shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found sequencelengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
7,911	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5687/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. ארתור גולדו 2. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. ירון נגד המשיבים : 1. מתן חיים פרפרה 2. מרדכי פרפרה 3. רחל פרפרה משיבים 1-3 ע"י ב"כ עו"ד א. בית-הלוי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 13.7.97 בת.א. 77/90 שניתנו על ידי כבוד השופט סגל החלטה 1. אין מקום להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא המהוות נשוא בקשה זו. האחת, להרשות הגשת תצהירו של ד"ר גתות ומסירת עדות על ידו. השניה, סירוב למחוק את סעיף 4 לתצהירו. השלישית, סירוב לדחות עדותו עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו. 2. ד"ר גתות טיפל בתובע הנפגע מאז 1991 ובסעיף 4 לתצהירו הקצר (בן 4 סעיפים) נאמר כי: "בהתאם למצבו אני הצעתי להוריו גם לאחר השחרור מהקנולה להמשיך לעמוד על מצבו בעזרת אוקסימטר, ולטפל בפתח שנשאר... ובמקרים חריפים על ידי מתן חמצן. גם הוריתי להורים שלא ירחיקו את מתן [הנפגע] למספר שעות מביתו בלא אמצעים זמינים של אדים... וחמצן". 3. המבקשים רואים באמור בסעיף 4 לתצהיר ובהעדת הרופא מטעם התביעה, נסיון ל"הגניב" חוות דעת רפואית "מטעם" כאשר בית המשפט מינה כחוק מומחים בתחום אף אוזן וגרון ובתחום השיקומי. 4. אין - בעיקרון - מניעה לאפשר הוכחת הטיפול הרפואי שניתן בעבר לנפגע תאונת דרכים. עדות רפואית לגבי טיפול בעבר, כשירה להתקבל כראיה עובדתית בכל הקשור לאותו טיפול. (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (הוצאת נבו, תשנ"ג1993-) בעמ' 194 ואילך וכן ע"א 185/88 אבו-ג'עפר נ' אבו ג'עפר ואח' , פ"ד מה(3) 117, 121; רע"א 504/90 בר זאב ואח' נ' ג'ומעה , פ"ד מד(2) 200, 205; ת.א. (חיפה) 160/92 יפרח נ' נתיבי אוויר לישראל , תק-מחוזי כרך 96(1) תשנ"ו-תשנ"ז עמ' 449). 5. עם זאת, אין להתעלם מהבעיתיות הכרוכה בהבאת עדות רפואית על טיפולים בעבר, המותרת כשלעצמה. קשה, ולעיתים בלתי אפשרי הוא, להפריד בעדות כזו בין החלק העובדתי בדבר הטיפולים שניתנו בפועל, לבין החלק המהווה חוות דעת, שהרי כל טיפול רפואי מושתת על דיאגנוזה שקובע הרופא, ודיאגנוזה מבטאת את דעתו של הרופא על המחלה, התפתחותה, דרך הטיפול בה וההחלמה ממנה. לפיכך, יש להימנע ככל שניתן מלפתוח פתח דרכו יבואו ויכנסו "חוות דעת" באיצטלא של "טיפולים" ויחזור עידן חוות הדעת המנוגדות "מטעם" שעמלנו כה קשה להשתחרר ממנו. על בית המשפט לעמוד על המשמר, לבל יגלשו הדברים אל מעבר למותר. בסופה של דרך, על בית המשפט לפסוק על תשתית הנתונים הראייתיים הקבילים, הקביעות הרפואיות, והפרוגנוזה של המומחים הרפואיים שמינה. 6. כך בענייננו. ראוי היה (ואולי נעשה הדבר) שהחומר המתייחס לטיפול הרפואי בעבר, יועבר למומחים שיוכלו להתייחס אליו ולחוות דעתם עליו. אין זה תחליף להבאת החומר כראיה במשפט. 7. לאור האמור לעיל, אין מקום למחוק את סעיף 4 לתצהיר או למנוע חקירה, שכבר נעשתה. מיון בין המותר והאסור, אם לא נעשה במהלך העדות, ייעשה בודאי בפסק-הדין, ואם יסתמך בית המשפט על חומר ראיה שאינו קביל או יתן לו את המשקל הבלתי ראוי, יוכלו המבקשים לערער על כך בערעור - אם יוגש - על פסק הדין הסופי שיינתן. 8. אשר על כן, הבקשה נדחית ללא הזמנת התשובה וללא צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ח בתשרי תשנ"ח (29.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056870. J02	[ "רע\"א 5687/97", "ע\"א 185/88", "רע\"א 504/90" ]	1,005
246	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב מס' 2 והמורה לו להימנע מלגרש את העותר מס' 2 מן הארץ. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה סופית בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, ג' באלול תשנ"ז (5.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L02 /שב	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,006
4,375	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. השר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה לשחרור העותר מס' 2 ממעצר תאריך הישיבה: ו' באלול תשנ"ז (8.9.97) בשם העותרים: עו"ד רענן כרמון בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן החלטה בהסכמת בא-כוח המדינה, אני מורה על שחרורו של העותר ממעצרו בתנאי הבא: הפקדה במזומן בסך של 8,000 ש"ח וכן התחייבות להתייצב בכל מקום שיתבקש על-ידי משרד הפנים בכפיפות להליכים בבית-משפט זה. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,007
14,511	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. להעביר להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יגיש את תגובתו בכתב ויוזמן לדיון. 2. ניתן בזה צו ביניים האוסר על גירוש עותר מס' 2 מן הארץ עד למתן פסק-דין בעתירה. 3. הדיון בבקשה לשחרר את העותר מס' 2 ממעצר יתקיים ביום 8.9.97 בשעה 09.00 במעמד שני הצדדים. יש לזמן לדיון זה את העותר מס' 2. ניתנה היום, ג' באלול תשנ"ז (5.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L01 /שב	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,008
20,053	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 - ה' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. השר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה להחזרת פיקדון החלטה העותרים מבקשים להחזיר פיקדון שהפקידו בקופת בית-המשפט במסגרת הדיון בתיק, זאת כיוון שהדיון בתיק הסתיים והתיק נסגר. בתאריך 3.11.98 התבקשה המדינה להגיב לבקשה תוך 10 ימים. עד עתה לא התקבלה תגובת המדינה. משלא הגיבה המדינה אני מורה על החזרת הפיקדון. ניתנה היום, ב' טבת תשנ"ט (21.12.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L09	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,009
24,941	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה למחיקת העתירה בשם העותרים : עו"ד רענן כרמון פסק-דין העתירה נמחקת. ניתן היום יד בתמוז תשנ"ח (8.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. B06	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,010
27,337	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 - ד' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. השר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה להחזרת פקדון החלטה לתגובת המדינה תוך 10 ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, י"ד חשון תשנ"ט (3.11.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L07	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,011
32,425	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 - ג' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. מהא בת זכי סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד רענן כרמון החלטה לדחות מועד הדיון כמבוקש. לקבוע הדיון ככל האפשר למועד המבוקש על-ידי באי-כוח הצדדים - 12.7.98. ניתנה היום, כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. F05	[ "בג\"ץ 5271/97" ]	1,012
247	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה למתן צו על-תנאי החלטה לתגובת המדינה בתוך עשרה ימים ממועד ההמצאה. ניתנה היום, ט בתמוז התשנ"ז (14.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. L02	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,013
1,752	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יוזמן לדיון ורשאי הוא להשלים תגובתו בכתב. ניתנה היום, ח באב התשנ"ז (11.8.97) ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,014
7,560	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה להקדמת מועד תגובה החלטה לנוכח בקשת העותר, המדינה תמסור תגובתה בכתב בתוך עשרה ימים ממועד ההמצאה וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, כב בתמוז התשנ"ז (27.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. L04	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,015
7,858	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. L03	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,016
9,587	בבית המשפט העליון בג"ץ 4337/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם העותר: בעצמו החלטה פטור מאגרה. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. Q01	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,017
12,512	ב בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה לקבלת העתק פרוטוקול החלטה ההרכב שלפניו תידון העתירה יחליט גם בבקשה זו. ניתנה היום, כ' תשרי תשנ"ח (21.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. F07	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,018
18,045	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4337/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותר: בעצמו החלטה יעשה נסיון לקבוע את העתירה לדיון בראשית שנת 1998. ניתנה היום, ז' באלול תשנ"ז (9.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. O06	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,019
21,465	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' בחשון התשנ" ח (6.11.97) בשם העותר : בעצמו בשם המשיב : עו"ד דנה בריסקמן פסק-דין נחה דעתנו, כי לאור תשובת המשיב, לא קמה עילה להתערבותנו. העתירה נדחית. ניתן היום, ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97), בנוכחות העותר ועו"ד בריסקמן. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. A08 /דז/	[ "בג\"ץ 4337/97" ]	1,020
248	בית המשפט העליון רע"ב 97 / 2440 בפני: כבוד הנשיא א' ברק : סלומון יהודה נגד המשיב : שרות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב ע"ש 1098/96 מיום 11.11.96 שניתן על ידי כבוד השופט א' בייזר החלטה להעביר להרכב של שלושה שופטים. נא לקבוע לדיון בהקדם. ניתנה היום יג' ניסן התשנ"ז (20.04.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024400. A02 /דז	[ "רע\"ב 97", "ע\"ש 1098/96" ]	1,021
10,700	בבית המשפט העליון בירושלים רע"ב 97 / 2440 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המבקש: יהודה סלומון נ ג ד המשיב: שרות בתי הסוהר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.11.96 בתיק ע"ש 2098/96 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: י' בסיוון התשנ"ז (15.6.97) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד ד' זילבר החלטה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה נדחתה עתירת-אסיר שהגיש המבקש כנגד סירובו של שירות בתי הסוהר ליתן לו חופשות. שמענו טענות המבקש ועיינו בהחלטת בית המשפט המחוזי ובתשובת המדינה. מסקנתנו היא כי המבקש לא הראה עילה למתן רשות-ערעור. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י' בסיוון התשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024400. F04	[ "רע\"ב 97" ]	1,022
14,148	בבית המשפט העליון רע"ב 97 / 2440 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : סלומון יהודה נגד המשיב : שרות בתי הסוהר בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה פטור מאגרה. ניתנה היום, י' בניסן תשנ"ז (17.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024400. Q01	[ "רע\"ב 97" ]	1,023
249	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5699/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. קאדי שייח נעים הינו, בית הדין הדרוזי 2. זינאת אג'וד זין עתירה למתן צו ע ל תנאי וצו ביניים החלטה להעביר הדיון בעתירה להרכב שלושה. המשיב השני יוזמן לדיון וימציא את תגובתו בכתב. ניתן צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, כד' באלול התשנ"ז (26.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97056990. E01	[ "בג\"ץ 5699/97" ]	1,024
1,837	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5699/97 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. קאדי שייח נעים הינו 2. זינאת אג'וד זין בקשה לביטול צו ביניים בשם העותר: עו"ד אסעד אבו אל-זולוף בשם המשיבה 2: עו"ד חוסאם קאסם ועו"ד מוניר עזאם ה ח ל ט ה שמעתי את טענות הצדדים. לא ראיתי מקום לבטל את צו הביניים שהוצא בעתירה על-ידי השופט ת' אור ביום 26.9.97. עם זאת נראה לי כי מן הראוי להחיש את הדיון בעתירה. כבוד הרשמת מתבקשת להועיד את שמיעת העתירה בפני הרכב למועד קרוב ככל שאפשר ועל כל פנים לא יאוחר מסוף חודש דצמבר 1997. ניתנה היום, כז' בתשרי תשנ"ח (28.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056990. F04	[ "בג\"ץ 5699/97" ]	1,025
3,003	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5699/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : זינאת אג'וד זין נגד המשיבים : 1. אבו סעדה עמאר 2. הקאדי שיח' נעים הנו בקשה לביטול צו ביניים ה ח ל ט ה הבקשה תידון במעמד הצדדים ביום 28.10.97 שעה 9:30. ניתנה היום, יח' בתשרי תשנ"ח (19.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056990. F03	[ "בג\"ץ 5699/97" ]	1,026
9,778	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5699/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. הקאדי שייח נעים הינו בית הדין הדרוזי 2. זינאת אג'וד זין עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97) בשם העותר : עו"ד א' אבו זולף בשם המשיבים : עו"ד ו' קאסם, עו"ד ע' מוניר פסק-דין השופט מ' חשין: בית-הדין הדרוזי החליט להתיר את נישואיו של העותר למשיבה מס' 2 ואף הורה על הוצאת תעודת גירושין. על החלטה זו קובל העותר, ובפיו כמה וכמה טענות. אשר לטענות העותר שעניינן הדין הדתי הדרוזי, פשוט הוא שלא נתערב בהחלטה והרי אין זה מנוהגנו להתערב בדין הדתי לגופו. טוען העותר כי בית-הדין לא שמע את טיעוניו, אך המיסמכים שלפנינו אינם מאשרים טענה זו. אכן, בישיבה השניה שהיתה בבית-הדין הדרוזי העלה העותר את כל טענותיו, וגם אם היה פגם בישיבה הראשונה - ולא אמרנו כן - באו הדברים על תיקונם בישיבה השניה. טוען העותר כי הגיש ערעור לבית-הדין הדרוזי לערעורים, אך ערעור זה לא נשמע - אף לא יישמע בעתיד הקרוב, ככל הנראה - הואיל ואין קאדים המאיישים את בית-הדין הדרוזי לערעורים. טענה זו אינה מקדמת את העותר הואיל ובקשתו היא כי עניינו יוחזר לבית-הדין בערכאה ראשונה, ואין הוא מבקש לבטל את ההחלטה המבטלת את נישואיו. מכל מקום: הזכויות המתנגשות ביניהן היא זכותה של האשה לחופש כנגד זכותו של העותר כי יינתן לו לערער על החלטת הגירושין. בהתנגשות זו זכותה של האשה לחופש גוברת על זכותו של העותר. מבינים אנו לרֵעו של העותר, אך זכותה של האשה לנסות ולשקם את עתידה גוברת על זכותו. אנו מחליטים לדחות את העתירה, אך לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056990. G05	[ "בג\"ץ 5699/97" ]	1,027
12,907	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5699/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. קאדי שייח נעים הינו, בית הדין הדרוזי 2. זינאת אג'וד זין צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים, והמורה למשיב מספר 1 להמנע מלהוציא אישור לעריכת "עקד" המאפשר למשיבה מספר 2 להנשא לאדם אחר זולת העותר, וזאת עד לברור ערעורו של העותר שהוגש לבית הדין לערעורים; לחילופין, ובאם יתברר שהמשיב מספר 1 הוציא אישור המאפשר עריכת "עקד", להורות על הקפאת תוקפו של אישור זה עד לסיום הדיון בערעורו של העותר שהוגש בפני בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, ערעור מספר 4/97 על פסק הדין שניתן בתיק מספר 160/97. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים, במעמד הצדדים. ניתן היום, כד' באלול התשנ"ז (26.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97056990. E02	[ "בג\"ץ 5699/97" ]	1,028
251	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ב' וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה לתיקון הודעת הערעור בקשה לתיקון הודעת הערעור שכנגד תאריך הישיבה: כ"ב באלול תשנ"ז (24.9.97) בשם המערערים: עו"ד נפתלי נשר בשם המשיבה: עו"ד עומר כהן החלטה 1. נרשמה הסכמת בא-כוח המערערים לקיים הליך פישור בתיק זה על-פי הצעת בית המשפט. בא-כוח המשיבה יודיע את עמדתו בענין תוך עשרים יום מיום קבלת ההחלטה. 2. במיקרה שתנתן תשובה שלילית מטעם בא-כוח המשיבה בענין ההשתתפות בהליך הפישור, תתוקן בהסכמה הודעת הערעור הן לענין זהות המערערים, כאשר במקום המערער הראשון יבואו יורשיו, והן לגופו של ענין לנוכח פטירת המערער הראשון. תיקון הודעת הערעור יעשה תוך ארבעים וחמישה יום מיום שתתקבל עמדתה השלילית של המשיבה בענין הפישור. 3. על-פי אותה הסכמה תהא המשיבה ראשית לתקן את הודעת הערעור שכנגד תוך שלושים יום מיום שתתקבל בידיה הודעת הערעור המתוקנת. 4. לאחר הגשת הודעת הערעור שכנגד יכנס לתקפו הצו בדבר סיכומים בכתב שניתן ביום 10.4.97. 5. לאחר השלמת כל מחזורי הסיכומים ייקבע מועד להשלמת טיעון בעל-פה. ניתנה היום, כ"ב באלול תשנ"ז (24.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O05	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,031
1,945	בבית המשפט העליון ע"א 4624/96 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד ד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה לתיקון כתב בית דין בשם המבקשים: עו"ד נפתלי נשר החלטה הדיון שנקבע ליום 15.9.97 - מתבטל. הבקשות שבתיק ייקבעו לדיון בפני לאחר הפגרה. ניתנה היום, י"א באב תשנ"ז (14.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. Q03	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,032
4,328	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4624 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים 1. איוון בלגין (חסוי) (המשיבים בערעור שכנגד): 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה (המערערת בערעור שכנגד): קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה לתיקון הודעת הערעור שכנגד בשם המבקשת (המערערת בערעור שכנגד): עו"ד ליפא ליאור החלטה מתבקשת תגובת ב"כ המערערים אשר תוגש תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. Q02	[ "ע\"א 96" ]	1,033
9,309	בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 4624/96 - 2 בפני: כבוד השופט י' קדמי המ בקשת : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ ג ד המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור החלטה הבקשה להבאת ראיה תידון על ידי ההרכב שידון בערעור לגופו. המזכירות מתבקשת לצרף הבקשה לתיק יו"ר ההרכב שייקבע לדון בערעור; ולהעבירה אליו בבוא העת. ניתנה היום, כ"ב באב תשנ"ז (25.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. H04 /שב	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,034
16,234	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4624 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. איוון בלגין (חסוי) בערעור שכנגד: 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערערים ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. A01 /דז/	[ "ע\"א 96" ]	1,035
26,651	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למחיקת הודעת ערעור בשם המערערים: עו"ד דלילה יאור בשם המשיבה: עו"ד עמליה ליאור החלטה מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ח (5.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O07	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,036
33,732	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת בשם המערערים: עו"ד דלילה יאיר בשם המשיבה: עו"ד עמליה ליאור החלטה אני מחליטה לאשר קבלת הודעת הערעור המתוקנת (בפעם השניה), הערוכה כדין). ניתנה היום, כ"ו בניסן תשנ"ח (22.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O09	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,037
34,780	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למתן הוראות בשם המשיבים: עו"ד עמליה ליאור החלטה לתגובת המערערים בתוך עשרה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, ד' באדר תשנ"ח (2.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. P06	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,038
39,430	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה להבהרה בשם המערערים: עו"ד דלילה יאור החלטה לנוכח החלטת כב' השופט זמיר מיום 8.4.98 ההחלטה המחייבת היא זו מיום 22.4.98. יש לשלוח לבאת כוח המערערים את ההחלטה מיום 8.4.98 אם הדבר טרם נעשה. ניתנה היום, י"א באייר תשנ"ח (7.5.98) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O10	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,039
40,532	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערים : 1. חנה בלגין 2. סימון לוגסי 3. תרינה לוגסי 4. נטליה בלגין 5. אורי בלגין נגד המשיב ים : " קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למ חיקת הודעת הערעור המתוקנת החלטה המשיבה בערעור העיקרי ("קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) מבקשת מבית המשפט "להפעיל סמכותו, הקבועה בתקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ולהורות על מחיקת הערעור". הבקשה הובאה בפני הרשמת של בית המשפט. לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת המערערים לבקשה, נתנה הרשמת (ביום 5.4.98) החלטה זו: "מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן". על פי החלטה זו הועברה הבקשה להחלטתי כשופט תורן. לאחר עיון מתברר כי בידי הרשמת סמכות לדון בבקשה של משיב בערעור לפי תקנה 421 רישא. לפיכך אני מורה על החזרת הדיון בבקשה למחיקת הערעור אל הרשמת. ניתנה היום, י"ב בניסן תשנ"ח (8.4.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. I08	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,040
44,909	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים 1. איוון בלגין והמשיבים בערעור שכנגד: 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה להגדלת היקף הסיכומים בשם המערערים והמשיבים בערעור שכנגד: עו"ד שלומית (רענן) נשר בשם המשיבה והמערערת בערעור שכנגד: עו"ד עמליה ליאור החלטה 1. הודעת הערעור בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים) אינה חלק מסיכומי המערערים. 2. אני מתירה הגדלת סיכומי המשיבה (המערערת שכנגד) עד עשרה עמודים. ניתנה היום, י"ג באייר תשנ"ט (29.4.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. V11	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,041
48,812	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב החלטה בתיק זה ניתנה ביום 14.4.99 החלטה, לפיה יוגשו סיכומי המשיבה עד ליום 1.9.99. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיבה, ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת מועד להגשתם. אני מאפשרת למשיבה ליתן טעם, תוך שבעה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו, על פי תקנות 448(ג) ו450-(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ט (7.9.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. V12	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,042
61,868	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 בפני: כבוד השופט ת' אור המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.96 בת"א 93/89 שניתן על ידי כבוד השופט א' אסא תאריך הישיבה: יד' בטבת התש"ס (23.12.99) בשם המערערים: עו"ד ארדמן ועו"ד נשר בשם המשיבה: עו"ד ליאור ליפא ועו"ד ליאור עמליה החלטה באי כוח בעלי הדין הודיעו שינסו להגיע להסדר, והיה ולא יגיעו לכך - ימציאו לבית המשפט רשימה של נקודות הסכמה וכן את הפלוגתאות שנותרו במחלוקת. נדחה להמשך, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה, ליום 20.1.2000 שעה 08:00. ניתנה היום, יד' בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. E13 /עכב	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,043
72,932	ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 בפני: כבוד השופט ת' אור המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.96 בת"א 93/89 שניתן על ידי כבוד השופט א' אסא תאריך הישיבה: יג' בשבט התש"ס (20.1.2000) מטעם קרנית בשם שני הצדדים: עו"ד עמליה ליאור החלטה עורכת דין ליאור הודיעה, בשם בעלי הדין, שהם נושאים ונותנים ויש סיכוי להסדר פשרה. מבקשת דחיה נוספת. נדחה ליום 17.2.2000 שעה 08:00. ניתנה היום, יג' בשבט התש"ס (20.1.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. E14 /עכב	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,044
92,264	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4624/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים הודעת הצדדים על הסכם פשרה בשם המערערים: עו"ד נפתלי נשר בשם המשיבים: עו"ד ליפא ליאור פסק-דין בעלי הדין הגיעו - על פי המלצת בית המשפט - להסכם פשרה. להסכם פשרה זה, אשר סומן מ1/ ומהווה חלק בלתי נפרד של פסק דין זה, ניתן בזה תוקף של פסק דין. ניתן היום, ט' באדר א' התש"ס (15.2.2000). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. E15 /עכב	[ "ע\"א 4624/96" ]	1,045
252	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט רע"א 96 / 7934 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: גיל דפני, עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של עין טל עירית נגד המשיבים: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. ישורון 2. כונס הנכסים הרשמי החלטה 1. המבקש הגיש במקביל ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא לפיה הורה להשלים ברישום, עסקת משכנתא מובטחת בהערת אזהרה לפי בקשת המשיב 1 לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ1980-. 2. החלטה כזו מעמידה זכות ערעור למי שנפגע ידה ואין מקום להגשת בקשת רשות ערעור (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811). 3. המזכירות מתבקשת לקבוע את ע"א 8247/96 לדיון בהקדם האפשרי. ניתנה היום, כה' באדר ב' תשנ"ז (3.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז793496/ 96079340. J02	[ "רע\"א 96", "רע\"א 4569/91", "ע\"א 8247/96" ]	1,046
7,292	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 7934 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: דפני גיל, עו"ד נגד המשיבים : 1. בנק דיסקונט לישראל 2. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה וכב' השופט ג'ובראן מיום 11.10.96 בהמ' 29/95 בתיק פש"ר 299/92 בשם המבקש: לעצמו החלטה פרקליט המבקש מתבקש לנמק תוך 7 ימים האם אין מדובר בהחלטה שהערעור עליה הוא בזכות. לאחר מכן יטופל תיק זה. ניתן היום כד באדר א' תשנ"ז (3.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079340. B01	[ "רע\"א 96", "פש\"ר 299/92" ]	1,047
253	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2534/93 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל המערער : גד בן קברט מליסה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.4.93 בת.פ. 47/92 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל ודננברג תאריכי הישיבות: ח' בכסלו תשנ"ז (19.11.96) יב' באדר א' תשנ"ז (19.2.97) בשם המערער : עו"ד יורם סגי -זקס בשם המשיב ה: עו"ד נאוה בן-אור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיו הורשע המערער בעבירת רצח, כמשמעה בסעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז 1977- , ונידון למאסר עולם. העובדות 2. המערער והמנוחה למלם אברה - שניהם עולים מאתיופיה - חיו יחדיו (ללא נישואין) ובאוגוסט 1990 נולדה להם בת. משנפרדו דרכיהם פסק בית הדין הרבני שהילדה תימצא במשמורת אימה. ביחס למערער נקבע, כי הוא זכאי לראות את בתו אחת לשבוע והמנוחה חויבה להביא את הבת אל המערער מדי בוקר יום שישי, בין השעות 10 ו 12- , כדי לאפשר לו לראותה. היחסים בין המערער למנוחה היו רצופים במריבות, בעיקר סביב עניינה של הבת. לא פעם סירבה המנוחה להביא את הילדה אל המערער, כמצוות בית הדין. הוא התלונן עליה במשטרה והיא גמלה לו בתלונות נגדיות. ביום שישי 10.1.92 , סמוך לאחר השעה 10:30 , באה המנוחה עם ילדתה למקום מגוריו של המערער (מעון לעולים באשקלון). קרוב לצוהרי היום, בעקבות התרחשות שלא כל נסיבותיה נתבררו לאשורן, דקר המערער את המנוחה באולר, שלושים ושתיים פעמים, בראשה, בצווארה, בגפיה ובאבריה הפנימיים. השומר במעון העולים (העד משה אוזן) ניסה להרחיק את המערער מעל המנוחה. משלא נענה המערער לקריאותיו לחדול, ירה השומר לעבר המערער ופצע אותו. אז הירפה המערער מן המנוחה, אך גורלה של המנוחה כבר נחרץ; הדקירות הרבות הסבו לה דימום פנימי וחיצוני קשה והיא נפטרה מפצעיה. חקירת המערער 3. המערער הובא לחקירה ארבע פעמים. בשתי הפעמים הראשונות סירב למסור דבר. משנחקר בשלישית (ביום 21.1.92 ) מסר הודעה. כיון שגירסתו הותירה אי-בהירויות בנקודות שונות, ובניסיון להבהיר את הדברים, נגבתה ממנו (ביום 31.1.92 ) הודעה נוספת. באימרתו העיקרית (מיום 21.1.92 ) סיפר המערער, כי בבואה למעון העולים בבוקר יום המעשה שחה לו המנוחה, כי אין בכוונתה להראות לו את הילדה, וכי לא לשם כך באה, אלא כדי לומר לו שהילדה כלל אינה בתו. אמירות מן הסוג הזה אמנם שמע מפי המנוחה גם בעבר; אלא שהפעם המנוחה לא הסתפקה בחזרה על אמירתה המרגיזה, אלא גם הראתה לו מסמך (בלשונו "מכתב") המעיד כי שם משפחתה של הילדה שונה, ממליסה לאברה; משמע שהילדה כבר אינה קרויה בשמו אלא בשם אימה. דבר זה העלה את חמתו. אז, לפתע, הבחין בגבר זר ממוצא אתיופי. איש זה והמנוחה דיברו ביניהם, והאיש גם פנה אליו ודרש ממנו להניח למנוחה ולבתה. מתוך כך הבין המערער, כדבריו, שאיש זה בא בלוויית המנוחה וכי הוא בן הזוג עימו היא חיה עכשיו. משהשיב לאיש, כי הילדה היא בתו, התקרב אליו הלה כמתכוון להכותו. לפתע הבחין כי האיש מחזיק בסכין. הוא נאבק עם האיש, גבר עליו וחילץ מידו את הסכין. בתוך כך התנפלה עליו גם המנוחה ומשכה אותו בשערו מאחור; והוא, שלא ידע את נפשו מרוב כעס וזעם, רק ביקש להינצל מידי תוקפיו. אך מכאן ואילך - טען המערער - כלל אינו זוכר מה וכיצד אירע. בהתייחסו לעובדה, כי המית את המנוחה בדקירות סכין, גרס המערער כי אינו זוכר זאת. עם זאת לא הכחיש שעשה את המעשה שיוחס לו, אך טען כי לא היתה לו כוונה להמית את המנוחה. כדבריו: "דקרתי אותה בגלל שהתעצבנתי ולא התכוונתי להרוג אותה חס וחלילה. ואני חושב כל הזמן מה שעשיתי ולמה עשיתי. ואני לא רציתי בכלל לפצוע אותה, רק מה שקרה, אני לא יודע מה היה לי בראש". להלן הסביר מדוע "התעצבן": "אני כל הזמן התעצבנתי, שהיא אומרת שהילדה לא שלי ואני אמרתי שהילדה שלי ובגלל זה קרה כל המקרה. ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך וזה הרגיז אותי". באימרתו הנוספת (מיום 31.1.92 ) חזר המערער על טענתו כי הותקף על-ידי בחור אלמוני וכי גם המנוחה השתתפה בתקיפתו. כלשונו: "היו שתיים מרביצים לי, תפסו אותי, ואז הוא הוציא סכין להרוג אותי, ובמקום הוא יהרוג אותי אני תפסתי סכין מהיד שלו, ובחורה קופצת עלי על הראש. ואחרי זה אני לא יודע מה עשיתי. אני לתת לבחור לתת לבחורה, אני השתגעתי, לא יודע את עצמי". מדבריו עלה, כי לאחר שחילץ את הסכין מידי הבחור (שנילווה אל המנוחה), ברח הבחור מן המקום. על רקע זה נשאל, מדוע המשיך לדקור את המנוחה גם לאחר שהבחור ברח. לכך השיב המערער: "אני השתגעתי. לא יודע מה עשיתי. בגלל שהיו מרביצים לי ואני השתגעתי". הבדיקה הפסיכיאטרית 4. לאחר הגשת כתב האישום, ועל-פי החלטת בית המשפט המחוזי, הועמד המערער לבדיקה פסיכיאטרית. למומחה שבדק אותו (הפסיכיאטר המחוזי למחוז הדרום) אמר המערער, כי קודם לאירוע, בו ניספתה המנוחה, הוא אוים והותקף על-ידי אדם עם סכין. הוא, כדבריו, הוציא את הסכין מידי התוקף, אך כל מה שהתרחש מכאן ואילך, ועד שחזר לעצמו בבית החולים ברזילי באשקלון (בו אושפז עקב פציעתו מיריות השומר), אין הוא זוכר דבר. בחוות-דעתו סקר המומחה את מימצאי הבדיקה: במהלכה דיבר המערער לעניין ושיתף פעולה, אך טען שאינו מאמין כי עשה את מה שמייחסים לו. המומחה קבע, כי התמצאותו בזמן של המערער היתה חלקית; אך המומחה ייחס זאת לחרדה בה היה המערער ולא להיותו במצב של בלבול. במערער, כקביעת המומחה, "לא נמצאו סימנים של פסיכוזה, לא הזיות, לא מחשבות שווא ולא הפרעה בחשיבה". על רקע כלל מימצאי הבדיקה קבע המומחה כי המערער אינו חולה נפש וכי גם בשעת המעשה היה אחראי למעשיו. עם זאת נרמז בחוות הדעת, כי בגיבוש המסקנה האמורה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט יקבל את גירסת המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. להלן דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו שהוגשה לבית המשפט המחוזי: "מדובר באדם בן 32 הנאשם ברצח. בבדיקה פסיכיאטרית ולפי ההיסטוריה הוא אינו סובל ממחלת נפש ומסוגל לעמוד לדין. לגבי האחריות הפלילית, מפני שהוא אינו פסיכוטי באופן פורמלי הוא יכול להבדיל בין טוב ורע ולהבין את מעשיו ולכן הוא גם אחראי למעשיו. בכל זאת עלי להסביר לכבוד בית המשפט שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". הראיות 5. בפתח הדיון לפני בית המשפט קמא הודיע הסניגור, כי המערער מודה בעובדות שפורטו בסעיף 1 לכתב האישום, לאמור, כי דקר את המנוחה שלושים ושתיים פעמים ובכך גרם למותה. את הגנתו של המערער מפני האישום בעבירת רצח מיקד הסניגור בטענה שרכיבי היסוד הנפשי שבעבירה אינם מתקיימים. 6. ביחס לקורות האירוע נמצאו בפני בית המשפט קמא שתי עדויות בלבד: עדותו הסדורה והמפורטת של השומר משה אוזן, שהעיד מטעם התביעה, מחד; וגירסתו המבולבלת וגדושת הסתירות של המערער, מאידך. אוזן הוא סטודנט (כבן 23 ) שבסופי שבוע עבד לפרנסתו כמאבטח. אודות האירוע, ועל אשר קדם לו וסבב אותו, מסר אוזן (בחקירת המשטרה ובעדותו במשפט) גירסה מפורטת: בתקופה הרלוואנטית הועסק במעון העולים בתפקיד שומר. מתוך כך הכיר את המערער אשר גר במעון. כן הכיר את המנוחה וידע מעט אודות סכסוכם של המערער והמנוחה סביב עניין בתם. בבוקר יום המעשה (לערך בשעה 10:20 ) שח לו המערער, כי המנוחה אמורה להגיע למקום עם בתו, וביקשו להודיע למנוחה בבואה כי תמתין לו ליד המשרד. כעבור כרבע שעה, משהגיעה המנוחה ועימה ילדתה, מסר לה את בקשת המערער, ובעצמו הלך לחדרו של המערער וקרא לו לבוא. בשלב זה יצא העד (כמתחייב מתפקידו) לסיור בסביבת המעון. כשחזר (מקץ כ 10- עד 15 דקות) ראה את המערער והמנוחה שישבו ליד המשרד עם הילדה. הוא הבחין, כי בכל פעם שהמערער נטל את בתו בזרועותיו, הגיבה הילדה בבכי, אך לא התרשם כי בין המערער והמנוחה שורר מתח מיוחד. לבסוף קמו השניים והלכו, עם הילדה, לכיוון הפרוזדור הסמוך למשרד. זמן קצר לאחר מכן שמע צעקות וכן בכי של ילדה. אותו זמן פנה אליו אלמוני (איש ממוצא אתיופי) שעמד בחוץ ואמר לו דבר-מה שלא הבין. משיצא מן המשרד ראה (ממרחק של כ 15- מטר) את המערער כשהוא דוקר את המנוחה, פעם אחר פעם, בעזרת חפץ שלפי התרשמותו היה סכין. הוא רץ לעבר המערער וקרא לו לחדול. המערער הירפה מן המנוחה, שלעת הזאת כבר היתה מוטלת מתבוססת בדמה, והתרחק לקצה הפרוזדור. לפיכך חזר למשרד, במטרה להזעיק עזרה, אך לשמע קריאותיו של האלמוני שעמד בחוץ יצא שוב החוצה וראה, כי המערער שב אל המנוחה וממשיך לדקור אותה. שוב קרא למערער לחדול, ואף הזהירו כי ייאלץ לירות בו. המערער המשיך עוד בשלו, עד שלפתע קם ופנה לעברו של העד; ידו האוחזת בסכין מונפת ועיניו מזרות אימה. מחשש שהמערער עומד לתקוף אותו, שלף העד את אקדחו וירה לעבר המערער כדור אחד; ומשהמשיך המערער לנוע לקראתו, ירה לעברו כדור נוסף. בשלב זה - משנפצע מן הירי - השליך המערער מידו את האולר. 7. במאמר מוסגר יצוין, כי אחד הכדורים שנורו על-ידי אוזן חדר לגופה של המנוחה. אך מימצאי הבדיקה הפתלוגית העידו (ועל כך, כאמור, לא היתה מחלוקת), כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדימום פנימי וחיצוני קשה שהסבו לה הדקירות, ולא מן הכדור שנורה על-ידי אוזן. ולבסוף: זהות האלמוני שאודותיו סיפר אוזן לא נתבררה. כשאוזן הבחין בו, בשתי הפעמים בהן יצא מן המשרד אל הפרוזדור, עמד איש זה במרחק ניכר מן המקום בו תקף המערער את המנוחה. אך סמוך לאחר ההתרחשות הקטלנית שוב לא נראה עוד בסביבת מקום האירוע. איש זה לא נמנה עם דיירי המעון, ואוזן, אשר לא הכירו, לא יכול לסייע באיתורו. 8. המערער טען בעדותו, כי בבוקר יום המעשה כלל לא ראה את המנוחה ולא דיבר עימה; ואף לא ראה את בתו. בכך חזר בו המערער מן הגירסה אותה מסר בשלב החקירה. עתה סיפר, כי המנוחה, שבאותו הבוקר היתה אמורה להביא אליו את בתו, שלחה מישהו להודיעו כי אינה רוצה להראות לו את בתו. משעמד ללכת למשטרה, כדי להתלונן עליה, הופיע אלמוני (אותו איש זר ממוצא אתיופי), תפס אותו בצווארו ודרש ממנו להניח למנוחה. כן איים להרגו ושלף סכין. בשלב זה, טען המערער, אבדה הכרתו ושוב אינו יודע מה עוד אירע. משעומת עם גירסתו בשלב החקירה, כי המנוחה אמרה לו שהילדה אינה בתו והציגה בפניו מסמך על שינוי שמה, ניסה המערער ליישב בין הדברים: מה שסיפר בחקירה אירע בבוקר, ואולם, בעת שהותקף על-ידי האלמוני, המנוחה כבר לא נמצאה במקום. אגב כך הסתבך המערער בסתירות פנימיות כה רבות, בכל נושא שעליו נחקר, עד שבפועל נותר ללא כל גירסה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט קמא קיבל את עדותו של אוזן כמהימנה ללא סייג; ואת רוב ועיקר מימצאיו סמך על עדות זו. ביחס לעדותו של המערער קבע בית המשפט כי היא אינה ראויה לאמון. אלא שאוזן לא היה עד למה שאירע (אם אכן אירע), בין המערער לבין האלמוני והמנוחה, סמוך לפני שהמערער תקף את המנוחה ודקר אותה. העובדות הקשורות באותו אלמוני מעולם לא נתבררו. על דבר נוכחותו בזירת העבירה - בהנחה שהמדובר באותו איש - למד בית המשפט, כזכור, גם מעדותו המהימנה של אוזן. אותו אלמוני פנה אל אוזן לראשונה בעת שבפרוזדור התחיל להתרחש המאורע הנורא, והוא אשר שב וקרא לו לאחר שאוזן חזר למשרד כדי להזעיק עזרה. אך לאחר האירוע הקטלני הוברר כי האלמוני נעלם והמשטרה לא הצליחה לאתרו ולחקרו. השאלות הכרוכות באותו איש נותרו ללא תשובה: מיהו? האם הכיר את המנוחה? האם נילווה אליה, או שמא הזדמן למקום באקראי? וכלום היה לו חלק כלשהו בליבוי התקרית? אכן, לכך שבעת שהמערער דקר את המנוחה ניצב האלמוני בריחוק ניכר מהם, ולא נראה כמי שהיה מעורב, נמצאה לבית המשפט ראיה בעדותו של אוזן. אך היכן היה האלמוני, ומה (אם בכלל) עשה, לפני שהמערער החל לדקור את המנוחה? וכלום היה הוא מעורב במריבה או בתקרית אלימה עם המערער? אודות אירוע כזה לא היתה בפני בית המשפט כל ראיה זולת הגירסה אותה מסר המערער בחקירתו. ובית המשפט, חרף הסתייגותו מאמינותו של המערער ומן האפשרות לסמוך על דבר מכל דבריו, נכון היה להניח, כי לגבי אותה חוליה בשרשרת האירועים שאוזן לא היה עד לה, אפשר שגירסתו האמורה של המערער משקפת דבר שאכן התרחש. כדברי בית המשפט (מפי השופט צ' סגל) בפסק-דינו: "ככל שמדובר בממצאי אמון... אין עמדי, בהעדר גירסה סותרת, אלא לקבל את עמדת הנאשם כי הותקף. ער אני לעובדה שעדות הנאשם משמשת כעדות יחידה לאירוע ניסיון הדקירה והתקיפה על-ידי פלוני. עדות זו חרף מגרעותיה הקשורות בחוסר הגיונה בשל מידת העירפול האופפת את מניעי ההתקפה על-ידי פלוני והקשורה בהבהרת העיתוי המדויק בו הבחין לראשונה בסכין והאופן בו הצליח להוציאו מידי התוקף מבלי שייפגע, מקימה, ולו מחמת הספק, את האפשרות כי פלוני אכן היה במקום, וברשותו היתה סכין...". עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, כי העובדות שהוכחו כנגד המערער מבססות כדבעי את כל יסודותיה של עבירת הרצח. לכך שבעת מעשה גמלה בלב המערער החלטה להמית את המנוחה נמצאה לבית המשפט ראיה בנסיבות העובדתיות אשר בגדרן ביצע המערער את המעשה הקטלני. בשימושו החוזר והנשנה של המערער בסכין נמצאה ראיה מספקת ליסוד ההכנה. ומסקירת העובדות העלה בית המשפט כי למעשהו של המערער לא קדם קינטור אף במובנו הסובייקטיווי. מדברי המערער העלה בית המשפט, כי ביסוד יחסיהם העכורים של המערער והמנוחה ניצב אך חיובו של המערער בתשלום מזונות, בעוד שאת מעשהו הנורא ייחס המערער עצמו, לא לאשר אמרה לו המנוחה והמסמך שהציגה בפניו, אלא לתקיפתו (בשלב יותר מאוחר) על-ידי האלמוני והמנוחה. כדברי בית המשפט: "מעדותו בבית המשפט והודעתו במשטרה לא עולה שבא לכלל מעשה בגלל קינטור שקדם למעשה הדקירות. השלב הקריטי באותו ארוע היה כאשר הנאשם הותקף על-ידי האלמוני והמנוחה. התנהגותם של השניים אין לראותה, אפילו סובייקטיבית, כקינטור. אפילו הייתי רואה באמירה כזו מטעם המנוחה קינטור סובייקטיבי, הרי היה זה במערכת היחסים העכורים שבין הנאשם לבינה. אך מה בין הדברים הללו שכל עניינם נסוב סביב מחלוקת כלכלית ולפיה שילם מזונות לבתו אשר נטען כי איננה שלו, לבין תגובה נסערת ואלימה כל כך כלפיה, שלא שלפה סכין וגם דבריה ...לעניין שינוי שם הילדה היו זמן משמעותי קודם לתגרה". הווי אומר: מה שאמרה המנוחה למערער, אודות שינוי שם הילדה, אינו מהווה קינטור; הן מפני שהדברים נאמרו על רקע מחלוקת כספית, והן מפני שנאמרו לא בתכוף לפני המעשה הקטלני. והעיקר: כעולה מדברי המערער עצמו, הרי שעשה את מעשהו בתגובה לתקיפתו על-ידי האלמוני והמנוחה, ולא בשל הדברים שאמרה לו המנוחה, והמסמך שהציגה בפניו, קודם לכן. 10. בסיכומי טענותיו לפני בית המשפט קמא לא טען הסניגור כי למערער עומדת טענת הגנה עצמית. ברם, לנוכח הגירסה שמסר המערער בשלב החקירה, כי עשה מה שעשה רק לשם התגוננות מפני התקיפה מצד האלמוני ("רק רציתי להציל את עצמי"; "ואז הוא הוציא לי סכין כדי להרוג אותי"), בחן בית המשפט - מיוזמתו שלו - אם, בנסיבות העניין, עומדת למערער טענת "צורך" או טענת "הגנה עצמית", ואף לשאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. כדברי בית המשפט בהכרעת-דינו: "ההחלטה להמית ברורה ומוחלטת. הנאשם לא דוקר את האתיופי בעל הסכין התוקף אותו, כי בסופו של דבר לא הוא שהדריך את מנוחתו אלא כנראה המנוחה שקבעה לבתה שם אחר ובכך נתנה ביטוי מוחשי לטענתה בפניו כי אינו אבי הילדה. - - - כשהמנוחה שרועה חסרת אונים לרגליו, הוא נסוג מן המקום לרגל איומי השומר, אך שב בסמוך לאחר מכן למקום וממשיך בדקירותיו. אין לפרש התנהגות זו אלא בדבקותו בהחלטה שנתגבשה בליבו, לגרום למותה של המנוחה". ולהלן הוסיף בית המשפט ואמר: "לאחר שמיעת פרשת ההגנה בכללותה לא הצליח הנאשם לשכנעני כי לאחר שהוציא את הסכין מידי התוקף עדיין היתה קיימת סבירות שהיה נתון במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית אשר יכולה להצדיק דקירות בכלל, ודקירות המנוחה בפרט, ועוד בשני שלבים, בעוד זו כלל לא איימה עליו. זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית אך אין בידי לאמץ תחושה כקביעה אובייקטיבית על-פי מבחן הסבירות שצריך להחיל בעניין זה, מה עוד שטענתו, הן במשטרה והן בבית המשפט, היתה, כי איננו זוכר דבר מן האירוע". השלמה לחוות הדעת הפסיכיאטרית 11. מחוות הדעת הפסיכיאטרית, שנמסרה לבית המשפט המחוזי בפתח הדיון, עלה, כי בגיבוש מסקנתו ביחס לשורת אחריותו הפלילית של המערער בשעת המעשה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט המחוזי יקבל את גירסתו של המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. נשוב ונזכיר את דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו (אותו כבר הבאנו לעיל), לאמור, "שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". משנמנה בית המשפט המחוזי וגמר, לבסס את הכרעתו על ההנחה שגירסת המערער משקפת את ההתרחשויות כהווייתן, קם לכאורה הצורך לפנות אל המומחה בשאלה, אם מבקש הוא להוסיף דבר-מה על האמור בחוות-דעתו. ברם, איש מן הצדדים לא ביקש מבית המשפט המחוזי ליזום פנייה כזאת, ואף בית המשפט, מיוזמתו, לא עשה כן. במסגרת טיעונו בערעור הזכיר הסניגור עניין זה. משעיינו בטענות הצדדים, ובטרם יושלם הדיון בערעור, ביקשנו מן הפסיכיאטר המחוזי לעיין בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע עמדה בשאלה אם בנסיבות העניין יש לו מה להוסיף על חוות-דעתו הראשונה. בחוות-דעתו המשלימה, שהתבססה על העיון בתיקו של המערער ובהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, כתב המומחה: "במידה וגירסתו של המערער נכונה שהמנוחה אמרה לו שהוא אינו אביה של הילדה, ואם הוא באמת הותקף קודם, ניתן להבין שהוא הגיב ברגשות של פחד מלווה בכעס, זעם והתנהגות תגובתית להגן על עצמו. גם מפני הפחד לסכנת חיים וגם מהתגובה שהמנוחה אמרה לו שהבת איננה בתו. לדעתי, נסיבות כאלה עלולים לגרום למצב נפשי של מצוקה ולחץ והוא מגיב בצ ורה שהיכולת שלו להשתלט על התנהגותו היתה נמוכה מאדם שלא היה בלחץ נפשי בגלל נסיבות כאלה. כפי שציינתי בחוות דעתי מ24.5.92- המערער 'לא סבל ממחלת נפש'. למרות שבבדיקה לא היה חולה נפש אפשר להבין שבנסיבות כפי שתוארו שהיה לו הצורך להתגונן על חייו ומצב של תגובה ללחץ נפשי לא היה מסוגל להשתלט על התנהגותו כאדם בנסיבות אחרות. כפסיכיאטר ולא כמשפטן, בנסיבות הללו אני חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת כפי שמופיע בתיקון לחוק העונשין (תיקון מס' 44 תשנ"ה1995-". בישיבה נוספת, שהועדנו לאחר קבלתה של חוות-דעת זו, ניתנה לפרקליטי הצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם. נפנה עתה לגופן של טענות. "הגנה עצמית" 12. טענתו העיקרית של הסניגור, בערעור שלפנינו, הינה, כי על-פי שתי הנחותיו של בית המשפט קמא - הנחתו שהמערער אכן הותקף והנחתו שלפי "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער הוסיפה הסכנה לרחף עליו גם לאחר שחילץ את הסכין מידי התוקף האלמוני - היה על בית המשפט לזכות את המערער מכל אשמה. הסניגור ביקש להראות, כי שילוב של טענת "צורך" וטענת "טעות במצב דברים" מעמיד למערער הגנה ראויה לשמה. פשיטא שההגנה אותה ביקש הסניגור להעמיד לשולחו אינה של "צורך", כמשמעו בסעיף 34 יא לחוק העונשין, אלא של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י לחוק; שהלוא ההבחנה בין שתי ההגנות הללו נקבעה ועוגנה עוד במסגרתו של תיקון מס' 37 לחוק העונשין משנת תשנ"ב (ראה: א' אנקר ור' קנאי, "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין", פלילים ג 5). בצדק העירה באת-כוח המדינה, כי השילוב הרלוואנטי, שאליו יכול הסניגור להתכוון, הוא של "הגנה עצמית" ו"טעות במצב דברים". אשוב איפוא ואציג את טענת הסניגור, לא ככתבה וכלשונה, אלא במתכונתה המתוקנת. הסניגור אינו חולק, כי מעת שהמערער (בהנחה שאכן הותקף) חילץ את הסכין מידי תוקפו, שוב לא ניצב בפני "סכנה מוחשית" של פגיעה בחייו או בגופו, וכי המעשה שעשה (דקירת המנוחה בסכין) שוב לא היה "דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה" שנשקפה לו ממנה סכנה כאמור. ברם, טוען הסניגור, מדברי בית המשפט בהכרעת-דינו נובע, כי בית המשפט לא שלל את האפשרות שהמערער, לפי "תחושתו הסובייקטיבית", הוסיף לדמות בנפשו כי הסכנה עודנה קיימת. מהנחה זו עולה האפשרות, כי המערער עשה מה שעשה עקב טעות במצב דברים, היינו "בדמותו מצב דברים שאינו קיים", ולפיכך אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשה "אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו" (כאמור בסעיף 34 יט לחוק העונשין). 13. אינני סבור, כי מה שנאמר בהנמקת בית המשפט קמא ביחס לתחושת המערער ("זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית") מעמיד בסיס להנחה, שבית המשפט האמין למערער כי דקר את המנוחה מתוך שהאמין כי מעשה זה דרוש לשם התגוננות מפני סכנה מוחשית, שלפי המצב אותו דימה לעצמו, עדיין ריחפה מעל לראשו. הלוא בית המשפט מציין, כי המערער עצמו דבק בטענה "כי אינו זוכר דבר מן האירוע של הדקירות". כדי שאמירת בית המשפט, אודות "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער, תוכל להקים הנחה היכולה לשמש בסיס לטענת טעות במצב דברים, צריך היה להיווכח שהמערער עצמו טען כי טעה במצב הדברים ופעל מתוך שדימה לעצמו מצב דברים שהוא שונה מן המצב העובדתי האמיתי. אלא שגירסת המערער, כאמור, היתה, כי מעת שגבר על האלמוני שתקף אותו וחילץ מידו את הסכין, שוב אינו זוכר דבר. מהנמקת בית המשפט קמא אמנם עולה, כי בית המשפט לא האמין לטענת המערער שחלק זה של האירוע נעלם מזיכרונו. אך אין בכך ולא כלום: משבחר המערער להיתלות בטענה כי אינו זוכר דבר, נסתתמה יכולתו לסמוך על טענת טעות. טענת טעות ראויה להיבחן רק מקום שהנאשם מעלה אותה וסומך עליה, או למצער כשהאפשרות שטעה מסתברת מגירסתו העובדתית. משמע, מקום בו אין "טועה" אף "טעות" אין. וכשהנאשם אינו טוען כי טעה, אלא מעיד כי אינו זוכר דבר, אין בית המשפט נוטל על עצמו להפך באפשרות היפותטית, שמא הנאשם טעה. בהעדר טענת טעות, ממילא אין מתעוררת שאלה בדבר כנותה של הטעות. ברם, מדברי בית המשפט קמא - שנאמרו, אל נכון, לשלילתה של טענת הגנה עצמית - ניתן בעקיפין להסיק, שאילו נדרש לפסוק בטענת טעות (שלא הועלתה בפניו), לאמור, כי המערער עשה מה שעשה על רקע תחושתו שהוא נתון בסכנה, היה דוחה אותה. המערער לא הראה כיצד מעשהו (דקירתה למוות של המנוחה) היווה אמצעי מיידי ודרוש להדיפת סכנה מצד תוקף אחר (ולא מצד המנוחה). משהוברר כי המעשה אינו מתיישב עם צורכי הגנתו העצמית הנטענת של המערער, אף להנחה שהמערער עלול היה לטעות בדבר זכותו לעשותו אין כל יסוד. בכך, ולפי אמת-מידה של העדר סבירות, נשללה גם טענה אפשרית של טעות. אכן, מבחנה של טעות שוב אינו בסבירותה, אלא בכנותו של הטועה. אך הסבירות מוסיפה להוות אבן בוחן לכנות (ראו: ע"פ 94 / 2598 דנינו נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, פיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג; ומאמרו של ש"ז פלר, "טעות במצב הדברים", מחקרי משפט יב 5). כך הוא הדין בדרך כלל. לא כל שכן שזה הדין בענייננו, כשבפני בית המשפט קמא לא טען המערער טענת טעות ולא פרש נסיבות המאפשרות הכרעה בדבר כנות הטענה. כוונה תחילה 14. לחלופין חזר הסניגור וטען לפנינו, ככל שכבר טען לפני בית המשפט קמא, כי במעשהו של המערער לא התקיים אף לא אחד מרכיבי הכוונה תחילה - הכנה, החלטה להמית והעדר קינטור. המערער, טען הסניגור, פעל באורח ספונטאני. הוא הותקף על-ידי האלמוני, ובעת שנאבק בתוקפו, משכה המנוחה בשערו. הוא איבד את עשתונותיו ופעל מבלי לדעת ולהעריך את מהות התוצאה הצפויה. בנסיבות אלו, טוען הסניגור, אין לראות בנטילת הסכין משום הכנה. בהעדר מודעות למהות המעשה ולתוצאות, אין לומר שבמערער נתגבשה החלטה להמית את המנוחה. גם היסוד של העדר קינטור לא הוכח. אדרבה, מה שהוכח הוא, שהמערער קונטר על-ידי המנוחה, שהציגה בפניו מסמך שהעיד על שינוי שם בתו ובכך עוררה בו ספק בדבר אבהותו על הקטינה. גם התערבותו של האלמוני, שעל-פי מה שהובן למערער היה בן-זוגה החדש של המנוחה אשר בא בלווייתה, היוותה קינטור. 15. אני סבור, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי במעשהו של המערער התקיימו כל רכיבי המחשבה הפלילית הנדרשים לשיכלולה של עבירת רצח בכוונה תחילה. עד שאתייחס ליסוד העדר הקינטור, שבו מיקד הסניגור המלומד את עיקר טיעונו לפנינו, אקדים ואתייחס, בקצרה, לכל אחד משני היסודות האחרים: הכנה : בעצם נטילת הסכין מידי תוקפו (בהנחה שהמערער אכן הותקף) אין אמנם משום הכנה. אך בל נשכח כי מעת שהחזיק בסכין, היפנה אותו המערער לעברה של המנוחה ונעץ את הסכין בגופה שלושים ושתיים פעמים. דומה כי גם בהפניית הסכין לעבר המנוחה היה כדי למלא את יסוד ההכנה; ועל כל פנים, נעיצת הסכין בגופה, שוב ושוב, מעידה על הכנה. החלטה להמית : בהתנהגות המערער מצויה משום ראיה לכך, שבעת מעשה גמלה בלבו החלטה להמית את המנוחה. המערער הלוא טען, כי הותקף על-ידי אלמוני שהחזיק בסכין, אך משחילץ (כדבריו) את הסכין מידי התוקף, לא היפנה המערער את הסכין לעבר התוקף אלא לעבר המנוחה. ריבוי הדקירות, בכלל זה דקירות באברי הגוף הרגישים, מעמיד את המערער בחזקתו כי התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית. יתר על כן: ההנחה שמא תקף את המנוחה שלא בכוונה להמיתה, נשללת בהתנהגותו. כזכור, משהופרע המערער על-ידי אוזן, חדל לדקור את המנוחה ונסוג מן המקום, אך עד מהרה, משנוכח כי אוזן פנה ונכנס למשרד, שב אל המנוחה, ובעוד זו שרועה חסרת אונים לרגליו, המשיך לדקור אותה. סוף מעשהו של המערער מעיד, בעליל, על החלטתו להמית את המנוחה. אילו נכון היה כי פעל מתוך דחף בלתי-נשלט, די היה בהרחקתו מן המנוחה, לאחר מסכת הדקירות הראשונה, כדי להחזירו לעשתונותיו; ובעצם העובדה, שגם לאחר שהורחק שב ופגע במנוחה במסכת נוספת של דקירות, יש כדי ללמד כי ביקש להשלים את המלאכה בה הופרע, היינו שמעיקרא החליט לגרום למותה של המנוחה. העדר קינטור 16. בית המשפט המחוזי לא מצא אחיזה לקיומו של קינטור; אף לא במובנו הסובייקטיווי. על-פי הראיות יכול בית המשפט, לכאורה, להגיע למסקנה זו. הלוא המערער השליך את יהבו על מסמך שהוצג בפניו על-ידי המנוחה. והנה לעצם קיומו של מסמך כזה לא נמצא לבית המשפט גם שמץ ראיה. בזירת העבירה, בכליה של המנוחה וברשותו של המערער לא נמצא לו כל זכר, ומשנחקר המערער על כך, הסתבך בגירסאות סותרות לרוב. בסופו של דבר אף הוברר, מפי הסניגור המלומד, כי גם בלשכת מירשם התושבים לא נמצא זכר למסמך שעניינו שינוי שמה של הילדה, וכי בפועל לא נעשה כל שינוי ברישום שמה של הילדה. אך בית המשפט המחוזי, אף שלא האמין למערער, גם לא שלל את האפשרות שהמנוחה אכן הראתה למערער מסמך שגרם להתלקחות מריבה ביניהם. על רקע הנחה עובדתית זו, ולאור הערכתו של הפסיכיאטר המחוזי בחוות-דעתו המשלימה, לא הייתי שולל את האפשרות כי מה שהתרחש בינו לבין המנוחה אכן קינטר את המערער. בהקשר זה עליי להסתייג משניים מנימוקי בית המשפט הנוגעים לשאלת הקינטור. הנימוק הראשון נוגע לשאלת הקשר שבין הקינטור הנטען לבין האירוע הקטלני. מגירסת המערער (ככל שהודה בשלב החקירה) אמנם עלה, כי דקר את המנוחה, לא בתגובה לכך שהציגה בפניו מסמך המעיד על שינוי שמה של בתו, אלא במסגרת התגוננותו מפני התקיפה; ותקיפתו בידי האלמוני בוודאי אינה ראויה להיחשב כקינטור. אך מגירסה זו לא מתחייב - כפי שסבר בית המשפט המחוזי - כי המערער עצמו ניתק את המעשה הקטלני ממעשה ההתגרות אותו ייחס למנוחה. נימוקו השני של בית המשפט, ממנו אבקש להסתייג, נוגע למהות סכסוכם של המערער והמנוחה, שעל רקעו - לגירסת המערער - קונטר על-ידי המנוחה. בית המשפט המחוזי סבר, כי ביסוד ריבם של המערער והמנוחה, סביב עניינה של הילדה, ניצבה רק מחלוקת כספית. זאת, כמדומה, העלה בית המשפט מדברי המערער בחקירה, שאותם כבר הזכרתי לעיל, לאמור: "...ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך". ואולם מהתבטאות זו לא נובע, כי מה שקינטר את המערער היתה העובדה שהוא נושא בחיובי מזונות לילדה שלטענת המנוחה אינה בתו, ואף לא טענת המנוחה כי הילדה אינה בתו (שכמותה, כדבריו, השמיעה המנוחה באוזניו גם בהזדמנויות קודמות), אלא המסמך, שלדבריו הציגה המנוחה בפניו, ואשר העיד כי שמה של הילדה שונה. 17. ברם, המעשה שלפי הנחתנו אפשר שהיווה קינטור, מקיים, למירב, אך ורק את תנאי המבחן הסובייקטיווי, אך, כלל ועיקר, אינו ראוי להיחשב כקינטור במובנו האובייקטיווי. פרידתם של המערער והמנוחה היתה, זה מכבר, לעובדה מוגמרת. המערער היטיב לדעת שהמנוחה אינה רוצה בכל קשר עימו, ולפחות יכול להעלות בדעתו כי היא כרוכה אחר גבר אחר. גם אמירתה המקניטה שילדתה אינה בתו, שהמנוחה חזרה עליה באוזניו בהזדמנויות קודמות שונות, לא היתה חדשה עבורו. הדבר היחיד, שאם אכן התרחש היה בו חידוש כלשהו, היה המסמך אודותיו סיפר המערער. ושום אדם בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית, שמסמך כזה היה מוצג בפניו, בנסיבות דומות לאלו בהן נעשה הדבר בפני המערער, לא היה עלול לצאת מגדרו ולהגיב תגובה קטלנית כדרך שעשה המערער. על-פי ההלכה המיוסדת היטב של בית-משפט זה די בשלילת קינטור במובנו האובייקטיווי כדי להוביל למסקנה כי גם יסוד העדר הקינטור הוכח כנגד המערער כדרוש לביסוס אשמתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. ברם, באימרת אגב שנכללה בפסק-דינו של הנשיא ברק בע"פ 92 / 3071 אזואלוס נ' מדינת ישראל [טרם פורסם, בפיסקה 9 לפסק הדין], שניתן זה לא מכבר, העיר הנשיא שאילו התעורר צורך בדבר היה, כשלעצמו, מוכן "לעיין בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו". בהקשר זה הזכיר הנשיא את הביקורת הידועה על צדקתו של המבחן האובייקטיווי והטעים: "שואלים וחוזרים ושואלים, כיצד זה ניתן להכניס, בדרך שיפוטית, מבחן אובייקטיבי לגדריה של המחשבה הפלילית, שכל כולה סובייקטיבית. מוסיפים ותוהים, אם אין זה ראוי - אפילו מכירים במבחן אובייקטיבי - להכיר במידה מסוימת של סובייקטיביזציה של המבחן תוך התחשבות בנתונים האישיים של הנאשם". אלא שמעשה הקינטור, שעליו סב הדיון בפרשת אזואלוס , עמד גם במבחן האובייקטיווי והצורך לחזור ולעיין בהלכה הקיימת לא התעורר. לא כן הדבר בענייננו: המעשה שעל-פי הנחתנו דלעיל אפשר שקינטר את המערער עומד, לכל היותר, במבחן הסובייקטיווי ואינו עומד במבחן האובייקטיווי. והנה השאלה, אשר בפרשת אזואלוס לא היתה טעונה הכרעה, חוזרת וניצבת בפנינו. 18. עיון בסוגיה הביאני לכלל מסקנה, כי במסגרת החקיקה הקיימת אין זה ראוי לסטות מן ההלכה המושרשת המחייבת את העמדתו של הקינטור גם במבחן האובייקטיווי. מאז נפסקה ההלכה (בע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל , פ"ד ט 393) חלפו יותר מארבעה עשורים, ועוד לפני כעשרים שנה - עת נתבקש לפסוק כי די בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית - אמר בית המשפט כי ההלכה הקובעת "שבנוסף על המבחן הסובייקטיבי יש צורך גם במבחן האובייקטיבי, הכתה שורשים כה עמוקים בפסיקתו של בית-משפט זה ובתודעה המשפטית והמוסרית שלנו, ששוב אין מחזירים את הגלגל אחורנית" (ע"פ 101/77 רינגלשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 623, בעמ' 627, מפי השופט ח' כהן). ולא בכדי: המבחן האובייקטיווי אינו אמת-מידה ראייתית להערכת כנות הגירסה בדבר עוצמתו של הקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, ואף לא מבחן כמותי המיועד לבחון מהי רמת ההתנהגות המקובלת בקרב רוב הציבור, או בקרב חלק זה או אחר ממנו, אלא מבחן ערכי המעוצב על-ידי בית המשפט ושמטרתו לאזן בין חולשתו האנושית של אדם שבהשפעתו של קינטור מגיב תגובה רצחנית לבין הכורח המוסרי, המתחייב מן הנורמה ההתנהגותית החיונית לקיומה של חברה בת תרבות, להציב סייג וגדר למידת ההתחשבות והחסד שבידי המשפט להעניק למי שבתגובה לקינטור גרם בכוונה למותו של אדם (ראו את דברי הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, בעמ' 265, ובע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, בעמ' 391, 393; ואת דברי השופט גולדברג בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, בעמ' 724-723). הנה כי כן, המבחן האובייקטיווי, שהוא יציר הפסיקה, נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה. השאלה אם לבטלו, או לצמצמו, היא עניין למחוקק. אילו נדרש המחוקק לכך חזקה עליו שהיה עושה גם למילוי החסר. אלא שעד כה נמנע המחוקק ממהלך שמטרתו להביא לביטולה או לשינויה של ההלכה בעניין זה, ובחוקקו (בהתשנ"ה) את סעיף 300א לחוק העונשין גילה, במשתמע, כי אין בכוונתו להתערב בפרשנותו של בית המשפט ליסוד העדר הקינטור. 19. במה דברים אמורים? הצורך בקביעתו של המבחן האובייקטיווי נבע, לדעתי, מהגדרתה החד-ערכית של עבירת הרצח בחוק החרות שלנו. חוק העונשין - כפקודת החוק הפלילי, 1936, שקדמה לו - אינו מבחין (כמקובל בשיטות משפט אחרות) בין רצח המבוצע בקור-רוח, לאחר חשיבה צלולה ותכנון מוקדם, לבין רצח המבוצע בעקבות התרחשות מסעירה והחלטה רגעית בלתי-שקולה. בשני המקרים מותנית האחריות לעבירת רצח בקיומה של "כוונה תחילה", והעדר קינטור מהווה אחד התנאים להיווצרותה של כוונה תחילה. ברצח מן הסוג הראשון שאלת הקינטור כלל אינה מתעוררת. אך מעשי רצח מן הסוג הראשון הם מיעוט-שבמיעוט. הרוב המכריע של מעשי הרצח נמנים עם הסוג השני, וברבים מאלה עולה הטענה שהמעשה נעשה עקב קינטור. אכן, אף כאן המדובר במעשים של המתת אדם שנעשו בכוונה ותוך חפץ לגרום למות הקורבן. אך בכוונה גרידא לא סגי, שכן לשיכלולה של עבירת רצח דרושה כוונה תחילה. אילו הסתפקה הפסיקה, לשלילתה של כוונה תחילה, בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, קרוב להניח שברוב מעשי הרצח מן הסוג השני (ובעצם, ברוב מעשי הרצח) היה מבצע המעשה יוצא פטור בהרשעה בעבירת הריגה. זה, כשלעצמו, תהליך שיש להישמר מפניו. עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית "רגילה". הגדרתה של מחשבה פלילית, שבסעיף 20 לחוק העונשין, אמנם כוללת גם עבירות שלעניין התוצאות יש עמן "כוונה", אלא שכאן המדובר בכוונה במשמעותה היותר רחבה; היינו, לא רק במובן "מטרה לגרום לאותן תוצאות" (כאמור בסעיף 20(א)(1)), אלא גם במובן "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי" (כמבואר בסעיף 20(ב)). ואף בשל כך (הגם שלא רק בשל כך), עבירת הריגה אינה מתאפיינת באותו דופי מוסרי חמור המאפיין מעשה רצח. לסיווגו של מעשה המתה הנעשה בכוונה כרצח נודעת משמעות חברתית-ערכית. חברה המקדשת את חיי האדם כערך מוסרי עליון אינה יכולה להשלים עם הורדת הרף של האחריות המשפטית למעשים של המתת אדם בכוונה. והחיוב להעמיד את הקינטור במבחן אובייקטיווי נועד להציב אבן-בוחן מוסרית-ערכית להערכת התנהגותו של מי שגרם בכוונה למותו של אדם בתכוף להתגרות שהחלישה את מעצוריו המוסריים, אך לא שללה ממנו את היכולת המעשית לגבש החלטה להמית את יריבו ולהוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. 20. השימוש במבחן האובייקטיווי, לבחינת אשמה ששיכלולה מותנה בקיומה של כוונה סובייקטיווית מובהקת, אינו נקי מקושי. בפרשת דרור (ע"פ 322/87 הנ"ל) התייחס השופט גולדברג להגדרת "כוונה תחילה" שבסעיף 301 לחוק באמרו, כי "אם מושם הדגש על המלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר ההתגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות התנהגות" (בעמ' 724). בדברים אלה ביקש, כמדומה, להראות לא רק על קיום הצורך במבחן האובייקטיווי אלא גם כי למבחן זה יש אחיזה בפרשנות מלותיו של החוק. אני מודה כי גם קבלתה של גישה זו אינה מתירה את הקושי המושגי הכרוך בשימוש במבחן אובייקטיווי לבחינת קיומה של כוונה תחילה. אך את התרתו של הקושי האמור הייתי מניח למחוקק. כשלעצמי, הייתי רואה בעין יפה הסדר חקיקתי המבחין בין רצח בכוונה תחילה (רצח "מדרגה ראשונה"), שעונשו מאסר עולם ועונש זה בלבד, לבין רצח בכוונה (רצח "מדרגה שניה") שעונשו מאסר עולם. סיווג כזה היה מייתר את המבחן האובייקטיווי. הרוצח בעטיו של קינטור יורשע ברצח בכוונה ועונשו ייקבע תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות חומרת ההתגרות שבתכוף למעשה, מיגבלותיו של הנאשם והגודל היחסי של כישלונו המוסרי בהשוואה למצופה מאדם שהינו בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית בערך חיי אדם. הזדמנות נאותה ליתן את דעתו להסדר חקיקתי יסודי ומקיף של סוגייתנו נקרתה למחוקק עת עסק בחקיקת סעיף 300א, שהוסף לחוק העונשין בגדר תיקון מס' 44, ולפיו הוסמך בית המשפט להטיל על המורשע בעבירת רצח "עונש מופחת" בהתקיים אחת הנסיבות שפורטו בסעיף. אילו נדרש המחוקק להגדרה חדשה של עבירת הרצח, לסוגיה השונים, נראה שגם חלקים מסעיף 300א היו מתייתרים. אלא שהמחוקק בחר לקיים בעינו את סיווגה החד-ערכי של עבירת הרצח. בחוקקו את תיקון מס' 44 לחוק העונשין דחה המחוקק את הדוקטרינה של "אחריות מופחתת" עליה נתבססה הצעת החוק (ראו הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), התשנ"ה1995-, ה"ח 2403, התשנ"ה, עמ' 475), ואימץ תחתיה את הדוקטרינה של עונש מופחת. בסוגיית הקינטור בחר שלא לעסוק כלל; ולדידי, יש להעמידו בחזקתו כי חיוביה של ההלכה הפסוקה בנושא, התכלית הערכית שהיא מיועדת לקדם והשאלות שהיא מעוררת, לא נעלמו מעיניו. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את הצעת המומחים פרופ' פלר ופרופ' קרמניצר, שהיוותה בסיס לתיקוניו האחרונים של חוק העונשין (ראו ש"ז פלר ומ' קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש", משפטים י"ד (תשמ"ד) 5). בסעיף 164 להצעה (שכמדומה היווה בסיס, בין היתר, לתיקון מס' 44 לחוק) נמנו "נסיבות מקלות חובה", שעל בית המשפט להתחשב בהן בעת קביעת העונש. ובין יתר הנסיבות הללו צוין המקרה של "ביצוע העבירה עקב התגרות תכופה בעושה שהביאתהו לאיבוד ניכר של השליטה העצמית ושל הבנת המשמעות של מעשהו ותוצאותיו השליליות" (ראו סעיף 164(3) להצעה ודברי ההסבר בעמ' 98-96). מתוך נאמנות לשיטתם, לעסוק רק בחלקיו המקדמי והכללי של החוק, נמנעו המומחים מהתייחסות לנושא הקינטור בהקשר המיוחד של יסודות עבירת הרצח. אך אין ספק כי ההצעה העמידה לדיון דרך אפשרית לטיפול המשפטי במקרים בהם מבצע הרצח ביצע את מעשהו עקב התגרות תכופה. ואולם המחוקק - שהרעיון הגלום בהצעת המומחים היה לנגד עיניו - בחר שלא להתערב במצב המשפטי שגיבשה הפסיקה, לעניין רכיב העדר קינטור כחלק מהגדרתה של עבירת הרצח, לא מצד הגדרת יסודותיה של העבירה ולא מצד דרכי הטיפול העונשי במבצעיה. כלום יש להחיל על המערער את סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין? 21. מכל האמור עולה כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. אך נותרה שאלה נוספת הטעונה הכרעה: בהסתמכו על האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי טען הסניגור המלומד, כי בעת מעשה סבל המערער מהפרעה נפשית אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מן המעשה. לפיכך, טען הסניגור, כי אם יחליט בית המשפט לדחות את הערעור כנגד ההרשעה, מן הדין כי נגזור על המערער - או כי נורה לבית המשפט המחוזי לגזור עליו - עונש מופחת, על-פי סעיף 300א לחוק העונשין. בסעיף 300א(א)(2), שרק הוראתו דרושה לענייננו, נאמר: "300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1)..... (2) להימנע מעשיית המעשה". באת-כוחה המלומדת של המדינה, שחלקה גם על טענה זו, ביקשה לקבוע, כי חוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינה מחדשת מאומה בדבר מצבו הנפשי של המערער, וכי לאמור בה ולתנאי תחולתו של סעיף 300א(א)(2) אין ולא כלום. 22. אני סבור, כי האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינו מאפשר הכרעה קלה בשתי השאלות הנחוצות: כלום המערער, בשעת המעשה, אמנם סבל מהפרעה נפשית חמורה? ובהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב, כלום בשל ההפרעה הנפשית האמורה, הוגבלה (לפחות) במידה ניכרת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה? המומחה, כפי שראינו, אינו משתמש במושגיו של סעיף 300א לחוק, ועם זאת אומר הוא, כי בנסיבות הנתונות הריהו "חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת" במשמעות תיקון מס' 44 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, ומשנחה דעתי כי בדין הורשע המערער בעבירת רצח, הייתי מחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לבירור השאלה אם במערער ובמעשהו התקיימו תנאי סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין. בית המשפט יאפשר לצדדים לחקור בשאלה זו את הפסיכיאטר המחוזי, ולפי שיקול דעתו יהיה רשאי להרשות לצדדים להביא גם ראיות אחרות לעניין השאלה האמורה. ואם יקבע בית המשפט, כי נתקיימו התנאים להטלת עונש מופחת כמשמעו בסעיף 300א, ישוב ויגזור את דינו של המערער. 23. אשר על כן יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולהחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי להשלמה כמבואר בפיסקה 22. ש ו פ ט השופט י. קדמי 1. עמדתו של חברי, השופט מצא, והמסקנה אליה הגיע על פיה, מקובלת עלי; וכמותו הנני סבור, שאין מקום לדון מחדש בהלכה הפסוקה, לפיה נדרש "הקינטור" - שבו מדובר בסעיף 301 לחוק העונשין - לעמוד גם במבחן אוביקטיבי. 2. לאמור בפסק דינו של חברי - אליו אני מצטרף - אבקש להוסיף: א. אכן, כאשר מדובר ברכיביו של יסוד נפשי המבטא "מחשבה פלילית" - להבדיל מ"רשלנות" - אין מקום לדרישות אוביקטיביות; שהרי "מחשבה פלילית" משקפת, מעצם טיבה, את "מחשבתו" הסוביקטיבית של הנאשם, ואותה בלבד. ב. מן ההיבט העקרוני, איפוא, "הוספת" מבחן אוביקטיבי לקינטור - "הסוביקטיבי" - אינה במקומה. ברם, ניתן להתיחס אל דרישת העמידה ב"מבחן אוביקטיבי" כאל הצבת "אמת מידה" לעוצמתו של הקינטור, להבדיל מקביעת "מבחן עצמאי" נוסף המעניק לקינטור אופי "אוביקטיבי"; ובדרך זו, לשמור על אופיו הסוביקטיבי של הקינטור. ג. "אמת מידה" הקובעת רמה גבוהה של קינטור, מתחייבת בהקשר הנדון כאן, מן העובדה שקיומו של קינטור - ולו גם על דרך הספק - מביאה להפחתת חומרתו של מעשה המתה מרצח להריגה; כאשר סף הכניסה לתחומי האחרונה הינה ה"פזיזות", כנגד ה"החלטה להמית" המאפינת את הראשונה. הפחתה משמעותית כזו בחומרת העבירה, מחייבת קיומה של רמת קינטור גבוהה דיה כדי ליטול מן ה"החלטה להמית" את אופיה המחמיר; וקביעת אמת המידה של קינטור "המוציא מכליו אדם מן היישוב" עונה על דרישה זו. ד. קיומו של קינטור כאמור, אינו מקים פטור מאחריות פלילית לעבירה של כוונה מיוחדת, בשל כך שהלך הנפש הדרוש להרשעה לא עמד במבחן אוביקטיבי; ואין לומר, על כן, שהלך הנפש הדרוש להרשעה בעבירה כזו כולל רכיב אוביקטיבי. היסוד הנפשי של עבירת הרצח, נותר יסוד נפשי סוביקטיבי; כאשר אמת המידה האוביקטיבית - הדרושה לקביעת רמת הקינטור, כאמור לעיל - היא "חיצונית" לו ואינה משתלבת בו. ה. ולא למיותר יהיה לציין: המחוקק אצלנו מכיר ב"אמת מידה" אוביקטיבית גם כבסיס לפטור מלא מאחריות פלילית, מכח הסייגים של הגנה עצמית, צורך וכורח; וגם כאן, המדובר ב"אמת מידה" חיצונית, שאינה פוגעת בטיבו של היסוד הנפשי הסוביקטיבי של העבירה המיוחסת לנאשם. ש ו פ ט השופט י' טירקל : גם אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט א' מצא וכן להערותיו של חברי השופט י' קדמי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כב' באדר ב' תשנ"ז (31.3.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט 93025340. F01	[ "ע\"פ 2534/93", "ע\"פ 94", "ע\"פ 101/77", "ע\"פ 322/87" ]	1,048
254	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5273/97 - ב' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובה אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אינה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד בקשה לביטול צו ביניים החלטה אינני רואה בנימוקים שצוינו בבקשה עילה לביטול צו הביניים, מה גם שהדיון בעתירה גופה נקבע למועד קרוב, ה- 18.9.97. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. M03	[ "בג\"ץ 5273/97" ]	1,049
3,602	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. דליה מוננזון 2. יעקב פלבניק 3. לאוניד מץ 4. עופר שי ספיבק 5. מיכאל גרינבוים 6. ולדימיר שטך 7. ולדימיר קוגן 8. אירינה אסובסקי 9. ילנה איוואנצ'נקו 10. רומן שבצוק 11. אינסה זלסקובר 12. דניאל גולובקין 13. אירנה חורגל 14. אנה פרידבורג 15. ויטלי פרנק 16. דימיטרי זמודזיאק 17. מופת קבוצה לקידום הוראה (ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני - אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד - אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' - אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשנ"ז ( 18.09.97 ) בשם העותרים : עו"ד ארז טיקולסקר בשם משיבים 2-1: עו"ד דפנה כהן בשם משיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם משיב 4: עו"ד דן אלון ועו"ד יעקב אנוך פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עתירה זו נועדה למנוע מן המשיבים להפסיק את לימודיהם של שישה-עשר העותרים הראשונים בבית הספר המקיף ח' באשדוד, במסגרת "תכנית מופת". 2. "מופת - קבוצה לקידום הוראה" (העותרת 17) היא עמותה רשומה. יזמיה, שלפחות רובם עלו לישראל מארצות חבר המדינות, שמו להם למטרה לעודד את החינוך המדעי בקרב בני הנוער. "תכנית מופת", שהוכנה והמופעלת על-ידי העמותה, עוסקת בהעשרה מדעית לתלמידים. התכנית מוכרת למשרד החינוך, מקובלת עליו ואף מופעלת בעידודו בשני בתי-ספר, בירושלים ובתל-אביב. לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה עיריית אשדוד לפתוח, במסגרת בית הספר המקיף ח' בתחומה, שתי כיתות ז' בהן תופעל התכנית. כן החליטה העיריה, כי לכיתות אלו יתקבלו גם תלמידים, שיימצאו מתאימים ללימודים במסגרת התכנית, אף אם מקומות מגוריהם מצויים מחוץ לתחומי רובע הרישום של בית הספר. תלמידים שביקשו להירשם לכיתות החדשות רואיינו ונבחנו, ואלה מתוכם שעמדו בבחינה, ונתקבלו ללימודים במסגרת זו, השתתפו במהלך חופשת הקיץ, במימון עצמי, בכיתה מכינה. דא עקא שבהליכי הפעלתה של תכנית מופת נפלו שני פגמים. הפגם האחד היה בהחלטת העיריה להפעיל את התכנית מבלי לבקש ממשרד החינוך לאשר את הפעלתה כתכנית על-אזורית (כנדרש בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט1959-). כך אירע שמנהל מחוז הדרום במשרד החינוך כלל לא היה מעורב בהליכי גיבושה של ההחלטה, ובראשית הדרך ספק אף אם ידע עליה. הפגם השני נפל בפרסום התכנית ובהליכי המיון והקליטה של המועמדים לכיתות החדשות. מסתבר כי הטיפול בפרסום התכנית, וכן במיון המועמדים, הופקד על-ידי העיריה בידי עמותת מופת לבדה; ובדיעבד הוברר, כי הפרסומים המוקדמים אודות הפעלת התכנית באשדוד נעשו, אך ורק, באמצעי התקשורת המיועדים לדוברי רוסית. ואכן הרוב המכריע של התלמידים, אשר הציגו את מועמדותם לכיתות בהן תופעל התכנית, היו מקרב בני העולים מארצות חבר המדינות. 3. על רקע ההחלטה להפעיל את תכנית מופת בבית הספר באשדוד, ובהסתמכו על שני הפגמים בהם לקו הליכי הפעלתה של התכנית, הכריז המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) על סכסוך עבודה. ההכרזה על הסכסוך פורסמה סמוך למועד פתיחתה של שנת הלימודים החדשה ולוותה בהודעה על כוונת ארגון המורים להשבית את הלימודים בכל בתי הספר העל-יסודיים בעיר. עיריית אשדוד (המשיבה 1) פנתה לבית הדין האזורי לעבודה וביקשה צו-מניעה שיאסור על המורים לשבות. בית הדין אמנם נענה לבקשה ונתן צו-מניעה, אך עם זאת קבע, כי עד למתן החלטה אחרת על העיריה להימנע מהפעלת התכנית. בעקבות משא-ומתן ביניהם הגיעו העיריה וארגון המורים לכלל הסדר מוסכם. מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך, שהוזמן לקחת חלק בדבר, נתן את ברכתו לכך וההסדר שנתגבש נעשה גם על דעתו. בהסדר המוסכם נקבע, כי פתיחת הכיתות החדשות תידחה עד לאחר חופשת החנוכה; כי שיבוץ "תלמידי חוץ" בכיתות אלו ייפתח בפני כלל התלמידים תושבי אשדוד; וכי נוהלי הקבלה לכיתות ייקבעו במשותף על-ידי מחוז הדרום של משרד החינוך והעיריה. ביום 3/9/97 הגישו העיריה וארגון המורים לבית הדין האזורי לעבודה הודעה על ההסדר המוסכם, ולבקשתם המשותפת נתן בית הדין להסדר זה תוקף של פסק-דין. מנהל המחוז במשרד החינוך אישר את הפעלתה של תכנית מופת, בכיתות האמורות, כתכנית על-אזורית, ובכך תוקן הפגם שנבע ממחדלה של העיריה לבקש ממשרד החינוך, מבעוד מועד, לאשר את הפעלת התכנית. 4. שישה-עשר התלמידים העותרים הם תושבי אשדוד, אשר מקומות מגוריהם אינם בתחומי רובע הרישום של בית הספר המקיף ח'. העותרים נמנו עם התלמידים אשר ביקשו ללמוד, ונמצאו מתאימים ללימודים, בכיתות החדשות; וביחד עם ארבעים-ושלושה תלמידים אחרים השתתפו, בחופשת הקיץ, בכיתה המכינה. ביום 1/9/97 החלו העותרים את לימודיהם בכיתות ז' במסגרת תכנית מופת. אך ביום 4/9/97, בעקבות החלטת בית הדין האזורי לעבודה ליתן תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה בין העיריה לבין ארגון המורים, הודיעה מנהלת בית הספר לעותרים כי לא יורשו להמשיך עוד בלימודיהם בבית הספר. בהודעת המנהלת נאמר, כי החל מיום ראשון הקרוב, 7/9/97, על העותרים לפנות לבתי-ספר אחרים בהתאם לאזורי הרישום החלים עליהם. 5. על רקע זה הוגשה העתירה, ועם הגשתה הוצאו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים. יצוין כי זולת עמותת מופת (העותרת 17) הצטרף לעתירה, לשם הבעת תמיכה בעמדת העותרים, גם ועד ההורים העירוני באשדוד (העותר 18). מכוח צו הביניים המשיכו העותרים ללמוד בכיתות ז' של בית הספר המקיף ח' ונתחדשה הפעלתה, בכיתות אלו, של תכנית מופת. בתשובת משרד החינוך לעתירה נאמר, כי בנסיבות שנוצרו הגיע המשרד לכלל מסקנה, כי יש לאפשר לעותרים להמשיך את לימודיהם בכיתותיהם בשנת הלימודים הנוכחית. וכך נאמר, לעניין זה, בתצהירו של ד"ר יצחק תומר, מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך: "עלי להדגיש כי למרות שסברתי, עם פתיחת שנת הלימודים, כאמור לעיל, כי יש מקום לעכב את התכנית עד לאחר החנוכה, הרי שבנסיבות שנוצרו, לפיהן העותרים לומדים במסגרת התכנית כבר כשבועיים, ולאור העובדה כי לעותרים הובטח כי ילמדו במסגרת התכנית וכי הם הסתמכו על הבטחה זו, נראה לי כי יש לאפשר להם להמשיך את לימודיהם באותה מסגרת, זאת בכפוף לכך שתוך זמן קצר ייפתחו הכיתות לתלמידים ילידי הארץ". 6. בעת הדיון לפנינו (ביום 18/9/97) ביקשנו לברר אם עמדת משרד החינוך עשויה להיות מקובלת גם על יתר המשיבים. באת-כוח העיריה ובית הספר (המשיבים 1 ו2-) הניחה את דעתנו, כי שולחיה יתמכו בהסדר, או בהכרעה, שלא יהיו כרוכים בפגיעה בתלמידים העותרים. עמדת באי-כוחו של ארגון המורים היתה שונה. הם ביקשו שבית המשפט ימצה עם התלמידים העותרים, עד תום, את תוצאות הפגמים בהם לקתה הפעלתה של התכנית. ההסדר אליו הגיעו העיריה וארגון המורים, במסגרת ההליך לפני בית הדין האזורי לעבודה, נועד לתקן פגמים אלה. אך התיקון, לטענת פרקליטי ארגון המורים, אינו יכול להועיל לעותרים. כיון שנתקבלו ללימודים במסגרת התכנית קודם לאישורה כתכנית על-אזורית, אישורה בדיעבד כתכנית על-אזורית אינו יכול לתקן את אי החוקיות בה לקתה הפעלת התכנית בעת קבלתם ללימודים של העותרים. ועל כל פנים, הפגם השני - פרסום דבר התכנית בכלי תקשורת ברוסית בלבד - אינו יכול לתקון אלא בהחזרת גלגלם של העותרים לאחור. פרסומים אודות התכנית ברוסית, והעדר פרסומים בעברית, היפלו לטובה את בני העולים החדשים מארצות חבר המדינות מכלל יתר התלמידים. בכך, טוען ארגון המורים, הופר האיסור על הפליה מטעמים עדתיים, עליו מורה סעיף 3ב לחוק לימוד חובה, תש"ט1949-, ומטרות האינטגרציה בחינוך הועמדו בסכנה. העותרים, נטען, אינם רשאים ליהנות מפירות ההפליה הבלתי-מוצדקת. לכן יש להחזירם לכיתות הרגילות ברובעי הרישום של מקומות מגוריהם; ומשיפורסם דבר התכנית לידיעת כל התלמידים בבתי הספר באשדוד, יוכלו גם הם, במצב של שוויון סיכויים לכלל התלמידים המעוניינים האחרים, לבקש ללמוד במסגרת התכנית. 7. מקובלות עלי טענות ארגון המורים, כי מעיקרא לקתה הפעלתה של התכנית הן באי-חוקיות והן בהפליה פסולה של תלמידים שהפרסומים ברוסית אודות הפעלת התכנית היו בעבורם כספר החתום. אך אין בידי לקבל את עמדתו של הארגון, שתיקון הפגמים הללו אינו יכול להיעשות שלא על גבם של התלמידים העותרים וחייב, כביכול, לכלול גם את הוצאת העותרים מכיתותיהם. גם על-פי שורת הדין, מהלך כזה אינו נדרש ואינו ראוי; ובנסיבות העניין תהיה בנקיטתו אף משום חריגה משורת הצדק. 8. רשות מינהלית אשר עמדה, או הועמדה, על פגם שנפל בהחלטה שיצאה מתחת ידה, רשאית לעתים (ולעתים היא אף חייבת) לבטל או לשנות את החלטתה, ככל הדרוש לתיקון הפגם בו לקתה. אך בגדר שיקוליה לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, חייבת הרשות להביא בחשבון את השפעת ההחלטה המבטלת, או המתקנת, על המציאות אשר נוצרה בעקבות החלטתה המקורית. משנרכשו זכויות מכוח ההסתמכות על ההחלטה הראשונה, או אף נוצרו ציפיות לגיטימיות למימושן של זכויות כאלו, שוב אין הרשות - בגדר החלטתה המתקנת - רשאית להתעלם מהן. ככלל, "לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש" (השופט ויתקון בבג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד ו 696, בעמ' 700). הרציונל שביסוד עיקרון זה חל, לא רק על החלטות הנוגעות להענקת וביטול רשיונות, אלא גם על החלטות מינהליות אחרות. כדברי פרופ' זמיר: "...אין ההבדל מוגבל לרשיונות, אלא הוא משתרע בדרך כלל על מקרים של שינוי או ביטול החלטות. המכנה המשותף, המייחד מקרים אלה, הוא הפגיעה בזכות מוקנית ובצפיה לגיטימית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית (נבו, כרך ב', תשנ"ו) 1002). מכאן שעל רשות מינהלית מוטל, לא פעם, להכיר בזכות שנרכשה בהסתמך על החלטה שגויה, הגם שאלמלא ההחלטה רשאית היתה הרשות שלא להעניקה או להכיר בה (ראו, מתוך רבים אחרים: בג"צ 707/81 שוורץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו , פ"ד לו(2) 665, דברי השופטת בן-פורת בעמ' 668; בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה(5) 1, דברי השופט ברק בעמ' 11-10; ובג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות , פ"ד מז(4) 861, דברי השופטת דורנר בעמ' 864). השופט ברנזון החיל על עניין כזה את הכלל שלפיו "אין מתקנים עוול בעוול" (בג"צ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר החקלאות , פ"ד טז 20, בעמ' 31). אכן, מי שזכה בטובת הנאה מכוח החלטה מוטעית של הרשות, שהוא עצמו גרם לקבלתה במעשה מרמה או הטעיה, אינו זכאי לשמר בידו את אשר השיג במעשהו הפסול (ראה, לדוגמה, בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה , פ"ד לו(1) 317, בעמ' 331; בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב(4) 487; וכן דברי פרופ' זמיר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1005). ובנסיבות מיוחדות, כשהדבר מתחייב לקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, יהיה מקום להחיל החלטה מתקנת גם כלפי מי שלא נמצא כל פגם בהתנהגותו (השוו בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מח(5) 501, 534-533). אך מקום שתיקון הפגם, לפחות בעיקרו, יכול להיעשות תוך איזון ראוי בין עניינו של הציבור ולבין עניינו של הפרט, יש לפעול תוך התחשבות גם בזכותו או בעניינו של הפרט. 9. המקרה שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת למקרים בהם מתחייב איזון, בין עניינם המוצדק של הרשויות והציבור בתיקון הפגם בהחלטה המינהלית לבין עניינם (שאף הוא מוצדק) של התלמידים העותרים לממש את הזכות שהוענקה להם מכוח ההחלטה האמורה. לתלמידים העותרים - אין צריך לומר - לא היה כל חלק בגרימת הפגמים שנפלו בהליכי אישורה, פרסומה והחלתה של תכנית "מופת". הם נענו לפרסום בדבר פתיחת הכיתות, בהן תופעל התכנית, בפני תלמידים מתאימים מכל תחומיה של אשדוד. הם רואיינו ונבחנו, ומשעמדו בבחינה השתתפו, כפי שנדרשו לעשות, בלימודי הכיתה המכינה. בהיפתח שנת הלימודים הלכו לבית הספר ונעשו לתלמידים מן המניין. בכך קמה להם זכות מכוח הבטחה שלטונית ברורה ומיוסדת היטב, כי יותן להם להמשיך את לימודיהם במסגרת התכנית החדשה עד לסוף שנת הלימודים (בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה , פ"ד מו(1) 447). הפגמים שנפלו בהליכי הפעלתה של התכנית אכן טעונים תיקון. אחד מאלה - העדר אישור של משרד החינוך להפעלתה של התכנית כתכנית על-אזורית - בינתים תוקן. את הפגם הכרוך בהפלייתם לטובה של תלמידים בעלי נגישות לפרסומים ברוסית יש לתקן, באופן שלתכנית יינתן פרסום בעברית, אשר יופנה לכלל התלמידים באשדוד (ואין בכך, כמובן, כדי למנוע פרסום התכנית גם בשפות אחרות). כמו-כן יש לתקן את הליכי מיון המועמדים, באופן שההחלטות בדבר קבלת תלמידים למסגרת התכנית תתקבלנה בדרך של שיתוף-פעולה בין נציגי כל הגורמים הנוגעים בדבר: העיריה, משרד החינוך, בית הספר ועמותת מופת. אך תיקונים אלה, שהמשיבים אינם חלוקים ביניהם בדבר הצורך בהם והדרכים להגשמתם, אינם מחייבים ואינם מצדיקים פגיעה בהמשך לימודיהם של התלמידים העותרים בכיתות האמורות עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. 10. אשר על כן, ייעשה בעתירה צו מוחלט. המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) ישלם לעותרים 16-1 שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. יתר הצדדים יישאו איש איש בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ג' בחשון תשנ"ח (3.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. F05	[ "בג\"ץ 5273/97" ]	1,050
10,767	בבית המשפט העליון בג"ץ 5273/97 - א' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובה אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אינה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד צו על-תנאי וצו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים מס' 2-1 והמורה להם להתייצב וליתן טעם מדוע לא ימנעו מלהפסיק את לימודיהם של העותרים מס' 16-1 אצל המשיב מס' 2, במסגרת "תוכנית מופת" ללימודי העשרה בתחומי המדעים. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 10 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית-המשפט ולבעלי-הדין ישירות. כמו-כן מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים מס' 2-1 והמורה להם להימנע מלהפסיק את לימודיהם של העותרים מס' 16-1 אצל המשיב מס' 2 במסגרת "תוכנית מופת" ללימודי העשרה בתחומי המדעים, וכן להימנע מעשיית כל פעולה שתמנע המשך לימודים כאמור. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה, שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים ביום 18.9.97 במעמד הצדדים. ניתן היום, ה' באלול תשנ"ז (6.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. M02	[ "בג\"ץ 5273/97" ]	1,051
14,224	בבית המשפט העליון בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובה אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אינה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה (ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' - אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. צו על-תנאי כמבוקש. המשיבים יגישו תשובתם תוך 10 ימים. יש לקבוע את הדיון ליום 18.9.97. 2. צו ביניים כמבוקש עד למתן החלטה אחרת. ניתנה היום, ה' באלול תשנ"ז (6.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. M01	[ "בג\"ץ 5273/97" ]	1,052
17,146	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. דליה מוננזון 2. יעקב פלבניק 3. לאוניד מץ 4. עופר שי ספיבק 5. מיכאל גרינבוים 6. ולדימיר שטך 7. ולדימיר קוגן 8. אירינה אסובסקי 9. ילנה איוואנצ'נקו 10. רומן שבצוק 11. אינסה זלסקובר 12. דניאל גולובקין 13. אירנה חורגל 14. אנה פרידבורג 15. ויטלי פרנק 16. דימיטרי זמודזיאק 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. וועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך התרבות והספורט 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד התנגדות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשנ"ז (18.9.97) בשם העותרים: עו"ד א' טיקולסקר בשם המשיבים 2-1: עו"ד דפנה כהן בשם משיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם משיב 4: עו"ד דן אלון, עו"ד יעקב אנוך ה ח ל ט ה שמענו טענות הצדדים ואנו בשלים ליתן פסק דין. עם זאת נראה לנו נכון להשהות את מתן פסק דיננו למשך שבועיים מהיום. במהלך הטיעון לפנינו העלינו בפני הצדדים הצעה להסדר מוסכם, שמטרתו להביא לתיקון הפגמים הנטענים על-ידי המשיב 4 אך מבלי לפגוע בתלמידים שנתקבלו ללימודים במסגרת התכנית. יצוין כי העותרים, משרד החינוך, עיריית אשדוד וכן בית הספר מקיף ח' אשדוד, קיבלו את ההצעה; אלא שהמשיב 4 - ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים - לא קיבל את ההצעה. אנו סבורים כי טוב היה אילו יכלה פרשה זו למצוא את פיתרונה במסגרת הסדר מוסכם, וכדי ליתן לצדדים הזדמנות נוספת להגיע לכלל הסכמה ביניהם, החלטנו להשהות את מתן פסק-דיננו כאמור. הננו מבקשים מבאת-כוח המדינה להודיענו בכתב, לא יאוחר מיום 6.10.97, אם עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסדר. צו הביניים יעמוד בעינו עד למתן פסק הדין בעתירה. ניתנה היום, טז' באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. F04	[ "בג\"ץ 5273/97" ]	1,053
386,682	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 5273/97 - א' בפני: כבוד הרשם גיא שני העותרים: 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובר אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אירנה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נ ג ד המשיבים: 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד בקשה לעיון בתיק בית המשפט החלטה המבקשת היא בעל דין בעתירה שבכותרת. לא מצאתי כי העיון בתיק אסור על פי דין. לפיכך, ובהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ד-2003, רשאית היא לעיין בתיק. ניתנה היום, י"ג ניסן תש"ע (28.3.2010). גיא שני ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97052730_D07.doc כש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 5273/97" ]	1,054
255	ב בית המשפט העליון רע"פ 5601/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: שרקייה פארס נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"פ 966/97 מיום 27.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס, א' הומינר בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין החלטה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס וא' הומינר) שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו. 1. המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה בביצוע סדרת עבירות הכוללות גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רשיון (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להלן: פקודת התעבורה), וללא ביטוח (עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל1970-), נהיגה בפזיזות וברשלנות (עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין), שהיה בלתי חוקית (עבירה לפי סעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-), החזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ז' לחוק העונשין), חבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין), וגרימת נזק (עבירה לפי סעיף 62(2) ו38-(2) לפקודת התעבורה). הוא נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מהן שלוש לריצוי בפועל, שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירות על סעיף 413א' עד 413יג' לחוק העונשין למשך שלוש שנים משחרורו, וחצי שנה נוספת על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, בתנאי שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו טען כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות, וכי נאשם אחר שעבר עבירות דומות נדון על ידי בית משפט השלום בחדרה לעונש קל בהרבה. 2. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי בית משפט השלום הקדיש מחשבה רבה לגזירת דינו של המבקש, והביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ועל כן מדד לו עונש קל יחסית לנסיבות החמורות של המקרה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הפך את הגניבה למקצוע, וזאת על סמך הרשעותיו הקודמות. 3. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מנמק את בקשתו במצב הקשה בו נמצאת משפחתו, שהוא המפרנס היחיד שלה. 4. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, הן משום שהבקשה אינה מעלה עילה הראויה לדיון בערעור שני והן משום שלדעתה, העונש שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה מן העונשים המקובלים בעבירות מסוג זה, ביחוד לאור הנסיבות החמורות של המקרה. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראויה להידון בערכאה זו במסגרת ערעור שני, היינו שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בית משפט זה קבע לא פעם, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל ענינה חומרת העונש שנגזר על המבקש, אלא בנסיבות מיוחדות (וראו: רע"פ 2056/97 עשקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). הבקשה נדחית. ניתנה היום, ב' בכסלו התשנ"ח (1.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056010. A02 /דז/	[ "רע\"פ 5601/97", "ר\"ע 103/82", "רע\"פ 2056/97" ]	1,055
4,385	ב בית המשפט העליון רע"פ 5601/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: שרקייה פארס נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"פ 966/97 מיום 27.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש. סירוטה, ד"ר א. גרוניס, א. הומינר בשם המבקש: בעצמו החלטה לתגובת המשיב בתוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י' בחשון התשנ"ח (10.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056010. A01 /דז/	[ "רע\"פ 5601/97" ]	1,056
256	בית המשפט העליון המשפט העליון בירושלים בג"ץ 97 / 2960 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב והמורה לו להימנע מלגרש את העותרים אל מחוץ לתחומי המדינה. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום , ח' באייר תשנ"ז (15.5.97). שמריהו כהן, מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 02 G .9702600	[ "בג\"ץ 97" ]	1,057
1,862	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2960 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיב בכתב. צו ביניים שלא לגרש את העותרים אל-מחוץ לתחומי המדינה. היום, ח' באייר תשנ"ז (15.5.697). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 97" ]	1,058
30,910	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2960/97 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה החלטה התיק יועבר לרשמת למחיקתה של העתירה. היום, ח' בתמוז תשנ"ח (2.7.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029600. G04	[ "בג\"ץ 2960/97" ]	1,059
34,121	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2960/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד עומר גזאוי החלטה העתירה נמחקת בהסכמה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"א בתמוז תשנ"ח (5.7.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029600. O05	[ "בג\"ץ 2960/97" ]	1,060
40,733	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2960/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. קיפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים בקשה לדחיית מועד דיון החלטה שמיעת העתירה תידחה כמבוקש. העותרים ופרקליטות המדינה יגישו הודעות-דיווח לבית-המשפט בשבוע הראשון של חודש יולי 1988. היום, ז' באייר תשנ"ח (3.5.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029600. G03	[ "בג\"ץ 2960/97" ]	1,061
257	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7873 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערער : ע.ר.מ. חברה לבניה והשכרה בע"מ נגד המשיב : שוקר יוסף, ועוד 109 אח' ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 14.10.96 בתיק 1507/95 שניתן על ידי כבוד השופטת סוקולוב תאריך הישיבה: א באייר תשנ"ז (8.5.97) בשם המערער : עו"ד זהבי יהודה בשם המשיב : עו"ד כהן שמואל פסק-דין נראה לנו שהשאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו חשובה מספיק כדי שתינתן בגדרה רשות להתגונן; בניגוד לגישת בית המשפט המחוזי אין אנו סבורים שבע"א 4218/90 נקבעה הלכה המונעת דיון בשאלה שלפנינו. לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין ונותנים למבקשת רשות להתגונן. הוצאות לפי התוצאות - אותן אנו קובעים בסכום של 15,000.- ש"ח. ניתן היום א באייר תשנ"ז (8.5.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078730. B01	[ "ע\"א 96" ]	1,062
258	ב בית המשפט העליון ע"א 4209/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה לשינוי הייצוג בשם המערערים: עו"ד א. י. רמתי החלטה איני רואה מקום לקבלת החלטה נוספת בענין הערבון (ראה החלטתי מיום 29.7.97). הבקשה לשחרור מהייצוג נדחית. ניתנת לבא כוח המערערים אפשרות נוספת להגיב על ההחלטה מיום 30.11.97 תוך חמישה ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. O04	[ "ע\"א 4209/97" ]	1,063
6,554	בבית המשפט העליון ע"א 4209/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד א.י. רמתי החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. Q01	[ "ע\"א 4209/97" ]	1,064
7,870	בבית המשפט העליון ע"א 4209/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד י. אלכסנדר בשם המשיבים: עו"ד א. ולדמן החלטה המבקשים מעידים על עצמם כי יתקשו לעמוד בתשלום הוצאות הערעור, אם אלה יושתו עליהם בעת דחיית הערעור. על פי פסק הדין קיבלו המערערים פיצויים בסכום של כ60,000- ש"ח. מן הראוי שסכום זה ישמש גם לשם עמידה בהוצאות הערעור שהוגש. הבקשה נדחית. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. Q02	[ "ע\"א 4209/97" ]	1,065
8,379	בבית המשפט העליון ע"א 4209/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה למתן הוראות בשם המערערים: עו"ד י. רמתי החלטה ביום 9.7.97 נשלחה לבא-כוח המבקשים הודעה על קביעת גובה הערבון בסכום של 20,000 ש"ח. ניתנה היום, ד' באב תשנ"ז (7.8.97) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. Q03	[ "ע\"א 4209/97" ]	1,066
10,740	ב בית המשפט העליון ע"א 4209/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המערערים: עו"ד א. י. רמתי החלטה הודעה מעודכנת תימסר עד לתאריך 15.1.98. ניתנה היום, י"ט בכסלו תשנ"ח (18.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. O05	[ "ע\"א 4209/97" ]	1,067
27,203	ב בית המשפט העליון ע"א 4209/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ ל דחייה על-פי תקנה 431 בשם המערערים: עו"ד א. י. רמתי החלטה בהמשך להחלטה מיום 30.11.97 ועל יסוד הודעת בא כוח המערערים מיום 14.1.98, אני דוחה את הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. האגרה תושב. ניתנה היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. O06	[ "ע\"א 4209/97" ]	1,068
260	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 357/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין המערער : וייצמן יוסף נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.12.94 בת.פ. 371/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. לוי, ברלינר ונ. ישעיה תאריך הישיבה: ו' בניסן תשנ"ז (13.4.97) בשם המערער : עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד תמי בורנשטיין פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. המערער, יוסף ויצמן, הואשם והורשע פה אחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. עיקרי העובדות הינן כדלקמן: בתקופה הרלבנטית לאירוע נשוא כתב האישום התגורר המערער בדירה נטושה אליה פלש. רוני כהן (להלן: המנוח ), אשר היה עבריין, החליט מספר שבועות לפני כן להתנחל לו בדירתו של המערער, וסירב לצאת משם למרות דרישותיו של המערער. לא זו בלבד, אלא שלעיתים מזומנות אף סירב לאפשר למערער לישון בתוך הבית, והכריחו ללון במרפסת אשר צמודה לכניסה לדירה. בתקופה שלפני האירוע גם הודיע המנוח למערער כי אינו מסכים שחברתו של המערער, אורלי גדפור (להלן: אורלי), תכנס לדירה. ביום ה1.8.1994-, בסביבות השעה 18:00 בערב, הגיעה אורלי לדירתו של המערער, והשניים יצאו לאכול. לאחר מכן הלכו לביתו של אחד בשם יואב, אשר גר בסמוך לדירתו של המערער. בהיותם שם אמר המערער לאורלי כי בכוונתו לשוב לדירתו כדי לקחת שמיכה וסדין, שיהיו אתם כשילכו לשבת על הדשא שליד הדולפינריום. אורלי לא היתה מרוצה מרעיון זה, והתעורר ויכוח בינה ובין המערער. בסיומו של הויכוח פנה המערער לכיוון דירתו, בלי שידע שאורלי הולכת בעקבותיו. אורלי התיישבה על ספסל בגן, במרחק מטרים ספורים מדירתו של המערער, וחיכתה למערער שישוב. כשהגיע המערער לדירה, הוא קרא בשמו של המנוח, ומשלא נענה, דילג אל מרפסת הבית כדי להכנס משם לדירה. בית המשפט קמא לא שלל את גרסת המערער כי בכניסתו לדירה הותקף על ידי המנוח בגרזן, וגרם חתך בידו. אחר כך זרק את הגרזן לעברו של המערער. לאחר זריקת הגרזן תקף המערער את המנוח בחמת זעם בצינור ברזל ובמוט עץ, וקרוב לוודאי גם בגרזן שהיה קודם בידי המנוח. לפי קביעת בית המשפט קמא "אין ספק שהנאשם הוסיף להלום ביריבו גם כשזה שכב חסר אונים על הרצפה, ולא נשקפה ממנו סכנה כלשהי". המערער הפליא את מכותיו במנוח, חרף תחנוני המנוח ותחנוניה של אורלי, שנכנסה לדירה בשלב כלשהו של הקטטה, כי יפסיק להכות. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות בחומר הראיות, ואין מקום שנתערב בהן. 2. על "סדר המכות" העיד המערער: "המכה הראשונה היתה ביד שלי, אחר כך אני חושב שהיתה מכה שלי, ואז רוני נכנס פנימה ואחר כך הוא נתן לי מכה בבטן, ואחר כך הוא זרק את הגרזן עלי, ואני ברחתי ונתתי לו עוד כמה מכות. אני לא זוכר אם מכה או יותר. כן, אחרי שהוא זרק עלי את הגרזן אני נתתי לו עוד מכות" (בעמ' 58). "עד השלב שהוא זרק את הגרזן אני הספקתי להכות בו, אך אני לא יכול לציין את האזור בו פגעתי בו. כשהוא זרק את הגרזן הוא היה עדין במצב שהוא היה בסדר, ועמד על רגליו ... כשרוני זרק את הגרזן עמדתי ממנו במרחק של כמו ביני ובינך (בין שולחן התובע לשולחן העדים). אז נגשתי אליו, והכיתי בו בצינור הברזל שלוש-ארבע פעמים. היכיתי אותו כי פחדתי ממנו, פחדתי שהוא יקח את הגרזן ... כשהוא הלך לכיוון המטבח הוא ניסה שוב להרים את הגרזן. היום אני מצטער על כך שלא ברחתי" (בעמ' 59). 3. במישור המשפטי סובר בא כוחו המלומד של המערער כי בית המשפט טעה בכך שלא הכיר בטענתו להגנה עצמית. לדעתו, פעל המערער מתוך הגנה עצמית לאורך כל מאבקו במנוח. לפחות, היה על בית המשפט לקבוע כי המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו פעל המערער מתוך הגנה עצמית. לדעת ההגנה היה על בית המשפט קמא לקבוע, לאחר שהכיר בכך שהמערער פעל מתוך הגנה העצמית בתחילת המאבק, אם המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו נהנה המערער מההגנה האמורה, או לאחר מכן. טענה משפטית שניה של בא כוח המערער היא שלא הוכחה כוונת הקטילה, ההכרחית להרשעה ברצח. את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא מהמכות הרבות שהנחית המערער על המנוח, אולם מכות אלו היו - לשיטת ההגנה - לאחר הנחתת המכה הקטלנית שהיתה בעת שהמערער הגן על עצמו. טענה משפטית שלישית אותה עורר בא כוח המערער עוסקת ביסוד של העדר הקינטור, המהווה אחד מיסודות עבירת הרצח. על פי טענה זו יש לראות בנישולו של המערער מביתו על ידי המנוח ותקיפתו בגרזן כיוצרת את הקינטור השולל את האחריות הפלילית לרצח. כן טענה ההגנה כי דחיית טענת הקינטור שהעלה המערער התבססה על מסקנתו העובדתית - השגויה - של בית המשפט קמא כי המערער המשיך להכות במנוח גם לאחר שזה הוכרע. כטענות חלופיות לענין העונש טוען בא כוח המערער, כי היה מקום להימנע מלגזור על המערער את עונש החובה הקבוע בצד עבירת הרצח. זאת הן מכח סעיף 300א(א), עקב מצבו הנפשי המעורער של המערער, והן מכח סעיף 300א(ב), כשמדובר בחריגה מועטה בלבד מתחום התגובה הסבירה בעת ההתגוננות. 4. לאחר שזרק המנוח את הגרזן על המערער, לא היה עוד המערער תחת איום. אכן, מעיד הוא כי חשש פן ינסה המנוח ליטול לידיו שוב את הגרזן. אולם לא היה די בחשש זה כדי להצדיק את ההתקפה הפראית על מנוח, במוט הברזל, במוט העץ וככל הנראה גם בגרזן, ולהמשיך בה גם לאחר שהמנוח הוכרע. מה גם שהמערער עצמו מציין כי יכול היה לברוח מהדירה. בנסיבות אלו אין המערער זכאי להנות מצילה של ההגנה העצמית לאורך כל הארוע. אכן, אין חובת נסיגה קיימת בכל מקרה. אולם - "שהות מספקת להסתלק מזירת הסכנה שכבר לא היתה מידית, מחייבת נסיגה ושוללת את ניצול השהות לשם פריקת יצרים" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 430). 5. על המנוח הונחתו מכות רבות, מתוכן שמונה על גולגולתו. לדברי הפתלוגית ד"ר פיליפס, שביצעה נתיחה בגופת המנוח: "שמונה פצעי הקרע לא נגרמו מאותה מכה. השבר הדחוס נמצא בחלק הימני של הגולגולת. של גג הגולגולת. ומאיזור זה יש קו שבר העובר לבסיס הגולגולת, וקו שבר זה הולך לצד הקדמי של הגולגולת. אלו שייכים לפצע קרע בעל יותר משפה אחת בצד הימני של הראש. יתר הפצעים בראש, כל אחד מסמל מכה אחרת. היו עוד שבע קרעים, דהיינו - עוד שבע מכות" (עמ' 19 לפרוטוקול). אולם, לדעת ההגנה ניתן לייחד את גרם המוות למכה אחת בלבד. דעה זו נתלית בדבריה של ד"ר פיליפס, כי: "המוות נגרם בעקבות מכה אחת, שגרמה לשבר הדחוס בראש. הנזק הכי קשה היה במוח. זה היווה גרם המוות" (עמ' 20 לפרוטוקול). האפשרות לייחד את גרם המוות, מטילה, לדעת ההגנה, את הנטל על התביעה להוכיח כי המכה הקטלנית הונחתה על גולגולתו של המנוח בעת שהמערער לא היה נתון במצב של הגנה עצמית. די שיתעורר ספק סביר ברמה העובדתית שמא אותה מכה קטלנית שהנחית המערער על המנוח היתה טרם שזה זרק את הגרזן, כדי שיזוכה המערער מרצח. המערער לא ידע לציין את האזור בו פגע במנוח, טרם שהלה זרק את הגרזן, אולם מדבריו בעדותו (כפי שהובאו לעיל) עולות שתי עובדות. האחת, כי רוב המכות שהנחית המערער במנוח היו אחרי שהמנוח כבר לא החזיק בגרזן, וכי המכות שקדמו לזריקת הגרזן לא גרמו למנוח לאבד את הכרתו והמערער והמנוח המשיכו במאבקם, תוך מעבר בין חדרי הבית. לדברי המערער: "כל זה אירע בכניסה לחדר, בתוך הבית ואחר כך הגענו למטבח (שם זרק המנוח את הגרזן - א.ג.), ואחר כך שוב חזרנו לחדר, ופתאום אורלי באה והתחילה לצעוק, והוא נפל. הסוף של האירוע היה ליד היציאה מהחדר למרפסת" (עמ' 55 לפרוטוקול). ד"ר פיליפס, התייחסה בעדותה למכה הקטלנית, ואמרה כי: "חבלה מן הסוג הזה בראש יכול להשפיע על אובדן הכרתו של אדם. דהיינו - אובדן הכרה מידי" (עמ' 20 לפרוטוקול). משמע, כי אם המכה הקטלנית היתה מונחתת על המנוח לפני שזרק את הגרזן, הוא היה אמור לאבד את הכרתו וליפול ארצה. ואילו לפי עובדות המקרה, אליבא דמערער עצמו, זרק המנוח את הגרזן כשהוא "בסדר" וממשיך "לעמוד על רגליו", ולהימלט מפני המערער מחדר לחדר בבית. מכאן המסקנה כי המכה הקטלנית שהונחתה על ראשו של המנוח היתה לאחר שזרק את הגרזן. 6. יתרה מזו. גם אם נניח - לטובת המערער - כי הספיק להנחית על המנוח מכה קשה טרם שזה זרק את הגרזן, ומכה זו היתה מביאה בסופו של דבר למותו של המנוח, אין בכך כדי לגרוע מאחריותו הפלילית לרצח. ברור הוא - אף מעדותו של המערער עצמו - כי המכה אשר חוסה (על פי ההנחה) תחת ההגנה העצמית, לא הביאה למותו המידי של המנוח. לאחריה המשיך המערער להכות במנוח, אף שכבר שכב על הרצפה. מכות אלה היו, בין היתר, על ראשו של המנוח, כשברור הוא מן הראיות כי המערער לא היכה שמונה מכות על ראש המנוח, טרם שזרק המנוח את הגרזן. אומרת בהקשר זה ד"ר פיליפס: "הפצעים האחרים, המכות בראש, היו שניים, שלוש מהם מספיקות לגרום לאיבוד הכרה. אבל זה, יחד עם הנזקים בצלעות והדימומים ביתר המקומות, יכול לגרום למוות, אך לא מהיר ומידי" (עמ' 22 לפרוטוקול). מכאן, כי גם אם המכה הקשה הנ"ל היתה מובילה - בסופו של דבר - גם ללא המכות הנוספות למותו של המנוח, הרי שמכות אלו תרמו גם הן את חלקן, והחישו את מות המנוח (ראה סעיף 309(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). החשת המוות כתוצאה מהמכות המאוחרות ברורה היא בנסיבות המקרה ואין בה כל ספק. כאשר חובט אדם בראשו של חברו חבטה שיש בה לגרום למוות, והלה ממשיך על אף זאת לעמוד על רגליו (כבעניננו), ואחר כך ממשיך התוקף להכותו, בראשו ובמקומות רגישים אחרים בגופו , מכות שהן כשלעצמן יכולות לגרום למוות, אם כי "לא מהיר ומידי", לא ניתן לומר כי אין כל קשר סיבתי בין המכות המאוחרות למוות. הטענה כי במקרה כזה המכה הראשונה היא הסיבה היחידה ואין בלתה למוות, ואילו המכות המאוחרות לא תרמו כלל לתוצאה הקטלנית, הינה תלושה מהמציאות, ואינה מתיישבת עם עדותה של ד"ר פיליפס. 7. בע"פ 10/49 הי"מ נ' פתניאב (פ"ד ב 424), אליו הופנינו על ידי ההגנה, קבע בית המשפט כי על התביעה הנטל להוכיח שהמכה הקטלנית השתייכה לקבוצת המכות שאינה חוסה תחת ההגנה העצמית. אולם, אין הנדון דומה לראיה. שם נפטר המנוח כעבור חמישה ימים עקב דלקת קרום המוח, אשר התפתחה כתוצאה מזיהום שחדר למוח דרך סדק בעצם המצח של המנוח. לפיכך: "לא חלק איש מהשופטים על כך, כי המוות נגרם לא כתוצאה מצטברת של כל המהלומות גם יחד, אלא היתה פרי חלק, או אחת, מהמהלומות שהנחית המשיב על ראשו של המנוח" (שם, בעמ' 427). בית המשפט יכול היה באותה פרשה, לשייך באופן יחודי את סיבת המוות למכה אשר גרמה לסדק בעצם המצח, ולסבור כי המכות האחרות, אשר לא חסו תחת ההגנה העצמית, לא תרמו כל תרומה סיבתית למותו של המנוח. לפיכך קבע השופט ש"ז חשין כי: "בכל מקרה שהפעולה מתבטאת בשורה של מעשים, שקצתם באו לשם הגנה עצמית, וקצתם שלא לצורך זה, והמוות נגרם לא כתוצאה מכל שורת המעשים גם יחד, אלא מאחד מהם בלבד , אין בית-המשפט, בסופו של דבר, חייב לשקול אם הנאשם שכנע אותו שכנוע אשר עליו מדובר בסעיף 18 של הפקודה, אלא אם-כן יש בהוכחותיה של התביעה הכללית כדי 'לקשר את סיבת המוות' למעשה מסויים משורת מעשיו של הנאשם" (שם, בעמ' 438; ההדגשה הוספה). ואילו בעניננו מת המנוח שעה שהמערער מפליא בו את מכותיו מכל הבא ליד. הסברה כי המכה הקטלנית בעת ההגנה העצמית (אף אם היתה כזאת), היא בעלת התרומה הסיבתית היחודית לתוצאה הקטלנית הינה, כפי שראינו, חסרת כל בסיס מציאותי. 8. אשר לטענה הנוגעת לכוונת הקטילה. כוונה זו, שהיא "ההחלטה להמית", מורכבת משניים: מודעות לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית, ויחס רגשי של חפץ בקרות התוצאה הקטלנית (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מ" י, פ"ד לט(4) 253, 258; ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 394). לא יכול להיות ספק כי המערער היה מודע לאפשרות מותו של המנוח, כתוצאה מהמכות שהיכה אותו. כשם שניתן להסיק מעוצמת המכות ומאזורי הגוף עליהם הן הונחתו, על חפצו של המערער במות המנוח. כשעל זאת נוספים דבריו של המערער לאורלי, בעת שזו ביקשה ממנו להפסיק להכות במנוח: "תסתמי גם את, שאני לא ארצח אותך גם את" (כדבריה במשטרה, מוצג ת64/ עמ' 2). המערער הנחית על גולגולתו של המנוח שמונה מכות במוט ברזל ובמוט עץ, שהם כלים קטלניים, בכללן המכה הקטלנית שהיתה אחרי שהמנוח לא החזיק עוד בגרזן. המערער לא הסתפק בכך, והיכה את המנוח שעה שלא נשקפה ממנו כל סכנה, גם בחלקי גוף אחרים. עוצמת המכות מומחשת בשבעת העמודים של דו"ח הפתולוגית (ת22/), המתארים מכות בכל חלקי גופו של המנוח לרבות שברים בתשע צלעות ובעצם האולנה שביד שמאל. עוצמת התקיפה מובהרת היטב גם בתמונות הנלוות לדו"ח הפתולוגית. ממכות אלו לא ניתן אלא להסיק כי המערער החליט, לאחר שהמנוח זרק לעברו את הגרזן, להמיתו, ולא לשעות לתחנוניו של המנוח, ואף לא לבקשותיה של אורלי, להפסיק את המתקפה. ברצונו לתאר את עוצמת התקפתו של המערער את המנוח, שם בית המשפט קמא דגש, ובצדק, גם על המשך הכאת המנוח לאחר שזה שכב חסר אונים על הרצפה. אולם את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא בראש ובראשונה מהממצאים הרפואיים והמעבדתיים האובייקטיביים, אשר אינם יכולים להיות נתונים במחלוקת. הסקת המסקנה כי למערער היתה כוונה קטילה מחוייבת המציאות היא בנסיבות המקרה ממהות התקיפה (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 608, 614). 9. בא כוחו המלומד של המערער הפנה לע"פ 671/81 ( עזיז נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 292), שם דקר הנאשם את המנוח חמש פעמים, ולמרות זאת החליט בית המשפט העליון, להמיר את ההרשעה ברצח להריגה. בפסק דינו אמר בית המשפט (בעמ' 299): "כאמור, מבין שני הנימוקים של דעת הרוב להרשעת המערער בעבירת רצח, האחד מבוסס על העובדה, כי המערער דקר את דורון 5 דקירות, ושלוש מהן היו באזור הרגיש של החזה; ואכן, לעתים קרובות עשויה עובדה של תקיפת הקורבן בנשק חם או קר באזורים רגישים וחיוניים של הגוף להוביל למסקנה של קיום כוונה להמיתו; וככל שמספר הפגיעות רב יותר, הוא מהווה משקל נוסף באותו כיוון (ע"פ 418/77; ע"פ 29/79 הנ"ל; ע"פ 563/79; ע"פ 686/80 הנ"ל). ואמנם לא בנקל יעורר נאשם ספק בלב בית המשפט, כאשר הוא הפליג יריותיו או דקירותיו בקורבן, כי לא הייתה לו כוונה להמית; אך כשם שיש שירייה אחת או דקירה אחת תשלים את יתר הראיות לעניין ההחלטה להמית, כך ייתכנו נסיבות, הגם נדירות יותר, שמספר הפגיעות לא בהכרח מלמד על כוונת קטילה. והנה במקרה דנן, כאשר כבר הוציא המערער את האולר מכיסו ופתחו, הוא לא התקדם לעבר דורון אלא להפך, נסוג אחורה. את השימוש בו הוא עשה רק לאחר שהונחתה עליו מכת הקרש, ואף זה פגע שטחית באזור הבטן. אלא שגם אז עדיין לא נחלץ לצאת, כיוון שדורון הסתער עליו פעמיים, כשם שתיאר ויטמן. הדקירות האחרות באו לאחר מכן, ייתכן כפעולה אינסטינקטיבית של הדיפת היריב או בעידנא דריתחא כלפי מי שכיוון את הקרש בתנופה חזקה לעבר ראשו ועדיין מתכוון להלום בו, או אפילו כהפחדה נוספת; ואין לשכוח, שאין יודעים איזו משלוש הדקירות האחרונות הייתה הקטלנית, אך ידוע שארבע היו שטחיות. נראה לי, כי על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כשהמערער עמד בפני לחץ של חוסר יכולת לצאת מהמקום, ונוכח התקיפה שהותקף בקרש והניסיונות החוזרים לתקפו שוב , היו הדקירות שדקר את דורון תגובה ספונטאנית לתגרה ההדדית שהתפתחה, והמוות שנגרם היה עקב מעשה של חמימות מוח ופזיזות פושעת. אך לא בהכרח תוך החלטה להרוג" (ההדגשה הוספה). חוסר יכולתו של הנאשם לצאת ממקום האירוע, והניסיונות החוזרים ונשנים לתקפו באמצעות הקרש אשר החזיק הקורבן, הם שעמדו ביסוד ההחלטה. ואילו בענייננו כבר עמדנו על כך שהיתה למערער הזדמנות להסתלק מהמקום, לאחר שהמנוח שמט את גרזנו, ומרבית המכות שניחתו על המנוח, ביניהן המכה הקטלנית, היו לאחר שזה כבר זרק את הגרזן. 10. לעניין הקינטור היה בית המשפט קמא מוכן להניח כי המערער פעל תחת קינטור סובייקטיבי, והיתה מקובלת עליו גירסת ההגנה: "שהמנוח ביקש לנשל את הנאשם מהדירה, ועל מנת להשיג אותה מטרה אסר עליו לארח את חברתו, ואף אילץ אותו ללון לעתים במרפסת הבית. אך לנאשם עומדת לרועץ טענתו כי השלים עם מצב זה, ורק המתין לסידור חלוף שיוצע לו על ידי חברת 'עמידר' על מנת לפנות את הבית. ועל אף זאת, החלטתי להוסיף ולהניח לטובת הנאשם שמשיקול זה או אחר, הוא נמנע מלספר בבית המשפט על כך ש'קבלת הפנים' האלימה שזכה לה בבואו לבית בליל הארוע, שימשה נדבך נוסף שגרם לו לפרוק מעל עצמו עכבות מוסריות ואחרות שמונעות בדרך כלל מאדם לנהוג בדרך אלימה". אלא שבכל מקרה, לא הצליח המערער, לדעת בית המשפט קמא, לעבור את משוכת הקינטור האובייקטיבי: "אך במצב זה, גם אם תאמר שנתקיים בנאשם המרכיב הסובייקטיבי שביסוד הקינטור, אינך יכול לקבוע שהיתה בעניינו 'התגרות', אלא אם תקבע כי נתקיים בו המרכיב האובייקטיבי, לאמור, שאדם במצבו של הנאשם היה נוהג באותה דרך, דהיינו, לאחר שכבר הכריע את התוקף היה מוסיף להלום בו, על אף שלא נשקפה לו עוד סכנה ממנו. לתוצאה זו אינני יכול להצטרף". לענין המבחן האובייקטיבי אמר הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 ( מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 390): "הוספתי על כך בע"פ 686/80 (שם, עמ' 264) כי הוסבר כבר בע"פ 396/69 הנ"ל (שם, בעמ' 580) מול האות ו', שמשמעותו הנכונה של המבחן האובייקטיבי אינה, כי על בית המשפט להציג לעצמו כאילו את השאלה, אם רוב האנשים במדינה - בהיותם במצבו של הנאשם - היו אכן נוהגים בהשפעת ההתגרות בדרך הקטלנית, שבה נהג הנאשם המסויים, שמעשיו מועברים תחת שבט הביקורת השיפוטית. השאלה היא רק, אם הקינטור, שהופנה כלפי הנאשם, היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד כי יש להסיק, שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו, ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית, שבה הגיב הנאשם. כאמור בפסק דיננו הנ"ל, בהציבו זה מול זה, בכעין עימות, את ההתגרות ואת התגובה עליה, אין בית המשפט נזקק לוודאות מאתימאטית או לקיומה של שרשרת גורל נחרצת ובלתי נמנעת. שני היסודות לשיקוליו של בית המשפט הם המעשה שאירע, מצד אחד, וההנחה הסבירה בדבר מהות דרך התגובה, לה מצפים מצד האדם הסביר, מצד שני. בעת בחינת התנהגותו של הנאשם אין בית המשפט מיישם את אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן. בית המשפט מודד מעשיו של הנאשם על פי הערכת מצב מציאותית, והיא, אם צפוי הוא כי האדם הסביר אכן היה נכנע ליצר התגובה מול ההתגרות ולא היה מצליח לרסן את עצמו". 11. בית המשפט קמא, מיקד את טענת הקינטור בשני מעשי התגרות של המנוח: נישולו של המערער מדירתו, על כל הנלווה לכך, ותקיפתו של המנוח את המערער בגרזן. אשר למעשה הראשון, מדובר בהתנהגותו של המנוח מספר שבועות לפני הרצח, ולא בתכוף לו. לפיכך: "אם, בין הקינטור לקטילת הקרבן, הפריד משך זמן, שבו היתה לנאשם שהות 'להתקרר', כי אז לא תעמוד לו טענת הקינטור. אין ספק שהתנאי האמור עולה בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי במובן זה, שאם היתה שהות 'להתקררות', כי אז יש להניח שהאדם הממוצע היה מנצל אותה כדי להחזיר לעצמו שליטה עצמית ולכן, היה נמנע מביצוע המעשה הקטלני הנדון" (ע"פ 396/69 בנו אברהם נעים נ' מדינת ישראל , פ"ד כד (1) 561, 581). 12. על אף זאת, אין להתעלם מהקינטור האמור, כשאנו באים לדון במשקלו הפרובוקטיבי של המעשה השני, הנוגע לתקיפת המערער בגרזן. ניתן לומר כי הארוע המקנטר הראשון, אף אם אינו עומד לבדו במבחן הקינטור האובייקטיבי, יש בו להוסיף נופך בהצטרפו לקינטור השני. על אפשרות זו עמד השופט אגרנט בע"פ 396/69 הנ"ל (בעמ' 586): "לחיזוק הטענה הזאת, הסתמך מר תוסיה-כהן על דברי גורדון (ע' 713 לספרו), מהם עולה, כי לשם הוכחת הגנת הקינטור, מותר לצרף למעשה הפרובוקטיבי, שבא בסמוך להריגת הקרבן, ואשר כשלעצמו לא היה מספיק כדי להסב איבוד שליטה עצמית אצל הנאשם, את גורם השפעתו המצטברת של מעשה קינטור קודם. (some final act of provocation which, albeit because it follows on the earlier provocation and is the last straw, actually provokes a loss of control). ברור, כי הדברים האלה מחייבים, כי היה מעשה קינטור חדש סמוך לביצוע המעשה הקטלני, שאם לא כן, אין מקום להתחשב בהשפעתו 'המצטברת' של הקינטור הקודם... בהמשך לדבריו הנ"ל מדגיש המחבר שאין זה מספיק, לשם הוכחת קינטור 'מצטבר', כי מעשה הקינטור האחרון שימש לנאשם אך הזדמנות ליטול נקמה על מעשה הקינטור הקודם של הקרבן". (ראה גם ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, 268). בעניין זה אומר פרופ' פלר: "לדעתנו, כפי שכבר נאמר לפני כן, העיקר הוא, לעניין זה, אם המעשה האחרון, עובר לביצוע העבירה, היה זה שהקניט את העבריין, ואילו המעשים הקודמים עשויים להוות נסיבות רקע בלבד, לאורן יש לשקול את משקלו הפרובוקטיבי של המעשה האחרון (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד) 565; ההדגשה הוספה). 13. ואף על פי כן, איני רואה מקום לומר כי נתקיים בענייננו קינטור במובנו האובייקטיבי, בין שמעשה ההתגרות השני עומד לעצמו, ובין שמצטרף אליו מעשה ההתגרות הראשון. קינטור, מעצם טבעו, הוא מצב רגעי חולף, שלאחריו "אדם מן הישוב" (או: "האדם הסביר") מתעשת, שולט על רגשותיו ואינו ממשיך להכנע לסערת הרוח שנתחוללה בקרבו. אכן, לא כל אדם נחן בתכונה זו, אולם כך ראוי שינהג כל אדם. מעצם הצורך להעמיד את הקינטור גם במבחן האובייקטיבי, של "אדם" שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אין מנוס מן המסקנה כי בדרך זו קובע בית המשפט גם נורמות התנהגות כופות, בהן הוא מעצב את "דמותו" של "האדם מן הישוב" ותגובתו הצפויה. בכך חשיבותו של המבחן האובייקטיבי, ש"נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה", עד שהפך לאבן יסוד בפסיקתו של בית משפט זה שאין עוד להרהר אחריה (ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). בכך אין בית המשפט מיישם את "אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן" (כדברי הנשיא שמגר בע"פ 402/87 הנ"ל), אלא מיישם הוא את אמת מידה להתנהגות בן תרבות ממוצע, תוך הנחה כי כאלה הם רוב אזרחי המדינה. כפי שנאמר בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, 724): "אם מושם הדגש במלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר התגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמת התנהגות". לפיכך אין מקום שבית המשפט יכיר בקינטור אובייקטיבי בנסיבות בהן תקיפת הקורבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מהקורבן כל סכנה. בתגובה כזאת ישנה חריגה מגדר נורמת ההתנהגות של "האדם מן הישוב", כשהוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת. זה המסר הנורמטיבי שעל בית המשפט להציב בפני מי שמותקף, על דרך ייחוס התנהגות מרוסנת כזאת ל"אדם מן הישוב". 14. בא כוחו המלומד של המערער טען גם, כאמור, כי המערער זכאי להקלה מעונש החובה של מאסר עולם מכח סעיף 300א לחוק העונשין. אולם טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער נדחתה בראש ובראשונה בשל כך שהאיום הוסר ממנו לאחר שהמנוח זרק את הגרזן. מכאן, שהמשך תקיפתו של המערער את המנוח אינה חוטאת בחריגה "במידה מועטה, בנסיבות הענין" מתחום הסבירות, כי אם בהעדר מוחלט של יסודות ההגנה העצמית. לפיכך, לא חל סעיף 300א(ב) לחוק. אשר לטענה כי אין להטיל על המערער את עונש החובה הקבוע בעבירת רצח, ויש להחיל לגביו את סעיף 300א(א) לחוק, בשל מצבו הנפשי המעורער, שהגביל אותו במידה ניכרת מלהבין את מעשהו או את הפסול שבו, הרי שגם טענה זו יש לדחות. לצורך טענה זו נסמכת ההגנה על חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי המערער סובל מהפרעות התנהגות וקשיי קשב וריכוז. בנוסף, למערער יש תלות מעורבת בסמים מזה שנים רבות. מנגד, טוענת התביעה, כי באותה חוות דעת פסיכיאטרית נאמר כי המערער צלול, בעל התמצאות תקינה, ולא ניצפו מחשבות שווא מכל סוג. כמו כן, שיפוט וביקורת המציאות היו תקינים. סבורני, כי בכל מקרה אין בחוות הדעת כדי לסייע למערער. לצורך הפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין על המערער להראות כי קיימת אצלו "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי", אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשהו וטיבו. ואילו הפרעות התנהגות, קשיי קשב וריכוז, אין בהם כדי למלא אחר תנאים אלה. כדברי הנשיא ברק: "'הפרעת אישיות' כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשת הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילה את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין)" (ע"פ 4389/93, 4497, מרדכי נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). (גישה דומה הובעה גם בע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). 15. העולה מן המקובץ, כי דין הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ. חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ג באב תשנ"ז (26.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95003570. D03	[ "ע\"פ 357/95", "ע\"פ 339/84", "ע\"פ 402/87", "ע\"פ 563/79", "ע\"פ 418/77", "ע\"פ 29/79", "ע\"פ 686/80", "ע\"פ 396/69", "ע\"פ 2534/93", "ע\"פ 4389/93" ]	1,073
18,025	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 95 / 357 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער: וייצמן יוסף נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לשינוי ייצוג בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן החלטה המערער יהיה מיוצג בערעור על-ידי עו"ד אביגדור פלדמן. ניתנה היום, י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי	[ "ע\"פ 95" ]	1,074
261	ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. הארכת המועד להפקדת הערבון עד להחלטה בבקשה. ניתנה היום, י"א בתשרי תשנ"ח (12.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O01	[ "רע\"א 5577/97" ]	1,075
650	ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה ל מתן נימוקים בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום החלטה איני רואה מקום ליתן החלטה נוספת בענין זה. ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשנ"ח (25.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O04	[ "רע\"א 5577/97" ]	1,076
3,298	ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום החלטה עיינתי בכתב התגובה שהגיש המבקש בתאריך 8.12.97 ואיני רואה מקום לשנות את החלטתי מיום 4.12.97. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O03	[ "רע\"א 5577/97" ]	1,077
15,141	ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום בשם המשיב הראשון: בעצמו בשם המשיבים 2: עו"ד אורי שטנדל בשם המשיבים 3: עו"ד צבי זינגר בשם המשיבים 4: עו"ד נורית רז-מזובר בשם המשיב מס' 5: עו"ד גל פיינגולד החלטה מן התגובות שבפני (במיוחד מתגובותיהם של המשיבים 4-2 המתנגדים נמרצות לבקשה) עולה, כי אין מקום להענות לבקשה. הצדדים שבעי הליכים, וסכומי הוצאות שהמבקש חויב בהם בעבר לא נפרעו. בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להבטיח את הוצאות המשיבים לפחות בהליך זה באמצעות ערבון המופקד בקופת בית המשפט. הבקשה נדחית. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O02	[ "רע\"א 5577/97" ]	1,078
31,279	ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום פסק-דין ביום 27.1.98 איפשרתי למבקש לנמק בתוך חמישה ימים מדוע לא יידחה ערעורו בשל אי הפקדת ערבון, כמצוות תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ההחלטה נמסרה למבקש ביום 2.2.98. משלא הגיב תוך המועד שנקבע - נדחית בקשתו לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ח (25.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. P05	[ "רע\"א 5577/97" ]	1,079
262	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4776 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : מאיר זריהן נגד המשיב : מנהל מס ערך מוסף, תל-אביב-יפו - 1 סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 17.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ו' באייר התשנ"ז (13.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96047760. A01 /דז/	[ "ע\"א 96" ]	1,080
5,187	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4776/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער : מאיר זריהן נגד המשיב : מנהל מס ערך מוסף תל-אביב-יפו ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.5.96 בע"ש 866/93 שניתן על ידי כבוד השופט א' סטרשנוב תאריך הישיבה: כ"ו בחשון התשנ"ח ( 26.11.97 ) בשם המערער : עו"ד ברוך לוי, עו"ד אורי עיטם בשם המשיב: עו"ד עמנואל לינדר פ ס ק - ד י ן המערער חזר בו מן הערעור. בא-כוח המשיב מחל על הוצאותיו. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, כו' בחשוון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96047760. F02	[ "ע\"א 4776/96", "ש 866/93" ]	1,081
16,638	בג"ץ 97 / 3926 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עבדאלנאסר אחמד עבד אלהאדי אסקאפי 2. אסקאפי פאטמה 3. אסקאפי פאדי 4. אסקאפי אברהים 5. אסקאפי ארוא 6. אסקאפי יוסף ע"י ב"כ עו"ד עוויסאת מוחמד נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. להעביר להרכב של שלושה. 2. לתגובת המשיבים. 3. המשיבים מתבקשים להודיע לעותרים תוך 7 ימים אם ניתן להשאיר את הילדים בלבד עם האם עד לשמיעת העתירה. 4. עד להודעת המשיבים כאמור בס' 3, לא יגורשו הקטינים. 5. אין צו ביניים ביחס לעותר מס' 1. ניתנה היום, כ' בסיון התשנ"ז (25.6.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039260. J01	[ "בג\"ץ 97" ]	1,086
18,904	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3926/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עבדאלנאסר אחמד עבד אלהאדי אסקאפי 2. אסקאפי פאטמה נגד המשיב : שר הפנים בקשה להרחבת צו ביניים החלטה העותרים הגישו את עתירתם ביחד עם עתירה לצו ביניים שימנע מן המשיב לגרש את העותרים מן הארץ. בתגובתו, מסר המשיב כי אין לו התנגדות שהעותרים 6-2 ישארו בארץ עד לשמיעת העתירה. לפיכך התייתר הצורך בצו ביניים. העותרים פנו ובקשו הרחבת הצו באופן שיחול גם על העותר 1. לבד מכך שאין כרגע צו ביניים פורמלי, לא שוכנעתי, לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, שיש מקום לצו כזה בהקשר לעותר 1. אשר על כן, הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ו כסלו תשנ"ט (15.12.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039260. J04	[ "בג\"ץ 3926/97" ]	1,087
57,331	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3926/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. עבדאלנאסר אחמד עבד אלהאדי אסקאפי 2. אסקאפי פאטמה נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כב' באדר התשנ"ט ( 10.03.99 ) בשם העותרים : עו"ד מחמוד אגבריה בשם המשיב : עו"ד יוכי גנסין פסק-דין לבקשת בא כוח העותרים, העתירה נמחקת. רשמנו את דבריו של בא כוח העותרים, שלאחר בירור העובדות ופניה נוספת אל שר הפנים ישקול הגשת עתירה נוספת. ניתן היום, כב' באדר התשנ"ט (10.3.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039260. E05 /עכב	[ "בג\"ץ 3926/97" ]	1,088
265	ב בית המשפט העליון ע"א 7769/95 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : בר-נוי שאול ואח' נגד המשיב ים : בר-נוי עליזה ואח' בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: בעצמו החלטה בהמשך להחלטה מיום 3.11.97 אשר נמסרה למערער בתאריך 6.11.97, אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95077690. O02	[ "ע\"א 7769/95" ]	1,089
12,904	ב בית המשפט העליון ע"א 7769/95 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : בר-נוי שאול ואח' נגד המשיב ים : בר-נוי עליזה ואח' בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: בעצמו החלטה בהמשך להחלטה מיום 3.11.97 אשר נמסרה למערער בתאריך 6.11.97, אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95077690. O03	[ "ע\"א 7769/95" ]	1,090
267	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 740/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : אריה צוקר חבר מועצת עיריית תל אביב נגד המשיבים : 1. ראש עירית תל אביב 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שגב דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 24.8.97 החלטתי, במסגרת דיון מקדמי בעתירה, לבקש תגובה של בא-כוח המשיבים 1 ו2- לעתירה. 2. ביום 16.9.97 נתקבלה בבית המשפט התגובה שהתבקשה. בתגובה נמסר כי העותר קיבל, על פי הוראת ראש העירייה, את ההסכמים הקואליציוניים שביקש כבר ביום 30.1.96. לפיכך עמדת המשיבים 1 ו2- היא שמן הדין לדחות את העתירה. 3. ביום 16.9.97 נתקבלה בבית המשפט גם בקשה של העותר להקדים את מועד הדיון בעתירה. 4. הדעת נותנת שבקשת העותר נשלחה לבית המשפט לפני שהגיעה לידיעתו התגובה האמורה של באת-כוח המשיבים מיום 16.9.97. לפיכך מתבקש העותר להגיש לבית המשפט הודעה שתציג את עמדתו לאור תגובת המשיבים ובה יציין אם העתירה עדיין אקטואלית, ואם כן, מה גדר המחלוקת בין הצדדים. העותר יגיש את ההודעה תוך 30 יום. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. I05	[ "בג\"ץ 740/96" ]	1,094
1,424	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 740/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : צוקר אריה חבר מועצת עיריית תל אביב נגד המשיבים : 1. ראש עירית תל אביב 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שגב דיון מק דמי בעתירה החלטה בא כוח המשיבים 1 ו2- מתבקש להגיש לבית המשפט תגובה בכתב לעתירה. התגובה תוגש לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, כ"א באב תשנ"ז (24.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. I03 חכ/	[ "בג\"ץ 740/96" ]	1,095
13,499	ב בית המשפט העליון בג"ץ 740/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : צוקר אריה חבר מועצת עיריית תל אביב נגד המשיבים : 1. ראש עיריית תל אביב 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שג ב דיון מקדמי בעתירה החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 30.12.97. המשיב 1 מתבקש להגיש לבית המשפט הודעה משלימה ובה תגובה להודעת העותר מיום 30.10.97, ובין היתר יציין בהודעה אם נמסרו לעותר כל ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו. המשיב יגיש את ההודעה עד יום 25.12.97. ניתנה היום, ה' בחשון תשנ"ח (5.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. I07	[ "בג\"ץ 740/96" ]	1,096
41,202	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 740/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אריה צוקר - חבר מועצת עיריית תל-אביב-יפו נגד המשיבים : 1. ראש עירית תל-אביב-יפו 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שגם בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: א' בטבת התשנ"ח ( 30.12.97 ) בשם העותר : בעצמו בשם משיב מס' 1: עו"ד גבי פריאל פסק-דין לאור הצהרת בא כוח המשיב מס' 1, כי כל ההסכמים הקואליציוניים נמסרו, בא העותר על סיפוקו. המשיב מס' 1 ישא בהוצאות העותר בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, א' בטבת התשנ"ח (30.12.97), בפני העותר ועו"ד פריאל. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. A09 /דז/	[ "בג\"ץ 740/96" ]	1,097
269	ב בית המשפט העליון בש"פ 5956/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : משה סעדה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.10.97 בב"ש 1408/97 שניתן על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן בשם העורר: עו"ד א' בן-שושן בשם המשיבה: עו"ד א' מור-אל החלטה בבוקר יום 8.7.97 נעצר העורר על ידי משטרת עכו בחשד של התפרצות לרכב לשם ביצוע גניבה. באותו בוקר הוגש נגד העורר בבית משפט השלום בעכו, על ידי תובע משטרתי, כתב אישום המונה שני אישומים: האחד בגין פריצה לרכב וגניבה מתוכו ביום 6.7.97, והשני בגין התפרצות לרכב לשם גניבה בבוקר יום הגשת כתב האישום. ביחד עם כתב האישום הגישה המשטרה לבית משפט השלום בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. ככל שהדבר מפליא, עוד באותו בוקר (8.7.97) הובא העורר בפני כבוד השופט מגן בבית משפט השלום לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. כבוד השופט מגן החליט למנות את עו"ד בן שושן כסניגור לעורר, לשם ייצוגו בהליך המעצר, ואולם בבקשת המעצר גופה פסל את עצמו מלדון מן הטעם שבתקופה האחרונה עסק בענייני העורר "באינטנסיביות רבה", ולפיכך ראוי שבקשת התביעה תידון בפני שופט אחר. הבקשה למעצרו של העורר נדונה ביום 14.7.97 בפני כבוד השופט נאסר, ולמחרת יום הדיון (15.7.97) החליט השופט נאסר כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. ביום 1.9.97 הובא העורר בפני כבוד סגן הנשיא פלאח להקראת כתב האישום. סגן הנשיא נמנע מלקרוא את כתב האישום בפני העורר והחליט כי הקראת כתב האישום תקויים בפני השופט נאסר ואילו שמיעת הראיות תקויים בפני כבוד השופט עמית. משהובא התיק בפני כבוד השופט עמית, הועיד אותו השופט להקראת כתב האישום בפניו ליום 9.9.97. יומיים קודם לכן (7.9.97) הובא העורר, בכל זאת, בפני כבוד השופט נאסר ובא-כוח המאשימה ביקש מהשופט לקרוא בפני העורר את כתב האישום. העורר, שבישיבה זו לא היה מיוצג על ידי סניגור, טען כי מיום הגשת כתב האישום חלפו כבר 62 ימים ולפיכך יש לשחררו מן המעצר לאלתר. בא כוח המאשימה סבר כי מניינו של העורר שגוי וכי 60 הימים הקצובים בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי עתידים לחלוף רק למחרת (8.9.97). כבוד השופט נאסר קיבל את עמדת המאשימה והורה כי הקראת כתב האישום תתקיים בפני כבוד השופט עמית, אך לא ביום 9.9.97, כפי שנקבע מראש, אלא ביום 8.9.97. ואכן, ביום 8.9.97 הובא העורר בפני כבוד השופט עמית. בישיבה זו טען עו"ד בן שושן כי העורר נתון במעצר יותר מ60- ימים, אף שכתב האישום טרם הוקרא בפניו ולפיכך החזקתו במעצר מפירה את זכותו לשחרור מיידי כמצוות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי. בקשת הסניגור היתה איפוא, לשחרר את העורר ממעצרו מייד. בא כוח המאשימה השיב לטענת הסניגור באמרו כי "התיק עבר משופט לשופט בתום לב". כבוד השופט עמית דן בבקשה לשחרור העורר והחליט לדחותה. בעשותו כן הסתמך על החלטתו של עמיתי הנכבד, השופט טירקל, בבש"פ 7376/96. השופט עמית סבר כי החלטת כבוד השופט מגן לפסול את עצמו מלדון בעניינו של העורר פתחה את הליך המשפט. עם זאת, ומחשש שמא העורר בכל זאת נתון במעצר בלתי חוקי, הורה השופט עמית להאריך את מעצרו של העורר. סמוך לאחר מכן קרא בפני העורר את כתב האישום והעורר השיב, באמצעות סניגורו, כי הוא כופר בעובדות. כנגד החלטה זו ערר העורר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. כבוד השופט ג'ובראן, שלפניו נדון הערר, תמך בדעתו של כבוד השופט עמית ואף הוא התבסס על החלטת השופט טירקל בבש"פ 7376/96 הנ"ל, ומטעם זה פסק לדחות את הערר. בערר שלפני חוזר הסניגור וטוען את אשר טען בפני ערכאות קמא ואני סבור שהערר בדין יסודו. סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי מורה לאמור: "52. נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים ימים ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר; אולם רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו בתנאים שיקבע". הדרך הרגילה לפתיחתו של משפט היא בהקראת כתב האישום, באחת הדרכים המפורטות בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו בין על ידי השופט ובין באמצעות הסניגור מקום שהנאשם מיוצג על ידי סניגור. בבש"פ 7376/96 חזר השופט טירקל על דעה שהביע בשבתו בבית המשפט המחוזי (ב"ש (ב"ש) 418/79 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"מ תשמ"א א 14), לפיה "תחילת המשפט" מתרחשת כל אימת "שבו מובא הנאשם לפני בית המשפט העומד לדון במשפטו, שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ'הליך שלפני משפט' ושלא לצורך עניין מינהלי גרידא". עניינה של פרשת אבו חצירא הנ"ל היה בטענת פסלות שטען הנאשם נגד בית המשפט ובעניין ההוא נקבע כי הדיון בטענת הפסלות, שמטבע הדברים התקיים לפני הקראת כתב האישום, מהווה תחילת המשפט. בתי המשפט קמא, בענייננו, סברו שמהלכה זו ניתן ללמוד גזירה שווה גם למקרה הנדון, שהלוא ביום 8.7.97 החליט כבוד השופט מגן לפסול את עצמו מלדון בעניינו של העורר. השופטים המלומדים היו ערים לכך שבפרשת אבו חצירא הועלתה טענת הפסלות על ידי הנאשם. עם זאת סברו כי גם משמחליט בית המשפט, מיוזמתו, לפסול עצמו מלדון בעניין פלוני יחול אותו דין עצמו. כשלעצמי אינני רואה צורך להביע דעה, אם יש או אין מקום להבחנה בנושא זה ואף לא בשאלה הכללית אם משפט עשוי להתחיל גם שלא על דרך הקראת כתב האישום. גם בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב - ואינני קובע כך - הרי שבפרשתו של העורר, החלטת כבוד השופט מגן לפסול את עצמו אינה יכולה להיחשב כתחילת המשפט. בהחלטת השופט מגן אמנם נאמר כי הוא פוסל את עצמו "משמיעת התיק ואף מדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים". אך ממה שהוברר בפני ערכאות קמא (והדבר פורש בהחלטתו של כבוד השופט ג'ובראן בפרק העובדות) הבאת העורר בפני כבוד השופט מגן, ביום 8.7.97 (שבו כזכור הוגש כתב האישום), לא היתה לקיום דיון באישום אלא לדיון בבקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים. לפיכך אין זה מעלה או מוריד שכבוד השופט מגן ראה עצמו פסול מלדון גם במשפט, שכן המשפט לא נקבע בפניו לבירור אלא רק הבקשה למעצר עד תום ההליכים. העולה מן האמור הוא שמשפטו של העורר התחיל רק ביום 8.9.97, שבו הוקרא לפניו כתב האישום על ידי כבוד השופט עמית. העורר, כזכור, נעצר ביום 8.7.97 ובו הוגש כנגדו כתב האישום. מניין ששים הימים תם, למעשה, ביום 6.9.97. מכאן שבדין טען העורר בפני כבוד השופט נאסר ביום 7.9.97, ובדין חזר סניגורו של העורר וטען בפני כבוד השופט עמית ביום 8.9.97, כי העורר מוחזק במעצר בלתי חוקי. החלטת כבוד השופט עמית להאריך את מעצרו של העורר, ביום 8.9.97, נעשתה ללא סמכות, שכן הסמכות להאריך את מעצרו של נאשם משחלפו ששים ימים מעת מעצרו ומשפטו טרם התחיל נתונה, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, לשופט בית המשפט העליון. אכן, משהתחיל משפטו של העורר בהקראת כתב האישום, סמכותו של בית משפט השלום להורות על מעצרו קמה וחזרה ליושנה (ב"ש 217/66 שפיצר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(4) 574; וב"ש 709/84 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3) 434). ואולם משהתחיל המשפט בפני בית משפט השלום לא נתבקש בית המשפט על ידי התביעה לעצור את העורר בצו מעצר חדש, ואף לא עשה כן מיוזמתו. חככתי בדעתי אם ראוי כי במקרה זה אעשה שימוש בסמכות הנתונה בידי ואאריך את מעצרו של העורר בימים אחדים על מנת שתינתן שהות לתביעה לחזור ולעתור למעצרו בפני בית משפט השלום. כך, ראוי לציין, נהג הנשיא אגרנט בפרשת שפיצר הנ"ל, וחזר ונהג השופט ש' לוין בפרשת פלוני הנ"ל. אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה אין זה מן המידה להעניק לתביעה סעד זה. פרשתו של העורר בפני בית משפט השלום התאפיינה, כפי שהוברר, ברצף של תקלות. יצוין שהתביעה המשטרתית, בהופעתה בפני בית משפט השלום, לא עשתה את המוטל עליה. כך, למשל, כשטען העורר בפני כבוד השופט נאסר, ביום 7.9.97, שהוא מוחזק במעצר שלא כדין, הכחיש התובע את מניינו של העורר ואמר לבית המשפט כי ששים ימי המעצר ימלאו רק למחרת היום. אני מקבל את הערר ומורה לשחרר את העורר ממעצרו בערבות עצמית וערבות צד ג', להנחת דעתו של בית משפט השלום בעכו, בסך 10,000 ש"ח (ללא הפקדה). ניתנת ארכה להמצאת ערבות צד ג' עד מחר (14.10.97). משמע שהעורר זכאי להשתחרר ממעצרו עוד היום בערבותו העצמית. מעת שחרורו ממעצר יימצא העורר בבית מגוריו בעכו (בכתובת המצויינת בכתב האישום) בכל יום החל מן השעה 17:00 ולא ייצא מפתח ביתו עד השעה 07:00. כן יתייצב במשטרת עכו מדי יום למעט שבתות ומועדי ישראל. ניתנה היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97059560. F03	[ "ש 1408/97", "ש 217/66", "ש 709/84" ]	1,098
2,298	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים בש"פ 5956/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : משה סעדה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.10.97 בב"ש 1408/97 שניתן על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן החלטה לקבוע הערר לדיון ליום 13.10.97 שעה 10:00. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97059560. F01	[ "ש 1408/97" ]	1,099
24,908	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 688/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. מגידיש שלום 2. בלולו אסתר 3. מגידיש כמוס 4. גויטה מסעודה 5. מגידיש סוזן 6. מגידיש זרחיה 7. גואטה וניסה 8. מגידיש אברהם 9. מגידיש פנחס נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. רשם האגודות השיתופיות 3. הועד הממונה של עוזה מושב עובדים של הפועל המזרחי עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כו בשבט תשנ"ח (22.2.98). בשם העותרים : עו"ד נועם חיים בשם המשיבים : עו"ד שפר פסק-דין העותרים לא הניחו את דעתנו שהמקרה שלפנינו מצדיק דיון בו גם כשעניינם של העותרים חדל להיות אקטואלי, עקב עמדתם החדשה של המשיבים. לפיכך אין מקום לדון בעתירה לגופה. הצו על תנאי מתבטל, והעתירה נדחית. לאור האמור בסעיף 10ג להחלטת עוזר הרשם, ומבלי לחוות דעה לעצם הענין, אנו מחליטים שהמשיבים ישלמו לעותרים שכ"ט עו"ד 10,000.- ש"ח. ניתן היום כו בשבט תשנ"ח (22.2.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006880. B05	[ "בג\"ץ 688/97" ]	1,102
4,842	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט ת. אור כבוד השופט י. זמיר כבוד השופטת ד. דורנר העותרים בבג"צ 2534/97 : 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינשטיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נגד המשיבים : 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה: ז' באייר תשנ"ז (14.5.97) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר. חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד. הולץ-לכנר ועו"ד א. פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע. עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע. פוגלמן ועו"ד ש. ניצן פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. כתבה ששודרה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, העלתה חשדות למעשים פליליים הכרוכים במינויו של עורך-דין רוני בר-און (להלן: בר-און), ליועץ המשפטי לממשלה. כתבה זו הביאה לפתיחת חקירה משטרתית נגד כל המעורבים בפרשת המינוי. ביום 18.4.97 החליט היועץ המשפטי לממשלה (מר אליקים רובינשטיין) לאמץ את עמדתה של פרקליטת המדינה (גב' עדנה ארבל), אשר היתה, בין היתר, לסגור תיקי החקירה שנפתחו נגד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, ונגד שר המשפטים, מר צחי הנגבי, מחוסר ראיות מספיקות נגדם. זאת על אף המלצתה של המשטרה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה (בכפוף לחקירתו פעם נוספת), וכן נגד שר המשפטים בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. גם בין צוות הפרקליטים בפרקליטות המדינה נפלו חילוקי דעות, בכל הנוגע לעמדה שעל הפרקליטות לנקוט, כשלדעת חלקם (בדעת מיעוט) מצדיקות הראיות הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. 2. החלטת היועץ המשפטי לממשלה הביאה להגשת שלוש העתירות שלפנינו. המבוקש בבג"צ 2534/97 הוא כי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה יראו טעם מדוע לא יועמדו ראש הממשלה ושר המשפטים לדין, בהתאם להמלצת המשטרה; זו גם בקשתם של העותרים בבג"צ 2535/97, אשר הוסיפו בקשה כי נצהיר כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה "לוקה באי סבירות קיצונית ולפיכך דינה להתבטל"; ואילו לעותר בבג"צ 2541/97 שלוש בקשות: האחת, מופנית אל היועץ המשפטי לממשלה ליתן טעם מדוע לא יגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. השניה, מופנית אל ראש הממשלה עצמו, ליתן טעם מדוע לא יתפטר מתפקידו כראש ממשלה. הבקשה השלישית, שהיא חלופית לקודמותיה, היא כי תיק החקירה יוחזר למשטרת ישראל להשלמת חקירתו של ראש הממשלה, או כי נצהיר שסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה היתה שגויה. שמענו את שלוש העתירות כאחת. 3. השאלות המתעוררות בעתירות הנדונות מתמקדות בדיות הראיות שאספה המשטרה בחקירתה. לפיכך, מן הראוי שתתלבן תחילה השאלה העקרונית מה הם שיקוליו של תובע טרם שהוא מחליט על העמדת פלוני לדין, כשהשיקול של ה"ענין לציבור" שבהעמדה לדין ברור ומובן מאליו (כבענייננו). סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" - יוגש כתב אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פרש מהי אבן הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לאמר שהראיות אכן מספיקות לאישום. בהנחיות ה- Director of Public Prosecution באנגליה מצויה כיום הדרישה ל"סיכוי מציאותי להרשעה" (a realistic prospect of a conviction) . דרישה זו החליפה דרישה קודמת של "סיכוי סביר להרשעה". על התובע באנגליה לבחון את כל הנתונים שבתיק החקירה, לרבות טענות ההגנה של הנאשם, ואף לבחון את מהימנות הראיות שבכוונתו להגיש לבית המשפט (ר' גביזון, שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 175). נראה, כי התפישה השלטת בארה"ב לגבי רף הראיות הנדרש לצורך הגשת כתב אישום, דומה במהותה למבחן האנגלי, ובעיקרו מבוסס הרף על אפשרות או ציפיה סבירה של הרשעה בבית המשפט (גביזון, שם, עמ' 186-184). 4. מהו המבחן שראוי כי ינקוט בו התובע הישראלי? היתרון העיקרי של שיטת "האפשרות הסבירה להרשעה" היא בהקטנת מספר אישומי השווא. ואף אם בעצם העמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה זהירות, טרם שהן מחליטות על העמדה לדין. העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" גם עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, שהרלבנטי שבהם לענייננו הוא חובתה של הרשות המינהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין (בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421). דינו של תובע אינו שונה בנדון זה מחובתה של כל רשות מינהלית אחרת, ואין כל הצדקה לראות בו חריג לכלל. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא. הגישה המצדדת ברלבנטיות של שקילת סיכויי ההרשעה אף עולה מן הפסיקה. כך מוצאים אנו בבג"צ 3425/94 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם): "חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה". ובדנג"צ 4742/93 (פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 359) אמר השופט אור: "במסגרת שיקוליו היועץ המשפטי רשאי לשקול גם את סיכויי הרשעתו של מי שנגדו יוגש כתב אישום. אם הסיכוי לכך קלוש, הוא רשאי לשקול ולהחליט שאין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ובהגשת כתב אישום לבית המשפט" (בעמ' 367). "כך, למשל, ויתכן מקרה שבחומר הראיות שבידי התביעה תימצא ראיה שיש בה לכאורה להפליל חשוד, אך כשבוחנים את מכלול הראיות כולו, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהראיה היא מפוקפקת והסיכוי להרשעה הוא אפסי. במקרה כזה, רשאי היועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהפעלת מנגנון התביעה והעסקת בית המשפט על ידי הגשת כתב אישום, אינם רצויים ואינם ראויים" (בעמ' 368). עמדה דומה בוטאה גם בעבר היותר רחוק, מפי הנשיא י. כהן: "כשדיבר המחוקק בסעיף 62 על "ראיות מספיקות לאישום אדם פלוני" המצויות בחומר החקירה, הוא התכוון בעליל לקיומו של חומר ראיות, אשר יכול להביא להרשעתו של אדם בעבירה מסוימת. יתר-על-כן, אפילו אם העובדות שבחומר שלפני התובע מגלות עבירה, אין להעמיד אדם לדין, אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, כגון, אם העבירה התיישנה או אם עומדת לנאשם ההגנה שזוכה כבר פעם מהעבירה" (בג"צ 650/82, ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 216). (כן ראה בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(5) 423, 436). 5. בכך לא הגענו לסוף הדרך. ההכרה בכך שבקביעת רף הראיות, יש בידי התובע לבחון את סבירות ההרשעה, עדיין איננה אומרת מתי יש לקבוע שאפשרות ההרשעה היא "סבירה". עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. כדי לתאר מצב בו למרות קיומן של ראיות לכאורה, מוצדקת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב אישום, נקטו פסקי הדין שהבאנו לעיל במלים: "סיכויי הרשעה מועטים", "סיכוי קלוש להרשעה", "סיכוי אפסי להרשעה", וכן ש"ברור לתובע שהנאשם יזוכה". אולם איני סבור כי המנעות מהגשת כתב אישום מוצדקת רק באותם מקרים קיצוניים. ייתכנו אף מצבים פחות קיצוניים בהם אין לחייב תובע להגיש כתב אישום, בניגוד להערכתו כי הנאשם יזוכה. הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום. 6. סבורני, על כן, כי כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו. את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על פיו. כפי שציין הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 (זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133): "'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... 'ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי" (בעמ' 146). והדברים שנאמרו בהמשך לגבי שיקולו של השופט בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יפים, בהתאמה גם לגבי תובע: "בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה... מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (עמ' 149-148). 7. כל שאמרנו יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698). לעניין זה התייחס השופט ברק בבג"צ 935/89 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512): "הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה, ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו, קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית , שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית , הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית , הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי". והנשיא שמגר הוסיף (בעמ' 530): "הסמכות להחליט על היעדר עניין לציבור צריכה להיות מופעלת על-פי עקרונות פעולה, המביאים בחשבון את האינטרס הכללי, שתקוים מדיניות סבירה והוגנת בלי העדפות או הפליות לרעה. על המדיניות האמורה לנטוע בלבו של הציבור אמון בכך - (א) שכולם שווים בפני החוק; ... תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט". ודוק, אי-שוויון בפני החוק אין משמעו רק הפליה לטובה, והפליה לרעה אף היא במשמע, ומובן הוא כי השוויון נפגע גם כשמופעל כנגד אישי ציבור קריטריון מחמיר יותר בבדיקת קיומן של ראיות מספיקות לאישום. כדבריו של פרופ' קרמניצר: "ראוי לדעת שהציבור נוטה לחשוד שאין נוהגים בחשודים שהם בני-מעלה או בני-טובים כפי שנוהגים בסתם חשודים של 'עמך'. אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא נכס חשוב שלה. עם זאת, אין להפלות לרעה בני-מעלה בשל השיקול של 'מה יגידו'. אך יש להקפיד הקפדה יתרה שאכן לא יופלו לטובה (לאו דווקא מתוך רצון להפלותם, אלא כתוצאה לא-מכוונת של הטיפול המערכתי) ושאמת-המידה השיוויונית הנוהגת בפועל תוצג לעיני כל באורח ברור ומשכנע" (מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך הפלילי" פלילים ה2 (תשנ"ז) 173, 186). 8. בבג"צ 3094/93 (התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5) 404) לא הסכים בית המשפט לקבל את הטענה כי יש בכוחו של האינטרס ליציבות הממשלה והקואליציה כדי להשפיע על אופן הפעלת סמכותו של ראש הממשלה לפטר שר. זאת בעיקר נוכח המשקל הנכבד אשר יש לתת לאמון הציבור בשלטון. הוא הדין בחשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ובאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מהעמדתו של ראש הממשלה לדין, כשהאישום יהיה נושא במערכת הבחירות, שאין בהם לדחות את דין המשפט. לא למותר לציין כי העקרון שכולם שווים בפני החוק, היה נר לרגליהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, כעולה מן הכתובים ומדבריו של עו"ד ניצן בא כוחם המלומד של המשיבים. 9. עמדנו למעלה על משמעות התיבות "ראיות מספיקות לאישום" שבסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי. אולם עד שנבוא לבחינת הראיות שבתיק הנדון, כפי שהן עולות מחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שנעמוד על ייחוד הבחינה של דיות הראיות על ידי התביעה, שעה שתיק החקירה מבוסס על ראיות נסיבתיות. שכן, הראיות בענייננו הן רובן ככולן ראיות מסוג זה. 10. כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן הראייתי של ראיות ישירות, ועל אלה כאלה ניתן להשתית הרשעה בפלילים. עם זאת הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: ראשית, קביעה שכל ראיה בפני עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בשלב השני מגיע בית המשפט להיסק לוגי, על פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך הרי הוא מזוכה, ולא - הוא מורשע. השלב הראשון - בדומה להרשעה על סמך ראיות ישירות - מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. לצורך קביעה זו הובנו בהליך השיפוטי מספר מנגנונים, בהם החקירה הראשית והנגדית של עדים, ובנוסף לכך יש בידי בית המשפט להתרשם ישירות מן העדים, ובכללם הנאשם. השלב השני הוא הסקת מסקנה מפלילה על יסוד הממצאים שנקבעו. מסקנה זו היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בהקשר זה חשוב לציין כי "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685). אם יש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז עובר לשכמו הנטל לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו. תמציתו של השלב השלישי הוא, אם כן, בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני. על מהלך זה עמד השופט טירקל בע"פ 493/82 (חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 645, 651): "כפי שאמרתי למעלה יוצרת מסכת זאת של עובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים. ראיה לכאורה זאת מטילה על כתפיו את החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר. וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם, או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה." ההסבר הנדרש מן הנאשם כונה על ידי הנשיא שמגר "הציר סביבו סובבת המתודיקה של ההרשעה באמצעות ראיות נסיבתיות". לדבריו: "התביעה מבקשת להציג את התיזה לפיה החשוד ביצע את הרצח ומביאה ראיותיה לכך. החשוד מציג את האנטי-תיזה, ומביא ראיותיו לכך. בית המשפט מעמת את התיזה עם האנטי-תיזה, ובוחן על דרך האלימנציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לספק סביר, קבלת גירסתו של החשוד. בחינת הראיות הנסיבתיות נעשית כמכלול בהתאם לנסיון החיים והשכל הישר, שכן תמיד תיתכן ראיה אשר כשהיא לעצמה אין בה מאומה, אך כאשר היא מצטרפת לפסיפס הראיות הכולל עולה תמונת האירוע ומצטיירת באופן אשר אינו משאיר מקום לספקות סבירים" (מתוך ע"פ 497/92 עמוס נחון נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). (ולעניין זה ראה גם ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565). בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת דייגים, שהדג לא יכול להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813, 823). קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם. 11. כאן אנו מגיעים לשאלה כיצד משפיעה - אם בכלל - האבחנה בין שלושת השלבים בדיון שבבית המשפט על שיקוליו של התובע אם להגיש כתב אישום המבוסס על ראיות נסיבתיות. פועל יוצא מן הפיצול לשלבים עליהם עמדנו, כי גם החלטתו של התובע בשאלת דיות הראיות תהא מפוצלת להחלטות משנה: האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן; השנייה, אם יש בכוחן להוביל את בית המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה שלישית, מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתנה בחקירה) על-ידי בית המשפט. ככל שהדברים נוגעים לשלב הראשון, אין מבחינת התובע הנדרש להחליט אם להגיש כתב אישום, כל הבדל בין תיק בו הראיות ישירות לבין תיק בו הראיות הן נסיבתיות. בשני המקרים מצויה בידו ראיה "גולמית" הצריכה לעבור את כור ההיתוך השיפוטי כדי לקבוע את מידת מהימנותה. הערכתו של התובע כיצד יתרשם בית המשפט מהעדים הינה לרוב בתנאים של אי וודאות, ולא ניתן לאמץ אמת מידה נוקשה להערכה זו. לכאורה, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני. כלי העזר המרכזי המצוי באמתחתו של בית המשפט, הלא הוא ניסיון החיים והשכל הישר, מצוי גם בידי התובע. בכך מצטמצם הפער בין ההליך השיפוטי לבין הליך ההעמדה לדין, ופוחתים תנאי אי הוודאות בהם נדרש התובע להחליט אם להעמיד לדין. היה מקום לאמר כי עקב כך ראוי לצמצם את מרחב הטעות המוקנה לתובע, בדרך של העלאת הרף לדיות הראיות. ולא היא. מרכז הכובד בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות הוא בשלב השלישי. מכאן, שמבחינתו של התובע הסברו של הנאשם (אם נתן הסבר בחקירתו), אף הוא בגדר ראיה "גולמית", הצריכה לעבור את מבחנו של בית המשפט. אמת המידה העקרונית בתיק המורכב מראיות נסיבתיות אינה שונה, על כן, מזו שבתיק המבוסס על ראיות ישירות. יישומה המעשי של אמת מידה זו בתיק המורכב מראיות נסיבתיות הוא שלהערכת התובע סביר הוא שבית המשפט ידחה את הסבר הנאשם. 12. משפרשנו כללית את נושא הגשת כתב אישום על סמך ראיות נסיבתיות, יש מקום לבחון את מאפייניה המיוחדים של העבירה בה מדובר, הפרת האמונים, שבסעיף 284 לחוק העונשין. תיק חקירה בעבירה של הפרת אמונים מורכב, דרך כלל (ולו בחלקו), מראיות נסיבתיות. קיים קושי מעשי לגלות עבירות אלה, ובוודאי שקיים קושי להוכיחן בראיות ישירות. קושי זה נובע מכך שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי מצטרפת העובדה שה"קורבן" בעבירה זו הוא הציבור בכללותו, ולא פרט מסוים. לכך מצטרפת העובדה כי העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרשותה של העבירה. הואיל ומרכז הכובד של העבירה הוא באשמתו המוסרית של הנאשם, יש ולצורך התגבשותה נדרש בית המשפט להתחקות אחר מניעיו של הנאשם. בכך נבדלת עבירת הפרת אמונים, בה יש שמניעיו של הנאשם מהווים חלק מהגדרתה, מעבירות מחשבה פלילית רגילה, אשר בהן המניע אינו חלק מיסודותיהן (אלא רק שיקול בגזירת הדין). על היחס בין עמימות היסוד העובדתי למורכבות היסוד הנפשי בהקשר המיוחד של עבירת הפרת אמונים, עמד פרופ' קרמניצר באומרו: "האלטרנטיבה של 'הפרת אמונים' היא בלתי מוגדרת באורח ספציפי מבחינה אובייקטיבית, בניגוד למה שנדרש ככלל בתחום דיני העונשין. יש טעם אפוא בדרישת מודעותו של העושה את אופייה הפסול של התנהגותו כדי להצדיק הטלת אחריות פלילית, נוכח החסר או הפגם שביסוד האובייקטיבי של העבירה" (מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג (תשמ"ד) 275, 284). הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות ליבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש ובית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום ובית המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. אולם בוודאי שלא ניתן לאמר כי בהעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים. 13. מכאן לענייננו, ותחילה הערה. משהחלטנו (בניגוד לדעתי אותה הבהרתי בהחלטה שניתנה בנפרד) לדחות את בקשותיהם של העותרים לגלות את הדו"ח המסכם של המשטרה ואת "דעת המיעוט" בפרקליטות כי דיות הראיות מספקת כדי להגיש כתב אישום נגד ראש ההמשלה, עלינו לצאת מנקודת המוצא כי בחוות דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בא לידי מיצוי חומר החקירה כולו. אין לנו אלא את שעינינו קוראות במסמכים האמורים, ועל פי תשתית ראייתית זו עלינו לנתח את המסקנות שנקבעו בהם. 14. בחוות דעתה מציינת פרקליטת המדינה (בעמ' 15) כי: "שני מוקדים לפרשה: האחד, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מעו"ד בר-און, בין באופן ישיר בין באופן עקיף, כי ייטיב עמו בענייניו הפליליים, אם יתמנה לתפקיד. האחר, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מראש הממשלה, כי עו"ד בר-און אכן ימונה לתפקיד, מתוך ידיעה ברורה כי דרישתו של דרעי מכוונת כל כולה לסיפוק ענייניו כנאשם בפלילים, והטענה בדבר הלחצים שהפעיל דרעי על ראש הממשלה כדי להבטיח את המינוי. בחינת מעורבותו של כל אחד מן החשודים צריכה להתייחס, איפוא, לשני מוקדים אלה". בהמשך חוות הדעת (בעמ' 19) אומרת פרקליטת המדינה: "בבואנו לבחון אם מחומר הראיות שנאסף עולים חשדות פליליים נגד ראש הממשלה בפרשת בר-און, עלינו לבחון שלושה היבטים עיקריים מבחינת חלקו של ראש הממשלה במינוי בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לגבי כל אחד מהם בנפרד, ולגבי כולם ביחד, יש לבחון אם מבססים הם חשד להתנהגות פלילית מצד ראש הממשלה בפרשה. שלושה היבטים אלה הם כדלקמן: א. האם החלטת ראש הממשלה למנות את בר-און לתפקיד נתקבלה על בסיס שיקולים פסולים או על בסיס שיקולים לגיטימיים. כבר עתה נציין, כי מובן מאליו שאין בכוונתנו לדון בשאלה אם המינוי היה המינוי הטוב ביותר האפשרי אם לאו, שכן לשאלה זו אין חשיבות לצורך בחינת פליליות ההתנהגות. לא נדון בכך אלא במידה שיש בכך כדי לסייע לברור היסוד הנפשי של ראש הממשלה, שהתלווה לתהליך מינויו של בר-און כיועץ משפטי לממשלה . ב. האם הובא לידיעת ראש הממשלה מידע המלמד על פסול שנפל בבר-און ובמועמדותו ואם כך היה, האם צריך היה מידע זה לגרום לעצירת המינוי לחלוטין או לפחות לעיכובו עד לבירור נכונות המידע. ג. האם הביא ראש הממשלה לידיעת הממשלה את כל שעליו היה להביא לידיעתה בנוגע למועמדות בר-און לתפקיד היועץ. להלן נדון בהיבטים אלה על פי סדר האירועים הכרונולוגי. עם זאת נציין, כי ההיבט המרכזי המעלה חשד לפלילים הינו ההיבט השני...". האבחנה בין שני ההיבטים הראשונים היא זו: בהיבט הראשון, נבחנה האפשרות שמלכתחילה קידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על בסיס שיקולים פסולים. דהיינו, כי קידום המינוי מתוך שאיפה לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי תוך מודעות לטיב מניעיו של האחרון, הוא שמהווה הפרת אמונים. בלשונה של פרקליטת המדינה: "הדעה הסבורה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, מעלה את הטענה, כי חומר הראיות מלמד שראש הממשלה פעל לבחירתו של עו"ד בר-און לתפקיד היועץ, בשל דרישה שהפנה אליו חה"כ דרעי, שביקש זאת כדי לקדם את ענייניו כנאשם בפלילים" (עמ' 23). בהיבט השני נבחנה האפשרות שגם אם המינוי נעשה מטעמים ענייניים, הרי שקידומו - חרף מודעותו של ראש הממשלה לאפשרות שנרקם קשר פסול בין דרעי ובר-און - הוא שמהווה עבירה. בלשונה של פרקליטת המדינה: "לכאורה, הובא כאן מידע חמור אודות קשר פסול בין בר-און לדרעי לידיעת ראש הממשלה. על בסיס עדות זו של אבי יצחק, כנדבך מרכזי, הוצע להשתית כתב אישום נגד ראש הממשלה" (עמ' 30). לצד אפשרויות אלה נבחנה כאמור, גם אפשרות שלישית, והיא להגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום בגין המנעותו מלציין בפני מליאת הממשלה את כל המידע על ההסתייגויות ממינויו של בר-און. אפשרות זו נדחתה מהטעם שגם אם תוכח כדבעי, אין הדבר מהווה עבירה פלילית. אף אנו לא נתייחס להיבט זה. 15. טרם שנבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להקדיש כמה מילים לשאלה אם החשדות שיוחסו לראש הממשלה אכן נכנסים לגדר העבירה של הפרת אמונים. השאלה מתי הפעלה של סמכות שלטונית הנגועה בשיקולים זרים מגעת כדי עבירה פלילית היא שאלה קשה. מקורו של הקושי בהבחנה בין פגם מבחינת המשפט המינהלי, כלומר הפרת חובת ההגינות והסבירות בהפעלת הסמכות, ובין הפעלת סמכות ההחלטה מטעמים המגיעים לכדי "הפרת אמונים" מבחינת החוק הפלילי. הדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין. אולם בוודאי שלא ניתן לדחות את הטענה כי אם מינוי אדם למשרה רמה כשל יועץ משפטי לממשלה בא עקב לחציו של נאשם בפלילים, כשיוזם המינוי, הלא הוא ראש הממשלה, מודע (או לפחות עוצם עיניו) לכך שמקור הלחצים הוא בהליכים הפלילים המתנהלים נגד אותו נאשם, כי אז חורג המינוי מגבולות פגם על פי המשפט המינהלי ומגיע עד כדי "הפרת אמונים" בחוק הפלילי. במלים אחרות, אם המניע למינוי מבחינת ראש הממשלה היה סיפוק רצונו של חבר הכנסת דרעי, די במודעותו (או עצימת עיניו) של ראש הממשלה לטיב מניעיו של חבר הכנסת דרעי כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. כלומר, שלצורך גיבוש יסודות העבירה אצל ראש הממשלה בהיבט זה, אין כלל הכרח להוכיח שנקשר קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי ובין בר-און. מכאן גם ברור מדוע אין חשיבות - במסגרת ההיבט הראשון - לשאלה אם ראש הממשלה "הפנים" את אזהרתו של עורך הדין אבי-יצחק בדבר קיומו של קשר כזה. חשיבותה של שאלה זו היא רק בהיבט השני עליו עמדה פרקליטת המדינה. שכן, העבירה לפי ההיבט השני היתה קמה רק אם בעת שקידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און, אפילו על יסוד שיקולים ענייניים, הוא היה מודע לקנוניה בין חבר הכנסת דרעי לבין בר-און. נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספקת לכך, כמפורט בחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי, ולפיכך נתמקד בהיבט הראשון. 16. מדוע נדחתה, אם כן, האפשרות להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה על פי ההיבט הראשון? נביא בקצרה את נימוקיה של פרקליטת המדינה לכך. נקודת המוצא של פרקליטת המדינה בחוות דעתה היא שאין ראיה ישירה המצביעה על כך שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און על-מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי. אומנם מצויה, בתיק החקירה עדותו של עורך הדין אבי-יצחק, אשר לפיה התבטא דרעי באזניו כי ראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און, אולם "עדות זו הינה עדות שמיעה, ככל שהיא נוגעת לראש הממשלה, וממילא אין היא קבילה נגדו" (עמ' 23 לחוות הדעת). בהעדר ראיה ישירה, בחנה פרקליטת המדינה את הראיות הנסיבתיות המצביעות על כך שהמניע למינוי בר-און היה רצונו של חבר הכנסת דרעי. פרקליטת המדינה אינה מכנה אותן בשם "ראיות נסיבתיות", ומבכרת את הביטויים "תמיהות", "חשדות" ו"אינדיקציות". אולם ברור הוא - והדבר הוסכם על בא כוח המדינה בעת הדיון בעתירה - כי בראיות נסיבתיות עסקינן. 17. לפי המודל עליו עמדנו לעיל בדבר הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, היה על פרקליטת המדינה לבחון שתי שאלות. האחת, אם יש במסכת הראיות הנסיבתיות כדי לסבך את ראש הממשלה בתיזה מפלילה, אשר לפיה קידם את מינויו של בר-און על מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי, תוך מודעות לכך שהאחרון מעוניין במינוי מטעמים פסולים. שאלה זו עיקרה הוא, כאמור, בהיסק לוגי. זאת, כמובן, מתוך הנחה שהראיות הנסיבתיות, כשלעצמן, ניתנות להוכחה. השאלה השנייה, נוגעת לסיכויים כי הסברו האלטרנטיבי של ראש הממשלה למינוי בר-און יתקבל על-ידי בית המשפט. 18. נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש הממשלה למניעיו של חבר הכנסת דרעי לא לובנה עד תום בחוות הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה, כי גישה זו נבעה מן התפישה שהנחתה אותם כי יש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי לבר-און. זאת על אף שדי היה במודעות (או עצימת עיניים) של ראש הממשלה לציפייתו של חבר הכנסת דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו. 19. בנוגע לשאלה הראשונה של ניתוח הראיות הנסיבתיות, הייתה נכונה פרקליטת המדינה לצאת מן ההנחה ש"נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". סברה זו נסמכה על הראיות הנסיבתיות הבאות (עמ' 26): "לסיכום, כל התמיהות הללו מעוררות חשד, שמא המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה למנות את בר-און נעוץ היה בטעם נסתר שראש הממשלה לא גילה. למסקנה זו הגענו, מכיוון שקשה לקבל שראש הממשלה החליט למנות את בר-און רק על סמך התרשמותו והמלצת שר המשפטים, שעה שאל מול שני אלה עומדות חוות דעת שליליות על התאמת בר-און לתפקיד - שהגיעו מכל עבר; שעה שמדובר במי שהעדים המעורבים מעידים כי לא ראו בו מועמד מהשורה הראשונה של עורכי הדין; שעה שמדובר באדם השייך למחנה אחר בתוך הליכוד (שהעומדים בראשו, אגב, לא תמכו במינוי בישיבת הממשלה); ועוד. לפיכך נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". על רקע הנחת קיומו של מניע נסתר נדרשה פרקליטת המדינה המלומדת לשאלה "האם יש בראיות אינדיקציות לזהותו של אותו מניע נסתר, והאם כמות הראיות, היכולות להצביע על מהות המניע הנ"ל, מספיקה להוכחתו במשפט פלילי" (עמ' 26). התיזה שהמניע הנסתר היה הרצון לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי מתיישבת, לדעתה, עם מספר "תמיהות" (שאינן, כאמור, אלא ראיות נסיבתיות), והן: "א. אם אמנם דרעי היה יוזם המינוי, כי אז מצויה בכך תשובה לשאלה מי היה האיש שהעלה לראשונה את שמו של בר-און בלשכת ראש הממשלה. יתרה מזאת, אם כך היה, ברור גם מדוע מעדיפים כל המעורבים להסתיר את זהות הממליץ, שכן ברור לכל, כי מעורבות דרעי במינוי היועץ המשפטי לממשלה מטילה לפחות פגם, אם לא פליליות, על המינוי. בדומה, על פי תיזה זו, נראה כי זו הסיבה שבעטיה הוזמן בר-און לראיון כה יחודי בקלות כה רבה, למרות היותו מזוהה עם מחנה אחר בליכוד. לכאורה, הסיבה לכך היא, שהדבר נעשה לבקשת דרעי. בכך יכולה להמצא גם תשובה לשאלה מדוע לא חיפש ראש הממשלה ברצינות מועמדים אחרים לתפקיד ומדוע סומן בר-און מההתחלה כמועמד מוביל. ב. אם אמנם דרעי קיבל החלטה שבר-און יזכה במינוי, כי אז מצויה בכך התשובה לשאלה המטרידה מדוע היה ראש הממשלה כה נחוש בהחלטתו למנות את בר-און, למרות כל חוות הדעת השליליות שניתנו על מועמדותו וכל ההמלצות שקיבל להימנע מהמינוי. בדומה, עובדה זו יכולה להבהיר מדוע ראש הממשלה לא הגיב בדרך כלשהי על המידע שקיבל מעו"ד אבי-יצחק, לפיו דרעי מעוניין במינוי. כמו כן, יכולה להמצא גם תשובה אפשרית לשאלה מדוע התעלם ראש הממשלה מהמידע (או מהשמועה) שהובא לידיעתו אודות קשר לא נאות בין דרעי לבר-און" (בעמ' 27). נראה, כי על תמיהות אלה שציינה פרקליטת המדינה אפשר להוסיף גם פרטים שציינה במקומות אחרים בחוות הדעת. כך, לדוגמה, ציינה שתמוהה בעיניה העובדה שראש הממשלה לא ברר את פשר נסיונו של חבר הכנסת דרעי להסוות את רצונו במינוי בר-און באמצעות הפצת ידיעה שמועמדה של תנועת ש"ס הוא השופט טל (עמ' 26). עוד עמדה, בראשית דבריה, על פעילותו האינטנסיבית של חבר הכנסת דרעי לטובת מינוי בר-און (עמ' 24). עוד ציינה לגבי שקילת מועמדותו של עו"ד אבי-יצחק כיועץ משפטי לממשלה, כי "אין זה מופרך להניח שלראש הממשלה היה יסוד לסבור כי דרעי עשוי להסכים למינוי חליפי זה, אין סתירה בין פעילותו לקידום מינויו של אבי יצחק לבין ההנחה שהיתה לו מחוייבות לדרעי בענין מינוי בר-און" (עמ' 28). בסופו של דבר הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי "התמיהות שהועלו לעיל תומכות בהשערה, שהמניע האמיתי למינוי, היה רצונו של דרעי בכך והסכמת ראש הממשלה לבקשתו" (עמ' 27). למסקנה זו הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, וכך אמר: "התמיהות הללו מעלות חשש שאותם השיקולים שעליהם מסר ראש הממשלה, אינם בלעדיים, וכי היה מניע נוסף לרצון למנות את עו"ד בר-און דוקא. אכן, קיים חשש ממשי שהמניע הזה הוא מניע פסול, רצונו של ח"כ דרעי שהשפיע ולחץ על ראש הממשלה בעניין זה" (עמ' 13). לשאלת סבירות הסבריו של ראש הממשלה, נתנה הפרקליטה המלומדת את דעתה כבר במסגרת השאלה הראשונה. שכן, נכונותה להניח שקיים מניע נסתר, נסמכה על הקושי בקבלת המניע המוצהר של ראש הממשלה (ולעניין זה ראה עמ' 26-24, ובמיוחד הסיכום בעמ' 26 המובא לעיל). ועל אף הפירכות בהסבריו של ראש הממשלה כתבה פרקליטת המדינה בסיכום הדברים: "אם נבחן עתה את הצטברות החשדות כלפי ראש הממשלה, שבהם עסקנו בשלושת ההיבטים, הרי שמסקנתנו היא, כי אמנם קיים חשד ממשי לכך, שראש הממשלה הציע לממשלה למנות את עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, רק, או בין היתר, כדי לרצות את חבר הכנסת דרעי, מתוך מודעות או עצימת עיניים לאפשרות קיומו של קשר פסול בין דרעי לבר-און. למסקנה זו הגענו, על סמך מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. עם זאת, על פי הראיות שנאספו, לא נראה כי ניתן להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי ראש הממשלה הביא את המינוי לאישור הממשלה רק, או בעיקר, עקב בקשת או דרישת דרעי, שרצה במינוי מטעמים פסולים ואישיים, מתוך מודעות או עצימת עיניים לכך". היועץ המשפטי לממשלה, בהחלטתו המנומקת, אימץ את מסקנותיה של פרקליטת המדינה, וכתב: "התוצאה היא כי ישנם חשדות בנושא דנן, הבאים לידי ביטוי בחומר החקירה, אך אין הם מגיעים לכלל ראיות מספיקות, בראש וראשונה במישור המודעות הנחוצה. קיבלתי את המלצתה של פרקליטת המדינה, על יסוד טעמיה והאמור לעיל, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה". 21. כאן אנו באים לשאלת היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין מן הטעם הנעוץ בדיות הראיות. דומני, כי פסיקת בית המשפט בנושא זה ברורה: "אין על בית משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב (היועץ המשפטי לממשלה - א.ג.) בדבר דיות חומר הראיות" (בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפט לממשלה, שלא פורסם). ההתערבות "תהא מצומצמת מאד" "נדירה", ובמקרים בהם מסקנותיו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות בלתי סבירות בעליל (בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368; בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם; בג"צ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(4) 797, 799). מכאן ברור, כי לא כל טעות בשקילת הראיות הינה בגדר חוסר סבירות באופן קיצוני, אלא רק טעות מהותית, ברורה ומשמעותית. למעשה, אין בכלל האמור סטייה מהיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטה של כל רשות מינהלית אחרת. שהרי מסקנה בלתי סבירה באופן קיצוני של היועץ המשפטי לממשלה, כמוה כסטייה חמורה מסטנדרט הסבירות בהחלטה של כל רשות שלטונית, שיש בה להצדיק את התערבותנו. הוא שנאמר בבג"צ 6781/96 הנ"ל: "בית משפט זה נדרש לא אחת לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין. בעניין זה נאמר כי 'קיימת זהות בין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת מינהלי בדרך כלל, לבין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. אכן לא סביר הוא ליצור מערכת דינים מיוחדת באשר לתוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה' (מתוך בג"צ 935/89 הנ"ל בעמ' 528). ברוח זו נקבע, כי כשם שכל שיקול דעת מינהלי נפגם עקב חוסר סבירות קיצוני שמתגלה בו, כך גם שיקול דעת כזה של היועץ המשפטי לממשלה". אך מובן הוא, כי הכלל האמור בדבר מידת ההתערבות, נובע מן העקרון כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו שלו. שאם לא כן יסיג בית המשפט את גבולו של היועץ המשפטי לממשלה ויהפוך עצמו ל"יועץ משפטי על" ולמעין "שופט חוקר". אכן, יש שההכרעה אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אינה קלה. שהרי "אין פתרון נכון אחד באשר למה שמצוי בתוך המיתחם ולמה שמצוי מחוצה לו. קיים תחום אפור נרחב בין המיתחם פנימה לבין המיתחם החוצה. המיתחם עצמו נע, איפוא, בין נקודות מספר" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי, (תשמ"ז) בעמ' 179). אולם ברור הוא, כי כל עוד מצויה סבירות ההחלטה ב"תחום האפור" לא יתערב בית המשפט בהחלטה. 22. סבורני, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ועמדת פרקליטת המדינה בכל הנוגע לראש הממשלה, אכן מצויה ב"תחום האפור". הצבענו לעיל על הדרך בה צריכה היתה להבחן שאלת דיות הראיות לעניין סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר התיק מורכב מראיות נסיבתיות. השאלה הראשונה שיש לשאול היא אם הראיות הנסיבתיות מסבכות את הנאשם במעשה הפלילי. לאמור, אם הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שראש הממשלה מינה את בר-און על מנת לספק את האינטרס האישי של חבר הכנסת דרעי כנאשם במשפט פלילי. אם כן, כי אז באה השאלה השנייה שיש לשאול, והיא אם סביר שהסבריו של ראש הממשלה למינוי בר-און (המלצת שר המשפטים והתרשמותו האישית) יתקבלו על דעת בית המשפט. מה השיבה פרקליטת המדינה על השאלה הראשונה? לדבריה, קיימת "השערה" הגיונית, "מסקנה סבירה", ואפילו "חשד ממשי", אשר לפיהם "המניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי במינוי זה" (עמ' 28-27). מדברים אלה ניתן, לכאורה, ללמוד על הכרה בכך שקיימת אפשרות כי התביעה תעבור בבית המשפט את משוכת המסכת המסבכת, וכי הנטל להביא הסבר תמים לראיות ירבוץ לפתחו של ראש הממשלה. אשר לשאלה השנייה, דומה כי עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, היא כי הסבריו של ראש הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם נקבלם יוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר. כך, לדוגמא, מצינו (בעמ' 25) אמירה לפיה התמיהה שהעלתה שיכחת זהותו של הממליץ על בר-און נותרה ללא מענה. פרקליטת המדינה הגדירה כ"מטרידה במיוחד" את השאלה כיצד רואיין בר-און על ידי ראש הממשלה בשלב מוקדם כל כך בהיותו חבר מחנה אחר בליכוד, זיהוי אשר "הפריע לו להתקבל אפילו לראיון אצל ליברמן, וזאת עת דובר להתמנות למשרה חשובה הרבה פחות". כיוון, שהסברי ראש הממשלה לא יכלו להסביר תמיהה זו, עלה אצל הפרקליטה החשד "כי היה נימוק אחר - שראש הממשלה לא מסרו לחוקרים - שהוביל להזמנת בר-און לאותו ראיון". במקום אחר מציינת היא שדבקותו של ראש הממשלה במינוי בר-און למרות חוות הדעת השליליות שקיבל "מעוררת פליאה, המחזקת את החשד, כי מלבד שני המניעים הגלויים שעליהם הצהיר ראש הממשלה היה מניע נסתר נוסף שדחף למינוי". הפיחות בסבירות המניע המוצהר, הוא שעמד ביסוד ההכרה בקיומו של מניע נסתר (עמ' 26). פרקליטת המדינה מצאה איפוא כרסום בהסברי ראש הממשלה. אולם מסקנתה היתה כי הראיות "אינן מספיקות להוכחת החשד הממשי הזה במשפט פלילי" (עמ' 28). 23. אכן, לדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מביאות הראיות הנסיבתיות ל"מסקנה סבירה" ל"חשש ממשי", ואפילו ל"חשד ממשי" כי המניע האמיתי למינויו של בר-און היה פסול. אולם נראה כי לדעתם לא מספקת עוצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד משמעית, שהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. נוכח דעה זו ולאור אמת-המידה שפותחה בפסיקה להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות (כמוסבר לעיל) אין לראות את הערכתם את סיכויי ההרשעה כבלתי סבירה באופן קיצוני. ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. מטעם זה איני רואה מקום להתערבותנו בהחלטה שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה. נוכח מסקנותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אין גם כל יסוד ליתר בקשותיהם של העותרים בעתירותיהם. 24. אשר לשר המשפטים. הקביעות שקבעה פרקליטת המדינה לגביו הן כי הוא "תמך מצידו במועמדותו של בר-און מטעמיו הוא, ויש ראיות לכך שנודע לו על העניין שיש לדרעי בבר-און רק קרוב למועד מינויו של בר-און" (עמ' 5). "אין חולק, ששמו של בר-און כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא הועלה על ידיו של שר המשפטים לראשונה" (עמ' 8), והוא לא היה יוזם הרעיון למנות את בר-און לתפקיד (עמ' 36). "ישנה תמימות דעים כי לא היה זה שר המשפטים שהביא את שמו של בר-און לידיעת ראש הממשלה" (עמ' 19). "הן ראש הממשלה והן השר מאשרים כי שמו של בר-און הוצג על ידי ראש הממשלה (או מי מטעמו) בפני השר ולא ההיפך" (עמ' 20). בסיכום נקבע בחוות הדעת כי "התנהגותו של שר המשפטים אינה מגיעה כדי עבירה פלילית". כנגד מסקנה זו לא שמענו כל טענה מפי באי כוחם המלומדים של העותרים, ואף הייתי מוסיף כי למעשה הם זנחו את העתירות ככל שהן נוגעות לשר המשפטים. אין האמור לעיל, מתייחס, כמובן, לדעתה של פרקליטת המדינה כי יש בהתנהגותו של שר המשפטים בישיבת הממשלה משום "חריגה מנורמות התנהגות תקינות" (עמ' 47). מהטעמים האמורים הייתי דוחה את העתירות. ש ו פ ט השופט ת' אור : 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט גולדברג, על פיו אין מקום להוצאת צו על תנאי בעתירות שבפנינו. לצורך הבהרת מסקנתי אני מבקש להוסיף מספר הערות. 2. א. הערה הראשונה היא בעלת אופי עקרוני, והיא נוגעת להיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הכל מסכימים, שהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדה לדין פלילי אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עוד מוסכם, שאחת מן העילות לביקורת שיפוטית של החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוסר סבירות קיצוני של החלטתו (ראו בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, בפיסקאות 48-47 לפסק דינו של השופט ברק). ב. שאלה אחרת היא, כיצד מופעלת עילת התערבות זו ביחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הלכה פסוקה היא, כי בגידרה של עילת הסבירות, חל העיקרון בדבר קיומו של "מיתחם סבירות" לפעולתה של הרשות המוסמכת. במיתחם זה, קיימות כמה החלטות אפשריות בענין פלוני, אשר כולן חוקיות. השופט ברק מציין לענין זה, כי: "הבחירה בין אפשרויות אלה תעשה על ידי הרשות המוסמכת, ולא על ידי בית- משפט. זהו הביטוי לעיקרון הפרדת הרשויות ולסובייקטיביות של שיקול הדעת המינהלי ... הרשות המוסמכת אינה רשאית לבחור בכל אופציה הנראית לה כראויה; היא אינה רשאית לקבוע כי בכל מקרה שנראה לה מתקיים המבחן שנקבע בחוק. הרשות המוסמכת מוגבלת על ידי מבחן שנקבע על ידי הרשות המחוקקת ופורש על ידי הרשות השופטת והיא מתוחמת על ידי מרכיביו של מבחן זה. אך במסגרתו של מבחן זה פנימה, ניתן לה לעתים חופש הבחירה, בין מספר אפשרויות, אשר מקיימות את דרישות המבחן. בעריכתה של בחירה זו בא לידי ביטוי שיקול הדעת הסובייקטיבי של הרשות המוסמכת. הבחירה היא שלה, ולא של זולתה. זה כוחה, וזו אחריותה". ( בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים , פ"ד מה(4) 683, בפיסקה 13; ראו גם בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים , פ"ד לז(3) 29, 43-42). מיתחם הסבירות מתווה את התחום בו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פרישתו של מיתחם זה אינו אחיד. הוא עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של מקרה נתון. הוא נגזר מטיב הענין העומד לדיון. הוא נגזר מטיב הערכים הפועלים בענין נתון. אומר על כך השופט ברק בבג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון , פ"ד מב(2) 441, בפיסקה 38 לפסק דינו, כי: "גבולותיו של מתחם הסבירות נקבעים על פי האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים על הבכורה, ובעיקר האינטרס והערכים של הפרט מזה והאינטרס והערכים של הציבור מזה. האינטרסים והערכים הרלבנטיים נקבעים על פי המטריה הרלבנטית שבמסגרתה נבחנת הפעולה ועל רקע עקרונות היסוד של השיטה...". בהתאם לגישה זו, הובאה בחשבון, בהתוויתו של מיתחם הסבירות, חשיבותה של הזכות אשר עמדה על הפרק. כך, לדוגמה, נפסק כי מתחם הסבירות, אשר בגידרו רשאית רשות השידור לקבל החלטות המגבילות את חופש הביטוי, הוא צר (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1, בפיסקה 19 לפסק דינה של השופטת דורנר). על פי אותו קו מחשבה, ייחסה הפסיקה חשיבות, בקביעת היקפו של מיתחם הסבירות, לאופיו של הגוף העומד לביקורת שיפוטית, ולמעמדו החוקתי. קו מחשבה זה מעוגן בכך, שעילת הסבירות אינה עילה ערטילאית. אמנם, בהפעלתה אין בית המשפט עושה סובייקטיביזציה מוחלטת של הרשות המינהלית (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד לה(1) 421 , בפיסקה 7). אין הוא בוחן את סבירותו של שיקול הדעת על פי נתוניו וכישוריו של האדם המסויים, אשר הופקדה בידיו סמכות פלונית. אך בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי. עומד על כך הנשיא שמגר בבבג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל , פ"ד מ(3) 505, בעמוד 557: "בית המשפט בוחן אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה ש כ מ ו ת ו ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה אלא מתערב רק כאשר הוא סובר כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא היתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מתחם הסבירות אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן הוא כאמור מתחם שמידותיו נקבעים בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ואופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט, גם תוך התיחסות לכך מהי הרשות החוקתית כלפיה מופעלת הבקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הבקורת של שקול הדעת גם התיחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון אשר ענינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט " (ההדגשה הוספה). (וראו גם בדומה את דבריו של חברי, השופט זמיר, בבג"צ 2624/97 ואח' עו"ד רונאל ידיד נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 8 של פסק הדין). בה תאם לגישה זו נקבע, לדוגמה, כי בקביעת מיתחם הסבירות לפעולתה של רשות ניירות ערך, יש לייחס משקל לכך שמדובר ברשות מקצועית על פי דין (דברי הנשיא שמגר ב ע"א 5320/90 א' צ' ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך , פ"ד מו(2) 818, 837). באופן דומה, קבע בית המשפט, בהתייחסו לסמכותה של הכנסת להסיר חסינות של חבר הכנסת, כי "אפיו הפוליטי של הגוף עשוי להשפיע על היקף השיקול שמותר לו לקחת בחשבון ועל האופציות העומדות לרשותו". (פסק דינו של השופט ברק בבג"צ רסלר הנ"ל, בעמוד 478; ראו גם בג"צ 1843/93 פינחסי נ' כנסת ישראל , דינים עליון לט 26, בפיסקה 36). ברוח זו ציינתי, בבג"צ 3872/93 מיטראל נ' ראש הממשלה , פ"ד מז(5) 485, 497, כי בבחינת החוקיות של החלטת ממשלה, יש להתחשב באופיה, במהותה ובמעמדה הרם כרשות המבצעת של המדינה. ג. כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בהתייחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה? " מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כמי שעומד בראש התביעה הכללית, ובשל סמכויותיו הרחבות הנוספות, הוא מיוחד" (דברי ב בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח(5) 573, 584). היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם הכשר להתמנות לשופט בית המשפט העליון (ראו הודעה על קביעת הדרכים והתנאים למינויו של יועץ משפטי לממשלה, ילקוט הפרסומים 772, ה' בתמוז תש"ך, בעמוד 1690). הוא נהנה מעצמאות רבה בהחלטותיו בענין העמדה לדין, בהיותו הרשות אשר המחוקק מסר בידיה את האחריות להגנה על האינטרס הציבורי בתחום זה (ראו דו"ח וועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (ירושלים, 1993), 421, 426). על רקע זה, תואר היועץ המשפטי לממשלה כ"אחד המוסדות המרכזיים המופקדים על שלטון החוק במדינה" (הערת פרופ' זמיר בספר קלינגהופר הנ"ל, בעמוד 419). על מעמדו וכישוריו המיוחדים של היועץ המשפטי לממשלה עומדה פרופ' גביזון בסיפרה שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (ירושלים, 1991), בעמוד 294, באמרה כי: "היועץ המשפטי לממשלה הינו אדם שצריכים להיות לו הכישורים של שופט בית המשפט העליון. מבחינת תפישת התפקיד, הוא אדם שצריך להיות מסוגל לטפל בשאלות לא רק מתוך הראיה הצרה של ראש מערכת התביעה, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של הסדר והעניין הציבורי. הוא אמור להיות מסוגל לשקלל את האינטרסים של אכיפת החוק עם פגיעות אפשריות בזכויות הנאשמים, ולראות זאת כתפקידו לשמור על שלטון החוק ועל שוויון בפני החוק ... למרות היותו ממונה על ידי הממשלה, ולמרות שזו יכולה לפטרו באמצעות מינוי אדם אחר לתפקיד, נהנה היועץ המשפטי לממשלה מעצמאות רבה בתפקידו כאחראי על הפעלת המערכת של אכיפת החוק הפלילי. את הסמכויות המסורות לו הוא זכאי וחייב להפעיל באופן עצמאי ומקצועי, ואין הוא כפוף בהפעלתן להוראות הדרג המדיני. היועץ המשפטי לממשלה הוא, אם כן, עובד מדינה מסוג מיוחד. חובתו להפעיל רק שיקולים מקצועיים מלווה ונתמכת בחוסר כפיפות מינהלית למישהו מן הדרג המבצע או מבין עובדי המדינה האחרים". והיא מסכמת ענין זה במאמרה "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות" פלילים ה2 27, 34, באמרה כי: "מעמדו של היועץ המשפטי בשיטתנו הוא של איש מקצוע בכיר ביותר, שמקורות סמכותו - בכל תפקידיו - הם מקצועיותו, יושרו ועצמאותו. בשל כל אלה, אנו מפקידים בידיו סמכויות שלטוניות ותפקידים הקשורים בפירוש, יישום והפעלה של החוק". דברים אלה יפים במיוחד כשמדובר בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה כאחראי על התביעה הכללית של ישראל, וכמי שמופקד על החלטות בדבר העמדה לדין. יש לזכור, כי ההחלטה האם יש בענין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום (ראו סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-). בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו פיסקה 10 לפסק הדין בבג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"צ 3846/91 עו"ד פינחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מו(5) 423, 436; ראו גם בג"צ 653/94 יהודה נ' היועץ המשפטי לממשלה , תקדין עליון 94(2) 1235, בפיסקה 2 לפסק הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, מקצועיות וניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לענין זה הוא רחב. ד. לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בהקשר זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי "החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי" (דברי השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב אישום היא, על פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בענין זה הוא נרחב. כפועל יוצא מכך - נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר. אכן, בידי בית משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין היתה בידו. 4. הערתי השניה מתייחסת למקרה המסויים שבפנינו. דומה, כי לא יימצא חולק כי המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לקיומה של בדיקה "מעמיקה ועניינית" של חומר הראיות, אליה התייחס השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל. מן החומר עולה בבירור, כי בגיבוש המסקנות בענייננו נערכה עבודת הכנה מקיפה ויסודית, תוך שיתופו של צוות נרחב של פרקליטים בעזרה ובייעוץ. הושקעה עבודה רבה בניתוח ועיבוד חומר הראיות, ובהתוויה שיטתית של מערך השיקולים אשר הוביל להמלצותיה של פרקליטת המדינה, אשר נתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ניכרת בהנמקותיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי ירידה לפרטים וכן התלבטות והתחבטות, אשר מצאו ביטויים בהבהרת התשתית העובדתית כולה, ובהתייחסות להשלכה שיש לעובדות הצריכות לעניין על התוצאה הסופית. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אף טרחו וקיימו פגישה אישית עם עד התביעה המרכזי, עו"ד דן אבי יצחק, על מנת שיוכלו ללמוד ממקור ראשון על תוכנה ומשקלה של עדותו, ועל בסיס זה לקבל הכרעה שלמה ומושכלת לענין ההעמדה לדין. לתוצאות פגישה זו היה משקל בקביעת עמדתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה. עיינתי היטב בנימוקיהם של פרקליטת המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לאי הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה מר נתניהו. לא אחזור ואפרט את חומר הראיות שנאסף, כפי שהוא מפורט בנימוקיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, חומר ראיות בו דן חברי השופט גולדברג בפירוט. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה סברו כי מן הראיות הנסיבתיות שבחומר זה, יחד עם עדותו הישירה של עו"ד אבי יצחק לגבי דברים שאמר לראש הממשלה, לא עולות העובדות הנדרשות לצורך ביסוסו של כתב אישום נגד ראש הממשלה, וזאת להבדיל מהשערות, תמיהות וחשדות. על רקע זה מסקנתם היתה, כי "יקשה מאד להוכיח במידת הוודאות המספקת במשפט פלילי" את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה. יתכן ועל פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר היתה מצדיקה הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על פי חומר זה אינה קלה ואינה חד משמעית. ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו. מטעמים אלה, והואיל ומקובלים עלי נימוקיו ומסקנתו של חברי השופט גולדברג בעניין ההחלטה הנוגעת לשר המשפטים מר הנגבי, מצטרף אני למסקנתו כי אין מקום להוציא צו על תנאי בעתירות שבפנינו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש. לוין: אני מסכים לדחיית העתירות כאמור בפסק דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג וכן להערותיו הנוספות של חברי הנכבד השופט אור. המשנה לנשיא השופט י. זמיר: אני מסכים לפסק הדין של חברי השופט גולדברג ולהערות של חברי השופט אור. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: לדעתי, הניחו העותרים תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית לעתירותיהם כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים איפוא בעתירות, ככל שהן נוגעות לעניין זה, צו-על-תנאי. להלן נימוקיי. 1. הגשת כתב-אישום - סמכות הנתונה לתובע על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: החוק) - מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי המעשה המיוחס לחשוד מהווה עבירה. שנית, כי התובע אינו סבור כי לא קיים עניין לציבור בהעמדה לדין. ושלישית, כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה המספקת להרשעת הנאשם. פשוט הוא כי החוק מעניק לתובע שיקול-דעת בהפעלת סמכותו לעניין התנאי השני (העדר עניין לציבור). ואולם, גם בתנאים שהם לכאורה פועל יוצא של הפעלת כללים משפטיים גרידא נכללים אלמנטים של שיקול-דעת - בתנאי הראשון כאשר מדובר בעבירה שהמעשים הכלולים בה אינם מוגדרים באופן ספציפי בלשון החוק, ובתנאי השלישי בהערכת משקל הראיות המספיק להרשעה. 2. בענייננו, קיימות למעשה המיוחס לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתי חלופות: מתן הבטחה לחבר הכנסת אריה דרעי (להלן: דרעי) למנות את עורך-הדין רוני בר-און (להלן: בר-און) למשרת היועץ המשפטי לממשלה בידיעה כי דרעי ביקש את המינוי בכוונה לקדם את האינטרס שלו במשפטו הפלילי, או העלאת מינויו של בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה תוך ידיעה בדבר הקשר הפסול בינו לבין דרעי, שבא לביטוי במתן הבטחה מצידו של בר-און לדרעי בדבר הטיפול בתיקו הפלילי של האחרון. היועץ המשפטי לממשלה לא פקפק כי מעשה זה - על שתי חלופותיו - מהווה עבירה של מרמה והפרת אמונים על-פי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכי קיים עניין לציבור בהעמדה לדין בשל כך. אלא שדעתו הייתה כי התנאי השלישי לא התמלא, כלומר, שחומר הראיות אשר נאסף בעניינו של ראש הממשלה אינו בעל עוצמה מספקת להגשת כתב-אישום נגדו. 3. שאלת הבסיס הראייתי לעניין העמדה לדין היא שאלה חשובה ויסודית שהתשובה לה טרם הוכרעה בישראל. ראו רות גביזון, שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 148. הכרעה בדבר דיות הראיות בהקשר זה כוללת שני פראמטרים. במסגרת הפראמטר האחד נבדק אם קיימות ראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק, המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. בדיקה זאת נעשית על-פי כללים משפטיים. נקבע, כי לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. ראו ע"פ 26/49 היועץ המשפטי לממשלה נ' חמדן, פ"ע ב 418, 420; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 504, 527-523; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170, 180-179; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, 760. הפראמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, והוא מצוי בתחום שיקול-הדעת של התביעה. שכן, הדין אינו מחייב הגשת כתב-אישום אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כמובנן בסעיף 158, אלא משאיר הוא לשיקול-הדעת של התביעה את ההחלטה אם הראיות שבידיה הן בעוצמה המספקת להפעלת המנגנון השיפוטי. זאת, משום שהפעלת המנגנון כשלעצמה פוגעת בנאשם גם אם יזוכה בסופו של המשפט. ראו בג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז(4) 216, 223-222. עם זאת, לקיום ראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 השלכה גם על סיכויי ההרשעה. ההעברה של נטל הראיה על הנאשם מציבה בפניו את הברירה למסור עדות ולהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית או לבחור בזכות השתיקה שמשמעותה חיזוק ראיות התביעה או סיוע להן (סעיף 162 לחוק). העברת נטל הראיה על הנאשם עשויה איפוא, בנסיבות מסוימות, להגביר את סיכויי הרשעתו. 4. יקל עלינו לקבוע את הרף הראייתי הדרוש לשם הגשת כתב-אישום אם נשווה אותו ל"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כמשמעותן בסעיף 21(ב) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המספיקות למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. עוצמת הראיות הנדרשת לשם הגשת כתב-אישום היא בוודאי נמוכה מזו הנדרשת לצורך מעצר נאשם עד תום הליכי המשפט. זאת, בשל שני טעמים: ראשית, בעוד שבחומר ראיות העומד בסף המינימום הקבוע בסעיף 158 לחוק מצוי עדיין פוטנציאל ראייתי נוסף בשל העברת נטל הראיה על הנאשם, הרי שההכרעה בעוצמת הראיות לצורך מעצר מבוססת על חומר החקירה הגולמי בלבד; שנית - ובכך העיקר - הפגיעה שבמעצר עד תום ההליכים חמורה במידה רבה מן הפגיעה שבהגשת כתב-אישום גרידא. ממילא, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הגשת כתב-אישום, ללא מעצר, קטנה מזו הנדרשת למעצרו של הנאשם עד תום הליכי המשפט. והנה, העמדה אותה הציגה התביעה הכללית בבקשותיה למעצר עד תום הליכי המשפט הייתה מאז ומתמיד כי מעצר עד תום ההליכים לא יישלל רק בשל ספק סביר העולה מסתירות בין העדויות השונות או מעדויות המשתמעות לשתי פנים או אף מכילות בתוכן סתירות פנימיות. עמדה זו התקבלה בדעת רוב בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, (להלן: בש"פ זאדה ). נפסק, כי העוצמה המוגברת של חומר הראיות, הנדרשת לצורך מעצר עד תום הליכי המשפט, באה לביטוי בדרישה לסיכוי סביר להרשעה. אך לעניין זה אין להתחשב בספק העולה מחומר הראיות. וכך כתב הנשיא ברק (שם, 151): "השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי" . [ההדגשות-הוספו.] מן המקובץ עולה כי הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי לשם החלטה בדבר הגשת כתב-אישום אינו יכול לעלות על הרף שנקבע בבש"פ זאדה , שבגדרו אין להתחשב בספק - ואפילו ספק סביר הוא - העולה מחומר הראיות. 5. בדיון בפנינו הסביר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין ניצן, כי חומר הראיות בעניינו של ראש הממשלה נבחן על-יסוד אמת-המידה הרגילה המקובלת בכל תיק פלילי. כך גם עולה מן הדברים שנכתבו בהחלטתו של היועץ המשפטי. מהותה של אמת-מידה זו הובהרה היטב לעיל, אלא שמן הנימוקים לסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה עולה כי היועץ המשפטי טעה בהחלת המבחן, וכי למעשה הרף שעל-פיו נבחן חומר הראיות היה גבוה יותר מן המבחן שאותו ביקש להחיל. 6. חומר הראיות שנאסף על-ידי המשטרה מורכב מעדות מרכזית, היא עדותו של עורך-הדין דן אבי-יצחק, ולצידה שורה של ראיות נסיבתיות התומכות בה. העדות המרכזית מבססת את המעשה המיוחס לראש הממשלה על שתי חלופותיו: מתן ההבטחה מושתת על ראיה נסיבתית, והיא שתיקתו של ראש הממשלה בתגובה לדברי אבי-יצחק כי דרעי טען בפניו שראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ואילו ידיעתו של ראש הממשלה בדבר הקשר הפסול בין דרעי לבר-און מבוססת על עדות ישירה - דברי אבי-יצחק לפיהם סיפר לראש הממשלה על הקשר הפסול והזהיר אותו מפני מינויו של בר-און. לעדות זאת משקל סגולי לכאורי רב. העד הוא עורך-דין בעל מעמד בקהיליה המשפטית, ובוודאי מודע הוא היטב לדיוק הנדרש במסירת מידע מסוג זה למשטרה. קירבתו האישית לראש הממשלה בתקופה הנדונה אף מגבירה את משקלה הסגולי של עדותו. 7. לדידי, די בעדותו של אבי-יצחק לבדה כדי להעביר את נטל הראיה על-פי סעיף 158 לחוק. לאחר מכן, ובגדר הרמת נטל זה, תוכל בהחלט לעלות גם הטענה כי המידע לא נמסר לראש הממשלה או לא נקלט על-ידיו. לאפשרות אחרונה זו גם תימוכין בדברי אבי-יצחק, אשר לא שלל את האפשרות כי ראש הממשלה לא קלט את דבריו. כנגד אפשרויות אלה יעמדו הראיות הנסיבתיות הנוגעות למינוי בר-און, שבלשון החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררות תמיהות, ובטרמינולוגיה המשפטית המקובלת אינן אלא מסקנות מרשיעות התומכות בעדות העיקרית. לאמור, שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און לתפקיד בשל רצונו של דרעי במינוי זה. אכן, מכלול הראיות שנאסף איננו שולל את האפשרות כי ההסבר שלפיו ראש הממשלה לא קלט את דברי העד יתקבל בבית-המשפט. אך היועץ המשפטי לממשלה הגיע לכלל דעה כי מכלול זה איננו מספיק מלכתחילה להגשת כתב-אישום. וכך כתב בהחלטתו: "מן הראיות לא ניתן היה להסיק כי ברי שראש הממשלה הפנים אותה אזהרה שהוזהר, אף שהיה ראוי לכאורה כי יעשה כן על פי הרקע שתואר... תיתכן טענה כי ראש הממשלה, מטבע הדברים, ככל ראש ממשלה, עמוס לעייפה בעיסוק בענייני מדינה; וכי יתכן שלא כל פרט שהובא לידיעתו, אכן נקלט בתודעתו; וכן כי אולי גם חוסר נסיון מסויים, בתחילת הדרך בתפקידו, היה בעוכריו". היועץ המשפטי לממשלה הצביע איפוא על ספק לכאורי העולה מחומר הראיות, שיסודו, כאמור, בדברי אבי-יצחק ובהסברים היפותטיים. אלא שכאמור, על-פי אמת-המידה המקובלת, ספק המתגלה בחומר הראיות איננו שולל מעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט, ומקל וחומר אף אין להתחשב בו לצורך החלטה בדבר הגשת כתב-אישום. זאת, למרות שאילו הוגש כתב-אישום אפשר שראש הממשלה היה יוצא זכאי בדינו בשל אותו ספק שעלה מחומר הראיות. 8. השאלה המתעוררת היא איפוא אם הערכת סיכויי ההרשעה על-יסוד אמת-מידה דווקנית יותר מאמת-המידה המקובלת - כפי שאכן נעשה בהחלטת היועץ המשפטי - עשויה להוות עילה להתערבותנו. שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מצד אחד, היועץ המשפטי לממשלה, ככל רשות מינהלית, מחויב להפעיל את שיקול-דעתו בשוויוניות ולהימנע מהפליה. וכידוע, סטייה מעקרון השוויון כשלעצמה מהווה עילה לפסילת ההחלטה. מצד שני, אפשר כי שיקולים שבטובת הציבור - להבדילם משיקולים הקשורים לעניינו האישי של נתניהו - שיסודם בהשפעה החמורה על המפה הפוליטית שיש להעמדתו לדין בעת כהונתו של ראש ממשלה שנבחר בבחירה אישית, מחייבים לשקול את חומר הראיות נגדו על-פי מבחן דווקני יותר מן המבחן המקובל, ובמיוחד כאשר היועץ המשפטי לממשלה סובר כי בחומר הראיות גלום ספק העשוי להביא לזיכוי. לשיקולים אלה יש להוסיף את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה עצמו סובר כי המבחן הראייתי להעמדתו לדין של ראש הממשלה אינו שונה מזה החל בעניינו של כל אדם אחר. ואם יימצא כי גישה זו אינה בלתי-סבירה באופן קיצוני, תעלה הטענה כי טעותו של היועץ המשפטי ביישום המבחן עשויה כשלעצמה להוות עילה להתערבותנו. לנוכח כל אלה אין ספק כי חשיבות העניין והבעיות שהוא מעלה רבה. וכידוע, בחשיבות העניין כשלעצמה, אף אם תשתיתן של העתירות הייתה מוצקה פחות, יש כדי להוות שיקול בזכות הוצאה של צו-על-תנאי. ראו יצחק זמיר, "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א (תשנ"ב-תשנ"ג) 295, 305. אשר-על-כן הייתי מוציאה צו-על-תנאי בעתירות, ככל שהן מתייחסות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אני מסכימה, מטעמיו של חברי, השופט גולדברג, לדחיית העתירות ככל שהן נוגעות להגשת כתב-אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות, לדחות את העתירות בעניינו של ראש הממשלה. הוחלט פה אחד לדחות את העתירות בעניינו של שר המשפטים. ניתן היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025340. D06	[ "ע\"פ 524/77", "ע\"פ 497/92", "ע\"פ 3974/92", "ע\"פ 401/72", "ע\"א 5320/90", "ע\"פ 26/49", "ע\"פ 28/49", "ע\"פ 732/76", "ע\"פ 405/80" ]	1,105
9,595	ית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותרים בבג"צ 2534/97: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינטשיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על-תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה : ז באייר תשנ"ז (14.5.1997) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר' חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד' הולץ לכנר ועו"ד א' פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע' עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע' פוגלמן ועו"ד ש' ניצן ה ח ל ט ה השופטת ד' דורנר: ביום 14.5.1997 החלטנו, פה אחד, לדחות את בקשת העותרים כי נורה למשיבים למסור לעיונם את חומר החקירה שנאסף על-ידי המשטרה בפרשת מינויו של עורך-הדין רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, וברוב דעות לדחות את בקשותיהם לגילוי הדו"ח המסכם של המשטרה והמלצותיה וכן את חוות-דעתם החולקת של מספר פרקליטים שהיו שותפים לצוות הפרקליטות שבחן את תיק החקירה, והגיעו למסקנה כי חומר הראיות מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. להלן נימוקיי לדחיית הבקשות. 1. הבקשות לגילוי המסמכים הוגשו בגדר עתירות שבהן נתקפה סבירות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה חומר הראיות בפרשה אינו מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. המדינה התנגדה לגילוי המסמכים. עיקר טענתה היא כי זכות הציבור לדעת אינה משתרעת על חוות-דעת והמלצות פנימיות, וכי מתן פומבי להתכתבות פנימית עלול לפגוע בתהליך גיבוש ההחלטות ברשויות ציבוריות. העותרים, מצידם, טענו כי החומר שגילויו נתבקש נועד לאפשר בירור מלא של טענותיהם, ובשל כך הם זכאים לגילוי. בטיעון בפנינו אף הטעימו כי, לדעתם, בית-המשפט נזקק לחומר זה לצורך הכרעה בעתירות. 2. בקשות העותרים אינן לסעד עיקרי, שנתבע בעתירות, אלא אמצעי דיוני שנועד לשרת את ההכרעה בדבר זכותם לסעדים העיקריים שביקשו. במסגרת זו זכאים העותרים רק לגילוי חומר הדרוש להכרעה בעתירות. בהקשר הנדון עשויים העותרים להיות זכאים רק לחומר חקירה נוסף ושונה בהשוואה לחומר החקירה שכבר הוזכר ופורט בחוות-הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נושא העתירות. שכן, חומר כזה עשוי לבסס טענה לפיה החלטת היועץ המשפטי מושתתת על עובדות חלקיות ועל-כן מסקנתו מוטעית. ראו בג"צ 802/89 נסמאן ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה , פ"ד מד(2) 601, 606. לעומת זאת, לפירוש שונה של אותו חומר חקירה ולמסקנות חולקות, אף אם סבירות הן יותר ממסקנותיו של היועץ המשפטי, אין כלל השלכה על השאלה אם החלטתו מצויה במתחם הסבירות. על כך יש ללמוד מתוך ההחלטה עצמה ומן הנימוקים שביסודה. ראו והשוו יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו), 759 (הערה 49). 3. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה כוללת סיכום מפורט של חומר החקירה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין פוגלמן, אף הצהיר בפנינו כי סיכום זה משקף באופן מלא את חומר החקירה. עוד הצהיר בפנינו עורך-הדין פוגלמן כי בדו"ח המשטרה ובחוות-הדעת של הפרקליטים שחלקו על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא פורטו ראיות חשובות, נוסף על אלו המוזכרות בהחלטת היועץ המשפטי, וכי ההחלטה וחוות-הדעת מושתתות על אותה תשתית ראייתית. עורך-הדין פוגלמן הטעים כי יסוד המחלוקת מצוי איפוא במסקנות השונות שהוסקו מאותה תשתית ראייתית. כאמור, מסקנות שונות מאותו מידע - להבדילן ממידע נוסף ושונה - אינן רלוואנטיות להכרעה בעתירות שלפנינו. 4. גם חומר החקירה הגולמי שנאסף על-ידי המשטרה, על-אף שכולל הוא מידע, אינו דרוש להכרעה בעתירות. כאמור, מידע זה הובא לידיעתנו בצורה נרחבת באמצעות חוות-הדעת של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. אף העותרים לא טענו לפנינו כי סיכום הראיות בחוות-הדעת של פרקליטות המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי חסר, אלא שסבורים הם כי אם יעמוד חומר החקירה לעיונם ייתכן ויגלו בו מידע התומך בעמדתם. טענה זו אינה יכולה להתקבל. בהעדר כל אינדיקציה כי סיכום הראיות המפורט שבחוות-דעת פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה אינו מדויק, וכי מצוי בחומר החקירה הגולמי מידע כלשהו שלא נכלל בסיכום המאוחר, אין יסוד לחיוב המדינה לגלות את חומר החקירה. שכן, כדי לזכות בגילוי היה על העותרים להניח תשתית - ולו תשתית מינימלית - לטענה כי חומר זה דרוש לצורך ההכרעה בעתירות. לא זו אף זאת: הסתמכותם של הפרקליטים בעלי חוות-הדעת החולקת על אותן ראיות שפורטו בהחלטת היועץ המשפטי מלמדת, כשלעצמה, כי התשתית הראייתית אשר הוצגה בהחלטה הייתה מלאה. 5. מטעמים אלה דעתי הייתה כי יש לדחות את בקשות העותרים לגילוי מסמכים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: הסכמתי לדעת חבריי כי אין עלינו להורות למשיבים למסור לעיונם של העותרים את חומר החקירה כולו שאספה המשטרה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא רק מעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתו. לפיכך אין מקום לבחון ולבדוק את חומר הראיות, כפי שעושה בית משפט שלערעור. לא כן סברתי בענין גילוי דו"ח סיכום החקירה של המשטרה, וכן בענין גילוי "דעת המיעוט" של מספר פרקליטים מצוות הפרקליטות, שעל פי דעתם יש בחומר החקירה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. אכן, אחד הסייגים לזכות העיון במסמכים המוחזקים בידי הרשויות, הוא חיסויים של דיונים פנימיים, או תכתובות פנימיות בין אנשי הרשות, או בין רשויות השלטון. אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים. כפי שציין עו"ד פוגלמן, בא כוחם המלומד של המשיבים, בתגובתו, "מתן פומבי לתרשומות פנימיות, התכתבויות פנימיות, חוות דעת וסיכומים עלול להרתיע עובדי ציבור להעלות על הכתב דברים באופן פתוח וגלוי, וכן להרתיע את הגורם המחליט מלבקש מעובדיו להעלות את כל עמדותיהם בגלוי ובבירור על הכתב, ובכך לעקר מתוכן ממשי את הליך קבלת החלטות המינהל הציבורי". האינטרס הציבורי האמור גובר על האינטרס הפרטי של בעל ענין לגטימי, לעיון במסמכים אלה. אולם נקודת הכובד באיזון שבין האינטרסים זזה, שעה שהרשות עצמה מגלה ברבים את דבר קיומם של הדיונים הפנימיים או התכתובות הפנימיות, ותוכנם (או תמצית תוכנם). או אז, לא עומד עוד כל טעם לקיומו של הסייג האמור לזכות העיון, ונשמט הגיונו, עליו עמדנו לעיל. פשיטא, כי אין הרשות יכולה להסתתר מאחורי תקנת הציבור, כשזו כלל לא יוצאת נפגעת. משלא קיים עוד הטעם בשלו הוכר האינטרס הציבורי לאי מתן פומבי לחוות דעת פנימיות, חוזר הכלל הבסיסי אל כנו, ולפיו מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני מי שיש לו ענין לגיטימי בהם (ע"א 6926/93 מספנות ישראל נ' חברת החשמל, פ"ד מח(3) 749, 796-794 והאסמכתאות שם). בענייננו מציינת פרקליטת המדינה בחוות דעתה את עמדתה החולקת של המשטרה, ואת המלצותיה, והיא אף מצטטת דברים מתוך חוות דעתה של המשטרה (עמ' 16). כן מציינת פרקליטת המדינה בפירוט את המחלוקת שנפלה בצוות הפרקליטות, ואת טעמיה של "דעת המיעוט" (עמ' 23, 24, 46, 47; כן ראה עמ' 3 ו6-, בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה). משכך איזה נזק ייגרם לאינטרס הציבורי מגילויים של המסמכים? האם לא ראוי כי נראה את המסמכים במקורם ולא את תחליפיהם? עמדתי כי יש לגלות את המסמכים אינה נובעת מן החשש כי חוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינם כוללים סיכום של חומר החקירה או שאינם משקפים באופן מלא את חומר החקירה. נאמנים עלי גם דבריו של עו"ד פוגלמן כי בדו"ח המשטרה וב"דעת המיעוט" לא פורטו ראיות נוספות. אולם בידוע הוא כי ניתן לסכם אותו חומר ראיות בדרכים שונות, להציגו בהדגשים שונים, ולראותו מהיבטים אחרים. הארת החומר מזווית אחרת, כרוכה, דרך כלל, במידת פירוט שונה של חומר הראיות. וכשם ש"אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 429, 433), כך אין חקר לתבונתו של עותר, ואין לנחש אילו טענות היה יכול להעלות מהחומר שהיה נמסר לידיו, כדי לעזור לבית המשפט להגיע להחלטה נכונה, שהיא היא האינטרס העליון. צר לי כי המסמכים האמורים לא נחשפו, וכל שהיה יכול להיות גלוי נותר חסוי. ש ו פ ט ניתנה היום י' בסיון תשנ"ז (15.6.1997). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת	[ "ע\"א 6926/93", "ע\"פ 35/50" ]	1,108
249,975	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 2534/97 - א' בפני: כבוד הרשמת שושנה ליבוביץ העותרים: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה לעיון בתיק החלטה טרם אתן החלטתי בנדון, אבקש את עמדות הצדדים כאמור בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס"ג – 2003. העמדות תוגשנה תוך 7 ימים מעת ההמצאה. המזכירות תמציא לצדדים את הבקשה שבפני יחד עם החלטתי זו. ניתנה היום, ח' שבט תשס"ו (6.2.2006). שושנה ליבוביץ ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97025340_E10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 2534/97" ]	1,110
259,564	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2534/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש לעיין בתיק בית המשפט: העותרים: עו"ד גיא לוריא 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה לעיין בתיק בית המשפט בשם המבקש לעיין בתיק בית המשפט: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד שי ניצן החלטה אני מסמיך את רשם בית המשפט העליון לדון בבקשה לעיון בתיק זה. ניתנה היום, כ"ד בשבט התשס"ו (22.2.2006). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97025340_A11.doc /דז/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 2534/97" ]	1,111
272	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3657/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: שבתאי שלום חבר המועצה המקומית אור-עקיבא נגד המשיב : יעקב אדרי ראש המועצה המקומית אור-עקיבא עתירה למתן צו על-תנאי ה ח ל ט ה המשיב הגיש לבית המשפט תגובה בכתב לנטען בעתירה. התגובה מלווה בתצהירו של מזכיר המועצה המקומית ומצורפים אליה נספחים נוספים. מתבקשת בזה התייחסות העותר לטענות. עליו לעשות כן בכתב בתוך 5 ימים ממועד המצאת ההחלטה. עם הגשת עמדתו, ולא יאוחר מיום 6.7.97, יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, כ' בסיוון תשנ"ז (25.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036570. F02	[ "בג\"ץ 3657/97" ]	1,112
11,450	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3657/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר העותר : שלום שבתאי, חברה המועצה המקומית אור-עקיבא נגד המשיב : יעקב אדרי, ראש המועצה המקומית אור-עקיבא עתירה למתן צו על-תנאי העותר : בעצמו בשם המשיב : עו"ד מ' נחליאלי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא : העותר, חבר המועצה המקומית אור-עקיבא, עתר למתן צו שיחייב את המשיב - ראש המועצה המקומית - למסור לו העתקי פרוטוקולים של ישיבות המועצה המקומית ושל הנהלתה וכן עותקים ממסמכים נוספים. ביום 15.6.97 נתבקש המשיב להגיב על העתירה בכתב, ומשהוגשה תגובתו, הוזמן העותר להתייחס לטענות שבכתב התגובה, והגיש טיעון משלים בכתב מטעמו. עתה, משכל הטענות מזה ומזה פרושות בפנינו, נחה דעתנו כי העתירה אינה מצריכה התערבות בית המשפט. דומה שאילו מלכתחילה השכילו בעלי הדין לנהוג זה בזה בכבוד, כיאה לשליחי ציבור, היה בידם ליישב מחלוקת חסרת-טעם זו שנתגלעה ביניהם מבלי להטריח בה את בית המשפט. העתירה נדחית. ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ז (6.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036570. F03	[ "בג\"ץ 3657/97" ]	1,113
13,645	ית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3657/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : שבתאי שלום חבר המועצה המקומית אור-עקיבא נגד המשיב : אדרי יעקב עתירה למתן צו על-תנאי ה ח ל ט ה מתבקשת תגובת המשיב. התגובה תוגש בכתב בתוך 5 ימים מהמצאת ההחלטה, ועם הגשתה יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036570. F01	[ "בג\"ץ 3657/97" ]	1,114
4,100	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2151/97 - ב' בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקשים: 1. גסאן סמיח חסן בדיר 2. לינא גסאן סמיח בדירה, קטינה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון משיבים פורמליים : 4. שקיר עלאן עלי 5. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 6. המוקד להגנת הפרט 7. עאישה רשיד מחמוד חג'י 8. אסמא רשיד נגיב עבדאלקארד טחלאוי 9. היאם עזאת קאסם מאלכ 10. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 11. מנירה אחמד נמר אבו חליל 12. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה בקשה להצטרף כעותרים ולצו ביניים החלטה 1. המשיבים מס' 2,1 ו3- ישיבו על הבקשה לצרף את המשיבים כעותרים וכן על הבקשה לתת צו ביניים תוך 15 ימים. 2. ניתן בזה צו ארעי, עד להחלטה בבקשה לצו ביניים, שלא לגרש את המבקשת מס' 2 מן הארץ. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 2151/97" ]	1,116
6,855	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2151 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש ים : 1. שקיר עלאן עלי 2. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 3. המוקד להגנת הפרט נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם כפר עציון בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם המבקשים: עו"ד אליהו אברם החלטה מתבקשת עמדת הפרקליטות אשר תוגש תוך חמישה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. Q04	[ "בג\"ץ 97" ]	1,117
14,656	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2151/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקשים : 1 . עאישה רשיד מחמוד חג'י 2. אסמאא רשיד נגיב עבדאלקאדר טחלאוי 3. היאם עזת קאסם מאלכ 4. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 5. מנירה אחמד נמר אבו חליל 6. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון משיבים פורמלים: 4. שקיר עלאן עלי 5. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 6. המוקד להגנת הפרט צו ביניים על-יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית-משפט זה, מצווה בית-המשפט כי יצא מלפניו צו-ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להמנע מלגרש את העותרים מס' 2,4, ו6- מהאזור נשוא העתירה. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתנה היום, יח בתמוז התשנ"ז (23.7.1997). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. L07	[ "בג\"ץ 2151/97" ]	1,120
17,498	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2151/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקשים : 1 . עאישה רשיד מחמוד חג'י 2. אסמאא רשיד נגיב עבדאלקאדר טחלאוי 3. היאם עזת קאסם מאלכ 4. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 5. מנירה אחמד נמר אבו חליל 6. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון משיבים פורמלים: 4. שקיר עלאן עלי 5. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 6. המוקד להגנת הפרט בקשה להצטרף לעתירה כעותרים ובקשה למתן צו-ביניים החלטה המבקשים 6-1 יצורפו כעותרים בעתירה. צו-ביניים כמבוקש. ניתנה היום, יח בתמוז התשנ"ז (23.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. L06	[ "בג\"ץ 2151/97" ]	1,121
37,899	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2151/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. שקיר עלאן עלי 2. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 3. המוקד להגנת הפרט 4. עאישה רשיד מחמוד חג'י 5. אסמא רשיד נגיב עבדאלקארד טחלאוי 6. היאם עזאת קאסם מאלכ 7. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 8. מנירה אחמד נמר אבו חליל 9. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה 10. גסאן סמיח חסן בדיר 11. לינא גסאן סמיח בדירה, קטינה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו ' בחשון התשנ" ח (6.11.97) בשם העותרים : עו"ד אליהו אברם בשם המשיבים : עו"ד יוכי גנסין פסק-דין דין העתירה להידחות. הטעם לכך הוא שהעתירה מוקדמת. על-פי הוראות המנשר, הסמכות בענין מרשם האוכלוסין נתונה למועצה הפלסטינית, תוך קיום בידי ישראל של כוח להסכים לבקשה פלסטינית (סעיף 28). על כן, בטרם תשקל שאלת ההסכמה הישראלית, יש צורך בבקשה פלסטינית. בקשה כזו לא הוגשה, וממילא אין מקום לשאלת ההסכמה. יצויין, כי ההסכמה הישראלית נעשית בגדר הסמכות הנתונה לישראל על-פי המנשר וסעיף 28 להסכם, ולא על-פי הצו בדבר תעודות זהות ומרשם אוכלוסין (יהודה והשומרון) (מס' 297), התשכ"ט1969- (בין הצו המקורי ובין הצו כפי שתוקן). העתירה נדחית. ניתן היום, ו' חשון התשנ"ח (6.11.97), בנוכחות באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. A11 /דז/	[ "בג\"ץ 2151/97" ]	1,122
274	ב בית המשפט העליון ע"א 3936/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופ ט בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון תאריך הישיבה: ז' בתשרי תשנ"ח (8.10.97) בשם המבקשים: עו"ד גיל-עד חריש בשם המשיבה: עו"ד ירון רייטר החלטה זוהי בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון או, לחלופין, להפחתת סכומו. בצידה בקשת המשיבה להגדלת סכום הערבון ולהעמדתו על סך 50,000 ש"ח. התנהל בפני דיון ממושך בבקשה, במסגרתו נחקר המבקש השני (להלן: המבקש) על תצהירו ונשמעו סיכומי הצדדים. המדובר בפרשה ממושכת החובקת הליכים נוספים, ואשר קיימת לגביה מעורבות רגשית גבוהה מבחינתם של כל הנוגעים בדבר. בעת הדיון הושמעו טענות הדדיות רבות, ואולם החלטה זו תצטמצם אך לעניינים הרלבנטיים לבקשות שבפני. אשר לבקשת המבקש לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון, החלטתי לדחותה. להלן אפרט טעמי: בעת הדיון התברר כי המבקש ומשפחתו (למבקש ולאשתו שני ילדים) מתגוררים בבית פרטי ששוויו לפחות מליון דולר. על הבית מוטל עיקול בגין חובו של המבקש למשיבה (בסכום של 130,000 ש"ח), ומוסכם על בעלי הדין כי יש להגביל את גובה העיקול לגובה החוב. מעבר לכך, אין מוטלים על הבית שעבודים אחרים. בידי המבקש, איפא, נכס ששוויו רב. אכן, אין לדרוש מכירת הבית על-מנת לממן את הפקדת הערבון, כטענת בא-כוח המבקשים, אך ניתן גם ניתן ליטול הלוואה לשם כך על יסוד זכויות הבעלות בנכס בעל שווי שכזה. טענת חוסר אונים מן הבחינה הכלכלית אינה יכולה להישמע מפיו של אדם שבבעלותו בית בשווי שהוזכר, בו הוא גם מתגורר עם משפחתו ואותו הוא מחזיק. בעת הדיון התברר גם, כי המבקש ומשפחתו מתקיימים באופן שוטף מתמיכה שהם מקבלים ממיטיבים שונים, ארבעה במספר, ובהם אבי המבקש ואם אשתו. המבקש ואשתו אינם עובדים. בעזרת אותן תמיכות שהם מקבלים מחזיקים המבקש ואשתו את הבית הנ"ל (לרבות תשלומי ארנונה והחזקה שוטפת), מכלכלים את ילדיהם (בתו של המבקש לומדת בבית הספר לטבע, שעלות הלימודים בו גבוהה), המבקש משתמש באופן קבוע במכונית שבבעלות אשתו וכיוצא באלה. עוד התברר, כי לאבי המבקש עסק של תווך במוניות. לחמותו של המבקש בית בצהלה, המושכר לאחרים. בנסיבות אלה, כאשר המבקש מנהל את חייו ואת חיי משפחתו תוך הסתייעות בזולת, אין הצדקה לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון אשר נועד להבטיח את הוצאות הצד שכנגד. מבחינת ההגנה על האינטרס של המשיבה, אין הבדל אם המבקש מתקיים ממקורות עצמיים או חיצוניים. החשוב הוא, כי המבקש מצליח לקיים רמת חיים גבוהה כמפורט לעיל, וככזה יש להניח כי ביכולתו למצוא גם את המקורות הדרושים לצורך הפקדת הערבון. יש לציין, כי הוצאות שנפסקו עד כה לחובת המבקש, לרבות הסכום שנקבע כי עליו להשיב למשיבה, לא שולמו. בנסיבות אלה, גובר הצורך להבטיח לפחות את ההוצאות בשלב הערעור. ראיה לכך שביכולת המבקש לגייס כספים לצורך ניהול ההליכים המשפטיים בהם הוא מעורב יש בעובדה, שביום 13.7.97 הפקיד המבקש ערבות בנקאית בסכום של 42,000 ש"ח בלשכת ההוצאה לפועל (במסגרת התיק שפתחה נגדו המשיבה). לדבריו, קיבל את הערבות הבנקאית מחבר טוב (סעיף 7 לתצהיר מיום 23.7.97). אין כל מניעה שיקבל באותה דרך גם את הסכום הנדרש להפקדת הערבון בערעור. זאת ועוד, בסעיף 6 להודעת הערעור טוען המבקש, כי טעתה הערכאה הראשונה בהתעלמה מהצעתו להמציא למשיבה ערבות בנקאית להבטחת הוצאותיה. הצעה זו נכללה בתגובה שהגיש המבקש לבקשת המשיבה להפסיק את התובענה. מטענה זו משתמע, כי המבקש מסוגל לגייס ערבות בנקאית להבטחת הוצאותיה של המשיבה בערכאה הראשונה. אם כך הם פני הדברים, אין מקום לפטור אותו מן החובה להבטיח את ההוצאות בערעור. בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי לנכון להתייחס לנכסי המבקשת הראשונה, בשל כך שהיא איננה פעילה ושווי נכסיה זניח. אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. אשר לגובה הערבון, איני רואה להתערב בסכום שנקבע על ידי המזכיר הראשי (20,000 ש"ח), לא על ידי הפחתתו ולא על-ידי הגדלתו. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א בתשרי תשנ"ח (12.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. O03	[ "ע\"א 3936/97" ]	1,123
496	בבית המשפט העליון ע"א 3936/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד אבי אביטל החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ב בתמוז תשנ"ז (27.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. Q01	[ "ע\"א 3936/97" ]	1,124
2,925	בבית המשפט העליון ע"א 3936/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופט בקשה למתן הוראות בשם המשיבה: עו"ד ירון רייטר החלטה הדיון שנקבע ליום 17.9.97 הוא בבקשת המערערים לפטור מחובת הפקדת ערבון. במסגרת הדיון, יוכל בא-כוח המשיבה לחקור את המצהיר על תצהירו ולסכם טענותיו. ניתנה היום, כ"ג באב תשנ"ז (26.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. Q02	[ "ע\"א 3936/97" ]	1,125
12,920	ב בית המשפט העליון ע"א 3936/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: בעצמם החלטה הארכת המועד להפקדת הערבון עד למתן החלטה בבש"א 6828/97. אם יידחה הערעור, יופקד הערבון תוך עשרה ימים מיום קבלת פסק הדין בערעור בידי המבקשים. ניתנה היום, כ' בחשון תשנ"ח (20.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. O04	[ "ע\"א 3936/97" ]	1,126
24,154	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3936/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב : Microsoft Corporation ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.5.95 בתיק 1036/92 שניתן על ידי כבוד השופטת ד. פלפל תאריך הישיבה: ה בתמוז תשנ"ח (29.6.98) בשם המערערים : עו"ד גלעד חריש בשם המשיב : עו"ד ירון רייטר פסק-דין לא נראה שיש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט להפסיק את התובענה. עם זאת זכאים המערערים להוצאותיהם, לפחות לגבי השלב שבו הם היו מיוצגים. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח בבית המשפט המחוזי ליום פסק דינו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובכפיפות לכך אנו דוחים את הערעור. אין צו להוצאות בערכאתנו. ניתן היום ה בתמוז תשנ"ח (29.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. B06	[ "ע\"א 3936/97" ]	1,127

7,911

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5687/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשים: 1. ארתור גולדו 2. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד א. ירון נגד המשיבים : 1. מתן חיים פרפרה 2. מרדכי פרפרה 3. רחל פרפרה משיבים 1-3 ע"י ב"כ עו"ד א. בית-הלוי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 13.7.97 בת.א. 77/90 שניתנו על ידי כבוד השופט סגל החלטה 1. אין מקום להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא המהוות נשוא בקשה זו. האחת, להרשות הגשת תצהירו של ד"ר גתות ומסירת עדות על ידו. השניה, סירוב למחוק את סעיף 4 לתצהירו. השלישית, סירוב לדחות עדותו עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור זו. 2. ד"ר גתות טיפל בתובע הנפגע מאז 1991 ובסעיף 4 לתצהירו הקצר (בן 4 סעיפים) נאמר כי: "בהתאם למצבו אני הצעתי להוריו גם לאחר השחרור מהקנולה להמשיך לעמוד על מצבו בעזרת אוקסימטר, ולטפל בפתח שנשאר... ובמקרים חריפים על ידי מתן חמצן. גם הוריתי להורים שלא ירחיקו את מתן [הנפגע] למספר שעות מביתו בלא אמצעים זמינים של אדים... וחמצן". 3. המבקשים רואים באמור בסעיף 4 לתצהיר ובהעדת הרופא מטעם התביעה, נסיון ל"הגניב" חוות דעת רפואית "מטעם" כאשר בית המשפט מינה כחוק מומחים בתחום אף אוזן וגרון ובתחום השיקומי. 4. אין - בעיקרון - מניעה לאפשר הוכחת הטיפול הרפואי שניתן בעבר לנפגע תאונת דרכים. עדות רפואית לגבי טיפול בעבר, כשירה להתקבל כראיה עובדתית בכל הקשור לאותו טיפול. (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים (הוצאת נבו, תשנ"ג1993-) בעמ' 194 ואילך וכן ע"א 185/88 אבו-ג'עפר נ' אבו ג'עפר ואח' , פ"ד מה(3) 117, 121; רע"א 504/90 בר זאב ואח' נ' ג'ומעה , פ"ד מד(2) 200, 205; ת.א. (חיפה) 160/92 יפרח נ' נתיבי אוויר לישראל , תק-מחוזי כרך 96(1) תשנ"ו-תשנ"ז עמ' 449). 5. עם זאת, אין להתעלם מהבעיתיות הכרוכה בהבאת עדות רפואית על טיפולים בעבר, המותרת כשלעצמה. קשה, ולעיתים בלתי אפשרי הוא, להפריד בעדות כזו בין החלק העובדתי בדבר הטיפולים שניתנו בפועל, לבין החלק המהווה חוות דעת, שהרי כל טיפול רפואי מושתת על דיאגנוזה שקובע הרופא, ודיאגנוזה מבטאת את דעתו של הרופא על המחלה, התפתחותה, דרך הטיפול בה וההחלמה ממנה. לפיכך, יש להימנע ככל שניתן מלפתוח פתח דרכו יבואו ויכנסו "חוות דעת" באיצטלא של "טיפולים" ויחזור עידן חוות הדעת המנוגדות "מטעם" שעמלנו כה קשה להשתחרר ממנו. על בית המשפט לעמוד על המשמר, לבל יגלשו הדברים אל מעבר למותר. בסופה של דרך, על בית המשפט לפסוק על תשתית הנתונים הראייתיים הקבילים, הקביעות הרפואיות, והפרוגנוזה של המומחים הרפואיים שמינה. 6. כך בענייננו. ראוי היה (ואולי נעשה הדבר) שהחומר המתייחס לטיפול הרפואי בעבר, יועבר למומחים שיוכלו להתייחס אליו ולחוות דעתם עליו. אין זה תחליף להבאת החומר כראיה במשפט. 7. לאור האמור לעיל, אין מקום למחוק את סעיף 4 לתצהיר או למנוע חקירה, שכבר נעשתה. מיון בין המותר והאסור, אם לא נעשה במהלך העדות, ייעשה בודאי בפסק-הדין, ואם יסתמך בית המשפט על חומר ראיה שאינו קביל או יתן לו את המשקל הבלתי ראוי, יוכלו המבקשים לערער על כך בערעור - אם יוגש - על פסק הדין הסופי שיינתן. 8. אשר על כן, הבקשה נדחית ללא הזמנת התשובה וללא צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ח בתשרי תשנ"ח (29.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056870. J02

[ "רע\"א 5687/97", "ע\"א 185/88", "רע\"א 504/90" ]

1,005

246

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב מס' 2 והמורה לו להימנע מלגרש את העותר מס' 2 מן הארץ. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה סופית בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, ג' באלול תשנ"ז (5.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L02 /שב

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,006

4,375

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. השר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה לשחרור העותר מס' 2 ממעצר תאריך הישיבה: ו' באלול תשנ"ז (8.9.97) בשם העותרים: עו"ד רענן כרמון בשם המשיבים: עו"ד ענר הלמן החלטה בהסכמת בא-כוח המדינה, אני מורה על שחרורו של העותר ממעצרו בתנאי הבא: הפקדה במזומן בסך של 8,000 ש"ח וכן התחייבות להתייצב בכל מקום שיתבקש על-ידי משרד הפנים בכפיפות להליכים בבית-משפט זה. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,007

14,511

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. להעביר להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יגיש את תגובתו בכתב ויוזמן לדיון. 2. ניתן בזה צו ביניים האוסר על גירוש עותר מס' 2 מן הארץ עד למתן פסק-דין בעתירה. 3. הדיון בבקשה לשחרר את העותר מס' 2 ממעצר יתקיים ביום 8.9.97 בשעה 09.00 במעמד שני הצדדים. יש לזמן לדיון זה את העותר מס' 2. ניתנה היום, ג' באלול תשנ"ז (5.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L01 /שב

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,008

20,053

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 - ה' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. השר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה להחזרת פיקדון החלטה העותרים מבקשים להחזיר פיקדון שהפקידו בקופת בית-המשפט במסגרת הדיון בתיק, זאת כיוון שהדיון בתיק הסתיים והתיק נסגר. בתאריך 3.11.98 התבקשה המדינה להגיב לבקשה תוך 10 ימים. עד עתה לא התקבלה תגובת המדינה. משלא הגיבה המדינה אני מורה על החזרת הפיקדון. ניתנה היום, ב' טבת תשנ"ט (21.12.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L09

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,009

24,941

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה למחיקת העתירה בשם העותרים : עו"ד רענן כרמון פסק-דין העתירה נמחקת. ניתן היום יד בתמוז תשנ"ח (8.7.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. B06

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,010

27,337

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 - ד' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מהא סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. השר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה להחזרת פקדון החלטה לתגובת המדינה תוך 10 ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, י"ד חשון תשנ"ט (3.11.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. L07

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,011

32,425

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5271/97 - ג' בפני: כבוד השופט א' מצא העותרים : 1. מהא בת זכי סקא 2. חליל פרג' אלקאני נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. שר לבטחון פנים 3. שר העבודה והרווחה בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד רענן כרמון החלטה לדחות מועד הדיון כמבוקש. לקבוע הדיון ככל האפשר למועד המבוקש על-ידי באי-כוח הצדדים - 12.7.98. ניתנה היום, כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052710. F05

[ "בג\"ץ 5271/97" ]

1,012

247

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה למתן צו על-תנאי החלטה לתגובת המדינה בתוך עשרה ימים ממועד ההמצאה. ניתנה היום, ט בתמוז התשנ"ז (14.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. L02

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,013

1,752

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להרכב של שלושה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יוזמן לדיון ורשאי הוא להשלים תגובתו בכתב. ניתנה היום, ח באב התשנ"ז (11.8.97) ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,014

7,560

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה להקדמת מועד תגובה החלטה לנוכח בקשת העותר, המדינה תמסור תגובתה בכתב בתוך עשרה ימים ממועד ההמצאה וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, כב בתמוז התשנ"ז (27.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. L04

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,015

7,858

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. L03

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,016

9,587

בבית המשפט העליון בג"ץ 4337/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם העותר: בעצמו החלטה פטור מאגרה. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. Q01

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,017

12,512

ב בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה לקבלת העתק פרוטוקול החלטה ההרכב שלפניו תידון העתירה יחליט גם בבקשה זו. ניתנה היום, כ' תשרי תשנ"ח (21.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. F07

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,018

18,045

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4337/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותר: בעצמו החלטה יעשה נסיון לקבוע את העתירה לדיון בראשית שנת 1998. ניתנה היום, ז' באלול תשנ"ז (9.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. O06

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,019

21,465

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4337/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותר : וינדר זלמן נגד המשיב : שר הבריאות בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' בחשון התשנ" ח (6.11.97) בשם העותר : בעצמו בשם המשיב : עו"ד דנה בריסקמן פסק-דין נחה דעתנו, כי לאור תשובת המשיב, לא קמה עילה להתערבותנו. העתירה נדחית. ניתן היום, ו' בחשון התשנ"ח (6.11.97), בנוכחות העותר ועו"ד בריסקמן. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97043370. A08 /דז/

[ "בג\"ץ 4337/97" ]

1,020

248

בית המשפט העליון רע"ב 97 / 2440 בפני: כבוד הנשיא א' ברק : סלומון יהודה נגד המשיב : שרות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב ע"ש 1098/96 מיום 11.11.96 שניתן על ידי כבוד השופט א' בייזר החלטה להעביר להרכב של שלושה שופטים. נא לקבוע לדיון בהקדם. ניתנה היום יג' ניסן התשנ"ז (20.04.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024400. A02 /דז

[ "רע\"ב 97", "ע\"ש 1098/96" ]

1,021

10,700

בבית המשפט העליון בירושלים רע"ב 97 / 2440 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר המבקש: יהודה סלומון נ ג ד המשיב: שרות בתי הסוהר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.11.96 בתיק ע"ש 2098/96 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: י' בסיוון התשנ"ז (15.6.97) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד ד' זילבר החלטה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה נדחתה עתירת-אסיר שהגיש המבקש כנגד סירובו של שירות בתי הסוהר ליתן לו חופשות. שמענו טענות המבקש ועיינו בהחלטת בית המשפט המחוזי ובתשובת המדינה. מסקנתנו היא כי המבקש לא הראה עילה למתן רשות-ערעור. הבקשה נדחית. ניתנה היום, י' בסיוון התשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024400. F04

[ "רע\"ב 97" ]

1,022

14,148

בבית המשפט העליון רע"ב 97 / 2440 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : סלומון יהודה נגד המשיב : שרות בתי הסוהר בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה פטור מאגרה. ניתנה היום, י' בניסן תשנ"ז (17.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024400. Q01

[ "רע\"ב 97" ]

1,023

249

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5699/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. קאדי שייח נעים הינו, בית הדין הדרוזי 2. זינאת אג'וד זין עתירה למתן צו ע ל תנאי וצו ביניים החלטה להעביר הדיון בעתירה להרכב שלושה. המשיב השני יוזמן לדיון וימציא את תגובתו בכתב. ניתן צו ביניים כמבוקש. ניתנה היום, כד' באלול התשנ"ז (26.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97056990. E01

[ "בג\"ץ 5699/97" ]

1,024

1,837

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5699/97 - ב' בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. קאדי שייח נעים הינו 2. זינאת אג'וד זין בקשה לביטול צו ביניים בשם העותר: עו"ד אסעד אבו אל-זולוף בשם המשיבה 2: עו"ד חוסאם קאסם ועו"ד מוניר עזאם ה ח ל ט ה שמעתי את טענות הצדדים. לא ראיתי מקום לבטל את צו הביניים שהוצא בעתירה על-ידי השופט ת' אור ביום 26.9.97. עם זאת נראה לי כי מן הראוי להחיש את הדיון בעתירה. כבוד הרשמת מתבקשת להועיד את שמיעת העתירה בפני הרכב למועד קרוב ככל שאפשר ועל כל פנים לא יאוחר מסוף חודש דצמבר 1997. ניתנה היום, כז' בתשרי תשנ"ח (28.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056990. F04

[ "בג\"ץ 5699/97" ]

1,025

3,003

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5699/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : זינאת אג'וד זין נגד המשיבים : 1. אבו סעדה עמאר 2. הקאדי שיח' נעים הנו בקשה לביטול צו ביניים ה ח ל ט ה הבקשה תידון במעמד הצדדים ביום 28.10.97 שעה 9:30. ניתנה היום, יח' בתשרי תשנ"ח (19.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056990. F03

[ "בג\"ץ 5699/97" ]

1,026

9,778

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5699/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. הקאדי שייח נעים הינו בית הדין הדרוזי 2. זינאת אג'וד זין עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97) בשם העותר : עו"ד א' אבו זולף בשם המשיבים : עו"ד ו' קאסם, עו"ד ע' מוניר פסק-דין השופט מ' חשין: בית-הדין הדרוזי החליט להתיר את נישואיו של העותר למשיבה מס' 2 ואף הורה על הוצאת תעודת גירושין. על החלטה זו קובל העותר, ובפיו כמה וכמה טענות. אשר לטענות העותר שעניינן הדין הדתי הדרוזי, פשוט הוא שלא נתערב בהחלטה והרי אין זה מנוהגנו להתערב בדין הדתי לגופו. טוען העותר כי בית-הדין לא שמע את טיעוניו, אך המיסמכים שלפנינו אינם מאשרים טענה זו. אכן, בישיבה השניה שהיתה בבית-הדין הדרוזי העלה העותר את כל טענותיו, וגם אם היה פגם בישיבה הראשונה - ולא אמרנו כן - באו הדברים על תיקונם בישיבה השניה. טוען העותר כי הגיש ערעור לבית-הדין הדרוזי לערעורים, אך ערעור זה לא נשמע - אף לא יישמע בעתיד הקרוב, ככל הנראה - הואיל ואין קאדים המאיישים את בית-הדין הדרוזי לערעורים. טענה זו אינה מקדמת את העותר הואיל ובקשתו היא כי עניינו יוחזר לבית-הדין בערכאה ראשונה, ואין הוא מבקש לבטל את ההחלטה המבטלת את נישואיו. מכל מקום: הזכויות המתנגשות ביניהן היא זכותה של האשה לחופש כנגד זכותו של העותר כי יינתן לו לערער על החלטת הגירושין. בהתנגשות זו זכותה של האשה לחופש גוברת על זכותו של העותר. מבינים אנו לרֵעו של העותר, אך זכותה של האשה לנסות ולשקם את עתידה גוברת על זכותו. אנו מחליטים לדחות את העתירה, אך לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ז בכסלו תשנ"ח (16.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056990. G05

[ "בג\"ץ 5699/97" ]

1,027

12,907

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5699/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : אבו סעדה עמאר נגד המשיבים : 1. קאדי שייח נעים הינו, בית הדין הדרוזי 2. זינאת אג'וד זין צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים, והמורה למשיב מספר 1 להמנע מלהוציא אישור לעריכת "עקד" המאפשר למשיבה מספר 2 להנשא לאדם אחר זולת העותר, וזאת עד לברור ערעורו של העותר שהוגש לבית הדין לערעורים; לחילופין, ובאם יתברר שהמשיב מספר 1 הוציא אישור המאפשר עריכת "עקד", להורות על הקפאת תוקפו של אישור זה עד לסיום הדיון בערעורו של העותר שהוגש בפני בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, ערעור מספר 4/97 על פסק הדין שניתן בתיק מספר 160/97. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים, במעמד הצדדים. ניתן היום, כד' באלול התשנ"ז (26.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97056990. E02

[ "בג\"ץ 5699/97" ]

1,028

251

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ב' וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה לתיקון הודעת הערעור בקשה לתיקון הודעת הערעור שכנגד תאריך הישיבה: כ"ב באלול תשנ"ז (24.9.97) בשם המערערים: עו"ד נפתלי נשר בשם המשיבה: עו"ד עומר כהן החלטה 1. נרשמה הסכמת בא-כוח המערערים לקיים הליך פישור בתיק זה על-פי הצעת בית המשפט. בא-כוח המשיבה יודיע את עמדתו בענין תוך עשרים יום מיום קבלת ההחלטה. 2. במיקרה שתנתן תשובה שלילית מטעם בא-כוח המשיבה בענין ההשתתפות בהליך הפישור, תתוקן בהסכמה הודעת הערעור הן לענין זהות המערערים, כאשר במקום המערער הראשון יבואו יורשיו, והן לגופו של ענין לנוכח פטירת המערער הראשון. תיקון הודעת הערעור יעשה תוך ארבעים וחמישה יום מיום שתתקבל עמדתה השלילית של המשיבה בענין הפישור. 3. על-פי אותה הסכמה תהא המשיבה ראשית לתקן את הודעת הערעור שכנגד תוך שלושים יום מיום שתתקבל בידיה הודעת הערעור המתוקנת. 4. לאחר הגשת הודעת הערעור שכנגד יכנס לתקפו הצו בדבר סיכומים בכתב שניתן ביום 10.4.97. 5. לאחר השלמת כל מחזורי הסיכומים ייקבע מועד להשלמת טיעון בעל-פה. ניתנה היום, כ"ב באלול תשנ"ז (24.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O05

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,031

1,945

בבית המשפט העליון ע"א 4624/96 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד ד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה לתיקון כתב בית דין בשם המבקשים: עו"ד נפתלי נשר החלטה הדיון שנקבע ליום 15.9.97 - מתבטל. הבקשות שבתיק ייקבעו לדיון בפני לאחר הפגרה. ניתנה היום, י"א באב תשנ"ז (14.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. Q03

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,032

4,328

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4624 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים 1. איוון בלגין (חסוי) (המשיבים בערעור שכנגד): 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה (המערערת בערעור שכנגד): קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה לתיקון הודעת הערעור שכנגד בשם המבקשת (המערערת בערעור שכנגד): עו"ד ליפא ליאור החלטה מתבקשת תגובת ב"כ המערערים אשר תוגש תוך 7 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ה באייר התשנ"ז (1.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. Q02

[ "ע\"א 96" ]

1,033

9,309

בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 4624/96 - 2 בפני: כבוד השופט י' קדמי המ בקשת : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ ג ד המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור החלטה הבקשה להבאת ראיה תידון על ידי ההרכב שידון בערעור לגופו. המזכירות מתבקשת לצרף הבקשה לתיק יו"ר ההרכב שייקבע לדון בערעור; ולהעבירה אליו בבוא העת. ניתנה היום, כ"ב באב תשנ"ז (25.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. H04 /שב

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,034

16,234

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4624 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. איוון בלגין (חסוי) בערעור שכנגד: 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערערים ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. A01 /דז/

[ "ע\"א 96" ]

1,035

26,651

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למחיקת הודעת ערעור בשם המערערים: עו"ד דלילה יאור בשם המשיבה: עו"ד עמליה ליאור החלטה מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן. ניתנה היום, ט' בניסן תשנ"ח (5.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O07

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,036

33,732

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת בשם המערערים: עו"ד דלילה יאיר בשם המשיבה: עו"ד עמליה ליאור החלטה אני מחליטה לאשר קבלת הודעת הערעור המתוקנת (בפעם השניה), הערוכה כדין). ניתנה היום, כ"ו בניסן תשנ"ח (22.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O09

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,037

34,780

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למתן הוראות בשם המשיבים: עו"ד עמליה ליאור החלטה לתגובת המערערים בתוך עשרה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, ד' באדר תשנ"ח (2.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. P06

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,038

39,430

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. איוון בלגין (חסוי) 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה להבהרה בשם המערערים: עו"ד דלילה יאור החלטה לנוכח החלטת כב' השופט זמיר מיום 8.4.98 ההחלטה המחייבת היא זו מיום 22.4.98. יש לשלוח לבאת כוח המערערים את ההחלטה מיום 8.4.98 אם הדבר טרם נעשה. ניתנה היום, י"א באייר תשנ"ח (7.5.98) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. O10

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,039

40,532

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 - ד' וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערים : 1. חנה בלגין 2. סימון לוגסי 3. תרינה לוגסי 4. נטליה בלגין 5. אורי בלגין נגד המשיב ים : " קרנית" קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה למ חיקת הודעת הערעור המתוקנת החלטה המשיבה בערעור העיקרי ("קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) מבקשת מבית המשפט "להפעיל סמכותו, הקבועה בתקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ולהורות על מחיקת הערעור". הבקשה הובאה בפני הרשמת של בית המשפט. לאחר שנתבקשה ונתקבלה תגובת המערערים לבקשה, נתנה הרשמת (ביום 5.4.98) החלטה זו: "מכיוון שהבקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת הוגשה על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, יש להעביר את הדיון בה לידי כב' השופט התורן". על פי החלטה זו הועברה הבקשה להחלטתי כשופט תורן. לאחר עיון מתברר כי בידי הרשמת סמכות לדון בבקשה של משיב בערעור לפי תקנה 421 רישא. לפיכך אני מורה על החזרת הדיון בבקשה למחיקת הערעור אל הרשמת. ניתנה היום, י"ב בניסן תשנ"ח (8.4.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. I08

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,040

44,909

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים 1. איוון בלגין והמשיבים בערעור שכנגד: 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים בקשה להגדלת היקף הסיכומים בשם המערערים והמשיבים בערעור שכנגד: עו"ד שלומית (רענן) נשר בשם המשיבה והמערערת בערעור שכנגד: עו"ד עמליה ליאור החלטה 1. הודעת הערעור בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים) אינה חלק מסיכומי המערערים. 2. אני מתירה הגדלת סיכומי המשיבה (המערערת שכנגד) עד עשרה עמודים. ניתנה היום, י"ג באייר תשנ"ט (29.4.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. V11

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,041

48,812

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים סיכומים בכתב החלטה בתיק זה ניתנה ביום 14.4.99 החלטה, לפיה יוגשו סיכומי המשיבה עד ליום 1.9.99. עד היום לא הוגשו סיכומי המשיבה, ולא הוגשה גם כל בקשה להארכת מועד להגשתם. אני מאפשרת למשיבה ליתן טעם, תוך שבעה ימים, מדוע לא יועבר תיק הערעור להרכב לשם דיון בו, על פי תקנות 448(ג) ו450-(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. העדר תגובה יביא להעברת התיק כאמור ללא צורך בהחלטה נוספת. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ט (7.9.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. V12

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,042

61,868

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 בפני: כבוד השופט ת' אור המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.96 בת"א 93/89 שניתן על ידי כבוד השופט א' אסא תאריך הישיבה: יד' בטבת התש"ס (23.12.99) בשם המערערים: עו"ד ארדמן ועו"ד נשר בשם המשיבה: עו"ד ליאור ליפא ועו"ד ליאור עמליה החלטה באי כוח בעלי הדין הודיעו שינסו להגיע להסדר, והיה ולא יגיעו לכך - ימציאו לבית המשפט רשימה של נקודות הסכמה וכן את הפלוגתאות שנותרו במחלוקת. נדחה להמשך, אלא אם יגיעו הצדדים להסכמה, ליום 20.1.2000 שעה 08:00. ניתנה היום, יד' בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. E13 /עכב

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,043

72,932

ב בית המשפט העליון ע"א 4624/96 בפני: כבוד השופט ת' אור המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.96 בת"א 93/89 שניתן על ידי כבוד השופט א' אסא תאריך הישיבה: יג' בשבט התש"ס (20.1.2000) מטעם קרנית בשם שני הצדדים: עו"ד עמליה ליאור החלטה עורכת דין ליאור הודיעה, בשם בעלי הדין, שהם נושאים ונותנים ויש סיכוי להסדר פשרה. מבקשת דחיה נוספת. נדחה ליום 17.2.2000 שעה 08:00. ניתנה היום, יג' בשבט התש"ס (20.1.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. E14 /עכב

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,044

92,264

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4624/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערערים : 1. איוון בלגין 2. חנה בלגין 3. סימון לוגסי 4. מרינה לוגסי נגד המשיב ה : קרנית, קרן לנפגעי תאונות דרכים הודעת הצדדים על הסכם פשרה בשם המערערים: עו"ד נפתלי נשר בשם המשיבים: עו"ד ליפא ליאור פסק-דין בעלי הדין הגיעו - על פי המלצת בית המשפט - להסכם פשרה. להסכם פשרה זה, אשר סומן מ1/ ומהווה חלק בלתי נפרד של פסק דין זה, ניתן בזה תוקף של פסק דין. ניתן היום, ט' באדר א' התש"ס (15.2.2000). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96046240. E15 /עכב

[ "ע\"א 4624/96" ]

1,045

252

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט רע"א 96 / 7934 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: גיל דפני, עו"ד הנאמן בפשיטת רגל של עין טל עירית נגד המשיבים: 1. בנק דיסקונט לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. ישורון 2. כונס הנכסים הרשמי החלטה 1. המבקש הגיש במקביל ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא לפיה הורה להשלים ברישום, עסקת משכנתא מובטחת בהערת אזהרה לפי בקשת המשיב 1 לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ1980-. 2. החלטה כזו מעמידה זכות ערעור למי שנפגע ידה ואין מקום להגשת בקשת רשות ערעור (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811). 3. המזכירות מתבקשת לקבוע את ע"א 8247/96 לדיון בהקדם האפשרי. ניתנה היום, כה' באדר ב' תשנ"ז (3.4.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי חז793496/ 96079340. J02

[ "רע\"א 96", "רע\"א 4569/91", "ע\"א 8247/96" ]

1,046

7,292

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 7934 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: דפני גיל, עו"ד נגד המשיבים : 1. בנק דיסקונט לישראל 2. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה וכב' השופט ג'ובראן מיום 11.10.96 בהמ' 29/95 בתיק פש"ר 299/92 בשם המבקש: לעצמו החלטה פרקליט המבקש מתבקש לנמק תוך 7 ימים האם אין מדובר בהחלטה שהערעור עליה הוא בזכות. לאחר מכן יטופל תיק זה. ניתן היום כד באדר א' תשנ"ז (3.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079340. B01

[ "רע\"א 96", "פש\"ר 299/92" ]

1,047

253

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2534/93 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל המערער : גד בן קברט מליסה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.4.93 בת.פ. 47/92 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל ודננברג תאריכי הישיבות: ח' בכסלו תשנ"ז (19.11.96) יב' באדר א' תשנ"ז (19.2.97) בשם המערער : עו"ד יורם סגי -זקס בשם המשיב ה: עו"ד נאוה בן-אור פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיו הורשע המערער בעבירת רצח, כמשמעה בסעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז 1977- , ונידון למאסר עולם. העובדות 2. המערער והמנוחה למלם אברה - שניהם עולים מאתיופיה - חיו יחדיו (ללא נישואין) ובאוגוסט 1990 נולדה להם בת. משנפרדו דרכיהם פסק בית הדין הרבני שהילדה תימצא במשמורת אימה. ביחס למערער נקבע, כי הוא זכאי לראות את בתו אחת לשבוע והמנוחה חויבה להביא את הבת אל המערער מדי בוקר יום שישי, בין השעות 10 ו 12- , כדי לאפשר לו לראותה. היחסים בין המערער למנוחה היו רצופים במריבות, בעיקר סביב עניינה של הבת. לא פעם סירבה המנוחה להביא את הילדה אל המערער, כמצוות בית הדין. הוא התלונן עליה במשטרה והיא גמלה לו בתלונות נגדיות. ביום שישי 10.1.92 , סמוך לאחר השעה 10:30 , באה המנוחה עם ילדתה למקום מגוריו של המערער (מעון לעולים באשקלון). קרוב לצוהרי היום, בעקבות התרחשות שלא כל נסיבותיה נתבררו לאשורן, דקר המערער את המנוחה באולר, שלושים ושתיים פעמים, בראשה, בצווארה, בגפיה ובאבריה הפנימיים. השומר במעון העולים (העד משה אוזן) ניסה להרחיק את המערער מעל המנוחה. משלא נענה המערער לקריאותיו לחדול, ירה השומר לעבר המערער ופצע אותו. אז הירפה המערער מן המנוחה, אך גורלה של המנוחה כבר נחרץ; הדקירות הרבות הסבו לה דימום פנימי וחיצוני קשה והיא נפטרה מפצעיה. חקירת המערער 3. המערער הובא לחקירה ארבע פעמים. בשתי הפעמים הראשונות סירב למסור דבר. משנחקר בשלישית (ביום 21.1.92 ) מסר הודעה. כיון שגירסתו הותירה אי-בהירויות בנקודות שונות, ובניסיון להבהיר את הדברים, נגבתה ממנו (ביום 31.1.92 ) הודעה נוספת. באימרתו העיקרית (מיום 21.1.92 ) סיפר המערער, כי בבואה למעון העולים בבוקר יום המעשה שחה לו המנוחה, כי אין בכוונתה להראות לו את הילדה, וכי לא לשם כך באה, אלא כדי לומר לו שהילדה כלל אינה בתו. אמירות מן הסוג הזה אמנם שמע מפי המנוחה גם בעבר; אלא שהפעם המנוחה לא הסתפקה בחזרה על אמירתה המרגיזה, אלא גם הראתה לו מסמך (בלשונו "מכתב") המעיד כי שם משפחתה של הילדה שונה, ממליסה לאברה; משמע שהילדה כבר אינה קרויה בשמו אלא בשם אימה. דבר זה העלה את חמתו. אז, לפתע, הבחין בגבר זר ממוצא אתיופי. איש זה והמנוחה דיברו ביניהם, והאיש גם פנה אליו ודרש ממנו להניח למנוחה ולבתה. מתוך כך הבין המערער, כדבריו, שאיש זה בא בלוויית המנוחה וכי הוא בן הזוג עימו היא חיה עכשיו. משהשיב לאיש, כי הילדה היא בתו, התקרב אליו הלה כמתכוון להכותו. לפתע הבחין כי האיש מחזיק בסכין. הוא נאבק עם האיש, גבר עליו וחילץ מידו את הסכין. בתוך כך התנפלה עליו גם המנוחה ומשכה אותו בשערו מאחור; והוא, שלא ידע את נפשו מרוב כעס וזעם, רק ביקש להינצל מידי תוקפיו. אך מכאן ואילך - טען המערער - כלל אינו זוכר מה וכיצד אירע. בהתייחסו לעובדה, כי המית את המנוחה בדקירות סכין, גרס המערער כי אינו זוכר זאת. עם זאת לא הכחיש שעשה את המעשה שיוחס לו, אך טען כי לא היתה לו כוונה להמית את המנוחה. כדבריו: "דקרתי אותה בגלל שהתעצבנתי ולא התכוונתי להרוג אותה חס וחלילה. ואני חושב כל הזמן מה שעשיתי ולמה עשיתי. ואני לא רציתי בכלל לפצוע אותה, רק מה שקרה, אני לא יודע מה היה לי בראש". להלן הסביר מדוע "התעצבן": "אני כל הזמן התעצבנתי, שהיא אומרת שהילדה לא שלי ואני אמרתי שהילדה שלי ובגלל זה קרה כל המקרה. ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך וזה הרגיז אותי". באימרתו הנוספת (מיום 31.1.92 ) חזר המערער על טענתו כי הותקף על-ידי בחור אלמוני וכי גם המנוחה השתתפה בתקיפתו. כלשונו: "היו שתיים מרביצים לי, תפסו אותי, ואז הוא הוציא סכין להרוג אותי, ובמקום הוא יהרוג אותי אני תפסתי סכין מהיד שלו, ובחורה קופצת עלי על הראש. ואחרי זה אני לא יודע מה עשיתי. אני לתת לבחור לתת לבחורה, אני השתגעתי, לא יודע את עצמי". מדבריו עלה, כי לאחר שחילץ את הסכין מידי הבחור (שנילווה אל המנוחה), ברח הבחור מן המקום. על רקע זה נשאל, מדוע המשיך לדקור את המנוחה גם לאחר שהבחור ברח. לכך השיב המערער: "אני השתגעתי. לא יודע מה עשיתי. בגלל שהיו מרביצים לי ואני השתגעתי". הבדיקה הפסיכיאטרית 4. לאחר הגשת כתב האישום, ועל-פי החלטת בית המשפט המחוזי, הועמד המערער לבדיקה פסיכיאטרית. למומחה שבדק אותו (הפסיכיאטר המחוזי למחוז הדרום) אמר המערער, כי קודם לאירוע, בו ניספתה המנוחה, הוא אוים והותקף על-ידי אדם עם סכין. הוא, כדבריו, הוציא את הסכין מידי התוקף, אך כל מה שהתרחש מכאן ואילך, ועד שחזר לעצמו בבית החולים ברזילי באשקלון (בו אושפז עקב פציעתו מיריות השומר), אין הוא זוכר דבר. בחוות-דעתו סקר המומחה את מימצאי הבדיקה: במהלכה דיבר המערער לעניין ושיתף פעולה, אך טען שאינו מאמין כי עשה את מה שמייחסים לו. המומחה קבע, כי התמצאותו בזמן של המערער היתה חלקית; אך המומחה ייחס זאת לחרדה בה היה המערער ולא להיותו במצב של בלבול. במערער, כקביעת המומחה, "לא נמצאו סימנים של פסיכוזה, לא הזיות, לא מחשבות שווא ולא הפרעה בחשיבה". על רקע כלל מימצאי הבדיקה קבע המומחה כי המערער אינו חולה נפש וכי גם בשעת המעשה היה אחראי למעשיו. עם זאת נרמז בחוות הדעת, כי בגיבוש המסקנה האמורה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט יקבל את גירסת המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. להלן דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו שהוגשה לבית המשפט המחוזי: "מדובר באדם בן 32 הנאשם ברצח. בבדיקה פסיכיאטרית ולפי ההיסטוריה הוא אינו סובל ממחלת נפש ומסוגל לעמוד לדין. לגבי האחריות הפלילית, מפני שהוא אינו פסיכוטי באופן פורמלי הוא יכול להבדיל בין טוב ורע ולהבין את מעשיו ולכן הוא גם אחראי למעשיו. בכל זאת עלי להסביר לכבוד בית המשפט שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". הראיות 5. בפתח הדיון לפני בית המשפט קמא הודיע הסניגור, כי המערער מודה בעובדות שפורטו בסעיף 1 לכתב האישום, לאמור, כי דקר את המנוחה שלושים ושתיים פעמים ובכך גרם למותה. את הגנתו של המערער מפני האישום בעבירת רצח מיקד הסניגור בטענה שרכיבי היסוד הנפשי שבעבירה אינם מתקיימים. 6. ביחס לקורות האירוע נמצאו בפני בית המשפט קמא שתי עדויות בלבד: עדותו הסדורה והמפורטת של השומר משה אוזן, שהעיד מטעם התביעה, מחד; וגירסתו המבולבלת וגדושת הסתירות של המערער, מאידך. אוזן הוא סטודנט (כבן 23 ) שבסופי שבוע עבד לפרנסתו כמאבטח. אודות האירוע, ועל אשר קדם לו וסבב אותו, מסר אוזן (בחקירת המשטרה ובעדותו במשפט) גירסה מפורטת: בתקופה הרלוואנטית הועסק במעון העולים בתפקיד שומר. מתוך כך הכיר את המערער אשר גר במעון. כן הכיר את המנוחה וידע מעט אודות סכסוכם של המערער והמנוחה סביב עניין בתם. בבוקר יום המעשה (לערך בשעה 10:20 ) שח לו המערער, כי המנוחה אמורה להגיע למקום עם בתו, וביקשו להודיע למנוחה בבואה כי תמתין לו ליד המשרד. כעבור כרבע שעה, משהגיעה המנוחה ועימה ילדתה, מסר לה את בקשת המערער, ובעצמו הלך לחדרו של המערער וקרא לו לבוא. בשלב זה יצא העד (כמתחייב מתפקידו) לסיור בסביבת המעון. כשחזר (מקץ כ 10- עד 15 דקות) ראה את המערער והמנוחה שישבו ליד המשרד עם הילדה. הוא הבחין, כי בכל פעם שהמערער נטל את בתו בזרועותיו, הגיבה הילדה בבכי, אך לא התרשם כי בין המערער והמנוחה שורר מתח מיוחד. לבסוף קמו השניים והלכו, עם הילדה, לכיוון הפרוזדור הסמוך למשרד. זמן קצר לאחר מכן שמע צעקות וכן בכי של ילדה. אותו זמן פנה אליו אלמוני (איש ממוצא אתיופי) שעמד בחוץ ואמר לו דבר-מה שלא הבין. משיצא מן המשרד ראה (ממרחק של כ 15- מטר) את המערער כשהוא דוקר את המנוחה, פעם אחר פעם, בעזרת חפץ שלפי התרשמותו היה סכין. הוא רץ לעבר המערער וקרא לו לחדול. המערער הירפה מן המנוחה, שלעת הזאת כבר היתה מוטלת מתבוססת בדמה, והתרחק לקצה הפרוזדור. לפיכך חזר למשרד, במטרה להזעיק עזרה, אך לשמע קריאותיו של האלמוני שעמד בחוץ יצא שוב החוצה וראה, כי המערער שב אל המנוחה וממשיך לדקור אותה. שוב קרא למערער לחדול, ואף הזהירו כי ייאלץ לירות בו. המערער המשיך עוד בשלו, עד שלפתע קם ופנה לעברו של העד; ידו האוחזת בסכין מונפת ועיניו מזרות אימה. מחשש שהמערער עומד לתקוף אותו, שלף העד את אקדחו וירה לעבר המערער כדור אחד; ומשהמשיך המערער לנוע לקראתו, ירה לעברו כדור נוסף. בשלב זה - משנפצע מן הירי - השליך המערער מידו את האולר. 7. במאמר מוסגר יצוין, כי אחד הכדורים שנורו על-ידי אוזן חדר לגופה של המנוחה. אך מימצאי הבדיקה הפתלוגית העידו (ועל כך, כאמור, לא היתה מחלוקת), כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדימום פנימי וחיצוני קשה שהסבו לה הדקירות, ולא מן הכדור שנורה על-ידי אוזן. ולבסוף: זהות האלמוני שאודותיו סיפר אוזן לא נתבררה. כשאוזן הבחין בו, בשתי הפעמים בהן יצא מן המשרד אל הפרוזדור, עמד איש זה במרחק ניכר מן המקום בו תקף המערער את המנוחה. אך סמוך לאחר ההתרחשות הקטלנית שוב לא נראה עוד בסביבת מקום האירוע. איש זה לא נמנה עם דיירי המעון, ואוזן, אשר לא הכירו, לא יכול לסייע באיתורו. 8. המערער טען בעדותו, כי בבוקר יום המעשה כלל לא ראה את המנוחה ולא דיבר עימה; ואף לא ראה את בתו. בכך חזר בו המערער מן הגירסה אותה מסר בשלב החקירה. עתה סיפר, כי המנוחה, שבאותו הבוקר היתה אמורה להביא אליו את בתו, שלחה מישהו להודיעו כי אינה רוצה להראות לו את בתו. משעמד ללכת למשטרה, כדי להתלונן עליה, הופיע אלמוני (אותו איש זר ממוצא אתיופי), תפס אותו בצווארו ודרש ממנו להניח למנוחה. כן איים להרגו ושלף סכין. בשלב זה, טען המערער, אבדה הכרתו ושוב אינו יודע מה עוד אירע. משעומת עם גירסתו בשלב החקירה, כי המנוחה אמרה לו שהילדה אינה בתו והציגה בפניו מסמך על שינוי שמה, ניסה המערער ליישב בין הדברים: מה שסיפר בחקירה אירע בבוקר, ואולם, בעת שהותקף על-ידי האלמוני, המנוחה כבר לא נמצאה במקום. אגב כך הסתבך המערער בסתירות פנימיות כה רבות, בכל נושא שעליו נחקר, עד שבפועל נותר ללא כל גירסה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט קמא קיבל את עדותו של אוזן כמהימנה ללא סייג; ואת רוב ועיקר מימצאיו סמך על עדות זו. ביחס לעדותו של המערער קבע בית המשפט כי היא אינה ראויה לאמון. אלא שאוזן לא היה עד למה שאירע (אם אכן אירע), בין המערער לבין האלמוני והמנוחה, סמוך לפני שהמערער תקף את המנוחה ודקר אותה. העובדות הקשורות באותו אלמוני מעולם לא נתבררו. על דבר נוכחותו בזירת העבירה - בהנחה שהמדובר באותו איש - למד בית המשפט, כזכור, גם מעדותו המהימנה של אוזן. אותו אלמוני פנה אל אוזן לראשונה בעת שבפרוזדור התחיל להתרחש המאורע הנורא, והוא אשר שב וקרא לו לאחר שאוזן חזר למשרד כדי להזעיק עזרה. אך לאחר האירוע הקטלני הוברר כי האלמוני נעלם והמשטרה לא הצליחה לאתרו ולחקרו. השאלות הכרוכות באותו איש נותרו ללא תשובה: מיהו? האם הכיר את המנוחה? האם נילווה אליה, או שמא הזדמן למקום באקראי? וכלום היה לו חלק כלשהו בליבוי התקרית? אכן, לכך שבעת שהמערער דקר את המנוחה ניצב האלמוני בריחוק ניכר מהם, ולא נראה כמי שהיה מעורב, נמצאה לבית המשפט ראיה בעדותו של אוזן. אך היכן היה האלמוני, ומה (אם בכלל) עשה, לפני שהמערער החל לדקור את המנוחה? וכלום היה הוא מעורב במריבה או בתקרית אלימה עם המערער? אודות אירוע כזה לא היתה בפני בית המשפט כל ראיה זולת הגירסה אותה מסר המערער בחקירתו. ובית המשפט, חרף הסתייגותו מאמינותו של המערער ומן האפשרות לסמוך על דבר מכל דבריו, נכון היה להניח, כי לגבי אותה חוליה בשרשרת האירועים שאוזן לא היה עד לה, אפשר שגירסתו האמורה של המערער משקפת דבר שאכן התרחש. כדברי בית המשפט (מפי השופט צ' סגל) בפסק-דינו: "ככל שמדובר בממצאי אמון... אין עמדי, בהעדר גירסה סותרת, אלא לקבל את עמדת הנאשם כי הותקף. ער אני לעובדה שעדות הנאשם משמשת כעדות יחידה לאירוע ניסיון הדקירה והתקיפה על-ידי פלוני. עדות זו חרף מגרעותיה הקשורות בחוסר הגיונה בשל מידת העירפול האופפת את מניעי ההתקפה על-ידי פלוני והקשורה בהבהרת העיתוי המדויק בו הבחין לראשונה בסכין והאופן בו הצליח להוציאו מידי התוקף מבלי שייפגע, מקימה, ולו מחמת הספק, את האפשרות כי פלוני אכן היה במקום, וברשותו היתה סכין...". עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, כי העובדות שהוכחו כנגד המערער מבססות כדבעי את כל יסודותיה של עבירת הרצח. לכך שבעת מעשה גמלה בלב המערער החלטה להמית את המנוחה נמצאה לבית המשפט ראיה בנסיבות העובדתיות אשר בגדרן ביצע המערער את המעשה הקטלני. בשימושו החוזר והנשנה של המערער בסכין נמצאה ראיה מספקת ליסוד ההכנה. ומסקירת העובדות העלה בית המשפט כי למעשהו של המערער לא קדם קינטור אף במובנו הסובייקטיווי. מדברי המערער העלה בית המשפט, כי ביסוד יחסיהם העכורים של המערער והמנוחה ניצב אך חיובו של המערער בתשלום מזונות, בעוד שאת מעשהו הנורא ייחס המערער עצמו, לא לאשר אמרה לו המנוחה והמסמך שהציגה בפניו, אלא לתקיפתו (בשלב יותר מאוחר) על-ידי האלמוני והמנוחה. כדברי בית המשפט: "מעדותו בבית המשפט והודעתו במשטרה לא עולה שבא לכלל מעשה בגלל קינטור שקדם למעשה הדקירות. השלב הקריטי באותו ארוע היה כאשר הנאשם הותקף על-ידי האלמוני והמנוחה. התנהגותם של השניים אין לראותה, אפילו סובייקטיבית, כקינטור. אפילו הייתי רואה באמירה כזו מטעם המנוחה קינטור סובייקטיבי, הרי היה זה במערכת היחסים העכורים שבין הנאשם לבינה. אך מה בין הדברים הללו שכל עניינם נסוב סביב מחלוקת כלכלית ולפיה שילם מזונות לבתו אשר נטען כי איננה שלו, לבין תגובה נסערת ואלימה כל כך כלפיה, שלא שלפה סכין וגם דבריה ...לעניין שינוי שם הילדה היו זמן משמעותי קודם לתגרה". הווי אומר: מה שאמרה המנוחה למערער, אודות שינוי שם הילדה, אינו מהווה קינטור; הן מפני שהדברים נאמרו על רקע מחלוקת כספית, והן מפני שנאמרו לא בתכוף לפני המעשה הקטלני. והעיקר: כעולה מדברי המערער עצמו, הרי שעשה את מעשהו בתגובה לתקיפתו על-ידי האלמוני והמנוחה, ולא בשל הדברים שאמרה לו המנוחה, והמסמך שהציגה בפניו, קודם לכן. 10. בסיכומי טענותיו לפני בית המשפט קמא לא טען הסניגור כי למערער עומדת טענת הגנה עצמית. ברם, לנוכח הגירסה שמסר המערער בשלב החקירה, כי עשה מה שעשה רק לשם התגוננות מפני התקיפה מצד האלמוני ("רק רציתי להציל את עצמי"; "ואז הוא הוציא לי סכין כדי להרוג אותי"), בחן בית המשפט - מיוזמתו שלו - אם, בנסיבות העניין, עומדת למערער טענת "צורך" או טענת "הגנה עצמית", ואף לשאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. כדברי בית המשפט בהכרעת-דינו: "ההחלטה להמית ברורה ומוחלטת. הנאשם לא דוקר את האתיופי בעל הסכין התוקף אותו, כי בסופו של דבר לא הוא שהדריך את מנוחתו אלא כנראה המנוחה שקבעה לבתה שם אחר ובכך נתנה ביטוי מוחשי לטענתה בפניו כי אינו אבי הילדה. - - - כשהמנוחה שרועה חסרת אונים לרגליו, הוא נסוג מן המקום לרגל איומי השומר, אך שב בסמוך לאחר מכן למקום וממשיך בדקירותיו. אין לפרש התנהגות זו אלא בדבקותו בהחלטה שנתגבשה בליבו, לגרום למותה של המנוחה". ולהלן הוסיף בית המשפט ואמר: "לאחר שמיעת פרשת ההגנה בכללותה לא הצליח הנאשם לשכנעני כי לאחר שהוציא את הסכין מידי התוקף עדיין היתה קיימת סבירות שהיה נתון במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית אשר יכולה להצדיק דקירות בכלל, ודקירות המנוחה בפרט, ועוד בשני שלבים, בעוד זו כלל לא איימה עליו. זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית אך אין בידי לאמץ תחושה כקביעה אובייקטיבית על-פי מבחן הסבירות שצריך להחיל בעניין זה, מה עוד שטענתו, הן במשטרה והן בבית המשפט, היתה, כי איננו זוכר דבר מן האירוע". השלמה לחוות הדעת הפסיכיאטרית 11. מחוות הדעת הפסיכיאטרית, שנמסרה לבית המשפט המחוזי בפתח הדיון, עלה, כי בגיבוש מסקנתו ביחס לשורת אחריותו הפלילית של המערער בשעת המעשה לא נדרש המומחה לאפשרות שבית המשפט המחוזי יקבל את גירסתו של המערער ביחס לנסיבות שבהן המית את המנוחה. נשוב ונזכיר את דברי המומחה בסיכום חוות-דעתו (אותו כבר הבאנו לעיל), לאמור, "שאם בית המשפט יקבל את גירסתו של הנאשם שנתקף לפני האירוע ושרק אז הוא לקח את הסכין מהתוקף אולי על בסיס גירסה זו יהיה צורך שאתייחס לזה בחוות דעת נוספת". משנמנה בית המשפט המחוזי וגמר, לבסס את הכרעתו על ההנחה שגירסת המערער משקפת את ההתרחשויות כהווייתן, קם לכאורה הצורך לפנות אל המומחה בשאלה, אם מבקש הוא להוסיף דבר-מה על האמור בחוות-דעתו. ברם, איש מן הצדדים לא ביקש מבית המשפט המחוזי ליזום פנייה כזאת, ואף בית המשפט, מיוזמתו, לא עשה כן. במסגרת טיעונו בערעור הזכיר הסניגור עניין זה. משעיינו בטענות הצדדים, ובטרם יושלם הדיון בערעור, ביקשנו מן הפסיכיאטר המחוזי לעיין בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע עמדה בשאלה אם בנסיבות העניין יש לו מה להוסיף על חוות-דעתו הראשונה. בחוות-דעתו המשלימה, שהתבססה על העיון בתיקו של המערער ובהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, כתב המומחה: "במידה וגירסתו של המערער נכונה שהמנוחה אמרה לו שהוא אינו אביה של הילדה, ואם הוא באמת הותקף קודם, ניתן להבין שהוא הגיב ברגשות של פחד מלווה בכעס, זעם והתנהגות תגובתית להגן על עצמו. גם מפני הפחד לסכנת חיים וגם מהתגובה שהמנוחה אמרה לו שהבת איננה בתו. לדעתי, נסיבות כאלה עלולים לגרום למצב נפשי של מצוקה ולחץ והוא מגיב בצ ורה שהיכולת שלו להשתלט על התנהגותו היתה נמוכה מאדם שלא היה בלחץ נפשי בגלל נסיבות כאלה. כפי שציינתי בחוות דעתי מ24.5.92- המערער 'לא סבל ממחלת נפש'. למרות שבבדיקה לא היה חולה נפש אפשר להבין שבנסיבות כפי שתוארו שהיה לו הצורך להתגונן על חייו ומצב של תגובה ללחץ נפשי לא היה מסוגל להשתלט על התנהגותו כאדם בנסיבות אחרות. כפסיכיאטר ולא כמשפטן, בנסיבות הללו אני חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת כפי שמופיע בתיקון לחוק העונשין (תיקון מס' 44 תשנ"ה1995-". בישיבה נוספת, שהועדנו לאחר קבלתה של חוות-דעת זו, ניתנה לפרקליטי הצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם. נפנה עתה לגופן של טענות. "הגנה עצמית" 12. טענתו העיקרית של הסניגור, בערעור שלפנינו, הינה, כי על-פי שתי הנחותיו של בית המשפט קמא - הנחתו שהמערער אכן הותקף והנחתו שלפי "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער הוסיפה הסכנה לרחף עליו גם לאחר שחילץ את הסכין מידי התוקף האלמוני - היה על בית המשפט לזכות את המערער מכל אשמה. הסניגור ביקש להראות, כי שילוב של טענת "צורך" וטענת "טעות במצב דברים" מעמיד למערער הגנה ראויה לשמה. פשיטא שההגנה אותה ביקש הסניגור להעמיד לשולחו אינה של "צורך", כמשמעו בסעיף 34 יא לחוק העונשין, אלא של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י לחוק; שהלוא ההבחנה בין שתי ההגנות הללו נקבעה ועוגנה עוד במסגרתו של תיקון מס' 37 לחוק העונשין משנת תשנ"ב (ראה: א' אנקר ור' קנאי, "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מס' 37 לחוק העונשין", פלילים ג 5). בצדק העירה באת-כוח המדינה, כי השילוב הרלוואנטי, שאליו יכול הסניגור להתכוון, הוא של "הגנה עצמית" ו"טעות במצב דברים". אשוב איפוא ואציג את טענת הסניגור, לא ככתבה וכלשונה, אלא במתכונתה המתוקנת. הסניגור אינו חולק, כי מעת שהמערער (בהנחה שאכן הותקף) חילץ את הסכין מידי תוקפו, שוב לא ניצב בפני "סכנה מוחשית" של פגיעה בחייו או בגופו, וכי המעשה שעשה (דקירת המנוחה בסכין) שוב לא היה "דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה" שנשקפה לו ממנה סכנה כאמור. ברם, טוען הסניגור, מדברי בית המשפט בהכרעת-דינו נובע, כי בית המשפט לא שלל את האפשרות שהמערער, לפי "תחושתו הסובייקטיבית", הוסיף לדמות בנפשו כי הסכנה עודנה קיימת. מהנחה זו עולה האפשרות, כי המערער עשה מה שעשה עקב טעות במצב דברים, היינו "בדמותו מצב דברים שאינו קיים", ולפיכך אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשה "אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו" (כאמור בסעיף 34 יט לחוק העונשין). 13. אינני סבור, כי מה שנאמר בהנמקת בית המשפט קמא ביחס לתחושת המערער ("זו אולי היתה תחושתו הסובייקטיבית") מעמיד בסיס להנחה, שבית המשפט האמין למערער כי דקר את המנוחה מתוך שהאמין כי מעשה זה דרוש לשם התגוננות מפני סכנה מוחשית, שלפי המצב אותו דימה לעצמו, עדיין ריחפה מעל לראשו. הלוא בית המשפט מציין, כי המערער עצמו דבק בטענה "כי אינו זוכר דבר מן האירוע של הדקירות". כדי שאמירת בית המשפט, אודות "תחושתו הסובייקטיבית" של המערער, תוכל להקים הנחה היכולה לשמש בסיס לטענת טעות במצב דברים, צריך היה להיווכח שהמערער עצמו טען כי טעה במצב הדברים ופעל מתוך שדימה לעצמו מצב דברים שהוא שונה מן המצב העובדתי האמיתי. אלא שגירסת המערער, כאמור, היתה, כי מעת שגבר על האלמוני שתקף אותו וחילץ מידו את הסכין, שוב אינו זוכר דבר. מהנמקת בית המשפט קמא אמנם עולה, כי בית המשפט לא האמין לטענת המערער שחלק זה של האירוע נעלם מזיכרונו. אך אין בכך ולא כלום: משבחר המערער להיתלות בטענה כי אינו זוכר דבר, נסתתמה יכולתו לסמוך על טענת טעות. טענת טעות ראויה להיבחן רק מקום שהנאשם מעלה אותה וסומך עליה, או למצער כשהאפשרות שטעה מסתברת מגירסתו העובדתית. משמע, מקום בו אין "טועה" אף "טעות" אין. וכשהנאשם אינו טוען כי טעה, אלא מעיד כי אינו זוכר דבר, אין בית המשפט נוטל על עצמו להפך באפשרות היפותטית, שמא הנאשם טעה. בהעדר טענת טעות, ממילא אין מתעוררת שאלה בדבר כנותה של הטעות. ברם, מדברי בית המשפט קמא - שנאמרו, אל נכון, לשלילתה של טענת הגנה עצמית - ניתן בעקיפין להסיק, שאילו נדרש לפסוק בטענת טעות (שלא הועלתה בפניו), לאמור, כי המערער עשה מה שעשה על רקע תחושתו שהוא נתון בסכנה, היה דוחה אותה. המערער לא הראה כיצד מעשהו (דקירתה למוות של המנוחה) היווה אמצעי מיידי ודרוש להדיפת סכנה מצד תוקף אחר (ולא מצד המנוחה). משהוברר כי המעשה אינו מתיישב עם צורכי הגנתו העצמית הנטענת של המערער, אף להנחה שהמערער עלול היה לטעות בדבר זכותו לעשותו אין כל יסוד. בכך, ולפי אמת-מידה של העדר סבירות, נשללה גם טענה אפשרית של טעות. אכן, מבחנה של טעות שוב אינו בסבירותה, אלא בכנותו של הטועה. אך הסבירות מוסיפה להוות אבן בוחן לכנות (ראו: ע"פ 94 / 2598 דנינו נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, פיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג; ומאמרו של ש"ז פלר, "טעות במצב הדברים", מחקרי משפט יב 5). כך הוא הדין בדרך כלל. לא כל שכן שזה הדין בענייננו, כשבפני בית המשפט קמא לא טען המערער טענת טעות ולא פרש נסיבות המאפשרות הכרעה בדבר כנות הטענה. כוונה תחילה 14. לחלופין חזר הסניגור וטען לפנינו, ככל שכבר טען לפני בית המשפט קמא, כי במעשהו של המערער לא התקיים אף לא אחד מרכיבי הכוונה תחילה - הכנה, החלטה להמית והעדר קינטור. המערער, טען הסניגור, פעל באורח ספונטאני. הוא הותקף על-ידי האלמוני, ובעת שנאבק בתוקפו, משכה המנוחה בשערו. הוא איבד את עשתונותיו ופעל מבלי לדעת ולהעריך את מהות התוצאה הצפויה. בנסיבות אלו, טוען הסניגור, אין לראות בנטילת הסכין משום הכנה. בהעדר מודעות למהות המעשה ולתוצאות, אין לומר שבמערער נתגבשה החלטה להמית את המנוחה. גם היסוד של העדר קינטור לא הוכח. אדרבה, מה שהוכח הוא, שהמערער קונטר על-ידי המנוחה, שהציגה בפניו מסמך שהעיד על שינוי שם בתו ובכך עוררה בו ספק בדבר אבהותו על הקטינה. גם התערבותו של האלמוני, שעל-פי מה שהובן למערער היה בן-זוגה החדש של המנוחה אשר בא בלווייתה, היוותה קינטור. 15. אני סבור, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי במעשהו של המערער התקיימו כל רכיבי המחשבה הפלילית הנדרשים לשיכלולה של עבירת רצח בכוונה תחילה. עד שאתייחס ליסוד העדר הקינטור, שבו מיקד הסניגור המלומד את עיקר טיעונו לפנינו, אקדים ואתייחס, בקצרה, לכל אחד משני היסודות האחרים: הכנה : בעצם נטילת הסכין מידי תוקפו (בהנחה שהמערער אכן הותקף) אין אמנם משום הכנה. אך בל נשכח כי מעת שהחזיק בסכין, היפנה אותו המערער לעברה של המנוחה ונעץ את הסכין בגופה שלושים ושתיים פעמים. דומה כי גם בהפניית הסכין לעבר המנוחה היה כדי למלא את יסוד ההכנה; ועל כל פנים, נעיצת הסכין בגופה, שוב ושוב, מעידה על הכנה. החלטה להמית : בהתנהגות המערער מצויה משום ראיה לכך, שבעת מעשה גמלה בלבו החלטה להמית את המנוחה. המערער הלוא טען, כי הותקף על-ידי אלמוני שהחזיק בסכין, אך משחילץ (כדבריו) את הסכין מידי התוקף, לא היפנה המערער את הסכין לעבר התוקף אלא לעבר המנוחה. ריבוי הדקירות, בכלל זה דקירות באברי הגוף הרגישים, מעמיד את המערער בחזקתו כי התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית. יתר על כן: ההנחה שמא תקף את המנוחה שלא בכוונה להמיתה, נשללת בהתנהגותו. כזכור, משהופרע המערער על-ידי אוזן, חדל לדקור את המנוחה ונסוג מן המקום, אך עד מהרה, משנוכח כי אוזן פנה ונכנס למשרד, שב אל המנוחה, ובעוד זו שרועה חסרת אונים לרגליו, המשיך לדקור אותה. סוף מעשהו של המערער מעיד, בעליל, על החלטתו להמית את המנוחה. אילו נכון היה כי פעל מתוך דחף בלתי-נשלט, די היה בהרחקתו מן המנוחה, לאחר מסכת הדקירות הראשונה, כדי להחזירו לעשתונותיו; ובעצם העובדה, שגם לאחר שהורחק שב ופגע במנוחה במסכת נוספת של דקירות, יש כדי ללמד כי ביקש להשלים את המלאכה בה הופרע, היינו שמעיקרא החליט לגרום למותה של המנוחה. העדר קינטור 16. בית המשפט המחוזי לא מצא אחיזה לקיומו של קינטור; אף לא במובנו הסובייקטיווי. על-פי הראיות יכול בית המשפט, לכאורה, להגיע למסקנה זו. הלוא המערער השליך את יהבו על מסמך שהוצג בפניו על-ידי המנוחה. והנה לעצם קיומו של מסמך כזה לא נמצא לבית המשפט גם שמץ ראיה. בזירת העבירה, בכליה של המנוחה וברשותו של המערער לא נמצא לו כל זכר, ומשנחקר המערער על כך, הסתבך בגירסאות סותרות לרוב. בסופו של דבר אף הוברר, מפי הסניגור המלומד, כי גם בלשכת מירשם התושבים לא נמצא זכר למסמך שעניינו שינוי שמה של הילדה, וכי בפועל לא נעשה כל שינוי ברישום שמה של הילדה. אך בית המשפט המחוזי, אף שלא האמין למערער, גם לא שלל את האפשרות שהמנוחה אכן הראתה למערער מסמך שגרם להתלקחות מריבה ביניהם. על רקע הנחה עובדתית זו, ולאור הערכתו של הפסיכיאטר המחוזי בחוות-דעתו המשלימה, לא הייתי שולל את האפשרות כי מה שהתרחש בינו לבין המנוחה אכן קינטר את המערער. בהקשר זה עליי להסתייג משניים מנימוקי בית המשפט הנוגעים לשאלת הקינטור. הנימוק הראשון נוגע לשאלת הקשר שבין הקינטור הנטען לבין האירוע הקטלני. מגירסת המערער (ככל שהודה בשלב החקירה) אמנם עלה, כי דקר את המנוחה, לא בתגובה לכך שהציגה בפניו מסמך המעיד על שינוי שמה של בתו, אלא במסגרת התגוננותו מפני התקיפה; ותקיפתו בידי האלמוני בוודאי אינה ראויה להיחשב כקינטור. אך מגירסה זו לא מתחייב - כפי שסבר בית המשפט המחוזי - כי המערער עצמו ניתק את המעשה הקטלני ממעשה ההתגרות אותו ייחס למנוחה. נימוקו השני של בית המשפט, ממנו אבקש להסתייג, נוגע למהות סכסוכם של המערער והמנוחה, שעל רקעו - לגירסת המערער - קונטר על-ידי המנוחה. בית המשפט המחוזי סבר, כי ביסוד ריבם של המערער והמנוחה, סביב עניינה של הילדה, ניצבה רק מחלוקת כספית. זאת, כמדומה, העלה בית המשפט מדברי המערער בחקירה, שאותם כבר הזכרתי לעיל, לאמור: "...ואני אמרתי שאני משלם מזונות לילדה שלי כל הזמן. והיא אמרה לי שאני סתם משלם לה מזונות, שהיא רוצה לקחת ממני, אבל זה לא הילדה שלך". ואולם מהתבטאות זו לא נובע, כי מה שקינטר את המערער היתה העובדה שהוא נושא בחיובי מזונות לילדה שלטענת המנוחה אינה בתו, ואף לא טענת המנוחה כי הילדה אינה בתו (שכמותה, כדבריו, השמיעה המנוחה באוזניו גם בהזדמנויות קודמות), אלא המסמך, שלדבריו הציגה המנוחה בפניו, ואשר העיד כי שמה של הילדה שונה. 17. ברם, המעשה שלפי הנחתנו אפשר שהיווה קינטור, מקיים, למירב, אך ורק את תנאי המבחן הסובייקטיווי, אך, כלל ועיקר, אינו ראוי להיחשב כקינטור במובנו האובייקטיווי. פרידתם של המערער והמנוחה היתה, זה מכבר, לעובדה מוגמרת. המערער היטיב לדעת שהמנוחה אינה רוצה בכל קשר עימו, ולפחות יכול להעלות בדעתו כי היא כרוכה אחר גבר אחר. גם אמירתה המקניטה שילדתה אינה בתו, שהמנוחה חזרה עליה באוזניו בהזדמנויות קודמות שונות, לא היתה חדשה עבורו. הדבר היחיד, שאם אכן התרחש היה בו חידוש כלשהו, היה המסמך אודותיו סיפר המערער. ושום אדם בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית, שמסמך כזה היה מוצג בפניו, בנסיבות דומות לאלו בהן נעשה הדבר בפני המערער, לא היה עלול לצאת מגדרו ולהגיב תגובה קטלנית כדרך שעשה המערער. על-פי ההלכה המיוסדת היטב של בית-משפט זה די בשלילת קינטור במובנו האובייקטיווי כדי להוביל למסקנה כי גם יסוד העדר הקינטור הוכח כנגד המערער כדרוש לביסוס אשמתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. ברם, באימרת אגב שנכללה בפסק-דינו של הנשיא ברק בע"פ 92 / 3071 אזואלוס נ' מדינת ישראל [טרם פורסם, בפיסקה 9 לפסק הדין], שניתן זה לא מכבר, העיר הנשיא שאילו התעורר צורך בדבר היה, כשלעצמו, מוכן "לעיין בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו". בהקשר זה הזכיר הנשיא את הביקורת הידועה על צדקתו של המבחן האובייקטיווי והטעים: "שואלים וחוזרים ושואלים, כיצד זה ניתן להכניס, בדרך שיפוטית, מבחן אובייקטיבי לגדריה של המחשבה הפלילית, שכל כולה סובייקטיבית. מוסיפים ותוהים, אם אין זה ראוי - אפילו מכירים במבחן אובייקטיבי - להכיר במידה מסוימת של סובייקטיביזציה של המבחן תוך התחשבות בנתונים האישיים של הנאשם". אלא שמעשה הקינטור, שעליו סב הדיון בפרשת אזואלוס , עמד גם במבחן האובייקטיווי והצורך לחזור ולעיין בהלכה הקיימת לא התעורר. לא כן הדבר בענייננו: המעשה שעל-פי הנחתנו דלעיל אפשר שקינטר את המערער עומד, לכל היותר, במבחן הסובייקטיווי ואינו עומד במבחן האובייקטיווי. והנה השאלה, אשר בפרשת אזואלוס לא היתה טעונה הכרעה, חוזרת וניצבת בפנינו. 18. עיון בסוגיה הביאני לכלל מסקנה, כי במסגרת החקיקה הקיימת אין זה ראוי לסטות מן ההלכה המושרשת המחייבת את העמדתו של הקינטור גם במבחן האובייקטיווי. מאז נפסקה ההלכה (בע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלה נ' סגל , פ"ד ט 393) חלפו יותר מארבעה עשורים, ועוד לפני כעשרים שנה - עת נתבקש לפסוק כי די בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית - אמר בית המשפט כי ההלכה הקובעת "שבנוסף על המבחן הסובייקטיבי יש צורך גם במבחן האובייקטיבי, הכתה שורשים כה עמוקים בפסיקתו של בית-משפט זה ובתודעה המשפטית והמוסרית שלנו, ששוב אין מחזירים את הגלגל אחורנית" (ע"פ 101/77 רינגלשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 623, בעמ' 627, מפי השופט ח' כהן). ולא בכדי: המבחן האובייקטיווי אינו אמת-מידה ראייתית להערכת כנות הגירסה בדבר עוצמתו של הקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, ואף לא מבחן כמותי המיועד לבחון מהי רמת ההתנהגות המקובלת בקרב רוב הציבור, או בקרב חלק זה או אחר ממנו, אלא מבחן ערכי המעוצב על-ידי בית המשפט ושמטרתו לאזן בין חולשתו האנושית של אדם שבהשפעתו של קינטור מגיב תגובה רצחנית לבין הכורח המוסרי, המתחייב מן הנורמה ההתנהגותית החיונית לקיומה של חברה בת תרבות, להציב סייג וגדר למידת ההתחשבות והחסד שבידי המשפט להעניק למי שבתגובה לקינטור גרם בכוונה למותו של אדם (ראו את דברי הנשיא שמגר בע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, בעמ' 265, ובע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, בעמ' 391, 393; ואת דברי השופט גולדברג בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, בעמ' 724-723). הנה כי כן, המבחן האובייקטיווי, שהוא יציר הפסיקה, נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה. השאלה אם לבטלו, או לצמצמו, היא עניין למחוקק. אילו נדרש המחוקק לכך חזקה עליו שהיה עושה גם למילוי החסר. אלא שעד כה נמנע המחוקק ממהלך שמטרתו להביא לביטולה או לשינויה של ההלכה בעניין זה, ובחוקקו (בהתשנ"ה) את סעיף 300א לחוק העונשין גילה, במשתמע, כי אין בכוונתו להתערב בפרשנותו של בית המשפט ליסוד העדר הקינטור. 19. במה דברים אמורים? הצורך בקביעתו של המבחן האובייקטיווי נבע, לדעתי, מהגדרתה החד-ערכית של עבירת הרצח בחוק החרות שלנו. חוק העונשין - כפקודת החוק הפלילי, 1936, שקדמה לו - אינו מבחין (כמקובל בשיטות משפט אחרות) בין רצח המבוצע בקור-רוח, לאחר חשיבה צלולה ותכנון מוקדם, לבין רצח המבוצע בעקבות התרחשות מסעירה והחלטה רגעית בלתי-שקולה. בשני המקרים מותנית האחריות לעבירת רצח בקיומה של "כוונה תחילה", והעדר קינטור מהווה אחד התנאים להיווצרותה של כוונה תחילה. ברצח מן הסוג הראשון שאלת הקינטור כלל אינה מתעוררת. אך מעשי רצח מן הסוג הראשון הם מיעוט-שבמיעוט. הרוב המכריע של מעשי הרצח נמנים עם הסוג השני, וברבים מאלה עולה הטענה שהמעשה נעשה עקב קינטור. אכן, אף כאן המדובר במעשים של המתת אדם שנעשו בכוונה ותוך חפץ לגרום למות הקורבן. אך בכוונה גרידא לא סגי, שכן לשיכלולה של עבירת רצח דרושה כוונה תחילה. אילו הסתפקה הפסיקה, לשלילתה של כוונה תחילה, בקינטור במשמעותו הסובייקטיווית, קרוב להניח שברוב מעשי הרצח מן הסוג השני (ובעצם, ברוב מעשי הרצח) היה מבצע המעשה יוצא פטור בהרשעה בעבירת הריגה. זה, כשלעצמו, תהליך שיש להישמר מפניו. עבירת הריגה היא עבירה של מחשבה פלילית "רגילה". הגדרתה של מחשבה פלילית, שבסעיף 20 לחוק העונשין, אמנם כוללת גם עבירות שלעניין התוצאות יש עמן "כוונה", אלא שכאן המדובר בכוונה במשמעותה היותר רחבה; היינו, לא רק במובן "מטרה לגרום לאותן תוצאות" (כאמור בסעיף 20(א)(1)), אלא גם במובן "ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי" (כמבואר בסעיף 20(ב)). ואף בשל כך (הגם שלא רק בשל כך), עבירת הריגה אינה מתאפיינת באותו דופי מוסרי חמור המאפיין מעשה רצח. לסיווגו של מעשה המתה הנעשה בכוונה כרצח נודעת משמעות חברתית-ערכית. חברה המקדשת את חיי האדם כערך מוסרי עליון אינה יכולה להשלים עם הורדת הרף של האחריות המשפטית למעשים של המתת אדם בכוונה. והחיוב להעמיד את הקינטור במבחן אובייקטיווי נועד להציב אבן-בוחן מוסרית-ערכית להערכת התנהגותו של מי שגרם בכוונה למותו של אדם בתכוף להתגרות שהחלישה את מעצוריו המוסריים, אך לא שללה ממנו את היכולת המעשית לגבש החלטה להמית את יריבו ולהוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל. 20. השימוש במבחן האובייקטיווי, לבחינת אשמה ששיכלולה מותנה בקיומה של כוונה סובייקטיווית מובהקת, אינו נקי מקושי. בפרשת דרור (ע"פ 322/87 הנ"ל) התייחס השופט גולדברג להגדרת "כוונה תחילה" שבסעיף 301 לחוק באמרו, כי "אם מושם הדגש על המלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר ההתגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות התנהגות" (בעמ' 724). בדברים אלה ביקש, כמדומה, להראות לא רק על קיום הצורך במבחן האובייקטיווי אלא גם כי למבחן זה יש אחיזה בפרשנות מלותיו של החוק. אני מודה כי גם קבלתה של גישה זו אינה מתירה את הקושי המושגי הכרוך בשימוש במבחן אובייקטיווי לבחינת קיומה של כוונה תחילה. אך את התרתו של הקושי האמור הייתי מניח למחוקק. כשלעצמי, הייתי רואה בעין יפה הסדר חקיקתי המבחין בין רצח בכוונה תחילה (רצח "מדרגה ראשונה"), שעונשו מאסר עולם ועונש זה בלבד, לבין רצח בכוונה (רצח "מדרגה שניה") שעונשו מאסר עולם. סיווג כזה היה מייתר את המבחן האובייקטיווי. הרוצח בעטיו של קינטור יורשע ברצח בכוונה ועונשו ייקבע תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות חומרת ההתגרות שבתכוף למעשה, מיגבלותיו של הנאשם והגודל היחסי של כישלונו המוסרי בהשוואה למצופה מאדם שהינו בעל מזג רגיל והכרה מוסרית בסיסית בערך חיי אדם. הזדמנות נאותה ליתן את דעתו להסדר חקיקתי יסודי ומקיף של סוגייתנו נקרתה למחוקק עת עסק בחקיקת סעיף 300א, שהוסף לחוק העונשין בגדר תיקון מס' 44, ולפיו הוסמך בית המשפט להטיל על המורשע בעבירת רצח "עונש מופחת" בהתקיים אחת הנסיבות שפורטו בסעיף. אילו נדרש המחוקק להגדרה חדשה של עבירת הרצח, לסוגיה השונים, נראה שגם חלקים מסעיף 300א היו מתייתרים. אלא שהמחוקק בחר לקיים בעינו את סיווגה החד-ערכי של עבירת הרצח. בחוקקו את תיקון מס' 44 לחוק העונשין דחה המחוקק את הדוקטרינה של "אחריות מופחתת" עליה נתבססה הצעת החוק (ראו הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), התשנ"ה1995-, ה"ח 2403, התשנ"ה, עמ' 475), ואימץ תחתיה את הדוקטרינה של עונש מופחת. בסוגיית הקינטור בחר שלא לעסוק כלל; ולדידי, יש להעמידו בחזקתו כי חיוביה של ההלכה הפסוקה בנושא, התכלית הערכית שהיא מיועדת לקדם והשאלות שהיא מעוררת, לא נעלמו מעיניו. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את הצעת המומחים פרופ' פלר ופרופ' קרמניצר, שהיוותה בסיס לתיקוניו האחרונים של חוק העונשין (ראו ש"ז פלר ומ' קרמניצר, "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש", משפטים י"ד (תשמ"ד) 5). בסעיף 164 להצעה (שכמדומה היווה בסיס, בין היתר, לתיקון מס' 44 לחוק) נמנו "נסיבות מקלות חובה", שעל בית המשפט להתחשב בהן בעת קביעת העונש. ובין יתר הנסיבות הללו צוין המקרה של "ביצוע העבירה עקב התגרות תכופה בעושה שהביאתהו לאיבוד ניכר של השליטה העצמית ושל הבנת המשמעות של מעשהו ותוצאותיו השליליות" (ראו סעיף 164(3) להצעה ודברי ההסבר בעמ' 98-96). מתוך נאמנות לשיטתם, לעסוק רק בחלקיו המקדמי והכללי של החוק, נמנעו המומחים מהתייחסות לנושא הקינטור בהקשר המיוחד של יסודות עבירת הרצח. אך אין ספק כי ההצעה העמידה לדיון דרך אפשרית לטיפול המשפטי במקרים בהם מבצע הרצח ביצע את מעשהו עקב התגרות תכופה. ואולם המחוקק - שהרעיון הגלום בהצעת המומחים היה לנגד עיניו - בחר שלא להתערב במצב המשפטי שגיבשה הפסיקה, לעניין רכיב העדר קינטור כחלק מהגדרתה של עבירת הרצח, לא מצד הגדרת יסודותיה של העבירה ולא מצד דרכי הטיפול העונשי במבצעיה. כלום יש להחיל על המערער את סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין? 21. מכל האמור עולה כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. אך נותרה שאלה נוספת הטעונה הכרעה: בהסתמכו על האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי טען הסניגור המלומד, כי בעת מעשה סבל המערער מהפרעה נפשית אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להימנע מן המעשה. לפיכך, טען הסניגור, כי אם יחליט בית המשפט לדחות את הערעור כנגד ההרשעה, מן הדין כי נגזור על המערער - או כי נורה לבית המשפט המחוזי לגזור עליו - עונש מופחת, על-פי סעיף 300א לחוק העונשין. בסעיף 300א(א)(2), שרק הוראתו דרושה לענייננו, נאמר: "300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1)..... (2) להימנע מעשיית המעשה". באת-כוחה המלומדת של המדינה, שחלקה גם על טענה זו, ביקשה לקבוע, כי חוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינה מחדשת מאומה בדבר מצבו הנפשי של המערער, וכי לאמור בה ולתנאי תחולתו של סעיף 300א(א)(2) אין ולא כלום. 22. אני סבור, כי האמור בחוות-דעתו המשלימה של הפסיכיאטר המחוזי אינו מאפשר הכרעה קלה בשתי השאלות הנחוצות: כלום המערער, בשעת המעשה, אמנם סבל מהפרעה נפשית חמורה? ובהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב, כלום בשל ההפרעה הנפשית האמורה, הוגבלה (לפחות) במידה ניכרת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה? המומחה, כפי שראינו, אינו משתמש במושגיו של סעיף 300א לחוק, ועם זאת אומר הוא, כי בנסיבות הנתונות הריהו "חושב בכיוון של נסיבות מקילות ובעונש מופחת" במשמעות תיקון מס' 44 לחוק העונשין. בנסיבות אלו, ומשנחה דעתי כי בדין הורשע המערער בעבירת רצח, הייתי מחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לבירור השאלה אם במערער ובמעשהו התקיימו תנאי סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין. בית המשפט יאפשר לצדדים לחקור בשאלה זו את הפסיכיאטר המחוזי, ולפי שיקול דעתו יהיה רשאי להרשות לצדדים להביא גם ראיות אחרות לעניין השאלה האמורה. ואם יקבע בית המשפט, כי נתקיימו התנאים להטלת עונש מופחת כמשמעו בסעיף 300א, ישוב ויגזור את דינו של המערער. 23. אשר על כן יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולהחזיר את הדין לבית המשפט המחוזי להשלמה כמבואר בפיסקה 22. ש ו פ ט השופט י. קדמי 1. עמדתו של חברי, השופט מצא, והמסקנה אליה הגיע על פיה, מקובלת עלי; וכמותו הנני סבור, שאין מקום לדון מחדש בהלכה הפסוקה, לפיה נדרש "הקינטור" - שבו מדובר בסעיף 301 לחוק העונשין - לעמוד גם במבחן אוביקטיבי. 2. לאמור בפסק דינו של חברי - אליו אני מצטרף - אבקש להוסיף: א. אכן, כאשר מדובר ברכיביו של יסוד נפשי המבטא "מחשבה פלילית" - להבדיל מ"רשלנות" - אין מקום לדרישות אוביקטיביות; שהרי "מחשבה פלילית" משקפת, מעצם טיבה, את "מחשבתו" הסוביקטיבית של הנאשם, ואותה בלבד. ב. מן ההיבט העקרוני, איפוא, "הוספת" מבחן אוביקטיבי לקינטור - "הסוביקטיבי" - אינה במקומה. ברם, ניתן להתיחס אל דרישת העמידה ב"מבחן אוביקטיבי" כאל הצבת "אמת מידה" לעוצמתו של הקינטור, להבדיל מקביעת "מבחן עצמאי" נוסף המעניק לקינטור אופי "אוביקטיבי"; ובדרך זו, לשמור על אופיו הסוביקטיבי של הקינטור. ג. "אמת מידה" הקובעת רמה גבוהה של קינטור, מתחייבת בהקשר הנדון כאן, מן העובדה שקיומו של קינטור - ולו גם על דרך הספק - מביאה להפחתת חומרתו של מעשה המתה מרצח להריגה; כאשר סף הכניסה לתחומי האחרונה הינה ה"פזיזות", כנגד ה"החלטה להמית" המאפינת את הראשונה. הפחתה משמעותית כזו בחומרת העבירה, מחייבת קיומה של רמת קינטור גבוהה דיה כדי ליטול מן ה"החלטה להמית" את אופיה המחמיר; וקביעת אמת המידה של קינטור "המוציא מכליו אדם מן היישוב" עונה על דרישה זו. ד. קיומו של קינטור כאמור, אינו מקים פטור מאחריות פלילית לעבירה של כוונה מיוחדת, בשל כך שהלך הנפש הדרוש להרשעה לא עמד במבחן אוביקטיבי; ואין לומר, על כן, שהלך הנפש הדרוש להרשעה בעבירה כזו כולל רכיב אוביקטיבי. היסוד הנפשי של עבירת הרצח, נותר יסוד נפשי סוביקטיבי; כאשר אמת המידה האוביקטיבית - הדרושה לקביעת רמת הקינטור, כאמור לעיל - היא "חיצונית" לו ואינה משתלבת בו. ה. ולא למיותר יהיה לציין: המחוקק אצלנו מכיר ב"אמת מידה" אוביקטיבית גם כבסיס לפטור מלא מאחריות פלילית, מכח הסייגים של הגנה עצמית, צורך וכורח; וגם כאן, המדובר ב"אמת מידה" חיצונית, שאינה פוגעת בטיבו של היסוד הנפשי הסוביקטיבי של העבירה המיוחסת לנאשם. ש ו פ ט השופט י' טירקל : גם אני מצרף דעתי לדעתו של חברי השופט א' מצא וכן להערותיו של חברי השופט י' קדמי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כב' באדר ב' תשנ"ז (31.3.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט 93025340. F01

[ "ע\"פ 2534/93", "ע\"פ 94", "ע\"פ 101/77", "ע\"פ 322/87" ]

1,048

254

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5273/97 - ב' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובה אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אינה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד בקשה לביטול צו ביניים החלטה אינני רואה בנימוקים שצוינו בבקשה עילה לביטול צו הביניים, מה גם שהדיון בעתירה גופה נקבע למועד קרוב, ה- 18.9.97. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. M03

[ "בג\"ץ 5273/97" ]

1,049

3,602

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. דליה מוננזון 2. יעקב פלבניק 3. לאוניד מץ 4. עופר שי ספיבק 5. מיכאל גרינבוים 6. ולדימיר שטך 7. ולדימיר קוגן 8. אירינה אסובסקי 9. ילנה איוואנצ'נקו 10. רומן שבצוק 11. אינסה זלסקובר 12. דניאל גולובקין 13. אירנה חורגל 14. אנה פרידבורג 15. ויטלי פרנק 16. דימיטרי זמודזיאק 17. מופת קבוצה לקידום הוראה (ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני - אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד - אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' - אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשנ"ז ( 18.09.97 ) בשם העותרים : עו"ד ארז טיקולסקר בשם משיבים 2-1: עו"ד דפנה כהן בשם משיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם משיב 4: עו"ד דן אלון ועו"ד יעקב אנוך פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: עתירה זו נועדה למנוע מן המשיבים להפסיק את לימודיהם של שישה-עשר העותרים הראשונים בבית הספר המקיף ח' באשדוד, במסגרת "תכנית מופת". 2. "מופת - קבוצה לקידום הוראה" (העותרת 17) היא עמותה רשומה. יזמיה, שלפחות רובם עלו לישראל מארצות חבר המדינות, שמו להם למטרה לעודד את החינוך המדעי בקרב בני הנוער. "תכנית מופת", שהוכנה והמופעלת על-ידי העמותה, עוסקת בהעשרה מדעית לתלמידים. התכנית מוכרת למשרד החינוך, מקובלת עליו ואף מופעלת בעידודו בשני בתי-ספר, בירושלים ובתל-אביב. לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה עיריית אשדוד לפתוח, במסגרת בית הספר המקיף ח' בתחומה, שתי כיתות ז' בהן תופעל התכנית. כן החליטה העיריה, כי לכיתות אלו יתקבלו גם תלמידים, שיימצאו מתאימים ללימודים במסגרת התכנית, אף אם מקומות מגוריהם מצויים מחוץ לתחומי רובע הרישום של בית הספר. תלמידים שביקשו להירשם לכיתות החדשות רואיינו ונבחנו, ואלה מתוכם שעמדו בבחינה, ונתקבלו ללימודים במסגרת זו, השתתפו במהלך חופשת הקיץ, במימון עצמי, בכיתה מכינה. דא עקא שבהליכי הפעלתה של תכנית מופת נפלו שני פגמים. הפגם האחד היה בהחלטת העיריה להפעיל את התכנית מבלי לבקש ממשרד החינוך לאשר את הפעלתה כתכנית על-אזורית (כנדרש בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט1959-). כך אירע שמנהל מחוז הדרום במשרד החינוך כלל לא היה מעורב בהליכי גיבושה של ההחלטה, ובראשית הדרך ספק אף אם ידע עליה. הפגם השני נפל בפרסום התכנית ובהליכי המיון והקליטה של המועמדים לכיתות החדשות. מסתבר כי הטיפול בפרסום התכנית, וכן במיון המועמדים, הופקד על-ידי העיריה בידי עמותת מופת לבדה; ובדיעבד הוברר, כי הפרסומים המוקדמים אודות הפעלת התכנית באשדוד נעשו, אך ורק, באמצעי התקשורת המיועדים לדוברי רוסית. ואכן הרוב המכריע של התלמידים, אשר הציגו את מועמדותם לכיתות בהן תופעל התכנית, היו מקרב בני העולים מארצות חבר המדינות. 3. על רקע ההחלטה להפעיל את תכנית מופת בבית הספר באשדוד, ובהסתמכו על שני הפגמים בהם לקו הליכי הפעלתה של התכנית, הכריז המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) על סכסוך עבודה. ההכרזה על הסכסוך פורסמה סמוך למועד פתיחתה של שנת הלימודים החדשה ולוותה בהודעה על כוונת ארגון המורים להשבית את הלימודים בכל בתי הספר העל-יסודיים בעיר. עיריית אשדוד (המשיבה 1) פנתה לבית הדין האזורי לעבודה וביקשה צו-מניעה שיאסור על המורים לשבות. בית הדין אמנם נענה לבקשה ונתן צו-מניעה, אך עם זאת קבע, כי עד למתן החלטה אחרת על העיריה להימנע מהפעלת התכנית. בעקבות משא-ומתן ביניהם הגיעו העיריה וארגון המורים לכלל הסדר מוסכם. מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך, שהוזמן לקחת חלק בדבר, נתן את ברכתו לכך וההסדר שנתגבש נעשה גם על דעתו. בהסדר המוסכם נקבע, כי פתיחת הכיתות החדשות תידחה עד לאחר חופשת החנוכה; כי שיבוץ "תלמידי חוץ" בכיתות אלו ייפתח בפני כלל התלמידים תושבי אשדוד; וכי נוהלי הקבלה לכיתות ייקבעו במשותף על-ידי מחוז הדרום של משרד החינוך והעיריה. ביום 3/9/97 הגישו העיריה וארגון המורים לבית הדין האזורי לעבודה הודעה על ההסדר המוסכם, ולבקשתם המשותפת נתן בית הדין להסדר זה תוקף של פסק-דין. מנהל המחוז במשרד החינוך אישר את הפעלתה של תכנית מופת, בכיתות האמורות, כתכנית על-אזורית, ובכך תוקן הפגם שנבע ממחדלה של העיריה לבקש ממשרד החינוך, מבעוד מועד, לאשר את הפעלת התכנית. 4. שישה-עשר התלמידים העותרים הם תושבי אשדוד, אשר מקומות מגוריהם אינם בתחומי רובע הרישום של בית הספר המקיף ח'. העותרים נמנו עם התלמידים אשר ביקשו ללמוד, ונמצאו מתאימים ללימודים, בכיתות החדשות; וביחד עם ארבעים-ושלושה תלמידים אחרים השתתפו, בחופשת הקיץ, בכיתה המכינה. ביום 1/9/97 החלו העותרים את לימודיהם בכיתות ז' במסגרת תכנית מופת. אך ביום 4/9/97, בעקבות החלטת בית הדין האזורי לעבודה ליתן תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה בין העיריה לבין ארגון המורים, הודיעה מנהלת בית הספר לעותרים כי לא יורשו להמשיך עוד בלימודיהם בבית הספר. בהודעת המנהלת נאמר, כי החל מיום ראשון הקרוב, 7/9/97, על העותרים לפנות לבתי-ספר אחרים בהתאם לאזורי הרישום החלים עליהם. 5. על רקע זה הוגשה העתירה, ועם הגשתה הוצאו בה צו-על-תנאי וצו-ביניים. יצוין כי זולת עמותת מופת (העותרת 17) הצטרף לעתירה, לשם הבעת תמיכה בעמדת העותרים, גם ועד ההורים העירוני באשדוד (העותר 18). מכוח צו הביניים המשיכו העותרים ללמוד בכיתות ז' של בית הספר המקיף ח' ונתחדשה הפעלתה, בכיתות אלו, של תכנית מופת. בתשובת משרד החינוך לעתירה נאמר, כי בנסיבות שנוצרו הגיע המשרד לכלל מסקנה, כי יש לאפשר לעותרים להמשיך את לימודיהם בכיתותיהם בשנת הלימודים הנוכחית. וכך נאמר, לעניין זה, בתצהירו של ד"ר יצחק תומר, מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך: "עלי להדגיש כי למרות שסברתי, עם פתיחת שנת הלימודים, כאמור לעיל, כי יש מקום לעכב את התכנית עד לאחר החנוכה, הרי שבנסיבות שנוצרו, לפיהן העותרים לומדים במסגרת התכנית כבר כשבועיים, ולאור העובדה כי לעותרים הובטח כי ילמדו במסגרת התכנית וכי הם הסתמכו על הבטחה זו, נראה לי כי יש לאפשר להם להמשיך את לימודיהם באותה מסגרת, זאת בכפוף לכך שתוך זמן קצר ייפתחו הכיתות לתלמידים ילידי הארץ". 6. בעת הדיון לפנינו (ביום 18/9/97) ביקשנו לברר אם עמדת משרד החינוך עשויה להיות מקובלת גם על יתר המשיבים. באת-כוח העיריה ובית הספר (המשיבים 1 ו2-) הניחה את דעתנו, כי שולחיה יתמכו בהסדר, או בהכרעה, שלא יהיו כרוכים בפגיעה בתלמידים העותרים. עמדת באי-כוחו של ארגון המורים היתה שונה. הם ביקשו שבית המשפט ימצה עם התלמידים העותרים, עד תום, את תוצאות הפגמים בהם לקתה הפעלתה של התכנית. ההסדר אליו הגיעו העיריה וארגון המורים, במסגרת ההליך לפני בית הדין האזורי לעבודה, נועד לתקן פגמים אלה. אך התיקון, לטענת פרקליטי ארגון המורים, אינו יכול להועיל לעותרים. כיון שנתקבלו ללימודים במסגרת התכנית קודם לאישורה כתכנית על-אזורית, אישורה בדיעבד כתכנית על-אזורית אינו יכול לתקן את אי החוקיות בה לקתה הפעלת התכנית בעת קבלתם ללימודים של העותרים. ועל כל פנים, הפגם השני - פרסום דבר התכנית בכלי תקשורת ברוסית בלבד - אינו יכול לתקון אלא בהחזרת גלגלם של העותרים לאחור. פרסומים אודות התכנית ברוסית, והעדר פרסומים בעברית, היפלו לטובה את בני העולים החדשים מארצות חבר המדינות מכלל יתר התלמידים. בכך, טוען ארגון המורים, הופר האיסור על הפליה מטעמים עדתיים, עליו מורה סעיף 3ב לחוק לימוד חובה, תש"ט1949-, ומטרות האינטגרציה בחינוך הועמדו בסכנה. העותרים, נטען, אינם רשאים ליהנות מפירות ההפליה הבלתי-מוצדקת. לכן יש להחזירם לכיתות הרגילות ברובעי הרישום של מקומות מגוריהם; ומשיפורסם דבר התכנית לידיעת כל התלמידים בבתי הספר באשדוד, יוכלו גם הם, במצב של שוויון סיכויים לכלל התלמידים המעוניינים האחרים, לבקש ללמוד במסגרת התכנית. 7. מקובלות עלי טענות ארגון המורים, כי מעיקרא לקתה הפעלתה של התכנית הן באי-חוקיות והן בהפליה פסולה של תלמידים שהפרסומים ברוסית אודות הפעלת התכנית היו בעבורם כספר החתום. אך אין בידי לקבל את עמדתו של הארגון, שתיקון הפגמים הללו אינו יכול להיעשות שלא על גבם של התלמידים העותרים וחייב, כביכול, לכלול גם את הוצאת העותרים מכיתותיהם. גם על-פי שורת הדין, מהלך כזה אינו נדרש ואינו ראוי; ובנסיבות העניין תהיה בנקיטתו אף משום חריגה משורת הצדק. 8. רשות מינהלית אשר עמדה, או הועמדה, על פגם שנפל בהחלטה שיצאה מתחת ידה, רשאית לעתים (ולעתים היא אף חייבת) לבטל או לשנות את החלטתה, ככל הדרוש לתיקון הפגם בו לקתה. אך בגדר שיקוליה לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, חייבת הרשות להביא בחשבון את השפעת ההחלטה המבטלת, או המתקנת, על המציאות אשר נוצרה בעקבות החלטתה המקורית. משנרכשו זכויות מכוח ההסתמכות על ההחלטה הראשונה, או אף נוצרו ציפיות לגיטימיות למימושן של זכויות כאלו, שוב אין הרשות - בגדר החלטתה המתקנת - רשאית להתעלם מהן. ככלל, "לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש" (השופט ויתקון בבג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד ו 696, בעמ' 700). הרציונל שביסוד עיקרון זה חל, לא רק על החלטות הנוגעות להענקת וביטול רשיונות, אלא גם על החלטות מינהליות אחרות. כדברי פרופ' זמיר: "...אין ההבדל מוגבל לרשיונות, אלא הוא משתרע בדרך כלל על מקרים של שינוי או ביטול החלטות. המכנה המשותף, המייחד מקרים אלה, הוא הפגיעה בזכות מוקנית ובצפיה לגיטימית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית (נבו, כרך ב', תשנ"ו) 1002). מכאן שעל רשות מינהלית מוטל, לא פעם, להכיר בזכות שנרכשה בהסתמך על החלטה שגויה, הגם שאלמלא ההחלטה רשאית היתה הרשות שלא להעניקה או להכיר בה (ראו, מתוך רבים אחרים: בג"צ 707/81 שוורץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו , פ"ד לו(2) 665, דברי השופטת בן-פורת בעמ' 668; בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה(5) 1, דברי השופט ברק בעמ' 11-10; ובג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות , פ"ד מז(4) 861, דברי השופטת דורנר בעמ' 864). השופט ברנזון החיל על עניין כזה את הכלל שלפיו "אין מתקנים עוול בעוול" (בג"צ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר החקלאות , פ"ד טז 20, בעמ' 31). אכן, מי שזכה בטובת הנאה מכוח החלטה מוטעית של הרשות, שהוא עצמו גרם לקבלתה במעשה מרמה או הטעיה, אינו זכאי לשמר בידו את אשר השיג במעשהו הפסול (ראה, לדוגמה, בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה , פ"ד לו(1) 317, בעמ' 331; בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות , פ"ד מב(4) 487; וכן דברי פרופ' זמיר, בספרו הנ"ל, בעמ' 1005). ובנסיבות מיוחדות, כשהדבר מתחייב לקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, יהיה מקום להחיל החלטה מתקנת גם כלפי מי שלא נמצא כל פגם בהתנהגותו (השוו בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד מח(5) 501, 534-533). אך מקום שתיקון הפגם, לפחות בעיקרו, יכול להיעשות תוך איזון ראוי בין עניינו של הציבור ולבין עניינו של הפרט, יש לפעול תוך התחשבות גם בזכותו או בעניינו של הפרט. 9. המקרה שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת למקרים בהם מתחייב איזון, בין עניינם המוצדק של הרשויות והציבור בתיקון הפגם בהחלטה המינהלית לבין עניינם (שאף הוא מוצדק) של התלמידים העותרים לממש את הזכות שהוענקה להם מכוח ההחלטה האמורה. לתלמידים העותרים - אין צריך לומר - לא היה כל חלק בגרימת הפגמים שנפלו בהליכי אישורה, פרסומה והחלתה של תכנית "מופת". הם נענו לפרסום בדבר פתיחת הכיתות, בהן תופעל התכנית, בפני תלמידים מתאימים מכל תחומיה של אשדוד. הם רואיינו ונבחנו, ומשעמדו בבחינה השתתפו, כפי שנדרשו לעשות, בלימודי הכיתה המכינה. בהיפתח שנת הלימודים הלכו לבית הספר ונעשו לתלמידים מן המניין. בכך קמה להם זכות מכוח הבטחה שלטונית ברורה ומיוסדת היטב, כי יותן להם להמשיך את לימודיהם במסגרת התכנית החדשה עד לסוף שנת הלימודים (בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה , פ"ד מו(1) 447). הפגמים שנפלו בהליכי הפעלתה של התכנית אכן טעונים תיקון. אחד מאלה - העדר אישור של משרד החינוך להפעלתה של התכנית כתכנית על-אזורית - בינתים תוקן. את הפגם הכרוך בהפלייתם לטובה של תלמידים בעלי נגישות לפרסומים ברוסית יש לתקן, באופן שלתכנית יינתן פרסום בעברית, אשר יופנה לכלל התלמידים באשדוד (ואין בכך, כמובן, כדי למנוע פרסום התכנית גם בשפות אחרות). כמו-כן יש לתקן את הליכי מיון המועמדים, באופן שההחלטות בדבר קבלת תלמידים למסגרת התכנית תתקבלנה בדרך של שיתוף-פעולה בין נציגי כל הגורמים הנוגעים בדבר: העיריה, משרד החינוך, בית הספר ועמותת מופת. אך תיקונים אלה, שהמשיבים אינם חלוקים ביניהם בדבר הצורך בהם והדרכים להגשמתם, אינם מחייבים ואינם מצדיקים פגיעה בהמשך לימודיהם של התלמידים העותרים בכיתות האמורות עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. 10. אשר על כן, ייעשה בעתירה צו מוחלט. המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים) ישלם לעותרים 16-1 שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. יתר הצדדים יישאו איש איש בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ג' בחשון תשנ"ח (3.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. F05

[ "בג\"ץ 5273/97" ]

1,050

10,767

בבית המשפט העליון בג"ץ 5273/97 - א' בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובה אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אינה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד צו על-תנאי וצו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים מס' 2-1 והמורה להם להתייצב וליתן טעם מדוע לא ימנעו מלהפסיק את לימודיהם של העותרים מס' 16-1 אצל המשיב מס' 2, במסגרת "תוכנית מופת" ללימודי העשרה בתחומי המדעים. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 10 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית-המשפט ולבעלי-הדין ישירות. כמו-כן מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים מס' 2-1 והמורה להם להימנע מלהפסיק את לימודיהם של העותרים מס' 16-1 אצל המשיב מס' 2 במסגרת "תוכנית מופת" ללימודי העשרה בתחומי המדעים, וכן להימנע מעשיית כל פעולה שתמנע המשך לימודים כאמור. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה, שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים ביום 18.9.97 במעמד הצדדים. ניתן היום, ה' באלול תשנ"ז (6.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. M02

[ "בג\"ץ 5273/97" ]

1,051

14,224

בבית המשפט העליון בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותרים : 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובה אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אינה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה (ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' - אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. צו על-תנאי כמבוקש. המשיבים יגישו תשובתם תוך 10 ימים. יש לקבוע את הדיון ליום 18.9.97. 2. צו ביניים כמבוקש עד למתן החלטה אחרת. ניתנה היום, ה' באלול תשנ"ז (6.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. M01

[ "בג\"ץ 5273/97" ]

1,052

17,146

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5273/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. דליה מוננזון 2. יעקב פלבניק 3. לאוניד מץ 4. עופר שי ספיבק 5. מיכאל גרינבוים 6. ולדימיר שטך 7. ולדימיר קוגן 8. אירינה אסובסקי 9. ילנה איוואנצ'נקו 10. רומן שבצוק 11. אינסה זלסקובר 12. דניאל גולובקין 13. אירנה חורגל 14. אנה פרידבורג 15. ויטלי פרנק 16. דימיטרי זמודזיאק 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. וועד ההורים העירוני-אשדוד נגד המשיבים : 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך התרבות והספורט 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד התנגדות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשנ"ז (18.9.97) בשם העותרים: עו"ד א' טיקולסקר בשם המשיבים 2-1: עו"ד דפנה כהן בשם משיב 3: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם משיב 4: עו"ד דן אלון, עו"ד יעקב אנוך ה ח ל ט ה שמענו טענות הצדדים ואנו בשלים ליתן פסק דין. עם זאת נראה לנו נכון להשהות את מתן פסק דיננו למשך שבועיים מהיום. במהלך הטיעון לפנינו העלינו בפני הצדדים הצעה להסדר מוסכם, שמטרתו להביא לתיקון הפגמים הנטענים על-ידי המשיב 4 אך מבלי לפגוע בתלמידים שנתקבלו ללימודים במסגרת התכנית. יצוין כי העותרים, משרד החינוך, עיריית אשדוד וכן בית הספר מקיף ח' אשדוד, קיבלו את ההצעה; אלא שהמשיב 4 - ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים - לא קיבל את ההצעה. אנו סבורים כי טוב היה אילו יכלה פרשה זו למצוא את פיתרונה במסגרת הסדר מוסכם, וכדי ליתן לצדדים הזדמנות נוספת להגיע לכלל הסכמה ביניהם, החלטנו להשהות את מתן פסק-דיננו כאמור. הננו מבקשים מבאת-כוח המדינה להודיענו בכתב, לא יאוחר מיום 6.10.97, אם עלה בידי הצדדים להגיע לכלל הסדר. צו הביניים יעמוד בעינו עד למתן פסק הדין בעתירה. ניתנה היום, טז' באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97052730. F04

[ "בג\"ץ 5273/97" ]

1,053

386,682

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 5273/97 - א' בפני: כבוד הרשם גיא שני העותרים: 1. מוננזון דליה 2. פלבניק יעקב 3. מץ לאוניד 4. ספיבק עופר שי 5. גרינבוים מיכאל 6. שטך ולדימיר 7. קוגן ולדימיר 8. אסובסקי אירינה 9. איוואנצ'נקו ילנה 10. שבצוק רומן 11. זלסקובר אינסה 12. גולובקין דניאל 13. חורגל אירנה 14. פרידבורג אנה 15. פרנק ויטלי 16. זמודזיאק דימיטרי 17. מופת קבוצה לקידום הוראה(ע"ר) 18. ועד ההורים העירוני-אשדוד נ ג ד המשיבים: 1. עיריית אשדוד-אגף החינוך 2. בית הספר המקיף ח' -אשדוד 3. שר החינוך והתרבות 4. אירגון המורים בבתי הספר העל יסודיים 5. מנהלי ומורי בתי הספר העל יסודיים באשדוד בקשה לעיון בתיק בית המשפט החלטה המבקשת היא בעל דין בעתירה שבכותרת. לא מצאתי כי העיון בתיק אסור על פי דין. לפיכך, ובהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ד-2003, רשאית היא לעיין בתיק. ניתנה היום, י"ג ניסן תש"ע (28.3.2010). גיא שני ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97052730_D07.doc כש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 5273/97" ]

1,054

255

ב בית המשפט העליון רע"פ 5601/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: שרקייה פארס נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"פ 966/97 מיום 27.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס, א' הומינר בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין החלטה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס וא' הומינר) שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו. 1. המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה בביצוע סדרת עבירות הכוללות גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רשיון (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להלן: פקודת התעבורה), וללא ביטוח (עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל1970-), נהיגה בפזיזות וברשלנות (עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין), שהיה בלתי חוקית (עבירה לפי סעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-), החזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ז' לחוק העונשין), חבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין), וגרימת נזק (עבירה לפי סעיף 62(2) ו38-(2) לפקודת התעבורה). הוא נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מהן שלוש לריצוי בפועל, שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירות על סעיף 413א' עד 413יג' לחוק העונשין למשך שלוש שנים משחרורו, וחצי שנה נוספת על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, בתנאי שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו טען כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות, וכי נאשם אחר שעבר עבירות דומות נדון על ידי בית משפט השלום בחדרה לעונש קל בהרבה. 2. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי בית משפט השלום הקדיש מחשבה רבה לגזירת דינו של המבקש, והביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ועל כן מדד לו עונש קל יחסית לנסיבות החמורות של המקרה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הפך את הגניבה למקצוע, וזאת על סמך הרשעותיו הקודמות. 3. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מנמק את בקשתו במצב הקשה בו נמצאת משפחתו, שהוא המפרנס היחיד שלה. 4. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, הן משום שהבקשה אינה מעלה עילה הראויה לדיון בערעור שני והן משום שלדעתה, העונש שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה מן העונשים המקובלים בעבירות מסוג זה, ביחוד לאור הנסיבות החמורות של המקרה. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראויה להידון בערכאה זו במסגרת ערעור שני, היינו שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בית משפט זה קבע לא פעם, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל ענינה חומרת העונש שנגזר על המבקש, אלא בנסיבות מיוחדות (וראו: רע"פ 2056/97 עשקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). הבקשה נדחית. ניתנה היום, ב' בכסלו התשנ"ח (1.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056010. A02 /דז/

[ "רע\"פ 5601/97", "ר\"ע 103/82", "רע\"פ 2056/97" ]

1,055

4,385

ב בית המשפט העליון רע"פ 5601/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: שרקייה פארס נגד המשיב : היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בע"פ 966/97 מיום 27.7.97 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש. סירוטה, ד"ר א. גרוניס, א. הומינר בשם המבקש: בעצמו החלטה לתגובת המשיב בתוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י' בחשון התשנ"ח (10.11.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056010. A01 /דז/

[ "רע\"פ 5601/97" ]

1,056

256

בית המשפט העליון המשפט העליון בירושלים בג"ץ 97 / 2960 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית-המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב והמורה לו להימנע מלגרש את העותרים אל מחוץ לתחומי המדינה. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום , ח' באייר תשנ"ז (15.5.97). שמריהו כהן, מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 02 G .9702600

[ "בג\"ץ 97" ]

1,057

1,862

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2960 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים: 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיב בכתב. צו ביניים שלא לגרש את העותרים אל-מחוץ לתחומי המדינה. היום, ח' באייר תשנ"ז (15.5.697). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 97" ]

1,058

30,910

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2960/97 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה החלטה התיק יועבר לרשמת למחיקתה של העתירה. היום, ח' בתמוז תשנ"ח (2.7.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029600. G04

[ "בג\"ץ 2960/97" ]

1,059

34,121

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2960/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. כפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד עומר גזאוי החלטה העתירה נמחקת בהסכמה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"א בתמוז תשנ"ח (5.7.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029600. O05

[ "בג\"ץ 2960/97" ]

1,060

40,733

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2960/97 - א' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. יוסף ג'ומעה חליל דבש 2. קיפאח חליל מחמוד דבש 3. איה יוסף דבש נגד המשיב : שר הפנים בקשה לדחיית מועד דיון החלטה שמיעת העתירה תידחה כמבוקש. העותרים ופרקליטות המדינה יגישו הודעות-דיווח לבית-המשפט בשבוע הראשון של חודש יולי 1988. היום, ז' באייר תשנ"ח (3.5.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97029600. G03

[ "בג\"ץ 2960/97" ]

1,061

257

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7873 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר המערער : ע.ר.מ. חברה לבניה והשכרה בע"מ נגד המשיב : שוקר יוסף, ועוד 109 אח' ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 14.10.96 בתיק 1507/95 שניתן על ידי כבוד השופטת סוקולוב תאריך הישיבה: א באייר תשנ"ז (8.5.97) בשם המערער : עו"ד זהבי יהודה בשם המשיב : עו"ד כהן שמואל פסק-דין נראה לנו שהשאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו חשובה מספיק כדי שתינתן בגדרה רשות להתגונן; בניגוד לגישת בית המשפט המחוזי אין אנו סבורים שבע"א 4218/90 נקבעה הלכה המונעת דיון בשאלה שלפנינו. לפיכך אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין ונותנים למבקשת רשות להתגונן. הוצאות לפי התוצאות - אותן אנו קובעים בסכום של 15,000.- ש"ח. ניתן היום א באייר תשנ"ז (8.5.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078730. B01

[ "ע\"א 96" ]

1,062

258

ב בית המשפט העליון ע"א 4209/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה לשינוי הייצוג בשם המערערים: עו"ד א. י. רמתי החלטה איני רואה מקום לקבלת החלטה נוספת בענין הערבון (ראה החלטתי מיום 29.7.97). הבקשה לשחרור מהייצוג נדחית. ניתנת לבא כוח המערערים אפשרות נוספת להגיב על ההחלטה מיום 30.11.97 תוך חמישה ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. O04

[ "ע\"א 4209/97" ]

1,063

6,554

בבית המשפט העליון ע"א 4209/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד א.י. רמתי החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ח' בתמוז תשנ"ז (13.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. Q01

[ "ע\"א 4209/97" ]

1,064

7,870

בבית המשפט העליון ע"א 4209/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד י. אלכסנדר בשם המשיבים: עו"ד א. ולדמן החלטה המבקשים מעידים על עצמם כי יתקשו לעמוד בתשלום הוצאות הערעור, אם אלה יושתו עליהם בעת דחיית הערעור. על פי פסק הדין קיבלו המערערים פיצויים בסכום של כ60,000- ש"ח. מן הראוי שסכום זה ישמש גם לשם עמידה בהוצאות הערעור שהוגש. הבקשה נדחית. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. Q02

[ "ע\"א 4209/97" ]

1,065

8,379

בבית המשפט העליון ע"א 4209/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה למתן הוראות בשם המערערים: עו"ד י. רמתי החלטה ביום 9.7.97 נשלחה לבא-כוח המבקשים הודעה על קביעת גובה הערבון בסכום של 20,000 ש"ח. ניתנה היום, ד' באב תשנ"ז (7.8.97) אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. Q03

[ "ע\"א 4209/97" ]

1,066

10,740

ב בית המשפט העליון ע"א 4209/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המערערים: עו"ד א. י. רמתי החלטה הודעה מעודכנת תימסר עד לתאריך 15.1.98. ניתנה היום, י"ט בכסלו תשנ"ח (18.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. O05

[ "ע\"א 4209/97" ]

1,067

27,203

ב בית המשפט העליון ע"א 4209/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. עזבון המנוח סוויטי מחמד 2. סוויטי פאיזה 3. סוויטי פאיז-קטין 4. סוויטי דיאנה-קטינה 5. סוויטי פאדי-קטינה 6. סוויטי תאאר-קטינה 7. סוויטי לאנה 8. סוויטי שאדי-קטינה 9. סוויטי וג'די-קטינה 10. סוויטי זבידה נגד המשיבים : 1. זאדה סעיד 2. חברת טביב זאדא ובניו בע"מ 3. הדר חברה לביטוח בע"מ ל דחייה על-פי תקנה 431 בשם המערערים: עו"ד א. י. רמתי החלטה בהמשך להחלטה מיום 30.11.97 ועל יסוד הודעת בא כוח המערערים מיום 14.1.98, אני דוחה את הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. האגרה תושב. ניתנה היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042090. O06

[ "ע\"א 4209/97" ]

1,068

260

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 357/95 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין המערער : וייצמן יוסף נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.12.94 בת.פ. 371/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. לוי, ברלינר ונ. ישעיה תאריך הישיבה: ו' בניסן תשנ"ז (13.4.97) בשם המערער : עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד תמי בורנשטיין פסק-דין השופט א' גולדברג: 1. המערער, יוסף ויצמן, הואשם והורשע פה אחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. עיקרי העובדות הינן כדלקמן: בתקופה הרלבנטית לאירוע נשוא כתב האישום התגורר המערער בדירה נטושה אליה פלש. רוני כהן (להלן: המנוח ), אשר היה עבריין, החליט מספר שבועות לפני כן להתנחל לו בדירתו של המערער, וסירב לצאת משם למרות דרישותיו של המערער. לא זו בלבד, אלא שלעיתים מזומנות אף סירב לאפשר למערער לישון בתוך הבית, והכריחו ללון במרפסת אשר צמודה לכניסה לדירה. בתקופה שלפני האירוע גם הודיע המנוח למערער כי אינו מסכים שחברתו של המערער, אורלי גדפור (להלן: אורלי), תכנס לדירה. ביום ה1.8.1994-, בסביבות השעה 18:00 בערב, הגיעה אורלי לדירתו של המערער, והשניים יצאו לאכול. לאחר מכן הלכו לביתו של אחד בשם יואב, אשר גר בסמוך לדירתו של המערער. בהיותם שם אמר המערער לאורלי כי בכוונתו לשוב לדירתו כדי לקחת שמיכה וסדין, שיהיו אתם כשילכו לשבת על הדשא שליד הדולפינריום. אורלי לא היתה מרוצה מרעיון זה, והתעורר ויכוח בינה ובין המערער. בסיומו של הויכוח פנה המערער לכיוון דירתו, בלי שידע שאורלי הולכת בעקבותיו. אורלי התיישבה על ספסל בגן, במרחק מטרים ספורים מדירתו של המערער, וחיכתה למערער שישוב. כשהגיע המערער לדירה, הוא קרא בשמו של המנוח, ומשלא נענה, דילג אל מרפסת הבית כדי להכנס משם לדירה. בית המשפט קמא לא שלל את גרסת המערער כי בכניסתו לדירה הותקף על ידי המנוח בגרזן, וגרם חתך בידו. אחר כך זרק את הגרזן לעברו של המערער. לאחר זריקת הגרזן תקף המערער את המנוח בחמת זעם בצינור ברזל ובמוט עץ, וקרוב לוודאי גם בגרזן שהיה קודם בידי המנוח. לפי קביעת בית המשפט קמא "אין ספק שהנאשם הוסיף להלום ביריבו גם כשזה שכב חסר אונים על הרצפה, ולא נשקפה ממנו סכנה כלשהי". המערער הפליא את מכותיו במנוח, חרף תחנוני המנוח ותחנוניה של אורלי, שנכנסה לדירה בשלב כלשהו של הקטטה, כי יפסיק להכות. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות בחומר הראיות, ואין מקום שנתערב בהן. 2. על "סדר המכות" העיד המערער: "המכה הראשונה היתה ביד שלי, אחר כך אני חושב שהיתה מכה שלי, ואז רוני נכנס פנימה ואחר כך הוא נתן לי מכה בבטן, ואחר כך הוא זרק את הגרזן עלי, ואני ברחתי ונתתי לו עוד כמה מכות. אני לא זוכר אם מכה או יותר. כן, אחרי שהוא זרק עלי את הגרזן אני נתתי לו עוד מכות" (בעמ' 58). "עד השלב שהוא זרק את הגרזן אני הספקתי להכות בו, אך אני לא יכול לציין את האזור בו פגעתי בו. כשהוא זרק את הגרזן הוא היה עדין במצב שהוא היה בסדר, ועמד על רגליו ... כשרוני זרק את הגרזן עמדתי ממנו במרחק של כמו ביני ובינך (בין שולחן התובע לשולחן העדים). אז נגשתי אליו, והכיתי בו בצינור הברזל שלוש-ארבע פעמים. היכיתי אותו כי פחדתי ממנו, פחדתי שהוא יקח את הגרזן ... כשהוא הלך לכיוון המטבח הוא ניסה שוב להרים את הגרזן. היום אני מצטער על כך שלא ברחתי" (בעמ' 59). 3. במישור המשפטי סובר בא כוחו המלומד של המערער כי בית המשפט טעה בכך שלא הכיר בטענתו להגנה עצמית. לדעתו, פעל המערער מתוך הגנה עצמית לאורך כל מאבקו במנוח. לפחות, היה על בית המשפט לקבוע כי המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו פעל המערער מתוך הגנה עצמית. לדעת ההגנה היה על בית המשפט קמא לקבוע, לאחר שהכיר בכך שהמערער פעל מתוך הגנה העצמית בתחילת המאבק, אם המכה הקטלנית הונחתה על המנוח בשלב בו נהנה המערער מההגנה האמורה, או לאחר מכן. טענה משפטית שניה של בא כוח המערער היא שלא הוכחה כוונת הקטילה, ההכרחית להרשעה ברצח. את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא מהמכות הרבות שהנחית המערער על המנוח, אולם מכות אלו היו - לשיטת ההגנה - לאחר הנחתת המכה הקטלנית שהיתה בעת שהמערער הגן על עצמו. טענה משפטית שלישית אותה עורר בא כוח המערער עוסקת ביסוד של העדר הקינטור, המהווה אחד מיסודות עבירת הרצח. על פי טענה זו יש לראות בנישולו של המערער מביתו על ידי המנוח ותקיפתו בגרזן כיוצרת את הקינטור השולל את האחריות הפלילית לרצח. כן טענה ההגנה כי דחיית טענת הקינטור שהעלה המערער התבססה על מסקנתו העובדתית - השגויה - של בית המשפט קמא כי המערער המשיך להכות במנוח גם לאחר שזה הוכרע. כטענות חלופיות לענין העונש טוען בא כוח המערער, כי היה מקום להימנע מלגזור על המערער את עונש החובה הקבוע בצד עבירת הרצח. זאת הן מכח סעיף 300א(א), עקב מצבו הנפשי המעורער של המערער, והן מכח סעיף 300א(ב), כשמדובר בחריגה מועטה בלבד מתחום התגובה הסבירה בעת ההתגוננות. 4. לאחר שזרק המנוח את הגרזן על המערער, לא היה עוד המערער תחת איום. אכן, מעיד הוא כי חשש פן ינסה המנוח ליטול לידיו שוב את הגרזן. אולם לא היה די בחשש זה כדי להצדיק את ההתקפה הפראית על מנוח, במוט הברזל, במוט העץ וככל הנראה גם בגרזן, ולהמשיך בה גם לאחר שהמנוח הוכרע. מה גם שהמערער עצמו מציין כי יכול היה לברוח מהדירה. בנסיבות אלו אין המערער זכאי להנות מצילה של ההגנה העצמית לאורך כל הארוע. אכן, אין חובת נסיגה קיימת בכל מקרה. אולם - "שהות מספקת להסתלק מזירת הסכנה שכבר לא היתה מידית, מחייבת נסיגה ושוללת את ניצול השהות לשם פריקת יצרים" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב', תשמ"ז) 430). 5. על המנוח הונחתו מכות רבות, מתוכן שמונה על גולגולתו. לדברי הפתלוגית ד"ר פיליפס, שביצעה נתיחה בגופת המנוח: "שמונה פצעי הקרע לא נגרמו מאותה מכה. השבר הדחוס נמצא בחלק הימני של הגולגולת. של גג הגולגולת. ומאיזור זה יש קו שבר העובר לבסיס הגולגולת, וקו שבר זה הולך לצד הקדמי של הגולגולת. אלו שייכים לפצע קרע בעל יותר משפה אחת בצד הימני של הראש. יתר הפצעים בראש, כל אחד מסמל מכה אחרת. היו עוד שבע קרעים, דהיינו - עוד שבע מכות" (עמ' 19 לפרוטוקול). אולם, לדעת ההגנה ניתן לייחד את גרם המוות למכה אחת בלבד. דעה זו נתלית בדבריה של ד"ר פיליפס, כי: "המוות נגרם בעקבות מכה אחת, שגרמה לשבר הדחוס בראש. הנזק הכי קשה היה במוח. זה היווה גרם המוות" (עמ' 20 לפרוטוקול). האפשרות לייחד את גרם המוות, מטילה, לדעת ההגנה, את הנטל על התביעה להוכיח כי המכה הקטלנית הונחתה על גולגולתו של המנוח בעת שהמערער לא היה נתון במצב של הגנה עצמית. די שיתעורר ספק סביר ברמה העובדתית שמא אותה מכה קטלנית שהנחית המערער על המנוח היתה טרם שזה זרק את הגרזן, כדי שיזוכה המערער מרצח. המערער לא ידע לציין את האזור בו פגע במנוח, טרם שהלה זרק את הגרזן, אולם מדבריו בעדותו (כפי שהובאו לעיל) עולות שתי עובדות. האחת, כי רוב המכות שהנחית המערער במנוח היו אחרי שהמנוח כבר לא החזיק בגרזן, וכי המכות שקדמו לזריקת הגרזן לא גרמו למנוח לאבד את הכרתו והמערער והמנוח המשיכו במאבקם, תוך מעבר בין חדרי הבית. לדברי המערער: "כל זה אירע בכניסה לחדר, בתוך הבית ואחר כך הגענו למטבח (שם זרק המנוח את הגרזן - א.ג.), ואחר כך שוב חזרנו לחדר, ופתאום אורלי באה והתחילה לצעוק, והוא נפל. הסוף של האירוע היה ליד היציאה מהחדר למרפסת" (עמ' 55 לפרוטוקול). ד"ר פיליפס, התייחסה בעדותה למכה הקטלנית, ואמרה כי: "חבלה מן הסוג הזה בראש יכול להשפיע על אובדן הכרתו של אדם. דהיינו - אובדן הכרה מידי" (עמ' 20 לפרוטוקול). משמע, כי אם המכה הקטלנית היתה מונחתת על המנוח לפני שזרק את הגרזן, הוא היה אמור לאבד את הכרתו וליפול ארצה. ואילו לפי עובדות המקרה, אליבא דמערער עצמו, זרק המנוח את הגרזן כשהוא "בסדר" וממשיך "לעמוד על רגליו", ולהימלט מפני המערער מחדר לחדר בבית. מכאן המסקנה כי המכה הקטלנית שהונחתה על ראשו של המנוח היתה לאחר שזרק את הגרזן. 6. יתרה מזו. גם אם נניח - לטובת המערער - כי הספיק להנחית על המנוח מכה קשה טרם שזה זרק את הגרזן, ומכה זו היתה מביאה בסופו של דבר למותו של המנוח, אין בכך כדי לגרוע מאחריותו הפלילית לרצח. ברור הוא - אף מעדותו של המערער עצמו - כי המכה אשר חוסה (על פי ההנחה) תחת ההגנה העצמית, לא הביאה למותו המידי של המנוח. לאחריה המשיך המערער להכות במנוח, אף שכבר שכב על הרצפה. מכות אלה היו, בין היתר, על ראשו של המנוח, כשברור הוא מן הראיות כי המערער לא היכה שמונה מכות על ראש המנוח, טרם שזרק המנוח את הגרזן. אומרת בהקשר זה ד"ר פיליפס: "הפצעים האחרים, המכות בראש, היו שניים, שלוש מהם מספיקות לגרום לאיבוד הכרה. אבל זה, יחד עם הנזקים בצלעות והדימומים ביתר המקומות, יכול לגרום למוות, אך לא מהיר ומידי" (עמ' 22 לפרוטוקול). מכאן, כי גם אם המכה הקשה הנ"ל היתה מובילה - בסופו של דבר - גם ללא המכות הנוספות למותו של המנוח, הרי שמכות אלו תרמו גם הן את חלקן, והחישו את מות המנוח (ראה סעיף 309(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). החשת המוות כתוצאה מהמכות המאוחרות ברורה היא בנסיבות המקרה ואין בה כל ספק. כאשר חובט אדם בראשו של חברו חבטה שיש בה לגרום למוות, והלה ממשיך על אף זאת לעמוד על רגליו (כבעניננו), ואחר כך ממשיך התוקף להכותו, בראשו ובמקומות רגישים אחרים בגופו , מכות שהן כשלעצמן יכולות לגרום למוות, אם כי "לא מהיר ומידי", לא ניתן לומר כי אין כל קשר סיבתי בין המכות המאוחרות למוות. הטענה כי במקרה כזה המכה הראשונה היא הסיבה היחידה ואין בלתה למוות, ואילו המכות המאוחרות לא תרמו כלל לתוצאה הקטלנית, הינה תלושה מהמציאות, ואינה מתיישבת עם עדותה של ד"ר פיליפס. 7. בע"פ 10/49 הי"מ נ' פתניאב (פ"ד ב 424), אליו הופנינו על ידי ההגנה, קבע בית המשפט כי על התביעה הנטל להוכיח שהמכה הקטלנית השתייכה לקבוצת המכות שאינה חוסה תחת ההגנה העצמית. אולם, אין הנדון דומה לראיה. שם נפטר המנוח כעבור חמישה ימים עקב דלקת קרום המוח, אשר התפתחה כתוצאה מזיהום שחדר למוח דרך סדק בעצם המצח של המנוח. לפיכך: "לא חלק איש מהשופטים על כך, כי המוות נגרם לא כתוצאה מצטברת של כל המהלומות גם יחד, אלא היתה פרי חלק, או אחת, מהמהלומות שהנחית המשיב על ראשו של המנוח" (שם, בעמ' 427). בית המשפט יכול היה באותה פרשה, לשייך באופן יחודי את סיבת המוות למכה אשר גרמה לסדק בעצם המצח, ולסבור כי המכות האחרות, אשר לא חסו תחת ההגנה העצמית, לא תרמו כל תרומה סיבתית למותו של המנוח. לפיכך קבע השופט ש"ז חשין כי: "בכל מקרה שהפעולה מתבטאת בשורה של מעשים, שקצתם באו לשם הגנה עצמית, וקצתם שלא לצורך זה, והמוות נגרם לא כתוצאה מכל שורת המעשים גם יחד, אלא מאחד מהם בלבד , אין בית-המשפט, בסופו של דבר, חייב לשקול אם הנאשם שכנע אותו שכנוע אשר עליו מדובר בסעיף 18 של הפקודה, אלא אם-כן יש בהוכחותיה של התביעה הכללית כדי 'לקשר את סיבת המוות' למעשה מסויים משורת מעשיו של הנאשם" (שם, בעמ' 438; ההדגשה הוספה). ואילו בעניננו מת המנוח שעה שהמערער מפליא בו את מכותיו מכל הבא ליד. הסברה כי המכה הקטלנית בעת ההגנה העצמית (אף אם היתה כזאת), היא בעלת התרומה הסיבתית היחודית לתוצאה הקטלנית הינה, כפי שראינו, חסרת כל בסיס מציאותי. 8. אשר לטענה הנוגעת לכוונת הקטילה. כוונה זו, שהיא "ההחלטה להמית", מורכבת משניים: מודעות לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית, ויחס רגשי של חפץ בקרות התוצאה הקטלנית (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מ" י, פ"ד לט(4) 253, 258; ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 394). לא יכול להיות ספק כי המערער היה מודע לאפשרות מותו של המנוח, כתוצאה מהמכות שהיכה אותו. כשם שניתן להסיק מעוצמת המכות ומאזורי הגוף עליהם הן הונחתו, על חפצו של המערער במות המנוח. כשעל זאת נוספים דבריו של המערער לאורלי, בעת שזו ביקשה ממנו להפסיק להכות במנוח: "תסתמי גם את, שאני לא ארצח אותך גם את" (כדבריה במשטרה, מוצג ת64/ עמ' 2). המערער הנחית על גולגולתו של המנוח שמונה מכות במוט ברזל ובמוט עץ, שהם כלים קטלניים, בכללן המכה הקטלנית שהיתה אחרי שהמנוח לא החזיק עוד בגרזן. המערער לא הסתפק בכך, והיכה את המנוח שעה שלא נשקפה ממנו כל סכנה, גם בחלקי גוף אחרים. עוצמת המכות מומחשת בשבעת העמודים של דו"ח הפתולוגית (ת22/), המתארים מכות בכל חלקי גופו של המנוח לרבות שברים בתשע צלעות ובעצם האולנה שביד שמאל. עוצמת התקיפה מובהרת היטב גם בתמונות הנלוות לדו"ח הפתולוגית. ממכות אלו לא ניתן אלא להסיק כי המערער החליט, לאחר שהמנוח זרק לעברו את הגרזן, להמיתו, ולא לשעות לתחנוניו של המנוח, ואף לא לבקשותיה של אורלי, להפסיק את המתקפה. ברצונו לתאר את עוצמת התקפתו של המערער את המנוח, שם בית המשפט קמא דגש, ובצדק, גם על המשך הכאת המנוח לאחר שזה שכב חסר אונים על הרצפה. אולם את כוונת הקטילה הסיק בית המשפט קמא בראש ובראשונה מהממצאים הרפואיים והמעבדתיים האובייקטיביים, אשר אינם יכולים להיות נתונים במחלוקת. הסקת המסקנה כי למערער היתה כוונה קטילה מחוייבת המציאות היא בנסיבות המקרה ממהות התקיפה (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 608, 614). 9. בא כוחו המלומד של המערער הפנה לע"פ 671/81 ( עזיז נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 292), שם דקר הנאשם את המנוח חמש פעמים, ולמרות זאת החליט בית המשפט העליון, להמיר את ההרשעה ברצח להריגה. בפסק דינו אמר בית המשפט (בעמ' 299): "כאמור, מבין שני הנימוקים של דעת הרוב להרשעת המערער בעבירת רצח, האחד מבוסס על העובדה, כי המערער דקר את דורון 5 דקירות, ושלוש מהן היו באזור הרגיש של החזה; ואכן, לעתים קרובות עשויה עובדה של תקיפת הקורבן בנשק חם או קר באזורים רגישים וחיוניים של הגוף להוביל למסקנה של קיום כוונה להמיתו; וככל שמספר הפגיעות רב יותר, הוא מהווה משקל נוסף באותו כיוון (ע"פ 418/77; ע"פ 29/79 הנ"ל; ע"פ 563/79; ע"פ 686/80 הנ"ל). ואמנם לא בנקל יעורר נאשם ספק בלב בית המשפט, כאשר הוא הפליג יריותיו או דקירותיו בקורבן, כי לא הייתה לו כוונה להמית; אך כשם שיש שירייה אחת או דקירה אחת תשלים את יתר הראיות לעניין ההחלטה להמית, כך ייתכנו נסיבות, הגם נדירות יותר, שמספר הפגיעות לא בהכרח מלמד על כוונת קטילה. והנה במקרה דנן, כאשר כבר הוציא המערער את האולר מכיסו ופתחו, הוא לא התקדם לעבר דורון אלא להפך, נסוג אחורה. את השימוש בו הוא עשה רק לאחר שהונחתה עליו מכת הקרש, ואף זה פגע שטחית באזור הבטן. אלא שגם אז עדיין לא נחלץ לצאת, כיוון שדורון הסתער עליו פעמיים, כשם שתיאר ויטמן. הדקירות האחרות באו לאחר מכן, ייתכן כפעולה אינסטינקטיבית של הדיפת היריב או בעידנא דריתחא כלפי מי שכיוון את הקרש בתנופה חזקה לעבר ראשו ועדיין מתכוון להלום בו, או אפילו כהפחדה נוספת; ואין לשכוח, שאין יודעים איזו משלוש הדקירות האחרונות הייתה הקטלנית, אך ידוע שארבע היו שטחיות. נראה לי, כי על-פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כשהמערער עמד בפני לחץ של חוסר יכולת לצאת מהמקום, ונוכח התקיפה שהותקף בקרש והניסיונות החוזרים לתקפו שוב , היו הדקירות שדקר את דורון תגובה ספונטאנית לתגרה ההדדית שהתפתחה, והמוות שנגרם היה עקב מעשה של חמימות מוח ופזיזות פושעת. אך לא בהכרח תוך החלטה להרוג" (ההדגשה הוספה). חוסר יכולתו של הנאשם לצאת ממקום האירוע, והניסיונות החוזרים ונשנים לתקפו באמצעות הקרש אשר החזיק הקורבן, הם שעמדו ביסוד ההחלטה. ואילו בענייננו כבר עמדנו על כך שהיתה למערער הזדמנות להסתלק מהמקום, לאחר שהמנוח שמט את גרזנו, ומרבית המכות שניחתו על המנוח, ביניהן המכה הקטלנית, היו לאחר שזה כבר זרק את הגרזן. 10. לעניין הקינטור היה בית המשפט קמא מוכן להניח כי המערער פעל תחת קינטור סובייקטיבי, והיתה מקובלת עליו גירסת ההגנה: "שהמנוח ביקש לנשל את הנאשם מהדירה, ועל מנת להשיג אותה מטרה אסר עליו לארח את חברתו, ואף אילץ אותו ללון לעתים במרפסת הבית. אך לנאשם עומדת לרועץ טענתו כי השלים עם מצב זה, ורק המתין לסידור חלוף שיוצע לו על ידי חברת 'עמידר' על מנת לפנות את הבית. ועל אף זאת, החלטתי להוסיף ולהניח לטובת הנאשם שמשיקול זה או אחר, הוא נמנע מלספר בבית המשפט על כך ש'קבלת הפנים' האלימה שזכה לה בבואו לבית בליל הארוע, שימשה נדבך נוסף שגרם לו לפרוק מעל עצמו עכבות מוסריות ואחרות שמונעות בדרך כלל מאדם לנהוג בדרך אלימה". אלא שבכל מקרה, לא הצליח המערער, לדעת בית המשפט קמא, לעבור את משוכת הקינטור האובייקטיבי: "אך במצב זה, גם אם תאמר שנתקיים בנאשם המרכיב הסובייקטיבי שביסוד הקינטור, אינך יכול לקבוע שהיתה בעניינו 'התגרות', אלא אם תקבע כי נתקיים בו המרכיב האובייקטיבי, לאמור, שאדם במצבו של הנאשם היה נוהג באותה דרך, דהיינו, לאחר שכבר הכריע את התוקף היה מוסיף להלום בו, על אף שלא נשקפה לו עוד סכנה ממנו. לתוצאה זו אינני יכול להצטרף". לענין המבחן האובייקטיבי אמר הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 ( מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 390): "הוספתי על כך בע"פ 686/80 (שם, עמ' 264) כי הוסבר כבר בע"פ 396/69 הנ"ל (שם, בעמ' 580) מול האות ו', שמשמעותו הנכונה של המבחן האובייקטיבי אינה, כי על בית המשפט להציג לעצמו כאילו את השאלה, אם רוב האנשים במדינה - בהיותם במצבו של הנאשם - היו אכן נוהגים בהשפעת ההתגרות בדרך הקטלנית, שבה נהג הנאשם המסויים, שמעשיו מועברים תחת שבט הביקורת השיפוטית. השאלה היא רק, אם הקינטור, שהופנה כלפי הנאשם, היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד כי יש להסיק, שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו, ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית, שבה הגיב הנאשם. כאמור בפסק דיננו הנ"ל, בהציבו זה מול זה, בכעין עימות, את ההתגרות ואת התגובה עליה, אין בית המשפט נזקק לוודאות מאתימאטית או לקיומה של שרשרת גורל נחרצת ובלתי נמנעת. שני היסודות לשיקוליו של בית המשפט הם המעשה שאירע, מצד אחד, וההנחה הסבירה בדבר מהות דרך התגובה, לה מצפים מצד האדם הסביר, מצד שני. בעת בחינת התנהגותו של הנאשם אין בית המשפט מיישם את אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן. בית המשפט מודד מעשיו של הנאשם על פי הערכת מצב מציאותית, והיא, אם צפוי הוא כי האדם הסביר אכן היה נכנע ליצר התגובה מול ההתגרות ולא היה מצליח לרסן את עצמו". 11. בית המשפט קמא, מיקד את טענת הקינטור בשני מעשי התגרות של המנוח: נישולו של המערער מדירתו, על כל הנלווה לכך, ותקיפתו של המנוח את המערער בגרזן. אשר למעשה הראשון, מדובר בהתנהגותו של המנוח מספר שבועות לפני הרצח, ולא בתכוף לו. לפיכך: "אם, בין הקינטור לקטילת הקרבן, הפריד משך זמן, שבו היתה לנאשם שהות 'להתקרר', כי אז לא תעמוד לו טענת הקינטור. אין ספק שהתנאי האמור עולה בקנה אחד עם המבחן האובייקטיבי במובן זה, שאם היתה שהות 'להתקררות', כי אז יש להניח שהאדם הממוצע היה מנצל אותה כדי להחזיר לעצמו שליטה עצמית ולכן, היה נמנע מביצוע המעשה הקטלני הנדון" (ע"פ 396/69 בנו אברהם נעים נ' מדינת ישראל , פ"ד כד (1) 561, 581). 12. על אף זאת, אין להתעלם מהקינטור האמור, כשאנו באים לדון במשקלו הפרובוקטיבי של המעשה השני, הנוגע לתקיפת המערער בגרזן. ניתן לומר כי הארוע המקנטר הראשון, אף אם אינו עומד לבדו במבחן הקינטור האובייקטיבי, יש בו להוסיף נופך בהצטרפו לקינטור השני. על אפשרות זו עמד השופט אגרנט בע"פ 396/69 הנ"ל (בעמ' 586): "לחיזוק הטענה הזאת, הסתמך מר תוסיה-כהן על דברי גורדון (ע' 713 לספרו), מהם עולה, כי לשם הוכחת הגנת הקינטור, מותר לצרף למעשה הפרובוקטיבי, שבא בסמוך להריגת הקרבן, ואשר כשלעצמו לא היה מספיק כדי להסב איבוד שליטה עצמית אצל הנאשם, את גורם השפעתו המצטברת של מעשה קינטור קודם. (some final act of provocation which, albeit because it follows on the earlier provocation and is the last straw, actually provokes a loss of control). ברור, כי הדברים האלה מחייבים, כי היה מעשה קינטור חדש סמוך לביצוע המעשה הקטלני, שאם לא כן, אין מקום להתחשב בהשפעתו 'המצטברת' של הקינטור הקודם... בהמשך לדבריו הנ"ל מדגיש המחבר שאין זה מספיק, לשם הוכחת קינטור 'מצטבר', כי מעשה הקינטור האחרון שימש לנאשם אך הזדמנות ליטול נקמה על מעשה הקינטור הקודם של הקרבן". (ראה גם ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 253, 268). בעניין זה אומר פרופ' פלר: "לדעתנו, כפי שכבר נאמר לפני כן, העיקר הוא, לעניין זה, אם המעשה האחרון, עובר לביצוע העבירה, היה זה שהקניט את העבריין, ואילו המעשים הקודמים עשויים להוות נסיבות רקע בלבד, לאורן יש לשקול את משקלו הפרובוקטיבי של המעשה האחרון (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א', תשמ"ד) 565; ההדגשה הוספה). 13. ואף על פי כן, איני רואה מקום לומר כי נתקיים בענייננו קינטור במובנו האובייקטיבי, בין שמעשה ההתגרות השני עומד לעצמו, ובין שמצטרף אליו מעשה ההתגרות הראשון. קינטור, מעצם טבעו, הוא מצב רגעי חולף, שלאחריו "אדם מן הישוב" (או: "האדם הסביר") מתעשת, שולט על רגשותיו ואינו ממשיך להכנע לסערת הרוח שנתחוללה בקרבו. אכן, לא כל אדם נחן בתכונה זו, אולם כך ראוי שינהג כל אדם. מעצם הצורך להעמיד את הקינטור גם במבחן האובייקטיבי, של "אדם" שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אין מנוס מן המסקנה כי בדרך זו קובע בית המשפט גם נורמות התנהגות כופות, בהן הוא מעצב את "דמותו" של "האדם מן הישוב" ותגובתו הצפויה. בכך חשיבותו של המבחן האובייקטיבי, ש"נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה", עד שהפך לאבן יסוד בפסיקתו של בית משפט זה שאין עוד להרהר אחריה (ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). בכך אין בית המשפט מיישם את "אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן" (כדברי הנשיא שמגר בע"פ 402/87 הנ"ל), אלא מיישם הוא את אמת מידה להתנהגות בן תרבות ממוצע, תוך הנחה כי כאלה הם רוב אזרחי המדינה. כפי שנאמר בע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 718, 724): "אם מושם הדגש במלים 'בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו', המתייחסות ליסוד 'העדר התגרות', על הפן ההכרתי המוסרי של הנאשם לגבי תוצאות מעשהו, כי אז יובן גם הצורך בבלם שנקבע בפסיקה, בדמות הקינטור האובייקטיבי, שהוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמת התנהגות". לפיכך אין מקום שבית המשפט יכיר בקינטור אובייקטיבי בנסיבות בהן תקיפת הקורבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מהקורבן כל סכנה. בתגובה כזאת ישנה חריגה מגדר נורמת ההתנהגות של "האדם מן הישוב", כשהוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת. זה המסר הנורמטיבי שעל בית המשפט להציב בפני מי שמותקף, על דרך ייחוס התנהגות מרוסנת כזאת ל"אדם מן הישוב". 14. בא כוחו המלומד של המערער טען גם, כאמור, כי המערער זכאי להקלה מעונש החובה של מאסר עולם מכח סעיף 300א לחוק העונשין. אולם טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער נדחתה בראש ובראשונה בשל כך שהאיום הוסר ממנו לאחר שהמנוח זרק את הגרזן. מכאן, שהמשך תקיפתו של המערער את המנוח אינה חוטאת בחריגה "במידה מועטה, בנסיבות הענין" מתחום הסבירות, כי אם בהעדר מוחלט של יסודות ההגנה העצמית. לפיכך, לא חל סעיף 300א(ב) לחוק. אשר לטענה כי אין להטיל על המערער את עונש החובה הקבוע בעבירת רצח, ויש להחיל לגביו את סעיף 300א(א) לחוק, בשל מצבו הנפשי המעורער, שהגביל אותו במידה ניכרת מלהבין את מעשהו או את הפסול שבו, הרי שגם טענה זו יש לדחות. לצורך טענה זו נסמכת ההגנה על חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי המערער סובל מהפרעות התנהגות וקשיי קשב וריכוז. בנוסף, למערער יש תלות מעורבת בסמים מזה שנים רבות. מנגד, טוענת התביעה, כי באותה חוות דעת פסיכיאטרית נאמר כי המערער צלול, בעל התמצאות תקינה, ולא ניצפו מחשבות שווא מכל סוג. כמו כן, שיפוט וביקורת המציאות היו תקינים. סבורני, כי בכל מקרה אין בחוות הדעת כדי לסייע למערער. לצורך הפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין על המערער להראות כי קיימת אצלו "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי", אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשהו וטיבו. ואילו הפרעות התנהגות, קשיי קשב וריכוז, אין בהם כדי למלא אחר תנאים אלה. כדברי הנשיא ברק: "'הפרעת אישיות' כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשת הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילה את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין)" (ע"פ 4389/93, 4497, מרדכי נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). (גישה דומה הובעה גם בע"פ 2796/95 פלוני נ' מדינת ישראל , שטרם פורסם). 15. העולה מן המקובץ, כי דין הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט ת. אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ. חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ג באב תשנ"ז (26.8.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95003570. D03

[ "ע\"פ 357/95", "ע\"פ 339/84", "ע\"פ 402/87", "ע\"פ 563/79", "ע\"פ 418/77", "ע\"פ 29/79", "ע\"פ 686/80", "ע\"פ 396/69", "ע\"פ 2534/93", "ע\"פ 4389/93" ]

1,073

18,025

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 95 / 357 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער: וייצמן יוסף נגד המשיב : מדינת ישראל בקשה לשינוי ייצוג בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן החלטה המערער יהיה מיוצג בערעור על-ידי עו"ד אביגדור פלדמן. ניתנה היום, י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי

[ "ע\"פ 95" ]

1,074

261

ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. הארכת המועד להפקדת הערבון עד להחלטה בבקשה. ניתנה היום, י"א בתשרי תשנ"ח (12.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O01

[ "רע\"א 5577/97" ]

1,075

650

ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה ל מתן נימוקים בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום החלטה איני רואה מקום ליתן החלטה נוספת בענין זה. ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשנ"ח (25.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O04

[ "רע\"א 5577/97" ]

1,076

3,298

ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום החלטה עיינתי בכתב התגובה שהגיש המבקש בתאריך 8.12.97 ואיני רואה מקום לשנות את החלטתי מיום 4.12.97. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O03

[ "רע\"א 5577/97" ]

1,077

15,141

ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה להפחתת סכום ערבון בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום בשם המשיב הראשון: בעצמו בשם המשיבים 2: עו"ד אורי שטנדל בשם המשיבים 3: עו"ד צבי זינגר בשם המשיבים 4: עו"ד נורית רז-מזובר בשם המשיב מס' 5: עו"ד גל פיינגולד החלטה מן התגובות שבפני (במיוחד מתגובותיהם של המשיבים 4-2 המתנגדים נמרצות לבקשה) עולה, כי אין מקום להענות לבקשה. הצדדים שבעי הליכים, וסכומי הוצאות שהמבקש חויב בהם בעבר לא נפרעו. בנסיבות אלה, קיימת הצדקה להבטיח את הוצאות המשיבים לפחות בהליך זה באמצעות ערבון המופקד בקופת בית המשפט. הבקשה נדחית. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. O02

[ "רע\"א 5577/97" ]

1,078

31,279

ב בית המשפט העליון רע"א 5577/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקש : מאיר מתתיהו נגד המשיבים : 1. דורון לנגה 2. רפאל ונעמה גת 3. יוסף ומלבינה מינקין 4. יהודה ושושנה בדיחי 5. בנק לאומי למשכנתאות בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד אופיר יהלום פסק-דין ביום 27.1.98 איפשרתי למבקש לנמק בתוך חמישה ימים מדוע לא יידחה ערעורו בשל אי הפקדת ערבון, כמצוות תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ההחלטה נמסרה למבקש ביום 2.2.98. משלא הגיב תוך המועד שנקבע - נדחית בקשתו לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ח (25.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97055770. P05

[ "רע\"א 5577/97" ]

1,079

262

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4776 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : מאיר זריהן נגד המשיב : מנהל מס ערך מוסף, תל-אביב-יפו - 1 סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיב יגיש את תשובתו לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לו טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיב תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 17.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ו' באייר התשנ"ז (13.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96047760. A01 /דז/

[ "ע\"א 96" ]

1,080

5,187

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4776/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר המערער : מאיר זריהן נגד המשיב : מנהל מס ערך מוסף תל-אביב-יפו ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.5.96 בע"ש 866/93 שניתן על ידי כבוד השופט א' סטרשנוב תאריך הישיבה: כ"ו בחשון התשנ"ח ( 26.11.97 ) בשם המערער : עו"ד ברוך לוי, עו"ד אורי עיטם בשם המשיב: עו"ד עמנואל לינדר פ ס ק - ד י ן המערער חזר בו מן הערעור. בא-כוח המשיב מחל על הוצאותיו. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, כו' בחשוון תשנ"ח (26.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96047760. F02

[ "ע\"א 4776/96", "ש 866/93" ]

1,081

16,638

בג"ץ 97 / 3926 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עבדאלנאסר אחמד עבד אלהאדי אסקאפי 2. אסקאפי פאטמה 3. אסקאפי פאדי 4. אסקאפי אברהים 5. אסקאפי ארוא 6. אסקאפי יוסף ע"י ב"כ עו"ד עוויסאת מוחמד נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה 1. להעביר להרכב של שלושה. 2. לתגובת המשיבים. 3. המשיבים מתבקשים להודיע לעותרים תוך 7 ימים אם ניתן להשאיר את הילדים בלבד עם האם עד לשמיעת העתירה. 4. עד להודעת המשיבים כאמור בס' 3, לא יגורשו הקטינים. 5. אין צו ביניים ביחס לעותר מס' 1. ניתנה היום, כ' בסיון התשנ"ז (25.6.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039260. J01

[ "בג\"ץ 97" ]

1,086

18,904

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3926/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עבדאלנאסר אחמד עבד אלהאדי אסקאפי 2. אסקאפי פאטמה נגד המשיב : שר הפנים בקשה להרחבת צו ביניים החלטה העותרים הגישו את עתירתם ביחד עם עתירה לצו ביניים שימנע מן המשיב לגרש את העותרים מן הארץ. בתגובתו, מסר המשיב כי אין לו התנגדות שהעותרים 6-2 ישארו בארץ עד לשמיעת העתירה. לפיכך התייתר הצורך בצו ביניים. העותרים פנו ובקשו הרחבת הצו באופן שיחול גם על העותר 1. לבד מכך שאין כרגע צו ביניים פורמלי, לא שוכנעתי, לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, שיש מקום לצו כזה בהקשר לעותר 1. אשר על כן, הבקשה נדחית. ניתנה היום, כ"ו כסלו תשנ"ט (15.12.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039260. J04

[ "בג\"ץ 3926/97" ]

1,087

57,331

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3926/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. עבדאלנאסר אחמד עבד אלהאדי אסקאפי 2. אסקאפי פאטמה נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: כב' באדר התשנ"ט ( 10.03.99 ) בשם העותרים : עו"ד מחמוד אגבריה בשם המשיב : עו"ד יוכי גנסין פסק-דין לבקשת בא כוח העותרים, העתירה נמחקת. רשמנו את דבריו של בא כוח העותרים, שלאחר בירור העובדות ופניה נוספת אל שר הפנים ישקול הגשת עתירה נוספת. ניתן היום, כב' באדר התשנ"ט (10.3.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039260. E05 /עכב

[ "בג\"ץ 3926/97" ]

1,088

265

ב בית המשפט העליון ע"א 7769/95 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : בר-נוי שאול ואח' נגד המשיב ים : בר-נוי עליזה ואח' בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: בעצמו החלטה בהמשך להחלטה מיום 3.11.97 אשר נמסרה למערער בתאריך 6.11.97, אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95077690. O02

[ "ע\"א 7769/95" ]

1,089

12,904

ב בית המשפט העליון ע"א 7769/95 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : בר-נוי שאול ואח' נגד המשיב ים : בר-נוי עליזה ואח' בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המערער: בעצמו החלטה בהמשך להחלטה מיום 3.11.97 אשר נמסרה למערער בתאריך 6.11.97, אני דוחה את הערעור. ניתנה היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95077690. O03

[ "ע\"א 7769/95" ]

1,090

267

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 740/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : אריה צוקר חבר מועצת עיריית תל אביב נגד המשיבים : 1. ראש עירית תל אביב 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שגב דיון מקדמי בעתירה החלטה 1. ביום 24.8.97 החלטתי, במסגרת דיון מקדמי בעתירה, לבקש תגובה של בא-כוח המשיבים 1 ו2- לעתירה. 2. ביום 16.9.97 נתקבלה בבית המשפט התגובה שהתבקשה. בתגובה נמסר כי העותר קיבל, על פי הוראת ראש העירייה, את ההסכמים הקואליציוניים שביקש כבר ביום 30.1.96. לפיכך עמדת המשיבים 1 ו2- היא שמן הדין לדחות את העתירה. 3. ביום 16.9.97 נתקבלה בבית המשפט גם בקשה של העותר להקדים את מועד הדיון בעתירה. 4. הדעת נותנת שבקשת העותר נשלחה לבית המשפט לפני שהגיעה לידיעתו התגובה האמורה של באת-כוח המשיבים מיום 16.9.97. לפיכך מתבקש העותר להגיש לבית המשפט הודעה שתציג את עמדתו לאור תגובת המשיבים ובה יציין אם העתירה עדיין אקטואלית, ואם כן, מה גדר המחלוקת בין הצדדים. העותר יגיש את ההודעה תוך 30 יום. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. I05

[ "בג\"ץ 740/96" ]

1,094

1,424

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 740/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : צוקר אריה חבר מועצת עיריית תל אביב נגד המשיבים : 1. ראש עירית תל אביב 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שגב דיון מק דמי בעתירה החלטה בא כוח המשיבים 1 ו2- מתבקש להגיש לבית המשפט תגובה בכתב לעתירה. התגובה תוגש לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, כ"א באב תשנ"ז (24.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. I03 חכ/

[ "בג\"ץ 740/96" ]

1,095

13,499

ב בית המשפט העליון בג"ץ 740/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : צוקר אריה חבר מועצת עיריית תל אביב נגד המשיבים : 1. ראש עיריית תל אביב 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שג ב דיון מקדמי בעתירה החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 30.12.97. המשיב 1 מתבקש להגיש לבית המשפט הודעה משלימה ובה תגובה להודעת העותר מיום 30.10.97, ובין היתר יציין בהודעה אם נמסרו לעותר כל ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו. המשיב יגיש את ההודעה עד יום 25.12.97. ניתנה היום, ה' בחשון תשנ"ח (5.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. I07

[ "בג\"ץ 740/96" ]

1,096

41,202

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 740/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אריה צוקר - חבר מועצת עיריית תל-אביב-יפו נגד המשיבים : 1. ראש עירית תל-אביב-יפו 2. מזכיר העיר 3. סיעת המערך 4. סיעת הליכוד 5. סיעת מר"צ 6. סיעת שגם בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: א' בטבת התשנ"ח ( 30.12.97 ) בשם העותר : בעצמו בשם משיב מס' 1: עו"ד גבי פריאל פסק-דין לאור הצהרת בא כוח המשיב מס' 1, כי כל ההסכמים הקואליציוניים נמסרו, בא העותר על סיפוקו. המשיב מס' 1 ישא בהוצאות העותר בסכום של 10,000 ש"ח. ניתן היום, א' בטבת התשנ"ח (30.12.97), בפני העותר ועו"ד פריאל. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96007400. A09 /דז/

[ "בג\"ץ 740/96" ]

1,097

269

ב בית המשפט העליון בש"פ 5956/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : משה סעדה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.10.97 בב"ש 1408/97 שניתן על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן בשם העורר: עו"ד א' בן-שושן בשם המשיבה: עו"ד א' מור-אל החלטה בבוקר יום 8.7.97 נעצר העורר על ידי משטרת עכו בחשד של התפרצות לרכב לשם ביצוע גניבה. באותו בוקר הוגש נגד העורר בבית משפט השלום בעכו, על ידי תובע משטרתי, כתב אישום המונה שני אישומים: האחד בגין פריצה לרכב וגניבה מתוכו ביום 6.7.97, והשני בגין התפרצות לרכב לשם גניבה בבוקר יום הגשת כתב האישום. ביחד עם כתב האישום הגישה המשטרה לבית משפט השלום בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. ככל שהדבר מפליא, עוד באותו בוקר (8.7.97) הובא העורר בפני כבוד השופט מגן בבית משפט השלום לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. כבוד השופט מגן החליט למנות את עו"ד בן שושן כסניגור לעורר, לשם ייצוגו בהליך המעצר, ואולם בבקשת המעצר גופה פסל את עצמו מלדון מן הטעם שבתקופה האחרונה עסק בענייני העורר "באינטנסיביות רבה", ולפיכך ראוי שבקשת התביעה תידון בפני שופט אחר. הבקשה למעצרו של העורר נדונה ביום 14.7.97 בפני כבוד השופט נאסר, ולמחרת יום הדיון (15.7.97) החליט השופט נאסר כי העורר ייעצר עד תום ההליכים. ביום 1.9.97 הובא העורר בפני כבוד סגן הנשיא פלאח להקראת כתב האישום. סגן הנשיא נמנע מלקרוא את כתב האישום בפני העורר והחליט כי הקראת כתב האישום תקויים בפני השופט נאסר ואילו שמיעת הראיות תקויים בפני כבוד השופט עמית. משהובא התיק בפני כבוד השופט עמית, הועיד אותו השופט להקראת כתב האישום בפניו ליום 9.9.97. יומיים קודם לכן (7.9.97) הובא העורר, בכל זאת, בפני כבוד השופט נאסר ובא-כוח המאשימה ביקש מהשופט לקרוא בפני העורר את כתב האישום. העורר, שבישיבה זו לא היה מיוצג על ידי סניגור, טען כי מיום הגשת כתב האישום חלפו כבר 62 ימים ולפיכך יש לשחררו מן המעצר לאלתר. בא כוח המאשימה סבר כי מניינו של העורר שגוי וכי 60 הימים הקצובים בסעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי עתידים לחלוף רק למחרת (8.9.97). כבוד השופט נאסר קיבל את עמדת המאשימה והורה כי הקראת כתב האישום תתקיים בפני כבוד השופט עמית, אך לא ביום 9.9.97, כפי שנקבע מראש, אלא ביום 8.9.97. ואכן, ביום 8.9.97 הובא העורר בפני כבוד השופט עמית. בישיבה זו טען עו"ד בן שושן כי העורר נתון במעצר יותר מ60- ימים, אף שכתב האישום טרם הוקרא בפניו ולפיכך החזקתו במעצר מפירה את זכותו לשחרור מיידי כמצוות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי. בקשת הסניגור היתה איפוא, לשחרר את העורר ממעצרו מייד. בא כוח המאשימה השיב לטענת הסניגור באמרו כי "התיק עבר משופט לשופט בתום לב". כבוד השופט עמית דן בבקשה לשחרור העורר והחליט לדחותה. בעשותו כן הסתמך על החלטתו של עמיתי הנכבד, השופט טירקל, בבש"פ 7376/96. השופט עמית סבר כי החלטת כבוד השופט מגן לפסול את עצמו מלדון בעניינו של העורר פתחה את הליך המשפט. עם זאת, ומחשש שמא העורר בכל זאת נתון במעצר בלתי חוקי, הורה השופט עמית להאריך את מעצרו של העורר. סמוך לאחר מכן קרא בפני העורר את כתב האישום והעורר השיב, באמצעות סניגורו, כי הוא כופר בעובדות. כנגד החלטה זו ערר העורר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. כבוד השופט ג'ובראן, שלפניו נדון הערר, תמך בדעתו של כבוד השופט עמית ואף הוא התבסס על החלטת השופט טירקל בבש"פ 7376/96 הנ"ל, ומטעם זה פסק לדחות את הערר. בערר שלפני חוזר הסניגור וטוען את אשר טען בפני ערכאות קמא ואני סבור שהערר בדין יסודו. סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי מורה לאמור: "52. נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים ימים ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר; אולם רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו בתנאים שיקבע". הדרך הרגילה לפתיחתו של משפט היא בהקראת כתב האישום, באחת הדרכים המפורטות בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו בין על ידי השופט ובין באמצעות הסניגור מקום שהנאשם מיוצג על ידי סניגור. בבש"פ 7376/96 חזר השופט טירקל על דעה שהביע בשבתו בבית המשפט המחוזי (ב"ש (ב"ש) 418/79 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"מ תשמ"א א 14), לפיה "תחילת המשפט" מתרחשת כל אימת "שבו מובא הנאשם לפני בית המשפט העומד לדון במשפטו, שלא לצורך הליך שהוגדר בפירוש כ'הליך שלפני משפט' ושלא לצורך עניין מינהלי גרידא". עניינה של פרשת אבו חצירא הנ"ל היה בטענת פסלות שטען הנאשם נגד בית המשפט ובעניין ההוא נקבע כי הדיון בטענת הפסלות, שמטבע הדברים התקיים לפני הקראת כתב האישום, מהווה תחילת המשפט. בתי המשפט קמא, בענייננו, סברו שמהלכה זו ניתן ללמוד גזירה שווה גם למקרה הנדון, שהלוא ביום 8.7.97 החליט כבוד השופט מגן לפסול את עצמו מלדון בעניינו של העורר. השופטים המלומדים היו ערים לכך שבפרשת אבו חצירא הועלתה טענת הפסלות על ידי הנאשם. עם זאת סברו כי גם משמחליט בית המשפט, מיוזמתו, לפסול עצמו מלדון בעניין פלוני יחול אותו דין עצמו. כשלעצמי אינני רואה צורך להביע דעה, אם יש או אין מקום להבחנה בנושא זה ואף לא בשאלה הכללית אם משפט עשוי להתחיל גם שלא על דרך הקראת כתב האישום. גם בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא בחיוב - ואינני קובע כך - הרי שבפרשתו של העורר, החלטת כבוד השופט מגן לפסול את עצמו אינה יכולה להיחשב כתחילת המשפט. בהחלטת השופט מגן אמנם נאמר כי הוא פוסל את עצמו "משמיעת התיק ואף מדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים". אך ממה שהוברר בפני ערכאות קמא (והדבר פורש בהחלטתו של כבוד השופט ג'ובראן בפרק העובדות) הבאת העורר בפני כבוד השופט מגן, ביום 8.7.97 (שבו כזכור הוגש כתב האישום), לא היתה לקיום דיון באישום אלא לדיון בבקשת המשטרה למעצר עד תום ההליכים. לפיכך אין זה מעלה או מוריד שכבוד השופט מגן ראה עצמו פסול מלדון גם במשפט, שכן המשפט לא נקבע בפניו לבירור אלא רק הבקשה למעצר עד תום ההליכים. העולה מן האמור הוא שמשפטו של העורר התחיל רק ביום 8.9.97, שבו הוקרא לפניו כתב האישום על ידי כבוד השופט עמית. העורר, כזכור, נעצר ביום 8.7.97 ובו הוגש כנגדו כתב האישום. מניין ששים הימים תם, למעשה, ביום 6.9.97. מכאן שבדין טען העורר בפני כבוד השופט נאסר ביום 7.9.97, ובדין חזר סניגורו של העורר וטען בפני כבוד השופט עמית ביום 8.9.97, כי העורר מוחזק במעצר בלתי חוקי. החלטת כבוד השופט עמית להאריך את מעצרו של העורר, ביום 8.9.97, נעשתה ללא סמכות, שכן הסמכות להאריך את מעצרו של נאשם משחלפו ששים ימים מעת מעצרו ומשפטו טרם התחיל נתונה, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, לשופט בית המשפט העליון. אכן, משהתחיל משפטו של העורר בהקראת כתב האישום, סמכותו של בית משפט השלום להורות על מעצרו קמה וחזרה ליושנה (ב"ש 217/66 שפיצר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כ(4) 574; וב"ש 709/84 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3) 434). ואולם משהתחיל המשפט בפני בית משפט השלום לא נתבקש בית המשפט על ידי התביעה לעצור את העורר בצו מעצר חדש, ואף לא עשה כן מיוזמתו. חככתי בדעתי אם ראוי כי במקרה זה אעשה שימוש בסמכות הנתונה בידי ואאריך את מעצרו של העורר בימים אחדים על מנת שתינתן שהות לתביעה לחזור ולעתור למעצרו בפני בית משפט השלום. כך, ראוי לציין, נהג הנשיא אגרנט בפרשת שפיצר הנ"ל, וחזר ונהג השופט ש' לוין בפרשת פלוני הנ"ל. אך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה אין זה מן המידה להעניק לתביעה סעד זה. פרשתו של העורר בפני בית משפט השלום התאפיינה, כפי שהוברר, ברצף של תקלות. יצוין שהתביעה המשטרתית, בהופעתה בפני בית משפט השלום, לא עשתה את המוטל עליה. כך, למשל, כשטען העורר בפני כבוד השופט נאסר, ביום 7.9.97, שהוא מוחזק במעצר שלא כדין, הכחיש התובע את מניינו של העורר ואמר לבית המשפט כי ששים ימי המעצר ימלאו רק למחרת היום. אני מקבל את הערר ומורה לשחרר את העורר ממעצרו בערבות עצמית וערבות צד ג', להנחת דעתו של בית משפט השלום בעכו, בסך 10,000 ש"ח (ללא הפקדה). ניתנת ארכה להמצאת ערבות צד ג' עד מחר (14.10.97). משמע שהעורר זכאי להשתחרר ממעצרו עוד היום בערבותו העצמית. מעת שחרורו ממעצר יימצא העורר בבית מגוריו בעכו (בכתובת המצויינת בכתב האישום) בכל יום החל מן השעה 17:00 ולא ייצא מפתח ביתו עד השעה 07:00. כן יתייצב במשטרת עכו מדי יום למעט שבתות ומועדי ישראל. ניתנה היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97059560. F03

[ "ש 1408/97", "ש 217/66", "ש 709/84" ]

1,098

2,298

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים בש"פ 5956/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העורר : משה סעדה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.10.97 בב"ש 1408/97 שניתן על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן החלטה לקבוע הערר לדיון ליום 13.10.97 שעה 10:00. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97059560. F01

[ "ש 1408/97" ]

1,099

24,908

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 688/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. מגידיש שלום 2. בלולו אסתר 3. מגידיש כמוס 4. גויטה מסעודה 5. מגידיש סוזן 6. מגידיש זרחיה 7. גואטה וניסה 8. מגידיש אברהם 9. מגידיש פנחס נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. רשם האגודות השיתופיות 3. הועד הממונה של עוזה מושב עובדים של הפועל המזרחי עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כו בשבט תשנ"ח (22.2.98). בשם העותרים : עו"ד נועם חיים בשם המשיבים : עו"ד שפר פסק-דין העותרים לא הניחו את דעתנו שהמקרה שלפנינו מצדיק דיון בו גם כשעניינם של העותרים חדל להיות אקטואלי, עקב עמדתם החדשה של המשיבים. לפיכך אין מקום לדון בעתירה לגופה. הצו על תנאי מתבטל, והעתירה נדחית. לאור האמור בסעיף 10ג להחלטת עוזר הרשם, ומבלי לחוות דעה לעצם הענין, אנו מחליטים שהמשיבים ישלמו לעותרים שכ"ט עו"ד 10,000.- ש"ח. ניתן היום כו בשבט תשנ"ח (22.2.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97006880. B05

[ "בג\"ץ 688/97" ]

1,102

4,842

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופט ת. אור כבוד השופט י. זמיר כבוד השופטת ד. דורנר העותרים בבג"צ 2534/97 : 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינשטיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נגד המשיבים : 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה: ז' באייר תשנ"ז (14.5.97) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר. חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד. הולץ-לכנר ועו"ד א. פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע. עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע. פוגלמן ועו"ד ש. ניצן פסק-דין השופט א. גולדברג: 1. כתבה ששודרה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, העלתה חשדות למעשים פליליים הכרוכים במינויו של עורך-דין רוני בר-און (להלן: בר-און), ליועץ המשפטי לממשלה. כתבה זו הביאה לפתיחת חקירה משטרתית נגד כל המעורבים בפרשת המינוי. ביום 18.4.97 החליט היועץ המשפטי לממשלה (מר אליקים רובינשטיין) לאמץ את עמדתה של פרקליטת המדינה (גב' עדנה ארבל), אשר היתה, בין היתר, לסגור תיקי החקירה שנפתחו נגד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, ונגד שר המשפטים, מר צחי הנגבי, מחוסר ראיות מספיקות נגדם. זאת על אף המלצתה של המשטרה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה (בכפוף לחקירתו פעם נוספת), וכן נגד שר המשפטים בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. גם בין צוות הפרקליטים בפרקליטות המדינה נפלו חילוקי דעות, בכל הנוגע לעמדה שעל הפרקליטות לנקוט, כשלדעת חלקם (בדעת מיעוט) מצדיקות הראיות הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. 2. החלטת היועץ המשפטי לממשלה הביאה להגשת שלוש העתירות שלפנינו. המבוקש בבג"צ 2534/97 הוא כי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה יראו טעם מדוע לא יועמדו ראש הממשלה ושר המשפטים לדין, בהתאם להמלצת המשטרה; זו גם בקשתם של העותרים בבג"צ 2535/97, אשר הוסיפו בקשה כי נצהיר כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה "לוקה באי סבירות קיצונית ולפיכך דינה להתבטל"; ואילו לעותר בבג"צ 2541/97 שלוש בקשות: האחת, מופנית אל היועץ המשפטי לממשלה ליתן טעם מדוע לא יגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. השניה, מופנית אל ראש הממשלה עצמו, ליתן טעם מדוע לא יתפטר מתפקידו כראש ממשלה. הבקשה השלישית, שהיא חלופית לקודמותיה, היא כי תיק החקירה יוחזר למשטרת ישראל להשלמת חקירתו של ראש הממשלה, או כי נצהיר שסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה היתה שגויה. שמענו את שלוש העתירות כאחת. 3. השאלות המתעוררות בעתירות הנדונות מתמקדות בדיות הראיות שאספה המשטרה בחקירתה. לפיכך, מן הראוי שתתלבן תחילה השאלה העקרונית מה הם שיקוליו של תובע טרם שהוא מחליט על העמדת פלוני לדין, כשהשיקול של ה"ענין לציבור" שבהעמדה לדין ברור ומובן מאליו (כבענייננו). סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" - יוגש כתב אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פרש מהי אבן הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לאמר שהראיות אכן מספיקות לאישום. בהנחיות ה- Director of Public Prosecution באנגליה מצויה כיום הדרישה ל"סיכוי מציאותי להרשעה" (a realistic prospect of a conviction) . דרישה זו החליפה דרישה קודמת של "סיכוי סביר להרשעה". על התובע באנגליה לבחון את כל הנתונים שבתיק החקירה, לרבות טענות ההגנה של הנאשם, ואף לבחון את מהימנות הראיות שבכוונתו להגיש לבית המשפט (ר' גביזון, שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 175). נראה, כי התפישה השלטת בארה"ב לגבי רף הראיות הנדרש לצורך הגשת כתב אישום, דומה במהותה למבחן האנגלי, ובעיקרו מבוסס הרף על אפשרות או ציפיה סבירה של הרשעה בבית המשפט (גביזון, שם, עמ' 186-184). 4. מהו המבחן שראוי כי ינקוט בו התובע הישראלי? היתרון העיקרי של שיטת "האפשרות הסבירה להרשעה" היא בהקטנת מספר אישומי השווא. ואף אם בעצם העמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה זהירות, טרם שהן מחליטות על העמדה לדין. העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" גם עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, שהרלבנטי שבהם לענייננו הוא חובתה של הרשות המינהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין (בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421). דינו של תובע אינו שונה בנדון זה מחובתה של כל רשות מינהלית אחרת, ואין כל הצדקה לראות בו חריג לכלל. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא. הגישה המצדדת ברלבנטיות של שקילת סיכויי ההרשעה אף עולה מן הפסיקה. כך מוצאים אנו בבג"צ 3425/94 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם): "חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה". ובדנג"צ 4742/93 (פרייברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 359) אמר השופט אור: "במסגרת שיקוליו היועץ המשפטי רשאי לשקול גם את סיכויי הרשעתו של מי שנגדו יוגש כתב אישום. אם הסיכוי לכך קלוש, הוא רשאי לשקול ולהחליט שאין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ובהגשת כתב אישום לבית המשפט" (בעמ' 367). "כך, למשל, ויתכן מקרה שבחומר הראיות שבידי התביעה תימצא ראיה שיש בה לכאורה להפליל חשוד, אך כשבוחנים את מכלול הראיות כולו, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהראיה היא מפוקפקת והסיכוי להרשעה הוא אפסי. במקרה כזה, רשאי היועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהפעלת מנגנון התביעה והעסקת בית המשפט על ידי הגשת כתב אישום, אינם רצויים ואינם ראויים" (בעמ' 368). עמדה דומה בוטאה גם בעבר היותר רחוק, מפי הנשיא י. כהן: "כשדיבר המחוקק בסעיף 62 על "ראיות מספיקות לאישום אדם פלוני" המצויות בחומר החקירה, הוא התכוון בעליל לקיומו של חומר ראיות, אשר יכול להביא להרשעתו של אדם בעבירה מסוימת. יתר-על-כן, אפילו אם העובדות שבחומר שלפני התובע מגלות עבירה, אין להעמיד אדם לדין, אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, כגון, אם העבירה התיישנה או אם עומדת לנאשם ההגנה שזוכה כבר פעם מהעבירה" (בג"צ 650/82, ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4) 216). (כן ראה בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו(5) 423, 436). 5. בכך לא הגענו לסוף הדרך. ההכרה בכך שבקביעת רף הראיות, יש בידי התובע לבחון את סבירות ההרשעה, עדיין איננה אומרת מתי יש לקבוע שאפשרות ההרשעה היא "סבירה". עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. כדי לתאר מצב בו למרות קיומן של ראיות לכאורה, מוצדקת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב אישום, נקטו פסקי הדין שהבאנו לעיל במלים: "סיכויי הרשעה מועטים", "סיכוי קלוש להרשעה", "סיכוי אפסי להרשעה", וכן ש"ברור לתובע שהנאשם יזוכה". אולם איני סבור כי המנעות מהגשת כתב אישום מוצדקת רק באותם מקרים קיצוניים. ייתכנו אף מצבים פחות קיצוניים בהם אין לחייב תובע להגיש כתב אישום, בניגוד להערכתו כי הנאשם יזוכה. הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום. 6. סבורני, על כן, כי כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו. את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על פיו. כפי שציין הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 (זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133): "'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... 'ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי" (בעמ' 146). והדברים שנאמרו בהמשך לגבי שיקולו של השופט בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יפים, בהתאמה גם לגבי תובע: "בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה... מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (עמ' 149-148). 7. כל שאמרנו יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698). לעניין זה התייחס השופט ברק בבג"צ 935/89 (גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512): "הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה, ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו, קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית , שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית , הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית , הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי". והנשיא שמגר הוסיף (בעמ' 530): "הסמכות להחליט על היעדר עניין לציבור צריכה להיות מופעלת על-פי עקרונות פעולה, המביאים בחשבון את האינטרס הכללי, שתקוים מדיניות סבירה והוגנת בלי העדפות או הפליות לרעה. על המדיניות האמורה לנטוע בלבו של הציבור אמון בכך - (א) שכולם שווים בפני החוק; ... תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט". ודוק, אי-שוויון בפני החוק אין משמעו רק הפליה לטובה, והפליה לרעה אף היא במשמע, ומובן הוא כי השוויון נפגע גם כשמופעל כנגד אישי ציבור קריטריון מחמיר יותר בבדיקת קיומן של ראיות מספיקות לאישום. כדבריו של פרופ' קרמניצר: "ראוי לדעת שהציבור נוטה לחשוד שאין נוהגים בחשודים שהם בני-מעלה או בני-טובים כפי שנוהגים בסתם חשודים של 'עמך'. אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא נכס חשוב שלה. עם זאת, אין להפלות לרעה בני-מעלה בשל השיקול של 'מה יגידו'. אך יש להקפיד הקפדה יתרה שאכן לא יופלו לטובה (לאו דווקא מתוך רצון להפלותם, אלא כתוצאה לא-מכוונת של הטיפול המערכתי) ושאמת-המידה השיוויונית הנוהגת בפועל תוצג לעיני כל באורח ברור ומשכנע" (מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך הפלילי" פלילים ה2 (תשנ"ז) 173, 186). 8. בבג"צ 3094/93 (התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5) 404) לא הסכים בית המשפט לקבל את הטענה כי יש בכוחו של האינטרס ליציבות הממשלה והקואליציה כדי להשפיע על אופן הפעלת סמכותו של ראש הממשלה לפטר שר. זאת בעיקר נוכח המשקל הנכבד אשר יש לתת לאמון הציבור בשלטון. הוא הדין בחשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ובאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מהעמדתו של ראש הממשלה לדין, כשהאישום יהיה נושא במערכת הבחירות, שאין בהם לדחות את דין המשפט. לא למותר לציין כי העקרון שכולם שווים בפני החוק, היה נר לרגליהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, כעולה מן הכתובים ומדבריו של עו"ד ניצן בא כוחם המלומד של המשיבים. 9. עמדנו למעלה על משמעות התיבות "ראיות מספיקות לאישום" שבסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי. אולם עד שנבוא לבחינת הראיות שבתיק הנדון, כפי שהן עולות מחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שנעמוד על ייחוד הבחינה של דיות הראיות על ידי התביעה, שעה שתיק החקירה מבוסס על ראיות נסיבתיות. שכן, הראיות בענייננו הן רובן ככולן ראיות מסוג זה. 10. כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן הראייתי של ראיות ישירות, ועל אלה כאלה ניתן להשתית הרשעה בפלילים. עם זאת הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: ראשית, קביעה שכל ראיה בפני עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בשלב השני מגיע בית המשפט להיסק לוגי, על פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך הרי הוא מזוכה, ולא - הוא מורשע. השלב הראשון - בדומה להרשעה על סמך ראיות ישירות - מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. לצורך קביעה זו הובנו בהליך השיפוטי מספר מנגנונים, בהם החקירה הראשית והנגדית של עדים, ובנוסף לכך יש בידי בית המשפט להתרשם ישירות מן העדים, ובכללם הנאשם. השלב השני הוא הסקת מסקנה מפלילה על יסוד הממצאים שנקבעו. מסקנה זו היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בהקשר זה חשוב לציין כי "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 685). אם יש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז עובר לשכמו הנטל לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו. תמציתו של השלב השלישי הוא, אם כן, בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני. על מהלך זה עמד השופט טירקל בע"פ 493/82 (חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 645, 651): "כפי שאמרתי למעלה יוצרת מסכת זאת של עובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים. ראיה לכאורה זאת מטילה על כתפיו את החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר. וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם, או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה." ההסבר הנדרש מן הנאשם כונה על ידי הנשיא שמגר "הציר סביבו סובבת המתודיקה של ההרשעה באמצעות ראיות נסיבתיות". לדבריו: "התביעה מבקשת להציג את התיזה לפיה החשוד ביצע את הרצח ומביאה ראיותיה לכך. החשוד מציג את האנטי-תיזה, ומביא ראיותיו לכך. בית המשפט מעמת את התיזה עם האנטי-תיזה, ובוחן על דרך האלימנציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לספק סביר, קבלת גירסתו של החשוד. בחינת הראיות הנסיבתיות נעשית כמכלול בהתאם לנסיון החיים והשכל הישר, שכן תמיד תיתכן ראיה אשר כשהיא לעצמה אין בה מאומה, אך כאשר היא מצטרפת לפסיפס הראיות הכולל עולה תמונת האירוע ומצטיירת באופן אשר אינו משאיר מקום לספקות סבירים" (מתוך ע"פ 497/92 עמוס נחון נ' מדינת ישראל, שטרם פורסם). (ולעניין זה ראה גם ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565). בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת דייגים, שהדג לא יכול להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 401/72 ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813, 823). קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם. 11. כאן אנו מגיעים לשאלה כיצד משפיעה - אם בכלל - האבחנה בין שלושת השלבים בדיון שבבית המשפט על שיקוליו של התובע אם להגיש כתב אישום המבוסס על ראיות נסיבתיות. פועל יוצא מן הפיצול לשלבים עליהם עמדנו, כי גם החלטתו של התובע בשאלת דיות הראיות תהא מפוצלת להחלטות משנה: האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן; השנייה, אם יש בכוחן להוביל את בית המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה שלישית, מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתנה בחקירה) על-ידי בית המשפט. ככל שהדברים נוגעים לשלב הראשון, אין מבחינת התובע הנדרש להחליט אם להגיש כתב אישום, כל הבדל בין תיק בו הראיות ישירות לבין תיק בו הראיות הן נסיבתיות. בשני המקרים מצויה בידו ראיה "גולמית" הצריכה לעבור את כור ההיתוך השיפוטי כדי לקבוע את מידת מהימנותה. הערכתו של התובע כיצד יתרשם בית המשפט מהעדים הינה לרוב בתנאים של אי וודאות, ולא ניתן לאמץ אמת מידה נוקשה להערכה זו. לכאורה, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני. כלי העזר המרכזי המצוי באמתחתו של בית המשפט, הלא הוא ניסיון החיים והשכל הישר, מצוי גם בידי התובע. בכך מצטמצם הפער בין ההליך השיפוטי לבין הליך ההעמדה לדין, ופוחתים תנאי אי הוודאות בהם נדרש התובע להחליט אם להעמיד לדין. היה מקום לאמר כי עקב כך ראוי לצמצם את מרחב הטעות המוקנה לתובע, בדרך של העלאת הרף לדיות הראיות. ולא היא. מרכז הכובד בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות הוא בשלב השלישי. מכאן, שמבחינתו של התובע הסברו של הנאשם (אם נתן הסבר בחקירתו), אף הוא בגדר ראיה "גולמית", הצריכה לעבור את מבחנו של בית המשפט. אמת המידה העקרונית בתיק המורכב מראיות נסיבתיות אינה שונה, על כן, מזו שבתיק המבוסס על ראיות ישירות. יישומה המעשי של אמת מידה זו בתיק המורכב מראיות נסיבתיות הוא שלהערכת התובע סביר הוא שבית המשפט ידחה את הסבר הנאשם. 12. משפרשנו כללית את נושא הגשת כתב אישום על סמך ראיות נסיבתיות, יש מקום לבחון את מאפייניה המיוחדים של העבירה בה מדובר, הפרת האמונים, שבסעיף 284 לחוק העונשין. תיק חקירה בעבירה של הפרת אמונים מורכב, דרך כלל (ולו בחלקו), מראיות נסיבתיות. קיים קושי מעשי לגלות עבירות אלה, ובוודאי שקיים קושי להוכיחן בראיות ישירות. קושי זה נובע מכך שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי מצטרפת העובדה שה"קורבן" בעבירה זו הוא הציבור בכללותו, ולא פרט מסוים. לכך מצטרפת העובדה כי העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרשותה של העבירה. הואיל ומרכז הכובד של העבירה הוא באשמתו המוסרית של הנאשם, יש ולצורך התגבשותה נדרש בית המשפט להתחקות אחר מניעיו של הנאשם. בכך נבדלת עבירת הפרת אמונים, בה יש שמניעיו של הנאשם מהווים חלק מהגדרתה, מעבירות מחשבה פלילית רגילה, אשר בהן המניע אינו חלק מיסודותיהן (אלא רק שיקול בגזירת הדין). על היחס בין עמימות היסוד העובדתי למורכבות היסוד הנפשי בהקשר המיוחד של עבירת הפרת אמונים, עמד פרופ' קרמניצר באומרו: "האלטרנטיבה של 'הפרת אמונים' היא בלתי מוגדרת באורח ספציפי מבחינה אובייקטיבית, בניגוד למה שנדרש ככלל בתחום דיני העונשין. יש טעם אפוא בדרישת מודעותו של העושה את אופייה הפסול של התנהגותו כדי להצדיק הטלת אחריות פלילית, נוכח החסר או הפגם שביסוד האובייקטיבי של העבירה" (מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג (תשמ"ד) 275, 284). הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות ליבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש ובית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום ובית המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. אולם בוודאי שלא ניתן לאמר כי בהעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים. 13. מכאן לענייננו, ותחילה הערה. משהחלטנו (בניגוד לדעתי אותה הבהרתי בהחלטה שניתנה בנפרד) לדחות את בקשותיהם של העותרים לגלות את הדו"ח המסכם של המשטרה ואת "דעת המיעוט" בפרקליטות כי דיות הראיות מספקת כדי להגיש כתב אישום נגד ראש ההמשלה, עלינו לצאת מנקודת המוצא כי בחוות דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בא לידי מיצוי חומר החקירה כולו. אין לנו אלא את שעינינו קוראות במסמכים האמורים, ועל פי תשתית ראייתית זו עלינו לנתח את המסקנות שנקבעו בהם. 14. בחוות דעתה מציינת פרקליטת המדינה (בעמ' 15) כי: "שני מוקדים לפרשה: האחד, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מעו"ד בר-און, בין באופן ישיר בין באופן עקיף, כי ייטיב עמו בענייניו הפליליים, אם יתמנה לתפקיד. האחר, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מראש הממשלה, כי עו"ד בר-און אכן ימונה לתפקיד, מתוך ידיעה ברורה כי דרישתו של דרעי מכוונת כל כולה לסיפוק ענייניו כנאשם בפלילים, והטענה בדבר הלחצים שהפעיל דרעי על ראש הממשלה כדי להבטיח את המינוי. בחינת מעורבותו של כל אחד מן החשודים צריכה להתייחס, איפוא, לשני מוקדים אלה". בהמשך חוות הדעת (בעמ' 19) אומרת פרקליטת המדינה: "בבואנו לבחון אם מחומר הראיות שנאסף עולים חשדות פליליים נגד ראש הממשלה בפרשת בר-און, עלינו לבחון שלושה היבטים עיקריים מבחינת חלקו של ראש הממשלה במינוי בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לגבי כל אחד מהם בנפרד, ולגבי כולם ביחד, יש לבחון אם מבססים הם חשד להתנהגות פלילית מצד ראש הממשלה בפרשה. שלושה היבטים אלה הם כדלקמן: א. האם החלטת ראש הממשלה למנות את בר-און לתפקיד נתקבלה על בסיס שיקולים פסולים או על בסיס שיקולים לגיטימיים. כבר עתה נציין, כי מובן מאליו שאין בכוונתנו לדון בשאלה אם המינוי היה המינוי הטוב ביותר האפשרי אם לאו, שכן לשאלה זו אין חשיבות לצורך בחינת פליליות ההתנהגות. לא נדון בכך אלא במידה שיש בכך כדי לסייע לברור היסוד הנפשי של ראש הממשלה, שהתלווה לתהליך מינויו של בר-און כיועץ משפטי לממשלה . ב. האם הובא לידיעת ראש הממשלה מידע המלמד על פסול שנפל בבר-און ובמועמדותו ואם כך היה, האם צריך היה מידע זה לגרום לעצירת המינוי לחלוטין או לפחות לעיכובו עד לבירור נכונות המידע. ג. האם הביא ראש הממשלה לידיעת הממשלה את כל שעליו היה להביא לידיעתה בנוגע למועמדות בר-און לתפקיד היועץ. להלן נדון בהיבטים אלה על פי סדר האירועים הכרונולוגי. עם זאת נציין, כי ההיבט המרכזי המעלה חשד לפלילים הינו ההיבט השני...". האבחנה בין שני ההיבטים הראשונים היא זו: בהיבט הראשון, נבחנה האפשרות שמלכתחילה קידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על בסיס שיקולים פסולים. דהיינו, כי קידום המינוי מתוך שאיפה לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי תוך מודעות לטיב מניעיו של האחרון, הוא שמהווה הפרת אמונים. בלשונה של פרקליטת המדינה: "הדעה הסבורה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, מעלה את הטענה, כי חומר הראיות מלמד שראש הממשלה פעל לבחירתו של עו"ד בר-און לתפקיד היועץ, בשל דרישה שהפנה אליו חה"כ דרעי, שביקש זאת כדי לקדם את ענייניו כנאשם בפלילים" (עמ' 23). בהיבט השני נבחנה האפשרות שגם אם המינוי נעשה מטעמים ענייניים, הרי שקידומו - חרף מודעותו של ראש הממשלה לאפשרות שנרקם קשר פסול בין דרעי ובר-און - הוא שמהווה עבירה. בלשונה של פרקליטת המדינה: "לכאורה, הובא כאן מידע חמור אודות קשר פסול בין בר-און לדרעי לידיעת ראש הממשלה. על בסיס עדות זו של אבי יצחק, כנדבך מרכזי, הוצע להשתית כתב אישום נגד ראש הממשלה" (עמ' 30). לצד אפשרויות אלה נבחנה כאמור, גם אפשרות שלישית, והיא להגיש נגד ראש הממשלה כתב אישום בגין המנעותו מלציין בפני מליאת הממשלה את כל המידע על ההסתייגויות ממינויו של בר-און. אפשרות זו נדחתה מהטעם שגם אם תוכח כדבעי, אין הדבר מהווה עבירה פלילית. אף אנו לא נתייחס להיבט זה. 15. טרם שנבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להקדיש כמה מילים לשאלה אם החשדות שיוחסו לראש הממשלה אכן נכנסים לגדר העבירה של הפרת אמונים. השאלה מתי הפעלה של סמכות שלטונית הנגועה בשיקולים זרים מגעת כדי עבירה פלילית היא שאלה קשה. מקורו של הקושי בהבחנה בין פגם מבחינת המשפט המינהלי, כלומר הפרת חובת ההגינות והסבירות בהפעלת הסמכות, ובין הפעלת סמכות ההחלטה מטעמים המגיעים לכדי "הפרת אמונים" מבחינת החוק הפלילי. הדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין. אולם בוודאי שלא ניתן לדחות את הטענה כי אם מינוי אדם למשרה רמה כשל יועץ משפטי לממשלה בא עקב לחציו של נאשם בפלילים, כשיוזם המינוי, הלא הוא ראש הממשלה, מודע (או לפחות עוצם עיניו) לכך שמקור הלחצים הוא בהליכים הפלילים המתנהלים נגד אותו נאשם, כי אז חורג המינוי מגבולות פגם על פי המשפט המינהלי ומגיע עד כדי "הפרת אמונים" בחוק הפלילי. במלים אחרות, אם המניע למינוי מבחינת ראש הממשלה היה סיפוק רצונו של חבר הכנסת דרעי, די במודעותו (או עצימת עיניו) של ראש הממשלה לטיב מניעיו של חבר הכנסת דרעי כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. כלומר, שלצורך גיבוש יסודות העבירה אצל ראש הממשלה בהיבט זה, אין כלל הכרח להוכיח שנקשר קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי ובין בר-און. מכאן גם ברור מדוע אין חשיבות - במסגרת ההיבט הראשון - לשאלה אם ראש הממשלה "הפנים" את אזהרתו של עורך הדין אבי-יצחק בדבר קיומו של קשר כזה. חשיבותה של שאלה זו היא רק בהיבט השני עליו עמדה פרקליטת המדינה. שכן, העבירה לפי ההיבט השני היתה קמה רק אם בעת שקידם ראש הממשלה את מינויו של בר-און, אפילו על יסוד שיקולים ענייניים, הוא היה מודע לקנוניה בין חבר הכנסת דרעי לבין בר-און. נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספקת לכך, כמפורט בחוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי, ולפיכך נתמקד בהיבט הראשון. 16. מדוע נדחתה, אם כן, האפשרות להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה על פי ההיבט הראשון? נביא בקצרה את נימוקיה של פרקליטת המדינה לכך. נקודת המוצא של פרקליטת המדינה בחוות דעתה היא שאין ראיה ישירה המצביעה על כך שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און על-מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי. אומנם מצויה, בתיק החקירה עדותו של עורך הדין אבי-יצחק, אשר לפיה התבטא דרעי באזניו כי ראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און, אולם "עדות זו הינה עדות שמיעה, ככל שהיא נוגעת לראש הממשלה, וממילא אין היא קבילה נגדו" (עמ' 23 לחוות הדעת). בהעדר ראיה ישירה, בחנה פרקליטת המדינה את הראיות הנסיבתיות המצביעות על כך שהמניע למינוי בר-און היה רצונו של חבר הכנסת דרעי. פרקליטת המדינה אינה מכנה אותן בשם "ראיות נסיבתיות", ומבכרת את הביטויים "תמיהות", "חשדות" ו"אינדיקציות". אולם ברור הוא - והדבר הוסכם על בא כוח המדינה בעת הדיון בעתירה - כי בראיות נסיבתיות עסקינן. 17. לפי המודל עליו עמדנו לעיל בדבר הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, היה על פרקליטת המדינה לבחון שתי שאלות. האחת, אם יש במסכת הראיות הנסיבתיות כדי לסבך את ראש הממשלה בתיזה מפלילה, אשר לפיה קידם את מינויו של בר-און על מנת לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי, תוך מודעות לכך שהאחרון מעוניין במינוי מטעמים פסולים. שאלה זו עיקרה הוא, כאמור, בהיסק לוגי. זאת, כמובן, מתוך הנחה שהראיות הנסיבתיות, כשלעצמן, ניתנות להוכחה. השאלה השנייה, נוגעת לסיכויים כי הסברו האלטרנטיבי של ראש הממשלה למינוי בר-און יתקבל על-ידי בית המשפט. 18. נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש הממשלה למניעיו של חבר הכנסת דרעי לא לובנה עד תום בחוות הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה, כי גישה זו נבעה מן התפישה שהנחתה אותם כי יש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין חבר הכנסת דרעי לבר-און. זאת על אף שדי היה במודעות (או עצימת עיניים) של ראש הממשלה לציפייתו של חבר הכנסת דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו. 19. בנוגע לשאלה הראשונה של ניתוח הראיות הנסיבתיות, הייתה נכונה פרקליטת המדינה לצאת מן ההנחה ש"נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". סברה זו נסמכה על הראיות הנסיבתיות הבאות (עמ' 26): "לסיכום, כל התמיהות הללו מעוררות חשד, שמא המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה למנות את בר-און נעוץ היה בטעם נסתר שראש הממשלה לא גילה. למסקנה זו הגענו, מכיוון שקשה לקבל שראש הממשלה החליט למנות את בר-און רק על סמך התרשמותו והמלצת שר המשפטים, שעה שאל מול שני אלה עומדות חוות דעת שליליות על התאמת בר-און לתפקיד - שהגיעו מכל עבר; שעה שמדובר במי שהעדים המעורבים מעידים כי לא ראו בו מועמד מהשורה הראשונה של עורכי הדין; שעה שמדובר באדם השייך למחנה אחר בתוך הליכוד (שהעומדים בראשו, אגב, לא תמכו במינוי בישיבת הממשלה); ועוד. לפיכך נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". על רקע הנחת קיומו של מניע נסתר נדרשה פרקליטת המדינה המלומדת לשאלה "האם יש בראיות אינדיקציות לזהותו של אותו מניע נסתר, והאם כמות הראיות, היכולות להצביע על מהות המניע הנ"ל, מספיקה להוכחתו במשפט פלילי" (עמ' 26). התיזה שהמניע הנסתר היה הרצון לספק את רצונו של חבר הכנסת דרעי מתיישבת, לדעתה, עם מספר "תמיהות" (שאינן, כאמור, אלא ראיות נסיבתיות), והן: "א. אם אמנם דרעי היה יוזם המינוי, כי אז מצויה בכך תשובה לשאלה מי היה האיש שהעלה לראשונה את שמו של בר-און בלשכת ראש הממשלה. יתרה מזאת, אם כך היה, ברור גם מדוע מעדיפים כל המעורבים להסתיר את זהות הממליץ, שכן ברור לכל, כי מעורבות דרעי במינוי היועץ המשפטי לממשלה מטילה לפחות פגם, אם לא פליליות, על המינוי. בדומה, על פי תיזה זו, נראה כי זו הסיבה שבעטיה הוזמן בר-און לראיון כה יחודי בקלות כה רבה, למרות היותו מזוהה עם מחנה אחר בליכוד. לכאורה, הסיבה לכך היא, שהדבר נעשה לבקשת דרעי. בכך יכולה להמצא גם תשובה לשאלה מדוע לא חיפש ראש הממשלה ברצינות מועמדים אחרים לתפקיד ומדוע סומן בר-און מההתחלה כמועמד מוביל. ב. אם אמנם דרעי קיבל החלטה שבר-און יזכה במינוי, כי אז מצויה בכך התשובה לשאלה המטרידה מדוע היה ראש הממשלה כה נחוש בהחלטתו למנות את בר-און, למרות כל חוות הדעת השליליות שניתנו על מועמדותו וכל ההמלצות שקיבל להימנע מהמינוי. בדומה, עובדה זו יכולה להבהיר מדוע ראש הממשלה לא הגיב בדרך כלשהי על המידע שקיבל מעו"ד אבי-יצחק, לפיו דרעי מעוניין במינוי. כמו כן, יכולה להמצא גם תשובה אפשרית לשאלה מדוע התעלם ראש הממשלה מהמידע (או מהשמועה) שהובא לידיעתו אודות קשר לא נאות בין דרעי לבר-און" (בעמ' 27). נראה, כי על תמיהות אלה שציינה פרקליטת המדינה אפשר להוסיף גם פרטים שציינה במקומות אחרים בחוות הדעת. כך, לדוגמה, ציינה שתמוהה בעיניה העובדה שראש הממשלה לא ברר את פשר נסיונו של חבר הכנסת דרעי להסוות את רצונו במינוי בר-און באמצעות הפצת ידיעה שמועמדה של תנועת ש"ס הוא השופט טל (עמ' 26). עוד עמדה, בראשית דבריה, על פעילותו האינטנסיבית של חבר הכנסת דרעי לטובת מינוי בר-און (עמ' 24). עוד ציינה לגבי שקילת מועמדותו של עו"ד אבי-יצחק כיועץ משפטי לממשלה, כי "אין זה מופרך להניח שלראש הממשלה היה יסוד לסבור כי דרעי עשוי להסכים למינוי חליפי זה, אין סתירה בין פעילותו לקידום מינויו של אבי יצחק לבין ההנחה שהיתה לו מחוייבות לדרעי בענין מינוי בר-און" (עמ' 28). בסופו של דבר הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי "התמיהות שהועלו לעיל תומכות בהשערה, שהמניע האמיתי למינוי, היה רצונו של דרעי בכך והסכמת ראש הממשלה לבקשתו" (עמ' 27). למסקנה זו הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, וכך אמר: "התמיהות הללו מעלות חשש שאותם השיקולים שעליהם מסר ראש הממשלה, אינם בלעדיים, וכי היה מניע נוסף לרצון למנות את עו"ד בר-און דוקא. אכן, קיים חשש ממשי שהמניע הזה הוא מניע פסול, רצונו של ח"כ דרעי שהשפיע ולחץ על ראש הממשלה בעניין זה" (עמ' 13). לשאלת סבירות הסבריו של ראש הממשלה, נתנה הפרקליטה המלומדת את דעתה כבר במסגרת השאלה הראשונה. שכן, נכונותה להניח שקיים מניע נסתר, נסמכה על הקושי בקבלת המניע המוצהר של ראש הממשלה (ולעניין זה ראה עמ' 26-24, ובמיוחד הסיכום בעמ' 26 המובא לעיל). ועל אף הפירכות בהסבריו של ראש הממשלה כתבה פרקליטת המדינה בסיכום הדברים: "אם נבחן עתה את הצטברות החשדות כלפי ראש הממשלה, שבהם עסקנו בשלושת ההיבטים, הרי שמסקנתנו היא, כי אמנם קיים חשד ממשי לכך, שראש הממשלה הציע לממשלה למנות את עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, רק, או בין היתר, כדי לרצות את חבר הכנסת דרעי, מתוך מודעות או עצימת עיניים לאפשרות קיומו של קשר פסול בין דרעי לבר-און. למסקנה זו הגענו, על סמך מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. עם זאת, על פי הראיות שנאספו, לא נראה כי ניתן להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי ראש הממשלה הביא את המינוי לאישור הממשלה רק, או בעיקר, עקב בקשת או דרישת דרעי, שרצה במינוי מטעמים פסולים ואישיים, מתוך מודעות או עצימת עיניים לכך". היועץ המשפטי לממשלה, בהחלטתו המנומקת, אימץ את מסקנותיה של פרקליטת המדינה, וכתב: "התוצאה היא כי ישנם חשדות בנושא דנן, הבאים לידי ביטוי בחומר החקירה, אך אין הם מגיעים לכלל ראיות מספיקות, בראש וראשונה במישור המודעות הנחוצה. קיבלתי את המלצתה של פרקליטת המדינה, על יסוד טעמיה והאמור לעיל, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה". 21. כאן אנו באים לשאלת היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין מן הטעם הנעוץ בדיות הראיות. דומני, כי פסיקת בית המשפט בנושא זה ברורה: "אין על בית משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב (היועץ המשפטי לממשלה - א.ג.) בדבר דיות חומר הראיות" (בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפט לממשלה, שלא פורסם). ההתערבות "תהא מצומצמת מאד" "נדירה", ובמקרים בהם מסקנותיו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות בלתי סבירות בעליל (בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368; בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, שטרם פורסם; בג"צ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(4) 797, 799). מכאן ברור, כי לא כל טעות בשקילת הראיות הינה בגדר חוסר סבירות באופן קיצוני, אלא רק טעות מהותית, ברורה ומשמעותית. למעשה, אין בכלל האמור סטייה מהיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטה של כל רשות מינהלית אחרת. שהרי מסקנה בלתי סבירה באופן קיצוני של היועץ המשפטי לממשלה, כמוה כסטייה חמורה מסטנדרט הסבירות בהחלטה של כל רשות שלטונית, שיש בה להצדיק את התערבותנו. הוא שנאמר בבג"צ 6781/96 הנ"ל: "בית משפט זה נדרש לא אחת לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין. בעניין זה נאמר כי 'קיימת זהות בין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת מינהלי בדרך כלל, לבין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. אכן לא סביר הוא ליצור מערכת דינים מיוחדת באשר לתוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה' (מתוך בג"צ 935/89 הנ"ל בעמ' 528). ברוח זו נקבע, כי כשם שכל שיקול דעת מינהלי נפגם עקב חוסר סבירות קיצוני שמתגלה בו, כך גם שיקול דעת כזה של היועץ המשפטי לממשלה". אך מובן הוא, כי הכלל האמור בדבר מידת ההתערבות, נובע מן העקרון כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתו שלו. שאם לא כן יסיג בית המשפט את גבולו של היועץ המשפטי לממשלה ויהפוך עצמו ל"יועץ משפטי על" ולמעין "שופט חוקר". אכן, יש שההכרעה אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אינה קלה. שהרי "אין פתרון נכון אחד באשר למה שמצוי בתוך המיתחם ולמה שמצוי מחוצה לו. קיים תחום אפור נרחב בין המיתחם פנימה לבין המיתחם החוצה. המיתחם עצמו נע, איפוא, בין נקודות מספר" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי, (תשמ"ז) בעמ' 179). אולם ברור הוא, כי כל עוד מצויה סבירות ההחלטה ב"תחום האפור" לא יתערב בית המשפט בהחלטה. 22. סבורני, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ועמדת פרקליטת המדינה בכל הנוגע לראש הממשלה, אכן מצויה ב"תחום האפור". הצבענו לעיל על הדרך בה צריכה היתה להבחן שאלת דיות הראיות לעניין סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר התיק מורכב מראיות נסיבתיות. השאלה הראשונה שיש לשאול היא אם הראיות הנסיבתיות מסבכות את הנאשם במעשה הפלילי. לאמור, אם הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שראש הממשלה מינה את בר-און על מנת לספק את האינטרס האישי של חבר הכנסת דרעי כנאשם במשפט פלילי. אם כן, כי אז באה השאלה השנייה שיש לשאול, והיא אם סביר שהסבריו של ראש הממשלה למינוי בר-און (המלצת שר המשפטים והתרשמותו האישית) יתקבלו על דעת בית המשפט. מה השיבה פרקליטת המדינה על השאלה הראשונה? לדבריה, קיימת "השערה" הגיונית, "מסקנה סבירה", ואפילו "חשד ממשי", אשר לפיהם "המניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי במינוי זה" (עמ' 28-27). מדברים אלה ניתן, לכאורה, ללמוד על הכרה בכך שקיימת אפשרות כי התביעה תעבור בבית המשפט את משוכת המסכת המסבכת, וכי הנטל להביא הסבר תמים לראיות ירבוץ לפתחו של ראש הממשלה. אשר לשאלה השנייה, דומה כי עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, היא כי הסבריו של ראש הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם נקבלם יוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר. כך, לדוגמא, מצינו (בעמ' 25) אמירה לפיה התמיהה שהעלתה שיכחת זהותו של הממליץ על בר-און נותרה ללא מענה. פרקליטת המדינה הגדירה כ"מטרידה במיוחד" את השאלה כיצד רואיין בר-און על ידי ראש הממשלה בשלב מוקדם כל כך בהיותו חבר מחנה אחר בליכוד, זיהוי אשר "הפריע לו להתקבל אפילו לראיון אצל ליברמן, וזאת עת דובר להתמנות למשרה חשובה הרבה פחות". כיוון, שהסברי ראש הממשלה לא יכלו להסביר תמיהה זו, עלה אצל הפרקליטה החשד "כי היה נימוק אחר - שראש הממשלה לא מסרו לחוקרים - שהוביל להזמנת בר-און לאותו ראיון". במקום אחר מציינת היא שדבקותו של ראש הממשלה במינוי בר-און למרות חוות הדעת השליליות שקיבל "מעוררת פליאה, המחזקת את החשד, כי מלבד שני המניעים הגלויים שעליהם הצהיר ראש הממשלה היה מניע נסתר נוסף שדחף למינוי". הפיחות בסבירות המניע המוצהר, הוא שעמד ביסוד ההכרה בקיומו של מניע נסתר (עמ' 26). פרקליטת המדינה מצאה איפוא כרסום בהסברי ראש הממשלה. אולם מסקנתה היתה כי הראיות "אינן מספיקות להוכחת החשד הממשי הזה במשפט פלילי" (עמ' 28). 23. אכן, לדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מביאות הראיות הנסיבתיות ל"מסקנה סבירה" ל"חשש ממשי", ואפילו ל"חשד ממשי" כי המניע האמיתי למינויו של בר-און היה פסול. אולם נראה כי לדעתם לא מספקת עוצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד משמעית, שהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. נוכח דעה זו ולאור אמת-המידה שפותחה בפסיקה להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות (כמוסבר לעיל) אין לראות את הערכתם את סיכויי ההרשעה כבלתי סבירה באופן קיצוני. ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. מטעם זה איני רואה מקום להתערבותנו בהחלטה שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה. נוכח מסקנותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אין גם כל יסוד ליתר בקשותיהם של העותרים בעתירותיהם. 24. אשר לשר המשפטים. הקביעות שקבעה פרקליטת המדינה לגביו הן כי הוא "תמך מצידו במועמדותו של בר-און מטעמיו הוא, ויש ראיות לכך שנודע לו על העניין שיש לדרעי בבר-און רק קרוב למועד מינויו של בר-און" (עמ' 5). "אין חולק, ששמו של בר-און כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא הועלה על ידיו של שר המשפטים לראשונה" (עמ' 8), והוא לא היה יוזם הרעיון למנות את בר-און לתפקיד (עמ' 36). "ישנה תמימות דעים כי לא היה זה שר המשפטים שהביא את שמו של בר-און לידיעת ראש הממשלה" (עמ' 19). "הן ראש הממשלה והן השר מאשרים כי שמו של בר-און הוצג על ידי ראש הממשלה (או מי מטעמו) בפני השר ולא ההיפך" (עמ' 20). בסיכום נקבע בחוות הדעת כי "התנהגותו של שר המשפטים אינה מגיעה כדי עבירה פלילית". כנגד מסקנה זו לא שמענו כל טענה מפי באי כוחם המלומדים של העותרים, ואף הייתי מוסיף כי למעשה הם זנחו את העתירות ככל שהן נוגעות לשר המשפטים. אין האמור לעיל, מתייחס, כמובן, לדעתה של פרקליטת המדינה כי יש בהתנהגותו של שר המשפטים בישיבת הממשלה משום "חריגה מנורמות התנהגות תקינות" (עמ' 47). מהטעמים האמורים הייתי דוחה את העתירות. ש ו פ ט השופט ת' אור : 1. אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט גולדברג, על פיו אין מקום להוצאת צו על תנאי בעתירות שבפנינו. לצורך הבהרת מסקנתי אני מבקש להוסיף מספר הערות. 2. א. הערה הראשונה היא בעלת אופי עקרוני, והיא נוגעת להיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הכל מסכימים, שהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בענין העמדה לדין פלילי אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עוד מוסכם, שאחת מן העילות לביקורת שיפוטית של החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוסר סבירות קיצוני של החלטתו (ראו בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מד(2) 485, בפיסקאות 48-47 לפסק דינו של השופט ברק). ב. שאלה אחרת היא, כיצד מופעלת עילת התערבות זו ביחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הלכה פסוקה היא, כי בגידרה של עילת הסבירות, חל העיקרון בדבר קיומו של "מיתחם סבירות" לפעולתה של הרשות המוסמכת. במיתחם זה, קיימות כמה החלטות אפשריות בענין פלוני, אשר כולן חוקיות. השופט ברק מציין לענין זה, כי: "הבחירה בין אפשרויות אלה תעשה על ידי הרשות המוסמכת, ולא על ידי בית- משפט. זהו הביטוי לעיקרון הפרדת הרשויות ולסובייקטיביות של שיקול הדעת המינהלי ... הרשות המוסמכת אינה רשאית לבחור בכל אופציה הנראית לה כראויה; היא אינה רשאית לקבוע כי בכל מקרה שנראה לה מתקיים המבחן שנקבע בחוק. הרשות המוסמכת מוגבלת על ידי מבחן שנקבע על ידי הרשות המחוקקת ופורש על ידי הרשות השופטת והיא מתוחמת על ידי מרכיביו של מבחן זה. אך במסגרתו של מבחן זה פנימה, ניתן לה לעתים חופש הבחירה, בין מספר אפשרויות, אשר מקיימות את דרישות המבחן. בעריכתה של בחירה זו בא לידי ביטוי שיקול הדעת הסובייקטיבי של הרשות המוסמכת. הבחירה היא שלה, ולא של זולתה. זה כוחה, וזו אחריותה". ( בג"צ 953/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים , פ"ד מה(4) 683, בפיסקה 13; ראו גם בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים , פ"ד לז(3) 29, 43-42). מיתחם הסבירות מתווה את התחום בו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פרישתו של מיתחם זה אינו אחיד. הוא עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של מקרה נתון. הוא נגזר מטיב הענין העומד לדיון. הוא נגזר מטיב הערכים הפועלים בענין נתון. אומר על כך השופט ברק בבג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון , פ"ד מב(2) 441, בפיסקה 38 לפסק דינו, כי: "גבולותיו של מתחם הסבירות נקבעים על פי האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים על הבכורה, ובעיקר האינטרס והערכים של הפרט מזה והאינטרס והערכים של הציבור מזה. האינטרסים והערכים הרלבנטיים נקבעים על פי המטריה הרלבנטית שבמסגרתה נבחנת הפעולה ועל רקע עקרונות היסוד של השיטה...". בהתאם לגישה זו, הובאה בחשבון, בהתוויתו של מיתחם הסבירות, חשיבותה של הזכות אשר עמדה על הפרק. כך, לדוגמה, נפסק כי מתחם הסבירות, אשר בגידרו רשאית רשות השידור לקבל החלטות המגבילות את חופש הביטוי, הוא צר (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1, בפיסקה 19 לפסק דינה של השופטת דורנר). על פי אותו קו מחשבה, ייחסה הפסיקה חשיבות, בקביעת היקפו של מיתחם הסבירות, לאופיו של הגוף העומד לביקורת שיפוטית, ולמעמדו החוקתי. קו מחשבה זה מעוגן בכך, שעילת הסבירות אינה עילה ערטילאית. אמנם, בהפעלתה אין בית המשפט עושה סובייקטיביזציה מוחלטת של הרשות המינהלית (בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד לה(1) 421 , בפיסקה 7). אין הוא בוחן את סבירותו של שיקול הדעת על פי נתוניו וכישוריו של האדם המסויים, אשר הופקדה בידיו סמכות פלונית. אך בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי. עומד על כך הנשיא שמגר בבבג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל , פ"ד מ(3) 505, בעמוד 557: "בית המשפט בוחן אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה ש כ מ ו ת ו ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה אלא מתערב רק כאשר הוא סובר כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא היתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מתחם הסבירות אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן הוא כאמור מתחם שמידותיו נקבעים בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ואופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט, גם תוך התיחסות לכך מהי הרשות החוקתית כלפיה מופעלת הבקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הבקורת של שקול הדעת גם התיחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון אשר ענינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט " (ההדגשה הוספה). (וראו גם בדומה את דבריו של חברי, השופט זמיר, בבג"צ 2624/97 ואח' עו"ד רונאל ידיד נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 8 של פסק הדין). בה תאם לגישה זו נקבע, לדוגמה, כי בקביעת מיתחם הסבירות לפעולתה של רשות ניירות ערך, יש לייחס משקל לכך שמדובר ברשות מקצועית על פי דין (דברי הנשיא שמגר ב ע"א 5320/90 א' צ' ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך , פ"ד מו(2) 818, 837). באופן דומה, קבע בית המשפט, בהתייחסו לסמכותה של הכנסת להסיר חסינות של חבר הכנסת, כי "אפיו הפוליטי של הגוף עשוי להשפיע על היקף השיקול שמותר לו לקחת בחשבון ועל האופציות העומדות לרשותו". (פסק דינו של השופט ברק בבג"צ רסלר הנ"ל, בעמוד 478; ראו גם בג"צ 1843/93 פינחסי נ' כנסת ישראל , דינים עליון לט 26, בפיסקה 36). ברוח זו ציינתי, בבג"צ 3872/93 מיטראל נ' ראש הממשלה , פ"ד מז(5) 485, 497, כי בבחינת החוקיות של החלטת ממשלה, יש להתחשב באופיה, במהותה ובמעמדה הרם כרשות המבצעת של המדינה. ג. כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בהתייחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה? " מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כמי שעומד בראש התביעה הכללית, ובשל סמכויותיו הרחבות הנוספות, הוא מיוחד" (דברי ב בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח(5) 573, 584). היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם הכשר להתמנות לשופט בית המשפט העליון (ראו הודעה על קביעת הדרכים והתנאים למינויו של יועץ משפטי לממשלה, ילקוט הפרסומים 772, ה' בתמוז תש"ך, בעמוד 1690). הוא נהנה מעצמאות רבה בהחלטותיו בענין העמדה לדין, בהיותו הרשות אשר המחוקק מסר בידיה את האחריות להגנה על האינטרס הציבורי בתחום זה (ראו דו"ח וועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (ירושלים, 1993), 421, 426). על רקע זה, תואר היועץ המשפטי לממשלה כ"אחד המוסדות המרכזיים המופקדים על שלטון החוק במדינה" (הערת פרופ' זמיר בספר קלינגהופר הנ"ל, בעמוד 419). על מעמדו וכישוריו המיוחדים של היועץ המשפטי לממשלה עומדה פרופ' גביזון בסיפרה שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (ירושלים, 1991), בעמוד 294, באמרה כי: "היועץ המשפטי לממשלה הינו אדם שצריכים להיות לו הכישורים של שופט בית המשפט העליון. מבחינת תפישת התפקיד, הוא אדם שצריך להיות מסוגל לטפל בשאלות לא רק מתוך הראיה הצרה של ראש מערכת התביעה, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של הסדר והעניין הציבורי. הוא אמור להיות מסוגל לשקלל את האינטרסים של אכיפת החוק עם פגיעות אפשריות בזכויות הנאשמים, ולראות זאת כתפקידו לשמור על שלטון החוק ועל שוויון בפני החוק ... למרות היותו ממונה על ידי הממשלה, ולמרות שזו יכולה לפטרו באמצעות מינוי אדם אחר לתפקיד, נהנה היועץ המשפטי לממשלה מעצמאות רבה בתפקידו כאחראי על הפעלת המערכת של אכיפת החוק הפלילי. את הסמכויות המסורות לו הוא זכאי וחייב להפעיל באופן עצמאי ומקצועי, ואין הוא כפוף בהפעלתן להוראות הדרג המדיני. היועץ המשפטי לממשלה הוא, אם כן, עובד מדינה מסוג מיוחד. חובתו להפעיל רק שיקולים מקצועיים מלווה ונתמכת בחוסר כפיפות מינהלית למישהו מן הדרג המבצע או מבין עובדי המדינה האחרים". והיא מסכמת ענין זה במאמרה "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות" פלילים ה2 27, 34, באמרה כי: "מעמדו של היועץ המשפטי בשיטתנו הוא של איש מקצוע בכיר ביותר, שמקורות סמכותו - בכל תפקידיו - הם מקצועיותו, יושרו ועצמאותו. בשל כל אלה, אנו מפקידים בידיו סמכויות שלטוניות ותפקידים הקשורים בפירוש, יישום והפעלה של החוק". דברים אלה יפים במיוחד כשמדובר בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה כאחראי על התביעה הכללית של ישראל, וכמי שמופקד על החלטות בדבר העמדה לדין. יש לזכור, כי ההחלטה האם יש בענין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום (ראו סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-). בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו פיסקה 10 לפסק הדין בבג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"צ 3846/91 עו"ד פינחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מו(5) 423, 436; ראו גם בג"צ 653/94 יהודה נ' היועץ המשפטי לממשלה , תקדין עליון 94(2) 1235, בפיסקה 2 לפסק הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, מקצועיות וניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לענין זה הוא רחב. ד. לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בהקשר זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי "החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי" (דברי השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב אישום היא, על פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בענין זה הוא נרחב. כפועל יוצא מכך - נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר. אכן, בידי בית משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין היתה בידו. 4. הערתי השניה מתייחסת למקרה המסויים שבפנינו. דומה, כי לא יימצא חולק כי המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לקיומה של בדיקה "מעמיקה ועניינית" של חומר הראיות, אליה התייחס השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל. מן החומר עולה בבירור, כי בגיבוש המסקנות בענייננו נערכה עבודת הכנה מקיפה ויסודית, תוך שיתופו של צוות נרחב של פרקליטים בעזרה ובייעוץ. הושקעה עבודה רבה בניתוח ועיבוד חומר הראיות, ובהתוויה שיטתית של מערך השיקולים אשר הוביל להמלצותיה של פרקליטת המדינה, אשר נתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ניכרת בהנמקותיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי ירידה לפרטים וכן התלבטות והתחבטות, אשר מצאו ביטויים בהבהרת התשתית העובדתית כולה, ובהתייחסות להשלכה שיש לעובדות הצריכות לעניין על התוצאה הסופית. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אף טרחו וקיימו פגישה אישית עם עד התביעה המרכזי, עו"ד דן אבי יצחק, על מנת שיוכלו ללמוד ממקור ראשון על תוכנה ומשקלה של עדותו, ועל בסיס זה לקבל הכרעה שלמה ומושכלת לענין ההעמדה לדין. לתוצאות פגישה זו היה משקל בקביעת עמדתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה. עיינתי היטב בנימוקיהם של פרקליטת המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לאי הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה מר נתניהו. לא אחזור ואפרט את חומר הראיות שנאסף, כפי שהוא מפורט בנימוקיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, חומר ראיות בו דן חברי השופט גולדברג בפירוט. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה סברו כי מן הראיות הנסיבתיות שבחומר זה, יחד עם עדותו הישירה של עו"ד אבי יצחק לגבי דברים שאמר לראש הממשלה, לא עולות העובדות הנדרשות לצורך ביסוסו של כתב אישום נגד ראש הממשלה, וזאת להבדיל מהשערות, תמיהות וחשדות. על רקע זה מסקנתם היתה, כי "יקשה מאד להוכיח במידת הוודאות המספקת במשפט פלילי" את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה. יתכן ועל פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר היתה מצדיקה הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על פי חומר זה אינה קלה ואינה חד משמעית. ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו. מטעמים אלה, והואיל ומקובלים עלי נימוקיו ומסקנתו של חברי השופט גולדברג בעניין ההחלטה הנוגעת לשר המשפטים מר הנגבי, מצטרף אני למסקנתו כי אין מקום להוציא צו על תנאי בעתירות שבפנינו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש. לוין: אני מסכים לדחיית העתירות כאמור בפסק דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג וכן להערותיו הנוספות של חברי הנכבד השופט אור. המשנה לנשיא השופט י. זמיר: אני מסכים לפסק הדין של חברי השופט גולדברג ולהערות של חברי השופט אור. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: לדעתי, הניחו העותרים תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית לעתירותיהם כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים איפוא בעתירות, ככל שהן נוגעות לעניין זה, צו-על-תנאי. להלן נימוקיי. 1. הגשת כתב-אישום - סמכות הנתונה לתובע על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: החוק) - מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי המעשה המיוחס לחשוד מהווה עבירה. שנית, כי התובע אינו סבור כי לא קיים עניין לציבור בהעמדה לדין. ושלישית, כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה המספקת להרשעת הנאשם. פשוט הוא כי החוק מעניק לתובע שיקול-דעת בהפעלת סמכותו לעניין התנאי השני (העדר עניין לציבור). ואולם, גם בתנאים שהם לכאורה פועל יוצא של הפעלת כללים משפטיים גרידא נכללים אלמנטים של שיקול-דעת - בתנאי הראשון כאשר מדובר בעבירה שהמעשים הכלולים בה אינם מוגדרים באופן ספציפי בלשון החוק, ובתנאי השלישי בהערכת משקל הראיות המספיק להרשעה. 2. בענייננו, קיימות למעשה המיוחס לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שתי חלופות: מתן הבטחה לחבר הכנסת אריה דרעי (להלן: דרעי) למנות את עורך-הדין רוני בר-און (להלן: בר-און) למשרת היועץ המשפטי לממשלה בידיעה כי דרעי ביקש את המינוי בכוונה לקדם את האינטרס שלו במשפטו הפלילי, או העלאת מינויו של בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה תוך ידיעה בדבר הקשר הפסול בינו לבין דרעי, שבא לביטוי במתן הבטחה מצידו של בר-און לדרעי בדבר הטיפול בתיקו הפלילי של האחרון. היועץ המשפטי לממשלה לא פקפק כי מעשה זה - על שתי חלופותיו - מהווה עבירה של מרמה והפרת אמונים על-פי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכי קיים עניין לציבור בהעמדה לדין בשל כך. אלא שדעתו הייתה כי התנאי השלישי לא התמלא, כלומר, שחומר הראיות אשר נאסף בעניינו של ראש הממשלה אינו בעל עוצמה מספקת להגשת כתב-אישום נגדו. 3. שאלת הבסיס הראייתי לעניין העמדה לדין היא שאלה חשובה ויסודית שהתשובה לה טרם הוכרעה בישראל. ראו רות גביזון, שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (תשנ"א) 148. הכרעה בדבר דיות הראיות בהקשר זה כוללת שני פראמטרים. במסגרת הפראמטר האחד נבדק אם קיימות ראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק, המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. בדיקה זאת נעשית על-פי כללים משפטיים. נקבע, כי לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. ראו ע"פ 26/49 היועץ המשפטי לממשלה נ' חמדן, פ"ע ב 418, 420; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 504, 527-523; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170, 180-179; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, 760. הפראמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, והוא מצוי בתחום שיקול-הדעת של התביעה. שכן, הדין אינו מחייב הגשת כתב-אישום אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כמובנן בסעיף 158, אלא משאיר הוא לשיקול-הדעת של התביעה את ההחלטה אם הראיות שבידיה הן בעוצמה המספקת להפעלת המנגנון השיפוטי. זאת, משום שהפעלת המנגנון כשלעצמה פוגעת בנאשם גם אם יזוכה בסופו של המשפט. ראו בג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז(4) 216, 223-222. עם זאת, לקיום ראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 השלכה גם על סיכויי ההרשעה. ההעברה של נטל הראיה על הנאשם מציבה בפניו את הברירה למסור עדות ולהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית או לבחור בזכות השתיקה שמשמעותה חיזוק ראיות התביעה או סיוע להן (סעיף 162 לחוק). העברת נטל הראיה על הנאשם עשויה איפוא, בנסיבות מסוימות, להגביר את סיכויי הרשעתו. 4. יקל עלינו לקבוע את הרף הראייתי הדרוש לשם הגשת כתב-אישום אם נשווה אותו ל"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כמשמעותן בסעיף 21(ב) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המספיקות למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. עוצמת הראיות הנדרשת לשם הגשת כתב-אישום היא בוודאי נמוכה מזו הנדרשת לצורך מעצר נאשם עד תום הליכי המשפט. זאת, בשל שני טעמים: ראשית, בעוד שבחומר ראיות העומד בסף המינימום הקבוע בסעיף 158 לחוק מצוי עדיין פוטנציאל ראייתי נוסף בשל העברת נטל הראיה על הנאשם, הרי שההכרעה בעוצמת הראיות לצורך מעצר מבוססת על חומר החקירה הגולמי בלבד; שנית - ובכך העיקר - הפגיעה שבמעצר עד תום ההליכים חמורה במידה רבה מן הפגיעה שבהגשת כתב-אישום גרידא. ממילא, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הגשת כתב-אישום, ללא מעצר, קטנה מזו הנדרשת למעצרו של הנאשם עד תום הליכי המשפט. והנה, העמדה אותה הציגה התביעה הכללית בבקשותיה למעצר עד תום הליכי המשפט הייתה מאז ומתמיד כי מעצר עד תום ההליכים לא יישלל רק בשל ספק סביר העולה מסתירות בין העדויות השונות או מעדויות המשתמעות לשתי פנים או אף מכילות בתוכן סתירות פנימיות. עמדה זו התקבלה בדעת רוב בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, (להלן: בש"פ זאדה ). נפסק, כי העוצמה המוגברת של חומר הראיות, הנדרשת לצורך מעצר עד תום הליכי המשפט, באה לביטוי בדרישה לסיכוי סביר להרשעה. אך לעניין זה אין להתחשב בספק העולה מחומר הראיות. וכך כתב הנשיא ברק (שם, 151): "השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי" . [ההדגשות-הוספו.] מן המקובץ עולה כי הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי לשם החלטה בדבר הגשת כתב-אישום אינו יכול לעלות על הרף שנקבע בבש"פ זאדה , שבגדרו אין להתחשב בספק - ואפילו ספק סביר הוא - העולה מחומר הראיות. 5. בדיון בפנינו הסביר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין ניצן, כי חומר הראיות בעניינו של ראש הממשלה נבחן על-יסוד אמת-המידה הרגילה המקובלת בכל תיק פלילי. כך גם עולה מן הדברים שנכתבו בהחלטתו של היועץ המשפטי. מהותה של אמת-מידה זו הובהרה היטב לעיל, אלא שמן הנימוקים לסגירת תיק החקירה נגד ראש הממשלה עולה כי היועץ המשפטי טעה בהחלת המבחן, וכי למעשה הרף שעל-פיו נבחן חומר הראיות היה גבוה יותר מן המבחן שאותו ביקש להחיל. 6. חומר הראיות שנאסף על-ידי המשטרה מורכב מעדות מרכזית, היא עדותו של עורך-הדין דן אבי-יצחק, ולצידה שורה של ראיות נסיבתיות התומכות בה. העדות המרכזית מבססת את המעשה המיוחס לראש הממשלה על שתי חלופותיו: מתן ההבטחה מושתת על ראיה נסיבתית, והיא שתיקתו של ראש הממשלה בתגובה לדברי אבי-יצחק כי דרעי טען בפניו שראש הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה; ואילו ידיעתו של ראש הממשלה בדבר הקשר הפסול בין דרעי לבר-און מבוססת על עדות ישירה - דברי אבי-יצחק לפיהם סיפר לראש הממשלה על הקשר הפסול והזהיר אותו מפני מינויו של בר-און. לעדות זאת משקל סגולי לכאורי רב. העד הוא עורך-דין בעל מעמד בקהיליה המשפטית, ובוודאי מודע הוא היטב לדיוק הנדרש במסירת מידע מסוג זה למשטרה. קירבתו האישית לראש הממשלה בתקופה הנדונה אף מגבירה את משקלה הסגולי של עדותו. 7. לדידי, די בעדותו של אבי-יצחק לבדה כדי להעביר את נטל הראיה על-פי סעיף 158 לחוק. לאחר מכן, ובגדר הרמת נטל זה, תוכל בהחלט לעלות גם הטענה כי המידע לא נמסר לראש הממשלה או לא נקלט על-ידיו. לאפשרות אחרונה זו גם תימוכין בדברי אבי-יצחק, אשר לא שלל את האפשרות כי ראש הממשלה לא קלט את דבריו. כנגד אפשרויות אלה יעמדו הראיות הנסיבתיות הנוגעות למינוי בר-און, שבלשון החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררות תמיהות, ובטרמינולוגיה המשפטית המקובלת אינן אלא מסקנות מרשיעות התומכות בעדות העיקרית. לאמור, שראש הממשלה קידם את מינויו של בר-און לתפקיד בשל רצונו של דרעי במינוי זה. אכן, מכלול הראיות שנאסף איננו שולל את האפשרות כי ההסבר שלפיו ראש הממשלה לא קלט את דברי העד יתקבל בבית-המשפט. אך היועץ המשפטי לממשלה הגיע לכלל דעה כי מכלול זה איננו מספיק מלכתחילה להגשת כתב-אישום. וכך כתב בהחלטתו: "מן הראיות לא ניתן היה להסיק כי ברי שראש הממשלה הפנים אותה אזהרה שהוזהר, אף שהיה ראוי לכאורה כי יעשה כן על פי הרקע שתואר... תיתכן טענה כי ראש הממשלה, מטבע הדברים, ככל ראש ממשלה, עמוס לעייפה בעיסוק בענייני מדינה; וכי יתכן שלא כל פרט שהובא לידיעתו, אכן נקלט בתודעתו; וכן כי אולי גם חוסר נסיון מסויים, בתחילת הדרך בתפקידו, היה בעוכריו". היועץ המשפטי לממשלה הצביע איפוא על ספק לכאורי העולה מחומר הראיות, שיסודו, כאמור, בדברי אבי-יצחק ובהסברים היפותטיים. אלא שכאמור, על-פי אמת-המידה המקובלת, ספק המתגלה בחומר הראיות איננו שולל מעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט, ומקל וחומר אף אין להתחשב בו לצורך החלטה בדבר הגשת כתב-אישום. זאת, למרות שאילו הוגש כתב-אישום אפשר שראש הממשלה היה יוצא זכאי בדינו בשל אותו ספק שעלה מחומר הראיות. 8. השאלה המתעוררת היא איפוא אם הערכת סיכויי ההרשעה על-יסוד אמת-מידה דווקנית יותר מאמת-המידה המקובלת - כפי שאכן נעשה בהחלטת היועץ המשפטי - עשויה להוות עילה להתערבותנו. שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מצד אחד, היועץ המשפטי לממשלה, ככל רשות מינהלית, מחויב להפעיל את שיקול-דעתו בשוויוניות ולהימנע מהפליה. וכידוע, סטייה מעקרון השוויון כשלעצמה מהווה עילה לפסילת ההחלטה. מצד שני, אפשר כי שיקולים שבטובת הציבור - להבדילם משיקולים הקשורים לעניינו האישי של נתניהו - שיסודם בהשפעה החמורה על המפה הפוליטית שיש להעמדתו לדין בעת כהונתו של ראש ממשלה שנבחר בבחירה אישית, מחייבים לשקול את חומר הראיות נגדו על-פי מבחן דווקני יותר מן המבחן המקובל, ובמיוחד כאשר היועץ המשפטי לממשלה סובר כי בחומר הראיות גלום ספק העשוי להביא לזיכוי. לשיקולים אלה יש להוסיף את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה עצמו סובר כי המבחן הראייתי להעמדתו לדין של ראש הממשלה אינו שונה מזה החל בעניינו של כל אדם אחר. ואם יימצא כי גישה זו אינה בלתי-סבירה באופן קיצוני, תעלה הטענה כי טעותו של היועץ המשפטי ביישום המבחן עשויה כשלעצמה להוות עילה להתערבותנו. לנוכח כל אלה אין ספק כי חשיבות העניין והבעיות שהוא מעלה רבה. וכידוע, בחשיבות העניין כשלעצמה, אף אם תשתיתן של העתירות הייתה מוצקה פחות, יש כדי להוות שיקול בזכות הוצאה של צו-על-תנאי. ראו יצחק זמיר, "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק", משפט וממשל א (תשנ"ב-תשנ"ג) 295, 305. אשר-על-כן הייתי מוציאה צו-על-תנאי בעתירות, ככל שהן מתייחסות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אני מסכימה, מטעמיו של חברי, השופט גולדברג, לדחיית העתירות ככל שהן נוגעות להגשת כתב-אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות, לדחות את העתירות בעניינו של ראש הממשלה. הוחלט פה אחד לדחות את העתירות בעניינו של שר המשפטים. ניתן היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025340. D06

[ "ע\"פ 524/77", "ע\"פ 497/92", "ע\"פ 3974/92", "ע\"פ 401/72", "ע\"א 5320/90", "ע\"פ 26/49", "ע\"פ 28/49", "ע\"פ 732/76", "ע\"פ 405/80" ]

1,105

9,595

ית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 2534/97 בג"צ 2535/97 בג"צ 2541/97 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותרים בבג"צ 2534/97: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין העותרים בבג"צ 2535/97: 1. ח"כ יוסי שריד 2. ח"כ אמנון רובינטשיין 3. ח"כ רן כהן 4. ח"כ ענת מאור 5. ח"כ נעמי חזן העותר בבג"צ 2541/97: ח"כ פינס אופיר נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה למתן צו על-תנאי ולמתן הוראות תאריך הישיבה : ז באייר תשנ"ז (14.5.1997) בשם העותרים בבג"צ 2534/97: עו"ד ר' חן בשם העותרים בבג"צ 2535/97: עו"ד ד' הולץ לכנר ועו"ד א' פלדמן בשם העותר בבג"צ 2541/97: עו"ד ע' עצמון בשם המשיבים 1-2: עו"ד ע' פוגלמן ועו"ד ש' ניצן ה ח ל ט ה השופטת ד' דורנר: ביום 14.5.1997 החלטנו, פה אחד, לדחות את בקשת העותרים כי נורה למשיבים למסור לעיונם את חומר החקירה שנאסף על-ידי המשטרה בפרשת מינויו של עורך-הדין רוני בר-און למשרת היועץ המשפטי לממשלה, וברוב דעות לדחות את בקשותיהם לגילוי הדו"ח המסכם של המשטרה והמלצותיה וכן את חוות-דעתם החולקת של מספר פרקליטים שהיו שותפים לצוות הפרקליטות שבחן את תיק החקירה, והגיעו למסקנה כי חומר הראיות מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. להלן נימוקיי לדחיית הבקשות. 1. הבקשות לגילוי המסמכים הוגשו בגדר עתירות שבהן נתקפה סבירות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה חומר הראיות בפרשה אינו מספיק להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. המדינה התנגדה לגילוי המסמכים. עיקר טענתה היא כי זכות הציבור לדעת אינה משתרעת על חוות-דעת והמלצות פנימיות, וכי מתן פומבי להתכתבות פנימית עלול לפגוע בתהליך גיבוש ההחלטות ברשויות ציבוריות. העותרים, מצידם, טענו כי החומר שגילויו נתבקש נועד לאפשר בירור מלא של טענותיהם, ובשל כך הם זכאים לגילוי. בטיעון בפנינו אף הטעימו כי, לדעתם, בית-המשפט נזקק לחומר זה לצורך הכרעה בעתירות. 2. בקשות העותרים אינן לסעד עיקרי, שנתבע בעתירות, אלא אמצעי דיוני שנועד לשרת את ההכרעה בדבר זכותם לסעדים העיקריים שביקשו. במסגרת זו זכאים העותרים רק לגילוי חומר הדרוש להכרעה בעתירות. בהקשר הנדון עשויים העותרים להיות זכאים רק לחומר חקירה נוסף ושונה בהשוואה לחומר החקירה שכבר הוזכר ופורט בחוות-הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה נושא העתירות. שכן, חומר כזה עשוי לבסס טענה לפיה החלטת היועץ המשפטי מושתתת על עובדות חלקיות ועל-כן מסקנתו מוטעית. ראו בג"צ 802/89 נסמאן ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה , פ"ד מד(2) 601, 606. לעומת זאת, לפירוש שונה של אותו חומר חקירה ולמסקנות חולקות, אף אם סבירות הן יותר ממסקנותיו של היועץ המשפטי, אין כלל השלכה על השאלה אם החלטתו מצויה במתחם הסבירות. על כך יש ללמוד מתוך ההחלטה עצמה ומן הנימוקים שביסודה. ראו והשוו יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו), 759 (הערה 49). 3. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה כוללת סיכום מפורט של חומר החקירה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין פוגלמן, אף הצהיר בפנינו כי סיכום זה משקף באופן מלא את חומר החקירה. עוד הצהיר בפנינו עורך-הדין פוגלמן כי בדו"ח המשטרה ובחוות-הדעת של הפרקליטים שחלקו על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לא פורטו ראיות חשובות, נוסף על אלו המוזכרות בהחלטת היועץ המשפטי, וכי ההחלטה וחוות-הדעת מושתתות על אותה תשתית ראייתית. עורך-הדין פוגלמן הטעים כי יסוד המחלוקת מצוי איפוא במסקנות השונות שהוסקו מאותה תשתית ראייתית. כאמור, מסקנות שונות מאותו מידע - להבדילן ממידע נוסף ושונה - אינן רלוואנטיות להכרעה בעתירות שלפנינו. 4. גם חומר החקירה הגולמי שנאסף על-ידי המשטרה, על-אף שכולל הוא מידע, אינו דרוש להכרעה בעתירות. כאמור, מידע זה הובא לידיעתנו בצורה נרחבת באמצעות חוות-הדעת של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. אף העותרים לא טענו לפנינו כי סיכום הראיות בחוות-הדעת של פרקליטות המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי חסר, אלא שסבורים הם כי אם יעמוד חומר החקירה לעיונם ייתכן ויגלו בו מידע התומך בעמדתם. טענה זו אינה יכולה להתקבל. בהעדר כל אינדיקציה כי סיכום הראיות המפורט שבחוות-דעת פרקליטת המדינה ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה אינו מדויק, וכי מצוי בחומר החקירה הגולמי מידע כלשהו שלא נכלל בסיכום המאוחר, אין יסוד לחיוב המדינה לגלות את חומר החקירה. שכן, כדי לזכות בגילוי היה על העותרים להניח תשתית - ולו תשתית מינימלית - לטענה כי חומר זה דרוש לצורך ההכרעה בעתירות. לא זו אף זאת: הסתמכותם של הפרקליטים בעלי חוות-הדעת החולקת על אותן ראיות שפורטו בהחלטת היועץ המשפטי מלמדת, כשלעצמה, כי התשתית הראייתית אשר הוצגה בהחלטה הייתה מלאה. 5. מטעמים אלה דעתי הייתה כי יש לדחות את בקשות העותרים לגילוי מסמכים. ש ו פ ט ת המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה-לנשיא השופט ת' אור : אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר : אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גולדברג: הסכמתי לדעת חבריי כי אין עלינו להורות למשיבים למסור לעיונם של העותרים את חומר החקירה כולו שאספה המשטרה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא רק מעביר את ההחלטה תחת שבט ביקורתו. לפיכך אין מקום לבחון ולבדוק את חומר הראיות, כפי שעושה בית משפט שלערעור. לא כן סברתי בענין גילוי דו"ח סיכום החקירה של המשטרה, וכן בענין גילוי "דעת המיעוט" של מספר פרקליטים מצוות הפרקליטות, שעל פי דעתם יש בחומר החקירה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים. אכן, אחד הסייגים לזכות העיון במסמכים המוחזקים בידי הרשויות, הוא חיסויים של דיונים פנימיים, או תכתובות פנימיות בין אנשי הרשות, או בין רשויות השלטון. אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים. כפי שציין עו"ד פוגלמן, בא כוחם המלומד של המשיבים, בתגובתו, "מתן פומבי לתרשומות פנימיות, התכתבויות פנימיות, חוות דעת וסיכומים עלול להרתיע עובדי ציבור להעלות על הכתב דברים באופן פתוח וגלוי, וכן להרתיע את הגורם המחליט מלבקש מעובדיו להעלות את כל עמדותיהם בגלוי ובבירור על הכתב, ובכך לעקר מתוכן ממשי את הליך קבלת החלטות המינהל הציבורי". האינטרס הציבורי האמור גובר על האינטרס הפרטי של בעל ענין לגטימי, לעיון במסמכים אלה. אולם נקודת הכובד באיזון שבין האינטרסים זזה, שעה שהרשות עצמה מגלה ברבים את דבר קיומם של הדיונים הפנימיים או התכתובות הפנימיות, ותוכנם (או תמצית תוכנם). או אז, לא עומד עוד כל טעם לקיומו של הסייג האמור לזכות העיון, ונשמט הגיונו, עליו עמדנו לעיל. פשיטא, כי אין הרשות יכולה להסתתר מאחורי תקנת הציבור, כשזו כלל לא יוצאת נפגעת. משלא קיים עוד הטעם בשלו הוכר האינטרס הציבורי לאי מתן פומבי לחוות דעת פנימיות, חוזר הכלל הבסיסי אל כנו, ולפיו מסמכי רשות הציבור פתוחים הם, כעקרון, לפני מי שיש לו ענין לגיטימי בהם (ע"א 6926/93 מספנות ישראל נ' חברת החשמל, פ"ד מח(3) 749, 796-794 והאסמכתאות שם). בענייננו מציינת פרקליטת המדינה בחוות דעתה את עמדתה החולקת של המשטרה, ואת המלצותיה, והיא אף מצטטת דברים מתוך חוות דעתה של המשטרה (עמ' 16). כן מציינת פרקליטת המדינה בפירוט את המחלוקת שנפלה בצוות הפרקליטות, ואת טעמיה של "דעת המיעוט" (עמ' 23, 24, 46, 47; כן ראה עמ' 3 ו6-, בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה). משכך איזה נזק ייגרם לאינטרס הציבורי מגילויים של המסמכים? האם לא ראוי כי נראה את המסמכים במקורם ולא את תחליפיהם? עמדתי כי יש לגלות את המסמכים אינה נובעת מן החשש כי חוות דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינם כוללים סיכום של חומר החקירה או שאינם משקפים באופן מלא את חומר החקירה. נאמנים עלי גם דבריו של עו"ד פוגלמן כי בדו"ח המשטרה וב"דעת המיעוט" לא פורטו ראיות נוספות. אולם בידוע הוא כי ניתן לסכם אותו חומר ראיות בדרכים שונות, להציגו בהדגשים שונים, ולראותו מהיבטים אחרים. הארת החומר מזווית אחרת, כרוכה, דרך כלל, במידת פירוט שונה של חומר הראיות. וכשם ש"אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו" (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד 429, 433), כך אין חקר לתבונתו של עותר, ואין לנחש אילו טענות היה יכול להעלות מהחומר שהיה נמסר לידיו, כדי לעזור לבית המשפט להגיע להחלטה נכונה, שהיא היא האינטרס העליון. צר לי כי המסמכים האמורים לא נחשפו, וכל שהיה יכול להיות גלוי נותר חסוי. ש ו פ ט ניתנה היום י' בסיון תשנ"ז (15.6.1997). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

[ "ע\"א 6926/93", "ע\"פ 35/50" ]

1,108

249,975

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 2534/97 - א' בפני: כבוד הרשמת שושנה ליבוביץ העותרים: 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה לעיון בתיק החלטה טרם אתן החלטתי בנדון, אבקש את עמדות הצדדים כאמור בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט (עיון בתיקי בית המשפט) התשס"ג – 2003. העמדות תוגשנה תוך 7 ימים מעת ההמצאה. המזכירות תמציא לצדדים את הבקשה שבפני יחד עם החלטתי זו. ניתנה היום, ח' שבט תשס"ו (6.2.2006). שושנה ליבוביץ ר ש מ ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97025340_E10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 2534/97" ]

1,110

259,564

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2534/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש לעיין בתיק בית המשפט: העותרים: עו"ד גיא לוריא 1. ח"כ יונה יהב 2. ח"כ יוסף ביילין נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטת המדינה 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. ראש ממשלת ישראל 4. שר המשפטים בקשה לעיין בתיק בית המשפט בשם המבקש לעיין בתיק בית המשפט: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד שי ניצן החלטה אני מסמיך את רשם בית המשפט העליון לדון בבקשה לעיון בתיק זה. ניתנה היום, כ"ד בשבט התשס"ו (22.2.2006). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97025340_A11.doc /דז/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 2534/97" ]

1,111

272

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3657/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: שבתאי שלום חבר המועצה המקומית אור-עקיבא נגד המשיב : יעקב אדרי ראש המועצה המקומית אור-עקיבא עתירה למתן צו על-תנאי ה ח ל ט ה המשיב הגיש לבית המשפט תגובה בכתב לנטען בעתירה. התגובה מלווה בתצהירו של מזכיר המועצה המקומית ומצורפים אליה נספחים נוספים. מתבקשת בזה התייחסות העותר לטענות. עליו לעשות כן בכתב בתוך 5 ימים ממועד המצאת ההחלטה. עם הגשת עמדתו, ולא יאוחר מיום 6.7.97, יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, כ' בסיוון תשנ"ז (25.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036570. F02

[ "בג\"ץ 3657/97" ]

1,112

11,450

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3657/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר העותר : שלום שבתאי, חברה המועצה המקומית אור-עקיבא נגד המשיב : יעקב אדרי, ראש המועצה המקומית אור-עקיבא עתירה למתן צו על-תנאי העותר : בעצמו בשם המשיב : עו"ד מ' נחליאלי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא : העותר, חבר המועצה המקומית אור-עקיבא, עתר למתן צו שיחייב את המשיב - ראש המועצה המקומית - למסור לו העתקי פרוטוקולים של ישיבות המועצה המקומית ושל הנהלתה וכן עותקים ממסמכים נוספים. ביום 15.6.97 נתבקש המשיב להגיב על העתירה בכתב, ומשהוגשה תגובתו, הוזמן העותר להתייחס לטענות שבכתב התגובה, והגיש טיעון משלים בכתב מטעמו. עתה, משכל הטענות מזה ומזה פרושות בפנינו, נחה דעתנו כי העתירה אינה מצריכה התערבות בית המשפט. דומה שאילו מלכתחילה השכילו בעלי הדין לנהוג זה בזה בכבוד, כיאה לשליחי ציבור, היה בידם ליישב מחלוקת חסרת-טעם זו שנתגלעה ביניהם מבלי להטריח בה את בית המשפט. העתירה נדחית. ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ז (6.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036570. F03

[ "בג\"ץ 3657/97" ]

1,113

13,645

ית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3657/97 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר : שבתאי שלום חבר המועצה המקומית אור-עקיבא נגד המשיב : אדרי יעקב עתירה למתן צו על-תנאי ה ח ל ט ה מתבקשת תגובת המשיב. התגובה תוגש בכתב בתוך 5 ימים מהמצאת ההחלטה, ועם הגשתה יוחזר התיק לעיוני. ניתנה היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036570. F01

[ "בג\"ץ 3657/97" ]

1,114

4,100

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2151/97 - ב' בפני: כבוד השופט י' טירקל המבקשים: 1. גסאן סמיח חסן בדיר 2. לינא גסאן סמיח בדירה, קטינה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון משיבים פורמליים : 4. שקיר עלאן עלי 5. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 6. המוקד להגנת הפרט 7. עאישה רשיד מחמוד חג'י 8. אסמא רשיד נגיב עבדאלקארד טחלאוי 9. היאם עזאת קאסם מאלכ 10. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 11. מנירה אחמד נמר אבו חליל 12. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה בקשה להצטרף כעותרים ולצו ביניים החלטה 1. המשיבים מס' 2,1 ו3- ישיבו על הבקשה לצרף את המשיבים כעותרים וכן על הבקשה לתת צו ביניים תוך 15 ימים. 2. ניתן בזה צו ארעי, עד להחלטה בבקשה לצו ביניים, שלא לגרש את המבקשת מס' 2 מן הארץ. ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 2151/97" ]

1,116

6,855

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 2151 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש ים : 1. שקיר עלאן עלי 2. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 3. המוקד להגנת הפרט נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם כפר עציון בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם המבקשים: עו"ד אליהו אברם החלטה מתבקשת עמדת הפרקליטות אשר תוגש תוך חמישה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. Q04

[ "בג\"ץ 97" ]

1,117

14,656

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2151/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקשים : 1 . עאישה רשיד מחמוד חג'י 2. אסמאא רשיד נגיב עבדאלקאדר טחלאוי 3. היאם עזת קאסם מאלכ 4. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 5. מנירה אחמד נמר אבו חליל 6. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון משיבים פורמלים: 4. שקיר עלאן עלי 5. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 6. המוקד להגנת הפרט צו ביניים על-יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית-משפט זה, מצווה בית-המשפט כי יצא מלפניו צו-ביניים המכוון אל המשיבים והמורה להם להמנע מלגרש את העותרים מס' 2,4, ו6- מהאזור נשוא העתירה. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתנה היום, יח בתמוז התשנ"ז (23.7.1997). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. L07

[ "בג\"ץ 2151/97" ]

1,120

17,498

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2151/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקשים : 1 . עאישה רשיד מחמוד חג'י 2. אסמאא רשיד נגיב עבדאלקאדר טחלאוי 3. היאם עזת קאסם מאלכ 4. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 5. מנירה אחמד נמר אבו חליל 6. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון משיבים פורמלים: 4. שקיר עלאן עלי 5. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 6. המוקד להגנת הפרט בקשה להצטרף לעתירה כעותרים ובקשה למתן צו-ביניים החלטה המבקשים 6-1 יצורפו כעותרים בעתירה. צו-ביניים כמבוקש. ניתנה היום, יח בתמוז התשנ"ז (23.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. L06

[ "בג\"ץ 2151/97" ]

1,121

37,899

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2151/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותרים : 1. שקיר עלאן עלי 2. שקיר עלאן עלאן עלי-באמצעות אביו 3. המוקד להגנת הפרט 4. עאישה רשיד מחמוד חג'י 5. אסמא רשיד נגיב עבדאלקארד טחלאוי 6. היאם עזאת קאסם מאלכ 7. אחמד חוסאם נאיף מאלכ 8. מנירה אחמד נמר אבו חליל 9. רנא נמר אברהים עבדאללטיף עבדאללה 10. גסאן סמיח חסן בדיר 11. לינא גסאן סמיח בדירה, קטינה נגד המשיבים : 1. מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית-בית אל 3. ראש מיפקדת התאום והקישור בנפת בית לחם-כפר עציון בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו ' בחשון התשנ" ח (6.11.97) בשם העותרים : עו"ד אליהו אברם בשם המשיבים : עו"ד יוכי גנסין פסק-דין דין העתירה להידחות. הטעם לכך הוא שהעתירה מוקדמת. על-פי הוראות המנשר, הסמכות בענין מרשם האוכלוסין נתונה למועצה הפלסטינית, תוך קיום בידי ישראל של כוח להסכים לבקשה פלסטינית (סעיף 28). על כן, בטרם תשקל שאלת ההסכמה הישראלית, יש צורך בבקשה פלסטינית. בקשה כזו לא הוגשה, וממילא אין מקום לשאלת ההסכמה. יצויין, כי ההסכמה הישראלית נעשית בגדר הסמכות הנתונה לישראל על-פי המנשר וסעיף 28 להסכם, ולא על-פי הצו בדבר תעודות זהות ומרשם אוכלוסין (יהודה והשומרון) (מס' 297), התשכ"ט1969- (בין הצו המקורי ובין הצו כפי שתוקן). העתירה נדחית. ניתן היום, ו' חשון התשנ"ח (6.11.97), בנוכחות באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021510. A11 /דז/

[ "בג\"ץ 2151/97" ]

1,122

274

ב בית המשפט העליון ע"א 3936/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופ ט בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון תאריך הישיבה: ז' בתשרי תשנ"ח (8.10.97) בשם המבקשים: עו"ד גיל-עד חריש בשם המשיבה: עו"ד ירון רייטר החלטה זוהי בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון או, לחלופין, להפחתת סכומו. בצידה בקשת המשיבה להגדלת סכום הערבון ולהעמדתו על סך 50,000 ש"ח. התנהל בפני דיון ממושך בבקשה, במסגרתו נחקר המבקש השני (להלן: המבקש) על תצהירו ונשמעו סיכומי הצדדים. המדובר בפרשה ממושכת החובקת הליכים נוספים, ואשר קיימת לגביה מעורבות רגשית גבוהה מבחינתם של כל הנוגעים בדבר. בעת הדיון הושמעו טענות הדדיות רבות, ואולם החלטה זו תצטמצם אך לעניינים הרלבנטיים לבקשות שבפני. אשר לבקשת המבקש לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון, החלטתי לדחותה. להלן אפרט טעמי: בעת הדיון התברר כי המבקש ומשפחתו (למבקש ולאשתו שני ילדים) מתגוררים בבית פרטי ששוויו לפחות מליון דולר. על הבית מוטל עיקול בגין חובו של המבקש למשיבה (בסכום של 130,000 ש"ח), ומוסכם על בעלי הדין כי יש להגביל את גובה העיקול לגובה החוב. מעבר לכך, אין מוטלים על הבית שעבודים אחרים. בידי המבקש, איפא, נכס ששוויו רב. אכן, אין לדרוש מכירת הבית על-מנת לממן את הפקדת הערבון, כטענת בא-כוח המבקשים, אך ניתן גם ניתן ליטול הלוואה לשם כך על יסוד זכויות הבעלות בנכס בעל שווי שכזה. טענת חוסר אונים מן הבחינה הכלכלית אינה יכולה להישמע מפיו של אדם שבבעלותו בית בשווי שהוזכר, בו הוא גם מתגורר עם משפחתו ואותו הוא מחזיק. בעת הדיון התברר גם, כי המבקש ומשפחתו מתקיימים באופן שוטף מתמיכה שהם מקבלים ממיטיבים שונים, ארבעה במספר, ובהם אבי המבקש ואם אשתו. המבקש ואשתו אינם עובדים. בעזרת אותן תמיכות שהם מקבלים מחזיקים המבקש ואשתו את הבית הנ"ל (לרבות תשלומי ארנונה והחזקה שוטפת), מכלכלים את ילדיהם (בתו של המבקש לומדת בבית הספר לטבע, שעלות הלימודים בו גבוהה), המבקש משתמש באופן קבוע במכונית שבבעלות אשתו וכיוצא באלה. עוד התברר, כי לאבי המבקש עסק של תווך במוניות. לחמותו של המבקש בית בצהלה, המושכר לאחרים. בנסיבות אלה, כאשר המבקש מנהל את חייו ואת חיי משפחתו תוך הסתייעות בזולת, אין הצדקה לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון אשר נועד להבטיח את הוצאות הצד שכנגד. מבחינת ההגנה על האינטרס של המשיבה, אין הבדל אם המבקש מתקיים ממקורות עצמיים או חיצוניים. החשוב הוא, כי המבקש מצליח לקיים רמת חיים גבוהה כמפורט לעיל, וככזה יש להניח כי ביכולתו למצוא גם את המקורות הדרושים לצורך הפקדת הערבון. יש לציין, כי הוצאות שנפסקו עד כה לחובת המבקש, לרבות הסכום שנקבע כי עליו להשיב למשיבה, לא שולמו. בנסיבות אלה, גובר הצורך להבטיח לפחות את ההוצאות בשלב הערעור. ראיה לכך שביכולת המבקש לגייס כספים לצורך ניהול ההליכים המשפטיים בהם הוא מעורב יש בעובדה, שביום 13.7.97 הפקיד המבקש ערבות בנקאית בסכום של 42,000 ש"ח בלשכת ההוצאה לפועל (במסגרת התיק שפתחה נגדו המשיבה). לדבריו, קיבל את הערבות הבנקאית מחבר טוב (סעיף 7 לתצהיר מיום 23.7.97). אין כל מניעה שיקבל באותה דרך גם את הסכום הנדרש להפקדת הערבון בערעור. זאת ועוד, בסעיף 6 להודעת הערעור טוען המבקש, כי טעתה הערכאה הראשונה בהתעלמה מהצעתו להמציא למשיבה ערבות בנקאית להבטחת הוצאותיה. הצעה זו נכללה בתגובה שהגיש המבקש לבקשת המשיבה להפסיק את התובענה. מטענה זו משתמע, כי המבקש מסוגל לגייס ערבות בנקאית להבטחת הוצאותיה של המשיבה בערכאה הראשונה. אם כך הם פני הדברים, אין מקום לפטור אותו מן החובה להבטיח את ההוצאות בערעור. בשולי הדברים אעיר, כי לא מצאתי לנכון להתייחס לנכסי המבקשת הראשונה, בשל כך שהיא איננה פעילה ושווי נכסיה זניח. אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון. אשר לגובה הערבון, איני רואה להתערב בסכום שנקבע על ידי המזכיר הראשי (20,000 ש"ח), לא על ידי הפחתתו ולא על-ידי הגדלתו. הערבון יופקד תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"א בתשרי תשנ"ח (12.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. O03

[ "ע\"א 3936/97" ]

1,123

496

בבית המשפט העליון ע"א 3936/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: עו"ד אבי אביטל החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ב בתמוז תשנ"ז (27.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. Q01

[ "ע\"א 3936/97" ]

1,124

2,925

בבית המשפט העליון ע"א 3936/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופט בקשה למתן הוראות בשם המשיבה: עו"ד ירון רייטר החלטה הדיון שנקבע ליום 17.9.97 הוא בבקשת המערערים לפטור מחובת הפקדת ערבון. במסגרת הדיון, יוכל בא-כוח המשיבה לחקור את המצהיר על תצהירו ולסכם טענותיו. ניתנה היום, כ"ג באב תשנ"ז (26.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. Q02

[ "ע\"א 3936/97" ]

1,125

12,920

ב בית המשפט העליון ע"א 3936/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב ה : חברת מיקרוסופ בקשה לפטור מערבון בשם המבקשים: בעצמם החלטה הארכת המועד להפקדת הערבון עד למתן החלטה בבש"א 6828/97. אם יידחה הערעור, יופקד הערבון תוך עשרה ימים מיום קבלת פסק הדין בערעור בידי המבקשים. ניתנה היום, כ' בחשון תשנ"ח (20.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. O04

[ "ע\"א 3936/97" ]

1,126

24,154

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3936/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים : 1. חברת קוביק בע"מ 2. חביב יעקב נגד המשיב : Microsoft Corporation ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.5.95 בתיק 1036/92 שניתן על ידי כבוד השופטת ד. פלפל תאריך הישיבה: ה בתמוז תשנ"ח (29.6.98) בשם המערערים : עו"ד גלעד חריש בשם המשיב : עו"ד ירון רייטר פסק-דין לא נראה שיש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט להפסיק את התובענה. עם זאת זכאים המערערים להוצאותיהם, לפחות לגבי השלב שבו הם היו מיוצגים. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערים שכ"ט עו"ד 7,500.- ש"ח בבית המשפט המחוזי ליום פסק דינו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובכפיפות לכך אנו דוחים את הערעור. אין צו להוצאות בערכאתנו. ניתן היום ה בתמוז תשנ"ח (29.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039360. B06

[ "ע\"א 3936/97" ]

1,127