shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found sequencelengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
21,563	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1912/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן העותר: ריש צבי, עו"ד נ ג ד המשיבים: 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. חבר דייני בית הדין הרבני הגדול 3. שר הדתות עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי תשנ"ט (19.10.98) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר פסק-דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. העותר הוא עורך-דין. הוא מעיד על עצמו כי הוא אתאיסט. העותר קיבל על עצמו לייצג לקוח בתביעת גירושין בבית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה. בפתח הדיון הוא נדרש על-ידי הדיינים לחבוש כיפה, וזאת בהסתמך על תקנה נג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2298) (להלן: תקנות הדיון), שבה נקבע: אין להופיע לפני בית-הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי-ראש. עורכי-דין וטוענים רבניים יופיעו גם במקטורן או בלבוש עליון, אלא אם הסכים בית-הדין להופעה שונה. העותר ביקש מבית-הדין לפטור אותו מחבישת כיפה. הוא הסביר, כי הינו אתאיסט וכי עיקרי אמונתו החילונית מונעים ממנו לקיים מנהג דתי כלשהו, לרבות כיסוי ראשו בכיפה. הבקשה נדחתה, ובית-הדין סירב לאפשר לעותר לייצג את לקוחו בפניו כל עוד אינו חובש כיפה. הדיון נדחה איפוא למועד אחר. 2. העותר לא הגיש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול כנגד החלטת בית-הדין הרבני האזורי. תחת זאת בחר הוא להגיש את העתירה שלפנינו, שבה טען כנגד תוקפן של תקנות הדיון, ולא התייחס להליך הספציפי שהתנהל בבית-הדין הרבני האזורי. לא היו איפוא כל חולקים על סמכותו של בית-משפט זה לדון בעתירה. לעותר שתי טענות חלופיות. טענתו הראשונה היא, כי התקנות לא הותקנו על-ידי הגוף המוסמך. לטענת העותר, שר הדתות, הממונה על ביצוע חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953- (להלן: חוק בתי-הדין הרבניים) מכוח סעיף 11 לחוק זה, הוא המוסמך להתקין תקנות סדרי-דין בבתי-הדין הרבניים. ואילו תקנות הדיון הותקנו על-ידי מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני בית-הדין הרבני הגדול, שלא הוסמכו לכך. לחלופין נטען, כי אף אם תקנות הדיון הותקנו בסמכות, הרי שחיובם של כל הבאים בפני בתי-הדין הרבניים בכיסוי ראשם פוגע בחופש המצפון, הכולל חופש מדת, של המתדיינים, ואף בחופש העיסוק של באי-כוחם, וזאת ללא הסמכה מפורשת לכך בחוק, ועל-כן דינו להתבטל. בתשובה לעתירה טען בא-כוח המשיבים, עורך-הדין שפר, כי שר הדתות לא הוסמך בחוק בתי-הדין הרבניים להתקין סדרי-דין לבתי-דין אלה, והלכה היא כי לבית-דין שלא נקבעו לו בתחיקה סדרי-דין או דרכים לקביעתם, נתונה סמכות טבועה לקבוע בעצמו את סדרי-הדין שינהגו בו. תשובתו של בא-כוח המשיבים לטענה החלופית בדבר הפגיעה בחופש המצפון והחופש מדת הייתה, כי חוק בתי-הדין הרבניים הוא אשר כופה נורמות דתיות בתחום הנישואין והגירושין. כך, מוטלות מגבלות על נישואין מטעמים דתיים, ומעמדה של האישה בבית-דין דתי, לרבות בהליך השיפוט עצמו, אינו תואם את עקרון השוויון בין המינים. תקנות הדיון מבטאות את סדרי-הדין כפי שהתגבשו בדין הדתי, ובעניינים שלא נקבעו להם במקורות הוראות מפורשות, נקבעו הסדרים ההולמים בית-דין רבני. הדרישה בתקנה לכיסוי-ראש באה משום שההלכה מצווה לנהוג כבוד בדיינים. התקנה אינה דורשת חבישת כיפה דווקא. בית-הדין רשאי גם לפטור את המתדיינים בפניו מהוראות התקנה. הגוף המוסמך להתקין תקנות סדרי-דין בבתי-דין רבניים 4. מערכת בתי-הדין הרבניים, הכוללת גם ערכאת ערעורים, הוקמה בתקופת המנדט. בשנת 1927 התקין הנציב העליון את תקנות כנסת ישראל, שבהן הוסמכו מועצת הרבנות הראשית ולשכות הרבנות לשמש כבתי-דין רבניים. תקנה 7 לתקנות אלה הסמיכה את מועצת הרבנות הראשית לשמש כבית-דין לערעורים ולהתקין סדרי-דין בהליכי ערעור. בשנת תש"ג התקינה מועצת הרבנות הראשית תקנות דיון לגבי ההליכים בשתי ערכאות בתי-הדין הרבניים. בשני החוקים הדנים בבתי-דין רבניים שנחקקו לאחר כינונה של מדינת ישראל - חוק בתי-הדין הרבניים וחוק הדיינים, תשט"ו1955- (להלן: חוק הדיינים) - לא נקבעו סדרי-דין, ואף לא הותוותה בהם דרך להתקנתם. אכן, בסעיף 11 לחוק בתי-הדין הרבניים נקבע כי שר הדתות ממונה על ביצוע החוק. ברם, הוראה זו לעצמה אינה מקנה לשר סמכות להתקין תקנות דיון. ראשית, הסמכות להתקין תקנות לביצוע חוק, אף אם החוק דן בהקמת ערכאה שיפוטית כלשהי, נפרדת מן הסמכות להתקין תקנות סדרי-דין באותה ערכאה. כך, למשל, מבחין חוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- - הדן בהקמת בתי-משפט - בין הסמכות להתקין תקנות לביצוע החוק (סעיף 109) לבין הסמכות להתקין תקנות סדרי-דין (סעיפים 108-107). שנית - ובכך העיקר - חוק בתי-הדין הרבניים כלל לא הקים בתי-דין רבניים, אלא העניק סמכות שיפוטית ייחודית לגופים קיימים. הסמכות להתקין תקנות לביצוע חוק זה אינה כוללת איפוא בחובה את הסמכות להתקין סדרי-דין. ואילו חוק הדיינים מסמיך בסעיף 27 את שר הדתות להתקין תקנות סדרי-דין בבית-הדין המשמעתי בלבד, ומכלל הן נשמע לאו. שני החוקים אף חוקקו על-יסוד ההנחה כי תקנות כנסת ישראל נותרו בתוקפן. כאמור, חוק בתי-הדין הרבניים העניק סמכות שיפוט לגוף קיים, ואילו בסעיף 1 לחוק הדיינים נאמר כי: "'מועצת הרבנות הראשית' - כמשמעותו בתקנות כנסת ישראל"; ובסעיף 28(א) לחוק זה נקבע כי: "תקנות כנסת ישראל ותקנות הבחירות שהותקנו על פיהן, לא יחולו על מינוי דיינים". 5. בשנת 1960 הותקנו תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל בישיבה משותפת של מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני בית-הדין הרבני הגדול. הודעה על מתן תוקף לתקנות אלה וביטול תוקפן של תקנות הדיון משנת תש"ג התפרסמה בי"פ תש"ך 826, בחתימת הרב יצחק נסים, בתוקף תפקידו כנשיא מועצת הרבנות הראשית ונשיא בית-הדין הרבני הגדול. עתירה שהוגשה נגד תוקפן של תקנות אלה - בטענה כי לא הותקנו על-ידי מי שהוסמך להתקינן בתקנה 7 לתקנות כנסת ישראל, הן בשל צירוף חבר הדיינים והן בשל כך שהתייחסו גם לסדרי-הדין בבתי-הדין הרבניים האזוריים - נדחתה. נפסק, כי השיתוף בין מועצת הרבנות הראשית לבין חבר הדיינים של בית-הדין הרבני הגדול נבע מכך שהסמכות הערעורית של מועצת הרבנות הראשית לא בוטלה במפורש, כי לבתי-הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע לעצמם סדרי-דין, וכי ההוראה הנוגעת לסדרי-הדין בערעורים נדרשה בשל כך שבית-דין רבני לערעורים היה מוסד חדש, והיא לא באה למעט ולהוציא את הסמכות לקביעת סדרי-דין בערכאה הראשונה, שהיא סמכות טבועה. ראו בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים ואח' , פ"ד טו 106 (להלן: בג"ץ ועד עדת הספרדים ), בע' 112-111. בשנת 1993 הוחלפו תקנות הדיון תש"ך בתקנות הדיון תשנ"ג. עוד קודם לכן, בע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד יט(3) 402, נפסק כי תקנות כנסת ישראל הן חסרות תוקף. 6. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת איפוא כי בחוק לא נקבעו סדרי-דין בבתי-דין רבניים, ואף רשות לא הוסמכה להתקינם. במצב עניינים זה הסמכות נתונה לבתי-הדין הרבניים עצמם. יסודה של סמכות זו בסמכות הטבועה הנתונה לכל ערכאה שיפוטית שהוקמה על-פי דין, ואשר לא נקבעו לה בחוק סדרי-דין או דרך לקבעם, לקבוע לעצמה את סדרי-הדין שינהגו בה. זאת, כדי לאפשר לה למלא תפקידה. ראו בג"ץ ועדת עדת הספרדים הנ"ל, בע' 114; בג"ץ 364/85 אלדין נ' בית-הדין הדרוזי לערעורים ואח' , פ"ד מ(3) 699, בע' 704. בעניין בתי-הדין הרבניים נקבע כי הגוף שהתקין את תקנות הדיון - מועצת הרבנות הראשית בשיתוף חבר הדיינים של בית-הדין הרבני הגדול - הוא בעל הסמכות הטבועה. ראו בג"ץ ועדת עדת הספרדים הנ"ל, שם; בג"ץ 394/92 לאה לב ואח' נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח' , פ"ד מח(2) 491 (להלן: בג"ץ לב ), בע' 500-499. יש לדחות איפוא את הטענה כי תקנות הדיון הותקנו בחוסר סמכות. מגבלות הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים 7. בתי-הדין הרבניים מהווים חלק מן המערכת המשפטית במדינת ישראל. סמכותם מעוגנת כיום בחוק-יסוד: השפיטה, שבסעיף 1(ב) בו נקבע: סמכות שפיטה תהיה נתונה גם בידי אלה: (1) בית-דין דתי;... כדברי השופט ברק: ...הדיין כמו השופט הוא חלק מהרשות השיפוטית. אין הוא בורר בין צדדים הפונים אליו מרצונם הם. הוא פועל מכוח חוק המדינה, וסמכותו משתרעת על כל הציבור, על גווניו, דעותיו והשקפותיו. [בג"ץ 732/84 צבן נ' השר לענייני דתות ואח' , פ"ד מ(4) 141, בע' 152 (להלן: בג"ץ צבן ).] והשופט אלון כתב: בתי-הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק המדינה, אשר העניק להם סמכות זו. [בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח' , פ"ד לו(2) 733, בע' 738.] ראו גם דברים שאמרתי בבג"ץ 7617,4637,3269/95 כץ נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים ואח' , פ"ד נ(4) 590, בע' 623. סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחייב את כל רשויות השלטון לכבד את הזכויות הקבועות בחוק-היסוד, ככל שהדבר מתיישב עם החיקוקים התקפים שעל-יסודן הן פועלות, חל גם על בתי-הדין הרבניים. ראו בג"ץ לב הנ"ל, בע' 505-503; אריאל רוזן-צבי, "דיני משפחה", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג 267, בע' 270. היקף סמכותם של בתי-הדין הרבניים ואף הדין המהותי שעל-פיו הם דנים מעוגנים בחוק. בסעיף 2 לחוק בתי-הדין הרבניים נקבע, כי נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על-פי דין תורה. כן מצויות הוראות המחילות באופן מפורש את הדין הכללי על בתי-הדין הרבניים. ראו סעיף 7 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-; סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962-; סעיף 13 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-. אך בכך שהדין המהותי בענייני נישואין וגירושין הינו דין דתי, אין משום הסמכה ליישם נורמות דתיות גם בעניינים אחרים, מקום שאלו אינן מתיישבות עם העקרונות הכלליים של שיטת המשפט הישראלית או פוגעות בזכויות-יסוד. חוק בתי-הדין הרבניים מחיל את הדין הדתי על התחום המהותי של ענייני נישואין וגירושין בלבד. כדברי השופט לנדוי בבג"ץ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר הפנים , פ"ד יז 2048, בע' 2068, "כוונתו [של המחוקק] הייתה בעליל להשליט את הדין הדתי על ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל - לא פחות ולא יותר " [ההדגשה הוספה]. ואילו סמכותו של בית-הדין הרבני לקבוע לעצמו סדרי-דין, המעוגנת כאמור בדין הכללי, מוגבלת על-ידי עקרונות היסוד של שיטתנו. הסביר זאת המשנה-לנשיא ברק: בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה... כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי-הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות... שיטת המשפט בישראל אינה קונפדרציה של שיטות נפרדות. שיטת המשפט בישראל היא אחדות, המכירה בשונות ובייחוד של מרכיביה השונים. על-כן, בעניינים המהותיים של המעמד האישי חל המשפט העברי, העשוי לעתים לדחות הסדר משפטי כללי זה או אחר. אך דחייה זו מוגבלת אך לענייני המעמד האישי, "לא פחות ולא יותר"... היא אינה חלה על מה שאינו נופל לגדר ענייני המעמד האישי... היא אינה חלה גם לעניין השימוש בסמכות הטבועה של בית הדין הרבני להסדיר את ענייני הדיון שלפניו. [בג"ץ לב הנ"ל, בע' 505-503.] 8. תקנות הדיון נקבעו על-פי תפיסה שיסודה בדין הדתי. האוטונומיה שניתנה לבתי-הדין הרבניים לקבוע את סדרי-הדין הנוהגים בהם, מאפשרת לקבוע הסדרים דיוניים העשויים להיות שונים מן ההסדרים הקבועים במערכת האזרחית. אך זאת, בכפיפות למגבלות הנובעות מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. השוו אליאב שוחטמן, "על צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב בדין ועל סמכות הביקורת של בג"צ כלפי בית-הדין הרבני בענייני סדר-דין", משפטים יד (תשמ"ד) 83, בע' 87-86. כך, סדרי-הדין בבתי-הדין הרבניים אינם יכולים לסתור את חוקי המדינה (בג"ץ ועד עדת הספרדים הנ"ל, בע' 114); עליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי, המחייבים, בין היתר, מתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם ולהביא ראיות (בג"ץ ועד עדת הספרדים הנ"ל, שם; בג"ץ 110/59 לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד יג 1182; בג"ץ 816/80 גוטהלף נ' בית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו ואח' , פ"ד לה(3) 561); עליהם לקיים צדק טבעי דיוני מעבר לקיום הכללים שפורטו לעיל, לרבות כללים המבטיחים את טוהר השיפוט, פומביות הדיון ונגישות לערכאה שיפוטית (בג"ץ לב הנ"ל, בע' 506); ועליהם להתחשב בזכויות-היסוד של האדם, ובתוכן הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה, וחופש המצפון והדת. עמד על-כך המשנה-לנשיא ברק בבג"ץ לב הנ"ל, שם: ...כל שימוש של בתי הדין הרבניים בסמכותם הטבועה חייב להיעשות מתוך שמירה על זכויות האדם. אכן, כל אדם המתדיין בבתי הדין הרבניים מתייצב לפניהם כשהוא נושא בכליו את מלוא זכויות האדם שמהן נהנה כל אדם בישראל. שיטת המשפט בישראל מבטיחה לכל אדם זכויות אדם. זכויות אלה עומדות לו בפני כל ערכאה שיפוטית. המעבר מערכאה שיפוטית "אזרחית" ל"דתית" אין בכוחו להביא לאובדן או לשלילה של זכויות אדם בסיסיות. תקנת דיון שאינה מקיימת את המגבלות שלעיל חורגת איפוא מן הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים והינה חסרת תוקף. תוקף החיוב בכיסוי-ראש 9. תקנת דיון שתקבע, כעניין של סדרי-דין, חובה שעיקר טעמה הוא קיום מצווה דתית כתנאי להופעה בבית-דין רבני, תפגע בחופש המצפון, הכולל חופש מדת, של המתדיינים, ואף בחופש העיסוק של באי-כוחם. שכן, הדין הישראלי מחייב כל יהודי, אף אם הוא חילוני, להתדיין בענייני נישואין וגירושין בפני בתי-דין רבניים ולא פתוחות בפניו דרכים אלטרנטיביות כלשהן. עמד על-כך השופט גולדברג בבג"ץ צבן הנ"ל, בע' 153: ...סמכותם של הדיינים בישבם על מדין לא ברצונם של המתדיינים היא תלויה, אלא נכפית היא במסגרת המערכת השיפוטית שקבע לה המחוקק. תקנה שתתנה את הזכות להתדיין בפני בית-דין רבני בקיום נורמה דתית מעבר למתחייב מן הדין המהותי תחסום בפני מתדיינים או באי-כוחם, אשר אינם מוכנים לקיימה מטעמי מצפון, את הערכאה השיפוטית היחידה המוסמכת לדון בעניין חיוני שהמתדיין נזקק לו. השוו בג"ץ 6111/94 הוועד לשומרי מסורת ואח' נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח' , פ"ד מט(5) 94, בע' 107. תקנה כזאת תהיה, כעיקרון, פסולה ובטלה. 10. השאלה המתעוררת היא איפוא אם הדרישה לכיסוי-ראש בבתי-דין רבניים מבטאת, כטענת העותר, מצווה דתית, או שמא, כטענת המשיבים, מדובר בביטוי של דרך-ארץ ההולם מסורת של בית-דין רבני, בדומה למדי המשפט שנדרשים עורכי-דין ללבוש בהופיעם בבית-משפט. מן המקורות נלמד כי כיסוי-ראש אינו חובה דתית, אלא מנהג אשר נחשב לביטוי למידת חסידותו של אדם והוגבל לאירועים נכבדים בלבד, לרבות דיון בפני בית-דין. כך, למשל, על-פי התלמוד הבבלי (מסכת שבת, י, א) כיסו תלמידי חכמים את ראשיהם רק בעת שמילאו תפקיד ציבורי או ביושבם על כס המשפט. באופן דומה, סבר רבי אליהו מווילנא (הגר"א) כי לא קיים איסור ללכת בראש מגולה, אלא כאשר עומדים "לפני גדולים" (וכן בעת התפילה). ראו ביאור הגר"א לשולחן ערוך, אורח חיים, ח, ו. וכך פסק אף רבי יהודה אריה דה-מודינה (ריא"ם), בן המאה ה17-, כי הצורך לכבד את המנהגים המקובלים בחברה האיטלקית באותה עת חייב בנסיבות מסוימות התהלכות ללא כיסוי-ראש. ראו יצחק ריבקינד, "תשובת הרב יהודה אריה מודינה על גילוי הראש", ספר היובל ללוי גינצבורג (תש"ו), בע' תא-תכג. על-פי מקורות אלה, כיסוי-הראש בבית-דין דתי אינו אלא סימן לכבוד שנותנים לדיינים, ואינו בגדר מילוי מצווה דתית. ואמנם, מנהג זה לא היה מקובל בכל קהילות היהודים בעולם. 11. עם זאת, כיסוי-הראש הפך במשך הדורות, אם מפני איסור "חוקת הגויים", ואם מפני הרצון להביא להפרדה מלאה בין החברה היהודית לחברה שמסביבה, לחובה דתית. עם השנים, ובמיוחד לאחר שחלק מן החברה היהודית עצמה הפך לחילוני, השתרשה חובה זו ביתר שאת. כיסוי-הראש החלקי - הכיפה - הפך לסמלו של היהודי שומר המצוות. כך, למשל, סופר על דוור יהודי בארצות-הברית, שטען בפני הוועדה הפדראלית לשוויון הזדמנויות בעבודה כנגד רשות הדואר, על אשר חייבה אותו לכסות את הכיפה שעל ראשו בכובע שירות בזמן העבודה. זאת, כיוון שביקש כי כיסוי-הראש המסמל אותו כיהודי דתי - הכיפה - יהיה גלוי לעין. ראו ספרו של יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג - פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם (תשנ"ו), בע' 38, הערת שוליים 97. בישראל מסמלת הכיפה את הציבור הדתי, ומבדילה אותו מן הציבור החילוני. הסביר זאת הרב יוסף: נראה שכיסוי הראש בזמננו הוא יותר ממידת החסידות, כי ידוע שזה דרכם של החופשים פורקי עול תורה ומצוות ללכת בגילוי הראש ויש היכר מיוחד להכיר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. [הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת (תשל"ג-תשמ"ד), ד, סימן א.] וכך מסכם זימר, בספרו הנ"ל, בע' 42: לסיכום, כיסוי הראש לגברים לבש צורה ופשט צורה במשך המאות. אף-על-פי שהוא נהוג כמידת חסידות בדורות הראשונים, הוא נהפך בהדרגה לחובה מפני איסור "חוקת הגויים" החל מן המאה החמש-עשרה. חובה זו השתרשה בעימות בין התנועה האורתודוקסית לתנועה הרפורמית במאה התשע-עשרה. במאות התשע-עשרה והעשרים הודגש הכיסוי החלקי. ה"ירמולקה" באירופה וה"כיפה" בארץ-ישראל מקובלות גם בבית וגם ברשות הרבים ובציבור. 12. הנה-כי-כן, חובת כיסוי-הראש - לאו דווקא בכיפה - יסודה במנהג המבטא דרך-ארץ כלפי בית-הדין. ניתן להשוותו למנהג המקובל בחברה הלא-יהודית, הדורש הסרת הכובע לאות כבוד. כך, בתקופת המנדט נדרשו הנכנסים לבית-המשפט, לרבות יהודים, להסיר את כובעיהם. ראו זימר, בספרו הנ"ל, בע' 38. לעומת זאת, לכיסוי-הראש בכיפה הקשר דתי חד-משמעי. אלא, שכאמור, התקנה הנדונה אינה דורשת חבישת כיפה דווקא, והמתדיינים ובאי-כוחם חופשיים לבחור לעצמם כיסוי-ראש נעדר זיקה דתית. זאת ועוד: התקנה לפי לשונה חלה גם על עורכי-דין שאינם יהודים בהופיעם בבתי-הדין הרבניים, ועל אלה בוודאי לא חלה מצווה דתית יהודית בדבר כיסוי-ראשם. בכך מתנתקת הדרישה לכיסוי-ראש מן המצווה הדתית, וממילא אינה פוגעת בחופש המצפון. הדבר דומה במידת-מה לחובה לעטות גלימה בבית-המשפט, המקובלת באירופה מאז ימי-הביניים, שאף מקורה היה דתי. במרוצת הדורות איבדה חובת עטיית הגלימה משמעות זאת, וכיום לא יישמע עורך-דין בטענה כי הדרישה לעטות גלימה פוגעת בחופש המצפון והדת שלו. ראו Peter Goodrich, Signs Taken for Wonders: Community, Identity, and a History of Sumptuary Law , 23 Law & Soc. Inquiry 707, 719-20 (1998) (book review) . מסקנתי היא איפוא כי התקנה נשוא העתירה הינה כדין. אשר-על-כן, יש לדעתי לדחות את העתירה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש : העותר תקף את דרישת תקנה נג, בשל חיובו לחבוש כיפה. ואכן, העיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מלמד כי העותר נתבקש על-ידי הדיינים לחבוש כיפה. אלא שהמדינה הודיעה לנו כי מפרשת היא את נוסח התקנה כלשונה, כך שבעת הופעה בפני בית הדין הרבני החיוב הוא בכיסוי ראש, לאו דווקא כיפה. לשיטתה של חברתי, הדרישה לכיסוי ראש בבתי הדין הרבניים, אינה מבטאת מצווה דתית ויסודה במנהג המבטא דרך ארץ וכבוד כלפי בית הדין. המסע שערכה חברתי בעקבות מקורותיה של חובת כיסוי הראש הוא שהביאה למסקנה זו. עוד הוסיפה כי: "...כיסוי הראש הפך במשך הדורות, אם מפני איסור 'חוקת הגויים', ואם מפני הרצון להביא להפרדה מלאה בין החברה היהודית לחברה שמסביבה, לחובה דתית. עם השנים, ובמיוחד לאחר שחלק מן החברה היהודית עצמה הפך לחילוני, השתרשה חובה זו ביתר שאת. כיסוי ראש חלקי - הכיפה - הפך סימלו של היהודי שומר המצוות". אך בסופה של דרך, ראתה חברתי להבחין בין מקורה של חובת כיסוי הראש הכלולה בתקנות לבין החובה הדתית שבחבישת כיפה. כשלעצמי, אינני משוכנעת כי לצורך הענין שלפנינו השאלה המכרעת היא ההבחנה בין מקור המנהג של חבישת כיפה, לבין מקור החיוב לכבד את בית הדין בכיסוי ראש, כקבוע בתקנה נג. השאלה אם מקורו של החיוב בכיסוי ראש הוא במנהג דתי או רק במנהג של כבוד כלפי בית הדין, אינה תלויה רק ברקע ההיסטורי-הלכתי של שורשי המנהג. אין ספק כי ההתחקות אחר שורשיה של חובת כיסוי הראש, חשובה ומסייעת לעמוד על אופיה ועל היותה גם מנהג של כבוד ודרך ארץ. אך בכך לא סגי. עלינו להשקיף על טיבה של חובת כיסוי הראש שנקבעה בתקנה, במשקפיו של בן דורנו החי בחברה הישראלית, בין אם הוא אדם דתי שומר מצוות, ובין אם הוא חילוני. בעיניו של כל אדם מישראל כיום, נתפס המקור לחובת כיסוי הראש הקבועה בתקנה, במנהג הדתי. אולם מקובל עלי כי תכליתה של התקנה הוא לקבוע מנהג כבוד כלפי בית הדין, תכלית אשר ראויה היא כשלעצמה בכל ערכאה שיפוטית. יהא אשר יהא מקור הדרישה לכיסוי ראש בתקנה נג, הכל יסכימו כי כיסוי ראש שאיננו כיפה, כשהוא לעצמו, איננו מבטא מנהג דתי. האפשרות הניתנת לעותר, כאמור בהודעת המדינה, להופיע בבית הדין בכל כיסוי ראש הולם, יש בה כדי ליטול מהחיוב שבתקנה את הסממן הדתי המובהק שבכיפה, וליתן יתר משקל להיבט של כיבוד בית הדין. משניטל עוקצה של טענת העותר כי נפגע מן החובה ליתן ביטוי חיצוני למנהג דתי, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם יש בדרישת התקנה בנוסח זה, כדי לפגוע בחופש מדת של העותר. לפיכך, מסכימה אף אני כי דין העתירה להדחות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ב' טבת תשנ"ט (21.12.98). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט 97019120. L12	[ "בג\"ץ 1912/97", "בג\"ץ 150/59", "בג\"ץ 364/85", "בג\"ץ 394/92", "בג\"ץ 732/84", "בג\"ץ 323/81", "בג\"ץ 110/59", "בג\"ץ 816/80", "בג\"ץ 6111/94" ]	2,137
32,922	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1912/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותר : עורך דין צבי ריש נגד המשיבים : 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. חבר דייני בית הדין הרבני הגדול 3. שר הדתות בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: יא' בניסן התשנ"ח ( 07.04.98 ) בשם העותר : בעצמו בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר החלטה צו על תנאי כמבוקש. התשובה תוך 45 ימים. ניתנה היום, יא' בניסן התשנ"ח (7.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97019120. E10	[ "בג\"ץ 1912/97" ]	2,138
41,811	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1912/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותר : עורך דין ריש צבי נגד המשיבים : 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. חבר דייני בית הדין הרבני הגדול 3. שר הדתות צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה ביום 7.4.98 לפני בית משפט זה, במעמד הצדדים, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים, והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא תבוטל ההוראה שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, המחייבת להופיע בפני כבוד בית הדין הרבני בכיסוי ראש (תקנה כ"ג). ב. מדוע לא יוכרז על בטלות התקנות כולן. ג. מדוע לא יפעיל המשיב 3 את סמכותו לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג1953-, ויהא הוא זה שיתקין תקנות לקביעת סדרי הדין בבתי הדין הרבניים. המשיבים יגישו תשובתם תוך 45 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, יב' בניסן התשנ"ח (8.4.98). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97019120. E09	[ "בג\"ץ 1912/97" ]	2,139
552	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4114 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אבידור המאירי נגד המשיב ה : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041140. A01 /דז/	[ "ע\"א 96" ]	2,140
12,995	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4114/96 בפני: כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער: אבידור המאירי נ ג ד המשיבה: הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.4.96 בתיק אזרחי 345/93 (המ' 1168/95) שניתן על ידי כבוד השופטת מ. שידלובסקי-אור תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו תשנ"ח (22.12.97) בשם המערער: עו"ד יוסף זאגה בשם המשיבה: עו"ד שמואל אהרונסון ה ח ל ט ה באי כוח הצדדים ביקשו לשקול הצעה שהעלה בית המשפט, ולהודיע על עמדתם תוך 30 יום מהיום. לפיכך נדחה מתן פסק הדין למועד שייקבע. לאחר קבלת עמדתם של הצדדים. עם קבלת הודעת הצדדים יועבר התיק ליו"ר ההרכב. ניתנה היום, כ"ג בכסלו תשנ"ח (22.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041140. D02	[ "ע\"א 4114/96" ]	2,141
24,124	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4114/96 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער : אבידור המאירי נגד המשיב : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.4.96 בתיק אזרחי 345/93 (המ' 1168/95) שניתן על ידי כבוד השופטת מ. שידלובסקי-אור בשם המערער : עו"ד יוסף זאגא בשם המשיב : עו"ד שמואל אהרנסון פסק - ד ין השופט א' גולדברג: 1. בחודש ינואר 1980 היה המערער מעורב בתאונת דרכים, בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח אצל המשיבה. בחודש מאי 1993, דהיינו, כשלוש עשרה שנים וחצי לאחר התאונה, הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לפיצויים, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. המשיבה ביקשה מבית המשפט קמא לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות התביעה, ובקשתה נתקבלה ללא שמיעת ראיות. מכאן הערעור שלפנינו. 2. בכתב תביעתו ציין המערער כי כשבועיים-שלושה לאחר התאונה החל סובל מתחושת נימול בכפות רגליו ובאצבעות יד ימין. הוא פנה לשני מומחים לאורטופדיה, שלא גילו אצלו כל מימצא. כעבור מספר שבועות נעלמה תחושת הנימול. ב10.9.82- חזרה התופעה על עצמה, והוא פנה לבית חולים. משלא גילה דבר, הניח הרופא כי התופעה תחלוף לבדה אף הפעם. ביום 10.11.82 פנה למומחה בתחום הנויורולוגי, אשר לאחר בדיקה אמר לו כי הפרעה היא ככל הנראה פסיכוסומטית, והיא תחלוף. ביום 27.5.83 עבר בדיקה אלקטרומיוגרפית, שהיתה תקינה. משך כל התקופה ועד לסוף שנת 1986 חזרו והטרידו אותו תחושות הנימול, שבאו וחלפו. הוא "הסכין עם התופעות הנ"ל וקיבל את הבחנות הרופאים השונים שאין הוא סובל משום תופעה פזיולוגית". בחודש נובמבר 1986 פקדה אותו חולשה בשתי רגליו. בדיקות שנעשו לו לא העלו דבר, "כשבהמשך החולשה נעלמה". ביום 3.2.87 נערכה לו בדיקה (בעקבות צו לשירות מילואים שקיבל). אז הועלה לראשונה החשד כי הוא "סובל ממחלה נוירולוגית כלשהי שנגרמה כתוצאה מהתאונה, אם כי לא היתה הבחנה ממשית". בחודש מאי 1988, בעת שהיה באיטליה, "פקדה אותו לפתע חולשה קשה בשתי הרגליים". בתאריך 31.5.88 עבר "בדיקה טימוגרפית ממוחשבת שנתנה לראשונה אינדיקציה לפגיעה". בחודש אוגוסט 1988 נסע לסידרת בדיקות בבית חולים בארה"ב ושם אובחן כי הוא "סובל כנראה ממחלת טרשת הנפוצה, שהינה תוצאה של התאונה". בשנת 1989 חלה החמרה במחלה, והוא אושפז לראשונה בבית החולים איכילוב בתל-אביב, ולאחר סידרת בדיקות נקבע כי הוא "סובל ממחלת הטרשת הנפוצה שנגרמה בתאונה כתוצאה מצליפת שוט ו/או טראומה". "בתאונה נגרמה פגיעה בגוף... שהביאה לפגיעה עצבית שתוצאותיה פריצה ו/או גרימת מחלת הטרשת הנפוצה שהנה מחלה הגורמת לשיתוק ספסטי הדרגתי של כל הגוף, לאובדן שליטה מוטורית ולהפרעות בכל תיפקוד הגוף, לרבות הפרעות בראיה, בדיבור ובסוגרים". בבדיקות המקיפות שנערכו... בשנים האחרונות, לרבות בארה"ב, היו כל המומחים בדעה כי המחלה נגרמה ולחילופין פרצה כתוצאה מהתאונה". עוד הוסיף המערער בכתב תביעתו: "התובע יטען כי המחלה פרצה באופן קליני רק במחצית שנת 1988; קודם לכן סבל מהפרעות מסויימות בתחושה שבעטיין פנה למיטב המומחים בארץ בתחום הנוירולוגי והאורטופדי וכולם דחו את תלונותיו בחושבם שהענין הינו פסיכוסומטי ויחלוף. המחלה הובחנה פוזיטיבית רק בשנת 1989 בעת שהתובע החל לסבול פיזית מהפגיעה. התובע יטען, שבנסיבות אלה בהם התגלתה המחלה רק בשנת 1989, יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק בתחילת שנת 1989". אל כתב התביעה צרף המערער תעודות רפואיות, וכן בקשה למנות מומחים רפואיים, לשם מתן חוות דעת רפואית בענייננו. 3. בפסק דינו מציין בית המשפט קמא כי מהמסמכים הרפואיים שצרף המערער לכתב התביעה עולה כי "החל מ1982- סבל התובע מתחושות נימול ומעין שיתוק בגפיים. תחושות אלה החמירו בנובמבר 86 וניתן לומר כי מאז גברו הסימפטומים האופיניים למחלת הטרשת הנפוצה, אם כי... מצאתי שכבר ב1982- אובחנה המחלה". מכאן, כי: "המדובר הוא, אם בכלל, בנזק שנגרם ב1980-, אולם נתגלה החל מ1982-, גם אם לא היתה אבחנה מוחלטת של טרשת נפוצה. הסימפטומים היו קיימים ואף הטרידו את התובע אשר פנה למומחים לצורך בירורם. האם ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מהתובע ולפיכך יש לחשב את מרוץ ההתיישנות רק מאותו זמן שנודעו לו? לא מצאתי במסמכים הרפואיים המאוחרים 'התגלות' מיוחדת שלא היתה קודם לכן. ברור על פי אותם מסמכים שכבר ב1982- עברו הסימפטומים את השלב הטריוויאלי של 'מה בכך'. אין במסמכים המאוחרים, כפי שאין במסמכים המוקדמים יותר קשר של סיבתיות בין אותה תאונת דרכים שהתובע היה מעורב בה לבין התופעות מהן סבל. הסימפטומים של תחושות נימול ושיתוקים בגפיים היו קיימים החל מ1982- והפריעו לו בתפקודו. נראה לי כי בסימפטומים אלה ניתן לראות את סף הנזק הידוע לתובע שממנו ואילך יאמר כי הנזק נתגלה לו... גם אם אניח, לטובת התובע, שהנזק 'נתגלה' במועד שלאחר מאי 83, יש לקבוע שתביעתו התישנה, ולא ניתן לומר כי במקרה זה נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה... במקרה שלפני, הארוע שארע לתובע ידוע לו ועילת התביעה כמו גם זהות הנתבע ידועים. אכן, ניתן אולי לומר שהקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הטרשת שאובחנה אצל התובע לא היה ידוע לו. אולם, החל מ1985-, לאחר הוספת סעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ה, הוא גם לא צריך היה להוכיח קשר סיבתי זה שכן את הקשר הסיבתי קובע מומחה רפואי שמתמנה על ידי בית המשפט, וממילא לא מוטלת חובה על התובע להוכיח קשר סיבתי כזה עם הגשת התביעה". כל שנאמר על ידי בית המשפט קמא היה בהקשר לשיטתו כי יש לחתוך את גורלה של טענת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שכן: "אין להתעלם מכך שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים החיל מפורשות את סעיף 89 לפקודת הנזיקין על זכותו של נפגע לפיצוי על נזקי גוף, ונראה לי שיש להפניה מפורשת זו משמעות לענין תקופת ההתישנות. כאשר סף 10 השנים מיום ארוע הנזק מהווה את הסף הסופי והעליון להגשת תביעה בגין אותו נזק... העולה מלשון חוק הפיצויים וייחוד העילה על פי חוק זה מביא למסקנה שאין חלק מעילת התביעה שאינו יכול להיות ידוע לתובע, אלא אם מדובר בנזק שנתגלה באיחור. לגבי נזק כזה תקופת ההתישנות היא 10 שנים מיום הארוע ובכך מוארכת תקופת ההתישנות הרגילה תוך התייחסות לנזק שנתגלה באיחור". לפיכך, התיישנה, לדעת בית המשפט קמא, תביעת המערער לכל המאוחר בשנת 1990, כעבור עשר שנים מיום תאונת הדרכים. 4. בע"א 34/95 (גבעון נ' ד"ר ברמה, שטרם פורסם) אמר השופט אור כי "הסדר ההתישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתישנות, התשי"ח1958-, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)". אולם בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958- (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות", ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, "מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן". תקופת ההתיישנות תתחיל אז "ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עיזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 503). לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מיגבלה של זמן להגשת התביעה. "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי'... להתישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130). 5. ואכן, כפי שהוסיף השופט אור בע"א 34/95 הנ"ל, "שאלת היחס בין סעיף 89 לפקודת הנזיקין לסעיף 8 לחוק ההתישנות אינה שאלה קלה" (ראה בנדון מאמרו של פרופ' י' גלעד, "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, וכן מאמרו של פרופ' י' גלעד, "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים (תשמ"ט) 81, המשך המאמר בעמ' 369). אולם הקושי ליישב בין שני הסעיפים בוודאי שאינו יכול להיות מוכרע, ככל שמדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, באמור בסעיף 4(א) לחוק זה, הקובע כי "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו89- לפקודת הנזיקין...". שהרי אין הוראה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כי חוק ההתיישנות "הכללי" לא יחול עליו, וחוזרת קושיה לדוכתא. 6. בע"א 148/89 הנ"ל (בעמ' 505-504) עמד השופט מצא על שלוש תשובות אפשריות לשאלת הזיקה שבין סעיף 89(2) לפקודה וסעיף 8 לחוק: " האחת , כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית , כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית , כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". 7. לגבי הגישה השלישית (בה דגל השופט מצא בדעת מיעוט, ושהועלתה לראשונה בפסיקה בע"א 148/89 הנ"ל), לפיה עובר קו פרשת המים, המפריד בין סעיף 8 לחוק ובין סעיף 89 לפקודה, ביסוד ה"נזק" בעוולה, ניתן לומר כי יתרונה בכך שפיצול מרכיבי העילה מאפשר "מרחב מחייה" לכל אחד מהסעיפים. אולם הפיצול מתעלם מן הזיקה שבין גילוי יסוד הנזק לגילוי שאר רכיבי העילה. זאת במיוחד לגבי הזיקה הסיבתית, כשגילוי הנזק הוא המניע לחיפוש אחר הזיקה הסיבתית, וכן כאשר הנזק אינו תוצאה של אירוע מוגדר (כגון, תאונת דרכים), אלא תולדה של מיקרוטראומה (כגון, חשיפה ממושכת לחומר המצוי באויר). במקרים כאלה גילוי הנזק הוא לרוב המניע גם לגילוי אופיו הפוגעני של המעשה או המחדל. בעוד שרכיב הנזק, כשלעצמו, יתיישן לפי סעיף 89(2) לפקודה, לא יתיישנו לפי סעיף 8 לחוק רכיבים אחרים, שגילויים המאוחר נסמך על גילויו המאוחר של הנזק. אולם על אף הקשיים שבפרשנות השנייה, סבורני כי יש להעדיפה, לא רק משום יציבות ההלכה לאור פסקי הדין שאימצו פרשנות זו (ע"א 148/89 הנ"ל (בדעת רוב); ע"א 506/82, זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון, פ"ד מ(3) 113; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(3) 455); וכן דבריו של השופט מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינאסטורס נ' בנק יפת, פ"ד מג(4) 861, 868), אלא שגם בא כוח המשיבה לא ביקשנו לסטות מהלכה זו, ולגישתו "צודק בא כוח המערער בסיכומיו כי לאור פסיקת בית משפט נכבד זה אין עוד ספק כי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין והוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינן סותרות זו את זו ויכולות לחול זו בצד זו". 8. מושא הגילוי לפי סעיף 8 לחוק הוא "העובדות המהוות את עילת התובענה", דהיינו כי הגילוי שיש בו להשעות את מירוץ ההתישנות נוגע לעובדות המשכללות את עילת התובענה. כשעילת התובענה היא נזק (כאמור בסעיף 89(2) לפקודה) מותנה שיכלול העילה בקיומו של נזק ובקשר סיבתי בינו לבין המעשה או המחדל. סעיף 8 לחוק כולל, אם כן, גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684-683). 9. לעניין גילוי יסוד "הנזק" נאמר בע"א 165/83 (בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 559) כי: "אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק. אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת... אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו". 10. יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה (יסוד הנזק ויסוד המעשה או המחדל), בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית. אם כי איבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. ייתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. 11. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום "שבו נודעו לתובע" העובדות המקימות את עילת התביעה) יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה. ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות. 12. סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". לעניין זה "סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (פרופ' י' גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", שם, בעמ' 128). 13. בענייננו מדובר בתאונת דרכים, וככזו היא נמנית על העוולות שבהן יסוד "הנזק" הוא תנאי לאחריות (סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). זכותו של נפגע בתאונת דרכים לפיצויים משתכללת עם הוכחת תאונת דרכים, נזק, וזיקה סיבתית בין השניים האחרונים. סעיף 8 לחוק חל בהתאמה על כל אחד מרכיבים אלה. אין בידי לקבל את עמדת בית המשפט קמא כי בתובענה כתוצאה מתאונת דרכים לא חל סעיף 8 לחוק על רכיב הזיקה הסיבתית, מאחר שממילא נקבעת זו על ידי מומחה שממנה בית המשפט. "כלל ההתגלות" נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. העובדה כי במשפט גופו נעזר בית המשפט במומחה רפואי מטעמו, אינה מייתרת את הצורך בגילוי העובדות על ידי התובע המקימות בידו עילת תביעה. המסר החבוי בעמדת בית המשפט קמא כי מרכיב הזיקה הסיבתית מתיישן בלי להתחשב במועד גילויו, הוא כי על הניזוק להגיש את תביעתו גם אם אין בידיו ולו "קצה חוט" הקושר בין תאונת הדרכים לבין הנזק. גישה זו מהווה תמריץ לתובע הפוטנציאלי להגיש תביעה גם כשבסיסה העובדתי רעוע, וגורעת מן ההגנה על האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי והאינטרס הציבורי מפני הגשת תביעות סרק. 14. המערער היה מודע (ככל אדם בר דעת) לאופיה הפוגעני של תאונת דרכים, ובתולדות חייו לרופאים ציין את דבר התאונה. אולם אין לראות בדווח זה בלבד כמספק את הדרישה לגילוי הזיקה הסיבתית. תחושת הנימול אינה עניין של מה בכך, והיא החלה כבר בשנת 1982. מכאן, שיש מקום לומר כי יסוד הנזק נתגלה כבר אז. אולם את גורלה של טענת ההתיישנות יש לחתוך על פי מועד הגילוי של הזיקה הסיבתית, המתבטא בגילוי בסיס רפואי-מדעי, לקשר בין הנזק ובין תאונת הדרכים. 15. בתביעתו טען המערער כי הזיקה הסיבתית בין הנזק ובין תאונת הדרכים נתגלתה לו רק כשאובחנה מחלתו (טרשת נפוצה). השאלה מתי אובחנה המחלה, ואם אכן, ומתי, נתגלה למערער בסיס רפואי-מדעי לקיומה של זיקה בין תאונת הדרכים ומחלתו, לא יכולה היתה להחתך במקרה זה רק מתוך פרשנות לנספחיו של כתב התביעה, אלא בדרך של הבאת ראיות (כפי שביקש בא כוח המערער מבית המשפט קמא). כשמובן הוא, כי "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283). 16. הצעתי היא, על כן, כי הערעור יתקבל, פסק דינו של בית המשפט קמא יתבטל, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא לדיון. המשיבה תשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך 8000.- ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד. דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י. טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. ניתן היום, כ"ג בניסן תשנ"ח (19.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041140. D03	[ "ע\"א 4114/96", "בע\"א 34/95", "ע\"א 148/89", "ע\"א 220/84", "ע\"א 831/80", "בע\"א 148/89", "ע\"א 506/82", "ע\"א 4600/91", "בע\"א 675/87", "ע\"א 244/81", "בע\"א 165/83", "ע\"א 34/88" ]	2,142
555	ב בית המשפט העליון רע"א 605/93 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : כספי מתי נגד המשיב : כספי דורין בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד יוסף מנדלסון בשם המשיב: עו"ד א. זינגר החלטה ההודעה על קביעת הערבון נמסרה לבא כוח המבקש באותה עת ביום 17.2.93. הערבון לא הופקד עד עתה. במענה להחלטה המתריאה על דחיית הבקשה לרשות ערעור מחמת אי הפקדת ערבון הוגשה הבקשה להארכת מועד שבפני. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, וכל שנאמר בה הוא, כי המבקש שהה בחו"ל בשלוש השנים האחרונות ו"בשל נסיבות שאינן תלויות בו ובשל החלפת עורכי דינו" לא הובאו לידיעתו ההחלטות בדבר הצורך להפקיד ערבון. כאמור, לא הוגש תצהיר ולא הובאו כל פרטים אודות חילופי עורכי הדין ונפקותם לענין אי הפקדת הערבון. ביני לביני, מאז הגשת הבקשה לרשות ערעור ועד עתה לא הוגשה לתיק בית המשפט כל הודעה אודות שינויים בייצוג המבקש, וכל ההחלטות שניתנו שוגרו לבא כוחו של המבקש כאמור בבקשה לרשות ערעור. לא למותר להוסיף, כי בא כוח המבקש אותה עת לא ראה לבקש ארכה להפקדת הערבון, ובקשה להמרת הערבון בערבות אחרת שכן הוגשה - נדחתה. למעשה, נזנח התיק במשך ארבע השנים שחלפו מאז הגשתו, ועתה מתבקשת החייאתו על יסוד טענה סתמית, בלתי מפורטת ובלתי מבוססת בדבר החלפת ייצוג. כאמור, לא ברור גם מה נפקותו של החילופין בייצוג, אף אם נעשה, לאי הפקדת הערבון במועד. בנסיבות אלה, דין הבקשה להארכת המועד להידחות. הבקשה לרשות ערעור נדחית על פי תקנות 404(ב) ו- 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93006050. O02	[ "רע\"א 605/93" ]	2,150
7,202	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 605/93 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש: כספי מתי נגד המשיב ה: כספי דורין בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד יוסי מנדלסון החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"ז באב התשנ"ז (20.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93006050. Q01	[ "רע\"א 605/93" ]	2,151
14,923	ב בית המשפט העליון בשג"ץ 4525/97 בג"ץ 7280/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : אלדן אביגדור ואח' נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. מנהל מחלקת עבודות ציבוריות 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה 4. ג'ערני שלום 5. ג'ערני יוסף ערעור על החלטת הרשמת א' אפעל-גבאי בבג"צ 7280/96 שניתנה ביום 10.7.97 החלטה הערעור ידון בפני ההרכב שידון בעתירה. ניתנה היום כ"ח באב התשנ"ז (31.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "בג\"ץ 7280/96" ]	2,155
558	בית המשפט העליון בירושלים רע"פ 96 / 9221 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: א.ע.צ הלל מיכאלשווילי נגד המשיב : הפרקליט הצבאי הראשי בקשת רשות ערעור על פסק דין בית הדין הצבאי הגבוה לערעורים בתיק 220/96 שניתן ביום 27.11.96 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: אל"מ דני בארי החלטה נראה לי כי טענותיו של המבקש אינן עוברות את הסף הדרוש לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו- 1955 . בית הדין הצבאי לערעורים קבע בפסק דינו כאמת מידה עונשית שאין להבחין בעקרון בעונש המוטל בשל עבירות דומות במערכת האזרחית ובמערכת הצבאית, וטענותיו של המבקש אינן מעוררות כל שאלה עקרונית בענין זה; יש לציין שגם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אין העונש שהושת עליו מופרז, הן עקב מעמדו של המבקש, הן נוכח טיבן של העבירות ונסיבותיהן והן מחמת היקף הכספים שהיו מעורבים בביצוע העבירות נשוא ההרשעה. הבקשה נדחית. ניתן היום ג באדר א' תשנ"ז (10.2.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96092210. B02	[ "רע\"פ 96" ]	2,156
559	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3470/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : יעקב פריצקר ושות', חברה לבנין חיפה בע"מ נגד המשיבים : 1. עופר שירותי שאיבת בטון בע"מ 2. חמודי חמודי 3. רם ברייר סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ב בכסלו התשנ"ח (21.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96034700. A01 /דז/	[ "ע\"א 3470/96" ]	2,157
21,058	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3470/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: יעקב פריצקר ושות', חברה לבניין חיפה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עופר, שירותי שאיבת בטון בע"מ 2. חמודי חמודי משיב פורמלי: רם ברייר תיקון טעות קולמוס בפסק דיון מיום 4.5.98 שניתן בערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.12.95 בת.א. 497/95 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' מרגלית, י' יעקבי-שווילי וי' גריל החלטה השופטת ט' שטרסברג-כהן : תשומת לבנו הופנתה לטעות קולמוס שנפלה בפסק-הדין ושאין בה כדי לשנות את התוצאה והנמקתה. סעיף 2 (הראשון מבין שני סעיפים הנושאים מספר 2) השתרבב בטעות לתוך פסק-הדין. יש בו טעויות אחדות והוא מיותר ואיננו מהווה חלק מפסק הדין. סעיף זה יימחק. סעיף 2 השני וכל יתר סעיפי פסק-הדין נשארים על כנם. העמוד הראשון של פסק הדין מ4.5.98- ייחשב כמתוקן בהתאם. ניתנה היום, יא' בתשרי תשנ"ט (1.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96034700. J03	[ "ע\"א 3470/96" ]	2,158
21,897	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3470/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: יעקב פריצקר ושות', חברה לבניין חיפה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עופר, שירותי שאיבת בטון בע"מ 2. חמודי חמודי משיב פורמלי: רם ברייר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.12.95 בתיק 497/95 שניתן על ידי כבוד השופטים י' מרגלית, י' יעקבי-שווילי וי' גריל בשם המערערת: עו"ד מ' פרייליך בשם המשיבה 1: עו"ד א' בן-ארי פסק דין שופטת ט' שטרסברג-כהן : 1. זוהי בקשת רשות ערעור עליה ניתנה רשות לערער במספר שאלות שהועלו בה. 2. בא כוח המערער ריכז את טענותיו בסוגיה אחת בלבד, והיא: עשיית עושר ולא במשפט. לטענתו, יצרה המערערת מצג כלפי המשיב 1, שהיא, ולא המשיב 2, תשלם למשיבה 1 את המגיע לה עבור אספקת הבטון שהמשיבה סיפקה למשיב 2. דין הערעור להדחות. 2. מדובר במזמין עבודות בניה (המערערת) שהעסיק קבלן עצמאי (המשיב). הקבלן התקשר עם ספק (המשיבה 1) ממנו רכש בטון לצורך בניה. לימים, נכנס הקבלן לקשיים כלכליים והצטבר חוב שלו כלפי הספק. כמו כן, הקבלן קיבל עד אותה עת מהמזמין כספים על חשבון ביצוע העבודה, כך שהוא נמצא בחובה גם כלפי המזמין. המזמין, שהיה מעוניין בהמשך העבודה, נחלץ לעזרת הקבלן. הוא ערב לאשראי שהבנק פתח לקבלן ונטל על עצמו לפקח על החשבון ועל הוצאת כספים ממנו, על מנת שלא תהיה חריגה ממנו שתשליך על חיובו שלו כלפי הבנק מכוח ערבותו. 3. בית משפט קמא קבע, כי המזמין התעשר שלא כדין על חשבון הספק, ולפיכך חייב אותו לשלם לספק עבור הבטון שסיפק לקבלן. בא כוח הספק טען בפנינו, כי המזמין הציג מצג במעשה או בשתיקה, לפיו ישלם הוא לספק עבור הסחורה שסופקה לקבלן. לטענתו, חודשה אספקת הבטון לקבלן על סמך אותו מצג, והמזמין הפיק טובת הנאה משאיבת הבטון, שאפשרה המשך עבודת הקבלן, עבורו. מכאן, שנתקיימו - לטענתו - התנאים להעמדת עילה של עשיית עושר ולא במשפט נגד המזמין. אין הטענה מקובלת עלינו. 4. נראה, כי לא נתקיימו התנאים להעמדת עילה בעשיית עושר ולא במשפט. ראשית, שתי מערכות היחסים - האחת בין המזמין והקבלן, והשניה בין הקבלן והספק - הן שתי מערכות עובדתיות ומשפטיות נפרדות. בנסיבות המקרה, אין לקשור את הקבלן עם הספק וליצור ביניהם מערכת יחסים המעמידה לספק עילה בעשיית עושר ולא במשפט נגד המזמין, מתוך הנחה כי הספק זיכה במישרין את המזמין. שנית, לא היתה התעשרות של המזמין, אשר תקנה לספק עילת תביעה נגדו. המזמין שילם או היה חייב לשלם לקבלן עבור עבודות הבניה, על פי החוזה עם הקבלן. העבודה שבוצעה עבורו על ידי הקבלן, כולל החומרים, בוצעה בתמורה למה שהיה על המזמין לשלם לקבלן ולכן אין לראותו כזוכה בטובת הנאה מן הספק, שגרמה לו להתעשרות על חשבונו. אין לחייב את המזמין לשלם שנית לספק, עבור חומר שהלה סיפק לקבלן. חומר זה סופק לקבלן על יסוד מערכת היחסים שבין הספק לקבלן. וכאמור, אין יסוד לקבוע כי הספק ספקו למזמין שהתחייב לשלם עבורו לקבלן לפי מערכת היחסים שביניהם. יצויין, כי המזמין לא הציג עצמו כמי שמקבל על עצמו לפרוע את המגיע עבור החומר שיסופק לקבלן. כל מה שנעשה על ידי המזמין - על פי קביעת הערכאה הראשונה - הוא שסייע לקבלן לקבל אשראי מהבנק וכן נתן ערבות לאשראי זה ופקח על חשבון האשראי על מנת שהכספים יוצאו ממנו ללא חריגות. 5. אשר על כן, מחליטים אנו לקבל את הערעור, מבטלים את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ודוחים את תביעת המשיבה 1 כנגד המערערת. המשיבה 1 תשלם למערערת הוצאות בשלוש הערכאות בסכום של 25,000 ש"ח. ניתן היום, ח' באייר התשנ"ח (4.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96034700. J02	[ "ע\"א 3470/96" ]	2,159
560	בבית המשפט העליון בג"ץ 998/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ת : בת עמי מדינה נגד המשיבים : 1. שר המשפטים 2. שר הבריאות 3. שר העבודה והרווחה בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותרת: עו"ד אלי פישר החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ח' באב תשנ"ז (11.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009980. Q05	[ "בג\"ץ 998/97" ]	2,160
4,322	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 998/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת: בת עמי מדינה נגד המשיבים : 1. שר המשפטים 2. שר הבריאות 3. שר העבודה והרווחה עתירה למתן צו על תנאי וצו החלטי תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העותר : עו"ד אליעזר פישר בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל פסק-דין לבקשת העותרת ובהסכמת המשיבים אנו מחליטים למחוק את העתירה. ניתן היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009980. G06	[ "בג\"ץ 998/97" ]	2,161
42,102	ב בית המשפט העליון בג"ץ 998/97 - ב' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש ת : בת עמי מדינה נגד המשיבים : 1. שר המשפטים 2. שר הבריאות 3. שר העבודה והרווחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.9.97 בע"פ 7147/97 שניתנה על ידי כבוד השופטים לרון, בנאי, פלפל בשם המבקשת: בעצמו החלטה לתשובת המשיב תוך 15 ימים. המבקש, שאינו מיוצג, לא צרף לבקשתו את פסק דינו של בית משפט השלום ואת פרוטוקול הדיון לפניו. המשיב מתבקש להשלים את החסר. ניתן היום כט בשבט תשנ"ח (25.2.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009980. B07	[ "בג\"ץ 998/97" ]	2,163
561	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותר : שחאדה אבן ברי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי בבאר שבע 3. אבן ברי תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97) בשם העותר: עו"ד א' מזאוי בשם המשיבה מס' 3: עו"ד צבי ששון פסק-דין העותר חזר בו מן העתירה. בנסיבות המקרה אין אנו רואים מקום לעשות צו להוצאות. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. I16	[ "בג\"ץ 3148/97" ]	2,164
2,265	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי המבקשת: היאם אבן ברי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים - ירושלים 2. בית הדין השרעי - באר שבע 3. שחאדה אבן ברי החלטה 1. בנסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה לחייב את העותר - המשיב מס' 3 בבקשה זו - בהפקדת כספים להבטחת תשלום הוצאות למבקשת - המשיבה מס' 3 בעתירה המקורית - היה ובית המשפט יחייב אותו בתשלום כזה. הבקשה נדחית. 2. המבקשת תוכל לחזור ולהעלות עניין זה, בפני ההרכב שידון בעתירה לגופה. ניתנה היום, י"א באב תשנ"ז (14.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. H13	[ "בג\"ץ 3148/97" ]	2,166
8,443	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : ברי שחאדה נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ברי בקשה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: טז בתמוז התשנ"ז (21.7.1997) בשם העותר: עו"ד זחאלקה בשם המשיבה 3: עו"ד ששון בקשה למתן צו-ביניים החלטה בהסכמת הצדדים אני מצמצמת את צו הביניים והוא יחול רק על 30,000 ש"ח. ראש ההוצל"פ לא יעביר סכום זה למשיבה 3 עד למתן החלטה בבית משפט זה בעתירה שהגיש המבקש. המזכירות תקבע מועד לדיון בעתירה במהלך חודש ספטמבר. צו הביניים יחול אך ורק על כספים שהופקדו או שיופקדו בהוצל"פ. ניתנה היום, טז בתמוז התשנ"ז (21.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. L09	[ "בג\"ץ 3148/97" ]	2,167
11,656	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : ברי שחאדה נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ארי בקשה לדחית מועד דיון החלטה הדיון נדחה ליום 21.7.97 בשעה 12:00. ניתנה היום, ח בתמוז התשנ"ז (13.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. L08	[ "בג\"ץ 3148/97" ]	2,169
16,030	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : ברי שחאדה נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ברי בקשה להגשת תשובה מתוקנת החלטה כמבוקש. ניתנה היום, יז בתמוז התשנ"ז (22.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. L11	[ "בג\"ץ 3148/97" ]	2,170
230,111	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 3148/97 - א' בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל העותר: ברי שחאדה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ארי בקשה לעיון בתיק החלטה ניתן היתר עיון כמבוקש. הבקשה לצילום המסמכים תטופל על פי הדין. ניתנה היום,י"ח בתמוז תשס"ה (25.7.2005). יגאל מרזל, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97031480_L17.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 3148/97" ]	2,171
562	ב בית המשפט העליון רע"א 3691/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. רמות אבינועם 2. רמות יעל נגד המשיב : קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.97 בתיק ע"א 284/96 שניתן על ידי כבוד השופטים אברמוביץ, גינת, הס תאריך הישיבה: יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97). בשם המערערים : עו"ד בולדו עודד בשם המשיב : עו"ד וייס ריכרד ה ח ל ט ה הבקשה נדחית. ניתן היום יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036910. B03	[ "רע\"א 3691/97", "ע\"א 284/96" ]	2,172
9,393	ב בית המשפט העליון רע"א 3691/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקשים : 1. רמות אבינועם 2. רמות יעל נגד המשיב ה : קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתע.א. 284/96 מיום 13.5.97 שניתנה על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ והשופטים: ג' גינת, מ' הס בשם המבקשים: עו"ד ע. בולדו בשם המשיבה: עו"ד ח. דבאח החלטה הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036910. A02 /דז/	[ "רע\"א 3691/97" ]	2,173
13,455	בית המשפט העליון רע"א 3691/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. רמות אבינועם 2. רמות יעל נגד המשיב : קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.97 בע"א 284/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים אברמוביץ, גינת, הס בשם המבקשים: עו"ד עודד בולדו החלטה לתשובת המשיבה תוך 21 ימים. ניתן היום ג בתמוז תשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036910. B01	[ "רע\"א 3691/97" ]	2,174
563	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2190/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כב' השופט י' גולדברג העותר : תמם אליהו נגד המשיבים : 1. המוסד לביטוח לאומי 2. משרד הבריאות 3. משרד האוצר 4. מדינת ישראל בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97) בשם העותר : עו"ד חמדני יובל , עו"ד הראל בשם המשיבים : עו"ד עירית אלטשולר פסק-דין השופט מ' חשין: מוסכם שהעותר יתייצב שוב לפני ועדה רפואית לבדיקה ולהחלטה מחדש בעניינו. עוד מוסכם שבוועדה הרפואית לא יישבו חברים שישבו בוועדות הקודמות. הוועדה הרפואית תחליט בעניינו של העותר ותקבל כל חומר רפואי שהעותר יבקש להציג לפניה, למעט החלטות של הוועדות הקודמות. אם החלטת הוועדה לא תיראה לעותר שמורות לו זכויותיו להשיג עליה בדרך הרגילה. בכפוף לכך אנו דוחים את העתירה. ניתן היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96021900. G03	[ "בג\"ץ 2190/96" ]	2,175
564	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2845/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. המועצה למניעת רעש וזיהום אויר בישראל 2. נוי זיוה 3. סרג'יו ויקטור 4. טורנשרייבר טובה 5. טורנשרייבר מנחם 6. בארי עטרה נגד המשיבים : 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. קומם עזריאל דיון מקדמי בעתירה החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ולבקש את תגובת המשיבים לקראת הדיון. ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשנ"ח (23.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96028450. I04	[ "בג\"ץ 2845/96" ]	2,177
26,277	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2845/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים: 1. המועצה למניעת רעש וזיהום אוויר בישראל 2. זיוה נוי 3. ויקטור סרג'יו 4. טובה טורנשרייבר 5. מנחם טורנשרייבר 6. עטרה בארי נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. עזריאלה קומם בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98) בשם העותרים: עו"ד י' בארי בשם המשיבים: א' אלף פ ס ק - ד י ן העותרים חזרו בהם מן העתירה. העתירה נדחית. ניתן היום, יג' בשבט תשנ"ח (9.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96028450. F05	[ "בג\"ץ 2845/96" ]	2,179
565	ב בית המשפט העליון רע"א 5752/96 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : יעקב קרני נגד המשיבים : 1. אריאל ארביב 2. קטי ארביב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 30.6.96 בתיק המ' 846/96 במסגרת ה"פ 122/96 שניתנה על ידי כבוד השופט קלינג החלטה מסתבר, שההליך העיקרי בין הצדדים קבוע לשמיעה לחודש ינואר הקרוב. בנסיבות אלה, ומאחר שהצו הזמני שניתן לבקשת המשיבים הותנה במתן ערבות בנקאית להבטחת נזקי המבקש אם תביעת המשיבים נגדו תדחה, נדחית בקשת המבקש לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתנה היום, יט' בחשון התשנ"ח (19.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96057520. E03	[ "רע\"א 5752/96", "ה\"פ 122/96" ]	2,180
9,069	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5752/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: יעקב קרני ע"י ב"כ עו"ד מ. בר נגד המשיבים : 1. אריאל ארביב 2. קטי ארביב ע"י ב"כ עו"ד ב. אבן חיים ערעור על החלטתו בל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.6.96 בהמ' 846/96 (במסגרת ה.פ. 122/96) שניתן על-ידי כבוד השופט קלינג החלטה מה ארע בדיון בתיק בבית משפט השלום שאמור היה להסתיים מזה זמן. תשובה לכך תינתן על ידי המבקש תוך 3 ימים מיום קבלת החלטה זו. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96057520. J01	[ "רע\"א 5752/96" ]	2,181
9,761	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 5752/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: יעקב קרני ע"י ב"כ עו"ד מ. בר נגד המשיבים : 1. אריאל ארביב 2. קטי ארביב ע"י ב"כ עו"ד ב. אבן חיים ערעור על החלטתו בל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.6.96 בהמ' 846/96 (במסגרת ה.פ. 122/96) שניתן על-ידי כבוד השופט קלינג החלטה 1. שני הצדדים מתבקשים להודיע לבית המשפט אם מוכנים הם להליך פישור לפי סעיף 79ג. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1982-, שיסדיר ביניהם את כל מערכת היחסים שבסכסוך. תשובתם לכך תימסר לבית המשפט תוך 15 יום מהיום. 2. בכל מקרה יגישו המשיבים תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . תשובה לכך תינתן על ידי המבקש תוך 3 ימים מיום קבלת החלטה זו. ניתנה היום, יא' בתשרי תשנ"ח (12.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96057520. J02	[ "רע\"א 5752/96" ]	2,182
567	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5119/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. ד"ר ריבו אלכסנדר 2. ד"ר יוליה מירונובה נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. מר יבגני גנקין בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ז בתשרי תשנ"ח (8.10.97) בשם העותרים : עו"ד בן מנשה יוסף בשם המשיבים : עו"ד יורי גנסין פסק-דין בעקבות הצהרת המשיבים תינתן לעותרת תעודת זהות ישראלית. בתעודת הזהות של העותרת ירשם שהיא נשואה. המדינה גם קבלה על עצמה להודיע לעותרת שלשה חדשים לפני תום השנה המפורטת בהודעת המדינה מה עמדתה לגבי מעמדה. בנסיבות אלו אנו מוחקים את העתירה, עם זכות לעותרים לפנות אלינו בעת הצורך שוב. ניתן היום ז בתשרי תשנ"ח (8.10.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96051190. B12	[ "בג\"ץ 5119/96" ]	2,184
10,625	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5119/96 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. ד"ר ריבו אלכסנדר 2. ד"ר יוליה מירונובה נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. מר יבגני גנקין בקשה ל הוספת ראיות החלטה ההרכב אשר ידון בעתירה יחליט בבקשה. ניתנה היום, כ' באלול התשנ"ז (22.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96051190. E10	[ "בג\"ץ 5119/96" ]	2,185
29,294	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8999/96 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר : בי אנד הולי לנד אינספיירישנס סרוויסס נגד המשיב ה : שרת התקשורת התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98) בשם העותר ת: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד יהודה שפר פסק - דין אין דעתנו נוחה מהשתהות ההחלטה לבטל את הרשיון הזמני שניתן לעותרת לספק שירותי מדע לחו"ל. ואף על פי שלהערכתנו ניתן היה להגיע להחלטה בזמן קצר יותר, אין בכך להביא לקבלת העתירה, נוכח ההפרה המהותית של הרשיון. עם זאת אך ברור הוא כי אם תגיש העותרת בקשה חדשה לקבלת רשיון, יהא על המשיבה ליתן דעתה, בין יתר שיקוליה, גם לזמן שחלף מאז הפרת הרשיון הקודם וכן לזמן שחלף מאז שבוטל הרשיון הקודם. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089990. D03	[ "בג\"ץ 8999/96" ]	2,190
570	ב בית המשפט העליון רע"א 2522/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : קמחי רפאל נגד המשיב : בן ישי דן בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד ארז וינשטיין החלטה בהמשך להחלטה מיום 14.8.97, אשר נמסרה לבא-כוח המבקש ביום 28.8.97, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשנ"ח (26.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025220. O02	[ "רע\"א 2522/97" ]	2,194
571	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המבקש : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.2.97 בת"א 1082/92 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' קובו החלטה בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לזכויות החכירה של חלקת מקרקעין מסויימת. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה והצהיר כי היא בעלת זכויות החכירה בחלקה. עוד פסק בית-המשפט כי על המבקש לשלם למשיבה סכום של 40,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין. המבקש ערער על פסק-הדין לבית משפט זה ובמקביל ביקש מבית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק-דינו עד למתן פסק-דין בערעור. בדיון בבקשה בפני בית-המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסדר, לפיו תירשם הערת אזהרה על המקרקעין נשוא המחלוקת, אשר תמנע מן המשיבה ביצוע כל דיספוזיציה בנכס, למעט העברה ללא תמורה למי מילדיה, אשר יתחייב מצידו למלא אחר פסק-הדין שיינתן בערעור. בית-המשפט המחוזי סירב לעכב את חלק פסק-הדין הנוגע לחיובים הכספיים שהוטלו על המבקש. הבקשה שלפניי מופנית איפוא רק לחלק פסק-הדין העוסק בחיובים הכספיים. טענתו העיקרית של המבקש היא שעקב מצבה הכספי הרעוע של המשיבה, המוכר לו מידיעה אישית, יש לעכב את ביצוע התשלום, שכן במידה ויזכה בערעור לא ניתן יהיה להשיב את הכספים שישולמו. לא מצאתי בנימוקי המבקש עילה לסטות מן הכלל, לפיו מחייב פסק-דין מיום שימועו. ראו בש"א 4403/94 ויצמן נ' דאודי (לא פורסם). המשיבה זכתה בדין ואין כל סיבה מדוע לא ישולמו לה הוצאות המשפט. גם מאזן הנוחות בין הצדדים מחייב את דחיית הבקשה, לא-כל-שכן שהמבקש זכה כבר, למעשה, בעיכוב ביצוע עיקרו של פסק-הדין - החלק העוסק בזכויות בנכס. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ט באב התשנ"ז (12.8.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. L02	[ "ע\"א 2142/97", "בש\"א 4403/94" ]	2,195
7,098	בית המשפט העליון בירושלים בש"א 2142/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקש : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.2.97 בת.א. 1082/92 שניתן על-ידי כבוד השופט א' קובו החלטה לתגובת המשיבה תוך 14 ימים מיום ההמצאה, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, יז בתמוז התשנ"ז (22.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. L01	[ "בש\"א 2142/97" ]	2,196
31,126	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ' בשבט התשנ"ח (16.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. A03 /דז/	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,197
46,698	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה מודעה לבית המשפט מטעם המערער בשם המערער : עו"ד יניב עצמון בשם המשיב ה: עו"ד עמירם עדיני החלטה בא כוח המערער הגיש לבית המשפט מודעה, בה מודיע המערער שהוא מוכן לחזור מערעורו אם לא יחוייב בהוצאות המשיבה בערעור, וכן תוותר האחרונה על הוצאות שנפסקו לה בערכאה הראשונה. נוכח צמצום המחלוקת כאמור, מתבקשים בעלי הדין להודיע אם הם מוכנים לכך ששאלת ההוצאות כאמור תוכרע על ידי בית משפט זה, בהסתמך על הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), או שמא יצליחו להגיע להסכמה ללא צורך בהתערבות בית המשפט. בעלי הדין ימציאו את תגובתם בכתב לאמור לעיל, לאחר שיבואו בדברים ביניהם, תוך 10 ימים. ניתנה היום, כו' בתשרי התש"ס (6.10.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E06 /עכב	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,198
55,445	ב בית המשפט העליון בירושלים ע"א 2142/97 - ז' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : דמארי אליהו נגד המשיב : לחמי חנה בקשה לדחיית מועד הדיון החלטה אין מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשמת שדחתה בקשה לדחיית מועד דיון. עם זאת, לאור האמור בבקשה לדחיה בהסכמה, לא יתקיים דיון ופסק-הדין ינתן על סמך החומר שבתיק. לאור הערת המערער בבקשה, לפיה אושרה תוכנית מפורטת חדשה אשר בעקבותיה ניתן להגיע עם המשיבה להסדר, יודיעו הצדדים לבית המשפט תוך 45 יום אם הגיעו להסדר. שאם לאו, יכתב פסק-הדין כאמור. ניתנה היום, כ"ג בשבט תשנ"ט (10.2.99). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. J05	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,199
58,680	ב בית המשפט העליון ע"א 2142/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 18.2.97 בת"א 1082/92 שניתן על ידי כבוד השופטת א' קובו בשם המערער: עו"ד יניב עצמון בשם המשיבה: עו"ד עדיני החלטה באי כוח הצדדים הודיעו שהם מנהלים משא ומתן להגיע להסכם, ומבקשים ארכה של 30 ימים על מנת להודיע לבית המשפט אם הגיעו להסדר. הדיון נדחה לתאריך שנקבע. תוך 30 ימים ימציאו באי כוח הצדדים הודעה בכתב אם הגיעו להסדר. ניתנה היום, כט' בניסן התשנ"ט (15.4.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E07 /עכב	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,200
59,138	ב בית המשפט העליון ע"א 2142/97 - ח' בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה בקשת הצדדים להארכת מועד להגשת תגובה בשם המערער: עו"ד יניב עצמון בשם המשיבה: עו"ד עמירם עדיני החלטה בהמשך להחלטה מיום 15.4.99, ניתנת לבעלי הדין, לבקשתם, ארכה עד 30.6.99 להודיע אם הגיעו להסכם. ניתנה היום, ח' בסיון התשנ"ט (23.5.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E08 /עכב	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,201
61,642	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט א' ריבלין המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 18.2.97 בת"א 1082/92 שניתן על ידי כבוד השופטת א' קובו תאריך הישיבה: כא' בטבת התש"ס ( 30.12.99 ) בשם המערער : עו"ד יניב עצמון בשם המשיב ה: עו"ד עמירם עדיני פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין נדחה הערעור, פרט לעניין ההוצאות אשר נפסקו בבית המשפט המחוזי ובערעור זה, נושא אשר נמסר, בהסכמה, להחלטת בית משפט זה על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב). שקלנו את כלל הנסיבות, ואנו מחליטים כדלקמן: הערעור מתקבל, במובן זה שבמקום הסכום של 40,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין, אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי, יבוא הסכום של 25,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. אין הוצאות בערעור זה, כפי שהסכים לכך בא כוח המשיב בטיעון בפנינו. ניתן היום, כא' בטבת התש"ס (30.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E09 /עכב	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,202
66,877	ב בית המשפט העליון ע"א 2142/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה: לחמי חנה בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערער: עו"ד עצמון יניב, עו"ד אילן דמארי בשם המשיבה: עו"ד ע. עדיני החלטה ביום 26.1.99 הוגשה בקשה זו, לדחיית הדיון הקבוע ליום 16.2.99. הבקשה מנומקת בכך שעורך דין אילן דמארי, בן המערער, מבקש להיות נוכח בדיון, ובמועד שנקבע עליו להופיע בבית משפט אחר. בהגשת הערעור ובסיכומים בכתב בערעור יוצג המערער על ידי עורכי דין אחרים. חוששני שלא ניתן להיעתר לבקשה: ההזמנות לדיון נשלחו בראשית חודש ינואר. הגשת הבקשה רק ביום 26.1.99, עשרים יום לפני מועד הדיון, אינה מאפשרת קביעת תיק אחר, כך שביטול הדיון יגרום לבזבוז זמן שיפוטי לריק. אני דוחה, איפוא, את הבקשה לגופה, בהתעלם מן הליקויים האחרים שנפלו בה - הגשת הבקשה מטעם עורך דין דמארי שאינו צד בהליך זה; ציון ברישא לבקשה כי היא מוגשת בהסכמה, כאשר המקומות המיועדים לחתימות באי כח בעלי הדין ריקים ואינם חתומים - אשר די היה בהם להביא לדחיית הבקשה. ניתנה היום, י"ז בשבט תשנ"ט (3.2.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. V04	[ "ע\"א 2142/97" ]	2,203
32,175	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1800/97 בג"ץ 7520/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר בבג"ץ 1800/97 ובבג"ץ 7520/97 : יצחק בקר נגד המשיבים בבג"ץ 1800/97: 1. פרקליטת המדינה 2. רס"ן שמואל בן רובי המשיבים בג"ץ 7520/97: 1. פרקליטות מחוז ירושלים 2. יוסף ידיד בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98) העותר בבג"ץ 1800/97 ובבג"ץ 7520/97: בעצמו בשם המשיבים בבג"ץ 1800 ובשם משיבה 1 בבג"ץ 7520: עו"ד שי ניצן בשם משיב 2 בבג"ץ 7520/97: עו"ד יהודה שניויס פ ס ק - ד י ן בעצת בית המשפט חזר בו העותר משתי העתירות. העתירות נדחות. אין צו להוצאות. ניתן היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018000. F02	[ "בג\"ץ 1800/97", "בג\"ץ 7520/97" ]	2,205
573	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 97 / 3755 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: מוחמד ברו נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה העתירה תידון בפני הרכב, אשר יידרש, לפי הצורך, גם לבקשה למתן צו ביניים. נציג היועץ המשפטי לממשלה יוזמן להגיב בכתב ולהשתתף בדיון. ניתנה היום, י"ג בסיון תשנ"ז (18.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037550. F01	[ "בג\"ץ 97" ]	2,206
574	בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 97 / 3981 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: אברהים אבו עלי נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל עתירה למתן צו על-תנאי החלטה העתירה תידון בפני הרכב. נציג היועץ המשפטי לממשלה יוזמן להגיב בכתב ולהשתתף בדיון. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. F02	[ "בג\"ץ 97" ]	2,208
4,193	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 3981 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : אבו עלי אברהים נגד המשיב : מפקד כוחות צהל בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה פטור מאגרה. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. Q01	[ "בג\"ץ 97" ]	2,209
30,085	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3981/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : אברהים אבו עלי נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל דיון מקדמי בעתירה החלטה מצורפת בזה הודעה מטעם פרקליטות המדינה, מיום 24.7.98, בתגובה לעתירה. לפי הודעה זאת, כיום אין יותר מניעה לכך שאבי העותר יכנס לישראל לצורך ביקור העותר בכלא. לצורך זה על אבי העותר להגיש בקשה מתאימה לפי הנוהל הנוהג ברצועת עזה. לאור הודעה זאת, נראה כי העותר בא על סיפוקו. אי לכך מתבקש העותר להודיע לבית המשפט אם הוא מוכן למחוק את העתירה. העותר יגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, כ"ו באב תשנ"ח (18.8.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. I03	[ "בג\"ץ 3981/97" ]	2,210
53,918	ב בית המשפט העליון בג"ץ 3981/97 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותר : אבו עלי אברהים נגד המשיב : מפקד כוחות צהל הוגש הליך בשם העותר: בעצמו פסק-דין בהמשך להחלטת כב' השופט זמיר מיום 13.1.99, ולאחר שלא התקבלה תגובה מטעם העותר, אני מוחקת את העתירה מחוסר מעש. ניתן היום, כ"ז באדר תשנ"ט (15.3.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. V05	[ "בג\"ץ 3981/97" ]	2,211
64,244	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3981/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : אבו עלי אברהים נגד המשיב : מפקד כוחות צהל דיון מקדמי בעתירה החלטה ביום 18.8.98 נתתי החלטה בה אמרתי כי לאור ההודעה מטעם פרקליטות המדינה, מיום 24.7.98, נראה שהעותר בא על סיפוקו, וביקשתי שהעותר יודיע לבית המשפט, תוך 30 יום, אם הוא מוכן למחוק את העתירה. מן התיק עולה כי החלטה זאת נמסרה לעותר בבית הסוהר ביום 2.9.98. עד כה טרם נתקבלה הודעת העותר בבית המשפט. אי לכך אני מחליט כי עתירה זאת תימחק בשל חוסר מעש ביום 1.3.99, אלא אם קודם לכן תתקבל הודעה מאת העותר בבית המשפט. המזכירות מתבקשת להבטיח כי החלטה זאת תימסר לעותר באופן אישי בבית הסוהר. ניתנה היום, כ"ה בטבת תשנ"ט (13.1.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. I04 /שב	[ "בג\"ץ 3981/97" ]	2,212
576	בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 1832/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת : C.P.HOLDINGS LTD ע"י ב"כ עו"ד ד' טל, ר' כספי א. ברק, ג. טיכו נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.2.97 בהמ' 8344/96 ה.פ. 477/95 שניתנה על-ידי השופט ע. חבש החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. J02	[ "רע\"א 1832/97" ]	2,215
9,585	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1832 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : C.P.HOLDINGS LTD נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשת: עו"ד גד טיכו החלטה בירור במזכירות העלה שאכן ההחלטה על הפקדת פקדון נשלחה לכתובת לא נכונה. בנסיבות אלו אני מאריכה את המועד להפקדת הפקדון. ניתנה היום, י"ט בסיון תשנ"ז (24.6.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. R01	[ "רע\"א 97" ]	2,216
13,330	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1832/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקשת : C.P.HOLDINGS LTD נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בהמ' 8344/96 ה"פ 477/95 על-ידי כבוד השופט ע' חבש החלטה הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה. יוקצה זמן של 15 דקות לטעוניו של כל בעל-דין. ניתנה היום, כג באלול תשנ"ז (25.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. L03	[ "רע\"א 1832/97", "ה\"פ 477/95" ]	2,217
24,591	ב בית המשפט העליון רע"א 1832/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המבקשת : C.P.HOLDINGS LTD נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.2.97 בה"פ 477/95 שניתנה על ידי כבוד השופט ע. חבש תאריך הישיבה: טז בטבת תשנ"ח (14.1.98) בשם המבקשת : עו"ד כספי, עו"ד טל, עו"ד טיכו, עו"ד ברק בשם המשיב 1: : עו"ד עו"ד יוסף הלוי, עו"ד ברוך הורנשטין פסק-דין רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מתברר שהשופט המלומד לא קיים דיון בבקשה לביטול צו ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט, אלא בקש עליה את תגובת המבקשת. זו בקשה לקיים דיון בבקשה עם רשות להגשת תצהיר מטעמה ולחקור את עדי בעל הדין שכנגד; אך השופט נתן את החלטתו בלא לקיים דיון. בנסיבות אלו זכאית המבקשת לביטול ההחלטה מתוך חובת הצדק. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזירים אליו את הענין על מנת שיתקיים דיון בבקשה. בתום הדיון יתן בית המשפט החלטה חדשה. אין צו להוצאות. ניתן היום טז בטבת תשנ"ח (14.1.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. B04	[ "רע\"א 1832/97", "בה\"פ 477/95" ]	2,218
577	ב בית המשפט העליון ע"א 6020/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נאזם זיד נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון תאריך הישיבה: י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97) בשם המבקש: עו"ד מ. אלמאדי בשם המשיבה: עו"ד א. יינון החלטה בעת הדיון הוסכם, כי תנתן שהות של ששים יום לשם מיצוי הליכי פשרה בתיק זה. בעלי הדין יודיעו לבית המשפט תוך ששים יום מיום קבלת ההחלטה אם יש עוד צורך לדון בערעור. אם יהיה צורך כאמור, יוחזר אלי התיק לשם קבלת החלטה בבקשות לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון על יסוד הדיון שהתקיים היום. ניתנה היום, י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060200. O01	[ "ע\"א 6020/97" ]	2,219
2,376	ב בית המשפט העליון ע"א 6020/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נאזם זיד נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה למחיקת ערעור בשם המבקש: עו"ד מאהר אלמאדי בשם המשיבה: עו"ד איל ינון החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשנ"ח (28.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060200. O02	[ "ע\"א 6020/97" ]	2,220
579	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5700/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר : יצחק הלפרט נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. על"ה מרכז קידום ושיקום לפגועי מח בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ג בתשרי תשנ"ח (14.10.97) בשם העותר : עו"ד מ. בר בשם המשיב 1: עו"ד ד. בריסקמן בשם המשיב 2: עו"ד א. ריבלין ה ח ל ט ה על פי המוסכם בין באי כוח הצדדים ישהה העותר בשעות הערב והלילה במעון "בני שמחה" מסיום השהות במוסד "עלה" ועד הבוקר. זאת למשך 45 יום החל ב- 1.11.97. ההסדר האמור נעשה במסגרת בדיקת השתלבותו של העותר במעון "בני שמחה". בתקופה האמורה יאפשר מעון "בני שמחה" לבן משפחתו של העותר, או מטעמו, לשהות בקרבתו של העותר למשך הלילה. לאחר התקופה האמורה ייקבע המשך לדיון (בפני הרכב זה), אם יהא צורך בכך. לענין זה יודיע בא כוח העותר לבית המשפט, אם אכן נדרש המשך דיון. ניתנה היום, י"ג תשרי תשנ"ח (14.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057000. D04	[ "בג\"ץ 5700/97" ]	2,224
3,675	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5700/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : יצחק הלפרט נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. על"ה מרכז קידום ושיקום לפגועי מח עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה להעביר להרכב שלושה, אשר ידון גם בבקשה לצו ביניים. יש לקבוע את הדיון בעתירה בתוך שבועיים מהיום. לקראת הדיון ימציא המשיב את תגובתו לעתירה ולבקשה לצו ביניים. ניתנה היום, כז' באלול התשנ"ז (29.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057000. E01	[ "בג\"ץ 5700/97" ]	2,225
36,450	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5700/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר : יצחק הלפרט נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. על"ה מרכז קידום ושיקום לפגועי מח בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ב' בניסן תשנ"ח (29.3.98) בשם העותר : עו"ד בר משה ועו"ד משה פרדס בשם המשיב 1: עו"ד בריקסמן בשם המשיב 2: עו"ד אלון כינורי פסק - דין מוסכם על באי כוח בעלי הדין כי העתירה תמחק, בלי צו להוצאות. כן מוסכם עליהם כי העותר יופיע בפני ועדת האיבחון ולאחר מכן בפני ועדת השמה של השרות למפגר. העותר יהא רשאי לשטוח את כל טענותיו בפני כל אחת מן הוועדות, טרם שתתן את החלטתה. בד בד תבדק התאמתו של העותר למעון "שיקמה" ברעננה, ובכלל זה הופעתו של העותר לפגישת הכרות יחד עם משפחתו במעון "שיקמה". אין בהסכמה הנדונה מצד העותר משום ויתור על זכותו לערור על החלטתה של ועדת האיבחון על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט1969-. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ח (29.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057000. D06	[ "בג\"ץ 5700/97" ]	2,226
580	ע"פ 994/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי המבקש: שלום בן חיים ארפי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.1.97 בת.פ.ח. 262/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: ד. ברלינר, ש. גדות וצ. גורפינקל ה ח ל ט ה 1. לקבוע את הבקשה לדיון ביום 26.2.97 בשעה 10:00; ולזמן את המשיב ובא כוחו ואת ב"כ המדינה למועד הנ"ל. 2. המבקש משוחרר בערובה על פי הוראתו של בית המשפט המחוזי עד ליום 16.2.97. הינני מאריך בזאת את עיכוב הביצוע של פסק הדין שניתן בת.פ.ח. 262/95 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למשך 12 ימים, עד ליום 28.2.97. עיכוב הביצוע יהיה בתנאי השחרור בערובה שבהם עוכב הביצוע עד כה. ניתנה היום, ו' באדר א' תשנ"ז (13.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT	[ "ע\"פ 994/97" ]	2,227
5,712	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 994 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' זמיר המערער : ארפי שלום נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.1.97 בתפ"ח 262/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: ברלינר, גדות, גורפינקל תאריך הישיבה: י"א באייר התשנ"ז (18.5.97) בשם המערער : עו"ד חן אשר בשם המשיבה: עו"ד משה שילה פסק-דין המערער הורשע באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. אין חולק כי המתלוננת, נערה כבת 17, פגשה במערער כאשר ישב במכונית ושאלה אותו כיצד להגיע לתחנת אוטובוס. המערער הציע לה להביאה לתחנה והיא נענתה לו. במקום להביאה למחוז חפצה הסיע אותה המערער למקום מבודד ושם התפשט, הפשיט את המתלוננת וקיים איתה יחסי מין. על פי גירסתו של המערער יזמה המתלוננת את קיום היחסים, אולם בית המשפט קמא לא האמין לגירסתו. בטיעוניו בערעור זנח המערער את הגירסה האמורה וכל טענתו התרכזה בכך כי היה בידו להניח שהמתלוננת מסכימה לקיום יחסי המין, הואיל ועובר לקיום היחסים לא הביעה התנגדות לכך. דא עקא, שאם מעיינים בגירסת המתלוננת במלואה, לא יכול להיות ספק כי על אף שנתקפה זמנית בהלם, היא הביעה את התנגדותה לקיום היחסים גם באומר וגם בתנועה. התנהגותה של המתלוננת לא יכלה להתפרש אלא כהבעת התנגדות ברורה לקיום היחסים. בטענה חילופית, טען ב"כ המערער כי לא הוכחה חדירה, ולפיכך לא היה מקום להרשיע את שולחו באונס. גם דינה של טענה זו להידחות נוכח הראיות המצביעות באופן ברור על תחילתה של חדרה, שלאחריה אכן נסוג המערער. עונש המאסר של ארבע שנים שגזר בית המשפט המחוזי על המערער אינו חמור כל עיקר. המערער ניצל את תמימותה של נערה שבקשה את עזרתו, ולא מצאנו מקום להקל עמו מעבר למה שהקל עמו בית המשפט המחוזי. הערעור על שני חלקיו נדחה. ניתן היום, י"א באייר תשנ"ז (18.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי /שס 97009940. D04	[ "ע\"פ 97" ]	2,228
581	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4440/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.5.96 בת"א 190/94 שניתן על ידי כבוד השופט ע' קמא תאריך הישיבה: ב' בחשון התשנ"ח ( 2.11.97 ) בשם המערער : עו"ד עמוס גבעון בשם המשיב ה: עו"ד ירון בשן החלטה תוך שבועיים ימים מהיום, יודיע בא כוח המשיבה, בכתב, אם המשיבה מקבלת על עצמה את האחריות לפיצוי המערערת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. והיה ולא תקבל המדינה על עצמה את האחריות, יינתן פסק הדין בתיק זה על פי הסיכומים בכתב שהומצאו על ידי באי כוח הצדדים. ניתנה היום, ב' בחשון התשנ"ח (2.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96044400. E04	[ "ע\"א 4440/96" ]	2,229
2,909	בבית המשפט העליון ע"א 4440/96 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז ת"א בקשה למחיקת ערעור בשם המערערת: עו"ד ע. גבעון בשם המשיבה: עו"ד ירון בשן החלטה הדיון שנקבע ליום 15.9.97 - יתבטל. בא-כוח המערערת מתבקש ליתן טעם תוך חמישה ימים מיום קבלת ההחלטה מדוע לא יועבר הערעור לדיון בפני הרכב על פי תקנות 48(ג) ו450-(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ימי הפגרה יבואו במנין הימים לצורך חישוב המועדים על פי החלטה זו. ניתנה היום, כ"ה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96044400. Q02	[ "ע\"א 4440/96" ]	2,230
7,018	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4440/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: זריפי הניה עליאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.5.96 בת"א 190/94 שניתן על ידי כבוד השופט ע' קמא בשם המערערת: עו"ד עמוס גבעון בשם המשיבה: עו"ד ירון בשן פסק דין השופט ת' אור : 1. ביום 2.5.91 היו עסוקים אנשי המינהל האזרחי באזור עזה בפינוי פולשים לאדמות מדינה. המדובר בפלישה שנעשתה, בין היתר, על ידי הקמת פחונים ומבנים אחרים שלא כדין. במסגרת תפקידם זה, פעלו אנשי המינהל האזרחי, ביום המקרה, גם באזור תחנת הרכבת שבאזור דיר-אל'בלח. הם בצעו את פעולות ההריסה בעזרת טרקטור מסוג שופל ( להלן: הטרקטור ), והיו מלווים במספר חיילים שעסקו באבטחת אנשי המינהל האזרחי. בין היתר, התכוונו אנשי המינהל האזרחי להרוס, בעזרת הטרקטור, פחונים שהקימה המערערת. במהלך עבודת הטרקטור, תוך כדי נסיעתו, נפגעה מכונית מסוג פג'ו של אחד מהתושבים הגרים בסמוך. לטענת המערערת, פגע הטרקטור בנסיעתו גם בה, כאשר תוך כדי דחיפת ערימה של ברזלים לבניין על ידי הטרקטור, נפלו אלה על רגלה וגרמו לה לשבר. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים, תבעה המערערת מהמדינה את נזקיה בתאונת הדרכים האמורה. על פי טענתה, המדינה אחראית לפגיעה שנגרמה לה עקב התאונה, כבעלת הטרקטור וכמי שהשתמשה בו בעת קרות התאונה. אשר על כן, תבעה המערערת את המדינה שתפצה אותה על נזקיה בתאונה. המדינה, לעומת זאת, חלקה על כך שהמערערת נפגעה כתוצאה מפעולת הטרקטור כאמור. בית המשפט פיצל את הדיון. תחילה, נשמעו הראיות בשאלה אם המדינה נושאת באחריות לתאונה בה טוענת המערערת שהיא נפגעה. בסופו של דיון זה, החליט בית המשפט, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שפציעתה ביום המקרה נגרמה כתוצאה מנסיעת הטרקטור, ולפיכך דחה את תביעתה. על פסק הדין, הדוחה את תביעתה, הוגש ערעור זה. 2. גם כאן, כמו בפני בית המשפט המחוזי, השאלה היחידה בה חלוקים הצדדים, לעניין חבותה של המדינה בפיצוי המערערת, היא אם הוכח שפציעתה של המערערת ביום המקרה היתה כתוצאה מנסיעת הטרקטור אשר דחף לעבר רגלה ערימה של ברזלים לבניה. נדגיש מיד, כי בית המשפט קמא לא קבע שעדויות המערערת ועדיה, לגבי אופן פגיעתה, אינן אמת. בית המשפט מבסס את פסק דינו על כך, שהמערערת לא עמדה בנטל להוכיח שאכן נפגעה בנסיבות להן טענה, דהיינו עקב פעולות הטרקטור. למסקנה זו הגיע, בהסתמכו, בעיקר, על סתירות בעדויות עדי התביעה, ועל העובדה שהמערערת לא הביאה חלק מן העדים אשר היו, לדבריה, עדים לתאונה. 3. דעתי היא, ששגה בית המשפט במסקנתו. על פי הראיות אשר באו בפני בית המשפט, עמדה המערערת בנטל הרובץ עליה, כנדרש במשפט אזרחי, להוכיח שנפגעה כתוצאה מפגיעת הברזלים, אותם דחף הטרקטור בנסיעתו על רגלה. תחילה, אעמוד על הראיות המצביעות על כך. לאחר מכן, אדון בנימוקים אשר הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנתו. נימוקים אלה לא היה בהם, לדעתי, להצדיק את המסקנה אליה הגיע. 4. ראשית יודגש, שאין חולק על כך שביום המקרה, בעת שהטרקטור עבד במקום, היתה המערערת בקרבתו, כמוה כאחרים מתושבי המקום. כן אין חולק, כי הטרקטור עסק גם בהריסת וסילוק מבנה פחונים של המערערת. העידו על כך לא רק המערערת ועדיה. גם עד ההגנה יגאל בוסקילה העיד כי ראה את המערערת ביום המקרה בסמוך למקום בו עבד הטרקטור. 5. שנית, אין חולק שבסמוך לאחר האירוע, בערך בשעה 12:00, הובאה המערערת לבית חולים בשם "נאצר" בחאן יונס. העובדה שהובאה נפגעת לבית חולים זה, כאשר רגלה השמאלית שבורה, מופיעה גם ברישום משעה 14:30 ביומן המבצעים הצבאי של יום המקרה (ראה ת2/). אותה פצועה אף טענה, כאמור ביומן המבצעים, שהיא "נפצעה על ידי הצבא". הנה כי כן, המערערת הובאה לבית החולים עם רגל שבורה, בסמוך לאחר אירוע פעילות הטרקטור בסמוך לביתה, כשהיא מייחסת לצבא, בתלונתה המיידית, את גרימת השבר ברגלה. 6. אשר לתיאור התאונה בה נפגעה המערערת, באו בפני בית המשפט המחוזי שלוש עדויות: עדותה של המערערת ועדותם של העדים צאלח ח'אלד צארי ( להלן: צארי ), ועיז אלדין אברהים מחמד אלחדד ( להלן: אלחדד ). עיון בשלוש עדויות אלה מלמד על גירסה אשר, בעיקריה, הינה דומה: הטרקטור עבד במקום, ותוך כדי עבודתו דחף עם כף הטרקטור ברזלים, אשר פגעו ברגלה של המערערת. עם פגיעתה, החלה המערערת לצעוק מכאבים ושני העדים נגשו אליה לסייע לה. הצעיר בין השניים, אלחדד, הוא שהרים את המערערת והביאה עם מונית לבית חולים. אף כי יש שוני קל בפרטים, עדותם של השלושה מתייחסת לאירוע אשר מתואר בצורה דומה על ידי כל השלושה. לעדותם של השלושה נמצא חיזוק בדברים של אחד מעדי ההגנה, העד נועם אבנון ( להלן: אבנון ), אשר שמש כקצין במינהל האזרחי והיה במקום המקרה בעת עבודת הטרקטור. אף כי הוא לא ראה את הפגיעה במערערת, ולא היה מוכן לאשר שהיתה פגיעה כזו, גם הוא מאשר שכבר באתר המקרה הועלתה הטענה שהמערערת נפגעה על ידי הטרקטור. כמו כן, בשיחה שלו עם המושל הוא מדווח לו על אישה הטוענת כי נפגעה גופנית. לגבי מקור הדיווח הוא מסביר, כי אחד החיילים מסר על אישה שצעקה שפגעו בה. יש בדברים אלה חיזוק לטענת המערערת. עולה מהם, שטענת המערערת, לפיה נפגעה על ידי הטרקטור, אינה טענה שנולדה אצל המערערת כעבור זמן, אלא טענה שנטענה על ידה, תוך צעקות, כבר במקום המקרה. הנה כי כן, קיימות ראיות של שלושה עדי ראיה בדבר הפגיעה; במקום המקרה, צעקה המערערת שהיא נפגעה כשהטרקטור עבד במקום; בבואה לבית חולים הסבירה שנפגעה על ידי הצבא; טיב הפגיעה - שבר ברגל שמאל - מתאים לתאור הפגיעה המתואר על ידי שלושת עדי הראיה מטעם המערערת; צעקות המערערת לאחר הפגיעה נשמעו גם על ידי חייל, ואבנון ראה לדווח על כך למושל. מכלול ראיות זה יש בו להצביע בבירור בכיוון גירסת המערערת. 7. את קביעתו שהמערערת לא הוכיחה את גירסתה, עגן בית המשפט המחוזי במספר נימוקים. הראשון הוא, שנתגלו סתירות בראיות מטעם המערערת. בין הסתירות שראה בית המשפט להזכיר, הוא דן בסתירה הנוגעת לבית החולים אליו הובלה המערערת. בכתב התביעה צויין שהיא הובלה לבית חולים "אלאהלי אלערבי", בעוד שהעדויות שבפניו הראו שהיא הובלה לבית חולים "נאצר". סתירה זו אין בה לשלול את עדויות עדי התביעה. יודעים אנו, שבפועל הועברה המערערת לבית חולים "נאצר" ונמצאת דוקומנטציה המאשרת זאת, כולל רישום ביומן המבצעים. ציון טענה עובדתית מוטעית בעניין זה בכתב התביעה, אין בה לשנות מעובדה ברורה זו. גם ציון מוטעה של שנת לידתה של המערערת בכתב התביעה, לעומת הרישום בבית החולים, אותו הזכיר בית המשפט, אין בו כדי לשנות מסקנתנו, כשיודעים אנו שהמערערת היא זו אשר הובאה ביום המקרה לבית החולים. גם בסתירות נוספות שמצא בית המשפט, בתאור האירועים במקום המקרה, אשר במהלכם נפגעה המערערת, אין כדי לערער את מהימנות הגירסה הנשענת על ראיות אובייקטיביות בדבר עצם הפגיעה במקום, והובלת המערערת ממנו לבית חולים. קראתי בעיון את עדויות המערערת, צארי ואלחדד, ונחה דעתי שאין באי דיוקים במספר פרטים, בין עדויות העדים, כדי לשלול את כוחן המשכנע של עדויות אלה, אשר, כאמור, בית המשפט לא קבע שהן בלתי מהימנות. 8. בית המשפט המחוזי זקף לחובת המערערת את העובדה שהיא לא העידה מטעמה שניים מהעדים, אשר על פי תשובתה לשאלון (לשאלה 28), מתברר שהיו עמה בעת התאונה. מסתבר, שלתאונה היו שני עדים נוספים על אלה שהוזכרו בתשובתה - צארי ואלחדד. אלה לא היו לידה במקום בעת שנפגעה, ועל כן לא צויינו בתשובתה לשאלון. עם זאת, הם היו בקרבת מקום וראו את התאונה. האם העובדה שהמערערת - או בא כוחה - ראו להעיד שני עדים אלה, ולא את העדים שנזכרו בתשובתה, צריכה היתה להיות בעוכרי המערערת? לדעתי, התשובה לכך שלילית. כשיש מספר עדים לתאונה, אין בעובדה שצד מעיד מטעמו רק את חלקם כדי להצדיק את שלילת גירסתו. אם לטענת צד במשפט ניתנת עובדה פלונית להוכחה על ידי עד יחיד והוא אינו מעיד את אותו עד, יכול הדבר לפגוע במהימנות גירסתו. אולם כשיש שורה של עדים היכולים להעיד על העובדה, וצד מעיד רק את חלקם, שונים הם פני הדברים. אין חובה על צד, כדי שגירסתו תתקבל, שיעיד את כל עדי הראיה. שיקולים רבים יכולים להדריך צד להסתפק רק בחלק מהעדים, מבלי שהדבר יפגע במהימנות אותם עדים אשר יעידו מטעמו. לכך יש להוסיף, שאחד משני העדים אותם הזכירה המערערת בתשובתה, אשר לא הועד מטעמה, הינו נהג מכונית הפג'ו שנפגעה על ידי הטרקטור. הסיבה לאי העדתו לא הובררה, אך מתוך דברים שהושמעו בבית המשפט יודעים אנו שגירסתו, בהודעה שמסר, תואמת את גירסת המערערת (ראה בעמודים 2-1 לישיבה מיום 26.4.95). 9. סיכומם של דברים, די היה בראיות אשר באו בפני בית המשפט המחוזי כדי לשכנע בכך שהמערערת נפצעה עקב פגיעה מברזלים אותם דחף הטרקטור לעברה. התוצאה היא, שהמערערת נפגעה בתאונת דרכים, והמדינה, בעלת ומפעילת הטרקטור בעת התאונה, אחראית לפצות את המערערת על נזקיה בתאונה. לפיכך, מתקבל הערעור והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שישמע ראיות ויחליט בדבר שיעור הפיצויים המגיע למערערת. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ערעור זה בסך 20,000 ש"ח. באשר להוצאות בבית המשפט המחוזי, בית המשפט יקבעם עם סוף הדיון בתביעת המערערת. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ג' בכסלו התשנ"ח (2.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96044400. E05	[ "ע\"א 4440/96" ]	2,231
8,044	בבית המשפט העליון ע"א 4440/96 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז ת"א בקשה למתן הוראות בשם המערערת: עו"ד אהרן בארי החלטה 1. הארכת המועד להגשת הסיכומים כמפורט בבקשה. 2. יש לקבוע תאריך חדש להשלמת טיעון. ניתנה היום, ח' באב תשנ"ז (11.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96044400. Q03	[ "ע\"א 4440/96" ]	2,232
18,006	בית המשפט העליון ע"א 96 / 4440 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96044400. A01 /דז/	[ "ע\"א 96" ]	2,233
582	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 7601 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר המערער : סמיון בן גריגורי דנילוב נגד המשיב : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 5.9.96 בע.פ. 1107/96 שניתן על ידי כבוד השופט אבן ארי תאריך הישיבה: כד בסיון תשנ"ז (29.6.97) בשם המערער : עו"ד פישר דנה בשם המשיב ה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק-דין יתכן שלא היינו מתערבים שוב בעונשו של המערער, אלמלא הכלל של אחידות הענישה, המצדיק במקרה דנן קיום יחס כלשהו בין עונשם של הנאשמים האחרים ועונשו של המערער. המדינה מסכימה לכך. אשר על כן אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונשו של המערער על ששה חדשי מאסר. שאר חלקי גזר הדין לגבי המערער בעינם יעמודו. הענין יחזור לבית משפט השלום על מנת שדו"ח הממונה על עבודות השירות יוגש לו והוא יחליט בהתאם לאמור בו. עיכוב ביצוע גזר הדין ימשך בינתיים באותם תנאים. ניתן היום כד בסיון תשנ"ז (29.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96076010. B02	[ "ע\"פ 96" ]	2,234
583	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/97 בג"צ 1917/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב ים : 1 . עו"ד דרור חטר ישי, ראש לשכת עורכי הדין 2. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בקשה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ' באלול תשנ"ז (22.9.97) בשם העותרים : עו"ד כהן שלמה בשם המשיב ים: עו"ד י' רסלר, עו"ד אייל רוזן החלטה המשנה לנשיא ש' לוין: בהסכמת עורך-דין כהן יגיש עורך-דין חוטר ישי תצהיר משלים תוך 7 ימים. עורך-דין כהן מתבקש להודיע לנו לאחר הגשת התצהיר אם הוא מבקש לקיים דיון נוסף בעתירה. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. B04 /שב	[ "בג\"ץ 954/97" ]	2,235
3,849	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/97 בג"צ 1917/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב ים : 1. עו"ד דרור חטר ישי ראש לשכת עורכי הדין 2. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: יב בתמוז תשנ"ז (17.7.97) בשם העותרים : עו"ד כהן שלמה בשם המשיב ים: עו"ד י. רסלר החלטה לאחד את הדיון בבג"צ 954/97, 1917/97. ניתן היום יב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה שאלה מרכזית בעתירות אלו (בג"צ 954/97 ובג"צ 1917/97) היא האם בעקרון (וכפוף לטענות נוספות של הפרקליטים) החלטת הועד המרכזי (מיום 11.3.97) לגבי אופן ניהולו הפרוספקטיבי של הפרוטוקול עומדת במצוות הדין. לענין זה לא הביאו לפנינו הפרקליטים חומר משווה ממדינות אחרות ואנו סבורים שנוכח חשיבותו של הענין מן הראוי שהיועץ המשפטי ישקול אם להצטרף לדיון ולתת לנו את חוות דעתו. אין צורך לומר שגם כל טענותיהם האחרות של הפרקליטים תהיינה שמורות להם. בנסיבות אלו אנו דוחים את הדיון בעתירות אלו למועד שיקבע בעוד כחדשיים-שלשה. היועץ המשפטי ישקול אם ברצונו להצטרף לדיון ואם כן יגיש את עמדתו בכתב תוך 45 ימים מהיום (וימי הפגרה בכלל). בעלי הדין יכינו עיקרי טיעון הכוללים חומר משווה ממדינות אחרות, ויגישו אותם שבועיים לאחר חלוף המועד להגשת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לקבוע את הדיון בעתירות לפני ההרכב הנוכחי. ניתן היום יב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. B03	[ "בג\"ץ 954/97" ]	2,237
7,415	ב בית המשפט העליון בג"ץ 954/97 - א' בג"ץ 1917/97 בג"ץ 3000/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב : ראש לשכת עורכי הדין בקשה לביטול עתירה בשם העותרים: עו"ד ד"ר שלמה כהן החלטה בקשתם של העותרים למשוך את עתירותיהם בבג"צ 954/97 ובג"צ 1917/97 תובא להחלטת ההרכב שדן בעתירות. התזכורת שנקבעה בפני ליום 20.10.97 - מתבטלת. ניתנה היום, י"ח בתשרי תשנ"ח (19.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. O05	[ "בג\"ץ 954/97", "בג\"ץ 1917/97", "בג\"ץ 3000/97" ]	2,238
9,027	ב בית המשפט העליון בג"ץ 954/97 בג"צ 1917/97 בג"צ 3000/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב : ראש לשכת עורכי הדין בקשה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד כהן שלמה בשם המשיבים: עו"ד רסלר יהודה החלטה נקבע לתזכורת לפני ליום 7.12.97 שעה 8.00. ניתן היום כג בחשון תשנ"ח (23.11.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. B06	[ "בג\"ץ 954/97" ]	2,240
13,721	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/97 בג"ץ 1917/97 בג"ץ 3000/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב בבג"ץ 954/97: ראש לשכת עורכי הדין המשיבים בבג"ץ 1917/97: 1. ראש לישכת עורכי הדין, עו"ד חוטר ישי 2. הוועד המרכזי של לישכת עורכי הדין המשיבים בבג"ץ 3000/97: 1. ראש לישכת עורכי הדין, עו"ד חוטר ישי 2. הוועד המרכזי של לישכת עורכי הדין תשובה לצווים על תנאי תאריכי ישיבות: ז' בניסן תשנ"ז (14.4.97) י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97) כ' באלול תשנ"ז (22.9.97) ח' בכסלו תשנ"ח (7.12.97) בשם העותרים : עו"ד שלמה כהן בשם המשיב ים: עו"ד יהודה רסלר, עו"ד אייל רוזן פסק-דין השופט מ' חשין: רוחות רעות מנשבות בה בלישכת עורכי-הדין. מאז הוקמה הלישכה, בשנת 1961, ועד לשנים האחרונות, נדרשנו לא אחת לדון בהחלטות אלו ואחרות שעשו מוסדות הלישכה. במיקצת מאותם עניינים היסכמנו עם הלישכה; במיקצתם הפכנו על-פיהן החלטות שנעשו. ואולם, ברובם המכריע הועמדו לפנינו לדיון ענייניהם הספציפיים של עורכי-דין יחידים, או של מי שביקשו להיות עורכי-דין. והנה, זו-הפעם - שלא כבעבר - נאלצים אנו להידרש לשאלות חוקתיות בנושא דיני הנהלתה של הלישכה ובנושא כיבוד זכויותיו של המיעוט במוסדותיה. צר לנו שהוטלה עלינו המעמסה להכריע בעתירות אלו שלפנינו - במעט רצון טוב יכולים היו עותרים ומשיבים להגיע לעמק-השווה - אך משהונחו החבילות על פיתחנו נעשה את מלאכתנו ונתיר אותן אחת לאחת. 2. שלוש עתירות הן המונחות לפנינו: בג"ץ 954/97, בג"ץ 1917/97 ובג"ץ 3000/97. העותרים בכל שלוש העתירות הם אותם עותרים - עורך-דין ד"ר שלמה כהן, עורך-דין יוסף ארנון ועורך-דין נתן יריב - והשלושה הם חברי הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין. גם המשיבים הם אותם משיבים: המשיב בבג"ץ 954/97 הוא ראש הלישכה, עורך-דין דרור חוטר-ישי, והמשיבים בשתי העתירות האחרות הם ראש הלישכה והוועד המרכזי של הלישכה. הרקע לשלוש העתירות הוא אותו רקע ועל-כן דנו בכולן בצוותא-חדא. נוסיף כי העתירה בבג"ץ 954/97 נבלעה בשתי העתירות האחרות, ועל-כן לא נעמוד עליה בנפרד. 3. שלוש העתירות מעלות לפנינו שתי שאלות התובעות הכרעה. השאלה האחת מסֵבה עצמה על דרכי קביעת סדר-היום לישיבות הוועד המרכזי של הלישכה, ואילו השאלה השניה עניינה בתיעוד וברישום מהלך ישיבותיו של הוועד המרכזי. בהמשך לדברים שאמרנו בתחילה, נוסיף לענייננו עתה: לא שמענו עד-כה כי נתעוררו בוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין בעיות באשר לקביעת סדר היום או באשר לדרכי רישומם של פרוטוקולים. יתר-על-כן: גם בגופים אחרים אין שאלות אלו בגדר חזון נפרץ. אך מוזר הוא, כי דווקא לעניינו של גוף כלישכת עורכי-הדין נדרשים אנו להכרעה שיפוטית בשאלות שאינן אלא שאלות-שיגרה בדרכי ניהולו של כל גוף המורכב ממיגוון אינטרסים. על המיפתן 4. כדברו של סעיף 6 לחוק לישכת עורכי-הדין, תשכ"א1961- (להלן נכנה אותו - חוק לישכה), שבעה הם מוסדות לישכת עורכי-הדין (להלן נכנה אותה - הלישכה). מן השבעה ארבעה המה המוסדות המרכזיים, ואלה הם (כסדר הופעתם בסעיף 6 לחוק הלישכה): ראש הלישכה, המועצה הארצית, הוועד המרכזי ובתי הדין למשמעת. מן הארבעה שניים הם המוסדות המשפיעים ביותר על חיי היומיום של כלל הלישכה: ראש הלישכה והוועד המרכזי. נזכור כי הוועד המרכזי "הוא המוסד המבצע של הלישכה, ובידו כל סמכויות הלישכה שלא יוחדו בחיקוק למוסד אחר ממוסדותיה" (סעיף 11(א) לחוק הלישכה), וכי ראש הלישכה - בנוסף לסמכויות ספציפיות שיוחדו לו בחוק - הוא המנהל את ישיבות הוועד המרכזי והוא הקובע את סדר-יומן (סעיף 11ב(א) לחוק הלישכה). משידענו מה כוח ריכז החוק בידי הוועד המרכזי ובידי ראש הלישכה, נוסיף ונדע שני אלה: אחד, מה אחריות וחובה מוטלת על שני אלה להפעיל את סמכויותיהם באורח ראוי, ושניים, מה אחריות וחובה מוטלת עלינו לבדוק את מעשיהם ואת החלטותיהם. על רקע כללי זה הבה נעבור ונדון, בנפרד, בשתי השאלות שלפנינו. נפתח בנושא סדר היום ולאחריו נדון בנושא רישום הפרוטוקולים. לנושא קביעתו של סדר-היום (בג"ץ 3000/97) 5. העותרים הינם חברי הוועד המרכזי של הלישכה, וטרוניות קשות בפיהם על הדרך בה רואה ראש הלישכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי. ראש הלישכה מכהן - בתוקף תפקידו - כיושב-ראש הוועד המרכזי (סעיף 11(ב)(1) לחוק הלישכה), ולטענת העותרים נמנע הוא - באורח שיטתי - מֵהַעֲלוֹת על סדר יומו של הוועד נושאים שונים שהם מעוניינים כי יידונו בו. עוד טוענים הם העותרים, כי ראש הלישכה מפלה אותם לרעה; שבעוד אשר מסרב הוא לדון בישיבות הוועד בנושאים שלדבריהם ראויים הם כי יידונו, מעלה הוא על סדר-היום נושאים שהוא ו"אנשי-שלומו" מבקשים לדון בהם. בקיצור: בקובעו את סדר-היום לישיבותיו של הוועד המרכזי, נוהג ראש הלישכה "באורח בלתי-ענייני, שרירותי, בלתי-הוגן, בלתי-שוויוני, לצרכיו האישיים והכיתתיים תוך אפליה ברורה של חברי הוועד המרכזי מן ה'אופוזיציה'". לאישוש טענותיהם מונים העותרים נושאי-דיון אלה ואחרים שראש הלישכה סירב להעלותם על סדר-יומו של הוועד המרכזי, ומנגד מונים הם נושאים ש"אנשי-שלומו" ביקשו להעלות על סדר-היום וראש הלישכה נעתר להם ללא הצדקה. 6. ראש הלישכה, עורך-הדין דרור חוטר-ישי, כופר בטיעוני העותרים. בראש ובראשונה דוחה הוא את הטענות כי בקביעת סדר-יומו של הוועד המרכזי נהג שלא-כדין. כך, למשל, משיב הוא לנטען נגדו, כי חלק מבקשות העותרים נענו בחיוב והועלו על סדר-יומו של הוועד. ואשר לנושאים שלא הועלו על סדר-היום, מנמק ראש הלישכה כל נושא ונושא לעצמו, ומסביר הוא מדוע נמנע מהעלותו על סדר-היום. כך אומר הוא, בין השאר, כי נמנע מהעלות נושאים אלה ואחרים על סדר-היום, הואיל ובאותה עת היו אותם נושאים תלויים ועומדים לפני ועדה של הלישכה; ואין הצדק, לדעתו, כי אותו נושא עצמו יידון במקביל גם בוועדה של הלישכה גם בוועד המרכזי. ראש הלישכה סירב, בין השאר, לבקשת העותרים להעלות על סדר-יומו של הוועד את נושא מעורבותו שלו-עצמו "בנסיון למנות את עו"ד ר' בר-און כיועץ המשפטי לממשלה", ועל טרוניית העותרים הגיב בלשון זו: "אשר לטענה של העותרים, או מי מהם, בדבר מעורבותו של ראש לשכת עורכי הדין בנושא מינויו של עו"ד ר. בר-און, הרי שחרף הפרסומים המעוותים בכלי התקשורת בנדון והדברים חסרי היסוד של פרקליטות המדינה בנושא זה, חזר ראש לשכת עורכי הדין ואמר כי כל שנטען כלפיו בנידון היה שקר מכוון". לדברים אלה נשוב עוד בהמשך דברינו. אשר להיבט המשפטי של העתירה, משיב עורך-דין חוטר-ישי כי החוק נתן בידו "את הסמכות לקבוע את אופן ניהול ישיבות הוועד המרכזי ואת סדר יומן", וכי: "... המחוקק לא העניק לכל חבר זכות להוסיף נושאים לסדר היום כאוות נפשו, אלא מסר את סמכות ההחלטה ליושב ראש לשכת עורכי הדין, כפי שנהוג גם בגופים אחרים". 7. בצו על-תנאי שיצא מלפנינו נתבקש ראש הלישכה לנמק מדוע לא יעלה על סדר-היום של הוועד המרכזי נושאים אלה-ואחרים (עשרה במיספר) שהעותרים ביקשו כי יידונו בו. כן נתבקש ראש הלישכה לנמק, "מדוע לא יביא לדיון, בישיבות הוועד המרכזי, נושאים על-פי הסדר שבו הוצעו לסדר היום, למעט במקרים דחופים חריגים". 8. לא נשַחֵת מילים על כל אחד מאותם עשרה נושאים שהעותרים ביקשו כי יידונו בוועד המרכזי וראש הלישכה סירב לבקשתם. למיצער לגבי מיקצת מאותם עשרה נושאים, נראה לנו - לכאורה - כי צודקים הם העותרים בטרוניותיהם וכי ראוי היה שראש הלישכה ייעתר להם ויעלה אותם על סדר יומו של הוועד המרכזי. ואולם, עיקר הוא באשר ייעשה בעתיד, לאמור, בעקרונות המכריעים בנושא קביעתו של סדר-היום. נרכז עצמנו, איפוא, בשאלה העקרונית, ומהכרעתנו כאן נדע את התשובות לשאלות הפרטניות. המיתווה הנורמטיבי לקביעת סדר-היום - הנוהל המחייב 9. כיצד נקבעים סידרי עבודתו של הוועד המרכזי? הוועד המרכזי הוא אחד ממוסדות הלישכה, ולעניין סדרי עבודתם של מוסדות הלישכה קובע ומורנו סעיף 19 לחוק הלישכה: "סדר העבודה של המוסדות 19. מוסדות הלשכה יקבעו את סדרי עבודתם ודיוניהם במידה שלא נקבעו בחוק זה, בתקנות או בכללים.". תקנות לא הותקנו וכללים (כהוראתם בסעיף 109 לחוק הלישכה) לא נקבעו לסידרי עבודתו של הוועד המרכזי. עם-זאת, קבע הוועד המרכזי הוראות לדרכי ניהולו. מכַוונים אנו לסעיף 4 לנוהל עבודת הוועד המרכזי, מס' 01-101, כנוסחו לעת הדיונים לפנינו. נוהל זה תוקן לאחרונה ביום 12.3.97, ומורה הוא אותנו כך: "4. א. חבר ועד המבקש להעלות נושא על סדר יומו של הוועד, יגיש ללשכה הודעה בכתב לפחות 7 ימים לפני מועד כינוסו של הוועד ואז יוחלט, על ידי מי שמכנס את הוועד, אם לכלול את הנושא בסדר היום של הישיבה הקרובה או של הישיבה הסמוכה אחריה. ב. לא נכלל הנושא המוצע בסדר היום של הישיבה הקרובה כאמור בס"ק (א), הרי אם דרשו 5 חברי ועד בכתב לכלול את הנושא בסדר היום, ייכלל הנושא בסדר היום של הישיבה שתתקיים לאחר הגשת הצעה כזו." הוראת-נוהל זו אינה משתמעת לשתי-פנים: חבר ועד (קְרָא: חבר הוועד המרכזי) - כל חבר ועד - זכאי להעלות נושא על סדר-יומו של הוועד המרכזי, ושומה על "מי שמכנס את הוועד" - קרא, לענייננו: ראש הלישכה - לכלול את הנושא בסדר היום של הישיבה הקרובה (אם הבקשה הוגשה בכתב ולפחות 7 ימים לפני מועד הישיבה) או בסדר-היום של הישיבה הסמוכה אחריה. ודוק: אין המדובר אך בהצעה לסדר יומו של הוועד, הצעה שהוועד בישיבתו אפשר יקבל אותה ואפשר ידחה אותה. זכותו של חבר ועד עומדת לו כי נושא שהוא חפץ ביקרו יעלה על סדר-יומו של הוועד לדיון בו לגופו, וראש הלישכה חייב להיענות לְבַקָשָה כי תופנה אליו מאת חבר ועד, ולהעלות על סדר יומו של הוועד נושא שנתבקש. 10. ואמנם, טענת העותרים היא כי ראש הלישכה אינו מכבד הוראת-נוהל זו המחייבת אותו, וכי הוא "מפר במצח נחושה גם הוראה זו". ראש הלישכה, למותר לומר, כופר בטענות העותרים. לטענתו, "דרישתם של העותרים שכל נושא המועלה על ידי חבר הוועד המרכזי יובא בפני הועד המרכזי, תשים לאל את חוק לשכת עורכי הדין ואת נוהלי לשכת עורכי הדין, ותשלול מראש לשכת עורכי הדין את הסמכות המסורה לו על פי דין לנהל את הישיבות ולקבוע את סדר יומן." טענתו-תשובתו של ראש הלישכה אינה מקובלת עלינו. סעיף 4 להוראות-הנוהל הינו חד-משמעי בלשונו, ואין לנטוע בו מחשבות ורעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם מובנו הפשוט והברור. גם אם יש שמץ-ממש בטענתו של ראש הלישכה - ולא אמרנו כן - לא שמענו כי לעת כהונתם של ראשי הלישכה הקודמים נתעוררו קשיים בהחלתה של הוראת-נוהל זו. גם לא שמענו כי לעת כהונתו של עורך-דין חוטר-ישי כראש הלישכה נתעוררו קשיים כלשהם; והרי מרבית הנושאים שהעותרים ביקשו כי יידונו בוועד המרכזי לא הועלו כלל על-ידו לעיון ולדיון. כיצד זה יודע הוא איפוא כי היענות לעותרים "תשים לאל את חוק לישכת עורכי-הדין?" אשר לטענתו של ראש הלישכה כי סמכותו-שלו היא, על-פי דין, לנהל את ישיבות הוועד המרכזי ולקבוע את סדר יומן: טענה זו מוקשה בעינינו, ומכל בחינה שהיא. ראשית לכל, חזקה על הוראת-נוהל זו כי נעשתה על-דעתו של ראש הלישכה; שראש הלישכה השלים עימה משמצאהּ לעת בחירתו כראש הלישכה; או, שראש הלישכה לא עשה דבר לביטולה. ואם השלים ראש הלישכה עם קיומה של ההוראה - כפי שהערנו תוקנה ההוראה לאחרונה ביום 12.3.97 - מה לו כי ילין ויקרא בה מה שאין בה? שנית, סעיף 4 להוראת-הנוהל חי בשלום ובשלווה עם סעיף 2 לאותן הוראות-נוהל, ולפיו: "2. סדר היום ומועדי הישיבות [של הוועד המרכזי] ייקבעו מראש ע"י ראש הלשכה..." וכשם שסעיף 4 להוראות-הנוהל חי בשלום עם סעיף 2, כן עשוי הוא - בסייגים מסויימים - לחיות בשלום גם עם סמכות אחרת הניתנת בידי ראש הלישכה לקבוע את סדר היום של ישיבות הוועד המרכזי. 11. כללם של דברים: על פי הוראת-הנוהל השוררת כיום בלישכה, זכאים הם העותרים לדרוש להעלות על סדר יומו של הוועד המרכזי נושאים כרצונם, וחובה היא המוטלת על ראש הלישכה להיעתר לבקשתם; והכל כהוראות סעיף 4 לנוהל עבודתו של הוועד המרכזי. הערה : בשולי נוהל עבודת הוועד המרכזי מובאת הוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה (בו נדון להלן), ולאחריה בא כתוב זה: "הנוהל בא איפוא, להשלים הוראות שאינן קבועות בחוק. והוראות בנוהל זה הסותרות את החוק בטלות" (ההדגשה במקור - מ' ח'). על משמעותה של הערת-שוליים זו נוסיף ונדבר בהמשך. 12. ואולם, לא נספק עצמנו בכך. הפה שהתיר הוא הפה שיאסור; וכשם שסעיף 4 להוראות-הנוהל בא לעולם, כן ניתן מחר-מחרתיים להאבידו מן העולם. הבה נוסיף, איפוא, ונבדוק את שאלת היקף זכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר-יומו של הוועד המרכזי, ואת שאלת זכותם - או אי-זכותם - של העותרים להעלות נושא על סדר-יומו של הוועד. סדר היום - הוראות-החוק 13. בשנת תשנ"ה1995- הוסף סעיף 11ב לחוק הלישכה. וכך הורנו המחוקק בסעיף 11ב: "ניהול ישיבות הוועד המרכזי וקביעת סדר היום 11ב. (א) יושב ראש הועד המרכזי ינהל את ישיבות הועד המרכזי ויקבע את סדר יומן. (ב) ביקשו שליש מחברי הועד המרכזי לכלול נושא בסדר היום, יכלול היושב ראש את הנושא לדיון בישיבה הראשונה שתתקיים לאחר שקיבל את הבקשה." עד שניפָּנֶה לניתוחה של הוראת-חוק זו, נזכיר כי גם לאחר היותה לא נגעה הלישכה בהוראת סעיף 4 לנוהל עבודת הוועד המרכזי עליו עמדנו בדברינו למעלה. מסתבר כי המחוקק הראשי הטריח עצמו וקבע מפורשות בחקיקה הראשית גופה, כי יושב ראש הוועד המרכזי - קרא: ראש הלישכה - יקבע את סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי. המחוקק סבר, ככל הנראה, כי לא יהא זה ראוי להותיר לחקיקת-מישנה למיניה את נושא קביעתו של סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, ועל-כן קבע את שקבע בהוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה. ראש הלישכה הוא איפוא הקובע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, ועל סמכותו זו לא יוכל איש לחלוק. הנוכל ללמוד מכאן גם על סמכותו - ואולי על סמכותו הכמעט-מוחלטת - להימנע מהעלאת נושאים אלה ואחרים על סדר-יומו של הוועד המרכזי? הנוכל ללמוד מכאן כי ראש הלישכה הוא אדון סדר-היום לכל דבר ועניין? כי מוסמך הוא להעלות על סדר-יומו של הוועד המרכזי נושאים לרצונו בלבד? כי כל עוד פועל הוא באורח סביר, מוסמך הוא לסרב לחברי הוועד המרכזי בקשתם כי נושאים אלה ואחרים יעלו על סדר-יומו של הוועד? קביעת החוק כי ראש הלישכה "ינהל את ישיבות הוועד המרכזי ויקבע את סדר יומן" - מה מכל דברים אלה מכילה היא בביטנה? סמכות זו שהיקנה המחוקק לראש הלישכה - האם סמכות פורמלית היא או שמא נושאת היא בקירבה סמכות מהותית באשר לקביעת סדר-היום? על עמדות הצדדים אין צורך להרחיב דיבור והרי אלו מתבררות מעצמן. השאלה היא, איפוא, שאלת פירוש החוק - לשון ותכלית ועיקרי-יסוד של שיטת המשפט. 14. טוען ראש הלישכה: הוראת סעיף 11ב(א) מדברת בעד עצמה, ולפיה אני הוא הקובע את סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי. פירוש הדברים אחד הוא, לאמור: ראש הלישכה הוא אדון סדר-היום מתחילה ועד סוף. אכן, מוסיף ראש הלישכה וטוען: ראש הלישכה חייב לפעול באורח ענייני. אם יבקש חבר ועד להעלות נושא פלוני על סדר היום, לא יוכל ראש הלישכה לדחותו בְּקַש ולהשיב כי הוא, ראש הלישכה, הוא אדון סדר-היום וכי על-פיו יישק דבר. ראש הלישכה חייב לפעול, ככל רשות מינהל, באורח ענייני. ואולם, בסוף-כל-הסופות - ובעצם: בתחילת-כל-התחילות - דברו של ראש הלישכה יישמע: הוא שיכריע מה יעלה ומה ירד, במה ידון הוועד המרכזי ובמה לא ידון. ובלשונו של ראש הלישכה (בין השאר): "... ראש לשכת עורכי הדין [חייב] לקבוע רשימה מוגבלת של נושאים שיעלו על סדר היום, ואין הוא יכול לאפשר העלאת כל נושא על סדר היום". ועוד: "דרישתם של העותרים שכל נושא המועלה על ידי חבר הוועד המרכזי יובא בפני הועד המרכזי, תשים לאל את חוק לשכת עורכי הדין ואת נוהלי לשכת עורכי הדין, ותשלול מראש לשכת עורכי הדין את הסמכות המסורה לו על פי דין לנהל את הישיבות ולקבוע את סדר יומן". 15. גירסת-פירושים זו של ראש הלישכה אינה מקובלת עלינו, למיצער לא כדרך הצגתה לפנינו. אכן, דבר המחוקק הוא כי ראש הלישכה יקבע את סדר-יומן של ישיבות הלישכה, ואין ספק כי נוסחת-חוק זו מצביעה על שיקול-דעת - יתר-על-כן: שיקול דעת רחב - המוקנה לראש הלישכה באשר לקביעת סדר-היום. עם-זאת, לא נוכל ללמוד מכאן כי כל חברי הוועד האחרים, כולם תלויים הם - לשבט או לחסד - ברצונו של ראש הלישכה, ולו במקום בו מפעיל הוא את שיקול דעתו באורח שאין להעלות עליו כי בלתי-ענייני הוא. עד שנסיק מלשונו של חוק כי ראש הלישכה קנה מעין-פרורוגטיבה לקביעת סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי, נצפה לשמוע ממנו דברים יותר מפורשים ברוח זו. יתר-על-כן: אמירת החוק כי ראש הלישכה יקבע את סדר-היום, ראוי לה כי נמלא אותה תוכן בעיקרי-יסוד של שיטת המשפט, תוך לימוד מגמותיו של חוק הלישכה ותוך הבנה של מוסד הוועד המרכזי. יתר-על-כן: ראש הלישכה קנה אמנם סמכות לקבוע את סדר-היום, אך אין בו בחוק דבר - לא לכאן ולא לכאן - באשר לזכותם של חברי הוועד האחרים לדרוש מראש הלישכה כי יעלה על סדר-היום נושאים אלה ואחרים. אכן, אין סתירה בין האמירה כי ראש הלישכה קובע את סדר היום, לבין האמירה כי חייב הוא - בנסיבות מסויימות - להעלות על סדר היום נושא שנדרש בידי חבר ועד להעלותו. 16. הֲניתן ללמוד מהוראת סעיף 11ב(ב) לסמכויותיו של ראש הלישכה בקביעת סדר-היום לישיבות הוועד המרכזי? לכאורה, יש בה בהוראת סעיף 11ב(ב) כדי לתמוך בעמדת ראש הלישכה. ואכן זו היא טענתו: המחוקק הורנו מפורשות, כי במקום בו מבקשים שליש מחברי הוועד המרכזי לכלול נושא בסדר-היום, "יכלול" ראש הלישכה את הנושא לדיון, ולא עוד אלא בישיבה הראשונה לאחר שקיבל את הבקשה. נלמד מכאן, כי זו ההגבלה האחת החלה על סמכויותיו של ראש הלישכה בקביעת סדר-היום, לאמור: בהתמלא התנאים הקבועים בסעיף 11ב(ב) לחוק; ואילו בהיעדר תנאים אלה, אין מיגבלה על שיקול דעתו של ראש הלישכה לבד מהמיגבלות המקובלות במשפט המינהלי הכללי באשר להפעלת סמכות שבשיקול-דעת. 17. גם טענה זו אינה נראית לנו. ניתן לטעון כי קריאת סעיף 11ב(ב) בהמשך אחד עשויה ללמדנו, שעיקרו הוא בעיתוי הדיון בנושא ששליש מחברי הוועד המרכזי מבקשים כי יועלה על סדר היום; שאם ביקשו שליש מחברי הוועד לכלול נושא בסדר היום, יכלול ראש הלישכה נושא זה "בישיבה הראשונה שתתקיים לאחר שקיבל את הבקשה". ואולם, אין בהוראה זו, כשהיא לעצמה, כדי לשלול אפשרות כפייתו של ראש הלישכה לכלול בסדר היום נושא שנדרש בידי פחות משליש מחברי הוועד. יתר-על-כן, ובנוסף לכך: גם אם אמרנו כי עניינו של סעיף 11ב(ב) אין הוא אך בעיתוי הדיון אלא ביכולת כפייתו של ראש הלישכה להעלות נושא על סדר היום, לאמור, כי רק שליש מחברי הוועד המרכזי בכוחם לכפות על ראש הלישכה להעלות נושא על סדר-היום, עדיין אין ללמוד מכאן כי מספר חברי ועד - שאינם עולים כדי שליש מכלל החברים - או אפילו חבר בודד אחד, נטולים הם כל זכויות שהן באשר להעלאת נושא על סדר-יומו של הוועד. אכן, בין שני קטבים אלה: בין הכוח לכפות על ראש הלישכה להעלות נושא על סדר-היום, לבין הפקדת שיקול-דעת כמעט-מוחלט בידיו של ראש הלישכה - שיקול דעת הכרוך באי-יכולת (משפטית) של חברי הוועד להשפיע על סדר-היום - יש מרחב לא-קטן. בין הכל (כפיית ראש הלישכה לסדר-יום) לבין לא-כלום (שלילת זכויות מחברי הוועד) יימצא מרחב עליו לא החיל החוק נורמות מחייבות. על ההסדר הנורמטיבי שיחול במרחב זה לא לימדנו המחוקק דבר. הנה-כי כן: בוועד המרכזי חמישה-עשר חברים (סעיף 11(ב) לחוק הלישכה), ומכאן נדע כי חמישה חברים (שליש מחברי הוועד) יכולים לכפות על ראש הלישכה סדר-יום כרצונם. הנלמד מכאן כי ארבעה מחברי הוועד המרכזי הינם נטולי כל זכויות משל עצמם באשר לקביעת סדר-היום? דומה כי מסקנה זו הינה חמורה מכדי שנוכל ללומדה - על דרך השלילה - מהוראת סעיף 11ב(ב) לחוק הלישכה. 18. נמצא לנו, איפוא, כי הוראת סעיף 11ב לחוק אינה מספקת לנו תשובה חד-משמעית באשר לזכותם של חברי ועד בודדים ולו לבקש להעלות נושאים על סדר-יומו של הוועד. בהיעדר הכרעה בחוק הלישכה, הבה נתבונן סביבנו ואפשר נוכל ללמוד מהוראות דין אחרות לענייננו. 19. עד שניפנה להמשך דרכנו, שומה עלינו לפרוע שטר שחתמנו עליו, והוא לעניין היחס בין הוראת סעיף 4 להוראות-הנוהל לעבודת הוועד המרכזי לבין הוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה. ראו פיסקאות 11 ו13- למעלה. כולנו נסכים כי הוראת-החוק - בסעיף 11ב לחוק הלישכה - עדיפה על הוראת-הנוהל שבסעיף 4 להוראות-הנוהל, וכי במקום שיש סתירה בין השתיים ידה של הוראת-החוק על העליונה. השאלה אינה אלא האם יש סתירה בין שתי ההוראות? לכאורה, אכן כן הוא; שסעיף 11ב לחוק הלישכה מפקיד בידי ראש הלישכה את הסמכות לקביעת סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, בעוד אשר בהתאם לסעיף 4 להוראות הנוהל יכול חבר ועד לכפות על ראש הלישכה לקבוע נושא על סדר היום. ואולם, גם אם אמרנו כי סעיף 4 להוראות הנוהל כפוף להוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה, אין כל מניעה כי ראש הלישכה יאמץ לו את תוכנו של סעיף 4 - את מהותו - כמדיניות מטעמו לקביעתו של סדר היום לישיבות הוועד המרכזי. אכן, על דרך העיקרון, אין סתירה בין סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי - סמכות אותה קנה בחוק - לבין נכונותו של ראש הלישכה לקבל על עצמו - מראש - להעלות על סדר-היום נושאים שחברי הוועד המרכזי מבקשים כי יידונו במליאת הוועד. ראש הלישכה רשאי, אמנם, לחזור בו מהסכמתו - במיגבלות שהמשפט המינהלי מטיל על רשות המבקשת לחזור בה ממדיניות שנקטה בה בגידרי שיקול דעתה - אך כל עוד לא הודיע כי חזר בו, הסכמתו והחלטתו שרירות וקיימות. בענייננו-שלנו, כפי שראינו (לעיל, בפיסקה 10), סעיף 4 להוראות-הנוהל מתקיים על-דעתו של ראש הלישכה, ולא שמענו עד-כה כי חזר בו מדעתו או שהוראת סעיף 4 להוראת הנוהל בוטלה במפורש. נדע מכאן כי הוראת סעיף 4 להוראת-הנוהל - למיצער, בתוכנה - ממשיכה לעמוד בתוקף. להסיר ספיקות נוסיף, כי גם אם יבוטל סעיף 4 להוראות-הנוהל במפורש; וגם אם יחזור בו ראש הלישכה מאימוצו של סעיף 4 כמדיניות מטעמו לעניין סדר היום; עדיין תתפוש הדוקטרינה השלטת על קביעת סדר היום. על דוקטרינה זו נוסיף ונדבר עוד להלן. הֲנוכל ללמוד היקש מהוראות חוקים אחרים? 20. הוראות-דין שאפשר ניתן ללמוד מהן לענייננו, תימצאנה לנו בנושא קביעת סדר-היום לישיבותיה של מועצת עיריה (הוא הדין במועצה של מועצה מקומית) ולישיבותיה של הכנסת. הבה נתבונן בהוראות-דין אלו, ונפתח בנושא קביעת סדר-היום לישיבותיה של מועצת עיריה. 21. סוגיית זימון ישיבותיה של מועצת עיריה, והנוהל בישיבות אלו, נדון באורח מפורט בתוספת השניה לפקודת העיריות [נוסח חדש]. סעיף 23 לתוספת השניה עניינו הוא קביעת סדר-היום לישיבות המועצה, ונלמד ממנו כי אלה הם שלושה הגופים הקובעים את סדר-היום: ראש העיריה; המועצה עצמה; שליש לפחות מחברי המועצה. ובלשון סעיף 23 האמור: "קביעת סדר יום 23. (א) ראש העיריה יקבע את סדר היום של הישיבה. (ב) קבעה המועצה סדר יום של ישיבה בהחלטה מראש - יהא זה סדר היום. (ג) בישיבה שכונסה על פי דרישת שליש לפחות מחברי המועצה יהא סדר היום כפי שפורט בדרישה. (ד) .........................." להשלמה נוסיף, כי על-פי דרישת שליש או יותר מחברי המועצה, חובה לכנס ישיבת מועצה במקום שהמועצה לא זומנה לישיבה מן-המניין כקבוע בתוספת השניה (סעיף 6(א) לתוספת השניה), או במקום ששליש או יותר מחברי המועצה דורשים לכנס ישיבה שלא-מן-המנין (סעיף 8(א) לתוספת השניה). והנה, במקביל לַסמכות הניתנת לשלושה גופים אלה לכפות סדר יום לישיבת המועצה, מוקנית זכות לחבר מועצה יחיד להגיש "הצעות לסדר היום". הצעות לסדר היום דנה בהן המועצה בתחילתה של כל ישיבה מן-המניין (סעיף 23(ד) לתוספת השניה). מציע ההצעה מנמק את הצעתו במשך עשר דקות; אם יש מתנגדים להצעה, מנמק המתנגד את התנגדותו, אף-הוא במשך עשר דקות; ולאחר מכן מצביעה המועצה על ההצעה. אם רוב חברי המועצה הנוכחים בישיבה מצביעים בעד ההצעה, כי-אז תיכלל ההצעה בסדר היום של המועצה. התוספת השניה מוסיפה וכוללת הוראות-לוואי שונות בנושא הצעות סדר היום, אך לא נעסיק עצמנו בהן. ראוי עם זאת כי נעיין קימעא בעיקרי ההוראות שבתוספת השניה לעניינן של הצעות לסדר היום. ואלה הם העיקרים הבאים בהוראות הסעיפים 26 ו29- לתוספת השניה לפקודת העיריות: "הצעות נוספות של חברי המועצה 26. (א) חבר המועצה רשאי להגיש הצעות לסדר היום של ישיבה מן המנין לא יאוחר מ48- שעות לפני מועדה. (ב) בכל ישיבה מן המנין יידונו ארבע הצעות לסדר היום, אם הוגשו. (ג) הצעות שהוגשו ייקבעו לדיון, ויידונו, בהתחשב בגודלן של הסיעות במועצה, ובלבד שזכות הקדימה תינתן להצעה שהוגשה מטעם חבר המועצה שהסיעה שאליה הוא משתייך אינה מיוצגת בוועדת ההנהלה; בכפוף לאמור ייקבעו ההצעות לדיון ויידונו, לפי סדר הגשתן. (ד) ......................." "דיון בהצעות ובשינוי סדר הדיון 29. (א) הצעה לסדר היום יביא אותה בפני המועצה מגיש ההצעה או מי שהמגיש ביקש ממנו להביאה; היתה התנגדות לדיון בהצעה, יישמעו דברי המציע ודברי מתנגד אחד להצעה במשך זמן שאינו עולה על עשר דקות לכל אחד, ולא תתקבל ההצעה לסדר היום אלא אם הצביעו בעדה רוב חברי המועצה הנוכחים בישיבה. (ב) .........................." ראוי שניתן דעתנו להוראת הסעיף 26(ג), ולפיה ניתנת זכות קדימה להצעת חבר מועצה שסיעתו שאינה מיוצגת בוועדת ההנהלה של המועצה, קְרָא: לחבר האופוזיציה. הוראות דומות (או אף זהות) תימצאנה בסעיפים 24 ואילך של התוספת השלישית לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א1950-. 22. הנה-כי-כן: בלא שנאלץ עצמנו לרדת לפרטי-פרטים, נדע כי ראש עירייה (קרא, לענייננו: ראש הלישכה) הוא הקובע את סדר היום לישיבות המועצה, ובמקביל לו מוקנית זכות לשליש לפחות מחברי המועצה (קְרָא, לענייננו: לשליש לפחות מחברי הוועד המרכזי). במקביל לאלה, קונה כל חבר מועצה (הֲנקרא לענייננו: חבר ועד מרכזי?) להעלות הצעה לסדר היום, וחובה היא המוטלת על המועצה לדון בהצעה ולהצביע עליה בהליכים כפי שנקבעו בפקודה. הנוכל ללמוד מכאן לענייננו-שלנו? 23. אשר לסדר היום בישיבות הכנסת: בנושא זה עוסק תקנון הכנסת, בפרק השני בו שכותרתו היא "סדר-היום" ובפרק החמישי שכותרתו היא "הצעות לסדר היום של חברי הכנסת". נזכיר אך את עיקרי הדברים ככל שהם לענייננו עתה. סדר היום לישיבות הכנסת בשניים משלושת ימי השבוע, קובע אותו יושב-ראש הכנסת על-פי הצעות הממשלה (סעיף 32(א) לתקנון); ואילו ישיבה אחת לשבוע מוקדשת לדיון בהצעות לסדר היום (או בהצעות חוק פרטיות) של חברי הכנסת (סעיף 32(ב) לתקנון). מוסיף התקנון וקובע (בסעיף 33 בו), כי בכל ישיבה תהא זכות קדימה, בין השאר, להצעות לסדר היום שאושרה דחיפותן על-פי התקנון. הפרק החמישי לתקנון כולל הוראות מפורטות באשר להצעות סדר היום של חברי הכנסת ולסידרי הדיון באותן הצעות. אין צורך שנעמוד על פרטי ההסדרים. נספק עצמנו באומרנו כי עומדת לו לחבר-הכנסת זכותו להעלות הצעה לסדר היום של הכנסת, בכפוף ליוצאים מסויימים המפורטים בסעיף 78 לתקנון (הצעה מעליבה או חריצת משפט נגד אדם; עניין התלוי ועומד לפני הכנסת; עניין תלוי ועומד להכרעה בבית-משפט). סעיף 88 לתקנון קובע הוראות מפורטות באשר לסדר הדיון בהצעות לסדר היום, ועיקרן הוא שמציע ההצעה זכאי לנמק את הצעתו תוך פרק-זמן שלא יעלה על חמש-עשרה דקות. לאחר הדיון עורכת הכנסת הצבעה: בעד או נגד הכללתו של הנושא המוצע בסדר היום של הכנסת או בעד העברת הדיון בו לוועדה של הכנסת. 24. ובכן: גם בכנסת גם במועצות עירייה ומועצה מקומית, זכאי הוא היחיד להעלות הצעות לסדר היום, וזכאי הוא כי הצעתו לסדר היום תידון לגופה. היחיד אינו תלוי בשיקול דעתו של ראש הגוף בו הוא חבר. זכותו עומדת לו מן הדין, ובכפוף ליוצאים ספציפיים אין מי שיחצוץ בינו לבין זכותו. 25. הניתן ללמוד מכאן לענייננו, או שמא כל עניין הוא לעצמו והכרעה בו תהא על-פי ההסדר הספציפי שקבע המחוקק עבורו? האם ניתן ללמוד היקש מן הכנסת ומן הרשויות המקומיות ללישכת עורכי-הדין, או שמא אלה לעצמן וזו לעצמה? יאמר האומר: ברצותו ידע המחוקק להעניק זכות מיוחדת ליחיד, וברצותו ידע שלא להעניק זכות ליחיד. הנה-כי-כן, בעניינה של הכנסת ובענייניהן של רשויות מקומיות ביקש המחוקק - או מחוקק-המישנה - להעניק זכות ליחיד, ועל-כן קבע הסדרים מפורשים שקבע. אף אתה אמור: משלא קבע המחוקק זכות ליחיד בסעיף 11ב לחוק הלישכה, משמע אין זכות ליחיד אלא הזכות שראש הלישכה ישקול בדעתו אם ראוי הוא נושא פלוני כי יועלה על סדר יומה של ישיבת הוועד המרכזי. מן ההן יילמד הלאו, ולהיפך. 26. יהיו מי שיאמרו כן. אנו לא נאמר כן. לדעתנו שייכים הם שלושה המקרים לאותה משפחה מצומצמת, וכבני אותה משפחה נושאים הם בגופם צופן גנטי דומה. הדוקטרינה של הגנת היחיד מפני בעלי-שררה 27. ראשית לכל נאמר, ודברינו אלה הם ברמת ההנמקה הנמוכה ביותר: דוגמות הכנסת והרשויות המקומיות תלמדנה אותנו - כפי שאמרנו כבר - כי אין סתירה בין הוראה שפלוני או שפלונים יקבעו סדר יום לגוף קולקטיבי מסויים, לבין הוראה המקנה זכות ליחיד הנמנה עם חברי אותו גוף, כי הצעתו לסדר היום תעמוד לדיון לפני הגוף בו הוא חבר. כך, למשל, ראש העיריה ואחרים מוסמכים לקבוע את סדר היום לישיבות מועצת העיריה, ובמקביל לכך קונה חבר מועצה יחיד זכות להעלות הצעות לסדר היום. נדע מכאן, כי אין יסוד לטענת ראש הלישכה ולפיה הסמכות שקנה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי (כהוראת סעיף 11ב(א) לחוק הלישכה) שוללת בעצם קיומה - בין לעצמה בין בצירופה להוראת-השליש הקבועה בסעיף 11ב(ב) לחוק הלישכה - זכות מחברי המועצה להשפיע (משפטית) על סדר היום של הוועד המרכזי. נזכיר בהקשר זה, כי בהתאם לסעיף 4 לנוהל עבודת הוועד המרכזי (בין לעצמו בין כמדיניות ראש הלישכה לעניין קביעתו של סדר היום), עומדת לו לחבר הוועד זכות לא אך שהצעתו לסדר היום תידון בוועד, אלא שהנושא אותו מבקש הוא להעלות לדיון בוועד המרכזי אכן יידון לגופו. 28. שנית, וברמה גבוהה יותר, ברמת-המהות: כפי שציינו (ראו לעיל, פיסקה 15 ואילך), יש "מרחב מחיה" בין סמכותו הסטטוטורית של ראש הלישכה לקבוע את סדר יומן של ישיבות הוועד המרכזי, לבין שלילת זכותו של היחיד - שלילה מכל-וכל - להשפיע על קביעת סדר היום. לשון אחר: סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, אין בה כדי לשלול - מיניה וביה - זכות שאפשר קונה חבר ועד יחיד להשפיע בדרך זו או אחרת על קביעת סדר היום. כך, אין אי-התאמה בין סמכותו של ראש הלישכה לבין הקניית זכות לחבר הוועד היחיד להעלות נושאים על סדר יומו של הוועד. למשל: מוסמך הוא ראש הלישכה לקבוע - באורח נורמטיבי - כי מחצית השעה הראשונה של כל ישיבת ועד תוקדש לנושאים המועלים לדיון בידי חברי ועד יחידים. לו קבע כן, לא היה ראש הלישכה חורג מגידרי סמכותו. בוודאי כך דין, כפי שראינו, באשר לזכותו של חבר הוועד להעלות הצעות לסדר היום. על כל אלה ניתן ללמוד בנקל מתוך ההסדרים שבכנסת וברשויות מקומיות. מכאן: לא זו בלבד שאין סתירה בין הסדר המעניק סמכות לפלוני לקבוע את סדר היום לגוף מסויים, לבין זכותו של היחיד להשפיע (משפטית) על סדר היום, אלא שזכותו זו של חבר הוועד המרכזי עשויה למצוא לה מקום - וברווחה - בהוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה. אין כל קושי לפרש את הוראת סעיף 11ב כמותירה מקום רחב-ידיים לזכותו של היחיד להשפיע (משפטית) על סדר יומן של ישיבות הוועד המרכזי. 29. שלישית: הדמיון בין זכותו של היחיד בכנסת ובמועצות של רשויות מקומיות - בנושא קביעת סדר היום - אין הוא מקרי. אפשר יכול הוא להפתיע במבט ראשון, אך בחינתו מקרוב עשויה ללמדנו כי אין בו כל הפתעה. בין שתי נקודות על-פני מישור עובר קו ישר אחד בלבד. נקודת-הכנסת ונקודת-הרשויות-המקומיות נידמות הן לשתי נקודות על-פני מישור, וביניהן יעבור הישר האחד. שתי הנקודות והישר שביניהן נעשו כולם חומר אחד, והחומר הוא החומר שעשה את שתי הנקודות. בחינת חומר זה יכול שיביאנו לכלל מסקנה כי חומר-של-דוקטרינה הוא, דוקטרינה באשר לזכותו של היחיד אל-מול הרבים. ואמנם, דעתנו היא זו, שתכלית ההסדרים בכנסת וברשויות המקומיות - בנושא קביעת סדר היום - היא, להגן על היחיד מפני הרבים; למנוע את עושק המיעוט; להקנות ליחיד זכות כלשהי - ולו בעוצמה נמוכה - כדי שיוכל להשפיע על מהלכי הגוף בו הוא חבר. בלא הקניית זכות זו יכול רוב דורסני להעלים את היחיד כלא-היה, ולעת בחירות כי תבואנה לא יידע הבוחר מי הוא אותו יחיד ומה עשה לטובת היחיד והרבים. כך, למשל, נולדה הדוקטרינה של עושק המיעוט בדיני חברות במשפט האנגלי - כמובן, בצמוד לתכליות הספציפיות של החברות המסחריות - והקניית הזכות ליחיד בענייננו היא בת-דמותה של אותה זכות מדיני החברות. דעתנו היא, כי ההוראות המקנות זכות ליחיד - הן בעניינה של הכנסת הן בעניינן של הרשויות המקומיות - מקורן הלבר-משפטי הוא אותו מקור; והמקור הוא הצורך להגן על היחיד מפני הרבים, לאפשר ליחיד להביע את עצמו, ליתן ליחיד מרחב לבצע את שאיפותיו, לפַנות ליחיד דרך להשפיע על סביבותיו. זכויות אלו המוקנות ליחיד הינן איספקלריה לצרכים ולאינטרסים עמוקים של היחיד ושל הכלל, ובנות הן לדוקטרינה כל-כוללת החותכת את שיטת המשפט לרוחבה. דוקטרינה זו עשויה למצוא את מקומה בענייננו-שלנו אף הוא, והשאלה הנשאלת אינה אלא אם הונח המצע הראוי להחלתה: האם הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין מתאים בבחינותיו הרלבנטיות לדגם שהכנסת והמועצות של הרשויות המקומיות מעמידות בפנינו? תשובתנו לשאלה היא בנענוע-ראש נמרץ של "הן", ואת דברינו סומכים אנו, בראש ובראשונה, למהותו ולהרכבו של הוועד המרכזי. הדוקטרינה של הגנת היחיד מפני בעלי-שררה - "סימנים" להחלתה על ענייננו 30. הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין הוא, כלשון סעיף 11(א) לחוק הלישכה, "המוסד המבצע של הלישכה", ומחזיק הוא ב"כל סמכויות הלישכה שלא יוחדו בחיקוק למוסד אחר ממוסדותיה". המושג "מוסד מבצע" יכול שיטעה. ניתן להתרשם כי עומד לפנינו גוף שיש תיאום - או, שאמור להיות תיאום - בין אבריו השונים; כי ענייננו בקבוצת אנשים היושבים בסירת-משוטים - איש בצד רעהו ואיש מאחורי רעהו - והחותרים בקצב אחד לכיוון אחד; כי מדברים אנו בגוף הפועל באחדות - ולו אחדות יחסית - להשגת יעדים שהציב לעצמו. כזו היא, למשל, הממשלה, שלפי סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה היא "הרשות המבצעת של המדינה". ואולם שלא כממשלה הוא הוועד המרכזי של לישכת עורכי הדין. 31. בפרשת אבו-חוסיין נ' המועצה הארצית של לישכת עורכי-הדין (בג"ץ 6861/95, פ"ד מט(5) 265), עמדה לפירוש הוראת סעיף 11(ב)(2)(ב) לחוק הלישכה, ולפיה אמורה המועצה הארצית של הלישכה לבחור מיקצת מחברי הוועד המרכזי "בבחירות שוות, יחסיות וחשאיות". שאל בית-המשפט את עצמו: מה פירוש "יחסיות"? שאל והשיב מפי המישנה לנשיא ש' לוין (שם, 270, 271): "... אכן, למקרא סעיף 11(ב)(2)(ב) יוצא, לכאורה, שכוונת המחוקק הייתה שתוצאות הבחירות לוועד המרכזי תשקפנה את יחסי הכוחות במועצה הארצית, והשקפה זו מקבלת חיזוק מהעובדה שחברי הגוף הבוחר במועצה הארצית נבחרו אף הם לפי שיטת הבחירות היחסיות.... ...הגעתי אפוא למסקנה שהדיבור 'בחירות יחסיות' בסעיף 11(ב)(2)(ב) צריך להיקרא כפשוטו, לאמור, המדובר בשיטת בחירות שבה ניתן, בהכרח, ייצוג גם לקבוצות המיעוט". פירוש ההלכה הוא איפוא זה, שהוועד המרכזי אמור לשקף בהרכבו את הרכב המועצה הארצית של הלישכה; ומה המועצה הארצית נבחרת בשיטת בחירות יחסית והרכבה משקף, ממילא, אינטרסים שונים והתפלגות של דעות שונות, כן הוא דינו של הוועד המרכזי. הוועד המרכזי של הלישכה אינו עשוי, אם-כן, מעשה-מיקשה. אכן "מוסד מבצע" הוא - כך מכנה אותו המחוקק במפורש - אך אין הוא כשאר מוסדות "מבצעים". חבריו מתפלגים ביניהם בדומה להתפלגות החברות במועצה הארצית: יש מבין חברי הוועד המייצגים קבוצות של רוב בלישכה ויש מביניהם המייצגים קבוצות של מיעוט. התפלגות הדעות בין כלל עורכי-הדין באה לידי ביטוי לא אך במועצה - ב"בית הנבחרים" של הלישכה - אלא אף בוועד המרכזי - ב"ממשלה" של הלישכה. בראותנו כי זה הרכבו של הוועד המרכזי; וביודענו כי על דרך הכלל - אם-כי לא תמיד - יימנה ראש הלישכה עם הרוב בוועד המרכזי (כך הוא כיום); נשאל את עצמנו: הנקבל כי בהפקדת קביעתו של סדר-היום בידי ראש הלישכה נתכוון החוק לשלול זכויות מן המיעוט? או שמא נעדיף פירוש שיקנה זכויות למיעוט? אותה קושיה יכולה שתישאל גם אם הרוב בוועד המרכזי אינו הולך יד-ביד עם ראש הלישכה. והקושיה: הנקבל כי בהפקדת קביעתו של סדר-היום בידי ראש הלישכה נתכוון החוק לשלול זכות מכל יחידי הוועד המרכזי, גם מן הרוב שבהם? או שמא נעדיף פירוש שיקנה זכויות (כלשהן) ליחידי הוועד? בין כך ובין כך, השאלה היא אותה שאלה ונסבה היא על זכויותיהם של חברי הוועד המרכזי. גם התשובה תהא אותה תשובה, והיא, לדעתנו, כגירסה בתרא. 32. מצב הדברים אליו נקלע הוועד המרכזי דהיום עשוי לספק לנו דוגמה - דוגמה בלבד - לפירושו הראוי של החוק. תחילת הדברים לענייננו עתה היתה ביום 28 ביוני 1995, הוא יום הבחירות האחרונות למוסדות הלישכה. בבחירות אלו נבחרו, בין השאר, חברי המועצה הארצית. המועצה הארצית אמורה היתה על-פי סמכותה לבחור בחברי הוועד המרכזי, ולא רבו הימים עד שנתגלעו חילוקי-דעות חריפים בין חבריה על דרך בחירתו של הוועד. המועצה החליטה על דרך בחירה מסויימת, ובהולכה בדרך שכבשה לעצמה בחרו חברי המועצה את חברי הוועד המרכזי. על דרך בחירה זו השיגו מיקצת מחברי המועצה הארצית, ועשרה מהם - אשר לא נבחרו לוועד המרכזי - העלו את טרונייתם לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. עם עשרה אלה נימנו שלושת העותרים שלפנינו. בפסק-דינו קבע בית-המשפט כי בבחירתו של הוועד המרכזי אמור לשלוט עקרון ה"יחסיות", וכי שיטת הבחירה שהמועצה אחזה בה לבחירת חברי הוועד המרכזי היתה שיטה פגומה מעיקרה בחוטאה לעקרון-על זה. למותר לומר כי בהולכה בדרך בה הלכה - ובזונחה את עקרון היחסיות - פגעה המועצה בזכויות המיעוט אשר נותר אל-מחוץ לוועד המרכזי של הלישכה. לסופו של דיון קבע בית-המשפט כי הבחירות לוועד המרכזי היו בטלות, בהוסיפו כי יש לערוך בחירות חוזרות: ראו פרשת אבו-חוסיין , לעיל. הרוב במועצת הלישכה ניסה איפוא לקפח את זכויות המיעוט, אך ניסיונו לא עלה יפה. ניסה - וכשל. 33. הרוב במועצה לא אמר נואש, ולאחר שנפל קם על רגליו וניסה לעשות שוב לקיפוח זכויות המיעוט. זו הפעם, על דרך קביעת כללי-בחירות שסתרו את הנחיות בית-המשפט בפרשת אבו-חוסיין . ואולם המיעוט - ובו שלושה העותרים שלפנינו - לא נדם, ושוב העלה את טרונייתו לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. בית-המשפט דן בשאלות שהועמדו להכרעתו, ושוב החליט לעשות את הצו על-תנאי מוחלט. זו הפעם החליט בית-המשפט להכריז כי כללי בחירתו של הוועד המרכזי - אותם כללי-בחירות שהמועצה החליטה עליהם - הינם כללים בטלים: בג"ץ 5410/96 עו"ד יוסף ארנון ואח' נ' שר המשפטים ואח' , פ"ד נ(3) 710. נמצא לנו, איפוא, כי בית-המשפט העליון סיכל ניסיון נוסף של הרוב במועצה לקפח את זכותו של המיעוט. 34. אחר הדברים האלה ניסה הרוב במועצה לקבוע כללים חדשים לבחירתו של הוועד המרכזי, אלא שזו הפעם - שלא כבפרשת ארנון - סירב שר המשפטים לאשר את כללי-הבחירות שהונחו על שולחנו לאישורו. תחת הכללים שהוצגו לו התקין שר המשפטים תקנות לבחירות לוועד המרכזי. ניסיון שנעשה לתקוף כללים אלה - ברוחו של הרוב במועצה - לא עלה יפה: בג"ץ 4362/96 אבימור יעקב, עו"ד ואח' , נ' שר המשפטים ואח' (טרם פורסם). הבחירות לוועד המרכזי נערכו על-פי אותן תקנות שהתקין שר המשפטים, וזו הפעם עלה בידי שלושת העותרים שלפנינו - כמצופה - להיבחר כחברים בוועד המרכזי של הלישכה. 35. מדוע הארכנו לספר באירועים אלה מן העבר, אלא שקשה להימנע מהתרשמות כי הרוב - זו הפעם הרוב בוועד המרכזי - עושה כְּמֵירָעוֹ להצר את צעדי המיעוט שהעותרים נימנים עימו. בתחילה ניסה הרוב - הרוב במועצה - לדחוק את רגלי המיעוט מחברות בוועד המרכזי. משלא עלה הדבר בידו והעותרים נבחרו להיותם חברים בוועד המרכזי, עושה הרוב - זו הפעם הרוב בוועד המרכזי, רוב שבעיקרו משמש איספקלריה לרוב במועצה - לדחוק את המיעוט אל-מחוץ למחנה. 36. אמרנו, ונחזור: פרשת המועצה והוועד המרכזי דהיום אינה משמשת לנו אלא משל ודוגמה בדרכנו לפירושו הראוי של החוק. מצב דברים כְּזה השורר כיום בוועד המרכזי עשוי היה להיות נצפה לעת חקיקת ההסדרים נושא הדיון. על רקע כל אלה, לא נסכים ללמוד מן החוק כוונה להצר את זכויות המיעוט עד כיליון. עדיף בעינינו פירוש לפיו נתכוון החוק להעניק למיעוט זכות להשפיע - בדרך כלשהי - על קביעת סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי. יתר-על-כן: אנו מתקשים לפרש את החוק בכל דרך אחרת. 37. מסקנתנו היא איפוא זו: סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר יומן של ישיבות הוועד המרכזי, לא זו בלבד שעולה היא בקנה אחד עם זכותו של המיעוט להשפיע אף-הוא על סדר היום, אלא שמכוח עקרון-יסוד בשיטת המשפט - העיקרון האוסר עושק המיעוט - מוגבלת סמכותו של ראש הלישכה בקביעתו של סדר-היום. לשון אחר: העיקרון האוסר עושק המיעוט (וכפי שראינו, עיקרון זה מזדהה בענייננו עם האיסור לעשוק את הרוב) מֵצֵר ex lege את סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר היום. השאלה אינה אלא מה הסדר נקבל כהסדר שאינו עושק את זכותו של היחיד בוועד המרכזי? הסדרים חלופיים להגנת המיעוט 38. התשובה לשאלה מה הסדר יימצא לנו והמיעוט לא ייעשק - לא תזמן עצמה לפנינו בנקל. יתר-על-כן: הנטל לקביעתו של הסדר נורמטיבי אשר ישמור על זכותו של היחיד מוטל על מוסדות הלישכה, ואנו לא נכתיב להם מה הסדר עליהם לאמץ. כשם שהכנסת ידעה לקבוע הסדר בנושא הצעות לסדר היום; וכשם שהמחוקק ידע לקבוע הסדרים באשר לישיבות המועצות של רשויות מקומיות; כן תדע הלישכה - חובה היא שתדע וחזקה עליה שתדע - למצוא את ההסדר הראוי לה. הסדר מפורט אין בכוונתנו לקבוע, אך נעמוד על העקרונות הנראים חשובים בעינינו לעת קביעתו של אותו הסדר. 39. שני אינטרסים הם המושכים לצדדים, כל אחד מהם לכיוונו-הוא: מעבר מזה, אינטרס היחיד להשפיע על סדר-יומן של ישיבות הוועד, ומעבר מזה, אינטרס ראש הלישכה לנהל את ישיבות הוועד המרכזי בדרכו ובאורח יעיל. אשר לאינטרס היחיד: דיברנו בו לא-מעט, ועתה נוסיף עוד ונאמר: חבר הוועד היחיד - והוא אף חבר המועצה הארצית - בוחריו שלחוהו אל המועצה ואל הוועד, וכדרכם של נבחרים אמור הוא לקיים התחייבויות שנטל על עצמו לעת הבחירות. התחייבויות אלו יוכל חבר הוועד לקיים רק אם ישמיע את קולו, וחייב הוא לעשות כמיטבו כדי להשפיע על החלטות המועצה והוועד המרכזי. חבר הוועד רוצה אף זאת, שהכל יידעו כי נאמן הוא להבטחותיו. ובלשונם של אמנון רובינשטיין וברק מדינה בספרם המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, תשנ"ז1996-, כרך א', 676) על הצעות לסדר היום של הכנסת: "בדרך זו [של הצעות לסדר היום] יכולים סיעות וחברי-כנסת בודדים להעלות נושאים, המחייבים תשובה של הממשלה ובירור פרלמנטרי, ולמקד אליהם תשומת-לב ציבורית.". אשר לאינטרס ראש הלישכה: סמכותו וזכותו של ראש הלישכה עומדות לו לְנַהֵג את ישיבות הוועד המרכזי, ובכלל אלו לקבוע את סדר היום לישיבותיו. הנהגת הוועד המרכזי חייבת להיעשות באורח ענייני וביעילות, והכל להשגת תכליות ראויות של הלישכה. כל תכליות אלו כולן הן אמות-מידה ראויות בקביעת סדר היום, תוך כיבוד למֵירָב ולמֵיטָב של זכויות המיעוט. כך, למשל, אם יערמו חברי ועד על שולחנו של ראש הלישכה הררי-נושאים להעלאתם על סדר-יומו של הוועד (דבר שלא אירע בענייננו), בוודאי יהא עליו למיין את הנושאים השונים ולהחליט אלו נושאים יעלה על סדר-היום מיידית ואלו נושאים יידחה הדיון בהם. ולכשיחליט להעלות נושא על סדר-היום, לא בהכרח יידון אותו נושא בישיבה הראשונה של הוועד. עם-זאת, ראש הלישכה יעשה שימוש שלא-כדין בסמכותו, אם יסרב להעלות על סדר יומו של הוועד המרכזי נושא שעל-פי עצם טיבו ראוי כי יידון בוועד בהקדם. 40. כפי שראינו, סירב ראש הלישכה להעלות על סדר-יומו של הוועד המרכזי מספר נושאים שהעותרים ביקשו עליהם. אחד הנושאים שראש הלישכה נמנע מהעלותו על סדר יומו של הוועד נסב על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה (מינוי שהחזיק ימים אחדים בלבד). נושא מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, כולנו ידענו, הסעיר את הציבור בארץ. ואף אל אולמו של בית-המשפט הגבוה לצדק הגיע. ראו: בג"ץ 2534/97, ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה (טרם פורסם); בג"ץ 2535/97, ח"כ יוסי שריד נ' פרקליטת המדינה (טרם פורסם); בג"ץ 2541/97, ח"כ אופיר פינס נ' פרקליטות המדינה (טרם פורסם). והנה, העותרים שלפנינו ביקשו להעלות על סדר יומו של הוועד המרכזי את נושא מעורבותו האישית של ראש הלישכה במינויו של היועץ המשפטי לממשלה, אך ראש הלישכה סירב לבקשתם בטענה (כהסברו לפנינו), כי כל שנאמר בהקשר זה בכלי התקשורת וכל שנקבע באותו עניין בידי פרקליטות המדינה "היה שקר מכוון". העומדים דבריו של ראש הלישכה בפני ביקורת? התשובה לדעתנו היא בשלילה. אכן, טעמו של ראש הלישכה לאי-העלאת הנושא על סדר יומו של הוועד המרכזי הינו טעם שאין לקבלו. וכי סבור הוא ראש הלישכה ברצינות, שרשאי ומוסמך הוא לסרב להעלות נושא על סדר יומו של הוועד המרכזי? וכי סבור הוא כי קנה סמכות לְשַתֵּק ביקורת על מעשיו-שלו? הלשם כך ניתנה סמכות בידו לקבוע את סדר היום? השאלה שאלה והתשובה בה. כך באשר להעלאתו של נושא על סדר-היום וכך באשר לעיתוי העלאתו על סדר-היום. העיתוי יכול שיהיה מעיקרי הדברים, ויש שדחיית העלאתו של נושא פלוני על סדר היום תביא מאליה להפיכתו בלתי-רלבנטי. בה-בעת, כמובן, יש למצוא איזון ראוי בין הנושאים השונים האמורים לעלות לעיון ולדיון על שולחנו של הוועד המרכזי. 41. לא אמרנו - אף לא נאמר - כי חובה היא המוטלת על ראש הלישכה לכלול בסדר-היום של הוועד המרכזי - לדיון במוקדם או במאוחר - כל נושא שחבר ועד חפץ בו. כפי שראינו, זכותו של היחיד בכנסת וברשויות מקומיות מצמצמת עצמה לזכות להעלות הצעות לסדר-היום, תוך נתינת אפשרות ליחיד לנמק את הצעתו. אפשר שראש הלישכה והוועד המרכזי יבקשו ללכת בדרך זו - או בדרך המשלבת דרך זו בדרך הראשונה - ואנו לא נאמר להם מה יעשו. ראש הלשכה והוועד המרכזי יכולים, למשל, לאמץ הליך כְּזה הנהוג במועצות של רשויות מקומיות או בכנסת או הליך בדומה לו. עיקר הוא כי תישמר זכותו של היחיד וכי לא ייעשה לפגיעה בזכותו: הן מבחינת עצם זכותו של היחיד להשמיע את קולו בנושא סדר-יומו של הוועד המרכזי הן באשר לעיתוי קיומה של הזכות. כך, למשל, אפשר שיוקצה זמן בכל ישיבה של הוועד המרכזי לדיון בהצעות לסדר היום או בנושאים שייקבעו לגופם; אפשר שתיקבענה ישיבות מיוחדות להצעות יחידי הוועד; ואפשר כי ייקבע הסדר אחר. כללם של דברים 42. לסיכום: לעת הזו שריר וקיים סעיף 4 של הוראות-הנוהל לעבודת הוועד המרכזי, ולפיו זכותם של העותרים עומדת להם כי יועלו על סדר-יומו של הוועד המרכזי כל הנושאים שביקשו כי יועלו על סדר-היום. זכותם של העותרים עומדת להם, ומנגד חובה היא המוטלת על ראש הלישכה להעמיד כל אותם נושאים על סדר-היום. הואיל ועל חלק מאותם נושאים אפשר אבד הכלח - ואפשר העותרים עצמם יוותרו על דיון במיקצת מאותם נושאים - יודיעו העותרים לראש הלישכה, תוך 30 יום, אלו נושאים עומדים הם על דיון בהם, ובאיזה סדר יהא הדיון, וראש הלישכה יעמיד אותם נושאים על סדר-יומו של הוועד המרכזי. הואיל ומדברים אנו בנושאים שנצטברו משך תקופה לא-קצרה, וכדי למנוע שיבוש בפעולות הוועד המרכזי, יהא ראש הלישכה רשאי לפרוש את הדיון באותם נושאים על-פני כמה-וכמה ישיבות. בה-בעת, יישמר ראש הלישכה שמא יפגע בזכויות העותרים. 43. אשר לעתיד: חובה היא המוטלת על ראש הלישכה (ועל הוועד המרכזי) לקבוע הסדר לעניין זכותם של יחידי הוועד להעלות נושאים על סדר יומן של ישיבות הוועד; וההסדר שייקבע, למותר לומר, חייב שישמור על זכויות היחידים. עד אם ייקבע הסדר חדש, ימשיך לשרור ההסדר הקבוע בסעיף 4 להוראות-הנוהל. תיעוד ישיבות הוועד המרכזי 44. ציר המחלוקת השני בין בעלי-הדין עניינו תיעוד ישיבותיו של הוועד המרכזי. בתחילה נתקשיתי להאמין כי על נושא תיעוד הישיבות עשויים להתגלע חילוקי-דעות במוסד עליון זה של לישכת עורכי-הדין; ולא עוד, אלא שהמחלוקת תתגלגל ותגיע עדינו. ואולם משהוטל עלינו להכריע בין הניצים - נעשה את חובתנו ונכריע. תוך כדי ההליכים לפנינו הסתמנה, לכאורה, דרך פיתרון לחילוקי-הדעות בין בעלי הדין. אין לנו אלא להצטער על-כך שיצר ההתנגחות גבר ובעלי-הדין חזרו, כל אחד מהם, למקומו כבתחילה. אשר לגוף העניין: נעמוד בתחילה על השתלשלות האירועים, ולאחר מכן נפַנֶה עצמנו לבירור השאלות המשפטיות. עיקרי העובדות שלעניין 45. תחילת הדברים לענייננו עתה היא בנוהל מס' 02-201 מיום 26.4.94, ושמו: "כתיבה והפצת פרוטוקולים של ישיבות מוסדות הלישכה". וכך קבע סעיף ד' לאותו נוהל: "פרוטוקול מקוצר הכולל החלטות של הוועד המרכזי והמועצה הארצית בלבד יופץ תוך שבועיים מיום הישיבה. פרוטוקול מלא יופץ תוך חודש מיום הישיבה. פרוטוקולים של ועדות הלשכה יופצו תוך חודש מיום הישיבה. כל הפרוטוקולים יופצו לאחר שייערכו וייחתמו ע"י יו"ר הישיבה". על-פי נוהל זה, נדרשה הפקתם של שני פרוטוקולים: פרוטוקול אחד "מקוצר", פרוטוקול אחד "מלא". הלכה למעשה, כפי שלמדנו לדעת, לא נרשם בישיבות הוועד המרכזי אלא פרוטוקול אחד בלבד. היתה זו עורכת-דין הגב' נירה פרידמן, סגנית המנהל הכללי של הלישכה, אשר נכחה בישיבות הוועד המרכזי, ולמישמע אוזניה רשמה את מהלך הדיון - עיקרי-דברים שנאמרו בישיבות - ואת ההחלטות שנתקבלו. עורכת-דין פרידמן הביאה תמצית מדברי המשתתפים והכל היו מרוצים ושבעי-רצון. 46. כך נמשכו והלכו הדברים שנים רבות, עד שביום 21.1.97 ביקש עורך-הדין ד"ר שלמה כהן - אחד העותרים לפנינו - כי ישונה נוהל רישום הפרוטוקול. הצעתו של ד"ר כהן היתה זו, שפרוטוקול הדיון יירשם מילה במילה - בין בידיה של קצרנית בין על-דרך של הקלטה - ולא עוד יירשם פרוטוקול כפי שנרשם עד אותה עת. טעמו של ד"ר כהן להצעתו היה זה: שלא כפי שהיה נהוג בעבר, מתערב ראש הלישכה, שלא-כדין ושלא-בהיתר, בתוכן הפרוטוקולים שרושמת עורכת-דין פרידמן. ראש הלישכה נוטל היתר לעצמו להורות לעורכת-דין פרידמן להימנע מרישום דברים הנאמרים בישיבה - והם דברים שאינם לטעמו; מוסיף הוא לפרוטוקול - על דעת עצמו - דברים שלא נאמרו כלל ותשובות שלא ניתנו במהלך הדיון בישיבות; ואף נוטל הוא לאחר הישיבות את רישומיה של עורכת-דין פרידמן כדי "להגיה" את הרישומים, כמו תפקידו של ראש הלישכה הוא לעשות הגהות-סופר לרישומים. מכל טעמים אלה ביקש ד"ר כהן לשנות את נוהג רישום הפרוטוקול, על דרך רישום מדוייק של כל הנאמר בישיבות הוועד המרכזי. הוועד המרכזי החליט לדחות את הצעתו של ד"ר כהן, ועל-כך הוגשה (בין השאר) העתירה הראשונה שלפנינו, זו העתירה שבבג"ץ 954/97. העתירה היתה (בין השאר) נגד ראש הלישכה, ובקשת העותרים היתה (בין היתר) כי ראש הלישכה: "יגרום לרישומו של פרוטוקול מלא ומדוייק, לא יתערב ברישום הפרוטוקול, לא ימנע רישום בפרוטוקול של כל דבר שנאמר בישיבה על ידי כל חבר או מוזמן המשתתף בישיבה, ולא יכתיב לפרוטוקול דברים, אלא על פי רשות דיבור שנטל לעצמו על פי סדר תקין". 47. העתירה הוגשה לבג"ץ ביום 10.2.97, ולא יצאו אלא שמונה ימים בלבד והוועד המרכזי החליט לשנות את נוהל רישום הפרוטוקול. על-פי התיקון שנתקבל, נמחקה התיבה "מלא" שתיארה את היקף הפרוטוקול שיש להפיצו לאחר חודש מיום הישיבה. לאחר התיקון, איפוא, ובצד הפצת פרוטוקול "מקוצר" תוך שבועיים מיום הישיבה, נדרש להפיץ "פרוטוקול" (לא "פרוטוקול מלא") תוך חודש מיום הישיבה. סתם הנוהל המתוקן, סתם ולא פירש מהו "פרוטוקול" ומה בין "פרוטוקול מלא" - נחלת העבר - לבין "פרוטוקול". 48. עברו-חלפו כשלושה שבועות נוספים, וביום 11.3.97 החליט הוועד המרכזי להידרש שוב לנוהל רישום הפרוטוקולים ולעשות בו שינויים. שוב תוקן סעיף ד' לנוהל, וזה הנוסח החדש שנקבע: "פרוטוקול הוועד המרכזי יכלול: 1. מועד הישיבה ומקום קיומה. 2. שמות חברי הוועד המרכזי הנוכחים בישיבה ושמות משתתפים מוזמנים. 3. סדר היום וכל שינוי בו. 4. שמות המשתתפים בדיון בכל סעיף. 5. הצעות להחלטה והנמקתן. 6. החלטות ותוצאות ההצבעה. 7. הודעות. הפרוטוקול יופץ תוך שבועיים מיום הישיבה." ניתן דעתנו, כי על-פי הנוהל החדש שוב אין צורך לרשום בפרוטוקול את דברי המשתתפים - לא במלואם אף לא בחלקם. עם זאת, הוסיף הוועד המרכזי והחליט כי: "לפי בקשת רוב החברים בתחילת הדיון ניתן יהיה, בנושאים עקרוניים, לרשום גם את עיקרי הדברים של המשתתפים בדיון". הנה-כי-כן, לרוב חברי הוועד המרכזי - רק לרוב - מוקנית זכות לדרוש רישומם של "עיקרי הדברים"; למיעוט אין קנויה זכות זו. השאלה הנשאלת, וכמו-מעצמה נשאלת היא: לעניין זה של רישום פרוטוקול, במה נעלה זכותו של הרוב על זכותו של המיעוט? והרי הדברים הם דווקא איפכא מסתברא. ובכלל: מה היה לוועד המרכזי - שמא נאמר: לרוב החברים בו - כי ראה לשנות נוהג ששרר בו שנים? 49. נזכור כי כל השינויים בנוהל רישומם של פרוטוקולים נעשו בעוד העתירה בתיק בג"ץ 954/97 תלויה ועומדת לפני בית המשפט; והרושם הברור הוא, כי כל שינויים אלה נעשו כדי לקדם את פני ההליכים באותה עתירה. בין כך ובין אחרת, לא שמענו מפי המשיבים טעם טוב - או טעם כלשהו - על-שום-מה ולמה הטריח הוועד המרכזי עצמו, תוך תקופת שבועות אחדים, לשנות שתי פעמים את נוהל רישום הפרוטוקולים. 50. לאחר השינוי האחרון בנוהל - זה השינוי שמיום 11.3.97 - הגישו העותרים עתירה נוספת לבג"ץ (בג"ץ 1917/97) וביקשו בה כי נכריז על ביטולה של ההחלטה האחרונה. כן ביקשו העותרים שנצווה על המשיבים כי "ייכתב בישיבות הוועד המרכזי פרוטוקול מלא ומדוייק על-ידי קצרנית מקצועית". 51. לבקשת העותרים הוצאנו צווים על-תנאי, ובדיון שהיה ביום 17.7.97 ביקשנו מן היועץ המשפטי לממשלה - אם יראה לטוב מלפניו - כי יחווה דעתו בנושא רישומו של הפרוטוקול. 52. עברו-חלפו עוד כשלושה חודשים, וביום 7.10.97 החליט הוועד המרכזי, פה אחד, להחזיר עטרה ליושנה; קרא: לחזור לשיטה הישנה של רישום הפרוטוקול, תוך היעזרות בעורכת-הדין פרידמן. ובלשון ההחלטה: "לבקשת ראש הלשכה להשתחרר מהאחריות לרישום פרטיכלים של הוועד המרכזי מחליט הוועד המרכזי כי מנכ"ל הלשכה הוא שידאג לכך שהפרוטוקול יירשם, כפי שהיה לפני 1.2.97, כאשר סמנכ"ל הלשכה תרשום את עיקרי הדברים, ללא הפרעות, וללא התערבות הנוכחים בישיבה והפרוטוקול ייערך ויופק ע"י מנכ"ל הלשכה". משקראנו החלטה זו סברנו לתומנו כי הנה-הנה הגענו אל המנוחה והנחלה. לא תמהנו איפוא משביקשו העותרים ביום 19.10.97 - ועל רקע החלטה זו של הוועד - למחוק את עתירתם. אלא שהשימחה היתה שימחה מוקדמת. טרם היה סיפק בידנו לברך על המוגמר, וביום 30.10.97 - אחד-עשר יום לאחר בקשת המחיקה - ביקשו העותרים לחזור בהם מבקשתם. הטעם לכך, לדבריהם: בישיבת הוועד המרכזי שהיתה ביום 28.10.97 חזר ראש הלישכה למינהגו הישן ו"הורה לרושמת הפרוטוקולים להפסיק לרשום את דברי העותר מס' 1...". 53. אחר הדברים האלה היו דיונים נוספים - בבית-המשפט ובוועד המרכזי - והועלו הצעות להסדר מוסכם. מבין כל אלו חשובה במיוחד הודעת המשיבים מיום 30.12.97, ולפיה אין הם חוזרים בהם מהסכמתם "שדיוני הוועד המרכזי יוקלטו (ללא תימלול) כפוף לחזרתם הסופית של העותרים מראש זה בעתירתם". העותרים סירבו להצעה, וביום 3.2.98 הודיעו לבית המשפט כי "המצב במוסדות הלישכה נשאר קשה כשהיה כאשר הוגשו העתירות ...". בקשתם היתה כי נכריע בדין. 54. לסיכום הדברים נאמר איפוא זאת: בשלבים מסויימים של ההליכים נראו נצנוצי-אור בקצה המינהרה החשוכה. היו אלו, כמסתבר, גחליליות במעופן; ומשחלפנו על-פניהן נותרנו שוב בחשיכה כבדה, חשיכה עליה נאמר "וימש חושך" (שמות י כא). אכן, כה עמוק הוא משבר האמון בין העותרים לבין ראש הלישכה ורוב חברי הועד המרכזי, עד שלא ראינו עוד אפשרות לנסות ולרפא לשבר. יש להצטער על קרע עמוק זה בוועד המרכזי, אך כפי שנראה להלן דווקא קיומו של הקרע יסמן לנו דרך לפיתרון. 55. על רקע השתלשלות האירועים הבה נפנה עצמנו עתה לבחינתן של שאלות המשפט הצורכות פיתרון. השאלה שבמחלוקת 56. טענת העותרים היא, כזכור, כי פרוטוקול ישיבות הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין אינו משקף לאמיתם דברים שנאמרו ואירועים שאירעו במהלך ישיבותיו של הוועד. טעם הדבר: ראש הלישכה, כיושב-ראש הוועד המרכזי, אוסר על רושמת הפרוטוקול, מעת לעת, לכתוב בפרוטוקול אמירות שאינן נושאות חן בעיניו, ובעיקר, כמובן, דברים היוצאים מפיהם של החולקים עליו; ראש הלישכה משנה בדיעבד - ושלא-כדין - רישומים שעשתה עורכת-דין פרידמן בישיבות הוועד, ועוד. בקיצור: בשל מעשים אלה ואחרים שעושה ראש הלישכה - שלא-כדין ושלא בסמכות - אין הפרוטוקולים מישיבות הוועד המרכזי דוברים אמת, או, למיצער, אין הם דוברים את כל האמת. העתירה היא איפוא זו, שייעשה ויובטח - בדרך זו או אחרת - כי יירשם פרוטוקול מלא, פרוטוקול שישקף את כל הנאמר בישיבות הוועד המרכזי. 57. ראש הלישכה, למותר לומר, מכחיש בכל-תוקף את האשמת העותרים כי מסלף הוא את הפרוטוקולים לרצונו, ולטענתו ראויה היא הדרך שנתקבלה - על דעת רוב חברי הוועד - לרישומם של הפרוטוקולים. מסכים הוא כי הנאמר בישיבות הוועד יוקלט ברשמקול, אך אין הוא מסכים כי הקלטה זו תְּתוּכְתַב על חשבון הלישכה ("תִּכְתֵּב", כהחלטת האקדמיה ללשון העברית, פירושו הוא: "העביר טקסט מוקלט לכתב. שם הפעולה: תִּכְתוּב": ילקוט הפירסומים מיום 4.1.98, מס' 4602 לשנת תשנ"ח, 1067, 1080). משביקשנו לעמוד על פשר הסירוב לתכתב את ההקלטות, השיב לנו בא-כוח המשיבים כי מעשה התיכתוב כרוך בעלויות רבות, וכי ראש הלישכה עומד ומצוּוֶה לחסוך בכספי הלישכה. משהיבענו תמיהה על-כך, השיב לנו עורך-דין רסלר בשמו של ראש הלישכה, כי אם ימליץ בית-המשפט על העלאת האגרה שמשלמים חברי הלישכה ללישכה, ניתן יהיה לשקול אפשרות של תיכתוב ההקלטות על חשבון הלישכה. תשובה זו נשמעה מוזרה משהו - שמא נאמר: עזת-מצח - בייחוד לאחר שנמסר לנו כי תקציב הלישכה עולה על 20 מיליון ש"ח לשנה. 58. מה היא, איפוא, חובתם של המשיבים - של הוועד המרכזי ושל ראש הלישכה - בנושא רישום פרוטוקולים על הנאמר בישיבות הוועד המרכזי? זו השאלה העומדת לפנינו ובה נדון בהמשך דברינו. המיתווה הנורמטיבי - חוק הלישכה והיקש מחוקים אחרים 59. בחוק הלישכה לא מצאנו הוראת-מישרין לעניין רישומם של פרוטוקולים. סעיף 19 לחוק משמיענו הוראת-שיגרה, ולפיה "מוסדות הלישכה יקבעו את סידרי עבודתם ודיוניהם במידה שלא נקבעו בחוק זה, בתקנות או בכללים". פירוש הדברים הוא, לענייננו - בהיעדר תקנות או כללים, ותקנות או כללים לענייננו לא מצאנו - כי הוועד המרכזי הוא האמור לקבוע כיצד יירשם פרוטוקול של הנאמר בישיבותיו, ומה יירשם בפרוטוקול. הכל מסכימים כי פרוטוקול כלשהו מישיבותיו של הוועד המרכזי חייב שיירשם. השאלה שבמחלוקת אינה אלא על דרך הרישום: האם יירשמו עיקרי-הדברים? האם תהא הקלטה ללא תיכתוב? האם תהא הקלטה בצירוף לתיכתוב, וכו'. ואולם, אין זו האמת-לאמיתה. האמת-לאמיתה היא, שהמחלוקת בין בעלי-הדין אינה מסבה עצמה על דרך רישום הפרוטוקול באשר היא; שאלת רישום הפרוטוקול אינה אלא סימפטום למשבר-האמון החריף שתקף את הוועד המרכזי, ומשבר-אמון זה, שורש פורה רוש ולענה, הוא שהצמיח את פרי-הבאושים של סיכסוך-הפרוטוקול. 60. החוק מותיר את נושא רישומו של הפרוטוקול להחלטת הוועד המרכזי. לכאורה, מוסמך הוא הוועד להחליט כל החלטה שתיראה לו ראויה, ומסקנה נדרשת מכאן היא כי ההחלטה שנתקבלה בוועד המרכזי שרירה היא וקיימת. הנטל הוא, איפוא, על העותרים להצביע על אי-חוקיותה של ההחלטה, ואותו נטל מתרגם עצמו לשאלה כפולה זו: אחת, האם נתון שיקול דעתו של הוועד המרכזי במיגבלות מן המשפט המינהלי, מיגבלות שאינן חרותות על ספר החוקים? ושתיים: בהנחה שאכן נתון הוא הוועד המרכזי במיגבלות כלשהן - האם כשל באחת מאותן מיגבלות? 61. בעלי-הדין היפנו את תשומת ליבנו להוראות שונות הבאות בחקיקה ובחקיקת-מישנה באשר לדרך רישומם של פרוטוקולים, אך עיון בדברי-חוק שונים לימדנו כי אין אחידות בהוראות החלות על רישומם של פרוטוקולים בישיבותיהם של גופים סטטוטוריים. יש שהמחוקק (או מחוקק-המישנה) מפקיד את ההחלטה בידי הגוף עצמו, כבענייננו-שלנו; יש שמפרט הוא - לעתים בפירוט יתר - אלו דברים יירשמו בפרוטוקול (ראו, למשל: סעיף 136 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א1950-; תקנה 34 לתקנות מועצת הפירות (ייצור ושיווק) (סידרי-דין בפני ועדת קנסות), תשל"ו1976-); יש שמדבר הוא באורח סתמי על רישום "פרוטוקול" (למשל: סעיף 23 לחוק העמותות, תש"ם1980-; תקנה 7 לתקנות התכנון והבניה (הנוהל בוועדה למיתקנים ביטחוניים), תשכ"ז1967-); יש שמדבר הוא על רישום "פרוטוקול מלא" (סעיף 10(א) לתקנון מגן דוד אדום, תשנ"ב1992-); ויש שמדבר הוא בנוסחת-פרוטוקול אחרת. בתקנון הכנסת, למשל, נקבעת חובת עריכתו של פרוטוקול סטינוגרפי "שיכיל את כל מהלך הדיונים, את ההצעות ואת תוצאות ההצבעה". ההוראות הן איפוא רבות ומגוונות, ולא נמצא הוראות התואמות זו-את-זו עד שניתן להשחילן על פתיל כבמחרוזת. משידענו כך, נוסיף ונדע כי לא נוכל ללמוד היקש פשוט מהוראות חוקים אחרים לענייננו שלנו. 62. משוט בארץ ומהתהלך בה נחזור אל ענייננו. עמדת המשיבים היא, כי החלטתו של הוועד המרכזי באשר לתוכנם של פרוטוקולים מישיבותיו - זו ההחלטה שמיום 11.3.97 (ראו פיסקה 48 לעיל) - הינה החלטה חוקית, סבירה וראויה, ולעניין זה מוסיפים הם ומצביעים על-כך שאימצו לעצמם את נוהל רישום הפרוטוקולים הנוהג במועצות של עיריות בישראל. וכך מורה אותנו סעיף 52 לתוספת השניה של פקודת העיריות, היא התוספת המכילה תקנון לישיבות המועצה: "פרוטוקול וניהולו 52.(א) (ב) בכל ישיבה יירשם פרו- טוקול; מזכיר העיריה יהיה אחראי לניהולו התקין. בפרוטוקול יצויינו - (1) מועד הישיבה ומקום קיומה; (2) שמות חברי המועצה הנוכחים בישיבה, בציון אלה שנכחו בפתיחה; (3) שאילתות ותשובות עליהן; (4) סדר היום וכל שינוי בו; (5) שמות המשתתפים בוויכוח בכל סעיף; (6) ההצעות והנמקתן; (7) ההחלטות ותוצאות ההצבעה, ולפי דרישת חבר המועצה - ציון שמות המצביעים ואופן הצבעתם; (8) הודעות. (ג) המועצה רשאית לקבוע שנוסף על הדברים האמורים בסעיף קטן (ב) יירשם פרוטוקול מלא מכל הדברים שייאמרו בישיבות המועצה, אם דרך כלל ואם לישיבה מסויימת." הנה-הוא "פרוטוקול החובה" - הפרוטוקול המקוצר - זה הקבוע בסעיף 52(ב); הנה-הוא "פרוטוקול הרשות" - הפרוטוקול המלא - זה הקבוע בסעיף 52(ג); ולטענת המשיבים דומה היא החלטתו של הוועד המרכזי להוראות המחוקק בעניינה של מועצת עיריה. ואם טוב ויאה הוא פרוטוקול מעין-זה למועצת עיריה - לוועד המרכזי של הלישכה לא יהא הוא טוב ויאה? לעמדה זו צירף עצמו היועץ המשפטי לממשלה, בציינו בחוות דעתו כך: "נראה שהחלטת הועד המרכזי לקיים רישום פרוטוקול 'חובה' ופרוטוקול 'רשות' כמו ברשויות המקומיות הינה סבירה נוכח אופיו ומהותו של גוף זה." 63. דעתנו היא, כי ההיקש ממועצת עיריה לוועד המרכזי של הלישכה אינו היקש מדוייק וראוי. על דרך הכלל נערכות ישיבותיה של מועצת עיריה בפומבי, והציבור הרחב יכול ומוזמן להיות נוכח בהן (ראו סעיף 17 לתוספת השניה של פקודת העיריות). כל יחיד מן הציבור זכאי לצפות בנבחרים, לשמוע את אשר בפיהם, ולאחר מכן להביע דעתו: על מה שנאמר ועל מה שלא נאמר; על מי שאמר; ועל דרך האמירה. פרוטוקול מלא, איפוא, אינו האמצעי הבלעדי לבירור מה נאמר בישיבות המועצה ובאיזו דרך מייצגים הנבחרים את הציבור הרחב. גם אם אין כתב למראה-עיניים - מישמע אוזניים יש-ויש. שלא כמות מועצת עיריה הוא הוועד המרכזי של הלישכה. ישיבותיו של הוועד הן סגורות - נערכות הן במקום שאינו פתוח לקהל - וממילא אין ציבור עורכי-הדין יכול לעקוב אחרי דיוניו ואחרי מה שנאמר ומה שאינו נאמר בישיבותיו. על דרך זה מתעצמת חשיבותו של הפרוטוקול כמיסמך המתעד את ההתרחשויות בישיבותיו של הוועד. אכן, רק פרוטוקול אמין ומלא עשוי לשקף אירועים שהיו בישיבות הוועד המרכזי, וההיקש ממועצת עיריה לא יעמוד; נהפוך הוא: פומביות הדיון במועצת העיריה עשויה ללמדנו היקש של "מן הישר אל ההפוך". 64. נעבור מכאן אל השיקולים הכלליים העשויים להדריכנו בנושא הפרוטוקול שייערך בישיבות הוועד המרכזי. שיקולי-עיקרון לקביעת אופיים של פרוטוקולים בוועד המרכזי 65. פרוטוקול הדיונים בוועד המרכזי: שיקול מרכזי לקביעת אופיו יכול שיידרש מתוך הרכבו של הוועד. עמדנו על שיקול זה שעה שדנו בסדר-היום לישיבותיו של הוועד המרכזי, ודברים שאמרנו שם נוכל להסב על ענייננו עתה אף-הוא. ראשית לכל, נזכור כי חברי הוועד המרכזי מייצגים - מעיקרם של דברים - אינטרסים שונים ונוגדים של מי ששלחום למועצה ולוועד. מכאן אף זכותם, כפי שראינו, להשפיע - בדרך זו או אחרת - על סדר היום לישיבותיו של הוועד. ניתן להסיק מכאן - אם כי לא כמסקנה חד-משמעית - כי הכף יכולה לנטות לזכותם גם באשר לרישום מדוייק של דברים הנאמרים בישיבות הסגורות. הדברים נכונים במיוחד בזוכרנו את כוחו של הרוב לעשוק את המיעוט. אכן, לחברי הוועד אינטרס נעלה כי דבריהם יירשמו, ולו כדי שיוכלו להוכיח לבוחריהם כי מייצגים הם אותם כהלכה וכי שליחתם לוועד היתה ראויה ונכונה. הואיל וישיבות הוועד הן סגורות ודבריהם של חברי הוועד אינם נשמעים ברבים, למיצער זכאים הם כי דבריהם יירשמו לעדות, למען יידעו הכל מה אמרו ומה עשו. אם אלה הם אינטרסים של הנבחרים, לא-כל-שכן ראוי שנגן על האינטרסים של הבוחרים - של ציבור עורכי-הדין - שאין הם יכולים לעמוד על האמת בישיבות הוועד המרכזי אלא אם יירשמו הדברים באורח מפורט ומדוקדק. אם זו היא זכותו של ציבור עורכי-הדין, נקל לעמוד על החובה המוטלת על הוועד המרכזי, לתעד את דיוניו ועל דרך זה לאפשר לבוחרים לעמוד על דרך פעולתו של הוועד ועל השיקולים שהביאו אותו להחליט החלטות שהחליט. אכן, מהותו והרכבו של הוועד המרכזי יכולים שיצביעו על הצורך לרשום פרוטוקול מלא מישיבותיו. זו, כמסתבר, גם דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלעמדתו "שאלת רישום הפרוטוקול מושפעת מאופי הגוף המינהלי בו מדובר". ואופיו של הוועד המרכזי מוליך - עשוי להוליך - אל מסקנה שהעלינו. 67. בפרשת נאות נ' מועצת עיריית חיפה (בג"ץ 4733/94, 6028, 7105, פ"ד מט(5) 111) דיבר השופט מצא על זכותו וחובתו של נבחר הציבור לבטא עצמו בישיבותיה של מועצת עיריה, ועל זכותו של הבוחר לדעת כיצד פועלים נבחריו. דברי השופט מצא יחולו על ענייננו כמות-שהם, וראויים הם שנקרא בהם. הנה מיקצת מן הדברים (שם, 125, 126): "...החלטתה של מועצת עירייה אינה החלטה מינהלית רגילה. מועצת עירייה מורכבת מנבחרים, והחלטותיה, גם בעניינים שלפי מהותם אינם 'פוליטיים', נושאות אופי פוליטי. אורחותיה המקובלות של מועצת עירייה - כבית הנבחרים של העיר - הן כשל פרלמנט. כלי עבודתה המוכרים הם הלשון והמילה המדוברת. דיוניה מקוימים בפומבי, והחלטותיה הן פרי של חילופי דעות ושכנוע הדדי בין חבריה...לחבר מועצה נתונה זכות להשמיע את דעתו ולנמק את עמדתו...אין המדובר רק במימוש זכותו האישית של חבר המועצה לחופש ביטוי. מקור זכותו של חבר המועצה, להשמיע את דברו, נובעת מחובתו כלפי בוחריו וכלפי הציבור. מקום שהמועצה נמנעת מדיון, נגרעת האפשרות לעמוד על טעמי החלטתה ולבקרם. לכן, חבר המועצה אינו רק זכאי לדבר. יש נסיבות שבהן הוא אף מצופה לעשות כן. חובתו נובעת מזכות הציבור לדעת, שהינה אחד מנגזריו של חופש הביטוי. וביחסים שבין הפרט לבין נבחריו יש להגשמת הזכות לדעת חשיבות ראשונה במעלה...אכן, לציבור זכות לשמוע ולדעת מה וכיצד פועלים נבחריו...בעניינים שעל-פי החוק נמסרו להכרעתם." זו היא הדימוקרטיה הפתוחה והשקופה. זו הדרך לילך בה. 68. למותר לומר כי רישומו של פרוטוקול מלא מאפשר ביקורת על תהליך קבלת ההחלטות, והרי הוועד המרכזי הינו גוף המקבל החלטות והעומד לביקורת על החלטותיו. חשיבותו של הרישום המלא מתעצמת בזוכרנו כי הוועד המרכזי קנה סמכות להחליט החלטות המשפיעות על זכויותיהם, על חירויותיהם ועל מעמדם של עורכי-הדין. 69. בהקשר אופיו של הגוף בו מדובר, טוענים המשיבים כך: הוועד המרכזי הינו מוסד ביצוע, להבדילו ממוסדות אחרים שאינם מוסדות-ביצוע - ככנסת או כמועצת הלישכה; ובהיותו מה שהוא, אין הצדק כי ייערכו פרוטוקולים מלאים מישיבותיו. ובדבריו של מנכ"ל הלישכה, עורך-הדין ח' קלוגמן, בישיבת הוועד מיום 11.3.97: "לאחרונה עולה במלוא חריפותה שאלת רישום הפרוטוקול בוועד. ....יש הבדל בין המוסד שמדברים בו, כמו כנסת, כמו המועצה שלנו ובין מוסד ביצועי כמו הוועד המרכזי, שצריך לקבל הצעת החלטה ולהחליט כדי שניתן יהיה להפעיל את הלשכה. לכן מציע להחליט, בהתאם להצעה קודמת שלי: שנאפשר לחברים לדבר כרצונם וברגע שתהיה הצעת החלטה היא תרשם וההחלטה גם היא תרשם, כך הפרוטוקולים יופצו מיד ויבוצעו מיד." דברים אלה אינם מקובלים עלינו מכל-וכל. וכי דברים הנאמרים בישיבותיו של "מוסד-ביצוע" אינם ראויים לתיעוד? הממשלה היא לכל הדעות מוסד ביצוע; וכי אין פרוטוקול מלא - פרוטוקול סטינוגרפי - של ישיבותיה? הנהלת משרד או הנהלת חברה - הנהלות שהן לכל-הדעות גופי-ביצוע; האם אין הן עורכות פרוטוקול מישיבותיהן? האם לא ראוי כי ייערך פרוטוקול של ישיבותיהן? יתר-על-כן: איננו מסכימים לדברים שנשמעו, ולו מן הטעמים שהעלינו למעלה באשר לאופיו של הוועד המרכזי. וכפי שאמרנו במקום אחר (ראו פיסקה 31 לעיל): הוועד המרכזי אין הוא "רשות מבצעת" במובנו האמיתי של המושג. הרכבו של הוועד המרכזי הינו, בעיקרו, דמות מוקטנת של המועצה, לאמור, הרכבו אינו "הרכב קואליציוני" אלא "הרכב דימוקרטי" המשקף את כלל הבוחרים. מטעם זה בלבד אין הצדקה להיקש שעשה מנכ"ל הלישכה. 70. אשר ליסוד הפומביות, נשוב ונזכיר: לא אמרנו כי חובה היא על הוועד המרכזי לערוך את ישיבותיו בפומבי; לא נתבקשנו להחליט כך ולא נביע דעה על-כך. עם זאת, משידענו כי ישיבות הוועד המרכזי הינן ישיבות סגורות, דווקא ידיעה זו עשויה להוליך אותנו אל מסקנה כי פרוטוקול ישיבות הוועד ראוי לו שיהא מלא ושלם. אכן, היחס הנמתח בין היותו של הדיון פומבי לבין הצורך לערוך פרוטוקול הינו יחס הפוך; לאמור: פומביות דיון ממעטת מהצורך לערוך פרוטוקול מלא, ואילו ישיבה סגורה מגבירה את הצורך לערוך פרוטוקול מלא. לעניין זה, ולענייני פרוטוקול בכלל, ראוי לנו שנעיף מבט במשפט הנוהג בארצות-הברית, וממנו נלמד ונדע. וכך מורה אותנו 5 U.S.C.A.§ 552b (Government in the Sunshine Act; Open Meetings, Government in the Sunshine Act): 552. (a) ................................... (b) ... Except as provided in subsection (c), every portion of every meeting of an agency shall be open to public observation. ................................................ (f)(1)... The agency shall maintain a complete transcript or electronic recording adequate to record fully the proceedings of each meeting, or portion of a meeting, closed to the public , except that in the case of a meeting, or portion of a meeting, closed to the public pursuant to paragraph (8), (9)(A), or (10) of subsection (c), the agency shall maintain either such a transcript or recording, or a set of minutes. Such minutes shall fully and clearly describe all matters discussed and shall provide a full and accurate summary of any actions taken, and the reasons therefor, including a description of each of the views expressed on any item and the record of any rollcall vote (reflecting the vote of each member on the question). All documents considered in conne- ction with any action shall be identified in such minutes. (2) The agency shall make promptly available to the public, in a place easily accessible to the public, the transcript, electronic recording, or minutes (as required by para- graph (1) ( of the discussion of any item on the agenda, or of any item of the testimony of any witness received at the meeting, except for such item or items of such discussion or testimony as the agency determines to contain information which may be withheld under subsection (c).” “Open meetings הכלל הוא, איפוא, כלל המחייב שקיפות ומימשל פתוח: הישיבות פתוחות לציבור למעט מקרים המנויים בחוק. במקום שהישיבה היא סגורה, מוטלת חובה להקליט את מהלך הישיבה או לרשום פרוטוקול מלא של הנאמר בה. רק במקרים מיוחדים-שבמיוחדים ניתן להקל ולהסתפק ברישום תמציתי. ההיקש לענייננו יידרש מאליו, ולא נאריך בו. 75. שאלה: מקום שהמחוקק לא אמר את דברו - לא לכאן ולא לכאן - כיצד ייקבע היקפו של הפרוטוקול? אמר על-כך בית-המשפט בפרשת White v. Clinton County Board of Commissioners , 667 N.E. 2d 1223, 1229 (Ohio 1996) : “We recognize that it is not the business of this court to micro-manage the public record-keeping procedures... public bodies should be trusted with a certain degree of latitude in the preparation of minutes and other records of their proceedings. Accordingly, we resist the temptation to prescribe any particular means... Audio- or videotape recordings, word- for-word transcripts, even abstracts of the discussions indicating the identity of the speakers and the chronology and substance of their statements, are all legitimate means of satisfying the requirements... Accordingly, we refrain from laying down specific guidelines, other than the dictate that for public records... full and accurate minutes must contain sufficient facts and information to permit the public to understand and appreciate the rationale behind the relevant public body ' s decision.” ( per Stratton, J.) מתכון זה שקבע בית המשפט נראה, על דרך העיקרון, ראוי בעינינו. בית-המשפט לא יכתיב לגוף סטטוטורי כיצד יערוך את פרוטוקול דיוניו, ובלבד שהציבור הנוגע בדבר - לענייננו: ציבור עורכי-הדין - יזכה לקבל מידע מספיק, זמין וראוי על מה שנאמר בישיבותיו הסגורות של הוועד המרכזי. רק כך יוכלו עורכי-הדין להבין ולהעריך את השיקולים שהוליכו את הוועד-המרכזי להחלטות שהחליט ולהצעות החלטה שדחה; את הדרך שהוליכה לקבלתן של ההחלטות; את התפלגות הדעות, וכיוצא-בזה. כך גם יוכלו עורכי-הדין לגבש דעה באשר לדרך הצבעתם בבחירות שתבואנה. 72. כפי שראינו למעלה (ראו פיסקה 57), הסכימו המשיבים בדיונים לפנינו להקלטת הדיונים בוועד המרכזי (אם כי לא כך קובעת החלטתו של הוועד המרכזי), אלא שלא הסכימו לתיכתוב ההקלטה, להרקת ההקלטה מכלי השמיעה אל-כלי הקריאה. הטעם לסירוב: העלות - המופרזת לטעמם - הכרוכה במעשה התיכתוב. לבד מכך שהמשיבים לא טרחו כלל להמציא לנו תחשיבים על אותה "עלות מופרזת", כביכול, אלא שמוזר לשמוע כי לישכה שתקציבה הוא למעלה מ20- מיליון ש"ח לשנה מסרבת לערוך פרוטוקולים מלאים מישיבותיו של הוועד המרכזי מטעם זה של "עלות מופרזת". טענה זו צורמת את האוזן וממליחה את העין, ויפה היה לה שלא נשמעה משנשמעה. ציבור עורכי-הדין זכאי לדעת כיצד ממלאת "הרשות המבצעת" של הלישכה את תפקידה; כיצד פועלים חברי הוועד המרכזי לקידום ענייניהם של עורכי-הדין; מה הם שיקוליהם של חברי הוועד המרכזי לעת החלטות המשפיעות על מיקצוע עריכת-הדין; כיצד נוהגים הם איש ברעהו. רק פרוטוקול מלא ושלם יכול שיעמידם על-כך. בהקשר ענייננו עתה נזכור דברים שאמרה השופטת נתניהו בבג"צ 3472/92 ברנד נ' שר התקשורת , פ"ד מז(3), 143, 153-152: "אין חברה שמשאביה בלתי מוגבלים. אין רשות, הפועלת בחברה על-פי חוק, רשאית ויכולה להתעלם מאילוצי תקציב....כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף, האופן והמידה של קיום תפקידיה-חובותיה על-פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית שלה....הסבירות, מחייבת כי בקביעת סדר הקדימויות בין נושאים שונים שהרשות מופקדת עליהם תינתן עדיפות לנושאים הנכבדים בחשיבותם מהאחרים." דברים נכונים וחכמים אלה יחולו על ענייננו: דרכי החלטותיו של הוועד המרכזי - לרבות השיקולים הנושפים בעורפן של ההחלטות - ראוי הוא ציבור עורכי-הדין כי יידע אותם. רק פרוטוקול מלא ושלם יוכל להעמיד אותם על האמת, על האמת-לאמיתה. כך מחייבת המיסגרת הדימוקרטית. כך מחייב השכל הישר. כפי שנאמר לא אחת, דימוקרטיה עולה בממון. ואולם אין זה אלא מחיר זול ביחס לחלופות העומדות בפתח. אכן, גם כאן יש למצוא איזון מתאים, אך הוצאות הנדרשות למימון תיכתובה של הקלטה הינן רחוקות - רחוקות עד-מאוד - מהיותן מס-עובד כבד לעיקרון הדימוקרטי. 73. להשלמת דברינו ביקשנו להסב את תשומת-הלב לדברים אחדים שאמרה "ועדת בייסקי" - היא ועדת-החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים - בדין-וחשבון שכתבה לאחר משבר מניות הבנקים שהיה בחודש אוקטובר 1983 (דין וחשבון מחודש ניסן תשמ"ו, אפריל 1986): "פרוטוקול דיוני הדירקטוריונים וועדות רמות דרג של מינהל בנקים צריך שייערך במידת פרוט שתשקף אל נכון את שנעשה בישיבה. במלים אחרות, מי שקורא את הפרוטוקול צריך לדעת מתוכו מי נוכח, מי דיבר ועל מה דיבר. מטבע הדברים מתייחס אדם אחרת לדברים הנאמרים על ידו, מבלי להשאיר רישום כלשהו, מאשר לדברים שהוא אומר כשאלו משתמרים בכתובים. תחושת האחריות ושיקול הדעת בהם נאמרים הדברים כבדה יותר כשהדברים נרשמים. אולם לא רק זאת, הסדר הטוב מחייב שדיונים הנעשים בישיבות מסוג זה יועלו על הכתב לצרכים שונים, וביניהם יכולת מעקב של חברי הגוף שנעדרו מהישיבה, עריכת בירורים שונים אודות עמדתו של חבר זה או אחר בהקשרים שונים כגון היותו בעל אינטרס בנושא שנדון, ועוד כיוצא באלו סיבות שלא תמיד ניתן לשערן מראש." (סעיף 13.7, בעמוד 190). מכאן אף המלצת הוועדה (סעיף 23.9, בעמוד 366): "... תיקבע הוראה לפיה יערכו פרוטוקולים מלאים של ישיבות הדירקטוריון, מהם ישתקפו העמדות של המשתתפים בדיון. לגבי כל החלטה יצויינו שמות הדירקטורים התומכים, והמתנגדים או הנמענים." אכן, המדובר הוא בדירקטוריונים של בנקים, אך השיקולים העקרוניים יחולו על ענייננו-שלנו אף-הוא, בשינויים המחוייבים מן העניין. 74. כללם של דברים: אין זה מסמכותנו להורות לוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין כיצד ינהל את ענייניו וכיצד ירשום את פרוטוקול של ישיבותיו. הסמכות היא סמכותו של הוועד - כך קובע החוק - והוועד אמור לעשות כחוכמתו. ואולם סמכותנו היא - יתירה מזאת: חובתנו היא - לשמור מכל-מישמר כי רשויות הציבור, בהן הוועד המרכזי של הלישכה, ייזהרו בעקרונות המשפט המינהלי: כי יפעלו ביושר, בתום-לב, במיתחם שיקול-הדעת המוקנה להם, שלא יחרגו מגידרי הסבירות. ובענייננו, בעיקר: שיכבדו את דעת המיעוט - גם אם יילחמו בה - לא-כל-שכן שלא יעשקו את המיעוט. 75. ההכרעה בנושא רישום פרוטוקול של הדברים הנאמרים בישיבות הוועד המרכזי של הלישכה - עצם הרישום והיקף הרישום - תיגזר לאחר שיקלול האינטרסים שלעניין. אינטרסים אלה הם, בעיקרם: זכותו של ציבור עורכי-הדין לדעת כיצד פועלים מנהיגיו ומה הם השיקולים המדריכים אותם בהחלטותיהם; זכותם של חברי הוועד כי ציבור עורכי-הדין יידע את דרכיהם וכיצד ממלאים הם את חובתם כאנשי-ציבור נבחרים; זכותם של אלה ושל אלה לגילוי האמת, גילוי שיאפשר ביקורת ציבורית ומשפטית; העומד המינהלי והכספי הכרוך בעריכתם של פרוטוקולים. ועל כל אלה: הצורך הדוחק לחשיפת האמת על דרכי הנהלתו והנהגתו של גוף נבחר. שקיפות פעילותו של גוף נבחר היא מן הסימנים המובהקים לקיומה של חברה דימוקרטית כשלנו, והיא בבחינת חי הנושא-את- עצמו. בהקשר זה לא נוכל להימנע מהביא דברים אחדים שנאמרו בפסק-הדין בפרשת קלינטון (לעיל). וכך אמר השופט סטרטון (שם, 1226): “One of the strengths of American government is the right of the public to know and understand the actions of their elected representatives. This includes not merely the right to know a government body’s final decision on a matter, but the ways and means by which those decisions were reached. There is great historical significance to this basic foundation of popular government, and our founding fathers keenly understood this principle.” בהמשך דבריו (שם, שם) מצטט השופט סטרטון מדברי ג'יימס מדיסון (James Madison) , והם דברים של בראשית: “A popular Government, without popular information, or the means of acquiring it, is but a Prologue to a Farce or a Tragedy; or, perhaps, both. Knowledge will forever govern ignorance; And a people who mean to be their own Governors, must arm themselves with the power which knowledge gives.” וכן היו דבריו של תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) (שם, שם): " The way to prevent [errors of] the people, is to go give them full information of their affairs throu’ the channel of the public papers, and to contrive that those papers should penetrate the whole mass of the people. The basis of our governments being the opinion of the people, the very first object should be to keep that right” נסיים בהזכירנו לעצמנו את חוק חופש המידע, התשנ"ח1998-, שריח הדפוס עדיין עולה ממנו. 76. בהביאנו במניין את כל השיקולים-שלעניין - מכאן ומכאן - דעתנו היא כי חובה היא המוטלת עליו על הוועד המרכזי להיעתר לבקשת העותרים ולערוך פרוטוקולים מלאים ושלמים של הנאמר בישיבות הוועד המרכזי. הדבר יכול שייעשה בידי קצרנית וסימני-הקצרנות יורקו מכלי הקצרנות אל השפה העברית; הדבר יכול ייעשה בהקלטה וההקלטה תתוכתב; הדבר יכול שייעשה בהקלטת-וידיאו ודברי הדוברים יתוכתבו; הדבר יכול שייעשה בכל דרך שהיא, ובלבד שלסופו של הליך יימצא פרוטוקול מלא ושלם בשפה העברית. למותר לומר כי הדפסת הפרוטוקול המלא והשלם תיעשה לאלתר - על חשבון הלישכה - והפרוטוקול יומצא לחברי הוועד ימים מספר לאחר הישיבה. 77. הכל מסכימים כי פרוטוקול חייב לשקף את האמת בלי כחל-ושרק: גם אם אמת מרה היא, גם אם אמת מכוערת. פרוטוקול נדמה הוא למצלמה - בימינו נאמר: למצלמת-וידיאו - ומצלמה תקלוט ותדפיס גם מחזות שאינם מרניני-לב. פרוטוקול חייב שיאמר אמת; וכדבר הנביא (זכריה, ח טז): "דברו אמת איש את-רעהו". אמר על-כך השופט ברק בבג"ץ 990/92 מורדוב נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד מז(1), 474, 478: "...הפרוטוקול הוא כלי לשיקוף המציאות. השיקוף של המציאות יכול להיות מלא או מתומצת. הוא חייב להיות אמיתי. אם האמת היא מרה, חייב הפרוטוקול לשקף (באופן מלא או מתומצת) אמת מרה זו. אין להוציא מהפרוטוקול דברים שאינם ראויים להישמע. אין לתקן פרוטוקול בשל אי הנחת (המוצדקת או הבלתי מוצדקת) מתוכנם של הדברים שנאמרו. הפרוטוקול הוא 'עיוור צבעים'. הוא צילום של מציאות. שינוי בפרוטוקול יכול להיעשות רק כדי להתאימו למציאות. אין לשנות את הפרוטוקול כדי שהלה לא ישקף את המציאות..." בנסיבות שנוצרו אין מנוס מהיעתרות לעותרים. אכן, דווקא המחלוקת המרה שנתגלעה בין רוב לבין מיעוט בוועד המרכזי, דווקא מחלוקת זו מורה באצבע אל-עבר הצורך הדוחק להפיק פרוטוקול מלא, שלם ואמין של ישיבות הוועד המרכזי. 78. בוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין נשתררה אווירה עכורה. נוצר משבר-אמון מוחלט בין רוב לבין מיעוט, רוב ומיעוט שהם צהובים - צהובים עד-למאוד - זה לזה. לא נותר לנו אלא להביע תקווה, כי יום יבוא ושקט ירד על הוועד המרכזי. או-אז תחזור עטרה ליושנה וישיבות הוועד המרכזי יתנהלו על מי-מנוחות. אחרית דבר 79. פתחנו ונסיים באותה אמירה: רוחות רעות מנשבות בה בלישכת עורכי-הדין. צר לנו שכך הוא. צר לנו שחברים בוועד המרכזי של הלישכה נאלצו להביא אלינו להכרעה שאלות שבמקומות אחרים נפתרות ברוח טובה, בשופי ובנחת. ואולם משהוטל עלינו להכריע - היכרענו. על זכויות היחיד שמרנו בעבר. נוסיף ונשמור עליהן מכל פגע גם בעתיד. לא נתיר לעשוק את המיעוט. על-כן מכריעים אנו כפי שאנו מכריעים. סוף 80. אנו מחליטים לעשות מוחלטים את הצווים על-תנאי כלהלן: לעניין סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט כאמור בפיסקאות 42 ו43- לעיל, ולעניין רישום הפרוטוקולים של ישיבות הוועד המרכזי אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט כאמור בפיסקה 76 לעיל. הוועד המרכזי של הלישכה וראש הלישכה ישלמו לעותרים הוצאותיהם ושכר-טירחת עורך-דין (כולל) בסכום של 20,000.- ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין. ניתן היום, י"ב באב תשנ"ח (4.8.98) המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. G08	[ "בג\"ץ 954/97", "בג\"ץ 1917/97", "בג\"ץ 3000/97", "בג\"ץ 6861/95", "בג\"ץ 5410/96", "בג\"ץ 4362/96", "בג\"ץ 2534/97", "בג\"ץ 2535/97", "בג\"ץ 2541/97", "בג\"ץ 4733/94" ]	2,241
584	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5707/97 - ו' בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק 7. בית הדין הצבאי המחוזי בקשה למתן צו על תנאי החלטה מובהר, כי צו הביניים המונע דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים, אינו חל על מועד ההקראה של כתב האישום, אשר חל ביום 4.11.97. ניתנה היום, כט' בחשון התשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E06	[ "בג\"ץ 5707/97" ]	2,242
2,291	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל 7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל צו על-תנאי וצו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על-תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יכבדו את ההסכם שנחתם בין הכלואים בבס"כ 396, ביניהם העותרים, לבין המשיבים 3 עד 6 לפיו הובטח להם כי לא ינקטו הליכים משפטיים כנגדם, לפיכך יחדלו המשיבים מס' 1 ו2- מלנקוט בהליכים משפטיים כנגד העותרים ויבטלו את כתב האישום, שהוגש כנגד העותרים והאחרים המנויים בו, למשיב מס' 7, תיק בי"ד מ"ט 897/97. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 30 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. כמו כן, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב מס' 7 והמורה לו להימנע מכל דיון לגופו של עניין בכתב האישום אשר הוגש נגד העותרים. אין הוא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם עד תום ההליכים במסגרת ההליך הפלילי אשר הוגש נגדם. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה סופית בעתירה זו. ניתן היום, כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E02	[ "בג\"ץ 5707/97" ]	2,243
7,486	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 - ב' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק 7. בית הדין הצבאי המחוזי בקשה למתן הוראות החלטה בהמשך להחלטתי מיום 28.9.97, הנני להבהיר - כפי שהובהר על ידי גם בבג"צ 5706/97 - שצו הביניים בא למנוע כל דיון לגופו של עניין בכתב האישום אשר הוגש נגד העותרים. אין הוא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם עד תום ההליכים במסגרת ההליך הפלילי אשר הוגש נגדם. ניתנה היום, כז' באלול התשנ"ז (29.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E03	[ "בג\"ץ 5707/97" ]	2,244
12,903	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק 7. בית הדין הצבאי המחוזי בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כח' באלול התשנ"ז (30.9.97) בשם העותרים: עו"ד עמירם אבי בשם המשיבים: עו"ד פוגלמן עוזי החלטה לאחר שמוע טענות באי כוח הצדדים, נחה דעתי שאין לשנות מהחלטתי, על פיה צו הביניים שניתן בתיק זה יחול לגבי דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים, אך לא יחול על דיון בבקשה למעצרם עד תום ההליכים ומתן החלטה בבקשה זו. ניתנה היום, כח' באלול התשנ"ז (30.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E05	[ "בג\"ץ 5707/97" ]	2,245
17,643	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל 7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה צו על-תנאי כמבוקש. התשובה תוך 30 ימים. צו ביניים כמבוקש. בהתחשב בצו הביניים, יש לקבוע את העתירה לשמיעה במועד סמוך לאחר קבלת התשובה. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057070. E01	[ "בג\"ץ 5707/97" ]	2,246
586	בית המשפט העליון בג"ץ 96 / 8434 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרת : חב' בסון לוי בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - משרד התחבורה 2. שר התחבורה 3. המפקח על התעבורה מר אלכס לנגר דיון מקדמי בעתירה החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 8.9.97. ניתנה היום, ז' בסיון תשנ"ז (12.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96084340. I03	[ "בג\"ץ 96" ]	2,251
2,105	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8434/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר ת : חברת בסון לוי בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - משרד התחבורה 2. שר התחבורה 3. המפקח על התעבורה, אלכס לנגר התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' באלול התשנ"ז ( 08.09.97 ) בשם העותר ת: עו"ד שרון שנסי בשם המשיבים : עו"ד דנה בריסקמן פסק-דין לבקשת ב"כ העותרת, בעקבות ההסכם שבין הצדדים, אנו מוחקים העתירה. ניתן היום, ו' באלול התשנ"ז (08.09.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96084340. A01 /דז/	[ "בג\"ץ 8434/96" ]	2,252
587	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 5739 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופט ד. ביניש המערער: יוסף בן מרדכי אוחנונה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 2.7.96 בת.פ. 164/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל והנדל תאריך הישיבה: כ"ד באדר ב' תשנ"ז (2.4.97) בשם המערער: עו"ד א. ברעוז ועו"ד ל. בן שטרית בשם המשיבה: עו"ד א. אלף פסק - דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר זהו ערעור כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לפיו הורשע המערער במסכת של עבירות אינוס, שנמשכו וחזרו על עצמן במשך כחדש ימים. בגין הרשעתו, נדון המערער לשמונה שנים מאסר. הערעור מכוון כנגד ההרשעה, ולחילופין כנגד מידת העונש. 2. העובדות להלן, בתמצית, תמונת הרקע העובדתי לאישום ולהרשעה, ככל שהדבר דרוש לדיון בערעור: א. מספר חדשים לפני התרחשות הפרשה נושא האישום היו המערער והמתלוננת - קרבן האינוס - לזוג אוהבים. המערער, היה אז כבן שלושים וארבע ואילו המתלוננת כבת שבע עשרה. באותה עת התגורר המערער במושב; והמתלוננת, שהזדמנה למקום, נקשרה אליו בעבותות אהבה ונותרה לצידו, בביתו, מספר שבועות. ככל שמתבקש ממסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט, השניים - ובעיקר המתלוננת - צרכו סמים; ומערכת היחסים האינטימיים ש"התלהטה" ביניהם, התאפיינה - בין היתר על רקע צריכת הסמים - בגילויים פרועים ומעוותים. ב. לאחר פרק זמן קצר יחסית - שבועיים עד ארבעה שבועות, לדברי המתלוננת - היא עזבה את המושב, וחזרה לבית משפחתה בעיר הקרובה, על מנת להתכונן לבחינות הבגרות; ונראה היה, שהקשר בינה לבין המערער נותק. ג. ברם, כעבור מספר שבועות, עזב גם המערער את המושב וחזר לבית הוריו, המתגוררים באותה עיר שבה התגוררה המתלוננת; והקשר האינטימי בין השניים התחדש. המערער - שהיתה לו גישה לסמים ואשר הפך להיות ל"מנהיג" בחברה העבריינית במקום - השתלט עד מהרה על חייה של המתלוננת, כשהוא משמש לה מקור לסמים שצרכה, במיוחד כדורי אקסטזי. ד. בתחילה נעשה הכל בהסכמתה של המתלוננת; והמערער הפך עד מהירה לבן בית בחדרה שבדירת הוריה: הוא הירבה לבקר ולשהות בחדרה של המתלוננת והחזיק בה חפצים אישיים ואף סכומי כסף נכבדים; ובפועל שקעו השניים ב"חינגת מין" לוהטת על רקע של צריכת סמים. מצב דברים זה, היה - מטבע הדברים - לצנינים בעיני הוריה של המתלוננת; והם עשו מצידם כל שיכלו לעשות, על מנת להניעה להוציא את המערער ממעגל חייה. ה. במשך פרק זמן לא מבוטל, לא שעתה המתלוננת להפצרותיהם של הוריה והלכה אחרי ליבה; כשמשיכתה למערער, מביאה אותה לכל ויתור שדרש ממנה והופכת אותה, הלכה למעשה, ל"שפחתו". ברם, אט אט, קלטה המתלוננת - כפי הנראה - כי הצדק עם הוריה; ובסופו של דבר, הודיעה למערער על רצונה לנתק את הקשר ביניהם. המערער סירב לניתוק הקשר, ניצל את משיכתה של המתלוננת אליו - אשר ככל שניתן ללמוד מן הראיות לא רפתה - והמשיך לנהוג בה כבת זוג אינטימית. ו. המערער המשיך לבעול את המתלוננת במשך כחודש ימים, מאז שהודיעה לו על רצונה לנתק את הקשר עמו ועד לפנייתה למשטרה. לטענת המתלוננת, בעילתה בפרק זמן זה לא היתה מרצונה, אלא - תוצאה של כניעה לאיומים חמורים של פגיעה בה ובהוריה שהשמיע באוזניה המערער; והיא העומדת בבסיס אישומו והרשעתו של המערער. ז. להשלמת התמונה, מן הראוי להוסיף: (1) הוריה של המתלוננת, ניסו להניע את המערער - במישרין - לנתק את הקשר עם בתם. בכך נוצר עימות ישיר בינם לבינו; וכאשר העימות ביניהם החריף, הזעיקו ההורים את האח יגאל, אשר נפגש עם המערער וניסה אף הוא להניא אותו מהמשך הקשר עם אחותו. ברם, גם מאמציו של האח לא נשאו פרי; והמערער הטיח בפניו איומים קשים בדבר פגיעה בהורים. (2) בשלב מאוחר יותר, התקיימה פגישה בין המערער לבין אביה של המתלוננת, במסגרתה הוצע לו - לדבריו של המערער - כסף בתמורה לכך שיניח לה. ברם, לדבריו, המערער סירב והבהיר לאב כי הוא אינו רוצה כסף "ואם הלן [המתלוננת] תרצה לחתוך [את הקשר] היא תחתוך." בדברים אלה - שנאמרו, לגירסת המערער, לאבי המתלוננת - באה לידי ביטוי טענתו של המערער: כי ההורים הם שהיו מעוניינים בניתוק הקשר שלו עם המתלוננת; וכי הדברים שאמרה לו בדבר ניתוק הקשר עמו לא ביטאו את רצונה שלה. ח. כנגד גירסת המתלוננת - שנתמכה בדברי הוריה - בדבר כפיית המשך הקשר עמה במשך החודש שקדם להגשת התלונה במשטרה, הציג המערער גירסה נוגדת, לפיה: (1) לא המתלוננת היא שרצתה בהפסקת הקשר עמו, אלא הוריה הם שרצו בכך; ולהשגת מטרתם הפעילו עליה לחצים כבדים על מנת שתיפרד ממנו והביאוה, בסופו של דבר, להגשת התלונה למשטרה. מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בחודש שקדם להגשת התלונה, היה פרי מבוכתה ותולדת הלחצים שהפעילו עליה הוריה; והתלונה נועדה להשגת תוצאה אחת ויחידה והיא - לאלץ אותו לנתק את קשריו עם המתלוננת, בניגוד לרצונה האמיתי של המתלוננת עצמה. (2) גם בחודש שבו מדובר בכתב האישום קיימו הוא והמתלוננת מערכת יחסים אינטימיים בחדרה - שבדירת ההורים - ובמקומות אחרים בהסכמה מלאה כפי שעשו זאת לאורך כל הדרך; והסכמתה של המתלוננת לקיום הקשר האינטימי ביניהם באה לכלל ביטוי ברור בהתנהגותה, כפי שנצפתה על ידי כל אלה שבאו עימם בקשרים חברתיים באותה התקופה והעידו על כך כעדים מטעמו. (3) המערער אינו מתכחש לתגובתו החריפה נגד מאמצי ההורים להפריד בינו לבין המתלוננת. ברם, תגובה זו לא היתה - לגירסתו - חלק ממסע הפחדה שנועד - כפי שטוענת התביעה -לאלץ את המתלוננת לציית לו; אלא - לסלק את מעורבות ההורים מפרשת האהבים שקיימו הוא והמתלוננת, כאשר המתלוננת ממשיכה לרצות בה על פי הוראות ליבה, על אף ההתנגדות הנמרצת של ההורים. ט. (1) בחינה כוללת של חומר הראיות מלמדת, כי בפרק הזמן האמור, המתלוננת אכן ניסתה להפסיק את מערכת היחסים שהיתה בינה לבין המערער. ברם, נראה, כי המתלוננת שאפה להשיג מטרה זו, בהסכמה הדדית ולא רצתה לגרום לכך באורח חד צדדי. על רקע זה, נמשכה מערכת היחסים האינטימיים בין המתלוננת למערער על אף הדיבורים על פרידה ועל ניתוק הקשר. (2) ברם, גירסתה של המתלוננת, במשטרה ובמהלך הדיון היתה: כי היא בחרה לילך בדרך השכנוע וההסכמה, בשל הפחד שהטיל עליה המערער באיומים הקשים שהשמיע באוזניה בדבר פגיעה בה ובהוריה אם תתנתק ממנו; וכי יחסי המין שקיימה עם המערער במשך החודש שחלף עד להגשת התלונה במשטרה, "נכפו" עליה על ידי המערער כאשר הוא מבין ויודע שאין היא רוצה להמשיך בהם וכי משאלתה היא כי יניח לה ויעזבנה. י. במצב דברים זה, השאלה הקשה שהיה על בית המשפט להשיב עליה, היתה: האם המערער היה מודע לכך, ש"הסכמתה" של המתלוננת לקיים יחסי מין עמו במשך החודש נשוא האישום, היתה תולדת האיומים החמורים שהטיח כלפיה וכלפי הוריה לבל תעזבנו; או שמא, המאמץ שעשתה המתלוננת על מנת להביאו לכל הסכמה לניתוק הקשר ביניהם, היה כזה שנטע בלבו את ההכרה כי המתלוננת אינה חפצה בניתוק הקשר, כי הדברים שאמרה בהקשר זה נאמרו מן השפה ולחוץ, בלחץ ההורים, וכי הסכמתה ליחסי המין היתה הסכמה אמיתית וכנה שנבעה מאהבתה אליו. 3. הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי א. (1) לאחר ניתוח מפורט של התנהגות המתלוננת - על בסיס התרשמותו החיובית מן הצורה שבה הציגה את גירסתה מעל דוכן העדים - הגיע בית המשפט המחוזי לכלל המסקנה הבאה: גירסתה של המתלוננת, לפיה הבהירה למערער שאין היא מסכימה לקיום מערכת היחסים האינטימיים ביניהם וכי המערער בעל אותה במשך החודש שקדם לפנייתה למשטרה כשהוא מודע לכך שהבעילה מתרחשת שלא מרצונה אלא בשל פחדה מפניו - הינה גירסה אמינה וניתן לסמוך עליה הרשעה. (2) מאידך גיסא, דחה בית המשפט המחוזי את גירסתו של המערער כבלתי אמינה, על רקע התרשמותו מן האופן שבו הוצגה על ידו מעל דוכן העדים; ולא מצא אחיזה לטענתו כי התנהגותה של המתלוננת במשך החודש נושא האישום, אינה מתישבת עם גירסתה. ב. על בסיס מימצאיו האמורים, קבע בית המשפט המחוזי: ראשית - כי המערער היה מודע לכך, שהמתלוננת אינה מסכימה ליחסי המין שקיים עימה בחודש שקדם להגשת תלונתה במשטרה וכי הוא כופה עצמו עליה במשטר של איומים והפחדה; ושנית - כי העדר תלונה מיידית מצידה של המתלוננת והמתנה במשך כחודש ימים ל"התפכחות" מצידו של המערער, היו תולדת הפחד שאחז בה לנוכח האיומים הקשים שהשמיע המערער כלפיה וכלפי בני משפחתה ואין ללמוד מכך על דבר הסכמתה להמשך הקשר עמו. ג. לנוכח קביעתו זו, הרשיע בית המשפט את המערער באינוסה - החוזר ונשנה - של המתלוננת במשך החודש שקדם להגשת תלונתה במשטרה. 4. הערעור כנגד ההרשעה א. הערעור כנגד ההרשעה מכוון - כל כולו - כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל במלואה את גירסתה של המתלוננת, לפיה כפה עליה המתלונן, בהטחת איומים ובהשלטת משטר של טרור, קיום יחסי מין בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. לטענת הסניגור: החלטה זו מבוססת כל כולה על "ניתוח פסיכולוגי" של התנהגות המתלוננת, להבדיל מניתוח מקובל של הראיות; ולא רק שאין לה אחיזה של ממש בראיות חיצוניות אוביקטיביות, אלא שיש בה משום התעלמות מן הראיות הברורות והחד משמעיות, של חבריהם המשותפים של השניים, לפיהן לימדה התנהגותה של המתלוננת בפרק הזמן הרלבנטי לאישום על היפוכו של דבר. ב. לשיטתו של ב"כ המערער, לוקה החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי בחוסר סבירות קיצונית, הנעוצה: ראשית - באי מתן תשומת הלב לסתירות הפנימיות השזורות למכביר בגירסתה של המתלוננת ולחוסר ההיגיון המאפיין אותה; שנית - באי מתן המשקל המתחייב לעדותם של העדים הרבים שהובאו מטעם המערער, לפיהם התנהגה המתלוננת בפרק הזמן הרלוונטי באופן שלא הותיר ספק, כי כל שנעשה ביניהם מ"אהבה" נעשה ולא מ"פחד"; ושלישית - בכך, שקבלת גירסתה של המתלוננת כמות שהיא, מותירה ללא הסבר שורה של תמיהות משמעותיות, הנעוצות במעשים שעשתה המתלוננת בפרק הזמן האמור להבטחת המשך קיומו של הקשר בינה לבין המערער. ג. בסופו של יום, טענתו של ב"כ המערער היא: כי בית המשפט המחוזי "עקף" את שלושת הגורמים הנ"ל - המחייבים, לטעמו, את זיכויו של מרשו - באמצעות "ניתוח פסיכולוגי" הנעוץ בתורת הנפש; וזאת במקום לקיים "בירור משפטי" באמצעות הכלים, שמעמיד לצורך זה הדין. על טעות זו של בית המשפט המחוזי מלין ב"כ המערער, ובקשתו היא כי נתקנה. 5. הדיון בערעור: בעילת המתלוננת עד לערב הגשת התלונה א. בחינה כוללת של הראיות, שנפרשו בפני בית המשפט המחוזי, מקימה - לטעמי - בסיס למסקנות הבאות: 1) כי משנתחדש הקשר ביניהם - עם שובו של המערער העירה - חזרו המערער והמתלוננת לקיים "פרשת אהבים", שכללה קיום יחסי מין על רקע צריכת סמים, שסיפק המערער; והכל - בהסכמתה המלאה של המתלוננת, אשר הזמינה את המערער - פשוטו כמשמעו - להתגורר בחדרה שבדירת ההורים, שם קיימה עמו מערכת חיים משותפת של "זוג נשוי". 2) כי חידוש הקשר בין השניים והתהדקות יחסי הקירבה ביניהם, היו לצנינים בעיני הוריה של המתלוננת; ובשלב מסויים, הם החלו לוחצים עליה להרחיק את המערער מדירתם ולנתק את הקשר עמו. 3) כי המתלוננת התקשתה להגיע לכלל החלטה אם להמשיך את הקשר עם המערער, כאשר השכל מכתיב לה "פירוד", ואילו הרגש עומד על "המשך"; וכי כאשר הגיעה לכלל החלטה שעליה להיפרד מן המערער - עובר לדברים שאמרה לו בהקשר זה - חיפשה דרך להגיע לכך בהסכמה, ולא נקטה בצעד גלוי ונחרץ של ניתוק חד צדדי. 4) כי המערער חפץ בהמשך הקשר עם המתלוננת; ופנייתה אליו בענין זה בלשון רפה, כשהיא מבקשת את "הסכמתו" לניתוק הקשר, הביאה אותו לכלל אמונה שהמתלוננת מבקשת לעזבו אך ורק בלחץ הוריה ולא בשל החלטה אישית שלה. 5) כי התנהגותה של המתלוננת במשך החודש שקדם להגשת התלונה, עלתה בקנה אחד עם אמונתו האמורה של המערער: המתלוננת לא הגיבה על האיומים שהשמיע כלפיה וכלפי הוריה באמירה נחרצת כי עליהם להיפרד ועליו לעזוב את דירת הוריה; אלא - נענתה לו והמשיכה לשמור על הקשר האינטימי ביניהם, כשעל פני הדברים היא לצידו במאבק עם הוריה. 6) כי במשך החודש האמור, התפתח מאבק-של-ממש בין המערער לבין הוריה של המתלוננת; כאשר האחרונה לא זו בלבד שאינה נוקטת עמדה ברורה ונחרצת לצד הוריה, אלא - מתנהגת "כנערתו" של המערער לכל דבר ועניין. 7) כי בנסיבות המתוארות לעיל, אין לפסול כנטולת אחיזה את טענתו של המערער, שהוא, כמו העדים שהעידו מטעמו, התרשם שהמתלוננת אינה חפצה להתנתק ממנו; וכי הדברים שאמרה לו בענין זה - בשפה רפה כאמור - לא היו אלא מס שפתיים להוריה. 8) כי במצב דברים כזה, כל עוד לא אמרה לו המתלוננת דברים ברורים וחד משמעיים בדבר אי הסכמתה לקיים עמו יחסי מין - כפי שעשתה ערב הגשת התלונה - אין לראותו כמי שכפה עליה את עצמו בניגוד לרצונה. ב. מסקנות אלה מתחייבות, בעיקרו של דבר, מהגורמים הבאים: 1) אופים הפרוע של יחסי המין (א) בעדותה שלה, מסרה המתלוננת פרטים רבים, על אופים "הפרוע" של המגעים המיניים שקיימו היא והמערער, הן בהיותם במושב והן לאחר חידוש הקשר ביניהם ועד לערב הגשת התלונה במשטרה. אופים הפרוע של המגעים, מצביע - מעצם טבעו- על הסכמה, רצון ונכונות לקיימם בדרך שבה קויימו. קיום חוזר ונשנה של מגעים מסוג זה גם במשך החודש שקדם להגשת התלונה, אינו מתישב, הגיונית, עם "כניעה" לאיומים. "כניעה" כאמור עשויה להסביר "השלמה" עם ארוע חד פעמי; אך קשה לקבלה כ"הסבר" לקיומה של סדרת מעשים, המתרחשת במשך חודש ימים בבית הוריה של המתלוננת. (ב) בדבריה, מצביעה המתלוננת על אפים "הפרוע" של המגעים המיניים שהתקיימו בינה לבין המערער במהלך החודש שבו מדבר כתב האישום, כאחד הגורמים להחלטתה לנתק את הקשר ביניהם. דא עקא, שאפיים "הפרוע" של המגעים המיניים בחודש האחרון לא היה בבחינת "חידוש"; והוא אפיין - וביתר שאת - את המגעים שהתקיימו בתקופה שקדמה לחודש האמור, ואשר לגביה אין חולקים שהדברים נעשו כפי שנעשו בהסכמה. 2) סיכול מאמצי ההורים לניתוק הקשר (א) במהלך החודש שקדם להגשת התלונה, החליפו ההורים את מספר הטלפון בביתם, על מנת להקשות על המערער ליצור קשר עם המתלוננת. ברם, ככל שניתן ללמוד מן הראיות, המתלוננת - בניגוד לכוונת הוריה ושלא בידיעתם - נתנה למערער את מספר הטלפון החדש, ואף הנחתה אותו באילו שעות להתקשר. (ב) התנהגותה זו של המתלוננת, אינה מתישבת עם הטענה שלפיה הבהירה למערער את דבר החלטתה ה"נחרצת" לנתק את הקשר עימו; ומאידך גיסא רשאי היה המערער ללמוד מהתנהגות זו ומן העובדה שהמתלוננת המשיכה להתקשר עמו בפרק הזמן האמור מיוזמתה, כי מי שמעוניין בניתוק הקשר בינו לבינה הם הוריה ולא היא. 3) אופי המגעים שקיימו ההורים עם המערער (א) בפרק הזמן נושא האישום, בקשו הוריה של המתלוננת מבנם יגאל - אחיה של המתלוננת - להיפגש עם המערער, ולדבר על לבו למתן את הקשר עם המתלוננת, על מנת שלא לפגוע בהכנותיה לבחינות הבגרות. לדברי המערער, הסיע אותו אחיה של המתלוננת - לאחר השיחה שהיתה ביניהם - לבית הוריה; ובשיחה שהתקיימה שם הבטיח המערער - לדבריו - להורים, כי המתלוננת לא תיגע בסמים ולא תדרדר בלימודיה. (ב) אופי המישאלה שהציג האח יגאל בשיחה שקיים עם המערער מצביע על כך, שגם להורי המתלוננת היה ברור, שהיא אינה מסוגלת להתנתק מהמערער לחלוטין; וכי אין, על כן, מנוס, מלהגיע לכלל הסכם עם המערער ל"מיתון" הקשר בין השניים, באופן שלא יפגע בהכנותיה לבחינות הבגרות. 4) השהיית הפנייה למשטרה (א) לנוכח התיאורים הקשים שמסרה אימה של המתלוננת בדבר ה"סבל הרב" שעובר מדי יום על בתה קשה להבין מדוע הושהתה הפנייה למשטרה ומדוע הוקדשו זמן ומאמצים על מנת לשכנע את המערער להניח לה; אלא אם כן, מקבלים את טענתו של המערער כי עד לערב הפניה למשטרה, המתלוננת לא גמרה בדעתה לנתק את הקשר עמו. (ב) הסברה של האם כי: "... פחדה מהמערער, אם כבר נתנה לו להיכנס לביתה. ולכן נתנה לו לצאת עם הבת שלה כאשר הוא אונס אותה" מעורר תמיהה; ותמיהה זו גוברת שבעתיים לנוכח דברי האם לפיהם אמרה לה המתלוננת: "... היא כל יום נאנסת בצורה מגעילה . אני לא יכולה או הוא או אני." 5) התייחסות "עמומה" לניתוק הקשר (א) יחסה האמביוולנטי של המתלוננת להמשך הקשר עם המערער, בא לכלל ביטוי בתשובות שהשיבה במהלך חקירתה בבית המשפט: מקום אחד, הבהירה, כי "רצתה להפסיק את הקשר ביניהם ואולם המשיכה ללכת עם המערער למסיבות, והנאשם היה מביא לה סמים למסיבות אלה"; ואילו במקום אחר, כאשר הציגה את רצונה להיפרד מהמערער, אמרה: " גם בגלל הסמים, גם בגלל ההורים וגם בגלל שהיא לא רצתה אותו". (ב) ההתבטאות האחרונה, היא כשלעצמה, מלמדת כי "רצונה" של המתלוננת לעזוב את המערער ממניעים רגשיים - היה הגורם האחרון מבין הגורמים שהניעוה לעזבו בסופו של דבר, כאשר קודמים לו הסמים ורצון ההורים. 6) ההתלבטות של השבוע האחרון (א) כשבוע לפני הפנייה למשטרה, שפכה המתלוננת את ליבה בפני מורתה. ברם, על אף התיאור הקשה שמסרה בדבריה, "בחרה" המתלוננת להשהות את תלונתה למשטרה לפחות שבוע נוסף; ואילו המורה - לא עשתה מיוזמתה דבר בענין זה. (ב) התנהגותן של השתיים - המתלוננת ומורתה - עולה בקנה אחד עם המסקנה, שהמתלוננת האמינה כי תוכל להגיע לכלל "הבנה" עם המערער מבלי לנתק את הקשר ביניהם באורח חד צדדי, וכי המשיכה שלא לגלות כלפי חוץ "אי הסכמה". 7) המאבק נגד ההורים (א) המתלוננת סיפרה למערער על הלחץ שמפעילים עליה הוריה לנתק את הקשר עמו, מבלי להבהיר לו כי זהו גם רצונה; שהרי כוונתה היתה - כפי שהיא עצמה אומרת - להגיע עמו לכלל "הבנה" בכל הקשור לפירוד. בכך, ניתן למצוא, ההסבר ל"לחצים שכנגד", שהפעיל המערער על מנת להניע את המתלוננת שלא להכנע להוריה. (ב) לנוכח לשונם הקשה והחריפה של האיומים שהטיח המערער כלפיה וכלפי הוריה - איומים שכללו אמירות, כגון: שהוא "יזרוק רימון למרפאת אביה, יכניס לה עשר טריפים בפה, וישגע אותה", וכן "כי היא לא איתו יש לה עשרה טריפים בפה, והיא יתומה..." - מותר היה לצפות שהמתלוננת - אם אכן החליטה לעזוב את המערער - תבהיר לו באורח חד משמעי את עמדתה ותאיץ בהוריה להתלונן במשטרה. ברם, הלכה למעשה, המתלוננת והוריה לא נהגו כך: המתלוננת המשיכה לקיים את הקשר האינטימי עם המערער, באופן שיכול היה לטעת אצלו את ההכרה שהיא עדיין מתלבטת - לפחות - אם להיפרד ולהתנתק ממנו אם לאו; והוריה סברו שיש לאפשר למתלוננת למצוא לבדה את ה"מפתח" לפרידה תוך הבנה ולא פנו לעזרת המשטרה. 8) התנהגות המתלוננת במישור החברתי (א) המתלוננת ייחסה את "השלמתה" עם המשך קיום הקשר האינטימי עם המערער ואת אי הפנייה בתלונה למשטרה, בפחד שנוצר אצלה לנוכח איומיו הבוטים. ברם, כאמור, ל"כניעה לפחד" לא היה ביטוי חיצוני: במסגרות החברתיות שבהן בילתה עם המערער, המשיכה המתלוננת להתנהג כ"רגיל"; ובהיותה עמו "השלימה" לפחות עם המשך מערכת היחסים האינטימית ה"פרועה" שקיימו מאז ומתמיד. (ב) וכך באו הדברים לכלל ביטוי בעדותה של נילי, חברתם המשותפת של המערער ושל המתלוננת, עמה נפגשו השניים ערב הגשת התלונה; "שבועיים קודם היו יחד במסיבה, והמתלוננת היתה במצב רוח ורקדה בצורה מאוד מינית, ולאחר מכן הם (המתלוננת והמערער - י.ק.) התחבקו". 9) אופי התבטאויותיה של המתלוננת (א) בדבריה, תיארה המתלוננת כיצד הודיעה למערער על החלטתה להיפרד ממנו ועל אי הסכמתה להמשך היחסים ביניהם: "הייתי אומרת לנאשם לא רוצה, אני לא יכולה, בא נפרד, אני אמשיך בחיים שלי ואתה בחיים שלך. הוא אמר לי גם אני ארצה להיפרד ממך, אז הוא אמר שיעשו ממני נערת ליווי"; ולאחר מכן, נמשכה מערכת היחסים האינטימית ללא קבלת החלטות. (ב) דו-שיח כזה מתישב עם גירסת המערער, לפיה לא הציגה בפניו המתלוננת "אי הסכמה" ברורה וחד משמעית להמשך היחסים; ואי הפניה למשטרה מצביעה על כך, שהמתלוננת לא גמרה אומר בליבה להיפרד מהמערער ויהי מה. 10) סיכומם של דברים : (א) נראה כי המתלוננת הציגה בפני המערער את המצב לאשורו - קרי: הבהירה לו כי כלה ונחרצה עמה, מטעמיה שלה, להפסיק את מערכת היחסים עמו - רק בלילה שקדם למסירת התלונה במשטרה, לאחר שיחה שקיימה בנושא זה עם חברתם המשותפת נילי. על פרטי שיחה זו העידה נילי: "המתלוננת אמרה שהיא רוצה להפרד ממנו , היא אמרה שהיא מרגישה מאויימת, שאלתי אותה למה היא לא עושה את זה , והיא אמרה שהיא מפחדת. היא לא אמרה מדוע היא מפחדת, היא הזכירה רוסים, והיא לא זוכרת בקשר למה. היא כל הזמן אמרה שהיא מפחדת. לבסוף היא ביקשה שאני לא אספר את הדברים לאלי החבר שלי, כדי שזה לא יתגלה ליוסי [המערער], שהיא פוחדת . בשלב כלשהו הלן יצאה לשירותים ויוסי יצא איתה, היא נשארה ויוסי חזר, הוא שאל אותי על מה היא דיברה כאשר הוא לא היה. היא חזרה לא רגועה, היא חזרה עם עיניים נפוחות ונראה לי שהיא בכתה"; ובהמשך - "... הלן לא סיפרה לי שיוסי אנס אותה ." (ההדגשות שלי - י.ק.). דבריה אלה של נילי מלמדים בעליל לפחות שניים אלה: ראשית - כי עד לשיחה זו, שהתקיימה ערב הפנייה למשטרה, המתלוננת לא אמרה למערער דברים ברורים ונחרצים בענין הפסקת הקשר ביניהם; ושנית - כי המתלוננת, בינה לבין עצמה, לא ראתה בבעילתה על-ידי המערער באותו חודש, עד ללילה האחרון שלפני הפנייה למשטרה, משום "אינוס". (ב) אכן, המתלוננת הסבירה - הן לנילי והן למורתה - כי היא לא אמרה למערער שנפלה אצלה החלטה ברורה לנתק את יחסיה עמו, בשל פחדה ממנו ומתגובותיו. ברם, כאמור, נראה כי הפחד מפני המערער, נותר "חבוי ונסתר" בהכרתה של המתלוננת; ואף אם נמנה בין השיקולים שהניעו אותה לעשות מאמצים על מנת לשכנע את המערער להסכים לניתוק הקשר ביניהם - לא היה לכך ביטוי חיצוני. 6. הדיון בערעור: הבעילה ערב הגשת התלונה א. (1) לאור כל האמור לעיל, תמונת ההתרחשות המצטיירת מחומר הראיות מותירה מקום סביר לאפשרות, שהמתלוננת הגיעה לכלל החלטה נחרצת בדבר הפסקת הקשר עם המערער רק ערב הגשת התלונה במשטרה. עובדה היא, כי על אף שאמרה למורתה דברים הנראים על פניהם "ברורים ונחרצים" בענין המשך הקשר עם המערער, המתינה שבוע ימים עד לפנייה למשטרה; וגם הוריה, שהיו ערים למתרחש - לא נקטו בצעד דרסטי אלא לאחר שהיא הסכימה לגשת למשטרה ולהתלונן בעקבות תגובתו האלימה של המערער להודעתה הנחרצת כי עליהם להיפרד, כמפורט להלן. (2) התנהגותה האמביוולנטית של המתלוננת - אשר שיקפה, כאמור, את חוסר נחרצותה אם לנתק את הקשר עם המערער אם לאו - מספקת, לשיטתי, בסיס מספיק להנאת המערער מן הספק, שמא הוא - כמו החברים המשותפים שלו ושל המתלוננת - לא קלט: כי המתלוננת מודיעה לו על ניתוק הקשר האינטימי ביניהם; וכי "הסכמתה" לקיום יחסי המין בחודש שקדם להגשת התלונה במשטרה, אינה "הסכמה" - כמימים ימימה - אלא "כניעה" לאיומים, שמבחינתו באו, בעיקרו של דבר, כדי לחזק אותה במאבקה עם הוריה. ב. שונים פני הדברים בענין הבעילה שהתקיימה ערב הגשת התלונה. בלילה שקדם להגשת התלונה במשטרה - לאחר המפגש והשיחה עם נילי - קיים המערער, דרך שיגרה מבחינתו, יחסי מין עם המתלוננת במרפסת ביתו; וכשנשאל במהלך מסירת עדותו אם המתלוננת הסכימה לקיים יחסי המין באותו לילה, אמר: "כשאת אומרת לי שהלן דברה על אונס באותו לילה , אני משיב: היא אמרה שהיא לא רצתה , ואני ביקשתי לקיים עמה יחסי מין". (ההדגשות שלי - י.ק.) אימרה זו של המערער - על רקע עדותן של המורה ושל נילי כמפורט לעיל - מלמדת, כי לגבי יחסי המין שקוימו בלילה שקדם להגשת התלונה, ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנוהגת בפלילים, שהמערער בעל את המתלוננת כשהוא מודע ל"אי הסכמתה" . בכך עבר המערער - באותו לילה - עבירה של אינוס; משום שדבריה של המתלוננת בהזדמנות זו, לא הצביעו עוד על "התלבטות" ו"נטיה" בדבר המשך הקשר ביניהם, אלא - הציגו, באופן חד משמעי - "אי הסכמה". ג. (1) אכן, המערער נכשל בהטחת איומים קשים כלפי המתלוננת וכלפי הוריה. ברם, כאמור, התנהגותם של המערערת ושל הוריה מותירים מקום לאפשרות שהאיומים לא נאמרו על מנת לאלץ את המתלוננת לקיים עמו יחסי מין; אלא על מנת להרתיע את הוריה של המתלוננת מהפעלת לחצים עליה לנתק עליה את הקשרים עמו ול"חזק" את המתלוננת בעמידה בפני הלחצים שמפעילים עליה הוריה. (2) במצב דברים כזה - ולטעמי יש ליהנות את המערער מן הספק שאכן התקיים מצב כזה - הטחת דברי האיום לחוד ובעילתה של המתלוננת לחוד; ואין לגזור מן האיומים מימצא וודאי של מודעות לאי הסכמה מצד המתלוננת. התמונה המצטיירת מחומר הראיות - כמפורט לעיל בהרחבה - מותירה מקום לאפשרות שהמתלוננת נתנה "הסכמה" לקיום יחסי המין במשך החודש שקדם להגשת התלונה "בלב חצוי", כשהיא מתלבטת עם עצמה אם לנתק את קשריה עם המערער אם לאו; כאשר על פני השטח - לעיני המערער וחבריהם המשותפים - היא מתנהגת כרגיל. התנהגות כזו - וכאמור, לטעמי, יש מקום להנות את המערער מן האפשרות הסבירה שכך היו פני הדברים בפועל - משמיטה את הבסיס מתחת לאישום באינוס במשך החודש שקדם להגשת התלונה, פרט ללילה האחרון שבו. ד. ואל נא אובן שלא כהלכה: אין במסקנתי האמורה משום התערבות בהתרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מן הצורה שבה מסרה המתלוננת את עדותה; וגם אנכי מוכן לקבל - מבלי להיכשל בניתוח פסיכולוגי - כי, במבט לאחור , ראתה המתלוננת את יחסי המין שהיו בינה לבין המערער כ"כניעה" לאיומים, שהשמיע כלפיה וכלפי הוריה לבל תעזבנו. ברם, לא המתלוננת היא העומדת לדין, אלא המערער; ושומה עלינו לקבוע אם באו בפנינו ראיות חותכות לכך, שהוא היה מודע, בשעת מעשה , שהמתלוננת אינה מסכימה עוד לקיום היחסים ביניהם. כאמור, המתלוננת עצמה התקשתה לומר למערער, במשך החודש האמור, אם היא רוצה בהמשך הקשר האינטימי עמו אם לאו; ומכל מקום, אמירותיה והתנהגותה לא ביטאו באורח חד משמעי "העדר הסכמה". אכן, בסופו של תהליך ובמבט לאחור, פירשה המתלוננת את התנהגותה במצב הדברים המתואר לעיל, כ"השלמה מאונס" ולא כ"הסכמה מרצון". ברם, אפשר שבאספקלריה של המערער - כפי שהדבר הצטייר אצל חבריהם המשותפים - נראתה זו כ"הסכמה" לכל דבר; והיא הקובעת בעניינו של המערער. 7. תקיפת המתלוננת לאחר מעשה למען השלמות מן הראוי להוסיף הפרטים הבאים: א. למחרת ליל "האונס" כאמור ולפני הגשת התלונה במשטרה, פנה אבי המתלוננת לאחד מעובדי העיריה הבכירים וביקש ממנו להתערב בסכסוך ולזמן את המערער לשיחה. המערער נענה להזמנה והגיע למקום ואז אבי המתלוננת עזב ובין המערער לבין המתלוננת - שדרשה ממנו לנתק את הקשר עמה ולפנות את חדרה - התלקחה מריבה, שבמהלכה היכה המערער בפניה של המתלוננת ושבר את אפה. מאוחר יותר, פינה המערער את חדרה של המתלוננת בנוכחות אביה, לאחר שהשתולל וגרם נזק במקום. ב. ככל שניתן ללמוד מחומר הראיה, היתה זו ההזדמנות הראשונה שבה אמרה המתלוננת למערער דברים ברורים וחד משמעיים בקשר לניתוק הקשר עמו; ומאידך גיסא - היתה זו הפעם הראשונה שהמערער חרג מאיומים ונקט באלימות חבלנית. ג. התפרצותו האלימה של המערער בהזדמנות זו מתישבת עם טענתו הבסיסית, שעד לליל האונס לא הובהר לו באופן חד משמעי, שהמתלוננת - היא ולא הוריה - עומדת על ניתוק הקשר ביניהם. 8. סוף דבר א. הערעור לענין ההרשעה (1) לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי יש בחומר הראיות כדי להניח בסיס וודאי להרשעת המערער באינוסה של המתלוננת אך ורק בלילה האחרון שלפני הגשת התלונה; כאשר לענין מעשי הבעילה, שהתרחשו במשך החודש שקדם ללילה האמור, יש להנות את המערער מן הספק, שמא הוא לא היה מודע לכך, שהסכמתה של המתלוננת לאו "הסכמה" היא. (2) המערער לא הועמד לדין בשל האיומים שהטיח כלפי המתלוננת ובני משפחתה ואף לא בשל ההתנהגות הבריונית שגילה כלפיהם; ואלה נבלעו באישום באינוס ושמשו אמצעי להוכחת "אי הסכמתה" של המתלוננת. אשר על כן, לא נדונה התנהגותו הבריונית של המערער כשלעצמה, לרבות התקיפה החבלנית ביום הגשת התלונה; ובמצב הדברים הנוכחי, אין להחזיר את הגלגל לאחור בהקשר זה. (3) במצב דברים זה, הנני מציע לחברותי הנכבדות לקבל, באופן חלקי , את הערעור כנגד הכרעת הדין; ולצמצם את ההרשעה באינוס למעשה בעילה אחד, שהתקיים בלילה שקדם להגשת התלונה במשטרה. ב. הערעור לענין העונש (1) לנוכח צמצום ההרשעה כמפורט לעיל, ובהתחשב בכך שהמערער כפה עצמו על המתלוננת בלילה האחרון על רקע קיומה של "פרשת אהבים" ממושכת - נראה לי כי יש מקום להתערבות משמעותית בעונש שנגזר עליו. (2) אכן, במהלך החודש שקדם לליל המקרה, נאבק המערער באיומי אלימות באפשרות שהקשר בינו לבין המתלוננת ינותק. ברם, מבחינתו של המערער, כוונו איומים אלה בעיקרם כלפי הורי המתלוננת להרפית הלחצים שהפעילו על בתם לניתוק הקשר עמו. מעשה הבעילה נושא ההרשעה, אף שנעשה על רקע "אי הסכמתה" של המתלוננת, לא היה מלווה באלימות פיסית מצידו של המערער על מנת להתגבר על "אי ההסכמה"; ופרט לאמירה, לא גילתה המתלוננת התנגדות פיסית למעשה. גילוי האלימות הפיסית הופיע רק למחרת היום, כאשר המתלוננת דרשה ממנו בבירור לעזוב את ביתה. (3) במצב דברים זה, הנני סבור כי עונש של ארבע שנים מאסר, מבטא את הפגיעה שפגע המערער בזכותה המוחלטת של כל אשה לכבודה ולשלמות גופה; וזהו העונש שהנני מציע לגזור על המערער במקום העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט כב' השופטת ד. ביניש 1. קראתי את פסק דינו של חברי השופט קדמי ואין בידי להסכים עמו באשר לזיכויו של המערער משורת מעשי אינוס וסחיטה באיומים, אשר הורשע בגינם על ידי בית המשפט המחוזי. דומה כי חברי ואני איננו רואים עין בעין את השתלשלות העובדות בפרשה זו ואת המסקנה המשפטית המתבקשת מהן. קביעותיו של חברי, לפיהן, המתלוננת התקשתה להגיע להחלטה להפרד מהמערער ובהתנהגותה הביאה אותו למחשבה כי היא מקיימת עמו יחסים מאהבתה אליו, וכן הקביעה כי התנגדותה היתה רפה ונעשתה בשל לחץ הוריה ולא מרצונה, נשענות במידה רבה על גירסתו העובדתית של המערער אשר נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי. קביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם ממצאי בית המשפט קמא, אשר סבורה אני כי מעוגנים הם היטב בחומר הראיות. אשר על כן, בטרם אנמק את המסקנות אליהן הגעתי בפרשה זו, אעמוד בקצרה על סיפור המעשה כפי שהוא מצטייר בעיני מחומר הראיות ובהתאם לקביעותיו של בית המשפט קמא. 2. וזהו סיפור המעשה: המתלוננת, תושבת קרית-גת, הכירה את המערער בחודש אוגוסט 1994, או בסמוך לכך, במושב צופר, לשם הגיעה באקראי במהלך חופשת הקיץ שלה. בין המתלוננת, שהייתה אז כבת 17, לבין המערער, שהיה כבן 34, התפתחה מערכת יחסים הדוקה, שכללה מגורים בבית המערער שבמושב, קיום יחסי מין מרצון, נסיעות למסיבות באילת ובתל-אביב וכל זאת תוך נטילת סמים וכדורי אקסטזי שסיפק המערער למתלוננת. עם תחילת שנת הלימודים חזרה המתלוננת להתגורר בבית הוריה שבקרית גת. המערער, שככל הנראה רצה להיות קרוב אליה, עבר גם הוא להתגורר בבית הוריו שבקרית גת והקשר בין השניים נמשך. בשלב מסוים, בסביבות החודשים ספטמבר-אוקטובר 1994, הביעה המתלוננת את רצונה לעזוב את המערער, מסיבות שונות, שעיקרן, לדבריה, רצונה להשתחרר מהסמים ולהתרכז בלימודים ובבחינות הבגרות. בתגובה, החלה לטענת המתלוננת, מסכת של הפחדות מצד המערער כלפיה וכלפי בני משפחתה, שכללה איומים שיהרוג את המתלוננת ואת הוריה, שיזרוק רימון על המרפאה של אביה, שיהפוך את המתלוננת לנערת ליווי ואיומים נוספים, כל זאת תוך מתן תחושה כי יש לו הרבה "חיילים וכוח". בשל הפחד שיממש את איומיו, המשיכה המתלוננת בקשריה עם המערער, תוך שהיא ממשיכה ללכת איתו למסיבות ולקיים עמו יחסי מין. בשלב מסוים, לאחר שהמערער התקשר למרפאת הוריה של המתלוננת ואיים כי "ישחט אותם", אזרה המתלוננת אומץ והלכה עם הוריה לתחנת המשטרה, אך חזרה בה בשל החשש מהצפוי לה ולהוריה באם תגיש כנגדו תלונה. בשלב זה החליטה אימה של המתלוננת לערב בסיפור את בנה יגאל, אחיה של המתלוננת אשר מתגורר בתל-אביב, וביקשה ממנו לשוחח עם המערער. יגאל נפגש עם המערער, ולגרסתו של יגאל, המערער אמר לו שאינו מוכן להיפרד מהמתלוננת ואיים לפגוע בה ובמשפחתה, תוך שהוא ממשיך "להתפאר" בכוח ובנשק שיש לו. יגאל, שהתרשם כי המערער הנו אדם המסוגל לממש את איומיו, המליץ להוריו לנסות ולפתור את הבעיה ב"טוב". לאור זאת, החליטה המשפחה על "תרגיל", לפיו המתלוננת תמשיך בשלב ראשון ביחסיה עם הנאשם ותאפשר לו לשהות בביתה, אלא שבהדרגה תשכנע אותו כי רצוי שייפרדו וכי הם אינם מתאימים. מכאן ולהבא התמשכה תקופה של אימה וסיוטים למתלוננת, אשר נמשכה כחודש ימים, תקופה שבמהלכה בעל המערער את המתלוננת, על פי עדותה, מספר פעמים שלא בהסכמתה החופשית, בחדרה שבבית הוריה ובמקומות אחרים, תוך שהיא אמנם אינה מביעה התנגדות פיסית, אך מסרבת לשתף פעולה, מבקשת ממנו ומתחננת כי יחדל. כלפי חוץ ניסתה אמנם המתלוננת להציג חזות של "עסקים כרגיל" ולהמשיך לבלות עם המערער ולארחו בביתה, אלא שבמספר הזדמנויות היא נשברה והתפרצה. כך למשל, כשבועיים לאחר שהוחלט על ה"תרגיל", ביקר אחיה של המתלוננת בבית הוריו וכששאל את המתלוננת היכן המערער, המתלוננת השיבה לו ש"החיים בזבל" וברחה לחדרה. כמו כן, במהלך השבוע האחרון לאירועים, בטרם הוגשה תלונה למשטרה, נכנעה המתלוננת לשאלות המחנכת שלה, שחשה שדבר מה אינו כשורה, ושיתפה אותה בכך שהיא נאנסת על ידי החבר שלה בביתה, תוך שהיא מבקשת ממנה שלא להתערב משום ש"הוא יכול לרצוח את כולם". ערב אחד הלכו המערער והמתלוננת לבקר זוג חברים: אלי ונילי. כאשר המתלוננת נותרה בחברת נילי בלבד, היא התוודתה בפניה כי המערער מתעלל בה וכי היא פוחדת ממנו ורוצה לעזבו. בתום הביקור חפצה המתלוננת ללכת לביתה, אך המערער לקח אותה לדירת הוריו ולאחר שאיים עליה ש"יעשה אותה יתומה" בעל אותה בניגוד לרצונה בפי הטבעת ורק לאחר מכן לקח אותה לביתה. למחרת בבוקר התפרצה המתלוננת בפני אימה ואמרה לה כי היא "כל יום נאנסת בצורה מגעילה" וכי היא "לא יכולה יותר". בעקבות זאת, החליטו הורי המתלוננת, שעדיין חששו להתלונן במשטרה, לפנות אל מר בני כהן שהנו פעיל ציבור בקרית גת. המתלוננת נסעה לביתו של בני כהן יחד עם אביה וסבתה (אמו של אביה) ושם הועלה הרעיון שאבי המתלוננת יתקשר אל אביו של המערער ויזמין אותו להיפגש עמו, אלא שאביו של המערער לא יכול היה להגיע. לאחר מכן, הועלה רעיון אחר להזמין את המערער לביתו של בני כהן על מנת שזה יוכל לשוחח עמו. בשלב שבו הגיע המערער, המתלוננת שהתה בביתו של בני כהן ואילו אביה נסע להסיע את אמו. עקב חילופי דברים בין המערער למתלוננת, הכה המערער את המתלוננת באפה וגרם לה לדימום. כאשר חזר אבי המתלוננת, ביקש המערער לנסוע לביתם על מנת לקחת את החפצים שהשאיר שם. המתלוננת ואביה, שחששו לנסוע לבד עם המערער, ביקשו מבני כהן שיצטרף אליהם. במהלך הנסיעה, דחף המערער, אשר ישב מאחור, את אבי המתלוננת, אשר נהג ברכב, דבר אשר גרם לאבי המתלוננת לעצור את הרכב בצד ורק לאחר מכן להמשיך בנסיעה. כשהגיעו לבית המתלוננת, קיבל המערער לידיו את הדיסקים והציוד שהשאיר בחדרה של המתלוננת וכן 5000 ש"ח שהיו שייכים לו. באותו מעמד דרש המערער מאבי המתלוננת 10,000 ש"ח עבור כל כדור אקסטזי שנתן לה וכן החל להשתולל, זרק חפצים ושבר מפזר חום. או אז התקשרה המתלוננת אל המשטרה והשוטרים אשר הגיעו אל הדירה העידו כי מצאו את המשפחה בפאניקה מוחלטת. בגין שרשרת המעשים המתוארת לעיל, הועמד המערער לדין והואשם בעבירות אינוס, סחיטה באיומים וכן באיום ובתקיפה. בבית המשפט קמא טען המערער כי הנאשמת טפלה עליו עלילת שווא, הן משום שהוריה אסרו עליה לצאת עם בחור מרוקאי והן משום שהיא חייבת לו 28,000 ש"ח, מאחר והוא השאיר בביתה 33,000 ש"ח, מהם החזירה רק 5000 ש"ח. יצוין כי סכום זה לא הוזכר ע"י המערער בעדות שנתן במשטרה, הועלה על ידו רק בבית המשפט, ואין לו תימוכין בראיה או עדות אחרת כלשהי. 3. בפסק דינו הארוך, המקיף והמפורט, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסתה של המתלוננת להשתלשלות הארועים, תוך שהוא נותן בה אמון רב וקובע כי "היא ידעה להבדיל ולהבחין, הבחן היטב, בין אותם מקרים בהם קיימה עם הנאשם, בראשית מערכת יחסיהם, יחסי מין מרצונה החופשי, לבין אותם מקרים בהם סרבה ונאנסה על ידו באכזריות" [מתוך פסק-הדין, בעמ' 339 לפרוטוקול]. בית המשפט קמא ראה סימני אמת בעובדה שהמתלוננת לא נגררה להגזמות ולא טענה שהנאשם הכה אותה, אלא הדגישה את הפחד שהייתה שרויה בו תחת איומי הנאשם, ואת העובדה שפעמים רבות אילץ אותה לקיים עמו יחסי מין, למרות שאמרה שאינה רוצה. עוד קבע בית המשפט קמא כי "מהימנותם של דברי המתלוננת, בפרטיהם, מתאשרת מתחזקת ונתמכת, בין היתר, גם בדברי עדים נוספים", שהם: מורתה של המתלוננת, הוריה, אחיה, בני כהן ונילי. מנגד, בית המשפט קמא לא נתן כל אמון בגרסתו של המערער וקבע כי: "בעדותו, מתחלפים להם סדרי המאורעות. אין סדר כרונולוגי. הוא טועה בין מוקדם למאוחר, ושוגה באומדן פרקי זמן שונים. בגרסתו, כמבואר לעיל, קיימות סתירות בנושאים היוצאים ללמד, אם מעט ואם הרבה על אשם והרגשת האשם שלו. שינוי הגרסאות המתחלפות לא בא בשגגה מחמת שינוי הזמן, אלא ביודעין ומחמת מצוקה." [מתוך פסק-הדין, בעמ' 378 לפרוטוקול]. בית המשפט קמא אף לא התרשם מהתמונה שניסו לצייר עדי ההגנה, אשר הציגו את המתלוננת כבחורה מתירנית שלא הביעה כלפי חוץ כל מצוקה, וקבע כי לא היה זה אלא ניסיון להפגין התנהגות חיצונית "נורמלית" למרות "התלאות הפנימיות שחוותה". בסיכומו של דבר קבע בית המשפט קמא כי: "...יכול היה וצריך היה הנאשם להבין, שהרוח שנשבה מדברי הסכמתה, היתה רוח של הסכמה מאולצת וכפוייה. רוח זו של הסכמה כפוייה, לא הסכמה היא. זו הייתה הסתגרות בתוך בדידות נגזרת. זו היתה אוירת אימה - חשיכה של הסכמה נכפית. והנאשם אטם את עצמו בפני המציאות האמיתית כדי שלא יזדקק לעמוד בסתירה עם הבלתי מתפשר מבחינתו. הצגה שונה של דברים, היתה מבחינת הנאשם לא יותר מאשר טכניקה של ערפול. כפי שניתן היה להווכח, הנאשם לא בחל באמצעים; הוא סחט מהמתלוננת את המשך קיום יחסי המין ביניהם, וכשנוכח לדעת שהחלה מעורבות רבה של בני המשפחה ושל בני כהן בהפסקת מערכת יחסים זו, הוא לא בחל בשימוש באמצעים אלימים, כאשר היכה את המתלוננת בנוכחות בני כהן, איים על כלל בני המשפחה, ואף הגדיל לעשות כשהיכה גם את אביה במכוניתו במהלך הנסיעה לביתם". [מתוך פסק-הדין, בעמ' 382-383 לפרוטוקול] 4. נראה כי התמונה העולה מעדות המתלוננת ומעדויות אחרות התומכות בה, ואשר בהן נתן בית המשפט קמא אמון, הנה תמונה קשה ומדכאת שעיקרה מסכת של כניעת המתלוננת למערער, בחודש האחרון של מערכת יחסיהם, על רקע משטר של טרור ואימה אותם השליט המערער על המתלוננת ועל בני משפחתה. אלמנט הפחד שזור כחוט השני בעדותה של המתלוננת. וכך היא מתארת את תגובתו של המערער לרצונה להיפרד ממנו: "אמרתי לנאשם שאני רוצה להפרד ממנו, שלא מתאים לי היחסים אתו, גם בגלל כל הקטעים שקרו באילת, ושהוא אנס, הרגשתי שהוא לא בסדר, גם בגלל המסיבות והסמים וגם בגלל שרציתי ללמוד. השיחה הזאת הייתה בחודש ספטמבר 1994. הנאשם התנגד לרעיון והוא התחיל לאיים עלי, ועל ההורים שלי, שהוא יהרוג אותי את אימא שלי את אבא שלי, יהרוג את המשפחה שלי שהוא יכניס לי 10 כדורים וישגע אותי, ושהוא יזרוק רימון למרפאה של אבא שלי. הוא אמר לי את זה, זה לא היה פעם אחת. במשך חודש וחצי והוא היה מאיים עלי, היה בא אלי לחדרי בקרית גת, אונס אותי, החזיק את כל המשפחה שלי בפחד... הנאשם לא רצה שאני יעזוב אותו הוא אמר לי שכלום לא יעזור גם [אם] אני אקפוץ מהקומה השביעית אני אהיה אתו, הוא אמר שהוא ישגע אותו והוא אמר לי שהוא יעשה ממני נערת ליווי ושהוא ישכב איתי מתי שהוא ירצה ושהוא יעשה ממני זונה. כל זה היה בחודש ספטמבר 1994. עניין הרימון היה באותו חודש. זה היה חוזר על עצמו יום ביומו." [עמ' 13 לפרוטוקול] פחד זה לא היה נחלתה של המתלוננת בלבד, אלא מנת חלקה של המשפחה כולה, כדבריה של המתלוננת: "לשאלת בית המשפט האם דיברתי על זה עם ההורים שלי אני משיבה: הם ידעו כל הזמן. אמרתי להם שהוא יכול לעשות כל מיני דברים, הוא יכול להרוג. גם המשטרה לא הייתה דבר גרוע בשבילו. ההורים שלי פחדו לא פחות ממני. לשאלתך למה נתתי לו לעשות את זה ומה הביא אותי לתת לו לעשות את זה אני משיבה: האיומים שלו, הוא היה אומר לי אל תכריחי אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות." [עמ' 15 לפרוטוקול]. תמונה זו של אווירת איום וטרור עולה בבירור אף מעדותו של אחיה: "שאחותי ראתה שזה הולך להיות מסוכן היא אמרה שהיא מוכנה לקחת הכל עליה, והיא מוכנה שהוא יעשה רק לה ולא להורים. אני ראיתי את ההורים, הם היו בהלם לא ישנו כמה לילות והם היו מפוחדים, כאשר ראיתי שזה רציני וראיתי שזה היא מוכנה לקחת הכל על עצמה... הוא אמר שכלא אצלו הוא בית מלון. הוא אמר שיש לו חיילים שיבצעו את העבודה שהוא נתון במאסר... הגענו להסכמה עם ההורים שאנחנו ננסה לפתור את זה בדרך אחרת, אולי שאחותי תהיה איתו ולאט לאט תתן לו להבין שהוא לא רצוי בלי שהוא יפגע והוא יעזוב אותה." [עמ' 79 לפרוטוקול]. על רקע זה יש לראות את מכלול מערכת היחסים שהתנהלה בין המתלוננת למערער בחודש האחרון ואת יחסי המין שקוימו ביניהם, כתוצאה של כניעה מוחלטת של המתלוננת לאיומיו של המערער, כאשר רצונה החופשי והסכמתה הם חסרי משמעות ונטולי ערך מבחינתו של המערער. 5. זאת ועוד, על פי עדותה של המתלוננת - אשר הייתה, כאמור, מהימנה על בית המשפט קמא - במספר אירועים במהלך החודש הנדון, אותם תיארה בפירוט, היא סירבה לקיים עם המערער יחסי מין ואף הביעה את חוסר רצונה בלשון מפורשת: "כל פעם שהוא היה עושה את זה הוא ידע שאני לא רוצה. אמרתי לו תפסיק תעשה לי טובה אל תעשה את זה." [עמ' 17 לפרוטוקול] "היו כמה מקרים שהוא היה בא אלי הביתה וההורים שלי לא היו בבית והוא אמר לי שהוא רוצה לשכב איתי והייתי מתחילה להתפרע והייתי רצה בבית, והוא היה מרגיע אותי אבל הוא היה עושה זאת בכל זאת." [עמ' 18 לפרוטוקול]. חוסר רצון זה של המתלוננת, לא זו בלבד שנפל על אזניים ערלות, אלא שהמערער אף לא בחל בשימוש בכוח, הגם, שלדברי המתלוננת, הוא לא הכה אותה: "הוא היה מגיע לחדר שלי ואומר לי שהוא ישכב איתי ואני אמרתי לו 'יוסי תפסיק' וההורים שלי בחוץ ואני לא רוצה שהם ידעו כאילו... הוא היה אומר לי תורידי את הבגדים והיה עוזר לי להוריד אותם חזק כזה, ואומר לי אין לך מה לעשות, אין לך שום... ואז הוא היה מוריד לי את הבגדים ושוכב איתי. גם בפי הטבעת. גם היה אונס אותי אוראלית. הוא היה תופס אותי מהאזניים, מהשיער... אני מדגימה איך שהוא היה תופס אותי. הוא היה אונס אותי אוראלית. הוא היה מכניס את איבר מינו לפה שלי." [עמ' 14-15 לפרוטוקול]. אכן, לא ניתן להצביע במדויק על מספר המקרים בהם, במהלך החודש הנדון, קוימו יחסי המין בניגוד לרצונה המפורש של המתלוננת. המערער לא הואשם בגין מספר מסוים של מקרי אונס, אלא בכך שבמספר רב של הזדמנויות בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית . חוסר הסכמה זה נלמד, כאמור, הן ממכלול מערכת היחסים בחודש האחרון שנכפתה על המערערת באיומים, והן מחוסר הסכמתה לקיים יחסים כפי שהובע במפורש באותם מקרים עליהם העידה המתלוננת. 6. הסכמה חופשית לבעילה "עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו" [ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' , פ"ד מח (1) 302, 346 (להלן-" בארי ")]. בפרשת בארי, עמד בית משפט זה על משמעותו של תיקון 22 לחוק העונשין, בו נזנח הביטוי "נגד רצונה" שהיה מיסודותיה של עבירת האינוס ןהוחלף ביסוד "שלא בהסכמתה החופשית". כתוצאה מזניחת היסוד של "נגד רצונה" נעלמה הדרישה הראייתית, נחלת העבר, לפיה יש להוכיח התנגדות פיסית אופטימלית של קורבן העבירה שנמשכת עד לרגע האחרון; כדי לבסס אישום באינוס. לפי נוסחו של החוק כיום, יכול שהיעדר ההסכמה לא תכלול התנגדות פיסית, אלא הבעת שלילה מילולית גרידא [ראו דברי הנשיא שמגר בעניין בארי , בעמ' 346; וכן דברי השופט חשין שם, בעמ' 376]. במקרה שלפנינו, על פי עדותה של המתלוננת באירועים מסוימים הגיעה התנגדותה של המתלוננת עד כדי "התנגדות פיסית ממשית", כדבריה: "היתה גם התנגדות פיסית ממשית ליחסי המין. הייתי סוגרת את הרגליים. הנאשם היה פותח אותם. הוא היה מסובב אותי. היה מוריד לי את הבגדים". [עמ' 55 לפרוטוקול]. אלא, שבמקרים אחרים, כפי שציין בית המשפט קמא, "המתלוננת אישרה, כי אכן התנגדותה למעשי הנאשם לא נשאה תמיד אופי פיסי, אך היא בהחלט טרחה להביע בפניו את התנגדותה לפחות באופן מילולי" [מתוך פסק-הדין, בעמ' 331 לפרוטוקול]. התנגדות מילולית זו הנה, כאמור, התנגדות מספקת ואין בה לגרוע כהוא זה מהמסקנה בדבר העדר הסכמה חופשית של המתלוננת. יתרה מזאת, יש לראות את התנהגותה של המתלוננת על רקע הסיטואציה המיוחדת של בחורה צעירה הסרה למרותו של המערער, תלויה בו באספקת סמים ונתונה לדרישותיו, תחת איומים בלתי פוסקים ומתמשכים, וכאשר מעשי האונס מתרחשים אף בביתה והנם מעשה של שגרה. בנסיבות מיוחדות אלה, כאשר תחנוניה של המתלוננת לא היו לה לעזר, נקל להבין מדוע לא ראתה טעם בצעקות או בהתנגדות פיסית. לעניין זה, מדברת עדותה של המתלוננת בעד עצמה: "אני לא צעקתי כי פחדתי. לא יכולתי לצעוק כי פחדתי. אני פחדתי ממנו פחד מוות. כשהוא היה אומר לי לעשות משהו הייתי עושה כי פחדתי ממנו. כל מעשה שבינינו היה תחת איום ופחד. כל דבר היה תחת פחד ולא תחת כוח פיסי חזק, אם כי זה הגיע גם לזה". [עמ' 48 לפרוטוקול]. על סיטואציה כגון דא עמד הנשיא שמגר בעניין בארי הנ"ל, בעמ' 347, באומרו כי: "... אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת..." זאת ועוד, "הסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה" [ראו דברי הנשיא שמגר, שם, שם]. המערער לא רשאי היה להשליך מהסכמתה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין בעבר, פרועים ככל שיהיו, על המשך של הסכמה מצדה. מרגע שהביעה המתלוננת את רצונה בהפסקת הקשר עם המערער ונאלצה להמשיכו מתוך כניעה לאיומיו, הרי שלא ניתן לומר כי הסכימה למעשים מרצונה החופשי. אין לי ספק כי המערער לא התקשה להבין את המסר של העדר הסכמה מצד המתלוננת. משנתקבלה כאמינה עדותה של המתלוננת במלואה, הרי אין להתעלם מכך שבעדות זו חזרה מספר פעמים על תיאור האופן בו אמרה למערער במלים מפורשות שמבקשת היא ממנו להפסיק, בעוד הוא דורש ממנה לקיים עמו יחסים. היא העידה כי התחננה על נפשה וביקשה ממנו לחדול ותגובתו היתה באיומים שונים. אלמלא היה המסר חד משמעי ואילו היו יחסיהם מושתתים על הסכמה הדדית או על הבנתו המוטעית בדבר הסכמת המתלוננת - לא היה כל מקום להשמעת האיומים מסמרי השיער מצד המערער. אין לקבל שאיים להרוג את הוריה, להפכה לנערת ליווי, להמשיך ולסממה ועוד איומים אותם תיארה בעדותה, תוך שהוא מקיים עמה יחסי מין, וכל זאת כשהוא מאמין שהיא מסכימה לקיומם ואף מעוניינת בהם. יתרה מזו, משהביעה המתלוננת התנגדותה המפורשת להמשך היחסים, בהזדמנויות שונות בהם נדרשה על ידי המערער לקיימם, הרי אי ההסכמה ברורה היא ואין המערער רשאי לכפות עצמו עליה. גם אילו היה ממש בהתרשמותו של המערער כי התנגדותה של המתלוננת הושפעה מדרישות הוריה, מרצונה לשוב ללימודים או מכל טעם אחר, אין הוא יכול ליטול לעצמו חירות להתעלם מהעדר ההסכמה לקיום יחסים עמו. התעלמות מכוונת מהבעת התנגדותה של המתלוננת, מקורה בתפיסה מעוותת ביחס לחשיבות רצונה והסכמתה של המתלוננת ומשמעותה הפיכתה לאובייקט מיני הנתון לדרישותיו ולרצונותיו של המערער תוך שימוש באמצעי כפיה, לחץ ואיום. 7. בא כוחו של המערער חזר והדגיש, הן בבית משפט קמא והן בפנינו, את היותה של המתלוננת נערה מתירנית, אשר נהגה להפגין את מיניותה ולקיים יחסי מין פרועים עם המערער ועם גברים אחרים. בהקשר זה, ראוי לחזור ולהדגיש את שציין כבר בית משפט זה, כי "השיטה לפיה מעביר הסניגור, כאילו בסרט נע, את ההיסטוריה של חייה המיניים של מתלוננת כלשהי כבר אינה מקובלת ואינה מותרת" [הנשיא שמגר בעניין בארי , בעמ' 320]. שיטה זו אין בה אלא הטיית הכף מן הנושא העומד לדיון, "על ידי הניסיון לשכנע כי אישה השוכבת עם פלוני מרצונה יוצרת בכך תשתית ראייתית לפיה היא מסכימה לשכב גם עם פלמוני ואלמוני. זהו ניסיון שלא יצלח וראוי הוא שידחה מכל וכל" [שם, בעמ' 329]. כאשר מבקש בית המשפט לבחון את טיבם של היחסים שקוימו בין שני בני זוג, אל לו לערב עמדה ערכית באשר למעשה זה או אחר של האישה בנסיבות אחרות, בזמן ובמקום אחר. בענייננו, התנהגותה "המתירנית" של המתלוננת או אופי יחסי המין שקיימה עם המערער או עם גברים אחרים בהסכמה, אין להם השלכה על הוכחת העדר של הסכמתה החופשית ועל מודעותו של המערער לכך, באותם מקרים בהם הביעה היא את אי רצונה בקיום יחסים עמו, ונתנה לכך ביטוי כלפיו. מגעים כאלה, שקוימו ללא הסכמה, הם בגדר "אינוס" כמשמעותו בחוק. בהקשר זה, מתברר שוב ושוב כי נוכח נורמות חברתיות פסולות ששורשיהן העמוקים טרם נעקרו, לא למותר יהיה לחזור ולהדגיש את דברי הנשיא שמגר, בעניין בארי הנ"ל (בעמ' 324): "גם רעיה רשאית לסרב לשכב עם בעלה, ואם יכפה זאת עליה ללא הסכמתה החופשית ייאשם באינוס, ואפילו מי שמוכרת גופה תמורת אתנן רשאית לסרב למי שאינה רוצה לשכב עמו. גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא. .... אלו מושכלות ראשונים, אך אין רע בחזרה ובשינון של הדברים הידועים הללו." 8. אף השהייתה של המתלוננת את פנייתה למשטרה אינה יכולה ללמד דבר על הסכמתה. "היעדר תלונה לבני המשפחה או למשטרה, תוך זמן סביר, בנסיבות של לחץ - משפחתי או חברתי... או בשל פחד ... הוא תופעה שאינה בלתי מצויה או נדירה. שאלה דומה עלתה, לא אחת, במשפטים מן הסוג שלפנינו. בתי המשפט זנחו את הגישה, שלפיה אי הגשה מיידית של תלונה פוגעת, מניה וביה, באמינותה של התלונה המאוחרת יותר. חקר מצבה הנפשי של נאנסת מסביר נסיבות כגון אלה." [דברי הנשיא שמגר שם, בעמ' 322; כן ראו דברי השופט חשין בעמ' 364-367 לפסק הדין]. במקרה דנן, מן העדויות עולה בבירור, כי הפחד ותחושת חוסר האונים שהיו נחלתם של המתלוננת ובני משפחתה, היוו גם את הגורם לאי הפניה למשטרה. וכך השיבה המתלוננת לשאלת בית המשפט מדוע לא התלוננה במשטרה: "לשאלת בית המשפט למה לא התלוננתי במשטרה אני משיבה: פחדתי. הוא אמר שהוא לא מפחד. הוא אמר 'תלכי למשטרה, אין בעיה ותראי מה יהיה'. הוא היה מאיים, הוא עשה טרור בבית כולם פחדו. לשאלת בית המשפט למה אבי לא הלך להתלונן במשטרה אני משיבה: כי אני אמרתי לו לא ללכת. כולנו ישבנו ודיברנו ולא ידענו מה לעשות. חשבנו שזה סוף העולם לא ידענו למי לפנות, חשבנו שזה סוף העולם". [עמ' 14 לפרוטוקול; וכן עדותה בעמ' 21 ו35- לפרוטוקול]. עדותה זו של המתלוננת, מתחזקת על-ידי עדותה של אמה [עמ' 103 לפרוטוקול] וכן על-ידי עדותו של אביה: "לשאלתך מה עשינו אחרי שהוא התקשר למרפאה ולבית אני משיב: רצינו ללכת למשטרה, היינו אני אשתי ובתי, עלינו במדרגות ואמרו לי לחכות וילנה אמרה שהיא פוחדת שלא יעזרו לנו ואז הוא יהרוג אותי. הוא יעשה נזק. הוא יהרוג אני לא יודע היא אמרה שהיא פוחדת ממנו..." [עמ' 120 לפרוטוקול]. 9. למרות משטר הטרור והאימה, המתלוננת המשיכה ללכת עם המערער לחברים ולמסיבות וניסתה להפגין כלפי חוץ התנהגות רגילה; היא נשלטה לחלוטין על-ידי המערער, שהיה מבוגר ומנוסה ממנה, וחייתה במצב שהיא כינתה בלשונה "מעגל סגור", תוך שהיא מסתירה את מצוקתה מהסובבים אותה, עד להתפרצות הבלתי נמנעת בפני אמה ומורתה. התנהגות זו של המתלוננת הנה מובנת, לאור הכפילות בהתנהגותו של המערער, אותה היטיבה לתאר בעדותה: מחד, כלפי חוץ ובציבור התנהג המערער בנימוס; מאידך, הוא שלט במתלוננת באמצעות איומים "שקטים", תוך שהוא נוהג לזרוק לחלל האוויר, גם בנוכחות אחרים, דברים שיש בהם רמזים ואיומים, המופנים אליה ומכוונים לכך שרק היא תבין אותם: "אמרתי לנאשם שאני לא רוצה לבוא. ישבתי בחדר והייתי בדיכאון, הייתי מקופלת שהוא לא יגע בי, הוא אמר לי 'טוב אם את לא רוצה לבוא לאלי ונילי נעשה טיול לאור הירח'. זה גם סוג של איום שלו הוא לא אמר לאן. הסכמתי ללכת לאלי ונילי, הגענו אליהם ישבנו ודיברנו והנאשם היה זורק בדיחות שיש להם משמעות כפולה, שרק אני יבין אותן, שחבל לי על זה, שכאילו לא יעזור לי שום דבר..." [עמ' 16 לפרוטוקול]. "יש לנאשם כל הזמן את הגישה הזאת של בשקט, של קרימינל, די הלנה אל תעשי את זה, מה את רוצה שאני אעשה דברים, תעשי מה שאני אומר יהיה בסדר" [עמ' 55 לפרוטוקול]. "לשאלתך האם מיום ליום הוא נעשה יותר תוקפן אני משיבה: כן, באיומים שלו. באופן כללי. אבל הוא היה אלים בצורה אני יכולה להגדיר את [זה] יפה, הוא היה מחייך והוא היה מאיים" [עמ' 60 לפרוטוקול]. בנסיבות אלה, עמדה בפני המתלוננת הברירה, שבין כניעה לאיומיו של המערער והשתתפות במשחק שלפיו היא מארחת אותו בביתה וכלפי חוץ הם חברים ואוהבים, לבין בחירה בעימותים קשים איתו, שכתוצאה מהם היא עלולה להיפגע. ברירה זו היא שעמדה לנגד עיניה: "...היו לי דרכי בחירה, להיות איתו בסדר ולחיות, הוא אצלי בחדר ולא יוצא, או ללכת איתו כסאח מההתחלה ושירביץ לי ושיאנוס אותי באלימות". [עמ' 54 לפרוטוקול]. לאור כל זאת, ניסיונה של המתלוננת להפגין חזות של "עסקים כרגיל" הנו, כאמור, מובן ואינו פוגם באמינותה; לא זו אף זו, ניסיון כזה הנו דפוס התנהגות שאינו חריג בנסיבות כגון דא. המשכת קורבן האונס בשגרת חייו אינה תופעה יוצאת דופן וחלק נכבד ממעשי האונס אינו מתגלה כלל, כאשר קורבן האונס אינו מגלה תחושותיו וזכרונותיו מן המעשה עד סוף ימיו [ראו עניין בארי , בעמ' 330]. 10. חברי השופט קדמי, עמד אף על תמיהות בהתנהגותה של המתלוננת, אשר המשיכה להתקשר אל המערער ואף סיכלה, כביכול, את מאמצי ההורים לניתוק הקשר, בכך שמסרה לנאשם את מספר הטלפון, לאחר שהוריה החליפו אותו. אף התנהגות זו יש לראות על רקע שלטון האימים ששלט המערער במתלוננת, אשר תארה כיצד לא הצליחה לחמוק מבין ידיו, כיצד אילץ אותה לשוחח עמו בטלפון, וכיצד נאלצה לדווח לו על כל צעדיה על מנת שלא יחשוד בדבר: "יוסי התקשר אלי כמה פעמים הביתה. הוא היה כל הזמן מתקשר. היתה גם תקופה שהוא היה מתקשר בכל החודש הזה, שהוא היה בא, נפרדתי ממנו, החלפתי מספר טלפון, הייתי בורחת, הולכת, הייתי נעלמת לו. הוא היה מתקשר למרפאה של ההורים, והיה ממשיך לאיים. הוא כל הזמן המשיך לאיים, כל מה שקרה היה תחת איומים." [עמ' 19-20 לפרוטוקול]. "לשאלתך למה בחודשים אוקטובר נובמבר אני המשכתי להתקשר אליו, כי פחדתי ממנו, הוא הכריח אותי לא רק לשכב איתו אלא להיות איתו כל הזמן, הוא רצה שנדבר בטלפון, שנהיה בסדר, אחרי שהיה הפיצוץ, ואמר שהבית שלי מוקף ברימונים, אמא שלי החליטה להכניס אותו לבית ולהחליק את כל העניין, ולעשות הכל בסדר, ואז להיפרד ממנו בצורה יפה" [עמ' 50 לפרוטוקול]. "אני מפחדת מהנאשם. אבל הוא היה אומר אני רוצה לראות אותך. היה מקרה לדוגמא שנסענו לקחת את סבתא שלי עם אמא שלי לשדה תעופה. פחדתי שהוא יחשוב שברחתי לו, התקשרתי אליו אמרתי לו אני אהיה, אין לך ממה לדאוג, הגעתי למצב שאני פוחדת שהוא יחשוב או יחשוד משהו". [עמ' 52 לפרוטוקול]. אכן, ניתן אולי, בדיעבד, להעביר ביקורת על התנהגותה של המתלוננת. אך זאת יש לזכור, כי יש לבחון את הנסיבות "לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה והשמעת האיום." [דברי השופט חשין בעניין בארי , עמ' 367]. זאת ועוד, אין בהתנהגותה של המתלוננת ובמעשים אותם אישרה בעדותה, כדי לגרוע כהוא זה מהמסקנה כי הוכחו יסודותיה של עבירת האינוס, לפיהן בעל המערער את המתלוננת, שלא בהסכמתה החופשית, תוך הפעלת אמצעי לחץ, כוח ואיומים. עמד על כך בית משפט זה בפרשת גרינוולד [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (2) 564, 577]: "מכל מקום, יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי נבונה, בלתי-סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה; כבר היו דברים מעולם, ולא על פי אמת מידה זו נבחן, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה..." 11. אשר על כן, אני מציעה לחברי לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו באישום הראשון ולאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף בכל הנוגע להרשעתו של המערער בעבירות סחיטה באיומים, אינוס ואיום. המערער הורשע, אם כן, בשני אישומים הכוללים חמש עבירות חמורות, שנעברו בנסיבות קשות; סיפור המעשה הנו יוצא דופן ומגולל מסכת של התעללות פיסית ונפשית של הנאשם במתלוננת, שהייתה קטינה ושנות חייה כמחצית מגילו של המערער. המערער איים על המתלוננת ומשפחתה באיומים קשים, סחט מהמתלוננת את המשך הקשר איתו ואף אנס אותה מספר פעמים. בסופו של הסיפור, לא בחל המערער אף באלימות פיסית, פגע באפה של המתלוננת ופצע אותה ואף תקף את אביה. לפיכך, הייתי מציעה לחברי לדחות אף את הערעור על חומרת העונש, ולאשר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת השופטת ט. שטרסברג-כהן : אני מצטרפת לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ביניש וכמוה סבורה גם אני כי יש לדחות את ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ולהשאיר על כנם את ההרשעה ואת העונש שהושת. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת 573996 01 H	[ "ע\"פ 96", "ע\"פ 316/85" ]	2,253
590	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6381/97 - ב' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים : פלונים נגד המשיב : שר הפנים בקשה ל היתר זמני לשהייה בישראל החלטה העותרים ביקשו בעתירתם צו ביניים כפול. ראשית, הם ביקשו צו המונע את גירושו של העותר מישראל עד למתן פסק הדין בעתירה. ביום 29.10.97 החליט כבוד השופט חשין להוציא צו כמבוקש. שנית הם ביקשו צו המורה למשיב להנפיק לעותר היתר זמני לשהיה בישראל. ביום 12.11.97 הודיע ב"כ המשיב לבית המשפט כי המשיב אינו מתנגד לבקשת העותר כי יינתן בידו היתר זמני לשהיה בישראל, והפנה את העותר, לצורך זה, ללשכת היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון, בכך בא העותר על סיפוקו ככל שמדובר בבקשה לצו ביניים. ניתנה היום, ט"ז בחשוון התשנ"ח (16.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063810. I07	[ "בג\"ץ 6381/97" ]	2,256
16,688	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6381/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. חליל אלשאחתית 2. רונית אלשחאתית נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיב בכתב עובר לשמיעה על-פה. ניתן בזאת צו ביניים המורה את רשויות המדינה שלא ייעשה לגירושו של העותר מס' 1 מתחומי מדינת ישראל. אשר לבקשת העותר כי ינתן בידו היתר זמני לשהייה בישראל: המשיב מתבקש להגיב על בקשה זו תוך ארבעה-עשר ימים. לאחר קבלת התגובה אחליט על דבר המשך ההליכים. לבקשת העותרים ניתן בזאת צו איסור פירסום תוכן העתירה עד אם יינתן צו אחר. היום, כ"ח בתשרי תשנ"ח (29.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063810. G02	[ "בג\"ץ 6381/97" ]	2,258
27,546	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6381/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. חליל אלשאחתית 2. רונית אלשחאתית נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד רונן כהן החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ז' בשבט תשנ"ח (3.2.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063810. O09	[ "בג\"ץ 6381/97" ]	2,259
591	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/97 - 2 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. מדינת ישראל בערעור שכנגד: 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים והמערערים 1. אסטיטי כרמלה בערעור שכנגד: 2. אסטיטי וליד 3. אסטיטי עומר 4. אסטיטי מגרולין 5. אסטיטי שנדרא 6. אסטיטי ג'ובר 7. אסטיטי אנס סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערערים ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, י"ט בתמוז התשנ"ז (24.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. A03 /דז/	[ "ע\"א 2352/97" ]	2,260
4,503	בבית המשפט העליון ע"א 2352/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים 1. אסטיטי כרמלה 2. אסטיטי וליד 3. אסטיטי עומר 4. אסטיטי מגרולין 5. אסטיטי שנדרא 6. אסטיטי ג'ובר 7. אסטיטי אנס בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערערים: עו"ד עשירה ראובני בשם המשיבים: עו"ד קורנויץ מנחם החלטה התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאת צו בדבר סיכומים בכתב. לאחר השלמת כל מחזורי הסיכומים ייקבע מועד להשלמת טיעון בעל-פה. ניתנה היום, י"ח בתמוז תשנ"ז (23.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. Q02	[ "ע\"א 2352/97" ]	2,261
17,608	בבית המשפט העליון ע"א 2352/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים : 1. אסטיטי כרמלה 2. אסטיטי וליד 3. אסטיטי עומר 4. אסטיטי מגרולין 5. אסטיטי שנדרא 6. אסטיטי ג'ובר 7. אסטיטי אנס בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערערים: עו"ד קורנויץ מנחם החלטה מתבקשת תגובת הפרקליטות אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ט' בתמוז תשנ"ז (14.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. Q01	[ "ע\"א 2352/97" ]	2,262
26,722	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים : 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים : 1. כרמלה אסטיטי 2. וליד אסטיטי 3. עומר אסטיטי 4. מגרולין אסטיטי 5. שנדרא אסטיטי 6. ג'ובר אסטיטי 7. אנס אסטיטי ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.2.97 בת"א 542/92 שניתן על ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98) בשם המערערים" עו"ד זיו אלדן בשם המשיבים: עו"ד מנחם קורנויץ החלטה באי-כוח הצדדים ינהלו מגעים לשם השגת הסדר ברוח הצעת בית המשפט וזאת תוך 21 יום מהיום. אם לא יעלה הדבר בידם, יודיעו הם על כך לבית המשפט עד תוך המועד הנ"ל וינתן פסק דין על פי החומר שבתיק. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. J04 /אמ	[ "ע\"א 2352/97" ]	2,263
29,950	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים (המשיבים שכנגד): 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. כרמלה אסטיטי 2. וליד אסטיטי 3. עומר אסטיטי 4. מגרולין אסטיטי 5. שנדרא אסטיטי 6. ג'ובר אסטיטי 7. אנס אסטיטי ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.2.97 בת"א 542/92 שניתן על-ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98) בשם המערערים: עו"ד זיו אלדן בשם המשיבים: עו"ד מנחם קורנויץ פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י. הכט) חייב את המדינה לשלם פיצויים למשפחת המנוח ד"ר אחמד נאיף אסטיטי ז"ל שנרצח ביום 22.4.91 על ידי שני פעילים בתנועת "הפנתר השחור" בכניסה לבניין לשכת הבריאות בג'נין שבה עבד המנוח כראש לשכת הבריאות של המינהל האזרחי מאז 1983. על כך הוגשו ערעור וערעור שכנגד. ערעור המדינה נסב על חיובה בנזיקין כלפי משפחת המנוח, על אי הטלת רשלנות תורמת על המנוח ועל גובה הנזק ואילו הערעור שכנגד, שהוגש על ידי בני משפחת המנוח, נסב על דחיית עילות תביעה נוספות על העילה בנזיקין ועל גובה הנזק. 2. הרצח ארע על רקע החשד שהמנוח משתף פעולה עקב התנגדותו לשימוש באמצעי טרור והתרועעותו עם ישראלים רבים. לא היה זה אירוע ראשון שהיה מכוון לפגוע במנוח: ב11.9.88- נעשה ניסיון לרוצחו במקום עבודתו, הוא נפצע קשה, אושפז תקופה ארוכה וחזר לעבוד כרופא בלשכת הבריאות; ב22.7.91- נפצע קשה שומר שהוצב על המנוח על ידי מפקד כוחות צה"ל באיו"ש כאשר אלמונים הגיעו ללשכת הבריאות ופצעוהו. הוא לא חזר לעבוד כשומר. מלבד ההתנכלויות לגופו, ארעו במהלך השנים מעשי פגיעה ברכושו של המנוח שבהם הוצת רכבו ונזרקו בקבוקי תבערה לעבר ביתו ורכבו. המנוח פנה באמצעות עו"ד בבקשות לפצותו על הנזק שנגרם לו והתריע על הפניית עורף מצד הממשל שלא נתן דעתו במידה ראויה לפגיעות שנפגעו תושבים מקומיים על ידי גורמים עויינים, עקב שיתוף פעולה עם הממשל. בקשותיו לא נענו, בנימוק שגורמי הביטחון אינם אחראים לנזקים שנגרמו לו, והוא הופנה לוועדת פיצויים. אחת התשובות הגיעה אחרי מותו ובה נאמר כי הועברו לבני משפחתו על ידי משרד הביטחון 11,700 ש"ח (ככל הנראה עבור נזק לרכוש) ו15,000- ש"ח "לפנים משורת הדין". 3. בית המשפט המחוזי בחן את עילות התביעה החילופיות, שהן, החלטת ממשלה המודיעה לתושבי איו"ש על המגמה לחיות עם התושבים חיים משותפים, להיטיב את מצבם ולהתייחס אליהם בשיוויון. בצדק קבעה השופטת המלומדת כי החלטה זו אינה באה בגדרה של הבטחה מנהלית באשר אין היא עונה על הקריטריונים שנקבעו לצורך סיווג אקט מנהלי כהבטחה שלטונית המעמידה עילת תביעה. העילה השניה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל1970-, אף היא איננה מעמידה עילת תביעה למערערים באשר המנוח אינו נכנס לגדר הגדרת "נפגע" שבסעיף 1 לחוק. 4. מכאן עבר בית המשפט לבחון את עוולת הרשלנות, הוא החיל על המקרה את פקודת הנזיקין [נוסח חדש] מכוח "חזקת שוויון הדינים". הוא הבחין בין חובת הזהירות של מעביד כלפי עובד בדרך כלל, המתייחסת לסיכונים הכרוכים בעבודה שאותם על המעביד למנוע לבין הסיכון במקרה זה שהיה טמון בעצם העסקתו של המנוח ושהמעביד היה מודע לו. בית המשפט קבע, כי בהיות המעביד מודע לאותו סיכון, הייתה זו חובתו ליתן למנוח הגנה מירבית. אמנם, ניתנה לו הגנה באמצעים שונים כמפורט על ידי בית המשפט, אלא שלדעת בית המשפט, לא היו אלה אמצעים מספיקים נוכח נסיבותיו של המקרה. 5. בהטילו אחריות על המדינה עקב רשלנות, התייחס בית המשפט לרמת השמירה על עובד בזק שהושאר בעבודה במנהל האזרחי, שהעיד כי בכל בוקר היה בא חבלן למכוניתו לבדוק אם לא מולכדה וכי הצטרפו אליו בין שלושה לארבעה חיילים כליווי מהבית למשרד, שניים ישבו איתו בכניסה למשרד ושניים בחדר. כאשר נסע לעבודה בירושלים, בתל-אביב או בחיפה, היו מצטרפים אליו שני חיילים והיה לו ליווי צמוד כל העת. אמנם אבטחה זו ניתנה לפרק זמן מוגבל בעקבות התראה שקיבלו כוחות הביטחון שהעד נכלל ברשימת אחד מארגוני הטרור, אולם המנוח לא קיבל את אותה הגנה ולו לתקופה קצרה ככל שהלכה וגברה הסכנה לחייו. 6. גם טענת רשלנות תורמת מצד המנוח נדחתה על-ידי בית המשפט. לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו של השומר שהיה למנוח, לא היה לו שומר אחר באשר איש לא היה מוכן לקבל את התפקיד שהיה כרוך בסיכון לחיים. מתחקיר שנערך לאחר הרצח הוברר, כי תת מקלע שנמסר למנוח הושאר בביתו וכי המנוח לא לבש אפוד מגן שקיבל, ולא דיווח לרשויות על כך שאין לו שמירה. האקדח שנמסר לו נמצא במשרדו, אולם הוא לא השתמש בו. ככל הנראה, לא הספיק לעשות זאת. על אף כל אלה נמנע בית המשפט מלהטיל על המנוח רשלנות תורמת. הוא ציין כי לאחר ההתנקשות בחיי השומר, לא נמצא שומר שהסכים ליטול עליו את השמירה על המנוח. הסכנה בתפקיד היתה רבה מדי ועל אף שרשויות הצבא מימנו את שכרו של השומר לא הצליח המנוח למצוא שומר אחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הובאו ראיות בקשר למיקום הדקירות בגופו של המנוח ועל אופן התקיפה על ידי הרוצחים ולפיכך לא ניתן היה לקבוע כי האפוד היה מגן עליו וכי היה סיפק בידו לאחוז בנשק. עובדה היא כי האקדח היה איתו במשרדו וככל הנראה לא הספיק להצטייד בו. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת הרשלנות התורמת שהעלתה המדינה. 7. אנו סבורים כי בנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה הנוכחי, בהתחשב בהתנכלויות הרבות במנוח, בביתו וברכושו, בהתחשב בפניותיו אל הרשויות, שבהן יידע אותם על הסיכון שבפניו הוא עומד, ובהתחשב בעובדה שהשומר שליווהו נפצע קשה על ידי מתנקשים, נראה כי הקביעה המטילה אחריות בנזיקין על המדינה, שלא עשתה את הדרוש להגנת המנוח, בדין יסודה וכך גם הקביעה באשר להעדר רשלנות תורמת מצד המנוח. הסיכון לחיי המנוח היה גדול וידוע. הוא לא הצליח למצוא שומר לאחר שהשומר נפגע על ידי מתנקשים. אמצעי המגן שנתנו לו לא היו מספיקים בנסיבות העניין. תת מקלע שקיבל היה בבית - שגם עליו היה צריך המנוח להגן. האקדח היה במשרד והמנוח לא הספיק לשלפו. המנוח אכן לא לבש את אפוד המגן, אולם מאחר ולפי קביעת בית המשפט לא הוכח באילו מקומות בגופו נדקר הרי שאין הוכחה שהאפוד היה מונע את הפגיעה בו ואת מותו. ראוי להוסיף, שחובת הזהירות שחב אדם כלפי עצמו, קטנה מחובת הזהירות שחב המעביד כלפיו. במצב דברים זה דין הערעור בשאלת האחריות להידחות. גובה הנזק - שיעור אובדן התמיכה 8. המערערים מעלים טענות שונות כנגד הנזקים ושעורם. נראה לי כי אין להתערב בהערכת בית המשפט את נזקם של התלויים, למעט בעניין הפרשי ההצמדה שנוספו על סכום הפיצויים שנפסק בגין אובדן התמיכה לעבר. בית המשפט הניח כי המנוח היה מעתיק את מקום מגוריו ועיסוקו לספרד וכי היה מנסה למצוא שם עבודה במקצועו כרופא מומחה. יתרה מזאת: הובאו לפניו ראיות שלפיהן, רופא מומחה בספרד עשוי להשתכר סכום העולה כדי 389,597 פזטות, סכום השווה ל9,116- ש"ח (על פי שער המרה של 2.34 ש"ח ל100- פזטות). אלא, שבית המשפט קבע כי סיכוייו של המנוח למצוא עבודה קבועה במקצועו שקולים לסיכוייו להיות מובטל מעבודה. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי "כל סכום [שיקבע] כבסיס לחישוב בנסיבות אשר כאלה, יהיו בו סממנים ספקולטיביים" (סעיף 4(ז) לפסק-הדין). ומכאן, על מנת שלא לקפח את המשיבים ולאפשר להם רמת חיים מינימלית - כלשון בית המשפט - נקבע אובדן התמיכה בהתבסס על עדותה של האלמנה אודות הסכום הנדרש, מידי חודש, לקיים את ילדיה ואותה ולספק את צרכיהם, ולוּ בדוחק. סכום זה עמד על 4,446 ש"ח, והוא פרי המרת 190,000 פזטות, בשער החליפין האמור לעיל. אמנם, "פיצוי לתלויים נפסק להם בשל אבדן התמיכה שהיו זוכים בה אילו היה המנוח נשאר בחיים. משמע, ששומה על בית-המשפט לקבוע, תחילה, את הכנסתו האפשרית של המנוח, אילולא נפטר" (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח) 771). אולם - וכפי שציינה בצדק השופטת י' הכט - קביעת אבדן התמיכה בנדון אינה עניין של ודאות עובדתית, ובכגון דא, "בית המשפט אינו כפות לשיטת חישוב זו או אחרת. ... הוא מצווה ... להעריך את הפסד הממון ... שסבלו התלויים במנוח בגלל מותו. להשגת מטרה זו יכול הוא לבור לו את הדרך הנראית לו כנכונה ומתאימה לנסיבות המיוחדות של המקרה, בהתחשב עם חומר הראיות שהובא לפניו" (ראו ע"א 187/57 קרפ נ' צדיק , פ"ד יב 171, 175). 9. "השאלה העומדת בפני בית-המשפט שלערעור איננה אם נקט השופט שיטת חישוב טובה או גרועה, אלא אם הסכום שפסק לתובעים פיצוי סביר הוא או בלתי-סביר, אם הפריז השופט למעלה מכל מידה סבירה או אם קפץ ידו יתר על המידה. והיה אם סכום הפיצויים שפסק השופט אמנם סביר הוא בעיני בית-המשפט שלערעור, לא יתערב בפסיקתו, אף אם נקט שיטה לא-טובה, ואף אם בית-המשפט שלערעור, אילו ישב בערכאה הראשונה, היה נוקט שיטה אחרת" (ראו ע"א 610/75 רותם נ' נוף , פ"ד לב(1) 799, 808; וכן, קציר, לעיל , בעמודים 907-909). 10. שוכנעתי כי הגם שניתן היה לקבוע את אובדן התמיכה בדרך אחרת - על בסיס הכנסתו האפשרית של המנוח - קביעתו של בית משפט קמא סבירה היא עד מאוד, ואיני מוצאת מקום להתערב בה. 11. בית המשפט פסק ריבית והצמדה על הפיצוי בגין אובדן התמיכה לתלויים לתקופה שבין מות המנוח ובין פסק-הדין, למן מחצית התקופה. דומני כי בזאת שגה בית המשפט. סכום הבסיס לאבדן התמיכה אותו קבע בית המשפט, נקבע כסכום משוערך נכון ליום פסק-הדין, על פי שוויו. מכאן, שעל סכום זה אין להוסיף הפרשי הצמדה ויש לבטל את החיוב ב הפרשי הצמדה על סכום הפיצויים בגין אובדן התמיכה בעבר. תוספת הריבית תישאר על כנה. 12. אשר לערעור שכנגד של המשיבים, לא מצאתי כי הטענות המועלות בו, מצדיקות את התערבותנו. 13. אשר על כן, כפוף לאמור בסעיף 11 לעיל, בו בוטל החיוב בהפרשי הצמדה, נדחים הערעור והערעור שכנגד. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' אריאל : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ו' בכסלו תשנ"ט (25.11.98). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט 97023520. J05	[ "ע\"א 2352/97", "ע\"א 187/57", "ע\"א 610/75" ]	2,264
592	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1188 בפני: כבוד הרשמת השופטת מיכל אגמון המבקש : חיחינאשווילי ממוקה בן יזה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לדחיית מועד דיון בשם המבקש: עו"ד מ. גלעד החלטה בתיק זה מערערת המדינה על קולת העונש שהושת על המשיב. התיק נקבע לדיון כיון שאם התיק לא ישמע יתכן כי תסוכל מטרת הדיון עקב שחרורו של המשיב מכלאו. עם זאת די להתחשב בבא-כח המערער התיק ישמע במועד שנקבע - 15.4.97 בשעה 09:00. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011880. Q01	[ "ע\"פ 97" ]	2,265
4,893	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1188 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער ת : מדינת ישראל נגד המשיב : חיחינאשווילי ממוקה בן יזה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.1.97 בת.פ. 151/96 שניתן על ידי כבוד השופט א. רזי תאריך הישיבה: ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97) בשם המערער ת: עו"ד אמי פלמור בשם המשיב ה: עו"ד גלעד משה פסק-דין השופט י. קדמי 1. זהו ערעורה של המדינה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 151/96), לפיו הורשע המשיב בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה ואיומים - בכך שדקר את בן זוגה של חברתו לשעבר עשר דקירות בסכין (אישום ראשון), ותקף אותו בלוח עץ כשהוא מאיים עליו לבל ימשיך להתראות עם אותה חברה לשעבר (אישום שני) - ונידון לשנתיים מאסר לריצוי בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור מכוון כנגד קולת העונש. 2. טענתה המרכזית של המדינה היא: כי אין בעונש שנגזר על המשיב כדי ליתן ביטוי לחומרה היתירה, שיש ליחס לשימוש בסכין - 10 דקירות - כאמצעי במאבק על ליבה של חברה לשעבר; וכי אין בכוחו של עונש זה, כדי לתרום תרומה של ממש למאבק בתת-תרבות הסכין המעמיקה את אחיזתה בחברתנו. 3. בית המשפט המחוזי נתן דעתו בגזר דינו לחומרת המעשים שבגינם הורשע המשיב ולחובתו לעשות לצמצום השימוש באלימות במהלכם של סכסוכים אישיים. ברם, מאידך גיסא, ייחס בית המשפט המחוזי משקל נכבד לכך: כי זוהי הרשעתו הראשונה של המשיב בעבירות של אלימות; וכי המשיב הביע חרטה כנה ויש לקדם את סיכויי שיקומו על ידי הטלת עונש מתון. 4. מקובלת עלינו עמדת המדינה, לפיה: עונש של שתי שנות מאסר בשל שימוש בסכין - 10 דקירות - כאמצעי לכפיית דרישתו של המשיב מן המתלונן לבל יתרועע עם חברתו לשעבר, הינו עונש קל; ואין בהבעת חרטה וברצון למנוע התדרדרות בשל שהייה ממושכת בכלא, כדי להצדיק הקלה מרחיקת לכת. גם אנו בדעה, כי בנסיבות העניין, מן הדין היה לגזור על המשיב עונש חמור מזה שנגזר עליו; ואם אנו נמנעים מהחמרה משמעותית בעונשו, הרי זה רק משום שאין אנו נוהגים למצות את הדין כאשר אנו מקבלים ערעור כנגד קולת העונש. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומגדילים את עונש המאסר שעל המשיב לרצות בפועל לשלוש שנים מאסר. עונש המאסר על תנאי שנגזר על המשיב ישאר בעינו. ניתן היום, ח' בניסן, תשנ"ז (15.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011880. H02	[ "ע\"פ 97" ]	2,266
593	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 2441 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר המערער : שימונוב אמנון נגד המשיב : מדינת ישראל ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 11.3.97 בת.פ. 90/96 שניתן על ידי כבוד השופט ב. אזולאי תאריך הישיבה: כד בסיון תשנ"ז (29.6.97). בשם המערער : עו,ד מירית ספירשטיין בשם המשיב ה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין עונש מאסר של ארבע שנים, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל (בצירוף תשלום פיצוי למתלוננות והעמדתו של המערער בפיקוח קצין המבחן) אינו חמור יתר על המידה, גם כשמתחשבים בנסיבותיו האישיות של המערער. בין השאר תקף המערער עובדות סוציאליות בעת מילוי תפקידן וגרם להן חבלות של ממש. מעשה זה (יחד עם עבירתו הנוספת של המערער) הצדיקו תגובה ענשית הולמת. הערעור נדחה. ניתן היום כד בסיון תשנ"ז (29.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ טת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024410. B01	[ "ע\"פ 97" ]	2,267
594	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6876/97 - א' בפני: כבוד השופט א' גולדברג העותר : אליעזר זילברבוים נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה ביום 20.11.97 לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים, והמורה למשיב מס' 1 להימנע מלאשר את התב"ע פת6/1276/ א' ולמשיבים להימנע מיישומה ככל שהדבר נוגע לחלקת העותר. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, כ' בחשוון תשנ"ח (20.11.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. D02	[ "בג\"ץ 6876/97" ]	2,268
2,476	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6876/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג העותר : אליעזר זילברבוים נגד . המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה להעביר להרכב של שלושה. צו ביניים - כמבוקש. ניתנה היום, כ' בחשוון תשנ"ח (20.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. D01	[ "בג\"ץ 6876/97" ]	2,269
35,223	ב בית המשפט העליון בג"ץ 6876/97 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : אליעזר זילברבוים נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה שמיעת העתירה תהיה ביום 16 במארס 1998 בשעה 13:00. היום, י"ג באדר תשנ"ח (11.3.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. G05	[ "בג\"ץ 6876/97" ]	2,271
38,268	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6876/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותר : אליעזר זילברבוים נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ח באדר תשנ"ח (16.3.98) בשם העותר : עו"ד מ' בר בשם המשיבים 2-1: עו"ד י' טוניק בשם המשיבה 3: עו"ד ש' ברנד בשם המשיב 4: עו"ד י' טוניק בשם המשיבה 5: עו"ד מ' בויאר פסק-דין מוסכם על הכל - גם עלינו - שהסמכות לדון בעתירה ניתנה לבית-המשפט המחוזי. לבקשת העותר ובהסכמת המשיבים אנו מחליטים למחוק את העתירה באין צו להוצאות. למותר לומר שזכויותיהם וטיעוניהם של הצדדים יישארו כשהיו, איש לא נפגע. בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין יישאר בעינו עד ליום 26 במארס 1998 צו הביניים שהוצא ביום 20 בנובמבר 1997. היום, י"ח באדר תשנ"ח (16.3.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. G06	[ "בג\"ץ 6876/97" ]	2,272
595	בבית המשפט העליון רע"א 96 / 4814 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : שיין ש. נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה 2. סנ"צ עמי פחימה -משטרת בית שמש בקשה למחיקת ערעור בשם המבקש: בעצמו החלטה בהמשך להחלטתי מיום 2.6.97, ולנוכח בקשת המבקש מיום 10.6.97 למחוק את הבקשה לרשות ערעור, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, ז' בסיון תשנ"ז (12.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96048140. Q02	[ "רע\"א 96" ]	2,273
596	בית המשפט העליון רע"א 96 / 8454 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש יצחק בן אבו נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.11.96 בר"ע 11874/96 שניתנה על ידי כבוד השופטת גרסטל ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד אברהם אלטלף בשם המשיבה: עו"ד אילתה זיסקינד החלטה 1. המבקש מחזיק במקרקעין של המשיבה, בשטח של כארבעה דונם, בישוב יהוד ומנהל במקום גן אירועים. המשיבה הגישה כנגד המבקש בבית משפט השלום ברמלה ביום 17.6.82 תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין. כעולה מאישור המסירה, נמסרו כתבי-בי-הדין ביום 21.6.82 לאימו של המבקש ולבתו שנראתה למוסר כמי שמלאו לה 18 שנים, ושעל פי הרישום בתעודת הזהות היתה ביום המסירה כבת 16.5 שנים, והיא אשר חתמה על אישור המסירה. המבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן, וביום 1.11.82 ניתן כנגדו פסק דין המחייבו לפנות את המקרקעין. כנגד המבקש נפתחו הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין, וביום 21.7.87 נמסרה הודעת פינוי לאחותו של המבקש הגב' אתי צוף, במקום עבודתה אצל המבקש. ביום 14.8.95 נמסרה הודעת פינוי למבקש עצמו. 2. ביום 22.1.96 הגיש המבקש, בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, בנמקו את בקשתו בכך כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק מאחר וכתבי-בי-הדין לא נמסרו לו כדין. בית משפט השלום (כבוד השופטת נ. קפלינסקי) בהחלטתו מיום 28.8.96 דחה את הבקשה. בית משפט השלום מצא כי המצאת כתבי-בי-הדין היתה כדין, המבקש ידע על הגשת התביעה ומועד הדיון, כפי שעולה, בין היתר, ממכתב מר חתוכה, ראש המועצה המקומית יהוד באותה עת, מיום 23.6.82 בו ביקש דחיית המשפט. כן נימק בית משפט השלום את החלטתו בכך כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור רב מן המועד הקבוע לכך בתקנות. בית המשפט סבר כי המבקש לא הראה סיכויים של ממש להצליח בהגנתו אם יבוטל פסק הדין. 3. המבקש הגיש לבית המשפט המחוז בקשת רשות ערעור על החלטתו הנ"ל של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה. גרסטל) דחה את הבקשה לאחר שמצא כי המצאת כתבי-בי-הדין נעשתה כדין וכי המבקש לא הניח התשתית לביטול פסק הדין על פי שיקול דעתו של בית המשפט. 4. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. את בקשתו זו סומך המבקש על הנימוקים הבאים: (א) שתי הערכאות דלמטה, דנו בשאלת תקפות ההמצאה בלבד והתעלמו מטענותיו הנוספות של המבקש. (ב) שתי הערכאות דלמטה טעו בקביעתם כי ההמצאה נעשתה כדין. (ג) המקרה דנן, מעורר שאלה משפטית עקרונית שטרם נידונה בבית משפט נכבד זה בדבר פרשנות התקנות העוסקות בהמצאת כתבי-בי-דין. (ד) למבקש זכות שכירות מוגנת בחלק מן הנכסים שאותם עליו לפנות על פי פסק הדין. כמו כן מתבקש עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 1.11.82. בתגובתה, המונחת בפני, מתנגדת המשיבה לשתי הבקשות. מאחר וטענותיו של המבקש נדונו והוכרעו על ידי שלוש ערכאות קודמות (ראש ההוצאה לפועל, בית משפט השלום ובית המשפט קמא), ומאחר ואין סיכוי להצליח בערעור לגופו של עניין, וכן מאחר והמבקש איחר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ערעור ברשות בפני בית משפט זה כערכאה שלישית, ניתן בנסיבות מיוחדות לאור חשיבותן המשפטית או הציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בפרט נכון הדבר כאשר מדובר בערעור שני על החלטה אחרת. המקרה שבפני איננו עומד בקריטריונים הנ"ל. כל טענותיו של המבקש נדונו והוכרעו בפני שתי הערכאות דלמטה ואין בהעלאתן שוב בפני כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח. ניתנה היום, י"ח אדר ב' התשנ"ז (27.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96084540. A04 דז/	[ "רע\"א 96", "בר\"ע 11874/96", "ר\"ע 103/82" ]	2,274
597	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1934 בפני: כבוד השופטת הרשמת אורית אפעל-גבאי המערער : עאקל מנצור נגד המשיבה : מדינת ישראל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בשם המערער : עו"ד יפית וויסבוך ה ח ל ט ה מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בענין פסלות, אשר נפתחה בטעות כערעור פלילי. מתבקשת עמדת המדינה בנוגע לבקשה להארכת מועד. זו תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ג באדר ב' תשנ"ז (1.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019340. Q01	[ "ע\"פ 97" ]	2,275
17,676	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1934 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : עאקל מנצור נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בשם המבקש: עו"ד י. וויסבוך בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור החלטה מעיון בתיק ובתגובת המשיבה מתברר, כי כבר ביום 17.3.97 היה המבקש מיוצג על-ידי באת-כוחו, וזו אף ביקשה במסגרת דיון שהתנהל בפני כב' השופטת ח. כוחן, כי התיק יועבר לשופט אחר. יוצא, איפא, כי לא היתה מניעה להגיש את הבקשה להארכת מועד כבר ביום 17.3.97 (יש להזכיר כי ההחלטה עליה מבקשים לערער ניתנה בתאריך 10.3.97). לא הובא כל הסבר מדוע ראתה באת-כוח המבקש להגיש את הבקשה להארכת מועד רק בתאריך 25.3.97. בנסיבות אלה ומאחר ולא הובא טעם של ממש לאיחור, אני מחליטה לדחות את הבקשה. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ז (9.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019340. Q02	[ "ע\"פ 97" ]	2,276

21,563

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1912/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן העותר: ריש צבי, עו"ד נ ג ד המשיבים: 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. חבר דייני בית הדין הרבני הגדול 3. שר הדתות עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי תשנ"ט (19.10.98) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר פסק-דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. העותר הוא עורך-דין. הוא מעיד על עצמו כי הוא אתאיסט. העותר קיבל על עצמו לייצג לקוח בתביעת גירושין בבית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה. בפתח הדיון הוא נדרש על-ידי הדיינים לחבוש כיפה, וזאת בהסתמך על תקנה נג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2298) (להלן: תקנות הדיון), שבה נקבע: אין להופיע לפני בית-הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי-ראש. עורכי-דין וטוענים רבניים יופיעו גם במקטורן או בלבוש עליון, אלא אם הסכים בית-הדין להופעה שונה. העותר ביקש מבית-הדין לפטור אותו מחבישת כיפה. הוא הסביר, כי הינו אתאיסט וכי עיקרי אמונתו החילונית מונעים ממנו לקיים מנהג דתי כלשהו, לרבות כיסוי ראשו בכיפה. הבקשה נדחתה, ובית-הדין סירב לאפשר לעותר לייצג את לקוחו בפניו כל עוד אינו חובש כיפה. הדיון נדחה איפוא למועד אחר. 2. העותר לא הגיש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול כנגד החלטת בית-הדין הרבני האזורי. תחת זאת בחר הוא להגיש את העתירה שלפנינו, שבה טען כנגד תוקפן של תקנות הדיון, ולא התייחס להליך הספציפי שהתנהל בבית-הדין הרבני האזורי. לא היו איפוא כל חולקים על סמכותו של בית-משפט זה לדון בעתירה. לעותר שתי טענות חלופיות. טענתו הראשונה היא, כי התקנות לא הותקנו על-ידי הגוף המוסמך. לטענת העותר, שר הדתות, הממונה על ביצוע חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953- (להלן: חוק בתי-הדין הרבניים) מכוח סעיף 11 לחוק זה, הוא המוסמך להתקין תקנות סדרי-דין בבתי-הדין הרבניים. ואילו תקנות הדיון הותקנו על-ידי מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני בית-הדין הרבני הגדול, שלא הוסמכו לכך. לחלופין נטען, כי אף אם תקנות הדיון הותקנו בסמכות, הרי שחיובם של כל הבאים בפני בתי-הדין הרבניים בכיסוי ראשם פוגע בחופש המצפון, הכולל חופש מדת, של המתדיינים, ואף בחופש העיסוק של באי-כוחם, וזאת ללא הסמכה מפורשת לכך בחוק, ועל-כן דינו להתבטל. בתשובה לעתירה טען בא-כוח המשיבים, עורך-הדין שפר, כי שר הדתות לא הוסמך בחוק בתי-הדין הרבניים להתקין סדרי-דין לבתי-דין אלה, והלכה היא כי לבית-דין שלא נקבעו לו בתחיקה סדרי-דין או דרכים לקביעתם, נתונה סמכות טבועה לקבוע בעצמו את סדרי-הדין שינהגו בו. תשובתו של בא-כוח המשיבים לטענה החלופית בדבר הפגיעה בחופש המצפון והחופש מדת הייתה, כי חוק בתי-הדין הרבניים הוא אשר כופה נורמות דתיות בתחום הנישואין והגירושין. כך, מוטלות מגבלות על נישואין מטעמים דתיים, ומעמדה של האישה בבית-דין דתי, לרבות בהליך השיפוט עצמו, אינו תואם את עקרון השוויון בין המינים. תקנות הדיון מבטאות את סדרי-הדין כפי שהתגבשו בדין הדתי, ובעניינים שלא נקבעו להם במקורות הוראות מפורשות, נקבעו הסדרים ההולמים בית-דין רבני. הדרישה בתקנה לכיסוי-ראש באה משום שההלכה מצווה לנהוג כבוד בדיינים. התקנה אינה דורשת חבישת כיפה דווקא. בית-הדין רשאי גם לפטור את המתדיינים בפניו מהוראות התקנה. הגוף המוסמך להתקין תקנות סדרי-דין בבתי-דין רבניים 4. מערכת בתי-הדין הרבניים, הכוללת גם ערכאת ערעורים, הוקמה בתקופת המנדט. בשנת 1927 התקין הנציב העליון את תקנות כנסת ישראל, שבהן הוסמכו מועצת הרבנות הראשית ולשכות הרבנות לשמש כבתי-דין רבניים. תקנה 7 לתקנות אלה הסמיכה את מועצת הרבנות הראשית לשמש כבית-דין לערעורים ולהתקין סדרי-דין בהליכי ערעור. בשנת תש"ג התקינה מועצת הרבנות הראשית תקנות דיון לגבי ההליכים בשתי ערכאות בתי-הדין הרבניים. בשני החוקים הדנים בבתי-דין רבניים שנחקקו לאחר כינונה של מדינת ישראל - חוק בתי-הדין הרבניים וחוק הדיינים, תשט"ו1955- (להלן: חוק הדיינים) - לא נקבעו סדרי-דין, ואף לא הותוותה בהם דרך להתקנתם. אכן, בסעיף 11 לחוק בתי-הדין הרבניים נקבע כי שר הדתות ממונה על ביצוע החוק. ברם, הוראה זו לעצמה אינה מקנה לשר סמכות להתקין תקנות דיון. ראשית, הסמכות להתקין תקנות לביצוע חוק, אף אם החוק דן בהקמת ערכאה שיפוטית כלשהי, נפרדת מן הסמכות להתקין תקנות סדרי-דין באותה ערכאה. כך, למשל, מבחין חוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- - הדן בהקמת בתי-משפט - בין הסמכות להתקין תקנות לביצוע החוק (סעיף 109) לבין הסמכות להתקין תקנות סדרי-דין (סעיפים 108-107). שנית - ובכך העיקר - חוק בתי-הדין הרבניים כלל לא הקים בתי-דין רבניים, אלא העניק סמכות שיפוטית ייחודית לגופים קיימים. הסמכות להתקין תקנות לביצוע חוק זה אינה כוללת איפוא בחובה את הסמכות להתקין סדרי-דין. ואילו חוק הדיינים מסמיך בסעיף 27 את שר הדתות להתקין תקנות סדרי-דין בבית-הדין המשמעתי בלבד, ומכלל הן נשמע לאו. שני החוקים אף חוקקו על-יסוד ההנחה כי תקנות כנסת ישראל נותרו בתוקפן. כאמור, חוק בתי-הדין הרבניים העניק סמכות שיפוט לגוף קיים, ואילו בסעיף 1 לחוק הדיינים נאמר כי: "'מועצת הרבנות הראשית' - כמשמעותו בתקנות כנסת ישראל"; ובסעיף 28(א) לחוק זה נקבע כי: "תקנות כנסת ישראל ותקנות הבחירות שהותקנו על פיהן, לא יחולו על מינוי דיינים". 5. בשנת 1960 הותקנו תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל בישיבה משותפת של מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני בית-הדין הרבני הגדול. הודעה על מתן תוקף לתקנות אלה וביטול תוקפן של תקנות הדיון משנת תש"ג התפרסמה בי"פ תש"ך 826, בחתימת הרב יצחק נסים, בתוקף תפקידו כנשיא מועצת הרבנות הראשית ונשיא בית-הדין הרבני הגדול. עתירה שהוגשה נגד תוקפן של תקנות אלה - בטענה כי לא הותקנו על-ידי מי שהוסמך להתקינן בתקנה 7 לתקנות כנסת ישראל, הן בשל צירוף חבר הדיינים והן בשל כך שהתייחסו גם לסדרי-הדין בבתי-הדין הרבניים האזוריים - נדחתה. נפסק, כי השיתוף בין מועצת הרבנות הראשית לבין חבר הדיינים של בית-הדין הרבני הגדול נבע מכך שהסמכות הערעורית של מועצת הרבנות הראשית לא בוטלה במפורש, כי לבתי-הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע לעצמם סדרי-דין, וכי ההוראה הנוגעת לסדרי-הדין בערעורים נדרשה בשל כך שבית-דין רבני לערעורים היה מוסד חדש, והיא לא באה למעט ולהוציא את הסמכות לקביעת סדרי-דין בערכאה הראשונה, שהיא סמכות טבועה. ראו בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים ואח' , פ"ד טו 106 (להלן: בג"ץ ועד עדת הספרדים ), בע' 112-111. בשנת 1993 הוחלפו תקנות הדיון תש"ך בתקנות הדיון תשנ"ג. עוד קודם לכן, בע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד יט(3) 402, נפסק כי תקנות כנסת ישראל הן חסרות תוקף. 6. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת איפוא כי בחוק לא נקבעו סדרי-דין בבתי-דין רבניים, ואף רשות לא הוסמכה להתקינם. במצב עניינים זה הסמכות נתונה לבתי-הדין הרבניים עצמם. יסודה של סמכות זו בסמכות הטבועה הנתונה לכל ערכאה שיפוטית שהוקמה על-פי דין, ואשר לא נקבעו לה בחוק סדרי-דין או דרך לקבעם, לקבוע לעצמה את סדרי-הדין שינהגו בה. זאת, כדי לאפשר לה למלא תפקידה. ראו בג"ץ ועדת עדת הספרדים הנ"ל, בע' 114; בג"ץ 364/85 אלדין נ' בית-הדין הדרוזי לערעורים ואח' , פ"ד מ(3) 699, בע' 704. בעניין בתי-הדין הרבניים נקבע כי הגוף שהתקין את תקנות הדיון - מועצת הרבנות הראשית בשיתוף חבר הדיינים של בית-הדין הרבני הגדול - הוא בעל הסמכות הטבועה. ראו בג"ץ ועדת עדת הספרדים הנ"ל, שם; בג"ץ 394/92 לאה לב ואח' נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח' , פ"ד מח(2) 491 (להלן: בג"ץ לב ), בע' 500-499. יש לדחות איפוא את הטענה כי תקנות הדיון הותקנו בחוסר סמכות. מגבלות הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים 7. בתי-הדין הרבניים מהווים חלק מן המערכת המשפטית במדינת ישראל. סמכותם מעוגנת כיום בחוק-יסוד: השפיטה, שבסעיף 1(ב) בו נקבע: סמכות שפיטה תהיה נתונה גם בידי אלה: (1) בית-דין דתי;... כדברי השופט ברק: ...הדיין כמו השופט הוא חלק מהרשות השיפוטית. אין הוא בורר בין צדדים הפונים אליו מרצונם הם. הוא פועל מכוח חוק המדינה, וסמכותו משתרעת על כל הציבור, על גווניו, דעותיו והשקפותיו. [בג"ץ 732/84 צבן נ' השר לענייני דתות ואח' , פ"ד מ(4) 141, בע' 152 (להלן: בג"ץ צבן ).] והשופט אלון כתב: בתי-הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק המדינה, אשר העניק להם סמכות זו. [בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח' , פ"ד לו(2) 733, בע' 738.] ראו גם דברים שאמרתי בבג"ץ 7617,4637,3269/95 כץ נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים ואח' , פ"ד נ(4) 590, בע' 623. סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחייב את כל רשויות השלטון לכבד את הזכויות הקבועות בחוק-היסוד, ככל שהדבר מתיישב עם החיקוקים התקפים שעל-יסודן הן פועלות, חל גם על בתי-הדין הרבניים. ראו בג"ץ לב הנ"ל, בע' 505-503; אריאל רוזן-צבי, "דיני משפחה", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג 267, בע' 270. היקף סמכותם של בתי-הדין הרבניים ואף הדין המהותי שעל-פיו הם דנים מעוגנים בחוק. בסעיף 2 לחוק בתי-הדין הרבניים נקבע, כי נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על-פי דין תורה. כן מצויות הוראות המחילות באופן מפורש את הדין הכללי על בתי-הדין הרבניים. ראו סעיף 7 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-; סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962-; סעיף 13 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-. אך בכך שהדין המהותי בענייני נישואין וגירושין הינו דין דתי, אין משום הסמכה ליישם נורמות דתיות גם בעניינים אחרים, מקום שאלו אינן מתיישבות עם העקרונות הכלליים של שיטת המשפט הישראלית או פוגעות בזכויות-יסוד. חוק בתי-הדין הרבניים מחיל את הדין הדתי על התחום המהותי של ענייני נישואין וגירושין בלבד. כדברי השופט לנדוי בבג"ץ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר הפנים , פ"ד יז 2048, בע' 2068, "כוונתו [של המחוקק] הייתה בעליל להשליט את הדין הדתי על ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל - לא פחות ולא יותר " [ההדגשה הוספה]. ואילו סמכותו של בית-הדין הרבני לקבוע לעצמו סדרי-דין, המעוגנת כאמור בדין הכללי, מוגבלת על-ידי עקרונות היסוד של שיטתנו. הסביר זאת המשנה-לנשיא ברק: בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה... כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי-הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות... שיטת המשפט בישראל אינה קונפדרציה של שיטות נפרדות. שיטת המשפט בישראל היא אחדות, המכירה בשונות ובייחוד של מרכיביה השונים. על-כן, בעניינים המהותיים של המעמד האישי חל המשפט העברי, העשוי לעתים לדחות הסדר משפטי כללי זה או אחר. אך דחייה זו מוגבלת אך לענייני המעמד האישי, "לא פחות ולא יותר"... היא אינה חלה על מה שאינו נופל לגדר ענייני המעמד האישי... היא אינה חלה גם לעניין השימוש בסמכות הטבועה של בית הדין הרבני להסדיר את ענייני הדיון שלפניו. [בג"ץ לב הנ"ל, בע' 505-503.] 8. תקנות הדיון נקבעו על-פי תפיסה שיסודה בדין הדתי. האוטונומיה שניתנה לבתי-הדין הרבניים לקבוע את סדרי-הדין הנוהגים בהם, מאפשרת לקבוע הסדרים דיוניים העשויים להיות שונים מן ההסדרים הקבועים במערכת האזרחית. אך זאת, בכפיפות למגבלות הנובעות מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. השוו אליאב שוחטמן, "על צו עיכוב יציאה מהארץ נגד החייב בדין ועל סמכות הביקורת של בג"צ כלפי בית-הדין הרבני בענייני סדר-דין", משפטים יד (תשמ"ד) 83, בע' 87-86. כך, סדרי-הדין בבתי-הדין הרבניים אינם יכולים לסתור את חוקי המדינה (בג"ץ ועד עדת הספרדים הנ"ל, בע' 114); עליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי, המחייבים, בין היתר, מתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם ולהביא ראיות (בג"ץ ועד עדת הספרדים הנ"ל, שם; בג"ץ 110/59 לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד יג 1182; בג"ץ 816/80 גוטהלף נ' בית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו ואח' , פ"ד לה(3) 561); עליהם לקיים צדק טבעי דיוני מעבר לקיום הכללים שפורטו לעיל, לרבות כללים המבטיחים את טוהר השיפוט, פומביות הדיון ונגישות לערכאה שיפוטית (בג"ץ לב הנ"ל, בע' 506); ועליהם להתחשב בזכויות-היסוד של האדם, ובתוכן הזכות לשוויון, הזכות לכבוד, חופש הביטוי, חופש התנועה, וחופש המצפון והדת. עמד על-כך המשנה-לנשיא ברק בבג"ץ לב הנ"ל, שם: ...כל שימוש של בתי הדין הרבניים בסמכותם הטבועה חייב להיעשות מתוך שמירה על זכויות האדם. אכן, כל אדם המתדיין בבתי הדין הרבניים מתייצב לפניהם כשהוא נושא בכליו את מלוא זכויות האדם שמהן נהנה כל אדם בישראל. שיטת המשפט בישראל מבטיחה לכל אדם זכויות אדם. זכויות אלה עומדות לו בפני כל ערכאה שיפוטית. המעבר מערכאה שיפוטית "אזרחית" ל"דתית" אין בכוחו להביא לאובדן או לשלילה של זכויות אדם בסיסיות. תקנת דיון שאינה מקיימת את המגבלות שלעיל חורגת איפוא מן הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים והינה חסרת תוקף. תוקף החיוב בכיסוי-ראש 9. תקנת דיון שתקבע, כעניין של סדרי-דין, חובה שעיקר טעמה הוא קיום מצווה דתית כתנאי להופעה בבית-דין רבני, תפגע בחופש המצפון, הכולל חופש מדת, של המתדיינים, ואף בחופש העיסוק של באי-כוחם. שכן, הדין הישראלי מחייב כל יהודי, אף אם הוא חילוני, להתדיין בענייני נישואין וגירושין בפני בתי-דין רבניים ולא פתוחות בפניו דרכים אלטרנטיביות כלשהן. עמד על-כך השופט גולדברג בבג"ץ צבן הנ"ל, בע' 153: ...סמכותם של הדיינים בישבם על מדין לא ברצונם של המתדיינים היא תלויה, אלא נכפית היא במסגרת המערכת השיפוטית שקבע לה המחוקק. תקנה שתתנה את הזכות להתדיין בפני בית-דין רבני בקיום נורמה דתית מעבר למתחייב מן הדין המהותי תחסום בפני מתדיינים או באי-כוחם, אשר אינם מוכנים לקיימה מטעמי מצפון, את הערכאה השיפוטית היחידה המוסמכת לדון בעניין חיוני שהמתדיין נזקק לו. השוו בג"ץ 6111/94 הוועד לשומרי מסורת ואח' נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח' , פ"ד מט(5) 94, בע' 107. תקנה כזאת תהיה, כעיקרון, פסולה ובטלה. 10. השאלה המתעוררת היא איפוא אם הדרישה לכיסוי-ראש בבתי-דין רבניים מבטאת, כטענת העותר, מצווה דתית, או שמא, כטענת המשיבים, מדובר בביטוי של דרך-ארץ ההולם מסורת של בית-דין רבני, בדומה למדי המשפט שנדרשים עורכי-דין ללבוש בהופיעם בבית-משפט. מן המקורות נלמד כי כיסוי-ראש אינו חובה דתית, אלא מנהג אשר נחשב לביטוי למידת חסידותו של אדם והוגבל לאירועים נכבדים בלבד, לרבות דיון בפני בית-דין. כך, למשל, על-פי התלמוד הבבלי (מסכת שבת, י, א) כיסו תלמידי חכמים את ראשיהם רק בעת שמילאו תפקיד ציבורי או ביושבם על כס המשפט. באופן דומה, סבר רבי אליהו מווילנא (הגר"א) כי לא קיים איסור ללכת בראש מגולה, אלא כאשר עומדים "לפני גדולים" (וכן בעת התפילה). ראו ביאור הגר"א לשולחן ערוך, אורח חיים, ח, ו. וכך פסק אף רבי יהודה אריה דה-מודינה (ריא"ם), בן המאה ה17-, כי הצורך לכבד את המנהגים המקובלים בחברה האיטלקית באותה עת חייב בנסיבות מסוימות התהלכות ללא כיסוי-ראש. ראו יצחק ריבקינד, "תשובת הרב יהודה אריה מודינה על גילוי הראש", ספר היובל ללוי גינצבורג (תש"ו), בע' תא-תכג. על-פי מקורות אלה, כיסוי-הראש בבית-דין דתי אינו אלא סימן לכבוד שנותנים לדיינים, ואינו בגדר מילוי מצווה דתית. ואמנם, מנהג זה לא היה מקובל בכל קהילות היהודים בעולם. 11. עם זאת, כיסוי-הראש הפך במשך הדורות, אם מפני איסור "חוקת הגויים", ואם מפני הרצון להביא להפרדה מלאה בין החברה היהודית לחברה שמסביבה, לחובה דתית. עם השנים, ובמיוחד לאחר שחלק מן החברה היהודית עצמה הפך לחילוני, השתרשה חובה זו ביתר שאת. כיסוי-הראש החלקי - הכיפה - הפך לסמלו של היהודי שומר המצוות. כך, למשל, סופר על דוור יהודי בארצות-הברית, שטען בפני הוועדה הפדראלית לשוויון הזדמנויות בעבודה כנגד רשות הדואר, על אשר חייבה אותו לכסות את הכיפה שעל ראשו בכובע שירות בזמן העבודה. זאת, כיוון שביקש כי כיסוי-הראש המסמל אותו כיהודי דתי - הכיפה - יהיה גלוי לעין. ראו ספרו של יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג - פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם (תשנ"ו), בע' 38, הערת שוליים 97. בישראל מסמלת הכיפה את הציבור הדתי, ומבדילה אותו מן הציבור החילוני. הסביר זאת הרב יוסף: נראה שכיסוי הראש בזמננו הוא יותר ממידת החסידות, כי ידוע שזה דרכם של החופשים פורקי עול תורה ומצוות ללכת בגילוי הראש ויש היכר מיוחד להכיר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. [הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת (תשל"ג-תשמ"ד), ד, סימן א.] וכך מסכם זימר, בספרו הנ"ל, בע' 42: לסיכום, כיסוי הראש לגברים לבש צורה ופשט צורה במשך המאות. אף-על-פי שהוא נהוג כמידת חסידות בדורות הראשונים, הוא נהפך בהדרגה לחובה מפני איסור "חוקת הגויים" החל מן המאה החמש-עשרה. חובה זו השתרשה בעימות בין התנועה האורתודוקסית לתנועה הרפורמית במאה התשע-עשרה. במאות התשע-עשרה והעשרים הודגש הכיסוי החלקי. ה"ירמולקה" באירופה וה"כיפה" בארץ-ישראל מקובלות גם בבית וגם ברשות הרבים ובציבור. 12. הנה-כי-כן, חובת כיסוי-הראש - לאו דווקא בכיפה - יסודה במנהג המבטא דרך-ארץ כלפי בית-הדין. ניתן להשוותו למנהג המקובל בחברה הלא-יהודית, הדורש הסרת הכובע לאות כבוד. כך, בתקופת המנדט נדרשו הנכנסים לבית-המשפט, לרבות יהודים, להסיר את כובעיהם. ראו זימר, בספרו הנ"ל, בע' 38. לעומת זאת, לכיסוי-הראש בכיפה הקשר דתי חד-משמעי. אלא, שכאמור, התקנה הנדונה אינה דורשת חבישת כיפה דווקא, והמתדיינים ובאי-כוחם חופשיים לבחור לעצמם כיסוי-ראש נעדר זיקה דתית. זאת ועוד: התקנה לפי לשונה חלה גם על עורכי-דין שאינם יהודים בהופיעם בבתי-הדין הרבניים, ועל אלה בוודאי לא חלה מצווה דתית יהודית בדבר כיסוי-ראשם. בכך מתנתקת הדרישה לכיסוי-ראש מן המצווה הדתית, וממילא אינה פוגעת בחופש המצפון. הדבר דומה במידת-מה לחובה לעטות גלימה בבית-המשפט, המקובלת באירופה מאז ימי-הביניים, שאף מקורה היה דתי. במרוצת הדורות איבדה חובת עטיית הגלימה משמעות זאת, וכיום לא יישמע עורך-דין בטענה כי הדרישה לעטות גלימה פוגעת בחופש המצפון והדת שלו. ראו Peter Goodrich, Signs Taken for Wonders: Community, Identity, and a History of Sumptuary Law , 23 Law & Soc. Inquiry 707, 719-20 (1998) (book review) . מסקנתי היא איפוא כי התקנה נשוא העתירה הינה כדין. אשר-על-כן, יש לדעתי לדחות את העתירה. ש ו פ ט ת השופט מ' אילן : אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש : העותר תקף את דרישת תקנה נג, בשל חיובו לחבוש כיפה. ואכן, העיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מלמד כי העותר נתבקש על-ידי הדיינים לחבוש כיפה. אלא שהמדינה הודיעה לנו כי מפרשת היא את נוסח התקנה כלשונה, כך שבעת הופעה בפני בית הדין הרבני החיוב הוא בכיסוי ראש, לאו דווקא כיפה. לשיטתה של חברתי, הדרישה לכיסוי ראש בבתי הדין הרבניים, אינה מבטאת מצווה דתית ויסודה במנהג המבטא דרך ארץ וכבוד כלפי בית הדין. המסע שערכה חברתי בעקבות מקורותיה של חובת כיסוי הראש הוא שהביאה למסקנה זו. עוד הוסיפה כי: "...כיסוי הראש הפך במשך הדורות, אם מפני איסור 'חוקת הגויים', ואם מפני הרצון להביא להפרדה מלאה בין החברה היהודית לחברה שמסביבה, לחובה דתית. עם השנים, ובמיוחד לאחר שחלק מן החברה היהודית עצמה הפך לחילוני, השתרשה חובה זו ביתר שאת. כיסוי ראש חלקי - הכיפה - הפך סימלו של היהודי שומר המצוות". אך בסופה של דרך, ראתה חברתי להבחין בין מקורה של חובת כיסוי הראש הכלולה בתקנות לבין החובה הדתית שבחבישת כיפה. כשלעצמי, אינני משוכנעת כי לצורך הענין שלפנינו השאלה המכרעת היא ההבחנה בין מקור המנהג של חבישת כיפה, לבין מקור החיוב לכבד את בית הדין בכיסוי ראש, כקבוע בתקנה נג. השאלה אם מקורו של החיוב בכיסוי ראש הוא במנהג דתי או רק במנהג של כבוד כלפי בית הדין, אינה תלויה רק ברקע ההיסטורי-הלכתי של שורשי המנהג. אין ספק כי ההתחקות אחר שורשיה של חובת כיסוי הראש, חשובה ומסייעת לעמוד על אופיה ועל היותה גם מנהג של כבוד ודרך ארץ. אך בכך לא סגי. עלינו להשקיף על טיבה של חובת כיסוי הראש שנקבעה בתקנה, במשקפיו של בן דורנו החי בחברה הישראלית, בין אם הוא אדם דתי שומר מצוות, ובין אם הוא חילוני. בעיניו של כל אדם מישראל כיום, נתפס המקור לחובת כיסוי הראש הקבועה בתקנה, במנהג הדתי. אולם מקובל עלי כי תכליתה של התקנה הוא לקבוע מנהג כבוד כלפי בית הדין, תכלית אשר ראויה היא כשלעצמה בכל ערכאה שיפוטית. יהא אשר יהא מקור הדרישה לכיסוי ראש בתקנה נג, הכל יסכימו כי כיסוי ראש שאיננו כיפה, כשהוא לעצמו, איננו מבטא מנהג דתי. האפשרות הניתנת לעותר, כאמור בהודעת המדינה, להופיע בבית הדין בכל כיסוי ראש הולם, יש בה כדי ליטול מהחיוב שבתקנה את הסממן הדתי המובהק שבכיפה, וליתן יתר משקל להיבט של כיבוד בית הדין. משניטל עוקצה של טענת העותר כי נפגע מן החובה ליתן ביטוי חיצוני למנהג דתי, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם יש בדרישת התקנה בנוסח זה, כדי לפגוע בחופש מדת של העותר. לפיכך, מסכימה אף אני כי דין העתירה להדחות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ב' טבת תשנ"ט (21.12.98). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט 97019120. L12

[ "בג\"ץ 1912/97", "בג\"ץ 150/59", "בג\"ץ 364/85", "בג\"ץ 394/92", "בג\"ץ 732/84", "בג\"ץ 323/81", "בג\"ץ 110/59", "בג\"ץ 816/80", "בג\"ץ 6111/94" ]

2,137

32,922

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1912/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותר : עורך דין צבי ריש נגד המשיבים : 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. חבר דייני בית הדין הרבני הגדול 3. שר הדתות בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: יא' בניסן התשנ"ח ( 07.04.98 ) בשם העותר : בעצמו בשם המשיבים: עו"ד יהודה שפר החלטה צו על תנאי כמבוקש. התשובה תוך 45 ימים. ניתנה היום, יא' בניסן התשנ"ח (7.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97019120. E10

[ "בג\"ץ 1912/97" ]

2,138

41,811

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1912/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותר : עורך דין ריש צבי נגד המשיבים : 1. מועצת הרבנות הראשית לישראל 2. חבר דייני בית הדין הרבני הגדול 3. שר הדתות צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה ביום 7.4.98 לפני בית משפט זה, במעמד הצדדים, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים, והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא תבוטל ההוראה שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, המחייבת להופיע בפני כבוד בית הדין הרבני בכיסוי ראש (תקנה כ"ג). ב. מדוע לא יוכרז על בטלות התקנות כולן. ג. מדוע לא יפעיל המשיב 3 את סמכותו לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג1953-, ויהא הוא זה שיתקין תקנות לקביעת סדרי הדין בבתי הדין הרבניים. המשיבים יגישו תשובתם תוך 45 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. ניתן היום, יב' בניסן התשנ"ח (8.4.98). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97019120. E09

[ "בג\"ץ 1912/97" ]

2,139

552

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 4114 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אבידור המאירי נגד המשיב ה : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על עשרה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041140. A01 /דז/

[ "ע\"א 96" ]

2,140

12,995

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4114/96 בפני: כבוד השופט א. גולדברג כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער: אבידור המאירי נ ג ד המשיבה: הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.4.96 בתיק אזרחי 345/93 (המ' 1168/95) שניתן על ידי כבוד השופטת מ. שידלובסקי-אור תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו תשנ"ח (22.12.97) בשם המערער: עו"ד יוסף זאגה בשם המשיבה: עו"ד שמואל אהרונסון ה ח ל ט ה באי כוח הצדדים ביקשו לשקול הצעה שהעלה בית המשפט, ולהודיע על עמדתם תוך 30 יום מהיום. לפיכך נדחה מתן פסק הדין למועד שייקבע. לאחר קבלת עמדתם של הצדדים. עם קבלת הודעת הצדדים יועבר התיק ליו"ר ההרכב. ניתנה היום, כ"ג בכסלו תשנ"ח (22.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041140. D02

[ "ע\"א 4114/96" ]

2,141

24,124

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4114/96 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער : אבידור המאירי נגד המשיב : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.4.96 בתיק אזרחי 345/93 (המ' 1168/95) שניתן על ידי כבוד השופטת מ. שידלובסקי-אור בשם המערער : עו"ד יוסף זאגא בשם המשיב : עו"ד שמואל אהרנסון פסק - ד ין השופט א' גולדברג: 1. בחודש ינואר 1980 היה המערער מעורב בתאונת דרכים, בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח אצל המשיבה. בחודש מאי 1993, דהיינו, כשלוש עשרה שנים וחצי לאחר התאונה, הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לפיצויים, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. המשיבה ביקשה מבית המשפט קמא לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות התביעה, ובקשתה נתקבלה ללא שמיעת ראיות. מכאן הערעור שלפנינו. 2. בכתב תביעתו ציין המערער כי כשבועיים-שלושה לאחר התאונה החל סובל מתחושת נימול בכפות רגליו ובאצבעות יד ימין. הוא פנה לשני מומחים לאורטופדיה, שלא גילו אצלו כל מימצא. כעבור מספר שבועות נעלמה תחושת הנימול. ב10.9.82- חזרה התופעה על עצמה, והוא פנה לבית חולים. משלא גילה דבר, הניח הרופא כי התופעה תחלוף לבדה אף הפעם. ביום 10.11.82 פנה למומחה בתחום הנויורולוגי, אשר לאחר בדיקה אמר לו כי הפרעה היא ככל הנראה פסיכוסומטית, והיא תחלוף. ביום 27.5.83 עבר בדיקה אלקטרומיוגרפית, שהיתה תקינה. משך כל התקופה ועד לסוף שנת 1986 חזרו והטרידו אותו תחושות הנימול, שבאו וחלפו. הוא "הסכין עם התופעות הנ"ל וקיבל את הבחנות הרופאים השונים שאין הוא סובל משום תופעה פזיולוגית". בחודש נובמבר 1986 פקדה אותו חולשה בשתי רגליו. בדיקות שנעשו לו לא העלו דבר, "כשבהמשך החולשה נעלמה". ביום 3.2.87 נערכה לו בדיקה (בעקבות צו לשירות מילואים שקיבל). אז הועלה לראשונה החשד כי הוא "סובל ממחלה נוירולוגית כלשהי שנגרמה כתוצאה מהתאונה, אם כי לא היתה הבחנה ממשית". בחודש מאי 1988, בעת שהיה באיטליה, "פקדה אותו לפתע חולשה קשה בשתי הרגליים". בתאריך 31.5.88 עבר "בדיקה טימוגרפית ממוחשבת שנתנה לראשונה אינדיקציה לפגיעה". בחודש אוגוסט 1988 נסע לסידרת בדיקות בבית חולים בארה"ב ושם אובחן כי הוא "סובל כנראה ממחלת טרשת הנפוצה, שהינה תוצאה של התאונה". בשנת 1989 חלה החמרה במחלה, והוא אושפז לראשונה בבית החולים איכילוב בתל-אביב, ולאחר סידרת בדיקות נקבע כי הוא "סובל ממחלת הטרשת הנפוצה שנגרמה בתאונה כתוצאה מצליפת שוט ו/או טראומה". "בתאונה נגרמה פגיעה בגוף... שהביאה לפגיעה עצבית שתוצאותיה פריצה ו/או גרימת מחלת הטרשת הנפוצה שהנה מחלה הגורמת לשיתוק ספסטי הדרגתי של כל הגוף, לאובדן שליטה מוטורית ולהפרעות בכל תיפקוד הגוף, לרבות הפרעות בראיה, בדיבור ובסוגרים". בבדיקות המקיפות שנערכו... בשנים האחרונות, לרבות בארה"ב, היו כל המומחים בדעה כי המחלה נגרמה ולחילופין פרצה כתוצאה מהתאונה". עוד הוסיף המערער בכתב תביעתו: "התובע יטען כי המחלה פרצה באופן קליני רק במחצית שנת 1988; קודם לכן סבל מהפרעות מסויימות בתחושה שבעטיין פנה למיטב המומחים בארץ בתחום הנוירולוגי והאורטופדי וכולם דחו את תלונותיו בחושבם שהענין הינו פסיכוסומטי ויחלוף. המחלה הובחנה פוזיטיבית רק בשנת 1989 בעת שהתובע החל לסבול פיזית מהפגיעה. התובע יטען, שבנסיבות אלה בהם התגלתה המחלה רק בשנת 1989, יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק בתחילת שנת 1989". אל כתב התביעה צרף המערער תעודות רפואיות, וכן בקשה למנות מומחים רפואיים, לשם מתן חוות דעת רפואית בענייננו. 3. בפסק דינו מציין בית המשפט קמא כי מהמסמכים הרפואיים שצרף המערער לכתב התביעה עולה כי "החל מ1982- סבל התובע מתחושות נימול ומעין שיתוק בגפיים. תחושות אלה החמירו בנובמבר 86 וניתן לומר כי מאז גברו הסימפטומים האופיניים למחלת הטרשת הנפוצה, אם כי... מצאתי שכבר ב1982- אובחנה המחלה". מכאן, כי: "המדובר הוא, אם בכלל, בנזק שנגרם ב1980-, אולם נתגלה החל מ1982-, גם אם לא היתה אבחנה מוחלטת של טרשת נפוצה. הסימפטומים היו קיימים ואף הטרידו את התובע אשר פנה למומחים לצורך בירורם. האם ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מהתובע ולפיכך יש לחשב את מרוץ ההתיישנות רק מאותו זמן שנודעו לו? לא מצאתי במסמכים הרפואיים המאוחרים 'התגלות' מיוחדת שלא היתה קודם לכן. ברור על פי אותם מסמכים שכבר ב1982- עברו הסימפטומים את השלב הטריוויאלי של 'מה בכך'. אין במסמכים המאוחרים, כפי שאין במסמכים המוקדמים יותר קשר של סיבתיות בין אותה תאונת דרכים שהתובע היה מעורב בה לבין התופעות מהן סבל. הסימפטומים של תחושות נימול ושיתוקים בגפיים היו קיימים החל מ1982- והפריעו לו בתפקודו. נראה לי כי בסימפטומים אלה ניתן לראות את סף הנזק הידוע לתובע שממנו ואילך יאמר כי הנזק נתגלה לו... גם אם אניח, לטובת התובע, שהנזק 'נתגלה' במועד שלאחר מאי 83, יש לקבוע שתביעתו התישנה, ולא ניתן לומר כי במקרה זה נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה... במקרה שלפני, הארוע שארע לתובע ידוע לו ועילת התביעה כמו גם זהות הנתבע ידועים. אכן, ניתן אולי לומר שהקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הטרשת שאובחנה אצל התובע לא היה ידוע לו. אולם, החל מ1985-, לאחר הוספת סעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ה, הוא גם לא צריך היה להוכיח קשר סיבתי זה שכן את הקשר הסיבתי קובע מומחה רפואי שמתמנה על ידי בית המשפט, וממילא לא מוטלת חובה על התובע להוכיח קשר סיבתי כזה עם הגשת התביעה". כל שנאמר על ידי בית המשפט קמא היה בהקשר לשיטתו כי יש לחתוך את גורלה של טענת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שכן: "אין להתעלם מכך שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים החיל מפורשות את סעיף 89 לפקודת הנזיקין על זכותו של נפגע לפיצוי על נזקי גוף, ונראה לי שיש להפניה מפורשת זו משמעות לענין תקופת ההתישנות. כאשר סף 10 השנים מיום ארוע הנזק מהווה את הסף הסופי והעליון להגשת תביעה בגין אותו נזק... העולה מלשון חוק הפיצויים וייחוד העילה על פי חוק זה מביא למסקנה שאין חלק מעילת התביעה שאינו יכול להיות ידוע לתובע, אלא אם מדובר בנזק שנתגלה באיחור. לגבי נזק כזה תקופת ההתישנות היא 10 שנים מיום הארוע ובכך מוארכת תקופת ההתישנות הרגילה תוך התייחסות לנזק שנתגלה באיחור". לפיכך, התיישנה, לדעת בית המשפט קמא, תביעת המערער לכל המאוחר בשנת 1990, כעבור עשר שנים מיום תאונת הדרכים. 4. בע"א 34/95 (גבעון נ' ד"ר ברמה, שטרם פורסם) אמר השופט אור כי "הסדר ההתישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתישנות, התשי"ח1958-, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)". אולם בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958- (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות", ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, "מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן". תקופת ההתיישנות תתחיל אז "ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עיזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 503). לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מיגבלה של זמן להגשת התביעה. "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי'... להתישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130). 5. ואכן, כפי שהוסיף השופט אור בע"א 34/95 הנ"ל, "שאלת היחס בין סעיף 89 לפקודת הנזיקין לסעיף 8 לחוק ההתישנות אינה שאלה קלה" (ראה בנדון מאמרו של פרופ' י' גלעד, "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, וכן מאמרו של פרופ' י' גלעד, "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים (תשמ"ט) 81, המשך המאמר בעמ' 369). אולם הקושי ליישב בין שני הסעיפים בוודאי שאינו יכול להיות מוכרע, ככל שמדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, באמור בסעיף 4(א) לחוק זה, הקובע כי "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו89- לפקודת הנזיקין...". שהרי אין הוראה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כי חוק ההתיישנות "הכללי" לא יחול עליו, וחוזרת קושיה לדוכתא. 6. בע"א 148/89 הנ"ל (בעמ' 505-504) עמד השופט מצא על שלוש תשובות אפשריות לשאלת הזיקה שבין סעיף 89(2) לפקודה וסעיף 8 לחוק: " האחת , כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית , כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית , כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". 7. לגבי הגישה השלישית (בה דגל השופט מצא בדעת מיעוט, ושהועלתה לראשונה בפסיקה בע"א 148/89 הנ"ל), לפיה עובר קו פרשת המים, המפריד בין סעיף 8 לחוק ובין סעיף 89 לפקודה, ביסוד ה"נזק" בעוולה, ניתן לומר כי יתרונה בכך שפיצול מרכיבי העילה מאפשר "מרחב מחייה" לכל אחד מהסעיפים. אולם הפיצול מתעלם מן הזיקה שבין גילוי יסוד הנזק לגילוי שאר רכיבי העילה. זאת במיוחד לגבי הזיקה הסיבתית, כשגילוי הנזק הוא המניע לחיפוש אחר הזיקה הסיבתית, וכן כאשר הנזק אינו תוצאה של אירוע מוגדר (כגון, תאונת דרכים), אלא תולדה של מיקרוטראומה (כגון, חשיפה ממושכת לחומר המצוי באויר). במקרים כאלה גילוי הנזק הוא לרוב המניע גם לגילוי אופיו הפוגעני של המעשה או המחדל. בעוד שרכיב הנזק, כשלעצמו, יתיישן לפי סעיף 89(2) לפקודה, לא יתיישנו לפי סעיף 8 לחוק רכיבים אחרים, שגילויים המאוחר נסמך על גילויו המאוחר של הנזק. אולם על אף הקשיים שבפרשנות השנייה, סבורני כי יש להעדיפה, לא רק משום יציבות ההלכה לאור פסקי הדין שאימצו פרשנות זו (ע"א 148/89 הנ"ל (בדעת רוב); ע"א 506/82, זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון, פ"ד מ(3) 113; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(3) 455); וכן דבריו של השופט מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינאסטורס נ' בנק יפת, פ"ד מג(4) 861, 868), אלא שגם בא כוח המשיבה לא ביקשנו לסטות מהלכה זו, ולגישתו "צודק בא כוח המערער בסיכומיו כי לאור פסיקת בית משפט נכבד זה אין עוד ספק כי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין והוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינן סותרות זו את זו ויכולות לחול זו בצד זו". 8. מושא הגילוי לפי סעיף 8 לחוק הוא "העובדות המהוות את עילת התובענה", דהיינו כי הגילוי שיש בו להשעות את מירוץ ההתישנות נוגע לעובדות המשכללות את עילת התובענה. כשעילת התובענה היא נזק (כאמור בסעיף 89(2) לפקודה) מותנה שיכלול העילה בקיומו של נזק ובקשר סיבתי בינו לבין המעשה או המחדל. סעיף 8 לחוק כולל, אם כן, גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684-683). 9. לעניין גילוי יסוד "הנזק" נאמר בע"א 165/83 (בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 559) כי: "אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק. אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת... אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו". 10. יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה (יסוד הנזק ויסוד המעשה או המחדל), בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית. אם כי איבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. ייתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. 11. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום "שבו נודעו לתובע" העובדות המקימות את עילת התביעה) יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה. ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות. 12. סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". לעניין זה "סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (פרופ' י' גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", שם, בעמ' 128). 13. בענייננו מדובר בתאונת דרכים, וככזו היא נמנית על העוולות שבהן יסוד "הנזק" הוא תנאי לאחריות (סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). זכותו של נפגע בתאונת דרכים לפיצויים משתכללת עם הוכחת תאונת דרכים, נזק, וזיקה סיבתית בין השניים האחרונים. סעיף 8 לחוק חל בהתאמה על כל אחד מרכיבים אלה. אין בידי לקבל את עמדת בית המשפט קמא כי בתובענה כתוצאה מתאונת דרכים לא חל סעיף 8 לחוק על רכיב הזיקה הסיבתית, מאחר שממילא נקבעת זו על ידי מומחה שממנה בית המשפט. "כלל ההתגלות" נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. העובדה כי במשפט גופו נעזר בית המשפט במומחה רפואי מטעמו, אינה מייתרת את הצורך בגילוי העובדות על ידי התובע המקימות בידו עילת תביעה. המסר החבוי בעמדת בית המשפט קמא כי מרכיב הזיקה הסיבתית מתיישן בלי להתחשב במועד גילויו, הוא כי על הניזוק להגיש את תביעתו גם אם אין בידיו ולו "קצה חוט" הקושר בין תאונת הדרכים לבין הנזק. גישה זו מהווה תמריץ לתובע הפוטנציאלי להגיש תביעה גם כשבסיסה העובדתי רעוע, וגורעת מן ההגנה על האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי והאינטרס הציבורי מפני הגשת תביעות סרק. 14. המערער היה מודע (ככל אדם בר דעת) לאופיה הפוגעני של תאונת דרכים, ובתולדות חייו לרופאים ציין את דבר התאונה. אולם אין לראות בדווח זה בלבד כמספק את הדרישה לגילוי הזיקה הסיבתית. תחושת הנימול אינה עניין של מה בכך, והיא החלה כבר בשנת 1982. מכאן, שיש מקום לומר כי יסוד הנזק נתגלה כבר אז. אולם את גורלה של טענת ההתיישנות יש לחתוך על פי מועד הגילוי של הזיקה הסיבתית, המתבטא בגילוי בסיס רפואי-מדעי, לקשר בין הנזק ובין תאונת הדרכים. 15. בתביעתו טען המערער כי הזיקה הסיבתית בין הנזק ובין תאונת הדרכים נתגלתה לו רק כשאובחנה מחלתו (טרשת נפוצה). השאלה מתי אובחנה המחלה, ואם אכן, ומתי, נתגלה למערער בסיס רפואי-מדעי לקיומה של זיקה בין תאונת הדרכים ומחלתו, לא יכולה היתה להחתך במקרה זה רק מתוך פרשנות לנספחיו של כתב התביעה, אלא בדרך של הבאת ראיות (כפי שביקש בא כוח המערער מבית המשפט קמא). כשמובן הוא, כי "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283). 16. הצעתי היא, על כן, כי הערעור יתקבל, פסק דינו של בית המשפט קמא יתבטל, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא לדיון. המשיבה תשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך 8000.- ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד. דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י. טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. ניתן היום, כ"ג בניסן תשנ"ח (19.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96041140. D03

[ "ע\"א 4114/96", "בע\"א 34/95", "ע\"א 148/89", "ע\"א 220/84", "ע\"א 831/80", "בע\"א 148/89", "ע\"א 506/82", "ע\"א 4600/91", "בע\"א 675/87", "ע\"א 244/81", "בע\"א 165/83", "ע\"א 34/88" ]

2,142

555

ב בית המשפט העליון רע"א 605/93 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : כספי מתי נגד המשיב : כספי דורין בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד יוסף מנדלסון בשם המשיב: עו"ד א. זינגר החלטה ההודעה על קביעת הערבון נמסרה לבא כוח המבקש באותה עת ביום 17.2.93. הערבון לא הופקד עד עתה. במענה להחלטה המתריאה על דחיית הבקשה לרשות ערעור מחמת אי הפקדת ערבון הוגשה הבקשה להארכת מועד שבפני. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, וכל שנאמר בה הוא, כי המבקש שהה בחו"ל בשלוש השנים האחרונות ו"בשל נסיבות שאינן תלויות בו ובשל החלפת עורכי דינו" לא הובאו לידיעתו ההחלטות בדבר הצורך להפקיד ערבון. כאמור, לא הוגש תצהיר ולא הובאו כל פרטים אודות חילופי עורכי הדין ונפקותם לענין אי הפקדת הערבון. ביני לביני, מאז הגשת הבקשה לרשות ערעור ועד עתה לא הוגשה לתיק בית המשפט כל הודעה אודות שינויים בייצוג המבקש, וכל ההחלטות שניתנו שוגרו לבא כוחו של המבקש כאמור בבקשה לרשות ערעור. לא למותר להוסיף, כי בא כוח המבקש אותה עת לא ראה לבקש ארכה להפקדת הערבון, ובקשה להמרת הערבון בערבות אחרת שכן הוגשה - נדחתה. למעשה, נזנח התיק במשך ארבע השנים שחלפו מאז הגשתו, ועתה מתבקשת החייאתו על יסוד טענה סתמית, בלתי מפורטת ובלתי מבוססת בדבר החלפת ייצוג. כאמור, לא ברור גם מה נפקותו של החילופין בייצוג, אף אם נעשה, לאי הפקדת הערבון במועד. בנסיבות אלה, דין הבקשה להארכת המועד להידחות. הבקשה לרשות ערעור נדחית על פי תקנות 404(ב) ו- 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93006050. O02

[ "רע\"א 605/93" ]

2,150

7,202

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 605/93 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש: כספי מתי נגד המשיב ה: כספי דורין בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקש: עו"ד יוסי מנדלסון החלטה לתגובת המשיבה אשר תוגש תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, י"ז באב התשנ"ז (20.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93006050. Q01

[ "רע\"א 605/93" ]

2,151

14,923

ב בית המשפט העליון בשג"ץ 4525/97 בג"ץ 7280/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : אלדן אביגדור ואח' נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל 2. מנהל מחלקת עבודות ציבוריות 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה 4. ג'ערני שלום 5. ג'ערני יוסף ערעור על החלטת הרשמת א' אפעל-גבאי בבג"צ 7280/96 שניתנה ביום 10.7.97 החלטה הערעור ידון בפני ההרכב שידון בעתירה. ניתנה היום כ"ח באב התשנ"ז (31.8.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "בג\"ץ 7280/96" ]

2,155

558

בית המשפט העליון בירושלים רע"פ 96 / 9221 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: א.ע.צ הלל מיכאלשווילי נגד המשיב : הפרקליט הצבאי הראשי בקשת רשות ערעור על פסק דין בית הדין הצבאי הגבוה לערעורים בתיק 220/96 שניתן ביום 27.11.96 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: אל"מ דני בארי החלטה נראה לי כי טענותיו של המבקש אינן עוברות את הסף הדרוש לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו- 1955 . בית הדין הצבאי לערעורים קבע בפסק דינו כאמת מידה עונשית שאין להבחין בעקרון בעונש המוטל בשל עבירות דומות במערכת האזרחית ובמערכת הצבאית, וטענותיו של המבקש אינן מעוררות כל שאלה עקרונית בענין זה; יש לציין שגם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אין העונש שהושת עליו מופרז, הן עקב מעמדו של המבקש, הן נוכח טיבן של העבירות ונסיבותיהן והן מחמת היקף הכספים שהיו מעורבים בביצוע העבירות נשוא ההרשעה. הבקשה נדחית. ניתן היום ג באדר א' תשנ"ז (10.2.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96092210. B02

[ "רע\"פ 96" ]

2,156

559

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3470/96 - א' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : יעקב פריצקר ושות', חברה לבנין חיפה בע"מ נגד המשיבים : 1. עופר שירותי שאיבת בטון בע"מ 2. חמודי חמודי 3. רם ברייר סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים יגישו את תשובתם לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו להם טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבים תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ב בכסלו התשנ"ח (21.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96034700. A01 /דז/

[ "ע\"א 3470/96" ]

2,157

21,058

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3470/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: יעקב פריצקר ושות', חברה לבניין חיפה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עופר, שירותי שאיבת בטון בע"מ 2. חמודי חמודי משיב פורמלי: רם ברייר תיקון טעות קולמוס בפסק דיון מיום 4.5.98 שניתן בערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.12.95 בת.א. 497/95 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' מרגלית, י' יעקבי-שווילי וי' גריל החלטה השופטת ט' שטרסברג-כהן : תשומת לבנו הופנתה לטעות קולמוס שנפלה בפסק-הדין ושאין בה כדי לשנות את התוצאה והנמקתה. סעיף 2 (הראשון מבין שני סעיפים הנושאים מספר 2) השתרבב בטעות לתוך פסק-הדין. יש בו טעויות אחדות והוא מיותר ואיננו מהווה חלק מפסק הדין. סעיף זה יימחק. סעיף 2 השני וכל יתר סעיפי פסק-הדין נשארים על כנם. העמוד הראשון של פסק הדין מ4.5.98- ייחשב כמתוקן בהתאם. ניתנה היום, יא' בתשרי תשנ"ט (1.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96034700. J03

[ "ע\"א 3470/96" ]

2,158

21,897

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3470/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: יעקב פריצקר ושות', חברה לבניין חיפה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עופר, שירותי שאיבת בטון בע"מ 2. חמודי חמודי משיב פורמלי: רם ברייר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.12.95 בתיק 497/95 שניתן על ידי כבוד השופטים י' מרגלית, י' יעקבי-שווילי וי' גריל בשם המערערת: עו"ד מ' פרייליך בשם המשיבה 1: עו"ד א' בן-ארי פסק דין שופטת ט' שטרסברג-כהן : 1. זוהי בקשת רשות ערעור עליה ניתנה רשות לערער במספר שאלות שהועלו בה. 2. בא כוח המערער ריכז את טענותיו בסוגיה אחת בלבד, והיא: עשיית עושר ולא במשפט. לטענתו, יצרה המערערת מצג כלפי המשיב 1, שהיא, ולא המשיב 2, תשלם למשיבה 1 את המגיע לה עבור אספקת הבטון שהמשיבה סיפקה למשיב 2. דין הערעור להדחות. 2. מדובר במזמין עבודות בניה (המערערת) שהעסיק קבלן עצמאי (המשיב). הקבלן התקשר עם ספק (המשיבה 1) ממנו רכש בטון לצורך בניה. לימים, נכנס הקבלן לקשיים כלכליים והצטבר חוב שלו כלפי הספק. כמו כן, הקבלן קיבל עד אותה עת מהמזמין כספים על חשבון ביצוע העבודה, כך שהוא נמצא בחובה גם כלפי המזמין. המזמין, שהיה מעוניין בהמשך העבודה, נחלץ לעזרת הקבלן. הוא ערב לאשראי שהבנק פתח לקבלן ונטל על עצמו לפקח על החשבון ועל הוצאת כספים ממנו, על מנת שלא תהיה חריגה ממנו שתשליך על חיובו שלו כלפי הבנק מכוח ערבותו. 3. בית משפט קמא קבע, כי המזמין התעשר שלא כדין על חשבון הספק, ולפיכך חייב אותו לשלם לספק עבור הבטון שסיפק לקבלן. בא כוח הספק טען בפנינו, כי המזמין הציג מצג במעשה או בשתיקה, לפיו ישלם הוא לספק עבור הסחורה שסופקה לקבלן. לטענתו, חודשה אספקת הבטון לקבלן על סמך אותו מצג, והמזמין הפיק טובת הנאה משאיבת הבטון, שאפשרה המשך עבודת הקבלן, עבורו. מכאן, שנתקיימו - לטענתו - התנאים להעמדת עילה של עשיית עושר ולא במשפט נגד המזמין. אין הטענה מקובלת עלינו. 4. נראה, כי לא נתקיימו התנאים להעמדת עילה בעשיית עושר ולא במשפט. ראשית, שתי מערכות היחסים - האחת בין המזמין והקבלן, והשניה בין הקבלן והספק - הן שתי מערכות עובדתיות ומשפטיות נפרדות. בנסיבות המקרה, אין לקשור את הקבלן עם הספק וליצור ביניהם מערכת יחסים המעמידה לספק עילה בעשיית עושר ולא במשפט נגד המזמין, מתוך הנחה כי הספק זיכה במישרין את המזמין. שנית, לא היתה התעשרות של המזמין, אשר תקנה לספק עילת תביעה נגדו. המזמין שילם או היה חייב לשלם לקבלן עבור עבודות הבניה, על פי החוזה עם הקבלן. העבודה שבוצעה עבורו על ידי הקבלן, כולל החומרים, בוצעה בתמורה למה שהיה על המזמין לשלם לקבלן ולכן אין לראותו כזוכה בטובת הנאה מן הספק, שגרמה לו להתעשרות על חשבונו. אין לחייב את המזמין לשלם שנית לספק, עבור חומר שהלה סיפק לקבלן. חומר זה סופק לקבלן על יסוד מערכת היחסים שבין הספק לקבלן. וכאמור, אין יסוד לקבוע כי הספק ספקו למזמין שהתחייב לשלם עבורו לקבלן לפי מערכת היחסים שביניהם. יצויין, כי המזמין לא הציג עצמו כמי שמקבל על עצמו לפרוע את המגיע עבור החומר שיסופק לקבלן. כל מה שנעשה על ידי המזמין - על פי קביעת הערכאה הראשונה - הוא שסייע לקבלן לקבל אשראי מהבנק וכן נתן ערבות לאשראי זה ופקח על חשבון האשראי על מנת שהכספים יוצאו ממנו ללא חריגות. 5. אשר על כן, מחליטים אנו לקבל את הערעור, מבטלים את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ודוחים את תביעת המשיבה 1 כנגד המערערת. המשיבה 1 תשלם למערערת הוצאות בשלוש הערכאות בסכום של 25,000 ש"ח. ניתן היום, ח' באייר התשנ"ח (4.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96034700. J02

[ "ע\"א 3470/96" ]

2,159

560

בבית המשפט העליון בג"ץ 998/97 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ת : בת עמי מדינה נגד המשיבים : 1. שר המשפטים 2. שר הבריאות 3. שר העבודה והרווחה בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותרת: עו"ד אלי פישר החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ח' באב תשנ"ז (11.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009980. Q05

[ "בג\"ץ 998/97" ]

2,160

4,322

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 998/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת: בת עמי מדינה נגד המשיבים : 1. שר המשפטים 2. שר הבריאות 3. שר העבודה והרווחה עתירה למתן צו על תנאי וצו החלטי תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) בשם העותר : עו"ד אליעזר פישר בשם המשיבים : עו"ד אסנת מנדל פסק-דין לבקשת העותרת ובהסכמת המשיבים אנו מחליטים למחוק את העתירה. ניתן היום, ל' בכסלו תשנ"ח (29.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009980. G06

[ "בג\"ץ 998/97" ]

2,161

42,102

ב בית המשפט העליון בג"ץ 998/97 - ב' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש ת : בת עמי מדינה נגד המשיבים : 1. שר המשפטים 2. שר הבריאות 3. שר העבודה והרווחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.9.97 בע"פ 7147/97 שניתנה על ידי כבוד השופטים לרון, בנאי, פלפל בשם המבקשת: בעצמו החלטה לתשובת המשיב תוך 15 ימים. המבקש, שאינו מיוצג, לא צרף לבקשתו את פסק דינו של בית משפט השלום ואת פרוטוקול הדיון לפניו. המשיב מתבקש להשלים את החסר. ניתן היום כט בשבט תשנ"ח (25.2.98). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009980. B07

[ "בג\"ץ 998/97" ]

2,163

561

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד העותר : שחאדה אבן ברי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי בבאר שבע 3. אבן ברי תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97) בשם העותר: עו"ד א' מזאוי בשם המשיבה מס' 3: עו"ד צבי ששון פסק-דין העותר חזר בו מן העתירה. בנסיבות המקרה אין אנו רואים מקום לעשות צו להוצאות. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. I16

[ "בג\"ץ 3148/97" ]

2,164

2,265

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי המבקשת: היאם אבן ברי נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים - ירושלים 2. בית הדין השרעי - באר שבע 3. שחאדה אבן ברי החלטה 1. בנסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה לחייב את העותר - המשיב מס' 3 בבקשה זו - בהפקדת כספים להבטחת תשלום הוצאות למבקשת - המשיבה מס' 3 בעתירה המקורית - היה ובית המשפט יחייב אותו בתשלום כזה. הבקשה נדחית. 2. המבקשת תוכל לחזור ולהעלות עניין זה, בפני ההרכב שידון בעתירה לגופה. ניתנה היום, י"א באב תשנ"ז (14.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. H13

[ "בג\"ץ 3148/97" ]

2,166

8,443

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : ברי שחאדה נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ברי בקשה למתן צו ביניים תאריך הישיבה: טז בתמוז התשנ"ז (21.7.1997) בשם העותר: עו"ד זחאלקה בשם המשיבה 3: עו"ד ששון בקשה למתן צו-ביניים החלטה בהסכמת הצדדים אני מצמצמת את צו הביניים והוא יחול רק על 30,000 ש"ח. ראש ההוצל"פ לא יעביר סכום זה למשיבה 3 עד למתן החלטה בבית משפט זה בעתירה שהגיש המבקש. המזכירות תקבע מועד לדיון בעתירה במהלך חודש ספטמבר. צו הביניים יחול אך ורק על כספים שהופקדו או שיופקדו בהוצל"פ. ניתנה היום, טז בתמוז התשנ"ז (21.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. L09

[ "בג\"ץ 3148/97" ]

2,167

11,656

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : ברי שחאדה נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ארי בקשה לדחית מועד דיון החלטה הדיון נדחה ליום 21.7.97 בשעה 12:00. ניתנה היום, ח בתמוז התשנ"ז (13.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. L08

[ "בג\"ץ 3148/97" ]

2,169

16,030

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3148/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר : ברי שחאדה נגד המשיבים : 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ברי בקשה להגשת תשובה מתוקנת החלטה כמבוקש. ניתנה היום, יז בתמוז התשנ"ז (22.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97031480. L11

[ "בג\"ץ 3148/97" ]

2,170

230,111

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 3148/97 - א' בפני: כבוד הרשם יגאל מרזל העותר: ברי שחאדה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים י-ם 2. בית הדין השרעי ב"ש 3. אבן ארי בקשה לעיון בתיק החלטה ניתן היתר עיון כמבוקש. הבקשה לצילום המסמכים תטופל על פי הדין. ניתנה היום,י"ח בתמוז תשס"ה (25.7.2005). יגאל מרזל, שופט ר ש ם _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97031480_L17.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 3148/97" ]

2,171

562

ב בית המשפט העליון רע"א 3691/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המערערים : 1. רמות אבינועם 2. רמות יעל נגד המשיב : קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.97 בתיק ע"א 284/96 שניתן על ידי כבוד השופטים אברמוביץ, גינת, הס תאריך הישיבה: יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97). בשם המערערים : עו"ד בולדו עודד בשם המשיב : עו"ד וייס ריכרד ה ח ל ט ה הבקשה נדחית. ניתן היום יא בכסלו תשנ"ח (10.12.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036910. B03

[ "רע\"א 3691/97", "ע\"א 284/96" ]

2,172

9,393

ב בית המשפט העליון רע"א 3691/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המ בקשים : 1. רמות אבינועם 2. רמות יעל נגד המשיב ה : קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בתע.א. 284/96 מיום 13.5.97 שניתנה על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ והשופטים: ג' גינת, מ' הס בשם המבקשים: עו"ד ע. בולדו בשם המשיבה: עו"ד ח. דבאח החלטה הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. ניתנה היום, א' באלול התשנ"ז (3.9.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036910. A02 /דז/

[ "רע\"א 3691/97" ]

2,173

13,455

בית המשפט העליון רע"א 3691/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערערים : 1. רמות אבינועם 2. רמות יעל נגד המשיב : קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.97 בע"א 284/96 שניתנה על ידי כבוד השופטים אברמוביץ, גינת, הס בשם המבקשים: עו"ד עודד בולדו החלטה לתשובת המשיבה תוך 21 ימים. ניתן היום ג בתמוז תשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97036910. B01

[ "רע\"א 3691/97" ]

2,174

563

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2190/96 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כב' השופט י' גולדברג העותר : תמם אליהו נגד המשיבים : 1. המוסד לביטוח לאומי 2. משרד הבריאות 3. משרד האוצר 4. מדינת ישראל בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97) בשם העותר : עו"ד חמדני יובל , עו"ד הראל בשם המשיבים : עו"ד עירית אלטשולר פסק-דין השופט מ' חשין: מוסכם שהעותר יתייצב שוב לפני ועדה רפואית לבדיקה ולהחלטה מחדש בעניינו. עוד מוסכם שבוועדה הרפואית לא יישבו חברים שישבו בוועדות הקודמות. הוועדה הרפואית תחליט בעניינו של העותר ותקבל כל חומר רפואי שהעותר יבקש להציג לפניה, למעט החלטות של הוועדות הקודמות. אם החלטת הוועדה לא תיראה לעותר שמורות לו זכויותיו להשיג עליה בדרך הרגילה. בכפוף לכך אנו דוחים את העתירה. ניתן היום, י"ט באלול תשנ"ז (21.9.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96021900. G03

[ "בג\"ץ 2190/96" ]

2,175

564

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2845/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים : 1. המועצה למניעת רעש וזיהום אויר בישראל 2. נוי זיוה 3. סרג'יו ויקטור 4. טורנשרייבר טובה 5. טורנשרייבר מנחם 6. בארי עטרה נגד המשיבים : 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. קומם עזריאל דיון מקדמי בעתירה החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ולבקש את תגובת המשיבים לקראת הדיון. ניתנה היום, כ"ד בכסלו תשנ"ח (23.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96028450. I04

[ "בג\"ץ 2845/96" ]

2,177

26,277

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2845/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים: 1. המועצה למניעת רעש וזיהום אוויר בישראל 2. זיוה נוי 3. ויקטור סרג'יו 4. טובה טורנשרייבר 5. מנחם טורנשרייבר 6. עטרה בארי נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. עזריאלה קומם בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ג בשבט תשנ"ח (9.2.98) בשם העותרים: עו"ד י' בארי בשם המשיבים: א' אלף פ ס ק - ד י ן העותרים חזרו בהם מן העתירה. העתירה נדחית. ניתן היום, יג' בשבט תשנ"ח (9.2.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96028450. F05

[ "בג\"ץ 2845/96" ]

2,179

565

ב בית המשפט העליון רע"א 5752/96 בפני: כבוד השופט ת' אור המ בקש : יעקב קרני נגד המשיבים : 1. אריאל ארביב 2. קטי ארביב בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 30.6.96 בתיק המ' 846/96 במסגרת ה"פ 122/96 שניתנה על ידי כבוד השופט קלינג החלטה מסתבר, שההליך העיקרי בין הצדדים קבוע לשמיעה לחודש ינואר הקרוב. בנסיבות אלה, ומאחר שהצו הזמני שניתן לבקשת המשיבים הותנה במתן ערבות בנקאית להבטחת נזקי המבקש אם תביעת המשיבים נגדו תדחה, נדחית בקשת המבקש לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ניתנה היום, יט' בחשון התשנ"ח (19.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96057520. E03

[ "רע\"א 5752/96", "ה\"פ 122/96" ]

2,180

9,069

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"א 5752/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: יעקב קרני ע"י ב"כ עו"ד מ. בר נגד המשיבים : 1. אריאל ארביב 2. קטי ארביב ע"י ב"כ עו"ד ב. אבן חיים ערעור על החלטתו בל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.6.96 בהמ' 846/96 (במסגרת ה.פ. 122/96) שניתן על-ידי כבוד השופט קלינג החלטה מה ארע בדיון בתיק בבית משפט השלום שאמור היה להסתיים מזה זמן. תשובה לכך תינתן על ידי המבקש תוך 3 ימים מיום קבלת החלטה זו. ניתנה היום, ט"ז באלול תשנ"ז (18.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96057520. J01

[ "רע\"א 5752/96" ]

2,181

9,761

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 5752/96 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקש: יעקב קרני ע"י ב"כ עו"ד מ. בר נגד המשיבים : 1. אריאל ארביב 2. קטי ארביב ע"י ב"כ עו"ד ב. אבן חיים ערעור על החלטתו בל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.6.96 בהמ' 846/96 (במסגרת ה.פ. 122/96) שניתן על-ידי כבוד השופט קלינג החלטה 1. שני הצדדים מתבקשים להודיע לבית המשפט אם מוכנים הם להליך פישור לפי סעיף 79ג. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1982-, שיסדיר ביניהם את כל מערכת היחסים שבסכסוך. תשובתם לכך תימסר לבית המשפט תוך 15 יום מהיום. 2. בכל מקרה יגישו המשיבים תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקש. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . תשובה לכך תינתן על ידי המבקש תוך 3 ימים מיום קבלת החלטה זו. ניתנה היום, יא' בתשרי תשנ"ח (12.10.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96057520. J02

[ "רע\"א 5752/96" ]

2,182

567

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5119/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. ד"ר ריבו אלכסנדר 2. ד"ר יוליה מירונובה נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. מר יבגני גנקין בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ז בתשרי תשנ"ח (8.10.97) בשם העותרים : עו"ד בן מנשה יוסף בשם המשיבים : עו"ד יורי גנסין פסק-דין בעקבות הצהרת המשיבים תינתן לעותרת תעודת זהות ישראלית. בתעודת הזהות של העותרת ירשם שהיא נשואה. המדינה גם קבלה על עצמה להודיע לעותרת שלשה חדשים לפני תום השנה המפורטת בהודעת המדינה מה עמדתה לגבי מעמדה. בנסיבות אלו אנו מוחקים את העתירה, עם זכות לעותרים לפנות אלינו בעת הצורך שוב. ניתן היום ז בתשרי תשנ"ח (8.10.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96051190. B12

[ "בג\"ץ 5119/96" ]

2,184

10,625

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5119/96 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. ד"ר ריבו אלכסנדר 2. ד"ר יוליה מירונובה נגד המשיבים : 1. משרד הפנים 2. מר יבגני גנקין בקשה ל הוספת ראיות החלטה ההרכב אשר ידון בעתירה יחליט בבקשה. ניתנה היום, כ' באלול התשנ"ז (22.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96051190. E10

[ "בג\"ץ 5119/96" ]

2,185

29,294

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8999/96 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר העותר : בי אנד הולי לנד אינספיירישנס סרוויסס נגד המשיב ה : שרת התקשורת התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98) בשם העותר ת: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיב ה: עו"ד יהודה שפר פסק - דין אין דעתנו נוחה מהשתהות ההחלטה לבטל את הרשיון הזמני שניתן לעותרת לספק שירותי מדע לחו"ל. ואף על פי שלהערכתנו ניתן היה להגיע להחלטה בזמן קצר יותר, אין בכך להביא לקבלת העתירה, נוכח ההפרה המהותית של הרשיון. עם זאת אך ברור הוא כי אם תגיש העותרת בקשה חדשה לקבלת רשיון, יהא על המשיבה ליתן דעתה, בין יתר שיקוליה, גם לזמן שחלף מאז הפרת הרשיון הקודם וכן לזמן שחלף מאז שבוטל הרשיון הקודם. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז בטבת תשנ"ח (15.1.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96089990. D03

[ "בג\"ץ 8999/96" ]

2,190

570

ב בית המשפט העליון רע"א 2522/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : קמחי רפאל נגד המשיב : בן ישי דן בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד ארז וינשטיין החלטה בהמשך להחלטה מיום 14.8.97, אשר נמסרה לבא-כוח המבקש ביום 28.8.97, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשנ"ח (26.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97025220. O02

[ "רע\"א 2522/97" ]

2,194

571

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המבקש : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.2.97 בת"א 1082/92 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' קובו החלטה בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לזכויות החכירה של חלקת מקרקעין מסויימת. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה והצהיר כי היא בעלת זכויות החכירה בחלקה. עוד פסק בית-המשפט כי על המבקש לשלם למשיבה סכום של 40,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין. המבקש ערער על פסק-הדין לבית משפט זה ובמקביל ביקש מבית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק-דינו עד למתן פסק-דין בערעור. בדיון בבקשה בפני בית-המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסדר, לפיו תירשם הערת אזהרה על המקרקעין נשוא המחלוקת, אשר תמנע מן המשיבה ביצוע כל דיספוזיציה בנכס, למעט העברה ללא תמורה למי מילדיה, אשר יתחייב מצידו למלא אחר פסק-הדין שיינתן בערעור. בית-המשפט המחוזי סירב לעכב את חלק פסק-הדין הנוגע לחיובים הכספיים שהוטלו על המבקש. הבקשה שלפניי מופנית איפוא רק לחלק פסק-הדין העוסק בחיובים הכספיים. טענתו העיקרית של המבקש היא שעקב מצבה הכספי הרעוע של המשיבה, המוכר לו מידיעה אישית, יש לעכב את ביצוע התשלום, שכן במידה ויזכה בערעור לא ניתן יהיה להשיב את הכספים שישולמו. לא מצאתי בנימוקי המבקש עילה לסטות מן הכלל, לפיו מחייב פסק-דין מיום שימועו. ראו בש"א 4403/94 ויצמן נ' דאודי (לא פורסם). המשיבה זכתה בדין ואין כל סיבה מדוע לא ישולמו לה הוצאות המשפט. גם מאזן הנוחות בין הצדדים מחייב את דחיית הבקשה, לא-כל-שכן שהמבקש זכה כבר, למעשה, בעיכוב ביצוע עיקרו של פסק-הדין - החלק העוסק בזכויות בנכס. הבקשה נדחית. ניתנה היום, ט באב התשנ"ז (12.8.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. L02

[ "ע\"א 2142/97", "בש\"א 4403/94" ]

2,195

7,098

בית המשפט העליון בירושלים בש"א 2142/97 - 1 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקש : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.2.97 בת.א. 1082/92 שניתן על-ידי כבוד השופט א' קובו החלטה לתגובת המשיבה תוך 14 ימים מיום ההמצאה, וימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, יז בתמוז התשנ"ז (22.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. L01

[ "בש\"א 2142/97" ]

2,196

31,126

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 - ג' בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, לא תעלה על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. ניתן היום, כ' בשבט התשנ"ח (16.2.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. A03 /דז/

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,197

46,698

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה מודעה לבית המשפט מטעם המערער בשם המערער : עו"ד יניב עצמון בשם המשיב ה: עו"ד עמירם עדיני החלטה בא כוח המערער הגיש לבית המשפט מודעה, בה מודיע המערער שהוא מוכן לחזור מערעורו אם לא יחוייב בהוצאות המשיבה בערעור, וכן תוותר האחרונה על הוצאות שנפסקו לה בערכאה הראשונה. נוכח צמצום המחלוקת כאמור, מתבקשים בעלי הדין להודיע אם הם מוכנים לכך ששאלת ההוצאות כאמור תוכרע על ידי בית משפט זה, בהסתמך על הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), או שמא יצליחו להגיע להסכמה ללא צורך בהתערבות בית המשפט. בעלי הדין ימציאו את תגובתם בכתב לאמור לעיל, לאחר שיבואו בדברים ביניהם, תוך 10 ימים. ניתנה היום, כו' בתשרי התש"ס (6.10.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E06 /עכב

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,198

55,445

ב בית המשפט העליון בירושלים ע"א 2142/97 - ז' בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער : דמארי אליהו נגד המשיב : לחמי חנה בקשה לדחיית מועד הדיון החלטה אין מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשמת שדחתה בקשה לדחיית מועד דיון. עם זאת, לאור האמור בבקשה לדחיה בהסכמה, לא יתקיים דיון ופסק-הדין ינתן על סמך החומר שבתיק. לאור הערת המערער בבקשה, לפיה אושרה תוכנית מפורטת חדשה אשר בעקבותיה ניתן להגיע עם המשיבה להסדר, יודיעו הצדדים לבית המשפט תוך 45 יום אם הגיעו להסדר. שאם לאו, יכתב פסק-הדין כאמור. ניתנה היום, כ"ג בשבט תשנ"ט (10.2.99). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. J05

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,199

58,680

ב בית המשפט העליון ע"א 2142/97 בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 18.2.97 בת"א 1082/92 שניתן על ידי כבוד השופטת א' קובו בשם המערער: עו"ד יניב עצמון בשם המשיבה: עו"ד עדיני החלטה באי כוח הצדדים הודיעו שהם מנהלים משא ומתן להגיע להסכם, ומבקשים ארכה של 30 ימים על מנת להודיע לבית המשפט אם הגיעו להסדר. הדיון נדחה לתאריך שנקבע. תוך 30 ימים ימציאו באי כוח הצדדים הודעה בכתב אם הגיעו להסדר. ניתנה היום, כט' בניסן התשנ"ט (15.4.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E07 /עכב

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,200

59,138

ב בית המשפט העליון ע"א 2142/97 - ח' בפני: כבוד השופט ת' אור המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה בקשת הצדדים להארכת מועד להגשת תגובה בשם המערער: עו"ד יניב עצמון בשם המשיבה: עו"ד עמירם עדיני החלטה בהמשך להחלטה מיום 15.4.99, ניתנת לבעלי הדין, לבקשתם, ארכה עד 30.6.99 להודיע אם הגיעו להסכם. ניתנה היום, ח' בסיון התשנ"ט (23.5.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E08 /עכב

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,201

61,642

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2142/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט א' ריבלין המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה : לחמי חנה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 18.2.97 בת"א 1082/92 שניתן על ידי כבוד השופטת א' קובו תאריך הישיבה: כא' בטבת התש"ס ( 30.12.99 ) בשם המערער : עו"ד יניב עצמון בשם המשיב ה: עו"ד עמירם עדיני פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין נדחה הערעור, פרט לעניין ההוצאות אשר נפסקו בבית המשפט המחוזי ובערעור זה, נושא אשר נמסר, בהסכמה, להחלטת בית משפט זה על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב). שקלנו את כלל הנסיבות, ואנו מחליטים כדלקמן: הערעור מתקבל, במובן זה שבמקום הסכום של 40,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין, אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי, יבוא הסכום של 25,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. אין הוצאות בערעור זה, כפי שהסכים לכך בא כוח המשיב בטיעון בפנינו. ניתן היום, כא' בטבת התש"ס (30.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. E09 /עכב

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,202

66,877

ב בית המשפט העליון ע"א 2142/97 - ו' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ המערער : דמארי אליהו נגד המשיב ה: לחמי חנה בקשה לדחיית מועד הדיון בשם המערער: עו"ד עצמון יניב, עו"ד אילן דמארי בשם המשיבה: עו"ד ע. עדיני החלטה ביום 26.1.99 הוגשה בקשה זו, לדחיית הדיון הקבוע ליום 16.2.99. הבקשה מנומקת בכך שעורך דין אילן דמארי, בן המערער, מבקש להיות נוכח בדיון, ובמועד שנקבע עליו להופיע בבית משפט אחר. בהגשת הערעור ובסיכומים בכתב בערעור יוצג המערער על ידי עורכי דין אחרים. חוששני שלא ניתן להיעתר לבקשה: ההזמנות לדיון נשלחו בראשית חודש ינואר. הגשת הבקשה רק ביום 26.1.99, עשרים יום לפני מועד הדיון, אינה מאפשרת קביעת תיק אחר, כך שביטול הדיון יגרום לבזבוז זמן שיפוטי לריק. אני דוחה, איפוא, את הבקשה לגופה, בהתעלם מן הליקויים האחרים שנפלו בה - הגשת הבקשה מטעם עורך דין דמארי שאינו צד בהליך זה; ציון ברישא לבקשה כי היא מוגשת בהסכמה, כאשר המקומות המיועדים לחתימות באי כח בעלי הדין ריקים ואינם חתומים - אשר די היה בהם להביא לדחיית הבקשה. ניתנה היום, י"ז בשבט תשנ"ט (3.2.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97021420. V04

[ "ע\"א 2142/97" ]

2,203

32,175

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1800/97 בג"ץ 7520/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר בבג"ץ 1800/97 ובבג"ץ 7520/97 : יצחק בקר נגד המשיבים בבג"ץ 1800/97: 1. פרקליטת המדינה 2. רס"ן שמואל בן רובי המשיבים בג"ץ 7520/97: 1. פרקליטות מחוז ירושלים 2. יוסף ידיד בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98) העותר בבג"ץ 1800/97 ובבג"ץ 7520/97: בעצמו בשם המשיבים בבג"ץ 1800 ובשם משיבה 1 בבג"ץ 7520: עו"ד שי ניצן בשם משיב 2 בבג"ץ 7520/97: עו"ד יהודה שניויס פ ס ק - ד י ן בעצת בית המשפט חזר בו העותר משתי העתירות. העתירות נדחות. אין צו להוצאות. ניתן היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018000. F02

[ "בג\"ץ 1800/97", "בג\"ץ 7520/97" ]

2,205

573

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 97 / 3755 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: מוחמד ברו נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה העתירה תידון בפני הרכב, אשר יידרש, לפי הצורך, גם לבקשה למתן צו ביניים. נציג היועץ המשפטי לממשלה יוזמן להגיב בכתב ולהשתתף בדיון. ניתנה היום, י"ג בסיון תשנ"ז (18.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97037550. F01

[ "בג\"ץ 97" ]

2,206

574

בבית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 97 / 3981 בפני: כבוד השופט א' מצא העותר: אברהים אבו עלי נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל עתירה למתן צו על-תנאי החלטה העתירה תידון בפני הרכב. נציג היועץ המשפטי לממשלה יוזמן להגיב בכתב ולהשתתף בדיון. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. F02

[ "בג\"ץ 97" ]

2,208

4,193

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 97 / 3981 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : אבו עלי אברהים נגד המשיב : מפקד כוחות צהל בקשה לפטור מתשלום אגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה פטור מאגרה. ניתנה היום, כ"ד בסיון תשנ"ז (29.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. Q01

[ "בג\"ץ 97" ]

2,209

30,085

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3981/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : אברהים אבו עלי נגד המשיב : מפקד כוחות צה"ל דיון מקדמי בעתירה החלטה מצורפת בזה הודעה מטעם פרקליטות המדינה, מיום 24.7.98, בתגובה לעתירה. לפי הודעה זאת, כיום אין יותר מניעה לכך שאבי העותר יכנס לישראל לצורך ביקור העותר בכלא. לצורך זה על אבי העותר להגיש בקשה מתאימה לפי הנוהל הנוהג ברצועת עזה. לאור הודעה זאת, נראה כי העותר בא על סיפוקו. אי לכך מתבקש העותר להודיע לבית המשפט אם הוא מוכן למחוק את העתירה. העותר יגיש את ההודעה לבית המשפט תוך 30 יום. ניתנה היום, כ"ו באב תשנ"ח (18.8.98). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. I03

[ "בג\"ץ 3981/97" ]

2,210

53,918

ב בית המשפט העליון בג"ץ 3981/97 בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותר : אבו עלי אברהים נגד המשיב : מפקד כוחות צהל הוגש הליך בשם העותר: בעצמו פסק-דין בהמשך להחלטת כב' השופט זמיר מיום 13.1.99, ולאחר שלא התקבלה תגובה מטעם העותר, אני מוחקת את העתירה מחוסר מעש. ניתן היום, כ"ז באדר תשנ"ט (15.3.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. V05

[ "בג\"ץ 3981/97" ]

2,211

64,244

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3981/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : אבו עלי אברהים נגד המשיב : מפקד כוחות צהל דיון מקדמי בעתירה החלטה ביום 18.8.98 נתתי החלטה בה אמרתי כי לאור ההודעה מטעם פרקליטות המדינה, מיום 24.7.98, נראה שהעותר בא על סיפוקו, וביקשתי שהעותר יודיע לבית המשפט, תוך 30 יום, אם הוא מוכן למחוק את העתירה. מן התיק עולה כי החלטה זאת נמסרה לעותר בבית הסוהר ביום 2.9.98. עד כה טרם נתקבלה הודעת העותר בבית המשפט. אי לכך אני מחליט כי עתירה זאת תימחק בשל חוסר מעש ביום 1.3.99, אלא אם קודם לכן תתקבל הודעה מאת העותר בבית המשפט. המזכירות מתבקשת להבטיח כי החלטה זאת תימסר לעותר באופן אישי בבית הסוהר. ניתנה היום, כ"ה בטבת תשנ"ט (13.1.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97039810. I04 /שב

[ "בג\"ץ 3981/97" ]

2,212

576

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 1832/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המבקשת : C.P.HOLDINGS LTD ע"י ב"כ עו"ד ד' טל, ר' כספי א. ברק, ג. טיכו נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.2.97 בהמ' 8344/96 ה.פ. 477/95 שניתנה על-ידי השופט ע. חבש החלטה 1. הוחלט שהבקשה מצריכה תשובה. 2. המשיבים יגישו תשובתם לבקשה תוך 15 ימים מיום ההמצאה של החלטה זו. 3. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 4. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין, למבקשת. 5. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב. העדר התייחסות כמוהו כהסכמה . העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך . ניתנה היום, ה' בתמוז תשנ"ז (10.7.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. J02

[ "רע\"א 1832/97" ]

2,215

9,585

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1832 בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקשת : C.P.HOLDINGS LTD נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשת: עו"ד גד טיכו החלטה בירור במזכירות העלה שאכן ההחלטה על הפקדת פקדון נשלחה לכתובת לא נכונה. בנסיבות אלו אני מאריכה את המועד להפקדת הפקדון. ניתנה היום, י"ט בסיון תשנ"ז (24.6.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. R01

[ "רע\"א 97" ]

2,216

13,330

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1832/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר המ בקשת : C.P.HOLDINGS LTD נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בהמ' 8344/96 ה"פ 477/95 על-ידי כבוד השופט ע' חבש החלטה הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה. יוקצה זמן של 15 דקות לטעוניו של כל בעל-דין. ניתנה היום, כג באלול תשנ"ז (25.9.97). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. L03

[ "רע\"א 1832/97", "ה\"פ 477/95" ]

2,217

24,591

ב בית המשפט העליון רע"א 1832/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' אנגלרד המבקשת : C.P.HOLDINGS LTD נגד המשיבים : 1. בנק ברקליס בע"מ 2. בנק דיסקונט לישראל 3. בנק מרכנתיל דיסקונט ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.2.97 בה"פ 477/95 שניתנה על ידי כבוד השופט ע. חבש תאריך הישיבה: טז בטבת תשנ"ח (14.1.98) בשם המבקשת : עו"ד כספי, עו"ד טל, עו"ד טיכו, עו"ד ברק בשם המשיב 1: : עו"ד עו"ד יוסף הלוי, עו"ד ברוך הורנשטין פסק-דין רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מתברר שהשופט המלומד לא קיים דיון בבקשה לביטול צו ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט, אלא בקש עליה את תגובת המבקשת. זו בקשה לקיים דיון בבקשה עם רשות להגשת תצהיר מטעמה ולחקור את עדי בעל הדין שכנגד; אך השופט נתן את החלטתו בלא לקיים דיון. בנסיבות אלו זכאית המבקשת לביטול ההחלטה מתוך חובת הצדק. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזירים אליו את הענין על מנת שיתקיים דיון בבקשה. בתום הדיון יתן בית המשפט החלטה חדשה. אין צו להוצאות. ניתן היום טז בטבת תשנ"ח (14.1.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97018320. B04

[ "רע\"א 1832/97", "בה\"פ 477/95" ]

2,218

577

ב בית המשפט העליון ע"א 6020/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נאזם זיד נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון תאריך הישיבה: י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97) בשם המבקש: עו"ד מ. אלמאדי בשם המשיבה: עו"ד א. יינון החלטה בעת הדיון הוסכם, כי תנתן שהות של ששים יום לשם מיצוי הליכי פשרה בתיק זה. בעלי הדין יודיעו לבית המשפט תוך ששים יום מיום קבלת ההחלטה אם יש עוד צורך לדון בערעור. אם יהיה צורך כאמור, יוחזר אלי התיק לשם קבלת החלטה בבקשות לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון על יסוד הדיון שהתקיים היום. ניתנה היום, י"ח בחשון תשנ"ח (18.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060200. O01

[ "ע\"א 6020/97" ]

2,219

2,376

ב בית המשפט העליון ע"א 6020/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : נאזם זיד נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה למחיקת ערעור בשם המבקש: עו"ד מאהר אלמאדי בשם המשיבה: עו"ד איל ינון החלטה אני מוחקת את הערעור כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ט בכסלו תשנ"ח (28.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97060200. O02

[ "ע\"א 6020/97" ]

2,220

579

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5700/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר : יצחק הלפרט נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. על"ה מרכז קידום ושיקום לפגועי מח בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ג בתשרי תשנ"ח (14.10.97) בשם העותר : עו"ד מ. בר בשם המשיב 1: עו"ד ד. בריסקמן בשם המשיב 2: עו"ד א. ריבלין ה ח ל ט ה על פי המוסכם בין באי כוח הצדדים ישהה העותר בשעות הערב והלילה במעון "בני שמחה" מסיום השהות במוסד "עלה" ועד הבוקר. זאת למשך 45 יום החל ב- 1.11.97. ההסדר האמור נעשה במסגרת בדיקת השתלבותו של העותר במעון "בני שמחה". בתקופה האמורה יאפשר מעון "בני שמחה" לבן משפחתו של העותר, או מטעמו, לשהות בקרבתו של העותר למשך הלילה. לאחר התקופה האמורה ייקבע המשך לדיון (בפני הרכב זה), אם יהא צורך בכך. לענין זה יודיע בא כוח העותר לבית המשפט, אם אכן נדרש המשך דיון. ניתנה היום, י"ג תשרי תשנ"ח (14.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057000. D04

[ "בג\"ץ 5700/97" ]

2,224

3,675

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5700/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : יצחק הלפרט נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. על"ה מרכז קידום ושיקום לפגועי מח עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים החלטה להעביר להרכב שלושה, אשר ידון גם בבקשה לצו ביניים. יש לקבוע את הדיון בעתירה בתוך שבועיים מהיום. לקראת הדיון ימציא המשיב את תגובתו לעתירה ולבקשה לצו ביניים. ניתנה היום, כז' באלול התשנ"ז (29.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057000. E01

[ "בג\"ץ 5700/97" ]

2,225

36,450

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5700/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש העותר : יצחק הלפרט נגד המשיבים : 1. שר העבודה והרווחה 2. על"ה מרכז קידום ושיקום לפגועי מח בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ב' בניסן תשנ"ח (29.3.98) בשם העותר : עו"ד בר משה ועו"ד משה פרדס בשם המשיב 1: עו"ד בריקסמן בשם המשיב 2: עו"ד אלון כינורי פסק - דין מוסכם על באי כוח בעלי הדין כי העתירה תמחק, בלי צו להוצאות. כן מוסכם עליהם כי העותר יופיע בפני ועדת האיבחון ולאחר מכן בפני ועדת השמה של השרות למפגר. העותר יהא רשאי לשטוח את כל טענותיו בפני כל אחת מן הוועדות, טרם שתתן את החלטתה. בד בד תבדק התאמתו של העותר למעון "שיקמה" ברעננה, ובכלל זה הופעתו של העותר לפגישת הכרות יחד עם משפחתו במעון "שיקמה". אין בהסכמה הנדונה מצד העותר משום ויתור על זכותו לערור על החלטתה של ועדת האיבחון על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט1969-. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ח (29.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057000. D06

[ "בג\"ץ 5700/97" ]

2,226

580

ע"פ 994/97 בפני: כבוד השופט י. קדמי המבקש: שלום בן חיים ארפי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.1.97 בת.פ.ח. 262/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: ד. ברלינר, ש. גדות וצ. גורפינקל ה ח ל ט ה 1. לקבוע את הבקשה לדיון ביום 26.2.97 בשעה 10:00; ולזמן את המשיב ובא כוחו ואת ב"כ המדינה למועד הנ"ל. 2. המבקש משוחרר בערובה על פי הוראתו של בית המשפט המחוזי עד ליום 16.2.97. הינני מאריך בזאת את עיכוב הביצוע של פסק הדין שניתן בת.פ.ח. 262/95 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו למשך 12 ימים, עד ליום 28.2.97. עיכוב הביצוע יהיה בתנאי השחרור בערובה שבהם עוכב הביצוע עד כה. ניתנה היום, ו' באדר א' תשנ"ז (13.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT

[ "ע\"פ 994/97" ]

2,227

5,712

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 994 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' זמיר המערער : ארפי שלום נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.1.97 בתפ"ח 262/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: ברלינר, גדות, גורפינקל תאריך הישיבה: י"א באייר התשנ"ז (18.5.97) בשם המערער : עו"ד חן אשר בשם המשיבה: עו"ד משה שילה פסק-דין המערער הורשע באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. אין חולק כי המתלוננת, נערה כבת 17, פגשה במערער כאשר ישב במכונית ושאלה אותו כיצד להגיע לתחנת אוטובוס. המערער הציע לה להביאה לתחנה והיא נענתה לו. במקום להביאה למחוז חפצה הסיע אותה המערער למקום מבודד ושם התפשט, הפשיט את המתלוננת וקיים איתה יחסי מין. על פי גירסתו של המערער יזמה המתלוננת את קיום היחסים, אולם בית המשפט קמא לא האמין לגירסתו. בטיעוניו בערעור זנח המערער את הגירסה האמורה וכל טענתו התרכזה בכך כי היה בידו להניח שהמתלוננת מסכימה לקיום יחסי המין, הואיל ועובר לקיום היחסים לא הביעה התנגדות לכך. דא עקא, שאם מעיינים בגירסת המתלוננת במלואה, לא יכול להיות ספק כי על אף שנתקפה זמנית בהלם, היא הביעה את התנגדותה לקיום היחסים גם באומר וגם בתנועה. התנהגותה של המתלוננת לא יכלה להתפרש אלא כהבעת התנגדות ברורה לקיום היחסים. בטענה חילופית, טען ב"כ המערער כי לא הוכחה חדירה, ולפיכך לא היה מקום להרשיע את שולחו באונס. גם דינה של טענה זו להידחות נוכח הראיות המצביעות באופן ברור על תחילתה של חדרה, שלאחריה אכן נסוג המערער. עונש המאסר של ארבע שנים שגזר בית המשפט המחוזי על המערער אינו חמור כל עיקר. המערער ניצל את תמימותה של נערה שבקשה את עזרתו, ולא מצאנו מקום להקל עמו מעבר למה שהקל עמו בית המשפט המחוזי. הערעור על שני חלקיו נדחה. ניתן היום, י"א באייר תשנ"ז (18.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי /שס 97009940. D04

[ "ע\"פ 97" ]

2,228

581

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4440/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.5.96 בת"א 190/94 שניתן על ידי כבוד השופט ע' קמא תאריך הישיבה: ב' בחשון התשנ"ח ( 2.11.97 ) בשם המערער : עו"ד עמוס גבעון בשם המשיב ה: עו"ד ירון בשן החלטה תוך שבועיים ימים מהיום, יודיע בא כוח המשיבה, בכתב, אם המשיבה מקבלת על עצמה את האחריות לפיצוי המערערת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. והיה ולא תקבל המדינה על עצמה את האחריות, יינתן פסק הדין בתיק זה על פי הסיכומים בכתב שהומצאו על ידי באי כוח הצדדים. ניתנה היום, ב' בחשון התשנ"ח (2.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96044400. E04

[ "ע\"א 4440/96" ]

2,229

2,909

בבית המשפט העליון ע"א 4440/96 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז ת"א בקשה למחיקת ערעור בשם המערערת: עו"ד ע. גבעון בשם המשיבה: עו"ד ירון בשן החלטה הדיון שנקבע ליום 15.9.97 - יתבטל. בא-כוח המערערת מתבקש ליתן טעם תוך חמישה ימים מיום קבלת ההחלטה מדוע לא יועבר הערעור לדיון בפני הרכב על פי תקנות 48(ג) ו450-(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ימי הפגרה יבואו במנין הימים לצורך חישוב המועדים על פי החלטה זו. ניתנה היום, כ"ה בתמוז תשנ"ז (30.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96044400. Q02

[ "ע\"א 4440/96" ]

2,230

7,018

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4440/96 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: זריפי הניה עליאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.5.96 בת"א 190/94 שניתן על ידי כבוד השופט ע' קמא בשם המערערת: עו"ד עמוס גבעון בשם המשיבה: עו"ד ירון בשן פסק דין השופט ת' אור : 1. ביום 2.5.91 היו עסוקים אנשי המינהל האזרחי באזור עזה בפינוי פולשים לאדמות מדינה. המדובר בפלישה שנעשתה, בין היתר, על ידי הקמת פחונים ומבנים אחרים שלא כדין. במסגרת תפקידם זה, פעלו אנשי המינהל האזרחי, ביום המקרה, גם באזור תחנת הרכבת שבאזור דיר-אל'בלח. הם בצעו את פעולות ההריסה בעזרת טרקטור מסוג שופל ( להלן: הטרקטור ), והיו מלווים במספר חיילים שעסקו באבטחת אנשי המינהל האזרחי. בין היתר, התכוונו אנשי המינהל האזרחי להרוס, בעזרת הטרקטור, פחונים שהקימה המערערת. במהלך עבודת הטרקטור, תוך כדי נסיעתו, נפגעה מכונית מסוג פג'ו של אחד מהתושבים הגרים בסמוך. לטענת המערערת, פגע הטרקטור בנסיעתו גם בה, כאשר תוך כדי דחיפת ערימה של ברזלים לבניין על ידי הטרקטור, נפלו אלה על רגלה וגרמו לה לשבר. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים, תבעה המערערת מהמדינה את נזקיה בתאונת הדרכים האמורה. על פי טענתה, המדינה אחראית לפגיעה שנגרמה לה עקב התאונה, כבעלת הטרקטור וכמי שהשתמשה בו בעת קרות התאונה. אשר על כן, תבעה המערערת את המדינה שתפצה אותה על נזקיה בתאונה. המדינה, לעומת זאת, חלקה על כך שהמערערת נפגעה כתוצאה מפעולת הטרקטור כאמור. בית המשפט פיצל את הדיון. תחילה, נשמעו הראיות בשאלה אם המדינה נושאת באחריות לתאונה בה טוענת המערערת שהיא נפגעה. בסופו של דיון זה, החליט בית המשפט, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שפציעתה ביום המקרה נגרמה כתוצאה מנסיעת הטרקטור, ולפיכך דחה את תביעתה. על פסק הדין, הדוחה את תביעתה, הוגש ערעור זה. 2. גם כאן, כמו בפני בית המשפט המחוזי, השאלה היחידה בה חלוקים הצדדים, לעניין חבותה של המדינה בפיצוי המערערת, היא אם הוכח שפציעתה של המערערת ביום המקרה היתה כתוצאה מנסיעת הטרקטור אשר דחף לעבר רגלה ערימה של ברזלים לבניה. נדגיש מיד, כי בית המשפט קמא לא קבע שעדויות המערערת ועדיה, לגבי אופן פגיעתה, אינן אמת. בית המשפט מבסס את פסק דינו על כך, שהמערערת לא עמדה בנטל להוכיח שאכן נפגעה בנסיבות להן טענה, דהיינו עקב פעולות הטרקטור. למסקנה זו הגיע, בהסתמכו, בעיקר, על סתירות בעדויות עדי התביעה, ועל העובדה שהמערערת לא הביאה חלק מן העדים אשר היו, לדבריה, עדים לתאונה. 3. דעתי היא, ששגה בית המשפט במסקנתו. על פי הראיות אשר באו בפני בית המשפט, עמדה המערערת בנטל הרובץ עליה, כנדרש במשפט אזרחי, להוכיח שנפגעה כתוצאה מפגיעת הברזלים, אותם דחף הטרקטור בנסיעתו על רגלה. תחילה, אעמוד על הראיות המצביעות על כך. לאחר מכן, אדון בנימוקים אשר הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנתו. נימוקים אלה לא היה בהם, לדעתי, להצדיק את המסקנה אליה הגיע. 4. ראשית יודגש, שאין חולק על כך שביום המקרה, בעת שהטרקטור עבד במקום, היתה המערערת בקרבתו, כמוה כאחרים מתושבי המקום. כן אין חולק, כי הטרקטור עסק גם בהריסת וסילוק מבנה פחונים של המערערת. העידו על כך לא רק המערערת ועדיה. גם עד ההגנה יגאל בוסקילה העיד כי ראה את המערערת ביום המקרה בסמוך למקום בו עבד הטרקטור. 5. שנית, אין חולק שבסמוך לאחר האירוע, בערך בשעה 12:00, הובאה המערערת לבית חולים בשם "נאצר" בחאן יונס. העובדה שהובאה נפגעת לבית חולים זה, כאשר רגלה השמאלית שבורה, מופיעה גם ברישום משעה 14:30 ביומן המבצעים הצבאי של יום המקרה (ראה ת2/). אותה פצועה אף טענה, כאמור ביומן המבצעים, שהיא "נפצעה על ידי הצבא". הנה כי כן, המערערת הובאה לבית החולים עם רגל שבורה, בסמוך לאחר אירוע פעילות הטרקטור בסמוך לביתה, כשהיא מייחסת לצבא, בתלונתה המיידית, את גרימת השבר ברגלה. 6. אשר לתיאור התאונה בה נפגעה המערערת, באו בפני בית המשפט המחוזי שלוש עדויות: עדותה של המערערת ועדותם של העדים צאלח ח'אלד צארי ( להלן: צארי ), ועיז אלדין אברהים מחמד אלחדד ( להלן: אלחדד ). עיון בשלוש עדויות אלה מלמד על גירסה אשר, בעיקריה, הינה דומה: הטרקטור עבד במקום, ותוך כדי עבודתו דחף עם כף הטרקטור ברזלים, אשר פגעו ברגלה של המערערת. עם פגיעתה, החלה המערערת לצעוק מכאבים ושני העדים נגשו אליה לסייע לה. הצעיר בין השניים, אלחדד, הוא שהרים את המערערת והביאה עם מונית לבית חולים. אף כי יש שוני קל בפרטים, עדותם של השלושה מתייחסת לאירוע אשר מתואר בצורה דומה על ידי כל השלושה. לעדותם של השלושה נמצא חיזוק בדברים של אחד מעדי ההגנה, העד נועם אבנון ( להלן: אבנון ), אשר שמש כקצין במינהל האזרחי והיה במקום המקרה בעת עבודת הטרקטור. אף כי הוא לא ראה את הפגיעה במערערת, ולא היה מוכן לאשר שהיתה פגיעה כזו, גם הוא מאשר שכבר באתר המקרה הועלתה הטענה שהמערערת נפגעה על ידי הטרקטור. כמו כן, בשיחה שלו עם המושל הוא מדווח לו על אישה הטוענת כי נפגעה גופנית. לגבי מקור הדיווח הוא מסביר, כי אחד החיילים מסר על אישה שצעקה שפגעו בה. יש בדברים אלה חיזוק לטענת המערערת. עולה מהם, שטענת המערערת, לפיה נפגעה על ידי הטרקטור, אינה טענה שנולדה אצל המערערת כעבור זמן, אלא טענה שנטענה על ידה, תוך צעקות, כבר במקום המקרה. הנה כי כן, קיימות ראיות של שלושה עדי ראיה בדבר הפגיעה; במקום המקרה, צעקה המערערת שהיא נפגעה כשהטרקטור עבד במקום; בבואה לבית חולים הסבירה שנפגעה על ידי הצבא; טיב הפגיעה - שבר ברגל שמאל - מתאים לתאור הפגיעה המתואר על ידי שלושת עדי הראיה מטעם המערערת; צעקות המערערת לאחר הפגיעה נשמעו גם על ידי חייל, ואבנון ראה לדווח על כך למושל. מכלול ראיות זה יש בו להצביע בבירור בכיוון גירסת המערערת. 7. את קביעתו שהמערערת לא הוכיחה את גירסתה, עגן בית המשפט המחוזי במספר נימוקים. הראשון הוא, שנתגלו סתירות בראיות מטעם המערערת. בין הסתירות שראה בית המשפט להזכיר, הוא דן בסתירה הנוגעת לבית החולים אליו הובלה המערערת. בכתב התביעה צויין שהיא הובלה לבית חולים "אלאהלי אלערבי", בעוד שהעדויות שבפניו הראו שהיא הובלה לבית חולים "נאצר". סתירה זו אין בה לשלול את עדויות עדי התביעה. יודעים אנו, שבפועל הועברה המערערת לבית חולים "נאצר" ונמצאת דוקומנטציה המאשרת זאת, כולל רישום ביומן המבצעים. ציון טענה עובדתית מוטעית בעניין זה בכתב התביעה, אין בה לשנות מעובדה ברורה זו. גם ציון מוטעה של שנת לידתה של המערערת בכתב התביעה, לעומת הרישום בבית החולים, אותו הזכיר בית המשפט, אין בו כדי לשנות מסקנתנו, כשיודעים אנו שהמערערת היא זו אשר הובאה ביום המקרה לבית החולים. גם בסתירות נוספות שמצא בית המשפט, בתאור האירועים במקום המקרה, אשר במהלכם נפגעה המערערת, אין כדי לערער את מהימנות הגירסה הנשענת על ראיות אובייקטיביות בדבר עצם הפגיעה במקום, והובלת המערערת ממנו לבית חולים. קראתי בעיון את עדויות המערערת, צארי ואלחדד, ונחה דעתי שאין באי דיוקים במספר פרטים, בין עדויות העדים, כדי לשלול את כוחן המשכנע של עדויות אלה, אשר, כאמור, בית המשפט לא קבע שהן בלתי מהימנות. 8. בית המשפט המחוזי זקף לחובת המערערת את העובדה שהיא לא העידה מטעמה שניים מהעדים, אשר על פי תשובתה לשאלון (לשאלה 28), מתברר שהיו עמה בעת התאונה. מסתבר, שלתאונה היו שני עדים נוספים על אלה שהוזכרו בתשובתה - צארי ואלחדד. אלה לא היו לידה במקום בעת שנפגעה, ועל כן לא צויינו בתשובתה לשאלון. עם זאת, הם היו בקרבת מקום וראו את התאונה. האם העובדה שהמערערת - או בא כוחה - ראו להעיד שני עדים אלה, ולא את העדים שנזכרו בתשובתה, צריכה היתה להיות בעוכרי המערערת? לדעתי, התשובה לכך שלילית. כשיש מספר עדים לתאונה, אין בעובדה שצד מעיד מטעמו רק את חלקם כדי להצדיק את שלילת גירסתו. אם לטענת צד במשפט ניתנת עובדה פלונית להוכחה על ידי עד יחיד והוא אינו מעיד את אותו עד, יכול הדבר לפגוע במהימנות גירסתו. אולם כשיש שורה של עדים היכולים להעיד על העובדה, וצד מעיד רק את חלקם, שונים הם פני הדברים. אין חובה על צד, כדי שגירסתו תתקבל, שיעיד את כל עדי הראיה. שיקולים רבים יכולים להדריך צד להסתפק רק בחלק מהעדים, מבלי שהדבר יפגע במהימנות אותם עדים אשר יעידו מטעמו. לכך יש להוסיף, שאחד משני העדים אותם הזכירה המערערת בתשובתה, אשר לא הועד מטעמה, הינו נהג מכונית הפג'ו שנפגעה על ידי הטרקטור. הסיבה לאי העדתו לא הובררה, אך מתוך דברים שהושמעו בבית המשפט יודעים אנו שגירסתו, בהודעה שמסר, תואמת את גירסת המערערת (ראה בעמודים 2-1 לישיבה מיום 26.4.95). 9. סיכומם של דברים, די היה בראיות אשר באו בפני בית המשפט המחוזי כדי לשכנע בכך שהמערערת נפצעה עקב פגיעה מברזלים אותם דחף הטרקטור לעברה. התוצאה היא, שהמערערת נפגעה בתאונת דרכים, והמדינה, בעלת ומפעילת הטרקטור בעת התאונה, אחראית לפצות את המערערת על נזקיה בתאונה. לפיכך, מתקבל הערעור והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שישמע ראיות ויחליט בדבר שיעור הפיצויים המגיע למערערת. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ערעור זה בסך 20,000 ש"ח. באשר להוצאות בבית המשפט המחוזי, בית המשפט יקבעם עם סוף הדיון בתביעת המערערת. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ג' בכסלו התשנ"ח (2.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96044400. E05

[ "ע\"א 4440/96" ]

2,231

8,044

בבית המשפט העליון ע"א 4440/96 - 2 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער ת : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז ת"א בקשה למתן הוראות בשם המערערת: עו"ד אהרן בארי החלטה 1. הארכת המועד להגשת הסיכומים כמפורט בבקשה. 2. יש לקבוע תאריך חדש להשלמת טיעון. ניתנה היום, ח' באב תשנ"ז (11.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96044400. Q03

[ "ע\"א 4440/96" ]

2,232

18,006

בית המשפט העליון ע"א 96 / 4440 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער ת : זריפי הניה עליאן נגד המשיב ה : מדינת ישראל סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערערת, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערת תגיש את טענותיה תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערערת תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערערת; 3. המערערת רשאית להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת כי אין ברצונה להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 15.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ג' ניסן התשנ"ז (10.4.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96044400. A01 /דז/

[ "ע\"א 96" ]

2,233

582

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 7601 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר המערער : סמיון בן גריגורי דנילוב נגד המשיב : מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 5.9.96 בע.פ. 1107/96 שניתן על ידי כבוד השופט אבן ארי תאריך הישיבה: כד בסיון תשנ"ז (29.6.97) בשם המערער : עו"ד פישר דנה בשם המשיב ה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק-דין יתכן שלא היינו מתערבים שוב בעונשו של המערער, אלמלא הכלל של אחידות הענישה, המצדיק במקרה דנן קיום יחס כלשהו בין עונשם של הנאשמים האחרים ועונשו של המערער. המדינה מסכימה לכך. אשר על כן אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונשו של המערער על ששה חדשי מאסר. שאר חלקי גזר הדין לגבי המערער בעינם יעמודו. הענין יחזור לבית משפט השלום על מנת שדו"ח הממונה על עבודות השירות יוגש לו והוא יחליט בהתאם לאמור בו. עיכוב ביצוע גזר הדין ימשך בינתיים באותם תנאים. ניתן היום כד בסיון תשנ"ז (29.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96076010. B02

[ "ע\"פ 96" ]

2,234

583

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/97 בג"צ 1917/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב ים : 1 . עו"ד דרור חטר ישי, ראש לשכת עורכי הדין 2. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בקשה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ' באלול תשנ"ז (22.9.97) בשם העותרים : עו"ד כהן שלמה בשם המשיב ים: עו"ד י' רסלר, עו"ד אייל רוזן החלטה המשנה לנשיא ש' לוין: בהסכמת עורך-דין כהן יגיש עורך-דין חוטר ישי תצהיר משלים תוך 7 ימים. עורך-דין כהן מתבקש להודיע לנו לאחר הגשת התצהיר אם הוא מבקש לקיים דיון נוסף בעתירה. ניתנה היום, כ' באלול תשנ"ז (22.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. B04 /שב

[ "בג\"ץ 954/97" ]

2,235

3,849

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/97 בג"צ 1917/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב ים : 1. עו"ד דרור חטר ישי ראש לשכת עורכי הדין 2. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: יב בתמוז תשנ"ז (17.7.97) בשם העותרים : עו"ד כהן שלמה בשם המשיב ים: עו"ד י. רסלר החלטה לאחד את הדיון בבג"צ 954/97, 1917/97. ניתן היום יב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה שאלה מרכזית בעתירות אלו (בג"צ 954/97 ובג"צ 1917/97) היא האם בעקרון (וכפוף לטענות נוספות של הפרקליטים) החלטת הועד המרכזי (מיום 11.3.97) לגבי אופן ניהולו הפרוספקטיבי של הפרוטוקול עומדת במצוות הדין. לענין זה לא הביאו לפנינו הפרקליטים חומר משווה ממדינות אחרות ואנו סבורים שנוכח חשיבותו של הענין מן הראוי שהיועץ המשפטי ישקול אם להצטרף לדיון ולתת לנו את חוות דעתו. אין צורך לומר שגם כל טענותיהם האחרות של הפרקליטים תהיינה שמורות להם. בנסיבות אלו אנו דוחים את הדיון בעתירות אלו למועד שיקבע בעוד כחדשיים-שלשה. היועץ המשפטי ישקול אם ברצונו להצטרף לדיון ואם כן יגיש את עמדתו בכתב תוך 45 ימים מהיום (וימי הפגרה בכלל). בעלי הדין יכינו עיקרי טיעון הכוללים חומר משווה ממדינות אחרות, ויגישו אותם שבועיים לאחר חלוף המועד להגשת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לקבוע את הדיון בעתירות לפני ההרכב הנוכחי. ניתן היום יב בתמוז תשנ"ז (17.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. B03

[ "בג\"ץ 954/97" ]

2,237

7,415

ב בית המשפט העליון בג"ץ 954/97 - א' בג"ץ 1917/97 בג"ץ 3000/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב : ראש לשכת עורכי הדין בקשה לביטול עתירה בשם העותרים: עו"ד ד"ר שלמה כהן החלטה בקשתם של העותרים למשוך את עתירותיהם בבג"צ 954/97 ובג"צ 1917/97 תובא להחלטת ההרכב שדן בעתירות. התזכורת שנקבעה בפני ליום 20.10.97 - מתבטלת. ניתנה היום, י"ח בתשרי תשנ"ח (19.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. O05

[ "בג\"ץ 954/97", "בג\"ץ 1917/97", "בג\"ץ 3000/97" ]

2,238

9,027

ב בית המשפט העליון בג"ץ 954/97 בג"צ 1917/97 בג"צ 3000/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב : ראש לשכת עורכי הדין בקשה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד כהן שלמה בשם המשיבים: עו"ד רסלר יהודה החלטה נקבע לתזכורת לפני ליום 7.12.97 שעה 8.00. ניתן היום כג בחשון תשנ"ח (23.11.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. B06

[ "בג\"ץ 954/97" ]

2,240

13,721

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/97 בג"ץ 1917/97 בג"ץ 3000/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותרים : 1. עו"ד ד"ר שלמה כהן 2. עו"ד יוסף ארנון 3. עו"ד נתן יריב נגד המשיב בבג"ץ 954/97: ראש לשכת עורכי הדין המשיבים בבג"ץ 1917/97: 1. ראש לישכת עורכי הדין, עו"ד חוטר ישי 2. הוועד המרכזי של לישכת עורכי הדין המשיבים בבג"ץ 3000/97: 1. ראש לישכת עורכי הדין, עו"ד חוטר ישי 2. הוועד המרכזי של לישכת עורכי הדין תשובה לצווים על תנאי תאריכי ישיבות: ז' בניסן תשנ"ז (14.4.97) י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97) כ' באלול תשנ"ז (22.9.97) ח' בכסלו תשנ"ח (7.12.97) בשם העותרים : עו"ד שלמה כהן בשם המשיב ים: עו"ד יהודה רסלר, עו"ד אייל רוזן פסק-דין השופט מ' חשין: רוחות רעות מנשבות בה בלישכת עורכי-הדין. מאז הוקמה הלישכה, בשנת 1961, ועד לשנים האחרונות, נדרשנו לא אחת לדון בהחלטות אלו ואחרות שעשו מוסדות הלישכה. במיקצת מאותם עניינים היסכמנו עם הלישכה; במיקצתם הפכנו על-פיהן החלטות שנעשו. ואולם, ברובם המכריע הועמדו לפנינו לדיון ענייניהם הספציפיים של עורכי-דין יחידים, או של מי שביקשו להיות עורכי-דין. והנה, זו-הפעם - שלא כבעבר - נאלצים אנו להידרש לשאלות חוקתיות בנושא דיני הנהלתה של הלישכה ובנושא כיבוד זכויותיו של המיעוט במוסדותיה. צר לנו שהוטלה עלינו המעמסה להכריע בעתירות אלו שלפנינו - במעט רצון טוב יכולים היו עותרים ומשיבים להגיע לעמק-השווה - אך משהונחו החבילות על פיתחנו נעשה את מלאכתנו ונתיר אותן אחת לאחת. 2. שלוש עתירות הן המונחות לפנינו: בג"ץ 954/97, בג"ץ 1917/97 ובג"ץ 3000/97. העותרים בכל שלוש העתירות הם אותם עותרים - עורך-דין ד"ר שלמה כהן, עורך-דין יוסף ארנון ועורך-דין נתן יריב - והשלושה הם חברי הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין. גם המשיבים הם אותם משיבים: המשיב בבג"ץ 954/97 הוא ראש הלישכה, עורך-דין דרור חוטר-ישי, והמשיבים בשתי העתירות האחרות הם ראש הלישכה והוועד המרכזי של הלישכה. הרקע לשלוש העתירות הוא אותו רקע ועל-כן דנו בכולן בצוותא-חדא. נוסיף כי העתירה בבג"ץ 954/97 נבלעה בשתי העתירות האחרות, ועל-כן לא נעמוד עליה בנפרד. 3. שלוש העתירות מעלות לפנינו שתי שאלות התובעות הכרעה. השאלה האחת מסֵבה עצמה על דרכי קביעת סדר-היום לישיבות הוועד המרכזי של הלישכה, ואילו השאלה השניה עניינה בתיעוד וברישום מהלך ישיבותיו של הוועד המרכזי. בהמשך לדברים שאמרנו בתחילה, נוסיף לענייננו עתה: לא שמענו עד-כה כי נתעוררו בוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין בעיות באשר לקביעת סדר היום או באשר לדרכי רישומם של פרוטוקולים. יתר-על-כן: גם בגופים אחרים אין שאלות אלו בגדר חזון נפרץ. אך מוזר הוא, כי דווקא לעניינו של גוף כלישכת עורכי-הדין נדרשים אנו להכרעה שיפוטית בשאלות שאינן אלא שאלות-שיגרה בדרכי ניהולו של כל גוף המורכב ממיגוון אינטרסים. על המיפתן 4. כדברו של סעיף 6 לחוק לישכת עורכי-הדין, תשכ"א1961- (להלן נכנה אותו - חוק לישכה), שבעה הם מוסדות לישכת עורכי-הדין (להלן נכנה אותה - הלישכה). מן השבעה ארבעה המה המוסדות המרכזיים, ואלה הם (כסדר הופעתם בסעיף 6 לחוק הלישכה): ראש הלישכה, המועצה הארצית, הוועד המרכזי ובתי הדין למשמעת. מן הארבעה שניים הם המוסדות המשפיעים ביותר על חיי היומיום של כלל הלישכה: ראש הלישכה והוועד המרכזי. נזכור כי הוועד המרכזי "הוא המוסד המבצע של הלישכה, ובידו כל סמכויות הלישכה שלא יוחדו בחיקוק למוסד אחר ממוסדותיה" (סעיף 11(א) לחוק הלישכה), וכי ראש הלישכה - בנוסף לסמכויות ספציפיות שיוחדו לו בחוק - הוא המנהל את ישיבות הוועד המרכזי והוא הקובע את סדר-יומן (סעיף 11ב(א) לחוק הלישכה). משידענו מה כוח ריכז החוק בידי הוועד המרכזי ובידי ראש הלישכה, נוסיף ונדע שני אלה: אחד, מה אחריות וחובה מוטלת על שני אלה להפעיל את סמכויותיהם באורח ראוי, ושניים, מה אחריות וחובה מוטלת עלינו לבדוק את מעשיהם ואת החלטותיהם. על רקע כללי זה הבה נעבור ונדון, בנפרד, בשתי השאלות שלפנינו. נפתח בנושא סדר היום ולאחריו נדון בנושא רישום הפרוטוקולים. לנושא קביעתו של סדר-היום (בג"ץ 3000/97) 5. העותרים הינם חברי הוועד המרכזי של הלישכה, וטרוניות קשות בפיהם על הדרך בה רואה ראש הלישכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי. ראש הלישכה מכהן - בתוקף תפקידו - כיושב-ראש הוועד המרכזי (סעיף 11(ב)(1) לחוק הלישכה), ולטענת העותרים נמנע הוא - באורח שיטתי - מֵהַעֲלוֹת על סדר יומו של הוועד נושאים שונים שהם מעוניינים כי יידונו בו. עוד טוענים הם העותרים, כי ראש הלישכה מפלה אותם לרעה; שבעוד אשר מסרב הוא לדון בישיבות הוועד בנושאים שלדבריהם ראויים הם כי יידונו, מעלה הוא על סדר-היום נושאים שהוא ו"אנשי-שלומו" מבקשים לדון בהם. בקיצור: בקובעו את סדר-היום לישיבותיו של הוועד המרכזי, נוהג ראש הלישכה "באורח בלתי-ענייני, שרירותי, בלתי-הוגן, בלתי-שוויוני, לצרכיו האישיים והכיתתיים תוך אפליה ברורה של חברי הוועד המרכזי מן ה'אופוזיציה'". לאישוש טענותיהם מונים העותרים נושאי-דיון אלה ואחרים שראש הלישכה סירב להעלותם על סדר-יומו של הוועד המרכזי, ומנגד מונים הם נושאים ש"אנשי-שלומו" ביקשו להעלות על סדר-היום וראש הלישכה נעתר להם ללא הצדקה. 6. ראש הלישכה, עורך-הדין דרור חוטר-ישי, כופר בטיעוני העותרים. בראש ובראשונה דוחה הוא את הטענות כי בקביעת סדר-יומו של הוועד המרכזי נהג שלא-כדין. כך, למשל, משיב הוא לנטען נגדו, כי חלק מבקשות העותרים נענו בחיוב והועלו על סדר-יומו של הוועד. ואשר לנושאים שלא הועלו על סדר-היום, מנמק ראש הלישכה כל נושא ונושא לעצמו, ומסביר הוא מדוע נמנע מהעלותו על סדר-היום. כך אומר הוא, בין השאר, כי נמנע מהעלות נושאים אלה ואחרים על סדר-היום, הואיל ובאותה עת היו אותם נושאים תלויים ועומדים לפני ועדה של הלישכה; ואין הצדק, לדעתו, כי אותו נושא עצמו יידון במקביל גם בוועדה של הלישכה גם בוועד המרכזי. ראש הלישכה סירב, בין השאר, לבקשת העותרים להעלות על סדר-יומו של הוועד את נושא מעורבותו שלו-עצמו "בנסיון למנות את עו"ד ר' בר-און כיועץ המשפטי לממשלה", ועל טרוניית העותרים הגיב בלשון זו: "אשר לטענה של העותרים, או מי מהם, בדבר מעורבותו של ראש לשכת עורכי הדין בנושא מינויו של עו"ד ר. בר-און, הרי שחרף הפרסומים המעוותים בכלי התקשורת בנדון והדברים חסרי היסוד של פרקליטות המדינה בנושא זה, חזר ראש לשכת עורכי הדין ואמר כי כל שנטען כלפיו בנידון היה שקר מכוון". לדברים אלה נשוב עוד בהמשך דברינו. אשר להיבט המשפטי של העתירה, משיב עורך-דין חוטר-ישי כי החוק נתן בידו "את הסמכות לקבוע את אופן ניהול ישיבות הוועד המרכזי ואת סדר יומן", וכי: "... המחוקק לא העניק לכל חבר זכות להוסיף נושאים לסדר היום כאוות נפשו, אלא מסר את סמכות ההחלטה ליושב ראש לשכת עורכי הדין, כפי שנהוג גם בגופים אחרים". 7. בצו על-תנאי שיצא מלפנינו נתבקש ראש הלישכה לנמק מדוע לא יעלה על סדר-היום של הוועד המרכזי נושאים אלה-ואחרים (עשרה במיספר) שהעותרים ביקשו כי יידונו בו. כן נתבקש ראש הלישכה לנמק, "מדוע לא יביא לדיון, בישיבות הוועד המרכזי, נושאים על-פי הסדר שבו הוצעו לסדר היום, למעט במקרים דחופים חריגים". 8. לא נשַחֵת מילים על כל אחד מאותם עשרה נושאים שהעותרים ביקשו כי יידונו בוועד המרכזי וראש הלישכה סירב לבקשתם. למיצער לגבי מיקצת מאותם עשרה נושאים, נראה לנו - לכאורה - כי צודקים הם העותרים בטרוניותיהם וכי ראוי היה שראש הלישכה ייעתר להם ויעלה אותם על סדר יומו של הוועד המרכזי. ואולם, עיקר הוא באשר ייעשה בעתיד, לאמור, בעקרונות המכריעים בנושא קביעתו של סדר-היום. נרכז עצמנו, איפוא, בשאלה העקרונית, ומהכרעתנו כאן נדע את התשובות לשאלות הפרטניות. המיתווה הנורמטיבי לקביעת סדר-היום - הנוהל המחייב 9. כיצד נקבעים סידרי עבודתו של הוועד המרכזי? הוועד המרכזי הוא אחד ממוסדות הלישכה, ולעניין סדרי עבודתם של מוסדות הלישכה קובע ומורנו סעיף 19 לחוק הלישכה: "סדר העבודה של המוסדות 19. מוסדות הלשכה יקבעו את סדרי עבודתם ודיוניהם במידה שלא נקבעו בחוק זה, בתקנות או בכללים.". תקנות לא הותקנו וכללים (כהוראתם בסעיף 109 לחוק הלישכה) לא נקבעו לסידרי עבודתו של הוועד המרכזי. עם-זאת, קבע הוועד המרכזי הוראות לדרכי ניהולו. מכַוונים אנו לסעיף 4 לנוהל עבודת הוועד המרכזי, מס' 01-101, כנוסחו לעת הדיונים לפנינו. נוהל זה תוקן לאחרונה ביום 12.3.97, ומורה הוא אותנו כך: "4. א. חבר ועד המבקש להעלות נושא על סדר יומו של הוועד, יגיש ללשכה הודעה בכתב לפחות 7 ימים לפני מועד כינוסו של הוועד ואז יוחלט, על ידי מי שמכנס את הוועד, אם לכלול את הנושא בסדר היום של הישיבה הקרובה או של הישיבה הסמוכה אחריה. ב. לא נכלל הנושא המוצע בסדר היום של הישיבה הקרובה כאמור בס"ק (א), הרי אם דרשו 5 חברי ועד בכתב לכלול את הנושא בסדר היום, ייכלל הנושא בסדר היום של הישיבה שתתקיים לאחר הגשת הצעה כזו." הוראת-נוהל זו אינה משתמעת לשתי-פנים: חבר ועד (קְרָא: חבר הוועד המרכזי) - כל חבר ועד - זכאי להעלות נושא על סדר-יומו של הוועד המרכזי, ושומה על "מי שמכנס את הוועד" - קרא, לענייננו: ראש הלישכה - לכלול את הנושא בסדר היום של הישיבה הקרובה (אם הבקשה הוגשה בכתב ולפחות 7 ימים לפני מועד הישיבה) או בסדר-היום של הישיבה הסמוכה אחריה. ודוק: אין המדובר אך בהצעה לסדר יומו של הוועד, הצעה שהוועד בישיבתו אפשר יקבל אותה ואפשר ידחה אותה. זכותו של חבר ועד עומדת לו כי נושא שהוא חפץ ביקרו יעלה על סדר-יומו של הוועד לדיון בו לגופו, וראש הלישכה חייב להיענות לְבַקָשָה כי תופנה אליו מאת חבר ועד, ולהעלות על סדר יומו של הוועד נושא שנתבקש. 10. ואמנם, טענת העותרים היא כי ראש הלישכה אינו מכבד הוראת-נוהל זו המחייבת אותו, וכי הוא "מפר במצח נחושה גם הוראה זו". ראש הלישכה, למותר לומר, כופר בטענות העותרים. לטענתו, "דרישתם של העותרים שכל נושא המועלה על ידי חבר הוועד המרכזי יובא בפני הועד המרכזי, תשים לאל את חוק לשכת עורכי הדין ואת נוהלי לשכת עורכי הדין, ותשלול מראש לשכת עורכי הדין את הסמכות המסורה לו על פי דין לנהל את הישיבות ולקבוע את סדר יומן." טענתו-תשובתו של ראש הלישכה אינה מקובלת עלינו. סעיף 4 להוראות-הנוהל הינו חד-משמעי בלשונו, ואין לנטוע בו מחשבות ורעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם מובנו הפשוט והברור. גם אם יש שמץ-ממש בטענתו של ראש הלישכה - ולא אמרנו כן - לא שמענו כי לעת כהונתם של ראשי הלישכה הקודמים נתעוררו קשיים בהחלתה של הוראת-נוהל זו. גם לא שמענו כי לעת כהונתו של עורך-דין חוטר-ישי כראש הלישכה נתעוררו קשיים כלשהם; והרי מרבית הנושאים שהעותרים ביקשו כי יידונו בוועד המרכזי לא הועלו כלל על-ידו לעיון ולדיון. כיצד זה יודע הוא איפוא כי היענות לעותרים "תשים לאל את חוק לישכת עורכי-הדין?" אשר לטענתו של ראש הלישכה כי סמכותו-שלו היא, על-פי דין, לנהל את ישיבות הוועד המרכזי ולקבוע את סדר יומן: טענה זו מוקשה בעינינו, ומכל בחינה שהיא. ראשית לכל, חזקה על הוראת-נוהל זו כי נעשתה על-דעתו של ראש הלישכה; שראש הלישכה השלים עימה משמצאהּ לעת בחירתו כראש הלישכה; או, שראש הלישכה לא עשה דבר לביטולה. ואם השלים ראש הלישכה עם קיומה של ההוראה - כפי שהערנו תוקנה ההוראה לאחרונה ביום 12.3.97 - מה לו כי ילין ויקרא בה מה שאין בה? שנית, סעיף 4 להוראת-הנוהל חי בשלום ובשלווה עם סעיף 2 לאותן הוראות-נוהל, ולפיו: "2. סדר היום ומועדי הישיבות [של הוועד המרכזי] ייקבעו מראש ע"י ראש הלשכה..." וכשם שסעיף 4 להוראות-הנוהל חי בשלום עם סעיף 2, כן עשוי הוא - בסייגים מסויימים - לחיות בשלום גם עם סמכות אחרת הניתנת בידי ראש הלישכה לקבוע את סדר היום של ישיבות הוועד המרכזי. 11. כללם של דברים: על פי הוראת-הנוהל השוררת כיום בלישכה, זכאים הם העותרים לדרוש להעלות על סדר יומו של הוועד המרכזי נושאים כרצונם, וחובה היא המוטלת על ראש הלישכה להיעתר לבקשתם; והכל כהוראות סעיף 4 לנוהל עבודתו של הוועד המרכזי. הערה : בשולי נוהל עבודת הוועד המרכזי מובאת הוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה (בו נדון להלן), ולאחריה בא כתוב זה: "הנוהל בא איפוא, להשלים הוראות שאינן קבועות בחוק. והוראות בנוהל זה הסותרות את החוק בטלות" (ההדגשה במקור - מ' ח'). על משמעותה של הערת-שוליים זו נוסיף ונדבר בהמשך. 12. ואולם, לא נספק עצמנו בכך. הפה שהתיר הוא הפה שיאסור; וכשם שסעיף 4 להוראות-הנוהל בא לעולם, כן ניתן מחר-מחרתיים להאבידו מן העולם. הבה נוסיף, איפוא, ונבדוק את שאלת היקף זכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר-יומו של הוועד המרכזי, ואת שאלת זכותם - או אי-זכותם - של העותרים להעלות נושא על סדר-יומו של הוועד. סדר היום - הוראות-החוק 13. בשנת תשנ"ה1995- הוסף סעיף 11ב לחוק הלישכה. וכך הורנו המחוקק בסעיף 11ב: "ניהול ישיבות הוועד המרכזי וקביעת סדר היום 11ב. (א) יושב ראש הועד המרכזי ינהל את ישיבות הועד המרכזי ויקבע את סדר יומן. (ב) ביקשו שליש מחברי הועד המרכזי לכלול נושא בסדר היום, יכלול היושב ראש את הנושא לדיון בישיבה הראשונה שתתקיים לאחר שקיבל את הבקשה." עד שניפָּנֶה לניתוחה של הוראת-חוק זו, נזכיר כי גם לאחר היותה לא נגעה הלישכה בהוראת סעיף 4 לנוהל עבודת הוועד המרכזי עליו עמדנו בדברינו למעלה. מסתבר כי המחוקק הראשי הטריח עצמו וקבע מפורשות בחקיקה הראשית גופה, כי יושב ראש הוועד המרכזי - קרא: ראש הלישכה - יקבע את סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי. המחוקק סבר, ככל הנראה, כי לא יהא זה ראוי להותיר לחקיקת-מישנה למיניה את נושא קביעתו של סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, ועל-כן קבע את שקבע בהוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה. ראש הלישכה הוא איפוא הקובע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, ועל סמכותו זו לא יוכל איש לחלוק. הנוכל ללמוד מכאן גם על סמכותו - ואולי על סמכותו הכמעט-מוחלטת - להימנע מהעלאת נושאים אלה ואחרים על סדר-יומו של הוועד המרכזי? הנוכל ללמוד מכאן כי ראש הלישכה הוא אדון סדר-היום לכל דבר ועניין? כי מוסמך הוא להעלות על סדר-יומו של הוועד המרכזי נושאים לרצונו בלבד? כי כל עוד פועל הוא באורח סביר, מוסמך הוא לסרב לחברי הוועד המרכזי בקשתם כי נושאים אלה ואחרים יעלו על סדר-יומו של הוועד? קביעת החוק כי ראש הלישכה "ינהל את ישיבות הוועד המרכזי ויקבע את סדר יומן" - מה מכל דברים אלה מכילה היא בביטנה? סמכות זו שהיקנה המחוקק לראש הלישכה - האם סמכות פורמלית היא או שמא נושאת היא בקירבה סמכות מהותית באשר לקביעת סדר-היום? על עמדות הצדדים אין צורך להרחיב דיבור והרי אלו מתבררות מעצמן. השאלה היא, איפוא, שאלת פירוש החוק - לשון ותכלית ועיקרי-יסוד של שיטת המשפט. 14. טוען ראש הלישכה: הוראת סעיף 11ב(א) מדברת בעד עצמה, ולפיה אני הוא הקובע את סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי. פירוש הדברים אחד הוא, לאמור: ראש הלישכה הוא אדון סדר-היום מתחילה ועד סוף. אכן, מוסיף ראש הלישכה וטוען: ראש הלישכה חייב לפעול באורח ענייני. אם יבקש חבר ועד להעלות נושא פלוני על סדר היום, לא יוכל ראש הלישכה לדחותו בְּקַש ולהשיב כי הוא, ראש הלישכה, הוא אדון סדר-היום וכי על-פיו יישק דבר. ראש הלישכה חייב לפעול, ככל רשות מינהל, באורח ענייני. ואולם, בסוף-כל-הסופות - ובעצם: בתחילת-כל-התחילות - דברו של ראש הלישכה יישמע: הוא שיכריע מה יעלה ומה ירד, במה ידון הוועד המרכזי ובמה לא ידון. ובלשונו של ראש הלישכה (בין השאר): "... ראש לשכת עורכי הדין [חייב] לקבוע רשימה מוגבלת של נושאים שיעלו על סדר היום, ואין הוא יכול לאפשר העלאת כל נושא על סדר היום". ועוד: "דרישתם של העותרים שכל נושא המועלה על ידי חבר הוועד המרכזי יובא בפני הועד המרכזי, תשים לאל את חוק לשכת עורכי הדין ואת נוהלי לשכת עורכי הדין, ותשלול מראש לשכת עורכי הדין את הסמכות המסורה לו על פי דין לנהל את הישיבות ולקבוע את סדר יומן". 15. גירסת-פירושים זו של ראש הלישכה אינה מקובלת עלינו, למיצער לא כדרך הצגתה לפנינו. אכן, דבר המחוקק הוא כי ראש הלישכה יקבע את סדר-יומן של ישיבות הלישכה, ואין ספק כי נוסחת-חוק זו מצביעה על שיקול-דעת - יתר-על-כן: שיקול דעת רחב - המוקנה לראש הלישכה באשר לקביעת סדר-היום. עם-זאת, לא נוכל ללמוד מכאן כי כל חברי הוועד האחרים, כולם תלויים הם - לשבט או לחסד - ברצונו של ראש הלישכה, ולו במקום בו מפעיל הוא את שיקול דעתו באורח שאין להעלות עליו כי בלתי-ענייני הוא. עד שנסיק מלשונו של חוק כי ראש הלישכה קנה מעין-פרורוגטיבה לקביעת סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי, נצפה לשמוע ממנו דברים יותר מפורשים ברוח זו. יתר-על-כן: אמירת החוק כי ראש הלישכה יקבע את סדר-היום, ראוי לה כי נמלא אותה תוכן בעיקרי-יסוד של שיטת המשפט, תוך לימוד מגמותיו של חוק הלישכה ותוך הבנה של מוסד הוועד המרכזי. יתר-על-כן: ראש הלישכה קנה אמנם סמכות לקבוע את סדר-היום, אך אין בו בחוק דבר - לא לכאן ולא לכאן - באשר לזכותם של חברי הוועד האחרים לדרוש מראש הלישכה כי יעלה על סדר-היום נושאים אלה ואחרים. אכן, אין סתירה בין האמירה כי ראש הלישכה קובע את סדר היום, לבין האמירה כי חייב הוא - בנסיבות מסויימות - להעלות על סדר היום נושא שנדרש בידי חבר ועד להעלותו. 16. הֲניתן ללמוד מהוראת סעיף 11ב(ב) לסמכויותיו של ראש הלישכה בקביעת סדר-היום לישיבות הוועד המרכזי? לכאורה, יש בה בהוראת סעיף 11ב(ב) כדי לתמוך בעמדת ראש הלישכה. ואכן זו היא טענתו: המחוקק הורנו מפורשות, כי במקום בו מבקשים שליש מחברי הוועד המרכזי לכלול נושא בסדר-היום, "יכלול" ראש הלישכה את הנושא לדיון, ולא עוד אלא בישיבה הראשונה לאחר שקיבל את הבקשה. נלמד מכאן, כי זו ההגבלה האחת החלה על סמכויותיו של ראש הלישכה בקביעת סדר-היום, לאמור: בהתמלא התנאים הקבועים בסעיף 11ב(ב) לחוק; ואילו בהיעדר תנאים אלה, אין מיגבלה על שיקול דעתו של ראש הלישכה לבד מהמיגבלות המקובלות במשפט המינהלי הכללי באשר להפעלת סמכות שבשיקול-דעת. 17. גם טענה זו אינה נראית לנו. ניתן לטעון כי קריאת סעיף 11ב(ב) בהמשך אחד עשויה ללמדנו, שעיקרו הוא בעיתוי הדיון בנושא ששליש מחברי הוועד המרכזי מבקשים כי יועלה על סדר היום; שאם ביקשו שליש מחברי הוועד לכלול נושא בסדר היום, יכלול ראש הלישכה נושא זה "בישיבה הראשונה שתתקיים לאחר שקיבל את הבקשה". ואולם, אין בהוראה זו, כשהיא לעצמה, כדי לשלול אפשרות כפייתו של ראש הלישכה לכלול בסדר היום נושא שנדרש בידי פחות משליש מחברי הוועד. יתר-על-כן, ובנוסף לכך: גם אם אמרנו כי עניינו של סעיף 11ב(ב) אין הוא אך בעיתוי הדיון אלא ביכולת כפייתו של ראש הלישכה להעלות נושא על סדר היום, לאמור, כי רק שליש מחברי הוועד המרכזי בכוחם לכפות על ראש הלישכה להעלות נושא על סדר-היום, עדיין אין ללמוד מכאן כי מספר חברי ועד - שאינם עולים כדי שליש מכלל החברים - או אפילו חבר בודד אחד, נטולים הם כל זכויות שהן באשר להעלאת נושא על סדר-יומו של הוועד. אכן, בין שני קטבים אלה: בין הכוח לכפות על ראש הלישכה להעלות נושא על סדר-היום, לבין הפקדת שיקול-דעת כמעט-מוחלט בידיו של ראש הלישכה - שיקול דעת הכרוך באי-יכולת (משפטית) של חברי הוועד להשפיע על סדר-היום - יש מרחב לא-קטן. בין הכל (כפיית ראש הלישכה לסדר-יום) לבין לא-כלום (שלילת זכויות מחברי הוועד) יימצא מרחב עליו לא החיל החוק נורמות מחייבות. על ההסדר הנורמטיבי שיחול במרחב זה לא לימדנו המחוקק דבר. הנה-כי כן: בוועד המרכזי חמישה-עשר חברים (סעיף 11(ב) לחוק הלישכה), ומכאן נדע כי חמישה חברים (שליש מחברי הוועד) יכולים לכפות על ראש הלישכה סדר-יום כרצונם. הנלמד מכאן כי ארבעה מחברי הוועד המרכזי הינם נטולי כל זכויות משל עצמם באשר לקביעת סדר-היום? דומה כי מסקנה זו הינה חמורה מכדי שנוכל ללומדה - על דרך השלילה - מהוראת סעיף 11ב(ב) לחוק הלישכה. 18. נמצא לנו, איפוא, כי הוראת סעיף 11ב לחוק אינה מספקת לנו תשובה חד-משמעית באשר לזכותם של חברי ועד בודדים ולו לבקש להעלות נושאים על סדר-יומו של הוועד. בהיעדר הכרעה בחוק הלישכה, הבה נתבונן סביבנו ואפשר נוכל ללמוד מהוראות דין אחרות לענייננו. 19. עד שניפנה להמשך דרכנו, שומה עלינו לפרוע שטר שחתמנו עליו, והוא לעניין היחס בין הוראת סעיף 4 להוראות-הנוהל לעבודת הוועד המרכזי לבין הוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה. ראו פיסקאות 11 ו13- למעלה. כולנו נסכים כי הוראת-החוק - בסעיף 11ב לחוק הלישכה - עדיפה על הוראת-הנוהל שבסעיף 4 להוראות-הנוהל, וכי במקום שיש סתירה בין השתיים ידה של הוראת-החוק על העליונה. השאלה אינה אלא האם יש סתירה בין שתי ההוראות? לכאורה, אכן כן הוא; שסעיף 11ב לחוק הלישכה מפקיד בידי ראש הלישכה את הסמכות לקביעת סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, בעוד אשר בהתאם לסעיף 4 להוראות הנוהל יכול חבר ועד לכפות על ראש הלישכה לקבוע נושא על סדר היום. ואולם, גם אם אמרנו כי סעיף 4 להוראות הנוהל כפוף להוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה, אין כל מניעה כי ראש הלישכה יאמץ לו את תוכנו של סעיף 4 - את מהותו - כמדיניות מטעמו לקביעתו של סדר היום לישיבות הוועד המרכזי. אכן, על דרך העיקרון, אין סתירה בין סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי - סמכות אותה קנה בחוק - לבין נכונותו של ראש הלישכה לקבל על עצמו - מראש - להעלות על סדר-היום נושאים שחברי הוועד המרכזי מבקשים כי יידונו במליאת הוועד. ראש הלישכה רשאי, אמנם, לחזור בו מהסכמתו - במיגבלות שהמשפט המינהלי מטיל על רשות המבקשת לחזור בה ממדיניות שנקטה בה בגידרי שיקול דעתה - אך כל עוד לא הודיע כי חזר בו, הסכמתו והחלטתו שרירות וקיימות. בענייננו-שלנו, כפי שראינו (לעיל, בפיסקה 10), סעיף 4 להוראות-הנוהל מתקיים על-דעתו של ראש הלישכה, ולא שמענו עד-כה כי חזר בו מדעתו או שהוראת סעיף 4 להוראת הנוהל בוטלה במפורש. נדע מכאן כי הוראת סעיף 4 להוראת-הנוהל - למיצער, בתוכנה - ממשיכה לעמוד בתוקף. להסיר ספיקות נוסיף, כי גם אם יבוטל סעיף 4 להוראות-הנוהל במפורש; וגם אם יחזור בו ראש הלישכה מאימוצו של סעיף 4 כמדיניות מטעמו לעניין סדר היום; עדיין תתפוש הדוקטרינה השלטת על קביעת סדר היום. על דוקטרינה זו נוסיף ונדבר עוד להלן. הֲנוכל ללמוד היקש מהוראות חוקים אחרים? 20. הוראות-דין שאפשר ניתן ללמוד מהן לענייננו, תימצאנה לנו בנושא קביעת סדר-היום לישיבותיה של מועצת עיריה (הוא הדין במועצה של מועצה מקומית) ולישיבותיה של הכנסת. הבה נתבונן בהוראות-דין אלו, ונפתח בנושא קביעת סדר-היום לישיבותיה של מועצת עיריה. 21. סוגיית זימון ישיבותיה של מועצת עיריה, והנוהל בישיבות אלו, נדון באורח מפורט בתוספת השניה לפקודת העיריות [נוסח חדש]. סעיף 23 לתוספת השניה עניינו הוא קביעת סדר-היום לישיבות המועצה, ונלמד ממנו כי אלה הם שלושה הגופים הקובעים את סדר-היום: ראש העיריה; המועצה עצמה; שליש לפחות מחברי המועצה. ובלשון סעיף 23 האמור: "קביעת סדר יום 23. (א) ראש העיריה יקבע את סדר היום של הישיבה. (ב) קבעה המועצה סדר יום של ישיבה בהחלטה מראש - יהא זה סדר היום. (ג) בישיבה שכונסה על פי דרישת שליש לפחות מחברי המועצה יהא סדר היום כפי שפורט בדרישה. (ד) .........................." להשלמה נוסיף, כי על-פי דרישת שליש או יותר מחברי המועצה, חובה לכנס ישיבת מועצה במקום שהמועצה לא זומנה לישיבה מן-המניין כקבוע בתוספת השניה (סעיף 6(א) לתוספת השניה), או במקום ששליש או יותר מחברי המועצה דורשים לכנס ישיבה שלא-מן-המנין (סעיף 8(א) לתוספת השניה). והנה, במקביל לַסמכות הניתנת לשלושה גופים אלה לכפות סדר יום לישיבת המועצה, מוקנית זכות לחבר מועצה יחיד להגיש "הצעות לסדר היום". הצעות לסדר היום דנה בהן המועצה בתחילתה של כל ישיבה מן-המניין (סעיף 23(ד) לתוספת השניה). מציע ההצעה מנמק את הצעתו במשך עשר דקות; אם יש מתנגדים להצעה, מנמק המתנגד את התנגדותו, אף-הוא במשך עשר דקות; ולאחר מכן מצביעה המועצה על ההצעה. אם רוב חברי המועצה הנוכחים בישיבה מצביעים בעד ההצעה, כי-אז תיכלל ההצעה בסדר היום של המועצה. התוספת השניה מוסיפה וכוללת הוראות-לוואי שונות בנושא הצעות סדר היום, אך לא נעסיק עצמנו בהן. ראוי עם זאת כי נעיין קימעא בעיקרי ההוראות שבתוספת השניה לעניינן של הצעות לסדר היום. ואלה הם העיקרים הבאים בהוראות הסעיפים 26 ו29- לתוספת השניה לפקודת העיריות: "הצעות נוספות של חברי המועצה 26. (א) חבר המועצה רשאי להגיש הצעות לסדר היום של ישיבה מן המנין לא יאוחר מ48- שעות לפני מועדה. (ב) בכל ישיבה מן המנין יידונו ארבע הצעות לסדר היום, אם הוגשו. (ג) הצעות שהוגשו ייקבעו לדיון, ויידונו, בהתחשב בגודלן של הסיעות במועצה, ובלבד שזכות הקדימה תינתן להצעה שהוגשה מטעם חבר המועצה שהסיעה שאליה הוא משתייך אינה מיוצגת בוועדת ההנהלה; בכפוף לאמור ייקבעו ההצעות לדיון ויידונו, לפי סדר הגשתן. (ד) ......................." "דיון בהצעות ובשינוי סדר הדיון 29. (א) הצעה לסדר היום יביא אותה בפני המועצה מגיש ההצעה או מי שהמגיש ביקש ממנו להביאה; היתה התנגדות לדיון בהצעה, יישמעו דברי המציע ודברי מתנגד אחד להצעה במשך זמן שאינו עולה על עשר דקות לכל אחד, ולא תתקבל ההצעה לסדר היום אלא אם הצביעו בעדה רוב חברי המועצה הנוכחים בישיבה. (ב) .........................." ראוי שניתן דעתנו להוראת הסעיף 26(ג), ולפיה ניתנת זכות קדימה להצעת חבר מועצה שסיעתו שאינה מיוצגת בוועדת ההנהלה של המועצה, קְרָא: לחבר האופוזיציה. הוראות דומות (או אף זהות) תימצאנה בסעיפים 24 ואילך של התוספת השלישית לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א1950-. 22. הנה-כי-כן: בלא שנאלץ עצמנו לרדת לפרטי-פרטים, נדע כי ראש עירייה (קרא, לענייננו: ראש הלישכה) הוא הקובע את סדר היום לישיבות המועצה, ובמקביל לו מוקנית זכות לשליש לפחות מחברי המועצה (קְרָא, לענייננו: לשליש לפחות מחברי הוועד המרכזי). במקביל לאלה, קונה כל חבר מועצה (הֲנקרא לענייננו: חבר ועד מרכזי?) להעלות הצעה לסדר היום, וחובה היא המוטלת על המועצה לדון בהצעה ולהצביע עליה בהליכים כפי שנקבעו בפקודה. הנוכל ללמוד מכאן לענייננו-שלנו? 23. אשר לסדר היום בישיבות הכנסת: בנושא זה עוסק תקנון הכנסת, בפרק השני בו שכותרתו היא "סדר-היום" ובפרק החמישי שכותרתו היא "הצעות לסדר היום של חברי הכנסת". נזכיר אך את עיקרי הדברים ככל שהם לענייננו עתה. סדר היום לישיבות הכנסת בשניים משלושת ימי השבוע, קובע אותו יושב-ראש הכנסת על-פי הצעות הממשלה (סעיף 32(א) לתקנון); ואילו ישיבה אחת לשבוע מוקדשת לדיון בהצעות לסדר היום (או בהצעות חוק פרטיות) של חברי הכנסת (סעיף 32(ב) לתקנון). מוסיף התקנון וקובע (בסעיף 33 בו), כי בכל ישיבה תהא זכות קדימה, בין השאר, להצעות לסדר היום שאושרה דחיפותן על-פי התקנון. הפרק החמישי לתקנון כולל הוראות מפורטות באשר להצעות סדר היום של חברי הכנסת ולסידרי הדיון באותן הצעות. אין צורך שנעמוד על פרטי ההסדרים. נספק עצמנו באומרנו כי עומדת לו לחבר-הכנסת זכותו להעלות הצעה לסדר היום של הכנסת, בכפוף ליוצאים מסויימים המפורטים בסעיף 78 לתקנון (הצעה מעליבה או חריצת משפט נגד אדם; עניין התלוי ועומד לפני הכנסת; עניין תלוי ועומד להכרעה בבית-משפט). סעיף 88 לתקנון קובע הוראות מפורטות באשר לסדר הדיון בהצעות לסדר היום, ועיקרן הוא שמציע ההצעה זכאי לנמק את הצעתו תוך פרק-זמן שלא יעלה על חמש-עשרה דקות. לאחר הדיון עורכת הכנסת הצבעה: בעד או נגד הכללתו של הנושא המוצע בסדר היום של הכנסת או בעד העברת הדיון בו לוועדה של הכנסת. 24. ובכן: גם בכנסת גם במועצות עירייה ומועצה מקומית, זכאי הוא היחיד להעלות הצעות לסדר היום, וזכאי הוא כי הצעתו לסדר היום תידון לגופה. היחיד אינו תלוי בשיקול דעתו של ראש הגוף בו הוא חבר. זכותו עומדת לו מן הדין, ובכפוף ליוצאים ספציפיים אין מי שיחצוץ בינו לבין זכותו. 25. הניתן ללמוד מכאן לענייננו, או שמא כל עניין הוא לעצמו והכרעה בו תהא על-פי ההסדר הספציפי שקבע המחוקק עבורו? האם ניתן ללמוד היקש מן הכנסת ומן הרשויות המקומיות ללישכת עורכי-הדין, או שמא אלה לעצמן וזו לעצמה? יאמר האומר: ברצותו ידע המחוקק להעניק זכות מיוחדת ליחיד, וברצותו ידע שלא להעניק זכות ליחיד. הנה-כי-כן, בעניינה של הכנסת ובענייניהן של רשויות מקומיות ביקש המחוקק - או מחוקק-המישנה - להעניק זכות ליחיד, ועל-כן קבע הסדרים מפורשים שקבע. אף אתה אמור: משלא קבע המחוקק זכות ליחיד בסעיף 11ב לחוק הלישכה, משמע אין זכות ליחיד אלא הזכות שראש הלישכה ישקול בדעתו אם ראוי הוא נושא פלוני כי יועלה על סדר יומה של ישיבת הוועד המרכזי. מן ההן יילמד הלאו, ולהיפך. 26. יהיו מי שיאמרו כן. אנו לא נאמר כן. לדעתנו שייכים הם שלושה המקרים לאותה משפחה מצומצמת, וכבני אותה משפחה נושאים הם בגופם צופן גנטי דומה. הדוקטרינה של הגנת היחיד מפני בעלי-שררה 27. ראשית לכל נאמר, ודברינו אלה הם ברמת ההנמקה הנמוכה ביותר: דוגמות הכנסת והרשויות המקומיות תלמדנה אותנו - כפי שאמרנו כבר - כי אין סתירה בין הוראה שפלוני או שפלונים יקבעו סדר יום לגוף קולקטיבי מסויים, לבין הוראה המקנה זכות ליחיד הנמנה עם חברי אותו גוף, כי הצעתו לסדר היום תעמוד לדיון לפני הגוף בו הוא חבר. כך, למשל, ראש העיריה ואחרים מוסמכים לקבוע את סדר היום לישיבות מועצת העיריה, ובמקביל לכך קונה חבר מועצה יחיד זכות להעלות הצעות לסדר היום. נדע מכאן, כי אין יסוד לטענת ראש הלישכה ולפיה הסמכות שקנה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי (כהוראת סעיף 11ב(א) לחוק הלישכה) שוללת בעצם קיומה - בין לעצמה בין בצירופה להוראת-השליש הקבועה בסעיף 11ב(ב) לחוק הלישכה - זכות מחברי המועצה להשפיע (משפטית) על סדר היום של הוועד המרכזי. נזכיר בהקשר זה, כי בהתאם לסעיף 4 לנוהל עבודת הוועד המרכזי (בין לעצמו בין כמדיניות ראש הלישכה לעניין קביעתו של סדר היום), עומדת לו לחבר הוועד זכות לא אך שהצעתו לסדר היום תידון בוועד, אלא שהנושא אותו מבקש הוא להעלות לדיון בוועד המרכזי אכן יידון לגופו. 28. שנית, וברמה גבוהה יותר, ברמת-המהות: כפי שציינו (ראו לעיל, פיסקה 15 ואילך), יש "מרחב מחיה" בין סמכותו הסטטוטורית של ראש הלישכה לקבוע את סדר יומן של ישיבות הוועד המרכזי, לבין שלילת זכותו של היחיד - שלילה מכל-וכל - להשפיע על קביעת סדר היום. לשון אחר: סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, אין בה כדי לשלול - מיניה וביה - זכות שאפשר קונה חבר ועד יחיד להשפיע בדרך זו או אחרת על קביעת סדר היום. כך, אין אי-התאמה בין סמכותו של ראש הלישכה לבין הקניית זכות לחבר הוועד היחיד להעלות נושאים על סדר יומו של הוועד. למשל: מוסמך הוא ראש הלישכה לקבוע - באורח נורמטיבי - כי מחצית השעה הראשונה של כל ישיבת ועד תוקדש לנושאים המועלים לדיון בידי חברי ועד יחידים. לו קבע כן, לא היה ראש הלישכה חורג מגידרי סמכותו. בוודאי כך דין, כפי שראינו, באשר לזכותו של חבר הוועד להעלות הצעות לסדר היום. על כל אלה ניתן ללמוד בנקל מתוך ההסדרים שבכנסת וברשויות מקומיות. מכאן: לא זו בלבד שאין סתירה בין הסדר המעניק סמכות לפלוני לקבוע את סדר היום לגוף מסויים, לבין זכותו של היחיד להשפיע (משפטית) על סדר היום, אלא שזכותו זו של חבר הוועד המרכזי עשויה למצוא לה מקום - וברווחה - בהוראת סעיף 11ב לחוק הלישכה. אין כל קושי לפרש את הוראת סעיף 11ב כמותירה מקום רחב-ידיים לזכותו של היחיד להשפיע (משפטית) על סדר יומן של ישיבות הוועד המרכזי. 29. שלישית: הדמיון בין זכותו של היחיד בכנסת ובמועצות של רשויות מקומיות - בנושא קביעת סדר היום - אין הוא מקרי. אפשר יכול הוא להפתיע במבט ראשון, אך בחינתו מקרוב עשויה ללמדנו כי אין בו כל הפתעה. בין שתי נקודות על-פני מישור עובר קו ישר אחד בלבד. נקודת-הכנסת ונקודת-הרשויות-המקומיות נידמות הן לשתי נקודות על-פני מישור, וביניהן יעבור הישר האחד. שתי הנקודות והישר שביניהן נעשו כולם חומר אחד, והחומר הוא החומר שעשה את שתי הנקודות. בחינת חומר זה יכול שיביאנו לכלל מסקנה כי חומר-של-דוקטרינה הוא, דוקטרינה באשר לזכותו של היחיד אל-מול הרבים. ואמנם, דעתנו היא זו, שתכלית ההסדרים בכנסת וברשויות המקומיות - בנושא קביעת סדר היום - היא, להגן על היחיד מפני הרבים; למנוע את עושק המיעוט; להקנות ליחיד זכות כלשהי - ולו בעוצמה נמוכה - כדי שיוכל להשפיע על מהלכי הגוף בו הוא חבר. בלא הקניית זכות זו יכול רוב דורסני להעלים את היחיד כלא-היה, ולעת בחירות כי תבואנה לא יידע הבוחר מי הוא אותו יחיד ומה עשה לטובת היחיד והרבים. כך, למשל, נולדה הדוקטרינה של עושק המיעוט בדיני חברות במשפט האנגלי - כמובן, בצמוד לתכליות הספציפיות של החברות המסחריות - והקניית הזכות ליחיד בענייננו היא בת-דמותה של אותה זכות מדיני החברות. דעתנו היא, כי ההוראות המקנות זכות ליחיד - הן בעניינה של הכנסת הן בעניינן של הרשויות המקומיות - מקורן הלבר-משפטי הוא אותו מקור; והמקור הוא הצורך להגן על היחיד מפני הרבים, לאפשר ליחיד להביע את עצמו, ליתן ליחיד מרחב לבצע את שאיפותיו, לפַנות ליחיד דרך להשפיע על סביבותיו. זכויות אלו המוקנות ליחיד הינן איספקלריה לצרכים ולאינטרסים עמוקים של היחיד ושל הכלל, ובנות הן לדוקטרינה כל-כוללת החותכת את שיטת המשפט לרוחבה. דוקטרינה זו עשויה למצוא את מקומה בענייננו-שלנו אף הוא, והשאלה הנשאלת אינה אלא אם הונח המצע הראוי להחלתה: האם הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין מתאים בבחינותיו הרלבנטיות לדגם שהכנסת והמועצות של הרשויות המקומיות מעמידות בפנינו? תשובתנו לשאלה היא בנענוע-ראש נמרץ של "הן", ואת דברינו סומכים אנו, בראש ובראשונה, למהותו ולהרכבו של הוועד המרכזי. הדוקטרינה של הגנת היחיד מפני בעלי-שררה - "סימנים" להחלתה על ענייננו 30. הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין הוא, כלשון סעיף 11(א) לחוק הלישכה, "המוסד המבצע של הלישכה", ומחזיק הוא ב"כל סמכויות הלישכה שלא יוחדו בחיקוק למוסד אחר ממוסדותיה". המושג "מוסד מבצע" יכול שיטעה. ניתן להתרשם כי עומד לפנינו גוף שיש תיאום - או, שאמור להיות תיאום - בין אבריו השונים; כי ענייננו בקבוצת אנשים היושבים בסירת-משוטים - איש בצד רעהו ואיש מאחורי רעהו - והחותרים בקצב אחד לכיוון אחד; כי מדברים אנו בגוף הפועל באחדות - ולו אחדות יחסית - להשגת יעדים שהציב לעצמו. כזו היא, למשל, הממשלה, שלפי סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה היא "הרשות המבצעת של המדינה". ואולם שלא כממשלה הוא הוועד המרכזי של לישכת עורכי הדין. 31. בפרשת אבו-חוסיין נ' המועצה הארצית של לישכת עורכי-הדין (בג"ץ 6861/95, פ"ד מט(5) 265), עמדה לפירוש הוראת סעיף 11(ב)(2)(ב) לחוק הלישכה, ולפיה אמורה המועצה הארצית של הלישכה לבחור מיקצת מחברי הוועד המרכזי "בבחירות שוות, יחסיות וחשאיות". שאל בית-המשפט את עצמו: מה פירוש "יחסיות"? שאל והשיב מפי המישנה לנשיא ש' לוין (שם, 270, 271): "... אכן, למקרא סעיף 11(ב)(2)(ב) יוצא, לכאורה, שכוונת המחוקק הייתה שתוצאות הבחירות לוועד המרכזי תשקפנה את יחסי הכוחות במועצה הארצית, והשקפה זו מקבלת חיזוק מהעובדה שחברי הגוף הבוחר במועצה הארצית נבחרו אף הם לפי שיטת הבחירות היחסיות.... ...הגעתי אפוא למסקנה שהדיבור 'בחירות יחסיות' בסעיף 11(ב)(2)(ב) צריך להיקרא כפשוטו, לאמור, המדובר בשיטת בחירות שבה ניתן, בהכרח, ייצוג גם לקבוצות המיעוט". פירוש ההלכה הוא איפוא זה, שהוועד המרכזי אמור לשקף בהרכבו את הרכב המועצה הארצית של הלישכה; ומה המועצה הארצית נבחרת בשיטת בחירות יחסית והרכבה משקף, ממילא, אינטרסים שונים והתפלגות של דעות שונות, כן הוא דינו של הוועד המרכזי. הוועד המרכזי של הלישכה אינו עשוי, אם-כן, מעשה-מיקשה. אכן "מוסד מבצע" הוא - כך מכנה אותו המחוקק במפורש - אך אין הוא כשאר מוסדות "מבצעים". חבריו מתפלגים ביניהם בדומה להתפלגות החברות במועצה הארצית: יש מבין חברי הוועד המייצגים קבוצות של רוב בלישכה ויש מביניהם המייצגים קבוצות של מיעוט. התפלגות הדעות בין כלל עורכי-הדין באה לידי ביטוי לא אך במועצה - ב"בית הנבחרים" של הלישכה - אלא אף בוועד המרכזי - ב"ממשלה" של הלישכה. בראותנו כי זה הרכבו של הוועד המרכזי; וביודענו כי על דרך הכלל - אם-כי לא תמיד - יימנה ראש הלישכה עם הרוב בוועד המרכזי (כך הוא כיום); נשאל את עצמנו: הנקבל כי בהפקדת קביעתו של סדר-היום בידי ראש הלישכה נתכוון החוק לשלול זכויות מן המיעוט? או שמא נעדיף פירוש שיקנה זכויות למיעוט? אותה קושיה יכולה שתישאל גם אם הרוב בוועד המרכזי אינו הולך יד-ביד עם ראש הלישכה. והקושיה: הנקבל כי בהפקדת קביעתו של סדר-היום בידי ראש הלישכה נתכוון החוק לשלול זכות מכל יחידי הוועד המרכזי, גם מן הרוב שבהם? או שמא נעדיף פירוש שיקנה זכויות (כלשהן) ליחידי הוועד? בין כך ובין כך, השאלה היא אותה שאלה ונסבה היא על זכויותיהם של חברי הוועד המרכזי. גם התשובה תהא אותה תשובה, והיא, לדעתנו, כגירסה בתרא. 32. מצב הדברים אליו נקלע הוועד המרכזי דהיום עשוי לספק לנו דוגמה - דוגמה בלבד - לפירושו הראוי של החוק. תחילת הדברים לענייננו עתה היתה ביום 28 ביוני 1995, הוא יום הבחירות האחרונות למוסדות הלישכה. בבחירות אלו נבחרו, בין השאר, חברי המועצה הארצית. המועצה הארצית אמורה היתה על-פי סמכותה לבחור בחברי הוועד המרכזי, ולא רבו הימים עד שנתגלעו חילוקי-דעות חריפים בין חבריה על דרך בחירתו של הוועד. המועצה החליטה על דרך בחירה מסויימת, ובהולכה בדרך שכבשה לעצמה בחרו חברי המועצה את חברי הוועד המרכזי. על דרך בחירה זו השיגו מיקצת מחברי המועצה הארצית, ועשרה מהם - אשר לא נבחרו לוועד המרכזי - העלו את טרונייתם לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. עם עשרה אלה נימנו שלושת העותרים שלפנינו. בפסק-דינו קבע בית-המשפט כי בבחירתו של הוועד המרכזי אמור לשלוט עקרון ה"יחסיות", וכי שיטת הבחירה שהמועצה אחזה בה לבחירת חברי הוועד המרכזי היתה שיטה פגומה מעיקרה בחוטאה לעקרון-על זה. למותר לומר כי בהולכה בדרך בה הלכה - ובזונחה את עקרון היחסיות - פגעה המועצה בזכויות המיעוט אשר נותר אל-מחוץ לוועד המרכזי של הלישכה. לסופו של דיון קבע בית-המשפט כי הבחירות לוועד המרכזי היו בטלות, בהוסיפו כי יש לערוך בחירות חוזרות: ראו פרשת אבו-חוסיין , לעיל. הרוב במועצת הלישכה ניסה איפוא לקפח את זכויות המיעוט, אך ניסיונו לא עלה יפה. ניסה - וכשל. 33. הרוב במועצה לא אמר נואש, ולאחר שנפל קם על רגליו וניסה לעשות שוב לקיפוח זכויות המיעוט. זו הפעם, על דרך קביעת כללי-בחירות שסתרו את הנחיות בית-המשפט בפרשת אבו-חוסיין . ואולם המיעוט - ובו שלושה העותרים שלפנינו - לא נדם, ושוב העלה את טרונייתו לפני בית-המשפט הגבוה לצדק. בית-המשפט דן בשאלות שהועמדו להכרעתו, ושוב החליט לעשות את הצו על-תנאי מוחלט. זו הפעם החליט בית-המשפט להכריז כי כללי בחירתו של הוועד המרכזי - אותם כללי-בחירות שהמועצה החליטה עליהם - הינם כללים בטלים: בג"ץ 5410/96 עו"ד יוסף ארנון ואח' נ' שר המשפטים ואח' , פ"ד נ(3) 710. נמצא לנו, איפוא, כי בית-המשפט העליון סיכל ניסיון נוסף של הרוב במועצה לקפח את זכותו של המיעוט. 34. אחר הדברים האלה ניסה הרוב במועצה לקבוע כללים חדשים לבחירתו של הוועד המרכזי, אלא שזו הפעם - שלא כבפרשת ארנון - סירב שר המשפטים לאשר את כללי-הבחירות שהונחו על שולחנו לאישורו. תחת הכללים שהוצגו לו התקין שר המשפטים תקנות לבחירות לוועד המרכזי. ניסיון שנעשה לתקוף כללים אלה - ברוחו של הרוב במועצה - לא עלה יפה: בג"ץ 4362/96 אבימור יעקב, עו"ד ואח' , נ' שר המשפטים ואח' (טרם פורסם). הבחירות לוועד המרכזי נערכו על-פי אותן תקנות שהתקין שר המשפטים, וזו הפעם עלה בידי שלושת העותרים שלפנינו - כמצופה - להיבחר כחברים בוועד המרכזי של הלישכה. 35. מדוע הארכנו לספר באירועים אלה מן העבר, אלא שקשה להימנע מהתרשמות כי הרוב - זו הפעם הרוב בוועד המרכזי - עושה כְּמֵירָעוֹ להצר את צעדי המיעוט שהעותרים נימנים עימו. בתחילה ניסה הרוב - הרוב במועצה - לדחוק את רגלי המיעוט מחברות בוועד המרכזי. משלא עלה הדבר בידו והעותרים נבחרו להיותם חברים בוועד המרכזי, עושה הרוב - זו הפעם הרוב בוועד המרכזי, רוב שבעיקרו משמש איספקלריה לרוב במועצה - לדחוק את המיעוט אל-מחוץ למחנה. 36. אמרנו, ונחזור: פרשת המועצה והוועד המרכזי דהיום אינה משמשת לנו אלא משל ודוגמה בדרכנו לפירושו הראוי של החוק. מצב דברים כְּזה השורר כיום בוועד המרכזי עשוי היה להיות נצפה לעת חקיקת ההסדרים נושא הדיון. על רקע כל אלה, לא נסכים ללמוד מן החוק כוונה להצר את זכויות המיעוט עד כיליון. עדיף בעינינו פירוש לפיו נתכוון החוק להעניק למיעוט זכות להשפיע - בדרך כלשהי - על קביעת סדר-יומן של ישיבות הוועד המרכזי. יתר-על-כן: אנו מתקשים לפרש את החוק בכל דרך אחרת. 37. מסקנתנו היא איפוא זו: סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר יומן של ישיבות הוועד המרכזי, לא זו בלבד שעולה היא בקנה אחד עם זכותו של המיעוט להשפיע אף-הוא על סדר היום, אלא שמכוח עקרון-יסוד בשיטת המשפט - העיקרון האוסר עושק המיעוט - מוגבלת סמכותו של ראש הלישכה בקביעתו של סדר-היום. לשון אחר: העיקרון האוסר עושק המיעוט (וכפי שראינו, עיקרון זה מזדהה בענייננו עם האיסור לעשוק את הרוב) מֵצֵר ex lege את סמכותו של ראש הלישכה לקבוע את סדר היום. השאלה אינה אלא מה הסדר נקבל כהסדר שאינו עושק את זכותו של היחיד בוועד המרכזי? הסדרים חלופיים להגנת המיעוט 38. התשובה לשאלה מה הסדר יימצא לנו והמיעוט לא ייעשק - לא תזמן עצמה לפנינו בנקל. יתר-על-כן: הנטל לקביעתו של הסדר נורמטיבי אשר ישמור על זכותו של היחיד מוטל על מוסדות הלישכה, ואנו לא נכתיב להם מה הסדר עליהם לאמץ. כשם שהכנסת ידעה לקבוע הסדר בנושא הצעות לסדר היום; וכשם שהמחוקק ידע לקבוע הסדרים באשר לישיבות המועצות של רשויות מקומיות; כן תדע הלישכה - חובה היא שתדע וחזקה עליה שתדע - למצוא את ההסדר הראוי לה. הסדר מפורט אין בכוונתנו לקבוע, אך נעמוד על העקרונות הנראים חשובים בעינינו לעת קביעתו של אותו הסדר. 39. שני אינטרסים הם המושכים לצדדים, כל אחד מהם לכיוונו-הוא: מעבר מזה, אינטרס היחיד להשפיע על סדר-יומן של ישיבות הוועד, ומעבר מזה, אינטרס ראש הלישכה לנהל את ישיבות הוועד המרכזי בדרכו ובאורח יעיל. אשר לאינטרס היחיד: דיברנו בו לא-מעט, ועתה נוסיף עוד ונאמר: חבר הוועד היחיד - והוא אף חבר המועצה הארצית - בוחריו שלחוהו אל המועצה ואל הוועד, וכדרכם של נבחרים אמור הוא לקיים התחייבויות שנטל על עצמו לעת הבחירות. התחייבויות אלו יוכל חבר הוועד לקיים רק אם ישמיע את קולו, וחייב הוא לעשות כמיטבו כדי להשפיע על החלטות המועצה והוועד המרכזי. חבר הוועד רוצה אף זאת, שהכל יידעו כי נאמן הוא להבטחותיו. ובלשונם של אמנון רובינשטיין וברק מדינה בספרם המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, תשנ"ז1996-, כרך א', 676) על הצעות לסדר היום של הכנסת: "בדרך זו [של הצעות לסדר היום] יכולים סיעות וחברי-כנסת בודדים להעלות נושאים, המחייבים תשובה של הממשלה ובירור פרלמנטרי, ולמקד אליהם תשומת-לב ציבורית.". אשר לאינטרס ראש הלישכה: סמכותו וזכותו של ראש הלישכה עומדות לו לְנַהֵג את ישיבות הוועד המרכזי, ובכלל אלו לקבוע את סדר היום לישיבותיו. הנהגת הוועד המרכזי חייבת להיעשות באורח ענייני וביעילות, והכל להשגת תכליות ראויות של הלישכה. כל תכליות אלו כולן הן אמות-מידה ראויות בקביעת סדר היום, תוך כיבוד למֵירָב ולמֵיטָב של זכויות המיעוט. כך, למשל, אם יערמו חברי ועד על שולחנו של ראש הלישכה הררי-נושאים להעלאתם על סדר-יומו של הוועד (דבר שלא אירע בענייננו), בוודאי יהא עליו למיין את הנושאים השונים ולהחליט אלו נושאים יעלה על סדר-היום מיידית ואלו נושאים יידחה הדיון בהם. ולכשיחליט להעלות נושא על סדר-היום, לא בהכרח יידון אותו נושא בישיבה הראשונה של הוועד. עם-זאת, ראש הלישכה יעשה שימוש שלא-כדין בסמכותו, אם יסרב להעלות על סדר יומו של הוועד המרכזי נושא שעל-פי עצם טיבו ראוי כי יידון בוועד בהקדם. 40. כפי שראינו, סירב ראש הלישכה להעלות על סדר-יומו של הוועד המרכזי מספר נושאים שהעותרים ביקשו עליהם. אחד הנושאים שראש הלישכה נמנע מהעלותו על סדר יומו של הוועד נסב על מינויו של היועץ המשפטי לממשלה (מינוי שהחזיק ימים אחדים בלבד). נושא מינויו של היועץ המשפטי לממשלה, כולנו ידענו, הסעיר את הציבור בארץ. ואף אל אולמו של בית-המשפט הגבוה לצדק הגיע. ראו: בג"ץ 2534/97, ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה (טרם פורסם); בג"ץ 2535/97, ח"כ יוסי שריד נ' פרקליטת המדינה (טרם פורסם); בג"ץ 2541/97, ח"כ אופיר פינס נ' פרקליטות המדינה (טרם פורסם). והנה, העותרים שלפנינו ביקשו להעלות על סדר יומו של הוועד המרכזי את נושא מעורבותו האישית של ראש הלישכה במינויו של היועץ המשפטי לממשלה, אך ראש הלישכה סירב לבקשתם בטענה (כהסברו לפנינו), כי כל שנאמר בהקשר זה בכלי התקשורת וכל שנקבע באותו עניין בידי פרקליטות המדינה "היה שקר מכוון". העומדים דבריו של ראש הלישכה בפני ביקורת? התשובה לדעתנו היא בשלילה. אכן, טעמו של ראש הלישכה לאי-העלאת הנושא על סדר יומו של הוועד המרכזי הינו טעם שאין לקבלו. וכי סבור הוא ראש הלישכה ברצינות, שרשאי ומוסמך הוא לסרב להעלות נושא על סדר יומו של הוועד המרכזי? וכי סבור הוא כי קנה סמכות לְשַתֵּק ביקורת על מעשיו-שלו? הלשם כך ניתנה סמכות בידו לקבוע את סדר היום? השאלה שאלה והתשובה בה. כך באשר להעלאתו של נושא על סדר-היום וכך באשר לעיתוי העלאתו על סדר-היום. העיתוי יכול שיהיה מעיקרי הדברים, ויש שדחיית העלאתו של נושא פלוני על סדר היום תביא מאליה להפיכתו בלתי-רלבנטי. בה-בעת, כמובן, יש למצוא איזון ראוי בין הנושאים השונים האמורים לעלות לעיון ולדיון על שולחנו של הוועד המרכזי. 41. לא אמרנו - אף לא נאמר - כי חובה היא המוטלת על ראש הלישכה לכלול בסדר-היום של הוועד המרכזי - לדיון במוקדם או במאוחר - כל נושא שחבר ועד חפץ בו. כפי שראינו, זכותו של היחיד בכנסת וברשויות מקומיות מצמצמת עצמה לזכות להעלות הצעות לסדר-היום, תוך נתינת אפשרות ליחיד לנמק את הצעתו. אפשר שראש הלישכה והוועד המרכזי יבקשו ללכת בדרך זו - או בדרך המשלבת דרך זו בדרך הראשונה - ואנו לא נאמר להם מה יעשו. ראש הלשכה והוועד המרכזי יכולים, למשל, לאמץ הליך כְּזה הנהוג במועצות של רשויות מקומיות או בכנסת או הליך בדומה לו. עיקר הוא כי תישמר זכותו של היחיד וכי לא ייעשה לפגיעה בזכותו: הן מבחינת עצם זכותו של היחיד להשמיע את קולו בנושא סדר-יומו של הוועד המרכזי הן באשר לעיתוי קיומה של הזכות. כך, למשל, אפשר שיוקצה זמן בכל ישיבה של הוועד המרכזי לדיון בהצעות לסדר היום או בנושאים שייקבעו לגופם; אפשר שתיקבענה ישיבות מיוחדות להצעות יחידי הוועד; ואפשר כי ייקבע הסדר אחר. כללם של דברים 42. לסיכום: לעת הזו שריר וקיים סעיף 4 של הוראות-הנוהל לעבודת הוועד המרכזי, ולפיו זכותם של העותרים עומדת להם כי יועלו על סדר-יומו של הוועד המרכזי כל הנושאים שביקשו כי יועלו על סדר-היום. זכותם של העותרים עומדת להם, ומנגד חובה היא המוטלת על ראש הלישכה להעמיד כל אותם נושאים על סדר-היום. הואיל ועל חלק מאותם נושאים אפשר אבד הכלח - ואפשר העותרים עצמם יוותרו על דיון במיקצת מאותם נושאים - יודיעו העותרים לראש הלישכה, תוך 30 יום, אלו נושאים עומדים הם על דיון בהם, ובאיזה סדר יהא הדיון, וראש הלישכה יעמיד אותם נושאים על סדר-יומו של הוועד המרכזי. הואיל ומדברים אנו בנושאים שנצטברו משך תקופה לא-קצרה, וכדי למנוע שיבוש בפעולות הוועד המרכזי, יהא ראש הלישכה רשאי לפרוש את הדיון באותם נושאים על-פני כמה-וכמה ישיבות. בה-בעת, יישמר ראש הלישכה שמא יפגע בזכויות העותרים. 43. אשר לעתיד: חובה היא המוטלת על ראש הלישכה (ועל הוועד המרכזי) לקבוע הסדר לעניין זכותם של יחידי הוועד להעלות נושאים על סדר יומן של ישיבות הוועד; וההסדר שייקבע, למותר לומר, חייב שישמור על זכויות היחידים. עד אם ייקבע הסדר חדש, ימשיך לשרור ההסדר הקבוע בסעיף 4 להוראות-הנוהל. תיעוד ישיבות הוועד המרכזי 44. ציר המחלוקת השני בין בעלי-הדין עניינו תיעוד ישיבותיו של הוועד המרכזי. בתחילה נתקשיתי להאמין כי על נושא תיעוד הישיבות עשויים להתגלע חילוקי-דעות במוסד עליון זה של לישכת עורכי-הדין; ולא עוד, אלא שהמחלוקת תתגלגל ותגיע עדינו. ואולם משהוטל עלינו להכריע בין הניצים - נעשה את חובתנו ונכריע. תוך כדי ההליכים לפנינו הסתמנה, לכאורה, דרך פיתרון לחילוקי-הדעות בין בעלי הדין. אין לנו אלא להצטער על-כך שיצר ההתנגחות גבר ובעלי-הדין חזרו, כל אחד מהם, למקומו כבתחילה. אשר לגוף העניין: נעמוד בתחילה על השתלשלות האירועים, ולאחר מכן נפַנֶה עצמנו לבירור השאלות המשפטיות. עיקרי העובדות שלעניין 45. תחילת הדברים לענייננו עתה היא בנוהל מס' 02-201 מיום 26.4.94, ושמו: "כתיבה והפצת פרוטוקולים של ישיבות מוסדות הלישכה". וכך קבע סעיף ד' לאותו נוהל: "פרוטוקול מקוצר הכולל החלטות של הוועד המרכזי והמועצה הארצית בלבד יופץ תוך שבועיים מיום הישיבה. פרוטוקול מלא יופץ תוך חודש מיום הישיבה. פרוטוקולים של ועדות הלשכה יופצו תוך חודש מיום הישיבה. כל הפרוטוקולים יופצו לאחר שייערכו וייחתמו ע"י יו"ר הישיבה". על-פי נוהל זה, נדרשה הפקתם של שני פרוטוקולים: פרוטוקול אחד "מקוצר", פרוטוקול אחד "מלא". הלכה למעשה, כפי שלמדנו לדעת, לא נרשם בישיבות הוועד המרכזי אלא פרוטוקול אחד בלבד. היתה זו עורכת-דין הגב' נירה פרידמן, סגנית המנהל הכללי של הלישכה, אשר נכחה בישיבות הוועד המרכזי, ולמישמע אוזניה רשמה את מהלך הדיון - עיקרי-דברים שנאמרו בישיבות - ואת ההחלטות שנתקבלו. עורכת-דין פרידמן הביאה תמצית מדברי המשתתפים והכל היו מרוצים ושבעי-רצון. 46. כך נמשכו והלכו הדברים שנים רבות, עד שביום 21.1.97 ביקש עורך-הדין ד"ר שלמה כהן - אחד העותרים לפנינו - כי ישונה נוהל רישום הפרוטוקול. הצעתו של ד"ר כהן היתה זו, שפרוטוקול הדיון יירשם מילה במילה - בין בידיה של קצרנית בין על-דרך של הקלטה - ולא עוד יירשם פרוטוקול כפי שנרשם עד אותה עת. טעמו של ד"ר כהן להצעתו היה זה: שלא כפי שהיה נהוג בעבר, מתערב ראש הלישכה, שלא-כדין ושלא-בהיתר, בתוכן הפרוטוקולים שרושמת עורכת-דין פרידמן. ראש הלישכה נוטל היתר לעצמו להורות לעורכת-דין פרידמן להימנע מרישום דברים הנאמרים בישיבה - והם דברים שאינם לטעמו; מוסיף הוא לפרוטוקול - על דעת עצמו - דברים שלא נאמרו כלל ותשובות שלא ניתנו במהלך הדיון בישיבות; ואף נוטל הוא לאחר הישיבות את רישומיה של עורכת-דין פרידמן כדי "להגיה" את הרישומים, כמו תפקידו של ראש הלישכה הוא לעשות הגהות-סופר לרישומים. מכל טעמים אלה ביקש ד"ר כהן לשנות את נוהג רישום הפרוטוקול, על דרך רישום מדוייק של כל הנאמר בישיבות הוועד המרכזי. הוועד המרכזי החליט לדחות את הצעתו של ד"ר כהן, ועל-כך הוגשה (בין השאר) העתירה הראשונה שלפנינו, זו העתירה שבבג"ץ 954/97. העתירה היתה (בין השאר) נגד ראש הלישכה, ובקשת העותרים היתה (בין היתר) כי ראש הלישכה: "יגרום לרישומו של פרוטוקול מלא ומדוייק, לא יתערב ברישום הפרוטוקול, לא ימנע רישום בפרוטוקול של כל דבר שנאמר בישיבה על ידי כל חבר או מוזמן המשתתף בישיבה, ולא יכתיב לפרוטוקול דברים, אלא על פי רשות דיבור שנטל לעצמו על פי סדר תקין". 47. העתירה הוגשה לבג"ץ ביום 10.2.97, ולא יצאו אלא שמונה ימים בלבד והוועד המרכזי החליט לשנות את נוהל רישום הפרוטוקול. על-פי התיקון שנתקבל, נמחקה התיבה "מלא" שתיארה את היקף הפרוטוקול שיש להפיצו לאחר חודש מיום הישיבה. לאחר התיקון, איפוא, ובצד הפצת פרוטוקול "מקוצר" תוך שבועיים מיום הישיבה, נדרש להפיץ "פרוטוקול" (לא "פרוטוקול מלא") תוך חודש מיום הישיבה. סתם הנוהל המתוקן, סתם ולא פירש מהו "פרוטוקול" ומה בין "פרוטוקול מלא" - נחלת העבר - לבין "פרוטוקול". 48. עברו-חלפו כשלושה שבועות נוספים, וביום 11.3.97 החליט הוועד המרכזי להידרש שוב לנוהל רישום הפרוטוקולים ולעשות בו שינויים. שוב תוקן סעיף ד' לנוהל, וזה הנוסח החדש שנקבע: "פרוטוקול הוועד המרכזי יכלול: 1. מועד הישיבה ומקום קיומה. 2. שמות חברי הוועד המרכזי הנוכחים בישיבה ושמות משתתפים מוזמנים. 3. סדר היום וכל שינוי בו. 4. שמות המשתתפים בדיון בכל סעיף. 5. הצעות להחלטה והנמקתן. 6. החלטות ותוצאות ההצבעה. 7. הודעות. הפרוטוקול יופץ תוך שבועיים מיום הישיבה." ניתן דעתנו, כי על-פי הנוהל החדש שוב אין צורך לרשום בפרוטוקול את דברי המשתתפים - לא במלואם אף לא בחלקם. עם זאת, הוסיף הוועד המרכזי והחליט כי: "לפי בקשת רוב החברים בתחילת הדיון ניתן יהיה, בנושאים עקרוניים, לרשום גם את עיקרי הדברים של המשתתפים בדיון". הנה-כי-כן, לרוב חברי הוועד המרכזי - רק לרוב - מוקנית זכות לדרוש רישומם של "עיקרי הדברים"; למיעוט אין קנויה זכות זו. השאלה הנשאלת, וכמו-מעצמה נשאלת היא: לעניין זה של רישום פרוטוקול, במה נעלה זכותו של הרוב על זכותו של המיעוט? והרי הדברים הם דווקא איפכא מסתברא. ובכלל: מה היה לוועד המרכזי - שמא נאמר: לרוב החברים בו - כי ראה לשנות נוהג ששרר בו שנים? 49. נזכור כי כל השינויים בנוהל רישומם של פרוטוקולים נעשו בעוד העתירה בתיק בג"ץ 954/97 תלויה ועומדת לפני בית המשפט; והרושם הברור הוא, כי כל שינויים אלה נעשו כדי לקדם את פני ההליכים באותה עתירה. בין כך ובין אחרת, לא שמענו מפי המשיבים טעם טוב - או טעם כלשהו - על-שום-מה ולמה הטריח הוועד המרכזי עצמו, תוך תקופת שבועות אחדים, לשנות שתי פעמים את נוהל רישום הפרוטוקולים. 50. לאחר השינוי האחרון בנוהל - זה השינוי שמיום 11.3.97 - הגישו העותרים עתירה נוספת לבג"ץ (בג"ץ 1917/97) וביקשו בה כי נכריז על ביטולה של ההחלטה האחרונה. כן ביקשו העותרים שנצווה על המשיבים כי "ייכתב בישיבות הוועד המרכזי פרוטוקול מלא ומדוייק על-ידי קצרנית מקצועית". 51. לבקשת העותרים הוצאנו צווים על-תנאי, ובדיון שהיה ביום 17.7.97 ביקשנו מן היועץ המשפטי לממשלה - אם יראה לטוב מלפניו - כי יחווה דעתו בנושא רישומו של הפרוטוקול. 52. עברו-חלפו עוד כשלושה חודשים, וביום 7.10.97 החליט הוועד המרכזי, פה אחד, להחזיר עטרה ליושנה; קרא: לחזור לשיטה הישנה של רישום הפרוטוקול, תוך היעזרות בעורכת-הדין פרידמן. ובלשון ההחלטה: "לבקשת ראש הלשכה להשתחרר מהאחריות לרישום פרטיכלים של הוועד המרכזי מחליט הוועד המרכזי כי מנכ"ל הלשכה הוא שידאג לכך שהפרוטוקול יירשם, כפי שהיה לפני 1.2.97, כאשר סמנכ"ל הלשכה תרשום את עיקרי הדברים, ללא הפרעות, וללא התערבות הנוכחים בישיבה והפרוטוקול ייערך ויופק ע"י מנכ"ל הלשכה". משקראנו החלטה זו סברנו לתומנו כי הנה-הנה הגענו אל המנוחה והנחלה. לא תמהנו איפוא משביקשו העותרים ביום 19.10.97 - ועל רקע החלטה זו של הוועד - למחוק את עתירתם. אלא שהשימחה היתה שימחה מוקדמת. טרם היה סיפק בידנו לברך על המוגמר, וביום 30.10.97 - אחד-עשר יום לאחר בקשת המחיקה - ביקשו העותרים לחזור בהם מבקשתם. הטעם לכך, לדבריהם: בישיבת הוועד המרכזי שהיתה ביום 28.10.97 חזר ראש הלישכה למינהגו הישן ו"הורה לרושמת הפרוטוקולים להפסיק לרשום את דברי העותר מס' 1...". 53. אחר הדברים האלה היו דיונים נוספים - בבית-המשפט ובוועד המרכזי - והועלו הצעות להסדר מוסכם. מבין כל אלו חשובה במיוחד הודעת המשיבים מיום 30.12.97, ולפיה אין הם חוזרים בהם מהסכמתם "שדיוני הוועד המרכזי יוקלטו (ללא תימלול) כפוף לחזרתם הסופית של העותרים מראש זה בעתירתם". העותרים סירבו להצעה, וביום 3.2.98 הודיעו לבית המשפט כי "המצב במוסדות הלישכה נשאר קשה כשהיה כאשר הוגשו העתירות ...". בקשתם היתה כי נכריע בדין. 54. לסיכום הדברים נאמר איפוא זאת: בשלבים מסויימים של ההליכים נראו נצנוצי-אור בקצה המינהרה החשוכה. היו אלו, כמסתבר, גחליליות במעופן; ומשחלפנו על-פניהן נותרנו שוב בחשיכה כבדה, חשיכה עליה נאמר "וימש חושך" (שמות י כא). אכן, כה עמוק הוא משבר האמון בין העותרים לבין ראש הלישכה ורוב חברי הועד המרכזי, עד שלא ראינו עוד אפשרות לנסות ולרפא לשבר. יש להצטער על קרע עמוק זה בוועד המרכזי, אך כפי שנראה להלן דווקא קיומו של הקרע יסמן לנו דרך לפיתרון. 55. על רקע השתלשלות האירועים הבה נפנה עצמנו עתה לבחינתן של שאלות המשפט הצורכות פיתרון. השאלה שבמחלוקת 56. טענת העותרים היא, כזכור, כי פרוטוקול ישיבות הוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין אינו משקף לאמיתם דברים שנאמרו ואירועים שאירעו במהלך ישיבותיו של הוועד. טעם הדבר: ראש הלישכה, כיושב-ראש הוועד המרכזי, אוסר על רושמת הפרוטוקול, מעת לעת, לכתוב בפרוטוקול אמירות שאינן נושאות חן בעיניו, ובעיקר, כמובן, דברים היוצאים מפיהם של החולקים עליו; ראש הלישכה משנה בדיעבד - ושלא-כדין - רישומים שעשתה עורכת-דין פרידמן בישיבות הוועד, ועוד. בקיצור: בשל מעשים אלה ואחרים שעושה ראש הלישכה - שלא-כדין ושלא בסמכות - אין הפרוטוקולים מישיבות הוועד המרכזי דוברים אמת, או, למיצער, אין הם דוברים את כל האמת. העתירה היא איפוא זו, שייעשה ויובטח - בדרך זו או אחרת - כי יירשם פרוטוקול מלא, פרוטוקול שישקף את כל הנאמר בישיבות הוועד המרכזי. 57. ראש הלישכה, למותר לומר, מכחיש בכל-תוקף את האשמת העותרים כי מסלף הוא את הפרוטוקולים לרצונו, ולטענתו ראויה היא הדרך שנתקבלה - על דעת רוב חברי הוועד - לרישומם של הפרוטוקולים. מסכים הוא כי הנאמר בישיבות הוועד יוקלט ברשמקול, אך אין הוא מסכים כי הקלטה זו תְּתוּכְתַב על חשבון הלישכה ("תִּכְתֵּב", כהחלטת האקדמיה ללשון העברית, פירושו הוא: "העביר טקסט מוקלט לכתב. שם הפעולה: תִּכְתוּב": ילקוט הפירסומים מיום 4.1.98, מס' 4602 לשנת תשנ"ח, 1067, 1080). משביקשנו לעמוד על פשר הסירוב לתכתב את ההקלטות, השיב לנו בא-כוח המשיבים כי מעשה התיכתוב כרוך בעלויות רבות, וכי ראש הלישכה עומד ומצוּוֶה לחסוך בכספי הלישכה. משהיבענו תמיהה על-כך, השיב לנו עורך-דין רסלר בשמו של ראש הלישכה, כי אם ימליץ בית-המשפט על העלאת האגרה שמשלמים חברי הלישכה ללישכה, ניתן יהיה לשקול אפשרות של תיכתוב ההקלטות על חשבון הלישכה. תשובה זו נשמעה מוזרה משהו - שמא נאמר: עזת-מצח - בייחוד לאחר שנמסר לנו כי תקציב הלישכה עולה על 20 מיליון ש"ח לשנה. 58. מה היא, איפוא, חובתם של המשיבים - של הוועד המרכזי ושל ראש הלישכה - בנושא רישום פרוטוקולים על הנאמר בישיבות הוועד המרכזי? זו השאלה העומדת לפנינו ובה נדון בהמשך דברינו. המיתווה הנורמטיבי - חוק הלישכה והיקש מחוקים אחרים 59. בחוק הלישכה לא מצאנו הוראת-מישרין לעניין רישומם של פרוטוקולים. סעיף 19 לחוק משמיענו הוראת-שיגרה, ולפיה "מוסדות הלישכה יקבעו את סידרי עבודתם ודיוניהם במידה שלא נקבעו בחוק זה, בתקנות או בכללים". פירוש הדברים הוא, לענייננו - בהיעדר תקנות או כללים, ותקנות או כללים לענייננו לא מצאנו - כי הוועד המרכזי הוא האמור לקבוע כיצד יירשם פרוטוקול של הנאמר בישיבותיו, ומה יירשם בפרוטוקול. הכל מסכימים כי פרוטוקול כלשהו מישיבותיו של הוועד המרכזי חייב שיירשם. השאלה שבמחלוקת אינה אלא על דרך הרישום: האם יירשמו עיקרי-הדברים? האם תהא הקלטה ללא תיכתוב? האם תהא הקלטה בצירוף לתיכתוב, וכו'. ואולם, אין זו האמת-לאמיתה. האמת-לאמיתה היא, שהמחלוקת בין בעלי-הדין אינה מסבה עצמה על דרך רישום הפרוטוקול באשר היא; שאלת רישום הפרוטוקול אינה אלא סימפטום למשבר-האמון החריף שתקף את הוועד המרכזי, ומשבר-אמון זה, שורש פורה רוש ולענה, הוא שהצמיח את פרי-הבאושים של סיכסוך-הפרוטוקול. 60. החוק מותיר את נושא רישומו של הפרוטוקול להחלטת הוועד המרכזי. לכאורה, מוסמך הוא הוועד להחליט כל החלטה שתיראה לו ראויה, ומסקנה נדרשת מכאן היא כי ההחלטה שנתקבלה בוועד המרכזי שרירה היא וקיימת. הנטל הוא, איפוא, על העותרים להצביע על אי-חוקיותה של ההחלטה, ואותו נטל מתרגם עצמו לשאלה כפולה זו: אחת, האם נתון שיקול דעתו של הוועד המרכזי במיגבלות מן המשפט המינהלי, מיגבלות שאינן חרותות על ספר החוקים? ושתיים: בהנחה שאכן נתון הוא הוועד המרכזי במיגבלות כלשהן - האם כשל באחת מאותן מיגבלות? 61. בעלי-הדין היפנו את תשומת ליבנו להוראות שונות הבאות בחקיקה ובחקיקת-מישנה באשר לדרך רישומם של פרוטוקולים, אך עיון בדברי-חוק שונים לימדנו כי אין אחידות בהוראות החלות על רישומם של פרוטוקולים בישיבותיהם של גופים סטטוטוריים. יש שהמחוקק (או מחוקק-המישנה) מפקיד את ההחלטה בידי הגוף עצמו, כבענייננו-שלנו; יש שמפרט הוא - לעתים בפירוט יתר - אלו דברים יירשמו בפרוטוקול (ראו, למשל: סעיף 136 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א1950-; תקנה 34 לתקנות מועצת הפירות (ייצור ושיווק) (סידרי-דין בפני ועדת קנסות), תשל"ו1976-); יש שמדבר הוא באורח סתמי על רישום "פרוטוקול" (למשל: סעיף 23 לחוק העמותות, תש"ם1980-; תקנה 7 לתקנות התכנון והבניה (הנוהל בוועדה למיתקנים ביטחוניים), תשכ"ז1967-); יש שמדבר הוא על רישום "פרוטוקול מלא" (סעיף 10(א) לתקנון מגן דוד אדום, תשנ"ב1992-); ויש שמדבר הוא בנוסחת-פרוטוקול אחרת. בתקנון הכנסת, למשל, נקבעת חובת עריכתו של פרוטוקול סטינוגרפי "שיכיל את כל מהלך הדיונים, את ההצעות ואת תוצאות ההצבעה". ההוראות הן איפוא רבות ומגוונות, ולא נמצא הוראות התואמות זו-את-זו עד שניתן להשחילן על פתיל כבמחרוזת. משידענו כך, נוסיף ונדע כי לא נוכל ללמוד היקש פשוט מהוראות חוקים אחרים לענייננו שלנו. 62. משוט בארץ ומהתהלך בה נחזור אל ענייננו. עמדת המשיבים היא, כי החלטתו של הוועד המרכזי באשר לתוכנם של פרוטוקולים מישיבותיו - זו ההחלטה שמיום 11.3.97 (ראו פיסקה 48 לעיל) - הינה החלטה חוקית, סבירה וראויה, ולעניין זה מוסיפים הם ומצביעים על-כך שאימצו לעצמם את נוהל רישום הפרוטוקולים הנוהג במועצות של עיריות בישראל. וכך מורה אותנו סעיף 52 לתוספת השניה של פקודת העיריות, היא התוספת המכילה תקנון לישיבות המועצה: "פרוטוקול וניהולו 52.(א) (ב) בכל ישיבה יירשם פרו- טוקול; מזכיר העיריה יהיה אחראי לניהולו התקין. בפרוטוקול יצויינו - (1) מועד הישיבה ומקום קיומה; (2) שמות חברי המועצה הנוכחים בישיבה, בציון אלה שנכחו בפתיחה; (3) שאילתות ותשובות עליהן; (4) סדר היום וכל שינוי בו; (5) שמות המשתתפים בוויכוח בכל סעיף; (6) ההצעות והנמקתן; (7) ההחלטות ותוצאות ההצבעה, ולפי דרישת חבר המועצה - ציון שמות המצביעים ואופן הצבעתם; (8) הודעות. (ג) המועצה רשאית לקבוע שנוסף על הדברים האמורים בסעיף קטן (ב) יירשם פרוטוקול מלא מכל הדברים שייאמרו בישיבות המועצה, אם דרך כלל ואם לישיבה מסויימת." הנה-הוא "פרוטוקול החובה" - הפרוטוקול המקוצר - זה הקבוע בסעיף 52(ב); הנה-הוא "פרוטוקול הרשות" - הפרוטוקול המלא - זה הקבוע בסעיף 52(ג); ולטענת המשיבים דומה היא החלטתו של הוועד המרכזי להוראות המחוקק בעניינה של מועצת עיריה. ואם טוב ויאה הוא פרוטוקול מעין-זה למועצת עיריה - לוועד המרכזי של הלישכה לא יהא הוא טוב ויאה? לעמדה זו צירף עצמו היועץ המשפטי לממשלה, בציינו בחוות דעתו כך: "נראה שהחלטת הועד המרכזי לקיים רישום פרוטוקול 'חובה' ופרוטוקול 'רשות' כמו ברשויות המקומיות הינה סבירה נוכח אופיו ומהותו של גוף זה." 63. דעתנו היא, כי ההיקש ממועצת עיריה לוועד המרכזי של הלישכה אינו היקש מדוייק וראוי. על דרך הכלל נערכות ישיבותיה של מועצת עיריה בפומבי, והציבור הרחב יכול ומוזמן להיות נוכח בהן (ראו סעיף 17 לתוספת השניה של פקודת העיריות). כל יחיד מן הציבור זכאי לצפות בנבחרים, לשמוע את אשר בפיהם, ולאחר מכן להביע דעתו: על מה שנאמר ועל מה שלא נאמר; על מי שאמר; ועל דרך האמירה. פרוטוקול מלא, איפוא, אינו האמצעי הבלעדי לבירור מה נאמר בישיבות המועצה ובאיזו דרך מייצגים הנבחרים את הציבור הרחב. גם אם אין כתב למראה-עיניים - מישמע אוזניים יש-ויש. שלא כמות מועצת עיריה הוא הוועד המרכזי של הלישכה. ישיבותיו של הוועד הן סגורות - נערכות הן במקום שאינו פתוח לקהל - וממילא אין ציבור עורכי-הדין יכול לעקוב אחרי דיוניו ואחרי מה שנאמר ומה שאינו נאמר בישיבותיו. על דרך זה מתעצמת חשיבותו של הפרוטוקול כמיסמך המתעד את ההתרחשויות בישיבותיו של הוועד. אכן, רק פרוטוקול אמין ומלא עשוי לשקף אירועים שהיו בישיבות הוועד המרכזי, וההיקש ממועצת עיריה לא יעמוד; נהפוך הוא: פומביות הדיון במועצת העיריה עשויה ללמדנו היקש של "מן הישר אל ההפוך". 64. נעבור מכאן אל השיקולים הכלליים העשויים להדריכנו בנושא הפרוטוקול שייערך בישיבות הוועד המרכזי. שיקולי-עיקרון לקביעת אופיים של פרוטוקולים בוועד המרכזי 65. פרוטוקול הדיונים בוועד המרכזי: שיקול מרכזי לקביעת אופיו יכול שיידרש מתוך הרכבו של הוועד. עמדנו על שיקול זה שעה שדנו בסדר-היום לישיבותיו של הוועד המרכזי, ודברים שאמרנו שם נוכל להסב על ענייננו עתה אף-הוא. ראשית לכל, נזכור כי חברי הוועד המרכזי מייצגים - מעיקרם של דברים - אינטרסים שונים ונוגדים של מי ששלחום למועצה ולוועד. מכאן אף זכותם, כפי שראינו, להשפיע - בדרך זו או אחרת - על סדר היום לישיבותיו של הוועד. ניתן להסיק מכאן - אם כי לא כמסקנה חד-משמעית - כי הכף יכולה לנטות לזכותם גם באשר לרישום מדוייק של דברים הנאמרים בישיבות הסגורות. הדברים נכונים במיוחד בזוכרנו את כוחו של הרוב לעשוק את המיעוט. אכן, לחברי הוועד אינטרס נעלה כי דבריהם יירשמו, ולו כדי שיוכלו להוכיח לבוחריהם כי מייצגים הם אותם כהלכה וכי שליחתם לוועד היתה ראויה ונכונה. הואיל וישיבות הוועד הן סגורות ודבריהם של חברי הוועד אינם נשמעים ברבים, למיצער זכאים הם כי דבריהם יירשמו לעדות, למען יידעו הכל מה אמרו ומה עשו. אם אלה הם אינטרסים של הנבחרים, לא-כל-שכן ראוי שנגן על האינטרסים של הבוחרים - של ציבור עורכי-הדין - שאין הם יכולים לעמוד על האמת בישיבות הוועד המרכזי אלא אם יירשמו הדברים באורח מפורט ומדוקדק. אם זו היא זכותו של ציבור עורכי-הדין, נקל לעמוד על החובה המוטלת על הוועד המרכזי, לתעד את דיוניו ועל דרך זה לאפשר לבוחרים לעמוד על דרך פעולתו של הוועד ועל השיקולים שהביאו אותו להחליט החלטות שהחליט. אכן, מהותו והרכבו של הוועד המרכזי יכולים שיצביעו על הצורך לרשום פרוטוקול מלא מישיבותיו. זו, כמסתבר, גם דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלעמדתו "שאלת רישום הפרוטוקול מושפעת מאופי הגוף המינהלי בו מדובר". ואופיו של הוועד המרכזי מוליך - עשוי להוליך - אל מסקנה שהעלינו. 67. בפרשת נאות נ' מועצת עיריית חיפה (בג"ץ 4733/94, 6028, 7105, פ"ד מט(5) 111) דיבר השופט מצא על זכותו וחובתו של נבחר הציבור לבטא עצמו בישיבותיה של מועצת עיריה, ועל זכותו של הבוחר לדעת כיצד פועלים נבחריו. דברי השופט מצא יחולו על ענייננו כמות-שהם, וראויים הם שנקרא בהם. הנה מיקצת מן הדברים (שם, 125, 126): "...החלטתה של מועצת עירייה אינה החלטה מינהלית רגילה. מועצת עירייה מורכבת מנבחרים, והחלטותיה, גם בעניינים שלפי מהותם אינם 'פוליטיים', נושאות אופי פוליטי. אורחותיה המקובלות של מועצת עירייה - כבית הנבחרים של העיר - הן כשל פרלמנט. כלי עבודתה המוכרים הם הלשון והמילה המדוברת. דיוניה מקוימים בפומבי, והחלטותיה הן פרי של חילופי דעות ושכנוע הדדי בין חבריה...לחבר מועצה נתונה זכות להשמיע את דעתו ולנמק את עמדתו...אין המדובר רק במימוש זכותו האישית של חבר המועצה לחופש ביטוי. מקור זכותו של חבר המועצה, להשמיע את דברו, נובעת מחובתו כלפי בוחריו וכלפי הציבור. מקום שהמועצה נמנעת מדיון, נגרעת האפשרות לעמוד על טעמי החלטתה ולבקרם. לכן, חבר המועצה אינו רק זכאי לדבר. יש נסיבות שבהן הוא אף מצופה לעשות כן. חובתו נובעת מזכות הציבור לדעת, שהינה אחד מנגזריו של חופש הביטוי. וביחסים שבין הפרט לבין נבחריו יש להגשמת הזכות לדעת חשיבות ראשונה במעלה...אכן, לציבור זכות לשמוע ולדעת מה וכיצד פועלים נבחריו...בעניינים שעל-פי החוק נמסרו להכרעתם." זו היא הדימוקרטיה הפתוחה והשקופה. זו הדרך לילך בה. 68. למותר לומר כי רישומו של פרוטוקול מלא מאפשר ביקורת על תהליך קבלת ההחלטות, והרי הוועד המרכזי הינו גוף המקבל החלטות והעומד לביקורת על החלטותיו. חשיבותו של הרישום המלא מתעצמת בזוכרנו כי הוועד המרכזי קנה סמכות להחליט החלטות המשפיעות על זכויותיהם, על חירויותיהם ועל מעמדם של עורכי-הדין. 69. בהקשר אופיו של הגוף בו מדובר, טוענים המשיבים כך: הוועד המרכזי הינו מוסד ביצוע, להבדילו ממוסדות אחרים שאינם מוסדות-ביצוע - ככנסת או כמועצת הלישכה; ובהיותו מה שהוא, אין הצדק כי ייערכו פרוטוקולים מלאים מישיבותיו. ובדבריו של מנכ"ל הלישכה, עורך-הדין ח' קלוגמן, בישיבת הוועד מיום 11.3.97: "לאחרונה עולה במלוא חריפותה שאלת רישום הפרוטוקול בוועד. ....יש הבדל בין המוסד שמדברים בו, כמו כנסת, כמו המועצה שלנו ובין מוסד ביצועי כמו הוועד המרכזי, שצריך לקבל הצעת החלטה ולהחליט כדי שניתן יהיה להפעיל את הלשכה. לכן מציע להחליט, בהתאם להצעה קודמת שלי: שנאפשר לחברים לדבר כרצונם וברגע שתהיה הצעת החלטה היא תרשם וההחלטה גם היא תרשם, כך הפרוטוקולים יופצו מיד ויבוצעו מיד." דברים אלה אינם מקובלים עלינו מכל-וכל. וכי דברים הנאמרים בישיבותיו של "מוסד-ביצוע" אינם ראויים לתיעוד? הממשלה היא לכל הדעות מוסד ביצוע; וכי אין פרוטוקול מלא - פרוטוקול סטינוגרפי - של ישיבותיה? הנהלת משרד או הנהלת חברה - הנהלות שהן לכל-הדעות גופי-ביצוע; האם אין הן עורכות פרוטוקול מישיבותיהן? האם לא ראוי כי ייערך פרוטוקול של ישיבותיהן? יתר-על-כן: איננו מסכימים לדברים שנשמעו, ולו מן הטעמים שהעלינו למעלה באשר לאופיו של הוועד המרכזי. וכפי שאמרנו במקום אחר (ראו פיסקה 31 לעיל): הוועד המרכזי אין הוא "רשות מבצעת" במובנו האמיתי של המושג. הרכבו של הוועד המרכזי הינו, בעיקרו, דמות מוקטנת של המועצה, לאמור, הרכבו אינו "הרכב קואליציוני" אלא "הרכב דימוקרטי" המשקף את כלל הבוחרים. מטעם זה בלבד אין הצדקה להיקש שעשה מנכ"ל הלישכה. 70. אשר ליסוד הפומביות, נשוב ונזכיר: לא אמרנו כי חובה היא על הוועד המרכזי לערוך את ישיבותיו בפומבי; לא נתבקשנו להחליט כך ולא נביע דעה על-כך. עם זאת, משידענו כי ישיבות הוועד המרכזי הינן ישיבות סגורות, דווקא ידיעה זו עשויה להוליך אותנו אל מסקנה כי פרוטוקול ישיבות הוועד ראוי לו שיהא מלא ושלם. אכן, היחס הנמתח בין היותו של הדיון פומבי לבין הצורך לערוך פרוטוקול הינו יחס הפוך; לאמור: פומביות דיון ממעטת מהצורך לערוך פרוטוקול מלא, ואילו ישיבה סגורה מגבירה את הצורך לערוך פרוטוקול מלא. לעניין זה, ולענייני פרוטוקול בכלל, ראוי לנו שנעיף מבט במשפט הנוהג בארצות-הברית, וממנו נלמד ונדע. וכך מורה אותנו 5 U.S.C.A.§ 552b (Government in the Sunshine Act; Open Meetings, Government in the Sunshine Act): 552. (a) ................................... (b) ... Except as provided in subsection (c), every portion of every meeting of an agency shall be open to public observation. ................................................ (f)(1)... The agency shall maintain a complete transcript or electronic recording adequate to record fully the proceedings of each meeting, or portion of a meeting, closed to the public , except that in the case of a meeting, or portion of a meeting, closed to the public pursuant to paragraph (8), (9)(A), or (10) of subsection (c), the agency shall maintain either such a transcript or recording, or a set of minutes. Such minutes shall fully and clearly describe all matters discussed and shall provide a full and accurate summary of any actions taken, and the reasons therefor, including a description of each of the views expressed on any item and the record of any rollcall vote (reflecting the vote of each member on the question). All documents considered in conne- ction with any action shall be identified in such minutes. (2) The agency shall make promptly available to the public, in a place easily accessible to the public, the transcript, electronic recording, or minutes (as required by para- graph (1) ( of the discussion of any item on the agenda, or of any item of the testimony of any witness received at the meeting, except for such item or items of such discussion or testimony as the agency determines to contain information which may be withheld under subsection (c).” “Open meetings הכלל הוא, איפוא, כלל המחייב שקיפות ומימשל פתוח: הישיבות פתוחות לציבור למעט מקרים המנויים בחוק. במקום שהישיבה היא סגורה, מוטלת חובה להקליט את מהלך הישיבה או לרשום פרוטוקול מלא של הנאמר בה. רק במקרים מיוחדים-שבמיוחדים ניתן להקל ולהסתפק ברישום תמציתי. ההיקש לענייננו יידרש מאליו, ולא נאריך בו. 75. שאלה: מקום שהמחוקק לא אמר את דברו - לא לכאן ולא לכאן - כיצד ייקבע היקפו של הפרוטוקול? אמר על-כך בית-המשפט בפרשת White v. Clinton County Board of Commissioners , 667 N.E. 2d 1223, 1229 (Ohio 1996) : “We recognize that it is not the business of this court to micro-manage the public record-keeping procedures... public bodies should be trusted with a certain degree of latitude in the preparation of minutes and other records of their proceedings. Accordingly, we resist the temptation to prescribe any particular means... Audio- or videotape recordings, word- for-word transcripts, even abstracts of the discussions indicating the identity of the speakers and the chronology and substance of their statements, are all legitimate means of satisfying the requirements... Accordingly, we refrain from laying down specific guidelines, other than the dictate that for public records... full and accurate minutes must contain sufficient facts and information to permit the public to understand and appreciate the rationale behind the relevant public body ' s decision.” ( per Stratton, J.) מתכון זה שקבע בית המשפט נראה, על דרך העיקרון, ראוי בעינינו. בית-המשפט לא יכתיב לגוף סטטוטורי כיצד יערוך את פרוטוקול דיוניו, ובלבד שהציבור הנוגע בדבר - לענייננו: ציבור עורכי-הדין - יזכה לקבל מידע מספיק, זמין וראוי על מה שנאמר בישיבותיו הסגורות של הוועד המרכזי. רק כך יוכלו עורכי-הדין להבין ולהעריך את השיקולים שהוליכו את הוועד-המרכזי להחלטות שהחליט ולהצעות החלטה שדחה; את הדרך שהוליכה לקבלתן של ההחלטות; את התפלגות הדעות, וכיוצא-בזה. כך גם יוכלו עורכי-הדין לגבש דעה באשר לדרך הצבעתם בבחירות שתבואנה. 72. כפי שראינו למעלה (ראו פיסקה 57), הסכימו המשיבים בדיונים לפנינו להקלטת הדיונים בוועד המרכזי (אם כי לא כך קובעת החלטתו של הוועד המרכזי), אלא שלא הסכימו לתיכתוב ההקלטה, להרקת ההקלטה מכלי השמיעה אל-כלי הקריאה. הטעם לסירוב: העלות - המופרזת לטעמם - הכרוכה במעשה התיכתוב. לבד מכך שהמשיבים לא טרחו כלל להמציא לנו תחשיבים על אותה "עלות מופרזת", כביכול, אלא שמוזר לשמוע כי לישכה שתקציבה הוא למעלה מ20- מיליון ש"ח לשנה מסרבת לערוך פרוטוקולים מלאים מישיבותיו של הוועד המרכזי מטעם זה של "עלות מופרזת". טענה זו צורמת את האוזן וממליחה את העין, ויפה היה לה שלא נשמעה משנשמעה. ציבור עורכי-הדין זכאי לדעת כיצד ממלאת "הרשות המבצעת" של הלישכה את תפקידה; כיצד פועלים חברי הוועד המרכזי לקידום ענייניהם של עורכי-הדין; מה הם שיקוליהם של חברי הוועד המרכזי לעת החלטות המשפיעות על מיקצוע עריכת-הדין; כיצד נוהגים הם איש ברעהו. רק פרוטוקול מלא ושלם יכול שיעמידם על-כך. בהקשר ענייננו עתה נזכור דברים שאמרה השופטת נתניהו בבג"צ 3472/92 ברנד נ' שר התקשורת , פ"ד מז(3), 143, 153-152: "אין חברה שמשאביה בלתי מוגבלים. אין רשות, הפועלת בחברה על-פי חוק, רשאית ויכולה להתעלם מאילוצי תקציב....כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף, האופן והמידה של קיום תפקידיה-חובותיה על-פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית שלה....הסבירות, מחייבת כי בקביעת סדר הקדימויות בין נושאים שונים שהרשות מופקדת עליהם תינתן עדיפות לנושאים הנכבדים בחשיבותם מהאחרים." דברים נכונים וחכמים אלה יחולו על ענייננו: דרכי החלטותיו של הוועד המרכזי - לרבות השיקולים הנושפים בעורפן של ההחלטות - ראוי הוא ציבור עורכי-הדין כי יידע אותם. רק פרוטוקול מלא ושלם יוכל להעמיד אותם על האמת, על האמת-לאמיתה. כך מחייבת המיסגרת הדימוקרטית. כך מחייב השכל הישר. כפי שנאמר לא אחת, דימוקרטיה עולה בממון. ואולם אין זה אלא מחיר זול ביחס לחלופות העומדות בפתח. אכן, גם כאן יש למצוא איזון מתאים, אך הוצאות הנדרשות למימון תיכתובה של הקלטה הינן רחוקות - רחוקות עד-מאוד - מהיותן מס-עובד כבד לעיקרון הדימוקרטי. 73. להשלמת דברינו ביקשנו להסב את תשומת-הלב לדברים אחדים שאמרה "ועדת בייסקי" - היא ועדת-החקירה לעניין ויסות מניות הבנקים - בדין-וחשבון שכתבה לאחר משבר מניות הבנקים שהיה בחודש אוקטובר 1983 (דין וחשבון מחודש ניסן תשמ"ו, אפריל 1986): "פרוטוקול דיוני הדירקטוריונים וועדות רמות דרג של מינהל בנקים צריך שייערך במידת פרוט שתשקף אל נכון את שנעשה בישיבה. במלים אחרות, מי שקורא את הפרוטוקול צריך לדעת מתוכו מי נוכח, מי דיבר ועל מה דיבר. מטבע הדברים מתייחס אדם אחרת לדברים הנאמרים על ידו, מבלי להשאיר רישום כלשהו, מאשר לדברים שהוא אומר כשאלו משתמרים בכתובים. תחושת האחריות ושיקול הדעת בהם נאמרים הדברים כבדה יותר כשהדברים נרשמים. אולם לא רק זאת, הסדר הטוב מחייב שדיונים הנעשים בישיבות מסוג זה יועלו על הכתב לצרכים שונים, וביניהם יכולת מעקב של חברי הגוף שנעדרו מהישיבה, עריכת בירורים שונים אודות עמדתו של חבר זה או אחר בהקשרים שונים כגון היותו בעל אינטרס בנושא שנדון, ועוד כיוצא באלו סיבות שלא תמיד ניתן לשערן מראש." (סעיף 13.7, בעמוד 190). מכאן אף המלצת הוועדה (סעיף 23.9, בעמוד 366): "... תיקבע הוראה לפיה יערכו פרוטוקולים מלאים של ישיבות הדירקטוריון, מהם ישתקפו העמדות של המשתתפים בדיון. לגבי כל החלטה יצויינו שמות הדירקטורים התומכים, והמתנגדים או הנמענים." אכן, המדובר הוא בדירקטוריונים של בנקים, אך השיקולים העקרוניים יחולו על ענייננו-שלנו אף-הוא, בשינויים המחוייבים מן העניין. 74. כללם של דברים: אין זה מסמכותנו להורות לוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין כיצד ינהל את ענייניו וכיצד ירשום את פרוטוקול של ישיבותיו. הסמכות היא סמכותו של הוועד - כך קובע החוק - והוועד אמור לעשות כחוכמתו. ואולם סמכותנו היא - יתירה מזאת: חובתנו היא - לשמור מכל-מישמר כי רשויות הציבור, בהן הוועד המרכזי של הלישכה, ייזהרו בעקרונות המשפט המינהלי: כי יפעלו ביושר, בתום-לב, במיתחם שיקול-הדעת המוקנה להם, שלא יחרגו מגידרי הסבירות. ובענייננו, בעיקר: שיכבדו את דעת המיעוט - גם אם יילחמו בה - לא-כל-שכן שלא יעשקו את המיעוט. 75. ההכרעה בנושא רישום פרוטוקול של הדברים הנאמרים בישיבות הוועד המרכזי של הלישכה - עצם הרישום והיקף הרישום - תיגזר לאחר שיקלול האינטרסים שלעניין. אינטרסים אלה הם, בעיקרם: זכותו של ציבור עורכי-הדין לדעת כיצד פועלים מנהיגיו ומה הם השיקולים המדריכים אותם בהחלטותיהם; זכותם של חברי הוועד כי ציבור עורכי-הדין יידע את דרכיהם וכיצד ממלאים הם את חובתם כאנשי-ציבור נבחרים; זכותם של אלה ושל אלה לגילוי האמת, גילוי שיאפשר ביקורת ציבורית ומשפטית; העומד המינהלי והכספי הכרוך בעריכתם של פרוטוקולים. ועל כל אלה: הצורך הדוחק לחשיפת האמת על דרכי הנהלתו והנהגתו של גוף נבחר. שקיפות פעילותו של גוף נבחר היא מן הסימנים המובהקים לקיומה של חברה דימוקרטית כשלנו, והיא בבחינת חי הנושא-את- עצמו. בהקשר זה לא נוכל להימנע מהביא דברים אחדים שנאמרו בפסק-הדין בפרשת קלינטון (לעיל). וכך אמר השופט סטרטון (שם, 1226): “One of the strengths of American government is the right of the public to know and understand the actions of their elected representatives. This includes not merely the right to know a government body’s final decision on a matter, but the ways and means by which those decisions were reached. There is great historical significance to this basic foundation of popular government, and our founding fathers keenly understood this principle.” בהמשך דבריו (שם, שם) מצטט השופט סטרטון מדברי ג'יימס מדיסון (James Madison) , והם דברים של בראשית: “A popular Government, without popular information, or the means of acquiring it, is but a Prologue to a Farce or a Tragedy; or, perhaps, both. Knowledge will forever govern ignorance; And a people who mean to be their own Governors, must arm themselves with the power which knowledge gives.” וכן היו דבריו של תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson) (שם, שם): " The way to prevent [errors of] the people, is to go give them full information of their affairs throu’ the channel of the public papers, and to contrive that those papers should penetrate the whole mass of the people. The basis of our governments being the opinion of the people, the very first object should be to keep that right” נסיים בהזכירנו לעצמנו את חוק חופש המידע, התשנ"ח1998-, שריח הדפוס עדיין עולה ממנו. 76. בהביאנו במניין את כל השיקולים-שלעניין - מכאן ומכאן - דעתנו היא כי חובה היא המוטלת עליו על הוועד המרכזי להיעתר לבקשת העותרים ולערוך פרוטוקולים מלאים ושלמים של הנאמר בישיבות הוועד המרכזי. הדבר יכול שייעשה בידי קצרנית וסימני-הקצרנות יורקו מכלי הקצרנות אל השפה העברית; הדבר יכול ייעשה בהקלטה וההקלטה תתוכתב; הדבר יכול שייעשה בהקלטת-וידיאו ודברי הדוברים יתוכתבו; הדבר יכול שייעשה בכל דרך שהיא, ובלבד שלסופו של הליך יימצא פרוטוקול מלא ושלם בשפה העברית. למותר לומר כי הדפסת הפרוטוקול המלא והשלם תיעשה לאלתר - על חשבון הלישכה - והפרוטוקול יומצא לחברי הוועד ימים מספר לאחר הישיבה. 77. הכל מסכימים כי פרוטוקול חייב לשקף את האמת בלי כחל-ושרק: גם אם אמת מרה היא, גם אם אמת מכוערת. פרוטוקול נדמה הוא למצלמה - בימינו נאמר: למצלמת-וידיאו - ומצלמה תקלוט ותדפיס גם מחזות שאינם מרניני-לב. פרוטוקול חייב שיאמר אמת; וכדבר הנביא (זכריה, ח טז): "דברו אמת איש את-רעהו". אמר על-כך השופט ברק בבג"ץ 990/92 מורדוב נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד מז(1), 474, 478: "...הפרוטוקול הוא כלי לשיקוף המציאות. השיקוף של המציאות יכול להיות מלא או מתומצת. הוא חייב להיות אמיתי. אם האמת היא מרה, חייב הפרוטוקול לשקף (באופן מלא או מתומצת) אמת מרה זו. אין להוציא מהפרוטוקול דברים שאינם ראויים להישמע. אין לתקן פרוטוקול בשל אי הנחת (המוצדקת או הבלתי מוצדקת) מתוכנם של הדברים שנאמרו. הפרוטוקול הוא 'עיוור צבעים'. הוא צילום של מציאות. שינוי בפרוטוקול יכול להיעשות רק כדי להתאימו למציאות. אין לשנות את הפרוטוקול כדי שהלה לא ישקף את המציאות..." בנסיבות שנוצרו אין מנוס מהיעתרות לעותרים. אכן, דווקא המחלוקת המרה שנתגלעה בין רוב לבין מיעוט בוועד המרכזי, דווקא מחלוקת זו מורה באצבע אל-עבר הצורך הדוחק להפיק פרוטוקול מלא, שלם ואמין של ישיבות הוועד המרכזי. 78. בוועד המרכזי של לישכת עורכי-הדין נשתררה אווירה עכורה. נוצר משבר-אמון מוחלט בין רוב לבין מיעוט, רוב ומיעוט שהם צהובים - צהובים עד-למאוד - זה לזה. לא נותר לנו אלא להביע תקווה, כי יום יבוא ושקט ירד על הוועד המרכזי. או-אז תחזור עטרה ליושנה וישיבות הוועד המרכזי יתנהלו על מי-מנוחות. אחרית דבר 79. פתחנו ונסיים באותה אמירה: רוחות רעות מנשבות בה בלישכת עורכי-הדין. צר לנו שכך הוא. צר לנו שחברים בוועד המרכזי של הלישכה נאלצו להביא אלינו להכרעה שאלות שבמקומות אחרים נפתרות ברוח טובה, בשופי ובנחת. ואולם משהוטל עלינו להכריע - היכרענו. על זכויות היחיד שמרנו בעבר. נוסיף ונשמור עליהן מכל פגע גם בעתיד. לא נתיר לעשוק את המיעוט. על-כן מכריעים אנו כפי שאנו מכריעים. סוף 80. אנו מחליטים לעשות מוחלטים את הצווים על-תנאי כלהלן: לעניין סדר היום לישיבות הוועד המרכזי, אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט כאמור בפיסקאות 42 ו43- לעיל, ולעניין רישום הפרוטוקולים של ישיבות הוועד המרכזי אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט כאמור בפיסקה 76 לעיל. הוועד המרכזי של הלישכה וראש הלישכה ישלמו לעותרים הוצאותיהם ושכר-טירחת עורך-דין (כולל) בסכום של 20,000.- ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין : אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין. ניתן היום, י"ב באב תשנ"ח (4.8.98) המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97009540. G08

[ "בג\"ץ 954/97", "בג\"ץ 1917/97", "בג\"ץ 3000/97", "בג\"ץ 6861/95", "בג\"ץ 5410/96", "בג\"ץ 4362/96", "בג\"ץ 2534/97", "בג\"ץ 2535/97", "בג\"ץ 2541/97", "בג\"ץ 4733/94" ]

2,241

584

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5707/97 - ו' בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק 7. בית הדין הצבאי המחוזי בקשה למתן צו על תנאי החלטה מובהר, כי צו הביניים המונע דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים, אינו חל על מועד ההקראה של כתב האישום, אשר חל ביום 4.11.97. ניתנה היום, כט' בחשון התשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E06

[ "בג\"ץ 5707/97" ]

2,242

2,291

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 - א' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל 7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל צו על-תנאי וצו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על-תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: מדוע לא יכבדו את ההסכם שנחתם בין הכלואים בבס"כ 396, ביניהם העותרים, לבין המשיבים 3 עד 6 לפיו הובטח להם כי לא ינקטו הליכים משפטיים כנגדם, לפיכך יחדלו המשיבים מס' 1 ו2- מלנקוט בהליכים משפטיים כנגד העותרים ויבטלו את כתב האישום, שהוגש כנגד העותרים והאחרים המנויים בו, למשיב מס' 7, תיק בי"ד מ"ט 897/97. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 30 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט ולבעלי הדין ישירות. כמו כן, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיב מס' 7 והמורה לו להימנע מכל דיון לגופו של עניין בכתב האישום אשר הוגש נגד העותרים. אין הוא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם עד תום ההליכים במסגרת ההליך הפלילי אשר הוגש נגדם. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה סופית בעתירה זו. ניתן היום, כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E02

[ "בג\"ץ 5707/97" ]

2,243

7,486

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 - ב' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק 7. בית הדין הצבאי המחוזי בקשה למתן הוראות החלטה בהמשך להחלטתי מיום 28.9.97, הנני להבהיר - כפי שהובהר על ידי גם בבג"צ 5706/97 - שצו הביניים בא למנוע כל דיון לגופו של עניין בכתב האישום אשר הוגש נגד העותרים. אין הוא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם עד תום ההליכים במסגרת ההליך הפלילי אשר הוגש נגדם. ניתנה היום, כז' באלול התשנ"ז (29.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E03

[ "בג\"ץ 5707/97" ]

2,244

12,903

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק 7. בית הדין הצבאי המחוזי בקשה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כח' באלול התשנ"ז (30.9.97) בשם העותרים: עו"ד עמירם אבי בשם המשיבים: עו"ד פוגלמן עוזי החלטה לאחר שמוע טענות באי כוח הצדדים, נחה דעתי שאין לשנות מהחלטתי, על פיה צו הביניים שניתן בתיק זה יחול לגבי דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים, אך לא יחול על דיון בבקשה למעצרם עד תום ההליכים ומתן החלטה בבקשה זו. ניתנה היום, כח' באלול התשנ"ז (30.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97057070. E05

[ "בג\"ץ 5707/97" ]

2,245

17,643

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5707/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותרים : 1. סרגיי קאופמן 2. גולן קזאמל 3. ויטלי נוביקוב נגד המשיבים : 1. הפרקליט הצבאי הראשי 2. פרקליט מחוז מטכ"ל 3. סגן מפקד משטרה צבאית 4. מפקד בס"כ 396 5. פרקליטת צפון 6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל 7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה צו על-תנאי כמבוקש. התשובה תוך 30 ימים. צו ביניים כמבוקש. בהתחשב בצו הביניים, יש לקבוע את העתירה לשמיעה במועד סמוך לאחר קבלת התשובה. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057070. E01

[ "בג\"ץ 5707/97" ]

2,246

586

בית המשפט העליון בג"ץ 96 / 8434 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרת : חב' בסון לוי בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - משרד התחבורה 2. שר התחבורה 3. המפקח על התעבורה מר אלכס לנגר דיון מקדמי בעתירה החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב ביום 8.9.97. ניתנה היום, ז' בסיון תשנ"ז (12.6.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96084340. I03

[ "בג\"ץ 96" ]

2,251

2,105

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8434/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר ת : חברת בסון לוי בע"מ נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - משרד התחבורה 2. שר התחבורה 3. המפקח על התעבורה, אלכס לנגר התנגדות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' באלול התשנ"ז ( 08.09.97 ) בשם העותר ת: עו"ד שרון שנסי בשם המשיבים : עו"ד דנה בריסקמן פסק-דין לבקשת ב"כ העותרת, בעקבות ההסכם שבין הצדדים, אנו מוחקים העתירה. ניתן היום, ו' באלול התשנ"ז (08.09.97), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96084340. A01 /דז/

[ "בג\"ץ 8434/96" ]

2,252

587

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 5739 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ט. שטרסברג-כהן כבוד השופט ד. ביניש המערער: יוסף בן מרדכי אוחנונה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 2.7.96 בת.פ. 164/94 שניתן על ידי כבוד השופטים: גלעדי, סגל והנדל תאריך הישיבה: כ"ד באדר ב' תשנ"ז (2.4.97) בשם המערער: עו"ד א. ברעוז ועו"ד ל. בן שטרית בשם המשיבה: עו"ד א. אלף פסק - דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר זהו ערעור כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לפיו הורשע המערער במסכת של עבירות אינוס, שנמשכו וחזרו על עצמן במשך כחדש ימים. בגין הרשעתו, נדון המערער לשמונה שנים מאסר. הערעור מכוון כנגד ההרשעה, ולחילופין כנגד מידת העונש. 2. העובדות להלן, בתמצית, תמונת הרקע העובדתי לאישום ולהרשעה, ככל שהדבר דרוש לדיון בערעור: א. מספר חדשים לפני התרחשות הפרשה נושא האישום היו המערער והמתלוננת - קרבן האינוס - לזוג אוהבים. המערער, היה אז כבן שלושים וארבע ואילו המתלוננת כבת שבע עשרה. באותה עת התגורר המערער במושב; והמתלוננת, שהזדמנה למקום, נקשרה אליו בעבותות אהבה ונותרה לצידו, בביתו, מספר שבועות. ככל שמתבקש ממסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט, השניים - ובעיקר המתלוננת - צרכו סמים; ומערכת היחסים האינטימיים ש"התלהטה" ביניהם, התאפיינה - בין היתר על רקע צריכת הסמים - בגילויים פרועים ומעוותים. ב. לאחר פרק זמן קצר יחסית - שבועיים עד ארבעה שבועות, לדברי המתלוננת - היא עזבה את המושב, וחזרה לבית משפחתה בעיר הקרובה, על מנת להתכונן לבחינות הבגרות; ונראה היה, שהקשר בינה לבין המערער נותק. ג. ברם, כעבור מספר שבועות, עזב גם המערער את המושב וחזר לבית הוריו, המתגוררים באותה עיר שבה התגוררה המתלוננת; והקשר האינטימי בין השניים התחדש. המערער - שהיתה לו גישה לסמים ואשר הפך להיות ל"מנהיג" בחברה העבריינית במקום - השתלט עד מהרה על חייה של המתלוננת, כשהוא משמש לה מקור לסמים שצרכה, במיוחד כדורי אקסטזי. ד. בתחילה נעשה הכל בהסכמתה של המתלוננת; והמערער הפך עד מהירה לבן בית בחדרה שבדירת הוריה: הוא הירבה לבקר ולשהות בחדרה של המתלוננת והחזיק בה חפצים אישיים ואף סכומי כסף נכבדים; ובפועל שקעו השניים ב"חינגת מין" לוהטת על רקע של צריכת סמים. מצב דברים זה, היה - מטבע הדברים - לצנינים בעיני הוריה של המתלוננת; והם עשו מצידם כל שיכלו לעשות, על מנת להניעה להוציא את המערער ממעגל חייה. ה. במשך פרק זמן לא מבוטל, לא שעתה המתלוננת להפצרותיהם של הוריה והלכה אחרי ליבה; כשמשיכתה למערער, מביאה אותה לכל ויתור שדרש ממנה והופכת אותה, הלכה למעשה, ל"שפחתו". ברם, אט אט, קלטה המתלוננת - כפי הנראה - כי הצדק עם הוריה; ובסופו של דבר, הודיעה למערער על רצונה לנתק את הקשר ביניהם. המערער סירב לניתוק הקשר, ניצל את משיכתה של המתלוננת אליו - אשר ככל שניתן ללמוד מן הראיות לא רפתה - והמשיך לנהוג בה כבת זוג אינטימית. ו. המערער המשיך לבעול את המתלוננת במשך כחודש ימים, מאז שהודיעה לו על רצונה לנתק את הקשר עמו ועד לפנייתה למשטרה. לטענת המתלוננת, בעילתה בפרק זמן זה לא היתה מרצונה, אלא - תוצאה של כניעה לאיומים חמורים של פגיעה בה ובהוריה שהשמיע באוזניה המערער; והיא העומדת בבסיס אישומו והרשעתו של המערער. ז. להשלמת התמונה, מן הראוי להוסיף: (1) הוריה של המתלוננת, ניסו להניע את המערער - במישרין - לנתק את הקשר עם בתם. בכך נוצר עימות ישיר בינם לבינו; וכאשר העימות ביניהם החריף, הזעיקו ההורים את האח יגאל, אשר נפגש עם המערער וניסה אף הוא להניא אותו מהמשך הקשר עם אחותו. ברם, גם מאמציו של האח לא נשאו פרי; והמערער הטיח בפניו איומים קשים בדבר פגיעה בהורים. (2) בשלב מאוחר יותר, התקיימה פגישה בין המערער לבין אביה של המתלוננת, במסגרתה הוצע לו - לדבריו של המערער - כסף בתמורה לכך שיניח לה. ברם, לדבריו, המערער סירב והבהיר לאב כי הוא אינו רוצה כסף "ואם הלן [המתלוננת] תרצה לחתוך [את הקשר] היא תחתוך." בדברים אלה - שנאמרו, לגירסת המערער, לאבי המתלוננת - באה לידי ביטוי טענתו של המערער: כי ההורים הם שהיו מעוניינים בניתוק הקשר שלו עם המתלוננת; וכי הדברים שאמרה לו בדבר ניתוק הקשר עמו לא ביטאו את רצונה שלה. ח. כנגד גירסת המתלוננת - שנתמכה בדברי הוריה - בדבר כפיית המשך הקשר עמה במשך החודש שקדם להגשת התלונה במשטרה, הציג המערער גירסה נוגדת, לפיה: (1) לא המתלוננת היא שרצתה בהפסקת הקשר עמו, אלא הוריה הם שרצו בכך; ולהשגת מטרתם הפעילו עליה לחצים כבדים על מנת שתיפרד ממנו והביאוה, בסופו של דבר, להגשת התלונה למשטרה. מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בחודש שקדם להגשת התלונה, היה פרי מבוכתה ותולדת הלחצים שהפעילו עליה הוריה; והתלונה נועדה להשגת תוצאה אחת ויחידה והיא - לאלץ אותו לנתק את קשריו עם המתלוננת, בניגוד לרצונה האמיתי של המתלוננת עצמה. (2) גם בחודש שבו מדובר בכתב האישום קיימו הוא והמתלוננת מערכת יחסים אינטימיים בחדרה - שבדירת ההורים - ובמקומות אחרים בהסכמה מלאה כפי שעשו זאת לאורך כל הדרך; והסכמתה של המתלוננת לקיום הקשר האינטימי ביניהם באה לכלל ביטוי ברור בהתנהגותה, כפי שנצפתה על ידי כל אלה שבאו עימם בקשרים חברתיים באותה התקופה והעידו על כך כעדים מטעמו. (3) המערער אינו מתכחש לתגובתו החריפה נגד מאמצי ההורים להפריד בינו לבין המתלוננת. ברם, תגובה זו לא היתה - לגירסתו - חלק ממסע הפחדה שנועד - כפי שטוענת התביעה -לאלץ את המתלוננת לציית לו; אלא - לסלק את מעורבות ההורים מפרשת האהבים שקיימו הוא והמתלוננת, כאשר המתלוננת ממשיכה לרצות בה על פי הוראות ליבה, על אף ההתנגדות הנמרצת של ההורים. ט. (1) בחינה כוללת של חומר הראיות מלמדת, כי בפרק הזמן האמור, המתלוננת אכן ניסתה להפסיק את מערכת היחסים שהיתה בינה לבין המערער. ברם, נראה, כי המתלוננת שאפה להשיג מטרה זו, בהסכמה הדדית ולא רצתה לגרום לכך באורח חד צדדי. על רקע זה, נמשכה מערכת היחסים האינטימיים בין המתלוננת למערער על אף הדיבורים על פרידה ועל ניתוק הקשר. (2) ברם, גירסתה של המתלוננת, במשטרה ובמהלך הדיון היתה: כי היא בחרה לילך בדרך השכנוע וההסכמה, בשל הפחד שהטיל עליה המערער באיומים הקשים שהשמיע באוזניה בדבר פגיעה בה ובהוריה אם תתנתק ממנו; וכי יחסי המין שקיימה עם המערער במשך החודש שחלף עד להגשת התלונה במשטרה, "נכפו" עליה על ידי המערער כאשר הוא מבין ויודע שאין היא רוצה להמשיך בהם וכי משאלתה היא כי יניח לה ויעזבנה. י. במצב דברים זה, השאלה הקשה שהיה על בית המשפט להשיב עליה, היתה: האם המערער היה מודע לכך, ש"הסכמתה" של המתלוננת לקיים יחסי מין עמו במשך החודש נשוא האישום, היתה תולדת האיומים החמורים שהטיח כלפיה וכלפי הוריה לבל תעזבנו; או שמא, המאמץ שעשתה המתלוננת על מנת להביאו לכל הסכמה לניתוק הקשר ביניהם, היה כזה שנטע בלבו את ההכרה כי המתלוננת אינה חפצה בניתוק הקשר, כי הדברים שאמרה בהקשר זה נאמרו מן השפה ולחוץ, בלחץ ההורים, וכי הסכמתה ליחסי המין היתה הסכמה אמיתית וכנה שנבעה מאהבתה אליו. 3. הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי א. (1) לאחר ניתוח מפורט של התנהגות המתלוננת - על בסיס התרשמותו החיובית מן הצורה שבה הציגה את גירסתה מעל דוכן העדים - הגיע בית המשפט המחוזי לכלל המסקנה הבאה: גירסתה של המתלוננת, לפיה הבהירה למערער שאין היא מסכימה לקיום מערכת היחסים האינטימיים ביניהם וכי המערער בעל אותה במשך החודש שקדם לפנייתה למשטרה כשהוא מודע לכך שהבעילה מתרחשת שלא מרצונה אלא בשל פחדה מפניו - הינה גירסה אמינה וניתן לסמוך עליה הרשעה. (2) מאידך גיסא, דחה בית המשפט המחוזי את גירסתו של המערער כבלתי אמינה, על רקע התרשמותו מן האופן שבו הוצגה על ידו מעל דוכן העדים; ולא מצא אחיזה לטענתו כי התנהגותה של המתלוננת במשך החודש נושא האישום, אינה מתישבת עם גירסתה. ב. על בסיס מימצאיו האמורים, קבע בית המשפט המחוזי: ראשית - כי המערער היה מודע לכך, שהמתלוננת אינה מסכימה ליחסי המין שקיים עימה בחודש שקדם להגשת תלונתה במשטרה וכי הוא כופה עצמו עליה במשטר של איומים והפחדה; ושנית - כי העדר תלונה מיידית מצידה של המתלוננת והמתנה במשך כחודש ימים ל"התפכחות" מצידו של המערער, היו תולדת הפחד שאחז בה לנוכח האיומים הקשים שהשמיע המערער כלפיה וכלפי בני משפחתה ואין ללמוד מכך על דבר הסכמתה להמשך הקשר עמו. ג. לנוכח קביעתו זו, הרשיע בית המשפט את המערער באינוסה - החוזר ונשנה - של המתלוננת במשך החודש שקדם להגשת תלונתה במשטרה. 4. הערעור כנגד ההרשעה א. הערעור כנגד ההרשעה מכוון - כל כולו - כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל במלואה את גירסתה של המתלוננת, לפיה כפה עליה המתלונן, בהטחת איומים ובהשלטת משטר של טרור, קיום יחסי מין בניגוד לרצונה וללא הסכמתה. לטענת הסניגור: החלטה זו מבוססת כל כולה על "ניתוח פסיכולוגי" של התנהגות המתלוננת, להבדיל מניתוח מקובל של הראיות; ולא רק שאין לה אחיזה של ממש בראיות חיצוניות אוביקטיביות, אלא שיש בה משום התעלמות מן הראיות הברורות והחד משמעיות, של חבריהם המשותפים של השניים, לפיהן לימדה התנהגותה של המתלוננת בפרק הזמן הרלבנטי לאישום על היפוכו של דבר. ב. לשיטתו של ב"כ המערער, לוקה החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי בחוסר סבירות קיצונית, הנעוצה: ראשית - באי מתן תשומת הלב לסתירות הפנימיות השזורות למכביר בגירסתה של המתלוננת ולחוסר ההיגיון המאפיין אותה; שנית - באי מתן המשקל המתחייב לעדותם של העדים הרבים שהובאו מטעם המערער, לפיהם התנהגה המתלוננת בפרק הזמן הרלוונטי באופן שלא הותיר ספק, כי כל שנעשה ביניהם מ"אהבה" נעשה ולא מ"פחד"; ושלישית - בכך, שקבלת גירסתה של המתלוננת כמות שהיא, מותירה ללא הסבר שורה של תמיהות משמעותיות, הנעוצות במעשים שעשתה המתלוננת בפרק הזמן האמור להבטחת המשך קיומו של הקשר בינה לבין המערער. ג. בסופו של יום, טענתו של ב"כ המערער היא: כי בית המשפט המחוזי "עקף" את שלושת הגורמים הנ"ל - המחייבים, לטעמו, את זיכויו של מרשו - באמצעות "ניתוח פסיכולוגי" הנעוץ בתורת הנפש; וזאת במקום לקיים "בירור משפטי" באמצעות הכלים, שמעמיד לצורך זה הדין. על טעות זו של בית המשפט המחוזי מלין ב"כ המערער, ובקשתו היא כי נתקנה. 5. הדיון בערעור: בעילת המתלוננת עד לערב הגשת התלונה א. בחינה כוללת של הראיות, שנפרשו בפני בית המשפט המחוזי, מקימה - לטעמי - בסיס למסקנות הבאות: 1) כי משנתחדש הקשר ביניהם - עם שובו של המערער העירה - חזרו המערער והמתלוננת לקיים "פרשת אהבים", שכללה קיום יחסי מין על רקע צריכת סמים, שסיפק המערער; והכל - בהסכמתה המלאה של המתלוננת, אשר הזמינה את המערער - פשוטו כמשמעו - להתגורר בחדרה שבדירת ההורים, שם קיימה עמו מערכת חיים משותפת של "זוג נשוי". 2) כי חידוש הקשר בין השניים והתהדקות יחסי הקירבה ביניהם, היו לצנינים בעיני הוריה של המתלוננת; ובשלב מסויים, הם החלו לוחצים עליה להרחיק את המערער מדירתם ולנתק את הקשר עמו. 3) כי המתלוננת התקשתה להגיע לכלל החלטה אם להמשיך את הקשר עם המערער, כאשר השכל מכתיב לה "פירוד", ואילו הרגש עומד על "המשך"; וכי כאשר הגיעה לכלל החלטה שעליה להיפרד מן המערער - עובר לדברים שאמרה לו בהקשר זה - חיפשה דרך להגיע לכך בהסכמה, ולא נקטה בצעד גלוי ונחרץ של ניתוק חד צדדי. 4) כי המערער חפץ בהמשך הקשר עם המתלוננת; ופנייתה אליו בענין זה בלשון רפה, כשהיא מבקשת את "הסכמתו" לניתוק הקשר, הביאה אותו לכלל אמונה שהמתלוננת מבקשת לעזבו אך ורק בלחץ הוריה ולא בשל החלטה אישית שלה. 5) כי התנהגותה של המתלוננת במשך החודש שקדם להגשת התלונה, עלתה בקנה אחד עם אמונתו האמורה של המערער: המתלוננת לא הגיבה על האיומים שהשמיע כלפיה וכלפי הוריה באמירה נחרצת כי עליהם להיפרד ועליו לעזוב את דירת הוריה; אלא - נענתה לו והמשיכה לשמור על הקשר האינטימי ביניהם, כשעל פני הדברים היא לצידו במאבק עם הוריה. 6) כי במשך החודש האמור, התפתח מאבק-של-ממש בין המערער לבין הוריה של המתלוננת; כאשר האחרונה לא זו בלבד שאינה נוקטת עמדה ברורה ונחרצת לצד הוריה, אלא - מתנהגת "כנערתו" של המערער לכל דבר ועניין. 7) כי בנסיבות המתוארות לעיל, אין לפסול כנטולת אחיזה את טענתו של המערער, שהוא, כמו העדים שהעידו מטעמו, התרשם שהמתלוננת אינה חפצה להתנתק ממנו; וכי הדברים שאמרה לו בענין זה - בשפה רפה כאמור - לא היו אלא מס שפתיים להוריה. 8) כי במצב דברים כזה, כל עוד לא אמרה לו המתלוננת דברים ברורים וחד משמעיים בדבר אי הסכמתה לקיים עמו יחסי מין - כפי שעשתה ערב הגשת התלונה - אין לראותו כמי שכפה עליה את עצמו בניגוד לרצונה. ב. מסקנות אלה מתחייבות, בעיקרו של דבר, מהגורמים הבאים: 1) אופים הפרוע של יחסי המין (א) בעדותה שלה, מסרה המתלוננת פרטים רבים, על אופים "הפרוע" של המגעים המיניים שקיימו היא והמערער, הן בהיותם במושב והן לאחר חידוש הקשר ביניהם ועד לערב הגשת התלונה במשטרה. אופים הפרוע של המגעים, מצביע - מעצם טבעו- על הסכמה, רצון ונכונות לקיימם בדרך שבה קויימו. קיום חוזר ונשנה של מגעים מסוג זה גם במשך החודש שקדם להגשת התלונה, אינו מתישב, הגיונית, עם "כניעה" לאיומים. "כניעה" כאמור עשויה להסביר "השלמה" עם ארוע חד פעמי; אך קשה לקבלה כ"הסבר" לקיומה של סדרת מעשים, המתרחשת במשך חודש ימים בבית הוריה של המתלוננת. (ב) בדבריה, מצביעה המתלוננת על אפים "הפרוע" של המגעים המיניים שהתקיימו בינה לבין המערער במהלך החודש שבו מדבר כתב האישום, כאחד הגורמים להחלטתה לנתק את הקשר ביניהם. דא עקא, שאפיים "הפרוע" של המגעים המיניים בחודש האחרון לא היה בבחינת "חידוש"; והוא אפיין - וביתר שאת - את המגעים שהתקיימו בתקופה שקדמה לחודש האמור, ואשר לגביה אין חולקים שהדברים נעשו כפי שנעשו בהסכמה. 2) סיכול מאמצי ההורים לניתוק הקשר (א) במהלך החודש שקדם להגשת התלונה, החליפו ההורים את מספר הטלפון בביתם, על מנת להקשות על המערער ליצור קשר עם המתלוננת. ברם, ככל שניתן ללמוד מן הראיות, המתלוננת - בניגוד לכוונת הוריה ושלא בידיעתם - נתנה למערער את מספר הטלפון החדש, ואף הנחתה אותו באילו שעות להתקשר. (ב) התנהגותה זו של המתלוננת, אינה מתישבת עם הטענה שלפיה הבהירה למערער את דבר החלטתה ה"נחרצת" לנתק את הקשר עימו; ומאידך גיסא רשאי היה המערער ללמוד מהתנהגות זו ומן העובדה שהמתלוננת המשיכה להתקשר עמו בפרק הזמן האמור מיוזמתה, כי מי שמעוניין בניתוק הקשר בינו לבינה הם הוריה ולא היא. 3) אופי המגעים שקיימו ההורים עם המערער (א) בפרק הזמן נושא האישום, בקשו הוריה של המתלוננת מבנם יגאל - אחיה של המתלוננת - להיפגש עם המערער, ולדבר על לבו למתן את הקשר עם המתלוננת, על מנת שלא לפגוע בהכנותיה לבחינות הבגרות. לדברי המערער, הסיע אותו אחיה של המתלוננת - לאחר השיחה שהיתה ביניהם - לבית הוריה; ובשיחה שהתקיימה שם הבטיח המערער - לדבריו - להורים, כי המתלוננת לא תיגע בסמים ולא תדרדר בלימודיה. (ב) אופי המישאלה שהציג האח יגאל בשיחה שקיים עם המערער מצביע על כך, שגם להורי המתלוננת היה ברור, שהיא אינה מסוגלת להתנתק מהמערער לחלוטין; וכי אין, על כן, מנוס, מלהגיע לכלל הסכם עם המערער ל"מיתון" הקשר בין השניים, באופן שלא יפגע בהכנותיה לבחינות הבגרות. 4) השהיית הפנייה למשטרה (א) לנוכח התיאורים הקשים שמסרה אימה של המתלוננת בדבר ה"סבל הרב" שעובר מדי יום על בתה קשה להבין מדוע הושהתה הפנייה למשטרה ומדוע הוקדשו זמן ומאמצים על מנת לשכנע את המערער להניח לה; אלא אם כן, מקבלים את טענתו של המערער כי עד לערב הפניה למשטרה, המתלוננת לא גמרה בדעתה לנתק את הקשר עמו. (ב) הסברה של האם כי: "... פחדה מהמערער, אם כבר נתנה לו להיכנס לביתה. ולכן נתנה לו לצאת עם הבת שלה כאשר הוא אונס אותה" מעורר תמיהה; ותמיהה זו גוברת שבעתיים לנוכח דברי האם לפיהם אמרה לה המתלוננת: "... היא כל יום נאנסת בצורה מגעילה . אני לא יכולה או הוא או אני." 5) התייחסות "עמומה" לניתוק הקשר (א) יחסה האמביוולנטי של המתלוננת להמשך הקשר עם המערער, בא לכלל ביטוי בתשובות שהשיבה במהלך חקירתה בבית המשפט: מקום אחד, הבהירה, כי "רצתה להפסיק את הקשר ביניהם ואולם המשיכה ללכת עם המערער למסיבות, והנאשם היה מביא לה סמים למסיבות אלה"; ואילו במקום אחר, כאשר הציגה את רצונה להיפרד מהמערער, אמרה: " גם בגלל הסמים, גם בגלל ההורים וגם בגלל שהיא לא רצתה אותו". (ב) ההתבטאות האחרונה, היא כשלעצמה, מלמדת כי "רצונה" של המתלוננת לעזוב את המערער ממניעים רגשיים - היה הגורם האחרון מבין הגורמים שהניעוה לעזבו בסופו של דבר, כאשר קודמים לו הסמים ורצון ההורים. 6) ההתלבטות של השבוע האחרון (א) כשבוע לפני הפנייה למשטרה, שפכה המתלוננת את ליבה בפני מורתה. ברם, על אף התיאור הקשה שמסרה בדבריה, "בחרה" המתלוננת להשהות את תלונתה למשטרה לפחות שבוע נוסף; ואילו המורה - לא עשתה מיוזמתה דבר בענין זה. (ב) התנהגותן של השתיים - המתלוננת ומורתה - עולה בקנה אחד עם המסקנה, שהמתלוננת האמינה כי תוכל להגיע לכלל "הבנה" עם המערער מבלי לנתק את הקשר ביניהם באורח חד צדדי, וכי המשיכה שלא לגלות כלפי חוץ "אי הסכמה". 7) המאבק נגד ההורים (א) המתלוננת סיפרה למערער על הלחץ שמפעילים עליה הוריה לנתק את הקשר עמו, מבלי להבהיר לו כי זהו גם רצונה; שהרי כוונתה היתה - כפי שהיא עצמה אומרת - להגיע עמו לכלל "הבנה" בכל הקשור לפירוד. בכך, ניתן למצוא, ההסבר ל"לחצים שכנגד", שהפעיל המערער על מנת להניע את המתלוננת שלא להכנע להוריה. (ב) לנוכח לשונם הקשה והחריפה של האיומים שהטיח המערער כלפיה וכלפי הוריה - איומים שכללו אמירות, כגון: שהוא "יזרוק רימון למרפאת אביה, יכניס לה עשר טריפים בפה, וישגע אותה", וכן "כי היא לא איתו יש לה עשרה טריפים בפה, והיא יתומה..." - מותר היה לצפות שהמתלוננת - אם אכן החליטה לעזוב את המערער - תבהיר לו באורח חד משמעי את עמדתה ותאיץ בהוריה להתלונן במשטרה. ברם, הלכה למעשה, המתלוננת והוריה לא נהגו כך: המתלוננת המשיכה לקיים את הקשר האינטימי עם המערער, באופן שיכול היה לטעת אצלו את ההכרה שהיא עדיין מתלבטת - לפחות - אם להיפרד ולהתנתק ממנו אם לאו; והוריה סברו שיש לאפשר למתלוננת למצוא לבדה את ה"מפתח" לפרידה תוך הבנה ולא פנו לעזרת המשטרה. 8) התנהגות המתלוננת במישור החברתי (א) המתלוננת ייחסה את "השלמתה" עם המשך קיום הקשר האינטימי עם המערער ואת אי הפנייה בתלונה למשטרה, בפחד שנוצר אצלה לנוכח איומיו הבוטים. ברם, כאמור, ל"כניעה לפחד" לא היה ביטוי חיצוני: במסגרות החברתיות שבהן בילתה עם המערער, המשיכה המתלוננת להתנהג כ"רגיל"; ובהיותה עמו "השלימה" לפחות עם המשך מערכת היחסים האינטימית ה"פרועה" שקיימו מאז ומתמיד. (ב) וכך באו הדברים לכלל ביטוי בעדותה של נילי, חברתם המשותפת של המערער ושל המתלוננת, עמה נפגשו השניים ערב הגשת התלונה; "שבועיים קודם היו יחד במסיבה, והמתלוננת היתה במצב רוח ורקדה בצורה מאוד מינית, ולאחר מכן הם (המתלוננת והמערער - י.ק.) התחבקו". 9) אופי התבטאויותיה של המתלוננת (א) בדבריה, תיארה המתלוננת כיצד הודיעה למערער על החלטתה להיפרד ממנו ועל אי הסכמתה להמשך היחסים ביניהם: "הייתי אומרת לנאשם לא רוצה, אני לא יכולה, בא נפרד, אני אמשיך בחיים שלי ואתה בחיים שלך. הוא אמר לי גם אני ארצה להיפרד ממך, אז הוא אמר שיעשו ממני נערת ליווי"; ולאחר מכן, נמשכה מערכת היחסים האינטימית ללא קבלת החלטות. (ב) דו-שיח כזה מתישב עם גירסת המערער, לפיה לא הציגה בפניו המתלוננת "אי הסכמה" ברורה וחד משמעית להמשך היחסים; ואי הפניה למשטרה מצביעה על כך, שהמתלוננת לא גמרה אומר בליבה להיפרד מהמערער ויהי מה. 10) סיכומם של דברים : (א) נראה כי המתלוננת הציגה בפני המערער את המצב לאשורו - קרי: הבהירה לו כי כלה ונחרצה עמה, מטעמיה שלה, להפסיק את מערכת היחסים עמו - רק בלילה שקדם למסירת התלונה במשטרה, לאחר שיחה שקיימה בנושא זה עם חברתם המשותפת נילי. על פרטי שיחה זו העידה נילי: "המתלוננת אמרה שהיא רוצה להפרד ממנו , היא אמרה שהיא מרגישה מאויימת, שאלתי אותה למה היא לא עושה את זה , והיא אמרה שהיא מפחדת. היא לא אמרה מדוע היא מפחדת, היא הזכירה רוסים, והיא לא זוכרת בקשר למה. היא כל הזמן אמרה שהיא מפחדת. לבסוף היא ביקשה שאני לא אספר את הדברים לאלי החבר שלי, כדי שזה לא יתגלה ליוסי [המערער], שהיא פוחדת . בשלב כלשהו הלן יצאה לשירותים ויוסי יצא איתה, היא נשארה ויוסי חזר, הוא שאל אותי על מה היא דיברה כאשר הוא לא היה. היא חזרה לא רגועה, היא חזרה עם עיניים נפוחות ונראה לי שהיא בכתה"; ובהמשך - "... הלן לא סיפרה לי שיוסי אנס אותה ." (ההדגשות שלי - י.ק.). דבריה אלה של נילי מלמדים בעליל לפחות שניים אלה: ראשית - כי עד לשיחה זו, שהתקיימה ערב הפנייה למשטרה, המתלוננת לא אמרה למערער דברים ברורים ונחרצים בענין הפסקת הקשר ביניהם; ושנית - כי המתלוננת, בינה לבין עצמה, לא ראתה בבעילתה על-ידי המערער באותו חודש, עד ללילה האחרון שלפני הפנייה למשטרה, משום "אינוס". (ב) אכן, המתלוננת הסבירה - הן לנילי והן למורתה - כי היא לא אמרה למערער שנפלה אצלה החלטה ברורה לנתק את יחסיה עמו, בשל פחדה ממנו ומתגובותיו. ברם, כאמור, נראה כי הפחד מפני המערער, נותר "חבוי ונסתר" בהכרתה של המתלוננת; ואף אם נמנה בין השיקולים שהניעו אותה לעשות מאמצים על מנת לשכנע את המערער להסכים לניתוק הקשר ביניהם - לא היה לכך ביטוי חיצוני. 6. הדיון בערעור: הבעילה ערב הגשת התלונה א. (1) לאור כל האמור לעיל, תמונת ההתרחשות המצטיירת מחומר הראיות מותירה מקום סביר לאפשרות, שהמתלוננת הגיעה לכלל החלטה נחרצת בדבר הפסקת הקשר עם המערער רק ערב הגשת התלונה במשטרה. עובדה היא, כי על אף שאמרה למורתה דברים הנראים על פניהם "ברורים ונחרצים" בענין המשך הקשר עם המערער, המתינה שבוע ימים עד לפנייה למשטרה; וגם הוריה, שהיו ערים למתרחש - לא נקטו בצעד דרסטי אלא לאחר שהיא הסכימה לגשת למשטרה ולהתלונן בעקבות תגובתו האלימה של המערער להודעתה הנחרצת כי עליהם להיפרד, כמפורט להלן. (2) התנהגותה האמביוולנטית של המתלוננת - אשר שיקפה, כאמור, את חוסר נחרצותה אם לנתק את הקשר עם המערער אם לאו - מספקת, לשיטתי, בסיס מספיק להנאת המערער מן הספק, שמא הוא - כמו החברים המשותפים שלו ושל המתלוננת - לא קלט: כי המתלוננת מודיעה לו על ניתוק הקשר האינטימי ביניהם; וכי "הסכמתה" לקיום יחסי המין בחודש שקדם להגשת התלונה במשטרה, אינה "הסכמה" - כמימים ימימה - אלא "כניעה" לאיומים, שמבחינתו באו, בעיקרו של דבר, כדי לחזק אותה במאבקה עם הוריה. ב. שונים פני הדברים בענין הבעילה שהתקיימה ערב הגשת התלונה. בלילה שקדם להגשת התלונה במשטרה - לאחר המפגש והשיחה עם נילי - קיים המערער, דרך שיגרה מבחינתו, יחסי מין עם המתלוננת במרפסת ביתו; וכשנשאל במהלך מסירת עדותו אם המתלוננת הסכימה לקיים יחסי המין באותו לילה, אמר: "כשאת אומרת לי שהלן דברה על אונס באותו לילה , אני משיב: היא אמרה שהיא לא רצתה , ואני ביקשתי לקיים עמה יחסי מין". (ההדגשות שלי - י.ק.) אימרה זו של המערער - על רקע עדותן של המורה ושל נילי כמפורט לעיל - מלמדת, כי לגבי יחסי המין שקוימו בלילה שקדם להגשת התלונה, ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנוהגת בפלילים, שהמערער בעל את המתלוננת כשהוא מודע ל"אי הסכמתה" . בכך עבר המערער - באותו לילה - עבירה של אינוס; משום שדבריה של המתלוננת בהזדמנות זו, לא הצביעו עוד על "התלבטות" ו"נטיה" בדבר המשך הקשר ביניהם, אלא - הציגו, באופן חד משמעי - "אי הסכמה". ג. (1) אכן, המערער נכשל בהטחת איומים קשים כלפי המתלוננת וכלפי הוריה. ברם, כאמור, התנהגותם של המערערת ושל הוריה מותירים מקום לאפשרות שהאיומים לא נאמרו על מנת לאלץ את המתלוננת לקיים עמו יחסי מין; אלא על מנת להרתיע את הוריה של המתלוננת מהפעלת לחצים עליה לנתק עליה את הקשרים עמו ול"חזק" את המתלוננת בעמידה בפני הלחצים שמפעילים עליה הוריה. (2) במצב דברים כזה - ולטעמי יש ליהנות את המערער מן הספק שאכן התקיים מצב כזה - הטחת דברי האיום לחוד ובעילתה של המתלוננת לחוד; ואין לגזור מן האיומים מימצא וודאי של מודעות לאי הסכמה מצד המתלוננת. התמונה המצטיירת מחומר הראיות - כמפורט לעיל בהרחבה - מותירה מקום לאפשרות שהמתלוננת נתנה "הסכמה" לקיום יחסי המין במשך החודש שקדם להגשת התלונה "בלב חצוי", כשהיא מתלבטת עם עצמה אם לנתק את קשריה עם המערער אם לאו; כאשר על פני השטח - לעיני המערער וחבריהם המשותפים - היא מתנהגת כרגיל. התנהגות כזו - וכאמור, לטעמי, יש מקום להנות את המערער מן האפשרות הסבירה שכך היו פני הדברים בפועל - משמיטה את הבסיס מתחת לאישום באינוס במשך החודש שקדם להגשת התלונה, פרט ללילה האחרון שבו. ד. ואל נא אובן שלא כהלכה: אין במסקנתי האמורה משום התערבות בהתרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מן הצורה שבה מסרה המתלוננת את עדותה; וגם אנכי מוכן לקבל - מבלי להיכשל בניתוח פסיכולוגי - כי, במבט לאחור , ראתה המתלוננת את יחסי המין שהיו בינה לבין המערער כ"כניעה" לאיומים, שהשמיע כלפיה וכלפי הוריה לבל תעזבנו. ברם, לא המתלוננת היא העומדת לדין, אלא המערער; ושומה עלינו לקבוע אם באו בפנינו ראיות חותכות לכך, שהוא היה מודע, בשעת מעשה , שהמתלוננת אינה מסכימה עוד לקיום היחסים ביניהם. כאמור, המתלוננת עצמה התקשתה לומר למערער, במשך החודש האמור, אם היא רוצה בהמשך הקשר האינטימי עמו אם לאו; ומכל מקום, אמירותיה והתנהגותה לא ביטאו באורח חד משמעי "העדר הסכמה". אכן, בסופו של תהליך ובמבט לאחור, פירשה המתלוננת את התנהגותה במצב הדברים המתואר לעיל, כ"השלמה מאונס" ולא כ"הסכמה מרצון". ברם, אפשר שבאספקלריה של המערער - כפי שהדבר הצטייר אצל חבריהם המשותפים - נראתה זו כ"הסכמה" לכל דבר; והיא הקובעת בעניינו של המערער. 7. תקיפת המתלוננת לאחר מעשה למען השלמות מן הראוי להוסיף הפרטים הבאים: א. למחרת ליל "האונס" כאמור ולפני הגשת התלונה במשטרה, פנה אבי המתלוננת לאחד מעובדי העיריה הבכירים וביקש ממנו להתערב בסכסוך ולזמן את המערער לשיחה. המערער נענה להזמנה והגיע למקום ואז אבי המתלוננת עזב ובין המערער לבין המתלוננת - שדרשה ממנו לנתק את הקשר עמה ולפנות את חדרה - התלקחה מריבה, שבמהלכה היכה המערער בפניה של המתלוננת ושבר את אפה. מאוחר יותר, פינה המערער את חדרה של המתלוננת בנוכחות אביה, לאחר שהשתולל וגרם נזק במקום. ב. ככל שניתן ללמוד מחומר הראיה, היתה זו ההזדמנות הראשונה שבה אמרה המתלוננת למערער דברים ברורים וחד משמעיים בקשר לניתוק הקשר עמו; ומאידך גיסא - היתה זו הפעם הראשונה שהמערער חרג מאיומים ונקט באלימות חבלנית. ג. התפרצותו האלימה של המערער בהזדמנות זו מתישבת עם טענתו הבסיסית, שעד לליל האונס לא הובהר לו באופן חד משמעי, שהמתלוננת - היא ולא הוריה - עומדת על ניתוק הקשר ביניהם. 8. סוף דבר א. הערעור לענין ההרשעה (1) לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי יש בחומר הראיות כדי להניח בסיס וודאי להרשעת המערער באינוסה של המתלוננת אך ורק בלילה האחרון שלפני הגשת התלונה; כאשר לענין מעשי הבעילה, שהתרחשו במשך החודש שקדם ללילה האמור, יש להנות את המערער מן הספק, שמא הוא לא היה מודע לכך, שהסכמתה של המתלוננת לאו "הסכמה" היא. (2) המערער לא הועמד לדין בשל האיומים שהטיח כלפי המתלוננת ובני משפחתה ואף לא בשל ההתנהגות הבריונית שגילה כלפיהם; ואלה נבלעו באישום באינוס ושמשו אמצעי להוכחת "אי הסכמתה" של המתלוננת. אשר על כן, לא נדונה התנהגותו הבריונית של המערער כשלעצמה, לרבות התקיפה החבלנית ביום הגשת התלונה; ובמצב הדברים הנוכחי, אין להחזיר את הגלגל לאחור בהקשר זה. (3) במצב דברים זה, הנני מציע לחברותי הנכבדות לקבל, באופן חלקי , את הערעור כנגד הכרעת הדין; ולצמצם את ההרשעה באינוס למעשה בעילה אחד, שהתקיים בלילה שקדם להגשת התלונה במשטרה. ב. הערעור לענין העונש (1) לנוכח צמצום ההרשעה כמפורט לעיל, ובהתחשב בכך שהמערער כפה עצמו על המתלוננת בלילה האחרון על רקע קיומה של "פרשת אהבים" ממושכת - נראה לי כי יש מקום להתערבות משמעותית בעונש שנגזר עליו. (2) אכן, במהלך החודש שקדם לליל המקרה, נאבק המערער באיומי אלימות באפשרות שהקשר בינו לבין המתלוננת ינותק. ברם, מבחינתו של המערער, כוונו איומים אלה בעיקרם כלפי הורי המתלוננת להרפית הלחצים שהפעילו על בתם לניתוק הקשר עמו. מעשה הבעילה נושא ההרשעה, אף שנעשה על רקע "אי הסכמתה" של המתלוננת, לא היה מלווה באלימות פיסית מצידו של המערער על מנת להתגבר על "אי ההסכמה"; ופרט לאמירה, לא גילתה המתלוננת התנגדות פיסית למעשה. גילוי האלימות הפיסית הופיע רק למחרת היום, כאשר המתלוננת דרשה ממנו בבירור לעזוב את ביתה. (3) במצב דברים זה, הנני סבור כי עונש של ארבע שנים מאסר, מבטא את הפגיעה שפגע המערער בזכותה המוחלטת של כל אשה לכבודה ולשלמות גופה; וזהו העונש שהנני מציע לגזור על המערער במקום העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. ש ו פ ט כב' השופטת ד. ביניש 1. קראתי את פסק דינו של חברי השופט קדמי ואין בידי להסכים עמו באשר לזיכויו של המערער משורת מעשי אינוס וסחיטה באיומים, אשר הורשע בגינם על ידי בית המשפט המחוזי. דומה כי חברי ואני איננו רואים עין בעין את השתלשלות העובדות בפרשה זו ואת המסקנה המשפטית המתבקשת מהן. קביעותיו של חברי, לפיהן, המתלוננת התקשתה להגיע להחלטה להפרד מהמערער ובהתנהגותה הביאה אותו למחשבה כי היא מקיימת עמו יחסים מאהבתה אליו, וכן הקביעה כי התנגדותה היתה רפה ונעשתה בשל לחץ הוריה ולא מרצונה, נשענות במידה רבה על גירסתו העובדתית של המערער אשר נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי. קביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם ממצאי בית המשפט קמא, אשר סבורה אני כי מעוגנים הם היטב בחומר הראיות. אשר על כן, בטרם אנמק את המסקנות אליהן הגעתי בפרשה זו, אעמוד בקצרה על סיפור המעשה כפי שהוא מצטייר בעיני מחומר הראיות ובהתאם לקביעותיו של בית המשפט קמא. 2. וזהו סיפור המעשה: המתלוננת, תושבת קרית-גת, הכירה את המערער בחודש אוגוסט 1994, או בסמוך לכך, במושב צופר, לשם הגיעה באקראי במהלך חופשת הקיץ שלה. בין המתלוננת, שהייתה אז כבת 17, לבין המערער, שהיה כבן 34, התפתחה מערכת יחסים הדוקה, שכללה מגורים בבית המערער שבמושב, קיום יחסי מין מרצון, נסיעות למסיבות באילת ובתל-אביב וכל זאת תוך נטילת סמים וכדורי אקסטזי שסיפק המערער למתלוננת. עם תחילת שנת הלימודים חזרה המתלוננת להתגורר בבית הוריה שבקרית גת. המערער, שככל הנראה רצה להיות קרוב אליה, עבר גם הוא להתגורר בבית הוריו שבקרית גת והקשר בין השניים נמשך. בשלב מסוים, בסביבות החודשים ספטמבר-אוקטובר 1994, הביעה המתלוננת את רצונה לעזוב את המערער, מסיבות שונות, שעיקרן, לדבריה, רצונה להשתחרר מהסמים ולהתרכז בלימודים ובבחינות הבגרות. בתגובה, החלה לטענת המתלוננת, מסכת של הפחדות מצד המערער כלפיה וכלפי בני משפחתה, שכללה איומים שיהרוג את המתלוננת ואת הוריה, שיזרוק רימון על המרפאה של אביה, שיהפוך את המתלוננת לנערת ליווי ואיומים נוספים, כל זאת תוך מתן תחושה כי יש לו הרבה "חיילים וכוח". בשל הפחד שיממש את איומיו, המשיכה המתלוננת בקשריה עם המערער, תוך שהיא ממשיכה ללכת איתו למסיבות ולקיים עמו יחסי מין. בשלב מסוים, לאחר שהמערער התקשר למרפאת הוריה של המתלוננת ואיים כי "ישחט אותם", אזרה המתלוננת אומץ והלכה עם הוריה לתחנת המשטרה, אך חזרה בה בשל החשש מהצפוי לה ולהוריה באם תגיש כנגדו תלונה. בשלב זה החליטה אימה של המתלוננת לערב בסיפור את בנה יגאל, אחיה של המתלוננת אשר מתגורר בתל-אביב, וביקשה ממנו לשוחח עם המערער. יגאל נפגש עם המערער, ולגרסתו של יגאל, המערער אמר לו שאינו מוכן להיפרד מהמתלוננת ואיים לפגוע בה ובמשפחתה, תוך שהוא ממשיך "להתפאר" בכוח ובנשק שיש לו. יגאל, שהתרשם כי המערער הנו אדם המסוגל לממש את איומיו, המליץ להוריו לנסות ולפתור את הבעיה ב"טוב". לאור זאת, החליטה המשפחה על "תרגיל", לפיו המתלוננת תמשיך בשלב ראשון ביחסיה עם הנאשם ותאפשר לו לשהות בביתה, אלא שבהדרגה תשכנע אותו כי רצוי שייפרדו וכי הם אינם מתאימים. מכאן ולהבא התמשכה תקופה של אימה וסיוטים למתלוננת, אשר נמשכה כחודש ימים, תקופה שבמהלכה בעל המערער את המתלוננת, על פי עדותה, מספר פעמים שלא בהסכמתה החופשית, בחדרה שבבית הוריה ובמקומות אחרים, תוך שהיא אמנם אינה מביעה התנגדות פיסית, אך מסרבת לשתף פעולה, מבקשת ממנו ומתחננת כי יחדל. כלפי חוץ ניסתה אמנם המתלוננת להציג חזות של "עסקים כרגיל" ולהמשיך לבלות עם המערער ולארחו בביתה, אלא שבמספר הזדמנויות היא נשברה והתפרצה. כך למשל, כשבועיים לאחר שהוחלט על ה"תרגיל", ביקר אחיה של המתלוננת בבית הוריו וכששאל את המתלוננת היכן המערער, המתלוננת השיבה לו ש"החיים בזבל" וברחה לחדרה. כמו כן, במהלך השבוע האחרון לאירועים, בטרם הוגשה תלונה למשטרה, נכנעה המתלוננת לשאלות המחנכת שלה, שחשה שדבר מה אינו כשורה, ושיתפה אותה בכך שהיא נאנסת על ידי החבר שלה בביתה, תוך שהיא מבקשת ממנה שלא להתערב משום ש"הוא יכול לרצוח את כולם". ערב אחד הלכו המערער והמתלוננת לבקר זוג חברים: אלי ונילי. כאשר המתלוננת נותרה בחברת נילי בלבד, היא התוודתה בפניה כי המערער מתעלל בה וכי היא פוחדת ממנו ורוצה לעזבו. בתום הביקור חפצה המתלוננת ללכת לביתה, אך המערער לקח אותה לדירת הוריו ולאחר שאיים עליה ש"יעשה אותה יתומה" בעל אותה בניגוד לרצונה בפי הטבעת ורק לאחר מכן לקח אותה לביתה. למחרת בבוקר התפרצה המתלוננת בפני אימה ואמרה לה כי היא "כל יום נאנסת בצורה מגעילה" וכי היא "לא יכולה יותר". בעקבות זאת, החליטו הורי המתלוננת, שעדיין חששו להתלונן במשטרה, לפנות אל מר בני כהן שהנו פעיל ציבור בקרית גת. המתלוננת נסעה לביתו של בני כהן יחד עם אביה וסבתה (אמו של אביה) ושם הועלה הרעיון שאבי המתלוננת יתקשר אל אביו של המערער ויזמין אותו להיפגש עמו, אלא שאביו של המערער לא יכול היה להגיע. לאחר מכן, הועלה רעיון אחר להזמין את המערער לביתו של בני כהן על מנת שזה יוכל לשוחח עמו. בשלב שבו הגיע המערער, המתלוננת שהתה בביתו של בני כהן ואילו אביה נסע להסיע את אמו. עקב חילופי דברים בין המערער למתלוננת, הכה המערער את המתלוננת באפה וגרם לה לדימום. כאשר חזר אבי המתלוננת, ביקש המערער לנסוע לביתם על מנת לקחת את החפצים שהשאיר שם. המתלוננת ואביה, שחששו לנסוע לבד עם המערער, ביקשו מבני כהן שיצטרף אליהם. במהלך הנסיעה, דחף המערער, אשר ישב מאחור, את אבי המתלוננת, אשר נהג ברכב, דבר אשר גרם לאבי המתלוננת לעצור את הרכב בצד ורק לאחר מכן להמשיך בנסיעה. כשהגיעו לבית המתלוננת, קיבל המערער לידיו את הדיסקים והציוד שהשאיר בחדרה של המתלוננת וכן 5000 ש"ח שהיו שייכים לו. באותו מעמד דרש המערער מאבי המתלוננת 10,000 ש"ח עבור כל כדור אקסטזי שנתן לה וכן החל להשתולל, זרק חפצים ושבר מפזר חום. או אז התקשרה המתלוננת אל המשטרה והשוטרים אשר הגיעו אל הדירה העידו כי מצאו את המשפחה בפאניקה מוחלטת. בגין שרשרת המעשים המתוארת לעיל, הועמד המערער לדין והואשם בעבירות אינוס, סחיטה באיומים וכן באיום ובתקיפה. בבית המשפט קמא טען המערער כי הנאשמת טפלה עליו עלילת שווא, הן משום שהוריה אסרו עליה לצאת עם בחור מרוקאי והן משום שהיא חייבת לו 28,000 ש"ח, מאחר והוא השאיר בביתה 33,000 ש"ח, מהם החזירה רק 5000 ש"ח. יצוין כי סכום זה לא הוזכר ע"י המערער בעדות שנתן במשטרה, הועלה על ידו רק בבית המשפט, ואין לו תימוכין בראיה או עדות אחרת כלשהי. 3. בפסק דינו הארוך, המקיף והמפורט, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסתה של המתלוננת להשתלשלות הארועים, תוך שהוא נותן בה אמון רב וקובע כי "היא ידעה להבדיל ולהבחין, הבחן היטב, בין אותם מקרים בהם קיימה עם הנאשם, בראשית מערכת יחסיהם, יחסי מין מרצונה החופשי, לבין אותם מקרים בהם סרבה ונאנסה על ידו באכזריות" [מתוך פסק-הדין, בעמ' 339 לפרוטוקול]. בית המשפט קמא ראה סימני אמת בעובדה שהמתלוננת לא נגררה להגזמות ולא טענה שהנאשם הכה אותה, אלא הדגישה את הפחד שהייתה שרויה בו תחת איומי הנאשם, ואת העובדה שפעמים רבות אילץ אותה לקיים עמו יחסי מין, למרות שאמרה שאינה רוצה. עוד קבע בית המשפט קמא כי "מהימנותם של דברי המתלוננת, בפרטיהם, מתאשרת מתחזקת ונתמכת, בין היתר, גם בדברי עדים נוספים", שהם: מורתה של המתלוננת, הוריה, אחיה, בני כהן ונילי. מנגד, בית המשפט קמא לא נתן כל אמון בגרסתו של המערער וקבע כי: "בעדותו, מתחלפים להם סדרי המאורעות. אין סדר כרונולוגי. הוא טועה בין מוקדם למאוחר, ושוגה באומדן פרקי זמן שונים. בגרסתו, כמבואר לעיל, קיימות סתירות בנושאים היוצאים ללמד, אם מעט ואם הרבה על אשם והרגשת האשם שלו. שינוי הגרסאות המתחלפות לא בא בשגגה מחמת שינוי הזמן, אלא ביודעין ומחמת מצוקה." [מתוך פסק-הדין, בעמ' 378 לפרוטוקול]. בית המשפט קמא אף לא התרשם מהתמונה שניסו לצייר עדי ההגנה, אשר הציגו את המתלוננת כבחורה מתירנית שלא הביעה כלפי חוץ כל מצוקה, וקבע כי לא היה זה אלא ניסיון להפגין התנהגות חיצונית "נורמלית" למרות "התלאות הפנימיות שחוותה". בסיכומו של דבר קבע בית המשפט קמא כי: "...יכול היה וצריך היה הנאשם להבין, שהרוח שנשבה מדברי הסכמתה, היתה רוח של הסכמה מאולצת וכפוייה. רוח זו של הסכמה כפוייה, לא הסכמה היא. זו הייתה הסתגרות בתוך בדידות נגזרת. זו היתה אוירת אימה - חשיכה של הסכמה נכפית. והנאשם אטם את עצמו בפני המציאות האמיתית כדי שלא יזדקק לעמוד בסתירה עם הבלתי מתפשר מבחינתו. הצגה שונה של דברים, היתה מבחינת הנאשם לא יותר מאשר טכניקה של ערפול. כפי שניתן היה להווכח, הנאשם לא בחל באמצעים; הוא סחט מהמתלוננת את המשך קיום יחסי המין ביניהם, וכשנוכח לדעת שהחלה מעורבות רבה של בני המשפחה ושל בני כהן בהפסקת מערכת יחסים זו, הוא לא בחל בשימוש באמצעים אלימים, כאשר היכה את המתלוננת בנוכחות בני כהן, איים על כלל בני המשפחה, ואף הגדיל לעשות כשהיכה גם את אביה במכוניתו במהלך הנסיעה לביתם". [מתוך פסק-הדין, בעמ' 382-383 לפרוטוקול] 4. נראה כי התמונה העולה מעדות המתלוננת ומעדויות אחרות התומכות בה, ואשר בהן נתן בית המשפט קמא אמון, הנה תמונה קשה ומדכאת שעיקרה מסכת של כניעת המתלוננת למערער, בחודש האחרון של מערכת יחסיהם, על רקע משטר של טרור ואימה אותם השליט המערער על המתלוננת ועל בני משפחתה. אלמנט הפחד שזור כחוט השני בעדותה של המתלוננת. וכך היא מתארת את תגובתו של המערער לרצונה להיפרד ממנו: "אמרתי לנאשם שאני רוצה להפרד ממנו, שלא מתאים לי היחסים אתו, גם בגלל כל הקטעים שקרו באילת, ושהוא אנס, הרגשתי שהוא לא בסדר, גם בגלל המסיבות והסמים וגם בגלל שרציתי ללמוד. השיחה הזאת הייתה בחודש ספטמבר 1994. הנאשם התנגד לרעיון והוא התחיל לאיים עלי, ועל ההורים שלי, שהוא יהרוג אותי את אימא שלי את אבא שלי, יהרוג את המשפחה שלי שהוא יכניס לי 10 כדורים וישגע אותי, ושהוא יזרוק רימון למרפאה של אבא שלי. הוא אמר לי את זה, זה לא היה פעם אחת. במשך חודש וחצי והוא היה מאיים עלי, היה בא אלי לחדרי בקרית גת, אונס אותי, החזיק את כל המשפחה שלי בפחד... הנאשם לא רצה שאני יעזוב אותו הוא אמר לי שכלום לא יעזור גם [אם] אני אקפוץ מהקומה השביעית אני אהיה אתו, הוא אמר שהוא ישגע אותו והוא אמר לי שהוא יעשה ממני נערת ליווי ושהוא ישכב איתי מתי שהוא ירצה ושהוא יעשה ממני זונה. כל זה היה בחודש ספטמבר 1994. עניין הרימון היה באותו חודש. זה היה חוזר על עצמו יום ביומו." [עמ' 13 לפרוטוקול] פחד זה לא היה נחלתה של המתלוננת בלבד, אלא מנת חלקה של המשפחה כולה, כדבריה של המתלוננת: "לשאלת בית המשפט האם דיברתי על זה עם ההורים שלי אני משיבה: הם ידעו כל הזמן. אמרתי להם שהוא יכול לעשות כל מיני דברים, הוא יכול להרוג. גם המשטרה לא הייתה דבר גרוע בשבילו. ההורים שלי פחדו לא פחות ממני. לשאלתך למה נתתי לו לעשות את זה ומה הביא אותי לתת לו לעשות את זה אני משיבה: האיומים שלו, הוא היה אומר לי אל תכריחי אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות." [עמ' 15 לפרוטוקול]. תמונה זו של אווירת איום וטרור עולה בבירור אף מעדותו של אחיה: "שאחותי ראתה שזה הולך להיות מסוכן היא אמרה שהיא מוכנה לקחת הכל עליה, והיא מוכנה שהוא יעשה רק לה ולא להורים. אני ראיתי את ההורים, הם היו בהלם לא ישנו כמה לילות והם היו מפוחדים, כאשר ראיתי שזה רציני וראיתי שזה היא מוכנה לקחת הכל על עצמה... הוא אמר שכלא אצלו הוא בית מלון. הוא אמר שיש לו חיילים שיבצעו את העבודה שהוא נתון במאסר... הגענו להסכמה עם ההורים שאנחנו ננסה לפתור את זה בדרך אחרת, אולי שאחותי תהיה איתו ולאט לאט תתן לו להבין שהוא לא רצוי בלי שהוא יפגע והוא יעזוב אותה." [עמ' 79 לפרוטוקול]. על רקע זה יש לראות את מכלול מערכת היחסים שהתנהלה בין המתלוננת למערער בחודש האחרון ואת יחסי המין שקוימו ביניהם, כתוצאה של כניעה מוחלטת של המתלוננת לאיומיו של המערער, כאשר רצונה החופשי והסכמתה הם חסרי משמעות ונטולי ערך מבחינתו של המערער. 5. זאת ועוד, על פי עדותה של המתלוננת - אשר הייתה, כאמור, מהימנה על בית המשפט קמא - במספר אירועים במהלך החודש הנדון, אותם תיארה בפירוט, היא סירבה לקיים עם המערער יחסי מין ואף הביעה את חוסר רצונה בלשון מפורשת: "כל פעם שהוא היה עושה את זה הוא ידע שאני לא רוצה. אמרתי לו תפסיק תעשה לי טובה אל תעשה את זה." [עמ' 17 לפרוטוקול] "היו כמה מקרים שהוא היה בא אלי הביתה וההורים שלי לא היו בבית והוא אמר לי שהוא רוצה לשכב איתי והייתי מתחילה להתפרע והייתי רצה בבית, והוא היה מרגיע אותי אבל הוא היה עושה זאת בכל זאת." [עמ' 18 לפרוטוקול]. חוסר רצון זה של המתלוננת, לא זו בלבד שנפל על אזניים ערלות, אלא שהמערער אף לא בחל בשימוש בכוח, הגם, שלדברי המתלוננת, הוא לא הכה אותה: "הוא היה מגיע לחדר שלי ואומר לי שהוא ישכב איתי ואני אמרתי לו 'יוסי תפסיק' וההורים שלי בחוץ ואני לא רוצה שהם ידעו כאילו... הוא היה אומר לי תורידי את הבגדים והיה עוזר לי להוריד אותם חזק כזה, ואומר לי אין לך מה לעשות, אין לך שום... ואז הוא היה מוריד לי את הבגדים ושוכב איתי. גם בפי הטבעת. גם היה אונס אותי אוראלית. הוא היה תופס אותי מהאזניים, מהשיער... אני מדגימה איך שהוא היה תופס אותי. הוא היה אונס אותי אוראלית. הוא היה מכניס את איבר מינו לפה שלי." [עמ' 14-15 לפרוטוקול]. אכן, לא ניתן להצביע במדויק על מספר המקרים בהם, במהלך החודש הנדון, קוימו יחסי המין בניגוד לרצונה המפורש של המתלוננת. המערער לא הואשם בגין מספר מסוים של מקרי אונס, אלא בכך שבמספר רב של הזדמנויות בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית . חוסר הסכמה זה נלמד, כאמור, הן ממכלול מערכת היחסים בחודש האחרון שנכפתה על המערערת באיומים, והן מחוסר הסכמתה לקיים יחסים כפי שהובע במפורש באותם מקרים עליהם העידה המתלוננת. 6. הסכמה חופשית לבעילה "עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו" [ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' , פ"ד מח (1) 302, 346 (להלן-" בארי ")]. בפרשת בארי, עמד בית משפט זה על משמעותו של תיקון 22 לחוק העונשין, בו נזנח הביטוי "נגד רצונה" שהיה מיסודותיה של עבירת האינוס ןהוחלף ביסוד "שלא בהסכמתה החופשית". כתוצאה מזניחת היסוד של "נגד רצונה" נעלמה הדרישה הראייתית, נחלת העבר, לפיה יש להוכיח התנגדות פיסית אופטימלית של קורבן העבירה שנמשכת עד לרגע האחרון; כדי לבסס אישום באינוס. לפי נוסחו של החוק כיום, יכול שהיעדר ההסכמה לא תכלול התנגדות פיסית, אלא הבעת שלילה מילולית גרידא [ראו דברי הנשיא שמגר בעניין בארי , בעמ' 346; וכן דברי השופט חשין שם, בעמ' 376]. במקרה שלפנינו, על פי עדותה של המתלוננת באירועים מסוימים הגיעה התנגדותה של המתלוננת עד כדי "התנגדות פיסית ממשית", כדבריה: "היתה גם התנגדות פיסית ממשית ליחסי המין. הייתי סוגרת את הרגליים. הנאשם היה פותח אותם. הוא היה מסובב אותי. היה מוריד לי את הבגדים". [עמ' 55 לפרוטוקול]. אלא, שבמקרים אחרים, כפי שציין בית המשפט קמא, "המתלוננת אישרה, כי אכן התנגדותה למעשי הנאשם לא נשאה תמיד אופי פיסי, אך היא בהחלט טרחה להביע בפניו את התנגדותה לפחות באופן מילולי" [מתוך פסק-הדין, בעמ' 331 לפרוטוקול]. התנגדות מילולית זו הנה, כאמור, התנגדות מספקת ואין בה לגרוע כהוא זה מהמסקנה בדבר העדר הסכמה חופשית של המתלוננת. יתרה מזאת, יש לראות את התנהגותה של המתלוננת על רקע הסיטואציה המיוחדת של בחורה צעירה הסרה למרותו של המערער, תלויה בו באספקת סמים ונתונה לדרישותיו, תחת איומים בלתי פוסקים ומתמשכים, וכאשר מעשי האונס מתרחשים אף בביתה והנם מעשה של שגרה. בנסיבות מיוחדות אלה, כאשר תחנוניה של המתלוננת לא היו לה לעזר, נקל להבין מדוע לא ראתה טעם בצעקות או בהתנגדות פיסית. לעניין זה, מדברת עדותה של המתלוננת בעד עצמה: "אני לא צעקתי כי פחדתי. לא יכולתי לצעוק כי פחדתי. אני פחדתי ממנו פחד מוות. כשהוא היה אומר לי לעשות משהו הייתי עושה כי פחדתי ממנו. כל מעשה שבינינו היה תחת איום ופחד. כל דבר היה תחת פחד ולא תחת כוח פיסי חזק, אם כי זה הגיע גם לזה". [עמ' 48 לפרוטוקול]. על סיטואציה כגון דא עמד הנשיא שמגר בעניין בארי הנ"ל, בעמ' 347, באומרו כי: "... אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת..." זאת ועוד, "הסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה" [ראו דברי הנשיא שמגר, שם, שם]. המערער לא רשאי היה להשליך מהסכמתה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין בעבר, פרועים ככל שיהיו, על המשך של הסכמה מצדה. מרגע שהביעה המתלוננת את רצונה בהפסקת הקשר עם המערער ונאלצה להמשיכו מתוך כניעה לאיומיו, הרי שלא ניתן לומר כי הסכימה למעשים מרצונה החופשי. אין לי ספק כי המערער לא התקשה להבין את המסר של העדר הסכמה מצד המתלוננת. משנתקבלה כאמינה עדותה של המתלוננת במלואה, הרי אין להתעלם מכך שבעדות זו חזרה מספר פעמים על תיאור האופן בו אמרה למערער במלים מפורשות שמבקשת היא ממנו להפסיק, בעוד הוא דורש ממנה לקיים עמו יחסים. היא העידה כי התחננה על נפשה וביקשה ממנו לחדול ותגובתו היתה באיומים שונים. אלמלא היה המסר חד משמעי ואילו היו יחסיהם מושתתים על הסכמה הדדית או על הבנתו המוטעית בדבר הסכמת המתלוננת - לא היה כל מקום להשמעת האיומים מסמרי השיער מצד המערער. אין לקבל שאיים להרוג את הוריה, להפכה לנערת ליווי, להמשיך ולסממה ועוד איומים אותם תיארה בעדותה, תוך שהוא מקיים עמה יחסי מין, וכל זאת כשהוא מאמין שהיא מסכימה לקיומם ואף מעוניינת בהם. יתרה מזו, משהביעה המתלוננת התנגדותה המפורשת להמשך היחסים, בהזדמנויות שונות בהם נדרשה על ידי המערער לקיימם, הרי אי ההסכמה ברורה היא ואין המערער רשאי לכפות עצמו עליה. גם אילו היה ממש בהתרשמותו של המערער כי התנגדותה של המתלוננת הושפעה מדרישות הוריה, מרצונה לשוב ללימודים או מכל טעם אחר, אין הוא יכול ליטול לעצמו חירות להתעלם מהעדר ההסכמה לקיום יחסים עמו. התעלמות מכוונת מהבעת התנגדותה של המתלוננת, מקורה בתפיסה מעוותת ביחס לחשיבות רצונה והסכמתה של המתלוננת ומשמעותה הפיכתה לאובייקט מיני הנתון לדרישותיו ולרצונותיו של המערער תוך שימוש באמצעי כפיה, לחץ ואיום. 7. בא כוחו של המערער חזר והדגיש, הן בבית משפט קמא והן בפנינו, את היותה של המתלוננת נערה מתירנית, אשר נהגה להפגין את מיניותה ולקיים יחסי מין פרועים עם המערער ועם גברים אחרים. בהקשר זה, ראוי לחזור ולהדגיש את שציין כבר בית משפט זה, כי "השיטה לפיה מעביר הסניגור, כאילו בסרט נע, את ההיסטוריה של חייה המיניים של מתלוננת כלשהי כבר אינה מקובלת ואינה מותרת" [הנשיא שמגר בעניין בארי , בעמ' 320]. שיטה זו אין בה אלא הטיית הכף מן הנושא העומד לדיון, "על ידי הניסיון לשכנע כי אישה השוכבת עם פלוני מרצונה יוצרת בכך תשתית ראייתית לפיה היא מסכימה לשכב גם עם פלמוני ואלמוני. זהו ניסיון שלא יצלח וראוי הוא שידחה מכל וכל" [שם, בעמ' 329]. כאשר מבקש בית המשפט לבחון את טיבם של היחסים שקוימו בין שני בני זוג, אל לו לערב עמדה ערכית באשר למעשה זה או אחר של האישה בנסיבות אחרות, בזמן ובמקום אחר. בענייננו, התנהגותה "המתירנית" של המתלוננת או אופי יחסי המין שקיימה עם המערער או עם גברים אחרים בהסכמה, אין להם השלכה על הוכחת העדר של הסכמתה החופשית ועל מודעותו של המערער לכך, באותם מקרים בהם הביעה היא את אי רצונה בקיום יחסים עמו, ונתנה לכך ביטוי כלפיו. מגעים כאלה, שקוימו ללא הסכמה, הם בגדר "אינוס" כמשמעותו בחוק. בהקשר זה, מתברר שוב ושוב כי נוכח נורמות חברתיות פסולות ששורשיהן העמוקים טרם נעקרו, לא למותר יהיה לחזור ולהדגיש את דברי הנשיא שמגר, בעניין בארי הנ"ל (בעמ' 324): "גם רעיה רשאית לסרב לשכב עם בעלה, ואם יכפה זאת עליה ללא הסכמתה החופשית ייאשם באינוס, ואפילו מי שמוכרת גופה תמורת אתנן רשאית לסרב למי שאינה רוצה לשכב עמו. גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא. .... אלו מושכלות ראשונים, אך אין רע בחזרה ובשינון של הדברים הידועים הללו." 8. אף השהייתה של המתלוננת את פנייתה למשטרה אינה יכולה ללמד דבר על הסכמתה. "היעדר תלונה לבני המשפחה או למשטרה, תוך זמן סביר, בנסיבות של לחץ - משפחתי או חברתי... או בשל פחד ... הוא תופעה שאינה בלתי מצויה או נדירה. שאלה דומה עלתה, לא אחת, במשפטים מן הסוג שלפנינו. בתי המשפט זנחו את הגישה, שלפיה אי הגשה מיידית של תלונה פוגעת, מניה וביה, באמינותה של התלונה המאוחרת יותר. חקר מצבה הנפשי של נאנסת מסביר נסיבות כגון אלה." [דברי הנשיא שמגר שם, בעמ' 322; כן ראו דברי השופט חשין בעמ' 364-367 לפסק הדין]. במקרה דנן, מן העדויות עולה בבירור, כי הפחד ותחושת חוסר האונים שהיו נחלתם של המתלוננת ובני משפחתה, היוו גם את הגורם לאי הפניה למשטרה. וכך השיבה המתלוננת לשאלת בית המשפט מדוע לא התלוננה במשטרה: "לשאלת בית המשפט למה לא התלוננתי במשטרה אני משיבה: פחדתי. הוא אמר שהוא לא מפחד. הוא אמר 'תלכי למשטרה, אין בעיה ותראי מה יהיה'. הוא היה מאיים, הוא עשה טרור בבית כולם פחדו. לשאלת בית המשפט למה אבי לא הלך להתלונן במשטרה אני משיבה: כי אני אמרתי לו לא ללכת. כולנו ישבנו ודיברנו ולא ידענו מה לעשות. חשבנו שזה סוף העולם לא ידענו למי לפנות, חשבנו שזה סוף העולם". [עמ' 14 לפרוטוקול; וכן עדותה בעמ' 21 ו35- לפרוטוקול]. עדותה זו של המתלוננת, מתחזקת על-ידי עדותה של אמה [עמ' 103 לפרוטוקול] וכן על-ידי עדותו של אביה: "לשאלתך מה עשינו אחרי שהוא התקשר למרפאה ולבית אני משיב: רצינו ללכת למשטרה, היינו אני אשתי ובתי, עלינו במדרגות ואמרו לי לחכות וילנה אמרה שהיא פוחדת שלא יעזרו לנו ואז הוא יהרוג אותי. הוא יעשה נזק. הוא יהרוג אני לא יודע היא אמרה שהיא פוחדת ממנו..." [עמ' 120 לפרוטוקול]. 9. למרות משטר הטרור והאימה, המתלוננת המשיכה ללכת עם המערער לחברים ולמסיבות וניסתה להפגין כלפי חוץ התנהגות רגילה; היא נשלטה לחלוטין על-ידי המערער, שהיה מבוגר ומנוסה ממנה, וחייתה במצב שהיא כינתה בלשונה "מעגל סגור", תוך שהיא מסתירה את מצוקתה מהסובבים אותה, עד להתפרצות הבלתי נמנעת בפני אמה ומורתה. התנהגות זו של המתלוננת הנה מובנת, לאור הכפילות בהתנהגותו של המערער, אותה היטיבה לתאר בעדותה: מחד, כלפי חוץ ובציבור התנהג המערער בנימוס; מאידך, הוא שלט במתלוננת באמצעות איומים "שקטים", תוך שהוא נוהג לזרוק לחלל האוויר, גם בנוכחות אחרים, דברים שיש בהם רמזים ואיומים, המופנים אליה ומכוונים לכך שרק היא תבין אותם: "אמרתי לנאשם שאני לא רוצה לבוא. ישבתי בחדר והייתי בדיכאון, הייתי מקופלת שהוא לא יגע בי, הוא אמר לי 'טוב אם את לא רוצה לבוא לאלי ונילי נעשה טיול לאור הירח'. זה גם סוג של איום שלו הוא לא אמר לאן. הסכמתי ללכת לאלי ונילי, הגענו אליהם ישבנו ודיברנו והנאשם היה זורק בדיחות שיש להם משמעות כפולה, שרק אני יבין אותן, שחבל לי על זה, שכאילו לא יעזור לי שום דבר..." [עמ' 16 לפרוטוקול]. "יש לנאשם כל הזמן את הגישה הזאת של בשקט, של קרימינל, די הלנה אל תעשי את זה, מה את רוצה שאני אעשה דברים, תעשי מה שאני אומר יהיה בסדר" [עמ' 55 לפרוטוקול]. "לשאלתך האם מיום ליום הוא נעשה יותר תוקפן אני משיבה: כן, באיומים שלו. באופן כללי. אבל הוא היה אלים בצורה אני יכולה להגדיר את [זה] יפה, הוא היה מחייך והוא היה מאיים" [עמ' 60 לפרוטוקול]. בנסיבות אלה, עמדה בפני המתלוננת הברירה, שבין כניעה לאיומיו של המערער והשתתפות במשחק שלפיו היא מארחת אותו בביתה וכלפי חוץ הם חברים ואוהבים, לבין בחירה בעימותים קשים איתו, שכתוצאה מהם היא עלולה להיפגע. ברירה זו היא שעמדה לנגד עיניה: "...היו לי דרכי בחירה, להיות איתו בסדר ולחיות, הוא אצלי בחדר ולא יוצא, או ללכת איתו כסאח מההתחלה ושירביץ לי ושיאנוס אותי באלימות". [עמ' 54 לפרוטוקול]. לאור כל זאת, ניסיונה של המתלוננת להפגין חזות של "עסקים כרגיל" הנו, כאמור, מובן ואינו פוגם באמינותה; לא זו אף זו, ניסיון כזה הנו דפוס התנהגות שאינו חריג בנסיבות כגון דא. המשכת קורבן האונס בשגרת חייו אינה תופעה יוצאת דופן וחלק נכבד ממעשי האונס אינו מתגלה כלל, כאשר קורבן האונס אינו מגלה תחושותיו וזכרונותיו מן המעשה עד סוף ימיו [ראו עניין בארי , בעמ' 330]. 10. חברי השופט קדמי, עמד אף על תמיהות בהתנהגותה של המתלוננת, אשר המשיכה להתקשר אל המערער ואף סיכלה, כביכול, את מאמצי ההורים לניתוק הקשר, בכך שמסרה לנאשם את מספר הטלפון, לאחר שהוריה החליפו אותו. אף התנהגות זו יש לראות על רקע שלטון האימים ששלט המערער במתלוננת, אשר תארה כיצד לא הצליחה לחמוק מבין ידיו, כיצד אילץ אותה לשוחח עמו בטלפון, וכיצד נאלצה לדווח לו על כל צעדיה על מנת שלא יחשוד בדבר: "יוסי התקשר אלי כמה פעמים הביתה. הוא היה כל הזמן מתקשר. היתה גם תקופה שהוא היה מתקשר בכל החודש הזה, שהוא היה בא, נפרדתי ממנו, החלפתי מספר טלפון, הייתי בורחת, הולכת, הייתי נעלמת לו. הוא היה מתקשר למרפאה של ההורים, והיה ממשיך לאיים. הוא כל הזמן המשיך לאיים, כל מה שקרה היה תחת איומים." [עמ' 19-20 לפרוטוקול]. "לשאלתך למה בחודשים אוקטובר נובמבר אני המשכתי להתקשר אליו, כי פחדתי ממנו, הוא הכריח אותי לא רק לשכב איתו אלא להיות איתו כל הזמן, הוא רצה שנדבר בטלפון, שנהיה בסדר, אחרי שהיה הפיצוץ, ואמר שהבית שלי מוקף ברימונים, אמא שלי החליטה להכניס אותו לבית ולהחליק את כל העניין, ולעשות הכל בסדר, ואז להיפרד ממנו בצורה יפה" [עמ' 50 לפרוטוקול]. "אני מפחדת מהנאשם. אבל הוא היה אומר אני רוצה לראות אותך. היה מקרה לדוגמא שנסענו לקחת את סבתא שלי עם אמא שלי לשדה תעופה. פחדתי שהוא יחשוב שברחתי לו, התקשרתי אליו אמרתי לו אני אהיה, אין לך ממה לדאוג, הגעתי למצב שאני פוחדת שהוא יחשוב או יחשוד משהו". [עמ' 52 לפרוטוקול]. אכן, ניתן אולי, בדיעבד, להעביר ביקורת על התנהגותה של המתלוננת. אך זאת יש לזכור, כי יש לבחון את הנסיבות "לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת. לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה והשמעת האיום." [דברי השופט חשין בעניין בארי , עמ' 367]. זאת ועוד, אין בהתנהגותה של המתלוננת ובמעשים אותם אישרה בעדותה, כדי לגרוע כהוא זה מהמסקנה כי הוכחו יסודותיה של עבירת האינוס, לפיהן בעל המערער את המתלוננת, שלא בהסכמתה החופשית, תוך הפעלת אמצעי לחץ, כוח ואיומים. עמד על כך בית משפט זה בפרשת גרינוולד [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (2) 564, 577]: "מכל מקום, יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי נבונה, בלתי-סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה; כבר היו דברים מעולם, ולא על פי אמת מידה זו נבחן, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה..." 11. אשר על כן, אני מציעה לחברי לדחות את ערעורו של המערער על הרשעתו באישום הראשון ולאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אף בכל הנוגע להרשעתו של המערער בעבירות סחיטה באיומים, אינוס ואיום. המערער הורשע, אם כן, בשני אישומים הכוללים חמש עבירות חמורות, שנעברו בנסיבות קשות; סיפור המעשה הנו יוצא דופן ומגולל מסכת של התעללות פיסית ונפשית של הנאשם במתלוננת, שהייתה קטינה ושנות חייה כמחצית מגילו של המערער. המערער איים על המתלוננת ומשפחתה באיומים קשים, סחט מהמתלוננת את המשך הקשר איתו ואף אנס אותה מספר פעמים. בסופו של הסיפור, לא בחל המערער אף באלימות פיסית, פגע באפה של המתלוננת ופצע אותה ואף תקף את אביה. לפיכך, הייתי מציעה לחברי לדחות אף את הערעור על חומרת העונש, ולאשר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת השופטת ט. שטרסברג-כהן : אני מצטרפת לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ביניש וכמוה סבורה גם אני כי יש לדחות את ערעורו של המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ולהשאיר על כנם את ההרשעה ואת העונש שהושת. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ב בתשרי תשנ"ח (13.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת 573996 01 H

[ "ע\"פ 96", "ע\"פ 316/85" ]

2,253

590

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6381/97 - ב' בפני: כבוד השופט י' זמיר העותרים : פלונים נגד המשיב : שר הפנים בקשה ל היתר זמני לשהייה בישראל החלטה העותרים ביקשו בעתירתם צו ביניים כפול. ראשית, הם ביקשו צו המונע את גירושו של העותר מישראל עד למתן פסק הדין בעתירה. ביום 29.10.97 החליט כבוד השופט חשין להוציא צו כמבוקש. שנית הם ביקשו צו המורה למשיב להנפיק לעותר היתר זמני לשהיה בישראל. ביום 12.11.97 הודיע ב"כ המשיב לבית המשפט כי המשיב אינו מתנגד לבקשת העותר כי יינתן בידו היתר זמני לשהיה בישראל, והפנה את העותר, לצורך זה, ללשכת היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון, בכך בא העותר על סיפוקו ככל שמדובר בבקשה לצו ביניים. ניתנה היום, ט"ז בחשוון התשנ"ח (16.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063810. I07

[ "בג\"ץ 6381/97" ]

2,256

16,688

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6381/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין העותרים : 1. חליל אלשאחתית 2. רונית אלשחאתית נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה למושב שלושה ולתגובת המשיב בכתב עובר לשמיעה על-פה. ניתן בזאת צו ביניים המורה את רשויות המדינה שלא ייעשה לגירושו של העותר מס' 1 מתחומי מדינת ישראל. אשר לבקשת העותר כי ינתן בידו היתר זמני לשהייה בישראל: המשיב מתבקש להגיב על בקשה זו תוך ארבעה-עשר ימים. לאחר קבלת התגובה אחליט על דבר המשך ההליכים. לבקשת העותרים ניתן בזאת צו איסור פירסום תוכן העתירה עד אם יינתן צו אחר. היום, כ"ח בתשרי תשנ"ח (29.10.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063810. G02

[ "בג\"ץ 6381/97" ]

2,258

27,546

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6381/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותרים : 1. חליל אלשאחתית 2. רונית אלשחאתית נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרים: עו"ד רונן כהן החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ז' בשבט תשנ"ח (3.2.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97063810. O09

[ "בג\"ץ 6381/97" ]

2,259

591

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/97 - 2 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים והמשיבים 1. מדינת ישראל בערעור שכנגד: 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים והמערערים 1. אסטיטי כרמלה בערעור שכנגד: 2. אסטיטי וליד 3. אסטיטי עומר 4. אסטיטי מגרולין 5. אסטיטי שנדרא 6. אסטיטי ג'ובר 7. אסטיטי אנס סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על חמישה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערערים והמערערים שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערערים יגישו את טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבים - המערערים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לטענות המערערים ואת טענותיהם בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו להם טענות המערערים; 3. המערערים - המשיבים בערעור שכנגד - יגישו את תשובתם לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו להם הטענות בערעור שכנגד, ורשאים הם, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבים בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים כי אין ברצונם להשיב כאמור; 4. המערערים בערעור שכנגד רשאים להשיב לתשובת המשיבים בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה להם התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונם להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערים שכנגד כי אין ברצונם להשיב כאמור. ניתן היום, י"ט בתמוז התשנ"ז (24.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. A03 /דז/

[ "ע\"א 2352/97" ]

2,260

4,503

בבית המשפט העליון ע"א 2352/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים 1. אסטיטי כרמלה 2. אסטיטי וליד 3. אסטיטי עומר 4. אסטיטי מגרולין 5. אסטיטי שנדרא 6. אסטיטי ג'ובר 7. אסטיטי אנס בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערערים: עו"ד עשירה ראובני בשם המשיבים: עו"ד קורנויץ מנחם החלטה התיק יועבר ללשכת הנשיא לשם הוצאת צו בדבר סיכומים בכתב. לאחר השלמת כל מחזורי הסיכומים ייקבע מועד להשלמת טיעון בעל-פה. ניתנה היום, י"ח בתמוז תשנ"ז (23.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. Q02

[ "ע\"א 2352/97" ]

2,261

17,608

בבית המשפט העליון ע"א 2352/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערערים : 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים : 1. אסטיטי כרמלה 2. אסטיטי וליד 3. אסטיטי עומר 4. אסטיטי מגרולין 5. אסטיטי שנדרא 6. אסטיטי ג'ובר 7. אסטיטי אנס בקשה לקביעת מועד דיון בשם המערערים: עו"ד קורנויץ מנחם החלטה מתבקשת תגובת הפרקליטות אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ט' בתמוז תשנ"ז (14.7.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. Q01

[ "ע\"א 2352/97" ]

2,262

26,722

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים : 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נגד המשיבים : 1. כרמלה אסטיטי 2. וליד אסטיטי 3. עומר אסטיטי 4. מגרולין אסטיטי 5. שנדרא אסטיטי 6. ג'ובר אסטיטי 7. אנס אסטיטי ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.2.97 בת"א 542/92 שניתן על ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98) בשם המערערים" עו"ד זיו אלדן בשם המשיבים: עו"ד מנחם קורנויץ החלטה באי-כוח הצדדים ינהלו מגעים לשם השגת הסדר ברוח הצעת בית המשפט וזאת תוך 21 יום מהיום. אם לא יעלה הדבר בידם, יודיעו הם על כך לבית המשפט עד תוך המועד הנ"ל וינתן פסק דין על פי החומר שבתיק. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023520. J04 /אמ

[ "ע\"א 2352/97" ]

2,263

29,950

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2352/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערים (המשיבים שכנגד): 1. מדינת ישראל 2. מפקד כוחות צה"ל ביו"ש נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. כרמלה אסטיטי 2. וליד אסטיטי 3. עומר אסטיטי 4. מגרולין אסטיטי 5. שנדרא אסטיטי 6. ג'ובר אסטיטי 7. אנס אסטיטי ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.2.97 בת"א 542/92 שניתן על-ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשנ"ט (28.9.98) בשם המערערים: עו"ד זיו אלדן בשם המשיבים: עו"ד מנחם קורנויץ פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י. הכט) חייב את המדינה לשלם פיצויים למשפחת המנוח ד"ר אחמד נאיף אסטיטי ז"ל שנרצח ביום 22.4.91 על ידי שני פעילים בתנועת "הפנתר השחור" בכניסה לבניין לשכת הבריאות בג'נין שבה עבד המנוח כראש לשכת הבריאות של המינהל האזרחי מאז 1983. על כך הוגשו ערעור וערעור שכנגד. ערעור המדינה נסב על חיובה בנזיקין כלפי משפחת המנוח, על אי הטלת רשלנות תורמת על המנוח ועל גובה הנזק ואילו הערעור שכנגד, שהוגש על ידי בני משפחת המנוח, נסב על דחיית עילות תביעה נוספות על העילה בנזיקין ועל גובה הנזק. 2. הרצח ארע על רקע החשד שהמנוח משתף פעולה עקב התנגדותו לשימוש באמצעי טרור והתרועעותו עם ישראלים רבים. לא היה זה אירוע ראשון שהיה מכוון לפגוע במנוח: ב11.9.88- נעשה ניסיון לרוצחו במקום עבודתו, הוא נפצע קשה, אושפז תקופה ארוכה וחזר לעבוד כרופא בלשכת הבריאות; ב22.7.91- נפצע קשה שומר שהוצב על המנוח על ידי מפקד כוחות צה"ל באיו"ש כאשר אלמונים הגיעו ללשכת הבריאות ופצעוהו. הוא לא חזר לעבוד כשומר. מלבד ההתנכלויות לגופו, ארעו במהלך השנים מעשי פגיעה ברכושו של המנוח שבהם הוצת רכבו ונזרקו בקבוקי תבערה לעבר ביתו ורכבו. המנוח פנה באמצעות עו"ד בבקשות לפצותו על הנזק שנגרם לו והתריע על הפניית עורף מצד הממשל שלא נתן דעתו במידה ראויה לפגיעות שנפגעו תושבים מקומיים על ידי גורמים עויינים, עקב שיתוף פעולה עם הממשל. בקשותיו לא נענו, בנימוק שגורמי הביטחון אינם אחראים לנזקים שנגרמו לו, והוא הופנה לוועדת פיצויים. אחת התשובות הגיעה אחרי מותו ובה נאמר כי הועברו לבני משפחתו על ידי משרד הביטחון 11,700 ש"ח (ככל הנראה עבור נזק לרכוש) ו15,000- ש"ח "לפנים משורת הדין". 3. בית המשפט המחוזי בחן את עילות התביעה החילופיות, שהן, החלטת ממשלה המודיעה לתושבי איו"ש על המגמה לחיות עם התושבים חיים משותפים, להיטיב את מצבם ולהתייחס אליהם בשיוויון. בצדק קבעה השופטת המלומדת כי החלטה זו אינה באה בגדרה של הבטחה מנהלית באשר אין היא עונה על הקריטריונים שנקבעו לצורך סיווג אקט מנהלי כהבטחה שלטונית המעמידה עילת תביעה. העילה השניה, לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל1970-, אף היא איננה מעמידה עילת תביעה למערערים באשר המנוח אינו נכנס לגדר הגדרת "נפגע" שבסעיף 1 לחוק. 4. מכאן עבר בית המשפט לבחון את עוולת הרשלנות, הוא החיל על המקרה את פקודת הנזיקין [נוסח חדש] מכוח "חזקת שוויון הדינים". הוא הבחין בין חובת הזהירות של מעביד כלפי עובד בדרך כלל, המתייחסת לסיכונים הכרוכים בעבודה שאותם על המעביד למנוע לבין הסיכון במקרה זה שהיה טמון בעצם העסקתו של המנוח ושהמעביד היה מודע לו. בית המשפט קבע, כי בהיות המעביד מודע לאותו סיכון, הייתה זו חובתו ליתן למנוח הגנה מירבית. אמנם, ניתנה לו הגנה באמצעים שונים כמפורט על ידי בית המשפט, אלא שלדעת בית המשפט, לא היו אלה אמצעים מספיקים נוכח נסיבותיו של המקרה. 5. בהטילו אחריות על המדינה עקב רשלנות, התייחס בית המשפט לרמת השמירה על עובד בזק שהושאר בעבודה במנהל האזרחי, שהעיד כי בכל בוקר היה בא חבלן למכוניתו לבדוק אם לא מולכדה וכי הצטרפו אליו בין שלושה לארבעה חיילים כליווי מהבית למשרד, שניים ישבו איתו בכניסה למשרד ושניים בחדר. כאשר נסע לעבודה בירושלים, בתל-אביב או בחיפה, היו מצטרפים אליו שני חיילים והיה לו ליווי צמוד כל העת. אמנם אבטחה זו ניתנה לפרק זמן מוגבל בעקבות התראה שקיבלו כוחות הביטחון שהעד נכלל ברשימת אחד מארגוני הטרור, אולם המנוח לא קיבל את אותה הגנה ולו לתקופה קצרה ככל שהלכה וגברה הסכנה לחייו. 6. גם טענת רשלנות תורמת מצד המנוח נדחתה על-ידי בית המשפט. לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו של השומר שהיה למנוח, לא היה לו שומר אחר באשר איש לא היה מוכן לקבל את התפקיד שהיה כרוך בסיכון לחיים. מתחקיר שנערך לאחר הרצח הוברר, כי תת מקלע שנמסר למנוח הושאר בביתו וכי המנוח לא לבש אפוד מגן שקיבל, ולא דיווח לרשויות על כך שאין לו שמירה. האקדח שנמסר לו נמצא במשרדו, אולם הוא לא השתמש בו. ככל הנראה, לא הספיק לעשות זאת. על אף כל אלה נמנע בית המשפט מלהטיל על המנוח רשלנות תורמת. הוא ציין כי לאחר ההתנקשות בחיי השומר, לא נמצא שומר שהסכים ליטול עליו את השמירה על המנוח. הסכנה בתפקיד היתה רבה מדי ועל אף שרשויות הצבא מימנו את שכרו של השומר לא הצליח המנוח למצוא שומר אחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הובאו ראיות בקשר למיקום הדקירות בגופו של המנוח ועל אופן התקיפה על ידי הרוצחים ולפיכך לא ניתן היה לקבוע כי האפוד היה מגן עליו וכי היה סיפק בידו לאחוז בנשק. עובדה היא כי האקדח היה איתו במשרדו וככל הנראה לא הספיק להצטייד בו. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת הרשלנות התורמת שהעלתה המדינה. 7. אנו סבורים כי בנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה הנוכחי, בהתחשב בהתנכלויות הרבות במנוח, בביתו וברכושו, בהתחשב בפניותיו אל הרשויות, שבהן יידע אותם על הסיכון שבפניו הוא עומד, ובהתחשב בעובדה שהשומר שליווהו נפצע קשה על ידי מתנקשים, נראה כי הקביעה המטילה אחריות בנזיקין על המדינה, שלא עשתה את הדרוש להגנת המנוח, בדין יסודה וכך גם הקביעה באשר להעדר רשלנות תורמת מצד המנוח. הסיכון לחיי המנוח היה גדול וידוע. הוא לא הצליח למצוא שומר לאחר שהשומר נפגע על ידי מתנקשים. אמצעי המגן שנתנו לו לא היו מספיקים בנסיבות העניין. תת מקלע שקיבל היה בבית - שגם עליו היה צריך המנוח להגן. האקדח היה במשרד והמנוח לא הספיק לשלפו. המנוח אכן לא לבש את אפוד המגן, אולם מאחר ולפי קביעת בית המשפט לא הוכח באילו מקומות בגופו נדקר הרי שאין הוכחה שהאפוד היה מונע את הפגיעה בו ואת מותו. ראוי להוסיף, שחובת הזהירות שחב אדם כלפי עצמו, קטנה מחובת הזהירות שחב המעביד כלפיו. במצב דברים זה דין הערעור בשאלת האחריות להידחות. גובה הנזק - שיעור אובדן התמיכה 8. המערערים מעלים טענות שונות כנגד הנזקים ושעורם. נראה לי כי אין להתערב בהערכת בית המשפט את נזקם של התלויים, למעט בעניין הפרשי ההצמדה שנוספו על סכום הפיצויים שנפסק בגין אובדן התמיכה לעבר. בית המשפט הניח כי המנוח היה מעתיק את מקום מגוריו ועיסוקו לספרד וכי היה מנסה למצוא שם עבודה במקצועו כרופא מומחה. יתרה מזאת: הובאו לפניו ראיות שלפיהן, רופא מומחה בספרד עשוי להשתכר סכום העולה כדי 389,597 פזטות, סכום השווה ל9,116- ש"ח (על פי שער המרה של 2.34 ש"ח ל100- פזטות). אלא, שבית המשפט קבע כי סיכוייו של המנוח למצוא עבודה קבועה במקצועו שקולים לסיכוייו להיות מובטל מעבודה. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי "כל סכום [שיקבע] כבסיס לחישוב בנסיבות אשר כאלה, יהיו בו סממנים ספקולטיביים" (סעיף 4(ז) לפסק-הדין). ומכאן, על מנת שלא לקפח את המשיבים ולאפשר להם רמת חיים מינימלית - כלשון בית המשפט - נקבע אובדן התמיכה בהתבסס על עדותה של האלמנה אודות הסכום הנדרש, מידי חודש, לקיים את ילדיה ואותה ולספק את צרכיהם, ולוּ בדוחק. סכום זה עמד על 4,446 ש"ח, והוא פרי המרת 190,000 פזטות, בשער החליפין האמור לעיל. אמנם, "פיצוי לתלויים נפסק להם בשל אבדן התמיכה שהיו זוכים בה אילו היה המנוח נשאר בחיים. משמע, ששומה על בית-המשפט לקבוע, תחילה, את הכנסתו האפשרית של המנוח, אילולא נפטר" (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח) 771). אולם - וכפי שציינה בצדק השופטת י' הכט - קביעת אבדן התמיכה בנדון אינה עניין של ודאות עובדתית, ובכגון דא, "בית המשפט אינו כפות לשיטת חישוב זו או אחרת. ... הוא מצווה ... להעריך את הפסד הממון ... שסבלו התלויים במנוח בגלל מותו. להשגת מטרה זו יכול הוא לבור לו את הדרך הנראית לו כנכונה ומתאימה לנסיבות המיוחדות של המקרה, בהתחשב עם חומר הראיות שהובא לפניו" (ראו ע"א 187/57 קרפ נ' צדיק , פ"ד יב 171, 175). 9. "השאלה העומדת בפני בית-המשפט שלערעור איננה אם נקט השופט שיטת חישוב טובה או גרועה, אלא אם הסכום שפסק לתובעים פיצוי סביר הוא או בלתי-סביר, אם הפריז השופט למעלה מכל מידה סבירה או אם קפץ ידו יתר על המידה. והיה אם סכום הפיצויים שפסק השופט אמנם סביר הוא בעיני בית-המשפט שלערעור, לא יתערב בפסיקתו, אף אם נקט שיטה לא-טובה, ואף אם בית-המשפט שלערעור, אילו ישב בערכאה הראשונה, היה נוקט שיטה אחרת" (ראו ע"א 610/75 רותם נ' נוף , פ"ד לב(1) 799, 808; וכן, קציר, לעיל , בעמודים 907-909). 10. שוכנעתי כי הגם שניתן היה לקבוע את אובדן התמיכה בדרך אחרת - על בסיס הכנסתו האפשרית של המנוח - קביעתו של בית משפט קמא סבירה היא עד מאוד, ואיני מוצאת מקום להתערב בה. 11. בית המשפט פסק ריבית והצמדה על הפיצוי בגין אובדן התמיכה לתלויים לתקופה שבין מות המנוח ובין פסק-הדין, למן מחצית התקופה. דומני כי בזאת שגה בית המשפט. סכום הבסיס לאבדן התמיכה אותו קבע בית המשפט, נקבע כסכום משוערך נכון ליום פסק-הדין, על פי שוויו. מכאן, שעל סכום זה אין להוסיף הפרשי הצמדה ויש לבטל את החיוב ב הפרשי הצמדה על סכום הפיצויים בגין אובדן התמיכה בעבר. תוספת הריבית תישאר על כנה. 12. אשר לערעור שכנגד של המשיבים, לא מצאתי כי הטענות המועלות בו, מצדיקות את התערבותנו. 13. אשר על כן, כפוף לאמור בסעיף 11 לעיל, בו בוטל החיוב בהפרשי הצמדה, נדחים הערעור והערעור שכנגד. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל : אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' אריאל : אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ו' בכסלו תשנ"ט (25.11.98). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט 97023520. J05

[ "ע\"א 2352/97", "ע\"א 187/57", "ע\"א 610/75" ]

2,264

592

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1188 בפני: כבוד הרשמת השופטת מיכל אגמון המבקש : חיחינאשווילי ממוקה בן יזה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לדחיית מועד דיון בשם המבקש: עו"ד מ. גלעד החלטה בתיק זה מערערת המדינה על קולת העונש שהושת על המשיב. התיק נקבע לדיון כיון שאם התיק לא ישמע יתכן כי תסוכל מטרת הדיון עקב שחרורו של המשיב מכלאו. עם זאת די להתחשב בבא-כח המערער התיק ישמע במועד שנקבע - 15.4.97 בשעה 09:00. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011880. Q01

[ "ע\"פ 97" ]

2,265

4,893

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1188 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער ת : מדינת ישראל נגד המשיב : חיחינאשווילי ממוקה בן יזה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.1.97 בת.פ. 151/96 שניתן על ידי כבוד השופט א. רזי תאריך הישיבה: ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97) בשם המערער ת: עו"ד אמי פלמור בשם המשיב ה: עו"ד גלעד משה פסק-דין השופט י. קדמי 1. זהו ערעורה של המדינה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 151/96), לפיו הורשע המשיב בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה ואיומים - בכך שדקר את בן זוגה של חברתו לשעבר עשר דקירות בסכין (אישום ראשון), ותקף אותו בלוח עץ כשהוא מאיים עליו לבל ימשיך להתראות עם אותה חברה לשעבר (אישום שני) - ונידון לשנתיים מאסר לריצוי בפועל ולשלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור מכוון כנגד קולת העונש. 2. טענתה המרכזית של המדינה היא: כי אין בעונש שנגזר על המשיב כדי ליתן ביטוי לחומרה היתירה, שיש ליחס לשימוש בסכין - 10 דקירות - כאמצעי במאבק על ליבה של חברה לשעבר; וכי אין בכוחו של עונש זה, כדי לתרום תרומה של ממש למאבק בתת-תרבות הסכין המעמיקה את אחיזתה בחברתנו. 3. בית המשפט המחוזי נתן דעתו בגזר דינו לחומרת המעשים שבגינם הורשע המשיב ולחובתו לעשות לצמצום השימוש באלימות במהלכם של סכסוכים אישיים. ברם, מאידך גיסא, ייחס בית המשפט המחוזי משקל נכבד לכך: כי זוהי הרשעתו הראשונה של המשיב בעבירות של אלימות; וכי המשיב הביע חרטה כנה ויש לקדם את סיכויי שיקומו על ידי הטלת עונש מתון. 4. מקובלת עלינו עמדת המדינה, לפיה: עונש של שתי שנות מאסר בשל שימוש בסכין - 10 דקירות - כאמצעי לכפיית דרישתו של המשיב מן המתלונן לבל יתרועע עם חברתו לשעבר, הינו עונש קל; ואין בהבעת חרטה וברצון למנוע התדרדרות בשל שהייה ממושכת בכלא, כדי להצדיק הקלה מרחיקת לכת. גם אנו בדעה, כי בנסיבות העניין, מן הדין היה לגזור על המשיב עונש חמור מזה שנגזר עליו; ואם אנו נמנעים מהחמרה משמעותית בעונשו, הרי זה רק משום שאין אנו נוהגים למצות את הדין כאשר אנו מקבלים ערעור כנגד קולת העונש. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומגדילים את עונש המאסר שעל המשיב לרצות בפועל לשלוש שנים מאסר. עונש המאסר על תנאי שנגזר על המשיב ישאר בעינו. ניתן היום, ח' בניסן, תשנ"ז (15.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97011880. H02

[ "ע\"פ 97" ]

2,266

593

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 2441 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר המערער : שימונוב אמנון נגד המשיב : מדינת ישראל ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 11.3.97 בת.פ. 90/96 שניתן על ידי כבוד השופט ב. אזולאי תאריך הישיבה: כד בסיון תשנ"ז (29.6.97). בשם המערער : עו,ד מירית ספירשטיין בשם המשיב ה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין עונש מאסר של ארבע שנים, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל (בצירוף תשלום פיצוי למתלוננות והעמדתו של המערער בפיקוח קצין המבחן) אינו חמור יתר על המידה, גם כשמתחשבים בנסיבותיו האישיות של המערער. בין השאר תקף המערער עובדות סוציאליות בעת מילוי תפקידן וגרם להן חבלות של ממש. מעשה זה (יחד עם עבירתו הנוספת של המערער) הצדיקו תגובה ענשית הולמת. הערעור נדחה. ניתן היום כד בסיון תשנ"ז (29.6.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ טת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024410. B01

[ "ע\"פ 97" ]

2,267

594

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6876/97 - א' בפני: כבוד השופט א' גולדברג העותר : אליעזר זילברבוים נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה צו ביניים על יסוד עתירה זו שהובאה ביום 20.11.97 לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי יצא מלפניו צו ביניים המכוון אל המשיבים, והמורה למשיב מס' 1 להימנע מלאשר את התב"ע פת6/1276/ א' ולמשיבים להימנע מיישומה ככל שהדבר נוגע לחלקת העותר. צו ביניים זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה בעתירה למתן צו על-תנאי שתידון בפני הרכב של שלושה שופטים במעמד הצדדים. ניתן היום, כ' בחשוון תשנ"ח (20.11.97). שמריהו כהן מ ז כ י ר ר א ש י העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. D02

[ "בג\"ץ 6876/97" ]

2,268

2,476

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6876/97 בפני: כבוד השופט א' גולדברג העותר : אליעזר זילברבוים נגד . המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה להעביר להרכב של שלושה. צו ביניים - כמבוקש. ניתנה היום, כ' בחשוון תשנ"ח (20.11.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. D01

[ "בג\"ץ 6876/97" ]

2,269

35,223

ב בית המשפט העליון בג"ץ 6876/97 - ב' בפני: כבוד השופט מ' חשין העותר : אליעזר זילברבוים נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה בקשה לדחיית מועד דיון החלטה שמיעת העתירה תהיה ביום 16 במארס 1998 בשעה 13:00. היום, י"ג באדר תשנ"ח (11.3.98) ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. G05

[ "בג\"ץ 6876/97" ]

2,271

38,268

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6876/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' גולדברג העותר : אליעזר זילברבוים נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז 4. גבריאל ונונו 5. מועצה מקומית גני תקווה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ח באדר תשנ"ח (16.3.98) בשם העותר : עו"ד מ' בר בשם המשיבים 2-1: עו"ד י' טוניק בשם המשיבה 3: עו"ד ש' ברנד בשם המשיב 4: עו"ד י' טוניק בשם המשיבה 5: עו"ד מ' בויאר פסק-דין מוסכם על הכל - גם עלינו - שהסמכות לדון בעתירה ניתנה לבית-המשפט המחוזי. לבקשת העותר ובהסכמת המשיבים אנו מחליטים למחוק את העתירה באין צו להוצאות. למותר לומר שזכויותיהם וטיעוניהם של הצדדים יישארו כשהיו, איש לא נפגע. בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין יישאר בעינו עד ליום 26 במארס 1998 צו הביניים שהוצא ביום 20 בנובמבר 1997. היום, י"ח באדר תשנ"ח (16.3.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97068760. G06

[ "בג\"ץ 6876/97" ]

2,272

595

בבית המשפט העליון רע"א 96 / 4814 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : שיין ש. נגד המשיבים : 1. מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה 2. סנ"צ עמי פחימה -משטרת בית שמש בקשה למחיקת ערעור בשם המבקש: בעצמו החלטה בהמשך להחלטתי מיום 2.6.97, ולנוכח בקשת המבקש מיום 10.6.97 למחוק את הבקשה לרשות ערעור, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, ז' בסיון תשנ"ז (12.6.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96048140. Q02

[ "רע\"א 96" ]

2,273

596

בית המשפט העליון רע"א 96 / 8454 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש יצחק בן אבו נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.11.96 בר"ע 11874/96 שניתנה על ידי כבוד השופטת גרסטל ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד אברהם אלטלף בשם המשיבה: עו"ד אילתה זיסקינד החלטה 1. המבקש מחזיק במקרקעין של המשיבה, בשטח של כארבעה דונם, בישוב יהוד ומנהל במקום גן אירועים. המשיבה הגישה כנגד המבקש בבית משפט השלום ברמלה ביום 17.6.82 תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין. כעולה מאישור המסירה, נמסרו כתבי-בי-הדין ביום 21.6.82 לאימו של המבקש ולבתו שנראתה למוסר כמי שמלאו לה 18 שנים, ושעל פי הרישום בתעודת הזהות היתה ביום המסירה כבת 16.5 שנים, והיא אשר חתמה על אישור המסירה. המבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן, וביום 1.11.82 ניתן כנגדו פסק דין המחייבו לפנות את המקרקעין. כנגד המבקש נפתחו הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין, וביום 21.7.87 נמסרה הודעת פינוי לאחותו של המבקש הגב' אתי צוף, במקום עבודתה אצל המבקש. ביום 14.8.95 נמסרה הודעת פינוי למבקש עצמו. 2. ביום 22.1.96 הגיש המבקש, בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, בנמקו את בקשתו בכך כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק מאחר וכתבי-בי-הדין לא נמסרו לו כדין. בית משפט השלום (כבוד השופטת נ. קפלינסקי) בהחלטתו מיום 28.8.96 דחה את הבקשה. בית משפט השלום מצא כי המצאת כתבי-בי-הדין היתה כדין, המבקש ידע על הגשת התביעה ומועד הדיון, כפי שעולה, בין היתר, ממכתב מר חתוכה, ראש המועצה המקומית יהוד באותה עת, מיום 23.6.82 בו ביקש דחיית המשפט. כן נימק בית משפט השלום את החלטתו בכך כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור רב מן המועד הקבוע לכך בתקנות. בית המשפט סבר כי המבקש לא הראה סיכויים של ממש להצליח בהגנתו אם יבוטל פסק הדין. 3. המבקש הגיש לבית המשפט המחוז בקשת רשות ערעור על החלטתו הנ"ל של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה. גרסטל) דחה את הבקשה לאחר שמצא כי המצאת כתבי-בי-הדין נעשתה כדין וכי המבקש לא הניח התשתית לביטול פסק הדין על פי שיקול דעתו של בית המשפט. 4. מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. את בקשתו זו סומך המבקש על הנימוקים הבאים: (א) שתי הערכאות דלמטה, דנו בשאלת תקפות ההמצאה בלבד והתעלמו מטענותיו הנוספות של המבקש. (ב) שתי הערכאות דלמטה טעו בקביעתם כי ההמצאה נעשתה כדין. (ג) המקרה דנן, מעורר שאלה משפטית עקרונית שטרם נידונה בבית משפט נכבד זה בדבר פרשנות התקנות העוסקות בהמצאת כתבי-בי-דין. (ד) למבקש זכות שכירות מוגנת בחלק מן הנכסים שאותם עליו לפנות על פי פסק הדין. כמו כן מתבקש עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 1.11.82. בתגובתה, המונחת בפני, מתנגדת המשיבה לשתי הבקשות. מאחר וטענותיו של המבקש נדונו והוכרעו על ידי שלוש ערכאות קודמות (ראש ההוצאה לפועל, בית משפט השלום ובית המשפט קמא), ומאחר ואין סיכוי להצליח בערעור לגופו של עניין, וכן מאחר והמבקש איחר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ערעור ברשות בפני בית משפט זה כערכאה שלישית, ניתן בנסיבות מיוחדות לאור חשיבותן המשפטית או הציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בפרט נכון הדבר כאשר מדובר בערעור שני על החלטה אחרת. המקרה שבפני איננו עומד בקריטריונים הנ"ל. כל טענותיו של המבקש נדונו והוכרעו בפני שתי הערכאות דלמטה ואין בהעלאתן שוב בפני כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח. ניתנה היום, י"ח אדר ב' התשנ"ז (27.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96084540. A04 דז/

[ "רע\"א 96", "בר\"ע 11874/96", "ר\"ע 103/82" ]

2,274

597

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1934 בפני: כבוד השופטת הרשמת אורית אפעל-גבאי המערער : עאקל מנצור נגד המשיבה : מדינת ישראל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בשם המערער : עו"ד יפית וויסבוך ה ח ל ט ה מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בענין פסלות, אשר נפתחה בטעות כערעור פלילי. מתבקשת עמדת המדינה בנוגע לבקשה להארכת מועד. זו תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ג באדר ב' תשנ"ז (1.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019340. Q01

[ "ע\"פ 97" ]

2,275

17,676

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 97 / 1934 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : עאקל מנצור נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בשם המבקש: עו"ד י. וויסבוך בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור החלטה מעיון בתיק ובתגובת המשיבה מתברר, כי כבר ביום 17.3.97 היה המבקש מיוצג על-ידי באת-כוחו, וזו אף ביקשה במסגרת דיון שהתנהל בפני כב' השופטת ח. כוחן, כי התיק יועבר לשופט אחר. יוצא, איפא, כי לא היתה מניעה להגיש את הבקשה להארכת מועד כבר ביום 17.3.97 (יש להזכיר כי ההחלטה עליה מבקשים לערער ניתנה בתאריך 10.3.97). לא הובא כל הסבר מדוע ראתה באת-כוח המבקש להגיש את הבקשה להארכת מועד רק בתאריך 25.3.97. בנסיבות אלה ומאחר ולא הובא טעם של ממש לאיחור, אני מחליטה לדחות את הבקשה. ניתנה היום, ב' בניסן תשנ"ז (9.4.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97019340. Q02

[ "ע\"פ 97" ]

2,276