shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found sequencelengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
36,164	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3936/97 - ה' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : Microsoft Corporation סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. A05 /דז/	[ "ע\"א 3936/97" ]	1,128
275	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה לאור ההודעה מטעם העותר, שהוגשה לבית המשפט ביום 21.12.97, מתבקשת המזכירות לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב בחודש מרץ 1998. תשומת הלב של פרקליטות המדינה מופנית לכך שהעותר צירף להודעתו, בתשובה להודעה מטעם פרקליטות המדינה, מידע על הכנסותיו בשנים האחרונות. ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשנ"ח (23.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I05	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,129
827	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3052/96 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 11.11.97 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם פרקליטות המדינה. 2. העותר מתבקש להודיע לבית המשפט, לאור ההודעה מטעם הפרקליטות (ובכלל זה סעיף 12 להודעה זאת), אם הוא עדיין מבקש לקיים דיון בעתירה בפני הרכב, או שהוא מוכן למחוק את העתירה, בלי לפגוע בזכותו להגיש עתירה חדשה, אם יראה צורך בכך. העותר יגיש את ההודעה תוך 30 יום. ניתנה היום, י"ב בחשון תשנ"ח (12.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I04	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,130
13,084	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה המשיב מתבקש להגיש לבית המשפט תגובה לעתירה תוך 30 יום. ניתנה היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I03	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,131
19,880	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3052/96 - ב' בפני: כבוד השופט י' גולדברג העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה להגשת תצהיר משלים החלטה להתיר הגשת תצהיר משלים, כמבוקש. עותק מן התצהיר יומצא למשיב. ניתנה היום, כג' בטבת התשנ"ח (21.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. R06	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,132
26,050	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה לדחית מועד דיון בשם העותר: עו"ד ערן לב החלטה הדיון בעתירה נקבע ליום 2.3.98 ונדחה בהחלטת כב' השופט א' גולדברג בהתאם לבקשת הצדדים. הטעם לבקשה היה שבקשתו של העותר תידון שנית על ידי המשיב. העותר יודיע לבית המשפט עד ליום 3.5.98 האם יש צורך בדיון בעתירה. ניתנה היום, י"ב באדר תשנ"ח (10.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. P10	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,133
29,427	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - ו' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד רונן כהן החלטה לבקשת העותר ובהסכמת המשיב, אני מורה על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות. ניתנה היום, י"ב בכסלו תשנ"ט (1.12.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. P15	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,134
31,837	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - ג' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה ל דחיית מועד להגשת הודעה החלטה לבקשת ב"כ העותר, ובהסכמת ב"כ המשיב, אני דוחה את המועד להגשת ההודעה מטעם העותר ליום 15.12.98. ניתנה היום, י"ד בחשון תשנ"ט (3.11.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I13	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,135
32,854	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה לקביעת מועד דיון החלטה ב"כ העותר הודיע לבית המשפט ביום 19.7.98 כי הצדדים מנהלים מגעים בנסיון לייתר את הדיון בעתירה. ב"כ העותר מתבקש להודיע לבית המשפט עד יום 1.10.98 אם הוא מבקש למחוק את העתירה או לקבוע אותה לדיון בפני הרכב. ניתנה היום, כ"ח בתמוז תשנ"ח (23.7.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I12	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,137
91,584	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3052/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה בהתאם לבקשת בא-כוח העותר נדחה המועד בו על העותר להודיע לבית המשפט אם יש עדיין צורך לקיים דיון בעתירה. בא-כוח העותר יגיש את ההודעה לבית המשפט עד יום 15.7.98. ניתנה היום, י"ב באייר תשנ"ח (8.5.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I11 /שב	[ "בג\"ץ 3052/96" ]	1,138
18,948	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2333/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר העותר ות : 1. אגודת מדרשת ישראל קדומים אלון מורה 2. הקרן לגאולת קרקע שליד מדרשת ארץ ישראל קדומים 3. הקרן ליד מדרשת ארץ ישראל בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. ממשלת ישראל 3. צבא הגנה לישראל 4. קמט רישום מקרקעין, אזור יהודה ושומרון 5. היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון 6. הממונה על העזרה המשפטית, משרד המשפטים 7. שר הבטחון 8. המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון 9. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ל' בניסן התשנ"ח ( 26.04.98 ) בשם העותר ות: עו"ד משה גליק בשם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין לאור תשובת המדינה, ממנה עולה שהחלקות הן באיזור B , אין כל אפשרות להורות על שינוי הרישום כמבוקש. איננו נוקטים כל עמדה באשר לזכות העותרות לפיצויים. עניין זה צריך להיבחן, אם בכלל, בבית המשפט האזרחי. באשר לבקשת העותרות כי נמליץ על הקמת ועדה אשר תוסמך לעסוק בסוג המקרים שלפנינו, מן הראוי הוא כי עניין זה יופנה לרשויות המוסמכות לכך. מר בלס ציין בפנינו כי לא היתה כל פניה בעניין זה מטעם העותרות. בנסיבות אלו, לא נוכל לנקוט בעניין זה כל עמדה. העתירה נדחית. ניתן היום, ל' בניסן התשנ"ח (26.04.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023330. A04 /דז/	[ "בג\"ץ 2333/97" ]	1,141
2,042	ב בית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1715/97 - ג' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו ביניים החלטה לתגובת המשיבים בתוך 48 שעות ממועד קבלת החלטה זו. ניתנה היום, ט"ו בכסלו תשנ"ח (14.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. J18	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,143
2,749	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו-מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשנ"ז ( 02.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד ח. מלצר; עו"ד י. נקדימון; עו"ד נ. אילן בשם המשיבים: עו"ד א. מנדל ה ח ל ט ה נתבקשנו ליתן צו-ביניים. בטרם נחליט בעניין, ביקשנו מבאת כוח המשיבים לברר האפשרות של פניה לכנסת להארכת מועד הכניסה לתוקף של החוק. בתוך שבועיים תימסר לנו הודעה בכתב מטעם המשיבים. על יסוד ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בצו-הביניים. ניתנה היום, כ"ו באייר התשנ"ז (02.06.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A08 /דז/	[ "בג\"ץ 97" ]	1,144
4,878	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך התנגדות לצו על תנאי תאריכי הישיבות: כ"ה בסיון התשנ"ז (30.06.97) י"ז בתמוז התשנ"ז ( 22.07.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל פסק-דין הנשיא א' ברק: חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995-, נכנס לתוקפו בי"ד באב התשנ"ה (10.8.1995). אין הוא חוסה תחת המטריה של שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). נטען בפנינו כי מספר הוראות שבו סותרות את הוראותיו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, ודינן להתבטל. האם קיימת סתירה כנטען, ואם כן, מהן תוצאותיה - אלה השאלות הניצבות בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. ניהול תיק השקעות הוא עיסוק מקובל בישראל. למעלה משמונה מאות גברים ונשים עסקו בכך לאחרונה. מנהל תיקי השקעות מבצע עיסקאותיו, לפי שיקול דעתו, בחשבונם של אחרים. הוא פועל על פי הרשאה שלקוחותיו נותנים לו. הוא קונה ומוכר ניירות ערך ונכסים פיננסיים בשמם של אותם אחרים. היקף שיקול דעתו של מנהל תיק ההשקעות תלוי בהסכם שבינו לבין שולחו, והוא משתנה ממקרה למקרה. 2. הצורך בקיום פיקוח על סוכנים, סוחרים ויועצים בניירות ערך הורגש כבר בראשית שנות השישים. דנה בכך הוועדה להנפקת ניירות ערך ולמסחר בהם ("ועדת ידין"). ועדת ידין המליצה על התקנת תקנות שיעניקו סמכויות רישוי לרשות ניירות ערך. המלצה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. ב1978- דנה ועדת הכלכלה של הכנסת במצב הבורסה ושוק ההון. היא קבעה כי לרשות המשקיע בשוק ניירות הערך לא עומד המידע הדרוש בתחום ההנפקה, הייעוץ והמסחר. היא המליצה על רישוי יועצים להשקעות בניירות ערך. המלצה זו לא קודמה בהליכי החקיקה. הצורך בהסדרת הייעוץ להשקעות הודגש גם מספר שנים לאחר מכן, בדין וחשבון של ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים ("ועדת בייסקי"). הוועדה המליצה, בין השאר, על חקיקת חוק שיאסור מתן יעוץ בהשקעות פיננסיות בידי מי שלא קיבל רשיון לכך. כן המליצה ועדת בייסקי לקבוע סייגים וכללים לפעולות היועצים. עוד המליצה הוועדה כי בנקים לא יעסקו במישרין או בעקיפין במסחר במניות על חשבונם הם. גם הצעה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. 3. ב1985- מינה שר המשפטים, על דעת שר האוצר, ועדה לבדיקת הסדרים תחיקתיים בתחום שוק ההון ("ועדת גבאי"). ועדת גבאי המליצה, בין השאר, על גיבוש מסגרת חקיקתית מפורטת, אשר תסדיר את העיסוקים בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. ביסוד המלצותיה של ועדת גבאי, עמד העיקרון כי יש לקבוע חובת רישוי לעיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. הליכי החקיקה 4. על בסיס המלצותיהן של ועדת גבאי וועדת בייסקי, הוגשה לכנסת האחת-עשרה הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 27). ההצעה עברה קריאה ראשונה בלבד. הוחל עליה דין רציפות, אך היא לא נידונה בכנסת השתיים-עשרה. בכנסת השלוש-עשרה הגיש ח"כ ד. תיכון הצעת חוק פרטית המאמצת את הצעת החוק הממשלתית משנת התשמ"ח1987-. ב1994- פורסמה הצעת חוק ממשלתית חדשה, היא הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 91). הצעה זו הועברה לטיפולה של ועדת הכספים. ועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון (בראשותו של חבר הכנסת ס. שלום) בחנה ההצעה. כן נדונה ההצעה על ידי מליאת ועדת הכספים. הצעת החוק נתקבלה, בסופו של דבר, וחוק הסדרת העיסוק בייעוץ ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: "חוק תיקי השקעות") פורסם ונכנס לתוקפו ביום 10.8.1995. 5. אף כי תחילתו של חוק תיקי השקעות ב10.8.1995-, נקבע בו כי מספר הוראות שבו, תחילתן במועד אחר. לעניין ההוראות העוסקות בחובת הרישוי ובתנאים למתן רשיון, נקבע כי תחילתן בתום שנה מיום פרסום החוק. בהגיע מועד זה, נדחה מועד כניסתן של הוראות אלה, ונקבע כי הן יכנסו לתוקף ביום כ"ג באדר ב' התשנ"ז (1.4.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון), התשנ"ו1996-). בהגיע המועד החדש נדחה שוב מועד כניסתן של הוראות הרישוי לתוקף, תוך שנקבע כי תחילתן היא בכ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ז1997-). 6. על פי הוראות חוק תיקי השקעות הוסמך שר האוצר, בהתייעצות עם הרשות לניירות ערך (להלן: "הרשות") ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות. תקנות אלה אמורות לעסוק, בין השאר, בבחינות המקצועיות אשר על מנהלים של תיקי השקעות לעמוד בהן (סעיף 8(א)(4)), וכן בתנאים ובסכומים לעניין מילוי חובת הביטוח המוטלת על מנהל תיקי השקעות (סעיף 8(א)(6)). כן הוסמך שר האוצר לקבוע בתקנות את שיעור ההון העצמי של חברה, המבקשת לנהל תיקי השקעות (סעיף 8(ב)(4)). טיוטה של תקנות הוכנה באפריל 1996 והועברה לוועדת הכספים של הכנסת. מידע על כך נמסר לציבור. נתקבלו תגובות מהציבור. קויימו דיונים בוועדת המשנה לשוק ההון של ועדת הכספים. לאחר אישור התקנות בוועדת הכספים (ב9.12.96-), פורסמו תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הבחינות") ותקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הון עצמי וביטוח"). התקנות נכנסו לתוקפן ב28.1.1997-. מהות ההסדרים בחוק תיקי השקעות 7. חוק תיקי השקעות מסדיר את העיסוק בייעוץ השקעות ואת העיסוק בניהול תיקי השקעות. ענייננו בעתירה זו בעיסוק של ניהול תיקי השקעות, ובכך נתמקד. החוק מטיל על מנהל תיקי השקעות חובות אמון (סעיף 11) וזהירות (סעיף 20). הוא מסדיר מצבים של ניגוד עניינים (סעיף 15) ומתן תמריצים למנהל תיקי השקעות (סעיף 17). הוא קובע הסדרים באשר לחובות הסודיות (סעיף 19), ובאשר לאופן ההחזקה והניהול (הנפרדים) של נכסי הלקוח ונכסי מנהל התיקים (סעיף 22), תוך הטלת איסור על שימוש בנכסי הלקוח שלא בהסכמתו (סעיף 23). חוק תיקי השקעות קובע חובת רישום של כל עיסקה (סעיף 25(א)) וחובת דיווח ללקוח (סעיף 26) ולרשות (סעיף 27). הוראות אלה נכנסו לתוקפן עם חקיקתו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995) והן חלות, רובן ככולן, על מי שניהל תיקי השקעות גם בטרם הוחק החוק. לעניין זה נקבע כי יראו יחיד או תאגיד העוסק בניהול תיקים ביום פרסומו של החוק ועד ה30.6.1997- כאילו היה בעל רשיון לפי החוק (סעיף 47(ג)). 8. חוק תיקי השקעות קובע משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. ניהול תיקים יכול שיעשה אותו יחיד ויכול שתעשה אותו חברה. הן היחיד והן החברה חייבים ברשיון. נקבע כי יחיד בעל רשיון לא יוכל לנהל תיקי השקעות אלא אם כן הוא עובד בחברה שהיא בעלת רשיון לניהול תיקי השקעות (סעיף 2(ב)). נמצא, כי הוטלה חובת התאגדות כחברה, על יחיד המבקש לנהל תיקי השקעות. לעניין חברה המבקשת רשיון כמנהלת תיקים נקבע, בין השאר, כי עליה להיות בעלת הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות (סעיף 8(ב)(4)). סכום זה הועמד בתקנות הון עצמי וביטוח על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. על מנהל תיקי השקעות הוטל איסור לנהל תיק השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו (סעיף 4(ב)). לעניין הרישוי נקבע, כי הבקשה לקבלת רשיון תוגש לרשות לניירות ערך (סעיף 5(א)). תנאי לקבל רשיון הוא, בין השאר, כי המבקש עמד בבחינות מקצועיות (סעיף 8(א)(4)). נושאיהן של הבחינות וסדריהן הוסדרו בתקנות הבחינות. משטר הרישוי האמור לא נכנס לתוקפו עם פרסומו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995). מועד כניסתו נדחה פעמיים, והוא נכנס לתוקפו ביום 1.7.1997. חוק תיקי השקעות כולל הוראות מעבר. נקבע בהן, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של החוק (כלומר ה10.8.1995-), בניהול תיקים לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בחוק (סעיף 48(1)). הרשות הוסמכה ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים מחוץ לישראל (סעיף 48(2)). העתירה 9. העותרת מס' 1 היא עמותה (בהליכי רישום) אליה משתייכים חברים העוסקים בניהול תיקי השקעות. העותרים האחרים (10-2) עסקו, הלכה למעשה, בניהול תיקי השקעות בטרם נכנס חוק תיקי השקעות לתוקפו. העותרים נדרשים לקבל רשיון לניהול תיקי השקעות ולקיים את דרישות חוק תיקי השקעות. טענתם הינה, כי ההסדרים הבאים בחוק תיקי השקעות, נוגדים את חוק-יסוד: חופש העיסוק: (א) חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברה; (ב) התניית הפעולה באמצעות חברה בקיומו של הון עצמי ניכר; (ג) הטלת איסור על מנהלי תיקי השקעות לנהל תיקי השקעות של עצמם, או של בני משפחתם; (ד) חיוב המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות לעמוד בבחינות רישוי רבות וקשות, תוך שלילת האפשרות להכין עצמם כראוי לבחינות אלה; (ה) היעדר הוראות מעבר לפיהן הסדרי הרישוי ותנאיו לא יוחלו על מי שניהלו תיקי השקעות בטרם נכנס החוק לתוקפו, תוך שלילת זכותם של אלה להמשיך ולעסוק במקצועם. לטענת העותרים, הסדרים אלה אף שהם לתכלית ראויה, פוגעים הם בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. העותרים מבקשים כי נצהיר על בטלותם. כן נתבקשנו לעכב בצו ביניים את תחילתו של החוק (שנקבעה, כאמור, ליום 1.7.1997) עד להכרעה סופית בעתירה. ההליכים לפנינו 10. העתירה הוגשה ב13.3.1997-. השופטת התורנית (השופטת דורנר) ביקשה תגובת המשיבים. הבקשה לצו ביניים נדחתה. עם קבלת התגובה, הועברה העתירה להרכב של שלושה (הנשיא ברק, השופטת שטרסברג-כהן, השופטת ביניש). הרכב של שלושה הוציא (ביום 2.6.1997) צו-על-תנאי, ונתן שלושים יום לתשובה. על פי בקשתו - ובהסכמת המשיבים - הוספנו את מר אברהמחיו (גם הוא עסק בניהול תיקי השקעות טרם כניסת החוק לתוקף) כעותר נוסף (עותר מס' 11). ההרכב החליט על מחיקתן של הכנסת וועדת הכספים כמשיבות בעתירה. אכן, משהוחק החוק הוא מנתק עצמו ממחוקקו. "בצאתו של חוק מביתו של מחוקק, ניתק טבורו מיוצרו, חוק שיולד אין הוא עוד ברשותו של מולידו" (השופט מ. חשין בבג"ץ 7157/95 ארד נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד נ(1) 573). הטענות החוקתיות מכוונות כנגד החוק, ולא כנגד הכנסת. המחוקק אינו צד לסכסוך, בו מתבררת שאלת חוקתיותו של חוק. על כן, אין לצרף הכנסת כצד בהליכים בהם נדונה חוקתיותו של חוק שחוקק על ידי הכנסת. כמובן, לכל דיון שכזה יש להזמין את היועץ המשפטי לממשלה. 11. ההרכב נתבקש להוציא צו ביניים, המעכב את מועד כניסתו של החוק לתוקף. לעניין זה נתקבלה ההחלטה הבאה: "נתבקשנו ליתן צו-ביניים. בטרם נחליט בעניין, ביקשנו מבאת כוח המשיבים לברר האפשרות של פניה לכנסת להארכת מועד הכניסה לתוקף של החוק. בתוך שבועיים תימסר לנו הודעה בכתב מטעם המשיבים. על יסוד ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בצו הביניים". לאחר זמן (ביום 15.6.97) קויימה תזכורת בנוכחות באי כוח הצדדים. נמסר מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי הממשלה לא תפנה לכנסת ביוזמת חקיקה לדחיית מועד כניסתו של החוק לתוקף. בנמקה עמדה זו ציינה הגב' מנדל, כי "נוכח מצבו של שוק ההון, לוח הזמנים הצפוף כתוצאה מהגשת העתירה בסמוך לכניסת הוראות הרישוי לתוקף וההשלכות העלולות לנבוע מפתיחת הליך חקיקה בכנסת בתקופת אי הוודאות של טרם מתן פסק דין על ידי בית המשפט הנכבד, לא יהא זה נכון ליזום הליך חקיקה לשם דחיית תחילת תוקפו של פרק הרישוי בחוק. לדעת המשיבים דחיה כאמור עלולה לגרום נזק רב לשוק ההון ולציבור המשקיעים". על יסוד הודעה זו נקבעו בהסכמה הסדרי טיעון בכתב. נקבע עוד, כי "אם לא יינתן פסק דין עד ה1.7.97- נשמרת האפשרות כי העותרים יחזרו ויפנו בעניין צו הביניים. ההרכב שידון בעתירה - והוא עשוי להיות הרכב מורחב - עשוי לקיים דיון בעל-פה למתן הבהרות ולתשובה על שאלות. ייעשה מאמץ ליתן את פסק הדין - ולו בלי הנמקה - עד ה1.7.97-". 12. ביום 30.6.97 - יום לפני כניסתן לתוקף של ההוראות הנדונות שבחוק תיקי השקעות - קיים הרכב מורחב של בית המשפט דיון בצו הביניים. נקודת המוצא שלנו בדיון זה היתה, כי הוצאת צו ביניים לעיכוב הפעלתו של הסדר המעוגן בחוק הינה בסמכותו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו. כך נוהגים בתי המשפט באנגליה, בארצות-הברית, בקנדה ובשיטות משפט נוספות (ראו Factortame Ltd. v. Secretary of State for Transport (No. 2) [1991] All E.R. 70; R.J.R. - MacDonald Inc. v. Canada (Attorney-General) [1994] 111 D.L.R. (4 th ) 385; Wright, Miller and Kane, Federal Practice and Procedure: Civil , sec. 2948 (2d. ed.); K.P.E. Lasok, The European Court of Justice Practice and Procedure 232 (2 nd . ed., 1994) ). שיקול דעת זה יש להפעיל בזהירות רבה. יש לאזן בין הנזק הבלתי הפיך לפרט אם צו העיכוב לא יינתן, לבין הנזק לפרטים אחרים, ולציבור כולו, אם צו העיכוב יינתן. על בית המשפט להיות רגיש הן לעיכוב בהפעלתו של חוק בטרם הוכרע הדין (אם יינתן צו ביניים), והן לפגיעה הלכאורית בזכויות האדם עד להכרעת הדין (אם לא יינתן צו כאמור). בית המשפט ייטיב לעשות, אם יעשה כל מאמץ להשגת הבנה בין הצדדים בכל הנוגע להסדרי הביניים. ברוח זו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיתאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק תיקי השקעות נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו למחרת היום (ה1.7.1997-). הצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם, והגיעו להסדר הבא: "1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי". הצדדים לא הגיעו לידי הסדר באשר לאיסור החל על בעל רשיון לרכוש ניירות ערך עבור עצמו, ולעניין האיסור החל על יחיד המנהל תיקי השקעות שלא לנהל תיקי השקעות עבור בן משפחה. לעניין זה החלטנו, כי נחה דעתנו שעל רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק תיקי השקעות). 13. לאחר כשלושה שבועות (ביום 22.7.97) - ובעקבות הסיכומים בכתב שנתקבלו מבאי כוח הצדדים - שמענו טיעונים משלימים בעל-פה לגופה של העתירה. טיעונים אלה התרכזו בחוקתיותם של האמצעים שננקטו בחוק תיקי השקעות. הצדדים לא היו חלוקים בעמדותיהם באשר לשאלה, אם חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. מקובל היה על כל הצדדים - ומקובל הוא עלינו - כי חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו, כשלעצמה, לא הופכת את חוק תיקי השקעות לבלתי חוקתי. פגיעה בעיסוק עשויה להיות מוצדקת, אם היא מקיימת את הדרישות הקבועות לכך בחוק-יסוד: חופש העיסוק. נפנה, איפוא, לחוק היסוד ולדרישות הקבועות בו. המסגרת הנורמטיבית 14. חוק-יסוד: חופש העיסוק מעניק הגנה חוקתית לחופש העיסוק (ראו א. רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 1134 (כרך ב', מהדורה חמישית, 1996)). אף בעבר - מאז פרשת בז'רנו (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה , פ"ד ב' 80) - הוכר חופש העיסוק כזכות אדם יסודית. עמד על כך השופט ש.ז. חשין בציינו: "כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו בכל זמן שההתעסקות בעבודה זו או במשלח-היד אינה אסורה מטעם החוק" ( שם , בעמ' 82). עם זאת, יכול היה בעבר חוק של הכנסת - יהיו המטרות אשר להגשמתן נועד והאמצעים שבהם נקט אשר יהיו - לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה בוטאה בו באופן מפורש, ברור וחד-משמעי (ראו בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה , פ"ד לז(3) 337, 353). עתה, מאז חקיקתו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, צומצם כוחה של הכנסת לפגוע בחופש העיסוק (ראו בג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד מז(5) 610; בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר , פ"ד מח(5) 441; בג"ץ 1255/94 "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מט(3) 661, 679; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 124). פגיעה זו אפשרית היא רק בדרך של שינוי חוק היסוד עצמו (סעיף 7 לחוק היסוד), בחקיקתו של חוק חורג (סעיף 8 לחוק היסוד), או בחקיקתו של חוק רגיל, המקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק היסוד). הנה כי כן, לחופש העיסוק מוענקת בישראל הגנה חוקתית-על-חוקית (ראו בג"ץ 4746/92 אגרו אקספורט לטד נ' שר החקלאות , פ"ד מח(5) 243; ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח , פ"ד מח(2) 66; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221). חוק "רגיל" של הכנסת (שאינו חוק יסוד ואינו חוק חורג - ובשני אלה אין לנו עניין בעתירה זו) יכול לפגוע בחופש העיסוק רק אם תנאיה של פסקת ההגבלה מתקיימים בו. 15. חופש העיסוק כזכות חוקתית נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. הוא ביטוי להגדרתו העצמית של האדם. באמצעות חופש העיסוק מעצב האדם את אישיותו ואת מעמדו ותורם למירקם החברתי. כך על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כך על-פי ערכיה כמדינה יהודית. המלאכה מייחדת את האדם ומהווה ביטוי לצלם אלוהים שבו (ראו משנת ר' אליעזר פ"ב). חופש העיסוק - כזכויות אדם אחרות - אינו זכות מוחלטת. הוא מעניק לאדם זכות יחסית (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(4) 702; ע"א 239/92 הנ"ל). יש לאזן בינה לבין זכויות האדם האחרות; יש לאזן בינה לבין שיקולים ראויים של טובת הציבור. האיזון עם טובת הציבור מעוגן בפסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) הקובעת: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". היקפו הראוי של האיזון הוא העומד לבחינתנו בעתירה זו. ענייננו בשאלה, מהן ההגבלות שניתן להטיל על חופש העיסוק למען שמירה על צורכי הכלל. אכן, חופש העיסוק אינו החופש של האדם על אי בודד. זהו החופש של האדם כחלק מהחברה. מתחייב איזון בין זכות האדם לחופש עיסוק לבין אינטרס הכלל. פסקת ההגבלה משקפת איזון זה. היא נקודת האחיזה עליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, בין היחיד לחברה. היא משקפת את התפיסה, כי בצד זכויות אדם קיימות גם חובות אדם. אכן, פסקת ההגבלה משקפת פשרה בין כוח המדינה לבין זכות האדם. היא פרי ההכרה כי יש לקיים חופש עיסוק ולשמור על טובת הכלל גם יחד. הזכות וההגבלה עליה יונקים ממקורות משותפים. 16. פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק (סעיף 4) מתנה את תוקפה של פגיעה בחופש העיסוק בקיומם המצטבר של ארבעת התנאים הבאים: הפגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת שבו; החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה; הפגיעה בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש. קיומם של שלושת התנאים הראשונים אינו שנוי במחלוקת בעתירה שלפנינו. נתמקד, איפוא, בתנאי הרביעי, שעניינו הדרישה, כי הפגיעה בחופש העיסוק לא תהא במידה העולה על הנדרש. 17. על פי פסקת ההגבלה, חוק הפוגע בחופש העיסוק הוא חוקתי רק אם פגיעתו בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. זהו "'מבחן המינון'. מינון הפגיעה צריך שיהא כך שלא יעלה על הנדרש" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 576). זוהי הדרישה של מידתיות ( proportionality ) (ראו בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435; בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , פ"ד מט(5) 1, 11; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 138). דרישת המידתיות מתמקדת באמצעים שנבחרו על ידי המחוקק. על פיה לא די בכך שתכליתו של החוק ראויה היא. נדרש כי האמצעים שנבחרו להגשמת התכלית הראויה הם מידתיים (ראו D. Currie, The Constitution of the Federal Republic of Germany 309 (1994); P. Hogg, Constitutional Law of Canada 875 (3 rd . ed., 1992) ). הפסיקה הישראלית - בעקבות המשפט המשווה - חילקה את מבחן המידתיות לשלושה מבחני משנה. אלה מהווים קונקרטיזציה של עיקרון המידתיות הכללי (ראו בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה (טרם פורסם)). שלושת מבחני המשנה הם: מבחן האמצעי המתאים והרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר) (ראו בג"ץ 4330/93 פריד גאנם נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת (טרם פורסם), וכן זמיר, "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב' 109 (התשנ"ד)). החלוקה למבחני משנה נועדה לסייע בגיבוש אמות המידה העקרוניות בקביעת מידתיותה של החקיקה. היא נועדה לכוון את החשיבה החוקתית, אך לא להקפיאה. 18. מבחן המשנה הראשון , הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. אמצעי חקיקתי, הפוגע בזכות אדם חוקתית - ובענייננו, הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי אם הוא מתאים להשגת המטרה. נדרש קשר של התאמה בין המטרה לאמצעי. האמצעי החקיקתי צריך להוביל, באופן רציונלי, להגשמתה של המטרה החקיקתית (ראו: בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436); מבחן המשנה השני , הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. האמצעי החקיקתי הפוגע בזכות אדם חוקתית - ולענייננו הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי רק אם לא ניתן להשיג את המטרה החקיקתית על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר (ראו בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436). האמצעי החקיקתי משול לסולם, עליו מטפס המחוקק להשגת התכלית החקיקתית. על המחוקק לעצור באותו שלב משלבי הסולם, שבאמצעותו מושגת התכלית החקיקתית, ואשר פגיעתו בזכות האדם היא הפחותה. "על המחוקק להתחיל ב'מדרגה' הפוגעת פחות, ולעלות אט אט בגרם המדרגות, עד שהוא מגיע לאותה מדרגה אשר במסגרתה התכלית הראויה מושגת בלא לפגוע מעבר לדרוש בזכות האדם" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 444). "אם בנסיבות העניין התנאי המתון, הגורם פחות נזק, אינו מספיק כדי להשיג את המטרה, תוכל הרשות לקבוע תנאי מכביד יותר, ככל הנדרש להשגת המטרה" (זמיר, שם , עמ' 131). מבחן המשנה השלישי , הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). האמצעי הנבחר - אפילו מתאים הוא (רציונלית) להשגת המטרה, ואפילו אין אמצעי מתון ממנו - צריך לקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח ממנו לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית ( שם , שם). זהו מבחן הבוחן את התוצאה של החקיקה, והאפקט שיש לה על זכות האדם החוקתית. אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה (במובנה הצר). 19. דרישת המידתיות מציבה מבחן גמיש. לא פעם ניתן להצביע על מספר פתרונות, המקיימים את דרישותיו. במצב דברים זה על השופט להכיר בחוקתיותו של החוק. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה, כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק. הוא נציגו הנאמן של הריבון - העם. האחריות הלאומית לחקיקת חוקים אשר יגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים מוטלת, על פי עיקרון הפרדת הרשויות, על המחוקק. בידיו הכלים לאיתור התכלית הראויה ולבחירת האמצעי המידתי. בית המשפט לא בא להחליף את שיקוליו של המחוקק בשיקוליו שלו. בית המשפט אינו נכנס לנעליו של המחוקק. הוא אינו שואל את עצמו מהם האמצעים שהוא היה בוחר אילו היה חבר בגוף המחוקק. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. הוא בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק. השאלה הינה אם הוא חוקתי. מחוקק "סוציאליסטי" ומחוקק "קפיטליסטי" עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. על כן, במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק (ראו ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 438; בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 13). קביעת המדיניות החברתית נתונה למחוקק, והגשמתה נתונה לממשלה, להם ניתן מרחב של תימרון חקיקתי. היטיב להביע זאת השופט א. גולדברג, בציינו: "ההרמוניה בין הרשויות מחייבת... הצבת 'קו אדום' בין הפעלת סמכות הביקורת המסורה לבית המשפט על מעשה חקיקה לבין מעורבות בחקיקה. על בית המשפט להיזהר מטשטוש הגבולות ומגלישה לעבר סמכות לא לו. עליו לזכור כי בידו מסור הפיקוח המשפטי בלבד, אם החוק הוא חוקתי, ובהפעילו סמכות זו אין הוא משמש תחליף לרשות המחוקקת. אין בית המשפט ממיר את שיקוליו של המחוקק בשיקול דעתו שלו. חופש הבחירה בין אמצעים חילופיים, שכולם באים לאזן בין התכלית הראויה והפגיעה בזכות, מסור למחוקק ולא לבית המשפט. המחוקק הוא שמוסמך לבחור, מבין האמצעים האפשריים, את האמצעי הנראה לו מתאים להגשמת תכליתו הראויה של החוק" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 574). אכן, הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני. לא על נקלה יעשה כן השופט. לא הרי הכרזה על בטלותה של חקיקת משנה בהיותה סותרת הוראותיו של חוק, כהרי הכרזה על בטלותה של חקיקה ראשית בהיותה סותרת חוק-יסוד. בבטלו חקיקת משנה, נותן השופט ביטוי לרצון המחוקק. בבטלו חקיקה ראשית, השופט מסכל את רצון המחוקק. הצידוק לכך הוא בכפיפותו של המחוקק להוראות חוקתיות-על-חוקיות, שהוא עצמו קבען (ראו ברק, "ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק", משפט וממשל ג 403 (התשנ"ו)). עם זאת, נדרשת לכך זהירות שיפוטית רבה. בצדק ציין השופט זמיר, כי: "המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מן החוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט... כיום הלכה היא שחוקי-היסוד היקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי, אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד, שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו" (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת פ"ד נ (3) 485, 496). אכן, טענה בדבר אי חוקתיותו של חוק "נבחנת בזהירות ותוך ריסון" (הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 349; ראו גם בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת , פ"ד נ(3) 57, 67). היא מחייבת איפוק שיפוטי ניכר. באומרנו, איפוא, כי המידתיות מחייבת בחירה באמצעי שפגיעתו היא הפחותה, אנו נפנים לצורך לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה מבין מספר אמצעים אשר כולם משיגים את תכלית החקיקה. כאשר אין להשיג את התכלית הראויה, אלא באמצעי שפגיעתו קשה יותר, אין מנוס מבחירה זו. נדרשת איפוא פעולה של התאמה בין המטרות לאמצעים. בהתאמה זו יש להכיר במרחב התימרון (ה- margin or power of appreciation ) של המחוקק או "במרחב ההתחשבות" הנתון לו, המאפשר לו להפעיל את שיקול דעתו בבחירת התכלית (הראויה) והאמצעים (הפוגעים במידה שאינה עולה על הנדרש) המצויים על גבול מרחב התימרון. אכן, יש לנקוט בגישה גמישה המכירה בקשיי הבחירה של המחוקק, בהשפעת בחירתו על הציבור, וביתרון המוסדי של המחוקק. עמד על כך בית המשפט העליון של קנדה, מפי השופט לה-פורה בציינו: “In assessing proportionality and particulary the issue whether there has been a minimal impairment to a constitutionally guaranteed right, it must be remembered that we are concerned here with measures that attempt to strike a balance between the claims of legitimate but competing social values. In the case of broadly based social measures like these, where government seeks to mediate between competing groups, it is by no means easy to determine with precision where the balance is to be struck... The approach taken to these cases has been marked by considerable flexibility having regard to the difficulty of the choice, their impact on different sectors of society of the legislature in assessing these matters... the question is whether the government has a reasonable basis for concluding that it impaired the relevant right as little as possible given the government's pressing and substantial objectives” ( McKinney v. University of Guelph [1990] 3 S.C.R. 229, 285). אכן, החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות. תמיד יש לאזן בין תכלית למטרה; תמיד יש להתחשב באופציות הפתוחות. כותב השופט למר ( Lamer ) מבית המשפט העליון של קנדה: “Parliament may not have chosen the absolutely least intrusive means of meeting its objective, but it has chosen from a range of means which impairs 11(d) as little as is reasonably possible. Within this range of means it is virtually impossible to know, let alone be sure, which means violate Charter rights the least" ( R. v. Chaulk [1990] 3 S.C.R. 1303, 1343). הוא הדין במבחן המשנה השלישי, שעניינו המידתיות במובן הצר. במסגרתו של מבחן זה מתבקש איזון בין טובת הכלל וטובת הפרט, בין נזק לכלל לנזק לפרט. איזון זה אינו פשוט כלל ועיקר. טובת הכלל מתחשבת גם באינטרס של הפרט. קיימת לרוב יותר מאפשרות אחת של איזון ראוי. אף כאן יש להכיר במרחב התחשבות ותימרון של המחוקק. 20. כך בדרך כלל. כך במיוחד כאשר החקיקה הנבחנת היא חקיקה כלכלית-משקית. דווקא בתחומי המשק והכלכלה יתכנו לעתים קרובות מספר דרכי פעולה; קיימות מספר אופציות הפתוחות בפני רשויות השלטון; ההחלטה מבוססת על הערכה אשר טמון בה יסוד רב של אי וודאות. לעתים קרובות חסרים הכלים והמכשירים "לעמוד על הדקויות וההבדלים במידתיות שבין האפשרויות השונות" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 575). לרוב מאופיינים האמצעים החקיקתיים בקיום מגוון של פעולות, ובתמהיל של אמצעים, אשר האפקט הכולל שלהם צריך להיבדק ולהיבחן. כל אלה מובילים למסקנה, כי בית המשפט לא יהפוך עצמו לרשות-על כלכלית הבוחנת את צדקתן של האופציות המשקיות שנבחרו. בית המשפט ימלא את תפקידו הקלאסי בביקורת שיפוטית על הפעילות השלטונית. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "אל לבית המשפט ליטול לעצמו תפקיד כללי של מעצב מחדש של התכליות ושל המדיניות הכלכלית או הפיסקאלית, לפי העניין. דבר זה אינו מוצדק במערכת יחסים חוקתית בריאה בין הרשויות. המחוקק קובע את המדיניות ומתווה על פיה את התכלית ואמצעיה" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 348). אכן, מתקיים לרוב "מרחב הגבלה", אשר במסגרתו קיימות אפשרויות שונות של השגת התכלית באמצעים שונים, אשר כולם מידתיים. כוח הבחירה לכל אופציה בתוך המרחב נתון למחוקק. בית המשפט יגלה איפוק שיפוטי, ולא יחליף את שיקול דעת המחוקק בשיקול דעתו של השופט. עם זאת, איפוק שיפוטי אינו שקול כנגד קיפאון שיפוטי. ריסון שיפוטי אסור לו שיביא לשיתוק שיפוטי. כאשר המחוקק פוגע בזכות אדם המעוגנת בחוקי היסוד, והפגיעה היא מעבר למידה הדרושה, אין מנוס מנקיטת עמדה שיפוטית ברורה. כשם שאיננו חופשיים לבטל חוק אך משום שלא היינו מחוקקים אותו אילו היינו חברי הגוף המחוקק, כן איננו בני חורין להימנע מביטול חוק אך משום שהמחוקק ראה לנכון לחוקק אותו. עלינו השופטים הוטל התפקיד החוקתי של שמירת אמות המידה לחוקתיות החוק הקבועות בחוקי היסוד ומניעת חריגה מגבולותיהן. על רקע זה נפנה עתה לטענות שהועלו בעתירה כנגד חוקתיותן של ההוראות הספציפיות בחוק תיקי השקעות. המטרות של חוק תיקי השקעות 21. ביסוד העתירה שלפנינו, מונח מכלול טענות הקשורות לאמצעים בהם בחר המחוקק להגשמת מטרתו. אין העתירה תוקפת את חוקתיותה של המטרה עצמה. בחינתה של מטרה זו חשובה היא, שכן חוקתיותם של האמצעים נקבעת מתוך התייחסות למידת הגשמתה של המטרה. התכלית המונחת ביסוד חוק תיקי השקעות היתה להסדיר את העיסוק בניהול תיקים (ובייעוץ השקעות - עניין שאינו עומד בפנינו). הצורך להסדיר תחום זה בא בשל ההתפתחות הרבה שחלה בשנים האחרונות בשוק ההון בישראל. התפתחות זו הביאה בעקבותיה לריבוי אפשרויות ההשקעה הפתוחות בפני המשקיעים ולהתעניינותם הגוברת בתחום זה. נוצר מצב, בו ציבור המשקיעים נזקק יותר ויותר להדרכה ויעוץ, תוך העברת הניהול של תיקי ההשקעות למומחה לדבר. היעדר הסדר יצר מציאות, בה גורמים שאינם עונים לדרישות מינימליות של התאמה וכשירות פעלו בתחום ניהול תיקי ההשקעות. היעדר מערכת רישוי הביא לידי כך, כי גם אם מנהל תיקי השקעות נכשל בתפקידו, הוא יכול להמשיך בו ללא הפרעה. מנהל תיקים בלתי מיומן עשוי להסב ללקוחותיו נזק רב. הוא עלול לאיין את השקעותיו של הלקוח. הוא עלול - באותם מקרים בהם הוא רשאי ללוות כסף מבנק בשם הלקוח (ראה סעיף 13(ג)(2) לחוק תיקי השקעות) - לגרום ללקוח לחוב כסף לבנק. הוא עלול לנצל לרעה את ההרשאה שהוענקה לו. מטרת החוק להבטיח, שהשירות של ניהול תיקי השקעות יהיה מהימן ומכוון להיטיב עם הלקוח. תכליתו של החוק להביא לידי כך שהשירות של ניהול תיקי השקעות יינתן על ידי גורם כשיר ובעל השכלה ורמה מקצועית נאותה. החקיקה נועדה להגן גם, בין היתר, על ציבור של משקיעים "לא מתוחכמים" השמים מבטחם במנהלי תיקים. ההגנה על האינטרס של המשקיעים נועדה אף להגביר את השתתפותם בשוק ההון, אשר גודלו וחוסנו הינם אינטרס כלכלי של המדינה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 28; ראו דברי סגן שר האוצר בקריאה ראשונה של הצעת החוק: ד"כ 111-109 (תשמ"ח), 764, וכן דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ד1994- (ה"ח התשנ"ד, 2268, עמ' 422) ודברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 92)). תכלית זו - כך הסכימו הצדדים וכך גם מקובל עלינו - ראויה היא. נוצר צורך חברתי מהותי להכניס שינוי במצב שהיה קיים בטרם הוחק החוק. השינוי נועד להשיג את המטרות החברתיות עליהן עמדנו. על רקע זה נעבור עתה לאמצעים השונים שנקבעו בחוק תיקי השקעות, ואשר לדעת העותרים אינם מקיימים את דרישות המידתיות. חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברות 22. הטענה הראשונה של העותרים מכוונת כנגד חובת ההתאגדות כחברה, המוטלת על מנהל תיקי השקעות. חובה זו מעוגנת בסעיף 2(ב) לחוק תיקי השקעות, הקובע: "לא יעסוק אדם בניהול תיקי השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון מנהל תיקים, ואם הוא יחיד - הוא בעל רשיון ועובד בחברה שהיא בעלת רשיון מנהל תיקי השקעות". הטעם המונח ביסוד דרישה זו, כפי שהוצג בפני הכנסת ובפנינו, הוא משולש. ראשית , בקרה, פיקוח ושקיפות. חברה חייבת לערוך דו"חות כספיים מבוקרים בידי רואי חשבון, המשקפים את מצבה הכספי בהתאם לעקרונות חשבונאים מקובלים. חברה, המנהלת תיקי השקעות, חייבת להגיש לרשות אחת לשנה אישור רואה חשבון לעניין קיום דרישות ההון העצמי. לא כן יחיד, שמצבו הכספי אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. השקיפות מהווה כלי חשוב ללקוח, לרשות לניירות ערך וכן לחברי אורגנים בחברה (כגון דירקטוריון), שכן השקיפות מצביעה על מעמדה ויכולתה של החברה. זאת ועוד: ההתאגדות מאפשרת פיקוח על שמירת ההון המינימלי שנקבע; היא מעניקה קיום מתמשך לחברה, בלא שפטירת היחיד או הסתלקותו תשפיע על פעולת החברה עצמה. שנית , יש עניין בהגבלת פעילותו של מנהל תיקי השקעות בשוק ההון לתחום זה בלבד. פעילות נוספת בשוק ההון עשויה ליצור ניגוד עניינים בין עיסוקו של מנהל התיקים בפעילותו כמנהל תיקים לבין עיסוקים אחרים שלו בשוק ההון. הגבלה כזו אפשרית כאשר מנהלת תיקי השקעות היא חברה (ראו סעיף 8(ב)(1) לחוק תיקי השקעות). הגבלה על פעילותו של יחיד (להבדיל מחברה) מעוררת בעיות חוקתיות קשות לגביו וכן בעיות מעשיות קשות לגבי הפיקוח על פעילותו. שלישית , חברה יכולה להבטיח את האינטרסים של לקוחותיה באמצעות ביטוח מפני מעילה באמון של עובדיה. דרישה כזו הוטלה על חברה על פי תקנה 3(ג) לתקנות בעניין הון עצמי וביטוח. לעומת זאת, קיימים קשיים משפטיים ניכרים לביטוח יחיד כנגד מעילה שלו עצמו. 23. לטענת העותרים, חובת ההתאגדות המוטלת על מנהלים של תיקי השקעות פוגעת בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. לטענתו של מר מלצר, שטען לעותרים, לא נדרש כלל, לשם השגת מטרותיו של חוק תיקי השקעות, כי העיסוק ייעשה באמצעות חברה. זאת ועוד: חובת הדיווח המוטלת על החברה לא תספק כל מידע ללקוח ולרשות, שהרי חובת הדיווח עניינה כספיה של החברה, ולא כספי הלקוחות, בהם פועל מנהל התיקים כשלוח בלבד. לטענת העותרים, ניתן להבטיח הגשמת מטרות החוק בהטלת חובת דיווח על מנהלי התיקים הפועלים כיחידים, בלא להתנות זאת בהתאגדותם כחברה. כמו כן, מנהל יחיד של תיקי השקעות יוכל לבטח עצמו כנגד מעילה של עובדיו. 24. אכן, הוראת חוק תיקי השקעות, לפיה יחיד המבקש לפעול כמנהל תיקי השקעות חייב לעבוד בחברה, פוגעת בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות. היא מחייבת אותו להתקשר עם חברה או להקים בעצמו חברה משלו. זאת ועוד: דרישת החוק בעניין הפעולה באמצעות חברה פוגעת גם בחופש ההתאגדות של מנהל תיקי השקעות. חופש זה אינו רק החופש להתאגד אלא גם החופש שלא להתאגד. חופש זה נשלל מיחיד המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם פגיעה זו בחופש העיסוק מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה: האם דרישת ההתאגדות פוגעת בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. נראה לנו כי האמצעי בו נקט המחוקק - עיסוק במסגרת חברה - הוא אמצעי הפוגע בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מקובל עלינו כי ניתן היה לקבוע משטר נורמטיבי שונה, המסדיר את העיסוק בניהול תיקי השקעות בלא חובת התאגדות. אך השאלה הניצבת בפנינו אינה אם קיימת חלופה שונה. השאלה אף איננה אם היינו בוחרים בחלופה השונה, אילו היינו חברים ברשות המחוקקת. השאלה הינה אם החלופה שהמחוקק בחר בה, פוגעת בחופש העיסוק (וההתאגדות) מעבר למידה הדרושה. על כך תשובתנו הינה בשלילה. לדעתנו, חובת ההתאגדות שהוטלה על כל עוסק מקיימת את הדרישות של שלושת מבחני המשנה של עיקרון המידתיות. 25. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. נחה דעתנו כי קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות לבין הטלת החובה לפעול בגדריה של חברה. על ידי הטלת חובה זו מפנה חוק תיקי השקעות למערכת ידועה וממוסדת של דיני חברות. בכך מבטיחים הגשמת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות אשר עניינן הוא הבטחת פיקוח, דיווח ושקיפות. בכך מבטיחים גם את הגבלת החברה לעיסוק בתחום תיקי ההשקעות, ובכך מגינים על האינטרסים של ציבור המשקיעים. דרישת ההתאגדות מאפשרת קיום "נמשך" של החברה, בלא שהתחלפות הפועלים במסגרתה מטעמים שונים, כגון מוות, מחלה או פשיטת רגל תשפיע על קיומה, ובכך הם שומרים על האינטרסים של הלקוחות. אכן, מקובל הוא להגן על האינטרסים של משקיעים בשוק ההון בעזרת האמצעי של חובת ההתאגדות. כך, למשל, קרן להשקעות משותפות בנאמנות חייבת לפעול כחברה (ראו סעיף 4 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד1994-). הוא הדין בקופת גמל (ראו סעיף 47 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ותקנה 7 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד1964-). בדומה, המבקש לפעול כ"חלפן" חייב לפעול כחברה שנרשמה בישראל (ראו בג"ץ 5491/95 בינו לבל נ' המפקח על מטבע חוץ (טרם פורסם)). לבסוף, חובת ההתאגדות מאפשרת הצבת הדרישה בעניין הון עצמי מינימלי. אמצעי זה, נחוץ הוא להגנה על האינטרס של הלקוחות של מנהלי תיקי ההשקעות. 26. מבחן המשנה השני של המידתיות, הוא המבחן של האמצעי שפגיעתו פחותה. נראה לנו, כי בהטלת החובה לפעול בגדריה של חברה, נקט המחוקק באמצעי שפגיעתו בחופש העיסוק היא פחותה. מן המפורסמות היא, כי הטלתה של חובת התאגדות אינה מטילה, על פי המצב החוקי הקיים בישראל, נטל כבד על המתאגד. דרישות ההתאגדות בפקודת החברות [נוסח חדש] אינן מכבידות. אדם יכול להתאגד בישראל בקלות יחסית. אכן, מבין למעלה משמונה מאות מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות, רק שמונה מבקשי רשיונות אינם עובדים במסגרתה של חברה. שאלנו את עצמנו, מהם האמצעים שניתן היה לנקוט בהם להשגת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות, ושפגיעתם בחופש העיסוק היא פחותה. לכאורה ניתן היה להטיל חובות של דיווח ושקיפות במישרין על היחיד. נחה דעתנו, כי בכך לא ניתן היה להשיג את התכלית המונחת ביסוד החוק. מצבו הכספי של יחיד, אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. בהיעדר כללים כאלה אין אפשרות לקבל את בקרת האיכות של חוות דעת רואה החשבון, שהיא חשובה להבטחת תקינותם של הדו"חות. זאת ועוד: הטלת חובות אלה היתה מותירה פרוצה את בעיית כושרו של היחיד לפעול בתחומים נוספים של שוק ההון, מחוץ לניהול תיקי השקעות; הטלת חובות אלה - לא היה בכוחה לפתור את בעיית "ההמשכיות", אשר רק פעילות באמצעות תאגיד מבטיחה אותה; ונראה כי הטלת חובות על היחיד לא היה בכוחה להבטיח ביטוח בפני מעילה של היחיד עצמו. השגתן של המטרות החברתיות, המונחות ביסוד החוק, מצדיקה נקיטה במגוון של אמצעים, אשר נובעים מהמעמד של התאגיד, וזאת, בלא שעל ידי כך משתחרר היחיד מהחובות שהחוק מטיל עליו (ראו סעיף 21 לחוק תיקי השקעות). אכן, חוק תיקי השקעות מבטיח כי מי שיעסוק בשם חברה בניהול תיקים הם עובדי החברה שהם בעלי רשיון מנהל תיקים (סעיף 8(ב)(2) לחוק תיקי השקעות). האחריות של החברה באה בנוסף לאחריות היחיד ולא תחתיה (ראה גם סעיפים 30, 39 ו40- לחוק תיקי השקעות). 27. מבחן המשנה השלישי של המידתיות הוא מבחן המידתיות (במובן הצר). על פיו נדרש יחס ראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי הננקט לבין פגיעתו בזכות האדם החוקתית. נראה לנו כי יחס ראוי זה אינו מופר בעניין שלפנינו. התקלה שהחוק בא למנוע אותה היא חשובה. קיים צורך חברתי מהותי להבטיח פיקוח על הסחר בניירות ערך באמצעות מנהלים של תיקי השקעות. הבטחתו של צורך זה מביאה להטלת החובה לפעול במסגרת חברה. חובה זו אכן פוגעת בחופש העיסוק, אך בהתחשב בקלות הרבה בה ניתן להתאגד בישראל, אין הפגיעה מפירה את האיזון הראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי החקיקתי לבין הפגיעה בזכות האדם החוקתית. חיוב החברה בהון עצמי 28. הטענה השניה של העותרת עניינה ההוראה בחוק תיקי השקעות בדבר ההון המינימלי העצמי של החברה, אשר במסגרתה חייב מנהל תיקי השקעות לפעול. כפי שראינו, תיקי השקעות צריכים להתנהל במסגרתה של חברה (סעיף 2(ב)). חוק תיקי השקעות מוסיף וקובע (סעיף 8(ב)(4)): "הרשות תעניק רשיון מנהל תיקים למבקש שהיא חברה, אם ראתה שנתקיימו לגביה אלה: ... (4) לחברה הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות". חוק תיקי השקעות מפנה, לעניין הגדרתו של "הון עצמי", אל הגדרת דיבור זה בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- (להלן: "חוק ניירות ערך"). לפי הגדרה זו הון עצמי הוא "הון, קרנות ועודפים, לפי העקרונות החשבונאים המקובלים וכללי הדיווח המקובלים" (סעיף 1). הון עצמי הוא, איפוא, יתרת הנכסים על פני ההתחייבויות של החברה. תקנות הון עצמי וביטוח קובעות, כי סכום ההון העצמי לא יפחת משלוש מאות אלף שקלים חדשים. וזו לשון התקנה (תקנה 2): "(א) הון עצמי של ... מנהל תיקים שהוא חברה לא יפחת מסכום של שלוש מאות אלף שקלים חדשים. (ב) פחת ההון העצמי לפי תקנת משנה (א) במשך שלושים ימים רצופים, יוגדל ההון העצמי עד כדי הסכום הקבוע בתוך שלושים ימים נוספים". חוק תיקי השקעות קובע עוד, כי בנוסף לחובת ההון העצמי יש להבטיח, כי לחברה המנהלת תיקי השקעות יהיה "ביטוח, ערבות בנקאית, פקדון או ניירות ערך בסכומים, בשיעורים ובתנאים שנקבעו בתקנות" (סעיף 8(ב)(5)). תקנות הון עצמי וביטוח מטילות על חברה לערוך ביטוח לכיסוי מעילה באמון של עובדיה כלפי לקוחותיה (תקנה 3(ג)). כן קובעות התקנות כי מנהל תיקים (יחיד או חברה) חייב בביטוח לכיסוי חבותו בשל מעשה או מחדל רשלני כלפי הלקוח (תקנה 3(א)). ביטוח זה "לא יפחת, בכל עת, מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, או מחמש מאות אלף שקלים חדשים, לפי הגבוה" (תקנה 4(ב)). לעניין מנהל תיקים שהוא חברה נקבע, כי הביטוח שהוא ירכוש "לא יפחת, בכל עת, משלוש מאות אלף שקלים חדשים או מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, לפי הגבוה" (תקנה 4(ג)). התקנות מוסיפות וקובעות כי מנהל תיקי השקעות שהוא חברה רשאי להמיר את הביטוח בפקדון באגרות חוב או בערבות בנקאית (תקנה 6). התקנות ממשיכות וקובעות את התנאים למימוש הערבות הבנקאית ואת הדו"חות שיש להגיש בעניין זה לרשות. 29. התכלית המונחת ביסוד הדרישה להון עצמי היא ההגנה על הלקוח. מטרתה להבטיח "כרית בטחון" ללקוחות של חברה המנהלת תיקי השקעות. ההון העצמי מצביע על כושר הפרעון של החברה המנהלת תיקי השקעות. הוא מהווה אות לרצינותם של הפועלים בשם החברה, המשקיעים משל עצמם כבסיס לפעילותם באמצעות חברה לניהול תיקים של הזולת. בצד הדרישה להון עצמי באה דרישת הביטוח, אשר נועדה להוות תוספת משלימה. 30. עמדת העותרים הינה, כי דרישת ההון העצמי פוגעת באופן לא מידתי בחופש העיסוק שלהם. לטענתו של מר מלצר, יש בדרישה זו כדי להביא לכך, שרבים המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות יימנעו מלעשות כן, שכן ידם אינה משגת את ההון העצמי. דרישה זו היא לטענתם בלתי סבירה. גובה הסכום נקבע ללא תחשיב הגיוני. לדעת העותרים ניתן להסתפק בדרישת הביטוח. התוספת בעניין ההון העצמי היא מעבר למידה הדרושה. היא גורמת נזק שאינו עומד בכל יחס לערך המוסף שלה מבחינת טובת הלקוחות. 31. נקודת המוצא הינה, כי הטלת החיוב על חברה לקיים הון עצמי פוגעת בחופש העיסוק של החברה ושל היחידים החייבים לפעול במסגרתה של חברה. חוקתיותה של פגיעה זו מותנית בין היתר בכך שהיא לא מעבר למידה הדרושה. לעניין תנאי זה, ניצבות בפנינו שתי שאלות: האחת , האם עצם הצגת הדרישה בדבר הון עצמי - יהא שיעורו אשר יהא - פוגעת בחופש העיסוק של מנהלי תיקי השקעות מעבר למידה הדרושה; השניה , האם סכום ההון העצמי שנקבע - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - פוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקים שהוא חברה במידה העולה על הנדרש. נבחן כל אחת מהשאלות האלה בנפרד. 32. האם התנאי בדבר הון עצמי פוגע בחופש העיסוק מעבר לנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. דרישת ההון העצמי קשורה באופן רציונלי להשגת התכלית המונחת ביסוד החוק. אכן, קיומו של הון עצמי מינימלי - קיום הנמשך במשך כל תקופת פעילותה של החברה המנהלת תיקי השקעות - מבטיח את כושר הפרעון של החברה ומהווה "כרית בטחון" ללקוחותיה. אמת הדבר, לא תמיד דרישה של הון מינימלי היא יעילה (ראה א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל 135 (1989)). עם זאת, קיים בוודאי קשר רציונלי בין הבטחת קיומו של הון עצמי - כפי שחוק תיקי השקעות מבקש להבטיח - לבין הגנה על לקוחותיו של מנהל תיקי ההשקעות. מתקיים, איפוא, תנאי המשנה הראשון במבחן המידתיות, שעניינו התאמה בין המטרה (הראויה) לבין האמצעי (הננקט להגשמתה). גדר הספיקות הוא לעניין תנאי המשנה השני . תנאי זה דורש, כי המחוקק ינקוט באמצעי המאפשר השגת התכלית בדרך של פגיעה פחותה בחופש העיסוק. לכאורה, נראה כי אמצעי כזה קיים והוא בהטלת חובת ביטוח על מנהל תיקי ההשקעות. האם אין לומר כי ניתן להסתפק בדרישה מתונה יותר מזו של ההון העצמי, ואשר תטיל על חברה חובת ביטוח, אשר תבוא במקום ההון העצמי (ולא בנוסף לו)? שאלה זו נדונה בהרחבה בוועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון. כן נדונה שאלה זו במליאת ועדת הכספים. בטיעונים של הצדדים בפנינו, עוררנו שאלה זו. נמסר לנו, כי ביטול הדרישה בדבר ההון העצמי יחייב הגדלה משמעותית של חובת הביטוח ועל כן גם של פרמיית הביטוח. מבחינה זאת, אין לקבוע מראש שתהא הקלה כספית משמעותית עם מנהלי תיקי השקעות. זאת ועוד: נטען בפנינו, כי דרישת ההון העצמי מצביעה על האיתנות הפיננסית של מנהל תיקי השקעות, ומעמידה אותו בפני סיכון אישי, העשוי לעודד אותו לפעילות ראויה. כל אלה לא יושגו על ידי הביטוח. כן הודגש בפנינו, כי מצבים מספר - כגון מעילה של מנהל תיקי השקעות בכספי הלקוחות - לא יכוסו על ידי ביטוח, והדרך להתמודד עימם היא בהבטחת הון עצמי מינימלי. 33. נראה לנו כי הן האמצעי בו בחר המחוקק - הון עצמי מינימלי בתוספת חובת ביטוח - והן האמצעי החלופי - חובת ביטוח רחבה יותר תוך ויתור על דרישת ההון העצמי - מצויים בגדר האמצעים המקיימים את דרישות המידתיות. כמו כן, לא שוכנענו, כי בויתור על הדרישה בדבר הון עצמי והסתפקות בביטוח נרחב יותר, תהא הפגיעה במנהל תיקים קטנה יותר מההסדר של החוק הדורש "תערובת" של הון עצמי וביטוח עצמי. במצב דברים זה, ההכרעה בין האמצעים השונים צריכה להישאר בידי המחוקק. זהו חלק ממרחב התמרון החקיקתי הנתון לו. אכן, דרישה זו בדבר הון עצמי מקובלת היא בשוק ההון. היא נדרשת ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות, מחתם ומחבר בורסה, וכן מחלפן כספים. אכן, דרישה בדבר הון עצמי מהווה "קריטריון מקובל בדין לבחינת יציבותם ומצבם הפיננסי של גופים שונים" (השופט אור בע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א.ת. ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ (טרם פורסם)). הננו סבורים כי קריטריון זה עובר את הבחינה החוקתית בהקשר של חוק תיקי השקעות. 34. האם הסכום שנקבע להון העצמי - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - הוא מעבר למידה הדרושה? כזכור, שיעורו של ההון העצמי נקבע בתקנות הון עצמי וביטוח. תחילה סברה הרשות כי הסכום צריך להיות גבוה בהרבה. לאחר שנשמעו הערותיהם של חברי ועדת הכספים, הועמד הסכום על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. זוהי חקיקת משנה, אשר ניתנה לה הסמכה מפורשת (כנדרש בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) בחקיקה הראשית. האם חקיקת משנה זו אינה מעבר למידה הדרושה? נמסר לנו מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי סכום זה נמוך בהשוואה לסכום ההון העצמי הנדרש מפעילים אחרים בשוקי ההון והכספים. כך למשל, ההון העצמי הנדרש ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות הוא חמש מאות אלף שקלים חדשים לכל אחד מהם; מחתם נדרשים מליון ומאתיים אלף שקלים חדשים; מחבר בורסה מליון ושמונה מאות אלף שקלים חדשים; מחלפן כספים ששה מליון שקלים חדשים. מודעים אנו לשוני בין פעילותו של מנהל תיקי השקעות לבין פעילותם של פעילים אחרים בשוק ההון. אף שסכום ההון העצמי אינו נמוך איננו יכולים לקבוע שהוא מעבר למידה הדרושה. כפי שציינו, ההון העצמי אינו עומד בפני עצמו, ויש לבחון אותו על רקע הדרישה המתוספת של הביטוח (אותה ניתן להמיר בתנאים מסויימים בערבות בנקאית). נחה דעתנו כי בין דרישת ההון העצמי לבין דרישת הביטוח יש יחס של כלים שלובים. הקטנה בהון העצמי עשויה לגרור אחריה הגדלה בחובת הביטוח, אשר סופה הטלת נטל כספי כולל, העלול להיות נטל כבד יותר על מנהל תיקי השקעות. זאת ועוד: דרישת ההון העצמי מוטלת על חברה. נמצא, כי אם ידו של יחיד אינה משגת להקים חברה בעלת ההון העצמי הנדרש, עומדת עדיין בפניו האפשרות לייסד עם מנהל תיקים אחר חברה כאמור, או להצטרף לחברה כזו. בנסיבות אלה, הננו סבורים כי גם עניין זה - כמו דרישת ההון העצמי עצמה - הוא בגדר "מתחם ההגבלה", או "מתחם ההתחשבות". אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות השלטונית בשיקול דעתו שלו. הרשות השלטונית רשאית היתה לקבוע "תערובת" שונה של הון עצמי או ביטוח, וכן רשאית היתה לקבוע דרישות שונות של הון עצמי על פי היקף התיקים, או מגוון אמצעים אחרים. משנבחרה השיטה הנוהגת, הבחירה היא בגדר האופציות החוקיות, בהן לא מתערב בית המשפט. פעילות אסורה על בעל רשיון 35. הטענה השלישית של העותרים נוגעת לאיסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. הטענה אינה מכוונת כלפי כל האיסורים כולם. היא מתמקדת בשני איסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. האחד , עניינו איסור להחזיק או לרכוש ניירות ערך עבור עצמו; האחר , עניינו איסור על ניהול תיקי השקעות עבור בן משפחה (נכנה את שניהם "איסור פעולה עצמית"). וזו לשון האיסורים (סעיף 4 לחוק תיקי השקעות): "(א) יחיד בעל רשיון לא יחזיק ולא ירכוש ניירות ערך עבור עצמו. (ב) יחיד מנהל תיקי השקעות לא ינהל תיקי השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו. (ג) האיסור לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) לא יחול ביחס לאלה: (1) ניירות ערך המונפקים על ידי המדינה; (2) ניירות ערך שהנפיק התאגיד שבו עובד בעל הרשיון או שבו הוא נושא משרה; (3) יחידות של קרן פתוחה; (4) פקדונות לסוגיהם במטבע ישראלי או במטבע חוץ, השקעות בקופות גמל או בתכניות חסכון; (5) ניירות ערך שנרכשו בידי נאמן בנאמנות עיוורת, והמוחזקים עבור יחיד בעל רשיון בידי נאמן כאמור". "בן משפחה" לעניין זה הוא "בן זוג וכן אח, הורה, הורה ההורה, צאצא או צאצא של בן הזוג, או בן זוגו של כל אחד מאלה" (ראו סעיף 1 לחוק תיקי השקעות, המפנה להגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק ניירות ערך). 36. מטרתן של ההוראות בדבר איסור פעולה עצמית, היא להגן על הלקוחות בדרך של הטלת מניעה מראש על מנהל תיקי השקעות מלעמוד במצב של ניגוד עניינים בין חובת הנאמנות כלפי לקוחותיו לבין האינטרס שלו לקידום ענייניו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח 2320, התשנ"ה, עמ' 95). המטרה הינה למנוע מצב בו יעדיף מנהל תיקי השקעות את האינטרס האישי שלו, או של בני משפחתו, על פני האינטרס של הלקוחות עבורם מנהל הוא תיקי השקעות. נמסר לנו, כי בעיתיות זו אינה בעלת אופי עיוני בלבד, וכי היו לה ביטויים מעשיים בשוק ההון. גם בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות לכך (ראו ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 642). אכן, עניין לנו בניגוד עניינים מובנה וחריף, בו מנהל תיקי השקעות עלול לעשות פעולות בניירות הערך של לקוחות כדי להשפיע על הכדאיות של פעילות בניירות ערך של עצמו ושל בני משפחתו. דבר זה עלול לפגוע בלקוחות. דבר זה עלול להוות תמריץ למניפולציות בשערי ניירות הערך, הפוגעות ביציבות וביעילות של שוק ההון, ובאמון הציבור בו. האיסורים על פעולה עצמית שבחוק תיקי השקעות באו למנוע מצב זה. 37. העותרים טוענים כי איסור הפעולה העצמית פוגע בחופש העיסוק שלהם - ובחופש הקניין שלהם - מעבר למידה הראויה. מר מלצר טען בפנינו, כי איסור הפעולה העצמית עלול למנוע אפשרות העיסוק במקצוע ממנהלי תיקי השקעות, הנמצאים בראשית דרכם, אשר עיקר לקוחותיהם בתחילת פעולתם המקצועית בא מחוג המשפחה. לטענת העותרים, ניתן להגשים את התכלית המונחת ביסוד איסור הפעולה העצמית על ידי שימוש באמצעי הפוגע פחות בחופש העיסוק (והקניין). ניתן לקבוע כי השקעותיהם הפרטיות של מנהלי התיקים ושל בני משפחתם יתנהלו במסגרת חשבונות מיוחדים בעלי "שקיפות" מלאה. במסגרת זו תיערך הבחנה בין חשבונה הכללי של החברה בה עובד מנהל התיקים לבין חשבונו הפרטי וחשבונם של בני משפחתו. על ידי כך תינתן לרשות ניירות ערך אפשרות פיקוח מלאה על כל התנועות המתבצעות בחשבונות אלה. 38. לדעתנו, ההוראות בעניין איסור הפעולה העצמית פוגעות בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מבחן המשנה הראשון למידתיות, שעניינו הקשר הרציונלי (קשר ההתאמה) מתקיים באיסורים אלה. איסור על הימצאות במצב המאפשר ניגוד עניינים, מגן על הלקוחות ושומר על האינטרסים שלהם. הקושי המתעורר הוא לעניין מבחן המשנה השני למידתיות, שעניינו החובה לנקוט באמצעי המגשים את התכלית ואשר פוגע בחופש העיסוק במידה פחותה. נחה דעתנו בעניין זה, כי הצעתם של העותרים בדבר ההפרדה בין החשבונות של כלל הלקוחות לבין החשבון האישי של מנהל תיקי השקעות ובני משפחתו, וכן הפיקוח על חשבונם האישי של מנהלי התיקים, אינם אמצעים מספיקים להבטחת הגשמתה של התכלית הראויה. ניגוד העניינים האפשרי מעמיד בפני מנהל תיקי השקעות פיתוי ניכר ויומיומי. זהו פיתוי המובנה בעצם העיסוק. כנגד פיתוי מובנה זה מותר למחוקק להטיל איסור מראש על פעולה, ולא להסתפק במסירת מידע המאפשר גילוי בדיעבד. איסור דומה מוטל על עובדי משרד האוצר המטפלים בניירות ערך; על חברי רשות ניירות ערך ועובדיה (סעיף 5 לחוק ניירות ערך); על חברי הדירקטוריון של הבורסה ועובדי הבורסה (סעיף 45(ג) לחוק ניירות ערך); על חברי ועדת השקעות של מבטח, ועובדים מסויימים (ראו תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעות ההון, הקרנות וההתחייבויות של מבטח), התשמ"ז1986-). זאת ועוד: פיקוח יעיל להגשמת הצעת העותרים יחייב לא רק "שקיפות" של חשבון מנהל התיקים, אלא גם "שקיפות" של חשבונות כלל הלקוחות, שכן פעילות מנהל התיקים צריכה להיבחן בהשוואה לפעילות בתיקי הלקוחות. אמצעי פיקוח אלה עלולים לפגוע בלקוחות כולם, ועשויים לעורר השאלה אם הפגיעה בהם אינה מעבר למידה הדרושה. לבסוף, האמצעי שבו נקט המחוקק, הפוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות, אינו גורם להם פגיעה בשעור העולה על התועלת הצפויה מאמצעי זה. מעידה על כך רשימת הפטורים מהאיסור, מכוחם רשאי מנהל תיקי השקעות לרכוש ניירות ערך עבור עצמו או עבור בני משפחתו. בחינות הרישוי 39. הטענה הרביעית של העותרים לעניין חוקתיותו של חוק תיקי השקעות, עניינה תוכנן של הבחינות בהן חייבים מנהלים של תיקי השקעות לעמוד. טענה זו כללית היא, והיא מתייחסת למועמדים שלא עסקו, בטרם נכנס החוק לתוקפו, בניהול תיקי השקעות. אשר למנהלי תיקי השקעות שעסקו במקצוע זה עובר לחקיקת חוק תיקי השקעות, יידון עניינם בנפרד, במסגרת הדיון בהוראות המעבר. כפי שראינו, אחד מהתנאים למתן רשיון לניהול תיקי השקעות, הוא שמנהל התיקים "עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות" (סעיף 8(א)(4)). כן נקבע בחוק תיקי השקעות, כי "שר האוצר, על פי הצעת הרשות או בהתייעצות עימה ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע מקרים שבהם יהיה מבקש פטור מחובת... בחינות, כולן או חלקן" (סעיף 8(ה)). בעקבות הוראה זו הותקנו תקנות הבחינות. הוקדש בהן פרק מיוחד לבחינות. נקבע בו, כי "הבחינות למנהל תיקים יהיו בנושאים המפורטים בתוספת הראשונה והשניה" (תקנה 7(ב)). בתוספת הראשונה נקבע, כי הבחינות יהיו בדיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית, חשבונאות, סטטיסטיקה ומימון, כלכלה וניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים. בתוספת השניה נקבע, כי תהא בחינה בניהול תיקים, שתכלול הערכת ביצועי תיקי השקעות וניהול סיכונים בתיק ההשקעות. כן נקבעה הוראה באשר לפטור מבחינות (תקנה 14), על פיה ניתן פטור מחלק מהבחינות לבעלי השכלה מתאימה (כגון עורכי דין ורואי חשבון). 40. בא כוח העותרים, מר מלצר, העלה בפנינו מספר ניכר של טענות באשר לבחינות. חלקן עסק במועד הקצר שעמד לרשות הנבחנים ממועד פרסום תקנות הבחינות ועד לבחינות בפועל. בעקבות ההסדר שבין הצדדים לעניין צו הביניים ובעקבות עמדתנו לעניין הוראות המעבר, שוב אין צורך לבחון טענות אלה. נותרו בעינן טענות העותרים, לפיהן החומר הנדרש לבחינות הוא בהיקף רב ובמגוון בלתי סביר של נושאים ותחומים. נטען כי הבחינות הן בשבעה נושאים שונים, אשר חלקם נלמד באוניברסיטאות לאורך שנות לימודים ארוכות. לטענת העותרים, ספק רב אם מכלול זה של ידע אכן נדרש לפעילותם של מנהלי התיקים, כאשר למיטב ידיעת העותרים, לא נקבע תוכנן של הבחינות בעקבות בדיקה עניינית מקדמית של היקף הידע הנדרש לשם העיסוק האמור. כן מלינים העותרים, כי תקנות הבחינות אינן כוללות אמות מידה לעניין רמת הידע הנדרשת, ומידת ההתעמקות הצריכה לכל נושא ונושא. לטענת העותרים יש לכלול ברשימת הנושאים לבחינות רק כאלה הנוגעים במישרין לעבודתם של מנהלי התיקים ושידע מעמיק בהם נדרש לעבודתם היומיומית. 41. נקודת המוצא הינה כי חיוב לעמוד בבחינות, כתנאי לכניסה לעיסוק או מקצוע, פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו היא כדין אם היא מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. מקובל הוא על כל הצדדים שבפנינו - וזו גם גישתנו שלנו - כי החיוב בבחינות כלשהן למבקשים חדשים הרוצים לעסוק בניהול תיקי השקעות כתנאי מוקדם לתחילת העיסוק אינו לכשעצמו פגיעה מעבר למידה הדרושה. אכן, אפשרות פוגעת פחות היא זו המסתפקת בהתמחות בלבד, או באפשרות להתחיל לעבוד, ולגשת לבחינות תוך כדי עבודה כמנהל תיקי השקעות. נחה דעתנו כי בנסיבות העיסוק שלפנינו - מתוך צורך לשמור על עניינם של המשקיעים ועל תקינותו של שוק ההון - מוצדק הוא להתנות את עצם הכניסה למקצוע בהצלחה בבחינות המתקיימות לעניין זה. אכן, הטענה שבפנינו אינה מכוונת כנגד תוקפה של הוראת החוק הדורשת בחינות, אלא כנגד תוקפן של התקנות הקובעות את היקף החומר הנדרש לבחינות. בהמשך נדון בעניין הבחינות בהקשר של אלה שכבר עסקו בניהול תיקי השקעות עובר לחקיקת החוק. עתה אנו דנים בשאלת הבחינות לעניין עוסקים חדשים. 42. בדברי התשובה צויין, כי לא נדרשת השכלה אקדמית מתאימה כתנאי לקבלת רשיון. כל שנדרש הוא התמצאות במספר נושאים, הקשורים בהכרת שוק ההון הישראלי ובהכרת ניירות הערך של החברות הנסחרות בו. במסגרת זו נבדקת מידת ההיכרות של הנבחנים עם המידע הזמין בשוק ההון בשני ערוצים עיקריים: נתונים חשבונאיים ונתוני מסחר. לשם הפקת תועלת מערוצים אלו על הנבחנים להוכיח ידע במושגים סטטיסטיים והסתברותיים, להבין מודלים מימוניים להערכת שווי ניירות הערך ולהכיר תהליכים כלכליים ברמת השוק וברמת הפירמה. בהמשך התשובה ניתן פירוט רב של הדרישות בכל אחד מהנושאים בהם נערכת הבחינה. 43. בטיעונים בעל-פה נמסרו לנו נתונים על הבחינות שנערכו עד כה. עד ליום 21.7.97 ניגשו לבחינות שלוש מאות ושלושה עשר (313) מבקשים, אשר להם ותק של יותר משבע שנים. הם ניגשו לבחינה באתיקה מקצועית. שלוש מאות וארבעה (304) - שהם תשעים ושבעה אחוזים (97%) - עברו הבחינה בהצלחה. מבין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, ניגשו לבחינות באתיקה מקצועית ארבע מאות ושלושה (403), ומהם עברו את הבחינות שלוש מאות שמונים ושלושה (383); לבחינה בחשבונאות ניגשו שלושים ושלושה (33) ועברו עשרים ושלושה (23); לבחינה בסטטיסטיקה ומימון ניגשו שלושים ושבעה (37) ועברו עשרים וששה (26); לבחינה בכלכלה ניגשו עשרים (20) ועברו חמישה עשר (15); לבחינה בניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים ניגשו לבחינה מאה ושלושה עשר (113) ועברו אותה מאה וארבעה (104); בניהול תיקים ניגשו לבחינה מאה ארבעים ושניים (142) נבחנים, ועמדו בה מאה ושניים עשרה (112). לטענת המשיבים, נתונים עובדתיים אלה מלמדים, כי אימת הבחינה אינה כצעקתה. 44. עיינו בנושאי הבחינות, ובהיקף הידע המצופה. נחה דעתנו, כי הם אינם פוגעים בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. אמת, הנושאים הם מקיפים, והידע הנדרש הוא רחב. עם זאת, שוכנענו, כי לעת הזאת - שהוא תחילתו של ההסדר החדש, ובטרם הצטבר נסיון מספיק - דרישות אלה אינן מוגזמות בהתחשב במהות העיסוק של ניהול תיקי השקעות ובאחריות הכבדה המוטלת על העוסקים במקצוע זה. אכן, אילו נשאל מנהל תיקי השקעות סביר מהם הנושאים שעליו לדעת על מנת שיוכל לנהל את עסקו באופן אחראי ומהימן, היה הוא בוודאי מצביע על הנושאים השונים הנדרשים בבחינות. יתכן כמובן שבעניין זה או אחר ניתן לדרוש פחות או יותר. עניין זה מצוי במרחב התמרון של מחוקק המשנה, ואינו מצדיק התערבות שיפוטית. במשך הזמן יילמד הלקח מהבחינות שנערכו בעבר, וייעשו בעתיד ההתאמות הנדרשות, באופן שהבחינות ישיגו את מטרתן. מטרה זו אינה להקשות על הכניסה למקצוע; מטרה זו אינה להקטין את מספר הנכנסים למקצוע; מטרה זו היא להבטיח כי הנכנסים למקצוע, יהא מספרם אשר יהא, יהיו כשירים ומסוגלים להגשים את עיסוקם על פי אמות מידה ראויות (השווה בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים , פ"ד מא(2) 236). הפליה לעומת מנהל תיקים שהוא בנק 45. בא כוח העותרים טען בפנינו כי חוק תיקי השקעות מפלה יחיד מנהל תיקי השקעות לעומת בנק מנהל תיקי השקעות. לעניין חובת ההתאגדות נטען, כי בעוד שיחיד חייב להתאגד, הרי הבנק הוא ממילא כבר מאוגד. באשר להון העצמי נטען, כי בעוד שליחיד שיעור ההון העצמי הנדרש הוא מכביד, הרי לבנק הוא פעוט ביותר. באשר לאיסור על פעולה עצמית נטען, כי בעוד שעל יחיד נאסרה הפעולה העצמית, הרי על בנק יכל לפעול לעצמו. לבסוף, נטען כי ההסדרים המעשיים שנעשו, לעניין עריכתן של הבחינות, הקלו עם אותם מנהלי התיקים שפעלו במסגרת בנקים, שכן הבנקים הקלו על עובדיהם ואיפשרו להם להתכונן כראוי לבחינות. לדעתנו, אין בטענות אלה כדי לשנות ממסקנותינו. אין בהן, כשלעצמן, כדי להשפיע על מידתיותו של ההסדר שנקבע למנהל תיקים שהוא יחיד, ואין בהן כדי להניח תשתית ראויה לטענת הפליה בין מנהל תיקים יחיד לבין מנהל תיקים שהוא בנק. שאלה אחרת היא, אם ראוי הוא - לאור המלצותיה של ועדת בייסקי - כי בנקים יעסקו בניהול תיקי השקעות. שאלה זו לא עמדה לבחינה בפנינו, ואין אנו נוקטים בה כל עמדה. סיכום ביניים 46. הגענו, איפוא, למסקנה כי הוראותיו של חוק תיקי השקעות באשר לחובת ההתאגדות, ההון העצמי, איסור הפעולה העצמית והבחינות עומדות במבחן המידתיות. הן פוגעות, אמנם, בחופש העיסוק, אך פגיעתן מקיימת את התנאים הנדרשים בפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. לעניין זה ברצוננו להוסיף שתי הערות. ההערה הראשונה הינה, כי בצד הבחינה האינדיבידואלית של כל הוראה פוגעת, יש מקום לבחינה מצטברת של מכלול ההוראות. השאלה הינה אם התמהיל הכולל של ההסדר החקיקתי הוא מידתי. כל הסדר אינדיבידואלי יכול שיהא מידתי. אך הצטברותם הכוללת עשויה שלא להיות מידתית. נחה דעתנו, כי לא רק שכל אמצעי שנבחן על ידינו בנפרד הוא מידתי, אלא שגם המכלול אינו פוגע בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. 47. ההערה השניה עניינה במשפט השוואתי. באי כוח הצדדים הציגו בפנינו, פתרונות שניתנו להסדר ניהול תיקי השקעות במדינות שונות (ארצות הברית, גרמניה, אנגליה, צרפת). אנו עצמנו בדקנו במקורות נוספים (כגון קנדה). בסופו של דבר, אין בחומר זה כדי לסייע לנו - לא לכאן ולא לכאן. הטעם לכך אינו בחוסר חשיבותו של המשפט החוקתי המשווה. למשפט זה חשיבות רבה בפרשנות החוקתית. עד כמה שההסדרים בשתי שיטות מבוססים על הנחות בסיסיות משותפות, יש תועלת רבה בהשראה השוואתית. היא ממריצה את המחשבה החוקתית ומעניקה לה אופקים חדשים. היא מצביעה על הפוטנציאל הטמון בטקסט; היא משליכה אור על ההסדרים המקובלים במדינות אחרות. היא מהווה ראי המאפשר לנו לראות עצמנו באופן בהיר יותר ועמוק יותר. אכן, המשפט ההשוואתי מעניק בטחון לשופט, כי הפירוש שהוא נותן לטקסט מקובל ופועל יפה במקומות אחרים. עם זאת, השראה פרשנית אסור לה שתהפך מקור לחיקוי ולהתבטלות. ההכרעה הסופית היא לעולם "מקומית". זאת ועוד: מן הראוי להיות מודעים למגבלותיו של המשפט המשווה. המשפט משקף את החברה, והחברה שלנו שונה מחברות אחרות. המשקל ששיטת משפט נותנת לשיקולים שונים משקף את תרבותה, את ההיסטוריה שלה ואת מכלול ערכיה, ואלה שונים משיטה לשיטה. הסדרים פרטניים משקפים לעתים מאבקי כוח מקומיים, ורצון לפתור בעיות שהן מקומיות. זאת אף זאת: משפט משווה אין עניינו השוואה של הוראות משפט גרידא. השוואה שכזו היא נטולת חשיבות. משפט משווה מפרה אם בוחנים תחום נרחב, על רקע הנחות היסוד המשותפות. בעניין שלפנינו, השוואה עם מדינות אחרות באשר להסדר ניהול תיקי ההשקעות אינה מובילה למסקנות חד-משמעיות. אכן, מורכבותו של ההסדר בכל מדינה ומדינה, הקשיים והכשלים אותם בא הוא לפתור, ושונותן של מערכות שוק ההון והכלכלה בכל אחת מן המדינות - כל אלה מקשים על שימוש מושכל במשפט המשווה. קושי אחר לעניין זה נובע מן המחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין מקבילתו הפונקציונלית של הנהלת תיקי השקעות, בייחוד בהתייחס להסדר הנוהג בארה"ב. בעוד שבא כוח העותרים טען, בחוו"ד שהוגשה לנו, כי ההסדר המקביל למנהלי תיקים בארה"ב הוא זה הנוהג לעניין " Advisers ", טענו המשיבים כי ההסדר המקביל הוא זה הנוהג בארה"ב לעניין " Brokers - Dealers ". הנפקות למחלוקת זו היא העובדה, כי עיקר החובות, לרבות חובת קיומו של הון עצמי, חובת רישום ובחינה, ביטוח, אגרות רישום ופיקוח מוגבר - חלות על " Brokers - Dealers ", ולא על Advisers” ". מחלוקת זו, אין בה אלא כדי להצביע על הקושי עליו עמדנו לעיל בעניין ההשוואה להסדר עיסוק זה במדינות הים. אכן, לא מצאנו בשיטת משפט זרה הסדר הזהה בכל מאפיניו להסדר הנוהג בישראל. בה בעת, לא מצאנו זהות כאמור בין שיטות המשפט וההסדרים שנבחנו, לבין עצמן. למרות אי זהות זו, ניתן להצביע על מספר מאפיינים משותפים. כך, ברוב המדינות שנסקרו (גרמניה, צרפת, אנגליה, קנדה וארה"ב), ניתן למצוא דרישה לקיומו של הון מינימלי. שיעורו של הון זה משתנה ממדינה למדינה. לא בכולן ישנה חובת ביטוח (אנגליה). ברוב המדינות נוהג הסדר של רישוי ורישום מנהלי תיקים (קנדה, ארה"ב, צרפת, אנגליה), אך לא בכולן ישנה חובת בחינות (אנגליה). ברוב המדינות ניתן למצוא הוראות אתיקה, שעניינן איסורים הבאים למנוע ניגוד ענינים, בין היתר על ידי איסור ביצוע עסקאות בחשבונו הפרטי של מנהל התיקים, כאשר עסקה כזו יכולה לפגוע בעניינו של הלקוח (אנגליה, ארה"ב). לא נמצאה מקבילה מלאה לחובת ההתאגדות למעט חובת ההתאגדות החלקית הקיימת בצרפת. גם הפיקוח על מנהלי התיקים אינו אחיד. העולה מן המקובץ הוא, כי הגם שלא ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות לעניין התאמתו של המשפט המשווה לענייננו, ניתן לראות, כי הסדרת עיסוקם של מנהלי תיקי ההשקעות נהוגה בכל המדינות שנסקרו, וכי האמצעים שננקטו במסגרת הסדרת עיסוקם, היו ממין האמצעים אותם מצאנו בחוק ההשקעות דנן, לרבות דרישת ההון העצמי, חובת הבחינות והרישום, חובת ההתאגדות, ואיסור המסחר העצמי. כל מדינה בחרה בתמהיל משלה, התואם את צרכיה הכלכליים ותרבותה המשפטית. מכאן גם מסקנתנו כי הוראותיו של חוק תיקי ההשקעות, והתמהיל שנבחר על ידי המחוקק הישראלי - מידתי הוא. הוראות המעבר 48. טענתם האחרונה של העותרים מכוונת כנגד הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. על פי הקבוע בחוק, כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות - בין שעסק בכך בעבר ובין שלא עסק בכך בעבר - חייב לקבל רשיון מהרשות לניירות ערך. חובת הרישוי - שמועד תחילתה נדחה מדי פעם - נקבעה ליום 1.7.1997. ממועד זה חל איסור על עיסוק כמנהל תיקי השקעות אלא אם כן העוסק קיבל רשיון מהרשות. אחד התנאים לרשיון הוא עמידה בבחינות. נקבע, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק תיקי השקעות (כלומר ה10.8.1995-), לפחות שבע שנים בניהול תיקים, אף אם אינו ממלא אחר התנאים למתן רשיון מנהל תיקים. כן הוסמכה הרשות ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. וזו לשון הוראת החוק (סעיף 48): "הרשות מוסמכת לתת רשיון - (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיף 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". התנאים למתן רשיון מנהל תיקים קבועים בסעיף 8(א) לחוק. ואלה התנאים: "(1) מלאו לו עשרים ואחת שנים; (2) הוא אזרח או תושב ישראל; (3) לא הורשע בעבירה; (4) עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות; (5) עסק כיועץ השקעות בהיותו בעל רשיון יועץ במשך שלוש שנים או השלים התמחות במשך תקופה ולפי סדרים שנקבעו בתקנות; (6) עמד בתנאים ובסכומים שנקבעו בתקנות לעניין ביטוח". סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות הקובעות פטור מחובת הבחינות. שר האוצר עשה שימוש בסמכותו זו בתקנות הבחינות וקבע (בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות), כי מי שערב פרסומו של חוק תיקי השקעות עסק בניהול תיקי השקעות שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ליום 31.1.1997, יהא פטור מהבחינות הקבועות בתוספת הראשונה והשניה למעט מחלק הבחינה ב"דיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית" המתייחס לאתיקה מקצועית. השאלה הינה, אם הוראות המעבר לעניין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות בטרם הוטלה חובת הרישוי, הן מידתיות. 49. טענתם של העותרים הינה כי הוראות המעבר פוגעות בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. עיקר טיעוני העותרים התמקדו בפטור מחובת הבחינות (למעט הפטור מהבחינה באתיקה מקצועית). מר מלצר, בא כוח העותרים, העלה בפנינו שלוש טענות חלופיות: האחת , כי יש להתיר לכל מי שעסק בניהול תיקים בטרם נכנס משטר הרישוי לתוקפו (להלן - "עוסק ישן" או "דור המדבר") להמשיך ולעסוק במקצועו ללא צורך לעמוד בבחינות; השניה , כי פרק הזמן של שבע שנים, המקנה פטור מחובת הבחינות, הוא ארוך מדי ולכן יש להקטין באופן משמעותי את התקופה; השלישית , כי יש לקבוע כי מי שעסק במקצוע בטרם הוטל משטר הרישוי, יוכל להמשיך בו תקופה מסויימת, תוך שייבחן במשך תקופה זו. לטענת העותרים, תקופת שבע השנים שנקבעה בחוק תיקי השקעות היא שרירותית. אין קשר רציונלי בינה לבין תכלית החוק; היא אינה בוחרת באמצעי מתון. זאת ועוד: הנזק למנהלי תיקים מנוסים ומיומנים, אשר עסקו במקצועם במשך שנים, אך לא השלימו את פרק הזמן הארוך של שבע שנים, עולה בהרבה על התועלת העשויה לצמוח לכלל מהגשמת הוראות החוק. 50. בתצהיר התשובה הוקדשו להוראות המעבר שורות בודדות. נאמר בו כי על פי הוראות המעבר, ניתן לרשות שיקול דעת לפטור מקיום התנאים הנדרשים לקבלת רשיון את מי שעסק בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים. שיקול דעת זה יופעל באורח ענייני וסביר ובהתאם לכללי המשפט המינהלי. בכך יינתן פתרון לאותם מקרים חריגים המצדיקים מציאת פתרון מיוחד. במסגרת הטיעון בעל-פה נמסרו לנו נתונים (מעודכנים ליום 21.7.1997) על מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות. 51. הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות מעוררות שאלות הקשורות ליחס שבין המשפט לזמן. זהו תחום נרחב ומעניין, אשר נחקר עד כה אך מעט. לעניין היחס בין חוק חדש לזמן, מן הראוי להבחין בין שאלות הקשורות למועד התוקף של החוק לבין שאלות הקשורות למועד התחולה של החוק. מועד התוקף עוסק בשאלה מתי נכנס החוק לתוקפו ("מועד התחילה") - ביום פרסומו, במועד שקדם לכך או במועד מאוחר מכך - ומתי מגיע תוקפו לידי סיום. מועד התחולה עוסק בשאלה על אלו פעולות מבחינת הזמן חל החוק: על פעולות שפעולתן נסתיימה בעבר (תחולה רטרואקטיבית); על המצב הקיים (תחולה אקטיבית או מיידית); על פעולות שייעשו בעתיד (תחולה פרוספקטיבית) (ראו: Driedger, On The Construction of Statutes 486 (3 rd . ed., 1994) ). כמובן, לעתים הוראת חוק - כגון חוק הקובע שתחילתו שנה לפני פרסומו - מסדירה הן שאלות של תחילת תוקף והן שאלות של תחולה. לעתים נזקק חוק להוראות תחילה כאשר הוא מבקש לפתור בעיות תחולה. אך לרוב ניתן להבחין בין שאלות של תחילה (וסיום) לבין שאלות של תחולה (והיקף). 52. הוראות מעבר שבחוק מיועדות בדרך כלל להסדיר בעיות הקשורות למועד התחולה של החוק. הן באות להסדיר, בין השאר, את תחולת החוק על פעולות שהחלו לפני תחילת החוק ונמשכות לאחר תחילתו. בענייננו, באו הוראות המעבר להסדיר את תחולתו של חוק תיקי השקעות על עוסק ישן המבקש להמשיך בעיסוקו לאחר תחילתו. אם לא תהא בחוק הוראת מעבר, הוא יתפרש בדרך כלל כחל על כל המצבים הקיימים ביום תחילתו (תחולה אקטיבית או מיידית) (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 617 (כרך שני, 1993)). 53. הנה כי כן, חוק חדש הקובע תנאים לעיסוק, מקצוע או משלח יד (נכנה את כולם עיסוק או מקצוע), חל בדרך כלל על כל מי שמבקש לעסוק באותו עיסוק, בין אם הוא עסק בו בעבר ובין אם לאו. זוהי תחולה אקטיבית או מיידית של החוק (השווה ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765). החלת החוק על מי שעוסקים בו בהווה, שעסקו במקצוע גם בעבר, אינה החלה רטרואקטיבית של החוק. עם זאת, החלה זו של החוק פוגעת בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר. לעתים הדבר מהווה גם פגיעה בזכות הקניין שלהם (ראו פרשת Van Marte v. The Netherlands 8 EHRR (1986) ). זאת פגיעה לא רק בציפיה אלא גם בזכות, היא הזכות לחופש העיסוק (ולעתים, הקנין). בספרות החוקתית הגרמנית מכנים זאת כחקיקה המאופיינת ב"רטרואקטיביות מדומה" (ראו Bverf.GE 75, 246, 279 ). פגיעה שכזו צריכה לקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. הפגיעה בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר צריכה להיות שלא מעבר למידה הדרושה (ראו בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(2) 582). אכן, מטרתן של הוראות המעבר היא למנוע תחולה אקטיבית (מיידית) של החוק החדש על מי שעסקו במקצוע בעבר. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות הן מידתיות. חוקיותה של הוראת מעבר נבחנה בעבר בפסיקתו של בית המשפט העליון לעניין תוקפה של חקיקת משנה. (ראו: י. זמיר, הסמכות המינהלית , 959 (כרך ב, 1996)). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר מביא לפסילתה של חקיקת משנה (ראו ע"פ 104/72 ראב נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(2) 412, 418; בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לעניני דתות פ"ד מה(3) 441, 457). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר אין בו כדי לפסול את חקיקת המשנה (ראו בג"ץ 398/82 ה.ש.י. - המגדר תעשיות פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). בעתירה שלפנינו מתעוררת שאלת חוקתיותה של הוראת מעבר שבחוק הכנסת. שאלה זו חדשה היא עמנו. היא מחייבת, מטבע הדברים, זהירות מרובה. 54. העתירה שלפנינו אינה מחייבת בחינת עמידתן של הוראות המעבר בכל תנאיה של פסקת ההגבלה. כפי שראינו, הטענות שבעתירה מתרכזות בתנאי המידתיות, ובהם בלבד. זאת ועוד: בעתירה שלפנינו אין העותרים טוענים כי חוק תיקי השקעות כולו אינו צריך לחול על מי שעסק בניהול תיקי השקעות לפני שהוראות החוק נכנסו לתוקפן (עוסק ישן). כך, למשל, הם לא תקפו כלל חלק ניכר מן ההוראות בחוק, כגון ההוראות בדבר חובות האמון והזהירות, ולא ביקשו כי נקבע, שהוראות אלה אינן חלות על מי שעסק בעבר בניהול תיקי השקעות. אמת, הם טענו כנגד ארבע הוראות בחוק - חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי, האיסור על פעולה עצמית ותוכנן של הבחינות. היתה זו טענה כנגד המידתיות של הוראות אלה לעניין מנהלי תיקי השקעות חדשים וישנים כאחד, ללא הבחנה ביניהם. כמובן, יכלו העותרים להמשיך ולטעון, כי מן הראוי, במסגרת הוראות המעבר, שלא להחיל את חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי והאיסור על פעולה עצמית על עוסק ישן. עיון מדוקדק בטענותיהם מצביע על כך, כי טענה מעין זו לא נטענה על ידם. אכן, את טיעוניהם לעניין הוראות המעבר כיוונו העותרים כנגד החלת התנאים למתן רשיון מנהל תיקים (הקבועים בסעיף 8 לחוק) על עוסק ישן, ואף בגדרם של אלה עיקר הטענות כוונו לעניין התנאים בדבר הבחינות. לפיכך נתרכז, אף אנו, אך בשאלת הבחינות. 55. שאלת המפתח הינה, מהן אמות המידה הקובעות את כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר? התשובה היא, כי אלו הן אמות המידה הרגילות, המשקפות את מבחן המידתיות. ודוק: קביעה לעניין העוסקים החדשים - כלומר, העוסקים שלא פעלו בתחום תיקי ההשקעות בטרם נכנסה חובת הרישוי לתוקפה (ביום 1.7.1997) - כי חוק תיקי השקעות עומד במבחן המידתיות, אינה מובילה למסקנה כי מבחן המידתיות מתקיים ממילא גם לעניין העוסקים הישנים - כלומר, העוסקים שפעלו בתחום תיקי ההשקעות לפני שחובת הרישוי נכנסה לתוקפה. אכן, הסדר נורמטיבי עשוי להיות מידתי לעניין עוסקים חדשים ובלתי מידתי לעניין עוסקים ישנים. הוראות המעבר עומדות על רגליהן-הן, ומידתיותן צריכה להיקבע על פי הכללים הרגילים. נפנה איפוא להפעלתם של כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר החלות על עוסקים ישנים. 56. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. הוראות המעבר צריכות להתאים להגשמת המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בהקשר זה יש להתחשב בנסיון בעיסוק בתיקי השקעות אשר עוסק ישן צובר בשנות עבודתו. נסיון זה עשוי להשפיע על הרציונליות של התפיסה, כי לענין הבחינות, דין עוסק ישן כדין עוסק חדש. התנסות בעבודה מעשית יכולה להביא לכך, כי על-פי מבחן ההתאמה יהיה מקום להכיר בשנות ותק כתחליף (מלא או חלקי) לבחינה; כי ניתן יהיה לאפשר המשך העיסוק במקביל לעמידה בבחינות; כי תוכן הבחינות של העוסק הישן יהא שונה מזה של העוסק החדש. לעניין זה, עשוי להיות מקום להבחנות בין עוסקים ישנים שונים, לפי שנות הותק או לפי נתון אחר, הן לעניין השחרור מהבחינות, כולן או חלקן, והן לעניין תוכן הבחינות. 57. מבחן המשנה השני לעיקרון המידתיות, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. יש לקבוע את הוראות המעבר באופן שפגיעתן בחופש העיסוק של העוסקים הישנים תהא מתונה ככל האפשר. יש לבחור באותה "מדרגה" בסולם הפגיעות, אשר מגשימה את התכלית הראויה, תוך שפגיעתה בחופש העיסוק היא קטנה מהפגיעה שתתקבל אם החוק יבחר במדרגה גבוהה יותר. לענייננו, המדרגה הנמוכה ביותר היא זו הקובעת כי החוק החדש לא יחול על מי שפעל בעיסוק בטרם הוסדר (מדרגה של היעדר תחולה). היעדר התחולה יכול להיות כללי או מוגבל. היעדר התחולה הוא כללי, כאשר כל הוראותיו של החוק החדש אינן חלות על מי שעסק בעבר בעיסוק המוסדר. היעדר התחולה הוא מוגבל, כאשר הוא חל רק על חלק מההוראות של החוק החדש, ואילו שאר הוראותיו מוחלות גם על מי שעסק באותו עיסוק בעבר. היעדר התחולה (הכללי או המוגבל) יכול שיתבסס על הוראה הקובעת כי עוסקים אלה אינם זקוקים כלל לרשיון, ויכול שהטכניקה תהיה זו שהם זקוקים לרשיון, אך שהחוק או הרשות, מכוח הסמכה בחוק, יעניקו להם פטור מהבחינה. המדרגה הבאה בסולם האמצעים קובעת כי עוסק ישן יחוייב לעמוד בבחינות, אך הוא יוכל לעשות כן במקביל לעיסוק (המדרגה של התחולה המקבילה). יהא עליו, איפוא, להשלים הבחינות בתוך תקופה מסויימת שנקבעה בחוק או על פיו, תוך שמשך כל אותה תקופה, יוכל הוא להמשיך בעיסוקו ללא רשיון או ברשיון זמני. החקיקה הישראלית נהגה בדרך זו לא פעם, בהוראות מעבר הקבועות בחוקים השונים. לעתים נקבעה בחוק תקופה קבועה להמשך העיסוק (ראו חוק שמאי מקרקעין, התשכ"ב1962- (סעיף 21)). לעתים נקבעה התקופה על ידי הרשות המבצעת מכוח הסמכה שבחוק (ראו חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט1969- (סעיף 18); חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים, התשמ"ו1986- (סעיף 3); חוק הפסיכולוגים, התשל"ז1977- (סעיף 56 (ב)); חוק שירותי הובלה, התשנ"ו1997- (סעיף 28(א)). דוגמא יפה לעניין מדרגת התחולה המקבילה מצויה בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו1996-, הקובע (בסעיף 20(א)): "על אף האמור בסעיף 2, אזרח או תושב שערב קבלתו של חוק זה עסק בתיווך במקרקעין, רשאי להמשיך ולעסוק בתיווך במקרקעין - גם ללא רשיון - במשך שנתיים נוספות מיום קבלתו של חוק זה". המדרגה הגבוהה ביותר קובעת תחולה מלאה של הסדר הרישוי החדש על העוסק הישן (המדרגה של תחולה מלאה). על פיה, דינו של עוסק ישן כדין עוסק חדש. שניהם חייבים לעמוד מראש בבחינה בטרם יוכלו להתחיל בעיסוק. למותר לציין, כי שלוש המדרגות עליהן עמדנו אינן ממצות את מלוא האפשרויות. זאת ועוד: כל מדרגה עשויה להתחלק למדרגות משנה. כך, למשל, מדרגת התחולה המקבילה כוללת מיגוון של אפשרויות, ובהן הסדרים לפיהם עוסק ישן יחוייב לעמוד רק בחלק מן הבחינות, או בבחינות על חלק מן החומר, בהשוואה לעוסק חדש. זאת ועוד: לעתים תידרוש המידתיות שילובן של מספר מדרגות. 58. מבחן המשנה השלישי לעיקרון המידתיות הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). מבחן זה קובע, כי חייב להתקיים יחס ראוי בין התועלת הצומחת מדבר החקיקה החדש לבין מידת פגיעתו בחופש העיסוק. מבחן זה בודק את האיזון הראוי בין התועלת לציבור מהגשמת התכלית לבין הנזק הנגרם לפרט מכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו: "בנסיבות מסויימות אין הצדקה לתחולה מיידית של החלטה מינהלית. יש לכך טעמים שונים, לפי הנסיבות של כל החלטה. אפשר שתחולה מיידית של החלטה תגרור פגיעה קשה באדם מסויים או בקבוצה מסויימת, מעבר לנדרש ולמוצדק על פי שקלול של טובת הציבור לעומת טובת הפרט. לעתים הפגיעה של תחולה מיידית עשויה להיות קשה כמעט כמו הפגיעה של תחולה למפרע..." (בג"ץ 2832/96 הנ"ל בעמ' 594). לעומת זאת, אם התועלת הנגרמת לציבור בהחלה אקטיבית (מיידית) של החקיקה החדשה עולה על הנזק הנגרם לפרט ממנה, יהא זה מידתי לקבוע כי מי שפעל בעיסוק בעבר יהא נתון למשטר הרישוי החדש בדומה לעוסק חדש. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בציינו: "מקובל עלינו, שבכל מקרה, בו מונהג שינוי בחקיקה, מן הראוי לתת את הדעת למצב הקיים ערב תחילתו של החיקוק כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה ובלתי מוצדקת באלה שנהגו לפני תחילתו של החיקוק בדרך שהיתה אז מותרת, ואשר צריכים עתה להתאים את עצמם להסדרים החוקיים החדשים. אך יש נסיבות, בהן מן הנמנע לקבוע תקופת מעבר, יהיה זה בשל אופיו הפיסקאלי החיוני של השינוי, המחייב הסדרים מעתה ואילך שאינם ניתנים עוד לדחייה, או יהיה זה בשל החשש לנזק מהותי" (בג"ץ 396/82 ה.ש.י. - המגדר פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). נמצא, כי אמצעי חקיקתי - גם אם הוא רציונלי ומתון - עשוי להיות בלתי- חוקתי אם החסרונות הנגרמים לפרט בעקבותיו עולים במשקלם על היתרונות הצומחים ממנו לחברה (ראו M.P. Singh, German Administrative Law 90 (1985) ; זמיר "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב 109, 131 (התשנ"ד)). החלה של חקיקה חדשה הפוגעת בחופש העיסוק על עוסק ישן תהא איפוא מעבר למידה הדרושה, אם הנזק שייגרם לעוסק זה הוא כה חריף, עד כי אין להצדיקו בצורך להגשים את התכלית הראויה המונחת ביסוד ההסדר החדש. 59. סיכומו של דבר: הוראות מעבר הקובעות את תחולתו של משטר רישוי חדש המוטל על עוסק ישן, הן מידתיות לגבי העוסקים הישנים, אם הן מתחשבות באופן הולם במעמדו של העוסק הישן, בנסיון שהצטבר אצלו בניהול ובהשפעתו על הצורך להחיל עליו את כללי הרישוי החלים על העוסק החדש, כולם או מקצתם; אם הן בוחרות במדרגת התחולה שפגיעתה בעוסק הישן היא פחותה בהתחשב בתכלית החוק; ואם התועלת לכלל הצומחת מהן עולה על הנזק הנגרם לעוסקים הישנים. על רקע אמות מידה אלה, נעבור עתה לבחינתן של הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. נבחן תחילה את הוראות המעבר ונבדוק, לאחר מכן, עד כמה הן מקיימות את דרישת המידתיות. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות 60. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות מעוגנות בסעיף 48 לחוק תיקי ההשקעות. הוראה זו קובעת בזו הלשון: " הוראות 48. הרשות מוסמכת לתת רשיון - מעבר (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיפים 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". לכך יש להוסיף את הוראות סעיף 30(2) לתקנות הבחינות - שהותקנה מכוח הוראת סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות - הקובעת פטור מחובת הבחינות (למעט הבחינות באתיקה מקצועית) למי שעסק בניהול תיקי השקעות. שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ל- 31.1.1997. 61. נראה לנו, כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות עד כמה שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן עולות בקנה אחד עם דרישות המידתיות. ראשית , סעיף 48(1) לחוק תיקי השקעות - ותקנה 30(2) לתקנות הבחינות בעקבותיו - פוטרים מחובת הבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים לפחות שבע שנים. הסדר זה אינו מידתי כלפי עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה ארוכה, הנופלת משבע שנים, כגון מי שעסקו בכך חמש או שש שנים. נכנה אותם עוסקים "ישנים-ותיקים", להבדיל מעוסקים "ישנים-טריים", אשר עסקו בניהול תיקים לפני כניסת הסדר הרישוי לתוקפו תקופה קצרה יחסית (כגון עד שנתיים-שלוש). העוסקים הישנים-ותיקים צברו נסיון רב בניהול תיקי השקעות, אשר מן הראוי הוא - על פי דרישות המידתיות - להתחשב בו כתחליף לבחינות (כולן או מקצתן). אכן, בהתחשב בנסיונם, ניתן להפחית מחובת הבחינה של העוסקים הישנים-ותיקים - או אף לבטלה כליל - בלא לפגוע באופן מהותי בתכלית החוק. הנסיון המקצועי של עוסקים אלה יכול לבוא, בעיסוק של ניהול תיקים - שאין טענה לגביו כי הוא עיסוק הדורש הכשרה אקדמית - במקום בחינות, לפחות באופן חלקי. זאת ועוד: עוסקים ישנים-ותיקים השקיעו שנים רבות מחייהם בביסוס עיסוקם. אינטרס ההסתמכות שלהם הוא כבד. הנזק שייגרם להם, אם לא יעמדו בבחינות, עולה על התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. כל אלה מצדיקים, לעניין העוסקים הישנים-ותיקים, שחרור מחובת הבחינות - בין שחרור מלא (כפי שנעשה בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות לגבי מי שעסק שבע שנים) ובין שחרור חלקי (תוך יצירת מדרג של שחרור מבחינות לפי שנות העיסוק, ואולי גם לפי נתונים אחרים). 62. הסוגייה השניה בה אין ההסדר של הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, בכל הנוגע לחובת הבחינות, עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות קשורה להוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות. הוראה זו עוסקת בעוסקים ישנים-ותיקים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. על פי הוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, דין עוסק ישן-ותיק שעסק בניהול תיקים פחות משבע שנים כדין עוסק חדש, פרט לכך שהרשות הוסמכה לתת לעוסק הישן-ותיק רשיון "מנימוקים מיוחדים". העוסק הישן-ותיק והעוסק החדש עומדים באותה מדרגה, היא המדרגה של התחולה המלאה. הסדר זה אינו מידתי כלפי העוסקים הישנים-ותיקים. עוסקים ישנים-ותיקים ראויים לקבל פטור מבחינות, אם לא פטור מלא (כמו עוסקים בעלי ותק של שבע שנים ומעלה), אזי פטור רחב שיקרב אותם באופן ממשי למצב של אלה שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות לפחות שבע שנים (במסגרת סעיף 48(1)). פטור כזה יעמיד אותם במדרגה של היעדר תחולה (מלא או חלקי). אשר לטריים שבהם (עוסקים ישנים-טריים) - כלומר, אלה שעסקו בניהול תיקים תקופה קצרה (כגון לא יותר משנתיים-שלוש) - מן הראוי הוא, על פי עיקרון המידתיות, ליתן ביטוי לנסיון המעשי שלהם, ולאינטרס ההסתמכות אשר הם פיתחו במשך השנים. הביטוי העיקרי לכך הוא בקביעה, כי עוסקים ישנים-טריים יוכלו לקבל רשיון זמני (או פטור מרשיון) לתקופה מסויימת - כגון לשנתיים - אשר במהלכה יוכלו, מחד גיסא, להמשיך בעיסוק, ומאידך גיסא, להכין עצמם ולעמוד בבחינות. זוהי המדרגה של התחולה המקבילה. ניתן גם לחשוב על מדרגת ביניים לעוסקים אלה, לפיה יחוייבו להיבחן רק בחלק מהבחינות ורק על חלק מהחומר. יתכן גם שילוב בין שתי המדרגות. שילוב כזה עשוי להשיג את האיזון הראוי בין הנזק שייגרם לעוסקים אלה מהטלת חובת הבחינות עליהם, לבין התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. 63. הנה כי כן, נקודת החיתוך של הוראות המעבר (סעיף 48) בחוק תיקי השקעות לעניין חובת הבחינות, המבחינה בין מי שעסק בעבר לפחות שבע שנים בניהול תיקי השקעות לבין מי שעסק בעבר תקופה קצרה משבע שנים, אינה מידתית. אין היא מתחשבת דיה בנסיון החיים ובאינטרס ההסתמכות של העוסקים הישנים. אין היא מאזנת כראוי בין הנזק לפרט לבין התועלת לכלל. כמובן, בכל הוראות מעבר יש הכרח לקבוע נקודת חיתוך מבחינת הזמן. בכל קביעת זמן יש מן השרירות. מכאן לא נובע שכל הבחנה הקשורה בזמן היא שרירותית. אף שקו הגבול בין יום ולילה הוא שרירותי משהו, וקיים פרק זמן של דמדומים, כולנו נדע להבחין בין יום ולילה בלא שהבחנה זו תהא שרירותית (השווה ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק , פ"ד מג(1) 356, 361). יתכן שניתן היה לקבוע נקודת חיתוך חדה בין עוסקים ישנים, הפטורים באופן מלא מחובת הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית), לבין עוסקים ישנים החייבים בבחינות. בדרך זאת ניתן היה לקבוע כי נקודת החיתוך תהיה, למשל, ארבע שנים או חמש שנים או תקופה דומה אחרת, אך לא שבע שנים. נקודת חיתוך של שבע שנים מצויה מעבר למידתיות. ייתכן שניתן גם ללכת בדרך אחרת, כלומר, להימנע מנקודת חיתוך חדה בין פטור מלא מן הבחינות לבין חיוב מלא בבחינות, ובמקום זאת לאמץ דרך הדרגתית של פטור חלקי מן הבחינות לפי הוותק בעיסוק או לפריסת הבחינות על פני תקופה שתיקבע. לפי דרך זאת, מי שיש לו ותק של שבע שנים לפחות יהיה פטור מכל הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית); מי שיש לו ותק, למשל, של ארבע או חמש שנים, יהיה לו פטור רחב מן הבחינות, כך שמצבו יהיה קרוב למצבו של מי שיש לו ותק של שבע שנים; ומי שיש לו ותק קטן יותר, יהיה לו פטור מוגבל יותר, הכל כפי שנובע מתוך התחשבות בנסיון שנצבר מן העיסוק במקצוע. וניתן גם, כמובן, לשלב בין דרכים אלה או אף להתוות דרך אחרת. אכן, קיים "מתחם של עיסוק", אשר במסגרתו כל קביעה היא מידתית. הקביעה של נקודת החיתוך בגדרי "מתחם העיסוק" הוא מתפקידה של הרשות המחוקקת. בחירתה של נקודת האיזון הראויה מסורה למחוקק, ובלבד שהוא פועל על פי כללי המידתיות. בית המשפט אינו צריך לשאול עצמו, מהי נקודת החיתוך שהוא היה קובע אילו פעל כמחוקק. בית המשפט צריך לשאול עצמו אם נקודת החיתוך שנקבעה על ידי המחוקק היא מידתית. 64. עמדנו על כך כי הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות אינן מידתיות בכל הנוגע לחובת הבחינות. מגבילים אנו העדר מידתיות זו אך לעניין הבחינות, שכן לא נטען בפנינו כלל כי חוסר המידתיות של הוראות המעבר חל לעניין כל התנאים הנדרשים בסעיף 8 לחוק תיקי השקעות. אכן, גישתנו השיפוטית הינה שלא להכריע בשאלת תוקפו של חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין (ראה דברי הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 350). שאלת תוקפן של הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לתנאים למתן רשיון מנהל תיקים, מעבר לתנאי בדבר חובת הבחינות, לא התעוררה כלל בפנינו, ואין היא חיונית להכרעתנו. נוכל, איפוא, להשאירה בצריך עיון. הסעד 65. מהי התוצאה המתבקשת ממסקנתנו, כי הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, ככל שהדבר נוגע לחובת הבחינות, אינן מידתיות? התוצאה הטבעית הינה בשינוי הוראות המעבר, הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות. שינוי זה יקבע הסדרים חדשים לעניין הבחינות, שיהא על עוסקים ישנים לעמוד בהם - או להיות פטורים מהם - לרבות שיטה של מעבר הדרגתי בין העוסקים הישנים לפי הוותק או לפי נתונים אחרים. שינוי מעין זה בהוראות המעבר הוא מסמכותו של המחוקק. בית המשפט אינו יכול לבוא תחתיו. בית המשפט אינו יכול להחליף את קו החיתוך של שבע השנים בקו חיתוך אחר או לקבוע הסדרים אחרים; בית המשפט אינו יכול להוסיף להוראות המעבר טקסט הקובע את היקף הבחינות, ואת האפשרות להמשיך בעיסוק בתקופת הבחינות. תפקידו של בית המשפט לפרש את החוק ולקבוע את חוקתיותו. בית המשפט רשאי לערוך ניתוח בגוף החוק, ולהפריד - על פי עיקרון "העיפרון הכחול" - בין החלק התקף לבין החלק הבטל. הוא יעשה כן רק אם החלקים השונים ניתנים להפרדה (עיקרון ה- severability או ה- separability ), וזאת אם החלק התקף עומד על רגליו הוא וממשיך להגשים את התכלית החקיקתית, ולו באופן חלקי (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 735 (כרך שלישי, 1994)). מבנהו של סעיף 48 לחוק תיקי השקעות וההבחנות שהוא עומד עליהן בדבר מנהלים של תיקי השקעות מונע פעולת הפרדה שיפוטית. עניין לנו, איפוא, בהסדר בדבר חובת הבחינות הלוקה בפגמים "גנטיים" ש"ניתוח" שיפוטי אינו יכול להצילם. 66. שאלנו עצמנו, אם לא ניתן "להבריא" את הוראות המעבר הבלתי-חוקתיות על ידי שימוש הרשות בסמכות הנתונה לה בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, לתת רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. נחה דעתנו כי לא יהא בכך כדי להבריא את הוראות המעבר. אכן, החלוקה הבסיסית והחדה בין עוסקים-ישנים שניהלו בעבר תיקי השקעות לפחות שבע שנים לבין עוסקים-ישנים שניהלו תיקי השקעות פחות משבע שנים, ועימו ההסדר לגבי עוסקים-ישנים שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, אינם חוקתיים, והשימוש בסמכות הנתונה לרשות בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות לא תוכל לרפא אי-חוקתיות זו. סמכות הרשות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים, חייבת להתממש בגדרי ההבחנות שהוראות המעבר קבעו. אין היא יכולה לשלול את שהחוק עצמו קבע, ואין היא יכולה לתקן את שהחוק פגם. אין אפשרות ליתן "מנימוקים מיוחדים" רשיון לכלל העוסקים הישנים, או לפטור אותם מהבחינות כולן או חלקן; אין אפשרות "מנימוקים מיוחדים" לתת רשיון זמני לעוסקים הישנים-טריים, תוך קביעה שהבחינות תקויימנה במקביל לעיסוק, ובתוך מועד סביר. פטור כללי שכזה סותר את המבנה הבסיסי של הוראות המעבר, וחורג מגדרי הסמכות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים", שמטבע הדברים מיועדת בעיקר למצבים אינדיבידואליים. 67. הנה כי כן, מסקנתנו הינה כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן מידתיות. תיקון המצב צריך לבוא מהמחוקק עצמו, אשר יקבע הוראות מעבר מידתיות. כל עוד לא תתוקן המידתיות על ידי הוראות מעבר חדשות מתבקשת הצהרה כי הוראות המעבר שבחוק תיקי ההשקעות - בכל הנוגע לחובת הבחינות של מנהלים של תיקי ההשקעות - הן בטלות. בספרות ההשוואתית קיימות דיעות שונות באשר למהותה של בטלות זו ובאשר להשפעתה על פעולות שנעשו לפני הכרזת הבטלות (ראה א. ברק פרשנות במשפט 720 (כרך שלישי, 1995). נוכל להשאיר שאלות אלה בצריך עיון, שכן אין הן מתעוררות בעתירה שלפנינו. כן מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לקבוע הסדר חדש ומידתי בעניין הבחינות של העוסקים הישנים באמצעות תקנות חדשות שיותקנו על פי סעיפים 8(ד) ו8-(ה) לחוק תיקי השקעות. התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא לא התעוררה בפנינו, ולא שמענו לגביה טיעונים. נשאירה, איפוא, בצריך עיון. 68. מהי השפעת ביטולן של הוראות המעבר, בכל הנוגע לבחינות, על חובתם של העוסקים הישנים לעמוד בבחינות כתנאי לקבלת רשיון? כפי שראינו, חוק תיקי השקעות מטיל על כל אדם המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות את החובה לעמוד בבחינות מקצועיות (סעיף 8). תחולתה של חובה זו - כמו של שאר הוראות חוק תיקי השקעות - היא אקטיבית (מיידית). חובת הבחינות, כתנאי לרישוי, מוטל איפוא החל ב1.7.1997- על כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות, בין אם הוא עוסק חדש ובין אם הוא עוסק ישן. המידתיות של הסדר זה, בכל הנוגע לעוסק הישן, אמורה היתה להיקבע בהוראות המעבר. כפי שקבענו, הוראות המעבר לא עמדו במשימתן, ובטלותן היא תוצאתה של קביעתנו, כי ההסדרים שנקבעו בהן לעניין הבחינות אינם מידתיים. הנה כי כן, הסדר הבחינות המוטלות על העוסקים הישנים - בין עוסקים טריים ובין עוסקים ותיקים - כתנאי לקבלת רשיון על ידם, אינו מידתי, ועל כן בטל. ביטולן של הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות גורר אחריו את ביטול הסדר הבחינות כפי שנקבע בסעיפים 2 ו8- לחוק תיקי השקעות, ככל שהוא נוגע לעוסקים הישנים. נמצא, כי כל עוד לא ייקבע הסדר מידתי באשר לחובת הבחינות של העוסקים הישנים (טריים וותיקים כאחד), לא ניתן לדרוש מהם עמידה בבחינות כתנאי למתן רשיון מנהל תיקים. תוצאה זו אינה חלה על הבחינות באתיקה מקצועית, אשר הכל בפנינו הסכימו כי הן מידתיות, וחוקתיותן לא עמדה לדיון בעתירה זו. השעיה זמנית 69. מסקנתנו הינה, איפוא, כי כל עוד הכנסת לא תחוקק הוראות מעבר חדשות ומידתיות, אין לדרוש מעוסקים ישנים, כתנאי למתן רשיון עוסק, עמידה בבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). תוצאה זו משנה את ההסדר הקיים באופן מהותי. כפי שראינו, המידתיות אינה דורשת העמדת כל העוסקים הישנים במדרגה של היעדר תחולה של חובת הבחינות עליהם. ניתן להבחין בין עוסקים ישנים שונים, תוך קביעת משטר בחינות מידתי. שלילה מלאה של חובת הבחינות מכל העוסקים הישנים הוא מצב משפטי חדש שמן הראוי הוא כי המחוקק יתן עליו את הדעת. לשם כך דרושה, כמובן, שהות אשר תאפשר לכנסת לשקול את האפשרויות העומדות לרשותה, בלא שתצטרך לעשות כן על רקע חקיקה שאינה כוללת הוראות בדבר חובת הבחינות. אכן, ביטול חובת הבחינות לעוסקים ישנים יוצר "חלל חקיקתי" המעורר בעיות לא פשוטות. כל אלה מצדיקים הכרה בתקופת ביניים, אשר בה יעמדו הוראות המעבר - ועימן ההוראות בדבר חובת הבחינות - בתוקף, כדי שהכנסת תוכל לגבש את עמדתה תוך זמן סביר. כיצד ניתן להבטיח תקופת ביניים זו? התשובה הינה כי בצד ההצהרה כי הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות בטלות - אשר בעקבותיה תבוא ההצהרה על ביטול חובת הבחינות לעוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) - נוסיף ונקבע כי כניסתן לתוקף של הצהרותינו אלה תושעה עד ליום 31.12.1997 (ועד בכלל). נמצא, כי עד ל31.12.1997- (ועד בכלל) הוראות המעבר ממשיכות לעמוד בתוקפן וחובת הבחינות של העוסקים הישנים ממשיכה אף היא לעמוד בתוקף, כפוף כמובן, להסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. השעיה זו תאפשר לכנסת לקבוע את עמדתה באשר להוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות. השעיה זו עולה בקנה אחד עם הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים בפנינו, לפיו ניתנו רשיונות עיסוק זמניים לכל העוסקים הישנים. תוקפם של רשיונות אלה יפוג ב31.12.1997-. סמכותנו להשעות את מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות מבוססת היטב. אכן, לא פעם השעינו בעבר את מועד כניסתה לתוקף של הצהרה בדבר בטלותה של חקיקת משנה החורגת מסמכות (ראו בג"ץ 2294/90 פורז נ' ממשלת ישראל , פ"ד מד(3) 317, 328; בג"ץ 2913/93 עירית קרית-גת נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(5) 832). סמכות דומה נתונה, במשפט המשווה, לבית משפט המצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית (ראו א. ברק, פרשנות במשפט , 741 (כרך שלישי, 1994)). כך, למשל, מקובל הוא בקנדה כי לבית המשפט נתונה הסמכות להשעות זמנית ( temporary suspension ) מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות של חוק הפרלמנט כדי למנוע "חלל חקיקתי", או נזק לציבור. עמד על כך הנשיא למר ( Lamer C.J. ) בציינו: “A Court may strike down legislation or a legislative provision but suspend the effect of that declaration until Parliament... has had an opportunity to fill the void. This approach is clearly appropriate where striking down of a provision poses a potential danger to the public... or otherwise threatens the rule of law." ( Schachter v. Canada , 93 D.L.R. (4 th ) 1, 93 (1992)). דין דומה חל בישראל. למותר לציין, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות ההשעיה הנתונה לו רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. המקרה שלפנינו נופל לקטיגוריה זו. 70. מהן איפוא התוצאות אליהן הגענו? התוצאות הן ארבע: ראשית , הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.1998; שנית , כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998; שלישית , הכנסת מוסמכת כמובן לקבוע הסדר מידתי חדש להוראות המעבר, ובכך להציל את הוראות המעבר בכל הנוגע לחובת הבחינות - מבטלות; רביעית , כאשר הכנסת תקבע הסדר חדש להוראות מעבר, הוא ייכנס לתוקף במקום סעיף 48 לחוק תיקי השקעות. אם ההסדר ייקבע על ידי הכנסת לפני ה1.1.1998-, לא יווצר חלל בתחולת החוק מבחינת הזמן וההיקף. ובינתיים, עד יום ה1.1.1998- יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים. נוסיף ונציין, כי אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. סוף דבר 71. התוצאה היא, איפוא, כי העתירה נדחית בכל הנוגע לראש הראשון והשני שלה. העתירה מתקבלת באשר לראש השלישי, במובן זה שאנו מצהירים כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לבחינות, אינן מידתיות ועל כן בטלות. כתוצאה מכך מתבטלת חובת הבחינות של העוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). הצהרת בטלות זו מושעית והיא תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998. אם הכנסת תחוקק עד אז הוראות מעבר מידתיות חדשות. בה בעת, לעניין התקופה שעד ליום 1.1.1988, יחול הסדר הביניים שהוסכם עליו, ואשר לפיו העוסקים הישנים מחזיקים ברשיון עד ליום 1.1.1998. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק, ואין לי מה להוסיף. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: 1. חוקי-יסוד מתקבלים על-ידי הכנסת בהיותה האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ראו דברי הנשיא ברק בע"א 6821/93, רע"א 1908,3363/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי ואח' , פ"ד מט (4) 221 (להלן: ע"א בנק המזרחי ), בע' 390-368; קלוד קליין, "הרשות המכוננת בישראל", משפטים ב (תש"ל) 51. דרגתם הנורמטיבית של חוקי-יסוד עולה על זו של חוקים, שאותם הכנסת מקבלת בהיותה הרשות המחוקקת של המדינה. הכנסת אינה רשאית לחוקק אלא חוקים ההולמים את הוראות חוקי-היסוד. לכן, בהתקיים סתירה בין הוראת חוק-יסוד לבין הוראת חוק ומן הנמנע לקיים את שתי ההוראות גם יחד, תועדף ההוראה שבחוק-היסוד, העולה בדרגתה הנורמטיבית על הוראת החוק. עם זאת, כלל יסוד בפרשנות הוא הכלל המבקש ליישב, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, בין נורמות משפטיות שונות. ראו, למשל, בג"צ 174/85 חסן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון , פ"ד לט(3) 245, בע' 248. מטרתו של כלל זה היא לתת תוקף לרצון המוסדות המוסמכים לקבל נורמות משפטיות, ולמנוע את התוצאה הבעייתית של התעלמות מנורמה שהתקבלה על-ידי מוסד מוסמך או של קביעת בטלותה. עיקרון כללי זה חל ביתר שאת מקום שבו הנורמות הנדונות הן חוק-יסוד וחוק. לכך שני טעמים עיקריים. ראשית , חוקים מתקבלים על-ידי הכנסת, הנבחרת על-ידי העם ומהווה "בית-הנבחרים של המדינה" (סעיף 1 לחוק-יסוד: הכנסת), והם מבטאים את רצונם של רוב האזרחים. ביטול רצון הרוב או התעלמות ממנו אינם עניין-של-מה-בכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו כי "חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם" (בג"צ 7111, 8195/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' , פ"ד נ(3) 485, בע' 496). יש לנקוט כללי פרשנות אשר יבטיחו, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, כי רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בחוקים שקיבלו נבחריו, לא יסוכל. שנית , חוקי-יסוד וחוקים מתקבלים על-ידי אותו גוף - הכנסת. יש להניח כי קיימת התאמה בין הנורמות השונות שהכנסת מקבלת, ולפרשן, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, לאור הנחה זאת. 2. בענייננו עומדות, מן הצד האחד, ההוראות שבסעיפים 3 ו4- לחוק-יסוד: חופש העיסוק (להלן: חוק-היסוד). נקבע בהן כי כל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד, וכי אין לפגוע בחופש זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. מן הצד השני עומדת שורה של הוראות שבחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה1995- (להלן: החוק), הקובעות משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. טענת העותרים היא כי קיימת סתירה בין הוראות חוק אלה לבין הסעיפים האמורים שבחוק-היסוד. לנוכח סתירה זו, כך נטען, לא ניתן לקיים את חוק-היסוד ואת החוק גם יחד, ולכן יש מקום לקיים את חוק-היסוד, שדרגתו הנורמטיבית עליונה, ולשלול תוקף מהוראות החוק. 3. לגבי אחדות מהוראות החוק שנתקפו על-ידי העותרים טענו המשיבים כי אין הן סותרות את חוק-היסוד משום שאין הן פוגעות בחופש העיסוק. דינה של טענה זאת להידחות, מן הטעמים שאותם ציין חברי, הנשיא ברק. פגיעתן של ההוראות האמורות בחופש העיסוק היא ברורה, ואין אפשרות סבירה לפרש את חוק-היסוד באופן שעל-פיו הוא אינו משתרע על פגיעה זאת. עם זאת, יש להיזהר מפירוש גורף וכל-כולל של חופש העיסוק המוגן בחוק-היסוד. כך, למשל, נפסק כי חופש העיסוק אינו מקנה לאדם זכות כי אחר, לרבות גוף שלטוני, יעסיק אותו בשירותו. ראו, למשל, בג"צ 4360/94 טאטור נ' שר המשטרה ואח', פ"ד נ(2) 560, בע' 568. אכן, פירוש מרחיב יתר-על-על-המידה של הזכויות הקבועות בחוקי-היסוד אינו ראוי. כדברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בע' 471, בהתייחסו לזכות הקניין הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "ככל שיורחב ההיקף של הקניין כזכות חוקתית כך, יש לחשוש, תיחלש עוצמת ההגנה על זכות זאת. ועל כך ניתן לומר: תפסת מרובה לא תפסת." 4. אך בעצם הפגיעה שפוגעות הוראות החוק בחופש העיסוק אין משום סתירה להוראות חוק-היסוד. שכן, חוק-היסוד מאפשר לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה תקיים את התנאים הקבועים בארבעת היסודות המוזכרים בסעיף 4 לחוק-היסוד ("פיסקת ההגבלה"). מבין יסודות אלה חלוקים הצדדים בענייננו רק בשאלת התקיימותו של היסוד המתנה פגיעה בחופש העיסוק בכך שהפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". זוהי דרישת המידתיות. עמידתה של פגיעה בחופש העיסוק בדרישה זאת נבחנת תוך הסתייעות בשלושת מבחני-המשנה שעליהם עמד הנשיא: התאמת האמצעי הפוגע בזכות לתכליתו, בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה שאינה עולה על המידה הנדרשת לצורך השגת התכלית, והסבירות שבפגיעה בזכות לצורך השגת תכליתה של הפגיעה. באשר למבחני-משנה אלה יש להטעים כי אף אחד מהם אינו בעל אופי מוחלט או דווקני. ראשית , בדרך-כלל, לרשות המחוקקת יש שיקול-דעת ביישומם. כלומר, די בכך שההשקפה כי האמצעי שנבחר מתאים לתכליתו, או כי הוא פוגע בזכות במידה המיזערית הנדרשת להשגת התכלית, או שהפגיעה בזכות לצורך השגת התכלית היא סבירה, היא השקפה אפשרית - המצויה, לפי המינוח הנוהג במשפט המינהלי, במסגרת "מיתחם הסבירות" - כדי שהחוק ייראה כעומד בדרישת המידתיות. שנית , באשר למבחן-המשנה הראשון לא נדרשת ודאות מוחלטת כי האמצעי ישיג את מטרתו. די במידת הסתברות רצינית להשגת התכלית על-ידי האמצעי הפוגע בזכות. מידת ההסתברות הנדרשת תיקבע בהתאם לחשיבות היחסית של הזכות הנפגעת ושל תכלית הפגיעה. שלישית , באשר למבחן-המשנה השני לא נדרש כי הכנסת תבחר, בכל תנאי ובכל מחיר, באמצעי המאפשר את השגת התכלית מבלי לפגוע כלל בזכות או באמצעי הפוגע בזכות במידה המינימלית אפשרית. המשאבים הציבוריים הם, מטבע הדברים, מוגבלים. למרות חשיבותן הבלתי-מעורערת של זכויות הפרט לא ניתן, ולא ראוי, לתת להגשמתן עדיפות מוחלטת על-פני כל המטרות הציבוריות האחרות. כך, למשל, הגם שדומה כי ניתן היה להבטיח בכל מקרה כי חשודים לא יסכנו את שלום הציבור באמצעות "מעצר- בית" שיובטח על-ידי כוחות משטרה, הרי שלעיתים אין מנוס מהשגת אותה מטרה על-ידי האמצעי הזול יותר של מעצר החשוד בבית-מעצר, למרות שאמצעי זה פוגע בזכויות החשוד יותר ממעצר-בית מאובטח. זאת ועוד: יש דרגות שונות של הגשמת תכלית. לעיתים, נקיטת אמצעי הפוגע בזכות מעט יותר מאמצעי חלופי עשויה להביא לעלייה ניכרת של מידת ההגשמה של התכלית. די איפוא בכך שהכנסת תיתן משקל סביר, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לשיקול של מיזעור הפגיעה בזכות. 5. לדעתי, מן הראוי כי כל שלושת מבחני-המשנה האמורים יופעלו וייושמו בהתחשב במהותה של הזכות שהפגיעה בה עומדת על הפרק. כך הוא הדין במדינות אחרות: בארצות-הברית פותחו בפסיקה רמות בדיקה שונות לבחינת חוקתיותם של חוקים הפוגעים בזכויות אדם. רמות בדיקה אלה מבוססות על מידת החשיבות של הערכים והאינטרסים העומדים ביסודה של כל זכות וזכות. בתחתית סולם הזכויות עומדות זכויות כלכליות. פגיעה בזכויות מסוג זה תימצא מוצדקת אם היא דרושה באופן סביר להגשמת אינטרס ציבורי לגיטימי. ראו, למשל, Railway Express Agency v. New York , 336 U.S. 106 (1949) . בראש הסולם מצויות זכויות-על, בעלות מעמד מיוחד, כגון הזכות להשתתף בבחירות, חופש הביטוי וחופש התנועה. הפגיעה בזכויות אלה מותרת רק לשם הגשמת אינטרס ציבורי חיוני, שלא ניתן להגשימו באמצעים אחרים. ראו, למשל, Shapiro v. Thomson, 394 U.S. 618 (1969) . בגרמניה נבחן בכל מקרה ומקרה אם הערכים והאינטרסים שנפגעו במקרה הספציפי מצדיקים את הפגיעה בזכות. כך, למשל, בעניין Numerus Clausus I Case , (1972) 33 BVerfGE 303 נקבע כי קביעת מכסה לתלמידי רפואה, שתכליתה חיסכון כספי, עשויה להיות חוקתית למרות פגיעתה בחופש העיסוק. בכל זאת פסל בית-המשפט שני חוקים שקבעו מכסה כזאת, משום שאותם חוקים פגעו, בין השאר, בעקרון השוויון. 6. גם בישראל, כאשר עומדת על הפרק פגיעה בזכות על-ידי רשות מינהלית, נעשה שימוש בנוסחות איזון המבוססות על מהותה של הזכות הנדונה, משקלה הסגולי והטעמים העומדים ביסודה, מזה, ומידת החשיבות של האינטרס המתנגש בזכות, מזה. ראו, למשל, בג"ץ 399/85 כהנא ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא(3) 255, בע' 284. לפי גישה זו הובחן, בין השאר, בין היקף ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי לבין חופש הביטוי המסחרי, וזאת על-יסוד מידת החשיבות של הטעמים שביסוד זכויות אלה. ראו, למשל, דברי הנשיא שמגר בבג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד מט(2) 529, בע' 551, ודברים שכתבתי בבג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח' , פ"ד מח(2) 1, בע' 13. מידת החשיבות המיוחסת לזכות במסגרת האיזון ואמות-המידה שעל-פיהן תיבחן החוקיות של הפגיעה עשויות להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לערכים ולאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. כך, למשל, לא הרי גרימת נזק לפרט בלבד, כגרימת נזק לפרטים רבים ואף לציבור בכללותו. עמדתי על כך באחת הפרשות: נראה לי כי כאשר הראציונאל העומד בבסיס ההגנה על חופש העיסוק הוא, בעיקרו, עניינו של האדם להתפרנס ולעומתו עומד הערך של קידום כלכלת המדינה, מן הראוי להחיל את מבחן האפשרות הסבירה לפגיעה ממשית בכלכלת המדינה... לעומת זאת, כאשר ביסוד ההגנה על חופש העיסוק עומדים גם ראציונאלים אחרים, ובמיוחד ערכים בעלי חשיבות מיוחדת מבחינת המדינה והחברה, ייקבע היקף חופש העיסוק על-פי מבחן "מחמיר" יותר, כגון מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה... זה המבחן הקבוע, בדרך כלל, לצורך איזון בין חופש הביטוי לבין הסדר הציבורי, שלום הציבור או בטחון המדינה... מבחן זה נקבע בהתחשב באינטרסים החברתיים המיוחדים העומדים במקרים רבים ביסוד חופש הביטוי, וביניהם חיוניותו מבחינת קיום ההליך הדמוקרטי. על-כן, אפשר כי כאשר הערכים המתמודדים יהיו קידום כלכלת המדינה מחד גיסא וחופש העיסוק במקצוע "תקשורתי" מאידך גיסא, ייערך האיזון על יסוד מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה. [בג"צ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בנין ופיתוח בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר ואח', פ"ד מז(5) 610, בע' 618-617.] 7. גישה זו מן הראוי לאמץ, בשינויים המחויבים, גם במסגרת בחינת המידתיות של פגיעת חוק בזכות הקבועה בחוק-יסוד. ראשית, בחוקי-היסוד בדבר זכויות האדם מעוגנות זכויות בעלות מידות חשיבות שונות. כך, למשל, אין דינה של הזכות לחירות ממעצר לפי סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנתונה למי שאשמתו לא הוכחה והוא בחזקת חף מפשע, כדינה של הזכות לחירות ממאסר לפי אותו סעיף, שעניינה במי שאשמתו הוכחה. ואילו משקלה של הזכות הכללית והמעורפלת הקבועה בסעיף זה לאי-פגיעה בחירות "בכל דרך אחרת" תלוי במהות הפגיעה שבה מדובר. הגישה מספקת מסגרת להבחנה המתחייבת בין הזכויות השונות. שנית, הגישה מעניקה הכוונה פרשנית בהפעלתה של דרישת המידתיות על שלושת מבחני-המשנה שלאורם היא מוחלת. הדיבור "פגיעה במידה שאינה עולה על הנדרש" הוא מופשט ועמום. גם למבחני-המשנה אופי כללי. הגישה המפנה את תשומת-הלב למהות הזכות הנדונה ולטעמים שביסודה, ועימה שורת ההלכות הפסוקות שפיתחו ויישמו אותה, עשויה לתרום לוודאות המשפטית הן במסגרת הליכי החקיקה (והלוא חוקי-היסוד, במידה רבה, מופנים לרשות המחוקקת עצמה) והן במסגרת בחינת חוקתיותם של חוקים. שלישית, מן הראוי לבחון את תוקפן של מכלול הנורמות המשפטיות על-יסוד אמות-מידה דומות. השימוש בגישה האמורה גם בהקשר של בחינת חוקתיותם של חוקים תורם להרמוניה בהגנה הניתנת לזכויות האדם בישראל בהקשרים שונים. ראו דברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בעמ' 470, והשוו לדברים שכתבתי בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון , פ"ד מט(4) 94, בע' 138. 8. גישה זו חלה בעניינם של כל שלושת מבחני-המשנה. באשר למבחן בדבר התאמת האמצעי לתכלית, מידת הוודאות שתידרש להתאמת האמצעי וליעילותו מושפעת ממידת החשיבות של הזכות והטעמים שביסודה. כשמדובר בזכות כבדת-משקל, עשויה להידרש "ודאות קרובה", ואולי אף כמעט מוחלטת, לכך שהאמצעי הפוגע בה יגשים ביעילות ובאופן מושלם את תכליתו. לעומת זאת, כשמדובר בזכות קלת-משקל יותר, ייתכן כי ניתן יהיה להסתפק ב"אפשרות סבירה" לקידומה של התכלית. באשר למבחן בדבר בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה המועטה הנדרשת, שכאמור אינו מבחן מוחלט, תושפע בחירת האמצעי מן הזכות הנפגעת. כשמדובר בזכות-יסוד חשובה במיוחד יוקפד יותר על בחירת אמצעי הפוגע בה במידה המיזערית, וזאת גם אם מדובר באמצעי שעלותו ניכרת. הדין עשוי להיות שונה מקום שבו עומדת על הפרק זכות שחשיבותה פחותה, שלשם שמירתה לא תידרש המדינה לנקוט באמצעים העלולים לגרום להכבדה מיוחדת. באשר למבחן שבמסגרתו נערך איזון בין התועלת שבתכלית לבין הנזק שבאמצעי להשגתה, הוא יופעל - כמקובל בפסיקה שבה דנתי לעיל, העוסקת בהחלטות של רשויות מינהליות - בהתחשב במהות הזכות שעל הפרק, הטעמים שביסודה והערכים והאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. 9. בענייננו, הראציונאל העומד ביסוד חופש העיסוק של העותרים הוא עניינם האישי במשלח-ידם. ראציונאל זה הוא חשוב, אך אין המדובר בזכות-על. בנסיבות אלה מקובלת עלי דעתו של חברי, הנשיא ברק, כי הוראות החוק שנתקפו, להוציא הוראות המעבר, עומדות בדרישת המידתיות. זאת למרות שיעילותן של אחדות מן ההוראות, כגון ההוראה המחייבת כי העיסוק יתקיים במסגרת חברה, להשגת תכליתן, אינה ודאית, ולמרות שאפשר להעלות על הדעת אמצעים חלופיים, הפוגעים פחות בחופש העיסוק מן האמצעים שננקטו. התוצאה הייתה עשויה להיות שונה אילו הוראות דומות, כגון ההוראה המתנה את מימוש הזכות בהחזקת הון עצמי בשיעור ניכר, שמטרתה הבטחת כספי המשקיעים בנכסים פיננסיים, היו מוחלות באשר לזכויות-יסוד ככבוד האדם במשמעותו הבסיסית. לעומת זאת, משקלו של הטעם שביסוד הוראת המעבר המחילה את חובת העמידה בבחינות רישוי על עוסקים ותיקים, שהוא הרצון לבחון את ידיעותיהם המקצועיות ולהעמיקן, אינו מצדיק את הפגיעה הקשה שהוראה זו גורמת לחופש העיסוק שלהם. אשר-על-כן, ולאור טעמים נוספים אלה, אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, הנשיא ברק, ולתוצאה שאליה הגיע. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, כ"ב באלול התשנ"ז (24.9.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A15 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97", "בג\"ץ 1/49", "בג\"ץ 337/81", "בג\"ץ 1452/93", "בג\"ץ 726/94", "בג\"ץ 1255/94", "בג\"ץ 4541/94", "בג\"ץ 4746/92", "ע\"א 239/92", "ע\"א 6821/93", "בג\"ץ 1683/93", "בע\"א 6821/93", "בג\"ץ 987/94", "בג\"ץ 3477/95", "בג\"ץ 5016/96", "בג\"ץ 4330/93", "בג\"ץ 5503/94", "בג\"ץ 7111/95", "בג\"ץ 3434/96", "בג\"ץ 5491/95", "בע\"א 4275/94", "ע\"פ 5052/95", "בג\"ץ 571/89", "ע\"א 1613/91", "בג\"ץ 2832/96", "ע\"פ 104/72", "בג\"ץ 6300/93", "בג\"ץ 398/82", "בג\"ץ 396/82", "ע\"א 674/85", "בג\"ץ 2294/90", "בג\"ץ 2913/93", "רע\"א 1908", "בג\"ץ 399/85" ]	1,145
5,008	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך בקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד חנן מלצר, עו"ד ישגב נקדימון עו"ד דניאל פדר, עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים: עו"ד אסנת מנדל החלטה אנו מבקשים לשמוע ביום שני, כ"ה בסיון התשנ"ז (30.6.97), בשעה 16:00, טיעונים של באי כוח הצדדים לענין צו הביניים. המזכירות מתבקשת להזמין הצדדים לטיעון זה. ניתנה היום, כ"ד בסיון התשנ"ז (29.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A12 /דז/	[ "בג\"ץ 97" ]	1,146
6,312	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בתמוז התשנ"ז ( 22.07.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה כל צד יוכל להשלים בתוך עשרים יום טענותיו. ניתנה היום, י"ז בתמוז התשנ"ז (22.7.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A14 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,147
8,567	ב בית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1715/97 - ד' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת בקשה דחופה לצו ביניים החלטה נקבע לשמיעה בפני הרכב ביום 21.12.97 שעה 8:00. ניתנה היום, י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. J19	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,148
8,840	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: י' בסיון התשנ"ז ( 15.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה בהסכמת הצדדים, תשובה המדינה - אשר תהווה גם סיכומים בכתב מטעמה - תינתן עד ה18.6.97-; תשובת העותרים - אשר תהווה גם סיכומים בכתב מטעמם - תינתן עד ה25.6.97-. אם לא ינתן פסק דין עד ה1.7.97-, נשמרת האפשרות כי העותרים יחזרו ויפנו בעניין צו הביניים. ההרכב שידון בעתירה - והוא עשוי להיות הרכב מורחב - עשוי לקיים דיון בעל-פה למתן הבהרות ולתשובה על שאלות. ייעשה מאמץ ליתן את פסק הדין - ולו בלי הנמקה - עד ה1.7.97-. ניתנה היום, י' בסיון התשנ"ז (15.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A09 /דז/	[ "בג\"ץ 97" ]	1,149
9,050	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים-העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך בקשה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ' בכסלו התשנ"ח ( 19.12.97 ) בשם המבקשים- העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה הצדדים מתבקשים לסכם עמדתם בכתב. המבקשים יעשו כן עד יום שלישי (ה23.12.97-). המשיבים יסכמו עד יום חמישי (ה25.12.97-). על יסוד הסיכומים ניתן החלטתנו בבקשה. רשמנו לפנינו הודעת גב' מנדל, כי עד להחלטתנו לא תיפעל הרשות בעניין נשוא הבקשה, וזאת תוך עמידה על עמדתה כי היא פועלת במסגרת הדין והפסק. ניתנה היום, כ' בכסלו התשנ"ח (19.12.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A20 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,150
14,882	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל החלטה לתגובת המשיבים בכתב עד מחר, 31.12.97, בשעה 10:00 בבוקר. ניתנה היום, א' בטבת התשנ"ח (30.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A21 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,153
15,299	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשנ"ז ( 30.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד דניאל פידר; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן - החוק) נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו מחר (ה1.7.97-). הצדדים הגיעו להסדר הבא, אותו רשמנו לפנינו: 1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי. הצדדים לא הגיעו לידי הסכם בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק. נחה דעתנו, כי על רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק). המזכירות מתבקשת לקבוע המשך טיעונים לעתירה בגופה בתוך שבועיים ימים. ניתנה היום, כ"ה בסיון התשנ"ז (30.6.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A13 /דז/	[ "בג\"ץ 97" ]	1,154
15,304	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים ובקשה להצטרף כעותר תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשנ"ז ( 02.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד ח. מלצר; עו"ד י. נקדימון; עו"ד נ. אילן בשם המשיבים : עו"ד א. מנדל ה ח ל ט ה צו על תנאי כמבוקש. 30 יום לתשובה. תשובת המדינה תהווה סיכומים בכתב לטענות. העותרים יוכלו להשיב בתוך חמישה-עשר יום בכתב. העתירה תוכרע על פי הסיכומים בכתב, אלא אם כן ההרכב יחליט לשמוע טיעונים בעל-פה. אנו מוחקים הכנסת וועדת הכספים מהעתירה. אנו מוסיפים העותר אברהמחיו כעותר נוסף. ניתנה היום, כ"ו באייר התשנ"ז (02.06.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A07 /דז/	[ "בג\"ץ 97" ]	1,155
25,768	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר החלטה 1. בפסק דיננו (מיום 24.9.1997) קבענו, בין השאר, כי "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים". לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח 2652, התשנ"ח, עמ' 82). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בועדת הכספים של הכנסת. ועדת הכספים לא סיימה עבודתה. מכאן הבקשה שלפנינו, שעניינה בקשה להארכת מועד ההשעיה, ולקביעת הסדר ביניים חדש. 3. בבקשה (שהוגשה ביום 30.12.1997) נמסר לנו כי שר האוצר ויושב ראש רשות ניירות ערך פנו, כל אחד בנפרד, ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק. התשובה שניתנה לפונים היתה כי בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים של הכנסת מפאת הדיונים בתקציב המדינה, לא ניתן לקבוע דיון בהצעת החוק בחודש דצמבר 1997. מכאן פנייתם של שר האוצר והרשות לניירות ערך - המשיבים בעתירה המקורית - בבקשה "להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בדבר חובת הבחינות של יחידים עוסקים ישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית), ולקבוע הסדר ביניים לתקופה שמיום 1.1.98 ועד ליום 30.4.98 או עד שתשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשות תעניק למנהל תיקים יחיד שבידו רשיון זמני, רשיון זמני עד ליום 31 בדצמבר 1997, לתקופת הביניים, לאחר שראתה כי נתקיימו לגביו אלה: (א) התנאים למתן רשיון מנהל תיקים הקבועים בסעיף 8(א)(1)(2)(3) ו-(6) לחוק; (ב) עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין; (ג) שילם את החלק היחסי של האגרה השנתית כאמור בתקנה 27(א) לתקנות, לתקופת הביניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשיונות הזמניים שניתנו למנהלי תיקים יחידים בעקבות הסדר הביניים מיום 30 ביוני 1997 ניתנו בטרם היה סיפק לברר אם נתקיימו התנאים כמפורט בסעיף 7(א) לבקשה זו. מכיוון שמבוקש להאריך את ההסדר הזמני, מתבקש בית המשפט נכבד זה לקבוע כי רשיונו הזמני של מנהל תיקים יחיד כאמור בסעיף 7, יעמוד בתוקפו עד יום 31.1.98 או עד ליום קבלת הרשיון הזמני החדש, לפי המוקדם בין השניים. במהלך חודש ינואר 1998 יינתנו רשיונות זמניים חדשים למנהלי תיקים יחידים שנתקיימו לגביהם כל התנאים כאמור". 4. בתגובתם מתנגדים המשיבים (העותרים בעתירה המקורית) לבקשה. לטענתם, השעיה זמנית על הצהרת בטלות של הוראת חוק, היא תרופה חריגה ביותר. אין לעשות שימוש נוסף בה בנסיבות העניין שלפנינו. המשיבים מוסיפים ומציינים, כי אם נעתר לבקשה, מן הראוי לקצוב להארכה המבוקשת זמן מוגבל מזה המבוקש, והוא יותנה בהארכת הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. 5. לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין - ולאור עומס העבודה המוטל על ועדת הכספים בדיוניה על תקציב המדינה - יש מקום להשעיה נוספת של הצהרות הבטלות עליהן עמדנו בפסק דיננו. אשר על כן, אנו קובעים: (א) הצהרות הבטלות הקבועות בפסקה 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית ייכנסו לתוקפן ביום 30.4.1998, או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. (ב) עד למועדים הקבועים בפסקה (א), יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 6. אין בהחלטתנו זו משום נקיטת עמדה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לאחר מתן פסק דיננו לעניין תוקף הסדר הביניים עד ליום 31.12.97. עם זאת, לאור החלטתנו זו הופכת אותה מחלוקת לבלתי-מעשית. בנסיבת אלה, אנו דוחים הבקשה שהוגשה לנו (ביום 10.12.97) למתן צו ביניים. ניתנה היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A23 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,157
34,392	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י"ב בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעייה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד נאוה אילן החלטה 1. ביום 24.9.97 ניתן פסק דיננו בעתירה שכוונה, בין היתר, כנגד חוקתיותה של הוראת המעבר שבסעיף 48 לחוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: החוק). בפסק דיננו קבענו, בין היתר, כי: "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.98". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים" (מיום 30.6.98). לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו, פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח התשנ"ח, עמ' 82) (להלן: הצעת החוק). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת. 3. ביום 30.12.97 פנו המבקשים דנן לבית משפט זה בבקשה להאריך את מועד ההשעיה של ההצהרה על בטלותו של סעיף 48 לחוק ובטלותו של הסדר הבחינות הקיים בחוק כלפי העוסקים הישנים. בבקשה נטען, כי הן שר האוצר והן יושב ראש הרשות לניירות ערך פנו ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק וכי בקשתם סורבה בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים בשל הדיונים בתקציב המדינה. מטעם זה נתבקש בית משפט זה להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות עד ליום 30.4.98, או עד להשלמת הליכי החקיקה (לפי המוקדם ביניהם). באותה בקשה נתבקש בית משפט זה, לקבוע הסדר ביניים חדש, לפיו יוכל בעל רשיון זמני מכוח הסדר הביניים שבפסק דיננו להמשיך ולהחזיק ברשיון הזמני עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, ובלבד שעמד בתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1)(2)(3) ו6- לחוק, עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין ושילם את החלק היחסי של האגרה השנתית למשך תקופת הביניים כאמור בתקנה 27(א) לתקנות. 4. בהחלטתנו מיום 31.12.97, החלטנו על הארכת המועד להשעית הכרזת הבטלות, כמבוקש. ביסוד ההחלטה עמדו נסיבותיו המיוחדות של העניין וכן העומס שהיה בשעתו על ועדת הכספים בשל דיוניה על תקציב המדינה. החלטנו, על כן, כי הכרזת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 30.4.98 או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. כן קבענו, כי עד למועד זה, קרי ה30.4.98- או השלמת הליכי החקיקה, יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97, ולא על פי הסדר הביניים החדש שנתבקש על ידי המבקשים. 5. ביום 29.4.98 שבו ופנו המבקשים לבית משפט זה ובאמתחתם בקשה נוספת להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות, עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. בבקשה נטען, כי במהלך החודשים מרץ ואפריל חזרו ופנו שר האוצר ויושב ראש הרשות לניירות ערך ליושב ראש ועדת הכספים, וביקשו כי יקבע בדחיפות מועד לדיון בהצעת החוק. כן צויין בבקשה, כי על פי המידע שנמסר למבקשים, תובא הצעת החוק לדיון בפני ועדת הכספים במהלך חודש מאי. מטעם זה, חזרו המבקשים וביקשו, כי יוארך מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות. בבקשה צויין עוד, כי עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, יהיו העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם. 6. המשיבים, בתגובתם, מתנגדים לבקשה להארכת המועד. הם טוענים כי המבקשים מיצו את זכותם לפנות לבית משפט זה לשם הארכת המועד בבקשתם הקודמת לעשות כן, ומטעם זה אין בידם לפנות שוב לבית המשפט בעניין זה. כן טוענים הם, כי ממילא נכנסה הכרזת הבטלות לתוקף ביום 1.5.98 ומטעם זה - לא ניתן - ואף לא נצרך - להאריך את מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות. עוד טוענים המשיבים, כי הבקשה דנן נגועה בשיהוי כבד ובחוסר נקיון כפיים מצד המבקשים. כך הדבר, לטענתם, נוכח ההזנחה שנקטו המבקשים בטיפול בקביעת הדיון הדחוף בוועדת הכספים; כך, נוכח הגשת הבקשה להארכת המועד יום לפני תום המועד שנקבע בהחלטתנו מיום 31.12.97. המשיבים אף ביקשו, כי נפסוק הוצאות לחובת המבקשים, בשל שיהוי זה בהגשת הבקשה להארכת המועד. עוד טענו המשיבים בתגובתם, כי הנצחת המצב הקיים פוגעת באותם עוסקים ישנים הממשיכים להחזיק ברשיון זמני בלבד וכי אף לגופו של עניין, לא הראו המבקשים כל טעם מיוחד המצדיק הארכה נוספת של תקופת ההשעיה. 7. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה, נחה דעתנו, כי יש להיענות לבקשת המבקשים דנן ולהורות על הארכת מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. ביסוד החלטתנו זו מונחות נסיבותיו המיוחדות של המקרה מהן עולה, כי הדיון בהצעת החוק והשלמת הליכי החקיקה צפויים להסתיים בחודש מאי ובסמוך לאחריו. שוכנענו, כי אכן המבקשים פועלים לשם השלמת הליכי החקיקה תוך מתן פתרון הולם למצוקתם של אותם עוסקים ישנים ומניעתו של אותו "חלל חקיקתי" שעלול להיווצר, אם תיכנס לתוקפה הצהרת הבטלות שבפסק דיננו. בה בעת, לא מצאנו בטענותיהם של המשיבים עילה ויסוד שלא להאריך את המועד לתקופה ובתנאים המפורטים בבקשה דנן. 8. על כן אנו קובעים, כי הצהרות הבטלות הקבועות בסעיף 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית (מיום 24.9.97) ייכנסו לתוקפן ביום 30.6.98 או ביום בו הכנסת תשלים את הליכי החקיקה, לפי המוקדם מבין השניים. כן אנו קובעים, כי עד למועד זה יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 9. בשולי הדברים יצויין, כי אכן היה מקום להגשת הבקשה במועד מוקדם יותר, ולא ערב פקיעת ההשעיה של הכרזת הבטלות, כפי שנעשה במקרה דנן. מטעם זה החלטנו, כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח, למרות קבלת בקשתם זו. ניתנה היום, ג' בסיון התשנ"ח (28.5.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A31 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,158
39,120	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י"א בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשע ייה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל החלטה לתגובת המשיבים בתוך חמישה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, ח' באייר התשנ"ח (4.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A30 /דז/	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,159
190,700	בבית המשפט העליון בג"ץ 1715/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת בקשה לעיון בתיק בית המשפט החלטה כמבוקש. ניתנה היום, ז' חשון, תשס"ה (22.10.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97017150_A34.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,160
206,342	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת לעיין בתיק בית המשפט: העותרים: עו"ד מירי קסלסי 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת בקשה לעיין בתיק בית המשפט בשם המבקשת לעיין בתיק בית המשפט: בעצמה החלטה לתגובת הצדדים לעתירה בתוך שבעה ימים מעת ההמצאה. המזכירות תעביר עותק מהבקשה לבאי כוח הצדדים. ניתנה היום, כ"ו באלול התשס"ד (13.9.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97017150_A33.doc /דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 1715/97" ]	1,161
278	בית המשפט העליון רע"א 97 / 2156 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : נוה צפון בע"מ נגד המשיב : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתן היום כא בסיון תשנ"ז (26.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B02	[ "רע\"א 97", "בע\"א 30/96" ]	1,162
339	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 2156/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : נוה צפון בע"מ נגד המשיב ה : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) בשם המשיבה: עו"ד יעקב בכר החלטה פרקליט המבקשת מתבקש להשיב על תשובת המשיבה וכן לפרט מהי השאלה המשפטית בעלת החשיבות הכללית שהוא מבקש לעורר ומה עניינן של הטענות המפורטות בסעיפים 1 ו3- בבקשה לרשות לערער לשאלה המשפטית האמורה. לאחר מכן אשוב ואטפל בתיק זה. ניתנה היום, י"א בתמוז תשנ"ז (16.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B03	[ "רע\"א 2156/97", "בע\"א 30/96" ]	1,163
8,596	בית המשפט העליון רע"א 97 / 2156 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: נוה צפון בע"מ נגד המשיב ה : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ב ית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים: י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) החלטה על המבקשת להמציא העתק מפסק דינו של בית משפט השלום בנהריה בת.א. 3491/92, וכן העתק מהודעת הערעור שהוגשה על ידה במסגרת ע.א. 30/96, וזאת תוך שבעה ימים ממועד המצאתה של החלטה זו. לאחר מכן אשוב ואדון בבקשה. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. A01 /דז/	[ "רע\"א 97", "בע\"א 30/96" ]	1,164
16,069	בית המשפט העליון רע"א 2156/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : נוה צפון בע"מ נגד המשיב : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) בשם המשיבה: עו"ד יעקב בכר החלטה 1. שני מבנים, המהווים בית משותף כמשמעותו בסעיף 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 בנויים על חלקה 68 בגוש 1817 בנהריה. המבנה נשוא הדיון שלפנינו, שבבעלותה של המבקשת גובל ברח' ויצמן, והמבנה האחר גובל ברח' רמז, המקביל לו. עירית נהריה - היא המשיבה שלפנינו - תבעה מהמבקשת היטל סלילתו מחדש של רח' רמז והוא - לפי סעיף 1 לחוק עזר לנהריה (סלילת רחובות), התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק העזר). טענתה של המבקשת שהמבנה שבבעלותה אינו "נכס גובל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק העזר נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין זה. 2. נחה דעתי שאין טענות המבקשת מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי: ככל שהמדובר בהגדרת "נכס גובל" שבחוק העזר לא שוכנעתי שהערכאות שדנו בענין לפני שגו, כאשר קבעו שההגדרה הרחבה שבסעיף 1 חלה על המקרה שלפני ,הואיל וקיים שביל גישה המחבר את שני הרחובות ומאפשר גישה מהמבנה של המבקשת גם לרח' רמז. טענה אחרת של המבקשת שלא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי, היא שחוק העזר מרוקן מתכנו את סעיפים 54 ו- 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, אך לדידי אין כל קשר בין שני העניינים, שהדין החל על בית משותף, המורכב ממבנים או מאגפים, לחוד והדין החל על היטל סלילה לחוד. 3. עוד טענה המבקשת שאין להבחין בין עניינה לבין עניינה של חלקה אחרת, סמוכה, חלק 97 באותו גוש, שפוצלה והפכה לשתי יחידות רישום נפרדות מעניינה של המבקשת; והנה שם, לא חוייבו בעלי המבנה הגובל ברחוב ויצמן בהוצאות הסלילה מחדש של רח' רמז; בפועל המדובר בטענה של אפלייה, אך מעיון בחומר שהובא לפני מתברר שהיא לא הועלתה בכתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי והיא לא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי. לפיכך אין היא מצדיקה אף היא שתנתן בגינה רשות לערער בגלגול שלישי לבית משפט זה, בלא שמחווה אני את דעתי לגביה, לגופו של הענין. הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח. ניתן היום כה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B05	[ "רע\"א 2156/97", "בע\"א 30/96" ]	1,165
279	ב בית המשפט העליון ע"א 6314/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דוד לוי נגד המשיבים : 1. מזל לוי 2. רמי לוי 3. רלי לוי בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: עו"ד לאה וסרמן החלטה בהמשך להחלטתי מיום 1.8.96, אשר נמסרה לבא-כוח המערער ביום 9.8.96, אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, כ"ג באלול תשנ"ז (25.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95063140. O01	[ "ע\"א 6314/95" ]	1,166
280	בית המשפט העליון ע"א 95 / 7645 בש"א 6282/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. המועדון לקידום הכדורגל באשדוד-הפועל אשדוד 2. אורי מור יוסף 3. אלכסנדר ארז 4. כספי דודו 5. הרפז נתן נגד המשיבים : 1. מועצת פועלי אשדוד ע"י 2. ההתאחדות לכדורגל בישראל 3. ואקיל יוסף ערעור על החלטת כבוד הרשמת א. אפעל גבאי מיום 10.7.96 בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המערערים: עו"ד אוחיון אברהם בשם המשיבה 1: עו"ד איה שריק בשם המשיבה 2: עו"ד איל יפה בשם המשיב 3: עו"ד איה שריק פסק דין 1. בגלל תקלה במזכירות הובא אלי ענין זה אך היום. בעלי הדין ראויים להתנצלות עקב כך. 2. ערעור על החלטת הרשמת שדחתה בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון. כבר נפסק כי איחור בהפקדת הערבון שנגרם עקב חלוקי דעות בין מערערים בדבר חלקו של כל מערער בתשלום הערבון אינו מצדיק הארכת המועד: ע"א 4306/92 (לא פורסם). במקרה דנן קבעה הרשמת המלומדת כי הטעם האמור אינו מהווה הסבר סביר לאיחור. עוד ציינה הרשמת המלומדת כי ניתן היה לבקש הארכת המועד בתוך התקופה שנקבעה ולא לנהוג ב"שב ואל תעשה" במשך חדשים אחדים עד שנתקבלה ההודעה בדבר רישום הערעור לדחייה. אין יסוד להתערב בשיקוליה של הרשמת. בנסיבות אלו דין הערעור להידחות מבלי לדון בטענת המשיבים שהוא הוגש באיחור זמן. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה מס' 1 שכ"ט עו"ד 5,000.- ש"ח. המשיבה מס' 2 לא בקשה הוצאות ולפיכך לא יהיה צו להוצאות בעניינה. ניתן היום יג בסיון תשנ"ז (18.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95076450. B02	[ "ע\"א 95", "בש\"א 6282/95", "ע\"א 4306/92" ]	1,167
283	בבית המשפט העליון רע"א 1645/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נגד המשיב ה : לשכת סוכני הביטוח בישראל בקשה למחיקת ערעור בהסכמה בשם המערערת: עו"ד ד"ר ליפא מאיר בשם המשיבה: עו"ד אמנון זכרוני החלטה אני מוחקת את הבקשה לרשות ערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. החיוב בהוצאות שנקבע בהחלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן מיום 29.4.97 - מתבטל בהסכמה. ניתנה היום, כ"ד באב תשנ"ז (27.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016450. Q06	[ "רע\"א 1645/97" ]	1,172
1,421	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1645 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נגד המשיב : לשכת סוכני הביטוח בישראל בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.97 בה.פ. 97/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש. סירוטה החלטה לאחר עיון בהחלטה בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. השופטת המלומדת ש. סירוטה, נתנה דעתה לכל השיקולים הרלבנטיים לענין צו המניעה הזמני שנתנה, שקלה נכונה את הנתונים העובדתיים והמשפטיים והסיקה מהן את המסקנות שאינן מצדיקות התערבות בהחלטה. נתתי דעתי לכך שיש מידה גדולה של זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הסופי שבתביעה. אף על פי כן, מוצאת אני שהיה מקום לתיתו. לכאורה יש בשימוש במילה "סוכן" משום הטעיית הציבור. המשיבה היא בבחינת מי שרוצה לאחוז בחבל בשני קצותיו וליהנות משני עולמות. היא מנסה ליצור רושם כי היא פועלת באמצעות סוכנים אישיים, המטפלים טיפול אישי בלקוחות ומעניקים לו שירות אישי ועם זאת הביטוח הוא ביטוח ישיר, ללא תווך סוכן דבר החוסך ללקוח כסף רב. המבקשת טוענת כי השקיעה כספים רבים בפרסום והצו יגרום לה נזק. אולם אין לה להלין על כך אלא על עצמה. בשלב זה נראה לי, שטוב תעשה המבקשת אם תמצא דרך להחליף את הביטוי "סוכן" שבפרסומיה בביטוי אחר כלשהו, ללא צורך בהתדיינויות נוספות. על כל פנים, המצב בעקבות הצו איננו בלתי הפיך. אם בסופו של דבר תזכה המבקשת בתביעה שהוגשה נגדה, תוכל לחזור ולהשתמש בביטוי "סוכן". הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך 10,000 ש"ח. לאור הזמן שחלף עד כה, ניתנת בזה למבקשת ארכה לשנות את כל פרסומיה בהתאם לצו, עד ליום 30.5.97. ניתנה היום כ"ב בניסן תשנ"ז (29.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016450. J02	[ "רע\"א 97" ]	1,173
4,679	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1645 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נגד המשיב : לשכת סוכני הביטוח בישראל בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.97 בה.פ. 97/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש.סירוטה החלטה 1. ניתן בזה צו עיכוב ביצוע כמבוקש עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לגופה. 2. תגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע תוך 15 יום מיום קבלת החלטה זו. המשיבה תיתן דעתה בין השאר, לשאלה אם מוכנה היא להסכים למשך זמן כלשהו לביצוע הצו ולבוא בדברים עם הצד שכנגד בנושא זה. ניתנה היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז1164597/ 97016450. J01	[ "רע\"א 97" ]	1,174
15,862	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1645 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המ בקשת : אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ל. מאיר ואח' נגד המשיב : לשכת סוכני הביטוח בישראל ע"י ב"כ עו"ד ערן לב תגובה לבקשה להגשת תגובה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.97 בה"פ 97/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש. סירוטה החלטה התגובה הגיעה לאחר שניתנה החלטה. ניתנה היום טו' באייר תשנ"ז (22.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016450. J05	[ "רע\"א 97", "בה\"פ 97/97" ]	1,175
284	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2123/97 - ב' בפני: כבוד השופט ת' אור המבקשות : 1. מרכז המועצות האזוריות בישראל 2. מועצה אזורית עמק חפר 3. מועצה אזורית דרום השרון 4. מועצה אזורית לב השרון 5. מועצה אזורית מטה יהודה נגד המשיבים : 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. שר התשתיות הלאומית 3. שר האוצר 4. מועצת מקרקעי ישראל בקשה להגשת תצהיר נוסף בשם המבקשות: עו"ד אירה יעקב-סולוביציק החלטה להתיר צירוף התצהיר הנוסף, כמבוקש. ניתנה היום, טו' באלול התשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97021230. E03	[ "בג\"ץ 2123/97" ]	1,176
39,800	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2123/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. מרכז המועצות האזוריות בישראל 2. מועצה אזורית עמק חפר 3. מועצה אזורית דרום השרון 4. מועצה אזורית לב השרון 5. מועצה אזורית מטה יהודה נגד המשיבים : 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. שר התשתיות הלאומית 3. שר האוצר 4. מועצת מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד באדר התשנ"ח ( 12.03.98 ) בשם העותרים : עו"ד נתן מאיר; עו"ד אירה יעקב בשם המשיבים : עו"ד אורית קורן פסק-דין המחלוקת המהותית היא כספית-הצהרתית. הלבוש שלה הוא סטטוטורי. ההכרעה במחלוקת מחייבת כלים המצויים בבית המשפט האזרחי. מטעמים אלה - ובלא להיכנס לגוף העניין - אנו דוחים העתירה. אנו חוזרים על הצעתנו כי המחלוקת תמצא את פתרונה בחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה (או משנהו). העתירה נדחית. ניתן היום, י"ד באדר התשנ"ח (12.03.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021230. A04 /דז/	[ "בג\"ץ 2123/97" ]	1,178
285	בית המשפט העליון רע"א 97 / 1015 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. פרסום הארה בע"מ 2. יצחייק ברוך 3. יצחייק אילן נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעו ר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 16.1.97, בע"א 328/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשים: עו"ד ציון מועלם בשם המשיב: עו"ד עידן גולדנברג החלטה הבקשה תידון בפני מותב תלתא. ניתנה היום, י"ד בסיון התשנ"ז (19.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. A02 /דז/	[ "רע\"א 97", "בע\"א 328/96" ]	1,179
7,354	בית המשפט העליון רע"א 97 / 1015 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. פרסום הארה בע"מ 2. ברוך יצחייק 3. אילן יצחייק נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.97 בע"א 328/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשים: עו"ד צ. מועלם החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ח' אדר ב' התשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. A01 דז/	[ "רע\"א 97", "בע\"א 328/96" ]	1,180
13,188	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 1015/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' גולדברג המבקשים : 1. פרסום הארה בע"מ 2. יצחייק ברוך 3. יצחייק אילן נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.97 בתיק ע"א 328/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי; והשופטים י. גריל; מ. נאמן תאריך הישיבה: ט' בחשון התשנ"ח (9.11.97) בשם המבקשים: עו"ד ציון מועלם בשם המשיב: עו"ד סגל-גבסו החלטה על פי עובדות המקרה, ומבלי לקבוע כל הלכה, אין הצדקה ליתן רשות ערעור. הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט' בחשון התשנ"ח (9.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. E03	[ "רע\"א 1015/97", "ע\"א 328/96" ]	1,181
287	ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"א 308/96 מיום 26.6.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א.א. לוי, ד"ר א. גרוניס בשם המבקש: עו"ד רונית ארז; עו"ד דורון נוימן בשם המשיב: עו"ד יעקב רוזנבוים; עו"ד מ. שוקרי החלטה הבקשה לרשות ערעור תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. A02 /דז/	[ "רע\"א 5392/97", "בע\"א 308/96" ]	1,184
22,291	ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס בשם המבקש: עו"ד נוימן, עו"ד ארז בשם המשיב: עו"ד רוזנבוים, עו"ד שוקרי פסק דין ה משנה לנשיא ש. לוין: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בהסכמת המשיב ראינו את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 1. להלן תמצית העובדות, ככל שהן צריכות לענין: אביו של המערער השכיר לאביו של המשיב מגרש בתל אביב. השוכר ניהל במושכר עסק שהוגדר בתנאי השכירות: "מגרש לעשיית בלוקים ואחסנת חול מלט ובלוקים". משנפטר האב המשיך לנהל את העסק בנו, המשיב. לאחר פטירת האבות, הגיש המערער כנגד המשיב, אחיו ואשת אחיו, תובענה לסילוק יד מן המקרקעין (זוהי אחת משלוש תובענות שהגיש המערער, אך היחידה שנותרה לדיון לפנינו). אשת האח נמחקה מן התביעה משהתברר שאין לה כל זכות במגרש. במהלך ההליכים נפסק שגם לאח אין זכויות במגרש וניתן נגדו פסק הדין המחייבו לסלק ידו מן המגרש. נותר רק המשיב, אשר טען כי יש לו מעמד של דייר מוגן, כפי שהיה לאביו. המערער טען כי מדובר בקרקע פנויה, שאין עליה בנין, כך שהוראות סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- (להלן: החוק) אינן חלות על המשיב. לחלופין, טען המערער, כי לא נתקיימו במשיב יסודות סעיף 23(ב) ו26- לחוק - הקובעים את התנאים בהם יזכו ילדי דייר מוגן בזכות זו אף הם. המשיב ענה כי השכירות החלה בשנת 1945 - לפני התאריך הנקוב בסעיף 3 לחוק - וכי הקרקע שימשה מקור של פרנסה לאביו - כדרישת אותו סעיף. עוד טען, כי אביו, הקים, בהסכמת המשכיר המקורי, אבי המערער, על הקרקע, צריפים וסככה, ועל כן אין מדובר ב"קרקע שאין עליה בניין". לבסוף, טען המשיב, כי עבד במושכר עם אביו המנוח עד לפטירתו, ועל כן נתקיימו בו התנאים שבהם זוכה ילדו של דייר מוגן שנפטר למעמד של דייר מוגן הוא עצמו. 2. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער. נקבע כי המגרש הינו בגדר "קרקע שאין עליה בנין", שכן המבנים הטרומיים שהוצבו עליה טפלים לשימושה המרכזי, וכי אבי המשיב היה דייר מוגן, שכן השכירות החלה עוד בשנת 1945 וכי המגרש שימש מקור פרנסתו. לגבי המשיב עצמו, נקבע כי הוכח שהוא החל לעבוד בעסק עם אביו, כי המשיך לנהל את העסק לאחר מותו, וכי העסק הינו מטה לחמו הבלעדי. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כאילו המשיב ניהל במקום עסק עצמאי, במקביל לאביו, כך שאין מדובר בהמשכיות של אותו עסק, או כי עבד "כפקידו של אביו" ולא כמי "שעבד עם הדייר בעסק". כן נדחו תביעותיו הנוספות של המערער בענין הצבת מבנים טרומיים ללא רשות ובענין שינוי יעודו של העסק. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום רק בנוגע לחלק שעניינו סילוק ידו של המשיב מהמגרש, אך בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו דחה את ערעורו בקבעו שסעיף 3 לחוק פורש את הגנת החוק גם על ילדיו של הדייר המוגן הזוכים לדיירות מוגנת לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. הערעור שלפנינו הוגבל לפרשנות הראויה של סעיפים אלה. 3. סעיפי החוק הנוגעים לענייננו הם הגדרת "בית עסק" "דירה" ו"נכס" בסעיף 1 לחוק, וכן סעיפים 23,3,2 ו26- לחוק. "בית עסק" מוגדר בחוק - "מושכר שאיננו דירה". "דירה" מוגדרת כ"מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים". אין החוק כולל הגדרה של נכסים נוספים על "בית עסק" ו"דירה", והדיבור "נכס" בו משתמש המחוקק בכמה סעיפים של החוק הוגדר (בסעיף 1) כ"דירה" או "בית עסק". סעיף 2 לחוק קובע כי "חוק זה חל על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". סעיף 3 לחוק קובע לאמור: "3. קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה". סעיף 23 לחוק קובע כי אם נפטר דייר של בית עסק יהיה בן זוגו (בתנאים מסויימים) לדייר, ובאין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים בתנאים מסויימים, שאין חולק שנתמלאו במשיב. סעיף 26 לחוק מתנה את הדיירות לפי סעיף 23 בתנאים מסויימים שאף לעניינם אין חולק שהם נתקיימו במשיב. טענתו הבסיסית של המערער סבה על המשמעויות הלשוניות של סעיף 3 לחוק, על ההסטוריה החקיקתית שלו, על הפסיקה המתייחסת לחוק ועל פרשנותו הראויה של הסעיף. 4. מהבחינה הלשונית - כך טוען המערער - מצריך "בית עסק" קיומו של "בית", ולפיכך אין סעיפים 23 ו26- יכולים מטבע ברייתם לחול על מגרש. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הלשון סובלת קיומו של "בית עסק" ללא בית כשם שיתכנו "בית סוהר" או "בית ספר" שאינם ממוקמים בבית של ממש. הגדרות החוק מניחות קיומם של שני "נכסים" בלבד שהם "בית עסק" ו"דירה" ואין קיים בחוק עיגון לשוני לקיומו של סוג שלישי של נכסים. יתירה מזאת: סעיף 3 מחיל, על דרך הראייה מן ההפוך, את הוראות "חוק זה" על קרקע שאין עליה בנין ואין אחיזה בטקסט לתיזה שיש למעט מהוראות "חוק זה" את הסעיפים 23 ו26- לחוק. 5. וזו ההסטוריה החקיקתית שקדמה לסעיף 3: בפסיקה המנדטורית נקבע, בשעתו, שאין חוקי הגנת הדייר חלים על קרקע פנויה: ע"א 240/43 (1943), 2 אל"ר 699 (שבוטל על ידי מועצת המלך: עמוה"מ 24/45, מבלי להיזקק לגוף הענין); אך בע"א 61/48 פ"ד ב 464 נהפכה הקערה על פיה ונקבע שחוקים אלה חלים על קרקע פנויה. עם חקיקת חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955-, שנבלע בחוק, נקבע הכלל שברישת סעיף 3, לאמור ש"חוק זה אינו חל על שכירות של קרקע שאין עליה בנין..."; נמצא שעטרת הפסיקה המנדטורית הושבה על כנה. סיפת סעיף 3 לחוק נתפרשה בפסיקה שכוונתה לשמר את זכויותיהם המוקנות של דיירים מוגנים בעת כניסתו לתוקף: ע"א 74/57 פ"ד יב 1465, 1469; אך בפועל מה שקרה הוא שילדיו של דייר סטטוטורי שלא היו זוכים להגנת חוקי הגנת הדייר לפני כניסת החוק לתקפו, זכו להגנת החוק לאחר תחילתו; נמצא, שהם זכו ביותר מאשר שימור זכויותיהם הקודמות. לטענת המערער תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. לענין זה הוא הפנה אותנו להצעות חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955- (הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1952-, ה"ח 146, 68; הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1953-, ה"ח 169, 226) שבהן הגדרות "בית עסק" ו"מושכר מוגן" אינן כוללות קרקע פנויה. דא-עקא שהצעות אלו לא הפכו לחוק והן עברו רויזיה נרחבה בטרם הגיעו לשולחן הכנסת, כך שנוסח החוק שהתקבל שונה באופן משמעותי מנוסח הצעות החוק. עמד על כך יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בעת הבאת החוק להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "הנוסח הזה שונה במידה רבה מהצעת החוק כפי שהובאה על ידי הממשלה... החלק הראשון המטפל בהגדרות התחולה מביא קודם את ההגדרות של החוק ואחר כך את היוצאים מן הכלל, כלומר, על מה החוק הזה חל ועל מה אינו חל... ההגדרות הן כאן ממש הגדרות של המושגים לעומת מה שהיה בהצעת החוק, ששם כבר בעצם ההגדרות הובא גם חומר מאטריאלי, ואנחנו בסיכום הוועדה באנו לידי דעה, שמוטב להסתפק בהגדרות בעצם ההגדרה הפורמלית ולהעביר את ההוראות המטריאליות לסעיפים המתאימים". (ד"כ 18 (תשט"ו) 2142). מלבד שינוי המסגרת הפורמלית של החוק, נוסף גם שינוי מהותי, הוא חקיקתו של סעיף 3 לחוק, הסעיף המחיל את הגנת החוק גם על קרקע פנויה, אשר הושכרה לפני תחילת החוק, ואשר משמשת לדייר מקור של פרנסה. לפיכך, אין כל נפקות להגדרות המובאות בהצעות החוק, שכן המחוקק גילה דעתו כאמור בנוסח הסופי של החוק. 6. נראה לי שגם לו היה ממש בטענת המערער (עליה איני מחווה דעה), שקיים הגיון מבחינת הדין הרצוי שלא להוסיף על זכויות הדיירים שרכשו את זכויותיהם לפני תחילת החוק על ידי החלתם של סעיפים 23 ו26- עליהם, אין קיימת אופציה פרשנית המביאה לקבלת הערעור. לענין זה כדאי אולי לפנות שוב אל דברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט במובאה אותה כבר הזכרנו אשר ציין (שם, שם): "לפיכך דנים הסעיפים מ1- עד 14 בתחולת החוק, בציון הנכסים שעליהם חל החוק, וכן הנכסים שאין החוק חל עליהם, וקובעים מה הם המקרים המיוחדים". (שם, שם). רוצה לומר, נכס שנכלל ברשימת הנכסים שעליהם חל החוק - וביניהם קרקע כאמור בסעיף 3 לחוק - חלות עליו שאר הוראות החוק, ולעניננו גם ההוראות המסדירות את הזכאות לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. אך כל מה שאמרנו הוא לפנים מן הדרוש, הואיל ולמקרא החוק עצמו אין קיימת לפנינו כל דרך פרשנית ליצור בהבל פינו סוג שלישי של נכסים, שעליהם חל החוק רק באופן חלקי, בצד "בית עסק" ו"דירה", בניגוד לאמור בו. כמו שכתב פרופ' ברק בספרו על תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, חלק ראשון בעמ' 252: "הנה כי כן, מילה ופסוק אינם יכולים לשאת על גבם כל מובן שהוא. יש גבול ל"כוח הסבל" של מילה או פסוק;" 7. פרקליט המערער - תמך את יתידותיו גם בהילכת ע"א 367/59 פ"ד יד 113. בענין ההוא פסק בית משפט זה שסידור חלוף בפינוי של בית עסק יכול וינתן גם במושכר אחר (לתקופה ארוכה) שאינו מוגן לפי החוק. בדין טען פרקליט המערער שפסק הדין האמור תומך בגישה שיש לפרש את החוק - במקום שהדבר ניתן - על דרך הצימצום. הדברים הם כך כיום ביתר שאת, כאשר זכות הקנין של הבעלים הפכה לזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דא עקא שקיים הבדל בין שני המקרים. ההבדל בין המקרה ההוא והמקרה שלפנינו הוא, לדעתי, שבמקרה ההוא עמדה לפני בית המשפט אופציה פרשנית להחליט על טיבו של "הסידור החלוף", בהתחשב בשיקולים שפורטו בפסק הדין, בה בשעה שבמקרה שלפנינו אין אופציה פרשנית כזו קיימת כלל. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד 20,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופט א. מצא: אני מסכים ש ו פ ט השופט י. אנגלרד: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום כא בסיון תשנ"ח (15.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B04	[ "רע\"א 5392/97", "בע\"א 308/96", "ע\"א 240/43", "בע\"א 61/48", "ע\"א 74/57", "ע\"א 367/59" ]	1,185
28,402	ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס תאריך הישיבה: טז בטבת תשנ"ח (14.1.98) בשם המערער : עו"ד ארז רונית, עו"ד נוימן בשם המשיב : עו"ד רוזנבוים יעקב, עו"ד שוקרי פסק-דין העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B03	[ "רע\"א 5392/97", "בע\"א 308/96" ]	1,186
33,265	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 26.6.97 בתיק ע"א 308/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים" י' גולדברג, א.א. לוי, גרוניס בשם המבקש: עו"ד רונית ארז, עו"ד דורון נוימן החלטה לתשובת המשיב תוך 15 ימים. ניתנה היום, י"ב בתשרי התשנ"ח (13.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B01	[ "רע\"א 5392/97", "ע\"א 308/96" ]	1,187
288	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6423/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד העותרים : 1. עיריית מעלה אדומים 2. בנימין כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים 3. המועצה המקומית גבעת זאב 4. שאול מזרחי ראש המועצה המקומית גבעת זאב נגד המשיבים : 1. ראש הממשלה 2. מנכ"ל ראש הממשלה 3. שר הפנים 4. מנכ"ל משרד הפנים 5. בני ריקרדו הממונה באיו"ש בקשה למתן צו על תנאי וצו מניעה זמני תאריך הישיבה: כג' בחשוון תשנ"ח (23.11.97) בשם העותרים: עו"ד בתיה אבלין שם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פ ס ק - ד י ן קראנו ושמענו טענות הצדדים. נחה דעתנו כי העתירה אינה מגלה עילה מספקת להתערבות בית המשפט באמות המידה שנקבעו לחלוקת ה"פיצויים בגין הסכם אוסלו". העתירה נדחית. ניתנה היום, כג' בחשוון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064230. F06	[ "בג\"ץ 6423/97" ]	1,188
2,020	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6423/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. עיריית מעלה אדומים 2. בנימין כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים 3. המועצה המקומית גבעת זאב 4. שאול מזרחי, ראש המועצה המקומית גבעת זאב נגד המשיבים : 1. ראש הממשלה 2. מנכ"ל ראש הממשלה 3. שר הפנים 4. מנכ"ל משרד הפנים 5. בני ריקרדו, הממונה באיו"ש עתירה למתן צו על-תנאי וצו מניעה זמני החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיבים בכתב. מתבקשת תגובת המשיבים, תוך 7 ימים, על בקשת העותרים למתן צו ביניים. היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064230. G01	[ "בג\"ץ 6423/97" ]	1,189
17,778	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6423/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. עיריית מעלה אדומים 2. בנימין כשריאל ראש עיריית מעלה אדומים 3. המועצה המקומית גבעת זאב 4. שאול מזרחי ראש המועצה המקומית גבעת זאב נגד המשיבים : 1. ראש הממשלה 2. מנכ"ל ראש הממשלה 3. שר הפנים 4. מנכ"ל משרד הפנים 5. בני ריקרדו הממונה באיו"ש צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להימנע מחלוקת הכספים המכונים "פיצויים בגין הסכם אוסלו" לרשויות המקומיות באזור יהודה ושומרון. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, י"א בחשון תשנ"ח (11.11.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064230. G05	[ "בג\"ץ 6423/97" ]	1,190
289	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 3149 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערערים : 1. אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה 2. העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה ע"י ב"כ עו"ד י. לויה נגד המשיבים : 1. גראונד א.ש בע"מ 2. ליגד השקעות ובנין בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ברקמן-וקסלר 3. הועדה המקומית לתכנון ולבניה נהריה ע"י ב"כ עו"ד א. גולדהמר ושות' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.5.97 בה.פ. 30012/97 (תיק המר' 23294/97) שניתנה על ידי כבוד השופט ד. ביין החלטה 1. ביום 16.5.97 ניתנה על ידי החלטה ברע"א 2834/97, בה דחיתי את הבקשה מאחר ולא מצאתי בה עילה למתן רשות ערעור. בקשה זו מתייחסת לחלק אחר של אותה החלטה נשוא רע"א 2834/97 וגם היא לא מעלה עילה למתן רשות ערעור. 2. עד כה הוגשו על ידי הצדדים 4 בקשות רשות ערעור במסגרת ה.פ. 30012/97. באף אחת מן הבקשות לא נתבקשה תשובה וכולן נדחו. לא נפסקו הוצאות משום שלא נתבקשה תשובה. אם תוגש בקשת רשות ערעור נוספת שתידחה, תישקל הטלת הוצאות לצד שכנגד או לאוצר המדינה או לשניהם. חלק זה של ההחלטה מופנה לשני הצדדים. 3. הבקשה נדחית ללא צו להוצאות. ניתנה היום, כ"א בסיוון תשנ"ז (26.6.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031490. J01	[ "רע\"א 97", "רע\"א 2834/97" ]	1,191
290	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 156/93 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערער ו ת: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נגד המשיבים : 1. צבי אברהם 2. אברהם שרה 3. שנהב יהודה 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשה לתיקון פסק דין מיום 30.6.97 בשם המערער ות: עו"ד ה. שגיא; עו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי; עו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ. אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס החלטה לפי בקשת הצדדים לתיקון פסק דיננו מיום 30.6.97 אנו מורים על תיקון פסק הדין באופן שבמקום "משיבים 2 ו4-" יבוא: "משיבים 1,2 ו4-". ניתנה היום, כ"ה בסיוון תשנ"ז (30.6.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93001560. J02	[ "ע\"א 156/93" ]	1,192
1,687	בית המשפט העליון בירושלים ע"א 156/93 בפני: כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערערים: 1. בנק דיסקונט 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. צבי אברהם 2. שרה אברהם 3. יהודה שנהב 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשות למתן פסק דין חלקי בהסכמה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.11.92 בת.א. 640/91 (המ' 1070/92) שניתנה על ידי כבוד השופט לויט בשם המערערים: עו"ד ה. שגיא ועו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי ועו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ' אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס פסק-דין חלקי 1. לפי בקשת הצדדים ולאחר שהתקבלה הסכמת כל המשיבים, אני נותנת תוקף של פסק דין להסכמה שבין המערערת 2 לבין המשיבים 1,2 ו4-. לאור האמור, נדחה ערעור המערערת 2. אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' בניסן תשנ"ז (14.4.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן/מזכיר ראשי חז15693/ בית המשפט העליון בירושלים ע"א 156/93 בפני: כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערערים: 1. בנק דיסקונט 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. צבי אברהם 2. שרה אברהם 3. יהודה שנהב 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשות למתן פסק דין חלקי בהסכמה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.11.92 בת.א. 640/91 (המ' 1070/92) שניתנה על ידי כבוד השופט לויט בשם המערערים: עו"ד ה. שגיא ועו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי ועו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ' אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס החלטה בקשת המערערת 1 למתן פסק דין חלקי בהסכמה תועבר לתגובת המשיבים 3,5,6 ו7- תוך 7 ימים ממועד קבלת החלטה זו. ניתנה היום, ז' בסיון תשנ"ז (14.4.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז15693/ 93001560. J03	[ "ע\"א 156/93" ]	1,193
2,199	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 156 בפני: כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערער ות: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נגד המשיבים : 1. צבי אברהם 2. אברהם שרה 3. שנהב יהודה 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשה למתן פסק דין חלקי בהסכמה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.11.92 בת.א. 640/91 (המ' 1070/92) שניתנה על ידי כבוד השופט לויט בשם המערערות: עו"ד ה. שגיא; עו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי; עו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ. אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס פסק-דין לפי בקשת הצדדים ולאחר שהתקבלה הסכמת כל המשיבים, אנו נותנים תוקף של פסק דין להסכמה שבין המערערת 1 לבין המשיבים 2 ו4-. ערעור המערערת 1 נדחה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ה בסיוון התשנ"ז (30.6.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93001560. J05	[ "ע\"א 93" ]	1,194
291	רע"א 6672/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המערער : קורן משה (כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי רשות ערעור אזרחי החלטה 1. הפרשה נשוא הבקשה לרשות ערעור נמשכת מאז שנת 1988 וראוי שתסתיים ללא התדיינות נוספת. באי-כוח בעלי הדין יבואו, אפוא, בדברים במגמה להגיע להסדר שייתר את הדיון. על תוצאות המגעים יודיעו לבית המשפט תוך 20 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 2. אם לא יגיעו להסדר יגישו המשיבים את תשובתם לבקשה תוך 30 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. M02	[ "רע\"א 6672/96" ]	1,195
3,436	בבית המשפט העליון רע"א 96 / 6672 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : קורן משה(כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד ר. וולפסון בשם המשיב הראשון: עו"ד מ. פרייליך החלטה הבקשה להארכת מועד ותגובת המשיב הראשון לה הובאו לעיוני רק עתה. ההודעה בדבר קביעת סכום הערבון בתיק זה נמסרה לבא-כח המבקש בתאריך 17.10.96. המועד שנקבע להפקדת הערבון היה שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. בתאריך 1.12.96 הוגשה הבקשה להארכת מועד שבפני, ונאמר בה כי הערבות הבנקאית לה הוגשה במועד עקב שהותו של מנכ"ל החברה מ. את מ. כהן חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ בחו"ל. לבקשה לא צורף תצהיר, אך צורפה הערבות הבנקאית. בשים לב למשך האיחור, שאיננו גדול, לכך שצורפה הערבות הבנקאית לבקשה, אני מחליטה להאריך את המועד כמבוקש. סברתי, כי בנסיבות אלה הסנקציה של דחיית הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אינה עומדת ביחס סביר למחדלו של המבקש בהפקדת הערבון באיחור. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. Q01	[ "רע\"א 96" ]	1,196
35,131	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 6672/96 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקש: קורן משה (כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"א 689/95 שניתן על-ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים ש' וסרקרוג ומ' נאמן החלטה הבקשה לרשות ערעור תועבר לדיון בפני הרכב של שלושה. יוצקו 10 דקות לטיעוניו של כל בעל דין. ניתנה היום, כ' חשון תשנ"ט (9.11.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. L03	[ "רע\"א 6672/96", "בע\"א 689/95" ]	1,197
64,742	ב בית המשפט העליון רע"א 6672/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער : קורן משה(כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.7.96 בתיק ע.א. 689/95 שניתן על ידי כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים וסרקרוג, נאמן תאריך הישיבה: יט בכסלו תשנ"ט (8.12.98) בשם המערער : עו"ד פישר בשם המשיב 1: עו"ד משה פרייליך החלטה הבקשה נדחית, מבלי לעשות צו להוצאות. ניתן היום יט בכסלו תשנ"ט (8.12.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. B04	[ "רע\"א 6672/96" ]	1,198
293	ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7641/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : סלימאן בן דיפאללה עבאס בקשה (בהסכמה) להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- החלטה בהסכמה, מוארך מעצרו של המשיב בתיק ת"פ 26/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת בתשעים יום החל מיום 1.1.98, או עד למתן פסק דין, הכל לפי המוקדם יותר. ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשנ"ח (28.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076410. J01	[ "ת\"פ 26/97" ]	1,205
294	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 709/97 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : המרכז הרפואי שערי צדק נגד המשיבים והמערערים 1. אליהו ארבל בערעור שכנגד: 2. קיבוץ חצור סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007090. A01 /דז/	[ "ע\"א 709/97" ]	1,206
20,761	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 709/97 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : המרכז הרפואי שערי צדק נגד המשיבים : 1. אליהו ארבל 2. קיבוץ חצור ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.12.96 בת"א 946/94 שניתן על ידי כבוד השופט רובינשטיין תאריך הישיבה: ד' באדר התשנ"ח ( 02.03.98 ) בשם המערער : עו"ד עופר ארגוב בשם המשיבים : עו"ד עמליה ליאור פסק-דין על אף כל טענותיו של בא כוח המערערים, וטיעון באי כוח הצדדים בכתב, נחה דעתנו שאין להתערב בגובה הפיצויים כפי שנפסקו בפרטי הנזק השונים. אשר על כן, הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97007090. E03	[ "ע\"א 709/97" ]	1,207
22,566	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1812/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אלעטאונה דוגאן, עו"ד נגד המשיב : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לעיניני דתות בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד רמי יובל החלטה לתגובת המשיבה לענין הבקשה לחייב בהוצאות. התגובה תוגש תוך ארבעה עשר ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, י"ד באייר תשנ"ח (10.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018120. O07	[ "בג\"ץ 1812/97" ]	1,215
30,473	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1812/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אלעטאונה דוגאן, עו"ד נגד המשיב ה : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לעיניני דתות בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד רמי יובל בשם המשיבה: עו"ד יהודה שפר החלטה גם על פי האמור בהודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 12.1.98 לא התכנסה הוועדה למינוי קאדים חודשים ארוכים. מבחינתו של העותר, אשר עניין מינויו היה תלוי ועומד מאז יוני 1996, גרם הדבר לעוגמת נפש רבה. בסופו של דבר התכנסה הוועדה רק ביום 5.4.98. לפיכך, סברתי כי יש מקום לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות לעותר. אני מוחקת, איפא, את העתירה ומחייבת את המשיבה לשלם לעותר שכר טירחת עורך דין (לרבות הוצאות) בסכום כולל של 3,000 ש"ח. ניתנה היום, ב' בסיון תשנ"ח (27.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018120. O08	[ "בג\"ץ 1812/97" ]	1,216
42,711	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1812/97 בג"ץ 7193/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר בבג"ץ 1812/97 : אלעטאונה דוגאן, עו"ד העותר בבג"ץ 7193/97: מוסטפא עבד נגד המשיב ים : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לענייני דתות בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98) בשם העותר בבג"ץ 1812/97: בעצמו בשם העותר בבג"ץ 7193/97: מוסטפא עבד בשם המשיב ים: עו"ד שפר ה ח ל ט ה הדיון בבג"צ 1812/97 ובבג"צ 7193/97 יאוחד. ניתן צו על תנאי. תשובה תוך 30 יום. ניתנה היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018120. D05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1812/97 בג"ץ 7193/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר בבג"ץ 1812/97 : אלעטאונה דוגאן, עו"ד העותר בבג"ץ 7193/97: מוסטפא עבד נגד המשיבים : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לענייני דתות צו - על - תנאי על יסוד עתירות אלו שהובאו היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיב והמורה לו להתייצב וליתן טעם: בג"ץ 1812/97 מדוע לא תעביר לנשיא המדינה את המלצתה מיום 2.6.96 למנות את העותר לכהונת קאדי של בית דין שרעי אזורי. בג"ץ 7193/97 מדוע לא ימנה העותר לכהונת קאדי של בית דין שרעי אזורי על פי החלטת ועד המינויים לקאדים מיום 2.6.96. המשיב יגיש תשובתו אם רצונו בכך, תוך 30 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). שמריהו כהן מזכיר ראשי יט/	[ "בג\"ץ 1812/97", "בג\"ץ 7193/97" ]	1,217
298	בבית המשפט העליון ע"א 7974/95 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב חב' לביטוח בע"מ בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערער: עו"ד וינברג את וינברג החלטה מועד הדיון בתיק זה טרם הגיע על פי לוח הזמנים לעבודת בית המשפט העליון. לנוכח הגשת הבקשה להחשת הדיון, סברתי כי יש מקום להציע לצדדים להשתתף בהליך פישור על פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, והתקנות שהותקנו על פיו. בבית המשפט העליון מתקיים ניסוי לפתרון סכסוכים בדרך של גישור ופישור בסיוע מפשרים המסייעים לעבודת בית המשפט (חלק מן המפשרים הם שופטים בדימוס). הליך זה אינו כרוך בתשלום על ידי הצדדים, וניתן לקבוע ישיבת פישור ראשונה בסמוך לאחר הפגרה. יתרונו של הפישור בסיום מהיר ומוסכם של המחלוקת לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר. הצדדים מוזמנים להשתתף בהליך פישור כאמור, והם מתבקשים להודיע לבית המשפט את עמדתם בענין זה תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079740. Q01	[ "ע\"א 7974/95" ]	1,221
2,502	בבית המשפט העליון ע"א 7974/95 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב חב' לביטוח בע"מ הליך פישור בשם המערער: עו"ד וינברג את וינברג החלטה נרשמה הודעת בא-כח המערער בדבר התנגדותו להשתתף בהליך פישור. ניתנה היום, ז' באב תשנ"ז (10.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079740. Q02	[ "ע\"א 7974/95" ]	1,222
38,655	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7974/95 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.11.95 בתיק 592/91 שניתן על ידי כבוד השופט לרון בשם המערער : עו"ד וינברג בשם המשיב ה: עו"ד ע' חרל"פ פסק-דין ערעור המערער הנו על סכום הפיצויים שנפסק לו בתביעתו, עקב תאונת דרכים בה נפגע. פריט הנזק העיקרי בו מתמקד הערעור, הוא הפסד כושר ההשתכרות של המערער. בית המשפט פסק למערער בפריט זה פיצוי בסכום 120,000 ש"ח, תוך שהוא מבהיר על שום מה אין לפסוק פיצוי בדרך של חישוב קונבנציונלי המבוסס על הנכות הרפואית של המערער. אין עילה שנתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט, ועל פי ממצאים אלה מקובלת עלינו הנמקתו לקביעת גובה הפיצוי בדרך של אומדן גלובלי. שיעור הסכום שנפסק על ידי בית המשפט אינו חורג מן הסביר, ואינו מצדיק התערבות. גם ביתר טענות המערער לא מצאנו עילה להתערב בפסק הדין. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, יא' באדר התשנ"ח (9.3.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95079740. E03	[ "ע\"א 7974/95" ]	1,223
299	בבית המשפט העליון רע"פ 4283/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. אבו ג'אבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין בפסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י. גרוס, י. בן שלמה, מ. רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד טיבי תאופיק החלטה המבקש הורשע בבית משפט השלום בכפר סבא בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. בגין הרשעתו נגזרו עליו שלוש שנות מאסר ומתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה אף היא. נקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 17.8.97. מונחת בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט זה מיום 29.7.97. לטענת המבקש, חלה החמרה במצבו הרפואי וכי יש צורך בטיפולים מסויימים לאור זיהום שהתפתח בדלקת ניתוחית של המבקש. המבקש צירף מכתבים קודמים של רופאו, מהם עולה, לטענתו, כי מצבו הרפואי מחמיר והולך. המשיבה, מאידך, מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, רוב התעודות הרפואיות שצורפו לבקשת המבקש עמדו כבר בפני בית משפט זה בהחלטתו ברע"פ 4283/97 ואין בהם חידוש. כן מצויין, כי לא נמצאה בחומר זה כל אמירה לענין הצורך בניתוח או לענין החמרה במצבו של המבקש, ומכל מקום, יוכל המבקש לקבל טיפול גם בתאי הכלא. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין בחומר שצורף אישוש לטענותיו של המבקש כאילו מצבו חמור ורגיש, וכי הוא עומד בהכרח בפני ניתוח. גם יתר המכתבים הרפואיים שצורפו לבקשה אינם מגלים את אשר טוען המבקש. לפיכך, לא מצאתי כל עילה או טעם לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש והבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כאמור בהחלטה מיום 29.7.97. ניתנה היום, י"א באב התשנ"ז (14.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. A07	[ "רע\"פ 4283/97" ]	1,224
2,118	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4283/97 - 1 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. אבו גאבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א- יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד ט' תאופיק החלטה לתשובת המשיבה הן על הבקשה לרשות לערער והן על הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין תוך 15 ימים. ניתן בזה צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. B01 חכ/	[ "רע\"פ 4283/97" ]	1,225
7,756	בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4283/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשים : 1. אבו גאבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד ט' תאופיק החלטה 1. בבית משפט השלום בכפר-סבא הורשעו המבקשים בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. דינו של המבקש הראשון נגזר לשלש שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ודינה של המבקשת השניה (שהיא חברה) נגזר לקנס בסך 1,000 ש"ח, בהיותה חברה בלתי פעילה. לאחר ההרשעה עתרו המבקשים לביטול הכרעת הדין אך בקשתם נדחתה ואז נגזר דינם. טענתם של המבקשים לפני בית המשפט המחוזי היתה שיש לבטל את הרשעתם הואיל שהודאתם נרשמה מפי סניגורם, ללא נוכחותם ולא הודע להם על זכותם לבקש ביטול ההרשעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים גרוס ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של אחד השופטים (השופט בן-שלמה), מכאן בקשת הרשות לערער שלפני. 2. האישומים שבגדרם הורשעו המבקשים הוגשו נגדם כבר בשנת 1993, וכללו מעשי עבירה מרובים הגשת דוחו"ת תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות, ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול מסמכים שהושמדו על-ידי המבקש הראשון, מסירת ידיעות שאינן נכונות, השמדת פנקסי חשבונות, הוצאת חשבוניות מס לעוסקים שונים ללא תשלום המס הכלול בהן והגשת דיווח כוזב כי לא בוצעו עסקות כלשהן בתקופות שעליהן משתרעים כתבי האישום. עד לגזירת דינם של המבקשים נתקיימו בתיק עשר ישיבות. (א) ביום 26.9.93 עתר פרקליטם של המבקשים דאז, עורך-דין ראבי לדחות את הדיון כדי ללמוד את התיקים. בית המשפט נעתר לכך; (ב) בישיבת 7.12.93 הודיע המבקש מס' 1 כי עורך-דין ראבי כבר אינו מייצגו ובית המשפט נעתר שוב לדחיית הדיון; (ג) ביום 11.1.94 לא התייצב המבקש מס' 1 לדיון ולאחר שבתעודה הרפואית שהוגשה לא היה כדי להסביר את היעדרותו נדחה הדיון והוצא נגדו צו הבאה; (ד) בישיבה הבאה, הרביעית הופיע עורך-דין אורן ז"ל מטעם המבקשים ועתר לדחייה נוספת של חודשיים "על מנת לעבור על כל החומר ולהגיע להסדר"; (ה) ביום 31.5.94 שוב עתר הסניגור לדחייה הואיל "ובכדי להסיר את המחדלים, יש צורך בעבודה אינטנסיבית של רואה חשבון"; (ו) בישיבה הבאה, שנתקיימה ביום 14.2.95 נתבקשה דחייה נוספת בישיבה בה נכח המבקש הראשון וסניגורו. טעמה של הבקשה: "הנאשמים מתכוונים להודות בעובדות". גם הפעם נעתר בית המשפט לבקשה; (ז) בישיבה הבאה התייצב הסניגור, אך לא המבקש מס' 1 בשל מעצרו בלשכת ההוצאה לפועל. לפי בקשת הסניגור ובהסכמת המדינה נמחק סעיף 9 מכתב האישום והסניגור הודיע כי כתב האישום הוקרא והוסבר למבקש הראשון וזה מודה בו. לאור הצהרה זו הורשע המבקש מס' 1 בעבירות שיוחסו לו; (ח) ביום 11.4.95 נתקיים שלב הטיעונים לעונש, בו נכחו עורך-דין אורן ז"ל והמבקש מס' 1. שוב נתבקשה דחיית הדיון הואיל - כדברי הסניגור - "לדעתנו יש להקטין את הסכום. יש להכיר בהוצאות." אותה שעה לא הועלתה כל טענה לפני בית המשפט כי ברצונם של המבקשים לחזור בהם מן ההודייה; (ט) ישיבה נוספת של בית המשפט נתקיימה ביום 6.6.95 בנוכחות המבקש מס' 1 ועורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה בהסכמה ליום 5.9.95, קרוב לשנתיים מתחילת הדיונים. ביום 4.9.95 נרצח עורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה ליום 14.11.95. (י) הדיון התחדש רק ביום 9.7.96 כשהמבקשים מיוצגים על-ידי פרקליטם הנוכחי עורך-דין טיבי תואפיק. לפי בקשתו נדחה הדיון ליום 18.9.96. במועד זה הודיע הסניגור כי נתברר לו כי הכרעת הדין ניתנה בהעדרו של המבקש. בקשתו לבטל את הכרעת הדין ולאפשר למבקש מס' 1 לחזור בו מן ההודייה נדחתה. 3. אין חולקים על כך שבנסיבות רגילות יש לקרוא את כתב האישום בנוכחות הנאשם וסניגור: סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד1984-; עם זאת, בנסיבות שבהן התנהל דיון בתיק שלא בפני הנאשם אך בנוכחות סניגורו, והעבירה היא מסוג עוון, רשאי בית המשפט לצוות על ביטול הכרעת הדין, כל עוד לא נגזר דינו של הנאשם, אם לא ניתן לו לנהל כראוי את הגנתו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין: סעיף 130 ו' לחוק הנ"ל; וכשהתייצב הנאשם למשפט יסביר לו בית המשפט את זכותו האמורה. במקרה דנן אמנם הוקרא כתב האישום שלא בנוכחות המבקש מס' 1, אך הסניגור הודיע שתוכנו הוסבר למרשהו, לא זו-אם זאת: המבקש מס' 1 כבר ידע לפני הישיבה האמורה, ומהישיבות שבהן נכח, כי בדעת סניגורו להודות בעובדות. המבקש מס' 1 גם נכח ללא מחאה בישיבות בית המשפט שלאחר הכרעת הדין שבהן נדחה הטיעון לעונש מפעם לפעם, בשל נסיונותיו החוזרים והנשנים של הסניגור להגיע להסדרים עם המשיב. בנסיבות אלה סברו בית משפט השלום ודעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקש עיוות דין בשל הפגם שנפל בהליכים. קראתי את טענות המבקש ולא מצאתי שהן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הוא הדין בטענותיו לגבי חומרת העונש. הבקשה נדחית. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 17.8.97 עד שעה 10:00 בבוקר, לצורך ריצוי עונשו. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ428397/ 97042830. B03	[ "רע\"פ 4283/97" ]	1,226
15,765	בית המשפט העליון רע"פ 4283/97 - 2 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקש : אבו גאבר עומר נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין בשם המבקש: עו"ד טיבי תאופיק החלטה לתגובת המשיבה תוך 3 ימים מעת ההמצאה (ימי הפגרה בכלל). ניתנה היום, ט' באב התשנ"ז (12.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. A06	[ "רע\"פ 4283/97" ]	1,227
300	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ות : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון הוגש הליך בשם העותרות: עו"ד ענת בן-דור החלטה העתירה תועבר לקביעה בפני הרכב ביום 2.11.97 אלא אם כן תגיע הודעה מוסכמת אחרת מטעם הצדדים. ניתנה היום, ה' בתשרי תשנ"ח (6.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. O03	[ "בג\"ץ 3244/91" ]	1,228
2,460	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרות: עו"ד ענת בן-דור בשם המשיבים: עו"ד גל-אור החלטה בהסכמת הצדדים אני דוחה את מועד הדיון שנקבע ליום 18.12.97. הצדדים ימסרו הודעה משותפת לבית-המשפט עד ליום 18.2.98 על תוצאות המשא ומתן ביניהם. ניתנה היום, י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. P06	[ "בג\"ץ 3244/91" ]	1,229
6,990	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון בקשה לדחיי ת מועד דיון בשם העותרים: עו"ד ענת בן-דור בשם המשיבים עו"ד נורית גונן החלטה העתירה לא נקבעה לדיון לתאריך 2.11.97, אלא בהחלטה מיום 6.10.97 נאמר, כי היא תועבר לקביעה בתאריך הנ"ל (זאת, לנוכח כשלון המשא ומתן בין הצדדים). מן הבקשה שבפני ניתן להבין כי אכן המשא ומתן בין הצדדים נכשל, ולכן יש לקבוע תאריך לדיון. אני מורה, איפא, על העברת התיק לשם קביעתו לדיון. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ח (2.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. O05	[ "בג\"ץ 3244/91" ]	1,230
24,224	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ג בניסן התשנ"ח ( 09.04.98 ) בשם העותרים : עו"ד ענת בן-דור; עו"ד רגב בשם המשיבים : עו"ד יצחק גל-אור החלטה חרף הזמן הרב שחלף, טרם נמצא פתרון משביע רצון. לאחרונה הוצע לעותרים מגרש נוסף, אשר לדעת המשיבה מתאים לצרכי העותרים. לעותרים השגות בעניין זה. מבקשים אנו מהשופט (בדימוס) דב לוין - אשר טיפל בעבר בעניין נשוא העתירה - לחזור לעובי הקורה, לבחון ההצעות ולנקוט עמדה באשר להצעה הראויה. הצדדים הסכימו לכך. אנו דוחים המשך שמיעת העתירה לתשעים יום. נבקש לקבל הודעות משלימות מטעם הצדדים. על פי תוכנן נחליט באשר להמשך הטיפול בעתירה. ניתנה היום, י"ג בניסן התשנ"ח (09.04.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. A09 /דז/	[ "בג\"ץ 3244/91" ]	1,231
29,371	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ות : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון הליך פישור - בקשה למתן תוקף של פסק דין בשם העותרות: עו"ד נטע זיו גולדמן בשם המשיבים: עו"ד יצחק גלאור פסק דין לבקשת בעלי הדין ניתן תוקף של פסק דין להודעת ההסדר ביניהם מיום 1.9.98. הודעת הסדר זה סומנה על ידי באות "א", והוא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. ניתנה היום, ד' בתשרי תשנ"ט (24.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. P10	[ "בג\"ץ 3244/91" ]	1,232
35,890	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון בקשה לקביעת מועד דיון בשם העותרים: הרב אורי רגב, עו"ד החלטה מהודעת העדכון שמסרו העותרים בהסכמת המשיבים עולה, כי המשא ומתן ביניהם נכשל. לפיכך תקבע המזכירות את העתירה לדיון. ניתנה היום, כ"ח בשבט תשנ"ח (24.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. P08	[ "בג\"ץ 3244/91" ]	1,233
301	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה למתן צו-ביניים החלטה המשיב 2 מתבקש להגיש תגובה לבקשת העותרת לצו ביניים. התגובה תוגש תוך 15 ימים. מוצא בזה, לבקשת העותרת, צו ביניים ארעי האוסר על קיום הליכים למטרת בוררות ופישור בענין נשוא העתירה. צו זה יעמוד בתוקפו עד מתן החלטתי בבקשה לצו ביניים. ניתנה היום, כ"ג בחשון התשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I05	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,234
1,126	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה צו-ביניים ארעי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו-ביניים ארעי המכוון אל המשיבים והמורה להם להימנע מקיום הליכים למטרת בוררות ופישור בענין נשוא העתירה. צו ביניים ארעי זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בבקשה לצו הביניים. ניתן היום, כ"ד בחשון התשנ"ח (24.11.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I06	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,235
6,642	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה למתן צו ביניים החלטה 1. עתירה זו עוסקת בהליכים משפטיים המתנהלים בפני בית הדין השרעי ביפו, הוא המשיב 1, בתביעת גירושין שהגיש המשיב 2 (להלן - המשיב) נגד העותרת. 2. ביום 8.12.97 נתקבלה בבית המשפט הודעה מטעם המשיב, לפיה ביום 3.12.97 ביטל בית הדין, לבקשת המשיב, את תביעת הגירושין. לדבריו של המשיב, ביטול התביעה נעשה מתוך רצונו לשוב ולחיות עם העותרת בשלום-בית. 3. העותרת מתבקשת להודיע לבית המשפט האם נוכח ביטול תביעתו של המשיב בבית הדין קיים עדיין טעם וצורך בבירור העתירה, והאם היא מסכימה, בנסיבות שנוצרו, למחוק את העתירה. ההודעה תוגש לבית המשפט תוך 15 ימים. ניתנה היום, י"ב בכסלו תשנ"ח (11.12.97). ש ו פ ט העתק נאמן למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I08	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,236
7,198	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חיצאק אללה עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להעביר העתירה לדיון בפני הרכב. המשיב 2 יוזמן לדיון ויתבקש להגיש תגובה לעתירה לקראת הדיון. בפתח הדיון בפני ההרכב תידון השאלה אם אין זה ראוי להקדים ערעור לבית הדין השרעי לערעורים לפני הגשת העתירה לבית משפט זה. כמו כן יתבקש העותר להסביר מדוע אין הוא פונה בעצמו למשטרה. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I03	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,237
17,699	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה איני רואה הצדקה להוציא צו ביניים המכוון למנוע קיומים של הליכים שמטרתם, כלשון העתירה, לכפות פישור ובוררות ביום 13.11.97, ואלה הטעמים: 1. ההליכים אמורים להתקיים מכוח החלטה שניתנה על ידי בית הדין השרעי ביום 24.7.97, אך הבקשה למניעת ההליכים הוגשה רק היום, שעה שההליכים אמורים להתקיים מחר, ולפיכך אין סיפק לקבל את תגובת המשיב 2. 2. כל המסמכים הנלווים לעתירה כתובים ערבית, ולא צורף אליהם תרגום לעברית, כך שאיני יכול לקרוא אותם. 3. ב"כ העותרת אינו מסביר בעתירה מדוע לא הגיש ערעור על ההחלטה שניתנה על ידי בית הדין השרעי ביום 24.7.97 בפני בית הדין השרעי לערעורים. לפיכך אני מחליט לדחות את הבקשה לצו ביניים. את החלטתי בעניין העתירה עצמה אתן מחר. ניתנה היום, י"ב בחשון תשנ"ח (12.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I01	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,238
25,731	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. G11	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,239
33,704	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה לצו ביניים החלטה בעקבות ההודעה מאת ב"כ העותרת, מיום 18.1.98, מתבקשת המזכירות לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 6.4.98. ניתנה היום, כ"ז בטבת תשנ"ח (25.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I10	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,240
35,845	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: יח בתמוז תשנ"ח (12.7.98) בשם העותר : עו"ד סאלח מחאמיד בשם המשיבים : אין הופעה פסק-דין מוסכם גם על פרקליט העותרת שבית הדין השרעי בטל את התביעה שהוגשה, שהיא נשוא לעתירה זו. מכאן שלכאורה היה דין העתירה להימחק. עם זאת אמר לנו פרקליט העותר, שבדעתו לטעון שבית הדין לא היה מוסמך לבטל את התביעה. לענין זה עתר הפרקליט המלומד להרשות לו לתקן את העתירה. אין אנו רואים להיעתר לבקשה, הואיל ועל העותר לעורר את טענותיו לפני ערכאת הערעור של בתי הדין השרעיים. לפיכך אנו דוחים את העתירה. ניתן היום יח בתמוז תשנ"ח (12.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. B13	[ "בג\"ץ 6708/97" ]	1,241
304	ב בית המשפט העליון בש"א 7669/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשות : 1. PARKER BROTHERS DIVISION OF TONKACORPORATION 2. E.C. PUBLISHING INC 3. KONINKLIJKE HOUSEMANN 4. למדע תעשיות קלות בע"מ נגד המשיבים : 1. אמקור בע"מ 2. אמה"ד אמקור בע"מ 3. אורדע תעשיות בע"מ 4. בובה לוי בע"מ הוגשה בקשה להארכת מועד (לנקיטת הליך) בשם המבקשות: עו"ד הדס מדיני החלטה בהסכמה, מוארך המועד כמבוקש. ניתנה היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076690. O01	[ "בש\"א 7669/97" ]	1,248
33,104	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9500/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל העותר ים : הועד הארצי לרשויות המקומיות הערביות ואח' נגד המשיב ים : ממשלת ישראל ואח' בקשה למחיקת העתירה בשם העותר ים: עו"ד זכי כמאל בשם המשיב ים: עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין בהסכמת הצדדים העתירה נמחקת, ללא צו להוצאות. ניתן היום, ו' בשבט התשנ"ח (2.2.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96095000. A04 /דז/	[ "בג\"ץ 9500/96" ]	1,250
306	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דודיד בקשה דחופה למתן צו ביניים בשם העותרים : עו"ד ירון קידר החלטה הבקשה נדחית. הסוגיה תידון, כפי שנקבע, ביום 29.9.97. ניתנה היום, י"ג באלול התשנ"ז (15.9.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. A05 /דז/	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,251
2,921	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. מיכל דויד 2. פלוני (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דויד בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ו' באלול התשנ"ז ( 08.09.97 ) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד יהודה שפר החלטה צו-על-תנאי כמבוקש. עשרים יום לתשובה. הדיון בצו הביניים יהיה בפנינו ביום חמישי (ה- 11.9.97), בשעה 08:00, באולם ב'. אנו מבקשים לקבל, לדיון זה, תסקיר העובד הסוציאלי באשר לאפשרות העברת הילד לבית הספר הממלכתי וייצמן. אנו מבקשים מגב' אורה דגן - ובהעדרה מהגב' דורית שהרבני - להכין התסקיר, ובכל מקרה, להתייצב אישית בפנינו. אם מצוי בעניין זה חומר בפני בתי הדין הרבניים, נבקש מהיועץ המשפטי לממשלה, לבחון אם ניתן להביאו בפנינו. המזכירות מתבקשת לקבוע להמשך שמיעה כאמור (ביום חמישי ב08:00-). בא כוח העותרים ימסור הזמנה לדיון גם למשיב מס' 3. ניתנה היום ו' באלול התשנ"ז (08.09.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. A02 /דז/	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,252
7,333	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דוד עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. העתירה והבקשה למתן צו ביניים בעתירה יועברו לדיון לפני מותב תלתא. המשיב מס' 3 ישיב על העתירה ועל הבקשה לקראת מועד הדיון. 2. המזכירות תקבע מועד לדיון, ככל האפשר, תוך שבוע ימים ותזמן את באי-כוח העותרים והמשיב מס' 3. ניתן היום, כ"ט באב התשנ"ז (1.9.97) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. M01	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,253
8,534	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5227/97 - ד' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני האזורי ברחובות 2. בית דין הרבני הגדול לערעורים 3. יהודה דויד בקשה להגשת מסמכים נוספים החלטה ההרכב אשר ידון בעתירה יחליט בבקשה זו. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. E07	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,254
8,819	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דו יד בקשה לשחרור מהופעה לדיון החלטה הגב' דגן מתבקשת לבוא לישיבת בית-המשפט אלא-אם-כן יוחלט אחרת. היום, כ"ז בתשרי תשנ"ח (28.10.97) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G14	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,255
10,619	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5227/97 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דויד בקשה לתיקון עתירה החלטה ההרכב אשר ידון בעתירה יחליט בבקשה. ניתנה היום, כא' באלול התשנ"ז (23.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97052270. E08	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,256
12,408	בג"ץ 5227/97 - ה' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דודיד בקשה להוספת מסמך החלטה לקבל המסמכים הנוספים, כמבוקש. ניתנה היום, כ"ג בתשרי תשנ"ח (24.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. F13	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,257
13,649	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 - ה' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט מ. חשין כבוד השופט י. זמיר העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי ברחובות 3. יהודה דוד בקשה למתן צו ביניים והתנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כז באלול תשנ"ז (29.9.97) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם המשיב 3: בעצמו פקידת סעד לסדרי דין: גב' אורה דגן ה ח ל ט ה המשיב מס' 3 רשאי להגיש תצהיר תשובה בתשובה לצו על תנאי עד 26.10.97 בשעה 10.00. המזכירות תקבע כבר עכשיו מועד לדיון בשבוע המתחיל ב26.10.97-, לפני כל הרכב שהוא. לענין צו הביניים נשמע טיעון בנפרד. ניתן היום כז באלול תשנ"ז (29.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ה ח ל ט ה במידת הצורך תתוקן העתירה בשעת הדיון מבלי שיהיה צורך בדחייתו. ניתן היום כז באלול תשנ"ז (29.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ה ח ל ט ה אנו מעבירים בהסכמת בעלי הדין את הענין למפשר שינסה לקיים את הליך הפישור לא יאוחר מחג הסוכות, ואם אפשר לפני כן. המזכירות תברר מיהו המפשר שיכול לטפל בתיק זה. הליכי הפישור לא יביאו לדחיית הדיון בעתירה, אלא בהסכמת בעלי הדין. ניתן היום כז באלול תשנ"ז (29.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. B11	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,258
21,625	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דויד עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה בהמשך להחלטתנו מיום 24 ביוני 1998, הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. הודעה על-כך נמסרה לבית-המשפט ביום 29 ביוני והעתק כתב-הערעור צורף לאותה הודעה. אנו מוסיפים עתה ומחליטים כלהלן: 1. לאחר שבית-הדין הרבני הגדול יתן את החלטתו בערעור, ותוך חמישה ימים מיום מתן אותה החלטה, תודיענו העותרת את דבר ההחלטה, ותוסיף טענות לעתירתה ככל שייראה לה, על-פי הצורך והעניין. במקביל - ובה-בעת - תעביר העותרת העתק הודעתה למשיב מס' 3, וזה יהיה רשאי להגיב על דבריה ועל טענותיה תוך חמישה ימים. 2. לאחר מכן יובא התיק מיידית לפני יו"ר ההרכב וייקבע להמשך שמיעתה של העתירה. 3. הואיל ושנת הלימודים הבאה תחילתה ביום 1 בספטמבר 1998, וכדי שלא תיווצרנה עובדות אשר תקשינה על הכרעת-הדין, נצפה כי בית-הדין הרבני הגדול יתן את הכרעתו המנומקת בערעור העותרת עד ליום 4 באוגוסט 1998, ונודה לו על-כך. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ח (29.6.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G20	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,259
25,371	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת "מרצ" נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ל' בסיוון תשנ"ח (24.6.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז החלטה עד שהעותרת תבוא לתקוף לפנינו את החלטתו של בית-הדין הרבני באשקלון, שומה עליה למצות את ההליכים העומדים לרשותה ולערער על אותה החלטה לפני בית-הדין הרבני הגדול. אנו מחליטים איפוא כלהלן: 1. שמיעת העתירה תידחה למועד שייקבע. 2. עד ליום 29 ביוני 1998 (ועד בכלל) תגיש העותרת - אם תראה לנכון לעשות כן - ערעור לבית-הדין הרבני הגדול על החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי באשקלון מיום 22 במארס 1998. בא-כוח המשיב מס' 3 הודיענו כי לא יעלה טענה של איחור בהגשת הערעור. 3. ביום הגשת הערעור לבית-הדין הרבני הגדול תמסור העותרת לבית-משפט זה הודעה (בפקסימיליה) על הגשת הערעור, ותצרף להודעתה את כתב הערעור גופו. 4. לאחר קבלת הודעתה של העותרת נחליט על-דבר המשך ההליכים בלא שנזמן את הצדדים שוב לטיעון לפנינו. ניתנה היום, ל' בסיוון תשנ"ח (24.6.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G19	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,260
29,707	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין המבקשים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד - יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דודיד 4. בית הדין הרבני האזורי באשקלון בקשה לתיקון עתירה ולמתן צו ביניים בשם המבקשים: עו"ד ירון קידר, עו"ד יבין רוכלי החלטה בקשתם של המבקשים מיום 7.9.98 "לתיקון עתירה ומתן צו ביניים" אינה, בעיקרה, אלא קיום החלטת בית המשפט מיום 29.6.98, ולפיה אמורים היו הם להוסיף ולטעון לאחר שבית הדין הרבני הגדול יתן את החלטתו. הבקשה הנדונה תתקבל איפוא לתיק בית המשפט, ובית הדין הרבני האזורי באשקלון יצורף כמשיב מס' 4 לעתירה. המשיב מס' 3 רשאי, כמובן, להגיב על האמור בבקשה ובנספחיה תוך 5 ימים. יש להזכיר עוד לבאי-כוח בעלי-הדין כי שמיעת העתירה נקבעה ליום 15.9.98 בשעה 08:00, ואם ברצונם להוסיף על המסמכים שהוגשו בכתב לבית-המשפט - לרבות עיקרי טעון ואסמכתאות - מן הראוי שיעשו כן במועד ראוי קודם יום ה15.9.98-. ההרכב שידון בעתירה לגופה ידון גם בבקשת המבקשים ליתן צו ביניים. ניתנת היום, ט"ז באלול תשנ"ח (7.9.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G25	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,261
30,003	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית-הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית-הדין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד 4. בית-הדין הרבני האזורי באשקלון תאריך הישיבה: כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר, עו"ד יבין רוכלי בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני פסק-דין השופט מ' חשין: העותר מס' 2, בנם הקטין של העותרת ושל המשיב מס' 3 - האם יזכה בחינוך ממלכתי-דתי או בחינוך ממלכתי? בית-הדין הרבני פסק לטובת חינוך ממלכתי-דתי, ועל-כך קובלת האם לפנינו. תמצית ההליכים שהיו 2. העותרת מס' 1 היא האם; המשיב מס' 3 הוא האב; והעותר מס' 2 הוא בנם הקטין. האם והאב נישאו זה לזה בשנת 1990, ובשנת 1991 נולד בנם. נישואיהם של בני-הזוג לא עלו יפה, וביום 27.6.93 הגיש האב לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות תביעת גירושין בה נכרכו נושאי מזונות לקטין ומישמורתו. לאחר כשנה, בחודש יוני 1994, עזבו האם והבן את דירת בני הזוג בראשון לציון, ולאחר למעלה משנה עברו להתגורר בהרצליה. הבן היה במישמורת האם, והאב נפגש עם הבן על-פי הסדרי ראיה שנקבעו מעת-לעת. ביום 26.11.95 נתגרשו האם והאב זה מזה. 3. ענייננו עתה הוא בנושא חינוכו של הבן. במסגרת הליכי הגירושין החליט בית-הדין הרבני האזורי ברחובות - לבקשת האב - כי הבן ייקלט במסגרת חינוך ממלכתית-דתית. ההחלטה קויימה, ובשנים תשנ"ו-תשנ"ז פקד הבן גן חובה ממלכתי-דתי. לקראת שנת הלימודים תשנ"ח הוסיף בית-הדין והורה - לבקשתו החוזרת של האב - כי הבן ימשיך וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי-דתי. האם ערערה על החלטה זו האחרונה לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה. 4. ביום 1 בספטמבר 1997 הגישה האם את העתירה שלפנינו, ובה ביקשה כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר שדנו בעניין, החזרנו את הדיון לבית הדין-הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן, לאחר שבית הדין יקבל חוות דעת של מומחים באשר לדרך החינוך הראויה לטובת הבן. כמו כן הימלצנו כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. 5. הדיון הועבר לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון, אשר החליט כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. נוסיף ונעיר, כי בית-הדין נתן את החלטתו לאחר קבלת שלוש חוות דעת של מומחים, וכי חוות הדעת - שלושתן כאחת - נקבצו אל מסקנה חד משמעית, והיא: כי יש לאפשר לבן ללמוד בבית ספר ממלכתי. משמע, פסק-דינו של בית-הדין הרבני עשה בניגוד מוחלט להמלצות התקיפות בשלוש חוות דעת של מומחים לדבר. גם על החלטה זו ערערה האם לבית-הדין הרבני הגדול, אך זה דחה, ברוב דעות, את ערעורה. 6. פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול ניתן ביום 3.9.98, מספר ימים לאחר תחילת הלימודים; שמא נדייק ונאמר: מספר ימים לאחר שהחלה שביתת המורים שֶלִשנת תשנ"ט. לאחר מספר ימים נמסר פסק-הדין לידינו, וביום 15.9.98 שמענו טיעונים אחרונים מפי באי-כוח בעלי-הדין. ביני-לביני החלו הלימודים, וסברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר, אף בלא הנמקה מפורטת. וכך, בו-ביום, החלטנו לעשות את הצו מוחלט. וזו היתה החלטתנו: " העותרת והמשיב מס' 3 (להלן נכנה אותו - המשיב) היו נשואים זה לזה ונתגרשו. בנם היחיד נמצא במשמורתה של העותרת. השאלה עליה נחלקו ונחלקים עותרת ומשיב היא על דבר חינוכו של הבן, אם ילמד בבית-ספר ממלכתי - וזו בקשת העותרת - או אם ילמד במסגרת דתית - וזו בקשת המשיב. ההתדיינות בין העותרת לבין המשיב נמשכת והולכת זמן-רב, ואף עברה כמה-וכמה ערכאות, הלוך ושוב. בשלב ההתדיינות האחרון פסק בית-הדין הרבני האזורי כי בנם של העותרת והמשיב ראוי לו שיתחנך בבית-ספר דתי. על פסק זה ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול, ועתה מונח לפנינו פסק-דינו של בית-דין זה. נמצא לנו כי חברי בית-הדין הרבני הגדול נחלקו בדעותיהם. אב בית-הדין, הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, סבור שראוי כי בנסיבות העניין ילמד הבן בבית-ספר ממלכתי. חבר בית-הדין, הרב-הדיין משה טופיק, סובר כי ראוי שהבן יתחנך במסגרת בית-ספר דתי. החבר השלישי של בית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון סובר, כי בשים לב לראיות חדשות שהובאו לפני בית-הדין, יש להחזיר את הדין לבית-הדין הרבני האזורי כדי שיוסיף וידון בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. משנחלקו חברי בית-הדין בדעותיהם נתכנסו והחליטו שוב, ברוב-דעות, לדחות את הערעור על פסק הדין של בית-הדין הרבני האזורי. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יתחנך במסגרת דתית. הואיל ושנת הלימודים החלה, סברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר אף בלא שנפרט לעת הזו את נימוקינו להכרעתנו. לאחר שעיינו בכל הכתובים שלפנינו והוספנו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יוצא לאלתר מבית-הספר בו הוא לומד עתה - בית-הספר הממלכתי דתי 'בר אילן' - ויחל בלימודים בבית-הספר הממלכתי 'ויצמן' בהרצליה. נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. המשיב מס' 3 ישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 15,000 ש"ח." הגיעה עת נימוקים. נפתח במיתווה הנורמטיבי ולאחר מכן נציב את עובדות המקרה, אחת לאחת, על תשבץ המשפט. מיתווה נורמטיבי 7. ענייננו הוא נושא חינוכו של קטין, נושא שעלה בהליכי גירושין בין האב והאם. האם והאב הסכימו על סמכותו של בית-הדין (האם הסכימה מכללא), ושאלת הסמכות במובנה המצומצם לא עלתה איפוא לפנינו. ראו: בג"ץ 5507/95 עליזה אמיר נ' בית-הדין האזורי בחיפה , פ"ד נ(3) 321. 8. סמכותנו להתערב בהחלטותיו של בית-דין רבני נקבעה בהוראת סעיף 15(ג) ו15-(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, ומקובל עלינו כי עילות הביקורת השיפוטית מקבצות עצמן מאחורי כמה-וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה - וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה: מקרים אשר בית-המשפט "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". ראו, למשל: בג"ץ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו(3) 423), 439-438; בג"ץ 5182/93 יהודית לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי , פ"ד מח(3) 1, 8-7. עילת התערבות זו האחרונה - "למען הצדק" - הינה עילת-מסגרת ותחת חופתה יסתופפו עניינים מעניינים שונים. עניינים אלה, בריח התיכון של כולם הוא הצורך להעניק סעד למען הצדק בנסיבותיו של מקרה פלוני, ואין בהכרח קשר לוגי-פנימי ביניהם. במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של "למען הצדק" - ובצידם של עניינים פרטיקולריים העומדים לעצמם - עילות ממוסדות: ראשי-מישנה העומדים איתן על רגליהם-שלהם בלא שיידרשו לנפנף כל העת בַדגל של "למען הצדק" כדי להצדיק את קיומם. כך, למשל, יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק - "למען הצדק" - בהחלטת בית-דין דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות-יסוד אזרחיות של האדם, אם תרצה: בהחלטה הפוגעת בעקרונות-יסוד של שיטת המשפט בישראל. ראו למשל: בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491. הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבית-דין דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, ובית-הדין סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בבית-המשפט העליון. ראו: בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(2) 221. אנו, ענייננו עתה הוא באחד מראשי-מישנה ממוסדים אלה שנתגבשו בהלכה; וההלכה היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק יתערב בהכרעת-דין של בית-דין דתי, מקום שאותה הכרעה נוגדת הוראת חוק המכַוֶונת עצמה אל בית-הדין הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה. ראו, למשל: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי , לעיל, והאסמכתאות הבאות בהן. נוסיף ונזכיר, כי יש המסווגים ראש-עילה זה כחריגה מסמכות. ראו והשוו: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי לעיל; ואנו אין צורך כי נכריע לעת הזו בחילוקי דעות אלה. 9. ומכאן לשתי השאלות האמורות להכריע בעניין שלפנינו: השאלה האחת נסבה על הוראת-החוק המכוונת עצמה אל בית-הדין הרבני: מה היא אותה הוראת-חוק ומה מורה היא את בית-הדין הרבני? השאלה השניה היא, האם פגם בית-הדין הרבני בהחלתה של אותה הוראת חוק. נדון עתה בשתי שאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן. 10. הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- (להלן נכנה אותו - חוק הכשרות). חוק הכשרות מדבר במקומות אחדים על יחסי הורים וילדיהם, וכולנו ידענו כי עקרון-העל ביחסים אלה הוא טובתם של הקטינים. וכלשון סעיף 17 לחוק הכשרות: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". אפוטרופסות כוללת, כידוע, את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות לחינוכו (סעיפים 15 ו38- לחוק). אותה חובה עצמה - לעשות לטובתו של קטין - מוטלת על בית-משפט שעניינו של קטין בא לפניו, וכהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, על בית-המשפט לקבוע בעניינו של קטין "כפי שייראה לו לטובת הקטין". על כל אלה מוסיף וקובע סעיף 79 לחוק, כי ציוויו של סעיף 25 מכוון עצמו לא אך לבית-משפט אלא לבתי דין דתיים אף-הם בתחומי סמכותם: "[]מקום שבית-דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט, יראו כל הוראה בחוק זה ... שמדובר בה בבית-משפט כאילו מדובר בה בבית-דין דתי.". על אלה נאמר בפרשת בלויגרונד (שם, 439): "הוראת סעיף 25 [לחוק הכשרות] מכוונת עצמה איפוא במישרין אל בתי הדין הדתיים; לשון אחר: בתי הדין הדתיים חייבים ואמורים לפסוק על פיה - וטובתו של הקטין היא שתכריע. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נדרשת איפוא - והיא תבוא - במקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו - על פי טובתו של הקטין - אלא על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין." וזו היא אמנם, ההלכה, לאמור: בית-דין דתי - כמוהו כבית משפט אזרחי - אמור להכריע בענייניהם של קטינים - בתחומי המעמד האישי - על-פי שיקול-העל של טובת הקטין. על הוראות חוק הכשרות נוסיף את חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-, שלפי הוראת סעיף 3(ב) בו, אפוטרופסותם הטיבעית של הורים אין בה כדי לפגוע בסמכותו של בית-משפט לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים "בהתחשב עם טובת הילדים בלבד". על כך מוסיף וקובע סעיף 7 לאותו חוק, כי "ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי"; פירוש: הוראת סעיף 3(ב) תחול גם על בית-הדין הרבני. ראו עוד: פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל , (תשמ"ט1989-, כרך שני), 243-241. ואמנם, במקרים בהם נתגלה לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בשאלת חינוכם של ילדים בהתעלם מהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, אמרנו את דברנו צלול וברור. ראו והשוו, למשל: בג"צ 181/81 מור נ' בית-הדין האזורי, חיפה , פ"ד לז(3) 94, 107. אכן, בסיכסוך הנסוב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין הוא עמוד האש ועמוד הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין הוא שיקול-על, והוא שיכריע. התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן מישקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין - כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו, בין אם הכרעות של בית-משפט הן בין אם הכרעות של בית-דין דתי. וכפי שנאמר בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית , פ"ד נ(1) 48, 119: "שיקול טובתו של הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים... אך כל אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד." וכלשון סעיף 3 לאמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד (כתבי אמנה 1038, כרך 31, 221), אמנה התקפה לגבי ישראל החל ביום 2.11.91: "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה". נוסיף ונזכיר כי יש המעדיפים לדבר לא על "טובת הקטין" אלא על "אינטרס הקטין" או על "זכות הקטין", אך לענייננו אין צורך שנרחיב בשאלה זו. ראו, למשל: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני , פ"ד מט(1)221; פרשת פלונית (דנ"א 7015/94), לעיל, שם, 97 ואילך. 11. אין חולקים על היותו של עקרון טובת הילד - לחלופין: זכות הילד - עקרון-על, והשאלה אינה אלא מה היא אותה טובה, מה תוכנה של אותה זכות. שהרי המושג טובת הילד, זכות הילד, הוא מושג טעון - בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם - ועשויים להתגלע חילוקי-דעות באשר לתוכנו, בין על דרך הכלל בין במקרה פלוני נתון. ראו, למשל, דברי השופט אלון בבג"ץ 268/80 אסטריד סינובה נ' ויקטור זהר , פ"ד לה(1), 1, 27-26. ראו עוד: שיפמן, שם, 220-219, 231-230. כך ככלל, לא-כל-שכן שהכרעה בטובת הילד הינה, על הרוב, שקילת העדיפויות היחסיות בנסיבותיו של עניין פלוני ובחירת הרע במיעוטו. ראו והשוו: בע"א 503/60 וולף נ. וולף פ"ד ט"ו 760, 764. יחד-עם-זאת, ולמרות שטובתו של ילד - בנסיבותיו של עניין פלוני - עשויה להיות שנויה במחלוקת בתום-לב, דומה כי נוכל להתאחד כולנו סביב נוסחה כללית ולפיה הליבה של טובת הילד, הלוז של טובת הילד, היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. זו זכות-יסוד הקנויה לכל בוגר - כי לא ייפגע לא בגופו ולא בנפשו - וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן. וכפי שנאמר בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח(2) 833, 836: "... קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם אם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול." ודוק: בזכותו של הילד אנו מדברים - בזכותו העצמאית - ולא בזכותם של הוריו או בזכותו של מאן דהוא המבקש לעשות לטובתו. פירוש הדברים הוא, שזכותו של הילד עשויה לדחוק במקרים מסויימים את זכויותיהם של הוריו (ראו עוד: פרשת פלונית , דנ"א 7015/94, 100-99; ע"א 2266/93 - פלוני , 259-254). אכן, יש שהמאבק בין ההורים מעורר חשש ממשי כי טובתו של הילד תיזנח וזכותו לייצוג הולם תיפגע. במקרים אלה - מקרים של ניגוד עניינים בין ההורים לבין הילד - קמה ועומדת זכותו של הילד לייצוג עצמאי ונפרד משל הוריו (ראו עוד: ע"א 878/96 פוזילוב נ' פוזילוב , פ"ד נ(5) 208, 215-214). 12. המושג טובת הילד - או אינטרס הילד - הינו מושג כללי, ושומה עליו על בית-המשפט לשוקלו לגופו בכל עניין ועניין הבא לפניו ואשר כרוך בו עניינו של קטין. השיקול של טובת הילד אינו שיקול תיאורטי, שיקול כללי תלוש-מן-המציאות, ולעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון. כך כתב יאנוש קורצ'אק בראשית המאה, בחיבורו כיצד לאהוב ילדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג1963-, תרגם מפולנית יעקב צוק, עמ' 20-19): "מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים - מאה אנשים, אשר לא 'אי-פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר ... עכשיו ... היום - אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא - פעוטים, אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים - ערכים, יתרונות, מגרעות, נטיות, שאיפות." בסוף-כל-הסופות - שמא נאמר: בתחילת-כל-התחילות - על בית-המשפט להכריע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפני בית-המשפט: ללא הנחות נוקשות, ללא דעות קדומות וללא כפיית עקרונות-מלבר; והכל, כמובן, בהיעדר הוראות-חוק מפורשות. רק אם יעשה כך לא יחטא שופט לטובתו של הילד: לשלומו הגופני ולבריאות נפשו. כך, למשל, אמירה כי ראוי ורצוי לו לילד יהודי - באשר יהודי הוא - כי יזכה לחינוך דתי, או כי יימצא בסביבה דתית דווקא, הינו שיקול זר: זר לטובת הילד וזר למשפט. אכן, יש מקרים בהם ראוי יהיה כי קטן יזכה לחינוך דתי, ואולם לעולם תיגזר מסקנה זו משיקול-העל של טובת הילד בנסיבותיו של עניין פלוני (ראו עוד והשוו: שיפמן, שם, 253-249). 13. דבר אחרון בהקשר ענייננו עתה. כולנו נסכים כי בית-המשפט - או בית-הדין - הוא שיכריע מה היא טובתו של ילד פלוני, ובהכריעו כך יוסיף ויחליט לאן ילך הקטן, מה חינוך יזכה לו, היכן יגור ומה תהא דרכו. ואולם, על דרך הכלל - וברובא-דרובא של המקרים - לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים - מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים - בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים. אמרנו על-כך בפרשת בלויגרונד (לעיל, שם, 438): "הכרעה בעניין טובתם של ילדים ... הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלוהים הוא השופט. קשיים אלה בהכרעה, דווקא הם, חייבים להוליך למסקנה שבית-משפט יבקש לשמוע עוד ועוד אודות טובתו של ילד, מפי מומחים לדבר ואחרת. אכן, בית-משפט אינו קשור בחוות-דעתם של מומחים - האחריות להכרעה בית המשפט נושא בה, והיא בצד סמכות ההכרעה שבידיו - ואולם כמי שאמור הכריע בסמכות ובאחריות, יבקש בית-משפט לאסוף חומר רקע ככל הניתן כדי להזין את שיקול-דעתו. ודומים הדברים לדרכיי פעולתה הנאותות של רשות מינהלית, שעד שהיא מחליטה בנושא שלפניה חייבת היא לאסוף חומר שלעניין והוא בתשתית ההחלטה" אכן, יש שהכרעה בשאלת טובתו של ילד אינה נדרשת למומחיות-יתירה. כך, למשל, לא נתקשה לקבוע כי אין זו טובתו של ילד להמשיך ולהתגורר בביתם של הורים מכורים לסמים קשים. ואולם למעט במקרים קיצוניים מעין זה, איבחון מצבו הנפשי והגופני של אדם - לרבות השפעת סביבתו הקרובה על מצבו הנפשי והגופני - הינו עניין לאנשי המקצוע לענות בו; ואני מתקשה לראות כיצד יוכל בית-משפט להכריע בשאלת הטובה והאינטרס של קטין בלא שייעזר בחוות דעתם של מומחים לדבר. המומחים יאספו את הנתונים שלעניין, ינתחו ויעבדו אותם, ויציגו לפני בית-המשפט, או בית-הדין, את כל אלה לרבות את חוות דעתם המיקצועית. מטעם זה, ולאחר שנתברר לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בנושא חינוכו של הקטן בלא שנדרש לכל חוות-דעת מיקצועית, החזרנו בראשית ההליכים את הדיון לבית-הדין הרבני (ראו פיסקה 4 לעיל). כאמור, חוות-דעתו של מומחה אינה כופה עצמה על בית-המשפט. האחריות מוטלת כולה על שיכמו של השופט היושב לדין, והסמכות היא סמכותו. ואולם הכרעתו של בית-המשפט חייבת שתהא הכרעה מושכלת ורציונאלית. כפי שנאמר בפרשת פלונית (דנ"א 7015/94, לעיל, שם, 122): "אכן, שרביט ההכרעה ניתן לעולם לבית-המשפט - לו ולא לכל מומחה המופיע בפניו - אך חזקה עליו על בית-משפט כי ישתמש בשרביטו כמלך נאור, באורח מושכל וראציונאלי." רק לעיתים נדירות, ובנסיבות יוצאות-דופן, נמצא בית-משפט פוסק - בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד - בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא-כל-שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן: באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת - ובאורח מפורט ומדוקדק - מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים. חובה זו חובה כבדה היא. שונה, כמובן, הדין במקום בו מונחים לפני השופט חוות-דעת הסותרות זו-את-זו, הגם שאף כאן מוטל על השופט היושב לדין להסביר ולפרש על-שום-מה רואה הוא להעדיף חוות-דעת אחת על חברתה. 14. על רקע דברים אלה כולם הבה נבחן מקרוב את ההליכים ואת ההחלטות שניתנו בענייננו. לבירור מהותן של ההחלטות אשר נתנו בתי-הדין הרבניים 15. כפי שראינו בראשית דברינו, התדיינו האם והאב בנושא חינוכו של הבן בשתי מערכות. במערכה ראשונה עלה עניינם לפני בית הדין הרבני ברחובות, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. במערכה שניה נדון עניינם לפני בית-הדין הרבני באשקלון, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. הבה נרחיב עתה בהליכים שהיו; נעבור על החלטות שניתנו; על חוות-דעת המומחים; ונעשה לשיבוצן של העובדות במיסגרת הוראות הדין שלעניין. המערכה הראשונה 16. בשנים תשנ"ד ותשנ"ה למד הבן - על פי יוזמת האם - בגן שאינו של שומרי-מיצוות. לקראת שנת תשנ"ו נזדעק האב ופנה לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות בבקשה כי ידון "בענין המשך לימודיו של הקטין בשנה"ל הבאה". האב - כמוהו כאם - אין הוא שומר-מיצוות, אך דרישתו היתה כי הבן יזכה לחינוך במסגרת דתית דווקא. בית-הדין הרבני ברחובות דן בבקשת האב, וביום השמיעה - יום 5.4.95 - החליט להיעתר לבקשת האב. ובלשונו: "בנם של הצדדים יוכנס למסגרת חנוך (לגן) דתית-ממ"ד, ויהא בפקוח ובדיקה של פסיכולוג חנוכי או יועץ חנוכי, אחת לחצי שנה והמפקח הנ"ל ישלח דו"ח לביה"ד בתום כל בדיקה". כך - ולא עוד; בלא הנמקה, בלא קבלת תסקיר, בלא עיון בחוות-דעת של גורם מיקצועי כלשהו. האם קיימה את מיצוות בית-הדין, ובשנים תשנ"ו ותשנ"ז פקד הבן גן ממלכתי-דתי. 17. עוד הבן הולך קבע לגן הממלכתי-דתי, ובאמצעה של שנת תשנ"ז, ביום 5.2.97, הוסיף האב וביקש מאת בית-הדין הרבני ברחובות כי יצווה והבן יירשם ללימודים - לקראת שנת הלימודים תשנ"ח - בבית ספר ממלכתי-דתי. בית-הדין הרבני זימן את האם והאב למספר דיונים, אך למרות בקשותיה החוזרות ונישנות של האם נמנע מהורות על קבלתה של חוות-דעת מאת מומחה-פסיכולוג. וכך, ביום 6.6.97, הורה בית-הדין שני אלה: אחד, כי הבן יהיה קבע במישמורת האם, ושניים, כי הבן יוסיף וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי דתי. כך הורה בית-הדין, למרות שידע כי גם האם גם האב, השניים אין הם שומרי-מיצוות. הנמקתו להחלטתו היתה זו, שחינוך הבן במיסגרת החינוך הממלכתי ייצור נתק בינו לבין אביו. ובלשונו: "חנוך הילד בניגוד למשאלתו של האב יגרום נתק חמור בין האב לבן. . . . האם שהילד בחזקתה ומגוון החוויות המשותף שלהם הוא גדול יכולה בלי קשיים מרובים להתגבר על ההבדל בינה לבין הילד בתחום הדתי ולא יוצר ביניהם נתק. משא"כ [מה שאין כן] האב שחשיבות החנוך הדתי אצלו גדולה ביותר יש חשש רציני שאם הילד יעבר לזרם חנוך לא דתי יפגע הקשר החשוב בין האב לבן. נראה גם כן שאילו היה האב דתי היה אולי מצב שהבן יהפוך לדתי וינתק מאמו, אבל כאשר שני הורים חלונים החשש הזה הוא רחוק" בהמשך דברים מוסיף בית-הדין את הערכתו באשר לקשיים שאפשר ייגרמו לילד: "הרושם הוא איפוא של ילד משוחרר ומסתגל בקלות למצבים חדשים. ילד כזה לא יקשה עליו להסתגל לסתירות באורח החיים בגן בייחס לשל הוריו... כמו כן ראינו בתסקירים מפורטים שהילד בן הוא סתגלן ויוכל לעבור בנקל במצבי הסתירה ההתנהגותיים שייקלע להם ובודאי שאם האם תרצה תוכל לגרום שהקשיים האלו ייפתרו בקלות." קראתי, וחזרתי וקראתי דברים אלה, ולצערי לא ירדתי לסוף דעתו של בית-הדין הרבני. אכן, אם הנחת-המוצא היא כי על הילד להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי דווקא - אך באשר כך דורש אביו החילוני - יכול הייתי להבין, אם גם בקושי רב, את הכרעת הדין (הגם שלא הייתי מסכים לה). ואולם, כפי שראינו הנחת-מוצא זו הינה שגויה מעיקרה וממילא אין לה להכרעת הדין על מה שתסמוך. האמנם סביר להניח כי אב שאינו שומר-מיצוות ינתק עצמו מבנו, אך באשר בנו לומד במיסגרת החינוך הממלכתי ולא במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי? אתמהה. מכל מקום, משידענו כי בית-הדין לא נדרש לכל חוות-דעת של מומחים, אין ספק בדעתי כי מחדלו זה - בנסיבות העניין - היה בו כדי לחתור תחת הכרעתו. בלא שנדרש לחוות-דעת של מומחים, לא יכול היה בית-הדין הרבני, בנסיבות העניין, לקבוע מה היא טובתו של הקטין; ומשקבע מה שקבע, ממילא הוגה עצמו מן המסילה שקבעהּ החוק. 18. כך אף באשר להכרעתו של בית-הדין הרבני הגדול בסיבוב הראשון. כזכור, דחה בית-הדין הרבני הגדול את ערעורה של האם, ומשעשה כן, נותרה על-כנה החלטתו של בית-הדין הרבני ברחובות. בבית-הדין הרבני הגדול ישבו שלושה: נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב בקשי-דורון, הרב-הדיין משה טופיק והרב-הדיין שלמה דיכובסקי. שני הראשונים החליטו לדחות את הערעור ללא הנמקה, ואילו הרב דיכובסקי ביקש להוסיף דברים אלה: "טובת הילד נמדדת לא רק ביחס שבינו לבין ההורה המחזיק בו, אלא גם ביחס ל'משפחות המוצא', ע"מ שלא יגדל כנטע זר במשפחה המורחבת. המערערת טוענת לקונפליקט בין חינוכו של הילד בביה"ס לבין חינוכו בבית, ולמרות שלפי השקפתה עלול להיווצר קונפליקט חריף בין הילד ובין משפחות המוצא - כולל משפחת המערערת - שכולן שומרי מצוות. וזאת מבלי להביא בחשבון קונפליקט בין האב לבין הילד, כשהאב עצמו שומר מסורת. יצויין כי גם המערערת שהתחנכה בחינוך דתי, שומרת מסורת במידה מסויימת (מקפידה על כשרות, צמה ביום כיפור וכדומה). על כן הקונפליקט בינה לבין הילד הוא מזערי ביחס לקונפליקט הצפוי בין הילד ובין האב ומשפחות המוצא." גם החלטה זו ניתנה בלא שבית-הדין נדרש לחוות דעת מומחים, ודברים שאמרנו על הכרעתו של בית-הדין הרבני ברחובות יחולו על הכרעה זו אף-היא. נזכור כי הבן מצוי במישמורתה של האם וכי השניים חיים זה במחיצתו של זה. במקרה מעין זה, הקרע העלול להיווצר בין הבן הלומד במיסגרת דתית לבין האם שאורח חייה אינו דתי, הוא כה בולט לעין עד שתמיהה בעינינו כיצד לא ראה בית-הדין להידרש לחוות-דעתם של מומחים לנפש האדם. וגם לא נמצא לי כיצד פילס בית-הדין הרבני דרך להתגבר על אותו קונפליקט קרוב-לוודאי שעלול היה להיווצר בין האם לבין הבן. דווקא קונפליקט זה חייב, כמו-מעצמו, קבלת חוות-דעתם של מומחים, אלא שבית הדין לא נדרש לחוות-דעת מעין אלו. אמר על-כך השופט בייסקי בבג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה , פ"ד לח(1)673, 684: "גידולם של ילדים וחינוכם הם נושא עדין ומורכב, ואי אתה יכול לומר, כי גורם אחד, ותהא חשיבותו אשר תהא, יהא בו כדי להכריע, עד אשר אין נבחן מכלול הנסיבות, מהן כלכליות, מהן נפשיות, סביבתיות, קשר עם ההורים, בעיות חינוכיות וכדומה גורמים, אשר רק בשיקולם ובמשקלם המקיפים יש כדי לאפשר המסקנה, מה באמת דורשת טובת הילד המסוים. ... ודווקא משום מורכבות הבעיות, אשר לא תמיד לבית המשפט או לבית הדין היכולת להקיפן בעין מקצועית של השפעה בעתיד, נעזרת הערכאה השיפוטית בבדיקות ובחוות דעת של מומחים לדבר, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאלים או אנשי חינוך." נזכור ונשנן דברים נכוחים אלה. 19. ביום 1 בספטמבר 1997 החל הבן את חוק לימודיו בכיתה א' של בית הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן" בהרצליה. בו-ביום, כזכור, הוגשה העתירה שלפנינו, עתירה בה ביקשה האם כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר הליכי-ביניים שונים שלא נעמוד עליהם, ובהסכמת האם והאב, הועברה העתירה להליכי גישור-פישור. נסיון זה לא עלה יפה, וביום 3.11.97 החלטנו - בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין - להחזיר את הדיון לבית-הדין הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן; זו הפעם לאחר שבית-הדין יקבל "חוות-דעת מאת מומחים לדבר באשר לדרך החינוך הראויה לטובתו". עוד הימלצנו, כאמור, כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. המערכה השניה 21. נשיא בית-הדין הרבני הגדול הורה על העברת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון. זו הפעם הונחו על שולחנו של בית-הדין הרבני שלוש חוות-דעת ארוכות ומקיפות של מומחים-לדבר; ועד שנבוא לבחינת החלטות בתי-הדין הרבניים במערכה השניה, הבה נעמוד על תוכנן של אותן חוות-דעת. 22. חוות-דעת אחת הוא תסקירה של הגב' אורה דגן, פקידת סעד לסדרי דין באגף החינוך והרווחה של עיריית הרצליה. וכך אומרת הגב' דגן לענייננו-עתה: "לכל הורה הזכות והחובה להעניק לילדיו ערכים וגישות עפ"י מיטב אמונתו. קנה המידה להערכת תרומתו של כל הורה לילד היא מודעותו וערנותו לנזק שעשוי להיגרם לילד עקב פער וקונפליקטים בין גישות ההורים ולכן חשוב שיתוף הפעולה ביניהם והתאמת חינוכם השונה ליכולת של הילד להתמודד עם השוני. ... המרכיב המרכזי העוזר לילד להתמודד עם גרושי הוריו הוא הבטחון והיציבות בקשר עם שני ההורים והמענים שהוא מקבל לצרכיו ההתפתחותיים, וכן מעורבותם של ההורים במערכות חייו הנורמטיביות - לימודים, בריאות, חברה והעשרה. כל הורה יכול וחייב לדאוג להעשרת הילד ולהקנות לו ערכים בעת שהותו עמו, ולחשוף אותו למנהגים ולאירועים אותם הוא מחשיב." ממשיכה הגב' דגן ואומרת היא כך: "במקרה שלפנינו מדובר בילד בגיל שש שמרכז חייו הוא בבית אמו. האם אינה שומרת מצוות וקיים פער בין אורח חייה וערכיה לבין ההתנהגות, הערכים וההרגלים המוקנים לילדים במסגרת לימודיהם בבית הספר הממלכתי דתי כפי שציין זאת גם מנהל בית הספר [בו לומד הבן - מ'ח']. מצב זה עשוי לגרום לילד לקונפליקט וצורך להסתיר בפני המערכת החינוכית את אורח חייו בביתו. בנוסף הוא עשוי להתקשות בהשתלבותו בחברת הילדים לאחר שיעמדו על השוני באורח חייו של הילד לעומת אורח חייהם במשפחותיהם." ולמסקנות: "כפיית מסגרת החינוך הדתי על האם עשויה לגרום לילד קשיים. עקב התנגדות האם שהיא ההורה שאליו חשוף הילד בעיקר, וליצור חוסר הרמוניה בחייו איתה. כמו כן עשויים להיווצר קונפליקטים של נאמנות לכל אחד מההורים וקשיים בהשתלבותו החברתית. כל אלה עשויים להפריע להתפתחותו התקינה, לתיפקודו בעתיד, ולניצול הפוטנציאל שלו. לעומת זאת מסגרת לימודים ממלכתית לא תגרום לקשיים באורח חייו ואביו יוכל להשפיע על חינוכו בדרכים שציינתי בדרכו שלו ולהפחית יצירת קונפליקטים. המלצות: לאור זאת אני ממליצה לבית המשפט: 1) להענות לבקשת האם כי בנה ילמד במסגרת ממלכתית כללית. 2) לחזור ולהציע להורים להעזר ביעוץ והדרכה לשיפור הורותם המשותפת על מנת למנוע קשיים ונזקים לבנם המשותף" דברים כדורבנות, חדים כתער. 23. חוות-דעת שניה - חוות דעת ארוכה ומפורטת - היא חוות-דעתה של ד"ר רונית פלוטניק, פסיכולוגית חינוכית-התפתחותית מומחית, מנהלת ת.ל.מ. - המרכז להתפתחות הילד בתל-אביב. בדבריה מצביעה אשת-מיקצוע זו על קשיים נפשיים הנגרמים לילד בשל הסתירה בין דרכי החינוך בבית הספר לבין הרגליו מן הבית, וגם המלצתה החד-משמעית היא כי יש להעביר את הקטן לאלתר למיסגרת חינוך ממלכתית שאינה דתית. ובלשונה: "המלצות: 1. להענות לבקשת האם, ההולמת את צרכי הילד, בנסיבות חייו אלה, ולהעבירו למסגרת חינוכית- ממלכתית. מומלץ בנוסף - לאפשר לו יום לימודים ארוך, או שילוב בפעילות חוגית - מתנ"סית, אשר תאפשר מפגש עם קבוצת השווים." 24. בית-הדין לא הסתפק, כמסתבר, בשתי חוות-דעת אלו, וביום 27.1.98 החליט "לבקש חוות-דעת מעמיקה מפסיכולוג מומחה שאמון על הנושאים הנ"ל". אותו פסיכולוג מומחה היה ד"ר דניאל גוטליב, מומחה בעל-שם לפסיכולוגיה קלינית ומטפל משפחתי מוסמך. לא מן המותר להזכיר כי ד"ר גוטליב הוא יהודי שומר-מיצוות. וזו היתה החלטת בית-הדין: "ביה"ד פונה לד"ר דניאל גוטליב מראשי מכון שינוי בהרצליה שידוע לביה"ד כמומחה מקצועי מן הדרגה הראשונה ומנוסה בנושאים הנ"ל ומבקש ממנו למסור תוך 3 שבועות חו"ד על הבעיה שלפנינו. ביה"ד מבקש ממנו להתייחס ספציפית לנקודות הבאות: א. האם לפי נסיונו נכונה טענת האם שהמצב הזה גורם לקונפליקט? ב. להעריך את הבעיתיות הכרוכה בלימוד בבי"ס דתי כשהאמא חילונית לעומת התועלת שיש בבניית קשר טוב עם האבא ועם משפחות המוצא הדתיות של הסבים, ובהתחשב בעובדה שהילד כבר לומד שלוש שנים במסגרת דתית. ג. האם ניתן ע"י הכוונה ושתוף פעולה עם ההורים להביא לידי כך שלא יהיה קונפליקט, או למזער אותו כך שלא יגרם נזק של ממש לילד. ד. מה הנסיון שהצטבר בנושא זה בארץ, והאם נעשה מחקר רציני בקשר לכך." ראוי לתת את הדעת לתיאורי מומחיותו של ד"ר גוטליב; ראוי - כי לימים, ולאחר שיקרא את חוות דעתו של ד"ר גוטליב, תתהפך הקערה על-פיה. 25. חוות-דעתו של ד"ר גוטליב, אשר ניתנה ביום 16.2.98, מחזיקה 16 עמודים צפופי-דפוס, ובה מדגיש הוא כי "כל קביעה מתבססת על הצרכים הנפשיים של הילד ולא על הדעות הדתיות, החינוכיות או הערכיות שלי באופן אישי". לאחר ניתוח ארוך ומדוקדק של העניין, טורח ד"ר גוטליב ומסכם בראשי פרקים את דבריו. נוכח מסקנתנו הסופית מוצאים אנו לנכון להביא מדבריו בהרחבה: "1. מדובר במחלוקת בין הורים שהיא רחבה יותר משאלת חינוך הילד בלבד. 2. מר דויד מנסה להשליט את רצונו על הגברת דויד בכך שהוא מכפיש אותה את ההורות שלה ללא שתהיה כל ביסוס אובייקטיבי לטענותיו הקשות. הניסיון שלו לכפות חינוך דתי על הגברת דויד אינו אלא קרב נוסף במלחמה רחבה יותר. להערכתי, מר דויד מנסה להשתמש בבית הדין בכדי לנגוח בגברת דויד אבל הוא עושה זאת במעטה של 'טובת הילד.' 3. לא מדובר במצב בו בית הדין צריך לבחור בין הורה המנהל אורח חיים דתי לבין הורה אשר אינו עושה זאת. שני ההורים שווים בכך שאין הם מנהלים אורח חיים דתי, אם כי נראה כי למר דויד אכן יש קצת יותר זיקה לדת. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא משתמש בדת כקרדום להפוך בו ובכך מנסה לקבור את הגבר[ת] דויד. 4. להערכתי, מר דויד רוצה להיות בקשר עם בנו ורוצה להשפיע על חייו אם כי, באופן פרדוכסלי בכך שהוא נתלה על עקרונותיו נמנע ממנו לקבל את מבוקשתו. מתוך תחושת כעס ועלבון, הוא מסרב לעשות כל מאמץ לראות את בנו במהלך השבוע ומטיל את האשמה לכך על הגברת דויד. סירובו להתגמש בעניין זה הינו לא רק בלתי מובן אלא גם בניגוד מפורש לטובת הילד בה הוא דוגל לכאורה... ... 6. להערכתי יש להעניק העדפה מסוימת להורה המשמורן בקביעת החינוך של הילד מהטעמים אשר פורטו לעיל. הילד מתגורר איתה [עם האם - מ'ח'] כל השבוע - במצב הנוכחי הוא גם בקושי רואה את אביו - ויש לעשות את המירב על מנת לחזק אותה בתור הורה אם היא תצטרך לחיות עם תחושה שנכפה עליה משהו כל כך מרכזי כמו חינוך הילד, הדבר עלול בהחלט לפגוע בילד . ... 8. אשר לקשר שלו עם המשפחה המרוחבת, סבורני כי לא המסגרת החינוכית הוא זה אשר תקבע אם הילד יהיה מקובל במשפחה אם לאו. יש מספיק אנשים במשפחה אשר אינם שומרי מצוות ומספיק ילדים אשר אינם לומדים במסגרות דתיות, והם מקובלים במשפחה... ... 10. באשר לילד עצמו, מדובר בילד צעיר אשר אין לו כל דעה מגובשת לגבי נושאים הקשורים לדת ולחינוך. הוא אוהב את שני הוריו אולם אין כל ספק בכך שכיום הוא רואה באמו הורה פסיכולוגי עקרי, זאת מפאת זה שהיא זו אשר מגדלת אותו ביום יום. קשה לקבוע כי הוא מזוהה עם הזרם החינוך הדתי וכן לא היה דבר בבדיקתי אשר העיד כי יש לו רצון לנהל אורח חיים דתי, מה גם שלא היה ניתן לצפות דבר לראות רצון כזה - לכאן או לכאן - בילד בגיל זה. ניתן, אם כן, להשיב בקצרה לשאלות אשר הוצבו בפני על ידי בית הדין: 1. אשר לטענת האם בדבר קיומו של קונפליקט, הרי שלדעתי אכן הילד הזה נתון בקונפליקט קשה ביותר כאשר עצם הזרם החינוכי הוא רק גורם אחד בקונפליקט. ייתכן מאוד כי במבנה משפחתי אחר או בנסיבות אחרות כי היה ניתן להתגבר על הקונפליקט, אולם עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ... 2. אשר לבעייתיות של לימוד בבית ספר דתי כאשר האמא חילונית, כפי שציינתי לעיל, הדבר רק יגביר את תחושת הקונפליקט שממילא יש לילד. לא רק שיהיה הקונפליקט בין הנלמד בבית הספר לבין הנעשה בבית (למעשה בביתם של שני ההורים) אלא גם בין רצון ההורה משמורן לבין הנעשה בשטח, דבר אשר יחליש את מעמדו של האם בעיני הילד... ... מדובר בילד אשר איננו מזדהה [כ]ילד דתי אלא כילד חילוני כפי שצוין לעיל. כל מעבר מבית ספר אחד לשני כרוך בתקופת הסתגלות מסוימת, אבל לא יהיה במעבר לבית ספר חילוני בכדי לפגוע בילד. מדובר בילד אשר טרם הפנים ערכים של דת, דתיות ואורח חיים דתי, בין היתר בגלל שאין לו דוגמא חיה לכך בבית... 3. בדיקתי את שני הורים נפתח בניסיון לגשר ביניהם. ניסיון זה נכשל. הגברת דויד מוכנה להגמיש קצת את עמדותיה - היא מוכנה לחינוך דתי אצל 'מורי' - אולם עבור מר דויד החינוך בבית ספר ממ"ד הוא מבחינת 'ייהרג ואל יעבור.' ... 4. למיטב ידיעתי, אין מחקר פסיכולוגי בנושאים אלו לא בארץ ולא בחוץ לארץ, רק פסיקה. ... סיכום והמלצות מדובר בילד בן שש וחצי אשר הוריו חלוקים בדעתם לגבי אופן החינוך הראוי. להערכתי, אין זו הבעיה העיקרית בחייו של הילד, וטוב יעשו ההורים אם ינסו להשכין שלום ביניהם על מנת לחסוך מהילד אוירה של קונפליקט ועוינות. לנוכח האמור לעיל הנני ממליץ כדלהלן: 1. יש לאפשר לקטין, בן דויד, ללמוד בבית ספר ממלכתי. 2. כמו כן, יש לשלוח אותו באופן קבוע ל'מורי' או למסגרת אחרת על מנת שיוכל ללמוד ערכי ומנהגי הדת." (ההדגשות שלי - מ' ח'). על דברים אלה שנבעו מעטו של ד"ר גוטליב, ייאמר: כל המוסיף גורע. 26. קראנו את חוות-הדעת במלואן, וניתנת אמת להיאמר כי נתקשינו להבין כיצד ניתן שלא לקבל את מסקנותיהן ואת המלצותיהן - ובשלמותן. אין ולו צליל דק של פיקפוק או של היסוס בכל אחת משלוש חוות-הדעת: אם ימשיך הבן בלימודיו במיסגרת דתית צפוי הוא לשאת בנזק נפשי חמור. ובלשונו של ד"ר גוטליב: "עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ..." כיצד זה, איפוא, התגברו בתי-הדין הרבניים על חוות הדעת? הבה נתבונן בדברים מקרוב. 27. ביום 22.3.98 החליט בית-הדין הרבני באשקלון כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. קריאה בפסק הדין תלמדנו כי עיקרו הוא פּולֶמי: ויכוח עם ד"ר גוטליב על ההשפעה הנפשית שתהא לחינוך הממלכתי-דתי של נפשו של הילד. אכן, הנחת המוצא של בית-הדין הינה - כבתחילה - כי דרישת האב לחינוך ממלכתי-דתי גוברת על זכותה של האם, וזאת גם כאשר הילד מצוי במשמורתה. לשון אחר: בית-הדין אינו בוחן את נושא טובת הילד בלב פתוח ובנפש חפצה, חף מכל הנחת-מוצא מחייבת; נהפוך הוא. משנמצא לנו כך, נוסיף ונדע כי הכרעת בית-הדין אינה יכולה לעמוד על רגליים איתנות. נבחן את הדברים במקורם ובלשונו של בית-הדין: "... ביה"ד קיים מספר ישיבות בענין זה וגם קיבל חו"ד של הפסיכולוג ד"ר גוטליב. ד"ר גוטליב גם העיד בפני ביה"ד ונחקר ע"י ביה"ד וב"כ הצדדים. ביה"ד עיין בכל החומר שהוגש לו ולאחר בדיקת הענין לעמקו הוא החליט שאין לשנות את פסק הדין שהוצא ע"י ביה"ד הרבני ברחובות והוא ישאר בתקפו. מסקנה זו נתמכת בחלקה היסודי בחוות הדעת של ד"ר גוטליב אולם אינה עולה בקנה אחד עם מסקנותיו. נמוקי ההחלטה: 1). השאלה המרכזית שעמדה לפנינו היתה האם למודיו של הילד במסגרת דתית לא יעמידו אותו בפני קונפליקט פנימי שיגרום לו לבלבול וישבש את התפתחותו התקינה. כהנחת יסוד ניתן לומר שבאופן עקרוני דרישתו של האב שהילד ילמד במסגרת דתית הינה לגיטימית ובמידת האפשר יש להענות לה. למעשה זוהי הקביעה העקרונית שעומדת ביסודן של כל ההדינויות, כי השאלה שלפנינו אינה על עצם הזכות אלא על ההשלכות של ישומה בפועל על נפשו של הילד ומוסכם על הכל שאם למודיו במסגרת דתית לא יכניסוהו לקונפליקט יש לכבד את זכותו של האב. נכון שהילד נמצא במשמורת אמו, אבל בסופו של דבר האחריות החינוכית מוטלת על שני הוריו. וזכותו וחובתו של האב לכוון את חינוכו ביחד עם אמו ולהיות מעורב באופן פעיל בכל מה שקורה אתו..." (ההדגשה הוספה - מ' ח') הנה-כי-כן, דברי בית-הדין ענו בו כי לא בדק את טובת הילד כנדרש על-פי ההלכה. כך גם בהמשך הדברים, שבית-הדין אינו מעניק ליסוד טובת הילד - במובנה המקובל - את מישקלו הראוי: "[]למעשה הילד הזה גדל במשפחה מסורתית. הסבים והסבתות מצד שני ההורים הם דתיים ממש. ההורים בעצמם למדו במסגרת דתית, והאמא אף למדה בתיכון דתי (גבעת וושינגטון). המשפחה כולה במובן הרחב אמונה על מסורת ישראל. תופעה רווחת ואפי' שלטת בחיי היהודים יוצאי תימן שבדרך כלל הם מעדיפים את החינוך הדתי , ואפי' אם ההורים בעצמם אינם כולם מכבדים את הרבנים ואת הצדיקים, רובם מקדשים בשבת, מבקרים בבית כנסת באופן קבוע בתדירות זו או אחרת, בונים סוכות שלא לדבר על כשרות בכל השנה ובפסח. רבים הולכים לתפילת שבת בבקר ולאיצטדיון הכדורגל אחה"צ. והם רוצים באמת ובתמים שילדיהם יספגו לתוך לבם אהבה לתורת ישראל וח"ו לא ינותקו ממורשת אבותם. וכך הוא המצב בנדון דידן. אפי' האמא שכביכול מקדשת מלחמה על החינוך הדתי מכירה בכך . ואני מאמין שבסתר לבה אפי' רוצה בכך . היא בעצמה מסורתית במידה מסוימת... . . . על רקע זה גם מלחמתו של האב למען חינוך דתי היא טבעית מאוד. אם כי אי אפשר להגדיר אותו כדתי אבל בהחלט הוא משתייך למגזר הרחב מאד באוכלוסיה המוגדר כמסורתי. ואפשר אפילו להגדיר אותו כמסורתי עד דתי..." (ההדגשות הוספו - מ' ח') ולסיכום העניין: " אם באנו לדון בשאלה העקרונית האם חינוך דתי לילד שהוריו אינם דתיים גורם נזק לנפשו של הילד היינו משיבים תשובה חד משמעית שלא נגרם נזק של ממש. ואין כל הוכחה שנגרם נזק כזה. המסקנה הזאת ראשית כל מעוגנת במציאות. כל מי שחי במדינה הזאת יודע שיש עשרות אלפי ילדים שלמדו ושלומדים במסגרת דתית בשעה שהוריהם אינם דתיים . גם ד"ר גוטליב בחוות דעתו קובע זאת ... וכן הוא כותב בע' 8 'כי לו הקונפליקט היחיד היה בין הנלמד בביה"ס לבין הנעשה בבית, הרי שניתן היה להשלים עם זה ללא דאגה מיותרת לטובתו'." (ההדגשה הוספה - מ' ח') נקרא בדברים אלה, וידענו כי בית-הדין מכליל ואינו קובע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפניו. ומה תשובתו של בית-הדין באשר לנזק הנפשי החמור העלול להיגרם לילד אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית? ראשית לכל, כך אומר בית-הדין, "המסקנה שלו [של ד"ר גוטליב] בנויה על התרשמותו מאישיות ההורים"; ואשר לחוות-הדעת לגופה: "[] עם כל הכבוד למומחיותו ולמקצועיותו של ד"ר גוטליב הרי לדעת ביה"ד הקביעה על אישיות ההורים אינה משקפת נכון את המציאות והיא בלתי מבוססת. ד"ר גוטליב מכיר את האב תקופה קצרה מאוד. גם לביה"ד היתה הזדמנות די טובה להתרשם מהאב בשלושה דיונים ארוכים. . . . אנחנו משוכנעים שהאב אינו צבוע שחי חיים חילוניים ורוצה בחינוך דתי עבור בנו בעקר מסיבות בלתי טהורות. אלא אפשר להגדירו כפי שכבר כתבתי בראשית הדברים כאדם מסורתי מאוד החי חיים שבהם תופסת הדת מקום מרכזי מאוד. אין הוא מקיים את כל המצוות ואפי' שבת לפחות בשלב זה אינו שומר כהלכתה, אבל הוא מכבד את השבת לפי דרכו, מאמין בה' ובתורתו ורוצה שיחס זה של אמונה וכבוד למורשת ישראל ולתורתו יונחל גם לבנו. ומנגד אנחנו תמהים על הציון הגבוה שהעניק ד"ר גוטליב לאמא..." תמיהה היא בעיניי מה יסוד היה לו לבית-הדין הדתי לומר על ד"ר גוטליב דברים שהוא אומר. ובית הדין ממשיך בפולמיקה: "אולם גם אם נקבל את דעתו של ד"ר גוטליב שהנושא הזה הוא חלק מהמלחמה הכוללת של האבא באשתו לשעבר לא ברור לנו מדוע העברת הילד לבי"ס חילוני תקטין את הקונפליקט. והרי הדעת נותנת שתחושת העלבון והזעם של האב המתוסכל לנוכח ההתעלמות הבוטה מרחשי לבו תגביר בקרבו את הרצון להלחם בגרושתו. הוא לא יניח את 'נשקו' מידו וימשיך ביתר שאת את מאבקו. . . . ולהפך, יש להניח שאם נבוא לקראת האב בנושא זה הוא ירגע ויאות לקבל על עצמו סיגים של התנהגות הוגנת ונאותה יותר כלפי האמא, ולו רק בגלל החשש שהחרפת המאבק תוביל להעברת הילד למסגרת חילונית." ולסיכום: "ולסכום אפשר לומר שהפחד מפני הקונפליקט הזה הוא מוגזם. הרי יש עובדות ב"שטח". העובדה היא שהילד לומד כיום בבי"ס דתי ואין שום בעיות איתו. . . . תעודת המחצית הראשונה שהוצגה לפני ביה"ד היא תעודה מצויינת. התעודה הזאת היא גם 'תעודה' טובה לאמא על טיפולה הטוב בילד. והיא מוכיחה שאם רק תרצה בכך יוכל הילד להמשיך את למודיו במסגרת דתית בצורה חלקה." 28. על פסק-דין זה לא נוכל לומר - ובמלוא הצער - אלא זאת, שבית-הדין התעלם הלכה למעשה מטובתו של הילד. אכן, התעלמות מחוות דעתם של המומחים לא תשנה את שאמרו, ומה שאמרו על הנזק לנפשו של הילד - אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית - חד-משמעי הוא. אשר לטובתו של הילד בנסיבות כגון אלו שלפנינו, אמר השופט ויתקון בבג"צ 103/67 בית אל מישן נ' שר הסעד , פ"ד כא(2) 325, 330: "מבחינת טובת הילד אין זה חשוב לאיזו דת הוא שייך; חשוב הוא שחינוכו הדתי לא יכניס אותו לקונפליקט נפשי וסוציאלי עם משפחתו וסביבתו, בטרם יגיע לגיל שבו מסוגל הוא לבור את דרכו בחיים" והשופט חיים כהן (שם, 336-335): "קנה המידה בו מפרשים חוק שיצא תחת ידי המחוקק הישראלי, אינו מצוי בהשקפה דתית זו או אחרת, אלא בהשקפה חילונית כללית ... ומן הבחינה הזאת אין כל משמעות לדאגות דתיות לנפש הילד, שמא - למשל - לא יזכה לחיי העולם הבא; יש משמעות לדאגה חינוכית ורפואית, שענייני דת לא יורשו להביא ילד קטן לכלל מבוכה והסתבכות וקונפליקטים - ודאגה שכזאת נכנסת גם נכנסת בגדר מטרת החוק, שהרי עלול שלום נפשו להיפגע." המומחים לימדו אותנו כי לילד עלול להיגרם נזק נפשי חמור מן הקונפליקט שייווצר בנפשו בין החינוך בבית-הספר לבין אורח החיים המקובל בסביבתו הקרובה, בעיקר בבית בו הוא מתגורר. כיצד זה יכול היה איפוא בית-הדין לומר דברים שאמר? תמיהה היא ותהי לתמיהה. 29. לסיכום נאמר איפוא זאת: הכרעת בית-הדין הרבני באשקלון ניתנה תוך התעלמות מחוות-הדעת שהונחו לפניו, ובלא שעלה בידו ליתן נימוק מושכל ורציונאלי לסתירתן של אותן חוות הדעת. בית-הדין לא פסק כמצווה עליו - לטובתו של הקטין. 30. לאחר מתן החלטה זו, ביקשה האם לחדש את הדיון לפנינו, אך הורינו אותה כי תמצה את ההליכים העומדים לרשותה, ותערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי לפני בית-הדין הרבני הגדול. וכך אמנם נעשה, כפי שאמרנו בראשית דברינו. 31. בבית-הדין הרבני הגדול נתפצלו הדיינים לשלושה ראשים: אב-בית-הדין, נשיא בית-הדין הרבני הגדול הראשון לציון הרב בקשי-דורון, סבר - בדעת מיעוט - כי לא ניתן להתעלם מחוות-הדעת המורות על הצורך להעביר את הילד לבית-ספר ממלכתי, וכך הסביר את דעתו: "מדובר בזוג שנהל אורח חיים שאינו דתי, ועד היום שניהם חיים בנפרד, מבלי שמירת שבת כהלכתה, ושמירת רוב המצוות. . . . עצם הדרישה מהאב גם אם אינו שומר מצוות לחנך את בנו בבית ספר דתי כנה היא, וביסודה אין בה משום יצירת סתירה עד כדי פגיעה בנפש הילד וחינוכו, אולם כל זה בתנאי שתהא הסכמה לכך של ההורים הקובעים בעיקר את חינוכו של הילד. השאלה העומדת לפנינו היא לא השאלה העקרונית, אלא בעיקר טובת הילד נושא הערעור, שאמו מתנגדת לחינוכו בבית ספר דתי . . . . חוות הדעת המקצועית [של ד"ר גוטליב] קבעה שבמקרה דנן, המחלוקת בין ההורים היא לא רק בשאלת מקום חנוכו של הילד, יש ביניהם התנצחות עקשנית היכולה לפגוע בחינוכו ובטובתו של הילד, אם ילמד בבית ספר דתי. בית הדין לא קבל את חוות דעתו של המומחה, משום שלדבריהם חוות הדעת מבוססת על ההתרשמות מההורים שהעדיפה את כנות האם על האב. בעוד ביה"ד התרשם מרצון האב כאמיתי יותר מרצון האם. אולם נראה לי שאין להתעלם מן המסקנא החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם , גם אם רצון האב כנה, משום שגם אם אכן אפשר לקיים שניהם ולחנך ילד בבית ספר דתי כשהבית אינו שומר מצוות, אולם בנידון דידן, כשהאם מתנגדת עקרונית לחינוך דתי, והוכיחה התנגדותה בניהול מערכה משפטית ארוכה, אם יתחנך הבן בחינוך דתי תעשה כל המאמצים לחנכו כרצונה, וברור שמקום חנוכו הכפוי עליה יביא לתוצאות ההפוכות, ולפגיעה בנפשו עקב החינוך הכפול שיקבל מדי יום . . . . []אשר על כן נראה לי שצדק ד"ר גוטליב בחוות דעתו, שאע"פ שבמקרים אחרים ניתן להתגבר על הקונפליקט הנוצר בין החינוך בבית הספר לחינוך בבית ההורים 'אולם עבור הילד הזה הקונפליקט הוא הרסני '. כשיתחנך הילד במקום שהאם לא תלחם בערכיו, יש סכויים יותר גדולים שהילד יקבל ערכים דתיים כרצון אביו במסגרת ה'מורי' שהציע המומחה וכדומה, על כן נראה לי שיש לקבל הערעור..." (ההדגשות שלי - מ' ח') מה לנו שנוסיף על דברים נכוחים וראויים אלה? והרי אם נוסיף אך נגרע. אלא שדעתו של הנשיא בקשי-דורון נותרה במיעוט. הרב-הדיין משה טופיק סבר כי יש לדחות את הערעור, ונימוקו לדבר: "... בהתחשב במצב הנוכחי שהילד נמצא כבר בחינוך דתי כשלוש שנים, ונראה כי הוצאתו מחינוך זה, הוא [כך] שתגרום לו קונפליקט קשה ביותר...". החבר השלישי בבית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון, נמצא לו כי טענת האם שהאב נוסע ברכב בשבת הינה בבחינת "שינוי נסיבות" המצדיק את החזרת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי, "מכיוון שיתכן מאוד כי לאור הטענה הנ"ל ישקול ביה"ד את עמדתו". משנחלקו כך בדעתם, נתכנסו שלושה הדיינים שוב והחליטו, ברוב דעות, לדחות את הערעור. החלטה זו - אשר ניתנה בלא כל הנמקה נוספת - פירושה היה כי הבן ימשיך להתחנך במסגרת ממלכתית-דתית. 32. לעניין חוות-דעת הרוב בבית-הדין הרבני הגדול אין לנו להוסיף על דברים שאמרנו. בית-הדין הרבני הגדול אימץ - ברוב דעות - את הכרעתו של בית-הדין ברחובות, ודברים שאמרנו על הכרעה זו האחרונה יסובו מעצמם על הכרעת בית-הדין הגדול. יתר-על-כן: דייני הרוב בבית הדין הרבני הגדול אינם מנסים כלל להתמודד עם חוות-הדעת של המומחים: מחליטים הם לדחות את הערעור בלא לנמק כלל את החלטתם. נמצא לנו, איפוא, כי חוות-דעת אלו עומדות על תילן. ואת אשר אומרות חוות-הדעת יודעים אנו היטב. סוף דבר 33. מטעמים שהיסברנו באריכות - אפשר באריכות יתירה - אנו סוברים, כי בית-הדין הרבני לא קיים מיצווה שהוא עומד ומצוּוֶה לקיימה, מיצוות ההכרעה בדין על-פי טובתו של קטין. הכרעת בית-הדין הרבני - כי הילד ימשיך וילמד במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי - היה בה כדי לפגוע בטובתו של הילד, בזכותו לחיי-נפש בריאים ושלמים. כך קבעו כל המומחים - ובאורח נחרץ וחד-משמעי - ולא נמצא לנו כל טעם טוב לסטות מן הדרך שהיתוו לדרכי חינוכו הראויות של הילד. החלטנו איפוא בזמנו לעשות מוחלט את הצו על-תנאי ועתה הנה נימקנו את החלטתנו. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' קדמי: ההנמקה שהוצגה - בקול "צלול וברור" - על ידי חברי הנכבד, השופט חשין, להחלטתנו בתיק זה, הינה גם הנמקתי. עם זאת, רואה אני להוסיף ההערה הבאה. ככל שלמדתי לדעת, מערכת בתי הדין הרבניים, אימצה את העקרון, שבסכסוך כגון זה שבא בפנינו בתיק הנוכחי, "טובת הילד" היא השיקול המכריע; ובמקום שזו אינה מזדקרת לעין מאליה, מסתייע בית הדין הרבני - ככל ערכאה שיפוטית שסכסוך כזה בא בפניה - בחוות דעת של מומחים לדבר. חוות דעת אלו אינן מחייבות, כמובן, את בית הדין; וההכרעה הסופית בענין זה, נתונה לשיקול דעתו, על פי כלל הראיות שנפרשו בפניו. במקרה דנא, עמדו בפני בית הדין האיזורי שלש חוות דעת ובראשן חוות דעתו של ד"ר גוטליב שהוזמנה על ידו. דחייתן של חוות דעת אלו - קרי; הכרעה בניגוד לעמדה האחידה שהוצגה בשלושתן - חייבה את בית הדין להתמודד עמן ולהראות, בפסק הדין, במה החטיאו המומחים את המטרה ומדוע וכיצד שגו בקביעתם מהי "טובת הילד" במקרה המיוחד שבפנינו. זאת לא עשתה הערכאה הראשונה; ולמרבית הצער, עשה זאת בערכאת הערעור, הראשון לציון לבדו. הערכאה הראשונה, נעצה את דחיית חוות הדעת: בהתאמת החינוך הדתי למאפייניה של המשפחה המורחבת, בכנות רצונו של האב כנגד עמדת האם ובמעלותיו של החינוך הדתי, שאיש אינו חולק עליהן. זאת, במקום לבחון ולבדוק האם גורמים אלה עולים בקנה אחד עם "טובת הילד" במקרה המסוים שבפנינו; או שמא, בנסיבות המקרה, משקלם זעיר מזעיר ולמעשה אין הם נוגעים לעניין. הציפיה היתה, כי ערכאת הערעור תתקן את הטעות. ברם, כאמור, רק הראשון לציון, כבוד הרב בקשי-דורון, עמד על טעותה של הערכאה הראשונה. טעות זו תוקנה על ידי כב' הראשון לציון, בכך שבחן את השיקולים העומדים בבסיס חוות הדעת לגופם. על רקע זה קבע כב' הראשון לציון: "שאין להתעלם מן המסקנה החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם ...."; וכי צדק ד"ר גוטליב בציינו בחוות דעתו, כי "עבור הילד הזה הקונפליקט [בין החינוך החילוני בבית אמו לבין החינוך הדתי בבית הספר -י.ק.] הוא הרסני ." (ההדגשות שלי- י.ק.). דברים אלה של כב' הראשון לציון אומרים את הכל; ואילו אומצו - לא היה הצדק נדרש לסעד מצידנו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. היום, כ"ב בחשון תשנ"ט (11.11.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G28	[ "בג\"ץ 5227/97", "בג\"ץ 5507/95", "בג\"ץ 1842/92", "בג\"ץ 5182/93", "בג\"ץ 3914/92", "בג\"ץ 1000/92", "ע\"א 2266/93", "דנ\"א 7015/94", "בע\"א 503/60", "בע\"א 6106/92", "ע\"א 878/96" ]	1,262
37,130	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד 4. בית הדין האזורי באשקלון תאריך הישיבה: כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני פסק-דין העותרת והמשיב מס' 3 (להלן נכנה אותו - המשיב) היו נשואים זה לזה ונתגרשו . בנם היחיד נמצא במשמורתה של העותרת. השאלה עליה נחלקו ונחלקים עותרת ומשיב היא על דבר חינוכו של הבן, אם ילמד בבית-ספר ממלכתי - וזו בקשת העותרת - או אם ילמד במסגרת דתית - וזו בקשת המשיב. ההתדיינות בין העותרת לבין המשיב נמשכת והולכת זמן-רב, ואף עברה כמה-וכמה ערכאות, הלוך ושוב. בשלב ההתדיינות האחרון פסק בית הדין הרבני האזורי כי בנם של העותרת והמשיב ראוי לו שיתחנך בבית-ספר דתי. על פסק זה ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, ועתה מונח לפנינו פסק-דינו של בית דין זה. נמצא לנו כי חברי בית-הדין הרבני הגדול נחלקו בדעותיהם. אב בית-הדין, הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, סבור שראוי כי בנסיבות העניין ילמד הבן בבית-ספר ממלכתי. חבר בית-הדין, הרב-הדיין משה טופיק , סובר כי ראוי שהבן יתחנך במסגרת בית-ספר דתי. החבר השלישי של בית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון סובר, כי בשים לב לראיות חדשות שהובאו לפני בית-הדין, יש להחזיר את הדין לבית-הדין הרבני האזורי כדי שיוסיף וידון בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. משנחלקו חברי בית-הדין בדעותיהם נתכנסו והחליטו שוב, ברוב-דעות, לדחות את הערעור על פסק הדין של בית-הדין הרבני האזורי. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יתחנך במסגרת דתית. הואיל ושנת הלימודים החלה, סברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר אף בלא שנפרט לעת הזו את נימוקינו להכרעתנו. לאחר שעיינו בכל הכתובים שלפנינו והוספנו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יוצא לאלתר מבית-הספר בו הוא לומד עתה - בית-הספר הממלכתי דתי "בר אילן" - ויחל בלימודים בבית-הספר הממלכתי " ויצמן " בהרצליה. נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. המשיב מס' 3 ישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 15,000 ש"ח. היום, כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G27	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,263
37,136	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. מיכל דויד 2. פלוני (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי ברחובות 2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 3. יהודה דוד 4. בית הדין הרבני האיזורי באשקלון עתירה לקביעת מועד לדיון החלטה לבקשתם של העותרים (מיום 9.8.98) לקביעת מועד לשמיעת העתירה: לעת הזו נמתין לפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. היום, י"ט באב תשנ"ח (11.8.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G22	[ "בג\"ץ 5227/97" ]	1,264

36,164

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3936/97 - ה' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : Microsoft Corporation סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערים, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערים תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים רשאים להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. A05 /דז/

[ "ע\"א 3936/97" ]

1,128

275

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה לאור ההודעה מטעם העותר, שהוגשה לבית המשפט ביום 21.12.97, מתבקשת המזכירות לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב בחודש מרץ 1998. תשומת הלב של פרקליטות המדינה מופנית לכך שהעותר צירף להודעתו, בתשובה להודעה מטעם פרקליטות המדינה, מידע על הכנסותיו בשנים האחרונות. ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשנ"ח (23.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I05

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,129

827

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3052/96 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 11.11.97 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם פרקליטות המדינה. 2. העותר מתבקש להודיע לבית המשפט, לאור ההודעה מטעם הפרקליטות (ובכלל זה סעיף 12 להודעה זאת), אם הוא עדיין מבקש לקיים דיון בעתירה בפני הרכב, או שהוא מוכן למחוק את העתירה, בלי לפגוע בזכותו להגיש עתירה חדשה, אם יראה צורך בכך. העותר יגיש את ההודעה תוך 30 יום. ניתנה היום, י"ב בחשון תשנ"ח (12.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I04

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,130

13,084

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה המשיב מתבקש להגיש לבית המשפט תגובה לעתירה תוך 30 יום. ניתנה היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I03

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,131

19,880

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3052/96 - ב' בפני: כבוד השופט י' גולדברג העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה להגשת תצהיר משלים החלטה להתיר הגשת תצהיר משלים, כמבוקש. עותק מן התצהיר יומצא למשיב. ניתנה היום, כג' בטבת התשנ"ח (21.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. R06

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,132

26,050

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה לדחית מועד דיון בשם העותר: עו"ד ערן לב החלטה הדיון בעתירה נקבע ליום 2.3.98 ונדחה בהחלטת כב' השופט א' גולדברג בהתאם לבקשת הצדדים. הטעם לבקשה היה שבקשתו של העותר תידון שנית על ידי המשיב. העותר יודיע לבית המשפט עד ליום 3.5.98 האם יש צורך בדיון בעתירה. ניתנה היום, י"ב באדר תשנ"ח (10.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. P10

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,133

29,427

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - ו' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד רונן כהן החלטה לבקשת העותר ובהסכמת המשיב, אני מורה על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות. ניתנה היום, י"ב בכסלו תשנ"ט (1.12.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. P15

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,134

31,837

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 - ג' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה ל דחיית מועד להגשת הודעה החלטה לבקשת ב"כ העותר, ובהסכמת ב"כ המשיב, אני דוחה את המועד להגשת ההודעה מטעם העותר ליום 15.12.98. ניתנה היום, י"ד בחשון תשנ"ט (3.11.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I13

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,135

32,854

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3052/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף בקשה לקביעת מועד דיון החלטה ב"כ העותר הודיע לבית המשפט ביום 19.7.98 כי הצדדים מנהלים מגעים בנסיון לייתר את הדיון בעתירה. ב"כ העותר מתבקש להודיע לבית המשפט עד יום 1.10.98 אם הוא מבקש למחוק את העתירה או לקבוע אותה לדיון בפני הרכב. ניתנה היום, כ"ח בתמוז תשנ"ח (23.7.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I12

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,137

91,584

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3052/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : כתבי שלמה נגד המשיב : מנהל אגף המכס ומס ערך מוסף דיון מקדמי בעתירה החלטה בהתאם לבקשת בא-כוח העותר נדחה המועד בו על העותר להודיע לבית המשפט אם יש עדיין צורך לקיים דיון בעתירה. בא-כוח העותר יגיש את ההודעה לבית המשפט עד יום 15.7.98. ניתנה היום, י"ב באייר תשנ"ח (8.5.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030520. I11 /שב

[ "בג\"ץ 3052/96" ]

1,138

18,948

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2333/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר העותר ות : 1. אגודת מדרשת ישראל קדומים אלון מורה 2. הקרן לגאולת קרקע שליד מדרשת ארץ ישראל קדומים 3. הקרן ליד מדרשת ארץ ישראל בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. ממשלת ישראל 3. צבא הגנה לישראל 4. קמט רישום מקרקעין, אזור יהודה ושומרון 5. היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון 6. הממונה על העזרה המשפטית, משרד המשפטים 7. שר הבטחון 8. המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון 9. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ל' בניסן התשנ"ח ( 26.04.98 ) בשם העותר ות: עו"ד משה גליק בשם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין לאור תשובת המדינה, ממנה עולה שהחלקות הן באיזור B , אין כל אפשרות להורות על שינוי הרישום כמבוקש. איננו נוקטים כל עמדה באשר לזכות העותרות לפיצויים. עניין זה צריך להיבחן, אם בכלל, בבית המשפט האזרחי. באשר לבקשת העותרות כי נמליץ על הקמת ועדה אשר תוסמך לעסוק בסוג המקרים שלפנינו, מן הראוי הוא כי עניין זה יופנה לרשויות המוסמכות לכך. מר בלס ציין בפנינו כי לא היתה כל פניה בעניין זה מטעם העותרות. בנסיבות אלו, לא נוכל לנקוט בעניין זה כל עמדה. העתירה נדחית. ניתן היום, ל' בניסן התשנ"ח (26.04.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023330. A04 /דז/

[ "בג\"ץ 2333/97" ]

1,141

2,042

ב בית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1715/97 - ג' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו ביניים החלטה לתגובת המשיבים בתוך 48 שעות ממועד קבלת החלטה זו. ניתנה היום, ט"ו בכסלו תשנ"ח (14.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. J18

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,143

2,749

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו-מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשנ"ז ( 02.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד ח. מלצר; עו"ד י. נקדימון; עו"ד נ. אילן בשם המשיבים: עו"ד א. מנדל ה ח ל ט ה נתבקשנו ליתן צו-ביניים. בטרם נחליט בעניין, ביקשנו מבאת כוח המשיבים לברר האפשרות של פניה לכנסת להארכת מועד הכניסה לתוקף של החוק. בתוך שבועיים תימסר לנו הודעה בכתב מטעם המשיבים. על יסוד ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בצו-הביניים. ניתנה היום, כ"ו באייר התשנ"ז (02.06.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A08 /דז/

[ "בג\"ץ 97" ]

1,144

4,878

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך התנגדות לצו על תנאי תאריכי הישיבות: כ"ה בסיון התשנ"ז (30.06.97) י"ז בתמוז התשנ"ז ( 22.07.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל פסק-דין הנשיא א' ברק: חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995-, נכנס לתוקפו בי"ד באב התשנ"ה (10.8.1995). אין הוא חוסה תחת המטריה של שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). נטען בפנינו כי מספר הוראות שבו סותרות את הוראותיו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, ודינן להתבטל. האם קיימת סתירה כנטען, ואם כן, מהן תוצאותיה - אלה השאלות הניצבות בפנינו בעתירה זו. העובדות 1. ניהול תיק השקעות הוא עיסוק מקובל בישראל. למעלה משמונה מאות גברים ונשים עסקו בכך לאחרונה. מנהל תיקי השקעות מבצע עיסקאותיו, לפי שיקול דעתו, בחשבונם של אחרים. הוא פועל על פי הרשאה שלקוחותיו נותנים לו. הוא קונה ומוכר ניירות ערך ונכסים פיננסיים בשמם של אותם אחרים. היקף שיקול דעתו של מנהל תיק ההשקעות תלוי בהסכם שבינו לבין שולחו, והוא משתנה ממקרה למקרה. 2. הצורך בקיום פיקוח על סוכנים, סוחרים ויועצים בניירות ערך הורגש כבר בראשית שנות השישים. דנה בכך הוועדה להנפקת ניירות ערך ולמסחר בהם ("ועדת ידין"). ועדת ידין המליצה על התקנת תקנות שיעניקו סמכויות רישוי לרשות ניירות ערך. המלצה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. ב1978- דנה ועדת הכלכלה של הכנסת במצב הבורסה ושוק ההון. היא קבעה כי לרשות המשקיע בשוק ניירות הערך לא עומד המידע הדרוש בתחום ההנפקה, הייעוץ והמסחר. היא המליצה על רישוי יועצים להשקעות בניירות ערך. המלצה זו לא קודמה בהליכי החקיקה. הצורך בהסדרת הייעוץ להשקעות הודגש גם מספר שנים לאחר מכן, בדין וחשבון של ועדת החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים ("ועדת בייסקי"). הוועדה המליצה, בין השאר, על חקיקת חוק שיאסור מתן יעוץ בהשקעות פיננסיות בידי מי שלא קיבל רשיון לכך. כן המליצה ועדת בייסקי לקבוע סייגים וכללים לפעולות היועצים. עוד המליצה הוועדה כי בנקים לא יעסקו במישרין או בעקיפין במסחר במניות על חשבונם הם. גם הצעה זו לא הוצאה מהכוח אל הפועל. 3. ב1985- מינה שר המשפטים, על דעת שר האוצר, ועדה לבדיקת הסדרים תחיקתיים בתחום שוק ההון ("ועדת גבאי"). ועדת גבאי המליצה, בין השאר, על גיבוש מסגרת חקיקתית מפורטת, אשר תסדיר את העיסוקים בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. ביסוד המלצותיה של ועדת גבאי, עמד העיקרון כי יש לקבוע חובת רישוי לעיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. הליכי החקיקה 4. על בסיס המלצותיהן של ועדת גבאי וועדת בייסקי, הוגשה לכנסת האחת-עשרה הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 27). ההצעה עברה קריאה ראשונה בלבד. הוחל עליה דין רציפות, אך היא לא נידונה בכנסת השתיים-עשרה. בכנסת השלוש-עשרה הגיש ח"כ ד. תיכון הצעת חוק פרטית המאמצת את הצעת החוק הממשלתית משנת התשמ"ח1987-. ב1994- פורסמה הצעת חוק ממשלתית חדשה, היא הצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 91). הצעה זו הועברה לטיפולה של ועדת הכספים. ועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון (בראשותו של חבר הכנסת ס. שלום) בחנה ההצעה. כן נדונה ההצעה על ידי מליאת ועדת הכספים. הצעת החוק נתקבלה, בסופו של דבר, וחוק הסדרת העיסוק בייעוץ ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: "חוק תיקי השקעות") פורסם ונכנס לתוקפו ביום 10.8.1995. 5. אף כי תחילתו של חוק תיקי השקעות ב10.8.1995-, נקבע בו כי מספר הוראות שבו, תחילתן במועד אחר. לעניין ההוראות העוסקות בחובת הרישוי ובתנאים למתן רשיון, נקבע כי תחילתן בתום שנה מיום פרסום החוק. בהגיע מועד זה, נדחה מועד כניסתן של הוראות אלה, ונקבע כי הן יכנסו לתוקף ביום כ"ג באדר ב' התשנ"ז (1.4.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון), התשנ"ו1996-). בהגיע המועד החדש נדחה שוב מועד כניסתן של הוראות הרישוי לתוקף, תוך שנקבע כי תחילתן היא בכ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.1997) (חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ז1997-). 6. על פי הוראות חוק תיקי השקעות הוסמך שר האוצר, בהתייעצות עם הרשות לניירות ערך (להלן: "הרשות") ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, להתקין תקנות. תקנות אלה אמורות לעסוק, בין השאר, בבחינות המקצועיות אשר על מנהלים של תיקי השקעות לעמוד בהן (סעיף 8(א)(4)), וכן בתנאים ובסכומים לעניין מילוי חובת הביטוח המוטלת על מנהל תיקי השקעות (סעיף 8(א)(6)). כן הוסמך שר האוצר לקבוע בתקנות את שיעור ההון העצמי של חברה, המבקשת לנהל תיקי השקעות (סעיף 8(ב)(4)). טיוטה של תקנות הוכנה באפריל 1996 והועברה לוועדת הכספים של הכנסת. מידע על כך נמסר לציבור. נתקבלו תגובות מהציבור. קויימו דיונים בוועדת המשנה לשוק ההון של ועדת הכספים. לאחר אישור התקנות בוועדת הכספים (ב9.12.96-), פורסמו תקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (בקשה לרשיון, בחינות, התמחות ואגרות), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הבחינות") ותקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997- (להלן: "תקנות הון עצמי וביטוח"). התקנות נכנסו לתוקפן ב28.1.1997-. מהות ההסדרים בחוק תיקי השקעות 7. חוק תיקי השקעות מסדיר את העיסוק בייעוץ השקעות ואת העיסוק בניהול תיקי השקעות. ענייננו בעתירה זו בעיסוק של ניהול תיקי השקעות, ובכך נתמקד. החוק מטיל על מנהל תיקי השקעות חובות אמון (סעיף 11) וזהירות (סעיף 20). הוא מסדיר מצבים של ניגוד עניינים (סעיף 15) ומתן תמריצים למנהל תיקי השקעות (סעיף 17). הוא קובע הסדרים באשר לחובות הסודיות (סעיף 19), ובאשר לאופן ההחזקה והניהול (הנפרדים) של נכסי הלקוח ונכסי מנהל התיקים (סעיף 22), תוך הטלת איסור על שימוש בנכסי הלקוח שלא בהסכמתו (סעיף 23). חוק תיקי השקעות קובע חובת רישום של כל עיסקה (סעיף 25(א)) וחובת דיווח ללקוח (סעיף 26) ולרשות (סעיף 27). הוראות אלה נכנסו לתוקפן עם חקיקתו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995) והן חלות, רובן ככולן, על מי שניהל תיקי השקעות גם בטרם הוחק החוק. לעניין זה נקבע כי יראו יחיד או תאגיד העוסק בניהול תיקים ביום פרסומו של החוק ועד ה30.6.1997- כאילו היה בעל רשיון לפי החוק (סעיף 47(ג)). 8. חוק תיקי השקעות קובע משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. ניהול תיקים יכול שיעשה אותו יחיד ויכול שתעשה אותו חברה. הן היחיד והן החברה חייבים ברשיון. נקבע כי יחיד בעל רשיון לא יוכל לנהל תיקי השקעות אלא אם כן הוא עובד בחברה שהיא בעלת רשיון לניהול תיקי השקעות (סעיף 2(ב)). נמצא, כי הוטלה חובת התאגדות כחברה, על יחיד המבקש לנהל תיקי השקעות. לעניין חברה המבקשת רשיון כמנהלת תיקים נקבע, בין השאר, כי עליה להיות בעלת הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות (סעיף 8(ב)(4)). סכום זה הועמד בתקנות הון עצמי וביטוח על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. על מנהל תיקי השקעות הוטל איסור לנהל תיק השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו (סעיף 4(ב)). לעניין הרישוי נקבע, כי הבקשה לקבלת רשיון תוגש לרשות לניירות ערך (סעיף 5(א)). תנאי לקבל רשיון הוא, בין השאר, כי המבקש עמד בבחינות מקצועיות (סעיף 8(א)(4)). נושאיהן של הבחינות וסדריהן הוסדרו בתקנות הבחינות. משטר הרישוי האמור לא נכנס לתוקפו עם פרסומו של חוק תיקי השקעות (ביום 10.8.1995). מועד כניסתו נדחה פעמיים, והוא נכנס לתוקפו ביום 1.7.1997. חוק תיקי השקעות כולל הוראות מעבר. נקבע בהן, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של החוק (כלומר ה10.8.1995-), בניהול תיקים לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בחוק (סעיף 48(1)). הרשות הוסמכה ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים מחוץ לישראל (סעיף 48(2)). העתירה 9. העותרת מס' 1 היא עמותה (בהליכי רישום) אליה משתייכים חברים העוסקים בניהול תיקי השקעות. העותרים האחרים (10-2) עסקו, הלכה למעשה, בניהול תיקי השקעות בטרם נכנס חוק תיקי השקעות לתוקפו. העותרים נדרשים לקבל רשיון לניהול תיקי השקעות ולקיים את דרישות חוק תיקי השקעות. טענתם הינה, כי ההסדרים הבאים בחוק תיקי השקעות, נוגדים את חוק-יסוד: חופש העיסוק: (א) חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברה; (ב) התניית הפעולה באמצעות חברה בקיומו של הון עצמי ניכר; (ג) הטלת איסור על מנהלי תיקי השקעות לנהל תיקי השקעות של עצמם, או של בני משפחתם; (ד) חיוב המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות לעמוד בבחינות רישוי רבות וקשות, תוך שלילת האפשרות להכין עצמם כראוי לבחינות אלה; (ה) היעדר הוראות מעבר לפיהן הסדרי הרישוי ותנאיו לא יוחלו על מי שניהלו תיקי השקעות בטרם נכנס החוק לתוקפו, תוך שלילת זכותם של אלה להמשיך ולעסוק במקצועם. לטענת העותרים, הסדרים אלה אף שהם לתכלית ראויה, פוגעים הם בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. העותרים מבקשים כי נצהיר על בטלותם. כן נתבקשנו לעכב בצו ביניים את תחילתו של החוק (שנקבעה, כאמור, ליום 1.7.1997) עד להכרעה סופית בעתירה. ההליכים לפנינו 10. העתירה הוגשה ב13.3.1997-. השופטת התורנית (השופטת דורנר) ביקשה תגובת המשיבים. הבקשה לצו ביניים נדחתה. עם קבלת התגובה, הועברה העתירה להרכב של שלושה (הנשיא ברק, השופטת שטרסברג-כהן, השופטת ביניש). הרכב של שלושה הוציא (ביום 2.6.1997) צו-על-תנאי, ונתן שלושים יום לתשובה. על פי בקשתו - ובהסכמת המשיבים - הוספנו את מר אברהמחיו (גם הוא עסק בניהול תיקי השקעות טרם כניסת החוק לתוקף) כעותר נוסף (עותר מס' 11). ההרכב החליט על מחיקתן של הכנסת וועדת הכספים כמשיבות בעתירה. אכן, משהוחק החוק הוא מנתק עצמו ממחוקקו. "בצאתו של חוק מביתו של מחוקק, ניתק טבורו מיוצרו, חוק שיולד אין הוא עוד ברשותו של מולידו" (השופט מ. חשין בבג"ץ 7157/95 ארד נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד נ(1) 573). הטענות החוקתיות מכוונות כנגד החוק, ולא כנגד הכנסת. המחוקק אינו צד לסכסוך, בו מתבררת שאלת חוקתיותו של חוק. על כן, אין לצרף הכנסת כצד בהליכים בהם נדונה חוקתיותו של חוק שחוקק על ידי הכנסת. כמובן, לכל דיון שכזה יש להזמין את היועץ המשפטי לממשלה. 11. ההרכב נתבקש להוציא צו ביניים, המעכב את מועד כניסתו של החוק לתוקף. לעניין זה נתקבלה ההחלטה הבאה: "נתבקשנו ליתן צו-ביניים. בטרם נחליט בעניין, ביקשנו מבאת כוח המשיבים לברר האפשרות של פניה לכנסת להארכת מועד הכניסה לתוקף של החוק. בתוך שבועיים תימסר לנו הודעה בכתב מטעם המשיבים. על יסוד ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בצו הביניים". לאחר זמן (ביום 15.6.97) קויימה תזכורת בנוכחות באי כוח הצדדים. נמסר מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי הממשלה לא תפנה לכנסת ביוזמת חקיקה לדחיית מועד כניסתו של החוק לתוקף. בנמקה עמדה זו ציינה הגב' מנדל, כי "נוכח מצבו של שוק ההון, לוח הזמנים הצפוף כתוצאה מהגשת העתירה בסמוך לכניסת הוראות הרישוי לתוקף וההשלכות העלולות לנבוע מפתיחת הליך חקיקה בכנסת בתקופת אי הוודאות של טרם מתן פסק דין על ידי בית המשפט הנכבד, לא יהא זה נכון ליזום הליך חקיקה לשם דחיית תחילת תוקפו של פרק הרישוי בחוק. לדעת המשיבים דחיה כאמור עלולה לגרום נזק רב לשוק ההון ולציבור המשקיעים". על יסוד הודעה זו נקבעו בהסכמה הסדרי טיעון בכתב. נקבע עוד, כי "אם לא יינתן פסק דין עד ה1.7.97- נשמרת האפשרות כי העותרים יחזרו ויפנו בעניין צו הביניים. ההרכב שידון בעתירה - והוא עשוי להיות הרכב מורחב - עשוי לקיים דיון בעל-פה למתן הבהרות ולתשובה על שאלות. ייעשה מאמץ ליתן את פסק הדין - ולו בלי הנמקה - עד ה1.7.97-". 12. ביום 30.6.97 - יום לפני כניסתן לתוקף של ההוראות הנדונות שבחוק תיקי השקעות - קיים הרכב מורחב של בית המשפט דיון בצו הביניים. נקודת המוצא שלנו בדיון זה היתה, כי הוצאת צו ביניים לעיכוב הפעלתו של הסדר המעוגן בחוק הינה בסמכותו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו. כך נוהגים בתי המשפט באנגליה, בארצות-הברית, בקנדה ובשיטות משפט נוספות (ראו Factortame Ltd. v. Secretary of State for Transport (No. 2) [1991] All E.R. 70; R.J.R. - MacDonald Inc. v. Canada (Attorney-General) [1994] 111 D.L.R. (4 th ) 385; Wright, Miller and Kane, Federal Practice and Procedure: Civil , sec. 2948 (2d. ed.); K.P.E. Lasok, The European Court of Justice Practice and Procedure 232 (2 nd . ed., 1994) ). שיקול דעת זה יש להפעיל בזהירות רבה. יש לאזן בין הנזק הבלתי הפיך לפרט אם צו העיכוב לא יינתן, לבין הנזק לפרטים אחרים, ולציבור כולו, אם צו העיכוב יינתן. על בית המשפט להיות רגיש הן לעיכוב בהפעלתו של חוק בטרם הוכרע הדין (אם יינתן צו ביניים), והן לפגיעה הלכאורית בזכויות האדם עד להכרעת הדין (אם לא יינתן צו כאמור). בית המשפט ייטיב לעשות, אם יעשה כל מאמץ להשגת הבנה בין הצדדים בכל הנוגע להסדרי הביניים. ברוח זו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיתאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק תיקי השקעות נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו למחרת היום (ה1.7.1997-). הצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם, והגיעו להסדר הבא: "1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי". הצדדים לא הגיעו לידי הסדר באשר לאיסור החל על בעל רשיון לרכוש ניירות ערך עבור עצמו, ולעניין האיסור החל על יחיד המנהל תיקי השקעות שלא לנהל תיקי השקעות עבור בן משפחה. לעניין זה החלטנו, כי נחה דעתנו שעל רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק תיקי השקעות). 13. לאחר כשלושה שבועות (ביום 22.7.97) - ובעקבות הסיכומים בכתב שנתקבלו מבאי כוח הצדדים - שמענו טיעונים משלימים בעל-פה לגופה של העתירה. טיעונים אלה התרכזו בחוקתיותם של האמצעים שננקטו בחוק תיקי השקעות. הצדדים לא היו חלוקים בעמדותיהם באשר לשאלה, אם חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. מקובל היה על כל הצדדים - ומקובל הוא עלינו - כי חוק תיקי השקעות פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו, כשלעצמה, לא הופכת את חוק תיקי השקעות לבלתי חוקתי. פגיעה בעיסוק עשויה להיות מוצדקת, אם היא מקיימת את הדרישות הקבועות לכך בחוק-יסוד: חופש העיסוק. נפנה, איפוא, לחוק היסוד ולדרישות הקבועות בו. המסגרת הנורמטיבית 14. חוק-יסוד: חופש העיסוק מעניק הגנה חוקתית לחופש העיסוק (ראו א. רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל 1134 (כרך ב', מהדורה חמישית, 1996)). אף בעבר - מאז פרשת בז'רנו (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה , פ"ד ב' 80) - הוכר חופש העיסוק כזכות אדם יסודית. עמד על כך השופט ש.ז. חשין בציינו: "כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו בכל זמן שההתעסקות בעבודה זו או במשלח-היד אינה אסורה מטעם החוק" ( שם , בעמ' 82). עם זאת, יכול היה בעבר חוק של הכנסת - יהיו המטרות אשר להגשמתן נועד והאמצעים שבהם נקט אשר יהיו - לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה בוטאה בו באופן מפורש, ברור וחד-משמעי (ראו בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה , פ"ד לז(3) 337, 353). עתה, מאז חקיקתו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, צומצם כוחה של הכנסת לפגוע בחופש העיסוק (ראו בג"ץ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד מז(5) 610; בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר , פ"ד מח(5) 441; בג"ץ 1255/94 "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מט(3) 661, 679; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 124). פגיעה זו אפשרית היא רק בדרך של שינוי חוק היסוד עצמו (סעיף 7 לחוק היסוד), בחקיקתו של חוק חורג (סעיף 8 לחוק היסוד), או בחקיקתו של חוק רגיל, המקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק היסוד). הנה כי כן, לחופש העיסוק מוענקת בישראל הגנה חוקתית-על-חוקית (ראו בג"ץ 4746/92 אגרו אקספורט לטד נ' שר החקלאות , פ"ד מח(5) 243; ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח , פ"ד מח(2) 66; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221). חוק "רגיל" של הכנסת (שאינו חוק יסוד ואינו חוק חורג - ובשני אלה אין לנו עניין בעתירה זו) יכול לפגוע בחופש העיסוק רק אם תנאיה של פסקת ההגבלה מתקיימים בו. 15. חופש העיסוק כזכות חוקתית נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי. הוא ביטוי להגדרתו העצמית של האדם. באמצעות חופש העיסוק מעצב האדם את אישיותו ואת מעמדו ותורם למירקם החברתי. כך על-פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. כך על-פי ערכיה כמדינה יהודית. המלאכה מייחדת את האדם ומהווה ביטוי לצלם אלוהים שבו (ראו משנת ר' אליעזר פ"ב). חופש העיסוק - כזכויות אדם אחרות - אינו זכות מוחלטת. הוא מעניק לאדם זכות יחסית (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(4) 702; ע"א 239/92 הנ"ל). יש לאזן בינה לבין זכויות האדם האחרות; יש לאזן בינה לבין שיקולים ראויים של טובת הציבור. האיזון עם טובת הציבור מעוגן בפסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) הקובעת: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". היקפו הראוי של האיזון הוא העומד לבחינתנו בעתירה זו. ענייננו בשאלה, מהן ההגבלות שניתן להטיל על חופש העיסוק למען שמירה על צורכי הכלל. אכן, חופש העיסוק אינו החופש של האדם על אי בודד. זהו החופש של האדם כחלק מהחברה. מתחייב איזון בין זכות האדם לחופש עיסוק לבין אינטרס הכלל. פסקת ההגבלה משקפת איזון זה. היא נקודת האחיזה עליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל, בין היחיד לחברה. היא משקפת את התפיסה, כי בצד זכויות אדם קיימות גם חובות אדם. אכן, פסקת ההגבלה משקפת פשרה בין כוח המדינה לבין זכות האדם. היא פרי ההכרה כי יש לקיים חופש עיסוק ולשמור על טובת הכלל גם יחד. הזכות וההגבלה עליה יונקים ממקורות משותפים. 16. פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק (סעיף 4) מתנה את תוקפה של פגיעה בחופש העיסוק בקיומם המצטבר של ארבעת התנאים הבאים: הפגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת שבו; החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק הפוגע נועד לתכלית ראויה; הפגיעה בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש. קיומם של שלושת התנאים הראשונים אינו שנוי במחלוקת בעתירה שלפנינו. נתמקד, איפוא, בתנאי הרביעי, שעניינו הדרישה, כי הפגיעה בחופש העיסוק לא תהא במידה העולה על הנדרש. 17. על פי פסקת ההגבלה, חוק הפוגע בחופש העיסוק הוא חוקתי רק אם פגיעתו בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. זהו "'מבחן המינון'. מינון הפגיעה צריך שיהא כך שלא יעלה על הנדרש" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 576). זוהי הדרישה של מידתיות ( proportionality ) (ראו בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435; בג"ץ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט , פ"ד מט(5) 1, 11; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון , פ"ד מט(4) 94, 138). דרישת המידתיות מתמקדת באמצעים שנבחרו על ידי המחוקק. על פיה לא די בכך שתכליתו של החוק ראויה היא. נדרש כי האמצעים שנבחרו להגשמת התכלית הראויה הם מידתיים (ראו D. Currie, The Constitution of the Federal Republic of Germany 309 (1994); P. Hogg, Constitutional Law of Canada 875 (3 rd . ed., 1992) ). הפסיקה הישראלית - בעקבות המשפט המשווה - חילקה את מבחן המידתיות לשלושה מבחני משנה. אלה מהווים קונקרטיזציה של עיקרון המידתיות הכללי (ראו בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה (טרם פורסם)). שלושת מבחני המשנה הם: מבחן האמצעי המתאים והרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר) (ראו בג"ץ 4330/93 פריד גאנם נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת (טרם פורסם), וכן זמיר, "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב' 109 (התשנ"ד)). החלוקה למבחני משנה נועדה לסייע בגיבוש אמות המידה העקרוניות בקביעת מידתיותה של החקיקה. היא נועדה לכוון את החשיבה החוקתית, אך לא להקפיאה. 18. מבחן המשנה הראשון , הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. אמצעי חקיקתי, הפוגע בזכות אדם חוקתית - ובענייננו, הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי אם הוא מתאים להשגת המטרה. נדרש קשר של התאמה בין המטרה לאמצעי. האמצעי החקיקתי צריך להוביל, באופן רציונלי, להגשמתה של המטרה החקיקתית (ראו: בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436); מבחן המשנה השני , הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. האמצעי החקיקתי הפוגע בזכות אדם חוקתית - ולענייננו הפוגע בחופש העיסוק - הוא ראוי רק אם לא ניתן להשיג את המטרה החקיקתית על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר (ראו בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 12; ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 436). האמצעי החקיקתי משול לסולם, עליו מטפס המחוקק להשגת התכלית החקיקתית. על המחוקק לעצור באותו שלב משלבי הסולם, שבאמצעותו מושגת התכלית החקיקתית, ואשר פגיעתו בזכות האדם היא הפחותה. "על המחוקק להתחיל ב'מדרגה' הפוגעת פחות, ולעלות אט אט בגרם המדרגות, עד שהוא מגיע לאותה מדרגה אשר במסגרתה התכלית הראויה מושגת בלא לפגוע מעבר לדרוש בזכות האדם" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 444). "אם בנסיבות העניין התנאי המתון, הגורם פחות נזק, אינו מספיק כדי להשיג את המטרה, תוכל הרשות לקבוע תנאי מכביד יותר, ככל הנדרש להשגת המטרה" (זמיר, שם , עמ' 131). מבחן המשנה השלישי , הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). האמצעי הנבחר - אפילו מתאים הוא (רציונלית) להשגת המטרה, ואפילו אין אמצעי מתון ממנו - צריך לקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח ממנו לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית ( שם , שם). זהו מבחן הבוחן את התוצאה של החקיקה, והאפקט שיש לה על זכות האדם החוקתית. אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה (במובנה הצר). 19. דרישת המידתיות מציבה מבחן גמיש. לא פעם ניתן להצביע על מספר פתרונות, המקיימים את דרישותיו. במצב דברים זה על השופט להכיר בחוקתיותו של החוק. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה, כי תפקיד החקיקה הוטל על המחוקק. הוא נציגו הנאמן של הריבון - העם. האחריות הלאומית לחקיקת חוקים אשר יגשימו תכלית ראויה באמצעים מידתיים מוטלת, על פי עיקרון הפרדת הרשויות, על המחוקק. בידיו הכלים לאיתור התכלית הראויה ולבחירת האמצעי המידתי. בית המשפט לא בא להחליף את שיקוליו של המחוקק בשיקוליו שלו. בית המשפט אינו נכנס לנעליו של המחוקק. הוא אינו שואל את עצמו מהם האמצעים שהוא היה בוחר אילו היה חבר בגוף המחוקק. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. הוא בוחן את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק טוב, יעיל, מוצדק. השאלה הינה אם הוא חוקתי. מחוקק "סוציאליסטי" ומחוקק "קפיטליסטי" עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אכן, חוקי היסוד אינם תכנית לפעולה מדינית קונקרטית. הלאמה והפרטה עשויים להתקיים במסגרתם. כלכלת שוק או ניהול מרוכז של הכלכלה עשויים למצוא בה מרחבי מחייה, ובלבד שהפעילות המשקית - הפוגעת בזכויות אדם - תקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. על כן, במקום בו קיים מיתחם של אמצעים, יש להכיר בכוח התימרון ובמרחב שיקול הדעת של המחוקק (ראו ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 438; בג"ץ 3477/95 הנ"ל, בעמ' 13). קביעת המדיניות החברתית נתונה למחוקק, והגשמתה נתונה לממשלה, להם ניתן מרחב של תימרון חקיקתי. היטיב להביע זאת השופט א. גולדברג, בציינו: "ההרמוניה בין הרשויות מחייבת... הצבת 'קו אדום' בין הפעלת סמכות הביקורת המסורה לבית המשפט על מעשה חקיקה לבין מעורבות בחקיקה. על בית המשפט להיזהר מטשטוש הגבולות ומגלישה לעבר סמכות לא לו. עליו לזכור כי בידו מסור הפיקוח המשפטי בלבד, אם החוק הוא חוקתי, ובהפעילו סמכות זו אין הוא משמש תחליף לרשות המחוקקת. אין בית המשפט ממיר את שיקוליו של המחוקק בשיקול דעתו שלו. חופש הבחירה בין אמצעים חילופיים, שכולם באים לאזן בין התכלית הראויה והפגיעה בזכות, מסור למחוקק ולא לבית המשפט. המחוקק הוא שמוסמך לבחור, מבין האמצעים האפשריים, את האמצעי הנראה לו מתאים להגשמת תכליתו הראויה של החוק" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 574). אכן, הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני. לא על נקלה יעשה כן השופט. לא הרי הכרזה על בטלותה של חקיקת משנה בהיותה סותרת הוראותיו של חוק, כהרי הכרזה על בטלותה של חקיקה ראשית בהיותה סותרת חוק-יסוד. בבטלו חקיקת משנה, נותן השופט ביטוי לרצון המחוקק. בבטלו חקיקה ראשית, השופט מסכל את רצון המחוקק. הצידוק לכך הוא בכפיפותו של המחוקק להוראות חוקתיות-על-חוקיות, שהוא עצמו קבען (ראו ברק, "ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק", משפט וממשל ג 403 (התשנ"ו)). עם זאת, נדרשת לכך זהירות שיפוטית רבה. בצדק ציין השופט זמיר, כי: "המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מן החוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט... כיום הלכה היא שחוקי-היסוד היקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי, אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד, שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו" (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת פ"ד נ (3) 485, 496). אכן, טענה בדבר אי חוקתיותו של חוק "נבחנת בזהירות ותוך ריסון" (הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 349; ראו גם בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת , פ"ד נ(3) 57, 67). היא מחייבת איפוק שיפוטי ניכר. באומרנו, איפוא, כי המידתיות מחייבת בחירה באמצעי שפגיעתו היא הפחותה, אנו נפנים לצורך לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה מבין מספר אמצעים אשר כולם משיגים את תכלית החקיקה. כאשר אין להשיג את התכלית הראויה, אלא באמצעי שפגיעתו קשה יותר, אין מנוס מבחירה זו. נדרשת איפוא פעולה של התאמה בין המטרות לאמצעים. בהתאמה זו יש להכיר במרחב התימרון (ה- margin or power of appreciation ) של המחוקק או "במרחב ההתחשבות" הנתון לו, המאפשר לו להפעיל את שיקול דעתו בבחירת התכלית (הראויה) והאמצעים (הפוגעים במידה שאינה עולה על הנדרש) המצויים על גבול מרחב התימרון. אכן, יש לנקוט בגישה גמישה המכירה בקשיי הבחירה של המחוקק, בהשפעת בחירתו על הציבור, וביתרון המוסדי של המחוקק. עמד על כך בית המשפט העליון של קנדה, מפי השופט לה-פורה בציינו: “In assessing proportionality and particulary the issue whether there has been a minimal impairment to a constitutionally guaranteed right, it must be remembered that we are concerned here with measures that attempt to strike a balance between the claims of legitimate but competing social values. In the case of broadly based social measures like these, where government seeks to mediate between competing groups, it is by no means easy to determine with precision where the balance is to be struck... The approach taken to these cases has been marked by considerable flexibility having regard to the difficulty of the choice, their impact on different sectors of society of the legislature in assessing these matters... the question is whether the government has a reasonable basis for concluding that it impaired the relevant right as little as possible given the government's pressing and substantial objectives” ( McKinney v. University of Guelph [1990] 3 S.C.R. 229, 285). אכן, החובה לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה, אינה שקולה כנגד החובה לבחור באמצעי שבאופן מוחלט הוא הפוגעני פחות. תמיד יש לאזן בין תכלית למטרה; תמיד יש להתחשב באופציות הפתוחות. כותב השופט למר ( Lamer ) מבית המשפט העליון של קנדה: “Parliament may not have chosen the absolutely least intrusive means of meeting its objective, but it has chosen from a range of means which impairs 11(d) as little as is reasonably possible. Within this range of means it is virtually impossible to know, let alone be sure, which means violate Charter rights the least" ( R. v. Chaulk [1990] 3 S.C.R. 1303, 1343). הוא הדין במבחן המשנה השלישי, שעניינו המידתיות במובן הצר. במסגרתו של מבחן זה מתבקש איזון בין טובת הכלל וטובת הפרט, בין נזק לכלל לנזק לפרט. איזון זה אינו פשוט כלל ועיקר. טובת הכלל מתחשבת גם באינטרס של הפרט. קיימת לרוב יותר מאפשרות אחת של איזון ראוי. אף כאן יש להכיר במרחב התחשבות ותימרון של המחוקק. 20. כך בדרך כלל. כך במיוחד כאשר החקיקה הנבחנת היא חקיקה כלכלית-משקית. דווקא בתחומי המשק והכלכלה יתכנו לעתים קרובות מספר דרכי פעולה; קיימות מספר אופציות הפתוחות בפני רשויות השלטון; ההחלטה מבוססת על הערכה אשר טמון בה יסוד רב של אי וודאות. לעתים קרובות חסרים הכלים והמכשירים "לעמוד על הדקויות וההבדלים במידתיות שבין האפשרויות השונות" (השופט גולדברג בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 575). לרוב מאופיינים האמצעים החקיקתיים בקיום מגוון של פעולות, ובתמהיל של אמצעים, אשר האפקט הכולל שלהם צריך להיבדק ולהיבחן. כל אלה מובילים למסקנה, כי בית המשפט לא יהפוך עצמו לרשות-על כלכלית הבוחנת את צדקתן של האופציות המשקיות שנבחרו. בית המשפט ימלא את תפקידו הקלאסי בביקורת שיפוטית על הפעילות השלטונית. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "אל לבית המשפט ליטול לעצמו תפקיד כללי של מעצב מחדש של התכליות ושל המדיניות הכלכלית או הפיסקאלית, לפי העניין. דבר זה אינו מוצדק במערכת יחסים חוקתית בריאה בין הרשויות. המחוקק קובע את המדיניות ומתווה על פיה את התכלית ואמצעיה" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 348). אכן, מתקיים לרוב "מרחב הגבלה", אשר במסגרתו קיימות אפשרויות שונות של השגת התכלית באמצעים שונים, אשר כולם מידתיים. כוח הבחירה לכל אופציה בתוך המרחב נתון למחוקק. בית המשפט יגלה איפוק שיפוטי, ולא יחליף את שיקול דעת המחוקק בשיקול דעתו של השופט. עם זאת, איפוק שיפוטי אינו שקול כנגד קיפאון שיפוטי. ריסון שיפוטי אסור לו שיביא לשיתוק שיפוטי. כאשר המחוקק פוגע בזכות אדם המעוגנת בחוקי היסוד, והפגיעה היא מעבר למידה הדרושה, אין מנוס מנקיטת עמדה שיפוטית ברורה. כשם שאיננו חופשיים לבטל חוק אך משום שלא היינו מחוקקים אותו אילו היינו חברי הגוף המחוקק, כן איננו בני חורין להימנע מביטול חוק אך משום שהמחוקק ראה לנכון לחוקק אותו. עלינו השופטים הוטל התפקיד החוקתי של שמירת אמות המידה לחוקתיות החוק הקבועות בחוקי היסוד ומניעת חריגה מגבולותיהן. על רקע זה נפנה עתה לטענות שהועלו בעתירה כנגד חוקתיותן של ההוראות הספציפיות בחוק תיקי השקעות. המטרות של חוק תיקי השקעות 21. ביסוד העתירה שלפנינו, מונח מכלול טענות הקשורות לאמצעים בהם בחר המחוקק להגשמת מטרתו. אין העתירה תוקפת את חוקתיותה של המטרה עצמה. בחינתה של מטרה זו חשובה היא, שכן חוקתיותם של האמצעים נקבעת מתוך התייחסות למידת הגשמתה של המטרה. התכלית המונחת ביסוד חוק תיקי השקעות היתה להסדיר את העיסוק בניהול תיקים (ובייעוץ השקעות - עניין שאינו עומד בפנינו). הצורך להסדיר תחום זה בא בשל ההתפתחות הרבה שחלה בשנים האחרונות בשוק ההון בישראל. התפתחות זו הביאה בעקבותיה לריבוי אפשרויות ההשקעה הפתוחות בפני המשקיעים ולהתעניינותם הגוברת בתחום זה. נוצר מצב, בו ציבור המשקיעים נזקק יותר ויותר להדרכה ויעוץ, תוך העברת הניהול של תיקי ההשקעות למומחה לדבר. היעדר הסדר יצר מציאות, בה גורמים שאינם עונים לדרישות מינימליות של התאמה וכשירות פעלו בתחום ניהול תיקי ההשקעות. היעדר מערכת רישוי הביא לידי כך, כי גם אם מנהל תיקי השקעות נכשל בתפקידו, הוא יכול להמשיך בו ללא הפרעה. מנהל תיקים בלתי מיומן עשוי להסב ללקוחותיו נזק רב. הוא עלול לאיין את השקעותיו של הלקוח. הוא עלול - באותם מקרים בהם הוא רשאי ללוות כסף מבנק בשם הלקוח (ראה סעיף 13(ג)(2) לחוק תיקי השקעות) - לגרום ללקוח לחוב כסף לבנק. הוא עלול לנצל לרעה את ההרשאה שהוענקה לו. מטרת החוק להבטיח, שהשירות של ניהול תיקי השקעות יהיה מהימן ומכוון להיטיב עם הלקוח. תכליתו של החוק להביא לידי כך שהשירות של ניהול תיקי השקעות יינתן על ידי גורם כשיר ובעל השכלה ורמה מקצועית נאותה. החקיקה נועדה להגן גם, בין היתר, על ציבור של משקיעים "לא מתוחכמים" השמים מבטחם במנהלי תיקים. ההגנה על האינטרס של המשקיעים נועדה אף להגביר את השתתפותם בשוק ההון, אשר גודלו וחוסנו הינם אינטרס כלכלי של המדינה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשמ"ח1987- (ה"ח התשמ"ח, 1857, עמ' 28; ראו דברי סגן שר האוצר בקריאה ראשונה של הצעת החוק: ד"כ 111-109 (תשמ"ח), 764, וכן דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ד1994- (ה"ח התשנ"ד, 2268, עמ' 422) ודברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח התשנ"ה, 2320, עמ' 92)). תכלית זו - כך הסכימו הצדדים וכך גם מקובל עלינו - ראויה היא. נוצר צורך חברתי מהותי להכניס שינוי במצב שהיה קיים בטרם הוחק החוק. השינוי נועד להשיג את המטרות החברתיות עליהן עמדנו. על רקע זה נעבור עתה לאמצעים השונים שנקבעו בחוק תיקי השקעות, ואשר לדעת העותרים אינם מקיימים את דרישות המידתיות. חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברות 22. הטענה הראשונה של העותרים מכוונת כנגד חובת ההתאגדות כחברה, המוטלת על מנהל תיקי השקעות. חובה זו מעוגנת בסעיף 2(ב) לחוק תיקי השקעות, הקובע: "לא יעסוק אדם בניהול תיקי השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון מנהל תיקים, ואם הוא יחיד - הוא בעל רשיון ועובד בחברה שהיא בעלת רשיון מנהל תיקי השקעות". הטעם המונח ביסוד דרישה זו, כפי שהוצג בפני הכנסת ובפנינו, הוא משולש. ראשית , בקרה, פיקוח ושקיפות. חברה חייבת לערוך דו"חות כספיים מבוקרים בידי רואי חשבון, המשקפים את מצבה הכספי בהתאם לעקרונות חשבונאים מקובלים. חברה, המנהלת תיקי השקעות, חייבת להגיש לרשות אחת לשנה אישור רואה חשבון לעניין קיום דרישות ההון העצמי. לא כן יחיד, שמצבו הכספי אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. השקיפות מהווה כלי חשוב ללקוח, לרשות לניירות ערך וכן לחברי אורגנים בחברה (כגון דירקטוריון), שכן השקיפות מצביעה על מעמדה ויכולתה של החברה. זאת ועוד: ההתאגדות מאפשרת פיקוח על שמירת ההון המינימלי שנקבע; היא מעניקה קיום מתמשך לחברה, בלא שפטירת היחיד או הסתלקותו תשפיע על פעולת החברה עצמה. שנית , יש עניין בהגבלת פעילותו של מנהל תיקי השקעות בשוק ההון לתחום זה בלבד. פעילות נוספת בשוק ההון עשויה ליצור ניגוד עניינים בין עיסוקו של מנהל התיקים בפעילותו כמנהל תיקים לבין עיסוקים אחרים שלו בשוק ההון. הגבלה כזו אפשרית כאשר מנהלת תיקי השקעות היא חברה (ראו סעיף 8(ב)(1) לחוק תיקי השקעות). הגבלה על פעילותו של יחיד (להבדיל מחברה) מעוררת בעיות חוקתיות קשות לגביו וכן בעיות מעשיות קשות לגבי הפיקוח על פעילותו. שלישית , חברה יכולה להבטיח את האינטרסים של לקוחותיה באמצעות ביטוח מפני מעילה באמון של עובדיה. דרישה כזו הוטלה על חברה על פי תקנה 3(ג) לתקנות בעניין הון עצמי וביטוח. לעומת זאת, קיימים קשיים משפטיים ניכרים לביטוח יחיד כנגד מעילה שלו עצמו. 23. לטענת העותרים, חובת ההתאגדות המוטלת על מנהלים של תיקי השקעות פוגעת בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. לטענתו של מר מלצר, שטען לעותרים, לא נדרש כלל, לשם השגת מטרותיו של חוק תיקי השקעות, כי העיסוק ייעשה באמצעות חברה. זאת ועוד: חובת הדיווח המוטלת על החברה לא תספק כל מידע ללקוח ולרשות, שהרי חובת הדיווח עניינה כספיה של החברה, ולא כספי הלקוחות, בהם פועל מנהל התיקים כשלוח בלבד. לטענת העותרים, ניתן להבטיח הגשמת מטרות החוק בהטלת חובת דיווח על מנהלי התיקים הפועלים כיחידים, בלא להתנות זאת בהתאגדותם כחברה. כמו כן, מנהל יחיד של תיקי השקעות יוכל לבטח עצמו כנגד מעילה של עובדיו. 24. אכן, הוראת חוק תיקי השקעות, לפיה יחיד המבקש לפעול כמנהל תיקי השקעות חייב לעבוד בחברה, פוגעת בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות. היא מחייבת אותו להתקשר עם חברה או להקים בעצמו חברה משלו. זאת ועוד: דרישת החוק בעניין הפעולה באמצעות חברה פוגעת גם בחופש ההתאגדות של מנהל תיקי השקעות. חופש זה אינו רק החופש להתאגד אלא גם החופש שלא להתאגד. חופש זה נשלל מיחיד המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם פגיעה זו בחופש העיסוק מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה: האם דרישת ההתאגדות פוגעת בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. נראה לנו כי האמצעי בו נקט המחוקק - עיסוק במסגרת חברה - הוא אמצעי הפוגע בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מקובל עלינו כי ניתן היה לקבוע משטר נורמטיבי שונה, המסדיר את העיסוק בניהול תיקי השקעות בלא חובת התאגדות. אך השאלה הניצבת בפנינו אינה אם קיימת חלופה שונה. השאלה אף איננה אם היינו בוחרים בחלופה השונה, אילו היינו חברים ברשות המחוקקת. השאלה הינה אם החלופה שהמחוקק בחר בה, פוגעת בחופש העיסוק (וההתאגדות) מעבר למידה הדרושה. על כך תשובתנו הינה בשלילה. לדעתנו, חובת ההתאגדות שהוטלה על כל עוסק מקיימת את הדרישות של שלושת מבחני המשנה של עיקרון המידתיות. 25. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. נחה דעתנו כי קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות לבין הטלת החובה לפעול בגדריה של חברה. על ידי הטלת חובה זו מפנה חוק תיקי השקעות למערכת ידועה וממוסדת של דיני חברות. בכך מבטיחים הגשמת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות אשר עניינן הוא הבטחת פיקוח, דיווח ושקיפות. בכך מבטיחים גם את הגבלת החברה לעיסוק בתחום תיקי ההשקעות, ובכך מגינים על האינטרסים של ציבור המשקיעים. דרישת ההתאגדות מאפשרת קיום "נמשך" של החברה, בלא שהתחלפות הפועלים במסגרתה מטעמים שונים, כגון מוות, מחלה או פשיטת רגל תשפיע על קיומה, ובכך הם שומרים על האינטרסים של הלקוחות. אכן, מקובל הוא להגן על האינטרסים של משקיעים בשוק ההון בעזרת האמצעי של חובת ההתאגדות. כך, למשל, קרן להשקעות משותפות בנאמנות חייבת לפעול כחברה (ראו סעיף 4 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד1994-). הוא הדין בקופת גמל (ראו סעיף 47 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ותקנה 7 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד1964-). בדומה, המבקש לפעול כ"חלפן" חייב לפעול כחברה שנרשמה בישראל (ראו בג"ץ 5491/95 בינו לבל נ' המפקח על מטבע חוץ (טרם פורסם)). לבסוף, חובת ההתאגדות מאפשרת הצבת הדרישה בעניין הון עצמי מינימלי. אמצעי זה, נחוץ הוא להגנה על האינטרס של הלקוחות של מנהלי תיקי ההשקעות. 26. מבחן המשנה השני של המידתיות, הוא המבחן של האמצעי שפגיעתו פחותה. נראה לנו, כי בהטלת החובה לפעול בגדריה של חברה, נקט המחוקק באמצעי שפגיעתו בחופש העיסוק היא פחותה. מן המפורסמות היא, כי הטלתה של חובת התאגדות אינה מטילה, על פי המצב החוקי הקיים בישראל, נטל כבד על המתאגד. דרישות ההתאגדות בפקודת החברות [נוסח חדש] אינן מכבידות. אדם יכול להתאגד בישראל בקלות יחסית. אכן, מבין למעלה משמונה מאות מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות, רק שמונה מבקשי רשיונות אינם עובדים במסגרתה של חברה. שאלנו את עצמנו, מהם האמצעים שניתן היה לנקוט בהם להשגת המטרות המונחות ביסוד חוק תיקי השקעות, ושפגיעתם בחופש העיסוק היא פחותה. לכאורה ניתן היה להטיל חובות של דיווח ושקיפות במישרין על היחיד. נחה דעתנו, כי בכך לא ניתן היה להשיג את התכלית המונחת ביסוד החוק. מצבו הכספי של יחיד, אינו משתקף במסמך הערוך לפי כללים מוגדרים. בהיעדר כללים כאלה אין אפשרות לקבל את בקרת האיכות של חוות דעת רואה החשבון, שהיא חשובה להבטחת תקינותם של הדו"חות. זאת ועוד: הטלת חובות אלה היתה מותירה פרוצה את בעיית כושרו של היחיד לפעול בתחומים נוספים של שוק ההון, מחוץ לניהול תיקי השקעות; הטלת חובות אלה - לא היה בכוחה לפתור את בעיית "ההמשכיות", אשר רק פעילות באמצעות תאגיד מבטיחה אותה; ונראה כי הטלת חובות על היחיד לא היה בכוחה להבטיח ביטוח בפני מעילה של היחיד עצמו. השגתן של המטרות החברתיות, המונחות ביסוד החוק, מצדיקה נקיטה במגוון של אמצעים, אשר נובעים מהמעמד של התאגיד, וזאת, בלא שעל ידי כך משתחרר היחיד מהחובות שהחוק מטיל עליו (ראו סעיף 21 לחוק תיקי השקעות). אכן, חוק תיקי השקעות מבטיח כי מי שיעסוק בשם חברה בניהול תיקים הם עובדי החברה שהם בעלי רשיון מנהל תיקים (סעיף 8(ב)(2) לחוק תיקי השקעות). האחריות של החברה באה בנוסף לאחריות היחיד ולא תחתיה (ראה גם סעיפים 30, 39 ו40- לחוק תיקי השקעות). 27. מבחן המשנה השלישי של המידתיות הוא מבחן המידתיות (במובן הצר). על פיו נדרש יחס ראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי הננקט לבין פגיעתו בזכות האדם החוקתית. נראה לנו כי יחס ראוי זה אינו מופר בעניין שלפנינו. התקלה שהחוק בא למנוע אותה היא חשובה. קיים צורך חברתי מהותי להבטיח פיקוח על הסחר בניירות ערך באמצעות מנהלים של תיקי השקעות. הבטחתו של צורך זה מביאה להטלת החובה לפעול במסגרת חברה. חובה זו אכן פוגעת בחופש העיסוק, אך בהתחשב בקלות הרבה בה ניתן להתאגד בישראל, אין הפגיעה מפירה את האיזון הראוי בין התועלת הצומחת מהאמצעי החקיקתי לבין הפגיעה בזכות האדם החוקתית. חיוב החברה בהון עצמי 28. הטענה השניה של העותרת עניינה ההוראה בחוק תיקי השקעות בדבר ההון המינימלי העצמי של החברה, אשר במסגרתה חייב מנהל תיקי השקעות לפעול. כפי שראינו, תיקי השקעות צריכים להתנהל במסגרתה של חברה (סעיף 2(ב)). חוק תיקי השקעות מוסיף וקובע (סעיף 8(ב)(4)): "הרשות תעניק רשיון מנהל תיקים למבקש שהיא חברה, אם ראתה שנתקיימו לגביה אלה: ... (4) לחברה הון עצמי בסכום שאינו קטן מהסכום שנקבע בתקנות". חוק תיקי השקעות מפנה, לעניין הגדרתו של "הון עצמי", אל הגדרת דיבור זה בחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- (להלן: "חוק ניירות ערך"). לפי הגדרה זו הון עצמי הוא "הון, קרנות ועודפים, לפי העקרונות החשבונאים המקובלים וכללי הדיווח המקובלים" (סעיף 1). הון עצמי הוא, איפוא, יתרת הנכסים על פני ההתחייבויות של החברה. תקנות הון עצמי וביטוח קובעות, כי סכום ההון העצמי לא יפחת משלוש מאות אלף שקלים חדשים. וזו לשון התקנה (תקנה 2): "(א) הון עצמי של ... מנהל תיקים שהוא חברה לא יפחת מסכום של שלוש מאות אלף שקלים חדשים. (ב) פחת ההון העצמי לפי תקנת משנה (א) במשך שלושים ימים רצופים, יוגדל ההון העצמי עד כדי הסכום הקבוע בתוך שלושים ימים נוספים". חוק תיקי השקעות קובע עוד, כי בנוסף לחובת ההון העצמי יש להבטיח, כי לחברה המנהלת תיקי השקעות יהיה "ביטוח, ערבות בנקאית, פקדון או ניירות ערך בסכומים, בשיעורים ובתנאים שנקבעו בתקנות" (סעיף 8(ב)(5)). תקנות הון עצמי וביטוח מטילות על חברה לערוך ביטוח לכיסוי מעילה באמון של עובדיה כלפי לקוחותיה (תקנה 3(ג)). כן קובעות התקנות כי מנהל תיקים (יחיד או חברה) חייב בביטוח לכיסוי חבותו בשל מעשה או מחדל רשלני כלפי הלקוח (תקנה 3(א)). ביטוח זה "לא יפחת, בכל עת, מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, או מחמש מאות אלף שקלים חדשים, לפי הגבוה" (תקנה 4(ב)). לעניין מנהל תיקים שהוא חברה נקבע, כי הביטוח שהוא ירכוש "לא יפחת, בכל עת, משלוש מאות אלף שקלים חדשים או מחמישה אחוזים משווי הנכסים הכולל, לפי הגבוה" (תקנה 4(ג)). התקנות מוסיפות וקובעות כי מנהל תיקי השקעות שהוא חברה רשאי להמיר את הביטוח בפקדון באגרות חוב או בערבות בנקאית (תקנה 6). התקנות ממשיכות וקובעות את התנאים למימוש הערבות הבנקאית ואת הדו"חות שיש להגיש בעניין זה לרשות. 29. התכלית המונחת ביסוד הדרישה להון עצמי היא ההגנה על הלקוח. מטרתה להבטיח "כרית בטחון" ללקוחות של חברה המנהלת תיקי השקעות. ההון העצמי מצביע על כושר הפרעון של החברה המנהלת תיקי השקעות. הוא מהווה אות לרצינותם של הפועלים בשם החברה, המשקיעים משל עצמם כבסיס לפעילותם באמצעות חברה לניהול תיקים של הזולת. בצד הדרישה להון עצמי באה דרישת הביטוח, אשר נועדה להוות תוספת משלימה. 30. עמדת העותרים הינה, כי דרישת ההון העצמי פוגעת באופן לא מידתי בחופש העיסוק שלהם. לטענתו של מר מלצר, יש בדרישה זו כדי להביא לכך, שרבים המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות יימנעו מלעשות כן, שכן ידם אינה משגת את ההון העצמי. דרישה זו היא לטענתם בלתי סבירה. גובה הסכום נקבע ללא תחשיב הגיוני. לדעת העותרים ניתן להסתפק בדרישת הביטוח. התוספת בעניין ההון העצמי היא מעבר למידה הדרושה. היא גורמת נזק שאינו עומד בכל יחס לערך המוסף שלה מבחינת טובת הלקוחות. 31. נקודת המוצא הינה, כי הטלת החיוב על חברה לקיים הון עצמי פוגעת בחופש העיסוק של החברה ושל היחידים החייבים לפעול במסגרתה של חברה. חוקתיותה של פגיעה זו מותנית בין היתר בכך שהיא לא מעבר למידה הדרושה. לעניין תנאי זה, ניצבות בפנינו שתי שאלות: האחת , האם עצם הצגת הדרישה בדבר הון עצמי - יהא שיעורו אשר יהא - פוגעת בחופש העיסוק של מנהלי תיקי השקעות מעבר למידה הדרושה; השניה , האם סכום ההון העצמי שנקבע - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - פוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקים שהוא חברה במידה העולה על הנדרש. נבחן כל אחת מהשאלות האלה בנפרד. 32. האם התנאי בדבר הון עצמי פוגע בחופש העיסוק מעבר לנדרש? לדעתנו, התשובה היא בשלילה. דרישת ההון העצמי קשורה באופן רציונלי להשגת התכלית המונחת ביסוד החוק. אכן, קיומו של הון עצמי מינימלי - קיום הנמשך במשך כל תקופת פעילותה של החברה המנהלת תיקי השקעות - מבטיח את כושר הפרעון של החברה ומהווה "כרית בטחון" ללקוחותיה. אמת הדבר, לא תמיד דרישה של הון מינימלי היא יעילה (ראה א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל 135 (1989)). עם זאת, קיים בוודאי קשר רציונלי בין הבטחת קיומו של הון עצמי - כפי שחוק תיקי השקעות מבקש להבטיח - לבין הגנה על לקוחותיו של מנהל תיקי ההשקעות. מתקיים, איפוא, תנאי המשנה הראשון במבחן המידתיות, שעניינו התאמה בין המטרה (הראויה) לבין האמצעי (הננקט להגשמתה). גדר הספיקות הוא לעניין תנאי המשנה השני . תנאי זה דורש, כי המחוקק ינקוט באמצעי המאפשר השגת התכלית בדרך של פגיעה פחותה בחופש העיסוק. לכאורה, נראה כי אמצעי כזה קיים והוא בהטלת חובת ביטוח על מנהל תיקי ההשקעות. האם אין לומר כי ניתן להסתפק בדרישה מתונה יותר מזו של ההון העצמי, ואשר תטיל על חברה חובת ביטוח, אשר תבוא במקום ההון העצמי (ולא בנוסף לו)? שאלה זו נדונה בהרחבה בוועדת המשנה של ועדת הכספים לשוק ההון. כן נדונה שאלה זו במליאת ועדת הכספים. בטיעונים של הצדדים בפנינו, עוררנו שאלה זו. נמסר לנו, כי ביטול הדרישה בדבר ההון העצמי יחייב הגדלה משמעותית של חובת הביטוח ועל כן גם של פרמיית הביטוח. מבחינה זאת, אין לקבוע מראש שתהא הקלה כספית משמעותית עם מנהלי תיקי השקעות. זאת ועוד: נטען בפנינו, כי דרישת ההון העצמי מצביעה על האיתנות הפיננסית של מנהל תיקי השקעות, ומעמידה אותו בפני סיכון אישי, העשוי לעודד אותו לפעילות ראויה. כל אלה לא יושגו על ידי הביטוח. כן הודגש בפנינו, כי מצבים מספר - כגון מעילה של מנהל תיקי השקעות בכספי הלקוחות - לא יכוסו על ידי ביטוח, והדרך להתמודד עימם היא בהבטחת הון עצמי מינימלי. 33. נראה לנו כי הן האמצעי בו בחר המחוקק - הון עצמי מינימלי בתוספת חובת ביטוח - והן האמצעי החלופי - חובת ביטוח רחבה יותר תוך ויתור על דרישת ההון העצמי - מצויים בגדר האמצעים המקיימים את דרישות המידתיות. כמו כן, לא שוכנענו, כי בויתור על הדרישה בדבר הון עצמי והסתפקות בביטוח נרחב יותר, תהא הפגיעה במנהל תיקים קטנה יותר מההסדר של החוק הדורש "תערובת" של הון עצמי וביטוח עצמי. במצב דברים זה, ההכרעה בין האמצעים השונים צריכה להישאר בידי המחוקק. זהו חלק ממרחב התמרון החקיקתי הנתון לו. אכן, דרישה זו בדבר הון עצמי מקובלת היא בשוק ההון. היא נדרשת ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות, מחתם ומחבר בורסה, וכן מחלפן כספים. אכן, דרישה בדבר הון עצמי מהווה "קריטריון מקובל בדין לבחינת יציבותם ומצבם הפיננסי של גופים שונים" (השופט אור בע"א 4275/94 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' א.ת. ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ (טרם פורסם)). הננו סבורים כי קריטריון זה עובר את הבחינה החוקתית בהקשר של חוק תיקי השקעות. 34. האם הסכום שנקבע להון העצמי - שלוש מאות אלף שקלים חדשים - הוא מעבר למידה הדרושה? כזכור, שיעורו של ההון העצמי נקבע בתקנות הון עצמי וביטוח. תחילה סברה הרשות כי הסכום צריך להיות גבוה בהרבה. לאחר שנשמעו הערותיהם של חברי ועדת הכספים, הועמד הסכום על שלוש מאות אלף שקלים חדשים. זוהי חקיקת משנה, אשר ניתנה לה הסמכה מפורשת (כנדרש בסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) בחקיקה הראשית. האם חקיקת משנה זו אינה מעבר למידה הדרושה? נמסר לנו מפי באת כוח המשיבים, הגב' מנדל, כי סכום זה נמוך בהשוואה לסכום ההון העצמי הנדרש מפעילים אחרים בשוקי ההון והכספים. כך למשל, ההון העצמי הנדרש ממנהל קרן נאמנות ומנאמן לקרן נאמנות הוא חמש מאות אלף שקלים חדשים לכל אחד מהם; מחתם נדרשים מליון ומאתיים אלף שקלים חדשים; מחבר בורסה מליון ושמונה מאות אלף שקלים חדשים; מחלפן כספים ששה מליון שקלים חדשים. מודעים אנו לשוני בין פעילותו של מנהל תיקי השקעות לבין פעילותם של פעילים אחרים בשוק ההון. אף שסכום ההון העצמי אינו נמוך איננו יכולים לקבוע שהוא מעבר למידה הדרושה. כפי שציינו, ההון העצמי אינו עומד בפני עצמו, ויש לבחון אותו על רקע הדרישה המתוספת של הביטוח (אותה ניתן להמיר בתנאים מסויימים בערבות בנקאית). נחה דעתנו כי בין דרישת ההון העצמי לבין דרישת הביטוח יש יחס של כלים שלובים. הקטנה בהון העצמי עשויה לגרור אחריה הגדלה בחובת הביטוח, אשר סופה הטלת נטל כספי כולל, העלול להיות נטל כבד יותר על מנהל תיקי השקעות. זאת ועוד: דרישת ההון העצמי מוטלת על חברה. נמצא, כי אם ידו של יחיד אינה משגת להקים חברה בעלת ההון העצמי הנדרש, עומדת עדיין בפניו האפשרות לייסד עם מנהל תיקים אחר חברה כאמור, או להצטרף לחברה כזו. בנסיבות אלה, הננו סבורים כי גם עניין זה - כמו דרישת ההון העצמי עצמה - הוא בגדר "מתחם ההגבלה", או "מתחם ההתחשבות". אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות השלטונית בשיקול דעתו שלו. הרשות השלטונית רשאית היתה לקבוע "תערובת" שונה של הון עצמי או ביטוח, וכן רשאית היתה לקבוע דרישות שונות של הון עצמי על פי היקף התיקים, או מגוון אמצעים אחרים. משנבחרה השיטה הנוהגת, הבחירה היא בגדר האופציות החוקיות, בהן לא מתערב בית המשפט. פעילות אסורה על בעל רשיון 35. הטענה השלישית של העותרים נוגעת לאיסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. הטענה אינה מכוונת כלפי כל האיסורים כולם. היא מתמקדת בשני איסורים המוטלים על מנהל תיקי השקעות. האחד , עניינו איסור להחזיק או לרכוש ניירות ערך עבור עצמו; האחר , עניינו איסור על ניהול תיקי השקעות עבור בן משפחה (נכנה את שניהם "איסור פעולה עצמית"). וזו לשון האיסורים (סעיף 4 לחוק תיקי השקעות): "(א) יחיד בעל רשיון לא יחזיק ולא ירכוש ניירות ערך עבור עצמו. (ב) יחיד מנהל תיקי השקעות לא ינהל תיקי השקעות עבור בן משפחתו או עבור תאגיד שהוא או בן משפחתו הינם בעלי שליטה בו. (ג) האיסור לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) לא יחול ביחס לאלה: (1) ניירות ערך המונפקים על ידי המדינה; (2) ניירות ערך שהנפיק התאגיד שבו עובד בעל הרשיון או שבו הוא נושא משרה; (3) יחידות של קרן פתוחה; (4) פקדונות לסוגיהם במטבע ישראלי או במטבע חוץ, השקעות בקופות גמל או בתכניות חסכון; (5) ניירות ערך שנרכשו בידי נאמן בנאמנות עיוורת, והמוחזקים עבור יחיד בעל רשיון בידי נאמן כאמור". "בן משפחה" לעניין זה הוא "בן זוג וכן אח, הורה, הורה ההורה, צאצא או צאצא של בן הזוג, או בן זוגו של כל אחד מאלה" (ראו סעיף 1 לחוק תיקי השקעות, המפנה להגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק ניירות ערך). 36. מטרתן של ההוראות בדבר איסור פעולה עצמית, היא להגן על הלקוחות בדרך של הטלת מניעה מראש על מנהל תיקי השקעות מלעמוד במצב של ניגוד עניינים בין חובת הנאמנות כלפי לקוחותיו לבין האינטרס שלו לקידום ענייניו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1994- (ה"ח 2320, התשנ"ה, עמ' 95). המטרה הינה למנוע מצב בו יעדיף מנהל תיקי השקעות את האינטרס האישי שלו, או של בני משפחתו, על פני האינטרס של הלקוחות עבורם מנהל הוא תיקי השקעות. נמסר לנו, כי בעיתיות זו אינה בעלת אופי עיוני בלבד, וכי היו לה ביטויים מעשיים בשוק ההון. גם בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות לכך (ראו ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 642). אכן, עניין לנו בניגוד עניינים מובנה וחריף, בו מנהל תיקי השקעות עלול לעשות פעולות בניירות הערך של לקוחות כדי להשפיע על הכדאיות של פעילות בניירות ערך של עצמו ושל בני משפחתו. דבר זה עלול לפגוע בלקוחות. דבר זה עלול להוות תמריץ למניפולציות בשערי ניירות הערך, הפוגעות ביציבות וביעילות של שוק ההון, ובאמון הציבור בו. האיסורים על פעולה עצמית שבחוק תיקי השקעות באו למנוע מצב זה. 37. העותרים טוענים כי איסור הפעולה העצמית פוגע בחופש העיסוק שלהם - ובחופש הקניין שלהם - מעבר למידה הראויה. מר מלצר טען בפנינו, כי איסור הפעולה העצמית עלול למנוע אפשרות העיסוק במקצוע ממנהלי תיקי השקעות, הנמצאים בראשית דרכם, אשר עיקר לקוחותיהם בתחילת פעולתם המקצועית בא מחוג המשפחה. לטענת העותרים, ניתן להגשים את התכלית המונחת ביסוד איסור הפעולה העצמית על ידי שימוש באמצעי הפוגע פחות בחופש העיסוק (והקניין). ניתן לקבוע כי השקעותיהם הפרטיות של מנהלי התיקים ושל בני משפחתם יתנהלו במסגרת חשבונות מיוחדים בעלי "שקיפות" מלאה. במסגרת זו תיערך הבחנה בין חשבונה הכללי של החברה בה עובד מנהל התיקים לבין חשבונו הפרטי וחשבונם של בני משפחתו. על ידי כך תינתן לרשות ניירות ערך אפשרות פיקוח מלאה על כל התנועות המתבצעות בחשבונות אלה. 38. לדעתנו, ההוראות בעניין איסור הפעולה העצמית פוגעות בחופש העיסוק במידה שאינה עולה על הנדרש. מבחן המשנה הראשון למידתיות, שעניינו הקשר הרציונלי (קשר ההתאמה) מתקיים באיסורים אלה. איסור על הימצאות במצב המאפשר ניגוד עניינים, מגן על הלקוחות ושומר על האינטרסים שלהם. הקושי המתעורר הוא לעניין מבחן המשנה השני למידתיות, שעניינו החובה לנקוט באמצעי המגשים את התכלית ואשר פוגע בחופש העיסוק במידה פחותה. נחה דעתנו בעניין זה, כי הצעתם של העותרים בדבר ההפרדה בין החשבונות של כלל הלקוחות לבין החשבון האישי של מנהל תיקי השקעות ובני משפחתו, וכן הפיקוח על חשבונם האישי של מנהלי התיקים, אינם אמצעים מספיקים להבטחת הגשמתה של התכלית הראויה. ניגוד העניינים האפשרי מעמיד בפני מנהל תיקי השקעות פיתוי ניכר ויומיומי. זהו פיתוי המובנה בעצם העיסוק. כנגד פיתוי מובנה זה מותר למחוקק להטיל איסור מראש על פעולה, ולא להסתפק במסירת מידע המאפשר גילוי בדיעבד. איסור דומה מוטל על עובדי משרד האוצר המטפלים בניירות ערך; על חברי רשות ניירות ערך ועובדיה (סעיף 5 לחוק ניירות ערך); על חברי הדירקטוריון של הבורסה ועובדי הבורסה (סעיף 45(ג) לחוק ניירות ערך); על חברי ועדת השקעות של מבטח, ועובדים מסויימים (ראו תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי השקעות ההון, הקרנות וההתחייבויות של מבטח), התשמ"ז1986-). זאת ועוד: פיקוח יעיל להגשמת הצעת העותרים יחייב לא רק "שקיפות" של חשבון מנהל התיקים, אלא גם "שקיפות" של חשבונות כלל הלקוחות, שכן פעילות מנהל התיקים צריכה להיבחן בהשוואה לפעילות בתיקי הלקוחות. אמצעי פיקוח אלה עלולים לפגוע בלקוחות כולם, ועשויים לעורר השאלה אם הפגיעה בהם אינה מעבר למידה הדרושה. לבסוף, האמצעי שבו נקט המחוקק, הפוגע בחופש העיסוק של מנהל תיקי השקעות, אינו גורם להם פגיעה בשעור העולה על התועלת הצפויה מאמצעי זה. מעידה על כך רשימת הפטורים מהאיסור, מכוחם רשאי מנהל תיקי השקעות לרכוש ניירות ערך עבור עצמו או עבור בני משפחתו. בחינות הרישוי 39. הטענה הרביעית של העותרים לעניין חוקתיותו של חוק תיקי השקעות, עניינה תוכנן של הבחינות בהן חייבים מנהלים של תיקי השקעות לעמוד. טענה זו כללית היא, והיא מתייחסת למועמדים שלא עסקו, בטרם נכנס החוק לתוקפו, בניהול תיקי השקעות. אשר למנהלי תיקי השקעות שעסקו במקצוע זה עובר לחקיקת חוק תיקי השקעות, יידון עניינם בנפרד, במסגרת הדיון בהוראות המעבר. כפי שראינו, אחד מהתנאים למתן רשיון לניהול תיקי השקעות, הוא שמנהל התיקים "עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות" (סעיף 8(א)(4)). כן נקבע בחוק תיקי השקעות, כי "שר האוצר, על פי הצעת הרשות או בהתייעצות עימה ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי לקבוע מקרים שבהם יהיה מבקש פטור מחובת... בחינות, כולן או חלקן" (סעיף 8(ה)). בעקבות הוראה זו הותקנו תקנות הבחינות. הוקדש בהן פרק מיוחד לבחינות. נקבע בו, כי "הבחינות למנהל תיקים יהיו בנושאים המפורטים בתוספת הראשונה והשניה" (תקנה 7(ב)). בתוספת הראשונה נקבע, כי הבחינות יהיו בדיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית, חשבונאות, סטטיסטיקה ומימון, כלכלה וניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים. בתוספת השניה נקבע, כי תהא בחינה בניהול תיקים, שתכלול הערכת ביצועי תיקי השקעות וניהול סיכונים בתיק ההשקעות. כן נקבעה הוראה באשר לפטור מבחינות (תקנה 14), על פיה ניתן פטור מחלק מהבחינות לבעלי השכלה מתאימה (כגון עורכי דין ורואי חשבון). 40. בא כוח העותרים, מר מלצר, העלה בפנינו מספר ניכר של טענות באשר לבחינות. חלקן עסק במועד הקצר שעמד לרשות הנבחנים ממועד פרסום תקנות הבחינות ועד לבחינות בפועל. בעקבות ההסדר שבין הצדדים לעניין צו הביניים ובעקבות עמדתנו לעניין הוראות המעבר, שוב אין צורך לבחון טענות אלה. נותרו בעינן טענות העותרים, לפיהן החומר הנדרש לבחינות הוא בהיקף רב ובמגוון בלתי סביר של נושאים ותחומים. נטען כי הבחינות הן בשבעה נושאים שונים, אשר חלקם נלמד באוניברסיטאות לאורך שנות לימודים ארוכות. לטענת העותרים, ספק רב אם מכלול זה של ידע אכן נדרש לפעילותם של מנהלי התיקים, כאשר למיטב ידיעת העותרים, לא נקבע תוכנן של הבחינות בעקבות בדיקה עניינית מקדמית של היקף הידע הנדרש לשם העיסוק האמור. כן מלינים העותרים, כי תקנות הבחינות אינן כוללות אמות מידה לעניין רמת הידע הנדרשת, ומידת ההתעמקות הצריכה לכל נושא ונושא. לטענת העותרים יש לכלול ברשימת הנושאים לבחינות רק כאלה הנוגעים במישרין לעבודתם של מנהלי התיקים ושידע מעמיק בהם נדרש לעבודתם היומיומית. 41. נקודת המוצא הינה כי חיוב לעמוד בבחינות, כתנאי לכניסה לעיסוק או מקצוע, פוגע בחופש העיסוק. פגיעה זו היא כדין אם היא מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. מקובל הוא על כל הצדדים שבפנינו - וזו גם גישתנו שלנו - כי החיוב בבחינות כלשהן למבקשים חדשים הרוצים לעסוק בניהול תיקי השקעות כתנאי מוקדם לתחילת העיסוק אינו לכשעצמו פגיעה מעבר למידה הדרושה. אכן, אפשרות פוגעת פחות היא זו המסתפקת בהתמחות בלבד, או באפשרות להתחיל לעבוד, ולגשת לבחינות תוך כדי עבודה כמנהל תיקי השקעות. נחה דעתנו כי בנסיבות העיסוק שלפנינו - מתוך צורך לשמור על עניינם של המשקיעים ועל תקינותו של שוק ההון - מוצדק הוא להתנות את עצם הכניסה למקצוע בהצלחה בבחינות המתקיימות לעניין זה. אכן, הטענה שבפנינו אינה מכוונת כנגד תוקפה של הוראת החוק הדורשת בחינות, אלא כנגד תוקפן של התקנות הקובעות את היקף החומר הנדרש לבחינות. בהמשך נדון בעניין הבחינות בהקשר של אלה שכבר עסקו בניהול תיקי השקעות עובר לחקיקת החוק. עתה אנו דנים בשאלת הבחינות לעניין עוסקים חדשים. 42. בדברי התשובה צויין, כי לא נדרשת השכלה אקדמית מתאימה כתנאי לקבלת רשיון. כל שנדרש הוא התמצאות במספר נושאים, הקשורים בהכרת שוק ההון הישראלי ובהכרת ניירות הערך של החברות הנסחרות בו. במסגרת זו נבדקת מידת ההיכרות של הנבחנים עם המידע הזמין בשוק ההון בשני ערוצים עיקריים: נתונים חשבונאיים ונתוני מסחר. לשם הפקת תועלת מערוצים אלו על הנבחנים להוכיח ידע במושגים סטטיסטיים והסתברותיים, להבין מודלים מימוניים להערכת שווי ניירות הערך ולהכיר תהליכים כלכליים ברמת השוק וברמת הפירמה. בהמשך התשובה ניתן פירוט רב של הדרישות בכל אחד מהנושאים בהם נערכת הבחינה. 43. בטיעונים בעל-פה נמסרו לנו נתונים על הבחינות שנערכו עד כה. עד ליום 21.7.97 ניגשו לבחינות שלוש מאות ושלושה עשר (313) מבקשים, אשר להם ותק של יותר משבע שנים. הם ניגשו לבחינה באתיקה מקצועית. שלוש מאות וארבעה (304) - שהם תשעים ושבעה אחוזים (97%) - עברו הבחינה בהצלחה. מבין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, ניגשו לבחינות באתיקה מקצועית ארבע מאות ושלושה (403), ומהם עברו את הבחינות שלוש מאות שמונים ושלושה (383); לבחינה בחשבונאות ניגשו שלושים ושלושה (33) ועברו עשרים ושלושה (23); לבחינה בסטטיסטיקה ומימון ניגשו שלושים ושבעה (37) ועברו עשרים וששה (26); לבחינה בכלכלה ניגשו עשרים (20) ועברו חמישה עשר (15); לבחינה בניתוח ניירות ערך ומכשירים פיננסיים ניגשו לבחינה מאה ושלושה עשר (113) ועברו אותה מאה וארבעה (104); בניהול תיקים ניגשו לבחינה מאה ארבעים ושניים (142) נבחנים, ועמדו בה מאה ושניים עשרה (112). לטענת המשיבים, נתונים עובדתיים אלה מלמדים, כי אימת הבחינה אינה כצעקתה. 44. עיינו בנושאי הבחינות, ובהיקף הידע המצופה. נחה דעתנו, כי הם אינם פוגעים בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. אמת, הנושאים הם מקיפים, והידע הנדרש הוא רחב. עם זאת, שוכנענו, כי לעת הזאת - שהוא תחילתו של ההסדר החדש, ובטרם הצטבר נסיון מספיק - דרישות אלה אינן מוגזמות בהתחשב במהות העיסוק של ניהול תיקי השקעות ובאחריות הכבדה המוטלת על העוסקים במקצוע זה. אכן, אילו נשאל מנהל תיקי השקעות סביר מהם הנושאים שעליו לדעת על מנת שיוכל לנהל את עסקו באופן אחראי ומהימן, היה הוא בוודאי מצביע על הנושאים השונים הנדרשים בבחינות. יתכן כמובן שבעניין זה או אחר ניתן לדרוש פחות או יותר. עניין זה מצוי במרחב התמרון של מחוקק המשנה, ואינו מצדיק התערבות שיפוטית. במשך הזמן יילמד הלקח מהבחינות שנערכו בעבר, וייעשו בעתיד ההתאמות הנדרשות, באופן שהבחינות ישיגו את מטרתן. מטרה זו אינה להקשות על הכניסה למקצוע; מטרה זו אינה להקטין את מספר הנכנסים למקצוע; מטרה זו היא להבטיח כי הנכנסים למקצוע, יהא מספרם אשר יהא, יהיו כשירים ומסוגלים להגשים את עיסוקם על פי אמות מידה ראויות (השווה בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים , פ"ד מא(2) 236). הפליה לעומת מנהל תיקים שהוא בנק 45. בא כוח העותרים טען בפנינו כי חוק תיקי השקעות מפלה יחיד מנהל תיקי השקעות לעומת בנק מנהל תיקי השקעות. לעניין חובת ההתאגדות נטען, כי בעוד שיחיד חייב להתאגד, הרי הבנק הוא ממילא כבר מאוגד. באשר להון העצמי נטען, כי בעוד שליחיד שיעור ההון העצמי הנדרש הוא מכביד, הרי לבנק הוא פעוט ביותר. באשר לאיסור על פעולה עצמית נטען, כי בעוד שעל יחיד נאסרה הפעולה העצמית, הרי על בנק יכל לפעול לעצמו. לבסוף, נטען כי ההסדרים המעשיים שנעשו, לעניין עריכתן של הבחינות, הקלו עם אותם מנהלי התיקים שפעלו במסגרת בנקים, שכן הבנקים הקלו על עובדיהם ואיפשרו להם להתכונן כראוי לבחינות. לדעתנו, אין בטענות אלה כדי לשנות ממסקנותינו. אין בהן, כשלעצמן, כדי להשפיע על מידתיותו של ההסדר שנקבע למנהל תיקים שהוא יחיד, ואין בהן כדי להניח תשתית ראויה לטענת הפליה בין מנהל תיקים יחיד לבין מנהל תיקים שהוא בנק. שאלה אחרת היא, אם ראוי הוא - לאור המלצותיה של ועדת בייסקי - כי בנקים יעסקו בניהול תיקי השקעות. שאלה זו לא עמדה לבחינה בפנינו, ואין אנו נוקטים בה כל עמדה. סיכום ביניים 46. הגענו, איפוא, למסקנה כי הוראותיו של חוק תיקי השקעות באשר לחובת ההתאגדות, ההון העצמי, איסור הפעולה העצמית והבחינות עומדות במבחן המידתיות. הן פוגעות, אמנם, בחופש העיסוק, אך פגיעתן מקיימת את התנאים הנדרשים בפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. לעניין זה ברצוננו להוסיף שתי הערות. ההערה הראשונה הינה, כי בצד הבחינה האינדיבידואלית של כל הוראה פוגעת, יש מקום לבחינה מצטברת של מכלול ההוראות. השאלה הינה אם התמהיל הכולל של ההסדר החקיקתי הוא מידתי. כל הסדר אינדיבידואלי יכול שיהא מידתי. אך הצטברותם הכוללת עשויה שלא להיות מידתית. נחה דעתנו, כי לא רק שכל אמצעי שנבחן על ידינו בנפרד הוא מידתי, אלא שגם המכלול אינו פוגע בחופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. 47. ההערה השניה עניינה במשפט השוואתי. באי כוח הצדדים הציגו בפנינו, פתרונות שניתנו להסדר ניהול תיקי השקעות במדינות שונות (ארצות הברית, גרמניה, אנגליה, צרפת). אנו עצמנו בדקנו במקורות נוספים (כגון קנדה). בסופו של דבר, אין בחומר זה כדי לסייע לנו - לא לכאן ולא לכאן. הטעם לכך אינו בחוסר חשיבותו של המשפט החוקתי המשווה. למשפט זה חשיבות רבה בפרשנות החוקתית. עד כמה שההסדרים בשתי שיטות מבוססים על הנחות בסיסיות משותפות, יש תועלת רבה בהשראה השוואתית. היא ממריצה את המחשבה החוקתית ומעניקה לה אופקים חדשים. היא מצביעה על הפוטנציאל הטמון בטקסט; היא משליכה אור על ההסדרים המקובלים במדינות אחרות. היא מהווה ראי המאפשר לנו לראות עצמנו באופן בהיר יותר ועמוק יותר. אכן, המשפט ההשוואתי מעניק בטחון לשופט, כי הפירוש שהוא נותן לטקסט מקובל ופועל יפה במקומות אחרים. עם זאת, השראה פרשנית אסור לה שתהפך מקור לחיקוי ולהתבטלות. ההכרעה הסופית היא לעולם "מקומית". זאת ועוד: מן הראוי להיות מודעים למגבלותיו של המשפט המשווה. המשפט משקף את החברה, והחברה שלנו שונה מחברות אחרות. המשקל ששיטת משפט נותנת לשיקולים שונים משקף את תרבותה, את ההיסטוריה שלה ואת מכלול ערכיה, ואלה שונים משיטה לשיטה. הסדרים פרטניים משקפים לעתים מאבקי כוח מקומיים, ורצון לפתור בעיות שהן מקומיות. זאת אף זאת: משפט משווה אין עניינו השוואה של הוראות משפט גרידא. השוואה שכזו היא נטולת חשיבות. משפט משווה מפרה אם בוחנים תחום נרחב, על רקע הנחות היסוד המשותפות. בעניין שלפנינו, השוואה עם מדינות אחרות באשר להסדר ניהול תיקי ההשקעות אינה מובילה למסקנות חד-משמעיות. אכן, מורכבותו של ההסדר בכל מדינה ומדינה, הקשיים והכשלים אותם בא הוא לפתור, ושונותן של מערכות שוק ההון והכלכלה בכל אחת מן המדינות - כל אלה מקשים על שימוש מושכל במשפט המשווה. קושי אחר לעניין זה נובע מן המחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין מקבילתו הפונקציונלית של הנהלת תיקי השקעות, בייחוד בהתייחס להסדר הנוהג בארה"ב. בעוד שבא כוח העותרים טען, בחוו"ד שהוגשה לנו, כי ההסדר המקביל למנהלי תיקים בארה"ב הוא זה הנוהג לעניין " Advisers ", טענו המשיבים כי ההסדר המקביל הוא זה הנוהג בארה"ב לעניין " Brokers - Dealers ". הנפקות למחלוקת זו היא העובדה, כי עיקר החובות, לרבות חובת קיומו של הון עצמי, חובת רישום ובחינה, ביטוח, אגרות רישום ופיקוח מוגבר - חלות על " Brokers - Dealers ", ולא על Advisers” ". מחלוקת זו, אין בה אלא כדי להצביע על הקושי עליו עמדנו לעיל בעניין ההשוואה להסדר עיסוק זה במדינות הים. אכן, לא מצאנו בשיטת משפט זרה הסדר הזהה בכל מאפיניו להסדר הנוהג בישראל. בה בעת, לא מצאנו זהות כאמור בין שיטות המשפט וההסדרים שנבחנו, לבין עצמן. למרות אי זהות זו, ניתן להצביע על מספר מאפיינים משותפים. כך, ברוב המדינות שנסקרו (גרמניה, צרפת, אנגליה, קנדה וארה"ב), ניתן למצוא דרישה לקיומו של הון מינימלי. שיעורו של הון זה משתנה ממדינה למדינה. לא בכולן ישנה חובת ביטוח (אנגליה). ברוב המדינות נוהג הסדר של רישוי ורישום מנהלי תיקים (קנדה, ארה"ב, צרפת, אנגליה), אך לא בכולן ישנה חובת בחינות (אנגליה). ברוב המדינות ניתן למצוא הוראות אתיקה, שעניינן איסורים הבאים למנוע ניגוד ענינים, בין היתר על ידי איסור ביצוע עסקאות בחשבונו הפרטי של מנהל התיקים, כאשר עסקה כזו יכולה לפגוע בעניינו של הלקוח (אנגליה, ארה"ב). לא נמצאה מקבילה מלאה לחובת ההתאגדות למעט חובת ההתאגדות החלקית הקיימת בצרפת. גם הפיקוח על מנהלי התיקים אינו אחיד. העולה מן המקובץ הוא, כי הגם שלא ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות לעניין התאמתו של המשפט המשווה לענייננו, ניתן לראות, כי הסדרת עיסוקם של מנהלי תיקי ההשקעות נהוגה בכל המדינות שנסקרו, וכי האמצעים שננקטו במסגרת הסדרת עיסוקם, היו ממין האמצעים אותם מצאנו בחוק ההשקעות דנן, לרבות דרישת ההון העצמי, חובת הבחינות והרישום, חובת ההתאגדות, ואיסור המסחר העצמי. כל מדינה בחרה בתמהיל משלה, התואם את צרכיה הכלכליים ותרבותה המשפטית. מכאן גם מסקנתנו כי הוראותיו של חוק תיקי ההשקעות, והתמהיל שנבחר על ידי המחוקק הישראלי - מידתי הוא. הוראות המעבר 48. טענתם האחרונה של העותרים מכוונת כנגד הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. על פי הקבוע בחוק, כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות - בין שעסק בכך בעבר ובין שלא עסק בכך בעבר - חייב לקבל רשיון מהרשות לניירות ערך. חובת הרישוי - שמועד תחילתה נדחה מדי פעם - נקבעה ליום 1.7.1997. ממועד זה חל איסור על עיסוק כמנהל תיקי השקעות אלא אם כן העוסק קיבל רשיון מהרשות. אחד התנאים לרשיון הוא עמידה בבחינות. נקבע, כי הרשות מוסמכת ליתן רשיון למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק תיקי השקעות (כלומר ה10.8.1995-), לפחות שבע שנים בניהול תיקים, אף אם אינו ממלא אחר התנאים למתן רשיון מנהל תיקים. כן הוסמכה הרשות ליתן רשיון, מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. וזו לשון הוראת החוק (סעיף 48): "הרשות מוסמכת לתת רשיון - (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיף 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". התנאים למתן רשיון מנהל תיקים קבועים בסעיף 8(א) לחוק. ואלה התנאים: "(1) מלאו לו עשרים ואחת שנים; (2) הוא אזרח או תושב ישראל; (3) לא הורשע בעבירה; (4) עמד בבחינות מקצועיות שנושאיהן וסדריהן נקבעו בתקנות; (5) עסק כיועץ השקעות בהיותו בעל רשיון יועץ במשך שלוש שנים או השלים התמחות במשך תקופה ולפי סדרים שנקבעו בתקנות; (6) עמד בתנאים ובסכומים שנקבעו בתקנות לעניין ביטוח". סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות הקובעות פטור מחובת הבחינות. שר האוצר עשה שימוש בסמכותו זו בתקנות הבחינות וקבע (בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות), כי מי שערב פרסומו של חוק תיקי השקעות עסק בניהול תיקי השקעות שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ליום 31.1.1997, יהא פטור מהבחינות הקבועות בתוספת הראשונה והשניה למעט מחלק הבחינה ב"דיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית" המתייחס לאתיקה מקצועית. השאלה הינה, אם הוראות המעבר לעניין מי שעסקו בניהול תיקי השקעות בטרם הוטלה חובת הרישוי, הן מידתיות. 49. טענתם של העותרים הינה כי הוראות המעבר פוגעות בחופש העיסוק מעבר למידה הדרושה. עיקר טיעוני העותרים התמקדו בפטור מחובת הבחינות (למעט הפטור מהבחינה באתיקה מקצועית). מר מלצר, בא כוח העותרים, העלה בפנינו שלוש טענות חלופיות: האחת , כי יש להתיר לכל מי שעסק בניהול תיקים בטרם נכנס משטר הרישוי לתוקפו (להלן - "עוסק ישן" או "דור המדבר") להמשיך ולעסוק במקצועו ללא צורך לעמוד בבחינות; השניה , כי פרק הזמן של שבע שנים, המקנה פטור מחובת הבחינות, הוא ארוך מדי ולכן יש להקטין באופן משמעותי את התקופה; השלישית , כי יש לקבוע כי מי שעסק במקצוע בטרם הוטל משטר הרישוי, יוכל להמשיך בו תקופה מסויימת, תוך שייבחן במשך תקופה זו. לטענת העותרים, תקופת שבע השנים שנקבעה בחוק תיקי השקעות היא שרירותית. אין קשר רציונלי בינה לבין תכלית החוק; היא אינה בוחרת באמצעי מתון. זאת ועוד: הנזק למנהלי תיקים מנוסים ומיומנים, אשר עסקו במקצועם במשך שנים, אך לא השלימו את פרק הזמן הארוך של שבע שנים, עולה בהרבה על התועלת העשויה לצמוח לכלל מהגשמת הוראות החוק. 50. בתצהיר התשובה הוקדשו להוראות המעבר שורות בודדות. נאמר בו כי על פי הוראות המעבר, ניתן לרשות שיקול דעת לפטור מקיום התנאים הנדרשים לקבלת רשיון את מי שעסק בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים. שיקול דעת זה יופעל באורח ענייני וסביר ובהתאם לכללי המשפט המינהלי. בכך יינתן פתרון לאותם מקרים חריגים המצדיקים מציאת פתרון מיוחד. במסגרת הטיעון בעל-פה נמסרו לנו נתונים (מעודכנים ליום 21.7.1997) על מבקשי רשיונות לניהול תיקי השקעות. 51. הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות מעוררות שאלות הקשורות ליחס שבין המשפט לזמן. זהו תחום נרחב ומעניין, אשר נחקר עד כה אך מעט. לעניין היחס בין חוק חדש לזמן, מן הראוי להבחין בין שאלות הקשורות למועד התוקף של החוק לבין שאלות הקשורות למועד התחולה של החוק. מועד התוקף עוסק בשאלה מתי נכנס החוק לתוקפו ("מועד התחילה") - ביום פרסומו, במועד שקדם לכך או במועד מאוחר מכך - ומתי מגיע תוקפו לידי סיום. מועד התחולה עוסק בשאלה על אלו פעולות מבחינת הזמן חל החוק: על פעולות שפעולתן נסתיימה בעבר (תחולה רטרואקטיבית); על המצב הקיים (תחולה אקטיבית או מיידית); על פעולות שייעשו בעתיד (תחולה פרוספקטיבית) (ראו: Driedger, On The Construction of Statutes 486 (3 rd . ed., 1994) ). כמובן, לעתים הוראת חוק - כגון חוק הקובע שתחילתו שנה לפני פרסומו - מסדירה הן שאלות של תחילת תוקף והן שאלות של תחולה. לעתים נזקק חוק להוראות תחילה כאשר הוא מבקש לפתור בעיות תחולה. אך לרוב ניתן להבחין בין שאלות של תחילה (וסיום) לבין שאלות של תחולה (והיקף). 52. הוראות מעבר שבחוק מיועדות בדרך כלל להסדיר בעיות הקשורות למועד התחולה של החוק. הן באות להסדיר, בין השאר, את תחולת החוק על פעולות שהחלו לפני תחילת החוק ונמשכות לאחר תחילתו. בענייננו, באו הוראות המעבר להסדיר את תחולתו של חוק תיקי השקעות על עוסק ישן המבקש להמשיך בעיסוקו לאחר תחילתו. אם לא תהא בחוק הוראת מעבר, הוא יתפרש בדרך כלל כחל על כל המצבים הקיימים ביום תחילתו (תחולה אקטיבית או מיידית) (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 617 (כרך שני, 1993)). 53. הנה כי כן, חוק חדש הקובע תנאים לעיסוק, מקצוע או משלח יד (נכנה את כולם עיסוק או מקצוע), חל בדרך כלל על כל מי שמבקש לעסוק באותו עיסוק, בין אם הוא עסק בו בעבר ובין אם לאו. זוהי תחולה אקטיבית או מיידית של החוק (השווה ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765). החלת החוק על מי שעוסקים בו בהווה, שעסקו במקצוע גם בעבר, אינה החלה רטרואקטיבית של החוק. עם זאת, החלה זו של החוק פוגעת בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר. לעתים הדבר מהווה גם פגיעה בזכות הקניין שלהם (ראו פרשת Van Marte v. The Netherlands 8 EHRR (1986) ). זאת פגיעה לא רק בציפיה אלא גם בזכות, היא הזכות לחופש העיסוק (ולעתים, הקנין). בספרות החוקתית הגרמנית מכנים זאת כחקיקה המאופיינת ב"רטרואקטיביות מדומה" (ראו Bverf.GE 75, 246, 279 ). פגיעה שכזו צריכה לקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. הפגיעה בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר צריכה להיות שלא מעבר למידה הדרושה (ראו בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(2) 582). אכן, מטרתן של הוראות המעבר היא למנוע תחולה אקטיבית (מיידית) של החוק החדש על מי שעסקו במקצוע בעבר. השאלה הניצבת בפנינו הינה, אם הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות הן מידתיות. חוקיותה של הוראת מעבר נבחנה בעבר בפסיקתו של בית המשפט העליון לעניין תוקפה של חקיקת משנה. (ראו: י. זמיר, הסמכות המינהלית , 959 (כרך ב, 1996)). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר מביא לפסילתה של חקיקת משנה (ראו ע"פ 104/72 ראב נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(2) 412, 418; בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לעניני דתות פ"ד מה(3) 441, 457). לעתים נפסק כי היעדרה של הוראת מעבר אין בו כדי לפסול את חקיקת המשנה (ראו בג"ץ 398/82 ה.ש.י. - המגדר תעשיות פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). בעתירה שלפנינו מתעוררת שאלת חוקתיותה של הוראת מעבר שבחוק הכנסת. שאלה זו חדשה היא עמנו. היא מחייבת, מטבע הדברים, זהירות מרובה. 54. העתירה שלפנינו אינה מחייבת בחינת עמידתן של הוראות המעבר בכל תנאיה של פסקת ההגבלה. כפי שראינו, הטענות שבעתירה מתרכזות בתנאי המידתיות, ובהם בלבד. זאת ועוד: בעתירה שלפנינו אין העותרים טוענים כי חוק תיקי השקעות כולו אינו צריך לחול על מי שעסק בניהול תיקי השקעות לפני שהוראות החוק נכנסו לתוקפן (עוסק ישן). כך, למשל, הם לא תקפו כלל חלק ניכר מן ההוראות בחוק, כגון ההוראות בדבר חובות האמון והזהירות, ולא ביקשו כי נקבע, שהוראות אלה אינן חלות על מי שעסק בעבר בניהול תיקי השקעות. אמת, הם טענו כנגד ארבע הוראות בחוק - חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי, האיסור על פעולה עצמית ותוכנן של הבחינות. היתה זו טענה כנגד המידתיות של הוראות אלה לעניין מנהלי תיקי השקעות חדשים וישנים כאחד, ללא הבחנה ביניהם. כמובן, יכלו העותרים להמשיך ולטעון, כי מן הראוי, במסגרת הוראות המעבר, שלא להחיל את חובת ההתאגדות, חובת ההון העצמי והאיסור על פעולה עצמית על עוסק ישן. עיון מדוקדק בטענותיהם מצביע על כך, כי טענה מעין זו לא נטענה על ידם. אכן, את טיעוניהם לעניין הוראות המעבר כיוונו העותרים כנגד החלת התנאים למתן רשיון מנהל תיקים (הקבועים בסעיף 8 לחוק) על עוסק ישן, ואף בגדרם של אלה עיקר הטענות כוונו לעניין התנאים בדבר הבחינות. לפיכך נתרכז, אף אנו, אך בשאלת הבחינות. 55. שאלת המפתח הינה, מהן אמות המידה הקובעות את כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר? התשובה היא, כי אלו הן אמות המידה הרגילות, המשקפות את מבחן המידתיות. ודוק: קביעה לעניין העוסקים החדשים - כלומר, העוסקים שלא פעלו בתחום תיקי ההשקעות בטרם נכנסה חובת הרישוי לתוקפה (ביום 1.7.1997) - כי חוק תיקי השקעות עומד במבחן המידתיות, אינה מובילה למסקנה כי מבחן המידתיות מתקיים ממילא גם לעניין העוסקים הישנים - כלומר, העוסקים שפעלו בתחום תיקי ההשקעות לפני שחובת הרישוי נכנסה לתוקפה. אכן, הסדר נורמטיבי עשוי להיות מידתי לעניין עוסקים חדשים ובלתי מידתי לעניין עוסקים ישנים. הוראות המעבר עומדות על רגליהן-הן, ומידתיותן צריכה להיקבע על פי הכללים הרגילים. נפנה איפוא להפעלתם של כללי המידתיות לעניין הוראות המעבר החלות על עוסקים ישנים. 56. מבחן המשנה הראשון של המידתיות הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי. הוראות המעבר צריכות להתאים להגשמת המטרה המונחת ביסוד החקיקה. בהקשר זה יש להתחשב בנסיון בעיסוק בתיקי השקעות אשר עוסק ישן צובר בשנות עבודתו. נסיון זה עשוי להשפיע על הרציונליות של התפיסה, כי לענין הבחינות, דין עוסק ישן כדין עוסק חדש. התנסות בעבודה מעשית יכולה להביא לכך, כי על-פי מבחן ההתאמה יהיה מקום להכיר בשנות ותק כתחליף (מלא או חלקי) לבחינה; כי ניתן יהיה לאפשר המשך העיסוק במקביל לעמידה בבחינות; כי תוכן הבחינות של העוסק הישן יהא שונה מזה של העוסק החדש. לעניין זה, עשוי להיות מקום להבחנות בין עוסקים ישנים שונים, לפי שנות הותק או לפי נתון אחר, הן לעניין השחרור מהבחינות, כולן או חלקן, והן לעניין תוכן הבחינות. 57. מבחן המשנה השני לעיקרון המידתיות, הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. יש לקבוע את הוראות המעבר באופן שפגיעתן בחופש העיסוק של העוסקים הישנים תהא מתונה ככל האפשר. יש לבחור באותה "מדרגה" בסולם הפגיעות, אשר מגשימה את התכלית הראויה, תוך שפגיעתה בחופש העיסוק היא קטנה מהפגיעה שתתקבל אם החוק יבחר במדרגה גבוהה יותר. לענייננו, המדרגה הנמוכה ביותר היא זו הקובעת כי החוק החדש לא יחול על מי שפעל בעיסוק בטרם הוסדר (מדרגה של היעדר תחולה). היעדר התחולה יכול להיות כללי או מוגבל. היעדר התחולה הוא כללי, כאשר כל הוראותיו של החוק החדש אינן חלות על מי שעסק בעבר בעיסוק המוסדר. היעדר התחולה הוא מוגבל, כאשר הוא חל רק על חלק מההוראות של החוק החדש, ואילו שאר הוראותיו מוחלות גם על מי שעסק באותו עיסוק בעבר. היעדר התחולה (הכללי או המוגבל) יכול שיתבסס על הוראה הקובעת כי עוסקים אלה אינם זקוקים כלל לרשיון, ויכול שהטכניקה תהיה זו שהם זקוקים לרשיון, אך שהחוק או הרשות, מכוח הסמכה בחוק, יעניקו להם פטור מהבחינה. המדרגה הבאה בסולם האמצעים קובעת כי עוסק ישן יחוייב לעמוד בבחינות, אך הוא יוכל לעשות כן במקביל לעיסוק (המדרגה של התחולה המקבילה). יהא עליו, איפוא, להשלים הבחינות בתוך תקופה מסויימת שנקבעה בחוק או על פיו, תוך שמשך כל אותה תקופה, יוכל הוא להמשיך בעיסוקו ללא רשיון או ברשיון זמני. החקיקה הישראלית נהגה בדרך זו לא פעם, בהוראות מעבר הקבועות בחוקים השונים. לעתים נקבעה בחוק תקופה קבועה להמשך העיסוק (ראו חוק שמאי מקרקעין, התשכ"ב1962- (סעיף 21)). לעתים נקבעה התקופה על ידי הרשות המבצעת מכוח הסמכה שבחוק (ראו חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט1969- (סעיף 18); חוק לתיקון פקודת רופאי השיניים, התשמ"ו1986- (סעיף 3); חוק הפסיכולוגים, התשל"ז1977- (סעיף 56 (ב)); חוק שירותי הובלה, התשנ"ו1997- (סעיף 28(א)). דוגמא יפה לעניין מדרגת התחולה המקבילה מצויה בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו1996-, הקובע (בסעיף 20(א)): "על אף האמור בסעיף 2, אזרח או תושב שערב קבלתו של חוק זה עסק בתיווך במקרקעין, רשאי להמשיך ולעסוק בתיווך במקרקעין - גם ללא רשיון - במשך שנתיים נוספות מיום קבלתו של חוק זה". המדרגה הגבוהה ביותר קובעת תחולה מלאה של הסדר הרישוי החדש על העוסק הישן (המדרגה של תחולה מלאה). על פיה, דינו של עוסק ישן כדין עוסק חדש. שניהם חייבים לעמוד מראש בבחינה בטרם יוכלו להתחיל בעיסוק. למותר לציין, כי שלוש המדרגות עליהן עמדנו אינן ממצות את מלוא האפשרויות. זאת ועוד: כל מדרגה עשויה להתחלק למדרגות משנה. כך, למשל, מדרגת התחולה המקבילה כוללת מיגוון של אפשרויות, ובהן הסדרים לפיהם עוסק ישן יחוייב לעמוד רק בחלק מן הבחינות, או בבחינות על חלק מן החומר, בהשוואה לעוסק חדש. זאת ועוד: לעתים תידרוש המידתיות שילובן של מספר מדרגות. 58. מבחן המשנה השלישי לעיקרון המידתיות הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). מבחן זה קובע, כי חייב להתקיים יחס ראוי בין התועלת הצומחת מדבר החקיקה החדש לבין מידת פגיעתו בחופש העיסוק. מבחן זה בודק את האיזון הראוי בין התועלת לציבור מהגשמת התכלית לבין הנזק הנגרם לפרט מכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו: "בנסיבות מסויימות אין הצדקה לתחולה מיידית של החלטה מינהלית. יש לכך טעמים שונים, לפי הנסיבות של כל החלטה. אפשר שתחולה מיידית של החלטה תגרור פגיעה קשה באדם מסויים או בקבוצה מסויימת, מעבר לנדרש ולמוצדק על פי שקלול של טובת הציבור לעומת טובת הפרט. לעתים הפגיעה של תחולה מיידית עשויה להיות קשה כמעט כמו הפגיעה של תחולה למפרע..." (בג"ץ 2832/96 הנ"ל בעמ' 594). לעומת זאת, אם התועלת הנגרמת לציבור בהחלה אקטיבית (מיידית) של החקיקה החדשה עולה על הנזק הנגרם לפרט ממנה, יהא זה מידתי לקבוע כי מי שפעל בעיסוק בעבר יהא נתון למשטר הרישוי החדש בדומה לעוסק חדש. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט שמגר, בציינו: "מקובל עלינו, שבכל מקרה, בו מונהג שינוי בחקיקה, מן הראוי לתת את הדעת למצב הקיים ערב תחילתו של החיקוק כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה ובלתי מוצדקת באלה שנהגו לפני תחילתו של החיקוק בדרך שהיתה אז מותרת, ואשר צריכים עתה להתאים את עצמם להסדרים החוקיים החדשים. אך יש נסיבות, בהן מן הנמנע לקבוע תקופת מעבר, יהיה זה בשל אופיו הפיסקאלי החיוני של השינוי, המחייב הסדרים מעתה ואילך שאינם ניתנים עוד לדחייה, או יהיה זה בשל החשש לנזק מהותי" (בג"ץ 396/82 ה.ש.י. - המגדר פלדה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר , פ"ד לז(1) 44, 50). נמצא, כי אמצעי חקיקתי - גם אם הוא רציונלי ומתון - עשוי להיות בלתי- חוקתי אם החסרונות הנגרמים לפרט בעקבותיו עולים במשקלם על היתרונות הצומחים ממנו לחברה (ראו M.P. Singh, German Administrative Law 90 (1985) ; זמיר "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה", משפט וממשל ב 109, 131 (התשנ"ד)). החלה של חקיקה חדשה הפוגעת בחופש העיסוק על עוסק ישן תהא איפוא מעבר למידה הדרושה, אם הנזק שייגרם לעוסק זה הוא כה חריף, עד כי אין להצדיקו בצורך להגשים את התכלית הראויה המונחת ביסוד ההסדר החדש. 59. סיכומו של דבר: הוראות מעבר הקובעות את תחולתו של משטר רישוי חדש המוטל על עוסק ישן, הן מידתיות לגבי העוסקים הישנים, אם הן מתחשבות באופן הולם במעמדו של העוסק הישן, בנסיון שהצטבר אצלו בניהול ובהשפעתו על הצורך להחיל עליו את כללי הרישוי החלים על העוסק החדש, כולם או מקצתם; אם הן בוחרות במדרגת התחולה שפגיעתה בעוסק הישן היא פחותה בהתחשב בתכלית החוק; ואם התועלת לכלל הצומחת מהן עולה על הנזק הנגרם לעוסקים הישנים. על רקע אמות מידה אלה, נעבור עתה לבחינתן של הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות. נבחן תחילה את הוראות המעבר ונבדוק, לאחר מכן, עד כמה הן מקיימות את דרישת המידתיות. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות 60. הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות מעוגנות בסעיף 48 לחוק תיקי ההשקעות. הוראה זו קובעת בזו הלשון: " הוראות 48. הרשות מוסמכת לתת רשיון - מעבר (1) למי שעסק בישראל, ערב פרסומו של חוק זה, בניהול תיקים או בייעוץ השקעות לפחות שבע שנים, גם אם אינו ממלא אחר תנאי מן התנאים שבסעיפים 7 או 8; (2) מנימוקים מיוחדים, למי שעסק בישראל בניהול תיקים או בייעוץ השקעות תקופה קצרה משבע שנים, וכן למי שעסק בניהול תיקים או בייעוץ השקעות מחוץ לישראל". לכך יש להוסיף את הוראות סעיף 30(2) לתקנות הבחינות - שהותקנה מכוח הוראת סעיף 8(ה) לחוק תיקי השקעות - הקובעת פטור מחובת הבחינות (למעט הבחינות באתיקה מקצועית) למי שעסק בניהול תיקי השקעות. שבע שנים לפחות מתוך עשר השנים שקדמו ל- 31.1.1997. 61. נראה לנו, כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות עד כמה שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן עולות בקנה אחד עם דרישות המידתיות. ראשית , סעיף 48(1) לחוק תיקי השקעות - ותקנה 30(2) לתקנות הבחינות בעקבותיו - פוטרים מחובת הבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים לפחות שבע שנים. הסדר זה אינו מידתי כלפי עוסקים ישנים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה ארוכה, הנופלת משבע שנים, כגון מי שעסקו בכך חמש או שש שנים. נכנה אותם עוסקים "ישנים-ותיקים", להבדיל מעוסקים "ישנים-טריים", אשר עסקו בניהול תיקים לפני כניסת הסדר הרישוי לתוקפו תקופה קצרה יחסית (כגון עד שנתיים-שלוש). העוסקים הישנים-ותיקים צברו נסיון רב בניהול תיקי השקעות, אשר מן הראוי הוא - על פי דרישות המידתיות - להתחשב בו כתחליף לבחינות (כולן או מקצתן). אכן, בהתחשב בנסיונם, ניתן להפחית מחובת הבחינה של העוסקים הישנים-ותיקים - או אף לבטלה כליל - בלא לפגוע באופן מהותי בתכלית החוק. הנסיון המקצועי של עוסקים אלה יכול לבוא, בעיסוק של ניהול תיקים - שאין טענה לגביו כי הוא עיסוק הדורש הכשרה אקדמית - במקום בחינות, לפחות באופן חלקי. זאת ועוד: עוסקים ישנים-ותיקים השקיעו שנים רבות מחייהם בביסוס עיסוקם. אינטרס ההסתמכות שלהם הוא כבד. הנזק שייגרם להם, אם לא יעמדו בבחינות, עולה על התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. כל אלה מצדיקים, לעניין העוסקים הישנים-ותיקים, שחרור מחובת הבחינות - בין שחרור מלא (כפי שנעשה בתקנה 30(2) לתקנות הבחינות לגבי מי שעסק שבע שנים) ובין שחרור חלקי (תוך יצירת מדרג של שחרור מבחינות לפי שנות העיסוק, ואולי גם לפי נתונים אחרים). 62. הסוגייה השניה בה אין ההסדר של הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, בכל הנוגע לחובת הבחינות, עולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות קשורה להוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות. הוראה זו עוסקת בעוסקים ישנים-ותיקים, אשר עסקו בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. על פי הוראת סעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, דין עוסק ישן-ותיק שעסק בניהול תיקים פחות משבע שנים כדין עוסק חדש, פרט לכך שהרשות הוסמכה לתת לעוסק הישן-ותיק רשיון "מנימוקים מיוחדים". העוסק הישן-ותיק והעוסק החדש עומדים באותה מדרגה, היא המדרגה של התחולה המלאה. הסדר זה אינו מידתי כלפי העוסקים הישנים-ותיקים. עוסקים ישנים-ותיקים ראויים לקבל פטור מבחינות, אם לא פטור מלא (כמו עוסקים בעלי ותק של שבע שנים ומעלה), אזי פטור רחב שיקרב אותם באופן ממשי למצב של אלה שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות לפחות שבע שנים (במסגרת סעיף 48(1)). פטור כזה יעמיד אותם במדרגה של היעדר תחולה (מלא או חלקי). אשר לטריים שבהם (עוסקים ישנים-טריים) - כלומר, אלה שעסקו בניהול תיקים תקופה קצרה (כגון לא יותר משנתיים-שלוש) - מן הראוי הוא, על פי עיקרון המידתיות, ליתן ביטוי לנסיון המעשי שלהם, ולאינטרס ההסתמכות אשר הם פיתחו במשך השנים. הביטוי העיקרי לכך הוא בקביעה, כי עוסקים ישנים-טריים יוכלו לקבל רשיון זמני (או פטור מרשיון) לתקופה מסויימת - כגון לשנתיים - אשר במהלכה יוכלו, מחד גיסא, להמשיך בעיסוק, ומאידך גיסא, להכין עצמם ולעמוד בבחינות. זוהי המדרגה של התחולה המקבילה. ניתן גם לחשוב על מדרגת ביניים לעוסקים אלה, לפיה יחוייבו להיבחן רק בחלק מהבחינות ורק על חלק מהחומר. יתכן גם שילוב בין שתי המדרגות. שילוב כזה עשוי להשיג את האיזון הראוי בין הנזק שייגרם לעוסקים אלה מהטלת חובת הבחינות עליהם, לבין התועלת לחברה מהעמדתם בחובת הבחינות. 63. הנה כי כן, נקודת החיתוך של הוראות המעבר (סעיף 48) בחוק תיקי השקעות לעניין חובת הבחינות, המבחינה בין מי שעסק בעבר לפחות שבע שנים בניהול תיקי השקעות לבין מי שעסק בעבר תקופה קצרה משבע שנים, אינה מידתית. אין היא מתחשבת דיה בנסיון החיים ובאינטרס ההסתמכות של העוסקים הישנים. אין היא מאזנת כראוי בין הנזק לפרט לבין התועלת לכלל. כמובן, בכל הוראות מעבר יש הכרח לקבוע נקודת חיתוך מבחינת הזמן. בכל קביעת זמן יש מן השרירות. מכאן לא נובע שכל הבחנה הקשורה בזמן היא שרירותית. אף שקו הגבול בין יום ולילה הוא שרירותי משהו, וקיים פרק זמן של דמדומים, כולנו נדע להבחין בין יום ולילה בלא שהבחנה זו תהא שרירותית (השווה ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק , פ"ד מג(1) 356, 361). יתכן שניתן היה לקבוע נקודת חיתוך חדה בין עוסקים ישנים, הפטורים באופן מלא מחובת הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית), לבין עוסקים ישנים החייבים בבחינות. בדרך זאת ניתן היה לקבוע כי נקודת החיתוך תהיה, למשל, ארבע שנים או חמש שנים או תקופה דומה אחרת, אך לא שבע שנים. נקודת חיתוך של שבע שנים מצויה מעבר למידתיות. ייתכן שניתן גם ללכת בדרך אחרת, כלומר, להימנע מנקודת חיתוך חדה בין פטור מלא מן הבחינות לבין חיוב מלא בבחינות, ובמקום זאת לאמץ דרך הדרגתית של פטור חלקי מן הבחינות לפי הוותק בעיסוק או לפריסת הבחינות על פני תקופה שתיקבע. לפי דרך זאת, מי שיש לו ותק של שבע שנים לפחות יהיה פטור מכל הבחינות (להוציא בחינה באתיקה מקצועית); מי שיש לו ותק, למשל, של ארבע או חמש שנים, יהיה לו פטור רחב מן הבחינות, כך שמצבו יהיה קרוב למצבו של מי שיש לו ותק של שבע שנים; ומי שיש לו ותק קטן יותר, יהיה לו פטור מוגבל יותר, הכל כפי שנובע מתוך התחשבות בנסיון שנצבר מן העיסוק במקצוע. וניתן גם, כמובן, לשלב בין דרכים אלה או אף להתוות דרך אחרת. אכן, קיים "מתחם של עיסוק", אשר במסגרתו כל קביעה היא מידתית. הקביעה של נקודת החיתוך בגדרי "מתחם העיסוק" הוא מתפקידה של הרשות המחוקקת. בחירתה של נקודת האיזון הראויה מסורה למחוקק, ובלבד שהוא פועל על פי כללי המידתיות. בית המשפט אינו צריך לשאול עצמו, מהי נקודת החיתוך שהוא היה קובע אילו פעל כמחוקק. בית המשפט צריך לשאול עצמו אם נקודת החיתוך שנקבעה על ידי המחוקק היא מידתית. 64. עמדנו על כך כי הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות אינן מידתיות בכל הנוגע לחובת הבחינות. מגבילים אנו העדר מידתיות זו אך לעניין הבחינות, שכן לא נטען בפנינו כלל כי חוסר המידתיות של הוראות המעבר חל לעניין כל התנאים הנדרשים בסעיף 8 לחוק תיקי השקעות. אכן, גישתנו השיפוטית הינה שלא להכריע בשאלת תוקפו של חוק אלא אם כן הדבר חיוני לצורך ההכרעה בעניין (ראה דברי הנשיא שמגר בע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 350). שאלת תוקפן של הוראות המעבר הכלולות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לתנאים למתן רשיון מנהל תיקים, מעבר לתנאי בדבר חובת הבחינות, לא התעוררה כלל בפנינו, ואין היא חיונית להכרעתנו. נוכל, איפוא, להשאירה בצריך עיון. הסעד 65. מהי התוצאה המתבקשת ממסקנתנו, כי הוראות המעבר בחוק תיקי השקעות, ככל שהדבר נוגע לחובת הבחינות, אינן מידתיות? התוצאה הטבעית הינה בשינוי הוראות המעבר, הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות. שינוי זה יקבע הסדרים חדשים לעניין הבחינות, שיהא על עוסקים ישנים לעמוד בהם - או להיות פטורים מהם - לרבות שיטה של מעבר הדרגתי בין העוסקים הישנים לפי הוותק או לפי נתונים אחרים. שינוי מעין זה בהוראות המעבר הוא מסמכותו של המחוקק. בית המשפט אינו יכול לבוא תחתיו. בית המשפט אינו יכול להחליף את קו החיתוך של שבע השנים בקו חיתוך אחר או לקבוע הסדרים אחרים; בית המשפט אינו יכול להוסיף להוראות המעבר טקסט הקובע את היקף הבחינות, ואת האפשרות להמשיך בעיסוק בתקופת הבחינות. תפקידו של בית המשפט לפרש את החוק ולקבוע את חוקתיותו. בית המשפט רשאי לערוך ניתוח בגוף החוק, ולהפריד - על פי עיקרון "העיפרון הכחול" - בין החלק התקף לבין החלק הבטל. הוא יעשה כן רק אם החלקים השונים ניתנים להפרדה (עיקרון ה- severability או ה- separability ), וזאת אם החלק התקף עומד על רגליו הוא וממשיך להגשים את התכלית החקיקתית, ולו באופן חלקי (ראו א. ברק, פרשנות במשפט 735 (כרך שלישי, 1994)). מבנהו של סעיף 48 לחוק תיקי השקעות וההבחנות שהוא עומד עליהן בדבר מנהלים של תיקי השקעות מונע פעולת הפרדה שיפוטית. עניין לנו, איפוא, בהסדר בדבר חובת הבחינות הלוקה בפגמים "גנטיים" ש"ניתוח" שיפוטי אינו יכול להצילם. 66. שאלנו עצמנו, אם לא ניתן "להבריא" את הוראות המעבר הבלתי-חוקתיות על ידי שימוש הרשות בסמכות הנתונה לה בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות, לתת רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסק בישראל בניהול תיקים תקופה קצרה משבע שנים. נחה דעתנו כי לא יהא בכך כדי להבריא את הוראות המעבר. אכן, החלוקה הבסיסית והחדה בין עוסקים-ישנים שניהלו בעבר תיקי השקעות לפחות שבע שנים לבין עוסקים-ישנים שניהלו תיקי השקעות פחות משבע שנים, ועימו ההסדר לגבי עוסקים-ישנים שעסקו בניהול תיקי השקעות פחות משבע שנים, אינם חוקתיים, והשימוש בסמכות הנתונה לרשות בסעיף 48(2) לחוק תיקי השקעות לא תוכל לרפא אי-חוקתיות זו. סמכות הרשות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים" למי שעסקו בעבר בניהול תיקי השקעות תקופה קצרה משבע שנים, חייבת להתממש בגדרי ההבחנות שהוראות המעבר קבעו. אין היא יכולה לשלול את שהחוק עצמו קבע, ואין היא יכולה לתקן את שהחוק פגם. אין אפשרות ליתן "מנימוקים מיוחדים" רשיון לכלל העוסקים הישנים, או לפטור אותם מהבחינות כולן או חלקן; אין אפשרות "מנימוקים מיוחדים" לתת רשיון זמני לעוסקים הישנים-טריים, תוך קביעה שהבחינות תקויימנה במקביל לעיסוק, ובתוך מועד סביר. פטור כללי שכזה סותר את המבנה הבסיסי של הוראות המעבר, וחורג מגדרי הסמכות ליתן רשיון "מנימוקים מיוחדים", שמטבע הדברים מיועדת בעיקר למצבים אינדיבידואליים. 67. הנה כי כן, מסקנתנו הינה כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לחובת הבחינות, אינן מידתיות. תיקון המצב צריך לבוא מהמחוקק עצמו, אשר יקבע הוראות מעבר מידתיות. כל עוד לא תתוקן המידתיות על ידי הוראות מעבר חדשות מתבקשת הצהרה כי הוראות המעבר שבחוק תיקי ההשקעות - בכל הנוגע לחובת הבחינות של מנהלים של תיקי ההשקעות - הן בטלות. בספרות ההשוואתית קיימות דיעות שונות באשר למהותה של בטלות זו ובאשר להשפעתה על פעולות שנעשו לפני הכרזת הבטלות (ראה א. ברק פרשנות במשפט 720 (כרך שלישי, 1995). נוכל להשאיר שאלות אלה בצריך עיון, שכן אין הן מתעוררות בעתירה שלפנינו. כן מבקשים אנו להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לקבוע הסדר חדש ומידתי בעניין הבחינות של העוסקים הישנים באמצעות תקנות חדשות שיותקנו על פי סעיפים 8(ד) ו8-(ה) לחוק תיקי השקעות. התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. היא לא התעוררה בפנינו, ולא שמענו לגביה טיעונים. נשאירה, איפוא, בצריך עיון. 68. מהי השפעת ביטולן של הוראות המעבר, בכל הנוגע לבחינות, על חובתם של העוסקים הישנים לעמוד בבחינות כתנאי לקבלת רשיון? כפי שראינו, חוק תיקי השקעות מטיל על כל אדם המבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות את החובה לעמוד בבחינות מקצועיות (סעיף 8). תחולתה של חובה זו - כמו של שאר הוראות חוק תיקי השקעות - היא אקטיבית (מיידית). חובת הבחינות, כתנאי לרישוי, מוטל איפוא החל ב1.7.1997- על כל מי שמבקש לעסוק בניהול תיקי השקעות, בין אם הוא עוסק חדש ובין אם הוא עוסק ישן. המידתיות של הסדר זה, בכל הנוגע לעוסק הישן, אמורה היתה להיקבע בהוראות המעבר. כפי שקבענו, הוראות המעבר לא עמדו במשימתן, ובטלותן היא תוצאתה של קביעתנו, כי ההסדרים שנקבעו בהן לעניין הבחינות אינם מידתיים. הנה כי כן, הסדר הבחינות המוטלות על העוסקים הישנים - בין עוסקים טריים ובין עוסקים ותיקים - כתנאי לקבלת רשיון על ידם, אינו מידתי, ועל כן בטל. ביטולן של הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות גורר אחריו את ביטול הסדר הבחינות כפי שנקבע בסעיפים 2 ו8- לחוק תיקי השקעות, ככל שהוא נוגע לעוסקים הישנים. נמצא, כי כל עוד לא ייקבע הסדר מידתי באשר לחובת הבחינות של העוסקים הישנים (טריים וותיקים כאחד), לא ניתן לדרוש מהם עמידה בבחינות כתנאי למתן רשיון מנהל תיקים. תוצאה זו אינה חלה על הבחינות באתיקה מקצועית, אשר הכל בפנינו הסכימו כי הן מידתיות, וחוקתיותן לא עמדה לדיון בעתירה זו. השעיה זמנית 69. מסקנתנו הינה, איפוא, כי כל עוד הכנסת לא תחוקק הוראות מעבר חדשות ומידתיות, אין לדרוש מעוסקים ישנים, כתנאי למתן רשיון עוסק, עמידה בבחינות (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). תוצאה זו משנה את ההסדר הקיים באופן מהותי. כפי שראינו, המידתיות אינה דורשת העמדת כל העוסקים הישנים במדרגה של היעדר תחולה של חובת הבחינות עליהם. ניתן להבחין בין עוסקים ישנים שונים, תוך קביעת משטר בחינות מידתי. שלילה מלאה של חובת הבחינות מכל העוסקים הישנים הוא מצב משפטי חדש שמן הראוי הוא כי המחוקק יתן עליו את הדעת. לשם כך דרושה, כמובן, שהות אשר תאפשר לכנסת לשקול את האפשרויות העומדות לרשותה, בלא שתצטרך לעשות כן על רקע חקיקה שאינה כוללת הוראות בדבר חובת הבחינות. אכן, ביטול חובת הבחינות לעוסקים ישנים יוצר "חלל חקיקתי" המעורר בעיות לא פשוטות. כל אלה מצדיקים הכרה בתקופת ביניים, אשר בה יעמדו הוראות המעבר - ועימן ההוראות בדבר חובת הבחינות - בתוקף, כדי שהכנסת תוכל לגבש את עמדתה תוך זמן סביר. כיצד ניתן להבטיח תקופת ביניים זו? התשובה הינה כי בצד ההצהרה כי הוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות בטלות - אשר בעקבותיה תבוא ההצהרה על ביטול חובת הבחינות לעוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית) - נוסיף ונקבע כי כניסתן לתוקף של הצהרותינו אלה תושעה עד ליום 31.12.1997 (ועד בכלל). נמצא, כי עד ל31.12.1997- (ועד בכלל) הוראות המעבר ממשיכות לעמוד בתוקפן וחובת הבחינות של העוסקים הישנים ממשיכה אף היא לעמוד בתוקף, כפוף כמובן, להסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. השעיה זו תאפשר לכנסת לקבוע את עמדתה באשר להוראות המעבר בכל הנוגע לבחינות. השעיה זו עולה בקנה אחד עם הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים בפנינו, לפיו ניתנו רשיונות עיסוק זמניים לכל העוסקים הישנים. תוקפם של רשיונות אלה יפוג ב31.12.1997-. סמכותנו להשעות את מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות מבוססת היטב. אכן, לא פעם השעינו בעבר את מועד כניסתה לתוקף של הצהרה בדבר בטלותה של חקיקת משנה החורגת מסמכות (ראו בג"ץ 2294/90 פורז נ' ממשלת ישראל , פ"ד מד(3) 317, 328; בג"ץ 2913/93 עירית קרית-גת נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(5) 832). סמכות דומה נתונה, במשפט המשווה, לבית משפט המצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית (ראו א. ברק, פרשנות במשפט , 741 (כרך שלישי, 1994)). כך, למשל, מקובל הוא בקנדה כי לבית המשפט נתונה הסמכות להשעות זמנית ( temporary suspension ) מועד כניסתה לתוקף של הצהרת בטלות של חוק הפרלמנט כדי למנוע "חלל חקיקתי", או נזק לציבור. עמד על כך הנשיא למר ( Lamer C.J. ) בציינו: “A Court may strike down legislation or a legislative provision but suspend the effect of that declaration until Parliament... has had an opportunity to fill the void. This approach is clearly appropriate where striking down of a provision poses a potential danger to the public... or otherwise threatens the rule of law." ( Schachter v. Canada , 93 D.L.R. (4 th ) 1, 93 (1992)). דין דומה חל בישראל. למותר לציין, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות ההשעיה הנתונה לו רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. המקרה שלפנינו נופל לקטיגוריה זו. 70. מהן איפוא התוצאות אליהן הגענו? התוצאות הן ארבע: ראשית , הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.1998; שנית , כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998; שלישית , הכנסת מוסמכת כמובן לקבוע הסדר מידתי חדש להוראות המעבר, ובכך להציל את הוראות המעבר בכל הנוגע לחובת הבחינות - מבטלות; רביעית , כאשר הכנסת תקבע הסדר חדש להוראות מעבר, הוא ייכנס לתוקף במקום סעיף 48 לחוק תיקי השקעות. אם ההסדר ייקבע על ידי הכנסת לפני ה1.1.1998-, לא יווצר חלל בתחולת החוק מבחינת הזמן וההיקף. ובינתיים, עד יום ה1.1.1998- יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים. נוסיף ונציין, כי אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. סוף דבר 71. התוצאה היא, איפוא, כי העתירה נדחית בכל הנוגע לראש הראשון והשני שלה. העתירה מתקבלת באשר לראש השלישי, במובן זה שאנו מצהירים כי הוראות המעבר הקבועות בסעיף 48 לחוק תיקי השקעות, ככל שהן נוגעות לבחינות, אינן מידתיות ועל כן בטלות. כתוצאה מכך מתבטלת חובת הבחינות של העוסקים הישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית). הצהרת בטלות זו מושעית והיא תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998. אם הכנסת תחוקק עד אז הוראות מעבר מידתיות חדשות. בה בעת, לעניין התקופה שעד ליום 1.1.1988, יחול הסדר הביניים שהוסכם עליו, ואשר לפיו העוסקים הישנים מחזיקים ברשיון עד ליום 1.1.1998. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק, ואין לי מה להוסיף. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' דורנר: 1. חוקי-יסוד מתקבלים על-ידי הכנסת בהיותה האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ראו דברי הנשיא ברק בע"א 6821/93, רע"א 1908,3363/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי ואח' , פ"ד מט (4) 221 (להלן: ע"א בנק המזרחי ), בע' 390-368; קלוד קליין, "הרשות המכוננת בישראל", משפטים ב (תש"ל) 51. דרגתם הנורמטיבית של חוקי-יסוד עולה על זו של חוקים, שאותם הכנסת מקבלת בהיותה הרשות המחוקקת של המדינה. הכנסת אינה רשאית לחוקק אלא חוקים ההולמים את הוראות חוקי-היסוד. לכן, בהתקיים סתירה בין הוראת חוק-יסוד לבין הוראת חוק ומן הנמנע לקיים את שתי ההוראות גם יחד, תועדף ההוראה שבחוק-היסוד, העולה בדרגתה הנורמטיבית על הוראת החוק. עם זאת, כלל יסוד בפרשנות הוא הכלל המבקש ליישב, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, בין נורמות משפטיות שונות. ראו, למשל, בג"צ 174/85 חסן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון , פ"ד לט(3) 245, בע' 248. מטרתו של כלל זה היא לתת תוקף לרצון המוסדות המוסמכים לקבל נורמות משפטיות, ולמנוע את התוצאה הבעייתית של התעלמות מנורמה שהתקבלה על-ידי מוסד מוסמך או של קביעת בטלותה. עיקרון כללי זה חל ביתר שאת מקום שבו הנורמות הנדונות הן חוק-יסוד וחוק. לכך שני טעמים עיקריים. ראשית , חוקים מתקבלים על-ידי הכנסת, הנבחרת על-ידי העם ומהווה "בית-הנבחרים של המדינה" (סעיף 1 לחוק-יסוד: הכנסת), והם מבטאים את רצונם של רוב האזרחים. ביטול רצון הרוב או התעלמות ממנו אינם עניין-של-מה-בכך. עמד על כך השופט זמיר, בציינו כי "חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם" (בג"צ 7111, 8195/95 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' , פ"ד נ(3) 485, בע' 496). יש לנקוט כללי פרשנות אשר יבטיחו, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, כי רצון העם, כפי שבא לידי ביטוי בחוקים שקיבלו נבחריו, לא יסוכל. שנית , חוקי-יסוד וחוקים מתקבלים על-ידי אותו גוף - הכנסת. יש להניח כי קיימת התאמה בין הנורמות השונות שהכנסת מקבלת, ולפרשן, ככל שהדבר ניתן באופן סביר, לאור הנחה זאת. 2. בענייננו עומדות, מן הצד האחד, ההוראות שבסעיפים 3 ו4- לחוק-יסוד: חופש העיסוק (להלן: חוק-היסוד). נקבע בהן כי כל אזרח או תושב של המדינה חופשי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח-יד, וכי אין לפגוע בחופש זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. מן הצד השני עומדת שורה של הוראות שבחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה1995- (להלן: החוק), הקובעות משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. טענת העותרים היא כי קיימת סתירה בין הוראות חוק אלה לבין הסעיפים האמורים שבחוק-היסוד. לנוכח סתירה זו, כך נטען, לא ניתן לקיים את חוק-היסוד ואת החוק גם יחד, ולכן יש מקום לקיים את חוק-היסוד, שדרגתו הנורמטיבית עליונה, ולשלול תוקף מהוראות החוק. 3. לגבי אחדות מהוראות החוק שנתקפו על-ידי העותרים טענו המשיבים כי אין הן סותרות את חוק-היסוד משום שאין הן פוגעות בחופש העיסוק. דינה של טענה זאת להידחות, מן הטעמים שאותם ציין חברי, הנשיא ברק. פגיעתן של ההוראות האמורות בחופש העיסוק היא ברורה, ואין אפשרות סבירה לפרש את חוק-היסוד באופן שעל-פיו הוא אינו משתרע על פגיעה זאת. עם זאת, יש להיזהר מפירוש גורף וכל-כולל של חופש העיסוק המוגן בחוק-היסוד. כך, למשל, נפסק כי חופש העיסוק אינו מקנה לאדם זכות כי אחר, לרבות גוף שלטוני, יעסיק אותו בשירותו. ראו, למשל, בג"צ 4360/94 טאטור נ' שר המשטרה ואח', פ"ד נ(2) 560, בע' 568. אכן, פירוש מרחיב יתר-על-על-המידה של הזכויות הקבועות בחוקי-היסוד אינו ראוי. כדברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בע' 471, בהתייחסו לזכות הקניין הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו: "ככל שיורחב ההיקף של הקניין כזכות חוקתית כך, יש לחשוש, תיחלש עוצמת ההגנה על זכות זאת. ועל כך ניתן לומר: תפסת מרובה לא תפסת." 4. אך בעצם הפגיעה שפוגעות הוראות החוק בחופש העיסוק אין משום סתירה להוראות חוק-היסוד. שכן, חוק-היסוד מאפשר לפגוע בחופש העיסוק, ובלבד שהפגיעה תקיים את התנאים הקבועים בארבעת היסודות המוזכרים בסעיף 4 לחוק-היסוד ("פיסקת ההגבלה"). מבין יסודות אלה חלוקים הצדדים בענייננו רק בשאלת התקיימותו של היסוד המתנה פגיעה בחופש העיסוק בכך שהפגיעה תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". זוהי דרישת המידתיות. עמידתה של פגיעה בחופש העיסוק בדרישה זאת נבחנת תוך הסתייעות בשלושת מבחני-המשנה שעליהם עמד הנשיא: התאמת האמצעי הפוגע בזכות לתכליתו, בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה שאינה עולה על המידה הנדרשת לצורך השגת התכלית, והסבירות שבפגיעה בזכות לצורך השגת תכליתה של הפגיעה. באשר למבחני-משנה אלה יש להטעים כי אף אחד מהם אינו בעל אופי מוחלט או דווקני. ראשית , בדרך-כלל, לרשות המחוקקת יש שיקול-דעת ביישומם. כלומר, די בכך שההשקפה כי האמצעי שנבחר מתאים לתכליתו, או כי הוא פוגע בזכות במידה המיזערית הנדרשת להשגת התכלית, או שהפגיעה בזכות לצורך השגת התכלית היא סבירה, היא השקפה אפשרית - המצויה, לפי המינוח הנוהג במשפט המינהלי, במסגרת "מיתחם הסבירות" - כדי שהחוק ייראה כעומד בדרישת המידתיות. שנית , באשר למבחן-המשנה הראשון לא נדרשת ודאות מוחלטת כי האמצעי ישיג את מטרתו. די במידת הסתברות רצינית להשגת התכלית על-ידי האמצעי הפוגע בזכות. מידת ההסתברות הנדרשת תיקבע בהתאם לחשיבות היחסית של הזכות הנפגעת ושל תכלית הפגיעה. שלישית , באשר למבחן-המשנה השני לא נדרש כי הכנסת תבחר, בכל תנאי ובכל מחיר, באמצעי המאפשר את השגת התכלית מבלי לפגוע כלל בזכות או באמצעי הפוגע בזכות במידה המינימלית אפשרית. המשאבים הציבוריים הם, מטבע הדברים, מוגבלים. למרות חשיבותן הבלתי-מעורערת של זכויות הפרט לא ניתן, ולא ראוי, לתת להגשמתן עדיפות מוחלטת על-פני כל המטרות הציבוריות האחרות. כך, למשל, הגם שדומה כי ניתן היה להבטיח בכל מקרה כי חשודים לא יסכנו את שלום הציבור באמצעות "מעצר- בית" שיובטח על-ידי כוחות משטרה, הרי שלעיתים אין מנוס מהשגת אותה מטרה על-ידי האמצעי הזול יותר של מעצר החשוד בבית-מעצר, למרות שאמצעי זה פוגע בזכויות החשוד יותר ממעצר-בית מאובטח. זאת ועוד: יש דרגות שונות של הגשמת תכלית. לעיתים, נקיטת אמצעי הפוגע בזכות מעט יותר מאמצעי חלופי עשויה להביא לעלייה ניכרת של מידת ההגשמה של התכלית. די איפוא בכך שהכנסת תיתן משקל סביר, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לשיקול של מיזעור הפגיעה בזכות. 5. לדעתי, מן הראוי כי כל שלושת מבחני-המשנה האמורים יופעלו וייושמו בהתחשב במהותה של הזכות שהפגיעה בה עומדת על הפרק. כך הוא הדין במדינות אחרות: בארצות-הברית פותחו בפסיקה רמות בדיקה שונות לבחינת חוקתיותם של חוקים הפוגעים בזכויות אדם. רמות בדיקה אלה מבוססות על מידת החשיבות של הערכים והאינטרסים העומדים ביסודה של כל זכות וזכות. בתחתית סולם הזכויות עומדות זכויות כלכליות. פגיעה בזכויות מסוג זה תימצא מוצדקת אם היא דרושה באופן סביר להגשמת אינטרס ציבורי לגיטימי. ראו, למשל, Railway Express Agency v. New York , 336 U.S. 106 (1949) . בראש הסולם מצויות זכויות-על, בעלות מעמד מיוחד, כגון הזכות להשתתף בבחירות, חופש הביטוי וחופש התנועה. הפגיעה בזכויות אלה מותרת רק לשם הגשמת אינטרס ציבורי חיוני, שלא ניתן להגשימו באמצעים אחרים. ראו, למשל, Shapiro v. Thomson, 394 U.S. 618 (1969) . בגרמניה נבחן בכל מקרה ומקרה אם הערכים והאינטרסים שנפגעו במקרה הספציפי מצדיקים את הפגיעה בזכות. כך, למשל, בעניין Numerus Clausus I Case , (1972) 33 BVerfGE 303 נקבע כי קביעת מכסה לתלמידי רפואה, שתכליתה חיסכון כספי, עשויה להיות חוקתית למרות פגיעתה בחופש העיסוק. בכל זאת פסל בית-המשפט שני חוקים שקבעו מכסה כזאת, משום שאותם חוקים פגעו, בין השאר, בעקרון השוויון. 6. גם בישראל, כאשר עומדת על הפרק פגיעה בזכות על-ידי רשות מינהלית, נעשה שימוש בנוסחות איזון המבוססות על מהותה של הזכות הנדונה, משקלה הסגולי והטעמים העומדים ביסודה, מזה, ומידת החשיבות של האינטרס המתנגש בזכות, מזה. ראו, למשל, בג"ץ 399/85 כהנא ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור , פ"ד מא(3) 255, בע' 284. לפי גישה זו הובחן, בין השאר, בין היקף ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי לבין חופש הביטוי המסחרי, וזאת על-יסוד מידת החשיבות של הטעמים שביסוד זכויות אלה. ראו, למשל, דברי הנשיא שמגר בבג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד מט(2) 529, בע' 551, ודברים שכתבתי בבג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח' , פ"ד מח(2) 1, בע' 13. מידת החשיבות המיוחסת לזכות במסגרת האיזון ואמות-המידה שעל-פיהן תיבחן החוקיות של הפגיעה עשויות להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לערכים ולאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. כך, למשל, לא הרי גרימת נזק לפרט בלבד, כגרימת נזק לפרטים רבים ואף לציבור בכללותו. עמדתי על כך באחת הפרשות: נראה לי כי כאשר הראציונאל העומד בבסיס ההגנה על חופש העיסוק הוא, בעיקרו, עניינו של האדם להתפרנס ולעומתו עומד הערך של קידום כלכלת המדינה, מן הראוי להחיל את מבחן האפשרות הסבירה לפגיעה ממשית בכלכלת המדינה... לעומת זאת, כאשר ביסוד ההגנה על חופש העיסוק עומדים גם ראציונאלים אחרים, ובמיוחד ערכים בעלי חשיבות מיוחדת מבחינת המדינה והחברה, ייקבע היקף חופש העיסוק על-פי מבחן "מחמיר" יותר, כגון מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה... זה המבחן הקבוע, בדרך כלל, לצורך איזון בין חופש הביטוי לבין הסדר הציבורי, שלום הציבור או בטחון המדינה... מבחן זה נקבע בהתחשב באינטרסים החברתיים המיוחדים העומדים במקרים רבים ביסוד חופש הביטוי, וביניהם חיוניותו מבחינת קיום ההליך הדמוקרטי. על-כן, אפשר כי כאשר הערכים המתמודדים יהיו קידום כלכלת המדינה מחד גיסא וחופש העיסוק במקצוע "תקשורתי" מאידך גיסא, ייערך האיזון על יסוד מבחן הוודאות הקרובה לסכנה חמורה. [בג"צ 1452/93 איגלו חברה קבלנית לעבודות צנרת בנין ופיתוח בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר ואח', פ"ד מז(5) 610, בע' 618-617.] 7. גישה זו מן הראוי לאמץ, בשינויים המחויבים, גם במסגרת בחינת המידתיות של פגיעת חוק בזכות הקבועה בחוק-יסוד. ראשית, בחוקי-היסוד בדבר זכויות האדם מעוגנות זכויות בעלות מידות חשיבות שונות. כך, למשל, אין דינה של הזכות לחירות ממעצר לפי סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנתונה למי שאשמתו לא הוכחה והוא בחזקת חף מפשע, כדינה של הזכות לחירות ממאסר לפי אותו סעיף, שעניינה במי שאשמתו הוכחה. ואילו משקלה של הזכות הכללית והמעורפלת הקבועה בסעיף זה לאי-פגיעה בחירות "בכל דרך אחרת" תלוי במהות הפגיעה שבה מדובר. הגישה מספקת מסגרת להבחנה המתחייבת בין הזכויות השונות. שנית, הגישה מעניקה הכוונה פרשנית בהפעלתה של דרישת המידתיות על שלושת מבחני-המשנה שלאורם היא מוחלת. הדיבור "פגיעה במידה שאינה עולה על הנדרש" הוא מופשט ועמום. גם למבחני-המשנה אופי כללי. הגישה המפנה את תשומת-הלב למהות הזכות הנדונה ולטעמים שביסודה, ועימה שורת ההלכות הפסוקות שפיתחו ויישמו אותה, עשויה לתרום לוודאות המשפטית הן במסגרת הליכי החקיקה (והלוא חוקי-היסוד, במידה רבה, מופנים לרשות המחוקקת עצמה) והן במסגרת בחינת חוקתיותם של חוקים. שלישית, מן הראוי לבחון את תוקפן של מכלול הנורמות המשפטיות על-יסוד אמות-מידה דומות. השימוש בגישה האמורה גם בהקשר של בחינת חוקתיותם של חוקים תורם להרמוניה בהגנה הניתנת לזכויות האדם בישראל בהקשרים שונים. ראו דברי השופט זמיר בע"א בנק המזרחי הנ"ל בעמ' 470, והשוו לדברים שכתבתי בבג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון , פ"ד מט(4) 94, בע' 138. 8. גישה זו חלה בעניינם של כל שלושת מבחני-המשנה. באשר למבחן בדבר התאמת האמצעי לתכלית, מידת הוודאות שתידרש להתאמת האמצעי וליעילותו מושפעת ממידת החשיבות של הזכות והטעמים שביסודה. כשמדובר בזכות כבדת-משקל, עשויה להידרש "ודאות קרובה", ואולי אף כמעט מוחלטת, לכך שהאמצעי הפוגע בה יגשים ביעילות ובאופן מושלם את תכליתו. לעומת זאת, כשמדובר בזכות קלת-משקל יותר, ייתכן כי ניתן יהיה להסתפק ב"אפשרות סבירה" לקידומה של התכלית. באשר למבחן בדבר בחירת האמצעי הפוגע בזכות במידה המועטה הנדרשת, שכאמור אינו מבחן מוחלט, תושפע בחירת האמצעי מן הזכות הנפגעת. כשמדובר בזכות-יסוד חשובה במיוחד יוקפד יותר על בחירת אמצעי הפוגע בה במידה המיזערית, וזאת גם אם מדובר באמצעי שעלותו ניכרת. הדין עשוי להיות שונה מקום שבו עומדת על הפרק זכות שחשיבותה פחותה, שלשם שמירתה לא תידרש המדינה לנקוט באמצעים העלולים לגרום להכבדה מיוחדת. באשר למבחן שבמסגרתו נערך איזון בין התועלת שבתכלית לבין הנזק שבאמצעי להשגתה, הוא יופעל - כמקובל בפסיקה שבה דנתי לעיל, העוסקת בהחלטות של רשויות מינהליות - בהתחשב במהות הזכות שעל הפרק, הטעמים שביסודה והערכים והאינטרסים הנפגעים במקרה הספציפי. 9. בענייננו, הראציונאל העומד ביסוד חופש העיסוק של העותרים הוא עניינם האישי במשלח-ידם. ראציונאל זה הוא חשוב, אך אין המדובר בזכות-על. בנסיבות אלה מקובלת עלי דעתו של חברי, הנשיא ברק, כי הוראות החוק שנתקפו, להוציא הוראות המעבר, עומדות בדרישת המידתיות. זאת למרות שיעילותן של אחדות מן ההוראות, כגון ההוראה המחייבת כי העיסוק יתקיים במסגרת חברה, להשגת תכליתן, אינה ודאית, ולמרות שאפשר להעלות על הדעת אמצעים חלופיים, הפוגעים פחות בחופש העיסוק מן האמצעים שננקטו. התוצאה הייתה עשויה להיות שונה אילו הוראות דומות, כגון ההוראה המתנה את מימוש הזכות בהחזקת הון עצמי בשיעור ניכר, שמטרתה הבטחת כספי המשקיעים בנכסים פיננסיים, היו מוחלות באשר לזכויות-יסוד ככבוד האדם במשמעותו הבסיסית. לעומת זאת, משקלו של הטעם שביסוד הוראת המעבר המחילה את חובת העמידה בבחינות רישוי על עוסקים ותיקים, שהוא הרצון לבחון את ידיעותיהם המקצועיות ולהעמיקן, אינו מצדיק את הפגיעה הקשה שהוראה זו גורמת לחופש העיסוק שלהם. אשר-על-כן, ולאור טעמים נוספים אלה, אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, הנשיא ברק, ולתוצאה שאליה הגיע. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, כ"ב באלול התשנ"ז (24.9.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A15 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97", "בג\"ץ 1/49", "בג\"ץ 337/81", "בג\"ץ 1452/93", "בג\"ץ 726/94", "בג\"ץ 1255/94", "בג\"ץ 4541/94", "בג\"ץ 4746/92", "ע\"א 239/92", "ע\"א 6821/93", "בג\"ץ 1683/93", "בע\"א 6821/93", "בג\"ץ 987/94", "בג\"ץ 3477/95", "בג\"ץ 5016/96", "בג\"ץ 4330/93", "בג\"ץ 5503/94", "בג\"ץ 7111/95", "בג\"ץ 3434/96", "בג\"ץ 5491/95", "בע\"א 4275/94", "ע\"פ 5052/95", "בג\"ץ 571/89", "ע\"א 1613/91", "בג\"ץ 2832/96", "ע\"פ 104/72", "בג\"ץ 6300/93", "בג\"ץ 398/82", "בג\"ץ 396/82", "ע\"א 674/85", "בג\"ץ 2294/90", "בג\"ץ 2913/93", "רע\"א 1908", "בג\"ץ 399/85" ]

1,145

5,008

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך בקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד חנן מלצר, עו"ד ישגב נקדימון עו"ד דניאל פדר, עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים: עו"ד אסנת מנדל החלטה אנו מבקשים לשמוע ביום שני, כ"ה בסיון התשנ"ז (30.6.97), בשעה 16:00, טיעונים של באי כוח הצדדים לענין צו הביניים. המזכירות מתבקשת להזמין הצדדים לטיעון זה. ניתנה היום, כ"ד בסיון התשנ"ז (29.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A12 /דז/

[ "בג\"ץ 97" ]

1,146

6,312

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בתמוז התשנ"ז ( 22.07.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה כל צד יוכל להשלים בתוך עשרים יום טענותיו. ניתנה היום, י"ז בתמוז התשנ"ז (22.7.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A14 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,147

8,567

ב בית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1715/97 - ד' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת בקשה דחופה לצו ביניים החלטה נקבע לשמיעה בפני הרכב ביום 21.12.97 שעה 8:00. ניתנה היום, י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. J19

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,148

8,840

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: י' בסיון התשנ"ז ( 15.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה בהסכמת הצדדים, תשובה המדינה - אשר תהווה גם סיכומים בכתב מטעמה - תינתן עד ה18.6.97-; תשובת העותרים - אשר תהווה גם סיכומים בכתב מטעמם - תינתן עד ה25.6.97-. אם לא ינתן פסק דין עד ה1.7.97-, נשמרת האפשרות כי העותרים יחזרו ויפנו בעניין צו הביניים. ההרכב שידון בעתירה - והוא עשוי להיות הרכב מורחב - עשוי לקיים דיון בעל-פה למתן הבהרות ולתשובה על שאלות. ייעשה מאמץ ליתן את פסק הדין - ולו בלי הנמקה - עד ה1.7.97-. ניתנה היום, י' בסיון התשנ"ז (15.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A09 /דז/

[ "בג\"ץ 97" ]

1,149

9,050

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים-העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך בקשה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ' בכסלו התשנ"ח ( 19.12.97 ) בשם המבקשים- העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה הצדדים מתבקשים לסכם עמדתם בכתב. המבקשים יעשו כן עד יום שלישי (ה23.12.97-). המשיבים יסכמו עד יום חמישי (ה25.12.97-). על יסוד הסיכומים ניתן החלטתנו בבקשה. רשמנו לפנינו הודעת גב' מנדל, כי עד להחלטתנו לא תיפעל הרשות בעניין נשוא הבקשה, וזאת תוך עמידה על עמדתה כי היא פועלת במסגרת הדין והפסק. ניתנה היום, כ' בכסלו התשנ"ח (19.12.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A20 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,150

14,882

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל החלטה לתגובת המשיבים בכתב עד מחר, 31.12.97, בשעה 10:00 בבוקר. ניתנה היום, א' בטבת התשנ"ח (30.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A21 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,153

15,299

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשנ"ז ( 30.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד חנן מלצר; עו"ד ישגב נקדימון; עו"ד דניאל פידר; עו"ד נאוה אילן בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל החלטה לאחר ששמענו טיעוני הצדדים, המלצנו בפני המשיבים להגיע להסדר שימנע הצורך בהכרעה בעניין צו הביניים, תוך שיאפשר לבית המשפט לפסוק בעתירה לגופה, בלא לחץ זמן הנובע מכך שחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן - החוק) נכנס לתוקפו במלוא הוראותיו מחר (ה1.7.97-). הצדדים הגיעו להסדר הבא, אותו רשמנו לפנינו: 1. הרשות תעשה שימוש בסמכותה לפי סעיף 48(2) לחוק, ותעניק רשיון זמני לתקופה שתסתיים ביום 31.12.97, או עד למתן פסק הדין לפי המוקדם, למי שעסק בניהול תיקים ערב כניסתו לתוקף של החוק. הרשיון הזמני יינתן ליחיד לצורך עיסוק במסגרת חברה. בכל רשיון יצויין באלו דרישות נדרש בעל הרשיון הזמני לעמוד על מנת שבבוא העת ניתן יהא להעניק לו רשיון מנהל תיקים על פי החוק. 2. ההון העצמי של החברה יעמוד על סך של 50,000 ש"ח. סכום זה יחליף את הסכום הקבוע בתקנה 2(א) לתקנות הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות בניהול תיקי השקעות (הון עצמי וביטוח), התשנ"ז1997-. 3. לצורך מתן זמן להתארגנות למנהלי התיקים, מודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בתוך תקופה של ששים יום, הוא לא יאכוף את הוראות החוק שעניינן ברישוי. הצדדים לא הגיעו לידי הסכם בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק. נחה דעתנו, כי על רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אין מקום ליתן צו ביניים בעניין זה. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, לפיה במהלך התקופה של הרשיונות הזמניים יוכל מנהל תיקים לבצע הצלבה עם מנהל תיקים אחר, בכל הנוגע לתיקים שלו ושל קרובי משפחתו (כהגדרתם בחוק). המזכירות מתבקשת לקבוע המשך טיעונים לעתירה בגופה בתוך שבועיים ימים. ניתנה היום, כ"ה בסיון התשנ"ז (30.6.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A13 /דז/

[ "בג\"ץ 97" ]

1,154

15,304

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 1715 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה נגד המשיבים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים ובקשה להצטרף כעותר תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשנ"ז ( 02.06.97 ) בשם העותרים : עו"ד ח. מלצר; עו"ד י. נקדימון; עו"ד נ. אילן בשם המשיבים : עו"ד א. מנדל ה ח ל ט ה צו על תנאי כמבוקש. 30 יום לתשובה. תשובת המדינה תהווה סיכומים בכתב לטענות. העותרים יוכלו להשיב בתוך חמישה-עשר יום בכתב. העתירה תוכרע על פי הסיכומים בכתב, אלא אם כן ההרכב יחליט לשמוע טיעונים בעל-פה. אנו מוחקים הכנסת וועדת הכספים מהעתירה. אנו מוסיפים העותר אברהמחיו כעותר נוסף. ניתנה היום, כ"ו באייר התשנ"ז (02.06.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A07 /דז/

[ "בג\"ץ 97" ]

1,155

25,768

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר החלטה 1. בפסק דיננו (מיום 24.9.1997) קבענו, בין השאר, כי "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.1998". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים". לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח 2652, התשנ"ח, עמ' 82). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בועדת הכספים של הכנסת. ועדת הכספים לא סיימה עבודתה. מכאן הבקשה שלפנינו, שעניינה בקשה להארכת מועד ההשעיה, ולקביעת הסדר ביניים חדש. 3. בבקשה (שהוגשה ביום 30.12.1997) נמסר לנו כי שר האוצר ויושב ראש רשות ניירות ערך פנו, כל אחד בנפרד, ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק. התשובה שניתנה לפונים היתה כי בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים של הכנסת מפאת הדיונים בתקציב המדינה, לא ניתן לקבוע דיון בהצעת החוק בחודש דצמבר 1997. מכאן פנייתם של שר האוצר והרשות לניירות ערך - המשיבים בעתירה המקורית - בבקשה "להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות בדבר חובת הבחינות של יחידים עוסקים ישנים (למעט הבחינה באתיקה מקצועית), ולקבוע הסדר ביניים לתקופה שמיום 1.1.98 ועד ליום 30.4.98 או עד שתשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשות תעניק למנהל תיקים יחיד שבידו רשיון זמני, רשיון זמני עד ליום 31 בדצמבר 1997, לתקופת הביניים, לאחר שראתה כי נתקיימו לגביו אלה: (א) התנאים למתן רשיון מנהל תיקים הקבועים בסעיף 8(א)(1)(2)(3) ו-(6) לחוק; (ב) עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין; (ג) שילם את החלק היחסי של האגרה השנתית כאמור בתקנה 27(א) לתקנות, לתקופת הביניים". בהמשך הבקשה צויין כי "הרשיונות הזמניים שניתנו למנהלי תיקים יחידים בעקבות הסדר הביניים מיום 30 ביוני 1997 ניתנו בטרם היה סיפק לברר אם נתקיימו התנאים כמפורט בסעיף 7(א) לבקשה זו. מכיוון שמבוקש להאריך את ההסדר הזמני, מתבקש בית המשפט נכבד זה לקבוע כי רשיונו הזמני של מנהל תיקים יחיד כאמור בסעיף 7, יעמוד בתוקפו עד יום 31.1.98 או עד ליום קבלת הרשיון הזמני החדש, לפי המוקדם בין השניים. במהלך חודש ינואר 1998 יינתנו רשיונות זמניים חדשים למנהלי תיקים יחידים שנתקיימו לגביהם כל התנאים כאמור". 4. בתגובתם מתנגדים המשיבים (העותרים בעתירה המקורית) לבקשה. לטענתם, השעיה זמנית על הצהרת בטלות של הוראת חוק, היא תרופה חריגה ביותר. אין לעשות שימוש נוסף בה בנסיבות העניין שלפנינו. המשיבים מוסיפים ומציינים, כי אם נעתר לבקשה, מן הראוי לקצוב להארכה המבוקשת זמן מוגבל מזה המבוקש, והוא יותנה בהארכת הסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים. 5. לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה, נחה דעתנו, כי בנסיבות העניין - ולאור עומס העבודה המוטל על ועדת הכספים בדיוניה על תקציב המדינה - יש מקום להשעיה נוספת של הצהרות הבטלות עליהן עמדנו בפסק דיננו. אשר על כן, אנו קובעים: (א) הצהרות הבטלות הקבועות בפסקה 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית ייכנסו לתוקפן ביום 30.4.1998, או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. (ב) עד למועדים הקבועים בפסקה (א), יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 6. אין בהחלטתנו זו משום נקיטת עמדה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לאחר מתן פסק דיננו לעניין תוקף הסדר הביניים עד ליום 31.12.97. עם זאת, לאור החלטתנו זו הופכת אותה מחלוקת לבלתי-מעשית. בנסיבת אלה, אנו דוחים הבקשה שהוגשה לנו (ביום 10.12.97) למתן צו ביניים. ניתנה היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A23 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,157

34,392

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י"ב בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשעייה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים: עו"ד חנן מלצר; עו"ד דניאל פדר; עו"ד נאוה אילן החלטה 1. ביום 24.9.97 ניתן פסק דיננו בעתירה שכוונה, בין היתר, כנגד חוקתיותה של הוראת המעבר שבסעיף 48 לחוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: החוק). בפסק דיננו קבענו, בין היתר, כי: "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.98". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים" (מיום 30.6.98). לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים". 2. לאחר פסק דיננו, פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח התשנ"ח, עמ' 82) (להלן: הצעת החוק). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת. 3. ביום 30.12.97 פנו המבקשים דנן לבית משפט זה בבקשה להאריך את מועד ההשעיה של ההצהרה על בטלותו של סעיף 48 לחוק ובטלותו של הסדר הבחינות הקיים בחוק כלפי העוסקים הישנים. בבקשה נטען, כי הן שר האוצר והן יושב ראש הרשות לניירות ערך פנו ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק וכי בקשתם סורבה בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים בשל הדיונים בתקציב המדינה. מטעם זה נתבקש בית משפט זה להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות עד ליום 30.4.98, או עד להשלמת הליכי החקיקה (לפי המוקדם ביניהם). באותה בקשה נתבקש בית משפט זה, לקבוע הסדר ביניים חדש, לפיו יוכל בעל רשיון זמני מכוח הסדר הביניים שבפסק דיננו להמשיך ולהחזיק ברשיון הזמני עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, ובלבד שעמד בתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1)(2)(3) ו6- לחוק, עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין ושילם את החלק היחסי של האגרה השנתית למשך תקופת הביניים כאמור בתקנה 27(א) לתקנות. 4. בהחלטתנו מיום 31.12.97, החלטנו על הארכת המועד להשעית הכרזת הבטלות, כמבוקש. ביסוד ההחלטה עמדו נסיבותיו המיוחדות של העניין וכן העומס שהיה בשעתו על ועדת הכספים בשל דיוניה על תקציב המדינה. החלטנו, על כן, כי הכרזת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 30.4.98 או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. כן קבענו, כי עד למועד זה, קרי ה30.4.98- או השלמת הליכי החקיקה, יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97, ולא על פי הסדר הביניים החדש שנתבקש על ידי המבקשים. 5. ביום 29.4.98 שבו ופנו המבקשים לבית משפט זה ובאמתחתם בקשה נוספת להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות, עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. בבקשה נטען, כי במהלך החודשים מרץ ואפריל חזרו ופנו שר האוצר ויושב ראש הרשות לניירות ערך ליושב ראש ועדת הכספים, וביקשו כי יקבע בדחיפות מועד לדיון בהצעת החוק. כן צויין בבקשה, כי על פי המידע שנמסר למבקשים, תובא הצעת החוק לדיון בפני ועדת הכספים במהלך חודש מאי. מטעם זה, חזרו המבקשים וביקשו, כי יוארך מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות. בבקשה צויין עוד, כי עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, יהיו העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם. 6. המשיבים, בתגובתם, מתנגדים לבקשה להארכת המועד. הם טוענים כי המבקשים מיצו את זכותם לפנות לבית משפט זה לשם הארכת המועד בבקשתם הקודמת לעשות כן, ומטעם זה אין בידם לפנות שוב לבית המשפט בעניין זה. כן טוענים הם, כי ממילא נכנסה הכרזת הבטלות לתוקף ביום 1.5.98 ומטעם זה - לא ניתן - ואף לא נצרך - להאריך את מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות. עוד טוענים המשיבים, כי הבקשה דנן נגועה בשיהוי כבד ובחוסר נקיון כפיים מצד המבקשים. כך הדבר, לטענתם, נוכח ההזנחה שנקטו המבקשים בטיפול בקביעת הדיון הדחוף בוועדת הכספים; כך, נוכח הגשת הבקשה להארכת המועד יום לפני תום המועד שנקבע בהחלטתנו מיום 31.12.97. המשיבים אף ביקשו, כי נפסוק הוצאות לחובת המבקשים, בשל שיהוי זה בהגשת הבקשה להארכת המועד. עוד טענו המשיבים בתגובתם, כי הנצחת המצב הקיים פוגעת באותם עוסקים ישנים הממשיכים להחזיק ברשיון זמני בלבד וכי אף לגופו של עניין, לא הראו המבקשים כל טעם מיוחד המצדיק הארכה נוספת של תקופת ההשעיה. 7. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה, נחה דעתנו, כי יש להיענות לבקשת המבקשים דנן ולהורות על הארכת מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. ביסוד החלטתנו זו מונחות נסיבותיו המיוחדות של המקרה מהן עולה, כי הדיון בהצעת החוק והשלמת הליכי החקיקה צפויים להסתיים בחודש מאי ובסמוך לאחריו. שוכנענו, כי אכן המבקשים פועלים לשם השלמת הליכי החקיקה תוך מתן פתרון הולם למצוקתם של אותם עוסקים ישנים ומניעתו של אותו "חלל חקיקתי" שעלול להיווצר, אם תיכנס לתוקפה הצהרת הבטלות שבפסק דיננו. בה בעת, לא מצאנו בטענותיהם של המשיבים עילה ויסוד שלא להאריך את המועד לתקופה ובתנאים המפורטים בבקשה דנן. 8. על כן אנו קובעים, כי הצהרות הבטלות הקבועות בסעיף 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית (מיום 24.9.97) ייכנסו לתוקפן ביום 30.6.98 או ביום בו הכנסת תשלים את הליכי החקיקה, לפי המוקדם מבין השניים. כן אנו קובעים, כי עד למועד זה יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97. 9. בשולי הדברים יצויין, כי אכן היה מקום להגשת הבקשה במועד מוקדם יותר, ולא ערב פקיעת ההשעיה של הכרזת הבטלות, כפי שנעשה במקרה דנן. מטעם זה החלטנו, כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח, למרות קבלת בקשתם זו. ניתנה היום, ג' בסיון התשנ"ח (28.5.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A31 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,158

39,120

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - י"א בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך נגד המשיבים : 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו בקשה להארכת מועד ההשע ייה של הצהרת הבטלות בשם המבקשים: עו"ד אסנת מנדל החלטה לתגובת המשיבים בתוך חמישה ימים מעת ההמצאה. ניתנה היום, ח' באייר התשנ"ח (4.5.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97017150. A30 /דז/

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,159

190,700

בבית המשפט העליון בג"ץ 1715/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת בקשה לעיון בתיק בית המשפט החלטה כמבוקש. ניתנה היום, ז' חשון, תשס"ה (22.10.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97017150_A34.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,160

206,342

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1715/97 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת לעיין בתיק בית המשפט: העותרים: עו"ד מירי קסלסי 1. לשכת מנהלי ההשקעות בישראל 2. ספיר אשר 3. ויניש יצחק 4. בכרך יעקוב 5. מולכו מאיר ורד 6. רוקמן ירון 7. וייס מיכאל 8. זכאי אביתר 9. ויזל שלמה 10. יונס משה 11. יצחק אברהמחיו נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. רשות ניירות ערך 3. ועדת הכספים של הכנסת 4. הכנסת בקשה לעיין בתיק בית המשפט בשם המבקשת לעיין בתיק בית המשפט: בעצמה החלטה לתגובת הצדדים לעתירה בתוך שבעה ימים מעת ההמצאה. המזכירות תעביר עותק מהבקשה לבאי כוח הצדדים. ניתנה היום, כ"ו באלול התשס"ד (13.9.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97017150_A33.doc /דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 1715/97" ]

1,161

278

בית המשפט העליון רע"א 97 / 2156 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : נוה צפון בע"מ נגד המשיב : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) החלטה לתשובת המשיבה תוך 15 ימים. ניתן היום כא בסיון תשנ"ז (26.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B02

[ "רע\"א 97", "בע\"א 30/96" ]

1,162

339

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 2156/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המ בקשת : נוה צפון בע"מ נגד המשיב ה : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) בשם המשיבה: עו"ד יעקב בכר החלטה פרקליט המבקשת מתבקש להשיב על תשובת המשיבה וכן לפרט מהי השאלה המשפטית בעלת החשיבות הכללית שהוא מבקש לעורר ומה עניינן של הטענות המפורטות בסעיפים 1 ו3- בבקשה לרשות לערער לשאלה המשפטית האמורה. לאחר מכן אשוב ואטפל בתיק זה. ניתנה היום, י"א בתמוז תשנ"ז (16.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B03

[ "רע\"א 2156/97", "בע\"א 30/96" ]

1,163

8,596

בית המשפט העליון רע"א 97 / 2156 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשת: נוה צפון בע"מ נגד המשיב ה : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ב ית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים: י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) החלטה על המבקשת להמציא העתק מפסק דינו של בית משפט השלום בנהריה בת.א. 3491/92, וכן העתק מהודעת הערעור שהוגשה על ידה במסגרת ע.א. 30/96, וזאת תוך שבעה ימים ממועד המצאתה של החלטה זו. לאחר מכן אשוב ואדון בבקשה. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. A01 /דז/

[ "רע\"א 97", "בע\"א 30/96" ]

1,164

16,069

בית המשפט העליון רע"א 2156/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : נוה צפון בע"מ נגד המשיב : עירית נהריה בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.97 בע"א 30/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים גריל, נאמן בשם המבקשת: עו"ד אליהו מאור (מרקוביץ) בשם המשיבה: עו"ד יעקב בכר החלטה 1. שני מבנים, המהווים בית משותף כמשמעותו בסעיף 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 בנויים על חלקה 68 בגוש 1817 בנהריה. המבנה נשוא הדיון שלפנינו, שבבעלותה של המבקשת גובל ברח' ויצמן, והמבנה האחר גובל ברח' רמז, המקביל לו. עירית נהריה - היא המשיבה שלפנינו - תבעה מהמבקשת היטל סלילתו מחדש של רח' רמז והוא - לפי סעיף 1 לחוק עזר לנהריה (סלילת רחובות), התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק העזר). טענתה של המבקשת שהמבנה שבבעלותה אינו "נכס גובל" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק העזר נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין זה. 2. נחה דעתי שאין טענות המבקשת מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי: ככל שהמדובר בהגדרת "נכס גובל" שבחוק העזר לא שוכנעתי שהערכאות שדנו בענין לפני שגו, כאשר קבעו שההגדרה הרחבה שבסעיף 1 חלה על המקרה שלפני ,הואיל וקיים שביל גישה המחבר את שני הרחובות ומאפשר גישה מהמבנה של המבקשת גם לרח' רמז. טענה אחרת של המבקשת שלא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי, היא שחוק העזר מרוקן מתכנו את סעיפים 54 ו- 59 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, אך לדידי אין כל קשר בין שני העניינים, שהדין החל על בית משותף, המורכב ממבנים או מאגפים, לחוד והדין החל על היטל סלילה לחוד. 3. עוד טענה המבקשת שאין להבחין בין עניינה לבין עניינה של חלקה אחרת, סמוכה, חלק 97 באותו גוש, שפוצלה והפכה לשתי יחידות רישום נפרדות מעניינה של המבקשת; והנה שם, לא חוייבו בעלי המבנה הגובל ברחוב ויצמן בהוצאות הסלילה מחדש של רח' רמז; בפועל המדובר בטענה של אפלייה, אך מעיון בחומר שהובא לפני מתברר שהיא לא הועלתה בכתב הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי והיא לא נדונה על ידי הערכאות שקדמו לי. לפיכך אין היא מצדיקה אף היא שתנתן בגינה רשות לערער בגלגול שלישי לבית משפט זה, בלא שמחווה אני את דעתי לגביה, לגופו של הענין. הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח. ניתן היום כה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021560. B05

[ "רע\"א 2156/97", "בע\"א 30/96" ]

1,165

279

ב בית המשפט העליון ע"א 6314/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דוד לוי נגד המשיבים : 1. מזל לוי 2. רמי לוי 3. רלי לוי בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: עו"ד לאה וסרמן החלטה בהמשך להחלטתי מיום 1.8.96, אשר נמסרה לבא-כוח המערער ביום 9.8.96, אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, כ"ג באלול תשנ"ז (25.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95063140. O01

[ "ע\"א 6314/95" ]

1,166

280

בית המשפט העליון ע"א 95 / 7645 בש"א 6282/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. המועדון לקידום הכדורגל באשדוד-הפועל אשדוד 2. אורי מור יוסף 3. אלכסנדר ארז 4. כספי דודו 5. הרפז נתן נגד המשיבים : 1. מועצת פועלי אשדוד ע"י 2. ההתאחדות לכדורגל בישראל 3. ואקיל יוסף ערעור על החלטת כבוד הרשמת א. אפעל גבאי מיום 10.7.96 בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המערערים: עו"ד אוחיון אברהם בשם המשיבה 1: עו"ד איה שריק בשם המשיבה 2: עו"ד איל יפה בשם המשיב 3: עו"ד איה שריק פסק דין 1. בגלל תקלה במזכירות הובא אלי ענין זה אך היום. בעלי הדין ראויים להתנצלות עקב כך. 2. ערעור על החלטת הרשמת שדחתה בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון. כבר נפסק כי איחור בהפקדת הערבון שנגרם עקב חלוקי דעות בין מערערים בדבר חלקו של כל מערער בתשלום הערבון אינו מצדיק הארכת המועד: ע"א 4306/92 (לא פורסם). במקרה דנן קבעה הרשמת המלומדת כי הטעם האמור אינו מהווה הסבר סביר לאיחור. עוד ציינה הרשמת המלומדת כי ניתן היה לבקש הארכת המועד בתוך התקופה שנקבעה ולא לנהוג ב"שב ואל תעשה" במשך חדשים אחדים עד שנתקבלה ההודעה בדבר רישום הערעור לדחייה. אין יסוד להתערב בשיקוליה של הרשמת. בנסיבות אלו דין הערעור להידחות מבלי לדון בטענת המשיבים שהוא הוגש באיחור זמן. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה מס' 1 שכ"ט עו"ד 5,000.- ש"ח. המשיבה מס' 2 לא בקשה הוצאות ולפיכך לא יהיה צו להוצאות בעניינה. ניתן היום יג בסיון תשנ"ז (18.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95076450. B02

[ "ע\"א 95", "בש\"א 6282/95", "ע\"א 4306/92" ]

1,167

283

בבית המשפט העליון רע"א 1645/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נגד המשיב ה : לשכת סוכני הביטוח בישראל בקשה למחיקת ערעור בהסכמה בשם המערערת: עו"ד ד"ר ליפא מאיר בשם המשיבה: עו"ד אמנון זכרוני החלטה אני מוחקת את הבקשה לרשות ערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. החיוב בהוצאות שנקבע בהחלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן מיום 29.4.97 - מתבטל בהסכמה. ניתנה היום, כ"ד באב תשנ"ז (27.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016450. Q06

[ "רע\"א 1645/97" ]

1,172

1,421

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1645 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נגד המשיב : לשכת סוכני הביטוח בישראל בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.97 בה.פ. 97/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש. סירוטה החלטה לאחר עיון בהחלטה בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. השופטת המלומדת ש. סירוטה, נתנה דעתה לכל השיקולים הרלבנטיים לענין צו המניעה הזמני שנתנה, שקלה נכונה את הנתונים העובדתיים והמשפטיים והסיקה מהן את המסקנות שאינן מצדיקות התערבות בהחלטה. נתתי דעתי לכך שיש מידה גדולה של זהות בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הסופי שבתביעה. אף על פי כן, מוצאת אני שהיה מקום לתיתו. לכאורה יש בשימוש במילה "סוכן" משום הטעיית הציבור. המשיבה היא בבחינת מי שרוצה לאחוז בחבל בשני קצותיו וליהנות משני עולמות. היא מנסה ליצור רושם כי היא פועלת באמצעות סוכנים אישיים, המטפלים טיפול אישי בלקוחות ומעניקים לו שירות אישי ועם זאת הביטוח הוא ביטוח ישיר, ללא תווך סוכן דבר החוסך ללקוח כסף רב. המבקשת טוענת כי השקיעה כספים רבים בפרסום והצו יגרום לה נזק. אולם אין לה להלין על כך אלא על עצמה. בשלב זה נראה לי, שטוב תעשה המבקשת אם תמצא דרך להחליף את הביטוי "סוכן" שבפרסומיה בביטוי אחר כלשהו, ללא צורך בהתדיינויות נוספות. על כל פנים, המצב בעקבות הצו איננו בלתי הפיך. אם בסופו של דבר תזכה המבקשת בתביעה שהוגשה נגדה, תוכל לחזור ולהשתמש בביטוי "סוכן". הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך 10,000 ש"ח. לאור הזמן שחלף עד כה, ניתנת בזה למבקשת ארכה לשנות את כל פרסומיה בהתאם לצו, עד ליום 30.5.97. ניתנה היום כ"ב בניסן תשנ"ז (29.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016450. J02

[ "רע\"א 97" ]

1,173

4,679

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1645 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נגד המשיב : לשכת סוכני הביטוח בישראל בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.97 בה.פ. 97/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש.סירוטה החלטה 1. ניתן בזה צו עיכוב ביצוע כמבוקש עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לגופה. 2. תגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע תוך 15 יום מיום קבלת החלטה זו. המשיבה תיתן דעתה בין השאר, לשאלה אם מוכנה היא להסכים למשך זמן כלשהו לביצוע הצו ולבוא בדברים עם הצד שכנגד בנושא זה. ניתנה היום, ח' באדר ב' תשנ"ז (17.3.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז1164597/ 97016450. J01

[ "רע\"א 97" ]

1,174

15,862

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 1645 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המ בקשת : אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ל. מאיר ואח' נגד המשיב : לשכת סוכני הביטוח בישראל ע"י ב"כ עו"ד ערן לב תגובה לבקשה להגשת תגובה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.2.97 בה"פ 97/97 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ש. סירוטה החלטה התגובה הגיעה לאחר שניתנה החלטה. ניתנה היום טו' באייר תשנ"ז (22.5.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97016450. J05

[ "רע\"א 97", "בה\"פ 97/97" ]

1,175

284

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2123/97 - ב' בפני: כבוד השופט ת' אור המבקשות : 1. מרכז המועצות האזוריות בישראל 2. מועצה אזורית עמק חפר 3. מועצה אזורית דרום השרון 4. מועצה אזורית לב השרון 5. מועצה אזורית מטה יהודה נגד המשיבים : 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. שר התשתיות הלאומית 3. שר האוצר 4. מועצת מקרקעי ישראל בקשה להגשת תצהיר נוסף בשם המבקשות: עו"ד אירה יעקב-סולוביציק החלטה להתיר צירוף התצהיר הנוסף, כמבוקש. ניתנה היום, טו' באלול התשנ"ז (17.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97021230. E03

[ "בג\"ץ 2123/97" ]

1,176

39,800

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2123/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. מרכז המועצות האזוריות בישראל 2. מועצה אזורית עמק חפר 3. מועצה אזורית דרום השרון 4. מועצה אזורית לב השרון 5. מועצה אזורית מטה יהודה נגד המשיבים : 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. שר התשתיות הלאומית 3. שר האוצר 4. מועצת מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד באדר התשנ"ח ( 12.03.98 ) בשם העותרים : עו"ד נתן מאיר; עו"ד אירה יעקב בשם המשיבים : עו"ד אורית קורן פסק-דין המחלוקת המהותית היא כספית-הצהרתית. הלבוש שלה הוא סטטוטורי. ההכרעה במחלוקת מחייבת כלים המצויים בבית המשפט האזרחי. מטעמים אלה - ובלא להיכנס לגוף העניין - אנו דוחים העתירה. אנו חוזרים על הצעתנו כי המחלוקת תמצא את פתרונה בחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה (או משנהו). העתירה נדחית. ניתן היום, י"ד באדר התשנ"ח (12.03.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021230. A04 /דז/

[ "בג\"ץ 2123/97" ]

1,178

285

בית המשפט העליון רע"א 97 / 1015 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. פרסום הארה בע"מ 2. יצחייק ברוך 3. יצחייק אילן נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעו ר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 16.1.97, בע"א 328/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשים: עו"ד ציון מועלם בשם המשיב: עו"ד עידן גולדנברג החלטה הבקשה תידון בפני מותב תלתא. ניתנה היום, י"ד בסיון התשנ"ז (19.6.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. A02 /דז/

[ "רע\"א 97", "בע\"א 328/96" ]

1,179

7,354

בית המשפט העליון רע"א 97 / 1015 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים: 1. פרסום הארה בע"מ 2. ברוך יצחייק 3. אילן יצחייק נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.97 בע"א 328/96, שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים י. גריל, מ. נאמן בשם המבקשים: עו"ד צ. מועלם החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיב יגיש תשובתו לבקשה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשים. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. היעדר התייחסות כמוהו כהסכמה . היעדר תגובה במועד כמוהו כאי-התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ח' אדר ב' התשנ"ז (17.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. A01 דז/

[ "רע\"א 97", "בע\"א 328/96" ]

1,180

13,188

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 1015/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' גולדברג המבקשים : 1. פרסום הארה בע"מ 2. יצחייק ברוך 3. יצחייק אילן נגד המשיב : מאיר אשל - רו"ח בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.1.97 בתיק ע"א 328/96 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ. סלוצקי; והשופטים י. גריל; מ. נאמן תאריך הישיבה: ט' בחשון התשנ"ח (9.11.97) בשם המבקשים: עו"ד ציון מועלם בשם המשיב: עו"ד סגל-גבסו החלטה על פי עובדות המקרה, ומבלי לקבוע כל הלכה, אין הצדקה ליתן רשות ערעור. הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט' בחשון התשנ"ח (9.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010150. E03

[ "רע\"א 1015/97", "ע\"א 328/96" ]

1,181

287

ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"א 308/96 מיום 26.6.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א.א. לוי, ד"ר א. גרוניס בשם המבקש: עו"ד רונית ארז; עו"ד דורון נוימן בשם המשיב: עו"ד יעקב רוזנבוים; עו"ד מ. שוקרי החלטה הבקשה לרשות ערעור תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. A02 /דז/

[ "רע\"א 5392/97", "בע\"א 308/96" ]

1,184

22,291

ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס בשם המבקש: עו"ד נוימן, עו"ד ארז בשם המשיב: עו"ד רוזנבוים, עו"ד שוקרי פסק דין ה משנה לנשיא ש. לוין: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בהסכמת המשיב ראינו את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 1. להלן תמצית העובדות, ככל שהן צריכות לענין: אביו של המערער השכיר לאביו של המשיב מגרש בתל אביב. השוכר ניהל במושכר עסק שהוגדר בתנאי השכירות: "מגרש לעשיית בלוקים ואחסנת חול מלט ובלוקים". משנפטר האב המשיך לנהל את העסק בנו, המשיב. לאחר פטירת האבות, הגיש המערער כנגד המשיב, אחיו ואשת אחיו, תובענה לסילוק יד מן המקרקעין (זוהי אחת משלוש תובענות שהגיש המערער, אך היחידה שנותרה לדיון לפנינו). אשת האח נמחקה מן התביעה משהתברר שאין לה כל זכות במגרש. במהלך ההליכים נפסק שגם לאח אין זכויות במגרש וניתן נגדו פסק הדין המחייבו לסלק ידו מן המגרש. נותר רק המשיב, אשר טען כי יש לו מעמד של דייר מוגן, כפי שהיה לאביו. המערער טען כי מדובר בקרקע פנויה, שאין עליה בנין, כך שהוראות סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב1972- (להלן: החוק) אינן חלות על המשיב. לחלופין, טען המערער, כי לא נתקיימו במשיב יסודות סעיף 23(ב) ו26- לחוק - הקובעים את התנאים בהם יזכו ילדי דייר מוגן בזכות זו אף הם. המשיב ענה כי השכירות החלה בשנת 1945 - לפני התאריך הנקוב בסעיף 3 לחוק - וכי הקרקע שימשה מקור של פרנסה לאביו - כדרישת אותו סעיף. עוד טען, כי אביו, הקים, בהסכמת המשכיר המקורי, אבי המערער, על הקרקע, צריפים וסככה, ועל כן אין מדובר ב"קרקע שאין עליה בניין". לבסוף, טען המשיב, כי עבד במושכר עם אביו המנוח עד לפטירתו, ועל כן נתקיימו בו התנאים שבהם זוכה ילדו של דייר מוגן שנפטר למעמד של דייר מוגן הוא עצמו. 2. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המערער. נקבע כי המגרש הינו בגדר "קרקע שאין עליה בנין", שכן המבנים הטרומיים שהוצבו עליה טפלים לשימושה המרכזי, וכי אבי המשיב היה דייר מוגן, שכן השכירות החלה עוד בשנת 1945 וכי המגרש שימש מקור פרנסתו. לגבי המשיב עצמו, נקבע כי הוכח שהוא החל לעבוד בעסק עם אביו, כי המשיך לנהל את העסק לאחר מותו, וכי העסק הינו מטה לחמו הבלעדי. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כאילו המשיב ניהל במקום עסק עצמאי, במקביל לאביו, כך שאין מדובר בהמשכיות של אותו עסק, או כי עבד "כפקידו של אביו" ולא כמי "שעבד עם הדייר בעסק". כן נדחו תביעותיו הנוספות של המערער בענין הצבת מבנים טרומיים ללא רשות ובענין שינוי יעודו של העסק. המערער ערער על פסק דינו של בית משפט השלום רק בנוגע לחלק שעניינו סילוק ידו של המשיב מהמגרש, אך בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו דחה את ערעורו בקבעו שסעיף 3 לחוק פורש את הגנת החוק גם על ילדיו של הדייר המוגן הזוכים לדיירות מוגנת לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. הערעור שלפנינו הוגבל לפרשנות הראויה של סעיפים אלה. 3. סעיפי החוק הנוגעים לענייננו הם הגדרת "בית עסק" "דירה" ו"נכס" בסעיף 1 לחוק, וכן סעיפים 23,3,2 ו26- לחוק. "בית עסק" מוגדר בחוק - "מושכר שאיננו דירה". "דירה" מוגדרת כ"מושכר שלפי תנאי השכירות משמש למגורים". אין החוק כולל הגדרה של נכסים נוספים על "בית עסק" ו"דירה", והדיבור "נכס" בו משתמש המחוקק בכמה סעיפים של החוק הוגדר (בסעיף 1) כ"דירה" או "בית עסק". סעיף 2 לחוק קובע כי "חוק זה חל על שכירות של בנין או של חלק מבנין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות". סעיף 3 לחוק קובע לאמור: "3. קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה". סעיף 23 לחוק קובע כי אם נפטר דייר של בית עסק יהיה בן זוגו (בתנאים מסויימים) לדייר, ובאין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים בתנאים מסויימים, שאין חולק שנתמלאו במשיב. סעיף 26 לחוק מתנה את הדיירות לפי סעיף 23 בתנאים מסויימים שאף לעניינם אין חולק שהם נתקיימו במשיב. טענתו הבסיסית של המערער סבה על המשמעויות הלשוניות של סעיף 3 לחוק, על ההסטוריה החקיקתית שלו, על הפסיקה המתייחסת לחוק ועל פרשנותו הראויה של הסעיף. 4. מהבחינה הלשונית - כך טוען המערער - מצריך "בית עסק" קיומו של "בית", ולפיכך אין סעיפים 23 ו26- יכולים מטבע ברייתם לחול על מגרש. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן הלשון סובלת קיומו של "בית עסק" ללא בית כשם שיתכנו "בית סוהר" או "בית ספר" שאינם ממוקמים בבית של ממש. הגדרות החוק מניחות קיומם של שני "נכסים" בלבד שהם "בית עסק" ו"דירה" ואין קיים בחוק עיגון לשוני לקיומו של סוג שלישי של נכסים. יתירה מזאת: סעיף 3 מחיל, על דרך הראייה מן ההפוך, את הוראות "חוק זה" על קרקע שאין עליה בנין ואין אחיזה בטקסט לתיזה שיש למעט מהוראות "חוק זה" את הסעיפים 23 ו26- לחוק. 5. וזו ההסטוריה החקיקתית שקדמה לסעיף 3: בפסיקה המנדטורית נקבע, בשעתו, שאין חוקי הגנת הדייר חלים על קרקע פנויה: ע"א 240/43 (1943), 2 אל"ר 699 (שבוטל על ידי מועצת המלך: עמוה"מ 24/45, מבלי להיזקק לגוף הענין); אך בע"א 61/48 פ"ד ב 464 נהפכה הקערה על פיה ונקבע שחוקים אלה חלים על קרקע פנויה. עם חקיקת חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955-, שנבלע בחוק, נקבע הכלל שברישת סעיף 3, לאמור ש"חוק זה אינו חל על שכירות של קרקע שאין עליה בנין..."; נמצא שעטרת הפסיקה המנדטורית הושבה על כנה. סיפת סעיף 3 לחוק נתפרשה בפסיקה שכוונתה לשמר את זכויותיהם המוקנות של דיירים מוגנים בעת כניסתו לתוקף: ע"א 74/57 פ"ד יב 1465, 1469; אך בפועל מה שקרה הוא שילדיו של דייר סטטוטורי שלא היו זוכים להגנת חוקי הגנת הדייר לפני כניסת החוק לתקפו, זכו להגנת החוק לאחר תחילתו; נמצא, שהם זכו ביותר מאשר שימור זכויותיהם הקודמות. לטענת המערער תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. לענין זה הוא הפנה אותנו להצעות חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955- (הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1952-, ה"ח 146, 68; הצעת חוק הגנת הדיירים, תשי"ג1953-, ה"ח 169, 226) שבהן הגדרות "בית עסק" ו"מושכר מוגן" אינן כוללות קרקע פנויה. דא-עקא שהצעות אלו לא הפכו לחוק והן עברו רויזיה נרחבה בטרם הגיעו לשולחן הכנסת, כך שנוסח החוק שהתקבל שונה באופן משמעותי מנוסח הצעות החוק. עמד על כך יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בעת הבאת החוק להצבעה בקריאה שניה ושלישית: "הנוסח הזה שונה במידה רבה מהצעת החוק כפי שהובאה על ידי הממשלה... החלק הראשון המטפל בהגדרות התחולה מביא קודם את ההגדרות של החוק ואחר כך את היוצאים מן הכלל, כלומר, על מה החוק הזה חל ועל מה אינו חל... ההגדרות הן כאן ממש הגדרות של המושגים לעומת מה שהיה בהצעת החוק, ששם כבר בעצם ההגדרות הובא גם חומר מאטריאלי, ואנחנו בסיכום הוועדה באנו לידי דעה, שמוטב להסתפק בהגדרות בעצם ההגדרה הפורמלית ולהעביר את ההוראות המטריאליות לסעיפים המתאימים". (ד"כ 18 (תשט"ו) 2142). מלבד שינוי המסגרת הפורמלית של החוק, נוסף גם שינוי מהותי, הוא חקיקתו של סעיף 3 לחוק, הסעיף המחיל את הגנת החוק גם על קרקע פנויה, אשר הושכרה לפני תחילת החוק, ואשר משמשת לדייר מקור של פרנסה. לפיכך, אין כל נפקות להגדרות המובאות בהצעות החוק, שכן המחוקק גילה דעתו כאמור בנוסח הסופי של החוק. 6. נראה לי שגם לו היה ממש בטענת המערער (עליה איני מחווה דעה), שקיים הגיון מבחינת הדין הרצוי שלא להוסיף על זכויות הדיירים שרכשו את זכויותיהם לפני תחילת החוק על ידי החלתם של סעיפים 23 ו26- עליהם, אין קיימת אופציה פרשנית המביאה לקבלת הערעור. לענין זה כדאי אולי לפנות שוב אל דברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט במובאה אותה כבר הזכרנו אשר ציין (שם, שם): "לפיכך דנים הסעיפים מ1- עד 14 בתחולת החוק, בציון הנכסים שעליהם חל החוק, וכן הנכסים שאין החוק חל עליהם, וקובעים מה הם המקרים המיוחדים". (שם, שם). רוצה לומר, נכס שנכלל ברשימת הנכסים שעליהם חל החוק - וביניהם קרקע כאמור בסעיף 3 לחוק - חלות עליו שאר הוראות החוק, ולעניננו גם ההוראות המסדירות את הזכאות לפי סעיפים 23 ו26- לחוק. אך כל מה שאמרנו הוא לפנים מן הדרוש, הואיל ולמקרא החוק עצמו אין קיימת לפנינו כל דרך פרשנית ליצור בהבל פינו סוג שלישי של נכסים, שעליהם חל החוק רק באופן חלקי, בצד "בית עסק" ו"דירה", בניגוד לאמור בו. כמו שכתב פרופ' ברק בספרו על תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, חלק ראשון בעמ' 252: "הנה כי כן, מילה ופסוק אינם יכולים לשאת על גבם כל מובן שהוא. יש גבול ל"כוח הסבל" של מילה או פסוק;" 7. פרקליט המערער - תמך את יתידותיו גם בהילכת ע"א 367/59 פ"ד יד 113. בענין ההוא פסק בית משפט זה שסידור חלוף בפינוי של בית עסק יכול וינתן גם במושכר אחר (לתקופה ארוכה) שאינו מוגן לפי החוק. בדין טען פרקליט המערער שפסק הדין האמור תומך בגישה שיש לפרש את החוק - במקום שהדבר ניתן - על דרך הצימצום. הדברים הם כך כיום ביתר שאת, כאשר זכות הקנין של הבעלים הפכה לזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. דא עקא שקיים הבדל בין שני המקרים. ההבדל בין המקרה ההוא והמקרה שלפנינו הוא, לדעתי, שבמקרה ההוא עמדה לפני בית המשפט אופציה פרשנית להחליט על טיבו של "הסידור החלוף", בהתחשב בשיקולים שפורטו בפסק הדין, בה בשעה שבמקרה שלפנינו אין אופציה פרשנית כזו קיימת כלל. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד 20,000.- ש"ח. המשנה לנשיא השופט א. מצא: אני מסכים ש ו פ ט השופט י. אנגלרד: אני מסכים ש ו פ ט החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין. ניתן היום כא בסיון תשנ"ח (15.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B04

[ "רע\"א 5392/97", "בע\"א 308/96", "ע\"א 240/43", "בע\"א 61/48", "ע\"א 74/57", "ע\"א 367/59" ]

1,185

28,402

ב בית המשפט העליון רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 26.6.97 בע"א 308/96 שניתן על ידי כבוד השופטים גולדברג, לוי, גרוניס תאריך הישיבה: טז בטבת תשנ"ח (14.1.98) בשם המערער : עו"ד ארז רונית, עו"ד נוימן בשם המשיב : עו"ד רוזנבוים יעקב, עו"ד שוקרי פסק-דין העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B03

[ "רע\"א 5392/97", "בע\"א 308/96" ]

1,186

33,265

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5392/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : זימן יצחק נגד המשיב : ציטרין דוד בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 26.6.97 בתיק ע"א 308/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים" י' גולדברג, א.א. לוי, גרוניס בשם המבקש: עו"ד רונית ארז, עו"ד דורון נוימן החלטה לתשובת המשיב תוך 15 ימים. ניתנה היום, י"ב בתשרי התשנ"ח (13.10.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97053920. B01

[ "רע\"א 5392/97", "ע\"א 308/96" ]

1,187

288

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6423/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד העותרים : 1. עיריית מעלה אדומים 2. בנימין כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים 3. המועצה המקומית גבעת זאב 4. שאול מזרחי ראש המועצה המקומית גבעת זאב נגד המשיבים : 1. ראש הממשלה 2. מנכ"ל ראש הממשלה 3. שר הפנים 4. מנכ"ל משרד הפנים 5. בני ריקרדו הממונה באיו"ש בקשה למתן צו על תנאי וצו מניעה זמני תאריך הישיבה: כג' בחשוון תשנ"ח (23.11.97) בשם העותרים: עו"ד בתיה אבלין שם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פ ס ק - ד י ן קראנו ושמענו טענות הצדדים. נחה דעתנו כי העתירה אינה מגלה עילה מספקת להתערבות בית המשפט באמות המידה שנקבעו לחלוקת ה"פיצויים בגין הסכם אוסלו". העתירה נדחית. ניתנה היום, כג' בחשוון תשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064230. F06

[ "בג\"ץ 6423/97" ]

1,188

2,020

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6423/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. עיריית מעלה אדומים 2. בנימין כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים 3. המועצה המקומית גבעת זאב 4. שאול מזרחי, ראש המועצה המקומית גבעת זאב נגד המשיבים : 1. ראש הממשלה 2. מנכ"ל ראש הממשלה 3. שר הפנים 4. מנכ"ל משרד הפנים 5. בני ריקרדו, הממונה באיו"ש עתירה למתן צו על-תנאי וצו מניעה זמני החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיבים בכתב. מתבקשת תגובת המשיבים, תוך 7 ימים, על בקשת העותרים למתן צו ביניים. היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064230. G01

[ "בג\"ץ 6423/97" ]

1,189

17,778

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6423/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. עיריית מעלה אדומים 2. בנימין כשריאל ראש עיריית מעלה אדומים 3. המועצה המקומית גבעת זאב 4. שאול מזרחי ראש המועצה המקומית גבעת זאב נגד המשיבים : 1. ראש הממשלה 2. מנכ"ל ראש הממשלה 3. שר הפנים 4. מנכ"ל משרד הפנים 5. בני ריקרדו הממונה באיו"ש צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להימנע מחלוקת הכספים המכונים "פיצויים בגין הסכם אוסלו" לרשויות המקומיות באזור יהודה ושומרון. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, י"א בחשון תשנ"ח (11.11.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97064230. G05

[ "בג\"ץ 6423/97" ]

1,190

289

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 97 / 3149 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערערים : 1. אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה 2. העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה ע"י ב"כ עו"ד י. לויה נגד המשיבים : 1. גראונד א.ש בע"מ 2. ליגד השקעות ובנין בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ברקמן-וקסלר 3. הועדה המקומית לתכנון ולבניה נהריה ע"י ב"כ עו"ד א. גולדהמר ושות' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.5.97 בה.פ. 30012/97 (תיק המר' 23294/97) שניתנה על ידי כבוד השופט ד. ביין החלטה 1. ביום 16.5.97 ניתנה על ידי החלטה ברע"א 2834/97, בה דחיתי את הבקשה מאחר ולא מצאתי בה עילה למתן רשות ערעור. בקשה זו מתייחסת לחלק אחר של אותה החלטה נשוא רע"א 2834/97 וגם היא לא מעלה עילה למתן רשות ערעור. 2. עד כה הוגשו על ידי הצדדים 4 בקשות רשות ערעור במסגרת ה.פ. 30012/97. באף אחת מן הבקשות לא נתבקשה תשובה וכולן נדחו. לא נפסקו הוצאות משום שלא נתבקשה תשובה. אם תוגש בקשת רשות ערעור נוספת שתידחה, תישקל הטלת הוצאות לצד שכנגד או לאוצר המדינה או לשניהם. חלק זה של ההחלטה מופנה לשני הצדדים. 3. הבקשה נדחית ללא צו להוצאות. ניתנה היום, כ"א בסיוון תשנ"ז (26.6.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031490. J01

[ "רע\"א 97", "רע\"א 2834/97" ]

1,191

290

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 156/93 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערער ו ת: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נגד המשיבים : 1. צבי אברהם 2. אברהם שרה 3. שנהב יהודה 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשה לתיקון פסק דין מיום 30.6.97 בשם המערער ות: עו"ד ה. שגיא; עו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי; עו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ. אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס החלטה לפי בקשת הצדדים לתיקון פסק דיננו מיום 30.6.97 אנו מורים על תיקון פסק הדין באופן שבמקום "משיבים 2 ו4-" יבוא: "משיבים 1,2 ו4-". ניתנה היום, כ"ה בסיוון תשנ"ז (30.6.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93001560. J02

[ "ע\"א 156/93" ]

1,192

1,687

בית המשפט העליון בירושלים ע"א 156/93 בפני: כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערערים: 1. בנק דיסקונט 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. צבי אברהם 2. שרה אברהם 3. יהודה שנהב 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשות למתן פסק דין חלקי בהסכמה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.11.92 בת.א. 640/91 (המ' 1070/92) שניתנה על ידי כבוד השופט לויט בשם המערערים: עו"ד ה. שגיא ועו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי ועו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ' אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס פסק-דין חלקי 1. לפי בקשת הצדדים ולאחר שהתקבלה הסכמת כל המשיבים, אני נותנת תוקף של פסק דין להסכמה שבין המערערת 2 לבין המשיבים 1,2 ו4-. לאור האמור, נדחה ערעור המערערת 2. אין צו להוצאות. ניתן היום, ז' בניסן תשנ"ז (14.4.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן/מזכיר ראשי חז15693/ בית המשפט העליון בירושלים ע"א 156/93 בפני: כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערערים: 1. בנק דיסקונט 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. צבי אברהם 2. שרה אברהם 3. יהודה שנהב 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשות למתן פסק דין חלקי בהסכמה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.11.92 בת.א. 640/91 (המ' 1070/92) שניתנה על ידי כבוד השופט לויט בשם המערערים: עו"ד ה. שגיא ועו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי ועו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ' אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס החלטה בקשת המערערת 1 למתן פסק דין חלקי בהסכמה תועבר לתגובת המשיבים 3,5,6 ו7- תוך 7 ימים ממועד קבלת החלטה זו. ניתנה היום, ז' בסיון תשנ"ז (14.4.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז15693/ 93001560. J03

[ "ע\"א 156/93" ]

1,193

2,199

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 93 / 156 בפני: כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת ד. ביניש המערער ות: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 2. ב.א.ב. ניהול ושיווק בע"מ נגד המשיבים : 1. צבי אברהם 2. אברהם שרה 3. שנהב יהודה 4. אווז ישראל בע"מ 5. עמיר חברה לאספקה בע"מ 6. בנק לפיתוח תעשיה בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי בקשה למתן פסק דין חלקי בהסכמה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.11.92 בת.א. 640/91 (המ' 1070/92) שניתנה על ידי כבוד השופט לויט בשם המערערות: עו"ד ה. שגיא; עו"ד ר. פישמן בשם המשיבים 1-2: עו"ד מיטל בשם המשיב 3: עו"ד א. שנהב בשם המשיבה 4: עו"ד יהודאי; עו"ד רוטמן בשם המשיבה 5: עו"ד נ. אור בשם המשיבה 7: עו"ד י. בליליוס פסק-דין לפי בקשת הצדדים ולאחר שהתקבלה הסכמת כל המשיבים, אנו נותנים תוקף של פסק דין להסכמה שבין המערערת 1 לבין המשיבים 2 ו4-. ערעור המערערת 1 נדחה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ה בסיוון התשנ"ז (30.6.97). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93001560. J05

[ "ע\"א 93" ]

1,194

291

רע"א 6672/96 בפני: כבוד השופט י' טירקל המערער : קורן משה (כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי רשות ערעור אזרחי החלטה 1. הפרשה נשוא הבקשה לרשות ערעור נמשכת מאז שנת 1988 וראוי שתסתיים ללא התדיינות נוספת. באי-כוח בעלי הדין יבואו, אפוא, בדברים במגמה להגיע להסדר שייתר את הדיון. על תוצאות המגעים יודיעו לבית המשפט תוך 20 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 2. אם לא יגיעו להסדר יגישו המשיבים את תשובתם לבקשה תוך 30 ימים מיום ההמצאה של החלטה זאת. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. M02

[ "רע\"א 6672/96" ]

1,195

3,436

בבית המשפט העליון רע"א 96 / 6672 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : קורן משה(כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד ר. וולפסון בשם המשיב הראשון: עו"ד מ. פרייליך החלטה הבקשה להארכת מועד ותגובת המשיב הראשון לה הובאו לעיוני רק עתה. ההודעה בדבר קביעת סכום הערבון בתיק זה נמסרה לבא-כח המבקש בתאריך 17.10.96. המועד שנקבע להפקדת הערבון היה שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. בתאריך 1.12.96 הוגשה הבקשה להארכת מועד שבפני, ונאמר בה כי הערבות הבנקאית לה הוגשה במועד עקב שהותו של מנכ"ל החברה מ. את מ. כהן חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ בחו"ל. לבקשה לא צורף תצהיר, אך צורפה הערבות הבנקאית. בשים לב למשך האיחור, שאיננו גדול, לכך שצורפה הערבות הבנקאית לבקשה, אני מחליטה להאריך את המועד כמבוקש. סברתי, כי בנסיבות אלה הסנקציה של דחיית הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- אינה עומדת ביחס סביר למחדלו של המבקש בהפקדת הערבון באיחור. ניתנה היום, ג' בסיון תשנ"ז (8.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. Q01

[ "רע\"א 96" ]

1,196

35,131

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 6672/96 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקש: קורן משה (כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה בע"א 689/95 שניתן על-ידי כבוד הנשיא מ' סלוצקי והשופטים ש' וסרקרוג ומ' נאמן החלטה הבקשה לרשות ערעור תועבר לדיון בפני הרכב של שלושה. יוצקו 10 דקות לטיעוניו של כל בעל דין. ניתנה היום, כ' חשון תשנ"ט (9.11.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. L03

[ "רע\"א 6672/96", "בע\"א 689/95" ]

1,197

64,742

ב בית המשפט העליון רע"א 6672/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער : קורן משה(כהן) נגד המשיבים : 1. בנק הפועלים לישראל בע"מ 2. חמודי חמודי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.7.96 בתיק ע.א. 689/95 שניתן על ידי כבוד הנשיא סלוצקי והשופטים וסרקרוג, נאמן תאריך הישיבה: יט בכסלו תשנ"ט (8.12.98) בשם המערער : עו"ד פישר בשם המשיב 1: עו"ד משה פרייליך החלטה הבקשה נדחית, מבלי לעשות צו להוצאות. ניתן היום יט בכסלו תשנ"ט (8.12.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066720. B04

[ "רע\"א 6672/96" ]

1,198

293

ב בית המשפט העליון בירושלים בש"פ 7641/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת: מדינת ישראל נגד המשיב : סלימאן בן דיפאללה עבאס בקשה (בהסכמה) להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- החלטה בהסכמה, מוארך מעצרו של המשיב בתיק ת"פ 26/97 בבית המשפט המחוזי בנצרת בתשעים יום החל מיום 1.1.98, או עד למתן פסק דין, הכל לפי המוקדם יותר. ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשנ"ח (28.12.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076410. J01

[ "ת\"פ 26/97" ]

1,205

294

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 709/97 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : המרכז הרפואי שערי צדק נגד המשיבים והמערערים 1. אליהו ארבל בערעור שכנגד: 2. קיבוץ חצור סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערער ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשנ"ח (28.10.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007090. A01 /דז/

[ "ע\"א 709/97" ]

1,206

20,761

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 709/97 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : המרכז הרפואי שערי צדק נגד המשיבים : 1. אליהו ארבל 2. קיבוץ חצור ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.12.96 בת"א 946/94 שניתן על ידי כבוד השופט רובינשטיין תאריך הישיבה: ד' באדר התשנ"ח ( 02.03.98 ) בשם המערער : עו"ד עופר ארגוב בשם המשיבים : עו"ד עמליה ליאור פסק-דין על אף כל טענותיו של בא כוח המערערים, וטיעון באי כוח הצדדים בכתב, נחה דעתנו שאין להתערב בגובה הפיצויים כפי שנפסקו בפרטי הנזק השונים. אשר על כן, הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97007090. E03

[ "ע\"א 709/97" ]

1,207

22,566

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1812/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אלעטאונה דוגאן, עו"ד נגד המשיב : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לעיניני דתות בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד רמי יובל החלטה לתגובת המשיבה לענין הבקשה לחייב בהוצאות. התגובה תוגש תוך ארבעה עשר ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, י"ד באייר תשנ"ח (10.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018120. O07

[ "בג\"ץ 1812/97" ]

1,215

30,473

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1812/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אלעטאונה דוגאן, עו"ד נגד המשיב ה : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לעיניני דתות בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד רמי יובל בשם המשיבה: עו"ד יהודה שפר החלטה גם על פי האמור בהודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 12.1.98 לא התכנסה הוועדה למינוי קאדים חודשים ארוכים. מבחינתו של העותר, אשר עניין מינויו היה תלוי ועומד מאז יוני 1996, גרם הדבר לעוגמת נפש רבה. בסופו של דבר התכנסה הוועדה רק ביום 5.4.98. לפיכך, סברתי כי יש מקום לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות לעותר. אני מוחקת, איפא, את העתירה ומחייבת את המשיבה לשלם לעותר שכר טירחת עורך דין (לרבות הוצאות) בסכום כולל של 3,000 ש"ח. ניתנה היום, ב' בסיון תשנ"ח (27.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018120. O08

[ "בג\"ץ 1812/97" ]

1,216

42,711

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1812/97 בג"ץ 7193/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר בבג"ץ 1812/97 : אלעטאונה דוגאן, עו"ד העותר בבג"ץ 7193/97: מוסטפא עבד נגד המשיב ים : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לענייני דתות בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98) בשם העותר בבג"ץ 1812/97: בעצמו בשם העותר בבג"ץ 7193/97: מוסטפא עבד בשם המשיב ים: עו"ד שפר ה ח ל ט ה הדיון בבג"צ 1812/97 ובבג"צ 7193/97 יאוחד. ניתן צו על תנאי. תשובה תוך 30 יום. ניתנה היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018120. D05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1812/97 בג"ץ 7193/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר בבג"ץ 1812/97 : אלעטאונה דוגאן, עו"ד העותר בבג"ץ 7193/97: מוסטפא עבד נגד המשיבים : הועדה למינוי קאדים באמצעות יו"ר השר לענייני דתות צו - על - תנאי על יסוד עתירות אלו שהובאו היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיב והמורה לו להתייצב וליתן טעם: בג"ץ 1812/97 מדוע לא תעביר לנשיא המדינה את המלצתה מיום 2.6.96 למנות את העותר לכהונת קאדי של בית דין שרעי אזורי. בג"ץ 7193/97 מדוע לא ימנה העותר לכהונת קאדי של בית דין שרעי אזורי על פי החלטת ועד המינויים לקאדים מיום 2.6.96. המשיב יגיש תשובתו אם רצונו בכך, תוך 30 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). שמריהו כהן מזכיר ראשי יט/

[ "בג\"ץ 1812/97", "בג\"ץ 7193/97" ]

1,217

298

בבית המשפט העליון ע"א 7974/95 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב חב' לביטוח בע"מ בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערער: עו"ד וינברג את וינברג החלטה מועד הדיון בתיק זה טרם הגיע על פי לוח הזמנים לעבודת בית המשפט העליון. לנוכח הגשת הבקשה להחשת הדיון, סברתי כי יש מקום להציע לצדדים להשתתף בהליך פישור על פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, והתקנות שהותקנו על פיו. בבית המשפט העליון מתקיים ניסוי לפתרון סכסוכים בדרך של גישור ופישור בסיוע מפשרים המסייעים לעבודת בית המשפט (חלק מן המפשרים הם שופטים בדימוס). הליך זה אינו כרוך בתשלום על ידי הצדדים, וניתן לקבוע ישיבת פישור ראשונה בסמוך לאחר הפגרה. יתרונו של הפישור בסיום מהיר ומוסכם של המחלוקת לשביעות רצון כל הנוגעים בדבר. הצדדים מוזמנים להשתתף בהליך פישור כאמור, והם מתבקשים להודיע לבית המשפט את עמדתם בענין זה תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079740. Q01

[ "ע\"א 7974/95" ]

1,221

2,502

בבית המשפט העליון ע"א 7974/95 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב חב' לביטוח בע"מ הליך פישור בשם המערער: עו"ד וינברג את וינברג החלטה נרשמה הודעת בא-כח המערער בדבר התנגדותו להשתתף בהליך פישור. ניתנה היום, ז' באב תשנ"ז (10.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95079740. Q02

[ "ע\"א 7974/95" ]

1,222

38,655

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7974/95 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער : דניאל בבקובי נגד המשיב ה : דולב, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.11.95 בתיק 592/91 שניתן על ידי כבוד השופט לרון בשם המערער : עו"ד וינברג בשם המשיב ה: עו"ד ע' חרל"פ פסק-דין ערעור המערער הנו על סכום הפיצויים שנפסק לו בתביעתו, עקב תאונת דרכים בה נפגע. פריט הנזק העיקרי בו מתמקד הערעור, הוא הפסד כושר ההשתכרות של המערער. בית המשפט פסק למערער בפריט זה פיצוי בסכום 120,000 ש"ח, תוך שהוא מבהיר על שום מה אין לפסוק פיצוי בדרך של חישוב קונבנציונלי המבוסס על הנכות הרפואית של המערער. אין עילה שנתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט, ועל פי ממצאים אלה מקובלת עלינו הנמקתו לקביעת גובה הפיצוי בדרך של אומדן גלובלי. שיעור הסכום שנפסק על ידי בית המשפט אינו חורג מן הסביר, ואינו מצדיק התערבות. גם ביתר טענות המערער לא מצאנו עילה להתערב בפסק הדין. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, יא' באדר התשנ"ח (9.3.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95079740. E03

[ "ע\"א 7974/95" ]

1,223

299

בבית המשפט העליון רע"פ 4283/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקשים : 1. אבו ג'אבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין בפסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י. גרוס, י. בן שלמה, מ. רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד טיבי תאופיק החלטה המבקש הורשע בבית משפט השלום בכפר סבא בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. בגין הרשעתו נגזרו עליו שלוש שנות מאסר ומתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה אף היא. נקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 17.8.97. מונחת בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט זה מיום 29.7.97. לטענת המבקש, חלה החמרה במצבו הרפואי וכי יש צורך בטיפולים מסויימים לאור זיהום שהתפתח בדלקת ניתוחית של המבקש. המבקש צירף מכתבים קודמים של רופאו, מהם עולה, לטענתו, כי מצבו הרפואי מחמיר והולך. המשיבה, מאידך, מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, רוב התעודות הרפואיות שצורפו לבקשת המבקש עמדו כבר בפני בית משפט זה בהחלטתו ברע"פ 4283/97 ואין בהם חידוש. כן מצויין, כי לא נמצאה בחומר זה כל אמירה לענין הצורך בניתוח או לענין החמרה במצבו של המבקש, ומכל מקום, יוכל המבקש לקבל טיפול גם בתאי הכלא. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, אין בחומר שצורף אישוש לטענותיו של המבקש כאילו מצבו חמור ורגיש, וכי הוא עומד בהכרח בפני ניתוח. גם יתר המכתבים הרפואיים שצורפו לבקשה אינם מגלים את אשר טוען המבקש. לפיכך, לא מצאתי כל עילה או טעם לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש והבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כאמור בהחלטה מיום 29.7.97. ניתנה היום, י"א באב התשנ"ז (14.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. A07

[ "רע\"פ 4283/97" ]

1,224

2,118

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4283/97 - 1 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. אבו גאבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א- יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד ט' תאופיק החלטה לתשובת המשיבה הן על הבקשה לרשות לערער והן על הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין תוך 15 ימים. ניתן בזה צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. B01 חכ/

[ "רע\"פ 4283/97" ]

1,225

7,756

בבית המשפט העליון בירושלים רע"פ 4283/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקשים : 1. אבו גאבר עומר 2. ע.א.א. חברה לבניין בע"מ נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.97 בע"פ 1339/96, 1483/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' גרוס, י' בן שלמה, מ' רובינשטיין בשם המבקשים: עו"ד ט' תאופיק החלטה 1. בבית משפט השלום בכפר-סבא הורשעו המבקשים בביצוע מעשי עבירה על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976-. דינו של המבקש הראשון נגזר לשלש שנות מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על תנאי ודינה של המבקשת השניה (שהיא חברה) נגזר לקנס בסך 1,000 ש"ח, בהיותה חברה בלתי פעילה. לאחר ההרשעה עתרו המבקשים לביטול הכרעת הדין אך בקשתם נדחתה ואז נגזר דינם. טענתם של המבקשים לפני בית המשפט המחוזי היתה שיש לבטל את הרשעתם הואיל שהודאתם נרשמה מפי סניגורם, ללא נוכחותם ולא הודע להם על זכותם לבקש ביטול ההרשעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (השופטים גרוס ורובינשטיין) כנגד דעתו החולקת של אחד השופטים (השופט בן-שלמה), מכאן בקשת הרשות לערער שלפני. 2. האישומים שבגדרם הורשעו המבקשים הוגשו נגדם כבר בשנת 1993, וכללו מעשי עבירה מרובים הגשת דוחו"ת תקופתיים הכוללים ידיעות לא נכונות, ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול מסמכים שהושמדו על-ידי המבקש הראשון, מסירת ידיעות שאינן נכונות, השמדת פנקסי חשבונות, הוצאת חשבוניות מס לעוסקים שונים ללא תשלום המס הכלול בהן והגשת דיווח כוזב כי לא בוצעו עסקות כלשהן בתקופות שעליהן משתרעים כתבי האישום. עד לגזירת דינם של המבקשים נתקיימו בתיק עשר ישיבות. (א) ביום 26.9.93 עתר פרקליטם של המבקשים דאז, עורך-דין ראבי לדחות את הדיון כדי ללמוד את התיקים. בית המשפט נעתר לכך; (ב) בישיבת 7.12.93 הודיע המבקש מס' 1 כי עורך-דין ראבי כבר אינו מייצגו ובית המשפט נעתר שוב לדחיית הדיון; (ג) ביום 11.1.94 לא התייצב המבקש מס' 1 לדיון ולאחר שבתעודה הרפואית שהוגשה לא היה כדי להסביר את היעדרותו נדחה הדיון והוצא נגדו צו הבאה; (ד) בישיבה הבאה, הרביעית הופיע עורך-דין אורן ז"ל מטעם המבקשים ועתר לדחייה נוספת של חודשיים "על מנת לעבור על כל החומר ולהגיע להסדר"; (ה) ביום 31.5.94 שוב עתר הסניגור לדחייה הואיל "ובכדי להסיר את המחדלים, יש צורך בעבודה אינטנסיבית של רואה חשבון"; (ו) בישיבה הבאה, שנתקיימה ביום 14.2.95 נתבקשה דחייה נוספת בישיבה בה נכח המבקש הראשון וסניגורו. טעמה של הבקשה: "הנאשמים מתכוונים להודות בעובדות". גם הפעם נעתר בית המשפט לבקשה; (ז) בישיבה הבאה התייצב הסניגור, אך לא המבקש מס' 1 בשל מעצרו בלשכת ההוצאה לפועל. לפי בקשת הסניגור ובהסכמת המדינה נמחק סעיף 9 מכתב האישום והסניגור הודיע כי כתב האישום הוקרא והוסבר למבקש הראשון וזה מודה בו. לאור הצהרה זו הורשע המבקש מס' 1 בעבירות שיוחסו לו; (ח) ביום 11.4.95 נתקיים שלב הטיעונים לעונש, בו נכחו עורך-דין אורן ז"ל והמבקש מס' 1. שוב נתבקשה דחיית הדיון הואיל - כדברי הסניגור - "לדעתנו יש להקטין את הסכום. יש להכיר בהוצאות." אותה שעה לא הועלתה כל טענה לפני בית המשפט כי ברצונם של המבקשים לחזור בהם מן ההודייה; (ט) ישיבה נוספת של בית המשפט נתקיימה ביום 6.6.95 בנוכחות המבקש מס' 1 ועורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה בהסכמה ליום 5.9.95, קרוב לשנתיים מתחילת הדיונים. ביום 4.9.95 נרצח עורך-דין אורן ז"ל והדיון נדחה ליום 14.11.95. (י) הדיון התחדש רק ביום 9.7.96 כשהמבקשים מיוצגים על-ידי פרקליטם הנוכחי עורך-דין טיבי תואפיק. לפי בקשתו נדחה הדיון ליום 18.9.96. במועד זה הודיע הסניגור כי נתברר לו כי הכרעת הדין ניתנה בהעדרו של המבקש. בקשתו לבטל את הכרעת הדין ולאפשר למבקש מס' 1 לחזור בו מן ההודייה נדחתה. 3. אין חולקים על כך שבנסיבות רגילות יש לקרוא את כתב האישום בנוכחות הנאשם וסניגור: סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד1984-; עם זאת, בנסיבות שבהן התנהל דיון בתיק שלא בפני הנאשם אך בנוכחות סניגורו, והעבירה היא מסוג עוון, רשאי בית המשפט לצוות על ביטול הכרעת הדין, כל עוד לא נגזר דינו של הנאשם, אם לא ניתן לו לנהל כראוי את הגנתו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין: סעיף 130 ו' לחוק הנ"ל; וכשהתייצב הנאשם למשפט יסביר לו בית המשפט את זכותו האמורה. במקרה דנן אמנם הוקרא כתב האישום שלא בנוכחות המבקש מס' 1, אך הסניגור הודיע שתוכנו הוסבר למרשהו, לא זו-אם זאת: המבקש מס' 1 כבר ידע לפני הישיבה האמורה, ומהישיבות שבהן נכח, כי בדעת סניגורו להודות בעובדות. המבקש מס' 1 גם נכח ללא מחאה בישיבות בית המשפט שלאחר הכרעת הדין שבהן נדחה הטיעון לעונש מפעם לפעם, בשל נסיונותיו החוזרים והנשנים של הסניגור להגיע להסדרים עם המשיב. בנסיבות אלה סברו בית משפט השלום ודעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקש עיוות דין בשל הפגם שנפל בהליכים. קראתי את טענות המבקש ולא מצאתי שהן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי. הוא הדין בטענותיו לגבי חומרת העונש. הבקשה נדחית. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 17.8.97 עד שעה 10:00 בבוקר, לצורך ריצוי עונשו. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי אמ428397/ 97042830. B03

[ "רע\"פ 4283/97" ]

1,226

15,765

בית המשפט העליון רע"פ 4283/97 - 2 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקש : אבו גאבר עומר נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין בשם המבקש: עו"ד טיבי תאופיק החלטה לתגובת המשיבה תוך 3 ימים מעת ההמצאה (ימי הפגרה בכלל). ניתנה היום, ט' באב התשנ"ז (12.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042830. A06

[ "רע\"פ 4283/97" ]

1,227

300

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ות : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון הוגש הליך בשם העותרות: עו"ד ענת בן-דור החלטה העתירה תועבר לקביעה בפני הרכב ביום 2.11.97 אלא אם כן תגיע הודעה מוסכמת אחרת מטעם הצדדים. ניתנה היום, ה' בתשרי תשנ"ח (6.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. O03

[ "בג\"ץ 3244/91" ]

1,228

2,460

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 - ב' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרות: עו"ד ענת בן-דור בשם המשיבים: עו"ד גל-אור החלטה בהסכמת הצדדים אני דוחה את מועד הדיון שנקבע ליום 18.12.97. הצדדים ימסרו הודעה משותפת לבית-המשפט עד ליום 18.2.98 על תוצאות המשא ומתן ביניהם. ניתנה היום, י"ח בכסלו תשנ"ח (17.12.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. P06

[ "בג\"ץ 3244/91" ]

1,229

6,990

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון בקשה לדחיי ת מועד דיון בשם העותרים: עו"ד ענת בן-דור בשם המשיבים עו"ד נורית גונן החלטה העתירה לא נקבעה לדיון לתאריך 2.11.97, אלא בהחלטה מיום 6.10.97 נאמר, כי היא תועבר לקביעה בתאריך הנ"ל (זאת, לנוכח כשלון המשא ומתן בין הצדדים). מן הבקשה שבפני ניתן להבין כי אכן המשא ומתן בין הצדדים נכשל, ולכן יש לקבוע תאריך לדיון. אני מורה, איפא, על העברת התיק לשם קביעתו לדיון. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ח (2.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. O05

[ "בג\"ץ 3244/91" ]

1,230

24,224

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ג בניסן התשנ"ח ( 09.04.98 ) בשם העותרים : עו"ד ענת בן-דור; עו"ד רגב בשם המשיבים : עו"ד יצחק גל-אור החלטה חרף הזמן הרב שחלף, טרם נמצא פתרון משביע רצון. לאחרונה הוצע לעותרים מגרש נוסף, אשר לדעת המשיבה מתאים לצרכי העותרים. לעותרים השגות בעניין זה. מבקשים אנו מהשופט (בדימוס) דב לוין - אשר טיפל בעבר בעניין נשוא העתירה - לחזור לעובי הקורה, לבחון ההצעות ולנקוט עמדה באשר להצעה הראויה. הצדדים הסכימו לכך. אנו דוחים המשך שמיעת העתירה לתשעים יום. נבקש לקבל הודעות משלימות מטעם הצדדים. על פי תוכנן נחליט באשר להמשך הטיפול בעתירה. ניתנה היום, י"ג בניסן התשנ"ח (09.04.98), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. A09 /דז/

[ "בג\"ץ 3244/91" ]

1,231

29,371

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר ות : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון הליך פישור - בקשה למתן תוקף של פסק דין בשם העותרות: עו"ד נטע זיו גולדמן בשם המשיבים: עו"ד יצחק גלאור פסק דין לבקשת בעלי הדין ניתן תוקף של פסק דין להודעת ההסדר ביניהם מיום 1.9.98. הודעת הסדר זה סומנה על ידי באות "א", והוא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. ניתנה היום, ד' בתשרי תשנ"ט (24.9.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. P10

[ "בג\"ץ 3244/91" ]

1,232

35,890

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3244/91 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. הקהילה ליהדות מתקדמת ברמת השרון 2. התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ראש המועצה המקומית רמת השרון בקשה לקביעת מועד דיון בשם העותרים: הרב אורי רגב, עו"ד החלטה מהודעת העדכון שמסרו העותרים בהסכמת המשיבים עולה, כי המשא ומתן ביניהם נכשל. לפיכך תקבע המזכירות את העתירה לדיון. ניתנה היום, כ"ח בשבט תשנ"ח (24.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 91032440. P08

[ "בג\"ץ 3244/91" ]

1,233

301

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה למתן צו-ביניים החלטה המשיב 2 מתבקש להגיש תגובה לבקשת העותרת לצו ביניים. התגובה תוגש תוך 15 ימים. מוצא בזה, לבקשת העותרת, צו ביניים ארעי האוסר על קיום הליכים למטרת בוררות ופישור בענין נשוא העתירה. צו זה יעמוד בתוקפו עד מתן החלטתי בבקשה לצו ביניים. ניתנה היום, כ"ג בחשון התשנ"ח (23.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I05

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,234

1,126

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה צו-ביניים ארעי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו-ביניים ארעי המכוון אל המשיבים והמורה להם להימנע מקיום הליכים למטרת בוררות ופישור בענין נשוא העתירה. צו ביניים ארעי זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בבקשה לצו הביניים. ניתן היום, כ"ד בחשון התשנ"ח (24.11.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I06

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,235

6,642

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה למתן צו ביניים החלטה 1. עתירה זו עוסקת בהליכים משפטיים המתנהלים בפני בית הדין השרעי ביפו, הוא המשיב 1, בתביעת גירושין שהגיש המשיב 2 (להלן - המשיב) נגד העותרת. 2. ביום 8.12.97 נתקבלה בבית המשפט הודעה מטעם המשיב, לפיה ביום 3.12.97 ביטל בית הדין, לבקשת המשיב, את תביעת הגירושין. לדבריו של המשיב, ביטול התביעה נעשה מתוך רצונו לשוב ולחיות עם העותרת בשלום-בית. 3. העותרת מתבקשת להודיע לבית המשפט האם נוכח ביטול תביעתו של המשיב בבית הדין קיים עדיין טעם וצורך בבירור העתירה, והאם היא מסכימה, בנסיבות שנוצרו, למחוק את העתירה. ההודעה תוגש לבית המשפט תוך 15 ימים. ניתנה היום, י"ב בכסלו תשנ"ח (11.12.97). ש ו פ ט העתק נאמן למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I08

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,236

7,198

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חיצאק אללה עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להעביר העתירה לדיון בפני הרכב. המשיב 2 יוזמן לדיון ויתבקש להגיש תגובה לעתירה לקראת הדיון. בפתח הדיון בפני ההרכב תידון השאלה אם אין זה ראוי להקדים ערעור לבית הדין השרעי לערעורים לפני הגשת העתירה לבית משפט זה. כמו כן יתבקש העותר להסביר מדוע אין הוא פונה בעצמו למשטרה. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I03

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,237

17,699

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה איני רואה הצדקה להוציא צו ביניים המכוון למנוע קיומים של הליכים שמטרתם, כלשון העתירה, לכפות פישור ובוררות ביום 13.11.97, ואלה הטעמים: 1. ההליכים אמורים להתקיים מכוח החלטה שניתנה על ידי בית הדין השרעי ביום 24.7.97, אך הבקשה למניעת ההליכים הוגשה רק היום, שעה שההליכים אמורים להתקיים מחר, ולפיכך אין סיפק לקבל את תגובת המשיב 2. 2. כל המסמכים הנלווים לעתירה כתובים ערבית, ולא צורף אליהם תרגום לעברית, כך שאיני יכול לקרוא אותם. 3. ב"כ העותרת אינו מסביר בעתירה מדוע לא הגיש ערעור על ההחלטה שניתנה על ידי בית הדין השרעי ביום 24.7.97 בפני בית הדין השרעי לערעורים. לפיכך אני מחליט לדחות את הבקשה לצו ביניים. את החלטתי בעניין העתירה עצמה אתן מחר. ניתנה היום, י"ב בחשון תשנ"ח (12.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I01

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,238

25,731

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה השמיעה תידחה כמבוקש. היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. G11

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,239

33,704

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6708/97 - א' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר ת : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה לצו ביניים החלטה בעקבות ההודעה מאת ב"כ העותרת, מיום 18.1.98, מתבקשת המזכירות לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 6.4.98. ניתנה היום, כ"ז בטבת תשנ"ח (25.1.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. I10

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,240

35,845

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6708/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר : מנאל עבד ג'ליל אלג'עפרי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי ביפו 2. סאלח עבד חי צאק אללה בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: יח בתמוז תשנ"ח (12.7.98) בשם העותר : עו"ד סאלח מחאמיד בשם המשיבים : אין הופעה פסק-דין מוסכם גם על פרקליט העותרת שבית הדין השרעי בטל את התביעה שהוגשה, שהיא נשוא לעתירה זו. מכאן שלכאורה היה דין העתירה להימחק. עם זאת אמר לנו פרקליט העותר, שבדעתו לטעון שבית הדין לא היה מוסמך לבטל את התביעה. לענין זה עתר הפרקליט המלומד להרשות לו לתקן את העתירה. אין אנו רואים להיעתר לבקשה, הואיל ועל העותר לעורר את טענותיו לפני ערכאת הערעור של בתי הדין השרעיים. לפיכך אנו דוחים את העתירה. ניתן היום יח בתמוז תשנ"ח (12.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97067080. B13

[ "בג\"ץ 6708/97" ]

1,241

304

ב בית המשפט העליון בש"א 7669/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשות : 1. PARKER BROTHERS DIVISION OF TONKACORPORATION 2. E.C. PUBLISHING INC 3. KONINKLIJKE HOUSEMANN 4. למדע תעשיות קלות בע"מ נגד המשיבים : 1. אמקור בע"מ 2. אמה"ד אמקור בע"מ 3. אורדע תעשיות בע"מ 4. בובה לוי בע"מ הוגשה בקשה להארכת מועד (לנקיטת הליך) בשם המבקשות: עו"ד הדס מדיני החלטה בהסכמה, מוארך המועד כמבוקש. ניתנה היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97076690. O01

[ "בש\"א 7669/97" ]

1,248

33,104

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9500/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל העותר ים : הועד הארצי לרשויות המקומיות הערביות ואח' נגד המשיב ים : ממשלת ישראל ואח' בקשה למחיקת העתירה בשם העותר ים: עו"ד זכי כמאל בשם המשיב ים: עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין בהסכמת הצדדים העתירה נמחקת, ללא צו להוצאות. ניתן היום, ו' בשבט התשנ"ח (2.2.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96095000. A04 /דז/

[ "בג\"ץ 9500/96" ]

1,250

306

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דודיד בקשה דחופה למתן צו ביניים בשם העותרים : עו"ד ירון קידר החלטה הבקשה נדחית. הסוגיה תידון, כפי שנקבע, ביום 29.9.97. ניתנה היום, י"ג באלול התשנ"ז (15.9.97). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. A05 /דז/

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,251

2,921

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. מיכל דויד 2. פלוני (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דויד בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ו' באלול התשנ"ז ( 08.09.97 ) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד יהודה שפר החלטה צו-על-תנאי כמבוקש. עשרים יום לתשובה. הדיון בצו הביניים יהיה בפנינו ביום חמישי (ה- 11.9.97), בשעה 08:00, באולם ב'. אנו מבקשים לקבל, לדיון זה, תסקיר העובד הסוציאלי באשר לאפשרות העברת הילד לבית הספר הממלכתי וייצמן. אנו מבקשים מגב' אורה דגן - ובהעדרה מהגב' דורית שהרבני - להכין התסקיר, ובכל מקרה, להתייצב אישית בפנינו. אם מצוי בעניין זה חומר בפני בתי הדין הרבניים, נבקש מהיועץ המשפטי לממשלה, לבחון אם ניתן להביאו בפנינו. המזכירות מתבקשת לקבוע להמשך שמיעה כאמור (ביום חמישי ב08:00-). בא כוח העותרים ימסור הזמנה לדיון גם למשיב מס' 3. ניתנה היום ו' באלול התשנ"ז (08.09.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. A02 /דז/

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,252

7,333

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דוד עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. העתירה והבקשה למתן צו ביניים בעתירה יועברו לדיון לפני מותב תלתא. המשיב מס' 3 ישיב על העתירה ועל הבקשה לקראת מועד הדיון. 2. המזכירות תקבע מועד לדיון, ככל האפשר, תוך שבוע ימים ותזמן את באי-כוח העותרים והמשיב מס' 3. ניתן היום, כ"ט באב התשנ"ז (1.9.97) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. M01

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,253

8,534

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5227/97 - ד' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני האזורי ברחובות 2. בית דין הרבני הגדול לערעורים 3. יהודה דויד בקשה להגשת מסמכים נוספים החלטה ההרכב אשר ידון בעתירה יחליט בבקשה זו. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. E07

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,254

8,819

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דו יד בקשה לשחרור מהופעה לדיון החלטה הגב' דגן מתבקשת לבוא לישיבת בית-המשפט אלא-אם-כן יוחלט אחרת. היום, כ"ז בתשרי תשנ"ח (28.10.97) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G14

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,255

10,619

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5227/97 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דויד בקשה לתיקון עתירה החלטה ההרכב אשר ידון בעתירה יחליט בבקשה. ניתנה היום, כא' באלול התשנ"ז (23.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97052270. E08

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,256

12,408

בג"ץ 5227/97 - ה' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דודיד בקשה להוספת מסמך החלטה לקבל המסמכים הנוספים, כמבוקש. ניתנה היום, כ"ג בתשרי תשנ"ח (24.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. F13

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,257

13,649

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 - ה' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט מ. חשין כבוד השופט י. זמיר העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי ברחובות 3. יהודה דוד בקשה למתן צו ביניים והתנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כז באלול תשנ"ז (29.9.97) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם המשיב 3: בעצמו פקידת סעד לסדרי דין: גב' אורה דגן ה ח ל ט ה המשיב מס' 3 רשאי להגיש תצהיר תשובה בתשובה לצו על תנאי עד 26.10.97 בשעה 10.00. המזכירות תקבע כבר עכשיו מועד לדיון בשבוע המתחיל ב26.10.97-, לפני כל הרכב שהוא. לענין צו הביניים נשמע טיעון בנפרד. ניתן היום כז באלול תשנ"ז (29.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ה ח ל ט ה במידת הצורך תתוקן העתירה בשעת הדיון מבלי שיהיה צורך בדחייתו. ניתן היום כז באלול תשנ"ז (29.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ה ח ל ט ה אנו מעבירים בהסכמת בעלי הדין את הענין למפשר שינסה לקיים את הליך הפישור לא יאוחר מחג הסוכות, ואם אפשר לפני כן. המזכירות תברר מיהו המפשר שיכול לטפל בתיק זה. הליכי הפישור לא יביאו לדחיית הדיון בעתירה, אלא בהסכמת בעלי הדין. ניתן היום כז באלול תשנ"ז (29.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. B11

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,258

21,625

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דויד עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה בהמשך להחלטתנו מיום 24 ביוני 1998, הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. הודעה על-כך נמסרה לבית-המשפט ביום 29 ביוני והעתק כתב-הערעור צורף לאותה הודעה. אנו מוסיפים עתה ומחליטים כלהלן: 1. לאחר שבית-הדין הרבני הגדול יתן את החלטתו בערעור, ותוך חמישה ימים מיום מתן אותה החלטה, תודיענו העותרת את דבר ההחלטה, ותוסיף טענות לעתירתה ככל שייראה לה, על-פי הצורך והעניין. במקביל - ובה-בעת - תעביר העותרת העתק הודעתה למשיב מס' 3, וזה יהיה רשאי להגיב על דבריה ועל טענותיה תוך חמישה ימים. 2. לאחר מכן יובא התיק מיידית לפני יו"ר ההרכב וייקבע להמשך שמיעתה של העתירה. 3. הואיל ושנת הלימודים הבאה תחילתה ביום 1 בספטמבר 1998, וכדי שלא תיווצרנה עובדות אשר תקשינה על הכרעת-הדין, נצפה כי בית-הדין הרבני הגדול יתן את הכרעתו המנומקת בערעור העותרת עד ליום 4 באוגוסט 1998, ונודה לו על-כך. ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ח (29.6.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G20

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,259

25,371

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת "מרצ" נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ל' בסיוון תשנ"ח (24.6.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז החלטה עד שהעותרת תבוא לתקוף לפנינו את החלטתו של בית-הדין הרבני באשקלון, שומה עליה למצות את ההליכים העומדים לרשותה ולערער על אותה החלטה לפני בית-הדין הרבני הגדול. אנו מחליטים איפוא כלהלן: 1. שמיעת העתירה תידחה למועד שייקבע. 2. עד ליום 29 ביוני 1998 (ועד בכלל) תגיש העותרת - אם תראה לנכון לעשות כן - ערעור לבית-הדין הרבני הגדול על החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי באשקלון מיום 22 במארס 1998. בא-כוח המשיב מס' 3 הודיענו כי לא יעלה טענה של איחור בהגשת הערעור. 3. ביום הגשת הערעור לבית-הדין הרבני הגדול תמסור העותרת לבית-משפט זה הודעה (בפקסימיליה) על הגשת הערעור, ותצרף להודעתה את כתב הערעור גופו. 4. לאחר קבלת הודעתה של העותרת נחליט על-דבר המשך ההליכים בלא שנזמן את הצדדים שוב לטיעון לפנינו. ניתנה היום, ל' בסיוון תשנ"ח (24.6.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G19

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,260

29,707

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין המבקשים : 1. מיכל דויד 2. בן דוד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד - יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית דין הרבני האיזורי רחובות 3. יהודה דודיד 4. בית הדין הרבני האזורי באשקלון בקשה לתיקון עתירה ולמתן צו ביניים בשם המבקשים: עו"ד ירון קידר, עו"ד יבין רוכלי החלטה בקשתם של המבקשים מיום 7.9.98 "לתיקון עתירה ומתן צו ביניים" אינה, בעיקרה, אלא קיום החלטת בית המשפט מיום 29.6.98, ולפיה אמורים היו הם להוסיף ולטעון לאחר שבית הדין הרבני הגדול יתן את החלטתו. הבקשה הנדונה תתקבל איפוא לתיק בית המשפט, ובית הדין הרבני האזורי באשקלון יצורף כמשיב מס' 4 לעתירה. המשיב מס' 3 רשאי, כמובן, להגיב על האמור בבקשה ובנספחיה תוך 5 ימים. יש להזכיר עוד לבאי-כוח בעלי-הדין כי שמיעת העתירה נקבעה ליום 15.9.98 בשעה 08:00, ואם ברצונם להוסיף על המסמכים שהוגשו בכתב לבית-המשפט - לרבות עיקרי טעון ואסמכתאות - מן הראוי שיעשו כן במועד ראוי קודם יום ה15.9.98-. ההרכב שידון בעתירה לגופה ידון גם בבקשת המבקשים ליתן צו ביניים. ניתנת היום, ט"ז באלול תשנ"ח (7.9.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G25

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,261

30,003

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית-הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית-הדין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד 4. בית-הדין הרבני האזורי באשקלון תאריך הישיבה: כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר, עו"ד יבין רוכלי בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני פסק-דין השופט מ' חשין: העותר מס' 2, בנם הקטין של העותרת ושל המשיב מס' 3 - האם יזכה בחינוך ממלכתי-דתי או בחינוך ממלכתי? בית-הדין הרבני פסק לטובת חינוך ממלכתי-דתי, ועל-כך קובלת האם לפנינו. תמצית ההליכים שהיו 2. העותרת מס' 1 היא האם; המשיב מס' 3 הוא האב; והעותר מס' 2 הוא בנם הקטין. האם והאב נישאו זה לזה בשנת 1990, ובשנת 1991 נולד בנם. נישואיהם של בני-הזוג לא עלו יפה, וביום 27.6.93 הגיש האב לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות תביעת גירושין בה נכרכו נושאי מזונות לקטין ומישמורתו. לאחר כשנה, בחודש יוני 1994, עזבו האם והבן את דירת בני הזוג בראשון לציון, ולאחר למעלה משנה עברו להתגורר בהרצליה. הבן היה במישמורת האם, והאב נפגש עם הבן על-פי הסדרי ראיה שנקבעו מעת-לעת. ביום 26.11.95 נתגרשו האם והאב זה מזה. 3. ענייננו עתה הוא בנושא חינוכו של הבן. במסגרת הליכי הגירושין החליט בית-הדין הרבני האזורי ברחובות - לבקשת האב - כי הבן ייקלט במסגרת חינוך ממלכתית-דתית. ההחלטה קויימה, ובשנים תשנ"ו-תשנ"ז פקד הבן גן חובה ממלכתי-דתי. לקראת שנת הלימודים תשנ"ח הוסיף בית-הדין והורה - לבקשתו החוזרת של האב - כי הבן ימשיך וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי-דתי. האם ערערה על החלטה זו האחרונה לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה. 4. ביום 1 בספטמבר 1997 הגישה האם את העתירה שלפנינו, ובה ביקשה כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר שדנו בעניין, החזרנו את הדיון לבית הדין-הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן, לאחר שבית הדין יקבל חוות דעת של מומחים באשר לדרך החינוך הראויה לטובת הבן. כמו כן הימלצנו כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. 5. הדיון הועבר לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון, אשר החליט כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. נוסיף ונעיר, כי בית-הדין נתן את החלטתו לאחר קבלת שלוש חוות דעת של מומחים, וכי חוות הדעת - שלושתן כאחת - נקבצו אל מסקנה חד משמעית, והיא: כי יש לאפשר לבן ללמוד בבית ספר ממלכתי. משמע, פסק-דינו של בית-הדין הרבני עשה בניגוד מוחלט להמלצות התקיפות בשלוש חוות דעת של מומחים לדבר. גם על החלטה זו ערערה האם לבית-הדין הרבני הגדול, אך זה דחה, ברוב דעות, את ערעורה. 6. פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול ניתן ביום 3.9.98, מספר ימים לאחר תחילת הלימודים; שמא נדייק ונאמר: מספר ימים לאחר שהחלה שביתת המורים שֶלִשנת תשנ"ט. לאחר מספר ימים נמסר פסק-הדין לידינו, וביום 15.9.98 שמענו טיעונים אחרונים מפי באי-כוח בעלי-הדין. ביני-לביני החלו הלימודים, וסברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר, אף בלא הנמקה מפורטת. וכך, בו-ביום, החלטנו לעשות את הצו מוחלט. וזו היתה החלטתנו: " העותרת והמשיב מס' 3 (להלן נכנה אותו - המשיב) היו נשואים זה לזה ונתגרשו. בנם היחיד נמצא במשמורתה של העותרת. השאלה עליה נחלקו ונחלקים עותרת ומשיב היא על דבר חינוכו של הבן, אם ילמד בבית-ספר ממלכתי - וזו בקשת העותרת - או אם ילמד במסגרת דתית - וזו בקשת המשיב. ההתדיינות בין העותרת לבין המשיב נמשכת והולכת זמן-רב, ואף עברה כמה-וכמה ערכאות, הלוך ושוב. בשלב ההתדיינות האחרון פסק בית-הדין הרבני האזורי כי בנם של העותרת והמשיב ראוי לו שיתחנך בבית-ספר דתי. על פסק זה ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול, ועתה מונח לפנינו פסק-דינו של בית-דין זה. נמצא לנו כי חברי בית-הדין הרבני הגדול נחלקו בדעותיהם. אב בית-הדין, הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, סבור שראוי כי בנסיבות העניין ילמד הבן בבית-ספר ממלכתי. חבר בית-הדין, הרב-הדיין משה טופיק, סובר כי ראוי שהבן יתחנך במסגרת בית-ספר דתי. החבר השלישי של בית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון סובר, כי בשים לב לראיות חדשות שהובאו לפני בית-הדין, יש להחזיר את הדין לבית-הדין הרבני האזורי כדי שיוסיף וידון בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. משנחלקו חברי בית-הדין בדעותיהם נתכנסו והחליטו שוב, ברוב-דעות, לדחות את הערעור על פסק הדין של בית-הדין הרבני האזורי. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יתחנך במסגרת דתית. הואיל ושנת הלימודים החלה, סברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר אף בלא שנפרט לעת הזו את נימוקינו להכרעתנו. לאחר שעיינו בכל הכתובים שלפנינו והוספנו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יוצא לאלתר מבית-הספר בו הוא לומד עתה - בית-הספר הממלכתי דתי 'בר אילן' - ויחל בלימודים בבית-הספר הממלכתי 'ויצמן' בהרצליה. נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. המשיב מס' 3 ישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 15,000 ש"ח." הגיעה עת נימוקים. נפתח במיתווה הנורמטיבי ולאחר מכן נציב את עובדות המקרה, אחת לאחת, על תשבץ המשפט. מיתווה נורמטיבי 7. ענייננו הוא נושא חינוכו של קטין, נושא שעלה בהליכי גירושין בין האב והאם. האם והאב הסכימו על סמכותו של בית-הדין (האם הסכימה מכללא), ושאלת הסמכות במובנה המצומצם לא עלתה איפוא לפנינו. ראו: בג"ץ 5507/95 עליזה אמיר נ' בית-הדין האזורי בחיפה , פ"ד נ(3) 321. 8. סמכותנו להתערב בהחלטותיו של בית-דין רבני נקבעה בהוראת סעיף 15(ג) ו15-(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, ומקובל עלינו כי עילות הביקורת השיפוטית מקבצות עצמן מאחורי כמה-וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה - וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה: מקרים אשר בית-המשפט "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". ראו, למשל: בג"ץ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו(3) 423), 439-438; בג"ץ 5182/93 יהודית לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי , פ"ד מח(3) 1, 8-7. עילת התערבות זו האחרונה - "למען הצדק" - הינה עילת-מסגרת ותחת חופתה יסתופפו עניינים מעניינים שונים. עניינים אלה, בריח התיכון של כולם הוא הצורך להעניק סעד למען הצדק בנסיבותיו של מקרה פלוני, ואין בהכרח קשר לוגי-פנימי ביניהם. במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של "למען הצדק" - ובצידם של עניינים פרטיקולריים העומדים לעצמם - עילות ממוסדות: ראשי-מישנה העומדים איתן על רגליהם-שלהם בלא שיידרשו לנפנף כל העת בַדגל של "למען הצדק" כדי להצדיק את קיומם. כך, למשל, יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק - "למען הצדק" - בהחלטת בית-דין דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות-יסוד אזרחיות של האדם, אם תרצה: בהחלטה הפוגעת בעקרונות-יסוד של שיטת המשפט בישראל. ראו למשל: בג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו , פ"ד מח(2) 491. הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבית-דין דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, ובית-הדין סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בבית-המשפט העליון. ראו: בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(2) 221. אנו, ענייננו עתה הוא באחד מראשי-מישנה ממוסדים אלה שנתגבשו בהלכה; וההלכה היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק יתערב בהכרעת-דין של בית-דין דתי, מקום שאותה הכרעה נוגדת הוראת חוק המכַוֶונת עצמה אל בית-הדין הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה. ראו, למשל: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי , לעיל, והאסמכתאות הבאות בהן. נוסיף ונזכיר, כי יש המסווגים ראש-עילה זה כחריגה מסמכות. ראו והשוו: פרשות בלויגרונד ויהודית לוי לעיל; ואנו אין צורך כי נכריע לעת הזו בחילוקי דעות אלה. 9. ומכאן לשתי השאלות האמורות להכריע בעניין שלפנינו: השאלה האחת נסבה על הוראת-החוק המכוונת עצמה אל בית-הדין הרבני: מה היא אותה הוראת-חוק ומה מורה היא את בית-הדין הרבני? השאלה השניה היא, האם פגם בית-הדין הרבני בהחלתה של אותה הוראת חוק. נדון עתה בשתי שאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן. 10. הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962- (להלן נכנה אותו - חוק הכשרות). חוק הכשרות מדבר במקומות אחדים על יחסי הורים וילדיהם, וכולנו ידענו כי עקרון-העל ביחסים אלה הוא טובתם של הקטינים. וכלשון סעיף 17 לחוק הכשרות: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". אפוטרופסות כוללת, כידוע, את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות לחינוכו (סעיפים 15 ו38- לחוק). אותה חובה עצמה - לעשות לטובתו של קטין - מוטלת על בית-משפט שעניינו של קטין בא לפניו, וכהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, על בית-המשפט לקבוע בעניינו של קטין "כפי שייראה לו לטובת הקטין". על כל אלה מוסיף וקובע סעיף 79 לחוק, כי ציוויו של סעיף 25 מכוון עצמו לא אך לבית-משפט אלא לבתי דין דתיים אף-הם בתחומי סמכותם: "[]מקום שבית-דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט, יראו כל הוראה בחוק זה ... שמדובר בה בבית-משפט כאילו מדובר בה בבית-דין דתי.". על אלה נאמר בפרשת בלויגרונד (שם, 439): "הוראת סעיף 25 [לחוק הכשרות] מכוונת עצמה איפוא במישרין אל בתי הדין הדתיים; לשון אחר: בתי הדין הדתיים חייבים ואמורים לפסוק על פיה - וטובתו של הקטין היא שתכריע. התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נדרשת איפוא - והיא תבוא - במקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו - על פי טובתו של הקטין - אלא על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין." וזו היא אמנם, ההלכה, לאמור: בית-דין דתי - כמוהו כבית משפט אזרחי - אמור להכריע בענייניהם של קטינים - בתחומי המעמד האישי - על-פי שיקול-העל של טובת הקטין. על הוראות חוק הכשרות נוסיף את חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-, שלפי הוראת סעיף 3(ב) בו, אפוטרופסותם הטיבעית של הורים אין בה כדי לפגוע בסמכותו של בית-משפט לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים "בהתחשב עם טובת הילדים בלבד". על כך מוסיף וקובע סעיף 7 לאותו חוק, כי "ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי"; פירוש: הוראת סעיף 3(ב) תחול גם על בית-הדין הרבני. ראו עוד: פנחס שיפמן, דיני המשפחה בישראל , (תשמ"ט1989-, כרך שני), 243-241. ואמנם, במקרים בהם נתגלה לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בשאלת חינוכם של ילדים בהתעלם מהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, אמרנו את דברנו צלול וברור. ראו והשוו, למשל: בג"צ 181/81 מור נ' בית-הדין האזורי, חיפה , פ"ד לז(3) 94, 107. אכן, בסיכסוך הנסוב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין הוא עמוד האש ועמוד הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין הוא שיקול-על, והוא שיכריע. התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן מישקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין - כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו, בין אם הכרעות של בית-משפט הן בין אם הכרעות של בית-דין דתי. וכפי שנאמר בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית , פ"ד נ(1) 48, 119: "שיקול טובתו של הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים... אך כל אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד." וכלשון סעיף 3 לאמנה הבינלאומית משנת 1989 בדבר זכויות הילד (כתבי אמנה 1038, כרך 31, 221), אמנה התקפה לגבי ישראל החל ביום 2.11.91: "בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי משפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה". נוסיף ונזכיר כי יש המעדיפים לדבר לא על "טובת הקטין" אלא על "אינטרס הקטין" או על "זכות הקטין", אך לענייננו אין צורך שנרחיב בשאלה זו. ראו, למשל: ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני , פ"ד מט(1)221; פרשת פלונית (דנ"א 7015/94), לעיל, שם, 97 ואילך. 11. אין חולקים על היותו של עקרון טובת הילד - לחלופין: זכות הילד - עקרון-על, והשאלה אינה אלא מה היא אותה טובה, מה תוכנה של אותה זכות. שהרי המושג טובת הילד, זכות הילד, הוא מושג טעון - בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם - ועשויים להתגלע חילוקי-דעות באשר לתוכנו, בין על דרך הכלל בין במקרה פלוני נתון. ראו, למשל, דברי השופט אלון בבג"ץ 268/80 אסטריד סינובה נ' ויקטור זהר , פ"ד לה(1), 1, 27-26. ראו עוד: שיפמן, שם, 220-219, 231-230. כך ככלל, לא-כל-שכן שהכרעה בטובת הילד הינה, על הרוב, שקילת העדיפויות היחסיות בנסיבותיו של עניין פלוני ובחירת הרע במיעוטו. ראו והשוו: בע"א 503/60 וולף נ. וולף פ"ד ט"ו 760, 764. יחד-עם-זאת, ולמרות שטובתו של ילד - בנסיבותיו של עניין פלוני - עשויה להיות שנויה במחלוקת בתום-לב, דומה כי נוכל להתאחד כולנו סביב נוסחה כללית ולפיה הליבה של טובת הילד, הלוז של טובת הילד, היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. זו זכות-יסוד הקנויה לכל בוגר - כי לא ייפגע לא בגופו ולא בנפשו - וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן. וכפי שנאמר בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח(2) 833, 836: "... קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם אם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול." ודוק: בזכותו של הילד אנו מדברים - בזכותו העצמאית - ולא בזכותם של הוריו או בזכותו של מאן דהוא המבקש לעשות לטובתו. פירוש הדברים הוא, שזכותו של הילד עשויה לדחוק במקרים מסויימים את זכויותיהם של הוריו (ראו עוד: פרשת פלונית , דנ"א 7015/94, 100-99; ע"א 2266/93 - פלוני , 259-254). אכן, יש שהמאבק בין ההורים מעורר חשש ממשי כי טובתו של הילד תיזנח וזכותו לייצוג הולם תיפגע. במקרים אלה - מקרים של ניגוד עניינים בין ההורים לבין הילד - קמה ועומדת זכותו של הילד לייצוג עצמאי ונפרד משל הוריו (ראו עוד: ע"א 878/96 פוזילוב נ' פוזילוב , פ"ד נ(5) 208, 215-214). 12. המושג טובת הילד - או אינטרס הילד - הינו מושג כללי, ושומה עליו על בית-המשפט לשוקלו לגופו בכל עניין ועניין הבא לפניו ואשר כרוך בו עניינו של קטין. השיקול של טובת הילד אינו שיקול תיאורטי, שיקול כללי תלוש-מן-המציאות, ולעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון. כך כתב יאנוש קורצ'אק בראשית המאה, בחיבורו כיצד לאהוב ילדים (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג1963-, תרגם מפולנית יעקב צוק, עמ' 20-19): "מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים - מאה אנשים, אשר לא 'אי-פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר ... עכשיו ... היום - אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא - פעוטים, אלא נשגבים, לא תמימים, כי אם אנושיים - ערכים, יתרונות, מגרעות, נטיות, שאיפות." בסוף-כל-הסופות - שמא נאמר: בתחילת-כל-התחילות - על בית-המשפט להכריע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפני בית-המשפט: ללא הנחות נוקשות, ללא דעות קדומות וללא כפיית עקרונות-מלבר; והכל, כמובן, בהיעדר הוראות-חוק מפורשות. רק אם יעשה כך לא יחטא שופט לטובתו של הילד: לשלומו הגופני ולבריאות נפשו. כך, למשל, אמירה כי ראוי ורצוי לו לילד יהודי - באשר יהודי הוא - כי יזכה לחינוך דתי, או כי יימצא בסביבה דתית דווקא, הינו שיקול זר: זר לטובת הילד וזר למשפט. אכן, יש מקרים בהם ראוי יהיה כי קטן יזכה לחינוך דתי, ואולם לעולם תיגזר מסקנה זו משיקול-העל של טובת הילד בנסיבותיו של עניין פלוני (ראו עוד והשוו: שיפמן, שם, 253-249). 13. דבר אחרון בהקשר ענייננו עתה. כולנו נסכים כי בית-המשפט - או בית-הדין - הוא שיכריע מה היא טובתו של ילד פלוני, ובהכריעו כך יוסיף ויחליט לאן ילך הקטן, מה חינוך יזכה לו, היכן יגור ומה תהא דרכו. ואולם, על דרך הכלל - וברובא-דרובא של המקרים - לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים - מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים - בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים. אמרנו על-כך בפרשת בלויגרונד (לעיל, שם, 438): "הכרעה בעניין טובתם של ילדים ... הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלוהים הוא השופט. קשיים אלה בהכרעה, דווקא הם, חייבים להוליך למסקנה שבית-משפט יבקש לשמוע עוד ועוד אודות טובתו של ילד, מפי מומחים לדבר ואחרת. אכן, בית-משפט אינו קשור בחוות-דעתם של מומחים - האחריות להכרעה בית המשפט נושא בה, והיא בצד סמכות ההכרעה שבידיו - ואולם כמי שאמור הכריע בסמכות ובאחריות, יבקש בית-משפט לאסוף חומר רקע ככל הניתן כדי להזין את שיקול-דעתו. ודומים הדברים לדרכיי פעולתה הנאותות של רשות מינהלית, שעד שהיא מחליטה בנושא שלפניה חייבת היא לאסוף חומר שלעניין והוא בתשתית ההחלטה" אכן, יש שהכרעה בשאלת טובתו של ילד אינה נדרשת למומחיות-יתירה. כך, למשל, לא נתקשה לקבוע כי אין זו טובתו של ילד להמשיך ולהתגורר בביתם של הורים מכורים לסמים קשים. ואולם למעט במקרים קיצוניים מעין זה, איבחון מצבו הנפשי והגופני של אדם - לרבות השפעת סביבתו הקרובה על מצבו הנפשי והגופני - הינו עניין לאנשי המקצוע לענות בו; ואני מתקשה לראות כיצד יוכל בית-משפט להכריע בשאלת הטובה והאינטרס של קטין בלא שייעזר בחוות דעתם של מומחים לדבר. המומחים יאספו את הנתונים שלעניין, ינתחו ויעבדו אותם, ויציגו לפני בית-המשפט, או בית-הדין, את כל אלה לרבות את חוות דעתם המיקצועית. מטעם זה, ולאחר שנתברר לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בנושא חינוכו של הקטן בלא שנדרש לכל חוות-דעת מיקצועית, החזרנו בראשית ההליכים את הדיון לבית-הדין הרבני (ראו פיסקה 4 לעיל). כאמור, חוות-דעתו של מומחה אינה כופה עצמה על בית-המשפט. האחריות מוטלת כולה על שיכמו של השופט היושב לדין, והסמכות היא סמכותו. ואולם הכרעתו של בית-המשפט חייבת שתהא הכרעה מושכלת ורציונאלית. כפי שנאמר בפרשת פלונית (דנ"א 7015/94, לעיל, שם, 122): "אכן, שרביט ההכרעה ניתן לעולם לבית-המשפט - לו ולא לכל מומחה המופיע בפניו - אך חזקה עליו על בית-משפט כי ישתמש בשרביטו כמלך נאור, באורח מושכל וראציונאלי." רק לעיתים נדירות, ובנסיבות יוצאות-דופן, נמצא בית-משפט פוסק - בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד - בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא-כל-שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן: באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת - ובאורח מפורט ומדוקדק - מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים. חובה זו חובה כבדה היא. שונה, כמובן, הדין במקום בו מונחים לפני השופט חוות-דעת הסותרות זו-את-זו, הגם שאף כאן מוטל על השופט היושב לדין להסביר ולפרש על-שום-מה רואה הוא להעדיף חוות-דעת אחת על חברתה. 14. על רקע דברים אלה כולם הבה נבחן מקרוב את ההליכים ואת ההחלטות שניתנו בענייננו. לבירור מהותן של ההחלטות אשר נתנו בתי-הדין הרבניים 15. כפי שראינו בראשית דברינו, התדיינו האם והאב בנושא חינוכו של הבן בשתי מערכות. במערכה ראשונה עלה עניינם לפני בית הדין הרבני ברחובות, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. במערכה שניה נדון עניינם לפני בית-הדין הרבני באשקלון, ובערעור עליו לפני בית-הדין הרבני הגדול. הבה נרחיב עתה בהליכים שהיו; נעבור על החלטות שניתנו; על חוות-דעת המומחים; ונעשה לשיבוצן של העובדות במיסגרת הוראות הדין שלעניין. המערכה הראשונה 16. בשנים תשנ"ד ותשנ"ה למד הבן - על פי יוזמת האם - בגן שאינו של שומרי-מיצוות. לקראת שנת תשנ"ו נזדעק האב ופנה לבית-הדין הרבני האזורי ברחובות בבקשה כי ידון "בענין המשך לימודיו של הקטין בשנה"ל הבאה". האב - כמוהו כאם - אין הוא שומר-מיצוות, אך דרישתו היתה כי הבן יזכה לחינוך במסגרת דתית דווקא. בית-הדין הרבני ברחובות דן בבקשת האב, וביום השמיעה - יום 5.4.95 - החליט להיעתר לבקשת האב. ובלשונו: "בנם של הצדדים יוכנס למסגרת חנוך (לגן) דתית-ממ"ד, ויהא בפקוח ובדיקה של פסיכולוג חנוכי או יועץ חנוכי, אחת לחצי שנה והמפקח הנ"ל ישלח דו"ח לביה"ד בתום כל בדיקה". כך - ולא עוד; בלא הנמקה, בלא קבלת תסקיר, בלא עיון בחוות-דעת של גורם מיקצועי כלשהו. האם קיימה את מיצוות בית-הדין, ובשנים תשנ"ו ותשנ"ז פקד הבן גן ממלכתי-דתי. 17. עוד הבן הולך קבע לגן הממלכתי-דתי, ובאמצעה של שנת תשנ"ז, ביום 5.2.97, הוסיף האב וביקש מאת בית-הדין הרבני ברחובות כי יצווה והבן יירשם ללימודים - לקראת שנת הלימודים תשנ"ח - בבית ספר ממלכתי-דתי. בית-הדין הרבני זימן את האם והאב למספר דיונים, אך למרות בקשותיה החוזרות ונישנות של האם נמנע מהורות על קבלתה של חוות-דעת מאת מומחה-פסיכולוג. וכך, ביום 6.6.97, הורה בית-הדין שני אלה: אחד, כי הבן יהיה קבע במישמורת האם, ושניים, כי הבן יוסיף וילמד בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי דתי. כך הורה בית-הדין, למרות שידע כי גם האם גם האב, השניים אין הם שומרי-מיצוות. הנמקתו להחלטתו היתה זו, שחינוך הבן במיסגרת החינוך הממלכתי ייצור נתק בינו לבין אביו. ובלשונו: "חנוך הילד בניגוד למשאלתו של האב יגרום נתק חמור בין האב לבן. . . . האם שהילד בחזקתה ומגוון החוויות המשותף שלהם הוא גדול יכולה בלי קשיים מרובים להתגבר על ההבדל בינה לבין הילד בתחום הדתי ולא יוצר ביניהם נתק. משא"כ [מה שאין כן] האב שחשיבות החנוך הדתי אצלו גדולה ביותר יש חשש רציני שאם הילד יעבר לזרם חנוך לא דתי יפגע הקשר החשוב בין האב לבן. נראה גם כן שאילו היה האב דתי היה אולי מצב שהבן יהפוך לדתי וינתק מאמו, אבל כאשר שני הורים חלונים החשש הזה הוא רחוק" בהמשך דברים מוסיף בית-הדין את הערכתו באשר לקשיים שאפשר ייגרמו לילד: "הרושם הוא איפוא של ילד משוחרר ומסתגל בקלות למצבים חדשים. ילד כזה לא יקשה עליו להסתגל לסתירות באורח החיים בגן בייחס לשל הוריו... כמו כן ראינו בתסקירים מפורטים שהילד בן הוא סתגלן ויוכל לעבור בנקל במצבי הסתירה ההתנהגותיים שייקלע להם ובודאי שאם האם תרצה תוכל לגרום שהקשיים האלו ייפתרו בקלות." קראתי, וחזרתי וקראתי דברים אלה, ולצערי לא ירדתי לסוף דעתו של בית-הדין הרבני. אכן, אם הנחת-המוצא היא כי על הילד להתחנך בחינוך ממלכתי-דתי דווקא - אך באשר כך דורש אביו החילוני - יכול הייתי להבין, אם גם בקושי רב, את הכרעת הדין (הגם שלא הייתי מסכים לה). ואולם, כפי שראינו הנחת-מוצא זו הינה שגויה מעיקרה וממילא אין לה להכרעת הדין על מה שתסמוך. האמנם סביר להניח כי אב שאינו שומר-מיצוות ינתק עצמו מבנו, אך באשר בנו לומד במיסגרת החינוך הממלכתי ולא במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי? אתמהה. מכל מקום, משידענו כי בית-הדין לא נדרש לכל חוות-דעת של מומחים, אין ספק בדעתי כי מחדלו זה - בנסיבות העניין - היה בו כדי לחתור תחת הכרעתו. בלא שנדרש לחוות-דעת של מומחים, לא יכול היה בית-הדין הרבני, בנסיבות העניין, לקבוע מה היא טובתו של הקטין; ומשקבע מה שקבע, ממילא הוגה עצמו מן המסילה שקבעהּ החוק. 18. כך אף באשר להכרעתו של בית-הדין הרבני הגדול בסיבוב הראשון. כזכור, דחה בית-הדין הרבני הגדול את ערעורה של האם, ומשעשה כן, נותרה על-כנה החלטתו של בית-הדין הרבני ברחובות. בבית-הדין הרבני הגדול ישבו שלושה: נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב בקשי-דורון, הרב-הדיין משה טופיק והרב-הדיין שלמה דיכובסקי. שני הראשונים החליטו לדחות את הערעור ללא הנמקה, ואילו הרב דיכובסקי ביקש להוסיף דברים אלה: "טובת הילד נמדדת לא רק ביחס שבינו לבין ההורה המחזיק בו, אלא גם ביחס ל'משפחות המוצא', ע"מ שלא יגדל כנטע זר במשפחה המורחבת. המערערת טוענת לקונפליקט בין חינוכו של הילד בביה"ס לבין חינוכו בבית, ולמרות שלפי השקפתה עלול להיווצר קונפליקט חריף בין הילד ובין משפחות המוצא - כולל משפחת המערערת - שכולן שומרי מצוות. וזאת מבלי להביא בחשבון קונפליקט בין האב לבין הילד, כשהאב עצמו שומר מסורת. יצויין כי גם המערערת שהתחנכה בחינוך דתי, שומרת מסורת במידה מסויימת (מקפידה על כשרות, צמה ביום כיפור וכדומה). על כן הקונפליקט בינה לבין הילד הוא מזערי ביחס לקונפליקט הצפוי בין הילד ובין האב ומשפחות המוצא." גם החלטה זו ניתנה בלא שבית-הדין נדרש לחוות דעת מומחים, ודברים שאמרנו על הכרעתו של בית-הדין הרבני ברחובות יחולו על הכרעה זו אף-היא. נזכור כי הבן מצוי במישמורתה של האם וכי השניים חיים זה במחיצתו של זה. במקרה מעין זה, הקרע העלול להיווצר בין הבן הלומד במיסגרת דתית לבין האם שאורח חייה אינו דתי, הוא כה בולט לעין עד שתמיהה בעינינו כיצד לא ראה בית-הדין להידרש לחוות-דעתם של מומחים לנפש האדם. וגם לא נמצא לי כיצד פילס בית-הדין הרבני דרך להתגבר על אותו קונפליקט קרוב-לוודאי שעלול היה להיווצר בין האם לבין הבן. דווקא קונפליקט זה חייב, כמו-מעצמו, קבלת חוות-דעתם של מומחים, אלא שבית הדין לא נדרש לחוות-דעת מעין אלו. אמר על-כך השופט בייסקי בבג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה , פ"ד לח(1)673, 684: "גידולם של ילדים וחינוכם הם נושא עדין ומורכב, ואי אתה יכול לומר, כי גורם אחד, ותהא חשיבותו אשר תהא, יהא בו כדי להכריע, עד אשר אין נבחן מכלול הנסיבות, מהן כלכליות, מהן נפשיות, סביבתיות, קשר עם ההורים, בעיות חינוכיות וכדומה גורמים, אשר רק בשיקולם ובמשקלם המקיפים יש כדי לאפשר המסקנה, מה באמת דורשת טובת הילד המסוים. ... ודווקא משום מורכבות הבעיות, אשר לא תמיד לבית המשפט או לבית הדין היכולת להקיפן בעין מקצועית של השפעה בעתיד, נעזרת הערכאה השיפוטית בבדיקות ובחוות דעת של מומחים לדבר, כגון פסיכולוגים, עובדים סוציאלים או אנשי חינוך." נזכור ונשנן דברים נכוחים אלה. 19. ביום 1 בספטמבר 1997 החל הבן את חוק לימודיו בכיתה א' של בית הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן" בהרצליה. בו-ביום, כזכור, הוגשה העתירה שלפנינו, עתירה בה ביקשה האם כי נורה והבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתית. לאחר הליכי-ביניים שונים שלא נעמוד עליהם, ובהסכמת האם והאב, הועברה העתירה להליכי גישור-פישור. נסיון זה לא עלה יפה, וביום 3.11.97 החלטנו - בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין - להחזיר את הדיון לבית-הדין הרבני האזורי להחלטה חדשה בנושא חינוכו של הבן; זו הפעם לאחר שבית-הדין יקבל "חוות-דעת מאת מומחים לדבר באשר לדרך החינוך הראויה לטובתו". עוד הימלצנו, כאמור, כי הדיון יועבר לבית-דין רבני במקום אחר. המערכה השניה 21. נשיא בית-הדין הרבני הגדול הורה על העברת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי באשקלון. זו הפעם הונחו על שולחנו של בית-הדין הרבני שלוש חוות-דעת ארוכות ומקיפות של מומחים-לדבר; ועד שנבוא לבחינת החלטות בתי-הדין הרבניים במערכה השניה, הבה נעמוד על תוכנן של אותן חוות-דעת. 22. חוות-דעת אחת הוא תסקירה של הגב' אורה דגן, פקידת סעד לסדרי דין באגף החינוך והרווחה של עיריית הרצליה. וכך אומרת הגב' דגן לענייננו-עתה: "לכל הורה הזכות והחובה להעניק לילדיו ערכים וגישות עפ"י מיטב אמונתו. קנה המידה להערכת תרומתו של כל הורה לילד היא מודעותו וערנותו לנזק שעשוי להיגרם לילד עקב פער וקונפליקטים בין גישות ההורים ולכן חשוב שיתוף הפעולה ביניהם והתאמת חינוכם השונה ליכולת של הילד להתמודד עם השוני. ... המרכיב המרכזי העוזר לילד להתמודד עם גרושי הוריו הוא הבטחון והיציבות בקשר עם שני ההורים והמענים שהוא מקבל לצרכיו ההתפתחותיים, וכן מעורבותם של ההורים במערכות חייו הנורמטיביות - לימודים, בריאות, חברה והעשרה. כל הורה יכול וחייב לדאוג להעשרת הילד ולהקנות לו ערכים בעת שהותו עמו, ולחשוף אותו למנהגים ולאירועים אותם הוא מחשיב." ממשיכה הגב' דגן ואומרת היא כך: "במקרה שלפנינו מדובר בילד בגיל שש שמרכז חייו הוא בבית אמו. האם אינה שומרת מצוות וקיים פער בין אורח חייה וערכיה לבין ההתנהגות, הערכים וההרגלים המוקנים לילדים במסגרת לימודיהם בבית הספר הממלכתי דתי כפי שציין זאת גם מנהל בית הספר [בו לומד הבן - מ'ח']. מצב זה עשוי לגרום לילד לקונפליקט וצורך להסתיר בפני המערכת החינוכית את אורח חייו בביתו. בנוסף הוא עשוי להתקשות בהשתלבותו בחברת הילדים לאחר שיעמדו על השוני באורח חייו של הילד לעומת אורח חייהם במשפחותיהם." ולמסקנות: "כפיית מסגרת החינוך הדתי על האם עשויה לגרום לילד קשיים. עקב התנגדות האם שהיא ההורה שאליו חשוף הילד בעיקר, וליצור חוסר הרמוניה בחייו איתה. כמו כן עשויים להיווצר קונפליקטים של נאמנות לכל אחד מההורים וקשיים בהשתלבותו החברתית. כל אלה עשויים להפריע להתפתחותו התקינה, לתיפקודו בעתיד, ולניצול הפוטנציאל שלו. לעומת זאת מסגרת לימודים ממלכתית לא תגרום לקשיים באורח חייו ואביו יוכל להשפיע על חינוכו בדרכים שציינתי בדרכו שלו ולהפחית יצירת קונפליקטים. המלצות: לאור זאת אני ממליצה לבית המשפט: 1) להענות לבקשת האם כי בנה ילמד במסגרת ממלכתית כללית. 2) לחזור ולהציע להורים להעזר ביעוץ והדרכה לשיפור הורותם המשותפת על מנת למנוע קשיים ונזקים לבנם המשותף" דברים כדורבנות, חדים כתער. 23. חוות-דעת שניה - חוות דעת ארוכה ומפורטת - היא חוות-דעתה של ד"ר רונית פלוטניק, פסיכולוגית חינוכית-התפתחותית מומחית, מנהלת ת.ל.מ. - המרכז להתפתחות הילד בתל-אביב. בדבריה מצביעה אשת-מיקצוע זו על קשיים נפשיים הנגרמים לילד בשל הסתירה בין דרכי החינוך בבית הספר לבין הרגליו מן הבית, וגם המלצתה החד-משמעית היא כי יש להעביר את הקטן לאלתר למיסגרת חינוך ממלכתית שאינה דתית. ובלשונה: "המלצות: 1. להענות לבקשת האם, ההולמת את צרכי הילד, בנסיבות חייו אלה, ולהעבירו למסגרת חינוכית- ממלכתית. מומלץ בנוסף - לאפשר לו יום לימודים ארוך, או שילוב בפעילות חוגית - מתנ"סית, אשר תאפשר מפגש עם קבוצת השווים." 24. בית-הדין לא הסתפק, כמסתבר, בשתי חוות-דעת אלו, וביום 27.1.98 החליט "לבקש חוות-דעת מעמיקה מפסיכולוג מומחה שאמון על הנושאים הנ"ל". אותו פסיכולוג מומחה היה ד"ר דניאל גוטליב, מומחה בעל-שם לפסיכולוגיה קלינית ומטפל משפחתי מוסמך. לא מן המותר להזכיר כי ד"ר גוטליב הוא יהודי שומר-מיצוות. וזו היתה החלטת בית-הדין: "ביה"ד פונה לד"ר דניאל גוטליב מראשי מכון שינוי בהרצליה שידוע לביה"ד כמומחה מקצועי מן הדרגה הראשונה ומנוסה בנושאים הנ"ל ומבקש ממנו למסור תוך 3 שבועות חו"ד על הבעיה שלפנינו. ביה"ד מבקש ממנו להתייחס ספציפית לנקודות הבאות: א. האם לפי נסיונו נכונה טענת האם שהמצב הזה גורם לקונפליקט? ב. להעריך את הבעיתיות הכרוכה בלימוד בבי"ס דתי כשהאמא חילונית לעומת התועלת שיש בבניית קשר טוב עם האבא ועם משפחות המוצא הדתיות של הסבים, ובהתחשב בעובדה שהילד כבר לומד שלוש שנים במסגרת דתית. ג. האם ניתן ע"י הכוונה ושתוף פעולה עם ההורים להביא לידי כך שלא יהיה קונפליקט, או למזער אותו כך שלא יגרם נזק של ממש לילד. ד. מה הנסיון שהצטבר בנושא זה בארץ, והאם נעשה מחקר רציני בקשר לכך." ראוי לתת את הדעת לתיאורי מומחיותו של ד"ר גוטליב; ראוי - כי לימים, ולאחר שיקרא את חוות דעתו של ד"ר גוטליב, תתהפך הקערה על-פיה. 25. חוות-דעתו של ד"ר גוטליב, אשר ניתנה ביום 16.2.98, מחזיקה 16 עמודים צפופי-דפוס, ובה מדגיש הוא כי "כל קביעה מתבססת על הצרכים הנפשיים של הילד ולא על הדעות הדתיות, החינוכיות או הערכיות שלי באופן אישי". לאחר ניתוח ארוך ומדוקדק של העניין, טורח ד"ר גוטליב ומסכם בראשי פרקים את דבריו. נוכח מסקנתנו הסופית מוצאים אנו לנכון להביא מדבריו בהרחבה: "1. מדובר במחלוקת בין הורים שהיא רחבה יותר משאלת חינוך הילד בלבד. 2. מר דויד מנסה להשליט את רצונו על הגברת דויד בכך שהוא מכפיש אותה את ההורות שלה ללא שתהיה כל ביסוס אובייקטיבי לטענותיו הקשות. הניסיון שלו לכפות חינוך דתי על הגברת דויד אינו אלא קרב נוסף במלחמה רחבה יותר. להערכתי, מר דויד מנסה להשתמש בבית הדין בכדי לנגוח בגברת דויד אבל הוא עושה זאת במעטה של 'טובת הילד.' 3. לא מדובר במצב בו בית הדין צריך לבחור בין הורה המנהל אורח חיים דתי לבין הורה אשר אינו עושה זאת. שני ההורים שווים בכך שאין הם מנהלים אורח חיים דתי, אם כי נראה כי למר דויד אכן יש קצת יותר זיקה לדת. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהוא משתמש בדת כקרדום להפוך בו ובכך מנסה לקבור את הגבר[ת] דויד. 4. להערכתי, מר דויד רוצה להיות בקשר עם בנו ורוצה להשפיע על חייו אם כי, באופן פרדוכסלי בכך שהוא נתלה על עקרונותיו נמנע ממנו לקבל את מבוקשתו. מתוך תחושת כעס ועלבון, הוא מסרב לעשות כל מאמץ לראות את בנו במהלך השבוע ומטיל את האשמה לכך על הגברת דויד. סירובו להתגמש בעניין זה הינו לא רק בלתי מובן אלא גם בניגוד מפורש לטובת הילד בה הוא דוגל לכאורה... ... 6. להערכתי יש להעניק העדפה מסוימת להורה המשמורן בקביעת החינוך של הילד מהטעמים אשר פורטו לעיל. הילד מתגורר איתה [עם האם - מ'ח'] כל השבוע - במצב הנוכחי הוא גם בקושי רואה את אביו - ויש לעשות את המירב על מנת לחזק אותה בתור הורה אם היא תצטרך לחיות עם תחושה שנכפה עליה משהו כל כך מרכזי כמו חינוך הילד, הדבר עלול בהחלט לפגוע בילד . ... 8. אשר לקשר שלו עם המשפחה המרוחבת, סבורני כי לא המסגרת החינוכית הוא זה אשר תקבע אם הילד יהיה מקובל במשפחה אם לאו. יש מספיק אנשים במשפחה אשר אינם שומרי מצוות ומספיק ילדים אשר אינם לומדים במסגרות דתיות, והם מקובלים במשפחה... ... 10. באשר לילד עצמו, מדובר בילד צעיר אשר אין לו כל דעה מגובשת לגבי נושאים הקשורים לדת ולחינוך. הוא אוהב את שני הוריו אולם אין כל ספק בכך שכיום הוא רואה באמו הורה פסיכולוגי עקרי, זאת מפאת זה שהיא זו אשר מגדלת אותו ביום יום. קשה לקבוע כי הוא מזוהה עם הזרם החינוך הדתי וכן לא היה דבר בבדיקתי אשר העיד כי יש לו רצון לנהל אורח חיים דתי, מה גם שלא היה ניתן לצפות דבר לראות רצון כזה - לכאן או לכאן - בילד בגיל זה. ניתן, אם כן, להשיב בקצרה לשאלות אשר הוצבו בפני על ידי בית הדין: 1. אשר לטענת האם בדבר קיומו של קונפליקט, הרי שלדעתי אכן הילד הזה נתון בקונפליקט קשה ביותר כאשר עצם הזרם החינוכי הוא רק גורם אחד בקונפליקט. ייתכן מאוד כי במבנה משפחתי אחר או בנסיבות אחרות כי היה ניתן להתגבר על הקונפליקט, אולם עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ... 2. אשר לבעייתיות של לימוד בבית ספר דתי כאשר האמא חילונית, כפי שציינתי לעיל, הדבר רק יגביר את תחושת הקונפליקט שממילא יש לילד. לא רק שיהיה הקונפליקט בין הנלמד בבית הספר לבין הנעשה בבית (למעשה בביתם של שני ההורים) אלא גם בין רצון ההורה משמורן לבין הנעשה בשטח, דבר אשר יחליש את מעמדו של האם בעיני הילד... ... מדובר בילד אשר איננו מזדהה [כ]ילד דתי אלא כילד חילוני כפי שצוין לעיל. כל מעבר מבית ספר אחד לשני כרוך בתקופת הסתגלות מסוימת, אבל לא יהיה במעבר לבית ספר חילוני בכדי לפגוע בילד. מדובר בילד אשר טרם הפנים ערכים של דת, דתיות ואורח חיים דתי, בין היתר בגלל שאין לו דוגמא חיה לכך בבית... 3. בדיקתי את שני הורים נפתח בניסיון לגשר ביניהם. ניסיון זה נכשל. הגברת דויד מוכנה להגמיש קצת את עמדותיה - היא מוכנה לחינוך דתי אצל 'מורי' - אולם עבור מר דויד החינוך בבית ספר ממ"ד הוא מבחינת 'ייהרג ואל יעבור.' ... 4. למיטב ידיעתי, אין מחקר פסיכולוגי בנושאים אלו לא בארץ ולא בחוץ לארץ, רק פסיקה. ... סיכום והמלצות מדובר בילד בן שש וחצי אשר הוריו חלוקים בדעתם לגבי אופן החינוך הראוי. להערכתי, אין זו הבעיה העיקרית בחייו של הילד, וטוב יעשו ההורים אם ינסו להשכין שלום ביניהם על מנת לחסוך מהילד אוירה של קונפליקט ועוינות. לנוכח האמור לעיל הנני ממליץ כדלהלן: 1. יש לאפשר לקטין, בן דויד, ללמוד בבית ספר ממלכתי. 2. כמו כן, יש לשלוח אותו באופן קבוע ל'מורי' או למסגרת אחרת על מנת שיוכל ללמוד ערכי ומנהגי הדת." (ההדגשות שלי - מ' ח'). על דברים אלה שנבעו מעטו של ד"ר גוטליב, ייאמר: כל המוסיף גורע. 26. קראנו את חוות-הדעת במלואן, וניתנת אמת להיאמר כי נתקשינו להבין כיצד ניתן שלא לקבל את מסקנותיהן ואת המלצותיהן - ובשלמותן. אין ולו צליל דק של פיקפוק או של היסוס בכל אחת משלוש חוות-הדעת: אם ימשיך הבן בלימודיו במיסגרת דתית צפוי הוא לשאת בנזק נפשי חמור. ובלשונו של ד"ר גוטליב: "עבור הילד הספציפי הזה, הקונפליקט הוא הרסני ..." כיצד זה, איפוא, התגברו בתי-הדין הרבניים על חוות הדעת? הבה נתבונן בדברים מקרוב. 27. ביום 22.3.98 החליט בית-הדין הרבני באשקלון כי אין לשנות מפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני ברחובות, לאמור: כי הבן ימשיך את לימודיו בבית ספר ממלכתי-דתי. קריאה בפסק הדין תלמדנו כי עיקרו הוא פּולֶמי: ויכוח עם ד"ר גוטליב על ההשפעה הנפשית שתהא לחינוך הממלכתי-דתי של נפשו של הילד. אכן, הנחת המוצא של בית-הדין הינה - כבתחילה - כי דרישת האב לחינוך ממלכתי-דתי גוברת על זכותה של האם, וזאת גם כאשר הילד מצוי במשמורתה. לשון אחר: בית-הדין אינו בוחן את נושא טובת הילד בלב פתוח ובנפש חפצה, חף מכל הנחת-מוצא מחייבת; נהפוך הוא. משנמצא לנו כך, נוסיף ונדע כי הכרעת בית-הדין אינה יכולה לעמוד על רגליים איתנות. נבחן את הדברים במקורם ובלשונו של בית-הדין: "... ביה"ד קיים מספר ישיבות בענין זה וגם קיבל חו"ד של הפסיכולוג ד"ר גוטליב. ד"ר גוטליב גם העיד בפני ביה"ד ונחקר ע"י ביה"ד וב"כ הצדדים. ביה"ד עיין בכל החומר שהוגש לו ולאחר בדיקת הענין לעמקו הוא החליט שאין לשנות את פסק הדין שהוצא ע"י ביה"ד הרבני ברחובות והוא ישאר בתקפו. מסקנה זו נתמכת בחלקה היסודי בחוות הדעת של ד"ר גוטליב אולם אינה עולה בקנה אחד עם מסקנותיו. נמוקי ההחלטה: 1). השאלה המרכזית שעמדה לפנינו היתה האם למודיו של הילד במסגרת דתית לא יעמידו אותו בפני קונפליקט פנימי שיגרום לו לבלבול וישבש את התפתחותו התקינה. כהנחת יסוד ניתן לומר שבאופן עקרוני דרישתו של האב שהילד ילמד במסגרת דתית הינה לגיטימית ובמידת האפשר יש להענות לה. למעשה זוהי הקביעה העקרונית שעומדת ביסודן של כל ההדינויות, כי השאלה שלפנינו אינה על עצם הזכות אלא על ההשלכות של ישומה בפועל על נפשו של הילד ומוסכם על הכל שאם למודיו במסגרת דתית לא יכניסוהו לקונפליקט יש לכבד את זכותו של האב. נכון שהילד נמצא במשמורת אמו, אבל בסופו של דבר האחריות החינוכית מוטלת על שני הוריו. וזכותו וחובתו של האב לכוון את חינוכו ביחד עם אמו ולהיות מעורב באופן פעיל בכל מה שקורה אתו..." (ההדגשה הוספה - מ' ח') הנה-כי-כן, דברי בית-הדין ענו בו כי לא בדק את טובת הילד כנדרש על-פי ההלכה. כך גם בהמשך הדברים, שבית-הדין אינו מעניק ליסוד טובת הילד - במובנה המקובל - את מישקלו הראוי: "[]למעשה הילד הזה גדל במשפחה מסורתית. הסבים והסבתות מצד שני ההורים הם דתיים ממש. ההורים בעצמם למדו במסגרת דתית, והאמא אף למדה בתיכון דתי (גבעת וושינגטון). המשפחה כולה במובן הרחב אמונה על מסורת ישראל. תופעה רווחת ואפי' שלטת בחיי היהודים יוצאי תימן שבדרך כלל הם מעדיפים את החינוך הדתי , ואפי' אם ההורים בעצמם אינם כולם מכבדים את הרבנים ואת הצדיקים, רובם מקדשים בשבת, מבקרים בבית כנסת באופן קבוע בתדירות זו או אחרת, בונים סוכות שלא לדבר על כשרות בכל השנה ובפסח. רבים הולכים לתפילת שבת בבקר ולאיצטדיון הכדורגל אחה"צ. והם רוצים באמת ובתמים שילדיהם יספגו לתוך לבם אהבה לתורת ישראל וח"ו לא ינותקו ממורשת אבותם. וכך הוא המצב בנדון דידן. אפי' האמא שכביכול מקדשת מלחמה על החינוך הדתי מכירה בכך . ואני מאמין שבסתר לבה אפי' רוצה בכך . היא בעצמה מסורתית במידה מסוימת... . . . על רקע זה גם מלחמתו של האב למען חינוך דתי היא טבעית מאוד. אם כי אי אפשר להגדיר אותו כדתי אבל בהחלט הוא משתייך למגזר הרחב מאד באוכלוסיה המוגדר כמסורתי. ואפשר אפילו להגדיר אותו כמסורתי עד דתי..." (ההדגשות הוספו - מ' ח') ולסיכום העניין: " אם באנו לדון בשאלה העקרונית האם חינוך דתי לילד שהוריו אינם דתיים גורם נזק לנפשו של הילד היינו משיבים תשובה חד משמעית שלא נגרם נזק של ממש. ואין כל הוכחה שנגרם נזק כזה. המסקנה הזאת ראשית כל מעוגנת במציאות. כל מי שחי במדינה הזאת יודע שיש עשרות אלפי ילדים שלמדו ושלומדים במסגרת דתית בשעה שהוריהם אינם דתיים . גם ד"ר גוטליב בחוות דעתו קובע זאת ... וכן הוא כותב בע' 8 'כי לו הקונפליקט היחיד היה בין הנלמד בביה"ס לבין הנעשה בבית, הרי שניתן היה להשלים עם זה ללא דאגה מיותרת לטובתו'." (ההדגשה הוספה - מ' ח') נקרא בדברים אלה, וידענו כי בית-הדין מכליל ואינו קובע בטובתו של הילד הספציפי העומד לפניו. ומה תשובתו של בית-הדין באשר לנזק הנפשי החמור העלול להיגרם לילד אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית? ראשית לכל, כך אומר בית-הדין, "המסקנה שלו [של ד"ר גוטליב] בנויה על התרשמותו מאישיות ההורים"; ואשר לחוות-הדעת לגופה: "[] עם כל הכבוד למומחיותו ולמקצועיותו של ד"ר גוטליב הרי לדעת ביה"ד הקביעה על אישיות ההורים אינה משקפת נכון את המציאות והיא בלתי מבוססת. ד"ר גוטליב מכיר את האב תקופה קצרה מאוד. גם לביה"ד היתה הזדמנות די טובה להתרשם מהאב בשלושה דיונים ארוכים. . . . אנחנו משוכנעים שהאב אינו צבוע שחי חיים חילוניים ורוצה בחינוך דתי עבור בנו בעקר מסיבות בלתי טהורות. אלא אפשר להגדירו כפי שכבר כתבתי בראשית הדברים כאדם מסורתי מאוד החי חיים שבהם תופסת הדת מקום מרכזי מאוד. אין הוא מקיים את כל המצוות ואפי' שבת לפחות בשלב זה אינו שומר כהלכתה, אבל הוא מכבד את השבת לפי דרכו, מאמין בה' ובתורתו ורוצה שיחס זה של אמונה וכבוד למורשת ישראל ולתורתו יונחל גם לבנו. ומנגד אנחנו תמהים על הציון הגבוה שהעניק ד"ר גוטליב לאמא..." תמיהה היא בעיניי מה יסוד היה לו לבית-הדין הדתי לומר על ד"ר גוטליב דברים שהוא אומר. ובית הדין ממשיך בפולמיקה: "אולם גם אם נקבל את דעתו של ד"ר גוטליב שהנושא הזה הוא חלק מהמלחמה הכוללת של האבא באשתו לשעבר לא ברור לנו מדוע העברת הילד לבי"ס חילוני תקטין את הקונפליקט. והרי הדעת נותנת שתחושת העלבון והזעם של האב המתוסכל לנוכח ההתעלמות הבוטה מרחשי לבו תגביר בקרבו את הרצון להלחם בגרושתו. הוא לא יניח את 'נשקו' מידו וימשיך ביתר שאת את מאבקו. . . . ולהפך, יש להניח שאם נבוא לקראת האב בנושא זה הוא ירגע ויאות לקבל על עצמו סיגים של התנהגות הוגנת ונאותה יותר כלפי האמא, ולו רק בגלל החשש שהחרפת המאבק תוביל להעברת הילד למסגרת חילונית." ולסיכום: "ולסכום אפשר לומר שהפחד מפני הקונפליקט הזה הוא מוגזם. הרי יש עובדות ב"שטח". העובדה היא שהילד לומד כיום בבי"ס דתי ואין שום בעיות איתו. . . . תעודת המחצית הראשונה שהוצגה לפני ביה"ד היא תעודה מצויינת. התעודה הזאת היא גם 'תעודה' טובה לאמא על טיפולה הטוב בילד. והיא מוכיחה שאם רק תרצה בכך יוכל הילד להמשיך את למודיו במסגרת דתית בצורה חלקה." 28. על פסק-דין זה לא נוכל לומר - ובמלוא הצער - אלא זאת, שבית-הדין התעלם הלכה למעשה מטובתו של הילד. אכן, התעלמות מחוות דעתם של המומחים לא תשנה את שאמרו, ומה שאמרו על הנזק לנפשו של הילד - אם ילמד במיסגרת ממלכתית-דתית - חד-משמעי הוא. אשר לטובתו של הילד בנסיבות כגון אלו שלפנינו, אמר השופט ויתקון בבג"צ 103/67 בית אל מישן נ' שר הסעד , פ"ד כא(2) 325, 330: "מבחינת טובת הילד אין זה חשוב לאיזו דת הוא שייך; חשוב הוא שחינוכו הדתי לא יכניס אותו לקונפליקט נפשי וסוציאלי עם משפחתו וסביבתו, בטרם יגיע לגיל שבו מסוגל הוא לבור את דרכו בחיים" והשופט חיים כהן (שם, 336-335): "קנה המידה בו מפרשים חוק שיצא תחת ידי המחוקק הישראלי, אינו מצוי בהשקפה דתית זו או אחרת, אלא בהשקפה חילונית כללית ... ומן הבחינה הזאת אין כל משמעות לדאגות דתיות לנפש הילד, שמא - למשל - לא יזכה לחיי העולם הבא; יש משמעות לדאגה חינוכית ורפואית, שענייני דת לא יורשו להביא ילד קטן לכלל מבוכה והסתבכות וקונפליקטים - ודאגה שכזאת נכנסת גם נכנסת בגדר מטרת החוק, שהרי עלול שלום נפשו להיפגע." המומחים לימדו אותנו כי לילד עלול להיגרם נזק נפשי חמור מן הקונפליקט שייווצר בנפשו בין החינוך בבית-הספר לבין אורח החיים המקובל בסביבתו הקרובה, בעיקר בבית בו הוא מתגורר. כיצד זה יכול היה איפוא בית-הדין לומר דברים שאמר? תמיהה היא ותהי לתמיהה. 29. לסיכום נאמר איפוא זאת: הכרעת בית-הדין הרבני באשקלון ניתנה תוך התעלמות מחוות-הדעת שהונחו לפניו, ובלא שעלה בידו ליתן נימוק מושכל ורציונאלי לסתירתן של אותן חוות הדעת. בית-הדין לא פסק כמצווה עליו - לטובתו של הקטין. 30. לאחר מתן החלטה זו, ביקשה האם לחדש את הדיון לפנינו, אך הורינו אותה כי תמצה את ההליכים העומדים לרשותה, ותערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי לפני בית-הדין הרבני הגדול. וכך אמנם נעשה, כפי שאמרנו בראשית דברינו. 31. בבית-הדין הרבני הגדול נתפצלו הדיינים לשלושה ראשים: אב-בית-הדין, נשיא בית-הדין הרבני הגדול הראשון לציון הרב בקשי-דורון, סבר - בדעת מיעוט - כי לא ניתן להתעלם מחוות-הדעת המורות על הצורך להעביר את הילד לבית-ספר ממלכתי, וכך הסביר את דעתו: "מדובר בזוג שנהל אורח חיים שאינו דתי, ועד היום שניהם חיים בנפרד, מבלי שמירת שבת כהלכתה, ושמירת רוב המצוות. . . . עצם הדרישה מהאב גם אם אינו שומר מצוות לחנך את בנו בבית ספר דתי כנה היא, וביסודה אין בה משום יצירת סתירה עד כדי פגיעה בנפש הילד וחינוכו, אולם כל זה בתנאי שתהא הסכמה לכך של ההורים הקובעים בעיקר את חינוכו של הילד. השאלה העומדת לפנינו היא לא השאלה העקרונית, אלא בעיקר טובת הילד נושא הערעור, שאמו מתנגדת לחינוכו בבית ספר דתי . . . . חוות הדעת המקצועית [של ד"ר גוטליב] קבעה שבמקרה דנן, המחלוקת בין ההורים היא לא רק בשאלת מקום חנוכו של הילד, יש ביניהם התנצחות עקשנית היכולה לפגוע בחינוכו ובטובתו של הילד, אם ילמד בבית ספר דתי. בית הדין לא קבל את חוות דעתו של המומחה, משום שלדבריהם חוות הדעת מבוססת על ההתרשמות מההורים שהעדיפה את כנות האם על האב. בעוד ביה"ד התרשם מרצון האב כאמיתי יותר מרצון האם. אולם נראה לי שאין להתעלם מן המסקנא החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם , גם אם רצון האב כנה, משום שגם אם אכן אפשר לקיים שניהם ולחנך ילד בבית ספר דתי כשהבית אינו שומר מצוות, אולם בנידון דידן, כשהאם מתנגדת עקרונית לחינוך דתי, והוכיחה התנגדותה בניהול מערכה משפטית ארוכה, אם יתחנך הבן בחינוך דתי תעשה כל המאמצים לחנכו כרצונה, וברור שמקום חנוכו הכפוי עליה יביא לתוצאות ההפוכות, ולפגיעה בנפשו עקב החינוך הכפול שיקבל מדי יום . . . . []אשר על כן נראה לי שצדק ד"ר גוטליב בחוות דעתו, שאע"פ שבמקרים אחרים ניתן להתגבר על הקונפליקט הנוצר בין החינוך בבית הספר לחינוך בבית ההורים 'אולם עבור הילד הזה הקונפליקט הוא הרסני '. כשיתחנך הילד במקום שהאם לא תלחם בערכיו, יש סכויים יותר גדולים שהילד יקבל ערכים דתיים כרצון אביו במסגרת ה'מורי' שהציע המומחה וכדומה, על כן נראה לי שיש לקבל הערעור..." (ההדגשות שלי - מ' ח') מה לנו שנוסיף על דברים נכוחים וראויים אלה? והרי אם נוסיף אך נגרע. אלא שדעתו של הנשיא בקשי-דורון נותרה במיעוט. הרב-הדיין משה טופיק סבר כי יש לדחות את הערעור, ונימוקו לדבר: "... בהתחשב במצב הנוכחי שהילד נמצא כבר בחינוך דתי כשלוש שנים, ונראה כי הוצאתו מחינוך זה, הוא [כך] שתגרום לו קונפליקט קשה ביותר...". החבר השלישי בבית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון, נמצא לו כי טענת האם שהאב נוסע ברכב בשבת הינה בבחינת "שינוי נסיבות" המצדיק את החזרת הדיון לבית-הדין הרבני האזורי, "מכיוון שיתכן מאוד כי לאור הטענה הנ"ל ישקול ביה"ד את עמדתו". משנחלקו כך בדעתם, נתכנסו שלושה הדיינים שוב והחליטו, ברוב דעות, לדחות את הערעור. החלטה זו - אשר ניתנה בלא כל הנמקה נוספת - פירושה היה כי הבן ימשיך להתחנך במסגרת ממלכתית-דתית. 32. לעניין חוות-דעת הרוב בבית-הדין הרבני הגדול אין לנו להוסיף על דברים שאמרנו. בית-הדין הרבני הגדול אימץ - ברוב דעות - את הכרעתו של בית-הדין ברחובות, ודברים שאמרנו על הכרעה זו האחרונה יסובו מעצמם על הכרעת בית-הדין הגדול. יתר-על-כן: דייני הרוב בבית הדין הרבני הגדול אינם מנסים כלל להתמודד עם חוות-הדעת של המומחים: מחליטים הם לדחות את הערעור בלא לנמק כלל את החלטתם. נמצא לנו, איפוא, כי חוות-דעת אלו עומדות על תילן. ואת אשר אומרות חוות-הדעת יודעים אנו היטב. סוף דבר 33. מטעמים שהיסברנו באריכות - אפשר באריכות יתירה - אנו סוברים, כי בית-הדין הרבני לא קיים מיצווה שהוא עומד ומצוּוֶה לקיימה, מיצוות ההכרעה בדין על-פי טובתו של קטין. הכרעת בית-הדין הרבני - כי הילד ימשיך וילמד במיסגרת החינוך הממלכתי-דתי - היה בה כדי לפגוע בטובתו של הילד, בזכותו לחיי-נפש בריאים ושלמים. כך קבעו כל המומחים - ובאורח נחרץ וחד-משמעי - ולא נמצא לנו כל טעם טוב לסטות מן הדרך שהיתוו לדרכי חינוכו הראויות של הילד. החלטנו איפוא בזמנו לעשות מוחלט את הצו על-תנאי ועתה הנה נימקנו את החלטתנו. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' קדמי: ההנמקה שהוצגה - בקול "צלול וברור" - על ידי חברי הנכבד, השופט חשין, להחלטתנו בתיק זה, הינה גם הנמקתי. עם זאת, רואה אני להוסיף ההערה הבאה. ככל שלמדתי לדעת, מערכת בתי הדין הרבניים, אימצה את העקרון, שבסכסוך כגון זה שבא בפנינו בתיק הנוכחי, "טובת הילד" היא השיקול המכריע; ובמקום שזו אינה מזדקרת לעין מאליה, מסתייע בית הדין הרבני - ככל ערכאה שיפוטית שסכסוך כזה בא בפניה - בחוות דעת של מומחים לדבר. חוות דעת אלו אינן מחייבות, כמובן, את בית הדין; וההכרעה הסופית בענין זה, נתונה לשיקול דעתו, על פי כלל הראיות שנפרשו בפניו. במקרה דנא, עמדו בפני בית הדין האיזורי שלש חוות דעת ובראשן חוות דעתו של ד"ר גוטליב שהוזמנה על ידו. דחייתן של חוות דעת אלו - קרי; הכרעה בניגוד לעמדה האחידה שהוצגה בשלושתן - חייבה את בית הדין להתמודד עמן ולהראות, בפסק הדין, במה החטיאו המומחים את המטרה ומדוע וכיצד שגו בקביעתם מהי "טובת הילד" במקרה המיוחד שבפנינו. זאת לא עשתה הערכאה הראשונה; ולמרבית הצער, עשה זאת בערכאת הערעור, הראשון לציון לבדו. הערכאה הראשונה, נעצה את דחיית חוות הדעת: בהתאמת החינוך הדתי למאפייניה של המשפחה המורחבת, בכנות רצונו של האב כנגד עמדת האם ובמעלותיו של החינוך הדתי, שאיש אינו חולק עליהן. זאת, במקום לבחון ולבדוק האם גורמים אלה עולים בקנה אחד עם "טובת הילד" במקרה המסוים שבפנינו; או שמא, בנסיבות המקרה, משקלם זעיר מזעיר ולמעשה אין הם נוגעים לעניין. הציפיה היתה, כי ערכאת הערעור תתקן את הטעות. ברם, כאמור, רק הראשון לציון, כבוד הרב בקשי-דורון, עמד על טעותה של הערכאה הראשונה. טעות זו תוקנה על ידי כב' הראשון לציון, בכך שבחן את השיקולים העומדים בבסיס חוות הדעת לגופם. על רקע זה קבע כב' הראשון לציון: "שאין להתעלם מן המסקנה החד משמעית, שבמקרה דנן אין זו טובתו של הילד שילמד בבית ספר דתי בניגוד לרצון האם ...."; וכי צדק ד"ר גוטליב בציינו בחוות דעתו, כי "עבור הילד הזה הקונפליקט [בין החינוך החילוני בבית אמו לבין החינוך הדתי בבית הספר -י.ק.] הוא הרסני ." (ההדגשות שלי- י.ק.). דברים אלה של כב' הראשון לציון אומרים את הכל; ואילו אומצו - לא היה הצדק נדרש לסעד מצידנו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. היום, כ"ב בחשון תשנ"ט (11.11.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G28

[ "בג\"ץ 5227/97", "בג\"ץ 5507/95", "בג\"ץ 1842/92", "בג\"ץ 5182/93", "בג\"ץ 3914/92", "בג\"ץ 1000/92", "ע\"א 2266/93", "דנ\"א 7015/94", "בע\"א 503/60", "בע\"א 6106/92", "ע\"א 878/96" ]

1,262

37,130

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. מיכל דויד 2. בן דויד (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים : 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי רחובות 3. יהודה דויד 4. בית הדין האזורי באשקלון תאריך הישיבה: כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) בשם העותרים : עו"ד ירון קידר בשם המשיב 3: עו"ד יצחק מזוז בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני פסק-דין העותרת והמשיב מס' 3 (להלן נכנה אותו - המשיב) היו נשואים זה לזה ונתגרשו . בנם היחיד נמצא במשמורתה של העותרת. השאלה עליה נחלקו ונחלקים עותרת ומשיב היא על דבר חינוכו של הבן, אם ילמד בבית-ספר ממלכתי - וזו בקשת העותרת - או אם ילמד במסגרת דתית - וזו בקשת המשיב. ההתדיינות בין העותרת לבין המשיב נמשכת והולכת זמן-רב, ואף עברה כמה-וכמה ערכאות, הלוך ושוב. בשלב ההתדיינות האחרון פסק בית הדין הרבני האזורי כי בנם של העותרת והמשיב ראוי לו שיתחנך בבית-ספר דתי. על פסק זה ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, ועתה מונח לפנינו פסק-דינו של בית דין זה. נמצא לנו כי חברי בית-הדין הרבני הגדול נחלקו בדעותיהם. אב בית-הדין, הרב הראשי לישראל הרב בקשי דורון, סבור שראוי כי בנסיבות העניין ילמד הבן בבית-ספר ממלכתי. חבר בית-הדין, הרב-הדיין משה טופיק , סובר כי ראוי שהבן יתחנך במסגרת בית-ספר דתי. החבר השלישי של בית-הדין, הרב-הדיין שלמה בן-שמעון סובר, כי בשים לב לראיות חדשות שהובאו לפני בית-הדין, יש להחזיר את הדין לבית-הדין הרבני האזורי כדי שיוסיף וידון בשאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין. משנחלקו חברי בית-הדין בדעותיהם נתכנסו והחליטו שוב, ברוב-דעות, לדחות את הערעור על פסק הדין של בית-הדין הרבני האזורי. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יתחנך במסגרת דתית. הואיל ושנת הלימודים החלה, סברנו שיהא זה נכון וראוי כי ניתן את החלטתנו לאלתר אף בלא שנפרט לעת הזו את נימוקינו להכרעתנו. לאחר שעיינו בכל הכתובים שלפנינו והוספנו ושמענו את טיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט. פירוש הדברים הוא, כי בנם של העותרת והמשיב יוצא לאלתר מבית-הספר בו הוא לומד עתה - בית-הספר הממלכתי דתי "בר אילן" - ויחל בלימודים בבית-הספר הממלכתי " ויצמן " בהרצליה. נימוקינו להחלטתנו ניתן בנפרד. המשיב מס' 3 ישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 15,000 ש"ח. היום, כ"ד באלול תשנ"ח (15.9.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G27

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,263

37,136

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5227/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. מיכל דויד 2. פלוני (קטין) 3. ח"כ יוסי שריד, יו"ר תנועת מר"צ נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי ברחובות 2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 3. יהודה דוד 4. בית הדין הרבני האיזורי באשקלון עתירה לקביעת מועד לדיון החלטה לבקשתם של העותרים (מיום 9.8.98) לקביעת מועד לשמיעת העתירה: לעת הזו נמתין לפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. היום, י"ט באב תשנ"ח (11.8.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052270. G22

[ "בג\"ץ 5227/97" ]

1,264