבודתו רק בחצות הלילה, ואין לו מה לעשות במקום קודם לכן, כשמשאיות האשפה לא פורקות לפני חצות את האשפה שהן מביאות. ולא זו בלבד, אלא שהמערער הגיע במכוניתו הפרטית, כשכרגיל הוא בא לעבודה במכונית של מעבידו. בשלב זה הוחלט לעצור את המערער. ביום 20.6.93 וביום 21.6.93 נחקר המערער והוא דבק בגירסתו כי ביום 10.6.93 הגיע לעבודה כרגיל. על פי הגירסה שמסר, הוא ישן בביתו עד שעה 22:00, אכל ארוחת ערב, צפה בטלויזיה ויצא לעבודתו בסביבות השעה 23:00 (ת55/). 6. בתאריך 22.6.93 בשעה 17:00 הוכנס מדובב לתאו של המערער. המדובב, ערבי גם הוא, הציג עצמו בפני המערער (לאחר שהוכה על ידי השוטרים לעיני המערער כדי ליצור אמינות לסיפור הכיסוי שלו), כמי שנתפס בעת שניסה לגנוב רכב. במהלך שיחתו עם המדובב הודה המערער כי אסף בחורה במכוניתו, אנס אותה וזרק אותה. אחרי כן גם הודה, לא אחת, בפני חוקריו באינוסה ורציחתה של המנוחה, ואף שיחזר פעמיים את מעשיו. לאחר שביקר אותו עורך דינו דאז בבית המעצר, אמר אמנם המערער לחוקרים כי הודה בפניהם בשקר. אולם לא חלף זמן רב והמערער שב והודה בעבירות שיוחסו לו. 7. הודיית המערער הביאה את התביעה להגיש כתב אישום נגד המערער באשמת אונס המנוחה ורציחתה. בית המשפט קמא הכריע, ברוב דעות, להרשיע את המערער בעבירות שבכתב האישום, והמערער עירער לבית משפט זה על הרשעתו. טרם שנשמע הערעור נתגלה ביום 11.6.95 שלד גופתה של אישה צעירה בבור שליד נאות חצרים, ונתעורר חשדם של אנשי המשטרה כי מדובר בגופת המנוחה. בדיקות ד.נ.א. אכן אושרו בוודאות כי השלד הוא של המנוחה. לפיכך הסכימו בעלי הדין כי הדיון יוחזר לבית המשפט קמא לשם גביית ראיות חדשות. בנסיבות שהובאו לידיעתו, החליט בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ולהחזיר אליו את הדיון, כדי שיגבה ראיות נוספות שנאספו לאחר מציאת הגופה, על אלה שהוגשו בשלב הראשון של המשפט, ויתן פסק דין חדש. 8. משהוחזר התיק לבית המשפט קמא הוגשו בפניו ראיות נוספות הקשורות במציאת הגופה, ובתוצאות השוואתם של סיבים שנמצאו במכוניתו של המערער עם בגדי המנוחה שנמצאו על השלד. כמו כן הוגשו תמלילים מעודכנים, שנערכו על ידי התביעה, של שיחות שקיים המערער עם המדובב, אשר שימשו ראיה בשלב הראשון של המשפט. 9. בפסק הדין השני הורשע המערער ברוב דעותיהם של אותם שופטים (סגן הנשיא גלעדי והשופט סגל) שהרשיעוהו בפסק הדין הראשון, נגד דעתו החולקת של השופט הנדל. שופט המיעוט, אשר סבר בפסק הדין הראשון כי יש לזכות את המערער מחמת הספק, היה נחרץ, בפסק הדין השני, כי יש לזכותו זיכוי מוחלט. 10. טרם שנפרט את נימוקי השופטים בבית המשפט קמא, נציין מספר עובדות המבהירות את עמדתם. המקום בו נמצאה גופת המנוחה (כשמונה-עשרה ק"מ מהמזבלה), אינו אחד משני המקומות עליהם הצביע המערער בחקירותיו במשטרה, כמקום בו השליך את גופתה. בהודאתו הראשונה ביום 22.6.93 בשעה 22:30 מסר כי השליך את גופת הנערה ליד גשרון סמוך לשדה תימן, אשר על כביש אופקים - באר שבע, כ8- ק"מ מבאר שבע, ולשם הוביל את השוטרים לאחר התוודותו. בהמשך חקירתו, ביום 23.6.93 בסביבות הצהריים, שינה המערער את טעמו ומסר כי השליך את גופת הנערה במזבלה, ובכך נתן הסבר לביקורו יוצא הדופן במזבלה בלילה בו נעלמה המנוחה. בגירסה זו דבק המערער בכל ההודאות שנתן לאחר מכן. כשהובא המערער ביום 23.6.93 לבית משפט השלום להארכת מעצרו (טרם שמסר את גירסתו על הטמנת הגופה במזבלה), אמר לשופטת: "זה לא נכון. אני מרגיש לא טוב. אני אומר שכבר נשברה הצלחת. זה נכון שאני הודיתי שרצחתי ואנסתי את חנית קיקוס. אין לי מה להגיד מעבר לכך". לאחר שהוארך מעצרו פגש המערער בבית המשפט את אמו ואחותו, וצעק לעברן: "סיפרתי להם הכל תעזבו אותי". בשלד המנוחה שנמצא בבור, חסרו עצמות האגן והחוליות התחתונות של עמוד השדרה, וכן לא נמצאו רוב עצמות הגפיים התחתונות. יום לאחר מציאת השלד נמצאו בבור חלקי שלד נוספים, הכוללים את עצמות הפיקה וכף רגל שמאל, המתאימים לקטעי השלד של המנוחה. על פלג גופה העליון של המנוחה נמצאו חולצתה וחזייתה, ואילו נעליה, מכנסיה ותחתוניה לא נמצאו בבור. 11. בפסק דינו סוקר סגן הנשיא גלעדי את הראיות שהביאוהו בפסק הדין הראשון להרשיע את המערער באינוס וברצח המנוחה: הודיית המערער בפני המדובב; שני שיחזורים בהם תאר את מעשיו וגם הודה, בהם, ללא סייג, בביצוע העבירות; הודייתו בבית משפט השלום בעת הדיון בהארכת מעצרו; הודייתו בפני אמו ואחותו; וכן התוודותו במספר הודאות שמסר במשטרה. כל זאת כשהמערער לא טען בשום שלב כי הופעל עליו לחץ בעת מסירת ההודאות, או כי מסרן שלא מרצונו הטוב והחפשי. כן היו מצויות ראיות המגיעות לכדי סיוע להודייתו, שהעיקרית שבהן היתה הופעתו, יוצאת הדופן, של המערער במזבלה בשעה 22:30 בלילה בו נעלמה המנוחה. לדברי המערער הוא הביא עמו אז במכוניתו הפרטית את גופת המנוחה, השליך אותה במקום שפיכת האשפה וכיסה אותה. עדותו של שחדה על ביקור המערער במזבלה באותו יום ובאותה שעה, "היתה ראיית סיוע כבדת משקל". ראיית סיוע נוספת היתה העובדה שהמערער "תאר את החורשה בצד הכביש בה אנס את המנוחה, ותיאור זה היה נכון ליום המקרה, אם כי זמן קצר לאחר מכן שונה המקום, בעקבות עבודות שנעשו בו". ראיות סיוע נוספות, אם כי משניות, היו תיאור המערער את המנוחה. הדין לא חייב אמנם כי תמצא ראיית סיוע להודיה, אולם היא נדרשה עקב "הקשיים שהתלוו לתיק זה", ביניהם אי מציאת הגופה, וכן נוכח הטענה שהמערער "מפגר בשכלו ומסר את הודאותיו, כדי לרצות את חוקרי המשטרה וכן העובדה שלא נמצאה כל ראיה אוביקטיבית הקושרת את הנאשם למנוחה". עתה, מציין סגן הנשיא גלעדי, מצוייה ראיה על מציאת הגופה. בכך לא רק שנפתרה שאלת מותה של המנוחה, "אלא נוספו לבית המשפט ראיות בעלות משמעות רבה". בהקשר לכך מצויות, לדעתו, שתי אפשרויות. האחת, כי המערער אינו קשור לפרשת רציחתה של המנוחה, והוא לא ידע את מקום הטמנתה, וציין את המזבלה כמקום בו השליך את הגופה, "כי זה המקום בו עבד... באותה תקופה". האפשרות השניה, כי המערער מסר הודיית אמת כי "גרם למותה של המנוחה, כפי שהודה, במהלך חקירתו והוא גם ידע את מקום הנחת גופת המנוחה, אולם שיקר לשוטרים, כאשר נקב באתר הדודאים במקום בו נמצאת הגופה". לדעת סגן הנשיא גלעדי, אין ספק "שהגופה, כאשר הוכנסה לבור, היתה גופה שלמה והיה זה זמן קצר ביותר לאחר הרצח". ניתן להניח כי "מים זורמים (כגון מי גשמים) או בעלי חיים, שנכנסו מפתח כלשהו (לא מפתח הבור הנדון, שהיה סגור), גרמו להעלמות העצמות [של פלג הגוף התחתון] מהמקום". כן יש להסיק מסקנה כמעט ודאית "שכאשר הושלכה הגופה לתוך אותו בור, היה פלג גופה התחתון של המנוחה עירום". שכן, נמצאו "עצמות כף רגלה השמאלית של המנוחה, ללא הנעל שעליה ולא נמצאו המכנסים והתחתונים שהיו על פלג גופה התחתון של המנוחה". העובדה ששני הפריטים גם יחד - המכנסים והתחתונים - לא נמצאו במקום, מחזקת את המסקנה "ששניהם לא היו על גופת המנוחה, בעת שהושמה בבור. אם פריט אחד מהשניים הנ"ל, היה נמצא במקום, ופריט אחר, לא היה נמצא, ניתן היה אולי לתרץ זאת, בגורם אחר, שלא קשור באדם שהשליך את הגופה לבור, אולם, העובדה ששני הפריטים גם יחד לא נמצאו, אינה יכולה להיות מקרית, והיא מצביעה על כך, שפריטים אלה לא היו על גופת המנוחה, כאשר הגופה הושמה או הושלכה לבור". מכאן, שהמנוחה נאנסה לפני שנרצחה, או שנעשה בגופה מעשה מיני אחר, וזאת לא במקום בו נמצא הבור, אלא במקום אחר. ש"אחרת היו התחתונים והמכנסים נמצאים בסביבה הקרובה, אפילו, אם לא היו על גופת המנוחה". הראיה העיקרית, והיא הודיית המערער באינוס וברצח, היתה, לדברי סגן הנשיא גלעדי, בדיון הראשון, "והיא נשארה מוצקה גם אם שונו משפטים שלמים בתמלילים, בדיון השני". מהראיות לא עולה כי המערער רק התפאר בפני המדובב במעשים שלא עשה, והוא חזר על הודייתו גם בחקירתו. אין גם לקבל את הטענה כי המערער הודה בפני המדובב כדי להתפאר בפניו, ואילו בחקירתו הודה מתוך פחד מאנשי מרות וכדי לרצותם. המערער מסר בהודאותיו כי אסף את הבחורה בצומת גילת, כשידוע הוא כי המנוחה התכוונה לנסוע בטרמפ מאופקים לבאר שבע. "יתכן מאוד, שהמנוחה השיגה טרמפ רק עד צומת גילת, המצוי כ4- ק"מ מאופקים, ושם המתינה לטרמפ נוסף עד באר-שבע. ידוע כי המנוחה ביקשה להגיע לבאר שבע, והמערער מסר כי כך אמרה לו הבחורה שאסף לרכבו. בתום השיחזור שעשה הוחזר המערער לתאו, ומשיחתו עם המדובב ניתן להסיק כי היתה לו סיבה שלא לגלות לחוקרים את מקום המצא הגופה, וכי היא לא תתגלה. "המסקנה היא, שמציאת הגופה היתה גורמת לגילוי עובדה עוד יותר נוראה (מבחינת הנאשם), מאשר העובדה שהודה". הודיית המערער מכילה "סיפור מפורט של כל פרטי המקרה מההתחלה ועד לסיום". במהלך השיחזור וכן בעת גביית הודאותיו פרץ המערער בבכי. "אדם בן 43, שפורץ בבכי, באמצע סיפור שהוא מספר, הדבר מצביע בדרך כלל, על התרגשות רבה מאד, הקשורה בהזכרות בעובדות אותן הוא מספר". הוא גם "רעד וסבל מתופעות פיסיות אחרות (כאבי בטן)... תופעות... [ש]קורות, כאשר אדם נזכר בחוויה קשה שאותה חווה. תופעות אלה, מראות, בדרך כלל, שהעובדות שאותו אדם מספר, בזמן שפורץ בבכי, או מופיע רעד, עובדות נכונות הן שהמספר חווה אותן". אף שחזר בו מן ההודיה לאחר ביקור עורך דין אצלו, שב המערער והודה בביצוע העבירות. בשיחזור, שהוסרט, נראה המערער נינוח, יחסית. הוא דיבר כמשיח לפי תומו, ומספר סיפור שחווה אותו. "הנאשם הוא אדם פשוט, ולפי טענת הסניגור, אף מפגר. לא יתכן שאדם פשוט כל כך, ידמיין תיאורים וימציא אמירות כאלה, המצביעות על מצב נפשי קשה וחרטה, אם אין להן בסיס עובדתי". אשר לטענה כי אין לתת משקל להודיה, כיוון שהמערער מפגר בשכלו, ולפיכך אמר לחוקריו, שהם בעלי סמכות, את שרצו לשמוע, אמר סגן הנשיא גלעדי כי ספק הוא אם המערער אכן סובל מפיגור כלשהו. "אבל היות והמומחים היו בדעה שהנאשם סובל מפיגור, אני מאמץ את דעתו של ד"ר שפיק מסאלחה, הפסיכולוג הקליני, שהובא כעד הזמה, מטעם המדינה, ואני קובע כי שוכנעתי שהנאשם אינו סובל מפיגור אורגני [כדעת שני מומחי ההגנה] ולכל היותר הוא סובל מפיגור סביבתי", שמשמעותו כי "בשל העדר גירויים המפתחים את החשיבה והאישיות, חל עיכוב בהתפתחות אותו אדם... ואם יקבל טיפול, העשרה, הדרכה ולימוד, יוכל להתקדם, בהתאם ליכולת השכלית שלו". מן הראיות עולה כי המערער גם "איננו כנוע לכל אדם וגם לא על מי שעולה עליו, או שהנאשם מרגיש שהוא נחות ממנו", "ואיננו האדם שבגלל מצבו השכלי, יודה במעשים שלא עשה, גם בהיותו בפני איש מרות". ואפילו כך, הרי שהודייתו הראשונה לא היתה בפני איש מרות, אלא בפני המדובב, צעיר מן המערער, שמבחינתו של המערער הוא עבריין שנתפס בעת גניבת מכונית. סימני ההתרגשות שהופיעו אצל המערער, פעמים רבות, בכללן בעת שהובא לבית משפט השלום להארכת מעצרו, כל אימת ש"נדרש לשחזר את מעשיו ביום המקרה, או כאשר נדרש לספר על מעשיו, או להתייחס לחשדות המשטרה, גם הם מחזקים את המסקנה, שהודאות הנאשם במשטרה היו הודאות אמת, והנאשם לא הודה במה שלא עשה". גם ההתרשמות מהמערער היא כי "איננו עלה נידף, המתכופף לכל רוח מצויה, והעונה, כפי שמצפים ממנו. הנאשם יודע לעמוד על שלו, להכחיש דברים שאיננו מודה בהן (כך!), הנאשם, עמד בחקירה נגדית יסודית, של סגן פרקליט המחוז, לא נשבר, לא הודה, במה שבא-כוח המדינה רצה שיודה, ולא ניסה לרצות את התובע". מבחינת ההגיון הפנימי של ההודיה, אמר סגן הנשיא גלעדי, "יש בה הגיון וסיפור שלם של הסתבכות שהנאשם נקלע לה וחיפש פתרונות כדי להיחלץ ממנה". אולם, "כפי שכתבתי בהכרעת הדין הראשונה, החלטתי שבתיק קשה, מורכב ומסובך זה, לא אסתפק ב'דבר מה' נוסף ואם לא תמצא ראיית סיוע... לא יורשע הנאשם". לעניין הסיוע, לא איבדה עדותו של שחדה "מחשיבותה כראיית סיוע, גם אם גופת המנוחה נמצאה במקום אחר". על פי עדותו המהימנת של שחדה, נכנס המערער למזבלה עם מכוניתו הפרטית, השתהה שם כרבע שעה, חזר משם, הלך לכוון הברז ומשם שמע שחדה רעש של זרימת מים. לאחר מכן יצא המערער מהמזבלה וחזר לעבודתו סמוך לחצות הלילה. במשטרה אישר המערער כי אכן היה אותו יום במזבלה, לפני שבא לעבודה, ואילו בעדותו הכחיש זאת. "כמובן, שמשקלה של ראיה זו, כראיית סיוע קטן הרבה יותר ממשקלה של אותה ראיה, לו גופת המנוחה היתה נמצאת באתר דודאים, אולם גם כך, בנסיבות המתוארות... יש לראות בראיה זו ראיית סיוע כבדת משקל שכן היא מתייחסת להתנהגות חריגה של הנאשם, ביום המקרה, סמוך למקום היעלמה של המנוחה, התנהגות שהנאשם אינו נותן לה הסבר". "ראיית סיוע נוספת, היא העובדה שהנאשם ידע את מצבה של החורשה, ביום המקרה, חורשה, שעל פי גירסתו במשטרה, שם אנס את המנוחה". למרות העובדה שעד לעריכת השיחזור שונה מצב החורשה ובוצעו בה עבודות חפירה, ידע המערער לתאר במדוייק את מצבה ביום המקרה. כל זאת, כשלדבריו בעדותו אף פעם לא היה בחורשה זו. ראיית סיוע נוספת היא "העובדה שהגופה נמצאה במצב המעיד, שבוצע במנוחה אונס, או מעשה מיני אחר, לפני שנרצחה", שכן לא נמצאו בקירבת גופתה המכנסיים והתחתונים שלבשה המנוחה ביום היעלמה. ראיית סיוע נוספת היא שהמערער ידע לציין עובדה נכונה כי המנוחה לא היתה בתולה. כן ידע המערער לומר בהודייתו כי המנוחה עישנה סיגריה במכונית, ומיומניה עולה כי אכן נהגה לעשן. גם שקריו של המערער מהווים סיוע. הוא שיקר בעדותו בנושאים מהותיים כשאמר כי לא ביקר במזבלה ביום בו נעלמה המנוחה, לפני שבא לעבודה; וכן כשהכחיש בעדותו כי התוודה בפני המדובב, למרות שגם עורך דינו הציג בפניו כי שמע את דברי ההודיה. על המסקנה שיש להסיק מכך שגופת המנוחה נמצאה בבור בנאות חצרים, אמר סגן הנשיא גלעדי: "...יש לציין, שאין בפנינו כל ראיה (גם לא בהודאות הנאשם במשטרה) כיצד ומתי הובאה גופת המנוחה, לבור בו נמצאה. כמובן, שאין בפנינו כל ראיה, על ידי מי הובאה הגופה לאותו בור. בהנחה, שהודאות הנאשם במשטרה, הן נכונות ויש לתת להם (צ"ל: להן) את מלוא משקל המהימנות, היינו שהנאשם הוא שאנס והרג את המנוחה. ישנן שתי אפשרויות: האחת, שהנאשם הביא את המנוחה, לאתר דודאים בלילה שבו קופדו חייה, ולאחר מכן, בשלב כלשהו, העביר הנאשם את הגופה, מאתר דודאים, למקום, שהנאשם חשב שהוא בטוח יותר, מבחינה זו שהגופה לא תתגלה... . בהקשר לכך, יש לציין כי הנאשם נעצר רק ב- 18.6.93, היינו שמונה ימים לאחר היעלמות גופת המנוחה, והיה לו מספיק זמן, לתמרן, ולהעביר את הגופה. האפשרות השניה, שהנאשם, מיד לאחר שהרג את המנוחה, הביא אותה לאותו מקום, והניחה בבור שבו נמצאה, כעבור שנתיים, ולחוקריו סיפר הנאשם בכוונה, שהמנוחה באתר דודאים, כדי שלא ימצאוה... כאן המקום להזכיר, שהמנוחה החזיקה בידה שקית ניילון, שבה היו המתנות, שקנתה לחברה. שקית זו, לא נמצאה בבור... עובדה זו יכולה להביא למסקנה אפשרית שאותו בור... איננו המקום הראשון, שבו הונחה הגופה... ...גם מכנסיה ותחתוניה וכן נעליה של המנוחה לא נמצאו ליד הגופה או בסביבתה... עובדה זו, מחזקת את המסקנה, שהבור... איננו המקום הראשון בו הונחה הגופה... קיימת גם אפשרות אחרת: היות והמנוחה נאנסה לפני שנרצחה, יתכן מאד, שמכנסיה ותחתוניה הורדו ממנה. כדי להסיר לחלוטין את מכנסי הג'ינס (שהם בדרך כלל מכנסים צרים, במיוחד אצל נערות), היה צורך להסיר גם את הנעלים... תתכן האפשרות, שהמנוחה הובלה במכונית, על ידי הרוצח, כאשר פלג גופה התחתון עירום ורגליה יחפות ובמצב זה, הונחה גופתה בבור, וכך היא נמצאה וללא פריטים אלה, שכנראה נזרקו במקום אחר. אם המנוחה היתה נרצחת בשעה שבגדיה עליה, קשה להעלות על הדעת, שמישהו היה מסיר את בגדיה מגופה, לאחר שכבר לא היתה בין החיים... אולי היא לא מתה מיד מהמכות שניתנו לה, ויתכן שרק איבדה את הכרתה בשלב הראשון, אבל במצב זה, כבר לא היתה יכולה ללבוש את בגדיה. וכך, ככל הנראה, היא הובלה, מהמקום בו נאנסה. אני ער לעובדה, שלגבי המסקנות הנ"ל, אין בפנינו ראיות ישירות והמסקנות מוסקות מתוך הראיות הנסיבתיות שיש בפנינו. אולם, כאשר בודקים את דברי הנאשם במשטרה, מוצאים גם אישור למסקנות אלה. ראשית, הנאשם אמר למדובב, מספר פעמים, שגופת המנוחה לא תמצא... דברים אלה של הנאשם (שצוטטו בהכרעת הדין מתוך שיחתו של המערער עם המדובב - א.ג.), יוצרים חשד כבד ביותר, שהנאשם ידע היטב איפה הגופה והחליט לא לגלות את מקום המצאה, כדי שהגופה לא תמצא. בא כוח המדינה, העלה אפשרות, שמא הנאשם התעלל בגוף המנוחה, כאשר עוד היתה בחיים, ועל כן, לא רצה שתמצא הגופה, כדי שעקבות ההתעללות לא יתגלו. זו בהחלט אפשרות, אבל אין לומר שזו האפשרות היחידה. ...אם מקום מציאת הגופה, אינו סותר את דברי הנאשם בהודאתו וניתן ליישב מקום זה, עם דברי הנאשם במשטרה, האם יהיה זה מוצדק, לבטל את כל הודאותיו של הנאשם במשטרה, הודאות שניתן להם מלוא המשקל ונמצא להן גם סיוע? חושבני שאין הדבר כך". מכך שהמערער אמר למדובב מספר פעמים כי הגופה לא תמצא, כי הוא פוחד שהיא תמצא, וכי הוא פוחד לומר את המקום האמיתי בו נמצאת הגופה, יש להסיק, לדעת סגן הנשיא גלעדי, כי למערער היתה "סיבה טובה לפחד לומר את המקום בו נמצאת הגופה ולכן גם ידע לומר, בבטחון שהגופה לא תמצא", הסיבות לכך יכולות להיות שונות, ואין צורך כי ייקבע ממצא בנושא זה. בסיום פסק דינו אמר סגן הנשיא גלעדי: "היום, כאשר יש בפנינו ראיות שהגופה נמצאה במקום אחר, יש משנה חשיבות לדברי הנאשם, שאז כיסה אותה בנירות, כי חשב להעבירה למקום אחר. כאשר דברים אלה מצטרפים לדברי הנאשם האחרים, המצוטטים לעיל, שהגופה לא תמצא, המסקנה היא, שהנאשם העביר את הגופה, מאוחר יותר, לבור בו נמצאה. הרי הנאשם נעצר רק ב18.6.93-, היינו שמונה ימים לאחר המקרה, והיה לו, איפוא, מספיק זמן, להעביר את הגופה. ככל הנראה, לא היה נוח לנאשם, שהגופה תשאר במקום שהוא עובד, שכן, אם תמצא הגופה על ידי מאן דהוא, יהיה קל למשטרה, לקשור את הנאשם למקרה, שהרי מספר העובדים באתר האשפה בדודאים, מועט. מהדברים הנ"ל של הנאשם, שהוא תכנן להעביר את הגופה למקום אחר והוא ידע שהגופה לא תמצא באתר הדודאים, למרות שאמר לחוקרים ששם הגופה, ניתן להסיק שהנאשם עצמו העביר את הגופה, מאתר הדודאים למקום בו היא נמצאה, מה גם שהנאשם עצמו, אמר למדובב, כמצוטט לעיל, שבור הוא מקום טוב להחביא גופה. זאת ועוד, בדו"ח זכרון הדברים (מוצג נ49/), כתב רס"ר עאקף אלהוזייל, כי ביום 23.6.93 הוא לקח את הנאשם לאתר דודאים, כדי שיצביע על המקום המדוייק בו נמצאת הגופה וכך נכתב בדו"ח: 'והעצור סולימאן הצביע לנו על המקום שבו הגופה. המשכנו בחיפוש באתר, ביחד עם העצור והעצור בדק שקיות ובגדים שנמצאים על מנת להשוות אותם... לציין שבכל מהלך שהוא רואה שקית , ניגש לבדקו בעצמו... לציין שכל או מדי פעם מגלה התרגשות רבה וצועק: מה עשיתי ולמה עשיתי לה כך הייתי מת יותר טוב'. העובדה שהנאשם ניגש לבדוק שקיות ובגדים באתר דודאים, מראה, כי הוא ידע היטב שהשקית שהיתה בידי המנוחה וכן מכנסיה ותחתוניה, היו שם. הוא לא חיפש דברים אחרים, כיון שידע שגופתה איננה שם. ומדוע ניגש לכל שקית ובגד? משום שיחד עם גופת המנוחה, זרק הנאשם גם את השקית שהיתה בידה (והכילה את המתנות לחברה) וכן זרק הנאשם את מכנסיה ותחתוניה, שלא נמצאו בבור הניקוז. אולם, לבור הניקוז, העביר הנאשם רק את גופת המנוחה ולכן בעת החיפושים באתר הדודאים, ניגש רק לשקיות בגדים, כי הוא ידע שהגופה איננה שם. מהנימוקים המפורטים לעיל, מסקנתי היא, שהמקום בו נמצאה הגופה, בור הניקוז, איננו מפחית מהמשקל שיש להעניק להודאות הנאשם במשטרה, בשחזורים, בפני שופטת השלום, בפני המדובב ובפני אשתו ואמו. לאחר שנתתי את מלוא המשקל להודאות הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט ומצאתי ראיות סיוע להודאות אלה, המסקנה היא, שיש להרשיע את הנאשם, בעבירת אינוס ובעבירת רצח. הנאשם הודה בעבירת אלה מספר פעמים, בהודאותיו השונות במשטרה, כפי שפורט לעיל. הנאשם גם ציין את המניע לרצח: הוא פחד שהמנוחה תתלונן עליו בקשר לאונס שביצע. העובדה שהנאשם מודה שרצה להשתיק לנצח את המנוחה, כדי שלא תתלונן עליו, היא הראיה שהחליט להורגה. מכל מקום, הריגת המנוחה, עקב רצון הנאשם, להמלט מעונש, בקשר לעבירה אחרת שביצע, מיתר את הצורך להוכיח את ההחלטה להרוג, לאור הוראות סעיף 300 (א)(4) לחוק העונשין תשל"ז1977-. אולם במקרה הנוכחי הוכחה גם ההחלטה להרוג, לאור דברי הנאשם, שהחליט להרוג את המנוחה, כדי שלא תתלונן. אינני סבור שהנאשם הרג את המנוחה, ע"י חניקה ביד אחת, בעודו נוהג בידו השניה, כפי שתיאר באחת מהודאותיו במשטרה. נראה לי שהריגת המנוחה היתה ע"י מכות רבות שהנאשם הנחית על גופה, לאחר האונס, כפי שהנאשם עצמו תיאר במקום אחר... כאן המקום לציין, שהנאשם הוא גבר גדול מימדים. המנוחה היתה נערה רזה. לאחר האונס, היא היתה תשושה ומבוהלת והנאשם היכה אותה, מכות בידים קמוצות, במצב בו היתה המנוחה, לאחר האונס, המכות שניתנו לה בידים קמוצות, גרמו למותה. הנאשם טען בהודאותיו במשטרה, כי היה שתוי בעת המקרה. היותו שתוי, והבנתו - בשלב מאוחר - שהסתבך בעבירת אינוס, גרמו לו, לנהוג באלימות פראית שגרמה למות המנוחה. את טענת האליבי של הנאשם שנתמכה ע"י עדות הנאשם ואשתו בבית-המשפט, דחיתי בהכרעת הדין הראשונה ואני דוחה אותה גם הפעם". 12. גם לדעת השופט סגל יש להתייחס "בספקנות מסויימת גם למסקנה בדבר היות הנאשם מפגר אפילו על רקע סביבתי, לא כל שכן, שהיה מקום לדחות הדיעה שהוא סובל מפיגור אורגני. אך בשל אותו בדל של הרהור וספק, הותרתי השערתי כטעונה סיוג, ואימצתי את מסקנת ד"ר מסאלחה". דהיינו, כי המערער "אמנם סובל מפיגור קל עד גבולי, אך זה פיגור קל על רקע סביבתי ולא על רקע אורגני, ובכל הקשור להבנה החברתית, נמצא הנאשם בתחום הנורמה". על פי מסקנתו של השופט סגל הודה המערער בעבירות "מבלי לחשוף מטעמים השמורים עמו, את מקום המצא הגופה". יש לראות את הודייתו, הנסיגה ממנה והודיה חוזרת, "כתופעה מקובלת ומוכרת בקרב נאשמים המחליטים להודות בעבירה שביצעו" ובגדר "הודאה בשלבים". "המתווה הכללי של התוודות הנאשם בפני המדובב , היתה מערכת ראיות עצמאית שעמדה ועומדת לחלוטין בפני עצמה, והכילה נטיות או הדגשים מסויימים, שניתן היה למצוא לה מקבילים - אמנם לא תמיד מובלטים באותה מידה - במתווה הכללי הנוסף, העצמאי כשלעצמו, המצוי במערכת ההודאות המאוחרת של הנאשם בפני החוקרים ... ובבית המשפט, בפני שופטת המעצרים". היו "שלושה, ויותר, סוגי התוודות - תחילה בפני המדובב, ומיד לאחר מכן בפני חוקריו, ולאחר מכן גם בפני שופטת המעצרים, ומיד לאחר מכן בפני אמו ואשתו בנוכחות חוקרי המשטרה". גם לדעת השופט סגל צריכה התוספת הראייתית להודיית המערער להיות בנסיבות המקרה, מהותית יותר מ'דבר מה' ואולי אף להתקרב לכלל סיוע ממש. בהקשר לכך ציין, כי המערער ידע על השינויים שחלו בחורשה, שם ביצע, לדבריו, את האונס; ידע על השקית שהמנוחה החזיקה, למרות היותו "פרט מוכמן"; ידע כי המנוחה לא היתה בתולה; הוא גם ידע לומר כי גילה של המנוחה היה שמונה עשרה שנה; כן הופרך האליבי של המערער; המערער תיאר נכון את לבושה של המנוחה, ואמר כי לבשה חולצה ומכנסיים. אם כי משקלה של ראיה זו "לא יכול להיות משמעותי", כשהמערער גם אמר כי איננו זוכר בוודאות מה לבשה הנעדרת; המערער סיפר כי הבחורה עישנה סיגריה ברכבו והדליקה אותה בעזרת מצת שהיה לה. ואכן ידוע כי היו למנוחה סיגריות וכן מצת חדש שקנתה כמתנה לחברה; ביום שנעלמה המנוחה הגיע המערער למזבלה בשעה 22:30, ברכבו הפרטי, פנה מיד לבור השפיכה, ובחלוף כרבע שעה שב משם, ושטף את רכבו; ביום בו נעלמה המנוחה ראה נהג משאית האשפה, מסעוד אזולאי, את המערער כשהוא עומד לאחר חצות הלילה, ליד בור האשפה עם רכב מעבידו בלי השופלדוזר. "עדות העד אזולאי מלמדת על התנהגות מאד מוזרה של הנאשם פעם שנייה(!) באותו ערב, שעות ספורות בלבד לאחר העדרות המנוחה, וכשעה לאחר שהגיע, באופן תמוה, עם מכוניתו הפרטית לאתר דודאים, שהה במקום זמן קצר, שטף את רכבו, חזר לביתו ושב לעבודה עם הרכב של מעבידו". השופט סגל גם עמד על שקריו של המערער בבית המשפט כראיות סיוע. "המדובר בשקרים חד-משמעיים בנקודה מהותית, שנאמרו בכוונה להעלים את האמת מבית המשפט, שהיו מכוונים לסתור ממצאים מרשיעים מובהקים ושהוכחו לא רק מתוך עדותו של המדובב, אלא כאמור גם מתוך ראיות עצמאיות נוספות". לדעת השופט סגל "אין ספק, שמציאת הגופה בבור הניקוז ולא באתר דודאים, מעמידה נקודה קונפליקטואלית זו במרכז דיוננו בהכרעת דיננו החדשה. קושי זה עשוי להתפוגג, כאשר רומז הנאשם, לראשונה, כפי שניתן לפרש את דבריו וכפי שיובהר... שקיימת אפשרות נוספת, שהנאשם העביר את הגופה לשני מקומות, או שהעביר את הגופה למקום אחד וחלק מבגדיה למקום אחר" מדברי המערער למדובב עולה כי פחד להצביע על מקום המצא הגופה, ו"הנימוק היחיד לכך שפחד, היה מצבה של הגופה לאחר שביצע בה מעשי אלימות, כפי שהודה בחקירתו במשטרה". "בכך נסללה... הדרך להבהרת התרבות של טיוח והסתרת מקום המצא הגופה והנימוק שניתן מפיו לאי דיווחי האמת מבחינתו". הממצאים בבור בו נמצאה הגופה מלמדים כי "המנוחה הושלכה לבור ללא מכנסיה, תחתוניה ונעליה, קרי, הופשטה קודם לכן, ולפיכך מעיד הדבר על כך שהיא נאנסה". שקית הניילון שהחזיקה המנוחה, אף היא לא נמצאה בבור. יש מקום למסקנה שהמערער "בעת שהוביל את חוקריו לאתר דודאים וחיפש עימם שקיות ובגדים, עשה זאת במטרה לנסות ולמצוא לפחות את השקית, ואולי אף את מכנסיה ותחתוניה, אך בשום פנים ואופן לא כדי לגלות את הגופה עצמה, מתוך ידיעה שהיא כבר אינה נמצאת באתר דודאים, ואין בכוונתו, מטעמים השמורים רק עמו, לחשוף את מקום המצאה". השופט סגל סבר כי ממצאי הבדיקה בה הושוו סיבים שנמצאו במכוניתו של המערער עם אלה שבחולצת המנוחה, "יכולים להיות, אם לא ראיית סיוע, אז לפחות 'דבר מה נוסף', או חיזוק בעל משקל כלשהו, כממצא ראייתי המצטרף ומצטבר למכלול הראיות". עוד אמר השופט סגל כי המערער לא נתן כל הסבר לביקורו במזבלה ביום בו נעלמה המנוחה, ו"שתיקת הנאשם בנדון בשלב זה של המשפט, ודווקא בו, כמו גם התנהגותו המוזרה באותו ערב... מסתירה מתחתיה, לסברתו, חור שחור ונורא של זכרונות מבעיתים, שכן אחרת אין כל הסבר לשתיקתו בנדון". מן הבחינה העובדתית-משפטית תיתכנה מן הראיות רק שתי אפשרויות. האחת, כי עד למעצרו העביר המערער את גופת המנוחה לבור, לאחר שקודם לכן הטמינה במזבלה. השניה, "הגיונית אף היא ובעלת משקל מהותי, כשלעצמה... ולפיה, הנאשם השליך את הגופה מיד לבור הניקוז, ולאחר מכן נסע לאתר דודאים... ושם, לאחר שנכנס עם רכבו הפרטי לכוון הבור...הוא השליך רק את השקית, מכנסיה, תחתוניה ונעליה של המנוחה שנותרו ברכבו לאחר ביצוע האונס". "שתי האפשרויות (היחידות!) הנ"ל, המוליכות למסקנה סופית זהה, אינן עומדות בבדידותן . הן אינן מומצאות והן אינן תיאורטיות". "הכחשת בואו בנסיבות דלעיל לאתר דודאים, כמו גם הכחשתו את שטיפת רכבו, מעידים על רצונו להסתיר את הקשר בינו לבין ביצוע העבירה, והקשר נהיר לנו". "סוף דבר", אמר השופט סגל: "רק לאחר שהתחקיתי אחר מהלכיו המרכזיים במארג עולמו של הנאשם במשפט זה, על שני חלקיו, שכללו, בין השאר, את שלל הודאותיו בפני המדובב, חוקרי המשטרה, שופטת המעצרים; התבטאויותיו המפלילות בפני צלם הטלויזיה בערבית, וכלפי אמו ואשתו בנוכחות חוקרי המשטרה (נ41/ + נ46/); ולאחר שלכל אלה הצטרפו, בתורת 'סיוע' ו'דבר מה נוסף', כל הראיות הנוספות, שכללו את השוואת הודאותיו עם הנסיבות החיצוניות המצביעות על כך, שרק מי שנטל חלק בעבירה יכול למסור פרטים כפי שנמסרו (עדות העד מאיר נחום בעניין החפירה בחורשה); מראית התנהגותו המוסרטת של הנאשם בעת שחזוריו את ביצוע שני הפשעים (אונס ורצח) ובמיוחד במהלך השחזור השני (ת8/ + ת10/); השקית; היות המנוחה לא בתולה; דמיונה לתמונה שהיתה תלויה בתחנת המשטרה; טענת האליבי שהופרכה; תיאור בגדי המנוחה; עישון סיגריה ע"י המנוחה; עדות העד שאחדה לעניין התנהגותו המפלילה של הנאשם; עדות העד אזולאי באותו נושא; שקרי הנאשם בבית המשפט; מציאת הגופה, בתוספת ההוכחה שנאנסה; וחוות הדעת בעניין הסיבים; ורק לאחר שייחסתי לכל אחת מן הראיות הנ"ל, לחוד, את משקלה הראוי, ולכולן במקובץ את המשקל הראוי הכולל, כמבואר וכמפורט לעיל, הוסרו ממני כל אותם היסוסים וספקות בדבר היות הנאשם האיש שביצע את העבירות אשר יוחסו לו בכתב אישום זה". 13. כאמור, שונה היתה דעתו של השופט הנדל, ומסקנתו היתה כי יש לזכות את המערער. לדעתו, "הלחץ אצל המדובב באשר למציאת הגופה אינו פחות בעוצמתו מלחץ המשטרה, אך מופעל בצורה אחרת, מתוחכמת ומשכנעת לא פחות". יש לזכור כי המערער סובל מפיגור קל עד בינוני. "הוא נתון תחת לחץ כבד של חקירה משטרתית וחקירת המדובב בכל שעות היום בהן אינו ישן". "הפיגור השכלי מצביע על מגבלותיו של הנאשם להתמודד עם הלחץ שמיטב חוקרי הנגב מפעילים עליו. האם הנאשם מסוגל היה לא לספר פרט אותו צמאים החוקרים לדעת בכל כוחם, לו באמת ידע אותו? מסופקני מאוד!". "השילוב של הפיגור השכלי עם מצבו הרגשי, הגבילו מאוד את מרווח התמרון של הנאשם בהתמודדותו עם חוקריו, כולל המדובב. אין כל אינדיקציה בחקירה כי לנאשם יש תחכום ורצון עז להסתיר פרט זה. נהפוך הוא, החקירה בכללותה מצביעה על אי יכולתו של הנאשם להפגין תכונות אלה במצב זה". "אם הנאשם הצליח לשכנע את חוקרי המשטרה התביעה ובית המשפט כי הגופה נמצאת באתר דודאים ועתה מתברר גם לתביעה כי אין זה נכון, יש בכך חיזוק ממשי לטענת הסניגור כי הנאשם מוסר פרטים שאינם אמת כדי לרצות אחרים גם אם הדבר אינו הגיוני ועומד בניגוד לאינטרס שלו. הוא מסוגל לעשות זאת ברגש עז ומרשים שיש בו לכאורה כדי לשכנע את הצופה בו כי המדובר באדם שאומר אמרת אמת". אם הצליח המערער לשכנע כי גופת המנוחה הוטמנה במזבלה, "מי לידינו כף יתקע כי לא יצליח הוא בנקודות אחרות". "אין זה הגיוני או מתאים לסיפור המקרה והרקע האישי של הנאשם שהוא יניח את הגופה במקום בו היא נמצאה אם לא הכיר את המקום", ואין כל ראיה שהמערער הכיר את המקום. "רק אדם שהכיר את המקום וידע עליו עוד קודם, כולל הידיעה שהעבודות במקום הופסקו, היה מניח את הגופה שם". "מקום מציאת הגופה... מחליש את משקל הודאת הנאשם בצורה ממשית ומהותית ביותר... מציאת הגופה... מהווה ראיה עצמאית המונעת... את הקביעה כי הודאת הנאשם הודאת אמת היא". עוד הוסיף השופט הנדל, כי חזרתו של המערער מן ההודיה בשיחתו עם המדובב, הינה חד-משמעית, ודבריו למדובב "מטילים צל כבד על כל הודאות הנאשם בפני כל גורם שהוא". "אמרות הנאשם בדבר הימצאות הגופה במקומות לא נכונים מחזקת ומשתלבת עם כפירתו בפני המדובב". אשר לבדיקת הסיבים סבר השופט הנדל כי "המומחה לא עמד במבחן של 'יעדי המומחה'. הוא לא עמד בדרישות המבחנים שנקבעו על ידו, וזאת בנוסף לחסרים אחרים... לכן... בית המשפט אינו רשאי לתת משקל לראיה זו". כן אמר השופט הנדל: "העובדה כי הנאשם מסר שוב ושוב, במהלך חקירתו האינטנסיבית, כי קבר את המנוחה באתר דודאים, כאשר מוסכם היום על באי-כח הצדדים כי עניין זה אינו נכון, מחזקת את טענת הסנגור כי הנאשם מסר פרטים בהתאם לציפיות המשטרה. אם הנאשם מסוגל להמציא מקום קבורה בהתאם לשאלות החוקרים, בודאי שהוא מסוגל להשיב תשובות מתאימות לשאלות החוקרים בנושאים כמו: האם אתה זוכר אם הבחורה עישנה סיגריה?... קיימת תשתית מוצקה למסקנה כי שאלותיהם המדריכות הכתיבו מתן תשובות בהתאם. היא המסקנה גם לגבי תיאור הנערה על ידי הנאשם, וזאת מבלי לחזור על בעיות הזיהוי כגון התייחסות הנאשם לתמונתה ולא לה, וכן אמרות כמו היות הנערה בת 40 וג'נג'ית". לדעת השופט הנדל גם אין ראיה חיצונית שהמנוחה נאנסה: "אין גירסה חוץ מעדות הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, באשר לדרך אינוס הבחורה, מה היא אמרה, איך היא התנגדה ונהרגה". "עתה לאור הראיות החדשות שהובאו... על מנת להעתר לבקשת התביעה ולהרשיע את הנאשם בתיק זה, אין די שהשופט יהיה חייט או סופר. הפעם בכדי לקבל את עמדת התביעה על השופט 'לחייט' בחוט ההרשעה". אשר לביקור המערער במזבלה ביום היעלמה של המנוחה כשעה לפני עבודתו, סבר השופט הנדל כי עובדה זו "אינה כה חריגה, עד כי ניתן ללמוד ממנה, אפילו כחיזוק בלבד, על האפשרות שהנאשם רצח את הנערה באותו לילה". לשחדה היה מניע שלא לדייק בכל הפרטים. ולכל היותר יש בעדות זו הוכחה שהמערער היה במזבלה אותו ערב, "אבל אין בכך להוכיח כי הנערה היתה באתר באותו ערב, או להוכיח כי הנאשם קבר אותה שם ועל כן עדותו של השומר שחדה לא מקדמת אותנו בשאלת אשמת הנאשם". כשידוע עתה כי המנוחה לא נקברה במזבלה ואף לא הגיעה לשם, "מה חשיבות היא שהנאשם הגיע למקום ואפילו הכחיש זאת". גם "לא נקבע כמימצא על ידי מותב זה כי אכן הנאשם שטף את רכבו". לדעת השופט הנדל, תיפקודו הירוד של המערער "בתנאי לחץ, אי יכולתו לראות את הנולד הרחוק אלא את הנולד בטווח קצר, כל אלה מצטרפים ליצירת אישיות שלכאורה מסוגלת להודות במעשה שלא ביצע". זאת כש"חוות הדעת הפסיכולוגיות קובעות כי הנאשם מפגר ויש לו נטיה לרצות את חוקריו". 14. הודיית נאשם מחוץ לבית המשפט, כמוה ככל ראייה אחרת. כשם שאין לצאת לגביה מן ההנחה כי "אין אדם משים עצמו רשע", כן אין לצאת מנקודת מוצא כי כל הודיה חשודה להיות הודיית שוא. את משקלה של כל הודיה יש לבחון על פי מכלול הראיות והנסיבות, תוך ערנות לכך כי הודיית שוא עלולה להנתן לא רק מחמת לחצים חיצוניים המופעלים על הנחקר (שאינם מגיעים כדי פסילת ההודיה), אלא גם עקב לחצים פנימיים, במיוחד אם נמנה הנחקר עם אלה שהם בגדר "קבוצת סיכון" למסירת הודיית שוא (כגון: קטינים, והלוקים בנפשם או בשכלם). להיות הנאשם ב"קבוצת סיכון" השלכה הן על קביעת משקלה העצמי של ההודיה והן על קביעת משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת. לפיכך, משקבע בית המשפט כי הנאשם נכנס ל"קבוצת סיכון" מסויימת, עליו לתת את הדעת, במידת האפשר, גם לדרגת הסיכון למסירת הודיית שוא של הנאשם הספציפי העומד לפניו. בין דרגת הסיכון לבין משקל התוספת הראייתית הנדרשת, קיימת, זיקת גומלין. 15. ראוי הוא, כי לגיבוש המסקנה כי נאשם פלוני נמנה על "קבוצת סיכון" מסויימת ומהי דרגת הסיכון, לא יסתפק בית המשפט רק בהתרשמותו הבלתי אמצעית מן הנאשם, אלא ייעזר גם במומחים לדבר. שכן, יש ויעילותה של התרשמות בית המשפט תהא מוגבלת לפגמים גלויים לעין בלבד. אולם ברור הוא כי ההחלטה הסופית בנדון היא בידי בית המשפט, שבפניו נפרשת מסכת הראיות כולה. 16. בענייננו, לא חולק בא כוחו המלומד של המערער כי את הודיותיו במשטרה נתן המערער מרצונו הטוב והחופשי. אולם בכך אין כדי להסיר את החשש כי טעמים אחרים הביאו אותו ל"התאבד בהודיה". שכן, המחלוקת בין עדי ההגנה (הפסיכולוג הקליני דאי נצר והפסיכיאטר פרופ' עמיחי לוי) ובין עד התביעה (הפסיכולוג הקליני ד"ר שפיק מסאלחה) לא היתה נטושה על כך כי יש למערער מוגבלות שכלית. המחלוקת שנפלה ביניהם היתה על סוג הפיגור, האם סביבתי הוא (כדעת מומחה התביעה) או אורגני (כדעת מומחי ההגנה), וכן על מידתו של הפיגור (גבולי-קל או קל-בינוני). 17. לדעת ד"ר מסאלחה בחוות הדעת שהגיש: "1. מבחינה אינטלקטואלית סלימאן מתפקד ברמה של פיגור קל לבינוני. למרות שהציון הכללי שלו במבחן האינטליגנציה ( HIQ=51 ) מצביע על רמה של פיגור יש להתייחס לקביעה זו בזהירות מכיוון שהתפקוד במבחני האינטלגנציה ירוד בגלל מספר עובדות: א. שמעולם לא רכש ידע בסיסי שילדים רוכשים במסגרת לימוד פורמאלי. ב. הסביבה של הבית והשכונה לא סיפקו גרייה אינטלקטואלית ולא תרמו להתפתחות הפוטנציאל שלו. ג. תפקודו במבחן היה מושפע מחרדה שניתן להבין אותה על רקע המחשבה שתוצאות בדיקה זו ישפיעו על גורלו. בהתחשב בעובדות אלו ובתיפקודו היחסית גבוה בתחום ההבנה החברתית ניתן לקבוע שלא מדובר במקרה זה בפיגור על רקע אורגני. למרות שהפוטינציאל שלו אינו גבוה אבל ישנה עדות שהוא יותר גבוה מהתפקוד הנוכחי שהתבטא בציוני המבחן. בתחום ההבנה החברתית תפקודו נופל בתחום הנורמה. הוא מבין את כללי וחוקי החברה. הוא מבין מה מצופה ממנו לעשות במצבים שונים ומבין את הפונקציות של מוסדות החברה כמו תפקיד הבנק, תפקיד המשטרה וסיבה שבגללה שמים פושעים בבית הסוהר. הבנה זו לנורמות החברתיות אפשרה הסתגלות סבירה שאפשרה לו לנהל את חייו ללא עזרה מיוחדת, זאת בהתחשב בכך שאינו מסוגל לקרוא ולכתוב וששליטתו בתנועות יד עדינות אינה טובה. ... 3. קימת עדות שהנ"ל נמצא תחת לחצים חזקים שאין ביכולתו להתמודד איתם באופן יעיל. המשאבים הפנימיים שלו אינם נגישים ואינם מספיקים כדי להתמודד עם לחצים אלו. הממצאים מראים כי לחצים אלו הם סיטואציוניים וככל הנראה קשורים במצב העכשווי שהוא חווה ולא קשורים במצב כרוני ואינם חלק אינטגרלי של האישיות שלו. לפי מבנה האישיות שלו ניתן להעריך כי קשה לו להיות בסיטואציה לא ברורה ותפקודו נעשה לקוי במצבים עמומים. במצבים אלו התנהגותו נעשית לא אופטימית. נתון זה יכול להסביר את הקשיים שחווה בתקופה הראשונה של מעצרו. ... 5. הממצאים מראים שלא מדובר באדם סכיזואידי. הוא אינו מנותק מן העולם האנושי מסביבתו. כלומר הוא ער לקיום אנשים מסביבו הוא מעורב ביחסים חברתיים במידה מסוימת. הוא מתחשב באנשים ומשתדל לעשות את הדבר הנכון. האינטרקציות שלו עם אנשים מאופינים על ידי תכנים תוקפניים. קימת אצלו נטיה לאי פתיחות ולהעדפה של שמירת גבולות ולעיתים מעדיף אף התבודדות". את חוות דעתו סיכם ד"ר מסאלחה בכך ש"מדובר בגבר ברמה אינטלקטואלית המתאימה לפיגור קל עד בינוני. ניתן להבין את מימצאי האינטלגנציה הנמוכים על רקע סביבה לא מטפחת... סלימאן נמצא תחת לחצים שאין לו כוח להתמודד איתם. נראה כי לחצים אלו הם סיטואציונים ולא כרונים". בענין כישוריו השכליים של המערער, חזר ד"ר מסאלחה בעדותו על מסקנתו כי את הישגיו הירודים של המערער יש לזקוף בעיקר לחובת הרקע הסביבתי. אם כי הסכים "שיש לנאשם נתון שהוא לא סביבתי. מוסכם עלי שאנשים נולדים עם פוטנציאל שונה, אני חושב שהנאשם יכול להיות שהוא נולד עם מסוגלות מוגבלת אך לא ברמה של פיגור בינוני אלא כמו שאמרתי פיגור קל עד גבולי, יותר גבולי מאשר פיגור קל" (עמ' 511). חיזוק למסקנתו כי מדובר בפיגור סביבתי מצא המומחה בכך שהמערער מתפקד מבחינה חברתית, וכן בכך שחל שיפור בתוצאות המבחנים לעיוות התפיסה שערך, לעומת תוצאות מבחניו של הפסיכולוג נצר. מבחני עיוות התפיסה מעידים על קיומה של פגיעה אורגנית, ושיפור תוצאותיהם "מצביע על זה שהנבדק יכול לשפר את הביצוע שלו ככל שמורידים את אפקט החרדה ושל חוסר ניסיון" (עמ' 500). על מבנה אישיותו של המערער העיד ד"ר מסאלחה כי קיים קשר בין ביצועיו של המערער ובין רמת החרדה בה הוא נתון (עמ' 500, 515). "במצבי לחץ אין לנאשם רזרבות יעילות להתמודד עם אותם מצבים", וכי במצבים אלה הוא נוטה "להסתגרות, לנסיגה, להצטמצמות, ולמתן משפטים קצרים מאד" (עמ' 517). אולם הוא לא זיהה אצל המערער נטיה ל"כניעות והסחפות לסמכות" (עמ' 506). 18. שופטי הרוב בבית המשפט קמא העדיפו את חוות דעתו של ד"ר מסאלחה, כי המערער סובל רק מפיגור סביבתי, קרי היותו אנאלפבית ונבער מדעת בשל תנאי גידולו. אף כי ללא חוות דעת זו, היה לדעתם מקום לקבוע כי המערער אינו סובל מפיגור כלשהו. שכן, מתפקד המערער ככל האדם, ואף מפעיל בעבודתו כלי מכני הדורש מיומנות. גם לגבי רמת הפיגור ממנו סובל המערער, תומכות הראיות בדעתו של ד"ר מסאלחה, ויש להעדיפה. הנמקותיהם של שופטי הרוב בנדון זה מקובלות עלי, ואיני רואה מקום להתערב במסקנתם. די אם אומר, כי על תובנת המערער את משמעות הודייתו, שהיא מאפיין להבחנה בין פיגור סביבתי ופיגור אורגני, ניתן ללמוד מדברי המערער השזורים לאורך שיחותיו עם המדובב ועם חוקריו, על הצפוי לו לאחר הודייתו. כך מוצאים אותו אומר למדובב לאחר התוודותו בפני החוקרים: "נפלנו, נפלנו, עשינו, גמרתי על עצמי, עוד חמש עשרה שנה אני לא אצא מבית הסוהר. זה הוא זה, מכרתי החיים בנעליים אמרתי עשיתי כך וזרקתי כך, ועשיתי" (ת114/ עמ' 3). לגבי רמת הפיגור, אזכיר את הסברו (ה"מעין משפטי") של המערער על מובנה של "חטיפה". בעת השיחזור (ביום 23.6.93) אמר כי אנס את הנערה ולא חטף אותה: "לא חטיפה, זאת לא חטיפה וחניקה, לא חטפתי אותה, עצרתי לה טרמפ ולקחתי אותה. חטיפה זה לקחת בכח ולהעמיס על האוטו ולנסוע, זה חטיפה" (ת15/א עמ' 9). גם בנוגע למבנה אישיותו של המערער, אין בראיות כדי לחזק את דעתם של מומחי ההגנה כי המערער נוטה לבטל עצמו בפני אנשי מרות ולרצותם. לא זו בלבד שמשך ארבעה ימי חקירה עמד המערער בהכחשתו, אלא שמסקנתו של ד"ר מסאלחה כי לא גילה אצל המערער נטיה ל"כניעות והיסחפות לסמכות", עולה בקנה אחד עם דבקותו העיקשת של המערער בגירסה כי לא נתקל בשחדה כשבא למזבלה בשעה 22:30 ביום היעלמה של המנוחה; עם הכחשתו כי שטף אז את רכבו; ועם עמידתו על דעתו כי בשיחתו במזבלה עם נהגי משאיות האשפה אמר כי "החיים בזבל", ולא כי המנוחה נמצאת בזבל - כל זאת למרות שכבר הודה כי השליך את המנוחה במזבלה. המערער גם לא ביטל עצמו בפני עורך השיחזור השני, כשהתבקש להדגים כיצד הוציא את המנוחה מרכבו והשליכה במזבלה. למרות בקשותיו של עורך השיחזור מהמערער כי ההדגמה תבוצע כשהוא מחוץ למכונית, עמד המערער על דעתו שההדגמה תעשה על ידו כשהוא יושב בכסא הנהג (ת10/ עמ' 72,54). ובוודאי שלא היה לו צורך לבטל עצמו בפני אמו ואשתו, כשאמר להן בעת שהוארך מעצרו כי "סיפר להם (למשטרה - א.ג.) הכל" ושתעזובנה אותו. 19. מעדותו של ד"ר מסאלחה, אותה קיבל בית המשפט קמא; מעמדתו העיקשת של המערער שלא להודות בפרטים מסויימים עליהם נחקר; מדבריו לאמו ולאשתו; ומקריאת מכלול אמרותיו בחקירה - אכן מתבקשת המסקנה כי אין יסוד של ממש לחשש שהודייתו של המערער בפני החוקרים היתה הודיית שוא מחמת נטייתו לבטל עצמו בפני אנשי מרות. כשם שאין לחשוש, כי המערער הודה עקב כך שיש לו "דמיונות שוא, או שיש לו רגשי אשמה והוא רוצה להעניש את עצמו, או שהוא רוצה להראות שיש לו יכולות יותר ממה שבאמת יש לו" (עדות פרופ' לוי בעמ' 453). אלא שלדברי המערער בעדותו, נעוצה התוודותו בחקירה, בסיבה אחרת. וכך העיד: "לשאלתך מדוע הודיתי אני משיב שאני הייתי בלחץ לא ידעתי להגן על עצמי ושיקרתי. לשאלתך מאיזה לחץ הייתי אני משיב שכל אחד זורק לי מילה כל אחד תופס אותי ומוציא אותי מהחדר אז שיקרתי, זה יותר טוב, יש לי ברירה? אין לי ברירה. זה יותר טוב להודות זה פחות חקירות" (עמ' 374). "כאשר אתה אומר לי שכל אדם אחר יבין שאם הוא יגיד את אותם דברים הוא יהיה בבית סוהר הרבה זמן אני משיב שהכל שקר. מרוב הלחץ והפחד הייתי בוכה להם ולא עזר שום דבר... כל הזמן הייתי בלחץ אפילו לא היה לי זמן לנשום אויר... לשאלתך מה חשבתי שיקרה אם אני אודה בפניהם אני משיב שחשבתי שיעזבו אותי מהחקירות ויתחילו לחפש את הבחורה" (עמ' 375). נקודת המוצא הראויה לבחינת טענה זו של המערער היא, כי אכן "לכל נחקר 'סף שבירה' אישי, על פי אישיותו ויכולתו לגייס כוחות נפשיים כדי לעמוד בתנאי לחץ" (מתוך דין-וחשבון "הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר", תשנ"ה1994- עמ' 8). השאלה אם עמד נאשם בסכנת משבר, תלויה ביחס שבין כוחות הנפש וכושר הסיבולת שלו ובין עוצמת הלחץ הנפשי בו היה נתון. 20. על מוגבלות כוחותיו הנפשיים של המערער הסכים גם ד"ר מסאלחה. בחוות דעתו על המערער כתב כי "המשאבים הפנימיים שלו אינם נגישים ואינם מספיקים בכדי להתגבר על לחצים [חזקים]... לפי מבנה האישיות שלו ניתן להעריך כי קשה לו להיות בסיטואציה לא ברורה ותיפקודו נהיה לקוי במצבים עמומים". בעדותו הסכים המומחה ש"במצבי לחץ אין לנאשם רזרבות יעילות להתמודד עם אותם מצבים", והוא נוטה אז להתכנס בתוך עצמו. לשאלה אם לחץ עלול להביא את המערער להודיית שוא, כשמנגנון ההתכנסות העצמית ניכשל, השיב המומחה: "אינני יכול לומר שזה סביר ואינני יכול לומר שזה בלתי סביר. זה מצב מאד קשה, של לחץ מתמשך וקשה, בגלל הנתונים האישיים של הנאשם. אין לי בנתונים מספיק חומר לענות על שאלתך..." (עמ' 522). "כשאתה נותן לי כנתון שהוא לא הסתגר, ובשלב הזה הוא אומר 'אני רצחתי', השאלה היא מה היא האמינות של הדבר הזה, אני משיב: בנתונים שלי, אני לא יכולתי להגיע למסקנה כזו, לפי הנתונים שבידי, אני יכולתי להגיע למסקנה שהאדם הזה בתנאים של לחץ, הוא יכול לא לתת. ואם הוא נותן, אינני יכול לדעת, אם יש לייחס לנתינה כזו מהימנות או לא. הנאשם נוטה יותר להימנעות, ויכול לעשות החלטה לא שגויה" (עמ' 423). מכאן, שאין מקום לשלול את האפשרות כי לחץ המעצר; אינטנסיביות החקירה; וחרדתו של המערער (שלא היתה לה אחיזה במציאות) מפני אלימות החוקרים, כפי שזו באה לידי ביטוי באמירתו למדובב לאחר הודייתו בחקירה, כי "עכשיו יתחילו המכות" (ת114/ עמ' 12) - הם שהביאו את המערער להודיית שוא. 21. כל זאת אילו התוודה המערער רק בחקירתו. כי אז היה מקום להעריך את הודיותיו על רקע ההסבר שנתן להן. הסבר שיש לו, כאמור, עיגון במבנה אישיותו, כפי שהוכח. הסבר זה היה מכרסם כרסום של ממש במשקל הודיותיו, וכמתחייב מכך לא ניתן היה להרשיע את המערער אלא אם קיימת תוספת ראייתית של ממש, שתפיג כל חשש להודיית שוא. אולם הסבר זה נחלש כשמדובר בהודיה בפני המדובב, צעיר ממנו לימים, עמו שוחח בתא המעצר, בהניחו כי הוא עציר כמוהו. גם המערער עצמו הבחין היטב בין שני המצבים (החקירות והשיחות עם המדובב), כשרק לגבי החקירות טען לקיומו של לחץ נפשי. כפי שידע המערער להסביר בעדותו, בצורה מובנת וברורה, על שום מה הודה בשקר בפני חוקריו, היה בידו גם להסביר מה הביאו להודות בפני המדובב, במעשים שלא עשה. אלא שהמערער לא נתן כל הסבר להודיה זו, והעדיף להתכחש בעדותו לכך כי הודה בפני המדובב. 22. כאן המקום לעמוד על פרטי הודייתו של המערער בפני המדובב, אשר הוכנס לתא המעצר ביום 22.6.93 בשעה 17:00. בתחילת שיחתם מספר המדובב למערער את נסיבות "מעצרו" ואת הכחשתו העיקשת בחקירה כי הוא ביצע את העבירה. המערער אף הוא משיב כי גם ממנו לא "משכו (הוציאו) שום דבר. בפעם הראשונה אותו הדבר, הודעתי אותה הודעה, לא לקחתי לא הייתי ולא ראיתי ולא הסתובבתי במקום, שום דבר", וכי הוא נעצר על דבר שלא עשה. המדובב מסביר למערער כי "החוכמה איך להתחכם אתם", ועליו להזהר שלא להודות, ולהחזיק מעמד. הוא גם מלמד את המערער איך להתנהג בעת בדיקת פוליגרף ו"לבלבל את המכונה". בהמשך השיחה שיתף המערער את המדובב בתחושתו כי הסתבכותו בפרשה נבעה מאי הבנה שנפלה בדבריו לנהגי משאיות האשפה על "זבל". לדבריו (בתמליל ת112/ בו סומן המערער "ס", והמדובב - "מ"): "ס:... באותו לילה היו אצלנו יהודים מאופקים שותים תה איך שאני ואתה עכשיו, יושבים ומדברים כך כתמיד. אמרו בחורה לא בחורה, אמרתי אפילו חיינו תמיד בזבל בחרא. מ: במה? ס: אמרתי בעברית חיינו תמיד בזבל, מה הם עשו מזה, באו לכאן ואמר פלוני אלמוני עשה זאת, פלוני שומר ואינו זה שעובד, מי אוכל אותה (במקרה זה)? מי שעובד... (2 מילים לא ברורות) אתה קברת אותה. מ: מצאו את הבחורה. ס: לא, לא מצאו אותה. מ: הפחד, אתה יודע מה הפחד אם יחפשו בזבל. ס: לא. מ: בעיה ס: לא, לא בזבל מ: מה ס: לא בזבל... (מלה לא ברורה)" (ת112/ עמ' 11). בשיחתם "התנדב" המדובב להודות בביצוע העבירה בה נחשד המערער. נכונות זו, כך הסביר למערער, נובעת מתחושת סולידריות לאומית, וכדבריו: "אם אנחנו לא נעזור אחד לשני מי יעזור לנו, אנחנו ערבים או שלא, נכון" (ת112/ עמ' 10; ת113/ עמ' 5). לפי ה"תכנית" שרקם המדובב, יגלה לו המערער את מקום המצא הגופה, והוא (המדובב) יודה ברצח ויצביע על המקום. החקירה תתמקד בו, ואילו המערער ישוחרר אז מהמעצר. עד שהמשטרה תגלה את השקר, יצליח המערער להמלט מן הארץ. המדובב יעץ למערער שלא להודות בביצוע העבירה, כיוון ש"ההודאה שלך מוסיפה לחולשה שלהם חוזק" (ת112/ קלטת 1 עמ' 16). כשלא הצליח המדובב להציל דבר מפיו של המערער, נקט בדרך אחרת, בה הציע לו לנתח כפסיכולוג את בעייתו הנפשית, "לנתח אותה בצורה פסיכולוגית". המערער החל לשתף את המדובב בבעיותיו. אולם המדובב ביקשו להתמקד בענין הבחורה, באומרו לו כי "המחיצה שביני לבינך, היא הבעיה הזו שלך, ענין הבחורה שאני הולך לאמר לך... תאמין לי אני אומר לך, אני רוצה לשבור את המחיצה שבינינו אני אגרום לך להסיר את המחיצות ובכוח, בעזרת השם". תחילה סרב המערער לשתף פעולה, והסביר כי זה הערב הראשון מאז מעצרו בו הצליח להדחיק את מחשבותיו בנושא. המדובב ניסה לעודד את המערער באומרו כי "אתה תצא מזה אחרי ששמעתי אותך, אחרי שהמחסום בינינו הוסר". על דברי עידוד אלה אמר המערער: "החשוב זאת אומרת, אם אשתי, החשוב שבעלת הבית (האישה) או השכנים, אם יכנסו לענין ויאמרו את האמת לא יקרה לי כלום גם אם אני עשיתי את זה. העדות שלה מחר בבית המשפט, העדות שלה היא שתעזור לי (תסדר אותי במובן החיובי) לא עזרה אכלתי חרא". בהקשר זה שואל המדובב את המערער אם קיים סיכוי שמצאו את המנוחה. המערער משיב כי: "יכולים למצוא אותה... יוכלו למצוא אותה, אם יחפשו ימצאו אותה... ימצא אותה מישהו טיפש ... (לא ברור) יתקל בה ואז יאמרו הנה היא כאן". המדובב, שלא בא על סיפוקו, ביקש מהמערער כי ימשיך אתו "באנליזה, מבין אותי, באנליזה יש צורך בשבירת המחסום בינינו. אנחנו שוברים (מסירים) את המחיצות ולפעמים אנו מותירים אותן". בהמשך שאל את המערער ישירות אם הוא זה שביצע את המעשה, וכך התנהלה השיחה בקטע זה: "מ: האם אתה עשית את המעשה? ס: אתה רואה איך? זהו, הוא שעשה את זה, הצרה שהוא עשה את זה. אין מוצא? נכון?. זהו, זהו 'אבליס' (השטן)... (לא ברור) אולי הוא בא לבד הופה... 'אבליס' הוא זה שקלקל הכל. מ: הוא אחראי לכל? ס: כן, ראית, ו'שאחות' (ניסתה לעצור טרמפ) לך ... (לא ברור). טוב, כוס אחותו של העולם... (לא ברור) בואי... (לא ברור) אומר לך אנסת אותה, נכון? אנסת אותה בלי רצונה אונס אותה זאת אומרת אונס אותה, כמו שתאסוף (ברכב) מישהו בכוח. הוא לא לעלות איתך, לא מדבר איתך, ולך יש רכב. אין רכבים (אחרים) אין חוץ ממך בדרך, רצית לאסוף אותו ולהעלות אותו איתך (ברכב) אתה רואה איך? אונס. אבל הבחורה, אולי זה ממנה, ממנה היא, היא מעצמה, אתה רואה, זה לא אונס אפילו בבית משפט, מה שלא יהיה, זה לא אונס. אבל כשאתה מביא אותה בכוח ותעלה אותה (לרכב) ותקלל. ותאנוס אותה בכוח. 'חראם' ... (לא ברור). ... מ: זאת אומרת היא הסכימה? ס: אני עשיתי לך טובה ולקחתי (אספתי) אותך, רוצה משהו, אתה רואה? כלומר, לא התכוון לחנוק אותך, עשית בכוח, או משהו, 'דייגת עליק' (התנגדה) קצת ונתנה לך. זה ייתכן, זה לא אונס". ואף שלכאורה כבר התוודה המערער, וייחס את המעשה לשטן "שקלקל הכל", מיד הוסיף כי: "אילו זה היה בשבילי מה ש'שרבתו', 'שרבתו' (מה שאכלתי אכלתי). הצרה היא שלא עשית ו'שרבתו' (ואכלתי אותה)... 'עלי אלטלק' נשבע לך שאם אני אדע מי זה שעשה את המעשה הייתי מזיין את האמא שלו בחיי אלוהים". ולאחר מספר דקות הוא מוסיף כי הוא מתקשה להמשיך בשיחה, שכן "אני 'באסרח' (בורח במחשבות)". לאחר מכן ביקש המערער לישון, אולם המדובב המשיך בשאלותיו: "מ: אתה מרגיש באשמה בדבר מסויים ס: 'ואללה' מרגיש, מרגיש בעצמי. מ: אשמה מדבר מסויים. ס: מה. איך? מ: באשמה, כלומר המצפון שלך מציק לך ס: לא, לפעמים. מ: לפעמים יש תחושות על מה בנויות תחושות אלה? ס: תאמין לי לא יודע. מ: מה? ס: לא יודע כלום". המדובב המשיך לנתב את השיחה לפגישה של המערער עם הבחורה. אבל המערער סרב לשתף פעולה באומרו: "ס: אתה מקרב אותי לבחורה לא מרחיק אותי. אם תקרב אותי אליה, הה, מה אומרים: 'אלגרדה בתייג'י (בתרגום מילולי הקוף מגיע - המשמעות מתחילות הצרות) ונסגר. מ: אני מכיר 'אלגרדה' (את הצרה). ס: 'אלגרדה אלגרדה' (הצרה) רוצה להתרחק. מ: טוב רק רגע. ס: לא רוצה להתקרב". המדובב לא אמר נואש והמשיך בשאלותיו, וכך התנהלה השיחה (מתוך התמליל ת116/, בו סומן המערער "ס" והמדובב - "ר"): "ר: לא הסכימה? ס: לא הסכימה... (מלה לא מובנת) תפסתי אותה הורדתי אותה, לא הסכימה, בכוח, ולא מן הפעם הראשונה, בפעם השלישית, בפעם הרביעית, אתה רואה איך (מלה לא מובנת). אחר כך אמרנו בואי לכאן. מה שקרה קרה. ר: (לא מובן) ס: אמרנו 'אישאלה מא חד חאוש' (פתגם שנאמר במובן של אין מה להפסיד). [קול צחוק] ס: אוי אוי ר: במה הכת אותה? ס: הגענו למצב 'טרחוהום עאד' (פתגם הבא לתאר מצב בעייתי)... ר: אני כרגע שמח שאתה רוקנת פעם אחת וכך למחוק את המסך מלפניך. ס: תמחק כרצונך... ר: ... כרגע אני רוצה לשאול אותך שאלה באומץ ותן לי אותה כפי שהיית אמיץ איתי כי שאלה זו מחזירה את הקלטת עוד הפעם ואני מתכוון להפוך את המסך להחזירה. ס: מה? להחזיר? ר: לא, לא. אני לא אומר שאני רוצה להחזיר. במה הכית אותה. ס: לא הסכימה. ר: מה? ס: לא הסכימה. ר: מה? ס: לא רצתה. ר: הבנתי, אתה במה הכת אותה לאחר שסיימת ממנה? ס: זו הצרה. ר: במה הכת אותה? ס: זו הצרה. ר: אני כרגע חוזר. במפתח האוטו לדוגמא? ס: זו הצרה. ר: מה? ס. במה אני לא יודע. ר: אתה בעצמך ס: הכיתי את ראשה, תפסתי בידה, נתתי לה סטירה, במה אני רוצה לדעת בעצמי... ס: אתה רוצה לדעת במה הכיתי אותה? ר: אני רוצה ללכת איתך רוצה לדעת במה הכית אותה. אתה הכית אותה מבלי שתרגיש - נתקפת לרגע ערפול חושים, לא הרגשת כלום. ס: נכון. ר: כלומר נתפסת לרגע ערפול חושים תפסת ראשה בתוך האוטו או מחוץ לאוטו קרה הדבר? ס: הכל בתוך האוטו. ר: כמה פעמים? ס: שלוש פעמים. ר: קרעת אותה, היתה פתוחה (כוונה לא בתולה)? ד: לא, לא בתולה... הכיתי אותה עם 'גמוע' (ידיים קמוצות). ר: איך מתה, באותו רגע? ס: באמת בשל כך, הפעם הזאת, לאחר הרבה זמן היא מתה. ר: הלא התמסרה ברגע ששכבת איתה? ס: התמסרה כי הגבר חזק מן האישה. ר: כלומר התמסרה. ס: חלס. ר: מה היא עשתה כשגמרה? ס: אתה רוצה להחזיר אותי?". המדובב ניסה לדלות מן המערער אם המנוחה היתה בין החיים כשעזב אותה, ומהו המקום בו השאיר אותה: "מ: ברגעים ההם מה עשית אחרי שסיימת איתה. ס: זהו אין בה (לה) כוח. מ: בכלל, מה גרם לך להרוג אותה באותם רגעים ס: פחדתי, לדוגמא מישהו ראה אותי או שתלשין עלי או משהו, לדוגמא מישהו שיש לו חשיש או משהו כזה ירצה להפטר ממנו, התפטרתי ממנה. מ: הולך, מה קרה איתך לאחר מכן מה קרה איתך ס: חזרתי הביתה. מ: לא, היא הרגת אותה. ס: זרקתי אותה. מ: באיזה מצב זרקת אותה. ס: מדוכדכת. מ: בין החיים למוות. ס: כן, ולאחר מכן, לאחר מכן עזבתי אותה והלכתי". כמו כן, ניסה המדובב לברר מן המערער את מקום הטמנת הגופה, אולם תשובותיו בענין היו סתומות: "מ:... (מילה לא ברורה) איפה זרקת אותה בדיוק בתוך הבאר, כן. ס: יא אדם, בתוך הפרדס ליד הכביש, זהו התפטרתי ממנה. ... מ: הדרך בה זרקת אותה מנותקת או שיש בה. ס: מנותקת, יש רכבים, אבל כמו שתאמר פנויה מ: זרקת אותה ליד הכביש או בשטח פנימי ס: ליד הכביש, פנוי. מ: ליד הכביש? לפי דעתך, לפי דעתך ס: אלוהים יודע אילו תצא עכשיו ותחזור לאותו איזור האם תמצאו אותה שם. מ: כיוון שהיא באה באיזור מכוסה קצת, נכון? ס: מכוסה 'לכה' (בלגן) מ: כלומר היא באה באיזור מכוסה כמעין בור נכון ס: 'לכה' (בלגן) רועים. מ: יתכן שכשזרקת אותה נפלה על הראש? ס: אלוהים יודע. מ: נכון, עכשיו ברגע זה לא חשבת שתוכל לחזור עליה. ס: לא 'חלס' מי שעשה משהו ירצה לחזור? לא יחזור הסתובב הבחור סחור סחור וחזר על זה". עוד נציין, כי המדובב שאל את המערער אם הוא חושש מפני מסדר זיהוי שיערך אם תמצא המנוחה, ועל כך השיב: "יכולים להביא אותה פנים אל פנים מכירה את זה? לא, לא מכירה אותו. היתה באוטו שלו ולא מכירה אותו". המדובב גם שאל את המערער אם נותרו עקבות ברכבו, והמערער השיב בשלילה. המדובב שאל מה בדבר התיק שנשאה עימה, והמערער השיב ש"זרקתי את הכל, אתה רואה". המדובב ביקש מן המערער לתאר את המנוחה. לשאלתו מה לבשה, השיב המערער: מכנסיים וחולצה. המדובב המשיך ושאל "מה היה צבע המכנסיים, גינס?", וכל כך השיב המערער "באמת לא יודע בדיוק". המדובב גילה ענין גם במראה המנוחה, באומרו: "מ: היא יפה? הבחורה? ס: בתמונות. מ: מה ס: בתמונות. מ: בצורה כלומר. ס: בצורה כפי שהיא בתמונה, אני ראיתי את התמונה. מ: (נכנס לדבריו) בתמונה . ס: יפה, יפה". בהמשך השיחה שב ועלה נושא תיאור המנוחה, והפעם מסר המערער תיאור של בחורה לבנה, בלונדינית. במהלך השיחה עם המדובב גם הזכיר המערער פרשיה מן העבר, בה הורשע בדואי באונס חיילת ורציחתה בדרך לערד. הוא השליך את גופתה לבאר, בלי לכסות את פי הבאר, והגופה נתגלתה בשל נחיל זבובים סביב פתח הבאר. סיכום הביניים הוא, כי לא רק שהודיית המערער בפני המדובב עומדת כשלעצמה ללא "הסבר מכרסם" מצדו של המערער, אלא שיש במשקל שיינתן להודיה זו, כדי להשליך גם על משקלן של ההודיות שניתנו לאחר מכן בפני החוקרים, ובפני שופטת המעצרים. 23. לאחר שנתן המדובב לשוטרים את הסימן המוסכם כי המערער הודה בפניו, הוצא המערער מתאו ונחקר, ובחקירתו אמר (ככתוב בזכרון דברים שנרשם, ת60/): "... נסע מביתו בשעה 17:00 בערך עם הרכב סובארו לכיוון נתיבות עשה סיבובים משם נסע לגילת נכנס לאופקים בצומת הבחין בבחורה שהחזיקה שקית עצר לה לאחר שהסתובב מאחר והיא הושיטה יד ביקשה לבאר שבע, לקח אותה ופנה מגילת לכיוון באר שבע הגיע למשמר הנגב אחרי תחנת האוטובוס לצד שמאל פנה לחורשה בתוך החורשה כ- 6-7 שורות לאחר שעבר בגר (טרקטור) שם השכיב את הכיסא הקדמי עבר אליה ביקש שתתפשט הורידה מכנסיים ועלה עליה לאחר שדפק התלבשו חזרו מאותו כיוון עד לצומת שדה תימן בין הסיבובים לפני הפניה לדודאים ולמאגר הנפט הבין שעשה טעות פחד הרביץ לה 2 סטירות חנק אותה ודחף אותה ונסע לבאר שבע כל זה לעבר גשרון... כל מהלך השיחה שלו שאלתי אותו לגבי התנגדותה וטען שקצת התנגדה וקצת לא ובעת שפנה לעבר החורשה שוב פחדה ואמר לה אל תדאגי כל זאת כשהוא מראה בידיו. בתוקף עמד שלא כבר (צ"ל קבר - א.ג.) אותה". כמו כן, הוסיף המערער כי היה שיכור מוודקה שקנה בנתיבות. לזכרון הדברים שערך דנ"צ אבוקסיס צורף שירטוט מהלך הנסיעה, כפי שתאר המערער (ת14/). לאחר שהתוודה המערער בפני הקצין אבוקסיס הוא נחקר שוב על ידי רס"ב עמוס עזריה. במהלך החקירה נערך זכרון דברים (ת56/) על דברי המערער, עד שהובא מכשיר הקלטה. אז ביקש רס"ב עמוס עזריה מן המערער לחזור על הדברים שכבר אמר. מעיון בתמליל חקירה זו (ת56/א) עולה כי המערער אמר בה שבתאריך 10.6.93 יצא מביתו בשעה 17:00. הוא נסע לנתיבות, שם שתה בירה שקנה בקיוסק. בדרכו חזרה לבאר שבע ראה בצומת גילת בחורה יפה. לאחר שעלתה לרכבו הוא פנה לחורשה המצויה משמאל לקיבוץ משמר הנגב. המנוחה הביעה את מורת רוחה מסטיה זו. היא שאלה אותו מדוע הוא סוטה ממסלול הנסיעה, והשיב לה "שניות ואנחנו יוצאים". תחילה ניסתה המנוחה לדבר אל ליבו שלא יכנס לחורשה ושלא יפעיל כוח, ולבסוף השלימה עם הנעשה, וכדברי המערער "אולי בא לה לא יודע". הם קיימו יחסי מין פעם אחת בלבד היא התלבשה בכוחות עצמה, והחלו לנסוע לכיוון באר שבע. ובהמשך החקירה: "עמוס: אתה הרבצת לה לפני שזרקת אותה? סלימאן: כמה סטירות. עמוס: רק כמה סטירות? חנקת אותה? סלימאן: לא לא עמוס: תחשוב טוב, אתה כבר מספר, תספר הכל עכשיו תספר הכל סלימאן: מה אני יספר? עמוס: נתת לה כמה סטירות ומה עוד? סלימאן: דחפתי אותה עמוס: מתי היא נפלה על הכביש? סלימאן: לא ברור עמוס: היא היתה חיה כשהיא נפלה? סלימאן: חיה כן חיה, יכול להיות... (לא ברור) עמוס: מעבר למכות קודם אמרת גם חנקת אותה סלימאן: (לא ברור) עמוס: לא, חנקת או לא חנקת אני שואל? סלימאן: יכול להיות אני חנקתי ואני לא יודע אני הייתי שיכור, הייתי שיכור. עמוס: אבל חנקת אותה? סלימאן: אני חושב אני חנקתי אותה, אני הייתי שיכור אני לא יודע מה עשיתי". כשהתבקש המערער פעם נוספת לתאר כיצד חנק את המנוחה, השיב שאינו זוכר שכן היה שיכור אותו ערב. כשעלה נושא החנק פעם שלישית התפתחה החקירה כך: "עמוס:... חנקת אותה בנסיעה או שעמדת? סלימאן: חנקתי בנסיעה... (לא ברור) ... עמוס: היה לך מספיק כח ביד להרוג אותה או שהשתיה הוסיפה כוח? סלימאן: השתיה הוסיפה כוח עמוס: כמה הרבה כוח סלימאן: יותר כוח עמוס: שמתה לה את הראש על המשענת של הכסא או שהיא הורידה לבד? סלימאן: לא רצתה... (לא ברור) עמוס: על הדלת אה על החלון ככה הצמדת לה את הראש ולא השתוללה ולא בעטה? סילמאן: היא השתוללה אבל ... (לא ברור). עמוס: אבל לא היה לה כוח להתנגד תפסה לך את היד ניסתה להוריד את היד? סלימאן: רצתה אבל ... (לא ברור)... לא היה כוח להשתחרר". המערער התבקש לציין את מקום השלכת הגופה, והוא מסר שהשליכה בדרך לבאר שבע. שאלות החוקר בנושא זה היו ממוקדות, וכך השיב עליהן המערער: "עמוס:... לא ברור שמאלה וימינה בסיבוב הזה נכון? אתה מגיע לגשר הישן פונה שמאלה וימינה ואחר כך בסוף הימינה יש לך את הפניה. סלימאן: עם הכביש לכיוון באר שבע. עמוס: איפה שהבאר העמוקה או לפני הבאר? סלימאן: ...(לא ברור) עמוס: שמה ליד הבאר? סלימאן: בדיוק מול הבאר עמוס: מול הבאר בדיוק זרקת אותה? עמוס: כן עמוס: (לא ברור) ... לכיוון באר שבע כמעט ליד הצומת סלימאן: כן עמוס: כמעט בצומת? ... (לא ברור) סלימאן: כן". החוקר ביקש לשלול את האפשרות כי המנוחה נזרקה למזבלה, באומרו: "... אתה בטוח שהיא שמה ולא במזבלה? בטוח שלא במזבלה?" תגובת המערער לשאלה זו לא מובאת בתמליל. אולם בהמשך הוא נשאל שאלה זו שוב, והפעם השיב: "לא". המערער גם הביע נכונות להשתתף בשיחזור: "עמוס: ואיפה בדיוק זרקת אותה? אתה מוכן לקחת אותנו להצביע לנו על הגופה? סלימאן: אני הסברתי לכם עמוס: אתה מוכן לקחת אותנו למקום? סלימאן: אני מוכן לקחת אתכם. אולי נמצא אותה שם... ... עמוס: אתה תוכל להוביל אותנו להצביע לנו איפה הגופה? סלימאן: אני מוכן להוביל אותכם עמוס: לגופה כן? סלימאן: כן עמוס: אתה חושב שהיא נמצאת שם? סלימאן: לא ברור אם נמצא אותה שם אני שמח...(לא ברור)". 24. לאחר חקירה זו הוחזר המערער לתאו. בשיחה שקיים עם המדובב (ת114/) חזר המערער ואמר פעמים רבות ששיקר בחקירתו ומסר הודיית שוא, כשם ששיקר גם לו (למדובב) כשהודה בפניו. אולם בין ההכחשות מוצאים אנו גם את הדברים הבאים: "ר: אני רוצה ממך מלה אחת רסמית, הרי אני מוכן לצאת בשבילך לאיזור שאמרת לי עליו, ותאמין לי אני אסרוק אותו סריקה עד שאני אמצא אותה ס: רק הלוואי שתמצא אותה ... ... ר: טוב, בעזרת השם אני מחר משתחרר, ועכשיו שם האזור, נכון או לא, האזור קרוב לאזור צבאי או רחוק מהאזור הצבאי, כמה רחוק מה המרחק? ס: רחוק ממה? ר: מאחרי משמר הנגב ס: אחרי משמר הנגב ר: אחרי משמר הנגב ס. יש אחרי משמר הנגב ר: יש מרחק, כמה בערך, ק"מ ס: ייתכן ק"מ וקצת ר: טוב... נכון או לא, אחרי משמר הנגב יש גשר מיד אחרי משמר הנגב, אמרת עצרתי באוטו אחרי משמר הנגב על יד, אתה היית שם לראשונה... ס: ... ר: יעני ... נכון או לא, אני רוצה ס: רק שנמצא אותה ר: מה ס: רק שנמצא אותה ר:... אני אנסה, רק שלא הרגת אותה! ... ... ר: עדיין יש אפשרות להימנע מהפדיחה ס: הלוואי שימצאו אותה ר: אתה בטוח שאינם שלא יימצאו אותה? ס: ייתכן ... ... ס: אני אמרתי שזרקתי אותה מהאוטו ר: למה לא סיפרת לי שזרקת אותה מהאוטו? ס: מהדרך שמובילה לבאר-שבע, בצד הזה, דרך שיוצאת לכל הדרכים, דרך על הימין, דרך על השמאל, ונשאר יוצא ישר דרך באר-שבע, איפה הסיבוב הזה. ר: אה זה שמצד ימין. ס: אה כן ר: של אל נגב, משמר הנגב ס: לא לא אחרי ר: אחרי משמר הנגב, כמה? ס: אחרי אזור המחנה הצבאי ר: כלומר בין משמר הנגב לבין המחנה הצבאי! ס: לא אחרי משמר הנגב ר: אחרי משמר הנגב ס: אה, ונכנסתי איתה לחורשה, ויצאתי איתה מהחורשה. ... ... ר: תקשיב לי, אני רוצה לומר לך דבר אחד, אני בטוח אילו הודאתך... ס: עם משהיא אחרת ר: מה ס: עם מישהיא אחרת, מספיק ר: אבל אני ס: אוי חלס, מספיק ... ... ס: באלוהים לא ראיתי אותה, אחי, באלוהים אפילו לראות אותה לא ראיתי אלוהים המבורך יוציא אותי בשלום. ראיתי אותה, או לא ראיתי אותה אני נשאר ח'לס". 25. עוד באותו לילה (23.6.93 בשעה 02:14) יצא המערער לשיחזור (ת15/א), בו הוביל את החוקרים לחורשה בה ביצע, לדבריו, את האונס בהיותו שיכור. כפי שמסר בשיחזור, הוא נכנס עם מכוניתו לחורשה, שם אנס את הבחורה, ולאחר האונס נסע אתה מהחורשה לכוון באר שבע. בדרך "פחדתי מהמעשה וזרקתי אותה וברחתי הביתה". כן מסר כי באותו יום היה בחורשה "אספלט, כרכר, לא היתה חפירה" (כפי שזו נמצאת בעת השיחזור). מהחורשה הוביל את החוקרים לשדה תימן ואמר: "פה במקום אירע כל המקרה דחפתי אותה פה וברחתי הביתה". 26. ביום 23.6.93 נחקר המערער פעם נוספת ובחקירה זו אמר (נ24/): "בדיוק איפה היינו שמה בבקר בסיבוב שמה... פה חנקתי אותה ושמה איבדתי שליטה ופתחתי את הדלת ודחפתי אותה זרקתי אותה לכוון ההוא, לא מצאנו אותה". אולם לאחר שסנ"צ אבוקסיס דיבר על לבו של המערער כי ימסור לו היכן גופת הנערה, אמר המערער: "אני לא שמתי אותה שם", והעלה את הגירסה כי לא זרק את הגופה מהמכונית אלא שם אותה במזבלה. מאוחר יותר אף הצביע על המקום במזבלה בו הניח את הגופה. 27. כשחזר המערער לתאו, שוב אמר למדובב כי הודה בשקר (ת115/). בין יתר הדברים שנאמרו בשיחת המדובב עם המערער אנו מוצאים (ת113/): "סלימאן: כן, הם מחפשים בזבל. ראיד: אבל הזבל חם, הזבל אוכל אותה. אתה חושב כן או לא. סלימאן: הזבל אוכל אותה. ... סלימאן: אני מכיר את המקום בדיוק שבו, אבל אני מפחד. ... ראיד: שאלתי אותך אם לא במזבלה. סלימאן: אלוהים יודע. ראיד: אתה בטוח או שלא זוכר סלימאן: זוכר. ראיד: כלומר לא במזבלה. סלימאן: כן. ... ראיד: פעם אתה אומר שאני לקחתי אותם. ופעם אתה אומר לא אני. סלימאן: לא אני ... ראיד: אני רוצה לשאול אותך שאלה ממה אתה פוחד אבו עלא. למה אתה פוחד בדיוק, ממה אתה פוחד. סלימאן: אני פוחד מעצמי. ראיד: אבו עלא, פעם אתה אומר אני שקרן ופעם אתה אומר אין אני צודק ופעם אתה אומר אני לא יודע מה, פעם ופעם אם אתה מכיר את עצמך אם עשית אותה או לא עשית. סלימאן: אני אומר לך להתראות. ... סלימאן: ... בנקודה הזאת אני רוצה לאמר אני לא יודע לא שמתי לב, קברתי אותה או לא קברתי, אבל כן זרקתי אותה ועזבתי אותה. ראיד: זאת אומרת במזבלה. סלימאן: כן. יכול להיות בא משהו יכול להיות עליתי עליה דרסתי אותה לא יודע היכן היא ... סלימאן: כבר שני תיקים אם לא ימצאו את הגופה. עציר:... נכון שאתה מודה בתיק סלימאן: כן עציר: למה אתה לא נותן להם... סלימאן: זו, זו הבעיה, הם מחפשים את הגופה. עציר: למה אתה לא אומר להם... סלימאן: אני יודע איפה היא? עציר: תחליט עשית או לא עשית? סלימאן: סה"כ בלעתי את הלחם ללא מרק. עציר: מה?... סלימאן: אכלתי אותה עציר: תקשיב, איפה הגופה? סלימאן: זו הבעיה, הגופה לא ימצאו. עציר: מה סלימאן: לא ימצאו עציר: למה לא ימצאו? סלימאן: קשה עציר: למה אבל סלימאן: קשה, אתה לא היית אומר, היית לא. ראיד: למה? עציר: למה? סלימאן: הזבל אש, בחייך, יכול להדליק לך סגריה מרוב החום נדלק לבד, מה קרה לך, מהחום שלו. ... סלימאן: אני מתפלל שהיא חזרה הביתה... ראיד: בעזרת השם ימצאו אותה. סלימאן: בעזרת השם יהיה יותר טוב מטוב. ... ראיד: אתה ציינת להם מקום נכון או לא נכון סלימאן: לא נכון". 28. העובדה כי המערער לא היה מודע לכך שהמדובב הוא סוכן משטרתי, וכי שיחותיו עמו מוקלטות, לא רק שהיא מפחיתה מן האפשרות כי המערער הודה כתוצאה מלחץ המעצר, אלא שהיא גם פוגמת באפשרות כי ההודיה בפניו היתה כתוצאה ממניפולציה, מתועלתנות, או מצעד מחושב. מאידך גיסא, לא ניתן להקל ראש, מאותן סיבות עצמן, באמרות המערער בדבר חפותו, שגם עליהן חזר מספר פעמים בפני המדובב, ולא ניתן לומר כי אין הן מכרסמות באמינות ההודיה, וגורעות ממשקלה העצמי. 29. סדר הארועים בהודאות המערער, הן למדובב והן למשטרה, מתחלק לשני חלקים ראשיים. החלק האחד נוגע לאינוס, והחלק השני למקום השלכתה של המנוחה לאחר האינוס. נפתח בחלק השני. גירסת המערער כי זרק את גופת המנוחה במזבלה, אינה מתיישבת עם מקום מציאת הגופה. גירסתו כי זרק אותה ליד הגשרון סמוך לשדה תימן, בוודאי שאינה מתיישבת, לכאורה, עם המקום בו נמצאה הגופה. אף לא לאחת משתי הגירסאות ישנה אחיזה ישירה בראיות. לאפשרות כי המערער מסר הודיית אמת בכך כי זרק את הגופה למזבלה, אלא שלאחר שזרק אותה שם ניצל את הימים עד למעצרו, כדי להעביר את הגופה למקום שנמצאה, לא רק שאין אחיזה בראיות, אלא שהיא מתכרסמת בכך ש"מיד באותו לילה, הגיעו משאיות כמידי לילה ושפכו אשפה באותו מקום, וכך מידי לילה (למעט ליל שבת) בכל יום נשפכה באתר דודאים אשפה בכמות של 500 טון" (כדברי סגן הנשיא גלעדי). אם כך, לא סביר הוא כי המערער הצליח לחפור מבעד לאלפי טונות של אשפה, למצוא את הגופה, ולהעבירה למקום אחר. האפשרות כי המערער הוא שזרק מיד את גופת המנוחה לבור בו נמצאה, אף היא בגדר השערה. לא רק שאין היא נסמכת בהודיותיו, ואינה מבוססת על כל ראיה אחרת, אלא שברור הוא כי טרם שנזרקה לבור, הוסרו מגופת המנוחה נעליה, מכנסיה ותחתוניה, שהרי אלה לא נמצאו בבור. ולא רק שתמיהה היא מדוע ראה המערער לקחת בגדים אלה ולזרוק אותם במקום אחר, ולא לבור יחד עם הגופה, אלא שמהתוודותו עולה כי המנוחה כלל לא הסירה את מכנסיה לפני האונס, אלא רק הפשילה אותם וחזרה ולבשה אותם אחרי כן. ולא זו בלבד, אלא שאם כבר הודה המערער ברציחת המנוחה, מה טעם ראה שלא לגלות כי הטמין את הגופה בבור, או כי טמן אותה במזבלה והעבירה אחר כך לבור? האפשרות כי התעלל בגופה וביקש להסתיר עובדה זאת, או כי היתה לו סיבה אחרת שהגופה לא תתגלה, אף היא בגדר ניחוש בלבד. האפשרות כי המערער ביקש לתעתע בחוקרים בכך שלא הפנה אותם לבור בו נמצאה המנוחה, אלא למזבלה, אינה בעלת משקל, שהרי גם למדובב לא סיפר כי זרק אותה לבור. אפשרות לכאורית אחרת, הגיונית לא פחות, היא כי המערער אכן לא ידע היכן מצויה גופת המנוחה. ולא רק שאפשר שלא ידע זאת, אלא שהוא גם העלה גירסה כי המנוחה היתה בחיים בעת שנפרד ממנה. בדבריו למדובב (ת112/) לא הודה המערער במפורש בהריגת הבחורה. למדובב אמר שהיתה מעולפת, מדוכדכת, כשזרק אותה מהמכונית, ואף העלה אפשרות שרועים לקחו אותה אחר כך. גם בחקירתו (ת56/א) אמר כי היתה "חיה, יכול להיות". לא למותר לציין, כי סגן הנשיא גלעדי סבר כי מן הראיות לא ניתן לקבוע כי המנוחה נחנקה באופן שתאר המערער. 30. הנה כי כן, לאפשרויות כולן (כשהן עומדות לעצמן), אין אחיזה בחומר הראיות, וכולן בגדר השערות, כל עוד לא הוכח החלק הראשון, הנוגע לאינוס. רק אם נשתכנע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לכך כי המערער אנס את המנוחה, יהא בכך להשליך גם על המסקנה ההגיונית המתבקשת, כי הוא, ולא אחר, גם רצח אותה, וזרק את גופתה לבור, אם מיד לאחר האונס ואם לאחר מכן. שכן, אז לא ניתן לפלג את ההרשעה, ויש לראות את מסכת הראיות כמקשה אחת, בה שזורות שתי העבירות זו בזו. 31. בבואנו לעמוד על אמיתות הודייתו של המערער באינוס, נחזור על שידוע, כי משקלה של הודיה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים: פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי "מתייחס לתוכנה של ההודאה והוא תר, על-פי ההיגיון ונסיון החיים, אחר סימני אמת, המתגלים בתוכן ההודאה", והמבחן החיצוני תר אחרי "סימנים שמחוץ לדברי המערער עצמו בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו המבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו של 'דבר-מה' נוסף" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458). מובן הוא ש"בין משקל ההודייה ומשקלו של ה'דבר מה' קיימת זיקת גומלין, וככל שקטן המשקל העצמי של ההודייה כן גדל המשקל הנדרש ל'דבר מה', ויש שדרגתו המתחייבת אף תגיע לכדי ראיית סיוע" (ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). 32. בריבוי הגורמים בפניהם הודה המערער, בכללם בני משפחתו לאחר שהוארך מעצרו, יש כדי לחזק את אמינות ההודיה. מול חיזוק זה עומדת מאידך גיסא העובדה כי המערער חזר בו מהודייתו בדברים שאמר לפי תומו למדובב, כשהוא (המערער) מניח כי המדובב הוא אחד העצירים. התופעה של "הודיה בשלבים" אכן מוכרת (ד"נ 3081/91 הוזלו נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 459), כשנאשם אשר מכחיש תחילה כל שייכות לעבירה, "נפתח" אט-אט בחקירתו עד להודייתו המלאה. אולם בענייננו נע המערער כמטולטלת בין הודיה להכחשה, וחוזר חלילה. עורכת-דין בן-אור, באת כוחה המלומדת של המדינה היתה ערה לכך בטעוניה, ואת הקושי האמור ביקשה ליישב באומרה: "חזרתו של המערער מהודאה בשיחה עם המדובב, עת שב מן החקירה המשטרתית משתלבת בהתנהגותו הכוללת כפי שהצטיירה לכל אורך תקופת החקירה. המערער לא גילה פתיחות למן הרגע בו התוודה... גם הפסיכולוגים שבדקו אותו אישרו שאינו נוטה לפתיחות. אל מול מבחני האמת הפנימית של ההודאות, כפי שעמדנו עליהם לעיל, עדותו של המערער על עצמו כי הוא נוטה 'להפתח ולהסגר', והתרשמות החוקרים כי אכן כך הוא, נראה כי המסקנה המתבקשת היא שחזרת המערער מן ההודאה, ארוע ששב ונשנה לאחר שפגש בעורך דינו, היא דפוס התנהגות אופייני אצל המערער ואינה בבחינת חזרה שיש בה כדי להחליש את עוצמת ההתוודות ולעורר ספק שבגרסה המפלילה". אולם בבואנו לשקול את אמינות ההודיה, לא ניתן להתעלם מהאמרות החוזרות לאחר ההודיה, כי הוא חף מפשע. ההסבר שנתנה באת כוח המדינה לכך, הוא אפשרי, אולם אינו בלעדי. 33. אכן, לא ניתן לומר, על אף טענותיו של עורך דין פלדמן, בא כוחו המלומד של המערער, כי סיפור המסגרת בהודיית המערער משוללת הגיון פנימי. סיפור המסגרת של המערער המשותף למרבית אמרותיו, הוא כי אסף את המנוחה בצומת גילת, לאחר ששתה קודם לכן משקה חריף. במהלך הנסיעה התפתחה ביניהם שיחה. הוא ליטף את המנוחה, והבהיר לה שיסיע אותה רק אם "יצא לו מזה משהו". על כך השיבה: "אולי". הוא פנה לחורשה, באומרו לה כי זה רק ל"שניות ויוצאים". בחורשה עצר והיטה לאחור את גב המושב עליו ישבה המנוחה. הוא יצא מהמכונית, הקיף אותה, והגיע אל המנוחה. הוא קיים אתה יחסי מין פעם אחת בתוך המכונית. לאחר מעשה נבהל, והכה את המנוחה. כשהסיעה מהמקום חנק אותה ואחר כך השליך אותה. טענת המערער כי המנוחה לא התנגדה לבעילתה, ולא דחתה קודם את הצעתו, אשר היתה יותר מרמז, כי ברצונו לקיים אתה יחסי מין, אכן לוקה בחוסר הגיון. אולם לא מן הנמנע כי המערער ניסה במתכוון להמעיט מהברוטליות שבמעשהו, וליפות את התנהגותו. 34. אולם לא על פי הגיונו של סיפור המסגרת בלבד תקבע אמינותה של ההודיה, ויש לרדת לפרטיה. הדעת נותנת כי אמינותה של הודיה בעצם המעשה, נגרעת כשאין היא מלווה בפרטים. שכן, יש לצפות כי חלק מהפרטים יחרטו בזכרונו של מי שביצע עבירה, ובידיעתם של הפרטים הנכונים יש כדי ללמד כי המודה נטל חלק במעשה. 35. בבחינת ה"יש" באמרות המערער, נציין את דבריו כי המנוחה לא היתה בתולה וכן היא עישנה ברכבו. הוא הדגיש לאורך אמרותיו כי המנוחה אחזה בידה דבר מה, אם כי התקשה לומר אם היתה זו שקית או היה זה תיק. בהצבעה שנערכה במזבלה ציין רס"ר עקאף אלהוזייל כי כשהבחין המערער בשקית "היה ניגש לבדוק בעצמו" (נ49/). החיפוש אחר שקית מלמד שפרט זה נחקק בזכרונו של המערער. כבר בהודייתו הראשונה בפני הקצין אבוקסיס ציין המערער שהאונס התרחש בשורת העצים השישית או השביעית בחורשה. בשיחזור שנערך באותו לילה בחורשה, הוא ספר שורות עצים, ואז הצביע על המקום. איזכור פרט זה מגביר את משקלה העצמי של ההודיה. על פרט זה חזר גם בהודייתו בפני עמוס עזריה (ת2/), בה מסר גם תאור מפורט וחי של התנגדות המנוחה, וכי נאלץ להתגבר על התנגדותה על ידי הכאתה. המערער גם תאר את תנוחת המנוחה בשעת החנק, וכי חסם את פיה "על הדלת... והפנים שלה לכיוון שלי" (ת38/ עמ' 38). על מנת להמחיש את הסערה שהתחוללה בנפשו אותו ערב, הוא סיפר כי כששב לביתו שכח להחליף את בגדיו, ולא בא לעבודה באתר בבגדי עבודה. 36. מנגד, נבחן את ה"אין" שבאמרות המערער. כאן יש לציין כי המערער לא ידע לרוב לספר אם המנוחה לבשה מכנסים או שמלה (ת56/, נ24/, ת57/, ת16/, ת10/). רק במספר פעמים אמר, שהיא לבשה מכנסיים (ת60/, ת2/, ת38/, ת10/). הדבר בולט במיוחד בשיחזור השני בו נתבקש, בהפרש זמן קצר, לתאר את לבוש המנוחה שעה שהתפשטה לפני האונס ואת לבושה לאחר האונס. בפעם הראשונה ציין שהמנוחה הפשילה מכנסיה, ובפעם השניה אמר שאינו זוכר מה לבשה. זאת, כשיש לצפות שפרט כזה יחרט בתודעת מי שהודה בביצוע אונס, באשר יש לו זיקה הדוקה למהלך ביצוע העבירה. כשם שאין לחשוש כי מי שמודה באונס ינסה לטשטש פרט כזה, שאין בו להוסיף או לגרוע מבחינת חומרתו של המעשה. חלל תודעתי נוסף בהודיה נוגע לתיאור המנוחה, ובעיקר לגילה ולמראה החיצוני שלה. כאשר נשאל המערער בשיחזור השני מה היה גיל המנוחה השיב: "אני לא יודע באמת, אולי שלושים ארבעים לא יודע בדיוק סתם ככה אני זורק מספרים, לא יודע כמה, לא זוכר כלום, לא זוכר בת כמה היתה" (ת10/ עמ' 72). כאשר נשאל על ידי המדובב אם המנוחה היתה יפה, השיב: "בתמונות... בצורה כפי שהיא בתמונה אני ראיתי את התמונה". כן אמר למדובב כי היא היתה בלונדינית. כל זאת כשעל פי ההודיה היו למערער מספר הזדמנויות להבחין בתיאור הכללי של המנוחה, וכי היא נערה צעירה, ולא אשה בוגרת, בעלת שער כהה. 37. אוסיף כאן פרט שלכאורה הוא חסר משמעות לביצוע העבירה. אולם דווקא משום כך מתחדדת השאלה מדוע לא היה המערער עקבי לגביו. פרט זה נוגע לסוג המשקה החריף שלדבריו שתה לפני שאסף את המנוחה למכונית (וודקה או בירה), ומקורו של המשקה (נסע במיוחד לנתיבות כדי לקנות את המשקה, או שהיה ברכבו). בחלק מהאמרות מסר ששתה וודקה, ובחלקן כי שתה בירה (ת10/, ת15/, ת60/). במרבית האמרות סיפר שרכש את המשקה בנתיבות, אם כי לא ידע להצביע על החנות (ת2/, ת56/, ת60/, נ24/), ורק בהודייתו האחרונה אמר כי בקבוק המשקה היה ברכבו (ת10/). על זאת יש לציין פרט נוסף, שאף הוא חסר משמעות לביצוע העבירה, ולכאורה התחייבה עקביות מצד המערערת בפרט זה, אם החליט להודות. כוונתי למקום בו אסף את המנוחה לרכבו. בהודייתו הראשונה מסר כי אסף אותה בצומת אופקים (ת60/), ובכל שאר אמרותיו ציין שאסף אותה בצומת גילת. 38. סבורני, כי שקלול ה"יש" וה"אין" שבפרטים המצויים באמרותיו של המערער, מביא למצב מאוזן. מצד אחד, יש בהן פרטים הנוגעים למנוחה. כגון, החיפוש האובססיבי אחר שקית, כשידוע הוא שהמנוחה החזיקה שקית, ואיתור מדוייק של המקום בחורשה בו בוצע האונס. מצד שני, קיים חסר בפרטים אשר סביר שיחרטו בזכרונו של המערער, ושאין סיבה כי יסתירם בהודיה. כגון, לבוש המנוחה בפלג גופה התחתון (מכנסיים או שמלה) ותאורה. 39. נראה לי, על כן, כי גם אם קיים פיחות במשקלה העצמי של ההודיה, אין לומר כי היא לא עברה את משוכת המבחן הפנימי. אולם כיוון שקיימת, כאמור, זיקת גומלין בין משקל ההודיה לבין משקלה של התוספת הראייתית, צדקו שופטי הרוב בבית המשפט קמא בחפשם בנסיבות מקרה זה אחר תוספת ראיה להודיה, שדרגתה תגיע לכדי סיוע. 40. כאן אנו מגיעים למבחן השני לאמיתות ההודיה, הוא המבחן החיצוני, שבמסגרתו נבחנת השאלה באיזו מידה עולה האמור בהודיה בקנה אחד עם פרטים שבמציאות האובייקטיבית. 41. המערער ידע כי בין המועד בו נעלמה המנוחה ועד לשיחזור הראשון, נעשו שינויים בחורשה, בה אנס (על פי הודייתו) את המנוחה. מאיר נחום, עובד חברת "מקורות", העיד, כי העבודות בחורשה החלו ב- 9.6.93, ולשם כך הובא מחפר למקום. אולם מאחר שלא נתקבלו האישורים הנדרשים לביצוע החפירה, הופסקה העבודה למשך שבוע ימים. כשהתחדשה העבודה נחפרה תעלה. ואכן, ידע המערער לציין כבר בהודייתו הראשונה על קיומו של המחפר במקום, ואת מקום האונס ציין כ"שש או שבע שורות (של עצים - א.ג.) לאחר שעבר בגר (טרקטור)" (ת60/). כשנשאל בשיחזור הראשון אם הבור והחפירה היו בליל הארוע, השיב: "לא, היה אספלט, כרכר, לא היתה חפירה" (ת15/א). בתאריך 29.6.93 נלקח המערער לשיחזור נוסף בחורשה, ובשיחזור אמר כי בליל הארוע לא היתה תעלה, אלא "היה כביש כזה", וכי מעולם לא ביקר בחורשה לפני אותו לילה (ת10/ עמ' 6). המערער ציין בהודייתו כי הבחורה עישנה ברכבו סיגריה שהיתה ברשותה, אותה הדליקה בכוחות עצמה. ואכן, נהגה המנוחה לעשן, וחברתה העידה שבאותו ערב לקחה המנוחה בכיסה שתי סיגריות מסוג "קנט קצר" (עמ' 57). על כך כי שהמנוחה החזיקה שקית כבר עמדנו. ואכן, ציין המערער בהודייתו שהבחורה החזיקה שקית או תיק, ובמהלך השיחזורים במזבלה חיפש באובססיביות שקית. המנוחה היתה בעלת נסיון מיני (עמ' 114), והמערער בהודייתו ציין כי הנאנסת לא היתה בתולה. לדברי המערער אמרה לו כי היא נוסעת לבקר את הוריה בבאר שבע, ואכן ידוע כי היתה בדרכה לבאר שבע. המבחן החיצוני של ההודיה, מעלה, אם כן, את אמינותה. 42. אולם אין לשכוח כי הפרטים עליהם עמדנו, אף הם באו מפי המערער, ואין מדובר בתוספת ראייתית חיצונית להודייתו. אולם דרישת הסיוע יכולה לבוא על סיפוקה כשנאשם כולל בהודייתו, הטעונה תמיכה ראייתית, "פרטים מוכמנים" שלא יכול היה לדעתם אילמלא ביצע את העבירה המיוחסת לו. אם הוכח קיומם של פרטים אלה כי אז יש בכוחה של ידיעת הפרטים לבסס זיקה בין הנאשם לעבירה, ולהפיג את החשש כי הוא קשר עצמו לעבירה שלא ביצע (ע"פ 555/91 מויאל נ' מדינת ישראל, שלא פורסם). בענין זה נאמר בע"פ 4769/92 הנ"ל כי: "לצורך הבדיקה החיצונית ראוי הוא לברר האם פרטים עובדתיים הכלולים בהודייה, לא יכלו להמצא אלא בידיעת מי שביצע את העבירה, או בידיעתו וגם בידיעת המשטרה, אשר שמרה עליהם בסוד. בקיאותו של המתוודה בפרטים מוכמנים כאלה, הינה בעלת משמעות רבה בבדיקת אמיתותה של ההודייה, ויש שהיא שקולה במהותה לראייה מסייעת. שכן יש בה לרוב להצביע על הקשר בין הנאשם לעבירה, ולהפיג את החשש שההודייה היא הודיית שוא. וככל שגדל מספר הפרטים המוכמנים שהנאשם שזר בהודייתו, כך גם קטן החשש כי ידיעתו עליהם לא נובעת מביצוע העבירה, אלא מרמזים שנרמזו שלא במשים על ידי חוקריו בעת שנחקר, ונקלטו על ידו". כדי שבקיאות בפרטים תהא בעלת אופי מסבך, יש להקפיד על כך שהבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק; כי קיומו של הפרט במציאות תוכח כדבעי; וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה. כמו כן, קיים יחס הפוך בין שכיחות הפרט לבין משקלו הראייתי. כלומר, "ככל שמדובר בידיעת פרטים 'נסתרים' יותר ו'מיוחדים' יותר להתרחשות נשוא האישום כן ילך ויגדל משקלה הראייתי של ה'ידיעה'" (י' קדמי על הראיות (תשנ"א1992-) 82). ככל שידיעת הפרט נפוצה יותר כן היא מאבדת מאופיה המסבך. 43. המערער ידע, כאמור, כי מצב החורשה בלילה הגורלי, היה שונה ממצבה בעת השיחזור, עקב עבודות חפירה שבוצעו בין הזמנים. בהתחשב בכך כי מדובר בשינוי שנעשה תוך שבוע ימים, הכולל את הלילה בו נעלמה המנוחה, גם קטנה האפשרות כי המערער נחשף לעובדה זו בעבר. המערער מסר בהודייתו כי לא ביקר בחורשה קודם לכן, ובעדותו לא נתן הסבר כיצד ידע על השינויים שחלו בחורשה (עמ' 404). מאידך גיסא, העיד מאיר נחום כי המחפר שחנה בפתח החורשה הוא גדול, "בולט לעין. ציבעו צהוב" (בעמ' 201). כך שבידי המערער היה להבחין בקיומו של המחפר, כשחלף מידי יום בכביש בדרכו לעבודה (עמ' 376). ולא זו בלבד, אלא שגם לא מן הנמנע כי המערער הבחין תוך נסיעתו בכביש, בתעלה שנחפרה. זאת כעולה מן הדיאלוג שהתקיים בין המערער והחוקר אבוקסיס בעת שנסעו למזבלה ביום 23.6.93, והשוטר יגאל שהיה אתם הבחין כי המערער מסתכל לעבר החורשה. וכך דיברו ביניהם במהלך הנסיעה: "יגאל: למה אתה מסתכל לשם? סלימאן: אני הסתכלתי אבוקסיס: ומה יש שם? סלימאן: איפה היינו בבוקר אבוקסיס: מה יש שם, מה זה איפה היינו בבוקר? זה החורשה? סלימאן: כן, החורשה אבוקסיס: והתעלה הזאת היתה? סלימאן: לא, לא היתה" (נ24/ עמ' 14). אם אכן היה בידי המערער להבחין תוך כדי נסיעתו בכביש לעבודה בשינויים שחלו בחורשה, כי אז יכול היה להמצא נתון זה בתודעתו גם אלמלא ביצע את העבירה. 44. המערער מסר בהודיותיו כי הבחורה עישנה, ולמיטב זכרונו היא הדליקה את הסיגריה במצית. בכך שנערה מעשנת אין לראות תופעה יוצאת דופן. ואף שידוע כי היה ברשותה של המנוחה מצית, הרי שהוא היה ארוז כמתנה בתוך קופסא (עדות אושרית מוריס, חברתה של המנוחה, בעמ' 60), והמערער לא מסר כי הבחין שהבחורה פותחת אריזה ומוציאה מצית מתוך קופסא, כדי להדליק את הסיגריה. 45. בענין השקית שנשאה המנוחה, הרי שיש לזכור כי המערער התקשה להיזכר אם היתה זו שקית או תיק. העובדה שנערה תישא בידה "שקית או תיק", הינה תופעה נפוצה, ואין מדובר בידיעה מיוחדת. 46. המערער מסר לחוקריו וכן למדובב, כי הבחורה לא היתה בתולה. אולם אמירה זו יש להסמיך לדבריו למדובב כי "אין אף אחת שלא בתולה. יקלל אלוהים את כבוד הכופרים" (ת112/ עמ' 13). משמע, כי אין לשלול את האפשרות כי דבריו על כך שהמנוחה לא היתה בתולה, נבעו מ"תפישת עולמו" על המתירנות המינית בה נוהגות נערות. 47. החשש כי ידיעת הפרטים שהזכרנו לא נבע דווקא מביצוע העבירה, מונע, לדעתי, את האפשרות לראות בהם לבדם, אף בהצטברותם, כמגיעים לכדי ראיית סיוע להודיית המערער כי אנס את הבחורה שאסף למכוניתו. אלא שלידיעת הפרטים מצטרף ביקורו החריג של המערער במזבלה בלילה הגורלי, וכן מצטרפים שקריו. 49. אשר לשקריו של המערער, הרי שאלה נוגעים לביקורו החריג במזבלה בלילה בו נעלמה המנוחה; שקריו בנוגע לשהותו בבית כל אותו ערב עד יציאתו לעבודה; התכחשותו להודייתו בפני המדובב; וכן השקר לשחדה בעת ביקורו במזבלה בשעה 22:30, באומרו לו כי חזר זה עתה מביקור אצל קרוב משפחה בבית חולים. אכן, "לצד כוחו של השקר כגורם המשמיט את הבסיס מתחת לטענתו העניינית של הנאשם, יש לו לשקר משקל ראייתי עצמאי משלו כראיה נסיבתית הנעוצה בהתנהגות מפלילה, שיש עימה ביטוי לתחושת האשם" (ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל, שלא פורסם; וע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 451). אולם בית המשפט נדרש לזהירות יתרה, לבל ייכשל בהרשעת נאשם בשל שקריו, ולא בשל קיומן של ראיות מספיקות. עמד על כך הנשיא שמגר, באומרו בע"פ 543/79 (נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-140) כי: ,לא מן המותר לחזור ולהדגיש, כי ראיות בדבר כזבים, כביכול, צריכות להיבחן בזהירות מיוחדת: יכול והנאשם יעלה טענה כוזבת לאו דווקא בשל כך, שהוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא בשל טעמים אחרים הכרוכים בביצועה של עבירה אחרת או טעמים אישיים, אשר אינה דבקה בהם תווית עבריינית. על-כן מן הנכון, שבית המשפט יחזור וישקול בזהירות, לאור מכלול הנתונים והטענות שבפניו, שמא השקר, אף כי הוא גלוי, נובע מעילה, שאין זיקה בינה לבין האשמה המסוימת בה דן בית המשפט...". דברים אלה יפים במיוחד בבואנו לבחון אם שקרי הנאשם תומכים בהודייתו שלו , ולא בעדותו של עד אחר . שכן, קיים קושי מושגי לקבוע כי שקרי הנאשם הם ערובה לכך שהודייתו אינה הודיית שוא. כי מי יתקע לידינו כי השקר מסגיר תחושת אשם דווקא, ואינו נובע מאותה סיבה עצמה שבגינה מסר הודית שוא? מכאן, שהערך ההוכחתי של שקרי הנאשם, מוגבל, כראיה לאמיתות ההודיה, כשזו הראיה הישירה היחידה נגדו. בענייננו ניתן לומר כי בשקריו ביקש המערער להעלים את האמת, והם מעלים אפשרות סבירה כי הודייתו באונס היא הודיית אמת. אולם לא ניתן לומר "כי השקר גם אם הוכח קשור אל העבירה עליה נסב המשפט, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלבנטית לצורך בחינת האשמה" (ע"פ 543/79 הנ"ל בעמ' 141; וע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 833-832). לא למותר לציין כי המערער לא היסס לשקר, גם כשהשקר היה גלוי לעין. כך הכחיש בעדותו כי הודה בפני המדובב, למרות שידע כי השיחה ביניהם הוקלטה ונמצאת בפני בית המשפט. 50. אשר לביקורו החריג של המערער במזבלה בלילה בו נעלמה המנוחה, הרי שעל אף החשד שהוא מעלה נגד המערער, יש בביקור להקנות אופי מפליל רק אם שטף המערער את מכוניתו. שכן, בשטיפה זו, אם הוכחה, חבוי ניסיון לטשטש עקבות, ולא יכול להיות לה הסבר תמים. במיוחד, כשהמערער מסר בחקירתו כי שטף את מכוניתו ביסודיות למחרת היום (ת53/), וכי אינו נוהג לשטוף את המכונית במזבלה. יצויין, כי המערער כרך את ביקורו החריג במזבלה רק בהקשר לגירסתו כי טמן שם את גופת המנוחה. בפסק דינו קבע השופט סגל כי במהלך הביקור במזבלה שטף המערער את מכוניתו. סגן הנשיא גלעדי נמנע מלקבוע ממצא מפורש בנדון, אף כי נתן אמון כללי בעדותו שחדה, אשר מסר פרט זה. את התמיכה הראייתית להודיה שאב סגן הנשיא גלעדי מעצם הביקור במזבלה. השופט הנדל נמנע מלקבוע ממצא לגבי שטיפת המכונית, ואף מצא טעם לסייג את האמון בעדותו של שחדה. שחדה אכן היה עיקבי בדבריו כי המערער שטף את מכוניתו, אולם הבסיס למסקנתו נשתנה מגרסה לגרסה. תחילה מסר כי זאת היא מסקנתו, כיון שלאחר כניסת המערער למזבלה שמע זרימת מים, ואחרי כן ראה את מכוניתו רטובה. בגירסה מאוחרת מסר כי היה לו קשר עין עם המערער וראה אותו שוטף את מכוניתו. בעדותו מסר כי שמע קול מים, וכי לא ייתכן שמישהו אחר, זולת המערער, הוא שפתח את הברז. ניתן לסבור כי הסתירות בדבריו של שחדה, הם שהביאו את סגן הנשיא גלעדי להמנע מקביעת ממצא בנדון. אולם, ולטעמי זה העיקר, תמיהה גדולה היא על שום מה התעקש המערער גם לאחר שהודה כי הביא את גופת המנוחה למזבלה, להכחיש את העובדה כי שטף את מכוניתו. והרי בהכחשה זו, בה דבק גם בעת העימות עם שחדה, לא היה להפחית בכהוא זה מהודייתו ומחומרת המעשים שבהם הודה? תמיהה זו מצטרפת לתמיהה נוספת הקשורה לביקור זה, והיא נוגעת להכחשתו החוזרת ונשנית כי ראה את שחדה בהגיעו למזבלה, כשהכחשה זו הינה שולית וחסרת ערך אחרי שכבר הודה. הנה כי כן, חריגותו של הביקור מעניקה לו גון מחשיד, אולם ערכו המפליל מועט ואינו מגיע לכדי תמיכה ראייתית בהודיית המערער באונס. זאת, כשבנוסף לחריגותו של הביקור אין כל ראיה המאמתת ישירות את הודיית המערער כי אנס את המנוחה. 51. סיכומם של דברים. המערער הודה במשטרה ובפני המדובב כי אנס ורצח את המנוחה. כן הודה בבית המשפט השלום בעת הדיון בהארכת מעצרו. גם מהדברים שאמר לאמו ולאשתו בבית משפט השלום משתמעת הודיה. הודיית המערער גם היתה רצופה בדברי חרטה וצער על מעשיו, והוא אף ביקש מחוקריו כי יכוהו על כך. אולם הפסיפס הראייתי שניתן להרכיב מן ההודיה, אינו שלם. נותרו השערות בלבד כיצד הגיעה גופת המנוחה לבור בו נמצאה, והשערות בעלמא על המניעים שהביאו את המערער להסתיר מהמשטרה את המקום בו הטמין את גופת המנוחה, על אף שהודה באינוסה וברציחתה. במיוחד עולה השאלה מדוע היתה גם התוודותו בפני המדובב רק חלקית, וגם לו לא גילה כי הטמין את הגופה בבור? בנוסף לכך, ובלי למצות את כל שנאמר כבר בהרחבה, עולה השאלה מה הביא את המערער לומר למדובב מיד לאחר שהודה בפני חוקריו, כי הודייתו היתה "שקר לבן"? מדוע הודה והכחיש חליפות בפני המדובב כי הוא שאנס ורצח את המנוחה? מדוע מסר למדובב פרטים על המנוחה שלא תאמו את תאורה? בנסיבות אלה ברור היה גם לדעת הרוב בבית המשפט קמא כי לא ניתן להרשיע את המערער בהעדר ראייה תומכת שתגיע לכדי סיוע, ולדעתי, ראיה כזאת אינה בנמצא. הביקור החריג של המערער במזבלה בליל העלמה של המנוחה, מעלה חשד נגדו, אולם אין הוא בגדר ראיית סיוע לביצוע העבירות בהן הואשם. הוא הדין בשקריו של המערער. סימני השאלה שעולים מחומר הראיות יוצרים, לדעתי, סכנה לטעות משפטית בהרשעת המערער. סימני שאלה אינם יכולים לשמש מענה ראייתי הולם לסימני השאלה שמעוררת הראיה העיקרית, היא ההודיה. חשדות נגד המערער קיימים. תשתית ראייתית מספקת להרשעה - אין. מכאן מסקנתי כי דין הערעור להתקבל, ודינו של המערער להיות מזוכה מן העבירות בהן הואשם. ש ו פ ט השופט י. קדמי: 1. כללי לצערי, לא אוכל להצטרף לפסק דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג. לשיטתי, כפי שיפורט להלן, חומר הראיות הכולל שבא בפני בית המשפט המחוזי מצדיק - ולמעשה מחייב - הפרדה בין האינוס לבין הרצח. אכן, לכאורה, קשורים האינוס והרצח זה בזה, בחינת מסכת אחת שאינה ניתנת להפרדה; ועל כן, אם קיימות ראיות מספיקות להוכחת האינוס, כי אז די בראיות אלה כדי להוכיח, מניה וביה, גם את הרצח. ברם, אף שבדרך כלל כך הם פני הדברים במקרים מסוג זה, המקרה שבפנינו שונה ומיוחד. ייחודו של המקרה דנא נעוץ בכך, שהתיחסותו של המערער לאינוס ולהמתה, בהודיות העומדות בבסיס הרשעתו, אינה זהה: באינוס הוא מודה במישרין ובפה מלא ; ואילו לענין ההמתה אין בפיו הודייה ישירה ומלאה, אלא אמירות מעורפלות , לפיהן אפשר שבעת השלכתה מן המכונית היתה המנוחה בחיים. 2. התשתית העובדתית א. חברי הנכבד, השופט גולדברג, פרש בפסק דינו יריעה רחבה של עובדות המקרה; ואנכי איני רואה מקום וטעם לחזור עליהן. כפי שכבר נאמר, בהודיות שמסר המערער בפני המדובב - ובעקבותיהן גם באזני החוקרים - הוא הודה, בפה מלא, בביצוע מעשה האינוס. על פי העובדות שבהן הודה המערער בהודיותיו: הוא אסף את המנוחה למכוניתו בצומת גילת - אליה הגיעה, כך מסתבר, ברכב אחר - ובדרכם, למד מפיה פרטים בקשר ליעד שאליו מכוונות פניה; כאשר הגיעו אל החורשה - שבה בוצע לדבריו האינוס - נכנס המערער אל בין עציה ושם בעל את המנוחה במכונית, בניגוד לרצונה וכשהוא משתמש בכוח; מן החורשה, המשיך המערער בנסיעה כשהמנוחה עמו וכאשר הגיעו אל גשרון - אליו הוביל המערער את חוקריו - דחף המערער את המנוחה, לאחר שהשתמש באלימות כלפיה, אל מחוץ לרכב, תוך כדי נסיעה, והסתלק מן המקום. מאידך גיסא, אין בהודיותיו של המערער התייחסות ברורה וחד משמעית לענין קיפוח חייה של המנוחה; והשאלות: אם המנוחה נותרה בחיים לאחר האינוס, אם היתה בין החיים אם לאו בעת השלכתה מן המכונית מעל הגשרון, מה היתה סיבת המוות ומתי נגרם וכיצד הגיעה גופתה של המנוחה למקום שבו נמצאה כעבור שנתיים - נותרו ללא מענה. הנה כי כן, "מפצלת" הודייתו של המערער את ההתרחשות נושא האישום לשניים: מצד אחד - פרשת האינוס, המתוארת לפרטיה והמניחה תשתית עובדתית שבכוחה לשמש בסיס להרשעה; ומצד שני - פרשת ההמתה, שלא זכתה לפירוט מספיק, המאפשר קביעה ברורה וחד משמעית של נסיבות גרם המוות - לרבות סיבת המוות והמועד שבו נגרם - והמותיר בספק את זהותו של האחראי לגרם המוות. ב. כמו רוב השופטים בבית המשפט המחוזי, אנכי לא מצאתי טעם שלא לקבל את הודיותיו של המערער - והדגש הוא על ההודיות שמסר בפני המדובב ובמיוחד ההודייה הראשונה - כהודיות המשקפות את המציאות. ההודייה הראשונה - והיא עיקר - "פרצה" מתוכו של המערער ללא מעורבות זרה העשויה להעמיד בספק את אמיתותה; וזאת - על אף שהמערער ליווה את הדברים שבהם הודה באחריות לאינוס ולזריקת המנוחה ממכוניתו, ב"הכחשות" שבהן טען שדברי ההודייה אינם נכונים. בנסיבות הענין, אין בהתכחשות - המיידית והנרגשת - לדברי ההודייה, כדי ליטול ממהימנותה, אלא, אדרבא, יש בה כדי לחזק את היותה "אמיתית וכנה"; וזאת, משום שעל פניה ניכר בה, שהיא מבטאת את "אי רצונו" של המערער ל"האמין", שהוא אכן ביצע את הדברים שבעשייתם הוא מודה. גירסת המערער בקשר לאינוס - לרבות זריקת המנוחה מן המכונית לאחר נקיטה באלימות כלפיה - אינה לוקה בחוסר סבירות או בפגמי מהימנות עצמיים. בנסיבות אלו, לשיטתי - להבדיל מגישתו של חברי, השופט גולדברג (פסקאות 31-39 לפסק דינו) - עמדה ההודייה במבחן המהימנות הפנימי; ועשויה היא, על כן, לשמש בסיס להרשעה, באם תימצא לה - כפי שנמצאה בפועל - תוספת ה"דבר מה" הדרושה לאימותה. ג. מאידך גיסא, כפי שכבר נאמר, אין בהודיות האמורות די כדי לבסס מימצאים: באשר למועד שבו ניגרם מותה של המנוחה, אם לפני שהושלכה מן המכונית או לאחר מכן; ובאשר לסיבת המוות והנסיבות שבהן הגיעה גופתה אל המקום שבו נתגלתה, כשנתיים לאחר הארוע. המערער לא הודה בפני המדובב כי "המית" את המנוחה וכי זרקה מן המכונית כאשר לא היתה כבר בין החיים. השקרים בהם הסתבך המערער כאשר "נלחץ" לומר היכן הגופה - אינם יכולים לבוא במקום ראיה בענין זה; ואי יכולתו של המערער להצביע, בסופו של דבר, על מיקומה של הגופה, תומכים בגירסתו הראשונה, לפיה השליך את הגופה ליד הגשרון ואינו יודע מה עלה בגורלה. חלק זה של ההודייה לאמור: החלק המתייחס לגרם מותה של המנוחה - למעט עובדת השלכתה מן המכונית ליד הגשרון - לוקה בחסר ומעורפל; ובתור שכזה אין בכוחו לשמש בסיס לקביעת מימצאים. במצב דברים זה - כפי שיובהר להלן בהרחבה - אין בחומר הראיות תשתית עובדתית מספקת לביסוס הרשעתו של המערער בגרימת מותה של המנוחה. 3. זריקת המנוחה ליד הגשרון על פי הגירסה שהציג המערער בפני המדובב, הוא השליך את המנוחה ממכוניתו ליד הגשרון, כאשר היא "מדוכדכת" ובמצב של "בין החיים למוות". מאוחר יותר, אמר המערער לחוקר עמוס, כי המנוחה היתה "חיה. כן חיה, יכול להיות ..."; וזאת לאחר שהודה בפניו, כי סטר לה "כמה סטירות" והוסיף שהוא "חושב" שחנק אותה, אך אינו זוכר משום שהיה שיכור. בשלב זה, שלל המערער במפורש את האפשרות שהוא השליך את הגופה באתר האשפה, כפי שניתן היה להניח לנוכח הביקור המפתיע שערך שם. מאידך גיסא, הביע המערער את הסכמתו לצאת ולהצביע על המקום (הגשרון) שבו השליך את המנוחה מן המכונית, כאשר הוא מסתייג ומדגיש: " אולי נמצא אותה שם ..." (ההדגשה שלי - י.ק.); ומאוחר יותר, באותה שיחה עם החוקר, מוסיף - " לא ברור אם נמצא אותה שם" . דברים אלה של המערער - לפיהם קיימת אפשרות שהמנוחה נזרקה מן המכונית בעודה בחיים ושבהתחשב בכך שחלפו מספר ימים עד שנעצר, אפשר שלא תימצא במקום שבו נזרקה - נאמרו על ידו במסגרת ההודייה באינוס, כשהוא רואה את עצמו אחראי להיעלמה של המנוחה; ואף שהביע ספק אם הגופה תימצא במקום שעליו הוא מספר, יצא בפועל להצבעה ולשיחזור לאותו מקום. בהעדר בסיס בראיות להסבר על שום מה יסתיר המערער את מקום הגופה לאחר שהודה באינוסה של המנוחה, בחניקתה ובהשלכתה ממכוניתו - פרט להשערות בדבר הכוונה להסתיר "מעשה" שעשה בה - אין מנוס מליתן לדבריו של המערער בהקשר זה את המשקל המתחייב מהיותם משולבים בהודייתו; ובמיוחד כך הם פני הדברים, כאשר אין ראיה בדבר סיבת המוות והגופה התגלתה במקום "זר" למערער ולשיגרת חייו. 4. "דבר מה": לאינוס ולהמתה לענין האינוס, נמצאה לצידה של ההודייה שמסר המערער, ראיה מאמתת - קרי: "דבר מה" - בעיקרו של דבר, בשלושה אלה: ראשית - ב"ידיעת פרטים", וביניהם יעדה של המנוחה, העובדה שלא היתה בתולה, העובדה שהחזיקה שקית פלסטיק ברשותה והעובדה שלבשה מכנסיים; שנית - ב"שיחזור המעשה" תוך גילוי בקיאות בפני הקרקע במקום (תאור החורשה נכון ליום המקרה) ואגב הצבעה מסודרת על פרטי האינוס בתוך המכונית; ושלישית - בהתנהגותו המפלילה של המערער, שהגיע בליל המקרה לאתר האשפה, במפתיע ושלא כדרכו, כשעה ומחצה לפני תחילת עבודתו - מועד המתישב עם היותו האנס - במכוניתו הפרטית, שיקר לשומר בדבר הרקע לביקור, "טיפל" במכונית, החזירה לביתו והגיע לעבודה ברכבו של מעבידו בשעה הרגילה. שלא כחברי, השופט גולדברג, אני לא מצאתי יסוד מספיק להתערב בקביעתם של רוב השופטים של בית המשפט המחוזי, בדבר כוחם הראייתי של הגורמים המפורטים לעיל לשמש תוספת מאמתת להודיית המערער. עם זאת, לשיטתי, כוחם של גורמים אלה מוגבל לאימות ההודייה בעניין אינוסה של המנוחה והשלכתה מן המכונית לאחר האינוס, כשהיא מצויה "בין חיים למוות"; ואין בכוחם - בנסיבות המיוחדות של המקרה - כדי להשלים את ה"חסר" בהודייה לענין האחריות לגרם המוות. האפשרות שהמנוחה הושלכה מן המכונית בעודה בחיים נותרת בעינה; ואילו סיבת המוות - מכוחה "נקשרת" התנהגותו של המערער כלפי המנוחה להתרחשות המוות בעקבותיה - והדרך שבה הגיעה גופתה של המנוחה למקום שבו נתגלתה, נותרו עלומות. אכן, הדעת נותנת כי האלימות שנקט המערער כנגד המנוחה וזריקתה מן המכונית כמתואר על ידו, "תרמו" למותה. ברם, מיקומה ה"זר והמוזר" של הגופה מותירים בהקשר זה "חלל" ראייתי, שכל עוד לא יתמלא - לא ניתן להרשיע את המערער בגרימת מותה של המנוחה על פי הודייתו ; וראיות למילוי החלל - אין. בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, כאשר ההודייה אינה מדברת במפורש בגרם מותה של המנוחה, אלא אך מניחה בסיס ל"מסקנה" בדבר אחריותו של המערער לגרם המוות וגופתה של המנוחה מתגלה במקום אחר מזה שהמערער מצביע עליו בהודייתו - מקום שהוא "זר" להתרחשות ולמערער - מן הדין היה שתימצא בחומר הראיות ראייה המבססת ומאמתת את ה"מסקנה" האמורה; ולא ניתן להסתפק בהקשר זה בראית ה"דבר מה", אשר לפי טיבה מספקת אימות לגירסת האינוס וזריקת המנוחה מן המכונית בעודה בחיים בלבד. ראיה כזו - לא מצאתי. 5. גילוי הגופה: משמעותו הראייתית גילוי גופתה של המנוחה, במקום שאין לו קשר לארוע נושא האישום, לעיסוקיו של המערער ולשיגרת חייו, הגביר את ה"עירפול" שהותירה הודיית המערער, באשר לנסיבות שבהן נגרם מותה של המנוחה; ואף הוסיף לו מימד נוסף של תעלומה. מי שהניח את הגופה באותו תא ניקוז מרכזי של רשת ביוב שכונתית, צריך להיות, לכאורה, אדם שהכיר את המקום, ידע על דבר מציאותו של התא ועל היכולת לעשות בו שימוש ולחזור ולכסותו באופן שלא ימשוך תשומת לב; וכאמור, אין בחומר הראיות דבר המצביע על כך שהמערער עונה על דרישות אלה. בנסיבות אלו, חוזרת ומחייבת דיון וליבון השאלה שהטרידה את הכל: האם המערער שיקר כאשר הוביל את החוקרים לגשרון ואחר כך הצביע על האתר כמקום השלכת המנוחה, על רקע אי רצונו, מטעמים שעמו, לגלות את מיקומה האמיתי; או, שמא אמר אמת כשסיפר למדובב ולחוקרים, ש"נפטר" מן המנוחה - מבלי לדעת אם היא חיה או מתה - על ידי זריקתה סמוך לגשרון, ורק משלא נמצאה שם - והוא לא ידע מה ארע אתה - הצביע על אתר האשפה כדי לרצות את חוקריו, בידעו שממילא אי אפשר למצוא שם דבר. המצב שבו נמצאה גופת המנוחה - ולמעשה המדובר בחלק של השלד שלה - מתיישב עם אינוסה; וזאת - בהתחשב בכך שלהבדיל מחלקה העליון של הגופה שנמצא "לבוש", היה חלקה התחתון "עירום" ומכנסיה, תחתוניה ונעליה לא נמצאו במקום. ברם, לא ניתן ללמוד מן השרידים מה היתה, בפועל, סיבת המוות וכיצד, מתי ועל ידי מי הובאה הגופה לאותו מקום. על דרך ההשערה, ניתן, למצוא בהעדר הנעליים ופריטי הלבוש של הפלג התחתון של הגוף, "הסבר" לביקורו המפתיע של המערער באתר האשפה והוא:- להיפטר שם מן הפריטים האמורים, שנותרו, ככל הנראה, יחד עם השקית הפלסטיק, במכוניתו. ברם, מאידך גיסא, המערער מוסר למדובב כי לאחר האונס, המנוחה לבשה את בגדיה; ומכאן, שהיתה לבושה כאשר זרק אותה מן המכונית ומי שהטמין את גופתה הוא שהפשיטה והוא האחראי להיעדרם של הפריטים האמורים. אם כך ואם כך, אין אלו אלא השערות, שאינן יכולות לבוא במקום ראיות. כן אפשר להעלות השערות מהשערות שונות, לפיהן המערער הערים על המדובב ועל החוקרים, והוביל את האחרונים אל הגשרון, כשהוא יודע היכן טמונה הגופה ומשוכנע שלא ימצאוה שם; והכל על מנת למנוע את הרשעתו ברצח, או על מנת לכסות על התעללות קשה שהתעלל בה ואשר בעטיה חסרו בגופה חלקי הפלג התחתון של גופתה. ברם, תהיינה השערות אלו הגיוניות וסבירות ככל שתהיינה, בהעדר בסיס ראייתי אין הן יוצאות מגדרן של "השערות" גרידא. 6. גילוי הגופה: השלכותיו להוכחת אחריותו של המערער להמתה במצב דברים זה, לא היה בגלוי הגופה כדי לתרום להבהרת קורותיה של המנוחה לאחר השלכתה מן המכונית, כפי שמוסר המערער בהודיותיו הראשונות. עד לגילוי הגופה, לא היה הכרח במתן תשובה לשאלה האמורה על מנת לבסס הרשעה ברצח. ברם, גילוי הגופה - שינה את פני הדברים וחייב מתן תשובה. עד לגילוי הגופה, נקודת המוצא היתה שהמערער, כמי שהיה אחרון עם המנוחה בעודה בחיים, חייב להצביע על מיקומה; ומשלא עשה כן - די בהודייתו בדבר אינוסה, הכאתה, חניקתה וזריקתה של המנוחה מן המכונית, על רקע העלמה מבלי להותיר עקבות, כדי לקבוע את מותה ולראותו אחראי לגרימת המוות. במצב דברים זה, היה בכוח הגורמים המאמתים המפורטים לעיל, כדי לבסס על סמך ההודייה גם הרשעה ברצח; וזאת - משום שהמסקנה ההגיונית היחידה, שהתחייבה מן ההודייה באינוס, בהכאה ובחניקה, על רקע היעלמה של המנוחה, היתה: כי המנוחה מתה וכי מי שאנסה וחנקה - וזרקה מן המכונית - הוא זה שאחראי למותה. ברם, גילויה של הגופה, גרם לערעור בסיסה של המסקנה האמורה: מיקום הגופה היה, כאמור, זר לאירוע וזר לשיגרת חייו של המערער; ובהתחשב בכך שבהודייתו לא ידע המערער לומר, אם המנוחה היתה חייה או מתה שעה ש"התפטר" ממנה - נוצר בסיס לאפשרות כי היתה חייה באותו מועד ואדם אחר, בלתי ידוע, אספה וטמן את גופתה - לאחר שהמיתה - במקום שבו נתגלתה. נכון הדבר, שאין במיקומה של הגופה ובמצב שבו נתגלתה כדי לבסס קביעה פוזיטיבית בדבר מעורבותו של גורם שלישי. ברם - די בהם כדי להותיר "חלל" בראיות התביעה בדבר סיבת מותה של המנוחה והנסיבות שבהן נתקפחו חייה; וכל עוד לא יתמלא חלל זה - לא ניתן, לשיטתי, להרשיע את המערער באחריות לגרם המוות על פי הודייתו . גילוי הגופה במקום ובמצב שבהם התגלתה, שקול בנסיבות הענין, כנגד גילויה של "ראיה" חדשה, המכרסמת ביכולת לסמוך הרשעה ברצח על פי ההודייה - המדברת בזריקת המנוחה בעודה בחיים במקום שונה לחלוטין - כל עוד לא תימצא ראיה המבססת את המסקנה, שהמנוחה מתה כ"תוצאה" ממעשיו של המערער דווקא. במצב דברים זה, אין מנוס ממתן תשובה לשאלה האמורה; וכל עוד עומדת היא בעינה - והיא אכן עומדת כך - המשמעות היא, שלא ניתן לקבוע, במידת הוודאות הדרושה בפלילים, שהמערער נושא באחריות להמתת המנוחה. 7. האחריות להמתה: ידיעת מיקום הגופה רוב השופטים בבית המשפט המחוזי בחרו באפשרות, שהמערער משקר ושלא גילה את המיקום האמיתי של הגופה, משום שביקש להעלים "סוד אפל" שעל פי הכרתו שלו אסור היה לו לחשפו. מבחינת סבירותה, אין לשלול אפשרות זו. ברם, זו אינה האפשרות היחידה; עדיין עומדת בעינה האפשרות האחרת, לאמור: שהמערער אמר אמת בהודייתו הראשונה. לשיטתי, אין אפשרות אחת מוציאה את רעותה; ושתיהן משתלבות בתמונת הארוע. האפשרות שהמערער הטמין את הגופה במקום שבו נמצאה והעלים זאת במתכוון מחוקריו, עולה בקנה אחד עם הצהרתו באזני המדובב: שאת "הגופה לא ימצאו " משום שזה "קשה"; וכי מסר לחוקרים מקום "לא נכון". יחד עם זאת, האפשרות שהמערער לא ידע היכן מצויה הגופה - ואמר אמת כשסיפר שזרקה ממכוניתו ליד הגשרון - מתישבת עם דבריו לחוקר: " אולי נמצא אותה שם ..." (בגשרון - י.ק.), ו- " לא ברור אם נמצא אותה שם ...". (ההדגשות שלי - י.ק.). אמירות אלו, משקפות, למעשה, "אי ידיעה" מה קרה עם המנוחה מאז השלכתה מהמכונית. הביקור המפתיע והחריג באתר האשפה והטיפול במכונית - ככל הנראה "שטיפתה" - בהזדמנות זו, מתיישבים עם שתי האפשרויות; שהרי "סילוק סימנים" מן המכונית הולם כל אחת מהן. פריטי הלבוש, הנעליים והשקית הפלסטית לא נמצאו באתר האשפה. בכך אין אמנם ראיה שלא הושלכו במקום; אף יחד עם זאת, אפשר שלא הובאו לשם כלל, ואפשר שמה שהובא היתה שקית הפלסטיק לבדה. העדרם של הפריטים האמורים, אינו מכרסם בתמונת האינוס; אך מאידך גיסא, תורם לעירפול קורותיה של המנוחה לאחר האינוס. השאלה האם הומתה המנוחה בחניקה והוטמנה במקום שבו נמצאה על ידי המערער, או שמא נזרקה, לבושה, מן המכונית ליד הגשרון, כאשר היא עדיין בחיים ונאספה על ידי אחר - נותרה, לשיטתי, ללא מענה מספק. 8. האחריות להמתה: גדר הספק כאמור, אילו נמצאה גופת המנוחה סמוך לארוע ובמקום שעליו הצביע המערער בהודייתו הראשונה, היתה הידיעה היכן נמצאת הגופה וקביעת סיבת המוות - כפי שהיתה מתבררת בודאי בבדיקתה - "משלימה" את ה"חסר" בהודייה בהקשר זה; ואי הוודאות, שהותירה ההודייה בקשר לאחריותו של העורר להמתתה של המנוחה היתה נעלמת. ברם, הגופה נתגלתה כשנתיים לאחר העלמה של המנוחה, במקום שאין לו קשר - מוכח - למערער ולשיגרת חייו ובמצב שלא ניתן היה לבדוק ולקבוע מה היתה סיבת מותה. נסיבות מותה של המנוחה וסיבת מותה נותרים - בסופו של דבר - במידה רבה, לוטים בערפל; ואין בחומר הראיות כדי לפזר ערפל זה. ולא נעלם ממני, כי לכאורה "הודה" המערער גם בפני שופטת המעצרים באינוסה והמתתה של המנוחה. ברם, עיון מדוקדק בדבריו מלמד, כי למעשה המערער אך אישר בפני השופטת את דבר הודייתו ברצח ובאונס המנוחה ולא חזר והודה במעשים אלה; וזאת - תוך שהוא מדגיש, ש"זרקתי את הגופה על הכביש". אין בדברים אלה כדי להאיר את הטעון הארה, כמפורט לעיל. במצב דברים כזה, אין די בקיומה של תוספת מאמתת - "דבר מה" - להודייה במעשה האינוס, על מנת לבסס הרשעה בעבירת רצח על בסיס הודיות החוץ, שמסר המערער למדובב ולחוקריו, כפי שניתן היה לעשות לפני גילוי הגופה. אכן, מצויה בהודיות האמורות הודאה בנקיטה באלימות, שהיתה עשויה על פי טיבה להוביל לתוצאה קטלנית; והשלכת המנוחה מן המכונית נעשתה בנסיבות המתישבות עם אחריות לגרימת מותה. ברם, כמפורט לעיל, משנתגלתה הגופה, לא ניתן למצוא בהודייה תשתית להרשעה באחריות להמתת המנוחה; וזאת - כל עוד לא תימצא ראיה, שיהיה בכוחה להשלים את החסר לביסוס המסקנה, שהמוות נגרם כתוצאה ממעשיו של המערער ללא מעורבות של גורם זר, שאפשר ולו ה"בכורה" בהקשר זה. ראיה כזו - אין. 9. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא, שאין בראיות כדי לשלול את האפשרות: שהמנוחה נזרקה מן המכונית בעודה בחיים ונאספה על ידי אחר אשר "גרם" למותה והטמינה במקום שבו נמצאה גופתה. לאפשרות זו - קלושה ככל שתהיה - אחיזה בדברי המערער בהודיותיו; ומיקומה של הגופה - לרבות מצבה והפרטים שנמצאו לצידה - מקנים לה משקל מספיק לביסוסו של ספק הימנו רשאי המערער להינות. במצב דברים זה, אין בהודיות שמסר המערער למדובב ולחוקרים כדי לשמש בסיס מספיק להרשעתו באחריות למותה של המנוחה. עם זאת יודגש: בנסיבות הענין, אין להעדר תשתית ראייתית מספקת לביסוס הרשעה ברצח המנוחה - על פי הודיית החוץ של המערער - השלכה על הרשעתו של המערער על פי אותה הודיית חוץ באינוס. כאמור, המערער "הפריד" בהודיותיו בין האינוס לבין ההמתה: באינוס הודה במישרין ובפה מלא; ואילו לענין ההמתה, השאיר מקום - קלוש אך עדיין מקום - לאפשרות ש"נפרד" מן המנוחה בעודה בחיים ושלא הוא זה שטמן אותה במקום שבו נתגלתה גופתה. במצב דברים כזה, אפשר שימצא בראיות "דבר מה" מספיק לאימות גירסת האינוס, כפי שאכן נמצא; ויחד עם זאת, לא תימצא בראיות ה"השלמה" הדרושה לביסוס המסקנה שהמערער נושא באחריות גם לגרם מותה של המנוחה. להשלמת התמונה יצוין, כי בחנתי את האפשרות, שהמערער נושא באחריות להמתת המנוחה, בכך שזרקה מן המכונית כשהיא "בין חיים ומוות"; וזאת - גם אם התערב מאוחר יותר גורם שלישי, ש"השלים" את מעשה ההמתה. ברם, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לעשות כן, כל עוד נותרים סיבת המוות והנסיבות שבהן הוטמנה הגופה - במקום שבו נתגלתה ובמצב שבו נמצאה שם - בגדר תעלומה. כן שקלתי, אם לא יהיה זה נכון, להרשיע את המערער - על סמך הודייתו - בנסיון לרצח המנוחה, בכך שהשליכה ממכוניתו לאחר שסטר לה וחנק אותה; אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין, אין מקום לעשות כן על בסיס הראיות הקיימות. השלכת המנוחה מן המכונית, "נבלעת" בנסיבות הענין בפרשה הכוללת של אינוסה; ובית המשפט המחוזי, יביא זאת, כנסיבה מחמירה, בין השיקולים לענין העונש לו ראוי המערער בשל האינוס. סיכומם של דברים, לנוכח גילוי הגופה - במקום שבו נתגלתה ובמצב שבו נמצאה שם - נשמט הבסיס מתחת להרשעת המערער באחריות להמתת המנוחה; ויש על כן, לזכות את המערער מעבירת הרצח שבה הורשע ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיגזור את דינו בשל עבירת האינוס לבדה. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש. לוין: 1. דעתי היא שיש לדחות את הערעור, הן לגבי מעשה האינוס והן לגבי מעשה הרצח. סבור אני שאין עילה מספקת להתערב במשקל הפנימי והחיצוני שניתן בפסק דינו של הרוב בבית המשפט המחוזי להודיותיו של המערער. הודיות אלו עלו בצורה ברורה הן מדבריו של המדובב ובפני אנשי המשטרה, בבית המשפט, לפני אמו ואחותו ומשני השחזורים, ביחוד מהשחזור השני; הודיות אלו נתמכות לא רק בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי (הגם בדעת רוב) ממהימנותו של המערער, אלא מקיומן של נסיבות מסבכות שהמערער לא נתן להן הסבר משביע רצון, או שהכחיש את קיומן; אף לנו ניתנה הזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי משני השחזורים ואני מסכים עם אב בית הדין בבית המשפט המחוזי שהשחזור השני מהווה ראייה רבת משקל לתמוך בה את הגירסה המרשיעה. רשאי היה בית המשפט המחוזי, על יסוד הראיות שהיו לפניו ועל יסוד התרשמותו הבלתי אמצעית לתת משקל נמוך לטענה בדבר מוגבלותו הנפשית של המערער, ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. 2. לדידי, הרעיון שיש להפריד לענין ההרשעה בין ענין האינוס וענין הרצח, הוא רעיון מפתיע. ההפרדה האמורה לא עלתה כטענה לפני בית המשפט המחוזי, ואף הסניגור המלומד לא העלה אותה בערכאתנו ובטיעוניהם הנוספים של הפרקליטים לפנינו שררה ביניהם אחידות דעים שאין מקום להפרדה האמורה. אכן בדין תמך השופט סגל בבית המשפט המחוזי את יתידותיו בפרשת ע"פ 417/83 פ"ד לח(1) 670, 671, בה נאמר "שההכחשה הטוטאלית נושאת עמה לעתים תוצאות לוואי ראייתיות השוללות העלאתה המאוחרת של טענה חילופית הסותרת את ההתכחשות הכוללנית". ודוק: עמדתו הבסיסית של המערער בבית המשפט המחוזי וגם לפנינו לא הבחינה בין מעורבותו במעשה האינוס לבין מעורבותו במקרה הרצח, ולפיכך גם פרשת הראיות סבה סביב ביצוע שתי העבירות כחטיבה אחת שאינה ניתנת להפרדה; משום כך גם לא הועלתה האפשרות בחקירה על ידי המדינה שמא ביצע המערער אך את מעשה האינוס לבדו. 3. לאחר שהחזרנו את התיק לבית המשפט המחוזי לכתיבת פסק דין חדש, ניתנה למדינה ולנאשם הזדמנות לסדר מחדש את ה"קוביות הראייתיות" כדי לברר אם הן משתלבות עם מקום הימצא הגופה; אך המערער לא ניצל את ההזדמנות ולא עלה על דוכן העדים; הסבריו של פרקליט המערער בענין זה לא שכנעו אותי; אם אמנם מסכת הראיות הכוללת מסבכת את המערער בעבירות שיוחסו לו, יכול והיא תהפוך, בהעדר ראייה לסתור, לחלוטה ואין ההגנה יכולה לסמוך על ניחושים לגבי תכנה האפשרי של עדות הנאשם, שלא הועמדה במבחן החקירה שכנגד. 4. עיון במסכת הודיותיו של המערער (בצד הכחשות מלאות, למחצה ולרביע), שלעניינן מקובלת עלי עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי, מגלה שהמערער הודה (בצד הכחשותיו) לא רק במעשה האינוס אלא גם בגרימת מותה של המנוחה, אם כי מסר גירסאות שונות לענין אופן המתתה והוא - ביחד עם מסירת גירסאות אחרות לגבי האופן שבו נפטר ממנה (או מגופתה) לאחר האינוס. בצד העלאתה של הגירסה שלאחר האינוס זרק המערער את המנוחה לצד הגשרון או ליד הכביש, לאחר שחנק אותה (בין אם היתה חיה ובין אם מתה לפני כן), או שזרק את גופתה למזבלה, מוצאים אנו גם אמירות שהוא מכיר את המקום בו היא מצוייה אך מפחד (ת/ 113, קלטת 1 מ.ט. 20/93 עמ' 4), שיגרום לכל הממשלה לעבוד במזבלה כדי לחפש את הגופה אך היא לא נמצאת שם (עמ' 6), שזרק אותה ואולי קבר אותה וכי "זו הבעייה, הגופה לא ימצאו" (עמ' 9). עוד מסר המערער כי הגופה "לא נמצאה באיזור שאמרתי להם עליו" (קלטת 4 עמ' 8), שהיא אינה מצויה במקום בו מחפשים אותה (ת/ 114 עמ' 7), "שהיא לא, לא בזבל" (ת/ 112 קלטת מס' 1 עמ' 11) ו"אילו היתה בזבל היו מוצאים אותה" (שם, בעמ' 12). אמת נכון הדבר שאין לנו ראייה מדוייקת לגבי מהלכיו המלאים של המערער לאחר ביצוע האונס ולגבי הסיבות שלעניינן נמנע המערער במהלך חקירותיו לגלות לחוקריו את מקום המצא הגופה. לענין זה העלה בית המשפט המחוזי השערות שונות שאני מסכים שלא הוכחו (אם גם לא נשללו); אכן כבר נאמר בע"פ 125/50 פ"ד ו' 514, 520 כי: "נדמה לנו כי פסק הדין מגלה, זעיר פה זעיר שם, נסיון לתרץ ולהסביר לגבי המקרה הנדון, מה שלאו דווקא ניתן לתירוץ ולהסברה. במשפט רצח, בו העדים שנוכחו בשעת מעשה, הם לעתים במספר מועט או אינם בנמצא כלל, עלול חומר ההוכחה מטעם הקטיגוריה להכיל, לפעמים חלל ריק ופרשיות סתומות. ברור כי במצב דברים זה אין מתפקידו של בית המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום, ובודאי שחלילה לו לעשות כן בדרך מלאכותית. עליו, על בית המשפט, להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטיגוריה ישנם דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון, ולשקול אם אף על פי כן קיימת הוכחה מספקת המקשרת את הנאשם אל מעשה הרצח בו הואשם. במלים אחרות, תפקידו של בית המשפט הוא לדון בהאשמה, המתבררת לפניו, על סמך החומר שהוצג במשפט, ולאו דווקא לצייר תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם". ואכן שומה גם עלינו כערכאת ערעור להימנע מלנסות לתת הסבר מלא לכל מה שקרה, אלא התפקיד המוטל עלינו הוא לבחון אם על יסוד חומר הראיות שהוגש לפני הערכאה הראשונה, ונמצא מהימן על ידה, הוכח האישום מעבר לכל ספק סביר. השאלה היא אם כן לא אם הצליחה המדינה למלא בתוכן ראייתי כל אחד ממהלכיו של המערער, אלא אם גם בהעדר נדבך זה או אחר בקורות המעשה די בחומר הראייתי שהובא כדי לסבך את הנאשם בעבירות שבהן הואשם. סבור אני שיש לקרוא את גירסאותיו המפלילות של המערער כחטיבה אחת, ואותו חלק מהודיותיו של המערער שמהן עולה שהגופה לא תימצא והיא אינה מצוייה באתר דודאים, משתלב היטב במסכת הראיות הקושרת אותו לעבירת הרצח. לענין זה אין העובדה שהגופה נמצאה במרחק רב ממקום אירוע האינוס גורעת ממשקל הראיות המפלילות, שכן באו לפני בית המשפט ראיות מהימנות שהיתה למערער הזדמנות להעביר את הגופה למקום אחר הן לפני הופעתו באתר דודאים והן בשלב מאוחר יותר. 65.לדעתי, ועל בסיס ראייתי טהור, אין מנוס אלא להרשיע את המערער במעשה הרצח גם אם מניחים שיש לנתק אותו ממעשה האינוס שהוכח. אלה הן העובדות שהוכחו בענין זה: א. ביום 10.6.93 בין השעות 20.10 - 22.30 (או בסמוך לכך) ביצע המערער מעשה אינוס במנוחה. ב. לאחר מעשה האינוס נעלמה המנוחה - ומאז עקבותיה לא נודעו; ג. ביום 11.6.95 נמצאה גופתה של המנוחה בבור המכוסה במכסה. ד. לפי הדו"ח הפתולוגי ת/ 10 עמ' 3 נגרם מותה של המנוחה בין שנה לחמש שנים מיום שנמצאה בבור, אך מותר להניח שגרם המוות הוא סמוך לזמן האינוס. ה. קיימות ראיות שהמנוחה נרצחה. ו. מותר להניח שהמנוחה נרצחה זמן קצר לאחר האינוס. סבור אני שהמירב שאפשר לקבוע לטובת המערער על יסוד ההנחה האמורה הוא שאין באמרותיו או בהודיותיו דבר שיש בו כדי לאשר או לשלול את מעורבותו במעשה הרצח, משל כאילו נמנע המערער שבצע את מעשה האינוס מלעלות על דוכן העדים ולהעלות גירסה. לדעתי, שיש במסכת העובדות האמורה כדי לסבך את המערער במעשה הרצח, באופן ששומה היה עליו לעלות על דוכן העדים ולהזים או לפחות לעורר ספק במידת מעורבותו במעשה: ע"פ 38/49 פ"ד ב' 813; ע"פ 501/81, 610 פ"ד לו(4) 141, 147; ע"פ 261/83, 276 פ"ד לח(1) 570; ע"פ 493/82 פ"ד מ(1) 645, 651; וכשהדבר לא נעשה הופכות הראיות המסבכות לראיות חלוטות. אין כל אחיזה בחומר הראיות לסברה בדבר קיומה של אפשרות כי גורם זר נתקל במנוחה בעודה בחיים במקום השומם בו זרק אותה המערער ממכוניתו והוא (אותו גורם זר) גרם למותה וזרק אותה לבור לאחר שלקח את נעליה וחלק מבגדיה. בנסיבות כאלו "אל לבית המשפט להמציא גרסאות דמיוניות בדבר חפות הנאשם שאין להן אחיזה בחומר הראיות ושהנאשם אף לא העלה, כאשר המסקנה הסבירה יותר היא של אשמה": ע"פ 347/88 פ"ד מז(4) 221 651-2 ; וכלל זה כוחו יפה גם אם מניחים שהגירסה האמורה עלתה בחומר הראיות אך אין עילה להעדיף אותה על גירסאות אחרות אותן העלה המערער; לדידי האפשרות שבסמיכות הזמנים למעשה האונס הזדמן למקום גם רוצח שגרם למותה של המנוחה, אפשרות שלא הועלתה על ידי איש, היא אפשרות שאין אנו רשאים להביאה בחשבון והתחשבות בה אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד שבדיני הראיות. לפיכך הייתי דוחה את הערעור. המשנה לנשיא אנו מחליטים ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת האינוס, וברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא, לקבל את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת הרצח ולבטל את הרשעתו וגזר דינו בעבירה זו. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת הדין עקב ההרשעה בעבירת האינוס. ניתן היום, ד' בתמוז תשנ"ז (9.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96021090. D06

[ "ע\"פ 96", "ק\"ג. 2", "ע\"פ 4769/92", "ע\"פ 555/91", "ע\"פ 3625/91", "ע\"פ 543/79", "ע\"פ 417/83", "ע\"פ 38/49", "ע\"פ 501/81", "ע\"פ 261/83", "ע\"פ 493/82", "ע\"פ 347/88" ]

3,186