shay681/Precedents · Datasets at Hugging Face

Id int64 1 743k	text stringlengths 88 1.9M	Precedents_Found listlengths 1 250	__index_level_0__ int64 0 751k
61,578	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3330/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת עיריית אור יהודה נגד המשיבים : 1. ממשלת ישראל 2. המועצה הארצית לתכנון ובניה 3. שר הפנים 4. שר התחבורה 5. השר לאיכות הסביבה 6. שר הבריאות 7. שר האוצר 8. שר הביטחון 9. רשות שדות התעופה בישראל 10. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז תאריך הישיבה: ח' בשבט התשנ"ט (25.1.99) בשם העותר ת: עו"ד פרוכטמן יוסף, עו"ד שלמה ולדמן עו"ד אושרה פרוכטמן בשם המשיבים 8-1, ו10-: עו"ד אוסנת מנדל (זילברג) בשם המשיב 9: עו"ד מלצר חנן, עו"ד דניאל פדר, עו"ד איילת וקסלר-סימון פסק-דין לבקשת באי-כוח בעלי הדין אנו נותנים תוקף של פסק-דין להסדר שבעלי-הדין הסכימו עליו והמצורף לפסק-הדין ומסומן "א". בכפוף לאמור בהסדר אנו מחליטים למחוק את העתירה. היום, ח' בשבט התשנ"ט (25.1.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033300. G20 "א" הסדר תמ"א 2/4 ו- 2/4א והיתרי הבנייה שהוצאו מכוחן תקפים, יינתנו היתרי בנייה על-פיהן, ולא תחולנה מגבלות כלשהן על הבנייה ועל עבודות הפיתוח בנתב"ג. המועצה הארצית תאפשר לעותרת לטעון פעם אחת נוספת, על מנת לדון בטענות העותרת שהועלו במהלך הדיון ביום 25.1.99, אותן יעלה בא-כוח העותרת על הכתב בטרם יישמע על-פה. זכות טיעון דומה תינתן לרשות שדות התעופה. בעקבות הדיון תשקול המועצה הארצית האם יש מקום להוסיף הערות, הבהרות או תיקונים לגבי תבנית התפעול הקבועה בפרק ט' לתוכנית, והכל, מבלי לשנות את מנח המסלולים ואת ההיבטים הפיזיים של התכנית. בכפוף לאמור לעיל תימחק העתירה.	[ "בג\"ץ 3330/97" ]	1,833
474	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7948/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : בנק הפועלים בע"מ נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : 1. מוסכי צומת גהה בע"מ המשיבה בערעור ובערעור שכנגד: 2. שירותי מסיט בע"מ, משיבה פורמלית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שניים-עשר עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערער ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079480. A03 /דז/	[ "ע\"א 7948/96" ]	1,834
6,439	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7948 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער : בנק הפועלים בע"מ נגד המשיבים : 1. מוסכי צומת גהה בע"מ 2. שירותי מסיט בע"מ בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקש: עו"ד שאול פלס החלטה תנתן התחייבות עצמית בתנאי הערבות הבנקאית. זו תוגש תוך חמישה עשר יום מיום מתן ההחלטה. ניתנה היום, י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079480. Q02	[ "ע\"א 96" ]	1,835
18,723	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7948/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער : בנק הפועלים בע"מ נגד המשיבים : 1. מוסכי צומת גהה בע"מ 2. שירותי מסיט בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.9.96 בתיק ת.א. 151/93 שניתן על ידי כבוד השופטת דרורה פלפל תאריך הישיבה: כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98) בשם המערער : עו"ד שאול פלס, עו"ד שירי רפאלי בשם המשיבים : עו"ד דורון כוכבי, עו"ד ליאור עמית פסק-דין השופט י' אנגלרד: 1. הערעור והערעור שכנגד עוסקים ביחסי בנק ולקוח בנושא של חיובי ריבית על הלוואות. השאלות המשפטיות נסבות סביב שלושה עניינים: א. הלוואות צמודות למדד שניתנו בזמן של אינפלציה מהירה ב14- בחודש ופרעונן נקבע ל16- בחודש. להסדר זה ניתן בפי העם הכינוי "גניבת מדד" מצד הבנק המלווה, משום שההלוואה גדלה למחרת יום לקיחתה בשיעור של מדד נוסף, דהיינו: המדד של החודש הקודם שהתפרסם ביום ה15- לחודש ההלוואה. ב. הלוואות צמודות מדד שפרעונן החודשי בוצע באמצעות חיוב החשבון החוזר הדביטורי (להלן: "החח"ד") של הלווה. חח"ד הינו חשבון עסקי, המושתת על העקרון של משיכת אשראי לפי צרכי הלקוח וחיוב הלקוח בריבית רק בגין השימוש באשראי בפועל. עבור קו האשראי משלם הלקוח עמלת הקצאת אשראי וריבית על פי ניצול יומי בפועל. אם מושך הלקוח סכום העולה על מסגרת האשראי המאושר, הוא מתחייב בריבית חריגה בגין הסכומים החריגים, בהתאם להסכמי האשראי בחח"ד. כאשר החח"ד הוא במצב של חובה, התוצאה של פרעון ההלוואה דרך החח"ד היא הגדלת החוב בחשבון החח"ד, תוך חיובו בריבית בשיעור החל על חשבון זה. שיעורה של ריבית זו עלה על שיעור ריבית הפיגורים שחל על ההלוואה הצמודה. ג. הלוואות שחישובי הריבית שלהן נעשו על ידי הבנק על בסיס של 360 יום לשנה, דהיינו, על יסוד "שנת בנק" במקום שנה רגילה שהיא בת 365 יום. 2. ההיבטים המשפטיים של סוגיות אלה נוגעים לשתי נקודות מרכזיות: הסכמת הלקוח לדרכי החישוב והסילוק של הבנק והתאמת דרכים אלה להגבלה הסטטוטורית של שיעורי הריבית, כפי שנקבע בחוק הריבית, תשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הריבית") ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל - 1970 (להלן: "צו הריבית"), לגבי הלוואות "צמודות ערך". מובן מאליו כי קיים קשר הדוק בין שתי הנקודות הנזכרות, כי בהנחה שההסדר של הגבלת הריבית הסטטוטורית הוא קוגנטי, הרי העובדה שהלקוח הסכים הסכמה מלאה לדרכים בהן נהג הבנק בחישובי הריבית ובסילוקין אינה מעלה ואינה מורידה. הסכמה זו אינה תופסת, בהיותה נוגדת את ההסדר החקוק של הגבלת ריבית (ראה סעיף 6 לחוק הריבית). מאידך, העובדה כי מעשי הבנק אינם נוגדים את ההוראות הסטטוטוריות בדבר השיעורים המירביים של הריבית אינה יכולה, כמובן, לחייב את הלקוח לשאת בחיובים להם לא נתן את הסכמתו החוזית המלאה. 3. מבחינתו של הלקוח-הלווה אין זה משנה אם שיחרורו מחיובי הריבית בא לו בשל הנימוק של העדר הסכמה או בשל הנימוק של שלילת ההסכמה. אולם בין שתי דרכי שיחרור אלה קיים הבדל משפטי-רעיוני עקרוני ביותר. בעוד שהנימוק הראשון מתבסס על אוטונומיית הרצון, רעיון שהוא יקר ערך הן בעיני התפיסה הקאנטיאנית הן בעיני הדוגלים בכלכלת שוק, הרי ששלילת התוקף מהסכמת המתקשרים, בשל עניין של פיקוח שלטוני על הכלכלה, היא בעייתית ביותר עבור שתי האסכולות הנזכרות גם יחד. 4. שתי דרכי השחרור של הלקוח-הלווה מצריכות, בדרך כלל, מלאכת פרשנות. העדר ההסכמה החוזית היא מסקנה שיש להסיק מתוכן המסמכים שנערכו בין המתקשרים ומהתנהגותם ביחסיהם. מצדה, שלילת ההסכמה מטעמים חוקיים היא מסקנה העולה מנוסח החיקוקים על רקע תכליתם. מלאכת הפרשנות הזאת מופקדת בידי בתי המשפט, הנקראים להכריע בסכסוך בין הצדדים. 5. בסוגייה הנדונה, הפרשנות הן החוזית הן החקיקתית, אינה מנותקת מן התפיסה היסודית בדבר מהות היחסים בין הבנק לבין לקוחו וכן בדבר התכלית של הפיקוח על שיעורי הריבית והיקף תחולתו. ואמנם, כפי שניווכח לדעת, נתגלעו בין שופטי בית משפט זה חילוקי דעות בדבר הגישה הבסיסית לפתרון הבעיות המשפטיות שנתעוררו בסוגייתנו. 6. הבעיה הפרשנית בנוגע להגבלתו של שיעור הריבית נעוצה בכך כי צו הריבית מכוון באופן בלעדי ל"מלווה צמוד ערך" כהגדרתו בצו: מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר; אך למעט מלווה צמוד לשער מטבע חוץ. נמצא כי הלוואה בלתי-צמודה אינה כפופה לצו הריבית ושיעור הריבית במסגרתה חופשי, כלומר, הוא נקבע על ידי כוחות השוק ובהתאם להסכמת הצדדים. באשר להצמדה, יצויין כי במתכונת המקורית של חוק הריבית נקבע בסעיף 2 כי הצמדה לשער החליפין של המטבע או למדד יוקר המחייה, לא יראו אותה כריבית אם היה המלווה לתקופה העולה על שנתיים. בשנת 1989 קוצרה תקופת המלווה לשנה אחת ובשנת 1992 בוטל סעיף 2 לחוק והגדרת המונח ריבית תוקנה כך שריבית אינה כוללת כל סכום המתוסף לקרן עקב הצמדה. נמצא כי בתקופה הרלוונטית במקרה הנדון הצמדה במלווה לתקופה העולה על שנתיים הייתה בלתי מוגבלת. כלומר, המתקשרים היו רשאים להצמיד את ההלוואה למלוא המדד בו בחרו. 7. צו הריבית מבדיל בין ריבית רגילה על ההלוואה לבין ריבית פיגורים. ריבית פיגורים מוגדרת בסעיף 1 לצו הריבית באופן הבא: ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם מילווה שלא שולם במועד פרעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי המילווה לפרעונו של אותו סכום לבין מועד פרעונו בפועל. הריבית הרגילה הוגבלה לשיעור מירבי של 7.5% לשנה, וריבית הפיגורים ל11%- לשנה, וזאת החל ביום 1.12.76 ועד ליום 22.7.85; החל בתאריך האחרון, הריבית הרגילה הוגבלה לשיעור של 13% לשנה וריבית הפיגורים לשיעור של 17% לשנה. נראה כי שינוי זה נעשה במסגרת התכנית הכלכלית הכוללת שהפעילה הממשלה החל ביולי 1985, למלחמה באינפלציה ובגרעון במאזן התשלומים. יש לציין כי התכנית הכלכלית כללה גם מדיניות מוניטרית מרסנת, על מנת להגביל את הגידול באשראי הבנקאי ולהגדיל את שערי הריבית הריאלית. אכן, בשנים 1984-1985 ניהל בנק ישראל מדיניות מוניטרית מרסנת חריפה, שהתבטאה ברמה גבוהה למדי של הריביות הנומינליות והריאליות בשוקי הכספים. החל מהמחצית השניה של שנת 1985 נקט בנק ישראל שורת מהלכים מוניטריים, שהביאו להורדת הריבית התעריפית הבסיסית והריבית החריגה בשוק הכספים, מגמה אשר נמשכה גם בשנת 1986. לסקירת ההתפתחויות הכלכליות במשק בשנים אלה ראה שנתוני הממשלה לשנים התשמ"ה - התשמ"ח. 8. חוק הריבית אוסר על קבלת ריבית מופרזת, אשר זו הגדרתה בחוק: "ריבית מופרזת" - ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד - 1954. 9. על רקע הוראות צו הריבית נוכל כעת לראות את הבעיות הפרשניות הנוצרות כתוצאה מהוספת מדד נוסף ("גניבת מדד") ומפרעון הלוואה צמודה באמצעות חיוב חשבון חח"ד של החייב. אסביר תחילה את עניין המדד הנוסף: הוספת מדד להלוואה הוא, לכאורה, עניין של הצמדה שאינו כפוף לצו הריבית. המועד המכריע של ההצמדה למדד המחירים לצרכן הוא ה15- לחודש, בו מתפרסם מדד זה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אולם נטילת הלוואה סמוך לתאריך פירסום המדד תוסיף לסכום ההלוואה "מדד נוסף" עם הפירסום הרשמי של המדד, מבלי שעברה תקופה ממשית של "שחיקת כסף אנפלציונית". השאלה הפרשנית היא כעת, האם הסדר זה של "מדד נוסף" נוגד את תכליתו של צו הריבית, שביקש להגביל את שיעור הריבית של הלוואה צמודה? במלים אחרות: האם הגדלת ההלוואה על ידי הצמדתה למדד סמוך נוסף היא במהותה בבחינת "ריבית מופרזת", כהגדרתה בחוק הריבית, ולכן בלתי חוקית? 10. בעוד שבמקרה של הלוואה הכפופה לחוק הריבית הטכניקה להגדלת ההלוואה היא "מדד נוסף" המזכה את הבנק, הרי במקרה של פרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד הדרך להגדלת חובו של הלקוח היא החלפת סוג ההלוואה: מהלוואה "צמודת ערך" להלוואה בלתי-צמודת-ערך, אשר, כאמור, אינה כפופה להגבלת הריבית הסטטוטורית. השאלה הפרשנית כאן היא: האם החלפה מעין זאת, המתבצעת על ידי הבנק במועד פרעון ההלוואה, היא עקיפה אסורה של צו הריבית, ההופכת את הריבית הדביטורית לבלתי חוקית? 11. שתי שאלות הפרשנות גם יחד נידונו בפסק דין של בית משפט זה בע"א 2258/98 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מז(5) 350 (להלן: "פרשת נאות מדבר "), מפי חברתי השופטת ד' דורנר. בעניין "המדד הנוסף" קבעה השופטת ד' דורנר בחוות דעתה - אליה הצטרפו השופטים ד' לוין וג' בך - כי מדד נוסף שהגדיל את ההלוואה ב11%- (שיעור עליית המדד ב15.8.84- לגבי הלוואה צמודה שתחילתה היתה ביום 14.8.84) מהווה "ריבית מופרזת" כהגדרתה בחוק הריבית. על "גניבת מדד" אמרה השופטת ד' דורנר את הדברים הבאים: המדד הנוסף, שכאמור הגדיל את מחיר ההלוואה ב- 11%, אינו משקף שחיקה במחיר הכסף. הוא גם אינו תוצאה טבעית של שיטת ההצמדה. המערערת לא נזקקה להלוואה דווקא יום לפני פירסום המדד, ואף לא היה לה עניין לפרוע אותה דווקא יום לאחריו, אלא מועדיה נבחרו על-ידי הבנק בקפידה כדי שהמדד הנוסף לא ישקף שחיקת כסף. המטרה היחידה הייתה להגדיל את מחיר ההלוואה, וזולת מטרה זאת לא היה במועדים אלה כל היגיון כלכלי. ( שם , בעמ' 355-354). 12. חשוב להדגיש שני היבטים של החלטה זו. ראשית, פסק הדין לפנינו הוא מקרה של שלילת הסכמה בשל האופי הקוגנטי של הגבלת שיעור הריבית. כלומר, העובדה כי המתקשרים הסכימו הסכמה מלאה לכך שההלוואה תהיה כפופה למדד נוסף אינה מכשירה את ההסדר. בית המשפט מצביע על האינטרס הציבורי שיש בהגבלת שיעור הריבית במסגרת מדיניות אשראי כללית. שנית, מתוך היקש לדיני המיסים, בית המשפט בוחן את מהות ההצמדה למדד נוסף לפי מבחן המטרה . כלומר, ההצמדה הזאת נפסלת אם מטרתה הבלעדית היא להגדיל את ההלוואה תוך עקיפת חוק הריבית. נמצא, כי לפי מבחן זה, פסילת ההצמדה תלויה בנסיבותיה המיוחדות של ההלוואה. דומה כי לדעת בית המשפט המדובר במהות האובייקטיבית של ההצמדה למדד הנוסף, ולאו דווקא בכוונה הסובייקטיבית של הבנק, תהא זאת אשר תהא. מבחן המטרה הבלעדית על רקע "המהות הפנימית האמיתית של העיסקה" הוא בעייתי, לא במעט בשל תלותו בעובדות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. (על בעיה דומה במסגרת דיני המסים ראה ד' גליקסברג גבולות תכנון המס (ירושלים, תש"ן) 241-217 וכן ראה ע"א 505/85 ארז עדני נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פ"ד מב(2) 637). 13. לגבי הסוגיה האחרת של חיוב חשבון החח"ד, בית המשפט בפרשת נאות מדבר אימץ גישה עקרונית שונה. הוא בחן את מידת ההסכמה של הלקוח על רקע מסמכי ההלוואה שנערכו בין הצדדים. ההוראה הרלבנטית בהסכם בין הצדדים (סעיף 6 להסכם) נוסחה בזו הלשון: הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא ( שם , בעמ' 256). בית משפט פירש את ההוראה הזאת בדרך הבאה: בעניין זה, מטרתה הכלכלית של העיסקה היא מקור לקביעת אומד הדעת של הצדדים.... נראה אפוא כי סעיף 6 הנ"ל בא למלא אחר הדרישה להסכם קיזוז בין חשבון עובר-ושב לבין חשבון הלוואה. הוא מאפשר לבנק למשוך את "המגיע לו" מחשבון שביתרת זכות, אך אין הוא מתיר מתן הלוואה.... תכלית החוזה הדביטורי היא לאפשר למערערת לקבל אשראי על-פי דרישתה ולתת בידי הבנק אמצעים לגביית ההלוואה. אין זה מתקבל על הדעת כי בסעיף 6 הנ"ל הסכימה המערערת כי הבנק יכפה עליה אשראי בתנאים מחמירים לצורך פירעון אשראי בתנאים נוחים יותר. ( שם , בעמ' 356 - 357). למסקנה זו יש להוסיף את קביעתו של בית המשפט בדבר הטענה של הבנק כי הלקוח לא מחה על שיעור הריבית שחויב בו עבור יתרת החובה בחשבון, וכי היעדר המחאה מהווה ויתור על טענותיו כנגד גובה הריבית. על כך אומר בית המשפט: הטענה האחרונה בדבר הוויתור נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי על סמך ראיות שבאו לפניו, ולא מצאתי יסוד להתערב בקביעתו בעניין זה. יש אפוא לבחון את הערעור על בסיס מימצא זה. ( שם בעמ' 354). 14. מן האמור עולה כי מסקנתו של בית המשפט בפרשת נאות מדבר בסוגית חיוב חשבון החח"ד מתבססת על "היעדר הסכמה" בין הצדדים. עם זאת, השופטת ד' דורנר מוסיפה, במה שנראה כאימרת אגב, כי על כל פנים, אין לאפשר את אכיפתה של ריבית הפיגורים שנקבעה בצו על-ידי הגדלת יתרת החובה מחשבון העובר-ושב בשיעור ההחזר שבפיגור. שלא כמו בית המשפט המחוזי אין אני סבורה כי לעניין זה יש חשיבות לשאלה אם הצדדים - בעת שהתקשרו בחוזה - צפו כי שיעור ריבית הפגורים בחשבונות עובר-ושב יעלה על השיעור שנקבע בצו. ( שם , בעמ' 358-357). יש כאן יותר מרמז כי לדעת השופטת ד' דורנר פרעון ההלוואה בדרך של חיוב חשבון החח"ד הוא בלתי חוקי בשל ניגודו לצו הריבית. 15. ואמנם, השופטת ד' דורנר חזרה על דעתה האחרונה, הפעם תוך הרחבת ההנמקה, בע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , (טרם פורסם) (להלן: פרשת אורות ), אלא שדעתה זו נדחתה על ידי חבריה השופטים ש' לוין וא' גולדברג. (יצוין כי העתירה לדיון נוסף על פסק הדין בפרשת אורות נדחתה על ידי חברי השופט ת' אור: דנ"א 690/98). שופטי הרוב גרסו כי יש לתת תוקף להסכם בין בנק ולקוח. בהסכם ההלוואה הנדון, בסעיף 19, נאמר בזו הלשון: (א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע בכתב זה או לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 שבכתב זה וכמו כן בכל מקרה שהערבים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על פי כתב זה (וכל סכום שלא יסולק לבנק על-ידי הלווים/הערבים כאמור ייקרא להלן - "סכום שבפיגור"), כי אז: לבנק תהיה זכות עיכבון על כל הכספים - בין בלירות ישראליות ובין במטבע חוץ - שיגיעו ללווים או לערבים, לפי המקרה, מאת הבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם ועל כל השטרות, ניירות הערך, שטרי המטען, המסמכים, המיטלטלין והנכסים האחרים מכל מין או סוג שהם שהלווים או הערבים, לפי המקרה, מסרו או ימסרו לבנק או שצד שלישי כלשהו מסר או ימסור לבנק בעבורם לגבייה או לביטחון או לשמירה ועל תמורתם, והבנק יהיה רשאי, בכל עת, לעכבם תחת ידו עד לסילוק הסכום שבפיגור, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה. כמו כן, בלי לגרוע מזכות העיכבון כאמור לעיל וכאמור בפיסקה (ה) להלן, יהיה הבנק רשאי (אך לא חייב), בכל עת, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה:- (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים או שיגיע לערבים, לפי המקרה, מהבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם; (2) למכור מטבע חוץ כלשהו ולהשתמש בתמורת המכירה לשם סילוק סכום שבפיגור; (3) לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור; (ב) בכל מקרה שאיזה קיזוז כאמור בפיסקה (א)1 לעיל ייעשה על ידי הבנק כנגד כספים שבחשבון כלשהו של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, יבוצע הקיזוז במועד המוקדם ביותר שבו (לפי תנאי אותו החשבון) היו הלווים או הערבים, לפי המקרה, זכאים להוציא את כספי אותו חשבון אילו הגישו לבנק דרישה לכך; (ג) כל מכירה כאמור בפיסקה (א)2 לעיל תיעשה (אם תיעשה) לפי השער המקובל בבנק מתוך הסכומים במטבע חוץ שיעמדו אצל הבנק לזכות הלווים או לזכות הערבים, לפי המקרה, או שיתקבלו ממימוש בטוחות כלשהן שניתנו או תינתנה לבנק על-ידי הלווים או על-ידי הערבים, לפי המקרה; (ד) כל חיוב כאמור בפיסקה (א)3 לעיל ייעשו (אם ייעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שייעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי; (ה) בלי לגרוע מזכות העיכבון של הבנק על פי פיסקה (א) לעיל, הרי - בכל מקרה שיוטל עיקול על נכס כלשהו של הלווים בידי הבנק או על סכום כלשהו שיגיע ללוים מהבנק - תהיה לבנק זכות עיכבון לגבי אותו הנכס או הסכום, לפי המקרה, וזאת עד להסרתו של העיקול האמור, ובלבד שזכות העיכבון על-פי פיסקה זו תחול רק לגבי נכסים וכספים שסכומם הכולל לא יעלה על היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה כפי שתהיה מעת לעת. [ההדגשות אינן במקור - י.א.]; שם , בסעיף 8 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר). שופטי הרוב מצאו כי בהוראה זו נתן הלווה את הסכמתו כי הבנק רשאי לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה. לכן, יש לראות בהוראה הנדונה הסכמה למתן הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה המקורית. בית המשפט איבחן את המקרה שלפניו מפרשת נאות מדבר , בקבעו כי "להבדיל מהמקרה ההוא ניתנה במקרה שלפנינו הסכמה מפורשת של הלקוח, שנקבעה בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה..." ( שם , בסעיף 6 לפסק דינו של השופט ש' לוין). 16. לגבי היחס בין הסכמה זו להגבלת שיעורי הריבית הסטטוטורית, אומר המשנה לנשיא, השופט ש' לוין: נותרת איפוא לדיון השאלה אם יש לראות בחיוב חשבון החח"ד עסקה בעלת משמעות כלכלית או מדובר בעסקה פיקטיבית שכל מטרתה עקיפה של הוראות חוק הריבית. הבנק טען כי מאחורי ההסכם ללקיחת ההלוואה הנוספת הוא בעל הגיון כלכלי שכן על ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב הסכנה של הפעלת סנקציות על ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל המשתמע מכך, מימוש הבטחונות, הפעלת זכות הקיזוז והעכבון הבנקאי והגשת תביעה נגדו. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, אך עלי היא מקובלת, מטעמיו, ודעתי היא שהשופט המלומד החמיר עם הבנק יתר על המידה. לאחר שקבענו כי היתה הסכמה של הלקוח לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, יש לדעתי מקום לבחון אך את השאלה האם מדובר בעסקה שיש בה הגיון כלכלי; כפי שנקבע בע"א 58/68, כב(2), 652, 670: "אילו נעשתה עיסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את גזירת חוק הריבית, לא היינו מסתכלים בקנקן אלא במה שיש בו, ופסקים בהתאם לכך. אך במקרה דנן לא נעשתה עיסקה פיקטיבית אחת אלא נעשו שתי עסקאות, אחת של מלווה ואחת של תיווך, ושתיהן הן ממשיות ואמיתיות." ראה גם ע"א 359/69 פד"י כד (1) 171. וזהו אף המקרה שלפנינו שבו הוכח שאין מדובר בעסקה פיקטיבית. אף לא מצאתי שבמקרה דנן פעל הבנק שלא בתום לב ( שם , בסעיף 7 לפסק דינו של השופט ש' לוין. 17. השופט א' גודלברג, מצידו, מוסיף בנקודה זו: בנסיבותיו של מקרה זה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד באופן אוטומטי בפרעון כל תשלום, בין אם חשבון החח"ד היה ביתרת זכות ובין אם היה ביתרת חובה, בין אם הריבית בחשבון ההלוואה היתה גבוהה יותר מהריבית בחשבון החח"ד, ובין אם נמוכה יותר. מדובר, אם כן, בהסדר של קבע בו לא היה הבנק שוקל מדי פעם את כדאיות ההסדר מבחינתו, ואיזו ריבית גבוהה יותר בכל אחד מהחשבונות בזמן פרעון התשלום. שאם לא כן, היה מקום לשקול אם הפעלת סעיף 19 לכתב ההתחייבות הינה הפעלת זכות הנובעת מחוזה שלא בתום לב, שיש בה להעלות חשד לעקיפת הוראות חוק הריבית. 18. חברתי השופטת ד' דורנר, בדעת המיעוט שלה, חלקה הן על הקביעה כי הצדדים ראו בחיוב הדביטורי הלוואה חדשה והן על החוקיות של מטרת ההסכם. לגבי חוקיות ההסכם השופטת ד' דורנר מציינת: טכניקה זו, שנועדה לעקוף את הריבית המקסימאלית שנקבעה בצו הריבית על-ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון העובר-ושב בגובה סכום הפיגור, אסורה גם אם קבועה בהסכם. ראו והשוו ע"א 6396/95 בנק דיסקונט נ' נופי (טרם פורסם). דרך זו אף אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב המוטלת על הבנק במילוי ההסכם. שכן, לפי אופן הפעלת כתב ההתחייבות על ידיו אין נפקות לתניה כי המושב יישא בשל איחור בהחזר התשלום החודשי בריבית הפיגורים הקבועה בחוק הריבית. מסקנתי היא איפוא כי גם אם בסעיף 19(ד) הוסכם על פרעון ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי ומתן הלוואה בריבית חופשית, הרי שהסכם זה הוא שלא כדין ואין לו כל תוקף ( שם , בסעיף 11 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר). 19. אומר מיד כי גישתה של חברתי השופטת ד' דורנר אינה מקובלת עלי ואני מצטרף לדעתם של שופטי הרוב בפרשת "אורות" . אמנם נכון כי יש להקפיד על כך כי גופים כלכליים מרכזיים, כגון בנקים, ינהגו כלפי לקוחותיהם בשקיפות ובאמונה. המחוקק קבע כללים מיוחדים שמטרתם לממש חובות אלה של הבנקים: חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981- וההוראות והכללים שנקבעו מכוחו. עם זאת, כאשר ללקוח ניתן המידע הדרוש בדרך הנאותה והמקובלת, אין זה מן הראוי כי בית המשפט ינקוט כלפי הכתוב בהסכם גישה פרשנית דווקנית המתאמצת לפרשו נגד הבנק (ראה למשל דברי השופט י' טירקל בע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' המועצה המקומית עראבה , פ"ד נ(5) 81). הסכם בין בנק ובין לקוח אינו שונה מכל הסכם בין צדדים: יש לפרשו על פי הכללים הרגילים של פרשנות חוזית. כמובן, תוקפו של ההסכם נבחן על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1972-. ובאם המדובר בחוזה אחיד, תוכנו כפוף להוראות חוק החוזים האחידים, תשמ"ד1984-, שמטרתו להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים. 20. כאמור, בלב המחלוקת עומדת ההגבלה הסטטוטורית על שיעור הריבית. לפי תפיסתי אין לנקוט פרשנות שיפוטית מרחיבה כלפי חיקוקים מעין אלה וזאת מטעמים אחדים. אקדים ואעיר, כי מטרת החקיקה אינה אכיפתו של איסור הריבית ההלכתי, כפי שהוא קיים, תוך הקפדה רבה, במסורת היהדות. בהקשר זה מן הראוי לציין כי במקרים הנדונים כאן המדובר אינו בהלוואה לשם גמילות חסד לתמיכתו של מך, אלא במתן אשראי לגופים מסחריים למען פיתוח עסקיהם. לכן, אף אפשר כי מבחינה הלכתית הצדדים יכולים להישען על ההסדר של "היתר עיסקה", כמקובל בבנקים בישראל. לגבי מהות הסדר "היתר עיסקה" ראה את הניתוח המקיף והמאלף בספרו של ד"ר א' וינרוט, ריבית , בעמ' 244 - 280. כמו כן ראה את דבריו של השופט א' גורן בפסק דינו בהמ' (ת"א) 5317/86, ת.א, (ת"א) 1024/86 בנק המזרחי המאוחד נ' צבי טישלר ואח' , פס"מ תשמ"ח (ב) 353. 21. זאת ועוד אחרת: מאחר שהלווה כאן הוא תאגיד, יתכן ואינו כפוף כלל לאיסור הריבית ההלכתי. גישה זו אומצה ופותחה על ידי הפוסק הרב משה פינשטיין ב שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב', סימנים סב, סג. לדעתו, אין איסור ריבית חל כאשר הלווה הוא תאגיד. ההסבר לכך הוא שתחולתו של איסור ריבית מותנה בקיום "שעבוד גוף" לפירעון ההלוואה. כלומר, איסור הריבית חל רק במצב דברים שבו מוטלת על הלווה חובה אישית-דתית לפרוע את חובו, כך שאם לא יקיימנה הוא יעבור על איסור מן התורה והוא בבחינת אדם עליו אומר הכתוב "לווה רשע ולא ישלם" (תהילים, ל"ז, כ"א). מצב דברים זה אינו יכול להתקיים במקרה של הלוואה לתאגיד, משום שבמסגרתו החוב איננו רובץ על אדם ספציפי בתור מצווה דתית. על פי הדין הכללי, אחריותם של חברי התאגיד היא מוגבלת ואין הם מתחייבים אישית לפירעון החוב. מכאן מסיק בעל אגרות משה כי, עקרונית, אין איסור ריבית חל על מלווה לתאגיד. הדין ההלכתי שונה, כמובן, שעה שבעל המניות או נושא משרה בתאגיד מתחייב בחיוב אישי לתשלום החוב. יצוין, כי לדעתו של בעל ה אגרות משה יש להעדיף היתר זה על פני ההסדר של היתר העסקה. 22. עם זאת, יש להעיר כי פוסקים אחדים חולקים על דעתו של בעל אגרות משה . ראה, לדוגמא, את גישתו של הרב י' ויס ב שו"ת מנחת יצחק , חלק ג', סימן א. טענתו המרכזית היא כי גם לפי דין המדינה, המכיר באישיותו המשפטית הנפרדת של תאגיד, המשמעות האמיתית היא "בעלות מוגבלת" של בעלי המניות בנכסי התאגיד, ולא הפקעה מלאה של זכויותיהם בנכסים אלה. לכן, מבחינת דיני איסור והיתר בהלכה (כגון חמץ בפסח, איסור מלאכה בשבת וריבית) "בעלות מוגבלת" מעין זאת היא בבחינת בעלות ממשית של בעלי המניות בנכסי התאגיד. בעניין זה ראה במיוחד את ספרו של ד"ר א. וינרוט, לעיל, עמ' 281 - 288. 23. יהא דין ההלכה היהודית אשר יהא, בנדון דידן לא בהערמה על איסור דתי או מוסרי כללי מדובר, אלא בהסדר חקיקתי הבא להגביל את שיעורי הריבית לגבי הלוואות מיוחדות בלבד: אלה שהן "צמודות ערך", כמשמעות מושג זה בצו הריבית. 24. כפי שעולה מתיאור המלחמה באינפלציה, לשיעורי הריבית במשק יש היבטים מקרו-כלכליים שהם מעניינו של הבנק המרכזי במדינה. גם בישראל בנק ישראל משפיע על שיעור הריבית במשק, בין היתר, באמצעות קביעת שיעור הנכיון לבנקים. המחוקק מצא לנכון להוסיף אמצעי פיקוח נוספים מכוח צווים של שר האוצר, הטעונים את אישורה של ועדת הכספים של הכנסת לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל (סעיף 3 לחוק הריבית). כן הסמיך המחוקק, בסעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד - 1954, את נגיד בנק ישראל, לאחר התייעצות עם ועדה מייעצת ועם הממשלה, לקבוע בצו את שער הריבית המכסימלי שתאגיד בנקאי רשאי לקבל בעסקאות אשראי. 22. לכל פיקוח על מחירי השוק עשויות להיות השלכות כלכליות וחברתיות שליליות, כגון יצירת שוק שחור או אפור. על השלכות אלה עמד השופט ויתקון בע"א 58/68 בנק הפועל מזרחי נגד זורגר , פ"ד כב(2) 652 (להלן: "פרשת זורגר "), בציינו: איסורים המעוותים את המציאות הכלכלית, סופם שהבריות עוברים לדפוסי כלכלה אחרים, הממלאים את רצונם ושאינם בגדר האיסור. נראה לי שלא רק סכנת ירידת ערכו האמיתי של הכסף מייקר את האשראי ומגדיל את שיעור הריבית, אלא העיקר הוא שהאשראי, ככל מצרך אחר, שכרו בצדו וגובה השכר תלוי בתנאי המשק ובממדי ההיצע והביקוש." ( שם , בעמ' 672). ראה גם א' פרוקצ'יה "זה חוזה? זה חפץ? זה חוק! תרומתה הקונסטרוקטיבית של הכלכלה לערפול מושגי-היסוד במשפט" משפטים י"ח 395, אשר כתב בעקבות פרשת זורגר את הדברים הבאים: בצד שוק האשראי הממוסד קיים גם השוק האפור, ובשוליו - השוק השחור. בהינתן עודפי ביקוש לאשראי, קרי: נכונות של צרכנים לשלם בעד המוצר יותר מן המחיר המירבי המותר בחוק, סביר להניח כי האשראי יסופק - בסופו של דבר - לצרכנים המוכנים לשלם את מחירו. סביר גם, שמחיר האשראי בשוקי שוליים אלה יעלה באופן ניכר על מחירו בשוק הממוסד, חרף "התחכמות" הכרוכה בעסקת תיווך-השטרות. לכן חוק ריבית פחות מדי אטרקטיבי (לצרכניו - לא למחוקק!) יגרור הגירה של הצרכנים (המלווים) למוצרים חלופיים, שהשימוש בהם יפגע ברווחת הלווים יותר מהשימוש בחוק הריבית - ואפילו יפורש חוק זה באופן המכשיר את עסקת תיווך-השטרות ( שם ,´בעמ' 427). חזקה כי המחוקק שקל בזהירות רבה את מידת הפיקוח על הריבית ואת אפשרויות אכיפתו היעילה. בנסיבות אלה, על בית המשפט להיזהר מאד מלנקוט פרשנות מרחיבה, העשויה להפר את האיזון העדין אותו ביקש להשיג המחוקק הראשי או המשני. 23. לכן, אם המחוקק החליט לא להגביל את שיעורי הריבית של מלווים-בלתי-צמודים או מלווים צמודים לשער מטבע חוץ (ראה סעיף 1 לצו הריבית) וכן לא להגביל את מידת ההצמדה למדד, אין להניח כי שימוש הצדדים באפשרויות אלה, הוא בבחינת עקיפה של ההגבלה על שיעורי הריבית הסטטוטורית. אעיר בהקשר זה כי, מטעם זה, האנלוגיה, בה השתמשה חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת נאות מדבר , בין הסוגיה הנדונה לבין הסוגיה של התחמקות ממס, אינה נראית לי. אך לא כאן המקום להאריך בנושא זה. 24. כמו כן, יש לזכור כי האיסור של ריבית מופרזת על פי חוק הריבית מלווה בסנקציה פלילית. ועל כך אמר בית משפט זה בפרשת זורגר , מפי השופט י' זוסמן: "... על אחת כמה וכמה לא ירחיב בית המשפט איסור שבחוק על דרך הפרשנות כאשר האיסור מלווה סנקציה פלילית, כמו שנקבעה סעיף 7 לחוק הריבית" ( שם , בעמ' 671). 25. יתרה מזו, אם בתום לב מדובר, הרי רעיון זה מחייב לא רק את הבנק, אלא גם את הלקוח-הלווה. האחרון התחייב להחזיר את ההלוואה הצמודה באמצעות שורה של תשלומים קבועים מראש. ואמנם התשלומים בוצעו במועדם המוסכם ובאמצעות חיוב חשבון החח"ד. כעת, לאחר זמן, בא הלווה בטענה כי דרך פרעון זו אינה חוקית, כיוון שיש בה משום עקיפת חוק הריבית. נשאל: ומה בדבר פרעון החוב?! אם הלווה סבר כי דרך הפרעון אינה כדין בשל חיובי הריבית בחשבון החח"ד, היה עליו להודיע זאת מיד לבנק כדי שגם זה יוכל לשקול את המשך צעדיו. כמובן, איש לא יכול היה לעצור בעד הלקוח מלפרוע את תשלום ההלוואה במזומן ולמנוע על ידי כך את חיוב הריבית על הפיגור. 26. אי-תגובתו של הלווה על פרעון תשלום ההלוואה בדרך חיוב החח"ד שללה מן הבנק, כפי שציינו שופטי הרוב בפרשת אורות , את האפשרות לנקוט צעדים מידיים, שעמדו לרשותו מכוח הסכם ההלוואה בשל הפרת חיוב תשלום ההלוואה. זאת ועוד אחרת: דומה כי התוצאה הממשית של קבלת טענתו של הלווה בחלוף הזמן היא כי ההלוואה החדשה של הבנק, שאיפשרה את תשלום ההלוואה הצמודה של הלווה, הפכה, למפרע, הלוואה בלתי-צמודה בעלת שיעור ריבית מוגבל. לטעמי, תוצאות אלה אינן מתיישבות עם החובה לנהוג בתום לב, חובה החלה גם על הלקוח-הלווה. 27. אעבור כעת לפרטי העובדות של הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. תחילה עניין פרעון הלוואות מתוך חשבון החח"ד. מוסכי צומת גהה בע"מ (להלן: "המשיבה") ניהלה במשך שנים, החל מראשית שנות ה- 80, את חשבונותיה הבנקאיים בבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") באמצעות חשבון חוזר דביטורי שמספרו 557660. בחשבון החח"ד קוימה הפעילות השוטפת של המשיבה ואליו הוזרמו הלוואות, שהמשיבה לוותה מפעם לפעם מהבנק, וממנו נפרעו אותן הלוואות, הכל כמפורט להלן. בין היתר, לוותה המשיבה ארבע הלוואות צמודות למדד המחירים לצרכן (להלן: "הלוואות צמודות ערך"), על פי הפירוט הבא: א. הלוואה ראשונה מיום 15.1.85 על סך 17,600,000 שקל ישן. הוסכם כי ההלוואה תיפרע ב- 20 שיעורים תלת חודשיים רצופים שווים במשך כחמש שנים, החל ביום 16.4.85 וכלה ביום 16.1.90, וכי תשא ריבית שנתית בשיעור של 7.5% לשנה. (על פי לוח הסילוקין, הריבית השנתית המתואמת היא 7.8%). ב. הלוואה שנייה מיום 14.8.85 על סך 65,000,000 שקל ישן. לגבי הלוואה זו, הוסכם כי היא תיפרע ב- 60 שיעורים חודשיים רצופים שווים, החל מיום 16.9.85 ועד ליום 16.8.90, וכי תשא ריבית בשיעור של 13% לשנה (על פי לוח הסילוקין, הריבית השנתית המתואמת היא 14%). ג. הלוואה שלישית מיום 30.5.86 על סך 90,000 ש"ח. הוסכם כי גם הלוואה זו תיפרע ב- 60 שיעורים חודשיים רצופים שווים, החל מיום 30.6.86 וכלה ביום 30.5.91, וכי תשא ריבית בשיעור של 1.08% לחודש (בכתב ההתחייבות לא צוינה הריבית השנתית המתואמת, בלוח הסילוקין נרשמה ריבית שנתית נומינלית של 13% וריבית מתואמת של 14%). ד. הלוואה רביעית מיום 16.3.88 על סך 100,000 ש"ח, עליה הוסכם כי תשא ריבית בגובה 0.95% לחודש (ללא ציון הריבית השנתית המתואמת) וכי תיפרע ב- 25 שיעורים חודשיים שווים החל מיום 16.4.88 ועד לפרעון סופי ביום 16.4.90. (לפי תצהיר מנהל הסניף - שולמה ריבית נומינלית בגובה 11.5% וריבית אפקטיבית בגובה 12.1%). הלוואה זו מצויה בחומר הראיות אך היא לא אוזכרה בפסק דינו של בית משפט קמא. 28. מחומר הראיות עולה כי בנוסף להלוואות צמודות הערך, נטלה המשיבה מן הבנק, החל משנת 1984 ועד להגשת התביעה, שש הלוואות בלתי-צמודות: הלוואה מיום 31.12.89 ע"ס 5,000 ש"ח לפרעון סופי עד ל- 31.12.90, בריבית נומינלית של 16.8% וריבית אפקטיבית של 18.1%; הלוואה מיום 31.12.90 ע"ס 10,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 31.12.91, בריבית נומינלית של 17.4% וריבית אפקטיבית של 18.857%; הלוואה מיום 30.12.88 ע"ס 40,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 31.12.89, בריבית נומינלית של 27% וריבית אפקטיבית של 30.6%; הלוואה מיום 29.12.89 ע"ס 40,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 29.12.91, בריבית נומינלית של 16.8% וריבית אפקטיבית של 18.1%; הלוואה מיום 31.12.90 ע"ס 10,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 31.12.91, בריבית נומינלית של 17.41% וריבית אפקטיבית של 18.857%; הלוואה מיום 7.1.91 ע"ס 55,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 17.1.96, בריבית נומינלית של 5% וריבית אפקטיבית של 5.116%. המשיבה פרעה הלואה זו בפרעון מוקדם ביום 25.5.93. אין לפני נתונים על הסדר התשלומים של הלוואות בלתי צמודות אלה. 29. פרעון כל ההלוואות, הן צמודות הערך הן האחרות, התבצע באופן שוטף תוך חיוב חשבון החח"ד של המשיבה, על פי לוחות הסילוקין שצורפו להסכמים של כל אחת מן ההלוואות. חשבון החח"ד, שדרכו התנהלו כל עסקי המשיבה, היה במרבית התקופה ביתרת חובה, במסגרת המאושרת של החשבון ולעיתים אף בחריגה ממנה (החשבון היה ביתרת זכות רק בין הימים 14.6.86-12.6.86 ובין הימים 26.6.88-23.6.88). בחשבון החח"ד נגבתה מן המשיבה ריבית חח"ד רגילה שנקבעה על ידי הבנק (בהתבסס על ריבית הפריים ותוספת סיכון המשתנה מלקוח ללקוח) או ריבית חח"ד חריגה (ככל שהיתה חריגה ממסגרת האשראי). במועדים הרלוונטיים, דהיינו בשנים 1984 - 1991 נעו שיעורי ריבית החח"ד הרגילה החודשית בין 16% לבין 1.8%. שיעורי ריבית החח"ד החריגה החודשית נעו בתקופה זו בין 24% לבין 2.4%. כלומר, הן ריבית החח"ד הרגילה, הן ריבית החח"ד החריגה עלו על הריבית המותרת לפי צו הריבית. 30. במרבית ימי הפרעון (או בימים הסמוכים אליהם) הפקידה המשיבה בחשבון החח"ד סכומי כסף, אשר לעיתים עלו על סכומי פירעון ההלוואות ולעיתים לא הגיעו לכדי סכומים אלה. הכספים הופקדו בחשבון החח"ד ללא כל הוראת זקיפה מיוחדת מטעם המשיבה. הבנק מעולם לא ראה את ההלוואות כאילו הן עומדות בפיגור ועל כן מעולם לא ביטל אשראי שהעמיד לרשות המשיבה ולא נקט אמצעים אחרים לגביית הלוואות ולמימוש בטחונות. החשבון נוהל באופן כוללני, ללא הפרדה בין אשראי רגיל לבין אשראי זול יותר, אשר שניהם העלו את רמת החיוב הדביטורי. כתוצאה מצורת ניהול זו לא ניתן לדעת בדיוק לאיזה סוג של חריגה גרמה כל הלוואה. 31. עם קבלת ההלוואות צמודות הערך הוחתמה המשיבה על "כתבי התחייבות להחזרת הלוואה". ההוראה המרכזית לעניננו מצויה בסעיף 16 (בחלק מכתבי ההתחייבות ההוראה מופיעה בסעיף 17 סיפא), בו נקבע: הבנק רשאי בכל עת לחייב כל חשבון שלנו בכל סכום המגיע ושיגיע מאתנו בכל אופן שהוא, ולזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון. 32. לא למותר להביא גם את הוראת סעיף 7 להסכמים, אשר זו לשונה: אם אנו לא נפרע במועד הפרעון איזה סכום שאנו חייבים בו על פי התחייבותנו זו, או לא נפרע מיד את הסכומים שיועמדו לפרעון מיידי כמפורט בהתחייבותנו זו, יהיה הבנק רשאי לחייב אותנו בריבית פיגורים על אותו סכום, בשיעור המירבי שיהיה נהוג בבנק באותה עת, לגבי חריגות ופיגורים בחשבון חוזר דביטורי (להלן - הריבית בשיעור המירבי) ולא פחות מ- 3% מעל לשיעור הריבית הקבוע בסעיף 4 להתחייבות זו, ממועד פרעונו של אותו סכום ועד תשלומו המלא. יצוין כי בהסכם ההלוואה הרביעית מיום 16.3.88 (שם הסעיף ממוספר כסעיף "6") נוסף המשפט הבא: "במקרה שהלוואתנו זו הינה צמודה יהיה האמור בסעיף זה כפוף לשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם". 33. עוד נקבע בכתבי ההתחייבות (סעיפים 14 או 15) כי אם תפגר המשיבה בתשלום סכום כלשהו מסכום ההלוואה מעל ל- 7 ימים, יהיה הבנק רשאי להעמיד לפרעון מיידי את סכום ההלוואה ולחייב בסכום ההלוואה את חשבון המשיבה וזו התחייבה לשלם את כל הסכומים המגיעים לבנק בכל אופן שהוא, והבנק רשאי לאחוז בכל האמצעים שימצא לנכון לגביית סכום ההלואה ובמיוחד לממש את הבטוחות בכל דרך שהחוק ירשה, על חשבון המשיבה. 34. עם קבלת ההלוואה השניה מיום 14.8.85 הוחתמה המשיבה גם על "הוראה קבועה לתשלום הלוואה", אשר זו לשונה: הנני מצהיר ומאשר בזה שקיבלתי מבנק הפועלים בע"מ 761 הלוואה בסעיף 65,000,000 (ששים וחמישה מליון). הנני נותן לכם בזה הוראה בלתי חוזרת לחייב את חשבון העו"ש הנ"ל ולכבד את החיובים שיוצגו לכם ע"י סניף 761 לתשלום ההלוואה לעיל, מעתה ועד אשר יסולק במלואו כל סכום ההלוואה - קרן, ריבית והפרשי הצמדה. גם עם קבלת ההלוואה השלישית מיום 30.5.86 הוחתמה המשיבה על "הוראה קבועה לתשלום הלוואה" בנוסח דומה לנוסח המובא לעיל. 35. בשנת 1991 פנתה המשיבה למומחה בתחום ראיית החשבון, על מנת שיברר את אופן ניהול חשבונות המשיבה בבנק באמצעות בדיקה של פירוט התנועות בחשבונות. בסוף שנת 1991 הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד הבנק, בה ביקשה לחייב את הבנק בפיצוי הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מניהול חשבונותיה בבנק. ביום 1.10.92 הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן, הכולל את עילות התביעה הבאות: חיוב בריבית גבוהה מן המותר בהלוואות צמודות ערך, חיוב בריבית גבוהה מן המוצהר והתניית מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון וקרנות מסוגים שונים. לכתב התביעה סופחו חוות דעת של המומחה מטעם המשיבה, רו"ח יוסף כץ. 36. המשיבה הגישה, בהסכמת המערער, כתב תביעה מתוקן נוסף ביום 4.5.94, לאחר קבלת אישור מבית משפט. תיקון כתב התביעה נדרש בשל העובדה שבבדיקת התצהירים מטעם הבנק מצאו המומחים מטעם המשיבה כי יש בנתונים המופיעים בתצהירים כדי לשנות את התחשיבים שנערכו על ידם. לכתב התביעה המתוקן השני צורפה חוות דעת הכוללת תחשיבים חדשים, שנערכה על-ידי המומחית רות יצחקי. כן כולל כתב התביעה שתי עילות תביעה חדשות - חיוב בריבית לפי 360 יום בשנה ו"גניבת מדד". 37. בעניין חיוב חשבון חח"ד לפירעון ההלוואות הצמודות, בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבה. בית המשפט - מפי השופטת ד' פלפל - גרס כי חיובי הריבית על ההלוואות עלו על המותר לפי סעיף 2 לצו הריבית. בית משפט קמא מנמק את החלטתו בזו הלשון: ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס [פ"ד לג(1) 683 - י.א.], שצוטט לעיל, קבע כבר בשנת 1978 כי רק אם הצדדים הסכימו מפורשות אחרת, ניתן יהיה לחייב חשבון דביטורי בפרעון הלוואה. סעיף 7 להסכם ההלוואה, שצוטט לעיל, מדבר על גובה חיובי ריבית בעת פיגור בתשלום הלוואה, הוא אינו קובע ב"רחל בתך הקטנה", שהיה קיים הסכם בין הצדדים שההלוואה עצמה תשולם מחשבון החח"ד. אכן כל פעולות החברה נעשו באמצעות אותו החשבון, אבל אם הבנק לא שומר על הדין הקיים, הוא אינו יכול וגם מנוע לקרוא הסכמה מכללא להתנהגותו זו אצל הלקוח, מהסיבה הפשוטה שהלקוח, לא ידע, ולמה שהוא לא ידע לא יכול היה להסכים.... 38. בית משפט קמא דחה את טיעון הבנק כי מדובר בזקיפת חיובים לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. טענת הבנק הסתמכה גם על סעיף 16 בכתבי ההתחייבות לפרעון הלוואה, אשר לפיו "הבנק רשאי בכל עת ... לזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון". על יסוד ההוראה החוקית וההוראה החוזית טען הבנק כי מאחר והמשיבה לא ציינה לטובת איזה חוב לזקוף את הכספים שהפקידה, רשאי היה הבנק לזקוף את הכספים לפירעון ההלוואות הצמודות. בדחותו את טענת הבנק אומר בית המשפט קמא: הטיעון לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הינו טיעון משפטי יפה, אבל עוה"ד צריכים להתיחס לעובדות קיימות ומוכחות, ובמקרה הזה הלקוח אינו "משתף פעולה". לפי שיטת הנתבע הוא בכלל לא צריך היה להטריח את עצמו לחשוב לגבי איזה הלוואה או אשראי הוא מזכה את החשבון, שהרי לפי הנוהלים אצלו ולפי הבנתו הוא, הכל מגיע לחשבון החח"ד, ומה שמגיע לחשבון חח"ד מחוייב בין כה וכה בריבית חח"ד, אז מדוע לטרוח ולפרוע דווקא את ההלוואה הזולה יותר בסכומי ההפקדות? לפי הגיון פעולה זו, אם אכן פעל הבנק לטובת הלקוח, הוא היה צריך קודם כל לכבד שיקים, לאחר מכן משכורות עובדים, לאחר מכן הלוואות בריבית גבוהה יותר מריבית צמודה ורק בין "הכיבודים" האחרונים יכולה היתה להיות ההלוואה צמודת המדד; ונותרה עדיין פתוחה השאלה הכיצד בכלל ניתן לדעת מה "בחר" הבנק לראשונה לפרוע או לכבד והאם בכלל בחר? ניהול החשבון היה כוללני, לא היתה הפרדה בין אשראי רגיל שהעלה את רמת החיוב הדביטורי לבין אשראי זול יותר, שהעלה גם הוא את רמת החיוב הדביטורי. הפועל היוצא הוא, שלא קבילה עלי עדות הנתבע שהוא עשה שימוש בזכותו לפי סעיף 50 לחוק החוזים וזקף את ההפקדות על חשבון ההלוואה הצמודה דווקא ולא על חשבון חיובים אחרים או הלוואות אחרות. 39. הנמקתו של בית המשפט לא נהירה לי. יש לזכור כי פסק הדין ניתן לפני הבהרת הסוגיה בדעת הרוב בפרשת אורות , שהעמידה את העניין על קיום הסכמה בין הצדדים, תוך דחיית הרעיון כי עצם הפירעון דרך חח"ד נוגד את צו הריבית. מצד אחד, בית משפט קמא מבסס את מסקנתו על העדר הסכמה בין הצדדים, אך מן הצד האחר הוא מסיק את העדרה של הסכמה מכך ש"הבנק לא שומר על הדין הקיים" (ראה הקטע המודגש בסעיף 37 לעיל). לא נתברר לי מה יש בהתנהגותו של הבנק, אשר מהווה הפרה של הדין הקיים. אם כוונת בית המשפט הייתה לקבוע כי עצם פרעון הלוואה מחח"ד הוא בלתי חוקי בשל צו הריבית, הרי לאחר פסק דין אורות , אין לדעה הזאת עוד בסיס בהלכה הפסוקה. נשאר איפוא הנימוק של העדר הסכמה. 40. לדעתי, בעניין העדר הסכמה נתפס בית משפט קמא לכלל טעות. שלושה יסודות תומכים במסקנה כי הייתה הסכמה בין הצדדים שפירעון ההלוואות הצמודות יעשה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי, גם אם הוא נמצא ביתרת חובה. ראשית - סעיף 7 לכתבי ההתחייבות לפירעון הלוואה, שנית - הוראות קבועות לתשלום ההלוואות ושלישית - הפקדות כספים בחח"ד בסמוך למועדי הפירעון וניהול כל הפעילות העסקית באמצעות החח"ד. יצוין כי בית משפט קמא התעלם מן ההוראות הקבועות לתשלום הלוואות, שבהן ניתנה "הוראה בלתי חוזרת לחייב את חשבון העו"ש הנ"ל" [החח"ד של המשיבה - י.א.] לתשלום ההלוואות. בנסיבות אלה אין להטיל ספק בכך כי הבנק רשאי היה לחייב את חשבון החח"ד בפירעון ההלוואות הצמודות גם אם החשבון לא עמד ביתרת זכות. 41. ואם לא די בנסיבות אלה, הרי עובדה היא כי הבנק נהג כפי שנהג לאורך זמן רב, תוך מסירת מידע מתמיד ללקוח אודות אופן הפירעון של ההלוואות הצמודות. סבורני כי מעצם עובדה זו ניתן להסיק קיומה של הסכמה מצד הלקוח בדרך של התנהגות. הערה נוספת: אם נקבל את הטענה כי אין לבנק זכות לפרוע את ההלוואות דרך חיוב חשבון החח"ד, אז מתעוררת השאלה מתי נפרעו הלוואות אלה, אם בכלל ?! 42. לאור מסקנתי כי הייתה הסכמה לפרוע את ההלוואות דרך החח"ד, וזאת גם שעה שהחשבון עמד ביתרת חובה, אין לי צורך להרחיב את הדיבור על הטענה הנוספת, כי המדובר בעצם בזקיפת תשלומים שהותרה לבנק הן על פי הוראה חוזית הן על פי סעיף 50 לחוק החוזים. טענה זו תפסה מקום מרכזי בערעור, מתוך מטרה לאבחן מקרה זה מפרשת נאות מדבר . לדעתי, גם בשאלה זו הדין עם הבנק: הוא היה רשאי לזקוף את הכספים, שהופקדו על ידי הלקוח לחח"ד, על חשבון חיוב התשלומים לפירעון ההלוואות הצמודות. לא ירדתי לסוף דעתו של בית משפט קמא בהנמקתו הנזכרת באמצעותה ביקש לשלול מן הבנק זכות זו. 43. המסקנה העולה מדברי היא כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, אשר חייב את הבנק לשלם למשיבה את ההפרשים בין ריבית החח"ד לבין הריבית המותרת בצו הריבית. מסקנה זו מייתרת את הדיון בשאלת התחשיב של חיובי הריבית, שאלה הנראית על פני הדברים מסובכת ביותר ופתרונה על ידי בית משפט קמא מוקשה מאד. 44. אעבור כעת לסוגיה של "גניבת המדד". במקרה שלפנינו המדובר בהלוואה אחת ויחידה, הלוא היא מיום 14.8.85. הלוואה זו ניתנה, כאמור, ב- 14 באוגוסט, ועל פי כתב ההתחייבות להחזר הלוואה ולוח הסילוקין של הלוואה זו, פרעונה בתשלומים החל ב- 16 בספטמבר של אותה השנה, ולאחר מכן נמשך בתשלומים חודשיים ביום ה- 16 לכל חודש, וזאת עד לתאריך 16.8.90. מוסכם כי מועדי מתן ההלוואה והחזרתה לא נעשו בשל דרישה של המשיבה אלא בשל תכתיב של הבנק. המחלוקת נוגעת למדד הבסיסי: המשיבה טוענת כי יש לצאת מן המדד של חודש יולי 1985, שפורסם ב15.8.1985- ולא ממדד חודש יוני שפורסם ב15.7.1985-. כלומר, לפי טענתה יש לראות את ההלוואה כאילו ניתנה לאחר ה15.8.1985- ולא לפניו. 45. בית משפט קמא דחה את תביעת המשיבה. הוא ביסס את הדחייה על המבחן הכלכלי כפי שנוסח על ידי חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת נאות מדבר על יסוד דבריו של השופט ח' ברנזון בפרשת ע"א 359/69 בן-סימון ואח' נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' , פ"ד כ"ד(1) 171 . מבחן זה בודק, כאמור, את "המהות הפנימית האמיתית של העיסקה". מהותה של העיסקה הוסבר על ידי הבנק בדרך הבאה: ע.ה. מס' 3 מר טננבוים הצהיר (נ3/) כי הנתבע פעל באופן שכזה שכן אלו היו התנאים לפיהם הופקדו אצלו כספי חברות הביטוח והמלכ"רים, מהם ניתנו אותן הלוואות. אני מתיחס לשנים 1985-1982 שהיתה אינפלציה גבוהה. באותה תקופה באינפלציה כזו גבוהה הלוואות צמודות לא היו מוצר מדף. כיום לקוח מגיע לבנק מבקש הלוואה צמודה ומקבל. בשנים ההם לא היתה אפשרות ללקוח לבקש הלוואה צמודה ולקבל. באותם שנים לקבל הלוואה צמודה, שזה היה אשראי הרבה יותר זול מאשראי שקלי לא צמוד, לא ניתן היה. הלקוח היה חייב להשיג איזשהו מקור להלוואה צמודה כדי שיוכל לקבל את ההלוואה הצמודה. באותה תקופה היו חב' ביטוח או מלכ"רים שהיו מפקידים כספים בבנק והם היו המקורות של ההלוואות הצמודות. הם היו מפקידים בבנק ב- 14 ופורעים את זה ב- 16. כנגד זה הבנק נתן הלוואה ב- 14 ופרע ב- 16. הבנק שמר על עצמו מחשיפה. הוא קיבל ב- 14 ולכן נתן הלוואה ב- 14" (עמ' 44, 45). 46. הסבר זה התקבל על דעת בית המשפט והוא הסיק: מכאן שהבנק, במקרה כזה, לא נהנה מהפרשי המדד הקרוב, אלא "העבירו" למפקיד, כשהרווח שלו הוא הפרשי הריבית בין הריבית אותה שילם למפקיד, לבין הריבית שקיבל מהלווה. הפועל היוצא הוא שהבנק הנתבע לא הגדיל את ההלוואה שנתן ללווה בצורה כזו, אלא נתן הסבר הגיוני, שלא נסתר, מדוע ביצע את ההלואה כפי שביצע. 47. מסקנה זו, הנסמכת, כאמור, על מבחן "המהות הפנימית האמיתית של העיסקה", הכשירה את "המדד הנוסף" והצדיקה את איבחונן של נסיבות המקרה הנדון מאלה שבפרשת נאות מדבר . מאחר שאין אנו נוהגים להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, יכולתי בכך לסיים את הדיון בסוגיה זו תוך כדי דחיית הערעור על מסקנתו של בית משפט קמא, שהתבססה כראוי על המבחן של פרשת נאות מדבר . אולם, ברצוני להוסיף מספר הערות על עצם גישתו של בית משפט זה בפרשה הנזכרת. בעיני, התליית האיסור הקוגנטי של הוספת מדד במהות העיסקה ובמטרתה היא בעייתית מאד. ראשית, במטרה של מי מדובר כאן? האם של המלווה או של הלווה או שמא של שניהם גם יחד? במקרה שלפנינו, בית המשפט התרכז במטרותיו של הבנק, כלומר במהות העיסקה מבחינתו. הוא מצא כי הבנק שילם את שיעור המדד הנוסף לצד שלישי - המפקיד - שהפקדתו, כביכול, איפשרה את מתן ההלוואה ללווה שלפנינו. אפשר לשאול: מה זה עניינו של הלווה, המתבקש לשלם מה שנתפס כריבית מופרזת, כי לבנק צומחות, בשל העדר נזילות, הוצאות מיוחדות למימון ההלוואה? מנקודת ראותו הריבית נשארת ריבית מופרזת. 48. מאידך, נניח כי הלווה משתמש בהלוואה הניתנת לו על ידי הבנק ב14- לחודש לתשלום מיידי של חוב כלפי נושה. התשלום, יום אחד לפני פרסום המדד, חוסך לו בפועל, על פי הנהוג, את המדד הנוסף. האם עובדה זו אינה צריכה להשפיע על המבחן של המהות הפנימית של העיסקה? או שמא נאמר כי רק הלווה זכאי ליהנות מן המדד הנוסף, אך לא המלווה? ועוד, מה יהיה הדין כאשר הלווה משתמש בהלוואה באופן מיידי לשם פתיחת חשבון חסכון המעניק לו בשל כך מדד נוסף? 49. יתרה מזו, בהנחה כי המטרה היחידה של הבנק היא להרוויח כסף, מה היקף האיסור? האם הפגם הוא בהלוואה הניתנת יום לפני המדד, או אולי יומיים, או שלושה ימים? מה בקשר להלוואה שניתנת שבוע לפני המדד, או שבועיים או שלושה שבועות? גם בקשר להלוואות אלה המדד הנוסף אינו תואם את שחיקת הכסף בפועל, שהיא יומית (ראה ת.א. (ת"א) 2746/8 זכרון תפעול ושירותים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם), שם ניתנה ההלוואה יומיים לפני המדד, וכן ת.א. (ת"א) 428/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' סוליאתן תעשיות גומי (1976) בע"מ (לא פורסם), שם עמד ההפרש בין מתן ההלואה ופרעונה על ששה ימים). האם גם כאן נתערב ונחייב את המלווה להצמדה יומית, וזאת בניגוד לנהוג במשק? ובהנחה שיש להשיב את המדד העודף, מהו המדד אותו יש להפחית מן התחשיב המתוקן? המדד הראשון או המדד האחרון? בנקודה זו ראה א' וינרוט ריבית , (תשנ"ח - 1998) עמ' 108-106. 50. כל השאלות האלה מעוררות בי את התחושה כי מן הראוי לעיין מחדש ברעיון הבסיסי כי הצמדה למדד עשויה להיות ריבית מופרזת במובן צו הריבית. לפי פשטות צו הריבית, הצמדה אינה ריבית. ההנחה היא כי המחוקק ידע שההצמדה למדד נערכת במשק הישראלי פעם בחודש, וזאת למטרות רבות. יש והמלווה עשוי ליהנות מכך, ויש והלווה עשוי להרוויח. לטעמי, אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בסוגיה זו דרך פרשנות מרחיבה של צו הריבית. 51. כאמור, אלה הם הרהורים בלבד על סוגיית ההצמדה ויחסה לאיסור הריבית. אין צורך להכריע בה, משום שבית משפט קמא ביסס את מסקנתו על פי המבחנים שנקבעו בפרשת נאות מדבר . 52. נותר לי לדון בסוגייה השלישית המתעוררת בערעור - "קיצור ימות השנה" ל360- ימים. אין מחלוקת בין בעלי הדין כי לכל אורכה של תקופת פרעון ההלוואות צמודות המדד, ועד ליום 1.4.91, חישב הבנק את הריבית בגין הלוואות אלה כאילו היו 360 ימים בשנה. גביית ריבית לפי חישוב של שנה מקוצרת מייקר את ההלוואה בכ- 1.39% לכל תקופת חיוב, שיעור זה אף הולך וגדל עם הזמן, בגלל חישובי ריבית דריבית. חילוקי הדעות התמקדו סביב חוזר בנק ישראל מס' 42/16 מיום 26.12.83, בו הונחו המוסדות הבנקאיים בעניין "גילוי אופן חישוב ריבית על אשראי והדיווח עליה ללקוח". ההוראה המרכזית של חוזר בנק ישראל, הנוגעת לעניננו, היא: הנוהל התקין מחייב שבכל מקום שבנק מודיע ללקוח על שיעור ריבית תעריפית, יצויין גם שיעור הריבית השנתית המתואמת. שיעור הריבית השנתית המתואמת יקח בחשבון את המרכיב של ריבית דריבית הנובע מתשלום הריבית התקופתית ויתבסס על חישוב לפי 365 ימים בשנה. 53. בית משפט קמא הסיק מן האמור בחוזר בנק ישראל כי הנוהל התקין של גביית ריבית צריך להיות חישוב של 365 יום בשנה, וכי על הבנק לדווח על דרך החישוב. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבה בעילה זו, בהתבסס על תחשיב הפרשי הריבית שהוגש מטעם המשיבה. תחשיב זה עמד על 6,148.68 ש"ח, נכון ליום 31.12.91. 54. מסקנתו של בית משפט קמא בדין יסודה. הייתי מוסיף כי מחובתו של בנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב הריבית. השינוי בבסיס החישוב מן השנה הקלנדרית ל"שנת בנק" של 360 יום מחויב גילוי מיוחד, משום שיש להניח כי הלקוח יוצא מן ההנחה כי בסיס החישוב הוא השנה הנורמלית. העדר גילוי בנושא זה פוגם ביסוד ההסכמה מצד הלקוח, ולכן אין הבנק רשאי לחייב את הלקוח בריבית הגבוהה יותר. העדר הגילוי אף נוגד את סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 (השווה כעת כלל 15 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב - 1992). יתרה מזו, אם הבנק השתית את ההלוואה הצמודה על הריבית המירבית המותרת על-פי צו הריבית, הרי כל תוספת - גם אם היא נובעת מקיצור שנת הריבית - נוגדת את צו הריבית, ולכן אינה חוקית. על כן חיוב הבנק בהשבת הריבית המופרזת שנגבתה מן המשיבה, בדין יסודו. אי לכך, מתקבל ערעורו של הבנק בשאלה של פרעון הלוואות צמודות מחשבון חוזר דביטורי ומתבטל חיובו של הבנק בהפרשי ריבית. הערעור של הבנק בעניין "שנת בנק" בת 360 יום נדחה. כן נדחה הערעור שכנגד מטעם המשיבה בעניין "גניבת מדד". המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכר טירחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, בערעור ובערעור שכנגד. בכל הנוגע לעילת התביעה הנוגעת ל"שנת בנק" בת 360 יום, וכן בערעור שכנגד, אני מסכים גם להנמקתו של חברי. את שיקולי ביחס לעילה המבוססת על פרעון הלוואות צמודות מחשבון דביטורי, אבהיר להלן בקצרה. 2. בדונו בסוגיה של פרעון הלוואות צמודות מחשבון דביטורי, קבע חברי, השופט אנגלרד, כי הצדדים במקרה שבפנינו הסכימו על פרעון ההלוואות הצמודות בדרך של חיוב החשבון הדביטורי גם כאשר חשבון זה ביתרת חובה. עוד קבע חברי, כי הסכמה זו ומימושה אינן מהוות עקיפה של הוראות חוק הריבית. אשר לתוכן ההסכמה שבין הצדדים, שאלה היא בעיני אם ניתן לומר כי עולה מן החומר שבפנינו הסכמה בין הצדדים על פרעון ההלוואות הצמודות בדרך של קבלת אשראי מן החשבון הדביטורי כאשר חשבון זה במצב חובה. בהקשר זה, אזכיר את הדעה המוזכרת בפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד, לפיה הסכמה כזו, אשר פירושה לקיחת הלוואה חדשה (בלתי צמודה) לצורך פירעון הלוואה צמודה, חייבת כעיקרון בעיגון מפורש בהסכמים שבין הצדדים, הן לעצם קיומו של הסדר כזה והן לענין פרטיו, כגון שיעור הריבית שיחול בגידרו (ראו פסק דינה של השופטת דורנר בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מז(5) 350). לכאורה, אין בהסכמים בין בעלי הדין בענייננו עיגון כאמור להסכמה כזו. עם זאת, נוכח מסקנתי כי יש לקבל את ערעור הבנק בסוגיה של פרעון הלוואות צמודות מן החשבון הדביטורי מטעמים אחרים, איני רואה צורך להרחיב את הדיון בנקודה זו, ולהכריע בה. גם בשאלה העקרונית, האם הסדר כאמור של פרעון הלוואות צמודות בדרך של קבלת אשראי מן החשבון הדביטורי כאשר חשבון זה במצב חובה מהווה עקיפה של ההסדר שבחוק הריבית, הרי שלשיטתי לא מתעורר צורך להכריע בנסיבות הענין בשאלה לא קלה זו. לפיכך, אוכל להשאירה בצריך עיון. 4. הסכמתי לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, ביחס לעילה של פרעון ההלוואות הצמודות, מבוססת בעיקרה על מסקנתי, כי במקרה שבפנינו ניתן לייחס למשיבה 1, מוסכי צומת גהה בע"מ ( להלן: המשיבה ), כוונה לזקוף את חיוביה לפרוע את ההלוואות הצמודות שנטלה, כנגד הסכומים ששילמה המשיבה לבנק עובר למועדי הפרעון של הלוואות אלה. 5. נדבך אחד עליו מבוססת מסקנתי זו נוגע לטיב החובות בהם מדובר. כאשר לחייב יותר מחוב אחד לנושה שלו, שוני בין חובותיו מבחינת טיבם עשוי לבסס מסקנה בדבר כוונה של החייב כי התשלום ייזקף לחוב מסויים ולא לאחר. השאלה בהקשר זה היא, האם "טיב החובות מעיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מנקודת ראותו של הנושה, כיצד היה מורה החייב לזקוף את תשלומיו אילו נדרש לעשות כן" (א' פורת, "זקיפת תשלומים", דיני חיובים - חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994), בעמוד 598). לדעתי, אמת מידה זו מתקימת במקרה שבפנינו ביחס לפרעון ההלוואות הצמודות. מן החומר שבפנינו עולה כי במרבית המקרים נעשו הפקדות כספים על ידי המשיבה בחשבון החח"ד שלה, במועדי הפרעון של ההלוואות הצמודות. באותם מועדים חוב ההלוואות הצמודות היה חוב בשל, אשר מועד פרעונו הגיע. לעומת זאת, אין מחלוקת כי מועד הפרעון של החוב בגין יתרת החובה בחשבון החח"ד טרם הגיע באותה נקודת זמן. אכן, מסתבר כי באותו מועד פרעונו של חוב זה טרם נדרש, ונוכח מכלול נסיבות הענין, גם לא הגיע הזמן הסביר לדרוש את פרעונו (ראו פסק דינו של השופט ברק בד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' ISRAEL BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION) , פ"ד מד(2) 265). מכאן, כי חוב זה לא היה בשל, באותה נקודת זמן בה נעשו ההפקדות. במצב דברים זה, ניתן להסיק כוונה מכללא של המשיבה לזקוף את הפקדותיה על חשבון ההלוואות הצמודות. כפי שמציין פורת בחיבורו הנ"ל (בעמוד 600): "באותם מקרים בהם קמה חובה של החייב לפרוע את החוב הבשל במועד בו העביר תשלום לנושה, או לפני כן...אי פרעון החוב הבשל עלול לפגוע פגיעה מהותית בחייב. זה המצב, כאשר אי פרעונו של החוב הבשל יהווה הפרת חובה מצב החייב, ויזכה את הנושה לסעדים המוקנים בחוק למי שנפגע מהפרת חוזה. אם כך, סביר מאד לייחס לחייב כוונה לפרעו". זהו גם המצב בענייננו. באותו מועד בו בוצעו התשלומים - קרי, הפקדות הכספים - האינטרס של המשיבה היה כי התשלומים ייזקפו על חשבון פירעון ההלוואות הצמודות. אמנם, בעת ביצוע התשלומים, הריבית בהלוואות הצמודות היתה נמוכה מזו שעל יתרת חובה בחח"ד. ואולם, אלמלא היתה המשיבה פורעת את סכומי ההלוואות במועדם, היא היתה מצויה במצב של הפרה של חיוביה כלפי הבנק על פי חוזי ההלוואות. במצב כזה, עמדה לבנק, בין השאר, זכות חוזית מפורשת להעמיד לפרעון מיידי את סכום ההלוואות (ראו סעיף 14(ט) לכתב התחייבות להחזקת הלוואה). יש לזכור, בהקשר זה, כי ההתקשרות בין המשיבה לבין הבנק לא היתה התקשרות חד פעמית לצורך קבלת הלוואה. מדובר בהתקשרות ארוכת טווח, בגידרה ניהלה המשיבה את מיכלול עסקיה דרך חשבון החח"ד שבבנק, אשר באמצעותו העמיד הבנק אשראי לזכות המשיבה. למשיבה היה אינטרס ישיר בהמשך התקשרות זו. יש מקום להניח, כי במצב של אי פרעון הלוואות שקיבלה המשיבה מן הבנק, לא היתה למשיבה ציפיה לגיטימית להמשיך ולקבל מן הבנק אשראי כספי לצורך מימון פעולותיה, כפי שאמנם קיבלה משך כל התקופה הרלוונטית. בנסיבות אלה, האינטרס הברור של המשיבה היה לזקוף את התשלומים שעשתה לפרעון ההלוואות הצמודות שקיבלה. מכך עולה, כי ניתן לייחס למשיבה כוונה לזקוף את הסכומים שהפקידה בחשבונה לחיוביה כלפי הבנק לפרוע את ההלוואות הצמודות. זקיפת הסכומים בדרך זו משקפת את האינטרסים האמיתיים של שני הצדדים בזמן אמת, כפי שהצדדים עצמם ראו והבינו אותם באותה עת. 6. אוסיף, כי גם מהתנהגותה של המשיבה משתמעת לכאורה כוונה לזקוף לסכומי ההפקדות את חיוביה בפרעון ההלוואות הצמודות. מן החומר עולה התנהגות עקבית של המשיבה, אשר הפקידה כספים בחשבון במועדי הפרעון של ההלוואות האמורות. מדובר בכמאה הזדמנויות שונות, בהן נהגה המשיבה בדרך זו (ראו נספח 11 לתצהירו של מר יצחק אשד, מנהל סניף הבנק בו נוהל חשבון המשיבה). המדובר בקו פעולה מתמשך של המשיבה, אשר היו לו חריגים מעטים בתקופה הרלוונטית. קו פעולה זה מצביע לכאורה על קשר בין ההפקדות לבין פרעון ההלוואות. בכך יש כדי לספק תימוכין נוספים למסקנתי, כי ניתן לזקוף לסכומי ההפקדות את חיוביה של המשיבה בפרעון ההלוואות האמורות (השוו לדבריו של פורת, בעמוד 597 לחיבורו הנ"ל). 7. מדברים אלה עולה, כי לא בפרעון הלוואה צמודה בדרך של מתן הלוואה אחרת עסקינן, כי אם בפרעון ההלוואה הצמודה מתוך הפקדותיה של המשיבה בחשבון החח"ד שלה. כעולה מחומר הראיות, ברוב רובם של המקרים, נעשו הפקדות כאלה עובר למועדי הפרעון של ההלוואות הצמודות אותן קיבלה המשיבה. זקיפתן של הפקדות אלה לפרעון ההלוואות הצמודות "מכסה" את חלק הארי של חיובי המשיבה בפרעון ההלוואות הצמודות. בכך יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לעיקר עילתה של המשיבה בראש הפרק של פרעון ההלוואות הצמודות. 8. אעיר, כי בטיעוני הצדדים, כמו גם בפסק דינו של בית משפט קמא, באה לידי ביטוי העובדה שהבנק העלה לראשונה את טענת הזקיפה במסגרת ההליכים בתביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיבה. לעובדה זו עשויה להיות חשיבות משפטית, נוכח הגישה שהובעה בספרות לפיה זכותו של נושה לזקוף חיובים כפופה למיגבלת זמן. על פי גישה זו, על הנושה המפעיל את הכוח לזקוף חיובים על פי סעיף 50 לחוק החוזים, לפעול תוך זמן סביר מעת קבלת הכספים נשוא פעולת הזקיפה, וזאת חרף העובדה שאין בהוראה זו התייחסות למימד הזמן (ראו א' פורת, בעמודים 613 - 616 לחיבורו הנ"ל). יוער, כי במקרה שבפנינו ישנה גם הוראה הסכמית בשאלת הזקיפה. בהסכם שבין המשיבה לבין הבנק הוקנתה לבנק הזכות לבצע את הזקיפה "בכל עת". על פי פשוטה של הוראה זו היה הבנק רשאי לבצע את הזקיפה גם במהלך ההליך המשפטי בין הצדדים (ראו לענין זה את האסמכתאות מן המשפט האנגלי אליהן מפנה פורת בעמוד 614 לחיבורו הנ"ל). איני רואה צורך לקיים דיון מפורט בשאלה זו. כפי שציינתי לעיל, במקרה שבפנינו ניתן לייחס למשיבה - היא החייב - כוונה לזקוף את הפקדותיה בחשבון החח"ד לפרעון ההלוואות הצמודות. בשל כך, לא מתעוררת על פי גישתי שאלת העיתוי של פעולת הזקיפה על ידי הנושה, וניתן להשאיר שאלה זו לעת מצוא. 9. לא נעלם מעיני, כי במקרים ספורים, לא נעשו הפקדות על ידי המשיבה עובר למועדי הפרעון של ההלוואות הצמודות, או שנעשו הפקדות אשר כיסו רק חלק מסכום הפירעון. לגבי אותם סכומים אשר אין להם כיסוי בהפקדות של המשיבה, לא טוען הבנק כי ההלוואות הצמודות נפרעו בדרך של זקיפה. עם זאת, בנסיבותיו הכוללות של ענין זה, ובשים לב לעובדה שמדובר בסכומים קטנים בהשוואה לכלל סכומי הפרעון של ההלוואות, איני סבור כי ניתן לראות בחיוב חשבון החח"ד של המשיבה בסכומים האמורים משום ניסיון לעקוף באופן אסור את חוק הרבית, כפי שנטען על ידי המשיבה (ראו בנקודה זו את דבריו של השופט א' גולדברג בע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , דינים עליון נג' 12). לפיכך, יש לדעתי לדחות את טענות המשיבה בעילה זו. מטעמים אלה, הצטרפתי לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, גם לגבי העילה הנטענת של חיוב חשבון חח"ד על ידי הבנק. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה לתוצאת פסק דינו של חברי השופט אנגלרד ומצטרפת להערותיו של חברי השופט אור. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, ל' בחשון תשנ"ט (19.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079480. Q05 /שב	[ "ע\"א 7948/96", "בע\"א 2258/98", "ע\"א 505/85", "בע\"א 5300/92", "דנ\"א 690/98", "בע\"א 58/68", "ע\"א 359/69", "ע\"א 6396/95", "בע\"א 4651/95", "ע\"א 345/78", "בע\"א 2258/92" ]	1,836
9,234	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1059/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : גבאי ניסים נגד המשיב : שר התחבורה בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותר: בעצמו החלטה בפני בקשה שלישית לקביעת מועד דחוף לדיון בעתירה. העתירה הוגשה בחודש פברואר 1997 ועניינה דרישתו של העותר כי שר התחבורה יתפטר מתפקידו עקב הקטל הנמשך בדרכים. ביום 13.5.97 דחיתי את בקשתו של העותר וביום 2.6.97 דחיתי את הבקשה לעיון חוזר. העותר חוזר על בקשתו בשלישית. מהטעמים שפורטו בהחלטתי הראשונה אין מקום לקבוע את העתירה לדיון בדחיפות. העתירה תקבע לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010590. P04	[ "בג\"ץ 1059/97" ]	1,839
19,298	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1059/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל העותר : גבאי ניסים נגד המשיב : שר התחבורה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה באדר תשנ"ח (23.3.98) בשם העותר : בעצמו בשם המשיב : עו"ד ענר הלמן פסק-דין העותר קובל בעתירתו על-כך שמשרד התחבורה אינו עושה דיו למלחמה בתאונות הדרכים. ביני לביני קיבלה הכנסת את חוק המאבק הלאומי בתאונות דרכים, תשנ"ז1997-, ועל-כן העתירה כמות שהיא מונחת לפנינו התייתרה ואבד עליה הכלח. על העותר להלך בדרכים שהחוק היתווה לפנינו ולמותר לומר שזכויותיו - ככל שיש לו זכויות - שמורות לו במלואן במסגרת זו. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ה באדר תשנ"ח (23.3.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010590. G07	[ "בג\"ץ 1059/97" ]	1,842
38,537	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1059/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : גבאי ניסים נגד המשיב ים : 1. מדינת ישראל 2. שר התחבורה, מר יצחק לוי בקשה לקביעת מועד לדיון החלטה זו בקשתו הרביעית של העותר לקביעת מועד לדיון בעתירה. מהטעמים שנזכרו בהחלטותי מיום 13.5.97, מיום 2.6.97 ומיום 9.10.97 תיקבע העתירה לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ח (6.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010590. P06 /צש	[ "בג\"ץ 1059/97" ]	1,843
477	בית המשפט העליון דנ"פ 4267/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: 1. חוזה ריברה 2. חיננית חג'בי נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1236/97 ובע"פ 1480/97, מיום 5.6.97, שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא השופט ש. לוין, והשופטים: א. גולדברג, י. זמיר בשם העותרים: עו"ד ירום הלוי החלטה בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1236/97 ובע"פ 1480/97 מדינת ישראל נ' בן קרלוס ריברה חוזה ואח' . אבקש תגובת המשיבה בתוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י' בתמוז התשנ"ז (15.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042670. A01 /דז/	[ "דנ\"פ 4267/97" ]	1,846
8,551	בית המשפט העליון דנ"פ 4267/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: 1. חוזה ריברה 2. חיננית חג'בי נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף בפסק דינו ש ל בית המשפט העליון בע"פ 1236/97 ובע"פ 1480/97, מיום 5.6.97, שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, והשופטים: א. גולדברג, י. זמיר בשם העותרים: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר החלטה בפני עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים א' גולדברג וי' זמיר) מיום 5.6.97, פסק דין שעניינו היחס שבין הוראות החילוט בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973- לבין הוראות החילוט שבפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט1969-. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה לדיון נוסף. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט קובע, כי השופט, או השופטים הדנים בעתירה לקיום דיון נוסף יורו על קיומו של דיון כאמור " אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.". הווה אומר, חידושה של הלכה, כשלעצמו, אינו מהווה עילה לקיום דיון נוסף (וראה: דנ"פ 4274/97 לורנס נ' מדינת ישראל , לא פורסם). בית המשפט העליון מוציא מתחת ידיו הלכות חדשות רבות. הדיון הנוסף אינו מהווה ערכאה נוספת אוטומטית המתקיימת כל אימת שניתנת הלכה חדשה. במקרה שבפנינו הגדיר בית המשפט העליון את היחס בין שתי הוראות חוק קיימות, על בסיס לשון החוק. הגדרה זו אינה יוצרת פגיעה בזכות יסוד, כטענת העותרים. היא מעוגנת היטב במסגרת החקיקתית הרלוונטית ולפיכך לא מצאתי מקום לקיום דיון נוסף לגביה. העתירה לקיום דיון נוסף נדחית. ניתנה היום, כ"ג בתמוז התשנ"ז (28.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042670. A03 /דז/	[ "דנ\"פ 4267/97", "דנ\"פ 4274/97" ]	1,847
478	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: יז' בכסלו התשנ"ח ( 16.12.97 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם ה משיבה 1: עו"ד גלאור בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד ד' זילבר פסק-דין ביום 28.1.97, במסגרת גזר דין שניתן נגד המשיב השני ( להלן: המשיב ) בבית המשפט העירוני בפתח תקווה (ת"פ 1083/97), הוא חוייב להרוס את ביתו, אותו בנה ללא רישיון. המשיב לא קיים את צו ההריסה, אותו היה עליו לבצע עד 31.3.73. בגין כך הוגש נגדו בת"פ 1431/90 של בית משפט השלום בהרצליה כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה1965-. בגזר הדין שניתן בתיק זה, בנוסף לעונשים שהוטלו על המשיב, נקבע שצו ההריסה יבוצע על ידי הרשות, תוך חיוב המשיב בהוצאות ההריסה. ערעור שהוגש על גזר דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה. עד היום לא בוצע הצו. העותרת, אשר נפגעה מבנית המבנה אותו בנה המשיב ללא היתר, עותרת בפנינו לחיובה של המשיבה הראשונה ( להלן: המשיבה ) לביצוע צו ההריסה. באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, בתגובתה בכתב ובטיעון בפנינו, תומכת בעמדת העותרת ומצטרפת לעתירה שהצו על תנאי שניתן בתיק זה יהפך למוחלט. בתשובה מטעם המשיבה אין המשיבה מתכחשת לחובתה לבצע את צו ההריסה. היא רק מדגישה את הקושי לבצע את הצו נוכח הפגיעה הכרוכה בכך במשפחתו של המשיב. המשיב לא הגיש כל תגובה בכתב לעתירה, על אף שניתנה לו אפשרות לכך. אכן, עם כל הקושי בתוצאה של הריסת בית המשיב למשיב ובני משפחתו, אין כל נימוק משפטי אשר יצדיק את אי קיום צו ההריסה. רשות ציבורית המופקדת על שמירת החוק ואכיפתו, נדרשת לא אחת לבצע מעשים או מטלות אשר יש עמן גרימת אי נוחות ופגיעה בפרט. אך ככל שמוטלת עליה חובה על פי החוק, ובענייננו הוטל על המשיבה על ידי בית המשפט המוסמך לבצע את ההריסה - ויודגש, הדבר הוחלט בשעתו על פי בקשתה - אין היא יכולה להישמע בטענה שקשה עליה הדבר. נקל לשער את התוצאה הקשה שהיתה נגרמת לשלטון החוק ולאכיפתו, אם היתה רשאית רשות מקומית להימנע מלמלא צוי בית המשפט, בשל אי הנוחות והקשיים שיגרום הדבר לאלה שהצו מכוון כלפיהם. אנו מקבלים את העתירה, והופכים את הצו על תנאי שהוצא בתיק זה למוחלט, במובן זה שהמשיבה מחוייבת בזה לבצע את צו ההריסה הנ"ל. הצו יבוצע בתוך ארבעה חודשים מהיום, אלא אם תינתן החלטה אחרת על ידי בית משפט מוסמך. המשיבה תשא בהוצאות העותרת בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, יז' בכסלו התשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E05	[ "בג\"ץ 2353/97", "ת\"פ 1083/97" ]	1,848
19,887	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבים : עו"ד נורית גונן החלטה קודם הדיון בבקשה, מתבקשת המשיבה הראשונה להמציא - בתוך עשרה ימים - בתצהיר - את תגובתה לבקשה. ניתנה היום, יח' באייר התשנ"ח (14.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E06	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,850
22,624	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט' בחשון התשנ"ט ( 29.10.98 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גינו ועו"ד יעקב כהן בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילברג החלטה בהחלטתנו מיום 16.7.98 קבענו שלקראת הדיון כפי שייקבע - דיון שנקבע להיום - ימציאו הצדדים דיווח בכתב על ההצעות והמגעים שהוחלפו בין הצדדים. קבלנו הבוקר את הדיווח בכתב של העותרת. לא קבלנו כל דיווח מטעם המשיבה הראשונה, על אף חובתה לעשות כן. בנסיבות אלה, אנו דוחים את הדיון למועד שיקבע בעוד כשבועיים. תוך שבוע ימים תמציא המשיבה הראשונה את הדיווח כאמור. המשיבה הראשונה תשא בהוצאות העותרת בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ט' בחשון התשנ"ט (29.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E10	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,851
26,786	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט תאריך הישיבה: כב' בתמוז התשנ"ח ( 16.7.98) בשם המבקשת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גונן ועו"ד יעקב כהן בשם המשיבה 2: עו"ד חני אופק החלטה אנו דוחים המשך הדיון מהיום למועד שייקבע בעוד כחודשיים, בפני אותו הרכב. תוך תקופה זו יבואו בעלי הדין בדברים לגבי אפשרויות הסדר ביניהם. המשיבים ימציאו את תוכניתם והצעותיהם בעניין זה לתגובת המבקשת, וביום הדיון, כפי שייקבע, יוברר אם קיים סיכוי להסדר בין הצדדים. לקראת הדיון כפי שייקבע, ימציאו הצדדים דיווח בכתב על ההצעות והמגעים שהוחלפו בין הצדדים. ניתנה היום, כב' בתמוז התשנ"ח (16.7.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E09	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,852
41,754	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה יש לזמן את באי כוח הצדדים, כולל בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, לדיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. הדיון יתקיים ביום 12.7.98 שעה 08:00, ולמועד זה יש לזמן גם את העותרת עצמה, דוריס חוג'ה, וכן את המשיב חוג'ה ישעיהו, ולהודיעם שחובה עליהם להתייצב במועד זה. ניתנה היום, כא' בסיון התשנ"ח (15.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E08	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,853
44,468	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2353/97 - ח' בפני: כבוד השופט ת' אור ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשת המשיבה 1 לדחיית מועד הדיון בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גונן החלטה לדחות הבקשה. ניתנה היום, ח' בסיון התשנ"ט (23.5.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E14 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,854
46,316	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט תאריך הישיבה: ו' בטבת התש"ס ( 15.12.99 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד אבידר בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילברג כן התייצבו בשם המשיבה הראשונה: ראש המועצה, מר פרן מהנדס העיר, מר כהן ראש המועצה המקומית רמת השרון (מר פרן), הודיע שיש סיכוי למתן היתר בניה למשיב השני, מר חוג'ה, לגבי חלק מהבניה שבנה ללא רישיון, וזאת על פי תוכנית מתאר אשר אושרה. עם זאת, אחד התנאים למתן היתר הוא, שהמשיב השני יהרוס את מה שבנה שלא כחוק, ולפי התוכנית הקיימת לא ניתן לקבל לגביו היתר. בקשתו היא, שתינתן לו ארכה של שלושה חודשים לשכנע את מר חוג'ה שיהרוס את אותם חלקי בניה אשר לא ניתן לקבל לגביהם היתר, ואם יעשה כן, יקבל היתר לחלקי הבניה האחרים. כן הצהיר, שאם לא יעשה כן תוך התקופה כאמור, יבוצע צו ההריסה על ידי המועצה, כפי החלטת בית משפט זה, וכפי שחובה על המועצה לבצע. ...2/ החלטה נוכח דבריו והצהרתו של ראש המועצה המקומית רמת השרון, כאמור בפרוטוקול, אנו דוחים את המשך הדיון בבקשה זו למועד שייקבע בעוד כמאה ימים, בפני אותו הרכב. לקראת המועד שייקבע, תוך תשעים ימים מהיום, תמציא המועצה המקומית רמת השרון השלמה לטיעוני המועצה, שתכלול דיווח לגבי מה שנעשה על פי האמור בהצהרתו של ראש המועצה בפנינו. בעלי הדין האחרים יוכלו גם הם להמציא - תוך חמישה ימים מיום קבלת טיעוני המועצה - השלמה בכתב לטיעוניהם לקראת הדיון כאמור, כולל תגובה על טיעוני המועצה המקומית כאמור. ניתנה היום, ו' בטבת התש"ס (15.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E18 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,855
50,077	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה בהמשך לתגובה מיום 17.6.99 אשר הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, מתבקש היועץ המשפטי לממשלה להמציא עד 20.8.99 הודעה משלימה לבית המשפט, במסגרתה תובהר עמדתו. ניתנה היום, כ' בתמוז התשנ"ט (4.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E16 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,856
55,961	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת: דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת-השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה תאריך הישיבה: י' בסיוון התשנ"ט (25.5.99) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד נורית גונן בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט החלטה השופט מ' חשין: תחילת הדברים לענייננו היתה לפני למעלה מ25- שנים, שעה שהמשיב מס' 2, מר ישעיהו חוג'ה (להלן נכנה אותו - חוג'ה) חוייב בידי בית-משפט להרוס בית אשר בנה ללא רשיון בתחומי המועצה המקומית רמת-השרון. חוג'ה לא קיים את צו ההריסה - אשר היה עליו לבצעו עד ליום 31.3.73 - ועל-כך הועמד לדין, בשנת 1990, לפני בית-המשפט לעניינים מקומיים הרצליה - רמת-השרון בעוון אי-קיום צו בית-המשפט. בית-המשפט הטיל עליו קנס בסך 1,500 ש"ח והוסיף והורה כי צו ההריסה יבוצע בידי הרשות - קרא: המועצה המקומית רמת-השרון - תוך חיובו של חוג'ה בהוצאות ההריסה. המועצה המקומית לא קיימה את החיוב אשר הוטל עליה ועל-כך באה עתירתה של העותרת, דוריס חוג'ה, כי נורה את המועצה המקומית לקיים חיוב שהוטל עליה בידי בית-המשפט. באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה תמכה בעמדתה של העותרת, והצטרפה לבקשתה כי הצו על-תנאי ייעשה מוחלט. ואכן, ביום 16.12.97 נעשה הצו על-תנאי מוחלט, והמועצה המקומית רמת-השרון חוייבה לבצע את צו ההריסה בתוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק-הדין אלא אם תינתן החלטה אחרת בידי בית-משפט מוסמך. המועצה המקומית רמת-השרון לא קיימה גם צו זה של בית-המשפט הגבוה לצדק, ועל-כך הגישה העותרת בקשה - בהתאם לפקודת ביזיון בית-המשפט - לחייב את המועצה המקומית לקיים את הצו שהוצא כנגדה. בקשה זו הוגשה ביום 8.5.98. משנתכנסנו לדיון, ביום 16.7.98, העלו באי-כוח המועצה המקומית רמת-השרון רעיונות לגבי אפשרויות הסדר, ועל-כך באה החלטתנו מאותו יום, כי המועצה המקומית תגיש את תוכניתה ואת הצעותיה לתגובתה של העותרת, וכי לאחר-מכן נברר אנו אם קיים סיכוי להסדר. המשך שמיעתה של הבקשה על-פי פקודת ביזיון בית-המשפט נקבע ליום 29.10.98, אך דיווח בכתב מטעם המועצה המקומית רמת-השרון לא קיבלנו, על-אף שהמועצה חוייבה לדווח לבית-המשפט. דחינו, איפוא, את המשך השמיעה תוך חיובה של המועצה המקומית בתשלום הוצאותיה של העותרת בסך 10,000 ש"ח. המשך הדיון היה ביום 10.1.99, ובמהלכו הודיעתנו באת-כוח המועצה המקומית כי צו ההריסה יבוצע על-ידה. יחד-עם-זאת, כך הוסיפה באת-כוח הרשות המקומית ואמרה, בהתחשב בכך שרק לאחרונה נבחר ראש עיר חדש, מבקשת היא דחייה לביצוע צו ההריסה. נעתרנו לבקשה ונתנו בידי המועצה המקומית ארכה לביצוע צו ההריסה עד ליום 10.4.99. כן הוספנו וקבענו כי המשך הדיון יהיה לקראת סוף חודש אפריל. המשך הדיון נקבע ליום 25.5.99, ורק היום - לעת הדיון על-פה - זכינו לקבל מאת באת-כוח המועצה המקומית הודעה באשר לאירועים שהיו מאז הישיבה האחרונה. מסתבר כי לפני יומיים, ביום 23.5.99, הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת-השרון בקשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים הרצליה - רמת-השרון להאריך את המועד לביצועו של צו ההריסה. ייזכר כי המדובר בצו הריסה שהמועצה המקומית חוייבה לבצעו בשנת 1990. לא נעמוד על פרטיה של אותה בקשה, אך נוסיף ונאמר כי הוועדה המקומית לא טרחה כלל ליידע את היועץ המשפטי לממשלה על הגשת הבקשה, למרות שהמועצה המקומית חוייבה (בשנת 1990) לבצע את צו ההריסה במשפט שהוגש בידי נציגת היועץ המשפטי לממשלה וחרף זאת שהיועץ המשפטי לממשלה חיווה דעתו לפנינו כי חובה היא המוטלת על המועצה המקומית לבצע את צו ההריסה. נוסיף ונאמר, כי הוועדה המקומית לא טרחה אף ליידע את העותרת על דבר הגשת הבקשה, למרות שהעותרת היא שזכתה בצו מוחלט אשר חייב את המועצה המקומית לבצע את צו ההריסה. בין כך ובין אחרת, בית-המשפט לעניינים מקומיים נעתר לבקשת המועצה המקומית והאריך את המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 31.8.99. בא-כוחה של העותרת ביקשנו להטיל על המועצה המקומית סנקציות כאמור בפקודת ביזיון בית-המשפט - על אי-קיום פסק-הדין שנתנו ביום 16.12.97 - ואולם הדבר נמנע מאיתנו. באותו פסק-דין קבענו מפורשות כי צו ההריסה יבוצע "בתוך ארבעה חודשים מהיום" (16.12.97), ואולם הוספנו ואמרנו "אלא אם תינתן החלטה אחרת על-ידי בית-משפט מוסמך". והנה, נוכחנו לדעת כי בית-משפט מוסמך - הוא בית-המשפט לעניינים מקומיים - אכן נתן "החלטה אחרת" ולפיה הורחב המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 31.8.99. צו בית-המשפט לעניינים מקומיים מונע אותנו, איפוא, מהטלת סנקציה על-פי פקודת ביזיון בית-המשפט. למותר לומר כי העניין שלפנינו טרם נסתיים. הואיל והמועצה המקומית הגישה מסמך לבית-משפט אך לעת הדיון על-פה היום לפנינו - וממילא נמנע מן העותרת ומן היועץ המשפטי לממשלה להגיב על האמור באותו מסמך - יתבקשו העותרת והיועץ המשפטי לממשלה להגיב על אותה הודעה תוך 21 יום. נקרא את התגובות ונחליט על דבר המשך ההליכים. הישיבה שקיימנו היום היתה ישיבה-לבטלה אך מטעם זה שהמועצה המקומית רמת-השרון הגישה את הודעתה לבית-המשפט לעת הדיון על-פה (אף שהחותמת המופיעה על ההודעה היא חותמת יום אתמול, 24.5.99). בנסיבות אלו יש לחייב את המועצה המקומית בהוצאות, ואנו מטילים עליה לשלם לעותרת ולמדינה, לכל אחד מאלה, הוצאות ושכר-טירחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. היום, י' בסיוון התשנ"ט (25.5.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. G15	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,857
61,056	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט תאריך הישיבה: כב' בטבת התשנ"ט ( 10.01.99 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד גונן נורית בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה באת כוח המשיבה הודיעה, כי נוכח העדר הסדר עם המבקשת יבוצע צו ההריסה על ידי המשיבה. בהתחשב בכך שנבחר לאחרונה ראש עיר חדש, מבוקשת דחיה לביצוע צו ההריסה. ניתנת למשיבה ארכה נוספת של שלושה חודשים לביצוע צו ההריסה, דהיינו עד 10.4.99 (כולל). לקראת סוף חודש אפריל 1999 יקבע מועד להמשך ההליכים בתיק זה (בפני אותו הרכב), שאז יהיה ברור אם צו ההריסה בוצע אם לאו. ניתנה היום, כב' בטבת התשנ"ט (10.1.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E12	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,858
67,844	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גונן בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה נוכח האמור בהודעה מטעם המשיב השלישי מיום 19.8.99, ניתנת למשיב השלישי ארכה עד 5.9.99 להגשת הודעה משלימה מטעמו. ניתנה היום, יא' באלול התשנ"ט (23.8.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E17 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,859
68,066	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להוספת פרטים בשם המבקשת: עו"ד י' צוקרמן החלטה ההרכב אשר ידון בתיק יחליט בבקשה. יש להמציא העתק של הבקשה למשיבים. ניתנה היום, כט' בניסן התשנ"ט (15.4.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E13 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,860
69,753	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כו' באדר ב התש"ס ( 02.04.00 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד משה אבידר בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד חני אופק החלטה לטענת בא כוח המועצה המקומית, טרם בוצע צו ההריסה בשל העדר שיתוף פעולה של המשטרה. באת כוח היועץ המשפטי הודיעה, שרק היום הוברר לה שפשר עיכוב ביצוע צו ההריסה קשור בפעולות של המשטרה, והבטיחה שהיא תפעל בעניין זה כדי שהמשטרה תסייע כך שהצו יבוצע עד 25.5.2000. עד יום 25.5.2000 תומצא הודעה מטעם כל אחד מהמשיבים לבית משפט זה, ובה יודע אם צו ההריסה בוצע אם לאו. ניתנה היום, כו' באדר ב' התש"ס (2.4.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E19 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,861
69,794	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה דיון המשך תאריך הישיבה: כה' בתשרי התשס"א ( 24.10.00 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד משה אבידר בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה המשיב השני אשר הוזמן להיום לא התייצב. אנו דוחים הדיון, על מנת שייקבע דיון בתיק זה בתוך חודש מהיום. לתאריך זה יש להזמין את המשיב השני. ליתר בעלי הדין הודע המועד. יש להודיע למשיב השני, שאם לא יתייצב לדיון הדיון יתקיים בהעדרו. המשיב השני ישלם לעותרת הוצאות הישיבה של היום בסך 1,500 ש"ח. ניתנה היום, כה' בתשרי התשס"א (24.10.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E21 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,862
87,499	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה המשיבים ימציאו את תגובתם בכתב לאמור בתגובת העותרים להודעה מטעם המשיבה 1. התגובה - תוך 15 ימים. ניתנה היום, א' בסיון התש"ס (4.6.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E20 /עכב	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,863
101,376	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין העותר ת: דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה קראנו את בקשתו של ראש המועצה המקומית רמת השרון מיום 2.7.2001. כן קראנו את תגובת בא-כוח העותרת (מיום 6.8.2001), את תגובת בא-כוח המועצה המקומית רמת השרון (מיום 11.9.2001), את תגובת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה (מיום 11.9.2001), ואת תגובת ראש המועצה המקומית (מיום 21.9.2001) לכל אלה. שקלנו את בקשת ראש המועצה אך לא מצאנו כי קנינו סמכות להיענות לה. תוצאת הדברים היא איפוא זו, שעל המועצה המקומית לבצע את צו ההריסה כאמור בהחלטתנו מיום 30.3.2001. הואיל ותקופת 90 הימים הקבועים בהחלטה האחרונה חלפו-עברו זה מכבר, אנו מוסיפים ומחליטים כי הצו האמור יבוצע עד ליום 30.11.2001 אלא אם יתקבל על-ידי המשיב השני היתר כדין לבניית אותו מבנה שלגביו ניתן צו ההריסה. היום, ח' בתשרי תשס"ב, (25.9.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. G24 בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,864
113,876	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה המשך דיון תאריך הישיבה: ו' בניסן התשס"א ( 30.03.01 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד משה אבידר בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה למשיב השני ניתנה ארכה להסדיר את נושא קבלת ההיתר לבניית אותם חלקי מבנה לגביהם ניתן צו ההריסה הנדון בעתירה זו. עד כה לא הוסדר הדבר על ידו. אנו קובעים, על כן, שעל המשיבה הראשונה לבצע את צו ההריסה נשוא עתירה זו, תוך 90 ימים מהיום, אלא אם תוך תקופה זו יתקבל על ידי המשיב השני היתר כדין לבנית אותו מבנה לגביו ניתן צו ההריסה. ניתנה היום, ו' בניסן התשס"א (30.3.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E22 /עכב בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,865
116,748	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2353/97 - ט"ו בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה מטעם המשיב הראשון למתן הוראות בשם המשיב 1: בעצמו החלטה יש להעביר העתק הבקשה אשר הוגשה על ידי מר פארן, ראש המועצה המקומית ראש השרון, לתגובתם בכתב - תוך 21 ימים - של העותרת, בא כוח היועץ המשפטי לממשלה והמשיב השני. ניתנה היום, יט' בתמוז התשס"א (10.7.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530. E23 /עכב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,866
126,854	בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרת: דוריס חוג'ה נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט תאריך הישיבה: ט"ז בחשון התשס"ג (22.10.02) בשם העותרת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: עו"ד משה אבידר בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה בהחלטתנו מיום 25.8.02 הועדנו דיון מיוחד לבירור נושא ביצועו של צו הריסה שניתן על מיבנה שבנה המשיב 2. באותה החלטה ביקשנו את מזכירות בית-המשפט כי תזמן לדיון המיוחד, בין השאר, את מר גבי פארן, ראש הרשות המקומית רמת השרון. מזכירות בית-משפט קבעה דיון מיוחד שיועד להיות ביום 22.10.02, אך מפאת תקלה מצערת לא הוזמן מר פארן לדיון. בנסיבות אלו, ועם כל הצער שבדבר, נאלצים אנו לדחות את הדיון המיוחד למועד אחר. בהחלטתנו מיום 25.9.01 קבענו כי צו ההריסה נושא הדיון יבוצע עד ליום 30.11.01, אלא אם יתקבל על-ידי המשיב השני היתר כדין לבניית אותו מיבנה שלגביו ניתן צו ההריסה. יום ה-30 בנובמבר חלף-עבר זה מכבר; ככל הידוע לנו לא קיבל המשיב השני היתר כדין לבניית המיבנה; ובכל-זאת לא בוצע צו ההריסה. בהמשך לדברינו שלעיל, נבקש את מזכירות בית-המשפט לקבוע מועד חדש לדיון מיוחד, ולזמן לאותו דיון את באי-כוח בעלי הדין: את בא-כוח העותרת, את בא-כוח הרשות המקומית, ואת בא-כוח המשיב 2 (אם העמיד עורך-דין לייצגו). כן תזמן המזכירות לדיון המיוחד את המשיב 2; את נציג היועץ המשפטי לממשלה ואת מר גבי פארן ראש הרשות המקומית רמת השרון. מזכירות בית-המשפט תזמן את הנ"ל בדרך הזמנה רגילה, ותוסיף ותוודא בשיחת טלפון כי דבר הדיון המיוחד ידוע להם. בדיון האמור בבית-המשפט יבורר נושא ביצועו של צו ההריסה שבית-המשפט הורה עליו זה מכבר. היום, ט"ז בחשוון תשס"ג (22.10.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530_G26.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,867
133,822	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת: דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה הודעת העותרת מיום 14.7.02 בדבר אי מילוי צו בית-המשפט ע"י המשיבה 1 בהליכי ביזיון בית-המשפט החלטה בהחלטתנו מיום 25 בספטמבר 2001 קבענו כי צו ההריסה נושא הדיון יבוצע עד ליום 30 בנובמבר 2001, אלא אם יתקבל על-ידי המשיב השני היתר כדין לבניית אותו מיבנה שלגביו ניתן צו ההריסה. יום ה30- בנובמבר חלף-עבר זה מכבר; ככל הידוע לנו לא קיבל המשיב השני היתר כדין לבניית המיבנה; ובכל-זאת לא בוצע צו ההריסה. על רקע דברים אלה נבקש את מזכירות בית-המשפט לזמן לדיון מיוחד את באי-כוח בעלי-הדין - בא-כוח העותרת, בא-כוח הרשות המקומית ובא-כוח המשיב מס' 2 (אם העמיד עורך-דין לייצגו) - את נציג היועץ המשפטי לממשלה ואת מר פארן, ראש הרשות המקומית רמת השרון. בדיון זה יבורר נושא ביצועו של צו ההריסה שבית-המשפט הורה עליו זה מכבר. היום, י"ז באלול תשס"ב (25.8.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530. G25 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,868
143,894	בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר: חוג'ה דוריס נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה יש להעביר לבאי כוח בעלי הדין העתק מסמך ההודעה והבקשה אשר נתקבל ביום 4.11.02 ממר גבי פארן, ראש עירית רמת השרון, על מנת שימציאו את תגובתם בכתב לאמור בו, תוך חמישה עשר ימים. נוכח האמור במסמך, מתבקשת העותרת להודיע בתגובתה אם היא עומדת על בקשתה אשר הוגשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ניתנה היום, ה' בכסלו תשס"ג (10.11.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530_E27.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית / עכב בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,869
179,570	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרת: חוג'ה דוריס נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה המשיבה הראשונה ( להלן: המשיבה ) חוייבה על ידי בית המשפט לבצע צו הריסה של מבנה שבנה המשיב השני ( להלן: המשיב ) ללא היתר. המשיבה לא בצעה את צו ההריסה, על אף ארכות שניתנו לה לצורך זה. בקשר לכך הוגשה על ידי המבקשת בקשה זו, במסגרת הליכי בזיון בית משפט, לאכוף על המשיבה לבצע את הצו. במהלך מספר דיונים שהתקיימו בבקשה, הוברר שהמשיבה לא קיימה את הצו, ללא שהיתה לכך עילה חוקית מוצדקת. אלא שבינתיים, לאחרונה, קיבל המשיב השני היתר בניה כחוק, לאותה בניה אשר לגביה ניתן צו ההריסה. על פי הצו להריסה, אין לבצעו אם המשיב יקבל היתר כדין לבניה נשוא צו ההריסה. במצב דברים זה, אין לבצע את צו ההריסה, ובא כוח המבקשת אינו עומד עוד על בקשתו. לפיכך, הבקשה נדחית. אך לנוכח התנהגות המשיבה בנסיבות המקרה, באי ביצוע צו ההריסה, ונוכח הטרחה שנגרמה לעותרת ולבא כוחה, בשל מחדלי המשיבה, אנו מחייבים את המשיבה לשלם לעותרת הוצאות בסך 25,000 ש"ח ומע"מ. ניתנה היום, טז' בשבט תשס"ג (19.1.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ / עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97023530_E29.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il	[ "בג\"ץ 2353/97" ]	1,870
479	בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8176 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: קצין התגמולים נגד המשיב : הזימה סמיר בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 447/95 שניתן היום 14.10.96 על ידי כבוד השופטים ביין, גריל, נאמן בשם המבקש: עו"ד זיסקינד בשם המשיב: עו"ד סרחאן החלטה איני סבור שבית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, סטה מהילכת רע"א 2027/94. כל שנקבע בדעת הרוב הוא שבנסיבות המיוחדות של המקרה הוצבה תשתית עובדתית מספקת לקביעה שנכותו של המשיב נגרמה עקב "...תנאי שירות קשים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית כמתואר בתצהירו של המערער, לרבות העומס המיוחד שהיה מנת חלקו ביום 1.6.91 דהיינו, יום אחד בטרם הועבר לבית חולים העמק..."; יתכן שקביעה זו היא נכונה ויתכן שהיא מוטעית אך לעניינה אין צידוק לשקול את הענין שוב, כפי שהייתי נוטה להימנע מלשקול את הענין שוב, לו אימץ בית המשפט המחוזי את דעת המיעוט. השאלה שהמבקש מעורר היא איפוא לכל היותר שאלה של ישום הדין על העובדות ולא שאלה משפטית, ובכגון דא אין צידוק למתן רשות לערער. הבקשה נדחית, אך בנסיבות הענין לא יהיה צו להוצאות. ניתן היום כד באדר א' תשנ"ז (3.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081760. B01	[ "רע\"א 96", "בע\"א 447/95", "רע\"א 2027/94" ]	1,871
482	בבית המשפט העליון בירושלים ב"שפ 97 / 1050 בפני: כבוד השופט י' קדמי העורר: ורדי משה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.2.97 בב"ש 42/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א. בייזר החלטה לקבוע הדיון בערר ליום ג' 18.2.97, שעה 14:30; ולזמן לדיון את ב"כ הצדדים. ניתנה היום, ו' באדר א' תשנ"ז (13.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010500. H01 /שס	[ "ש 42/97" ]	1,879
483	בבית המשפט העליון רע"א 1413/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ לדחייה לפי תקנה 431 בשם המבקש: בעצמו החלטה בהמשך להחלטתי מיום 19.8.97 הוגשה תגובת המבקש. על-פיה שילם את אגרת הבקשה לרשות ערעור (צורף צילום קבלה). כמו כן נטען, כי ההליך פטור מהפקדת ערבון על-פי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. דא עקא, תקנה זו העוסקת בערעור על החלטת רשם אינה חלה על הבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת כב' השופטת וסרקרוג מיום 25.2.97. מאחר שלא הובא כל טרם אחר לאי הפקדת הערבון, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, כ"ח באב תשנ"ז (31.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q06	[ "רע\"א 1413/97" ]	1,880
2,080	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה איני רואה כל אפשרות בדין לדון מחדש בשאלת האגרה, לגביה ניתנה החלטתי מיום 5.3.97. ניתנה היום, ז' באדר ב' תשנ"ז (16.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q02	[ "רע\"א 97" ]	1,881
4,524	בבית המשפט העליון רע"א 1413/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה המבקש לא שילם את האגרה ולא הפקיד את הערבון בתיק זה. אני מאפשרת למבקש ליתן טעם, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה (וימי הפגרה בכלל זה), מדוע לא תימחק הבקשה לרשות ערעור על פי תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-, ו/או תידחה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. אי מתן תגובה מיידית יביא לדחיית הבקשה מבלי שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, ט"ז באב תשנ"ז (19.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q05	[ "רע\"א 1413/97" ]	1,882
10,135	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה לאחר תשלום האגרה והפקדת הערבון תובא הבקשה לרשות ערעור ועימה הבקשה להשלמת כתב הטענות בפני שופט של בית משפט זה. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q03	[ "רע\"א 97" ]	1,883
14,893	בית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ ערעור על החלטת כבוד הרשמת אורית אפעל גבאי ברע"א 1413/97 שניתנה ביום 16.3.97 בשם המערער: בעצמו החלטה המבקש רשאי לסכם את טענותיו בכתב תוך 7 ימים בהיקף של 3 עמודים ברווח כפול, או להודיע תוך אותה תקופה שסכום טענותיו כלול בכתב הערעור. לאחר מכן יוחלט אם ועל מה יש צורך בתשובה. ניתן היום כה בניסן תשנ"ז (2.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. B04	[ "רע\"א 97" ]	1,884
16,920	בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המערער: בעצמו בשם המשיבים 2 ו3-: עו"ד גליה סלבצקי החלטה על-פי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.2.97 אין המדובר בהליך על-פי פקודת ביזיון בית המשפט, ולכן הפטור הקבוע בתקנה 20(20) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-, אינו חל. בית המשפט המחוזי בחיפה הורה על תשלום מלוא אגרת ההליך שם - בקשת רשות ערעור וערעור. מכיוון שכך, גם הבקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה איננה הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט, ומשום כך איננה פטורה מתשלום אגרה. האגרה תשולם תוך חמישה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. יש לשלוח הודעה על קביעת סכום הערבון כמקובל. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q01	[ "רע\"א 97" ]	1,885
484	ב בית המשפט העליון רע"א 2805/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : כרמי אדיר נגד המשיבים : 1. החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ 2. וגה ספנות בע"מ בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד גלעד שילח החלטה בהמשך להחלטה מיום 2.7.96 ולנוכח תגובת המבקש מיום 9.10.97, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95028050. O02	[ "רע\"א 2805/95" ]	1,886
485	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. א.טויסטר ושות' בע"מ 5. עו"ד שי טויסטר בקשה לתיקון טעות סופר בשם המערערים : עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים: עו"ד עפר אטיאס החלטה לאור תגובת המשיבים 4 ו5- לבקשת המערערים לתיקון טעות סופר, מתבקשים המבקשים להודיע אם הם עומדים על בקשתם. ניתנה היום, טו' בכסלו התשנ"ח (14.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E04	[ "ע\"א 4612/95" ]	1,887
7,069	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. עו"ד א' טויסטר ושות' בע"מ 5. עורך דין שי טויסטר בקשה לתיקון טעות קולמוס החלטה המשיבים 4 ו5- יגיבו לבקשה בכתב תוך עשרה ימים. ניתנה היום, יט' בחשון התשנ"ח (19.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E03	[ "ע\"א 4612/95" ]	1,888
13,780	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. איתמר מתתיהו 2. אילנה מתתיהו נ ג ד המשיבים: 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. עורכי דין א' טויסטר ושות' 5. עורך דין שי טויסטר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.6.95 בת"א 110/93 שניתן על ידי כבוד השופט מ' סלוצקי בשם המערערים: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים 3-1: עו"ד יום טוב אלקיים בשם המשיבים 5-4: עו"ד עפר אטיאס פסק דין השופט ת' אור : 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בו נדחתה תביעתם של המערערים לפיצויים מן המשיבים. העובדות וההליכים 2. איתמר ואילנה מתתיהו ( להלן: המערערים ) היו הבעלים בזכויות החכירה לדורות בחלקה 86 בגוש 11564 ( להלן: החלקה ). המדובר בחלקה בשטח רשום של 666 ממ"ר, הנמצאת בצומת הרחובות השופטים-גושן שבקרית מוצקין. ביום 14.6.79 נכרת בין המערערים לבין שטיל קבלני בניין בע"מ ( להלן: החברה ) חוזה קומבינציה ( להלן: החוזה ). בחוזה, התחייבו המערערים להקנות לחברה חלק מזכויות החכירה לדורות שהיו להם בחלקה. בתמורה התחייבה החברה להקים על החלקה בנין למסחר ולמגורים, ומתוכו למסור למערערים שלוש דירות בנות ארבעה חדרים כל אחת, ששטח כל דירה לא יהיה פחות מ100- ממ"ר (סעיף 5 לחוזה). הצדדים קבעו, כי החלק המדוייק של החלקה אשר המערערים יעבירו לחברה ייקבע בהתאם ליחס שבין שטחן של שלוש הדירות שהחברה התחייבה למסור למערערים, לבין שטח הבנייה הכללי, מסחרי ומגורים, אשר יבנה על החלקה (סעיף 2 לחוזה). כן קבעו הצדדים, על רקע קיומה של תוכנית לבניית קוטג'ים בקומה העליונה, כי במידה ויבנו הקוטג'ים, יועברו למערערים קוטג' ושתי דירות קטנות יותר, כך שהשטח הכולל של שלוש הדירות יהיה כ300- ממ"ר (הסיפא לסעיף 5 לחוזה). 3. בחוזה, התחייבו המערערים להעניק יפוי כוח בלתי חוזר לעורכי הדין אליעזר טויסטר, שלמה טויסטר ושי טויסטר, המייפה את כוחם של עורכי הדין לעשות במקומם את כל הנדרש לשם ביצוע התחיבותם על פי החוזה, קבלת היתרי בניה, רישום הבית המשותף והעברת הזכויות בדירות. יפוי הכוח נחתם ב27.6.79-. 4. כשנה לאחר חתימת החוזה נחתמה תוספת לחוזה ( להלן: התוספת לחוזה ), ובה הוסכם על שינויים מסוימים בחוזה המקורי. הסיבה לשינוי היתה עיסקה שהחברה ביקשה לערוך עם חברת בניני בנק בע"מ, חברה בשליטת בנק לאומי לישראל בע"מ ( להלן: הבנק ). במסגרת עסקה זו, שונתה התכנית המקורית להקים על החלקה מבנה אשר יכיל קומה מסחרית בקומת הקרקע ודירות מגורים בקומות שמעליה. החברה והבנק הסכימו, שבמבנה שיוקם במקום יהיה סניף של בנק לאומי, ומעליו יהיו שתי דירות. על רקע זה, הסכימו המערערים והחברה על שינויים בדרך ביצוע העיסקה. בגדר השינויים הוסכם בסעיף 3 לתוספת לחוזה, כי במקום לקבל שלוש דירות בבניין שייבנה על החלקה, יקבלו המערערים שלוש דירות, אך בבניינים שונים. דירה אחת על גג הבניין שיבנה על החלקה, דירה שניה ברחוב קדיש לוז פינת רחוב בן אליעזר, ודירה שלישית בבניין אשר תבנה החברה בקרית מוצקין הישנה. לגבי כל אחת מן הדירות האמורות הוסכם, כי היא תהיה בת ארבעה חדרים, ושטחה לא יפחת מ100- ממ"ר. כן הוסכם, כי המערערים יעבירו את כל זכויותיהם בחלקה לטובת הבנק. בהקשר זה הותנה, כי הבנק יתחייב כלפי המערערים כי יעביר להם את זכות החכירה על אותה דירת גג אשר היתה אמורה להיבנות על הבנין שבחלקה, ואשר המערערים היו אמורים לקבל על פי התוספת לחוזה (ראו סעיף 4(א) לתוספת). 5. כבטוחה לקיום התחייבותיה כלפי המערערים שבסעיף 3 לתוספת לחוזה, התחייבה החברה (בסיפא לסעיף זה): "... למשכן לטובת המוכרים את המגרש הידוע בתור גוש 11583 חלקה 51 לפי תנאים אשר עורכי הדין א' טויסטר ו/או שי טויסטר יקבעו. למטרת רישום המשכנתא תמסור הקונה לזכות המוכרים יפוי כח בלתי חוזר לפי הנוסח המצורף לתוספת זו, יחד עם זאת תרשם אזהרה (כך במקור - הערה שלי) על החלקה הנ"ל במשרד מרשם המקרקעין חיפה. המשכנתא תרשם כאשר המוכרים ידרשו זאת מאת מיופי כח, בתנאי שמיופי כח יקבעו שיש צורך מידי בכך". 6. אין מ חלוקת, כי המערערים קיימו את חלקם בחוזה ובתוספת לו, והעבירו את הזכויות בחלקה לבנק. החברה הקנתה למערערים שתי דירות בלבד. דירה אחת בת ארבעה חדרים בשטח של 96 ממ"ר, ברחוב קדיש לוז, נמסרה לחזקת המערערים בשנת 1981 ונרשמה על שמם בשנת 1987. דירה שניה, בת חמישה חדרים בשטח של 145 ממ"ר בבניין שנבנה על החלקה, נמסרה לחזקת המערערים בשנת 1983. המערערים נרשמו כבעלים בדירה זו כעשר שנים מאוחר יותר. לא הוקנתה ולא נמסרה למערערים כל דירה נוספת. אין חולק, כי החברה הפסיקה את פעילותה. עוד מוסכם, כי לא נרשמה משכנתא או הערת אזהרה לזכות המערערים על נכס המקרקעין הנזכר בסיפא לסעיף 3 לתוספת לחוזה ( להלן: נכס הבטוחה ). אדרבא, על נכס הבטוחה נרשמה משכנתא בדרגה ראשונה לטובת בנק מזרחי. שטר המשכנתא נחתם בפני עורך דין א' טויסטר ז"ל באוגוסט 1983. עורך דין טויסטר המנוח, אשר נפטר בשנת 1988, היה אביו של המשיב 5, ובאותה עת היה שותף, עימו ועם אחיו המנוח של המשיב 5, שלמה, בשותפות שהיא המשיבה 4. החברה הגיעה למצב של חדלות פרעון ונכס הבטוחה נמכר בשנת 1990 על ידי כונס נכסים שמונה לטיפול בנכס לכיסוי חובות החברה. 7. על רקע זה הגישו המערערים בשנת 1993 תובענה לפיצויים. התביעה הופנתה נגד שתי קבוצות של נתבעים. קבוצת נתבעים אחת כללה את יהודית שטיל, רן שטיל וזאב שטיל, הם המשיבים 3-1, אשר היו במועדים הרלוונטיים רשומים כמנהלים בחברה. קבוצת הנתבעים השניה כללה את השותפות א' טויסטר ושות', עורכי דין, ואת עורך דין שי טויסטר, הם המשיבים 4 ו5-. בתובענה טענו המערערים כי המשיבים גרמו להם נזקים שונים, בכך שגרמו לכך שנכס הבטוחה, אשר היה אמור להבטיח את ביצוע התחייבויותיה של החברה כלפיהם, לא הובטח בדרך כלשהי לטובתם, אלא מושכן לטובת בנק המזרחי, ונמכר על ידי כונס נכסים ומומש לשם כיסוי חובות החברה לטובת בנק המזרחי. בהקשר זה, טענו המערערים כי בהימנעם מרישום הערת אזהרה לטובת המערערים, ובביצוע שיעבוד של נכס הבטוחה לטובת נושה אחר, רימו אותם המשיבים. כן טענו המערערים כי היתה מירמה או מצג שווא גם בהסתרת אי רישום הערת האזהרה ובהעלמה המכוונת של ביצוע השיעבוד לטובת צד שלישי. כלפי המשיבים 4 ו5- טענו המערערים, כי הם חבים בנזיקין בגין עריכה רשלנית של החוזה אשר גרמה לכך שלא קיבלו את הדירה השלישית, ואף נמנע מהם לתבוע את נזקיהם מהחברה. המערערים טענו כי מעשים אלה הקימו להם עילות נזיקיות של תרמית על פי סעיף 56 פקודת הנזיקין, רשלנות על פי סעיפים 35 ו36- לפקודה, וכלפי המשיבים 4 ו5- גם הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בנוסף התבססה תביעת המערערים גם על עילה של הפרת חובת תום הלב על פי סעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. על בסיס עילות נטענות אלה תבעו המערערים פיצויים, אשר כללו את שוויה המוערך של הדירה כאמור, בשטח של 100 ממ"ר, נכון ליום הגשת התביעה. כן נתבעו הפסד דמי שכירות ופיצוי בגין עוגמת נפש. 9. המשיבים לא כפרו בעובדות הבסיסיות שהעלו המערערים, אלא הוסיפו גרסא עובדתית משלהם. כאמור, קיבלו המערערים מהחברה שתי דירות. האחת, דירה שנבנתה על החלקה בשטח של 145 ממ"ר אשר שוויה, על פי חוות דעת של שמאי מטעם המשיבים 4 ו5-, כ225,000- דולר, ואילו הדירה השניה שהועברה למערערים הינה בת 4 חדרים, שטחה 96 ממ"ר ושוויה, על פי חוות דעת, כ115,000- דולר. על רקע זה, טען המשיב 3, אליו הצטרפו מאוחר יותר גם המשיבים 4 ו5-, כי בניגוד למוסכם נמסרו למערערים שתי דירות אשר שטחן עלה על השטח של שתי דירות שהתחייבה החברה להקנות למערערים, וכי שווין היה בקירוב כשווין של הדירות אותן התחייבה להקנות למערערים. על בסיס זה טען המשיב 3 כי הוסכם בין הצדדים כי לא תמסר למערערים דירה שלישית, והצדדים יערכו ביניהם התחשבנות כספית. עוד טען המשיב 3, כי נוכח הסכמה זו הסכים המערער כי נכס הבטוחה ישועבד לטובת בנק המזרחי. 10. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. אשר לעוולת התרמית, קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח את התקיימות יסודותיה של עוולה זו. לא הוכח כי העובדות שפורטו בחוזה היו כוזבות, או כי המשיבים לא התכוונו לקיים התחייבותם על פי החוזה, או כי קיננה בליבם כוונת זדון שבאה להוליך שולל את המערערים. גם הטענה בדבר רשלנותם של המשיבים נדחתה. לגבי רישום המשכנתא קבע בית המשפט שהוסכם בחוזה כי המשכנתא תרשם רק בעקבות בקשה מצד המערערים, ולא הוכח כי המערערים ביקשו רישום זה. עוד נקבע כי המערערים חתמו על התוספת לחוזה, וסביר להניח כי הבינו את תוכנה ואת משמעות הבטוחה שהוענקה להם, ועל כן אין הם יכולים להתנער מאחריותם. לגבי הערת האזהרה, קבע בית המשפט קמא, כי על פי פירושו הנכון של החוזה, לא היתה אמורה להרשם הערת האזהרה לטובת המערערים על נכס הבטוחה. לדעת בית המשפט קמא כל תכליתה של הערת האזהרה היא להזהיר קונים פוטנציאליים מפני עסקה סותרת. רישום הערת האזהרה קשור ברישום המשכנתא, וכל עוד לא נדרש רישום המשכנתא על ידי המערערים, לא היה ברישום ההערה כדי להועיל. אשר לטענת המשיבים, לפיה השתכללה הסכמה מאוחרת בין הצדדים אשר פטרה את החברה מהקניית הדירה השלישית למערערים, קבע בית המשפט (בפיסקה 12 לפסק דינו) כי: " הוכח כי בחודש אוגוסט 1983 רשמה החברה הנ"ל בחלקה 51 הנ"ל משכנתא לטובת בנק המזרחי - נספח 15 לתצהיר ת4/. עורך דין א' טויסטר ז"ל אישר את חתימת החברה הנ"ל על שטר המשכנתא ב20.7.83-. טענת הנתבעים 3-1 היא, כאמור, שעסקת משכנתא זו נעשתה על דעת התובעים, לאחר שקבלו לחזקתם את שתי הדירות והכירו בעובדה שאין הם זכאים לדירה שלישית אלא לכל היותר להתחשבנות כספית (ראה תצהיר נ12/). התובעים מכחישים טענה זו אך השיהוי הרב בהגשת התביעה תומך בטענה זו במידת מה ועשוי לשמש גם הסבר לפעולתו זו של עורך דין א' טויסטר ז"ל. מדובר בפעולה של עורך דין ידוע שהלך לעולמו ב10.4.88-. יש להתייחס לטענות כלפי מעשיו כטענה נגד עזבון 'שבה נטל ההוכחה שעל התובע כבד במיוחד, כיוון שבמהותה מכוונת התביעה נגד נכסיו של אדם שנפטר, שאין ביכולתו לסתור את טענת התובע' - ע"א 575/78 פס"ד לג(2) עמוד 137. השיהוי בנקיטת צעדים משפטיים מצד התובעים בלא שהוכחו נסיבות מיוחדות לכך, נותן, לכאורה, שהם זנחו או לא ראו עילה המצדיקה הגשת תובענה. על כל פנים, שיהוי זה קפח את הנתבעים 4 ו5- למתן הסבר מפי עורך דין א' טויסטר לטענות שמעלים כלפיו התובעים בקשר לרישום משכנתא זו. אין אני מוכן, בנסיבות אלה, לקבל את טענת בא כוח התובעים בנקודה זו". יצויין, כי בית משפט קמא נמנע מלקבוע ממצאי מהימנות כלשהם לענין גירסאות הצדדים בנקודה זו. סוף דבר, מסקנתו של בית המשפט היתה, כי למערערים עומדת אך עילת תביעה חוזית, נגד החברה בלבד (פיסקה 13 לפסק הדין). הואיל והחברה לא נתבעה לדין, נדחתה התביעה נגד כל הנתבעים, המשיבים בערעור זה. 11. בטענותיהם בפנינו עומדים הצדדים, בעיקרם של דברים, על הטענות שנטענו על ידם בערכאה הראשונה. נדון עתה בטענות העיקריות שעלו בערעור כסידרן. וויתור המערערים על הבטוחה 12. כמתואר לעיל, תביעתם של המערערים מבוססת על כך שנגרם להם נזק, בשל כך שהמשיבים גרמו למצב בו אין למערערים בטוחה אשר תבטיח את מילוי התחייבויותיה של החברה כלפיהם. מצב זה נגרם בשל רישום משכנתא לטובת בנק המזרחי המאוחד על הנכס אשר יועד להבטיח את זכויות המערערים. בנקודה זו טען המשיב 3 בתצהירו, כי המערערים הסכימו לרישום המשכנתא האמורה, על רקע העובדה ששתי הדירות שקיבלו מן החברה עלו בשוויין ובגודלן על התמורה המוסכמת בין הצדדים. גירסתו היתה, כי שוויין של שתי דירות אלה היה שווה לפחות לשווין של שלוש הדירות שהמערערים היו אמורים לקבל מן החברה על פי החוזה. על פי גירסת המשיב 3, בפגישה שהתקיימה בינו לבין המערער השיב המערער לטענה זו כי "עדיין חסר לתובעים כ45- ממ"ר ולפיכך הוא אשר זכאי לפיצוי". טוען המשיב 3, כי על רקע זה, סוכם בין הצדדים כי המערערים לא יקבלו דירה שלישית, אלא כי תיעשה התחשבנות בין המערערים לבין החברה, והצד אשר יימצא זכאי לכך בהתחשבנות יקבל את המגיע לו. עוד טוען המשיב 3, כי נוכח סיכום זה, הסכימו המערערים, על פי הטענה, כי נכס הבטוחה ימושכן לטובת בנק המזרחי. וכך מצאו הדברים את ביטויים בתצהירו של המשיב 3: "9. לאור המחלוקת כאמור לעיל סוכם בינינו, בנוכחות עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל, שנושא המחלוקת בינינו יבורר בדרך של עריכת חשבון שווי התוספות לעומת שווי השטח החסר, ומי שיהיה זכאי ליתרה יקבל מהצד השני את המגיע לו. 10. עוד סוכם במפורש שמאחר ואנחנו מסרנו לתובעים למעלה מ255- ממ"ר מתוך ה300- ממ"ר אותם היינו חייבים למסור להם, לא תינתן לתובעים דירה שלישית וההתחשבנות שתעשה בין הצדדים תהיה כספית בלבד. 11. כאמור דברים אלה סוכמו סופית בנוכחותו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל במשרדו, ורק לאחר שדברים אלה סוכמו סופית בנוכחות עורך דין טויסטר ז"ל, הסכים מר מתיתיהו שתרשם משכנתא לטובת בנק המזרחי המאוחד בע"מ על נכס המקרקעין שעליו היתה אמורה להבנות הדירה השלישית המיועדת לה"ה מתיתיהו בהתאם לנספח לחוזה". בית משפט קמא היה נכון לקבל גירסה זו. מסקנותיו, כמפורט לעיל, היו מעוגנות בשיקולים של הגיון (השתהות המערערים בתביעתם) ושל משפט (נטל הראיה הכבד בטענות המופנות נגד עיזבון). 13. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה מי נושא בנטל להוכחת הטענה בדבר ויתור שנעשה לאחר כריתת החוזה. לדעתי, הנטל להוכחת הגירסה האמורה רבץ לפיתחם של המשיבים: המשיבים הם שטענו, כי השתכללה בין הצדדים הסכמה חדשה, אשר סוטה מן ההסכם הכתוב, וזאת על רקע העובדה שהחברה פרעה לטענתם את חובה למערערים (ראו, למסקנה דומה, בפסק דינו של השופט חשין בע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי , פ"ד מז(4) 116). נזכור, כי "העקרון הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגרסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. משמע: דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי" (דברי השופט ד' לוין ברע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף , פ"ד מו(5) 101, 105). מכאן, כי המשיבים הם שנשאו בנטל להוכיח טענה זו. נוכח העובדה שהכרעתו של בית משפט קמא בנקודה זו אינה מבוססת על ממצאי מהימנות, אלא על שיקולים שבהגיון ובמשפט, "רשאי בית המשפט שלערעור להתערב בהן, מאחר ולערכאה הדיונית אין בכגון דא כל יתרון על הערכאה שלערעור" (ע"א 5293/90 שאול רחמים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד מז(3) 240, 249). לפיכך, אבחן עתה האם עמדו המשיבים בנטל להוכיח טענתם זו. 14. א. לדעתי, לא הוכחה הסכמה מפורשת כנטען על ידי המשיבים. בנסיבות העניין, מעוררת גירסת המשיבים שאלה מיקדמית קשה: האם מתקבל על הדעת כי המערערים הסכימו לוותר על זכותם לקבל דירה שלישית, ועל זכותם לבטוחה אשר תבטיח את מלוא זכויותיהם כלפי החברה, מבלי שנחתם על כך מסמך כלשהו? המשיב 3 מאשר שלא נחתם כל מסמך בעניין זה. אין בפיו כל הסבר מדוע לא נחתם הסכם בעניין כה מרכזי. יתר על כן, כשנחקר המשיב 3 על תצהירו ונשאל אם היה ויתור של המערער על הדירה השלישית, הוא עונה (בעמוד 46 לפרוטוקול): "לא ויתר, אף אחד לא מוותר על דירה כל כך מהר". והוא ממשיך ומסביר, שדובר בפירוש על כך שתבוא התחשבנות: למי שיהיו חייבים כסף ישלמו לו (שם). המשיב 3 גם הסתבך בחקירתו הנגדית, עת נשאל מתי התקיימה הפגישה בה הושגה ההסכמה הנטענת: תחילה (בעמוד 46 לפרוטוקול) טען שהיה זה ב1980-1979-. מאוחר יותר, גרס שהיה זה ב1983- (בעמוד 47 לפרוטוקול). ב. גם מעדותו של המשיב 5, עורך דין שי טויסטר, לא עולה כי הושגה הסכמה כאמור. בתצהירו, מתייחס המשיב 5 למחלוקת בין הצדדים בשאלת הדירה השלישית, אשר עליה נודע לו לראשונה בשנת 1986 (סעיף 12 לתצהיר). גם בתיאור של פגישה שנערכה במשרדו בשנת 1986 בין המערערים מצד אחד לבין יעקב שתיל מטעם החברה, בה נכח המשיב 5, אין הוא מתייחס ל סיכום בין הצדדים התואם את הנטען עתה על ידי המשיב 3, אלא ל טענה של יעקב שתיל כי המערערים אינם זכאים לדירה שלישית וכי החברה היא הזכאית להחזר מהם (סעיף 20 לתצהיר). יצויין, כי גם בחקירתו הנגדית לא העלה המשיב 5 טענה ברורה כי באותה פגישה הועלתה טענה כי הושגה הסכמה בין הצדדים בנקודה זו. זאת ועוד, אם אמנם השתכללה, שנים אחדות לפני כן, הסכמה של הצדדים לעניין זה, לא ברור כיצד היתה מחלוקת ביניהם בשנת 1986, באותה נקודה עצמה. מעניין לציין, כי בתצהירו של המשיב 5 לא נטען כי נוכח עמדת המערערים, טען מר שתיל כי בעבר הושגה הסכמה בנקודה זו בין הצדדים. אין גם כל טענה מצד המשיב 5 כי מר שתיל התרעם באותה הזדמנות על חזרתם כביכול של המערערים מהסכמה כזו. על רקע זה, מעיבים ספקות כבדים מעל גירסתם של המשיבים, כאילו התגבשה הסכמה כזו כבר בשנת 1983. ג. עוד יצויין בהקשר זה, כי במכתבים שנשלחו למס שבח ב1986- על ידי המשיב 5 (מוצג ת4/ב בבית משפט קמא) מוזכרת התחייבות של החברה לספק למערערים שלוש דירות. ובמכתבים משנת 1987 של המערערים אל החברה הם עומדים על זכותם לקבל את הדירה השלישית, מבלי שבא מענה מצד החברה למכתבים אלה, כאילו הושגה הסכמה אחרת. גם אלה תומכים בעמדת המערערים, הכופרים בטענה כי הושגה הסכמה כלשהי בשנת 1983, בה ויתרו על דירה שלישית. ד. לכל אלה יש להוסיף, שהמערער כפר בתצהירו שהוגש כעדות ראשית מטעם המערערים בכל הסכמה כאמור וכך גרס גם בעדותו בבית המשפט בהשלמה לחקירתו הראשית. בחקירה הנגדית לא נשאל המערער כל שאלה בעניין זה. בית המשפט קמא, כפי שכבר ציינו לעיל, לא השתית את קביעותיו על ממצאי מהימנות, ולא דחה עדות זו. ה. ועוד. כפי שהוזכר לעיל, גם על פי גירסת המשיב 3, בעת שויתרו על זכותם לדירה שלישית ולבטוחה מן החברה טענו המערערים שמגיע להם פיצוי מהחברה, בשל כך ששטח הדירות שקיבלו מן החברה קטן בכ60- ממ"ר מן השטח עליו התחייבה החברה בחוזה ובתוספת לו. בהנחה שמחיר דירה בשטח של כ100- ממ"ר נשוא החוזה היה כ110-000 דולרים ביום הגשת התביעה, הרי שלשיטת המערערים מדובר בטענה לפיצוי בסדר גודל של, למיצער, כ50,000- דולר. מה הניע את המערערים לוותר על זכותם החוזית לבטוחה אשר תבטיח חוב נטען זה של החברה כלפיהם? גם לתמיהה זו לא הוצע כל הסבר על ידי המשיבים. גם על רקע זה, קשה עד למאד לקבל את גירסתם של המשיבים כי המערערים ויתרו על זכותם לבטוחה. ו. התוצאה המיצרפית העולה, על כן, מניתוח הראיות בנקודה זו, מלמדת כי לא ניתן לקבל את גירסת המשיבים כי המערערים ויתרו על זכותם לדירה שלישית, וכי נוכח ויתור זה ויתרו גם על זכותם לבטוחה מן החברה. 15. בטרם אבחן את אחריותם המשפטית של המשיבים השונים כלפי המערערים, אתייחס בקצרה לטעמים אשר הניעו את בית המשפט לקבל את טענות המשיבים בשאלת הויתור של המערערים על הדירה השלישית ועל זכותם למשכנתא על נכס הבטוחה. ראשית, לעניין השיהוי בהגשת התביעה על ידי המערערים. לדעתי, נוכח הפניות בעל פה ובכתב של המערערים בדבר זכותם (ראו, לעניין זה, למשל, מכתב המערערים לחברה מיום 15.4.87, נספח ת/ 5 לתצהיר מטעם המערערים בבית משפט קמא), לא ניתן להסיק מהשהיית התביעה כי המערערים ויתרו על זכויות כלשהן הנתונות להם על פי ההסכם עם החברה. בהקשר זה אציין עוד, כי בפי המערערים היה הסבר להשתהות בפעולתם. המערער העיד מפורשות, שלא היה ידוע לו שהערת אזהרה לא נרשמה לזכות המערערים על נכס הבטוחה. העדר רישום אזהרה ומשכון נכס הבטוחה לבנק המזרחי נודע למערערים רק כעבור שנים כשנתגלע סכסוך בין הצדדים, ועורך דין שפעל עבור המערערים גילה זאת כשבדק את הרישום בלישכת רישום המקרקעין. שנית, לא מדובר כאן בטענה נגד עיזבון. אכן, מאז כריתת ההסכמים ורישום המשכנתא העומדים בלב הליך זה, ועד לפתיחת ההליך, נפטר עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל, אשר הוא שטיפל בעיקרו של דבר בעניין. אך אין לייחס למערערים שכאילו העלו טענה או דרישה חדשה תוך ניצול פטירתו של עורך דין אליעזר טויסטר. כפי שראינו, העלו המערערים את טענותיהם על הכתב עוד בשנת 1987, כשהיה עורך דין אליעזר טויסטר בין החיים. מעדותו של המשיב 5 עולה, שהמערערים פנו בעניין הדירה השלישית עוד ב1986-. וכאמור, עוד בהיות עורך דין אליעזר טויסטר בחיים נוהלה ההתכתבות עם מנהל מס שבח ועל פי מסמכים שהומצאו לו עדיין נזכרת זכותם של המערערים לשלוש דירות. 16. נוכח הקביעה, כי לא הוכח ויתור של המערערים על זכותם לבטוחה כלפי החברה, מתעורר הצורך לדון בשאלות הנוגעות לאחריותם של המשיבים השונים לכך שבסופו של דבר לא היתה בנמצא בטוחה כאמור. נדון עתה בשאלות אלה, ותחילה באחריותם של עורכי הדין הנתבעים - משרד עורכי הדין א' טויסטר ושות' עורכי דין, ועורך דין שי טויסטר (הם המשיבים 5-4). אחריות עורכי הדין 17. בפני בית משפט קמא היתה מחלוקת בשאלה, האם המשיב 4, א' טויסטר ושות' עורכי דין, ועורך דין אליעזר טויסטר המנוח, שמשו עורכי דין של המערערים. בפנינו לא חלקו המשיבים 4 ו5- בסיכומיהם על כך ששמשו עורכי דין גם של המערערים. נסיבות המקרה גם מלמדות על כך שהם שימשו עורכי דין של המערערים בכל הנוגע להבטחת זכויותיהם וכן לרישום משכנתא לטובתם. לכן, נקודת המוצא לדיון באחריות עורכי הדין היא כי היו יחסי עורך דין לקוח בין משרד עורכי הדין, הוא המשיב 4, ועורך דין אליעזר טויסטר ז"ל לבין המערערים. 18. העילה המרכזית עליה נשענים המערערים בטיעונם היא עילת הרשלנות, המבוססת על הוראות סעיפים 35 ו36- לפקודת הנזיקין. אין חולק, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות. על מנת לבחון אם התנהגותו של עורך הדין היא בגדר התרשלות, אשר יש בה הפרה של חובת הזהירות, יש להציב את רף המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין ללקוח. סטנדרט זה יונק משני מקורות מרכזיים: " ראשית - הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו, ושנית - ככל שהדברים אמורים בעורך דין, מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין בתור שכזה. כוונתי לכללים המוצאים מקומם וביטויים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול הוא למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות" (ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן , פ"ד מד(4) 446, 462). על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות". הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-. לעניין זה נקבע, כי "'אמונה' פירושה אמת ויושר ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעינייו ודאגותיו של עורך הדין" ( על"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד כח(1) 679, ב עמוד 683; ראו בעניין זה גם עמ"מ 9/55 פלוני נ' יו"ר וחברי הועדה המקצועית , פ"ד י' 1720, 1730; על"ע 5/78 פלוני נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד לג(2) 586, 587). חובות אלו מוטלות על עורך הדין גם כשהוא פועל עבור שני הצדדים לעיסקה, שבמקרים רבים הם בעלי אינטרסים מנוגדים (א' בר-שלום "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי דין" הפרקליט כ"א (תשכ"ה) 479, 484). במקרה כזה, נפסק כי אין בהסכמתו של עורך דין לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים כדי לפטור אותו מן החובה לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, וכי "עליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם" (על"ע 2/80 פלוני נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בישראל תל אביב יפו , פ"ד לד(4) 707, 708; וראו גם ע"א 554/87 מזור ואח' נ' אריאלי , פ"ד מה(1) 370 וכן ע"א 58,37/86 הנ"ל בעמוד 468). 19. האם עמד עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל בחובותיו כעורך דינם של המערערים? א. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה, משני טעמים נפרדים. טעם אחד נוגע לאי הבטחת זכויותיהם של המערערים על ידי רישום הערת אזהרה לטובתם על נכס הבטוחה. המדובר בענייננו בעיסקת קומבינציה. במסגרת העיסקה, היה על המערערים, הם בעלי המקרקעין, להקנות את זכויותיהם במקרקעין לחברה ולבנק, כדי שבסופו של דבר יוכלו לקבל את התמורה החוזית המוסכמת. על עורכי הדין אשר ייצגו את המערערים היה מוטל להבטיח כי קודם להעברת זכויותיהם הקנייניות של המערערים בחלקה, תינתן למערערים בטוחה, אשר תמנע פגיעה בזכויותיהם אם לא יקויימו החיובים החוזיים כלפיהם. חובה זו לא קויימה. בהוראת סעיף 3 לתוספת לחוזה, אשר נוסחה הובא לעיל, התחייבה החברה לרשום משכנתא לטובת המערערים על נכס הבטוחה. הצדדים קבעו, כי משכנתא כאמור תירשם כאשר המערערים ידרשו זאת, ונקבע לכך סייג, המתנה את רישום המשכנתא בכך שעורכי הדין יקבעו שיש צורך מיידי בכך. לדעתי, על עורכי הדין היתה מוטלת החובה לרשום, על יסוד התחייבות זאת, הערת אזהרה על נכס הבטוחה, בסמוך לאחר שכלול התוספת לחוזה. כשקיימת התחייבות בכתב לעשות עיסקה במקרקעין - בענייננו משכנתא - ניתן לרשום הערת אזהרה על כך (סעיף 126 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-). החשיבות של רישום הערת האזהרה היא, כאמור בסעיף 127 (א) לחוק המקרקעין, שאם נרשמה הערת אזהרה וכל עוד לא נמחקה, לא תירשם עיסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית המשפט. בשל חשיבותה זו של הערת האזהרה, פרקטיקה מקובלת היא, שבסמוך לאחר החתימה על הסכם הכולל התחייבות לעשות עיסקה, מי שמטפל ברישום העיסקה דואג לרישום הערת אזהרה על מנת למנוע רישום עיסקה סותרת. עורך דין המקבל על עצמו טיפול ברישום העיסקה חייב לדאוג לרישומה של הערה כזו. כך נדרש מכל עורך דין הפועל בשקידה סבירה. עורך דין אשר אינו נוהג כך אינו ממלא את חובתו כעורך דין. בענייננו אף הותנה במפורש בהוראת סעיף 2 לתוספת לחוזה כי תירשם הערת אזהרה על נכס הבטוחה. הדבר לא נעשה. כבר בכך טמונה התרשלות מצידו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל. אילו היתה נרשמת הערת אזהרה היה נמנע רישום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת בנק המזרחי, ולמערערים היתה בטוחה להבטיח כי יקבלו את המגיע להם מהחברה. משלא נרשמה הערת אזהרה, והתברר שאין למערערים בטוחה אשר תבטיח את קבלת המגיע לה מהחברה, התרשלותו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל היא שגרמה נזק זה. ב. הטעם השני אשר בגינו חבים עורכי הדין למערערים נוגע לפעולותיהם של עורכי הדין בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה, בשנת 1983. נזכיר, כי עורכי הדין קיבלו על עצמם לשמש כשלוחיהם של המערערים להבטחת רישום המשכנתא, כפי שהותנה בתוספת לחוזה. עורכי הדין ידעו והבינו שהמערערים סומכים עליהם בעניין זה. במסגרת שליחות זו היה על עורכי הדין לגלות למערערים כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות (סעיף 8(1) לחוק השליחות, תשכ"ה1965-). היה עליהם להימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת המערערים וטובתו של אדם אחר (סעיף 8(5) לחוק השליחות). באוגוסט 1983 ביקשה החברה מעורך דין אליעזר טויסטר ז"ל לרשום משכנתא על נכס הבטוחה, לטובת בנק המזרחי. עורך דין טויסטר פעל לרישום משכנתא זו. פעולה זו עמדה בסתירה חזיתית לזכותם של המערערים לרישום משכנתא, או הערת אזהרה, על נכס הבטוחה, שכן היא מנעה באופן אפקטיבי כל יכולת לממש זכות זו של המערערים. אך עורך דין טויסטר ז"ל לא הודיע למערערים על דבר רישום המשכנתא. בכך, העמיד עצמו בניגוד עניינים ברור בין תפקידו כמייצגה של החברה בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי, לבין מעמדו כשלוחם של המערערים לרישום משכנתא לטובתם כמותנה בתוספת לחוזה. לדעתי, לא יכול להיות ספק, למצער, שעורך דין א' טויסטר ז"ל הפר בעניין זה את חובת הזהירות אותה חב למערערים כעורך דין המייצג אותם לעניין רישום המשכנתא. חובתו הבסיסית במסגרת תפקידו כעורך דין היתה להימנע מרישום המשכנתא קודם שיבהיר למערערים את הסיכון לעניינם אם תרשם משכנתא על נכס הבטוחה לטובת אחר. ומכל מקום, היה עליו להימנע מליטול חלק בפעולה אשר יש בה פגיעה במערערים, ובחובתו כשלוח שלהם. לעניין זה, ניתן למצוא קווי דמיון משמעותיים בין המקרה שבפנינו, לבין המקרה שנדון בע"א 1227/91 יחיאל נ' כהן , פ"ד מח(3) 207. באותה פרשה, נטל על עצמו עורך דין של קבלן לבצע רישום של עיסקת מכר דירה על שם רוכש דירה. רוכש הדירה לא היה לקוח של עורך הדין. במועד ההתקשרות החוזית בין הקבלן לבין רוכש הדירה, היתה רשומה על הדירה הערת אזהרה לטובת צד שלישי. הערה זו מנעה את רישום העיסקה בין הקבלן לבין הרוכש, אשר עורך הדין נטל על עצמו לבצע. עורך הדין לא בדק האם רשומה הערת אזהרה על הדירה. בית המשפט קבע, כי בכך הפר עורך הדין את חובת הזהירות אשר חב לרוכש הדירה, שכן לא הביא בפניו נתון בעל חשיבות רבה בהחלטה אם להתקשר בהסכם לרכישת הדירה. אומר בית המשפט, מפיה של חברתי השופטת שטרסברג-כהן (בעמוד 215): "מאחר ועורך הדין קיבל על עצמו לרשום את הדירה על שם כהן,ומאחר וקיומה של הערת אזהרה קודמת, שבוצעה על ידי עורך דין ממשרדו, היא מכשול מהותי השולל את אפשרות רישומה של הדירה על שם כהן, אין ספק שהחובה לבדוק את הרישום ואת המשמעות של הערת האזהרה ולהביא את העובדות לידיעת כהן, היא חובה אלמנטרית הנגזרת מחובת הנאמנות של עורך דין כלפי רוכש דירה אותה עליו להעביר על שמו, גם כשהרוכש איננו נחשב ללקוחו. חשיבות הבדיקה והבאת תוצאותיה והשלכותיה לידיעת כהן, היא במתן אפשרות לכהן לשקול אם לרכוש את הדירה בתנאים כאלה, תוך סיכון של הנחת כספה על 'קרן הצבי', דבר שיש להניח כי, כאדם סביר, לא היתה עושה". בהתאם לכך, הוטלה על עורך הדין אחריות כלפי רוכש הדירה. בדומה לעובדות בפרשת יחיאל , גם בענייננו לא היה לעורך דין טויסטר המנוח כל קושי לדעת על הרישום הסותר בפנקסי המקרקעין - הרי הוא היה זה שביצע רישום זה בעצמו. בעת שבוצע רישום המשכנתא, היה צריך להיות לעורך דין טויסטר ז"ל ברור, כי רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי עלול למנוע מן המערערים את האפשרות לרשום משכנתא על נכס הבטוחה, רישום אשר עורך דין טויסטר ז"ל נטל על עצמו לבצע. בכך היה כדי לשלול מן המערערים את זכותם החוזית לבטוחה לביצוע חיוביה של החברה. במצב דברים זה, היה עורך דין טויסטר ז"ל חייב, למיצער, להודיע למערערים על רישום המשכנתא, כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם ולמנוע סיכול זכותם לבטוחה מן החברה. בהימנעו מעשות כן הפר את חובת הזהירות אשר חב למערערים. 20. המשיבים אינם חולקים על ניתוח נורמטיבי זה. טענתם מתמקדת במישור העובדתי, ולפיה פעולתו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי נעשתה על דעתם של המערערים. כזכור, המשיבים טוענים שהתגבשה הסכמה בין החברה לבין המערערים, בנוכחות עורך דין טויסטר ז"ל, לפיה אין למערערים זכות לקבל דירה שלישית; הצדדים יתחשבנו ביניהם לגבי ההפרש הכספי המגיע למי מהם ממשנהו; ובהסכמת המערערים, תרשם משכנתא לטובת אחר על נכס הבטוחה. אך גירסה זו, על כל חלקיה, לא הוכחה, כפי שנקבע לעיל. 21. בשולי סוגיה זו אעיר, כי גם אם המערערים לא היו לקוחות של עורכי הדין, היו מוטלות על עורכי הדין חובות מסויימות כלפיהם. הכלל הוא, ש - "יכול גם שתיווצר אחריות מושגית כלפי מי שאינו לקוחו של עורך הדין, הפונה בבקשת עצה או מידע אל עורך הדין" (ע"א 751/89 מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח' , פ"ד מו(4) 529, 535, מפי הנשיא מ' שמגר). במסגרת זו נקבע, כי עורך דין של קבלן חב חובת זהירות ונאמנות לרוכש דירה מאותו קבלן אשר עורך הדין הסכים לטפל ברישום הרכישה על שמו, וזאת גם אם אין בין הרוכש לבין עורך הדין יחסי עורך דין לקוח (עניין יחיאל הנ"ל , בעמוד 214). יתר על כן, במצב כזה, בו רוכש הדירה אינו מיוצג, חלה על עורך הדין חובת זהירות ואמון מוגברת כלפי הלקוח. בהקשר זה אומרת חברתי השופטת שטרסברג-כהן בענין יחיאל הנ"ל (בעמוד 215 לפסק הדין): "... כאשר עורך דין מייצג צד אחד לעניין - כפי שעורכי הדין בענייננו ייצגו את החברה - בנסיבות כאלה נדרשות מעורך הדין מיומנות וזהירות רבות יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו". דברים אלה יפים לענייננו. על פי התוספת לחוזה, היו המערערים זכאים לרישומה של משכנתא על נכס הבטוחה. עורכי הדין קיבלו, לפי סעיף 3 לתוספת לחוזה, ייפוי כוח בלתי חוזר לזכות המערערים, לבצע רישום זה של המשכנתא. זאת ועוד, רישום המשכנתא הותנה בכך, שעורכי הדין יקבעו כי "... יש צורך מידי בכך". במלים אחרות, המערערים שמו את מיבטחם בעורכי הדין, כי אלה יגנו על עניינם, ולהם יימסר שיקול הדעת אם יש צורך ברישום המשכנתא על שמם. במצב דברים זה, היו עורכי הדין שלוחים של המערערים לעניין רישום המשכנתא, ונטלו אחריות כלפי המערערים לעניין זה, וזאת אף אם המערערים לא היו "לקוחות" של עורכי הדין. ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה, מבלי להודיע דבר למערערים, כמתואר לעיל, הפרו עורכי הדין את חובת הזהירות שחבו למערערים, אפילו לא היו המערערים לקוחות שלהם. 22. בקבעי כי עורכי הדין הפרו חובת זהירות כלפי המערערים גם אם אלה לא היו לקוחות שלהם, איני מתעלם מכך, כי ענייננו אינו זהה לחלוטין למצב בו אדם רוכש דירה מקבלן, הוא המצב אשר נדון בעניין יחיאל אליו הפניתי. המערערים אינם לקוחות מן השורה, אלא בעלי קרקע אשר נקשרו בעיסקת קומבינציה עם הקבלן אשר יוצג על ידי עורכי הדין. עם זאת, נוכח נסיבותיו של העניין שבפנינו, בו למערערים לא היה כל ניסיון בעיסקאות מן הסוג הנדון, ולא היה עורך דין אחר שטיפל מטעמם בעיסקה, אני סבור כי חל בענייננו הגיונה של הלכת יחיאל , וכי עורכי הדין חבו למערערים חובת זהירות ונאמנות הנובעת מנטילת אחריות בקשר לרישום המשכנתא על שמם. 23. המערערים טענו, כי עורכי הדין ביצעו כלפיהם גם עוולה של תרמית. לא מצאתי יסוד להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, לפיה המערערים לא הניחו כל תשתית לטענתם זו, ובין השאר לא הוכיחו כי קיננה בליבם של עורכי הדין כוונה להטעות את המערערים. אחריות עורכי הדין מבוססת, על כן, רק על עוולת הרשלנות. 24. התוצאה היא, שעורך דין אליעזר טויסטר ז"ל חב כלפי המערערים בגין הנזקים שנגרמו להם, עקב העובדה שבשל רשלנותו נשללה מהם הבטוחה לקיום חיוביה של החברה על פי החוזה. בהיותו שותף במשיבה 4, מחייבות העוולה שביצע עורך דין טויסטר ז"ל את המשיבה 4 (סעיף 18 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה1975-). כן חב בגין עוולות אלה גם המשיב 5, בהיותו שותף בשותפות בעת ביצוען של העוולות (סעיף 20(א) לפקודת השותפויות), וזאת גם אם לא הפר, באופן אישי, כל חובה כלפי המערערים. משעמדנו על אחריותם של המשיבים 5-4, נדון עתה באחריותם של המשיבים 3-1, אשר כלפיהם נטען כי בהיותם מנהלים בחברה הפרו חובות כלפי המערערים. אחריות המנהלים 25. המערערים תוקפים את החלטת בית המשפט שלא להטיל אחריות אישית על המשיבים 1-3 שהיו מנהלי החברה בתקופה הרלוונטית. לעניין זה, טוענים המערערים לאחריות של המשיבים 3-1 להפרת החוזה על ידי החברה, ולאחריות נזיקית של משיבים אלה. האם יש יסוד לטענות אלה? 26. אפתח בשאלת האחריות החוזית. מן הקביעה, כי לא הוכח כי השתכללה הסכמה בין הצדדים לעניין רישום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת בנק המזרחי, נגזרת המסקנה המתבקשת כי רישום המשכנתא לטובת הבנק היווה הפרה של התחייבות החברה בתוספת לחוזה לרשום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת המערערים: בתוספת, הוקנתה למערערים הזכות לדרוש רישום משכנתא על נכס הבטוחה, כדי להבטיח כי יקבלו את התמורה החוזית המוסכמת. רישום משכנתא לטובת צד שלישי על אותו נכס עצמו עלול היה לסכל את יכולתם של המערערים לממש את זכותם זו. בהעדר הסכמה של המערערים לכך, מדובר בפעולה מנוגדת לחוזה, העולה כדי הפרתו (סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-). בתוך כך, בהימנעות מגילוי רישומו של השעבוד לטובת צד שלישי יש משום הפרה של חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, ממנה נגזרת חובת גילוי בין הצדדים לחוזה גם לאחר כריתתו (ראו, לענין זה, ע"א 3912/90 Eximin S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ , פ"ד מז(4) 64, 76; כן ראו ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר חברה לבנין , פ"ד מד(3) 769, 778). הפרה זו עולה כדי הפרה של ההסכם עצמו (ראו ע"א 3912/90 הנ"ל, בעמוד 78). האם נושאים המנהלים באחריות כלפי המערערים בגין הפרות אלה? נקודת המוצא לבחינת אחריות זו של המנהלים טמונה בחוזה ובתוספת לו. מסמכים אלה מגלמים התקשרות חוזית בין החברה לבין המערערים. אין בהם נטילת חיוב חוזי על ידי המנהלים, ולמעשה אין המערערים טוענים אחרת. הכלל במצב דברים זה הוא, כי המנהלים אינם חבים כלפי המערערים בגין הפרות החוזה שנכרת בינם לבין החברה: קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין מנהליה, והמנהלים אינם אחראים כלפי צד שלישי אשר התקשר בהסכם עם החברה (ראו Directors’ Personal Liability (Oxford,1987) at p. 173 Pennington,). על ההגיון שביסוד עיקרון יסודי זה עמד הנשיא שמגר בענין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ , (פ"ד מה(5) 661, 699-698): "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חדלות הפרעון...". מכאן, כי לא ניתן להטיל על המנהלים אחריות בגין הפרת ההסכם בין החברה לבין המערערים. הוא הדין לעניין אי גילוי העובדה שנרשמה המשכנתא לטובת צד שלישי: כאמור, הפרת החובה לנהוג בתום לב בביצוע חיובים חוזיים כמוה כהפרת חוזה, וככזו מטילה היא חבות על החברה, היא הצד לחוזה, ולא על נושאי המישרה. מסקנת הדברים היא, כי למשיבים 3-1 אינם נושאים באחריות אישית בגין הפרת ההסכם בין המערערים לבין החברה. 27. האם בנסיבות העניין הונחה תשתית לאחריות נזיקית של המשיבים 3-1 או מי מהם, כלפי המערערים? נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין ( ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן , פ"ד לה(4) 253, 256). האם הוכחו יסודות אלה לגבי המשיבים 3-1? א. המערערים ניסו לייחס למשיבים 3-1 אחריות בגין עוולת התרמית. קביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא הוכחו יסודותיה של עוולת התרמית במקרה שבפנינו, אותה אישרנו לעיל ביחס לחבותם של עורכי הדין, יפה גם לגבי המשיבים 3-1. על כן, דין טענת התרמית שהועלתה נגדם להידחות. בשוליו של ענין זה יצויין, כי מתצהיר המערער לא עולה כי בעת רישום המשכנתא בשנת 1983 היתה החברה נתונה בקשיים (ראו סעיפים 15 ו16- לתצהיר, שם אומר המערער כי באותו זמן היתה החברה פעילה ובנתה, וכי רק בשנת 1987 הגיעו אליו ידיעות על קשיים אליהם נקלעה החברה). מכך עולה, שאין בפנינו כל נתון אובייקטיבי ממנו ניתן להסיק כי בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי לא האמינו המשיבים כי יספקו למערערים את הדירה השלישית, או כי יהיה ביכולתם ליתן להם בטוחה, אם ידרשו זאת (השוו ע"פ 51/88 דון נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 144; ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 11). ב. בסיס אפשרי אחר להטלת אחריות נזיקית על המשיבים 3-1 מצוי בעוולת הרשלנות. בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של מדינת קליפורניה בפרשת Frances v. Village Green Owners Association 723 P. 2d 573 (Cal. (1986) at p. 582 ). במקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו (ראו פסק דינו של בית המשפט לערעורים של ניו זילנד בפרשת Trevor Ivory v. Anderson [1992] 2 NZLR 517). מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף (ראו פרשת Frances הנ"ל) . במקרה העומד בפנינו לא מתעורר הצורך לפרוש במלואה את היריעה העניפה של הדינים אשר פותחו בשאלה זו. לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות (ראו פסק דינו של בית המשפט האנגלי לערעורים בפרשת Williams v. Natural Life [1997] 1 BCLC 131); חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן (ראו פסק דינו של בית המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת Avondale Shipyards v. Vessel Thomas E. Cuffe 434 F. Supp. 920 (1977)); או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק הדין של בית המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת Avery v. Solargizer Intern Inc. 427 N.W. 675 (Minn. App. 1988)). השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. אשר למשיבים 1 ו2-, המערערים לא הניחו כל תשתית עובדתית לענין מעורבותם של המשיבים 1 ו2-, למעט מעמדם כמנהלים. לגבי המשיבה 1 לא הוכח דבר. לגבי המשיב 2, כל שהוכח היתה פגישה אחת עם המערערים בקשר לחוזה. מפגישה בודדת זו לא ניתן לגזור חובת זהירות של משיב זה כלפי המערערים. המצב אינו שונה באופן משמעותי גם ביחס למשיב 3. אכן, משיב זה טוען כי היו בינו לבין המערער פגישות, אשר בהן סוכם דבר הויתור של המערערים על זכותם לדירה שלישית. אך קבענו כי גירסה זו לא הוכחה. המערערים כופרים בה. הם טוענים, אמנם, כי היו שיחות עם המשיב 3 "לעתים תכופות" (עמוד 17 לפרוטוקול), בהן לא התכחש לחובה לספק למערערים דירה שלישית, אך הם אינם מספקים כל נתון אשר יבהיר מתי נערכו שיחות אלה. כך, לא ברור האם שיחות אלה היו בתקופה שקדמה לרישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי (שנת 1983 או סמוך לה), או אחרי כן. כך בתצהיר המערער, הנותר סתום לחלוטין בנקודה זו (ראו סעיף 14 לתצהיר), וכך גם בעדותו של המערער (עמוד 17 לפרוטוקול). למעשה, לא מביאים המערערים בטיעונם כל פירוט לעניין מעורבותו של כל אחד מן המשיבים 3-1 בתקופה הרלוונטית, שתחילה בכריתת החוזה וסופה ברישום המשכנתא על נכס הבטוחה לטובת בנק המזרחי. מסקנתי, על כן, היא כי לא הונחה בנסיבות מקרה זה כל תשתית המאפשרת לקבוע כי מי מן המשיבים 3-1 חב למערערים באופן אישי חובת זהירות, אשר הופרה ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי. 28. האם ניתן לייחס למנהלים עוולה של גרם הפרת חוזה, על בסיס הטענה כי גרמו לחברה להפר את ההסכם עם המערערים? התשובה לשאלה זו גם היא שלילית. בספרה גרם הפרת חוזה (ירושלים, תשמ"ו), עומדת נ' כהן על כך שהעוולה של גרם הפרת חוזה מניחה ניתוק משפטי בין המשדל לבין המשודל (בעמוד 111). כאשר מנהל פעל במסגרת סמכותו, וגרם לחברה להפר חוזה, לא מתקיים ניתוק כזה, שכן (בעמודים 112-111). " פעולתו היא פעולת החברה. לא ניתן לנתק בין המנהל לבין החברה. החברה היא מפרה של החוזה, והמנהל 'יוצא מהתמונה'. למרות שהמנהל גרם לכך שהחברה תבצע פעולה 'בלתי חוקית' (הפרת חוזה), נראה שאם הדבר הוא לטובת החברה, עדיין ראוי להתייחס למנהל כאל אורגן של החברה". גם אילו היו המערערים מוכיחים כי המשיבים 3-1 הם שגרמו לתאגיד להפרת החוזה עימם, אין בענייננו כל טענה, כי המשיבים 3-1 או מי מהם חרגו מסמכותם, או פעלו בניגוד לטובת החברה או ממניע זר כלשהו. במצב דברים זה, לא ניתן להטיל עליהם אחריות בגין גרימה של הפרת החוזה בין החברה לבין המערערים (ראו, לענין זה, את פסק דינו של בית המשפט הפדרלי לערעורים של הסבב התשיעי בפרשת Grosvenor Properties Ltd. v. Southmark Co . 896 F.2d 1149 (1990) at p. 1153 - 1154; ראו גם M. Fueur, Personal Liabilities of Corporate Officers and Directors , (Englewood Cliffs, 1961), at p. 219 - 220 ). התוצאה היא, כי לא נמצא בסיס לחיובם של המשיבים 3-1 כלפי המערערים. נדון עתה בשיעור הנזק לו אחראים המשיבים 4 ו5- כלפי המערערים. שיעור הנזק 29. קבענו כי עורכי הדין הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי המערערים, בכך שבמחדליהם ומעשיהם שללו את זכותם של המערערים לבטוחה אשר תבטיח את זכויותיהם החוזיות. הנזק העיקרי לו טוענים המערערים מתבטא באי קבלת הדירה השלישית על פי המוסכם. מהו גובהו של נזק זה שנגרם למערערים? הקושי בקביעת שיעור הנזק במקרה שבפנינו נובע מכך, שעל פי התוספת לחוזה היו המערערים צריכים לקבל שלוש דירות, אשר שטחה של כל אחת מהן הוא לפחות 100 ממ"ר - האחת דירת גג בבניין שהוקם על החלקה אותה מכרו המערערים לחברה, ושתי דירות בבניינים אחרים. בפועל, קיבלו המערערים שתי דירות: דירת גג בבנין הנ"ל, ששטחה כ145- ממ"ר; ודירה במקום אחר, אשר שטחה 96 ממ"ר. על רקע זה, השאלה היא האם הנזק שנגרם למערערים עומד על שוויה של דירה בת 100 ממ"ר; או שמא יש להביא, בחשבון הנזקים, את העובדה שהמערערים קיבלו דירה בשטח גדול במידה ניכרת מן המוסכם. 30. עמדות הצדדים בנקודה זו הן קוטביות. המערערים גורסים, כי הם זכאים לפיצוי בשווי של דירה בת 100 ממ"ר באזור עליו דובר בחוזה. לטענתם, השטח העודף שקיבלו בדירת הגג מהווה פריבילגיה, אשר אינה משפיעה על חישוב הנזק שנגרם למערערים. א. איני יכול לקבל עמדה זו. ההסכם בין המערערים לבין החברה הוא הסכם מסחרי. קשה לקבל כי במסגרת עיסקה מסחרית, הסכימה החברה, סתם כך, להעביר למערערים נכס מקרקעין הגדול בקרוב למחצית מן הנכס עליו הוסכם, ואשר שוויו גדול באופן וודאי במידה משמעותית משווי הנכס אשר עמד לנגד עיני הצדדים בעת כריתת ההסכם. אין זה מתקבל על הדעת, כי החברה עשתה כן, תוך הסכמה כי עובדה זו לא תובא בחשבון בשום דרך שהיא בקביעה האם ובאיזו מידה עמדה החברה בחיוביה החוזיים כלפי המערערים. טענה כי כך היה אינה מתיישבת עם התכלית של ההתקשרות כהתקשרות מסחרית (לתכלית הכלכלית של העיסקה כאמת מידה בפירוש חוזה, ראו ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה , דינים עליון מד' 254). אכן, נדרשות ראיות מוצקות ומשכנעות כדי לבסס את הטענה, כי החברה התכוונה להרעיף על המערערים טובת הנאה כה משמעותית, ללא תמורה או הסבר כלשהו. ראיות כאלה לא הובאו. ב. זאת ועוד, טענה זו של המערערים אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 5 לחוזה. בהוראה זו מפורטת התמורה המקורית שהיו המערערים אמורים לקבל - שלוש דירות בבנין שיוקם על ידי החברה על החלקה שהמערערים מכרו לחברה - ונקבע בסיפא כך: " יש תוכנית מוסכמת לבנית קוטג'ים בקומה העליונה (.) במקרה זה יקבלו המוכרים (המערערים - ת.א.) קוטג' ושתי דירות קטנות יותר והשטח הכללי של הכל יהיה כ - 300 ממ"ר". המדובר בהוראה אשר באה להתאים את התמורה החוזית שיקבלו המערערים, אם תמומש תכנית לבניית קוטג'ים בקומה העליונה של הבנין. על פי הוראה זו, אם תכנית זו תבוצע, יקבלו המערערים קוטג' ושתי דירות קטנות יותר, באופן שהשטח הכללי של הדירות שיקבלו יעמוד על 300 ממ"ר. מהוראה זו עולה, כי על פי החוזה, היתה למערערים זכות לקבל דירה נוספת בשטח של כ60- ממ"ר, לאחר שקיבלו דירת גג בשטח של 145 ממ"ר, ועוד דירה בשטח של 96 ממ"ר, דירות בשטח כולל של כ240- ממ"ר. לדעתי, עיקרון זה חולש על היחסים בין הצדדים גם בעקבות חתימת התוספת לחוזה. אכן, סעיף 3 לתוספת קובע, כי סעיף 5 בחוזה ימחק, ובמקומו תבוא הוראת סעיף 3 לתוספת, בה מסכימים הצדדים כי התמורה החוזית שיקבלו המערערים תהיה בשלוש דירות שונות מאלה שהוסכם עליהן בתחילה. לכאורה, מכך עולה כי נמחקה גם הוראת ההתאמה בסיפא של סעיף 5 לחוזה. ואולם, את התוספת לחוזה, בדומה לכל מסמך חוזי, יש לקרוא כמכלול (ראו ע"א 554/83 אתא, חברה לטקסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל , פ"ד מ"א(1) 282, 305-6; ע"א 327/85 קוגלר נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מ"ב(1) 97, 102). בתוך כך, "המלים שהשתמשו בהן מנסחי המסמך, עם כל חשיבותן, אינן מכריעות... את המלים והניבים, שהשתמשו בהם בעלי הדין, יש לקרוא בהקשר הכולל והמלא" (ע"א 627/84 נודל נ' עזבון צבי פינטו ז"ל , פ"ד מ(4) 477, 482). לכן, יש לעמוד על משמעות הוראת סעיף 3 לתוספת לחוזה, על רקע תכלית התוספת ומכלול הוראותיה. והנה, מן המבוא לתוספת עולה בבירור, כי בתוספת לחוזה לא התכוונו הצדדים לחולל שינוי מהותי בשיעור התמורה החוזית. הטעם לכריתת התוספת לחוזה היה שינוי בנסיבות - התקשרות בין החברה לבין בנק לאומי בע"מ - אשר הביאה לשינוי בתוכנית הבניין, ומנעה את ביצוע החוזה בדרך המקורית שקבעו הצדדים לעצמם. שינוי זה בנסיבות חייב את הצדדים לקבוע דרך אחרת, אשר תגשים את החוזה המקורי. זו התכלית לשמה הסכימו הצדדים על התוספת לחוזה. כך עולה באופן מפורש מן המבוא לתוספת, בו נאמר כי: " ...כתוצאה משנוי במסיבות אין אפשרות מעשית לבצע את ההסכם הנ"ל באותה הדרך שנקבעה בהסכם הנ"ל, אם כי ההתחייבויות ההדדיות המפורטות בהסכם הנ"ל יכולות להתבצע בשלמותם " (ההדגשה הוספה). דברים אלה שופכים אור על התוצאה אליה התכוונו הצדדים בהוראת סעיף 3 לתוספת לחוזה, המורה על מחיקת סעיף 5 לחוזה. הם מלמדים, כי תכליתה של הוראת סעיף 3, העומדת בלב התוספת, היא להתאים את אופן ביצועו של החוזה לשינוי שהתחולל בנסיבות, ואשר מנע מסירה של שלוש דירות באותו הבניין לידי המערערים. עולה ממנה כי הצדדים לא התכוונו לבטל את העיקרון שנקבע בסעיף 5, לעניין גודלו של השטח הכולל שיקבלו המערערים: הצדדים הצהירו באופן מפורש כי אין הם חפצים לשנות מהתחייבויותיהם המקוריות, אלא רק להתאים את דרך ביצוען למציאות החדשה בה פעלו. ברור, על כן, כי אין יסוד למשתמע מטיעוני המערערים, כאילו באה לידי ביטוי בתוספת לחוזה הסכמה כלשהי בין הצדדים בדבר הגדלת התמורה החוזית לה זכאים המערערים. ההיפך הוא הנכון: הוסכם באופן מפורש, על שינוי בטכניקה, לא במהות. לכן, יש לפרש את סעיף 3 לתוספת לחוזה כבא ליתן את התשובה לשאלה איזה דירות יקבלו המערערים מן החברה, במקום הדירות עליהן הוסכם בתחילה. אין לפרש את סעיף 3 כאילו הוא בא לשנות את העיקרון, לפיו השטח הכולל של הדירות שיקבלו המערערים עומד על 300 ממ"ר. הא ראיה, כי לגבי שתי הדירות הראשונות הנזכרות בתוספת לחוזה נאמר, כי שטחה לא יפחת מ100- ממ"ר, ולגבי הדירה השלישית נאמר, כי "תהיה באותם ממדים כמו הדירות הקודמות". מכך עולה בבירור הנחת הצדדים, כי שטח כל אחת מן הדירות יהיה דומה, ויעמוד על 100 ממ"ר. עולה מכך כוונתם הברורה, כי השטח הכולל שיקבלו המערערים יעמוד על 300 ממ"ר, בדיוק כפי שהוסכם בחוזה המקורי. 31. גם את עמדת המשיבים 5-4 בנקודה זו איני יכול לקבל. משיבים אלה טוענים, כי שוויין של שתי הדירות שנמסרו למערערים עולה על שווי שלוש הדירות שהמערערים היו אמורים לקבל על פי המוסכם. על בסיס זה טוענים משיבים אלה, כי לא נגרם למערערים כל נזק בכך שנשללה מהם הבטוחה המוסכמת. טענה זו מבוססת על ההנחה, לפיה על פי המוסכם בין הצדדים, שווי הדירות שהמערערים היו אמורים לקבל עמד על 330,000 דולר, והואיל ושווי שתי הדירות שקיבלו המערערים בפועל עמד לפי חוות דעת שמאי על 340,000 דולר, יוצא כי לא נגרם למערערים כל נזק. טענה זו נתקלת בשני קשיים. ראשית, היא מתעלמת מן ההוראה ההסכמית, לפיה השטח הכולל של הדירות שיקבלו המערערים יעמוד על 300 ממ"ר, ואם יקבלו המערערים דירת בשטח גדול יותר, תיעשה ההתאמה הנדרשת בשטח שתי הדירות האחרות שימסרו לידיהם. הקריטריון המכריע שבחרו הצדדים לתמורה ההסכמית היה השטח הכולל של הדירות. שנית, טיעון זה אינו מתיישב עם עדות השמאי מטעם המשיבים 5-4, ממנה עולה כי שווי התמורה החוזית עלה באופן משמעותי על 340,000 דולר. השמאי העריך את שוויה של הדירה שקיבלו המערערים מן החברה, המצויה בקרית מוצקין החדשה, בכ115,000- דולר. על פי התוספת לחוזה, המערערים היו אמורים לקבל שתי דירות נוספות בקרית מוצקין הישנה. בחקירתו הנגדית, מסר השמאי כי מחירי דירות בקרית מוצקין הישנה גבוהים ב15- עד 20 אחוז ממחירי דירות מקבילות בקרית מוצקין החדשה (עמוד 24 לפרוטוקול). מעדות זו משתמע, כי שווי שתי דירות בקרית מוצקין הישנה, בשטח של 100 ממ"ר כל אחת, אשר הוסכם בתוספת לחוזה כי החברה תמסור למערערים, עומד על בין כ - 265,000 דולרים לבין כ275,000- דולרים. התוצאה היא, כי על פי עדות השמאי שווי התמורה החוזית אינו 330,000 דולרים, אלא עשוי להגיע לפחות לכדי 380,000 - 390,000 דולרים. אמרתי לפחות, שכן דירה אחת אשר הוסכם על מסירתה בתוספת לחוזה היתה אמורה להיות דירת גג, דבר אשר מעלה עוד יותר את ערכה (וראו חוות דעתו של השמאי נ11/). מדברים אלה עולה, אם כן, כי שווי הדירות שנמסרו בפועל למערערים - כ340,000- דולרים, על פי הערכת השמאי - נמוך לשיטתו שלו במידה ניכרת מן השווי החוזי המוסכם. עולה מכך, כי למערערים נגרם נזק משמעותי, גם על פי עדות השמאי. 32. משדחינו הן את עמדת המערערים, והן את עמדת המשיבים 5-4, חוזרת ועולה השאלה מהו גובה הנזק שנגרם למערערים. בית משפט קמא אימץ לעניין זה כלל אצבע, ההולך בעקבות העיקרון שנקבע בסיפא לסעיף 5 לחוזה. בהתאם לכך, חישב בית המשפט מהו השטח שנמסר למערערים - כ240- ממ"ר - וקבע כי נותר שטח של 60 ממ"ר שהחברה היתה חייבת למערערים. שטח זה מהווה 20% מן התמורה החוזית המוסכמת. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נזקם של המערערים מסתכם ב20- אחוז ממחיר דירה כפי שהוכח במשפט (115,000 דולר). התוצאה אליה הגיע בית המשפט היתה, כי נגרם למערערים נזק של 23,000 דולר. בנסיבות העניין, בו לא הובאו ראיות טובות יותר לעניין גובה הנזק, אני סבור כי העיקרון לפיו הנחה עצמו בית המשפט הוא סביר, ומשקף במידה סבירה את הנזק שנגרם למערערים כתוצאה מכך שלא היתה בטוחה שתבטיח את קבלת מלוא התמורה החוזית המוסכמת. עם זאת, בחישוב שעשה בית משפט קמא נפלה שגגה: שטח הדירה שהחברה נותרה חייבת למערערים (60 ממ"ר) אינו 20% משטח הדירה עליה הוסכם (100 ממ"ר), אלא 20% משטח שלוש הדירות, או 60% משטח של דירה אחת. לכן, הנזק על פי שיטה זו לא עומד על 23,000 דולר (20% מתוך 115,000 דולר, הוא שווי דירה בת 100 ממ"ר), אלא על 69,000 דולר ( 60% ממחיר דירה כאמור). התוצאה 33. לסיכום, התוצאה העולה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: הערעור נגד החלטת בית המשפט לדחות את התביעה נגד המשיבים 3-1 נדחה. המערערים ישאו בהוצאות משיבים אלה בערעור בסך 5,000 ש"ח. הערעור נגד החלטת בית המשפט לדחות את התביעה נגד המשיבים 5-4 מתקבל. המשיבים 5-4 ישלמו למערערים סכום בשקלים השווה ל69,000 דולרים של ארצות הברית, על פי השער היציג ביום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. סכום שקלי זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. כן ישאו המשיבים 5-4 בהוצאות המערערים בשתי הערכאות וכן בשכר טירחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח. חיובם של המערערים בהוצאות המשיבים 5-4 בבית משפט קמא מבוטל בזה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כו' בתשרי התשנ"ח (27.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E02	[ "ע\"א 4612/95", "ע\"א 575/78", "בע\"א 530/89", "ע\"א 5293/90", "ע\"א 37/86", "על\"ע 7/73", "עמ\"מ 9/55", "על\"ע 5/78", "על\"ע 2/80", "ע\"א 554/87", "ע\"א 58", "בע\"א 1227/91", "ע\"א 751/89", "ע\"א 3912/90", "ע\"א 144/87", "ע\"א 407/89", "ע\"א 725/78", "ע\"פ 51/88", "ע\"פ 223/88", "ע\"א 6276/95", "ע\"א 554/83", "ע\"א 327/85", "ע\"א 627/84" ]	1,889
19,594	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. א.טויסטר ושות' בע"מ 5. עורך דין שי טויסטר החלטה לא הגיעה תגובה כלשהי להחלטה מיום 14.12.97. המבקשים מתבקשים להודיע - בתוך עשרה ימים מיום קבלת החלטה זו - אם הם עומדים על בקשתם לתיקון טעות קולמוס. ניתנה היום, ו' באדר התשנ"ח (4.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E05	[ "ע\"א 4612/95" ]	1,890
38,742	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. א.טויסטר ושות' בע"מ 5. עורך דין שי טויסטר בקשה לתיקון טעות סופר בשם המערערים : עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים : עו"ד אלקיים יום טוב החלטה בהסתמך על האמור בתגובת המשיבים 4 ו5-, נדחית הבקשה לתיקון טעות סופר אשר הוגשה על ידי המערערים. ניתנה היום, ד' בניסן התשנ"ח (31.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E06	[ "ע\"א 4612/95" ]	1,891
488	ב בית המשפט העליון רע"ב 97 / 704 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין העותר : סמסון אברהם נגד המשיב : משטרת ישראל בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"ש 1378/96 1550, שניתנה ביום 7.11.96 על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: כד בניסן תשנ"ז (1.5.97) בשם המבקש : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד ד. זילבר : ה ח ל ט ה מטענות המבקש עולה שהמבקש מעלה טענות הראויות, בשלב זה לתשובה, והן לענין השימוש בטלפון, טיול (לשעה ביום), קשר עם השגרירות, האוכל והטיפול הרפואי שהעותר, לטענתו אינו מקבל, והצפיפות בתא המאסר. אנו מבקשים מהמדינה תשובה מפורטת על טענות אלה תוך 21 ימים. לאחר מכן יתקיים המשך הדיון בבקשה לפני כל הרכב שהוא. ניתן היום כד בניסן תשנ"ז (1.5.97). המשנה לנשיא ש ו פט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. B05	[ "רע\"ב 97", "ש 1378/96" ]	1,894
821	ב בית המשפט העליון בירושלים רע"ב 704/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר : אברהם סמסון נגד המשיב ה: משטרת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.11.96 בתיק ע"ש 1378/96 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: י' בסיון התשנ"ז ( 15.06.97 ) העותר : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד ד' זילבר ה ח ל ט ה בטרם נחליט בבקשה לרשות ערעור הננו מבקשים מנציגת היועץ המשפטי לממשלה להגיש לנו הודעה משלימה שתתבסס על עריכת בדיקה פרטנית של טרוניות המבקש בשלושת הנושאים הבאים: (א) כי לא ניתנת לו אפשרות מעשית להתקשר בטלפון עם עורך-דינו. (ב) כי בהיותו בבית המעצר בירושלים אין מספקים לו מזון ראוי והוא נאלץ להסתפק במה שניתן לו כצידה לדרך בבית הסוהר אשמורת. ו-(ג) כי זכותו לטיול יומי בבית המעצר אינה מכובדת. תלונות המבקש מתייחסות רק לזמנים בהם הוא מוחזק בבית המעצר בירושלים. יש בפיו טענות קשות כנגד יחסם אליו של מפקד בית המעצר וגורמים נוספים; וטענותיו נראות בעינינו ראויות לבדיקה. באת-כוח המדינה תואיל להגיש לבית המשפט את הודעתה המשלימה, ולהמציא למבקש העתק ההודעה, בתוך 7 ימים. עם קבלת ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בהליך. ניתנה היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. F06	[ "רע\"ב 704/97" ]	1,895
1,201	בית המשפט העליון רע"ב 97 / 704 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: סמסון אברהם נגד המשיב ה : משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"ש 1378/96, מיום 7.11.96, שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד דינה זילבר החלטה הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד לדיון בהקדם. ניתנה היום, ל' באדר א' התשנ"ז (9.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. A03 דז/	[ "רע\"ב 97", "ש 1378/96" ]	1,896
4,425	ב בית המשפט העליון רע"ב 704/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אברהם סמסון נגד המשיב ה : משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.11.96 בתיק ע"ש 1378/96 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' בייזר. תאריך הישיבה: ג' בתמוז התשנ"ז ( 08.07.97 ) בשם העותר : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד דינה זילבר פסק-דין בישיבה הקודמת ביקש בית המשפט מן המדינה לחזור ולבדוק את תלונות העותר בשלושה עניינים: הספקת מזון כשר למהדרין; אפשרות הגישה לטלפון; וטיול יומי בחצר בית המעצר. המדינה בדקה את הדברים ככל שנתבקשה והגישה לנו הודעה משלימה המפרטת את מימצאיה. בהודעת המדינה יש, לדעתנו, תשובה מניחה את הדעת לכל השאלות והטענות שביקשנו עליהן תשובה. בישיבת היום חזר העותר וטען טענות, שנועדו להכחיש את גירסת המדינה. בהתייחס לכך שמענו דברים גם מפי סנ"צ מנחם נידם, מפקד בית המעצר, ונחה דעתנו כי אין עמנו מקום להוסיף ולעסוק במסגרת הבקשה לרשות הערעור באותם נושאים שכבר נדונו ולובנו די הצורך. אם יש לעותר תלונות פרטניות, ביחס לאירועים כאלה ואחרים, בידו לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירת אסיר חדשה. הבקשה לרשות ערעור נדחית. ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97007040. F07	[ "רע\"ב 704/97", "ע\"ש 1378/96" ]	1,897
10,492	בבית המשפט העליון בירושלים רע"ב 97 / 704 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: סמסון אברהם נגד המשיב : משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"ש 1378/96 שניתנה ביום 7.11.96 על ידי כבוד השופט ביזר בשם המבקש: בעצמו החלטה המבקש שהוא אסיר הגיש את בקשתו ללא חומר נלווה. המדינה מתבקשת להמציא את החומר הרלבנטי ולהשיב על הבקשה - הכל תוך 21 ימים. ניתן היום כב בשבט תשנ"ז (30.1.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. B02	[ "רע\"ב 97", "ש 1378/96" ]	1,898
489	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7121/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : המגן חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערער ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071210. A02 /דז/	[ "ע\"א 7121/96" ]	1,899
18,267	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7121 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה : המגן חברה לביטוח בע"מ הליך פישור בשם המערער: עו"ד ישראל דולינגר החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט בזק, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים יוני-יולי השנה (לפני הפגרה), בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 10 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071210. Q01	[ "ע\"א 96" ]	1,900
19,878	ב בית המשפט העליון ע"א 7121/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה : המגן חברה לביטוח בע"מ בקשות בנושא צו-הארכת מועד להגשת סיכ ומים בשם המערער: עו"ד ישראל דולינגר החלטה בא-כח המערער יביא את עמדת המשיבה לבקשה, ולאחר מכן אדון בה. ניתנה היום, י"ג בניסן תשנ"ח (9.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071210. O03	[ "ע\"א 7121/96" ]	1,901
23,926	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7121/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל המערער : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה : המגן, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 15.8.96 בתיק 2413/90 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' ריבלין בשם המערער : עו"ד ישראל דולינגר בשם המשיב : עו"ד דביר פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין, תשלם המשיבה למערער סכום של 40,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ מחושב על סכום זה. הסכומים כאמור הם בנוסף לסכומים שנפסקו בבית המשפט המחוזי, וישולמו תוך עשרים ימים מהיום. ניתן היום, ל' בחשון התשנ"ט (19.11.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96071210. E04	[ "ע\"א 7121/96" ]	1,902
490	ב בית המשפט העליון בג"ץ 796/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : חאלד סעדי אבו שמאט נגד המשיב : שרות הבטחון הכללי בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותר: בעצמו החלטה בפני בקשה לקביעת מועד דיון בעתירה. כב' השופט י' קדמי קבע במפורש בהחלטתו כי המזכירות תקבע את הדיון בעתירה על פי יומנו של בית המשפט, ותזמן את הצדדים למועד שיקבע. על פי החלטתו של כב' השופט י' קדמי תקבע העתירה לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, כ"א בתשרי תשנ"ח (22.10.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007960. P03	[ "בג\"ץ 796/97" ]	1,903
492	ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבק שים: 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד ר. מרגלית החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. O01	[ "רע\"א 4068/97" ]	1,909
6,531	ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: המבקש הראשון בשם המשיב מס' 1: עו"ד הרפז יונתן בשם המשיבים 2 ו3-: בעצמם החלטה בשים לב לימי פגרת בתי המשפט ולימי השביתה במערכת בתי המשפט בין התאריכים 1-15.9.97 ו25-28.9.97-, המדובר באיחור בהפקדת הערבון שאינו גדול. בנסיבות אלה וכדי למנוע דחיית הבקשה לרשות ערעור על הסף, אני מתירה הפקדת הערבון באיחור. הערבון יופקד תוך חמישה עשר ימים מיום קבלת ההחלטה. איני מתירה הפקדת ערובה אחרת. ניתנה היום, י"א בכסלו תשנ"ח (10.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. O02	[ "רע\"א 4068/97" ]	1,910
27,237	ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה לחייב בהוצאות בשם המבקשים: בעצמם בשם המשיב הראשון: עו"ד הרפז יונתן החלטה איני מוצאת לנכון לחייב את המבקשים בהוצאות לנוכח השלב המקדמי בו נדחתה הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, י' בניסן תשנ"ח (6.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. O05	[ "רע\"א 4068/97" ]	1,911
33,961	ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה למתן הוראות בשם המשיבים: עו"ד הרפז יונתן החלטה לתגובת המבקשים בבקשת רשות הערעור תוך עשרה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, כ"ה באדר תשנ"ח (23.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. P04	[ "רע\"א 4068/97" ]	1,912
38,335	ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקש : לנגזם אליעזר נגד המשיבים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד הרפז יונתן פסק-דין הערעור נרשם לדחייה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, והודעה על כך הומצאה למבקש ביום 6.11.97. עד היום טרם הופקד הערבון. על כן אני דוחה את הערעור כמצוות התקנה 431. ניתנה היום, א' בשבט תשנ"ח (28.1.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. P03	[ "רע\"א 4068/97" ]	1,913
493	ב בית המשפט העליון ע"א 7088/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : אורן דניאלה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לפטור מאגרה בשם המבקשת: בעצמה החלטה כמבואר בהחלטות שונות שניתנו בעת האחרונה בבקשותיה של המבקשת לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון (רע"א 3217/95; רע"א 5144/95; בש"א 6080/96; בש"א 6081/96; בג"צ 1404/97; בג"צ 1405/97) לא הוכיחה המבקשת חוסר יכולת מן הבחינה הכלכלית לעמוד בתשלום האגרה. עם זאת, מאחר שהמדובר בערעור בענין פסלות שופט שהאגרה בגינו היא כאגרת ערעור המוגש על-פי סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, מצאתי לנכון לפטור את המבקשת מתשלום מחצית האגרה. מחצית האגרה תשולם תוך ארבעה עשר ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ד' בכסלו תשנ"ח (3.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070880. O01	[ "ע\"א 7088/97", "רע\"א 3217/95", "רע\"א 5144/95", "בש\"א 6080/96", "בש\"א 6081/96" ]	1,914
40,608	ב בית המשפט העליון ע"א 7088/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : אורן דניאלה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לפטור מאגרה בשם המבקשת: בעצמה החלטה מחצית אגרת הערעור לא שולמה על פי החלטתי מיום 3.12.97. לפיכך, אני מוחקת את הערעור על פי תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-. ניתנה היום, ז' בתמוז תשנ"ח (1.7.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070880. O02	[ "ע\"א 7088/97" ]	1,915
497	בית המשפט העליון רע"פ 4667/97 - 2 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : יצחק מזרחי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 1.7.97 בע"פ 620/97 בשם המבקש: עו"ד מורגנשטרן החלטה לתשובת המשיבה הן על הבקשה לרשות לערער והן על הבקשה לעיכוב הביצוע תוך 15 ימים (וימי הפגרה בכלל). ניתן היום כד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא ה ח ל ט ה לאור בקשת פרקליט המבקש, אני מבטל את החלטתי מהיום ודוחה את הבקשה לרשות לערער. ניתן היום כד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046670. B01	[ "רע\"פ 4667/97" ]	1,921
500	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5716/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותר ת : אגודת הגליל למחקר ושירותי בריאות נגד המשיב : משרד החינוך עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להעביר להרכב שלושה. המשיב יוזמן לדיון וימציא את תגובתו בכתב. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057160. E01	[ "בג\"ץ 5716/97" ]	1,924
57,992	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5716/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת : "אגודת הגליל" למחקר ושירותי בריאות נגד המשיב : שר החינוך עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ח' בניסן התשנ"ט ( 25.03.99 ) בשם העותר ת: עו"ד ראיף זרייק; עו"ד חסן ג'בארין בשם המשיב : עו"ד אוסנת מנדל פסק-דין לאור הודעת המדינה, באה העתירה על סיפוקה. ב"כ העותרת העלה בפנינו, הטענה כי קריטריון ג' (דרישה ל6- מרכזים) פוגע בעותרת. זוהי טענה חדשה המתייחסת לקריטריונים החדשים. יש להעלות עניין זה בפני המשיב. אם העותרת לא תבוא על סיפוקה בעניין זה, תוכל לחזור לבית משפט זה. העתירה נדחית. ניתן היום, ח' בניסן התשנ"ט (25.03.99), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057160. A02 /דז/	[ "בג\"ץ 5716/97" ]	1,925
501	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3203/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר: קשני דוד נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו-על-תנאי פסק - דין 1. העותר הוא אחיה של החסויה מרים קשני, ומנהל בשמה התדיינות ממושכת עם המשיב, המוסד לביטוח לאומי, בענין אחוזי הנכות המגיעים לה. ביום 28.6.95 קבעה הועדה הרפואית לעררים של המשיב (להלן - הועדה) כי אחוזי הנכות הרפואית של החסויה הם 70%. החסויה ערערה על החלטת הועדה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, וזה הורה להחזיר את עניינה לועדה, לתכלית המפורטת בפסק-הדין. פסק-הדין של בית הדין האזורי אושר על ידי בית הדין הארצי לעבודה. המשיב לא מיהר לזמן את החסויה לפני הועדה, כפי שחוייב לעשות על ידי בית הדין האזורי. לבסוף, לאחר פניות מרובות של החסויה אל המשיב ואל גופים נוספים (שכללו פניה לבית הדין האזורי ועתירה לבית משפט זה) הופיעה החסויה בפני הועדה ביום 26.12.96. החסויה טענה בפני הועדה כי יש להעלות את אחוזי נכותה לכדי 100%. העותר טוען כי מאז ממתינה החסויה לשוא לקבל את החלטת הועדה בעניינה. ביום הגשת העתירה מלאו 5 חודשים מהמועד בו קיימה הועדה את ישיבתה, ועדיין לא נשלחה לחסויה הכרעתה. החסויה, באמצעות העותר, פנתה למשיב מספר פעמים בכתב בבקשה לקבל את קביעת הועדה, אך לא זכתה לכל תשובה. אי לכך הגיש העותר את העתירה הנוכחית, מטעם החסויה, ובה הוא מבקש כי בית המשפט יחייב את המשיב להעביר אל החסויה את החלטת הועדה. 2. אם אמנם כך הם פני הדברים, הרי דרך פעולתו של המשיב בפרשה זו מעוררת תהיות, ועל פני הדברים אין היא עולה בקנה אחד עם כללי מינהל תקין. אולם, גם אם כך הם פני הדברים, בית המשפט הגבוה לצדק אינו הערכאה המתאימה לסייע לחסויה - לפחות לא בשלב זה - בהליכים שבינה לבין המשיב, ובכלל זה בדרישתה לקבל את הכרעת הועדה בעניינה. 3. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, מסדיר, בפרק התשיעי שבו, את נושא ביטוח הנכות. על החלטת רופא מוסמך בעניין אחוזי נכות ניתן לערור בפני ועדה רפואית לעררים (סעיף 211). החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית הדין האזורי לעבודה (סעיף 213). החסויה נהגה בהתאם לדין, ותקפה את החלטת הועדה בפני בית הדין האזורי לעבודה. כעת, טענתה היא כי המשיב אינו מציית לפסיקת בית הדין האזורי, בכך שאינו מעביר לידיה את החלטתה המחודשת של הועדה, למרות שבית הדין הורה על החזרת ההליך אל הועדה. ואולם, גם טענה זו על החסויה להפנות לבית הדין האזורי, אשר פסק-דינו הוא הנטען להיות מופר, ואשר בידיו לשקול איזה סעד להעניק לחסויה בהתדיינות שבינה לבין המשיב נוכח אי הציות להחלטתו הקודמת של בית הדין. סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה אינה נובעת רק מהדין הכללי באשר לאכיפת ציות להחלטות שיפוטיות. היא מעוגנת גם בסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי, המקים בידי בית הדין לעבודה "סמכות ייחודית לדון ולפסוק" בשורה של תובענות, ובתוכן (בסעיף-קטן 3) "של מבוטח... נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה". אכן, בעבר, כשהשתהה המשיב עם זימון החסויה לועדה, כפי שחוייב לעשות בפסק הדין של בית הדין לעבודה, פנתה החסויה אל בית הדין (ביום 9.6.96) בבקשה לאכוף על המשיב את ביצוע הפסק. כך עליה לנהוג גם עכשיו. 4. העתירה נדחית. על החסויה לפנות לבית הדין האזורי לעבודה ולבקשו להורות למשיב להעביר לידיה את החלטת הועדה. ניתן היום, ג' בתמוז התשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 97032030. I03	[ "בג\"ץ 3203/97" ]	1,926
12,260	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 - ג' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים בשם העותרים: עו"ד לאה צמל החלטה לדחות את הדיון למועד קרוב. ניתנה היום, ו' בתשרי התשנ"ח (7.10.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. B07	[ "בג\"ץ 2620/97" ]	1,931
17,985	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקשים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לקביעת דיון מוקדם החלטה המזכירות תקבע מועד לדיון בעתירה בהקדם האפשרי. ההרכב ידון לפי הצורך בבקשה לצו-ביניים. ניתנה היום, יז בתמוז התשנ"ז (22.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. L06	[ "בג\"ץ 2620/97" ]	1,933
26,720	ב בית המשפט העליון בג"ץ 2620/97 - ז' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד לאה צמל החלט ה לבקשת בא כוח העותרים אני דוחה את מועד הדיון שהיה קבוע ליום 2.3.98. הדיון יתקיים ביום 22.4.98 בשעה 09:00. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ח (25.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. P12	[ "בג\"ץ 2620/97" ]	1,934
27,212	בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 - ו' בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקשת (עות רת מס' 5) : סיהאם אחמד רמדאן אל הור נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לצירוף תצהיר נוסף החלטה כמבוקש. ניתנה היום, י"ב בשבט תשנ"ח (8.2.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. N11	[ "בג\"ץ 2620/97" ]	1,935
29,646	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ו בניסן תשנ"ח (22.4.98) בשם העותרים : עו"ד צמל לאה בשם המשיבים : עו"ד יוכי גנסין פסק - דין אנחנו נותנים תוקף של פסק דין להודעה המוסכמת מטעם באי-כוח בעלי הדין שהוגשה היום (ותאריכה 22.4.98) לבית המשפט. ניתן היום, כ"ו בניסן תשנ"ח (22.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. I13 /שב 22.4.98 בג"צ 2620/97 סיהאם אחמד רמדאן אלהור נ ג ד 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל באזור הודעה מוסכמת מטעם ב"כ בעלי הדין 1. ב"כ בן זוג העותרת, אברהים עלי חסין אלהור (להלן - הנדון) מסכימה לכך כי לעת הזאת למשך תקופה של 9 חודשים יתגורר הנדון במחנה פליטים אלערוב שבאזור. לקראת תום תקופה זו ישקול המשיב, האם ניתן מבחינה ביטחונית לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות על פי נוהל משרד הפנים בנדון. הבקשה תישקל בלב פתוח ותידון בשים לב לכל נסיבות הענין. הוסכם על המשיבים כי היה ובני משפחתו של הנדון יתגוררו עימו באזור, לא יהא בכך כדי לפגוע בכל זכות הנתונה להם כיום. 2. ב"כ בעלי הדין מבקשים ליתן להסכמה זו תוקף של פסק דין. ( - ) ( - ) יוכי גנסין לאה צמל	[ "בג\"ץ 2620/97" ]	1,936
14,897	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 97 / 1448 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר העותר : דוד קשני נגד המשיבים : 1. קרן לטיפול בחסויים 2. האפוטרופוס הכללי 3. מחלקה לשירותים חברתיים בעיריית רעננה בקשה למינוי אפוטרופוס ולמתן הוראות פסק-דין המשיבה 1 מונתה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז כאפוטרופוס לרכוש ולגוף של החסויה מרים קשני, שהיא אחותו של העותר. העתירה מופנית כנגד עצם מינויה של הקרן כאפוטרופוס וכנגד תפקודה בפועל מאז מינויה. מקומה של העתירה אינו בבית-משפט זה, כי אם בבית-המשפט האזרחי המוסמך לדון בה. ואמנם, זוהי עמדתה של באת-כוח המשיב 2 וכך גם נהג העותר עצמו בפנייתו לבית-המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז ביום 23.2.97 (תמ"ש 32100/96, המ' 51659/97), אשר עניינה עדיין תלוי ועומד. אשר-על-כן, דין העתירה להדחות על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, א בניסן התשנ"ז (8.4.97). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי	[ "תמ\"ש 32100/96" ]	1,946
7,027	ב בית המשפט העליון בג"ץ 8260/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ת : אמיתי- אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נגד המשיבים : 1. אהוד אולמרט - ראש עריית י-ם 2. מועצת עיריית י-ם 3. שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרת: עו"ד א. אבריאל בשם המשיבה מס' 2: עו"ד אסא אליאב החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ח (2.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082600. O07	[ "בג\"ץ 8260/96" ]	1,949
9,201	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 8260 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרת : אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נגד המשיבים : 1. אהוד אולמרט - ראש עיריית ירושלים 2. מועצת עיריית ירושלים 3. שר הפנים לתזכורת תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.97) בשם העותרת: עו"ד יהונתן גינת בשם משיב מס' 1: עו"ד דני אברבנאל בשם משיבה מס' 2: עו"ד אסא אליאב בשם משיב מס' 3: עו"ד עוזי פוגלמן החלטה בעקבות הודעה מטעם העותרת (מיום 1.5.97), קיימתי היום ישיבת תזכורת. מטרת הישיבה היתה לבחון - בעקבות החלטתנו מיום 6.3.97 - אם ניתן להמשיך ולהמתין "זמן סביר למתן פסק הדין", או שמא יש מקום לשקול מתן פסק דין בעתירה על פי החומר שבפנינו. נמסר לי היום מפי מר פוגלמן כי פרשות התביעה וההגנה נסתיימו. סיכומי התביעה בכתב יוגשו עוד לפני סיכומיה על פה ב23.7.97-. לאחר חודש ישמעו סיכומי ההגנה. עמדת המשיבים הינה, כי בנסיבות אלה, אין מקום למתן פסק דין בעתירה, ויש להמתין לתוצאות המשפט הפלילי. בא כוח העותרת, הסב תשומת ליבי למועדים השונים תוך שהשאיר העניין לשיקול דעתי. נראה לי כי לאור ההתקדמות במשפט הפלילי, והשלב בו הוא מצוי - ועל רקע החלטתנו מיום 6.3.97 - מן הראוי הוא להמתין לסיום המשפט הפלילי, וכך אני מחליט. ניתנה היום, כ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082600. A05 /דז/	[ "בג\"ץ 96" ]	1,950
18,229	ב בית המשפט העליון בג"ץ 8260/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אמיתי- אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נגד המשיבים : 1. אהוד אולמרט - ראש עריית י-ם 2. מועצת עיריית י-ם 3. שר הפנים בקשה למחיקת העתירה בשם העותר: עו"ד יהונתן גינת החלטה לתגובת המשיבה השניה אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ' בתשרי תשנ"ח (21.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082600. O06	[ "בג\"ץ 8260/96" ]	1,951
507	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2828/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד העותר : פלר גד נגד המשיבים : 1. ראש עירית ירושלים - אהוד אולמרט 2. הממונה על הגבייה בעירית ירושלים 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97) בשם העותר : עו"ד אשד אילן בשם המשיב 1 ו2-: עו"ד ליבמן דני בשם המשיב 3: עו"ד זילבר דינה פסק-דין לבקשת בא-כוח העותר ובהסכמת באי-כוח המשיבים אנו מחליטים למחוק את העתירה. רשמנו לפנינו הצהרת נציג העיריה כי לא יפעילו אמצעי גביה נגד העותר במשך 45 יום, כדי לאפשר לו לפנות בתביעה לבית-המשפט האזרחי המוסמך. ניתן היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028280. G08	[ "בג\"ץ 2828/97" ]	1,953
4,145	בית המשפט העליון בג"ץ 2828/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : פלר גד נגד המשיבים : 1. ראש עירית ירושלים, מר אהוד אולמרט 2. הממונה על הגבייה בעירית ירושלים מר משה לוי 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה לבקשת ב"כ העותר מיום 10.8.97 אני מחליט כי העותר יגיש לבית המשפט תצהיר משלים עד יום 1.9.97. ניתנה היום, ח' באב תשנ"ז (11.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028280. I06	[ "בג\"ץ 2828/97" ]	1,954
4,484	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2828/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : פלר גד נגד המשיבים : 1. ראש עירית ירושלים -אהוד אולמרט 2. הממונה על הגבייה בעירית ירושלים 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב עד סוף שנת 1997. ניתנה היום, ב' באלול תשנ"ז (4.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028280. I07	[ "בג\"ץ 2828/97" ]	1,955
508	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 1115 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר: עז מוחמד עומר סלאם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקד אזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית דיון מקדמי בעתירה החלטה לבקשת ב"כ המשיבים, המועד להגשת תגובה מטעם המשיבים מוארך עד יום 1.9.97. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I06	[ "בג\"ץ 96" ]	1,958
6,429	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 1115 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר: עז מוחמד עומר סאלם נגד המשיבים : 1. מפקד איזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית דיון מקדמי בעתירה החלטה ביום 13.2.96 הוציא כבוד השופט קדמי צו ביניים המונע הריסת המבנה נשוא העתירה. הדיון בעתירה עצמה נקבע ליום 14.3.96. קודם ליום זה ביקש בא כוח המשיבים לדחות את מועד הדיון, כדי לאפשר למשיבים לערוך בירור בנוגע לעתירה, והביע הסכמה לכך שצו הביניים יעמוד בתוקפו עד למועד הדיון בעתירה. הדיון נדחה כמבוקש, מאז ועד היום. בא כוח המשיבים מתבקש להגיש לבית המשפט תגובה לעתירה תוך 45 יום. ניתנה היום, ז' באייר תשנ"ז (14.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I04	[ "בג\"ץ 96" ]	1,959
52,782	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1115/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : עז מוחמד עומר סאל ם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקד איזור יהודה ושומרון 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית דיון מקדמי בעתירה החלטה בשל תקלה משרדית הובאה לידיעתי רק עתה ההודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 26.8.98, ובה הסכמה להוצאת צו על-תנאי. צו על-תנאי כמבוקש. 45 יום לתשובה. המזכירות מתבקשת להביא את התיק לעיוני, עם קבלת התשובה, כדי שתתקבל החלטה בדבר המשך הטיפול בתיק. ניתנה היום, י"א בתשרי התש"ס (21.9.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I07	[ "בג\"ץ 1115/96" ]	1,960
66,275	ב בית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1115/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : עז מוחמד עומר סאלם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקד איזור יהודה ושומרון 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה לאור תצהיר התשובה מיום 17.12.99, מתבקשת המזכירות לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב. ניתנה היום, י"ד בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I09	[ "בג\"ץ 1115/96" ]	1,961
70,388	ב בית המשפט העליון בג"ץ 1115/96 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : עז מוחמד עומר סאלם נגד המשיבים : 1. מפקד איזור יהודה ושומרון 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית בקשה לדחיית מועד דיון בשם העותר: עו"ד אוסאמה חלבי החלטה לדחות הדיון, כמבוקש. ניתנה היום, ב' בסיון התש"ס (5.6.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. E11 /עכב	[ "בג\"ץ 1115/96" ]	1,962
74,985	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1115/96 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : עז מוחמד עומר סאלם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקדת איזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית בקשה לדחיית מועד דיון מטעם המשיבים בשם המשיבים: עו"ד מלכיאל בלס החלטה כמבוקש. ניתנה היום, ט"ו באדר ב' התש"ס (22.3.2000). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. A10 /דז/	[ "בג\"ץ 1115/96" ]	1,963
76,448	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1115/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט א' ריבלין העותר : עז מוחמד עומר סאלם נגד המשיבים : 1. מפקד איזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית עתירה למתן צו מוחלט תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז התש"ס ( 27.07.00 ) בשם העותר : עו"ד אוסמה חלבי; עו"ד מחמוד רבאח בשם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין הצדדים הגיעו לידי הסכם ביניהם, אותו אנו הופכים לחלק מפסק דיננו. העתירה נמחקת בלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד בתמוז התש"ס (27.07.2000), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. A12 /דז/	[ "בג\"ץ 1115/96" ]	1,964
16,144	ב בית המשפט העליון בש"פ 7542/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המערערים : 1. מוהנדבן חסן עבדאלואחד זיאדאת 2. גלאל בן חסר עבדאלואחד זיאדאת 3. נעמאן בן ג'ומעה זיאדאת נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנ צרת מיום 17.12.97 בב "ש 2030+1956/97 שניתן על ידי כבוד השופט גינת ה ח ל ט ה 1. לקבוע לדיון ליום 1.1.98 שעה 08:30. 2. לכתב הערר לא צורף העתק כתב האישום ועל בא-כוח העוררים להשלים את החסר לפני מועד הדיון. ניתנה היום, כה' בכסלו תשנ"ח (24.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075420. F01	[ "ש 2030" ]	1,966
14,910	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 846/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. שמאי ליבוביץ 2. דב גרוס 3. גדי אלמקייס 4. יהודה אליינר 5. אפרת ליבוביץ 6. אלי זקס 7. סיימור ג'ון ויויאן 8. דקלה שניאור 9. אליעזר ברמן 10. אורי כרמי 11. איתן פלינט 12. מלכה מיור 13. ורד סוקולובסקי 14. יוסף סוקולובסקי 15. שלמה הלוי 16. פנינה הלוי 17. משה סעדון 18. יהודית סעדון 19. דביר סעדון 20. דנית סעדון 21. נעמי קורן 22. שולמית גל 23. הושע נתנזון 24. חיים תמים 25. יששכר ברמן 26. שמרית רגב 27. ג'וסלין רייזמן נגד המשיבים : 1. מועצה אזורית עמק הירדן 2. מר מר זאב שור ר'מועצה 3. מר גיורא אסתרי מנהל ספורט 4. מר יהושע דקל רשות ספורט 5. מר משה פלד סגן שר החינוך 6. מר זבולון המר שר החינוך עתירה למתן צו על תנאי וצו החלטי תאריך הישיבה: י"ט באייר התשנ"ז (26.5.97) בשם העותרים : שמאי ליבוביץ ודב גרוס (העותרים 1 ו2-) ובשם כל העותרים בשם המשיבים 3-1: עו"ד י' קורין בשם המשיבים 6-4: עו"ד דנה בריסקמן פ ס ק - ד י ן עיינו בעתירה. שמענו טיעוני העותרים על פה. מסקנתנו היא כי העתירה אינה מגלה עילה לקבלת הסעד המבוקש בעתירה. העתירה נדחית. ניתן היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008460. F07	[ "בג\"ץ 846/97" ]	1,974
511	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4608/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר: אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי החלטה לתגובת המדינה בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה. ימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, כג בתמוז התשנ"ז (28.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. L01	[ "בג\"ץ 4608/97" ]	1,976
20,712	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4608/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר : עו"ד גלעד שילה בשם המשיב : עו"ד דנה בריקסמן החלטה לאור הערותינו, מוכן המשיב לשקול מחדש את השאלה בדבר ישיבת קבע. מטעם זה אנו דוחים המשך הדיון בעתירה ל90- ימים. בחלוף זמן זה תוגש לנו הודעה משלימה. לאור תוכנה נקבע הדרכים להמשך הטיפול בעתירה. ניתנה היום, כ"ז באב תשנ"ח (19.8.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. A04	[ "בג\"ץ 4608/97" ]	1,977
36,621	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4608/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ג באייר תשנ"ח (19.5.98) בשם העותר : עו"ד נעימה תפילין בשם המשיב : עו"ד דנה בריסקמן החלטה בהסכמת הצדדים אנו מחליטים לדחות את המשך השמיעה ל45- ימים. בתקופת ימים זו יעמדו העותר ונציגי המשיב בקשר ביניהם לנסות לפתור את קשיי העותר מחוץ לכולי בית-המשפט. בעבור תקופה זו ואם חלילה לא ייפתרו הקשיים תוגשנה הודעות לבית-המשפט והעתירה תיקבע לשמיעה (לפני כל הרכב). היום, כ"ג באייר תשנ"ח (19.5.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. G03	[ "בג\"ץ 4608/97" ]	1,978
56,947	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4608/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים התראה על מחיקה מחמת חוסר מעש בשם העותר: גב' נעימה תפילין, עו"ד גלעד שירה בשם המשיב: עו"ד דנה בריסקמן החלטה מאחר שבעלי-הדין לא עשו את הדרוש כדי להביא את העתירה לדיון תוך זמן סביר, הוחלט לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. יתירה מזו, מעיון בתיק עולה, לכאורה, כי מבוקשו של העותר ניתן לו. גם מסיבה זו אין עוד מקום לעתירה. בעלי הדין רשאים להגיב על החלטה זו תוך עשרה ימים מיום המצאתה. בהעדר תגובה, תמחק העתירה בלא שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, י"ג בניסן תשנ"ט (30.3.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. V05	[ "בג\"ץ 4608/97" ]	1,979
57,185	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4608/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד גלעד שילה החלטה לבקשת העותר, אני מורה על מחיקת העתירה. לתגובת המשיב לעניין ההוצאות, שתוגש תוך שלושים ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד באייר תשנ"ט (10.5.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. P06	[ "בג\"ץ 4608/97" ]	1,980
59,229	ב בית המשפט העליון בג"ץ 4608/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים בקשה לחיוב המשיב בהוצאות בשם העותר: עו"ד גלעד שילה בשם המשיבה: עו"ד בריסקמן החלטה בפני בקשת העותר לחייב את המשיב בתשלום הוצאותיו בעתירה זו. העותר, אזרח איראני הנמצא בישראל ועובד בה משנת 1976, פנה בעתירה לבית משפט זה בבקשה "לעזור לו [לעותר - מ.א.] להשיג אזרחות ישראלית". העותר הגיע לישראל טרם המהפכה באיראן ולטענתו, אין הוא יכול לשוב לארץ מולדתו שכן צפוי לו שם גזר-דין מוות, בשל שהותו הארוכה בישראל. תכליתה של קבלת האזרחות, כעולה מן העתירה, הייתה, ככל הנראה לאפשר לעותר להיפגש עם הוריו הקשישים בתורכיה. עמדתו העקבית של המשיב בעתירה זו הייתה כי העותר איננו זכאי לקבל אזרחות ישראלית וכי אין פגם בעמדה זו המצדיק התערבותו של בית המשפט. לבסוף, לאחר מספר דיונים, ובעקבות הערות בית המשפט, נאות המשיב להעניק לעותר רשיון ישיבת קבע, ולא אזרחות ישראלית, כפי שנתבקש בעתירה. ביום 13.4.99 שיגר בא כוחו של העותר בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיב בהוצאות. העותר סומך בקשתו על הטענה כי נגרמו לעותר הוצאות שנבעו מסירובו המקורי של המשיב להעניק לו רשיון לישיבת קבע. המשיב מצידו מתנגד לחיובו בהוצאות. לטענתו, רשיון לישיבת הקבע שהוענק לעותר ניתן לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיו ההומניטריות המיוחדות של מקרה זה. המשיב מוסיף כי הוא עשה מאמצים גדולים על מנת להסדיר את פגישתו של העותר עם הוריו, באמצעות הקונסוליה הישראלית בתורכיה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי הדין בעניין זה עם העותר. דין הוא כי עותר שחזר בו מעתירתו יהיה זכאי להוצאות בהתחשב בקריטריונים הבאים: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם מיצה העותר את דרכי הפעולה מול הרשויות המוסמכות, טרם הגשת העתירה; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; האם עצם הגשת העתירה, היא אשר הניעה את המשיב לחזור בו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש על ידו בעתירה (ראה בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). בענייננו, פנה העותר אל המשיב לשם קבלת אזרחות ישראלית טרם הגשת העתירה, אך משם לא צמחה לו הישועה. לאחר מכן, הוגשה העתירה. רק לאחר שקוימו בעניין שני דיונים בפני מותב שלושה, ובעקבות ההערות בית המשפט, נאות המשיב לשנות את עמדתו ביחס למתן רשיון ישיבת הקבע (אם כי נשאר בעמדתו לעניין מתן אזרחות ישראלית). סיכומו של דבר: דומה כי העותר אכן מיצה את הדרכים העומדות בפניו, טרם הגשת העתירה. אכן, בפניות האמורות של העותר אל המשיב, נתבקשה אזרחות ישראלית ולא רשיון לישיבת קבע, ואולם לאור עמדת המשיב בפני בית המשפט בעניין הענקת רשיון לישיבת קבע, אין יסוד להניח כי תשובתו לבקשה כזו מצד העותר הייתה אכן מביאה להענקת רשיון זה ללא הגשת העתירה. משקבעתי כי העותר זכאי להוצאות, נותר עוד לדון בסוגיית גובה ההוצאות הראוי לנסיבות מקרה זה. לעניין זה הבאתי במניין שיקולי כי בישיבה אחת של בית המשפט יוצג העותר על ידי גב' תפילין אשר איננה עורכת-דין; כי קוימו בעתירה זו שתי ישיבות בהרכב של שלושה שופטים; כי היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה, כעולה מעיון בה, לא היה רב; כי בסופו של דבר נעתר המשיב לבקשת העותר, וזאת ככל הנראה, בחריגה מן המדיניות הנקוטה על ידו בכגון דא ואף השקיע מאמץ לא מבוטל בניסיון להסדיר את ביקורו של העותר בתורכיה, על מנת לפגוש את הוריו. כמו-כן הבאתי במניין שיקולי את העובדה כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר, שכן העותר, כפי שהוא מעיד על עצמו, יושב בישראל משנת 1976, ואולם רק בשנת 1997 ראה הוא לנכון לפנות לבית המשפט על מנת להסדיר את מעמדו. בשים לב לנסיבות אלה, מורה אני כי המשיב ישלם לעותר סך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ההחלטה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל. ניתנה היום, ו' בתמוז תשנ"ט (20.6.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. P07	[ "בג\"ץ 4608/97", "בג\"ץ 842/93" ]	1,981
512	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5152/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. מועצת מובילים ומסיעים 2. איגוד מסיעים פרטים 3. המוביל ז'ק יולזרי חברה פרטית נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. שר הבטחון 3. המפקח הארצי על תעבורה 4. מנהל תאום קשור אזור חבל עזה בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ח באלול תשנ"ז (10.9.97). בשם העותרים : עו"ד קוטלר שאול בשם המשיבים 1-4: עו"ד יוכי גנסין בשם המשיבה 5: עו"ד אורנה קידר צ ו צו על תנאי כמבוקש. תצהיר תשובה תוך 90 ימים. אין צו ביניים. ניתן היום ח באלול תשנ"ז (10.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95051520. B03	[ "בג\"ץ 5152/95" ]	1,982
14,915	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5152/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. מועצת מובילים ומסיעים 2. איגוד מסיעים פרטים 3. המוביל ז'ק יולזרי חברה פרטית נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. שר הבטחון 3. המפקח הארצי על תעבורה 4. מנהל תאום קשור אזור חבל עזה צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא יתנו לעותרות הזדמנות שווה וצודקת לבצע ו/או להתמודד על ביצוע הסעי פועלים ממחסום ארז ואליו (להלן - ההסעים) תוך כיבוד זכויות העותרות החוקתיות, גם על פי חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. ב. מדוע לא יימנעו מביצוע הליך של רישוי וארגון ביצוע ההסעים, תוך פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של העותרות והפלייתן לרעה, וללא עיגון בדבר חקיקה מתאים. ג. מדוע לא יקיימו את הבטחתם השלטונית, ליתן התרים לביצוע ההסעים, גם לעותרות ויימנעו מייחוד ההתרים למשיבה 5. ד. לחילופין, מדוע לא יצמצמו את ההפיה, העיוות והפגיעה בעותרות, למידה הנדרשת ו/או הראויה בלבד. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 90 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט לבעלי הדין ישירות. ניתן היום ח באלול תשנ"ז (10.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95051520. B04	[ "בג\"ץ 5152/95" ]	1,984
38,372	ב בית המשפט העליון בג"ץ 5152/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ות : 1. מועצת מובילים ומסיעים 2. איגוד מסיעים פרטים 3. המוביל ז'ק יולזרי חברה פרטית נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. שר הבטחון 3. המפקח הארצי על תעבורה 4. מנהל תאום קשור אזור חבל עזה בקשה למחיקת עתירה בשם העותרות: עו"ד שאול קוטלר בשם המשיבים 1-4: עו"ד יוכי גנסין בשם המשיב 5: עו"ד א. קידר החלטה על יסוד הודעת הצדדים שהוגשה ביום 21.5.98, ועל-פי האמור בה נמחקת העתירה בהסכמה, ללא צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ט באייר תשנ"ח (25.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95051520. O06	[ "בג\"ץ 5152/95" ]	1,985
514	ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6624/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערער : אפל סרגיו לואיס סלומון נגד המשיב : אפל אהובה אסתר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.6.96 בת.א. 15/94 שניתן על ידי כבוד השופט נאמן תאריך הישיבה: כח באלול תשנ"ז (30.9.97) בשם המערער : עו"ד זפט בשם המשיב : עו"ד מוסקוביץ בכר פסק-דין נראה לנו שאין מקום עמנו להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. ניתן היום כח באלול תשנ"ז (30.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066240. B03	[ "ע\"א 6624/96" ]	1,989
3,456	בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 6624 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אפל סרגיו לואיס סלומון נגד המשיב ה : אפל אהובה אסתר סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 30.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ו' באייר התשנ"ז (13.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066240. A02 /דז/	[ "ע\"א 96" ]	1,990
13,438	ב בית המשפט העליון בג"ץ 426/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : שמעון סימור קלאגסבורן נגד המשיבים : 1. בית דין הרבני האזורי ירושלים 2. שולמית קלאגסבורן בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד פרופ' מיכאל קורינלדי בשם המשיבה השניה: עו"ד בני דון יחיא החלטה בהסכמה, נמחקת העתירה ללא צו להוצאות. ניתנה היום, ה' בחשון תשנ"ח (5.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004260. O04	[ "בג\"ץ 426/97" ]	1,992
23,862	בבית המשפט העליון בג"ץ 7833/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר: פנחס מלניק נ ג ד המשיבות: 1. הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו 2. "רשת" חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ 3. "טלעד" אולפני ירושלים בע"מ 4. שידורי "קשת" בע"מ 5. כלי זמר בע"מ 6. אר בי איקס - אינטרנשיונל קומפני בע"מ 7. חלילית פ' גרינשפון ובניו בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ב בסיון תשנ"ח (16.6.98) בשם העותר: עו"ד דוד מלניק בשם המשיבה 1: עו"ד יאיר עשהאל בשם המשיבה 2: עו"ד הדס פלד, עו"ד מוטי ארד בשם המשיבה 3: עו"ד גדעון קורן בשם המשיבה 4: עו"ד בני רוטנברג, עו"ד רולי קלינגר פסק-דין השופט י' זמיר : העתירה 1. העותר, המנהל בית מסחר לפסנתרים, עוסק ביבוא ומכירה של פסנתרים רגילים ופסנתרים חשמליים מזה שנים רבות. בשנים האחרונות נתמעט עסקו: הוא מתקשה מאד למכור את הפסנתרים שהוא מייבא. ומדוע? לדעתו, הקושי למכור פסנתרים שהוא מייבא נובע מן הפרסומת הניתנת בטלויזיה לפסנתרים אחרים, המיובאים באופן בלעדי על ידי חברה מתחרה. פרסומת זאת ניתנת בעיקר במישדרי טלויזיה של הערוץ השני. אך לא בתשדירי הפרסומת של ערוץ זה, בהם מוצגת פרסומת גלויה, תמורת תשלום לבעל הזכיון. הפרסומת לפסנתרים המתחרים היא פרסומת סמויה. היא באה לידי ביטוי במופעים משודרים, כאשר המצלמה מתעכבת, בכוונה או שלא בכוונה, על המותג של היצרן או על המותג של היבואן, המוטבע או מודבק באופן בולט על הפסנתר. פסנתרים אלה, במקרה או שלא במקרה, הם פסנתרים המיובאים על ידי החברה המתחרה. וכי תימה הוא שהלקוחות מבקשים דווקא את הפסנתרים המתחרים? 2. בצר לו הגיש העותר את העתירה נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (המשיבה 1) ונגד שלושת בעלי הזכיון לשידורים בערוץ השני, הלא הן החברות רשת, טלעד וקשת (המשיבות 4-2). לאחר זמן צירף העותר, כמשיבות בעתירה, שלוש חברות מתחרות העוסקות ביבוא ומכירה של כלי נגינה (המשיבות 7-5). הוא מבקש בעתירה שבית המשפט יצווה על הרשות השניה ועל בעלות הזכיון (להלן - המשיבות) להימנע משידור תכניות, בהן מוצגים כלי נגינה מכל סוג שהוא, הנושאים כיתוב או סמל של היצרן או המשווק, או להסיר כל כיתוב או סמל כזה בזמן הצילומים. 3. במהלך ההתדיינות הצטמצם שדה המריבה בין העותר לבין המשיבות. ראשית, העותר צמצם את תחום העתירה. הוא הסכים שאין טעם או צורך למנוע שידור תכניות בהן נראים כלי נגינה קטנים, כמו כינור או חליל, אף אם הם נושאים מותג של היצרן. שהרי בפועל, המותג המוטבע על כלים כאלה אינו נראה במהלך השידור, ולכן אינו נופל בגדר פרסומת. לפיכך הסכים העותר לצמצם את העתירה לכלי נגינה גדולים, ובעיקר פסנתרים ומערכות תופים. כמו כן, הסכים העותר לוותר, בשל שיקולים מעשיים, על הדרישה להסיר או לכסות את המותג המוטבע על כלי נגינה, אפילו כלי נגינה גדולים, בצילום ארועים פומביים, כמו קונצרט פומבי של תזמורת בבית התזמורת או מופע פומבי של זמר בפארק ציבורי. ארועים כאלה אינם מאורגנים על ידי בעלות הזכיון ואינם נשלטים על ידן. אין זה ראוי לדרוש מבעלות הזכיון שתמנענה משידור ארועים כאלה, ואין זה מעשי לדרוש מהן שתסרנה או תכסנה מותג המופיע על כלי נגינה בארוע כזה. כיוון שכך, צומצמה העתירה לכלי נגינה גדולים, שעליהם מותג בולט, המשולבים במופעי אולפן מוזמנים, כלומר, מופעי אולפן המופקים על ידי בעלת זכיון או עבור בעלת זכיון. מופעים כאלה נשלטים על ידי בעלת הזכיון ולפיכך, לטענת העותר, אפשר וראוי לדרוש ממנה שתסיר או תכסה מותג של היצרן, המוטבע באופן בולט על כלי נגינה במופע כזה. שנית, במהלך ההתדיינות התברר כי זה זמן מה שהמשיבות אוסרות על המפיקים של מופעי אולפן מוזמנים לצלם כלי נגינה עליהם הודבק באופן בולט המותג של היבואן או המשווק. כיום היבואנים והמשווקים מודעים לאיסור ואינם נוהגים יותר להצמיד לכלי נגינה, המשולבים במופעי אולפן, מדבקה הנושאת את המותג של היבואן או המשווק. מכל מקום, אם יבואן או משווק יפר את האיסור, יהיה המפיק של התכנית חייב להסיר או לכסות את המדבקה בזמן הצילום. התוצאה היא שהעתירה מוגבלת עכשיו למופעי אולפן, בהם משולבים כלי נגינה גדולים, עליהם מוטבע באופן בולט המותג של היצרן. העותר הציג בפני בית המשפט צילומים מתוך מופעי אולפן אשר שודרו בערוץ השני, ובהם מופיע בצורה בולטת, על גבי פסנתר או מערכת תופים, המותג של היצרן. השאלה היא, אם שידור של צילום כזה, בערוץ השני של הטלויזיה, יש בו משום פרסומת אסורה. הטענות 4. המשיבות טוענות כי מבחינה משפטית אין איסור על שידור צילומים כאלה. לטענתן, צילומים כאלה אינם בגדר פרסומת כלל ועיקר, ומכל מקום אין בהם משום פרסומת אסורה על פי דין. מבחינה מעשית, הן טוענות, יהיה זה מכביד, ללא הצדקה, אם יידרשו לכסות במדבקות או בדרך אחרת את המותג של היצרן, המוטבע על כלי נגינה גדולים, במופעי אולפן. נוסף לכך, כיסוי המותג של היצרן עלול לפגוע באיכות המישדר, שכן הוא ימשוך תשומת לב מיותרת לכתם שעל גבי המותג של היצרן. זאת ועוד. אם תוטל על המשיבות חובה לכסות את המותג של היצרן, יהיה בכך משום הפליה לרעה של הרשות השניה ובעלות הזכיון ברשות זאת, בהשוואה לרשות השידור והטלויזיה בכבלים, שהעותר אינו מבקש להטיל עליהם חובה דומה. לכן, לדעת המשיבות, די בכך שהמפיקים והצלמים הונחו על ידן להימנע ככל שניתן מצילום המותג של היצרן המוטבע על כלי הנגינה. מכל מקום, לטענתן, במצב הקיים אין חוסר איזון בין האינטרסים המעורבים במידה המצדיקה התערבות של בית המשפט. העותר, לעומתן, טוען כי במצב הקיים הפרסומת הסמויה ליצרן של פסנתרים מתחרים גורמת לו נזק כלכלי כבד. היא נותנת יתרון בלתי-הוגן למתחרים שלו ופוגעת בחופש התחרות. יתירה מכך. היא פוגעת גם בציבור, הנחשף לפרסומת סמויה, המשפיעה על הצופה באופן תת-מודע, להבדיל מפרסומת גלויה שהיא הפרסומת הראויה. הפרסומת הסמויה לכלי נגינה נגועה, לדעתו, בחוסר סבירות ובשיקולים זרים. יש בה אף פתח לשחיתות, שכן היבואנים והמשווקים של כלי נגינה רואים טעם להעמיד את הכלים לשימוש נגנים ללא תמורה, או במחיר מוזל, כדי לזכות בפרסומת סמויה, אך יעילה, בטלויזיה. מעל לכל, פרסומת כזאת נוגדת את הדין המחייב את הרשות השניה. מה, אם כן, קובע הדין לענין זה? הדין 5. חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן1990- (להלן - החוק או חוק הרשות השניה), נותן רשות לבעל זכיון לכלול במסגרת שידוריו גם תשדירי פרסומת תמורת תשלום. ראו סעיף 81 לחוק. אך הפרסומת עליה מלין העותר אינה חלק מתשדיר פרסומת, ולכן אינה נתפסת על ידי סעיף 81. האם היא נתפסת על ידי סעיף 83 לחוק? סעיף 83 קובע לאמור: "(א) בעל זכיון לא יכלול במישדריו דבר שהוא בגדר פרסומת גלויה או מוסווית ושאינו תשדיר פרסומת ואשר קיבל עבור שידורו תמורה כספית. (ב) בעל זכיון לא יקבל תמורה אחרת בגין שידור כאמור בסעיף קטן (א), אלא בהתאם לכללים שקבעה המועצה". כיוון שאין טענה כי בעלות הזכיון מקבלות תמורה כספית עבור שידורים בהם משולבים כלי נגינה שעליהם נראה המותג של היצרן, אין תחולה, בענין הנדון, לסעיף-קטן 83(א). האם יש תחולה לסעיף-קטן 83(ב)? העותר טוען ברמז כי אולי בעלות הזכיון מקבלות "תמורה אחרת" עבור שידורים אלה. מה התמורה האפשרית? אפשר שהיבואן של כלי נגינה, המעונין בפרסומת לכלי הנגינה עליהם נראה המותג של היצרן, יעמיד אותם לצורך השימוש במופע ללא תשלום, ובכך הוא יוזיל את עלות ההפקה של המופע. אולם שאלה היא אם תמורה כזאת נכללת בגדר התמורה עליה מדבר סעיף-קטן 83(ב). מכל מקום, העותר לא תמך טענה זאת בראיות כנדרש. המסקנה היא, שאין יסוד לומר כי הפרסומת הסמויה לכלי נגינה, עליה מלין העותר, נוגדת את סעיף 83 לחוק הרשות השניה. השאלה היא, אם פרסומת זאת נוגדת את הכללים שהוצאו מכוח חוק זה. 6. סעיף 88 לחוק הרשות השניה מסמיך את מועצת הרשות השניה לקבוע כללים בכל הקשור לשידורם של תשדירי פרסומת, ובין היתר בנושא הבא: "(5) סייגים בדבר שידור פרסומת אגב, פרסומת מוסווית או בלתי מודעת;" מכוח הוראה זאת קבעה המועצה את כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה וברדיו), התשנ"ד1994- (להלן - כללי האתיקה בפרסומת). סעיף 9 לכללים אלה (שכותרתו "פרסומת מוסווית ופרסומת אגב") אמר במקורו כך: "(א) לענין סעיף זה - 'פרסומת אגב' - פרסומת המופיעה, לכאורה, כבדרך אגב; 'פרסומת מוסווית' - פרסומת המשודרת באופן שצופה סביר עלול שלא לזהות כי יש בה פרסום למוצר או שירות; 'פרסומת בלתי מודעת' - פרסומת המשודרת באופן שבו מועבר מסר פרסומי לצופים, בלי שהם מודעים לכך באופן מלא, בתמונות חטופות או בצורה אחרת. (ב) לא ישדר בעל זכיון דבר שהוא בגדר פרסומת אלא בדרך של תשדיר פרסומת שאושר בהתאם לכללי האישור המוקדם. (ג) מבלי לגרוע מהאמור בסעיף קטן (ב) לא ישדר בעל זכיון דבר שהוא בגדר פרסומת מוסווית, פרסומת בלתי מודעת או פרסומת אגב. (ד) על אף האמור בסעיף זה לעיל, רשאי בעל זכיון לשדר מישדר הכולל למעשה, פרסומת אגב למוצר או שירות, כגון תחרות ספורט שמוצבים בה שלטי פרסומת וכיוצא בכך, ובלבד שהתקיימו כל אלה: (1) בעל הזכיון לא יקבל כל תמורה, ישירה או עקיפה, בשל שידור כאמור; (2) החלטת בעל הזכיון לשדר מישדר כאמור לא הושפעה בכל דרך שהיא מהפרסום הכלול בו; (3) הפרסום הוא תוצאת אגב של המישדר עצמו ואיננו עובר את גבול הסביר מבחינת מרכזיותו במישדר; (4) המישדר איננו כשלעצמו תשדיר פרסומת. (5) הפרסומת עצמה אינה מנוגדת לכל דין, לרבות כללים אלה". השאלה היא, אם כן, אם מישדר הכולל צילום של כלי נגינה עליו מוטבע באופן בולט המותג של היצרן מפר את ההוראה שבסעיפים-קטנים 9(ג) ו9-(ד) לכללי האתיקה בפרסומת. מהי פרסומת 7. המשיבות טוענות, כאמור, כי צילום של כלי נגינה במסגרת מישדר של מופע, גם אם המותג של היצרן מוטבע על הכלי באופן בולט, אינו בגדר פרסומת כלל ועיקר, ולכן אין בו הפרה של כללי האתיקה בפרסומת. חוק הרשות השניה וכללי האתיקה בפרסומת אינם מגדירים פרסומת. מהי, אם כן, פרסומת? התשובה תלוייה, כמובן, בהקשר. פרסומת בהקשר של חוק הרשות השניה אינה בהכרח פרסומת בהקשר של חוק אחר. הפירוש תלוי, בכל הקשר, בלשון ובתכלית של החוק באותו הקשר. מה המשמעות של פרסומת בהקשר של חוק הרשות השניה? לעניין זה יש להבחין בין פרסומת גלויה לבין פרסומת סמויה. תשדירי פרסומת תמורת תשלום הם דוגמה מובהקת של פרסומת גלויה. אין ספק שתשדירים כאלה הם בגדר פרסומת. הספק מתעורר לגבי מישדרים רגילים המשלבים מוצרים מסחריים או שירותים מסחריים, כגון, מישדר שנראים בו מכונית, מקרר או סניף של בנק. ברור שלא כל מישדר כזה נחשב פרסומת, גם אם מומחה לדבר, או אפילו אדם ברחוב, יכול לזהות את היצרן של המוצר או את הספק של השירות. עם זאת, גם מישדר כזה, שאינו מצהיר על עצמו כפרסומת ואף אינו מבקש לעשות פרסומת, יכול להיחשב פרסומת. כך, למשל, כאשר מישדר מציג אדם שותה מתוך בקבוק, והצילום מראה באופן בולט ומתמשך את המותג של היצרן המתנוסס על אותו בקבוק. צילום כזה עשוי להיחשב, לפי סעיף-קטן 9(א) לכללי האתיקה בפרסומת, כפרסומת אגב, פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי-מודעת, לפי הנסיבות. כל אלה הם פרסומת סמויה. הכלל הרחב הוא, לפי סעיף-קטן 9(ג) לכללי האתיקה בפרסומת, שפרסומת כזאת אסורה. אך מתי צילום של מוצר מסחרי או שירות מסחרי, במסגרת מישדר רגיל, נעשה פרסומת? הרשות השניה מציעה להבחין בין צילום שיש בו פרסומת לבין צילום שאין בו פרסומת לפי מבחן הטבעיות. זה המבחן המנחה אותה הלכה למעשה. לפי מבחן זה, דבר הנראה טבעי בהקשר של הצילום, מן הבחינה של שיקולי עריכה, צורת הצילום וכדומה, אינו נחשב פרסומת. בהתאם למבחן זה, אין מניעה, לפי כללי האתיקה בפרסומת, לכלול במישדר מוצר מסחרי או שירות מסחרי אם הם נדרשים באופן טבעי, או משתלבים באופן טבעי, בהקשר של המישדר. לדוגמה, טוענת הרשות השניה, אם שדר של חדשות מחזיק בידו עט, הרי זה דבר טבעי בהקשר זה, ולכן אין לראות בכך פרסומת לעט, אפילו אם ניתן לזהות, לפי צורת העט, את היצרן. כנגד זאת, אם להקה של זמרים מופיעה במישדר עם חולצות שעליהן מוטבע באופן בולט שם של חברה מסחרית מסוימת, אין זה דבר טבעי ללהקה, ולכן יש לראות בכך פרסומת לאותה חברה. מבחן הטבעיות הוא מבחן טבעי מבחינת המשיבות. הן יכולות להנחות מראש את המפיקים, הבמאים והצלמים שלא לחשוף, באופן בלתי-טבעי, מוצר מסחרי או שירות מסחרי. הן יכולות גם לברר בדיעבד אצל מפיק, במאי או צלם, מדוע התעכבה המצלמה, באופן בלתי-טבעי, על המותג של מוצר. בדרך זאת מבחן הטבעיות יכול לסייע בידי המשיבות למנוע פרסומת סמויה. המפיק, למשל, ידע שעליו להימנע מפרסומת סמויה, אף שיש בכך כדי להוריד את עלות ההפקה. לכן, מבחינת המשיבות מבחן הטבעיות הוא מבחן מועיל. עם זאת, מבחן הטבעיות אינו מבחן ראוי לזיהוי פרסומת. קודם כל, הוא לא נועד לזיהוי פרסומת, אלא הוא מבחן כללי, המשמש את בעל הזכיון כדי לעשות את המישדר אמין יותר וטוב יותר, ללא קשר לשאלת הפרסומת. כך, למשל, הוא משמש את בעל הזכיון כדי להחליט אם לשלב במישדר צילום של אדם מסויים, לבוש מסויים או נוף מסויים, אף כאשר אין כל חשש לפרסומת. לשון אחרת, מבחן זה נועד להוציא מן המישדר, למען איכות המישדר, כל מה שאינו שייך באופן טבעי למישדר, אך הוא לא נועד לזהות פרסומת. לכן גם אין בכוחו למנוע פרסומת. אפשר שמנקודת המבט של בעל הזכיון, צילום של מוצר מסחרי או שירות מסחרי ישתלב במישדר באופן טבעי, ועדיין אפשר שהצילום יפעל, מנקודת המבט של הצופה, כפרסומת. אמור מעתה, מבחן הטבעיות, גם אם הוא משרת כראוי את בעל הזכיון, אין הוא משרת כראוי את הצופה. בין בעל הזכיון לבין הצופה יש להעדיף, בתחום הפרסומת, את הצופה. המישדר הינו, בתחום זה, רק מדיום, פשוטו כמשמעו. הוא אינו המסר, אלא רק אמצעי, המעביר מסר מן היצרן או המשווק אל הצופה שהוא גם הצרכן. אפשר לעשות באמצעי זה, כמו בכל אמצעי, שימוש לרעה באופן שיפגע בצופה. לכן יש צורך להגן על הצופה. זהו תפקיד של בעל זכיון. תפקידו למנוע פרסומת בלתי-הוגנת או בלתי-ראויה, גם אם תפקיד זה כרוך בטרחה. זו גם התכלית של כללי האתיקה בפרסומת: הם נועדו בעיקר להגן על הצופה. לתכלית זאת הם מטילים מגבלות על שידור הפרסומת, הן פרסומת גלויה והן פרסומת סמויה. ראו בג"ץ 4520/95 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (לא פורסם). לפיכך יש צורך במבחן שישרת תכלית זאת. 8. נקודת המוצא למבחן שישרת תכלית זאת נעוצה במשמעות הרגילה של פרסומת. לפי המלון החדש של אבן-שושן, פרסומת היא "עשיית פרסום ופומבי למישהו או למשהו, ובמיוחד במטרה מסחרית". ובמלון ספיר מוגדרת פרסומת כך: "פרסום לתוצרת, ליצירה וכד' לשם מטרה מסחרית, עשיית פומבי לדבר-מה". לפי הגדרות אלה, הפרסומת כוללת שני מרכיבים: האחד - עשיית פומבי; השני - למטרה מסחרית. מבחן המבוסס על שני מרכיבים אלה יפה כדי לאפיין פרסומת בדרך כלל. הוא יפה גם כדי לאפיין מישדרי פרסומת בטלויזיה. אך אין הוא יפה כדי לאפיין פרסומת סמויה בטלויזיה. הפרסומת הסמויה בטלויזיה שונה מפרסומת בדרך כלל שכן היא עוברת דרך מדיום שיש לו מטרות ושיקולים משל עצמו. כתוצאה, הטלויזיה יכולה לעשות פומבי למוצר מסויים או לשירות מסויים, לא למטרה מסחרית, אלא לשם מטרה אחרת או אף ללא מטרה. למשל, היא יכולה להציג באופן בולט מותג של מוצר מסויים על מנת לשרת את העלילה, או כדי להימנע מטרחה הכרוכה בטשטוש המותג, או מתוך חוסר-אכפתיות. גם כך, אפשר שבפועל, מנקודת המבט של הצופה, תהיה בכך פרסומת למוצר. לכן, ככל שמדובר בטלויזיה, יש צורך במבחן שיזהה פרסומת מנקודת המבט של הצופה. מנקודת מבט זאת, פרסומת היא חשיפה של הצופה למוצר מסחרי או לשירות מסחרי באופן ובמידה שיש בהם כדי לתת עדיפות לאותו מוצר או אותו שירות בעיני הצופה הסביר. אפשר לכנות מבחן זה בשם מבחן התוצאה. ברור שלא כל מקרה בו מוצר מסחרי או שירות מסחרי נחשף לעיני הצופה עובר את מבחן התוצאה. בהקשר הנדון מדובר רק בחשיפת המותג של היצרן. ברור גם שלא כל מקרה בו מותג של מוצר או שירות נחשף לעיני הצופה עובר את מבחן התוצאה. רק מקרה בו המותג של המוצר או השירות נחשף באופן ובמידה שיש בהם כדי לתת עדיפות לאותו מוצר או שירות בעיני הצופה הסביר יהיה בו משום פרסומת. מבחן התוצאה הוא מבחן הסבירות. אכן, זהו מבחן רחב. אך אין בכך פסול. ראשית, ראוי לקבוע מבחן רחב, לצורך הגנה יעילה על הצופה, שהיא התכלית של כללי האתיקה בפרסומת. שנית, לא כל פרסומת הנתפסת על ידי המבחן הרחב, לרבות פרסומת סמויה, היא פרסומת אסורה, אלא רק פרסומת הסותרת את כללי האתיקה בפרסומת. 9. האם צילום המותג של כלי נגינה גדולים במופעי אולפן, נשוא עתירה זאת, יש בו, לפי מבחן התוצאה, משום פרסומת? אי-אפשר לתת תשובה שתחול על כל המקרים. התשובה תלויה באופן ובמידה של החשיפה בכל מקרה. אולם ברור כי יש מקרים בהם התשובה חיובית. העותר הציג בפני בית המשפט צילומים רבים מתוך מופעי אולפן ששודרו בערוץ השני ובהם פסנתרים וכלי נגינה גדולים אחרים עליהם מוטבע המותג של היצרן. בצילומים אלה המותג מוטבע באותיות גדולות ובולטות, הרבה יותר מאותיות של קידוש לבנה, המתנוססות על חזית הכלי, באופן שרק עיוור לא יראה אותן. מותג המוטבע על ידי היצרן באופן כזה לא נועד לזיהוי בלבד. הוא נועד בעיקר לפרסומת. אך לא זה העיקר. העיקר הוא, לפי מבחן התוצאה, שצילום של מותג כזה עשוי בהחלט להשפיע על צופה סביר. ראשית, הוא עשוי להטביע את המותג גם בתודעה של הצופה. המודעות למותג מסויים להבדיל ממותגים אחרים, כתוצאה מחשיפה נשנית וחוזרת, היא אחת המטרות החשובות של פרסומת. שנית, למטרת הפרסומת נודעת חשיבות גם להקשר בו מופיע המותג. כאשר מותג מופיע בהקשר של אמן, בדרך כלל אמן בעל רמה, שהטלויזיה רואה לנכון להציגו בפני הציבור, יש בכך כדי לקדם את המותג. הצופה הסביר עשוי לחשוב שאם אמן זה מנגן על פסנתר זה, יש בכך ראיה לאיכות הפסנתר. ויש בכך גם כדי לתת עדיפות למותג של פסנתר זה על פני מותגים אחרים של פסנתרים. צילומים מסוג זה יש בהם משום פרסומת. פרסומת סמויה 10. כללי האתיקה בפרסומת קובעים, בסעיף-קטן 9(ב) וסעיף-קטן 9(ג), שבדרך כלל אין לשדר פרסומת בערוץ השני אלא בדרך של מישדר פרסומת, ולא בדרך של פרסומת סמויה, בין שהיא פרסומת אגב, פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי-מודעת. אמנם גם הכלל הרחב, המתיר לשדר תשדירי פרסומת, כפוף לחריגים, שנועדו בעיקר להגן על הציבור, כגון האיסור (לפי סעיף 3 לכללים) לשדר תשדיר פרסומת שיש בו משום פגיעה בטעם הטוב, בכבודו של אדם או ברגישות הציבור. אולם הכלל הרחב עצמו מלמד על גישה חיובית לפרסומת באמצעות תשדירי פרסומת. פרסומת כזאת מותרת משום שהיא חלק מחופש הביטוי. ראו בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1. היא מותרת גם משום שהיא חלק מחופש העיסוק. ראו שם , בעמ' 23. יש בה תועלת חברתית. בחברה דמוקרטית, הבנויה על שוק חופשי ותחרות עסקית, הפרסומת היא כשמן על גלגלי המשק. לעומת זאת, הכלל הרחב, האוסר פרסומת סמויה, מלמד על גישה שלילית לפרסומת כזאת. אמנם גם פרסומת סמויה נכללת בחופש הביטוי ובחופש העיסוק. אולם זהו רק צד אחד של המאזן. מן הצד השני של המאזן עומד הנזק לחברה. על הנזק הכרוך בפרסומת סמויה ברשות השידור (ודוק: לא הרשות השניה) עמד מבקר המדינה, בדו"ח השנתי מס' 38, לשנת 1987. הוא ציין (בעמ' 779) את התופעה של פרסומת סמויה לאמור: "אזכור שם של מוצר, שירות, ארגון או איש, במהלך תכנית טלוויזיה או רדיו, שאינו מתחייב מציווי הסיקור העיתונאי, מהווה פרסומת סמויה, שעשוי להיות לה ערך עסקי רב. הרשות קבעה לעצמה נהלים כדי למנוע החדרת פרסומת סמויה לתכניותיה אך בבדיקה נמצאו חריגות המצביעות על מצב לא תקין בתחום זה". הדו"ח נותן (בעמ' 781) דוגמאות לפרסומת סמויה בערוץ הראשון של הטלויזיה בדרך של התעכבות המצלמה על פרטים מסחריים מזהים במישדרים רגילים. והוא מסכם (בעמ' 784) את נזקה של הפרסומת הסמויה כך: "לפרסומת הסמויה ברשות השידור השפעות שליליות, מקצת מהן אף חמורות, ביניהן: (א) חשיפת הציבור לפרסומת מסחרית שאינה מזוהה בתור שכזאת, לעתים אגב יצירת רושם שרשות השידור הממלכתית ממליצה על מוצר, שירות, ארגון או איש, או תומכת בהם. (ב) פתיחת פתח לקבלת טובות הנאה אישיות. (ג) מתן יתרונות לא הוגנים בתחרות המסחרית, בין בתחום המוצרים והשירותים ובין בתחום התרבות והבידור, על ידי העדפת גורם או איש על בסיס קשרים אישיים או אחרים. (ד) מניעת הכנסות מרשות השידור מפרסומת מסחרית על ידי מתן פרסומת חינם". בדו"ח השנתי מס' 42, לשנת 1991, מתחה מבקרת המדינה ביקורת על התופעה של פרסומת סמויה גם בתשדירי הטלויזיה של הרשות השניה. היא הביאה (בעמ' 814) דוגמאות לפרסומת כזאת, חזרה וציינה (בעמ' 815) את הנזק הטמון בפרסומת סמויה, והמליצה בפני הרשות השניה לנקוט צעדים כדי למנוע מראש פרסומת כזאת. אחד ההיבטים המזיקים של פרסומת סמויה הוצג בבג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו , פ"ד נ(3) 397. שם אמרתי כך (בעמ' 415): "הטעיה בפרסומת אינה נעשית בהכרח באופן גלוי ומפורש. היא יכולה להיעשות גם באופן מוסווה ועקיף. פרסומת כזאת, המדברת מתחת לסף התודעה, עשויה אפילו להיות יעילה יותר, ויחד עם זאת גם מסוכנת יותר, מפרסומת מודעת". לפיכך, באיזון בין זכויות היסוד הכרוכות בפרסומת סמויה לבין הנזק לחברה הנובע מפרסומת כזאת, ובעקבות הביקורת של מבקר המדינה, קבעה מועצת הרשות השניה, בכללי האתיקה בפרסומת, את האיסור לשדר פרסומת סמויה. יש מדינות בהן נקבע איסור מוחלט על פרסומת סמויה בטלויזיה. יש מדינות בהן אין הגבלה על פרסומת בטלויזיה, לרבות פרסומת סמויה. ויש מדינות ההולכות בדרך ביניים. גם ישראל הולכת בעניין זה בדרך ביניים שהותוותה, באופן כללי, על ידי הטלויזיה המסחרית בבריטניה. 11. כללי האתיקה בפרסומת, שקבעו בסעיף-קטן 9(ג) איסור על שידור פרסומת סמויה, הוסיפו וקבעו בסעיף-קטן 9(ד) חריג לאיסור. על פי החריג, מותר לשדר פרסומת אגב, "כגון תחרות ספורט שמוצבים בה שלטי פרסומת וכיוצא בכך", ובלבד שהתקיימו תנאים מסויימים שפורטו בסעיף-קטן זה. ראו נוסח סעיף 9 לעיל פיסקה 6. החריג שנקבע בסעיף-קטן 9(ד) הינו מצומצם על פי לשונו. הוא מתיר רק פרסומת אגב המקיימת את התנאים שפורטו בו. הוא אינו מתיר כלל פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי-מודעת, כהגדרתן בסעיף-קטן 9(א). יתירה מזאת. גם לגבי פרסומת אגב, ראוי לתת לחריג זה פירוש מצמצם. ראשית, משום שמדובר בחריג. שנית, משום שפרסומת אגב, גם כאשר היא מקיימת את התנאים שפורטו, אינה ראויה לעידוד. כנגד רקע זה עומדת השאלה אם הפרסומת לכלי נגינה במופעי אולפן, נשוא עתירה זאת, נתפסת על ידי האיסור על פרסומת סמויה, כפי שנקבע בסעיף-קטן 9(ג), או אם היא נכללת בחריג לאיסור, כפי שנקבע בסעיף-קטן 9(ד). 12. במהלך ההתדיינות התגבשה אצל בית המשפט התרשמות, על יסוד הטעונים בכתב ובעל-פה, כי הפרסומת הניתנת לכלי נגינה במופעי אולפן, נשוא העתירה, נתפסת על ידי סעיף-קטן 9(ג) לכללי האתיקה בפרסומת, וספק אם היא מתיישבת עם סעיף 9(ד) לכללים אלה. ביום 17.6.97 נתן בית המשפט החלטה זאת: "לפי הצעתנו ולאחר שמיעת הערותינו, הסכימה המשיבה מס' 1 להביא לפני מוסדותיה המוסכמים לדיון חוזר את נושא העתירה על מנת שידון על כל היבטיו, דבר שלא נראה לנו שנעשה עד כה, הן מבחינת עצם הכללים שנקבעו והן מבחינת יישומם על ידי הנחיות". בעקבות החלטה זאת דנה ועדת הפרסומת והאתיקה של מועצת הרשות השניה בשאלת הפרסומת הסמויה בשידורי הרשות. הוועדה שמעה את העותר, בעלי הזכיון וגופים נוספים. בסיכום הדיון המליצה הוועדה בפני מועצת הרשות השניה לתקן את סעיף-קטן 9(ד) לכללי האתיקה בפרסומת. המועצה קיבלה את ההמלצה. נוסף לכך, המנהל הכללי של הרשות השניה החליט, גם זאת לפי המלצת הוועדה, להוציא הנחיות חדשות לענין פרסומת סמויה. וזו לשונו של סעיף-קטן 9(ד) לכללים לאחר התיקון (השינויים מודגשים): "על אף האמור בסעיף זה לעיל, רשאי בעל זכיון לשדר מישדר הכולל למעשה פרסומת אגב למוצר או שירות, כגון תחרות ספורט שמוצבים בה שלטי פרסומת וכיוצא בכך, ובלבד שהתקיימו כל אלה: (1) בעל הזכיון לא קיבל כל תמורה, ישירה או עקיפה, בשל שידור כאמור; (2) להופעת המוצר או השירות במישדר יש הצדקה תכניתית. (3) החלטת בעל הזכיון לשדר מישדר כאמור לא הושפעה בכל דרך שהיא מהפרסום הכלול בו; (4) הפרסום הוא תוצאת אגב של המישדר עצמו, משתלב במישדר באופן טבעי ואיננו עובר את גבול הסביר מבחינת מרכזיותו במישדר; (5) המישדר איננו כשלעצמו תשדיר פרסומת. (6) הפרסומת עצמה אינה מנוגדת לכל דין, לרבות כללים אלה". ההנחיות החדשות, הנוגעות לענייננו, אומרות כך: "1. על בעל הזכיון לוודא בכל תכנית, כי מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 83 לחוק וסעיף 9 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה וברדיו), התשנ"ד1994-. 2. יש להימנע ככל האפשר מהצגה או ציון מילולי של מוצר או שירות בתכנית. בכל מקרה בו מופיעים מוצר או שירות בתכנית יש לוודא כי יש הצדקה תכניתית הן לעצם הופעתם בתכנית והן לאופן בו הם מופיעים כגון זוית צילומם, משך זמן צילומם וכיו"ב. 3. בכל מקרה בו מופיעים מוצר או שירות בתכנית יש לנהוג בזהירות מירבית על מנת שלא ייווצר רושם שתוכן התכנית מושפע ממניעים מסחריים. 4. ... 5. ... 6.א. בהופעת כלי נגינה במישדר לא יופיעו לוגו או שם החברה המיבאת או המשווקת. ב. ניתן לצלם במישדר כלי נגינה שעליו מופיע שם היצרן בצורה המקובלת ובמקומות המקובלים לגבי אותו כלי נגינה שמתוצרתו. סימון זה הוא היחיד שיופיע על כלי הנגינה או הציוד. ג. יש להימנע, ככל האפשר, מלמקד את המצלמה - על הסימון של השם או הלוגו של יצרן כלי הנגינה. 7. נוהל זה מהווה השלמה לכללי אתיקה בפרסומת בכל הנוגע לפרסומת אגב, והדרכה וסיוע בקיומם. אין בנוהל זה כדי להוסיף או לגרוע מהוראות החוק והכללים ומכל סמכות המוקנית למנהל הרשות מכוח הדין והוראות הזיכיון". סעיף-קטן 9(ד) בנוסח החדש וההנחיות החדשות הועברו על ידי הרשות השניה אל בעלי הזכיון, ואלה העבירו אותם לידיעת הנוגעים בדבר, העובדים אצל בעלי הזכיון או עבורם. 13. ראוי לשבח את מועצת הרשות השניה על התיקון לסעיף-קטן 9(ד) לכללי האתיקה בפרסומת, ועל ההנחיות החדשות, שהוצאו מתוך מגמה לפתור את בעיית הפרסומת הסמויה, נשוא העתירה. אולם האם בפועל יש בהם כדי לפתור בעיה זאת? העותר משיב בשלילה. הוא טוען כי סעיף-קטן 9(ד) לכללי האתיקה בפרסומת, בנוסח המקורי ובנוסח המתוקן, אינו רלבנטי לבעיה נשוא העתירה. לטענתו, סעיף-קטן 9(ד) מסדיר פרסומת אגב בארועים מסוקרים, כמו פרסומת בתחרות ספורט שמוצגים בה שלטי פרסומת. בהתאם לכך, הוא חל גם על ארועים מוסיקליים, כמו מופע של תזמורת במקום ציבורי. אך הוא אינו מסדיר פרסומת אגב במופעי אולפן. מופעי אולפן שונים, לענין זה, מארועים חיצוניים כמו תחרות ספורט או קונצרט פומבי. והרי העתירה, שבתחילה התייחסה לכל המישדרים, לרבות פרסומת הניתנת בארועים חיצוניים, הוגבלה במהלך ההתדיינות לפרסומת הניתנת במופעי אולפן בלבד. לא זו בלבד שסעיף-קטן 9(ד) אינו מתייחס למופעי אולפן, לפי לשונו, אף אין בו פתרון ראוי, לפי תוכנו, לפרסומת סמויה במופעים כאלה. בעיקר, אין בו כדי למנוע צילום פסנתרים וכלי נגינה גדולים אחרים עליהם מוטבע באופן בולט המותג של היצרן. אני נוטה לחשוב שהעותר צודק. אם כך, מן הראוי שמועצת הרשות השניה תקבע בכללי האתיקה בפרסומת הסדר מיוחד לפרסומת אגב במופעי אולפן. גם אם לא כך, וסעיף-קטן 9(ד) חל גם על מופעי אולפן, יש מקום לקבוע, במסגרת סעיף-קטן זה, הסדר שימנע פרסומת אגב, שאין לה הצדקה, במופעי אולפן. העותר מוסיף וטוען כי גם ההנחיות החדשות אינן פותרות את בעיית הפרסומת הסמויה נשוא העתירה. סעיף 6 להנחיות אלה עוסק במיוחד בפרסומת לכלי נגינה. הוא אוסר במפורש צילום המותג של היבואן או המשווק, אך הוא אינו אוסר צילום המותג של היצרן, גם אם הוא מוצג באופן ובמידה שיש בהם משום פרסומת. להיפך. הוא מתיר לצלם את "שם היצרן בצורה המקובלת ובמקומות המקובלים לגבי אותו כלי נגינה שמתוצרתו". אלא שהצורה המקובלת והמקומות המקובלים על יצרנים מסויימים, לגבי הטבעת המותג על כלי נגינה, נעשים לפרסומת ונראים כפרסומת. הסייג היחיד שנקבע בסעיף זה אומר כי יש להימנע "ככל האפשר" מלמקד את המצלמה על המותג של היצרן. אולם הצילומים שהוצגו על ידי העותר בפני בית המשפט מלמדים כי בכלי נגינה מסויימים המותג של היצרן מוטבע על הכלי באופן כזה שבפועל אי-אפשר, או כמעט אי-אפשר, להוציא אותו ממסגרת הצילום. נראה, אם כן, כי סעיף-קטן 9(ד) לכללים וההנחיות החדשות גם יחד, אין בהם כדי לפתור את הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. 14. לפיכך שאל בית המשפט את בא-כוח הרשות השניה, במהלך ההתדיינות, אם קיימת נכונות מצד הרשות השניה לשקול מחדש את הכללים וההנחיות, במגמה למצוא פתרון טוב יותר לבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. ממש בסוף ההתדיינות, לאחר התייעצות עם באי-הכוח של המשיבים האחרים, העלה בא-כוח הרשות השניה הצעה לקבוע הנחיה נוספת, שתצטרף לסעיף 6 של ההנחיות החדשות כסעיף-קטן 6(ד). ראו את נוסח סעיף 6 להנחיות החדשות לעיל פיסקה 12. הנוסח המוצע לסעיף-קטן 6(ד), כפי שהוצג בפני בית המשפט, אומר כך: "יש להימנע מצילום שם היצרן בס"ק (ב) על כלי נגינה בתכנית אולפן כאשר הופעתו עוברת את גבול הסביר בשים לב לזווית הצילום, משך הצילום, וכיו"ב". לאחר שנסתיימה ההתדיינות, במהלך הכתיבה של פסק הדין, נתקבלה בבית המשפט הודעה, מאת בא-כוח הרשות השניה, ובה נאמר כי הנוסח המוצע לסעיף-קטן 6(ד), כפי שהוצג בפני בית המשפט, אכן הוסף להנחיות על ידי המנהל הכללי של הרשות השניה. יש בכך צעד נוסף לקראת פתרון הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. אך האם יש בכך פתרון ראוי? העותר טוען כי הפתרון הראוי מחייב לכסות את המותג של היצרן, ככל שמדובר במותג בולט על כלי נגינה גדולים במופעי אולפן, במדבקה או בדרך אחרת. זהו לדבריו, פתרון יעיל וגם מעשי. הוא הציג בפני בית המשפט צילומים המוכיחים, לדבריו, כי פתרון זה נקוט לעתים בתשדירים של הערוץ השני. אם תיקבע חובה לכסות את המותג של היצרן כאמור, סביר להניח כי בדרך כלל הספק של כלי הנגינה או המשתמש בכלי הנגינה יטרח לכסות את המותג באופן ראוי, שאם לא כן, יעשה זאת המפיק או הצלם ללא קושי. האם המנהל הכללי של הרשות השניה, שקבע בסעיף 6(א) להנחיות החדשות כי "בהופעת כלי נגינה במישדר לא יופיעו לוגו או שם החברה המיבאת או המשווקת", שקל בכובד ראש את האפשרות לקבוע הנחיה דומה (כפוף לחריגים הנדרשים) גם לגבי המותג של היצרן? 15. לא ראינו לנכון לקבל את ההוספה של סעיף-קטן 6(ד) להנחיות החדשות כפתרון לבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. לדעתי, אין בה כדי לפתור כראוי את הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. ראוי שהרשות השניה תשקול בכובד ראש את הפתרון המונע צילום של מותג בולט על גבי כלי נגינה גדולים במופעי אולפן, בין בדרך של כיסוי המותג במדבקה ובין בדרך אחרת, גם אם הדבר כרוך בטרחה מסויימת. בשל כך הגענו למסקנה כי מן הראוי להחזיר את הענין נשוא העתירה אל הרשות השניה כדי שתשקול מחדש ותגבש פתרון, תוך פרק זמן סביר, לבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה במופעי אולפן. 16. במהלך ההתדיינות שאלנו את בא-כוח העותר מדוע זה לא צירף כמשיבות לעתירה גם את רשות השידור ואולי גם את המועצה לשידורי כבלים ואת בעלי הזכיון לשידורי כבלים. שהרי ברור כי הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה קיימת גם בערוצי הטלויזיה אחרים. ראו לעיל, בפיסקה 10, ממצאים של מבקר המדינה לגבי פרסומת סמויה בערוץ הראשון של רשות השידור. ברור גם כי אין הצדקה לכללים שונים בבעיה זאת, באופן שיפגע בערוץ השני. התשובה של בא-כוח העותר היתה, כי באופן מעשי הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה חמורה במיוחד במישדרים של הערוץ השני, וכי אין בידו די חומר כדי לבסס עתירה נגד ערוצי טלויזיה אחרים. אך, לגוף הענין, העותר מעונין, כמובן, כי פרסומת אגב לכלי נגינה תימנע בכל ערוצי הטלויזיה, ומבחינה עקרונית אין מקום, לדעתו, להבחין לענין זה בין ערוצי הטלויזיה. לא שמענו טענות מטעם רשות השידור או מטעם המועצה לשידורי כבלים, ולכן לא נוכל לקבוע דבר לגבי הפרסומת לכלי נגינה בערוצים אלה. עם זאת, לאחר שיתגבש הסדר בענין של פרסומת אגב לכלי נגינה במישדרים של הערוץ השני, חזקה על יתר ערוצי הטלויזיה שישקלו את המצב הקיים אצלם בענין זה לאור אותו הסדר. 17. לפיכך אנו מחליטים לעשות צו מוחלט נגד הרשות השניה, במובן זה שהרשות השניה תשקול מחדש את הבעיה של פרסומת אגב במופעי אולפן לכלי נגינה גדולים, ותגבש הסדר סביר לבעיה זאת, בין בדרך של כיסוי המותג של היצרן ובין בדרך אחרת. כמובן שאם ההסדר שיגובש לא יפתור את הבעיה, לדעת העותר, יהיה בידו לשוב ולהביא את הבעיה בפני בית המשפט. הרשות השניה תשלם את הוצאות המשפט לעותר בסכום כולל של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. ניתן היום, כ"ח באב תשנ"ח (20.8.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078330. I16	[ "בג\"ץ 7833/96", "בג\"ץ 4520/95", "בג\"ץ 606/93" ]	1,999

61,578

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3330/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת עיריית אור יהודה נגד המשיבים : 1. ממשלת ישראל 2. המועצה הארצית לתכנון ובניה 3. שר הפנים 4. שר התחבורה 5. השר לאיכות הסביבה 6. שר הבריאות 7. שר האוצר 8. שר הביטחון 9. רשות שדות התעופה בישראל 10. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז תאריך הישיבה: ח' בשבט התשנ"ט (25.1.99) בשם העותר ת: עו"ד פרוכטמן יוסף, עו"ד שלמה ולדמן עו"ד אושרה פרוכטמן בשם המשיבים 8-1, ו10-: עו"ד אוסנת מנדל (זילברג) בשם המשיב 9: עו"ד מלצר חנן, עו"ד דניאל פדר, עו"ד איילת וקסלר-סימון פסק-דין לבקשת באי-כוח בעלי הדין אנו נותנים תוקף של פסק-דין להסדר שבעלי-הדין הסכימו עליו והמצורף לפסק-הדין ומסומן "א". בכפוף לאמור בהסדר אנו מחליטים למחוק את העתירה. היום, ח' בשבט התשנ"ט (25.1.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97033300. G20 "א" הסדר תמ"א 2/4 ו- 2/4א והיתרי הבנייה שהוצאו מכוחן תקפים, יינתנו היתרי בנייה על-פיהן, ולא תחולנה מגבלות כלשהן על הבנייה ועל עבודות הפיתוח בנתב"ג. המועצה הארצית תאפשר לעותרת לטעון פעם אחת נוספת, על מנת לדון בטענות העותרת שהועלו במהלך הדיון ביום 25.1.99, אותן יעלה בא-כוח העותרת על הכתב בטרם יישמע על-פה. זכות טיעון דומה תינתן לרשות שדות התעופה. בעקבות הדיון תשקול המועצה הארצית האם יש מקום להוסיף הערות, הבהרות או תיקונים לגבי תבנית התפעול הקבועה בפרק ט' לתוכנית, והכל, מבלי לשנות את מנח המסלולים ואת ההיבטים הפיזיים של התכנית. בכפוף לאמור לעיל תימחק העתירה.

[ "בג\"ץ 3330/97" ]

1,833

474

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7948/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : בנק הפועלים בע"מ נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : 1. מוסכי צומת גהה בע"מ המשיבה בערעור ובערעור שכנגד: 2. שירותי מסיט בע"מ, משיבה פורמלית סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שניים-עשר עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שלושה עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערער ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ב' בטבת התשנ"ח (31.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079480. A03 /דז/

[ "ע\"א 7948/96" ]

1,834

6,439

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7948 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער : בנק הפועלים בע"מ נגד המשיבים : 1. מוסכי צומת גהה בע"מ 2. שירותי מסיט בע"מ בקשה למתן ערובה אחרת בשם המבקש: עו"ד שאול פלס החלטה תנתן התחייבות עצמית בתנאי הערבות הבנקאית. זו תוגש תוך חמישה עשר יום מיום מתן ההחלטה. ניתנה היום, י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079480. Q02

[ "ע\"א 96" ]

1,835

18,723

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7948/96 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער : בנק הפועלים בע"מ נגד המשיבים : 1. מוסכי צומת גהה בע"מ 2. שירותי מסיט בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.9.96 בתיק ת.א. 151/93 שניתן על ידי כבוד השופטת דרורה פלפל תאריך הישיבה: כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98) בשם המערער : עו"ד שאול פלס, עו"ד שירי רפאלי בשם המשיבים : עו"ד דורון כוכבי, עו"ד ליאור עמית פסק-דין השופט י' אנגלרד: 1. הערעור והערעור שכנגד עוסקים ביחסי בנק ולקוח בנושא של חיובי ריבית על הלוואות. השאלות המשפטיות נסבות סביב שלושה עניינים: א. הלוואות צמודות למדד שניתנו בזמן של אינפלציה מהירה ב14- בחודש ופרעונן נקבע ל16- בחודש. להסדר זה ניתן בפי העם הכינוי "גניבת מדד" מצד הבנק המלווה, משום שההלוואה גדלה למחרת יום לקיחתה בשיעור של מדד נוסף, דהיינו: המדד של החודש הקודם שהתפרסם ביום ה15- לחודש ההלוואה. ב. הלוואות צמודות מדד שפרעונן החודשי בוצע באמצעות חיוב החשבון החוזר הדביטורי (להלן: "החח"ד") של הלווה. חח"ד הינו חשבון עסקי, המושתת על העקרון של משיכת אשראי לפי צרכי הלקוח וחיוב הלקוח בריבית רק בגין השימוש באשראי בפועל. עבור קו האשראי משלם הלקוח עמלת הקצאת אשראי וריבית על פי ניצול יומי בפועל. אם מושך הלקוח סכום העולה על מסגרת האשראי המאושר, הוא מתחייב בריבית חריגה בגין הסכומים החריגים, בהתאם להסכמי האשראי בחח"ד. כאשר החח"ד הוא במצב של חובה, התוצאה של פרעון ההלוואה דרך החח"ד היא הגדלת החוב בחשבון החח"ד, תוך חיובו בריבית בשיעור החל על חשבון זה. שיעורה של ריבית זו עלה על שיעור ריבית הפיגורים שחל על ההלוואה הצמודה. ג. הלוואות שחישובי הריבית שלהן נעשו על ידי הבנק על בסיס של 360 יום לשנה, דהיינו, על יסוד "שנת בנק" במקום שנה רגילה שהיא בת 365 יום. 2. ההיבטים המשפטיים של סוגיות אלה נוגעים לשתי נקודות מרכזיות: הסכמת הלקוח לדרכי החישוב והסילוק של הבנק והתאמת דרכים אלה להגבלה הסטטוטורית של שיעורי הריבית, כפי שנקבע בחוק הריבית, תשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הריבית") ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל - 1970 (להלן: "צו הריבית"), לגבי הלוואות "צמודות ערך". מובן מאליו כי קיים קשר הדוק בין שתי הנקודות הנזכרות, כי בהנחה שההסדר של הגבלת הריבית הסטטוטורית הוא קוגנטי, הרי העובדה שהלקוח הסכים הסכמה מלאה לדרכים בהן נהג הבנק בחישובי הריבית ובסילוקין אינה מעלה ואינה מורידה. הסכמה זו אינה תופסת, בהיותה נוגדת את ההסדר החקוק של הגבלת ריבית (ראה סעיף 6 לחוק הריבית). מאידך, העובדה כי מעשי הבנק אינם נוגדים את ההוראות הסטטוטוריות בדבר השיעורים המירביים של הריבית אינה יכולה, כמובן, לחייב את הלקוח לשאת בחיובים להם לא נתן את הסכמתו החוזית המלאה. 3. מבחינתו של הלקוח-הלווה אין זה משנה אם שיחרורו מחיובי הריבית בא לו בשל הנימוק של העדר הסכמה או בשל הנימוק של שלילת ההסכמה. אולם בין שתי דרכי שיחרור אלה קיים הבדל משפטי-רעיוני עקרוני ביותר. בעוד שהנימוק הראשון מתבסס על אוטונומיית הרצון, רעיון שהוא יקר ערך הן בעיני התפיסה הקאנטיאנית הן בעיני הדוגלים בכלכלת שוק, הרי ששלילת התוקף מהסכמת המתקשרים, בשל עניין של פיקוח שלטוני על הכלכלה, היא בעייתית ביותר עבור שתי האסכולות הנזכרות גם יחד. 4. שתי דרכי השחרור של הלקוח-הלווה מצריכות, בדרך כלל, מלאכת פרשנות. העדר ההסכמה החוזית היא מסקנה שיש להסיק מתוכן המסמכים שנערכו בין המתקשרים ומהתנהגותם ביחסיהם. מצדה, שלילת ההסכמה מטעמים חוקיים היא מסקנה העולה מנוסח החיקוקים על רקע תכליתם. מלאכת הפרשנות הזאת מופקדת בידי בתי המשפט, הנקראים להכריע בסכסוך בין הצדדים. 5. בסוגייה הנדונה, הפרשנות הן החוזית הן החקיקתית, אינה מנותקת מן התפיסה היסודית בדבר מהות היחסים בין הבנק לבין לקוחו וכן בדבר התכלית של הפיקוח על שיעורי הריבית והיקף תחולתו. ואמנם, כפי שניווכח לדעת, נתגלעו בין שופטי בית משפט זה חילוקי דעות בדבר הגישה הבסיסית לפתרון הבעיות המשפטיות שנתעוררו בסוגייתנו. 6. הבעיה הפרשנית בנוגע להגבלתו של שיעור הריבית נעוצה בכך כי צו הריבית מכוון באופן בלעדי ל"מלווה צמוד ערך" כהגדרתו בצו: מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר; אך למעט מלווה צמוד לשער מטבע חוץ. נמצא כי הלוואה בלתי-צמודה אינה כפופה לצו הריבית ושיעור הריבית במסגרתה חופשי, כלומר, הוא נקבע על ידי כוחות השוק ובהתאם להסכמת הצדדים. באשר להצמדה, יצויין כי במתכונת המקורית של חוק הריבית נקבע בסעיף 2 כי הצמדה לשער החליפין של המטבע או למדד יוקר המחייה, לא יראו אותה כריבית אם היה המלווה לתקופה העולה על שנתיים. בשנת 1989 קוצרה תקופת המלווה לשנה אחת ובשנת 1992 בוטל סעיף 2 לחוק והגדרת המונח ריבית תוקנה כך שריבית אינה כוללת כל סכום המתוסף לקרן עקב הצמדה. נמצא כי בתקופה הרלוונטית במקרה הנדון הצמדה במלווה לתקופה העולה על שנתיים הייתה בלתי מוגבלת. כלומר, המתקשרים היו רשאים להצמיד את ההלוואה למלוא המדד בו בחרו. 7. צו הריבית מבדיל בין ריבית רגילה על ההלוואה לבין ריבית פיגורים. ריבית פיגורים מוגדרת בסעיף 1 לצו הריבית באופן הבא: ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם מילווה שלא שולם במועד פרעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי המילווה לפרעונו של אותו סכום לבין מועד פרעונו בפועל. הריבית הרגילה הוגבלה לשיעור מירבי של 7.5% לשנה, וריבית הפיגורים ל11%- לשנה, וזאת החל ביום 1.12.76 ועד ליום 22.7.85; החל בתאריך האחרון, הריבית הרגילה הוגבלה לשיעור של 13% לשנה וריבית הפיגורים לשיעור של 17% לשנה. נראה כי שינוי זה נעשה במסגרת התכנית הכלכלית הכוללת שהפעילה הממשלה החל ביולי 1985, למלחמה באינפלציה ובגרעון במאזן התשלומים. יש לציין כי התכנית הכלכלית כללה גם מדיניות מוניטרית מרסנת, על מנת להגביל את הגידול באשראי הבנקאי ולהגדיל את שערי הריבית הריאלית. אכן, בשנים 1984-1985 ניהל בנק ישראל מדיניות מוניטרית מרסנת חריפה, שהתבטאה ברמה גבוהה למדי של הריביות הנומינליות והריאליות בשוקי הכספים. החל מהמחצית השניה של שנת 1985 נקט בנק ישראל שורת מהלכים מוניטריים, שהביאו להורדת הריבית התעריפית הבסיסית והריבית החריגה בשוק הכספים, מגמה אשר נמשכה גם בשנת 1986. לסקירת ההתפתחויות הכלכליות במשק בשנים אלה ראה שנתוני הממשלה לשנים התשמ"ה - התשמ"ח. 8. חוק הריבית אוסר על קבלת ריבית מופרזת, אשר זו הגדרתה בחוק: "ריבית מופרזת" - ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד - 1954. 9. על רקע הוראות צו הריבית נוכל כעת לראות את הבעיות הפרשניות הנוצרות כתוצאה מהוספת מדד נוסף ("גניבת מדד") ומפרעון הלוואה צמודה באמצעות חיוב חשבון חח"ד של החייב. אסביר תחילה את עניין המדד הנוסף: הוספת מדד להלוואה הוא, לכאורה, עניין של הצמדה שאינו כפוף לצו הריבית. המועד המכריע של ההצמדה למדד המחירים לצרכן הוא ה15- לחודש, בו מתפרסם מדד זה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אולם נטילת הלוואה סמוך לתאריך פירסום המדד תוסיף לסכום ההלוואה "מדד נוסף" עם הפירסום הרשמי של המדד, מבלי שעברה תקופה ממשית של "שחיקת כסף אנפלציונית". השאלה הפרשנית היא כעת, האם הסדר זה של "מדד נוסף" נוגד את תכליתו של צו הריבית, שביקש להגביל את שיעור הריבית של הלוואה צמודה? במלים אחרות: האם הגדלת ההלוואה על ידי הצמדתה למדד סמוך נוסף היא במהותה בבחינת "ריבית מופרזת", כהגדרתה בחוק הריבית, ולכן בלתי חוקית? 10. בעוד שבמקרה של הלוואה הכפופה לחוק הריבית הטכניקה להגדלת ההלוואה היא "מדד נוסף" המזכה את הבנק, הרי במקרה של פרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד הדרך להגדלת חובו של הלקוח היא החלפת סוג ההלוואה: מהלוואה "צמודת ערך" להלוואה בלתי-צמודת-ערך, אשר, כאמור, אינה כפופה להגבלת הריבית הסטטוטורית. השאלה הפרשנית כאן היא: האם החלפה מעין זאת, המתבצעת על ידי הבנק במועד פרעון ההלוואה, היא עקיפה אסורה של צו הריבית, ההופכת את הריבית הדביטורית לבלתי חוקית? 11. שתי שאלות הפרשנות גם יחד נידונו בפסק דין של בית משפט זה בע"א 2258/98 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מז(5) 350 (להלן: "פרשת נאות מדבר "), מפי חברתי השופטת ד' דורנר. בעניין "המדד הנוסף" קבעה השופטת ד' דורנר בחוות דעתה - אליה הצטרפו השופטים ד' לוין וג' בך - כי מדד נוסף שהגדיל את ההלוואה ב11%- (שיעור עליית המדד ב15.8.84- לגבי הלוואה צמודה שתחילתה היתה ביום 14.8.84) מהווה "ריבית מופרזת" כהגדרתה בחוק הריבית. על "גניבת מדד" אמרה השופטת ד' דורנר את הדברים הבאים: המדד הנוסף, שכאמור הגדיל את מחיר ההלוואה ב- 11%, אינו משקף שחיקה במחיר הכסף. הוא גם אינו תוצאה טבעית של שיטת ההצמדה. המערערת לא נזקקה להלוואה דווקא יום לפני פירסום המדד, ואף לא היה לה עניין לפרוע אותה דווקא יום לאחריו, אלא מועדיה נבחרו על-ידי הבנק בקפידה כדי שהמדד הנוסף לא ישקף שחיקת כסף. המטרה היחידה הייתה להגדיל את מחיר ההלוואה, וזולת מטרה זאת לא היה במועדים אלה כל היגיון כלכלי. ( שם , בעמ' 355-354). 12. חשוב להדגיש שני היבטים של החלטה זו. ראשית, פסק הדין לפנינו הוא מקרה של שלילת הסכמה בשל האופי הקוגנטי של הגבלת שיעור הריבית. כלומר, העובדה כי המתקשרים הסכימו הסכמה מלאה לכך שההלוואה תהיה כפופה למדד נוסף אינה מכשירה את ההסדר. בית המשפט מצביע על האינטרס הציבורי שיש בהגבלת שיעור הריבית במסגרת מדיניות אשראי כללית. שנית, מתוך היקש לדיני המיסים, בית המשפט בוחן את מהות ההצמדה למדד נוסף לפי מבחן המטרה . כלומר, ההצמדה הזאת נפסלת אם מטרתה הבלעדית היא להגדיל את ההלוואה תוך עקיפת חוק הריבית. נמצא, כי לפי מבחן זה, פסילת ההצמדה תלויה בנסיבותיה המיוחדות של ההלוואה. דומה כי לדעת בית המשפט המדובר במהות האובייקטיבית של ההצמדה למדד הנוסף, ולאו דווקא בכוונה הסובייקטיבית של הבנק, תהא זאת אשר תהא. מבחן המטרה הבלעדית על רקע "המהות הפנימית האמיתית של העיסקה" הוא בעייתי, לא במעט בשל תלותו בעובדות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. (על בעיה דומה במסגרת דיני המסים ראה ד' גליקסברג גבולות תכנון המס (ירושלים, תש"ן) 241-217 וכן ראה ע"א 505/85 ארז עדני נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פ"ד מב(2) 637). 13. לגבי הסוגיה האחרת של חיוב חשבון החח"ד, בית המשפט בפרשת נאות מדבר אימץ גישה עקרונית שונה. הוא בחן את מידת ההסכמה של הלקוח על רקע מסמכי ההלוואה שנערכו בין הצדדים. ההוראה הרלבנטית בהסכם בין הצדדים (סעיף 6 להסכם) נוסחה בזו הלשון: הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא ( שם , בעמ' 256). בית משפט פירש את ההוראה הזאת בדרך הבאה: בעניין זה, מטרתה הכלכלית של העיסקה היא מקור לקביעת אומד הדעת של הצדדים.... נראה אפוא כי סעיף 6 הנ"ל בא למלא אחר הדרישה להסכם קיזוז בין חשבון עובר-ושב לבין חשבון הלוואה. הוא מאפשר לבנק למשוך את "המגיע לו" מחשבון שביתרת זכות, אך אין הוא מתיר מתן הלוואה.... תכלית החוזה הדביטורי היא לאפשר למערערת לקבל אשראי על-פי דרישתה ולתת בידי הבנק אמצעים לגביית ההלוואה. אין זה מתקבל על הדעת כי בסעיף 6 הנ"ל הסכימה המערערת כי הבנק יכפה עליה אשראי בתנאים מחמירים לצורך פירעון אשראי בתנאים נוחים יותר. ( שם , בעמ' 356 - 357). למסקנה זו יש להוסיף את קביעתו של בית המשפט בדבר הטענה של הבנק כי הלקוח לא מחה על שיעור הריבית שחויב בו עבור יתרת החובה בחשבון, וכי היעדר המחאה מהווה ויתור על טענותיו כנגד גובה הריבית. על כך אומר בית המשפט: הטענה האחרונה בדבר הוויתור נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי על סמך ראיות שבאו לפניו, ולא מצאתי יסוד להתערב בקביעתו בעניין זה. יש אפוא לבחון את הערעור על בסיס מימצא זה. ( שם בעמ' 354). 14. מן האמור עולה כי מסקנתו של בית המשפט בפרשת נאות מדבר בסוגית חיוב חשבון החח"ד מתבססת על "היעדר הסכמה" בין הצדדים. עם זאת, השופטת ד' דורנר מוסיפה, במה שנראה כאימרת אגב, כי על כל פנים, אין לאפשר את אכיפתה של ריבית הפיגורים שנקבעה בצו על-ידי הגדלת יתרת החובה מחשבון העובר-ושב בשיעור ההחזר שבפיגור. שלא כמו בית המשפט המחוזי אין אני סבורה כי לעניין זה יש חשיבות לשאלה אם הצדדים - בעת שהתקשרו בחוזה - צפו כי שיעור ריבית הפגורים בחשבונות עובר-ושב יעלה על השיעור שנקבע בצו. ( שם , בעמ' 358-357). יש כאן יותר מרמז כי לדעת השופטת ד' דורנר פרעון ההלוואה בדרך של חיוב חשבון החח"ד הוא בלתי חוקי בשל ניגודו לצו הריבית. 15. ואמנם, השופטת ד' דורנר חזרה על דעתה האחרונה, הפעם תוך הרחבת ההנמקה, בע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , (טרם פורסם) (להלן: פרשת אורות ), אלא שדעתה זו נדחתה על ידי חבריה השופטים ש' לוין וא' גולדברג. (יצוין כי העתירה לדיון נוסף על פסק הדין בפרשת אורות נדחתה על ידי חברי השופט ת' אור: דנ"א 690/98). שופטי הרוב גרסו כי יש לתת תוקף להסכם בין בנק ולקוח. בהסכם ההלוואה הנדון, בסעיף 19, נאמר בזו הלשון: (א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע בכתב זה או לפי דרישתו הראשונה של הבנק על פי סעיפים 8 או 23 שבכתב זה וכמו כן בכל מקרה שהערבים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם על פי כתב זה (וכל סכום שלא יסולק לבנק על-ידי הלווים/הערבים כאמור ייקרא להלן - "סכום שבפיגור"), כי אז: לבנק תהיה זכות עיכבון על כל הכספים - בין בלירות ישראליות ובין במטבע חוץ - שיגיעו ללווים או לערבים, לפי המקרה, מאת הבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם ועל כל השטרות, ניירות הערך, שטרי המטען, המסמכים, המיטלטלין והנכסים האחרים מכל מין או סוג שהם שהלווים או הערבים, לפי המקרה, מסרו או ימסרו לבנק או שצד שלישי כלשהו מסר או ימסור לבנק בעבורם לגבייה או לביטחון או לשמירה ועל תמורתם, והבנק יהיה רשאי, בכל עת, לעכבם תחת ידו עד לסילוק הסכום שבפיגור, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה. כמו כן, בלי לגרוע מזכות העיכבון כאמור לעיל וכאמור בפיסקה (ה) להלן, יהיה הבנק רשאי (אך לא חייב), בכל עת, בלי שיהיה עליו להודיע על כך מראש ללווים או לערבים, לפי המקרה:- (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים או שיגיע לערבים, לפי המקרה, מהבנק בכל חשבון, אופן או עילה שהם; (2) למכור מטבע חוץ כלשהו ולהשתמש בתמורת המכירה לשם סילוק סכום שבפיגור; (3) לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור; (ב) בכל מקרה שאיזה קיזוז כאמור בפיסקה (א)1 לעיל ייעשה על ידי הבנק כנגד כספים שבחשבון כלשהו של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, יבוצע הקיזוז במועד המוקדם ביותר שבו (לפי תנאי אותו החשבון) היו הלווים או הערבים, לפי המקרה, זכאים להוציא את כספי אותו חשבון אילו הגישו לבנק דרישה לכך; (ג) כל מכירה כאמור בפיסקה (א)2 לעיל תיעשה (אם תיעשה) לפי השער המקובל בבנק מתוך הסכומים במטבע חוץ שיעמדו אצל הבנק לזכות הלווים או לזכות הערבים, לפי המקרה, או שיתקבלו ממימוש בטוחות כלשהן שניתנו או תינתנה לבנק על-ידי הלווים או על-ידי הערבים, לפי המקרה; (ד) כל חיוב כאמור בפיסקה (א)3 לעיל ייעשו (אם ייעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שייעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי; (ה) בלי לגרוע מזכות העיכבון של הבנק על פי פיסקה (א) לעיל, הרי - בכל מקרה שיוטל עיקול על נכס כלשהו של הלווים בידי הבנק או על סכום כלשהו שיגיע ללוים מהבנק - תהיה לבנק זכות עיכבון לגבי אותו הנכס או הסכום, לפי המקרה, וזאת עד להסרתו של העיקול האמור, ובלבד שזכות העיכבון על-פי פיסקה זו תחול רק לגבי נכסים וכספים שסכומם הכולל לא יעלה על היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה כפי שתהיה מעת לעת. [ההדגשות אינן במקור - י.א.]; שם , בסעיף 8 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר). שופטי הרוב מצאו כי בהוראה זו נתן הלווה את הסכמתו כי הבנק רשאי לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה. לכן, יש לראות בהוראה הנדונה הסכמה למתן הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה המקורית. בית המשפט איבחן את המקרה שלפניו מפרשת נאות מדבר , בקבעו כי "להבדיל מהמקרה ההוא ניתנה במקרה שלפנינו הסכמה מפורשת של הלקוח, שנקבעה בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה..." ( שם , בסעיף 6 לפסק דינו של השופט ש' לוין). 16. לגבי היחס בין הסכמה זו להגבלת שיעורי הריבית הסטטוטורית, אומר המשנה לנשיא, השופט ש' לוין: נותרת איפוא לדיון השאלה אם יש לראות בחיוב חשבון החח"ד עסקה בעלת משמעות כלכלית או מדובר בעסקה פיקטיבית שכל מטרתה עקיפה של הוראות חוק הריבית. הבנק טען כי מאחורי ההסכם ללקיחת ההלוואה הנוספת הוא בעל הגיון כלכלי שכן על ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב הסכנה של הפעלת סנקציות על ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל המשתמע מכך, מימוש הבטחונות, הפעלת זכות הקיזוז והעכבון הבנקאי והגשת תביעה נגדו. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, אך עלי היא מקובלת, מטעמיו, ודעתי היא שהשופט המלומד החמיר עם הבנק יתר על המידה. לאחר שקבענו כי היתה הסכמה של הלקוח לפרעון ההלוואה על ידי חיוב חשבון החח"ד, גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, יש לדעתי מקום לבחון אך את השאלה האם מדובר בעסקה שיש בה הגיון כלכלי; כפי שנקבע בע"א 58/68, כב(2), 652, 670: "אילו נעשתה עיסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את גזירת חוק הריבית, לא היינו מסתכלים בקנקן אלא במה שיש בו, ופסקים בהתאם לכך. אך במקרה דנן לא נעשתה עיסקה פיקטיבית אחת אלא נעשו שתי עסקאות, אחת של מלווה ואחת של תיווך, ושתיהן הן ממשיות ואמיתיות." ראה גם ע"א 359/69 פד"י כד (1) 171. וזהו אף המקרה שלפנינו שבו הוכח שאין מדובר בעסקה פיקטיבית. אף לא מצאתי שבמקרה דנן פעל הבנק שלא בתום לב ( שם , בסעיף 7 לפסק דינו של השופט ש' לוין. 17. השופט א' גודלברג, מצידו, מוסיף בנקודה זו: בנסיבותיו של מקרה זה היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד באופן אוטומטי בפרעון כל תשלום, בין אם חשבון החח"ד היה ביתרת זכות ובין אם היה ביתרת חובה, בין אם הריבית בחשבון ההלוואה היתה גבוהה יותר מהריבית בחשבון החח"ד, ובין אם נמוכה יותר. מדובר, אם כן, בהסדר של קבע בו לא היה הבנק שוקל מדי פעם את כדאיות ההסדר מבחינתו, ואיזו ריבית גבוהה יותר בכל אחד מהחשבונות בזמן פרעון התשלום. שאם לא כן, היה מקום לשקול אם הפעלת סעיף 19 לכתב ההתחייבות הינה הפעלת זכות הנובעת מחוזה שלא בתום לב, שיש בה להעלות חשד לעקיפת הוראות חוק הריבית. 18. חברתי השופטת ד' דורנר, בדעת המיעוט שלה, חלקה הן על הקביעה כי הצדדים ראו בחיוב הדביטורי הלוואה חדשה והן על החוקיות של מטרת ההסכם. לגבי חוקיות ההסכם השופטת ד' דורנר מציינת: טכניקה זו, שנועדה לעקוף את הריבית המקסימאלית שנקבעה בצו הריבית על-ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון העובר-ושב בגובה סכום הפיגור, אסורה גם אם קבועה בהסכם. ראו והשוו ע"א 6396/95 בנק דיסקונט נ' נופי (טרם פורסם). דרך זו אף אינה מתיישבת עם חובת תום-הלב המוטלת על הבנק במילוי ההסכם. שכן, לפי אופן הפעלת כתב ההתחייבות על ידיו אין נפקות לתניה כי המושב יישא בשל איחור בהחזר התשלום החודשי בריבית הפיגורים הקבועה בחוק הריבית. מסקנתי היא איפוא כי גם אם בסעיף 19(ד) הוסכם על פרעון ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי ומתן הלוואה בריבית חופשית, הרי שהסכם זה הוא שלא כדין ואין לו כל תוקף ( שם , בסעיף 11 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר). 19. אומר מיד כי גישתה של חברתי השופטת ד' דורנר אינה מקובלת עלי ואני מצטרף לדעתם של שופטי הרוב בפרשת "אורות" . אמנם נכון כי יש להקפיד על כך כי גופים כלכליים מרכזיים, כגון בנקים, ינהגו כלפי לקוחותיהם בשקיפות ובאמונה. המחוקק קבע כללים מיוחדים שמטרתם לממש חובות אלה של הבנקים: חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981- וההוראות והכללים שנקבעו מכוחו. עם זאת, כאשר ללקוח ניתן המידע הדרוש בדרך הנאותה והמקובלת, אין זה מן הראוי כי בית המשפט ינקוט כלפי הכתוב בהסכם גישה פרשנית דווקנית המתאמצת לפרשו נגד הבנק (ראה למשל דברי השופט י' טירקל בע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' המועצה המקומית עראבה , פ"ד נ(5) 81). הסכם בין בנק ובין לקוח אינו שונה מכל הסכם בין צדדים: יש לפרשו על פי הכללים הרגילים של פרשנות חוזית. כמובן, תוקפו של ההסכם נבחן על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1972-. ובאם המדובר בחוזה אחיד, תוכנו כפוף להוראות חוק החוזים האחידים, תשמ"ד1984-, שמטרתו להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים. 20. כאמור, בלב המחלוקת עומדת ההגבלה הסטטוטורית על שיעור הריבית. לפי תפיסתי אין לנקוט פרשנות שיפוטית מרחיבה כלפי חיקוקים מעין אלה וזאת מטעמים אחדים. אקדים ואעיר, כי מטרת החקיקה אינה אכיפתו של איסור הריבית ההלכתי, כפי שהוא קיים, תוך הקפדה רבה, במסורת היהדות. בהקשר זה מן הראוי לציין כי במקרים הנדונים כאן המדובר אינו בהלוואה לשם גמילות חסד לתמיכתו של מך, אלא במתן אשראי לגופים מסחריים למען פיתוח עסקיהם. לכן, אף אפשר כי מבחינה הלכתית הצדדים יכולים להישען על ההסדר של "היתר עיסקה", כמקובל בבנקים בישראל. לגבי מהות הסדר "היתר עיסקה" ראה את הניתוח המקיף והמאלף בספרו של ד"ר א' וינרוט, ריבית , בעמ' 244 - 280. כמו כן ראה את דבריו של השופט א' גורן בפסק דינו בהמ' (ת"א) 5317/86, ת.א, (ת"א) 1024/86 בנק המזרחי המאוחד נ' צבי טישלר ואח' , פס"מ תשמ"ח (ב) 353. 21. זאת ועוד אחרת: מאחר שהלווה כאן הוא תאגיד, יתכן ואינו כפוף כלל לאיסור הריבית ההלכתי. גישה זו אומצה ופותחה על ידי הפוסק הרב משה פינשטיין ב שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב', סימנים סב, סג. לדעתו, אין איסור ריבית חל כאשר הלווה הוא תאגיד. ההסבר לכך הוא שתחולתו של איסור ריבית מותנה בקיום "שעבוד גוף" לפירעון ההלוואה. כלומר, איסור הריבית חל רק במצב דברים שבו מוטלת על הלווה חובה אישית-דתית לפרוע את חובו, כך שאם לא יקיימנה הוא יעבור על איסור מן התורה והוא בבחינת אדם עליו אומר הכתוב "לווה רשע ולא ישלם" (תהילים, ל"ז, כ"א). מצב דברים זה אינו יכול להתקיים במקרה של הלוואה לתאגיד, משום שבמסגרתו החוב איננו רובץ על אדם ספציפי בתור מצווה דתית. על פי הדין הכללי, אחריותם של חברי התאגיד היא מוגבלת ואין הם מתחייבים אישית לפירעון החוב. מכאן מסיק בעל אגרות משה כי, עקרונית, אין איסור ריבית חל על מלווה לתאגיד. הדין ההלכתי שונה, כמובן, שעה שבעל המניות או נושא משרה בתאגיד מתחייב בחיוב אישי לתשלום החוב. יצוין, כי לדעתו של בעל ה אגרות משה יש להעדיף היתר זה על פני ההסדר של היתר העסקה. 22. עם זאת, יש להעיר כי פוסקים אחדים חולקים על דעתו של בעל אגרות משה . ראה, לדוגמא, את גישתו של הרב י' ויס ב שו"ת מנחת יצחק , חלק ג', סימן א. טענתו המרכזית היא כי גם לפי דין המדינה, המכיר באישיותו המשפטית הנפרדת של תאגיד, המשמעות האמיתית היא "בעלות מוגבלת" של בעלי המניות בנכסי התאגיד, ולא הפקעה מלאה של זכויותיהם בנכסים אלה. לכן, מבחינת דיני איסור והיתר בהלכה (כגון חמץ בפסח, איסור מלאכה בשבת וריבית) "בעלות מוגבלת" מעין זאת היא בבחינת בעלות ממשית של בעלי המניות בנכסי התאגיד. בעניין זה ראה במיוחד את ספרו של ד"ר א. וינרוט, לעיל, עמ' 281 - 288. 23. יהא דין ההלכה היהודית אשר יהא, בנדון דידן לא בהערמה על איסור דתי או מוסרי כללי מדובר, אלא בהסדר חקיקתי הבא להגביל את שיעורי הריבית לגבי הלוואות מיוחדות בלבד: אלה שהן "צמודות ערך", כמשמעות מושג זה בצו הריבית. 24. כפי שעולה מתיאור המלחמה באינפלציה, לשיעורי הריבית במשק יש היבטים מקרו-כלכליים שהם מעניינו של הבנק המרכזי במדינה. גם בישראל בנק ישראל משפיע על שיעור הריבית במשק, בין היתר, באמצעות קביעת שיעור הנכיון לבנקים. המחוקק מצא לנכון להוסיף אמצעי פיקוח נוספים מכוח צווים של שר האוצר, הטעונים את אישורה של ועדת הכספים של הכנסת לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל (סעיף 3 לחוק הריבית). כן הסמיך המחוקק, בסעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד - 1954, את נגיד בנק ישראל, לאחר התייעצות עם ועדה מייעצת ועם הממשלה, לקבוע בצו את שער הריבית המכסימלי שתאגיד בנקאי רשאי לקבל בעסקאות אשראי. 22. לכל פיקוח על מחירי השוק עשויות להיות השלכות כלכליות וחברתיות שליליות, כגון יצירת שוק שחור או אפור. על השלכות אלה עמד השופט ויתקון בע"א 58/68 בנק הפועל מזרחי נגד זורגר , פ"ד כב(2) 652 (להלן: "פרשת זורגר "), בציינו: איסורים המעוותים את המציאות הכלכלית, סופם שהבריות עוברים לדפוסי כלכלה אחרים, הממלאים את רצונם ושאינם בגדר האיסור. נראה לי שלא רק סכנת ירידת ערכו האמיתי של הכסף מייקר את האשראי ומגדיל את שיעור הריבית, אלא העיקר הוא שהאשראי, ככל מצרך אחר, שכרו בצדו וגובה השכר תלוי בתנאי המשק ובממדי ההיצע והביקוש." ( שם , בעמ' 672). ראה גם א' פרוקצ'יה "זה חוזה? זה חפץ? זה חוק! תרומתה הקונסטרוקטיבית של הכלכלה לערפול מושגי-היסוד במשפט" משפטים י"ח 395, אשר כתב בעקבות פרשת זורגר את הדברים הבאים: בצד שוק האשראי הממוסד קיים גם השוק האפור, ובשוליו - השוק השחור. בהינתן עודפי ביקוש לאשראי, קרי: נכונות של צרכנים לשלם בעד המוצר יותר מן המחיר המירבי המותר בחוק, סביר להניח כי האשראי יסופק - בסופו של דבר - לצרכנים המוכנים לשלם את מחירו. סביר גם, שמחיר האשראי בשוקי שוליים אלה יעלה באופן ניכר על מחירו בשוק הממוסד, חרף "התחכמות" הכרוכה בעסקת תיווך-השטרות. לכן חוק ריבית פחות מדי אטרקטיבי (לצרכניו - לא למחוקק!) יגרור הגירה של הצרכנים (המלווים) למוצרים חלופיים, שהשימוש בהם יפגע ברווחת הלווים יותר מהשימוש בחוק הריבית - ואפילו יפורש חוק זה באופן המכשיר את עסקת תיווך-השטרות ( שם ,´בעמ' 427). חזקה כי המחוקק שקל בזהירות רבה את מידת הפיקוח על הריבית ואת אפשרויות אכיפתו היעילה. בנסיבות אלה, על בית המשפט להיזהר מאד מלנקוט פרשנות מרחיבה, העשויה להפר את האיזון העדין אותו ביקש להשיג המחוקק הראשי או המשני. 23. לכן, אם המחוקק החליט לא להגביל את שיעורי הריבית של מלווים-בלתי-צמודים או מלווים צמודים לשער מטבע חוץ (ראה סעיף 1 לצו הריבית) וכן לא להגביל את מידת ההצמדה למדד, אין להניח כי שימוש הצדדים באפשרויות אלה, הוא בבחינת עקיפה של ההגבלה על שיעורי הריבית הסטטוטורית. אעיר בהקשר זה כי, מטעם זה, האנלוגיה, בה השתמשה חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת נאות מדבר , בין הסוגיה הנדונה לבין הסוגיה של התחמקות ממס, אינה נראית לי. אך לא כאן המקום להאריך בנושא זה. 24. כמו כן, יש לזכור כי האיסור של ריבית מופרזת על פי חוק הריבית מלווה בסנקציה פלילית. ועל כך אמר בית משפט זה בפרשת זורגר , מפי השופט י' זוסמן: "... על אחת כמה וכמה לא ירחיב בית המשפט איסור שבחוק על דרך הפרשנות כאשר האיסור מלווה סנקציה פלילית, כמו שנקבעה סעיף 7 לחוק הריבית" ( שם , בעמ' 671). 25. יתרה מזו, אם בתום לב מדובר, הרי רעיון זה מחייב לא רק את הבנק, אלא גם את הלקוח-הלווה. האחרון התחייב להחזיר את ההלוואה הצמודה באמצעות שורה של תשלומים קבועים מראש. ואמנם התשלומים בוצעו במועדם המוסכם ובאמצעות חיוב חשבון החח"ד. כעת, לאחר זמן, בא הלווה בטענה כי דרך פרעון זו אינה חוקית, כיוון שיש בה משום עקיפת חוק הריבית. נשאל: ומה בדבר פרעון החוב?! אם הלווה סבר כי דרך הפרעון אינה כדין בשל חיובי הריבית בחשבון החח"ד, היה עליו להודיע זאת מיד לבנק כדי שגם זה יוכל לשקול את המשך צעדיו. כמובן, איש לא יכול היה לעצור בעד הלקוח מלפרוע את תשלום ההלוואה במזומן ולמנוע על ידי כך את חיוב הריבית על הפיגור. 26. אי-תגובתו של הלווה על פרעון תשלום ההלוואה בדרך חיוב החח"ד שללה מן הבנק, כפי שציינו שופטי הרוב בפרשת אורות , את האפשרות לנקוט צעדים מידיים, שעמדו לרשותו מכוח הסכם ההלוואה בשל הפרת חיוב תשלום ההלוואה. זאת ועוד אחרת: דומה כי התוצאה הממשית של קבלת טענתו של הלווה בחלוף הזמן היא כי ההלוואה החדשה של הבנק, שאיפשרה את תשלום ההלוואה הצמודה של הלווה, הפכה, למפרע, הלוואה בלתי-צמודה בעלת שיעור ריבית מוגבל. לטעמי, תוצאות אלה אינן מתיישבות עם החובה לנהוג בתום לב, חובה החלה גם על הלקוח-הלווה. 27. אעבור כעת לפרטי העובדות של הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. תחילה עניין פרעון הלוואות מתוך חשבון החח"ד. מוסכי צומת גהה בע"מ (להלן: "המשיבה") ניהלה במשך שנים, החל מראשית שנות ה- 80, את חשבונותיה הבנקאיים בבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") באמצעות חשבון חוזר דביטורי שמספרו 557660. בחשבון החח"ד קוימה הפעילות השוטפת של המשיבה ואליו הוזרמו הלוואות, שהמשיבה לוותה מפעם לפעם מהבנק, וממנו נפרעו אותן הלוואות, הכל כמפורט להלן. בין היתר, לוותה המשיבה ארבע הלוואות צמודות למדד המחירים לצרכן (להלן: "הלוואות צמודות ערך"), על פי הפירוט הבא: א. הלוואה ראשונה מיום 15.1.85 על סך 17,600,000 שקל ישן. הוסכם כי ההלוואה תיפרע ב- 20 שיעורים תלת חודשיים רצופים שווים במשך כחמש שנים, החל ביום 16.4.85 וכלה ביום 16.1.90, וכי תשא ריבית שנתית בשיעור של 7.5% לשנה. (על פי לוח הסילוקין, הריבית השנתית המתואמת היא 7.8%). ב. הלוואה שנייה מיום 14.8.85 על סך 65,000,000 שקל ישן. לגבי הלוואה זו, הוסכם כי היא תיפרע ב- 60 שיעורים חודשיים רצופים שווים, החל מיום 16.9.85 ועד ליום 16.8.90, וכי תשא ריבית בשיעור של 13% לשנה (על פי לוח הסילוקין, הריבית השנתית המתואמת היא 14%). ג. הלוואה שלישית מיום 30.5.86 על סך 90,000 ש"ח. הוסכם כי גם הלוואה זו תיפרע ב- 60 שיעורים חודשיים רצופים שווים, החל מיום 30.6.86 וכלה ביום 30.5.91, וכי תשא ריבית בשיעור של 1.08% לחודש (בכתב ההתחייבות לא צוינה הריבית השנתית המתואמת, בלוח הסילוקין נרשמה ריבית שנתית נומינלית של 13% וריבית מתואמת של 14%). ד. הלוואה רביעית מיום 16.3.88 על סך 100,000 ש"ח, עליה הוסכם כי תשא ריבית בגובה 0.95% לחודש (ללא ציון הריבית השנתית המתואמת) וכי תיפרע ב- 25 שיעורים חודשיים שווים החל מיום 16.4.88 ועד לפרעון סופי ביום 16.4.90. (לפי תצהיר מנהל הסניף - שולמה ריבית נומינלית בגובה 11.5% וריבית אפקטיבית בגובה 12.1%). הלוואה זו מצויה בחומר הראיות אך היא לא אוזכרה בפסק דינו של בית משפט קמא. 28. מחומר הראיות עולה כי בנוסף להלוואות צמודות הערך, נטלה המשיבה מן הבנק, החל משנת 1984 ועד להגשת התביעה, שש הלוואות בלתי-צמודות: הלוואה מיום 31.12.89 ע"ס 5,000 ש"ח לפרעון סופי עד ל- 31.12.90, בריבית נומינלית של 16.8% וריבית אפקטיבית של 18.1%; הלוואה מיום 31.12.90 ע"ס 10,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 31.12.91, בריבית נומינלית של 17.4% וריבית אפקטיבית של 18.857%; הלוואה מיום 30.12.88 ע"ס 40,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 31.12.89, בריבית נומינלית של 27% וריבית אפקטיבית של 30.6%; הלוואה מיום 29.12.89 ע"ס 40,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 29.12.91, בריבית נומינלית של 16.8% וריבית אפקטיבית של 18.1%; הלוואה מיום 31.12.90 ע"ס 10,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 31.12.91, בריבית נומינלית של 17.41% וריבית אפקטיבית של 18.857%; הלוואה מיום 7.1.91 ע"ס 55,000 ש"ח, לפרעון סופי עד ל- 17.1.96, בריבית נומינלית של 5% וריבית אפקטיבית של 5.116%. המשיבה פרעה הלואה זו בפרעון מוקדם ביום 25.5.93. אין לפני נתונים על הסדר התשלומים של הלוואות בלתי צמודות אלה. 29. פרעון כל ההלוואות, הן צמודות הערך הן האחרות, התבצע באופן שוטף תוך חיוב חשבון החח"ד של המשיבה, על פי לוחות הסילוקין שצורפו להסכמים של כל אחת מן ההלוואות. חשבון החח"ד, שדרכו התנהלו כל עסקי המשיבה, היה במרבית התקופה ביתרת חובה, במסגרת המאושרת של החשבון ולעיתים אף בחריגה ממנה (החשבון היה ביתרת זכות רק בין הימים 14.6.86-12.6.86 ובין הימים 26.6.88-23.6.88). בחשבון החח"ד נגבתה מן המשיבה ריבית חח"ד רגילה שנקבעה על ידי הבנק (בהתבסס על ריבית הפריים ותוספת סיכון המשתנה מלקוח ללקוח) או ריבית חח"ד חריגה (ככל שהיתה חריגה ממסגרת האשראי). במועדים הרלוונטיים, דהיינו בשנים 1984 - 1991 נעו שיעורי ריבית החח"ד הרגילה החודשית בין 16% לבין 1.8%. שיעורי ריבית החח"ד החריגה החודשית נעו בתקופה זו בין 24% לבין 2.4%. כלומר, הן ריבית החח"ד הרגילה, הן ריבית החח"ד החריגה עלו על הריבית המותרת לפי צו הריבית. 30. במרבית ימי הפרעון (או בימים הסמוכים אליהם) הפקידה המשיבה בחשבון החח"ד סכומי כסף, אשר לעיתים עלו על סכומי פירעון ההלוואות ולעיתים לא הגיעו לכדי סכומים אלה. הכספים הופקדו בחשבון החח"ד ללא כל הוראת זקיפה מיוחדת מטעם המשיבה. הבנק מעולם לא ראה את ההלוואות כאילו הן עומדות בפיגור ועל כן מעולם לא ביטל אשראי שהעמיד לרשות המשיבה ולא נקט אמצעים אחרים לגביית הלוואות ולמימוש בטחונות. החשבון נוהל באופן כוללני, ללא הפרדה בין אשראי רגיל לבין אשראי זול יותר, אשר שניהם העלו את רמת החיוב הדביטורי. כתוצאה מצורת ניהול זו לא ניתן לדעת בדיוק לאיזה סוג של חריגה גרמה כל הלוואה. 31. עם קבלת ההלוואות צמודות הערך הוחתמה המשיבה על "כתבי התחייבות להחזרת הלוואה". ההוראה המרכזית לעניננו מצויה בסעיף 16 (בחלק מכתבי ההתחייבות ההוראה מופיעה בסעיף 17 סיפא), בו נקבע: הבנק רשאי בכל עת לחייב כל חשבון שלנו בכל סכום המגיע ושיגיע מאתנו בכל אופן שהוא, ולזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון. 32. לא למותר להביא גם את הוראת סעיף 7 להסכמים, אשר זו לשונה: אם אנו לא נפרע במועד הפרעון איזה סכום שאנו חייבים בו על פי התחייבותנו זו, או לא נפרע מיד את הסכומים שיועמדו לפרעון מיידי כמפורט בהתחייבותנו זו, יהיה הבנק רשאי לחייב אותנו בריבית פיגורים על אותו סכום, בשיעור המירבי שיהיה נהוג בבנק באותה עת, לגבי חריגות ופיגורים בחשבון חוזר דביטורי (להלן - הריבית בשיעור המירבי) ולא פחות מ- 3% מעל לשיעור הריבית הקבוע בסעיף 4 להתחייבות זו, ממועד פרעונו של אותו סכום ועד תשלומו המלא. יצוין כי בהסכם ההלוואה הרביעית מיום 16.3.88 (שם הסעיף ממוספר כסעיף "6") נוסף המשפט הבא: "במקרה שהלוואתנו זו הינה צמודה יהיה האמור בסעיף זה כפוף לשיעור החוקי המקסימלי שיהיה קיים מפעם לפעם". 33. עוד נקבע בכתבי ההתחייבות (סעיפים 14 או 15) כי אם תפגר המשיבה בתשלום סכום כלשהו מסכום ההלוואה מעל ל- 7 ימים, יהיה הבנק רשאי להעמיד לפרעון מיידי את סכום ההלוואה ולחייב בסכום ההלוואה את חשבון המשיבה וזו התחייבה לשלם את כל הסכומים המגיעים לבנק בכל אופן שהוא, והבנק רשאי לאחוז בכל האמצעים שימצא לנכון לגביית סכום ההלואה ובמיוחד לממש את הבטוחות בכל דרך שהחוק ירשה, על חשבון המשיבה. 34. עם קבלת ההלוואה השניה מיום 14.8.85 הוחתמה המשיבה גם על "הוראה קבועה לתשלום הלוואה", אשר זו לשונה: הנני מצהיר ומאשר בזה שקיבלתי מבנק הפועלים בע"מ 761 הלוואה בסעיף 65,000,000 (ששים וחמישה מליון). הנני נותן לכם בזה הוראה בלתי חוזרת לחייב את חשבון העו"ש הנ"ל ולכבד את החיובים שיוצגו לכם ע"י סניף 761 לתשלום ההלוואה לעיל, מעתה ועד אשר יסולק במלואו כל סכום ההלוואה - קרן, ריבית והפרשי הצמדה. גם עם קבלת ההלוואה השלישית מיום 30.5.86 הוחתמה המשיבה על "הוראה קבועה לתשלום הלוואה" בנוסח דומה לנוסח המובא לעיל. 35. בשנת 1991 פנתה המשיבה למומחה בתחום ראיית החשבון, על מנת שיברר את אופן ניהול חשבונות המשיבה בבנק באמצעות בדיקה של פירוט התנועות בחשבונות. בסוף שנת 1991 הגישה המשיבה תביעה כספית כנגד הבנק, בה ביקשה לחייב את הבנק בפיצוי הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מניהול חשבונותיה בבנק. ביום 1.10.92 הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן, הכולל את עילות התביעה הבאות: חיוב בריבית גבוהה מן המותר בהלוואות צמודות ערך, חיוב בריבית גבוהה מן המוצהר והתניית מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון וקרנות מסוגים שונים. לכתב התביעה סופחו חוות דעת של המומחה מטעם המשיבה, רו"ח יוסף כץ. 36. המשיבה הגישה, בהסכמת המערער, כתב תביעה מתוקן נוסף ביום 4.5.94, לאחר קבלת אישור מבית משפט. תיקון כתב התביעה נדרש בשל העובדה שבבדיקת התצהירים מטעם הבנק מצאו המומחים מטעם המשיבה כי יש בנתונים המופיעים בתצהירים כדי לשנות את התחשיבים שנערכו על ידם. לכתב התביעה המתוקן השני צורפה חוות דעת הכוללת תחשיבים חדשים, שנערכה על-ידי המומחית רות יצחקי. כן כולל כתב התביעה שתי עילות תביעה חדשות - חיוב בריבית לפי 360 יום בשנה ו"גניבת מדד". 37. בעניין חיוב חשבון חח"ד לפירעון ההלוואות הצמודות, בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבה. בית המשפט - מפי השופטת ד' פלפל - גרס כי חיובי הריבית על ההלוואות עלו על המותר לפי סעיף 2 לצו הריבית. בית משפט קמא מנמק את החלטתו בזו הלשון: ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס [פ"ד לג(1) 683 - י.א.], שצוטט לעיל, קבע כבר בשנת 1978 כי רק אם הצדדים הסכימו מפורשות אחרת, ניתן יהיה לחייב חשבון דביטורי בפרעון הלוואה. סעיף 7 להסכם ההלוואה, שצוטט לעיל, מדבר על גובה חיובי ריבית בעת פיגור בתשלום הלוואה, הוא אינו קובע ב"רחל בתך הקטנה", שהיה קיים הסכם בין הצדדים שההלוואה עצמה תשולם מחשבון החח"ד. אכן כל פעולות החברה נעשו באמצעות אותו החשבון, אבל אם הבנק לא שומר על הדין הקיים, הוא אינו יכול וגם מנוע לקרוא הסכמה מכללא להתנהגותו זו אצל הלקוח, מהסיבה הפשוטה שהלקוח, לא ידע, ולמה שהוא לא ידע לא יכול היה להסכים.... 38. בית משפט קמא דחה את טיעון הבנק כי מדובר בזקיפת חיובים לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. טענת הבנק הסתמכה גם על סעיף 16 בכתבי ההתחייבות לפרעון הלוואה, אשר לפיו "הבנק רשאי בכל עת ... לזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון". על יסוד ההוראה החוקית וההוראה החוזית טען הבנק כי מאחר והמשיבה לא ציינה לטובת איזה חוב לזקוף את הכספים שהפקידה, רשאי היה הבנק לזקוף את הכספים לפירעון ההלוואות הצמודות. בדחותו את טענת הבנק אומר בית המשפט קמא: הטיעון לפי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הינו טיעון משפטי יפה, אבל עוה"ד צריכים להתיחס לעובדות קיימות ומוכחות, ובמקרה הזה הלקוח אינו "משתף פעולה". לפי שיטת הנתבע הוא בכלל לא צריך היה להטריח את עצמו לחשוב לגבי איזה הלוואה או אשראי הוא מזכה את החשבון, שהרי לפי הנוהלים אצלו ולפי הבנתו הוא, הכל מגיע לחשבון החח"ד, ומה שמגיע לחשבון חח"ד מחוייב בין כה וכה בריבית חח"ד, אז מדוע לטרוח ולפרוע דווקא את ההלוואה הזולה יותר בסכומי ההפקדות? לפי הגיון פעולה זו, אם אכן פעל הבנק לטובת הלקוח, הוא היה צריך קודם כל לכבד שיקים, לאחר מכן משכורות עובדים, לאחר מכן הלוואות בריבית גבוהה יותר מריבית צמודה ורק בין "הכיבודים" האחרונים יכולה היתה להיות ההלוואה צמודת המדד; ונותרה עדיין פתוחה השאלה הכיצד בכלל ניתן לדעת מה "בחר" הבנק לראשונה לפרוע או לכבד והאם בכלל בחר? ניהול החשבון היה כוללני, לא היתה הפרדה בין אשראי רגיל שהעלה את רמת החיוב הדביטורי לבין אשראי זול יותר, שהעלה גם הוא את רמת החיוב הדביטורי. הפועל היוצא הוא, שלא קבילה עלי עדות הנתבע שהוא עשה שימוש בזכותו לפי סעיף 50 לחוק החוזים וזקף את ההפקדות על חשבון ההלוואה הצמודה דווקא ולא על חשבון חיובים אחרים או הלוואות אחרות. 39. הנמקתו של בית המשפט לא נהירה לי. יש לזכור כי פסק הדין ניתן לפני הבהרת הסוגיה בדעת הרוב בפרשת אורות , שהעמידה את העניין על קיום הסכמה בין הצדדים, תוך דחיית הרעיון כי עצם הפירעון דרך חח"ד נוגד את צו הריבית. מצד אחד, בית משפט קמא מבסס את מסקנתו על העדר הסכמה בין הצדדים, אך מן הצד האחר הוא מסיק את העדרה של הסכמה מכך ש"הבנק לא שומר על הדין הקיים" (ראה הקטע המודגש בסעיף 37 לעיל). לא נתברר לי מה יש בהתנהגותו של הבנק, אשר מהווה הפרה של הדין הקיים. אם כוונת בית המשפט הייתה לקבוע כי עצם פרעון הלוואה מחח"ד הוא בלתי חוקי בשל צו הריבית, הרי לאחר פסק דין אורות , אין לדעה הזאת עוד בסיס בהלכה הפסוקה. נשאר איפוא הנימוק של העדר הסכמה. 40. לדעתי, בעניין העדר הסכמה נתפס בית משפט קמא לכלל טעות. שלושה יסודות תומכים במסקנה כי הייתה הסכמה בין הצדדים שפירעון ההלוואות הצמודות יעשה על-ידי חיוב החשבון הדביטורי, גם אם הוא נמצא ביתרת חובה. ראשית - סעיף 7 לכתבי ההתחייבות לפירעון הלוואה, שנית - הוראות קבועות לתשלום ההלוואות ושלישית - הפקדות כספים בחח"ד בסמוך למועדי הפירעון וניהול כל הפעילות העסקית באמצעות החח"ד. יצוין כי בית משפט קמא התעלם מן ההוראות הקבועות לתשלום הלוואות, שבהן ניתנה "הוראה בלתי חוזרת לחייב את חשבון העו"ש הנ"ל" [החח"ד של המשיבה - י.א.] לתשלום ההלוואות. בנסיבות אלה אין להטיל ספק בכך כי הבנק רשאי היה לחייב את חשבון החח"ד בפירעון ההלוואות הצמודות גם אם החשבון לא עמד ביתרת זכות. 41. ואם לא די בנסיבות אלה, הרי עובדה היא כי הבנק נהג כפי שנהג לאורך זמן רב, תוך מסירת מידע מתמיד ללקוח אודות אופן הפירעון של ההלוואות הצמודות. סבורני כי מעצם עובדה זו ניתן להסיק קיומה של הסכמה מצד הלקוח בדרך של התנהגות. הערה נוספת: אם נקבל את הטענה כי אין לבנק זכות לפרוע את ההלוואות דרך חיוב חשבון החח"ד, אז מתעוררת השאלה מתי נפרעו הלוואות אלה, אם בכלל ?! 42. לאור מסקנתי כי הייתה הסכמה לפרוע את ההלוואות דרך החח"ד, וזאת גם שעה שהחשבון עמד ביתרת חובה, אין לי צורך להרחיב את הדיבור על הטענה הנוספת, כי המדובר בעצם בזקיפת תשלומים שהותרה לבנק הן על פי הוראה חוזית הן על פי סעיף 50 לחוק החוזים. טענה זו תפסה מקום מרכזי בערעור, מתוך מטרה לאבחן מקרה זה מפרשת נאות מדבר . לדעתי, גם בשאלה זו הדין עם הבנק: הוא היה רשאי לזקוף את הכספים, שהופקדו על ידי הלקוח לחח"ד, על חשבון חיוב התשלומים לפירעון ההלוואות הצמודות. לא ירדתי לסוף דעתו של בית משפט קמא בהנמקתו הנזכרת באמצעותה ביקש לשלול מן הבנק זכות זו. 43. המסקנה העולה מדברי היא כי יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, אשר חייב את הבנק לשלם למשיבה את ההפרשים בין ריבית החח"ד לבין הריבית המותרת בצו הריבית. מסקנה זו מייתרת את הדיון בשאלת התחשיב של חיובי הריבית, שאלה הנראית על פני הדברים מסובכת ביותר ופתרונה על ידי בית משפט קמא מוקשה מאד. 44. אעבור כעת לסוגיה של "גניבת המדד". במקרה שלפנינו המדובר בהלוואה אחת ויחידה, הלוא היא מיום 14.8.85. הלוואה זו ניתנה, כאמור, ב- 14 באוגוסט, ועל פי כתב ההתחייבות להחזר הלוואה ולוח הסילוקין של הלוואה זו, פרעונה בתשלומים החל ב- 16 בספטמבר של אותה השנה, ולאחר מכן נמשך בתשלומים חודשיים ביום ה- 16 לכל חודש, וזאת עד לתאריך 16.8.90. מוסכם כי מועדי מתן ההלוואה והחזרתה לא נעשו בשל דרישה של המשיבה אלא בשל תכתיב של הבנק. המחלוקת נוגעת למדד הבסיסי: המשיבה טוענת כי יש לצאת מן המדד של חודש יולי 1985, שפורסם ב15.8.1985- ולא ממדד חודש יוני שפורסם ב15.7.1985-. כלומר, לפי טענתה יש לראות את ההלוואה כאילו ניתנה לאחר ה15.8.1985- ולא לפניו. 45. בית משפט קמא דחה את תביעת המשיבה. הוא ביסס את הדחייה על המבחן הכלכלי כפי שנוסח על ידי חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת נאות מדבר על יסוד דבריו של השופט ח' ברנזון בפרשת ע"א 359/69 בן-סימון ואח' נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' , פ"ד כ"ד(1) 171 . מבחן זה בודק, כאמור, את "המהות הפנימית האמיתית של העיסקה". מהותה של העיסקה הוסבר על ידי הבנק בדרך הבאה: ע.ה. מס' 3 מר טננבוים הצהיר (נ3/) כי הנתבע פעל באופן שכזה שכן אלו היו התנאים לפיהם הופקדו אצלו כספי חברות הביטוח והמלכ"רים, מהם ניתנו אותן הלוואות. אני מתיחס לשנים 1985-1982 שהיתה אינפלציה גבוהה. באותה תקופה באינפלציה כזו גבוהה הלוואות צמודות לא היו מוצר מדף. כיום לקוח מגיע לבנק מבקש הלוואה צמודה ומקבל. בשנים ההם לא היתה אפשרות ללקוח לבקש הלוואה צמודה ולקבל. באותם שנים לקבל הלוואה צמודה, שזה היה אשראי הרבה יותר זול מאשראי שקלי לא צמוד, לא ניתן היה. הלקוח היה חייב להשיג איזשהו מקור להלוואה צמודה כדי שיוכל לקבל את ההלוואה הצמודה. באותה תקופה היו חב' ביטוח או מלכ"רים שהיו מפקידים כספים בבנק והם היו המקורות של ההלוואות הצמודות. הם היו מפקידים בבנק ב- 14 ופורעים את זה ב- 16. כנגד זה הבנק נתן הלוואה ב- 14 ופרע ב- 16. הבנק שמר על עצמו מחשיפה. הוא קיבל ב- 14 ולכן נתן הלוואה ב- 14" (עמ' 44, 45). 46. הסבר זה התקבל על דעת בית המשפט והוא הסיק: מכאן שהבנק, במקרה כזה, לא נהנה מהפרשי המדד הקרוב, אלא "העבירו" למפקיד, כשהרווח שלו הוא הפרשי הריבית בין הריבית אותה שילם למפקיד, לבין הריבית שקיבל מהלווה. הפועל היוצא הוא שהבנק הנתבע לא הגדיל את ההלוואה שנתן ללווה בצורה כזו, אלא נתן הסבר הגיוני, שלא נסתר, מדוע ביצע את ההלואה כפי שביצע. 47. מסקנה זו, הנסמכת, כאמור, על מבחן "המהות הפנימית האמיתית של העיסקה", הכשירה את "המדד הנוסף" והצדיקה את איבחונן של נסיבות המקרה הנדון מאלה שבפרשת נאות מדבר . מאחר שאין אנו נוהגים להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, יכולתי בכך לסיים את הדיון בסוגיה זו תוך כדי דחיית הערעור על מסקנתו של בית משפט קמא, שהתבססה כראוי על המבחן של פרשת נאות מדבר . אולם, ברצוני להוסיף מספר הערות על עצם גישתו של בית משפט זה בפרשה הנזכרת. בעיני, התליית האיסור הקוגנטי של הוספת מדד במהות העיסקה ובמטרתה היא בעייתית מאד. ראשית, במטרה של מי מדובר כאן? האם של המלווה או של הלווה או שמא של שניהם גם יחד? במקרה שלפנינו, בית המשפט התרכז במטרותיו של הבנק, כלומר במהות העיסקה מבחינתו. הוא מצא כי הבנק שילם את שיעור המדד הנוסף לצד שלישי - המפקיד - שהפקדתו, כביכול, איפשרה את מתן ההלוואה ללווה שלפנינו. אפשר לשאול: מה זה עניינו של הלווה, המתבקש לשלם מה שנתפס כריבית מופרזת, כי לבנק צומחות, בשל העדר נזילות, הוצאות מיוחדות למימון ההלוואה? מנקודת ראותו הריבית נשארת ריבית מופרזת. 48. מאידך, נניח כי הלווה משתמש בהלוואה הניתנת לו על ידי הבנק ב14- לחודש לתשלום מיידי של חוב כלפי נושה. התשלום, יום אחד לפני פרסום המדד, חוסך לו בפועל, על פי הנהוג, את המדד הנוסף. האם עובדה זו אינה צריכה להשפיע על המבחן של המהות הפנימית של העיסקה? או שמא נאמר כי רק הלווה זכאי ליהנות מן המדד הנוסף, אך לא המלווה? ועוד, מה יהיה הדין כאשר הלווה משתמש בהלוואה באופן מיידי לשם פתיחת חשבון חסכון המעניק לו בשל כך מדד נוסף? 49. יתרה מזו, בהנחה כי המטרה היחידה של הבנק היא להרוויח כסף, מה היקף האיסור? האם הפגם הוא בהלוואה הניתנת יום לפני המדד, או אולי יומיים, או שלושה ימים? מה בקשר להלוואה שניתנת שבוע לפני המדד, או שבועיים או שלושה שבועות? גם בקשר להלוואות אלה המדד הנוסף אינו תואם את שחיקת הכסף בפועל, שהיא יומית (ראה ת.א. (ת"א) 2746/8 זכרון תפעול ושירותים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם), שם ניתנה ההלוואה יומיים לפני המדד, וכן ת.א. (ת"א) 428/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' סוליאתן תעשיות גומי (1976) בע"מ (לא פורסם), שם עמד ההפרש בין מתן ההלואה ופרעונה על ששה ימים). האם גם כאן נתערב ונחייב את המלווה להצמדה יומית, וזאת בניגוד לנהוג במשק? ובהנחה שיש להשיב את המדד העודף, מהו המדד אותו יש להפחית מן התחשיב המתוקן? המדד הראשון או המדד האחרון? בנקודה זו ראה א' וינרוט ריבית , (תשנ"ח - 1998) עמ' 108-106. 50. כל השאלות האלה מעוררות בי את התחושה כי מן הראוי לעיין מחדש ברעיון הבסיסי כי הצמדה למדד עשויה להיות ריבית מופרזת במובן צו הריבית. לפי פשטות צו הריבית, הצמדה אינה ריבית. ההנחה היא כי המחוקק ידע שההצמדה למדד נערכת במשק הישראלי פעם בחודש, וזאת למטרות רבות. יש והמלווה עשוי ליהנות מכך, ויש והלווה עשוי להרוויח. לטעמי, אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בסוגיה זו דרך פרשנות מרחיבה של צו הריבית. 51. כאמור, אלה הם הרהורים בלבד על סוגיית ההצמדה ויחסה לאיסור הריבית. אין צורך להכריע בה, משום שבית משפט קמא ביסס את מסקנתו על פי המבחנים שנקבעו בפרשת נאות מדבר . 52. נותר לי לדון בסוגייה השלישית המתעוררת בערעור - "קיצור ימות השנה" ל360- ימים. אין מחלוקת בין בעלי הדין כי לכל אורכה של תקופת פרעון ההלוואות צמודות המדד, ועד ליום 1.4.91, חישב הבנק את הריבית בגין הלוואות אלה כאילו היו 360 ימים בשנה. גביית ריבית לפי חישוב של שנה מקוצרת מייקר את ההלוואה בכ- 1.39% לכל תקופת חיוב, שיעור זה אף הולך וגדל עם הזמן, בגלל חישובי ריבית דריבית. חילוקי הדעות התמקדו סביב חוזר בנק ישראל מס' 42/16 מיום 26.12.83, בו הונחו המוסדות הבנקאיים בעניין "גילוי אופן חישוב ריבית על אשראי והדיווח עליה ללקוח". ההוראה המרכזית של חוזר בנק ישראל, הנוגעת לעניננו, היא: הנוהל התקין מחייב שבכל מקום שבנק מודיע ללקוח על שיעור ריבית תעריפית, יצויין גם שיעור הריבית השנתית המתואמת. שיעור הריבית השנתית המתואמת יקח בחשבון את המרכיב של ריבית דריבית הנובע מתשלום הריבית התקופתית ויתבסס על חישוב לפי 365 ימים בשנה. 53. בית משפט קמא הסיק מן האמור בחוזר בנק ישראל כי הנוהל התקין של גביית ריבית צריך להיות חישוב של 365 יום בשנה, וכי על הבנק לדווח על דרך החישוב. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבה בעילה זו, בהתבסס על תחשיב הפרשי הריבית שהוגש מטעם המשיבה. תחשיב זה עמד על 6,148.68 ש"ח, נכון ליום 31.12.91. 54. מסקנתו של בית משפט קמא בדין יסודה. הייתי מוסיף כי מחובתו של בנק לגלות מראש ללקוח את בסיס חישוב הריבית. השינוי בבסיס החישוב מן השנה הקלנדרית ל"שנת בנק" של 360 יום מחויב גילוי מיוחד, משום שיש להניח כי הלקוח יוצא מן ההנחה כי בסיס החישוב הוא השנה הנורמלית. העדר גילוי בנושא זה פוגם ביסוד ההסכמה מצד הלקוח, ולכן אין הבנק רשאי לחייב את הלקוח בריבית הגבוהה יותר. העדר הגילוי אף נוגד את סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 (השווה כעת כלל 15 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב - 1992). יתרה מזו, אם הבנק השתית את ההלוואה הצמודה על הריבית המירבית המותרת על-פי צו הריבית, הרי כל תוספת - גם אם היא נובעת מקיצור שנת הריבית - נוגדת את צו הריבית, ולכן אינה חוקית. על כן חיוב הבנק בהשבת הריבית המופרזת שנגבתה מן המשיבה, בדין יסודו. אי לכך, מתקבל ערעורו של הבנק בשאלה של פרעון הלוואות צמודות מחשבון חוזר דביטורי ומתבטל חיובו של הבנק בהפרשי ריבית. הערעור של הבנק בעניין "שנת בנק" בת 360 יום נדחה. כן נדחה הערעור שכנגד מטעם המשיבה בעניין "גניבת מדד". המשיבה תשלם למערער הוצאות ושכר טירחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, בערעור ובערעור שכנגד. בכל הנוגע לעילת התביעה הנוגעת ל"שנת בנק" בת 360 יום, וכן בערעור שכנגד, אני מסכים גם להנמקתו של חברי. את שיקולי ביחס לעילה המבוססת על פרעון הלוואות צמודות מחשבון דביטורי, אבהיר להלן בקצרה. 2. בדונו בסוגיה של פרעון הלוואות צמודות מחשבון דביטורי, קבע חברי, השופט אנגלרד, כי הצדדים במקרה שבפנינו הסכימו על פרעון ההלוואות הצמודות בדרך של חיוב החשבון הדביטורי גם כאשר חשבון זה ביתרת חובה. עוד קבע חברי, כי הסכמה זו ומימושה אינן מהוות עקיפה של הוראות חוק הריבית. אשר לתוכן ההסכמה שבין הצדדים, שאלה היא בעיני אם ניתן לומר כי עולה מן החומר שבפנינו הסכמה בין הצדדים על פרעון ההלוואות הצמודות בדרך של קבלת אשראי מן החשבון הדביטורי כאשר חשבון זה במצב חובה. בהקשר זה, אזכיר את הדעה המוזכרת בפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד, לפיה הסכמה כזו, אשר פירושה לקיחת הלוואה חדשה (בלתי צמודה) לצורך פירעון הלוואה צמודה, חייבת כעיקרון בעיגון מפורש בהסכמים שבין הצדדים, הן לעצם קיומו של הסדר כזה והן לענין פרטיו, כגון שיעור הריבית שיחול בגידרו (ראו פסק דינה של השופטת דורנר בע"א 2258/92 מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מז(5) 350). לכאורה, אין בהסכמים בין בעלי הדין בענייננו עיגון כאמור להסכמה כזו. עם זאת, נוכח מסקנתי כי יש לקבל את ערעור הבנק בסוגיה של פרעון הלוואות צמודות מן החשבון הדביטורי מטעמים אחרים, איני רואה צורך להרחיב את הדיון בנקודה זו, ולהכריע בה. גם בשאלה העקרונית, האם הסדר כאמור של פרעון הלוואות צמודות בדרך של קבלת אשראי מן החשבון הדביטורי כאשר חשבון זה במצב חובה מהווה עקיפה של ההסדר שבחוק הריבית, הרי שלשיטתי לא מתעורר צורך להכריע בנסיבות הענין בשאלה לא קלה זו. לפיכך, אוכל להשאירה בצריך עיון. 4. הסכמתי לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, ביחס לעילה של פרעון ההלוואות הצמודות, מבוססת בעיקרה על מסקנתי, כי במקרה שבפנינו ניתן לייחס למשיבה 1, מוסכי צומת גהה בע"מ ( להלן: המשיבה ), כוונה לזקוף את חיוביה לפרוע את ההלוואות הצמודות שנטלה, כנגד הסכומים ששילמה המשיבה לבנק עובר למועדי הפרעון של הלוואות אלה. 5. נדבך אחד עליו מבוססת מסקנתי זו נוגע לטיב החובות בהם מדובר. כאשר לחייב יותר מחוב אחד לנושה שלו, שוני בין חובותיו מבחינת טיבם עשוי לבסס מסקנה בדבר כוונה של החייב כי התשלום ייזקף לחוב מסויים ולא לאחר. השאלה בהקשר זה היא, האם "טיב החובות מעיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים מנקודת ראותו של הנושה, כיצד היה מורה החייב לזקוף את תשלומיו אילו נדרש לעשות כן" (א' פורת, "זקיפת תשלומים", דיני חיובים - חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994), בעמוד 598). לדעתי, אמת מידה זו מתקימת במקרה שבפנינו ביחס לפרעון ההלוואות הצמודות. מן החומר שבפנינו עולה כי במרבית המקרים נעשו הפקדות כספים על ידי המשיבה בחשבון החח"ד שלה, במועדי הפרעון של ההלוואות הצמודות. באותם מועדים חוב ההלוואות הצמודות היה חוב בשל, אשר מועד פרעונו הגיע. לעומת זאת, אין מחלוקת כי מועד הפרעון של החוב בגין יתרת החובה בחשבון החח"ד טרם הגיע באותה נקודת זמן. אכן, מסתבר כי באותו מועד פרעונו של חוב זה טרם נדרש, ונוכח מכלול נסיבות הענין, גם לא הגיע הזמן הסביר לדרוש את פרעונו (ראו פסק דינו של השופט ברק בד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' ISRAEL BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION) , פ"ד מד(2) 265). מכאן, כי חוב זה לא היה בשל, באותה נקודת זמן בה נעשו ההפקדות. במצב דברים זה, ניתן להסיק כוונה מכללא של המשיבה לזקוף את הפקדותיה על חשבון ההלוואות הצמודות. כפי שמציין פורת בחיבורו הנ"ל (בעמוד 600): "באותם מקרים בהם קמה חובה של החייב לפרוע את החוב הבשל במועד בו העביר תשלום לנושה, או לפני כן...אי פרעון החוב הבשל עלול לפגוע פגיעה מהותית בחייב. זה המצב, כאשר אי פרעונו של החוב הבשל יהווה הפרת חובה מצב החייב, ויזכה את הנושה לסעדים המוקנים בחוק למי שנפגע מהפרת חוזה. אם כך, סביר מאד לייחס לחייב כוונה לפרעו". זהו גם המצב בענייננו. באותו מועד בו בוצעו התשלומים - קרי, הפקדות הכספים - האינטרס של המשיבה היה כי התשלומים ייזקפו על חשבון פירעון ההלוואות הצמודות. אמנם, בעת ביצוע התשלומים, הריבית בהלוואות הצמודות היתה נמוכה מזו שעל יתרת חובה בחח"ד. ואולם, אלמלא היתה המשיבה פורעת את סכומי ההלוואות במועדם, היא היתה מצויה במצב של הפרה של חיוביה כלפי הבנק על פי חוזי ההלוואות. במצב כזה, עמדה לבנק, בין השאר, זכות חוזית מפורשת להעמיד לפרעון מיידי את סכום ההלוואות (ראו סעיף 14(ט) לכתב התחייבות להחזקת הלוואה). יש לזכור, בהקשר זה, כי ההתקשרות בין המשיבה לבין הבנק לא היתה התקשרות חד פעמית לצורך קבלת הלוואה. מדובר בהתקשרות ארוכת טווח, בגידרה ניהלה המשיבה את מיכלול עסקיה דרך חשבון החח"ד שבבנק, אשר באמצעותו העמיד הבנק אשראי לזכות המשיבה. למשיבה היה אינטרס ישיר בהמשך התקשרות זו. יש מקום להניח, כי במצב של אי פרעון הלוואות שקיבלה המשיבה מן הבנק, לא היתה למשיבה ציפיה לגיטימית להמשיך ולקבל מן הבנק אשראי כספי לצורך מימון פעולותיה, כפי שאמנם קיבלה משך כל התקופה הרלוונטית. בנסיבות אלה, האינטרס הברור של המשיבה היה לזקוף את התשלומים שעשתה לפרעון ההלוואות הצמודות שקיבלה. מכך עולה, כי ניתן לייחס למשיבה כוונה לזקוף את הסכומים שהפקידה בחשבונה לחיוביה כלפי הבנק לפרוע את ההלוואות הצמודות. זקיפת הסכומים בדרך זו משקפת את האינטרסים האמיתיים של שני הצדדים בזמן אמת, כפי שהצדדים עצמם ראו והבינו אותם באותה עת. 6. אוסיף, כי גם מהתנהגותה של המשיבה משתמעת לכאורה כוונה לזקוף לסכומי ההפקדות את חיוביה בפרעון ההלוואות הצמודות. מן החומר עולה התנהגות עקבית של המשיבה, אשר הפקידה כספים בחשבון במועדי הפרעון של ההלוואות האמורות. מדובר בכמאה הזדמנויות שונות, בהן נהגה המשיבה בדרך זו (ראו נספח 11 לתצהירו של מר יצחק אשד, מנהל סניף הבנק בו נוהל חשבון המשיבה). המדובר בקו פעולה מתמשך של המשיבה, אשר היו לו חריגים מעטים בתקופה הרלוונטית. קו פעולה זה מצביע לכאורה על קשר בין ההפקדות לבין פרעון ההלוואות. בכך יש כדי לספק תימוכין נוספים למסקנתי, כי ניתן לזקוף לסכומי ההפקדות את חיוביה של המשיבה בפרעון ההלוואות האמורות (השוו לדבריו של פורת, בעמוד 597 לחיבורו הנ"ל). 7. מדברים אלה עולה, כי לא בפרעון הלוואה צמודה בדרך של מתן הלוואה אחרת עסקינן, כי אם בפרעון ההלוואה הצמודה מתוך הפקדותיה של המשיבה בחשבון החח"ד שלה. כעולה מחומר הראיות, ברוב רובם של המקרים, נעשו הפקדות כאלה עובר למועדי הפרעון של ההלוואות הצמודות אותן קיבלה המשיבה. זקיפתן של הפקדות אלה לפרעון ההלוואות הצמודות "מכסה" את חלק הארי של חיובי המשיבה בפרעון ההלוואות הצמודות. בכך יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לעיקר עילתה של המשיבה בראש הפרק של פרעון ההלוואות הצמודות. 8. אעיר, כי בטיעוני הצדדים, כמו גם בפסק דינו של בית משפט קמא, באה לידי ביטוי העובדה שהבנק העלה לראשונה את טענת הזקיפה במסגרת ההליכים בתביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיבה. לעובדה זו עשויה להיות חשיבות משפטית, נוכח הגישה שהובעה בספרות לפיה זכותו של נושה לזקוף חיובים כפופה למיגבלת זמן. על פי גישה זו, על הנושה המפעיל את הכוח לזקוף חיובים על פי סעיף 50 לחוק החוזים, לפעול תוך זמן סביר מעת קבלת הכספים נשוא פעולת הזקיפה, וזאת חרף העובדה שאין בהוראה זו התייחסות למימד הזמן (ראו א' פורת, בעמודים 613 - 616 לחיבורו הנ"ל). יוער, כי במקרה שבפנינו ישנה גם הוראה הסכמית בשאלת הזקיפה. בהסכם שבין המשיבה לבין הבנק הוקנתה לבנק הזכות לבצע את הזקיפה "בכל עת". על פי פשוטה של הוראה זו היה הבנק רשאי לבצע את הזקיפה גם במהלך ההליך המשפטי בין הצדדים (ראו לענין זה את האסמכתאות מן המשפט האנגלי אליהן מפנה פורת בעמוד 614 לחיבורו הנ"ל). איני רואה צורך לקיים דיון מפורט בשאלה זו. כפי שציינתי לעיל, במקרה שבפנינו ניתן לייחס למשיבה - היא החייב - כוונה לזקוף את הפקדותיה בחשבון החח"ד לפרעון ההלוואות הצמודות. בשל כך, לא מתעוררת על פי גישתי שאלת העיתוי של פעולת הזקיפה על ידי הנושה, וניתן להשאיר שאלה זו לעת מצוא. 9. לא נעלם מעיני, כי במקרים ספורים, לא נעשו הפקדות על ידי המשיבה עובר למועדי הפרעון של ההלוואות הצמודות, או שנעשו הפקדות אשר כיסו רק חלק מסכום הפירעון. לגבי אותם סכומים אשר אין להם כיסוי בהפקדות של המשיבה, לא טוען הבנק כי ההלוואות הצמודות נפרעו בדרך של זקיפה. עם זאת, בנסיבותיו הכוללות של ענין זה, ובשים לב לעובדה שמדובר בסכומים קטנים בהשוואה לכלל סכומי הפרעון של ההלוואות, איני סבור כי ניתן לראות בחיוב חשבון החח"ד של המשיבה בסכומים האמורים משום ניסיון לעקוף באופן אסור את חוק הרבית, כפי שנטען על ידי המשיבה (ראו בנקודה זו את דבריו של השופט א' גולדברג בע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות" מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , דינים עליון נג' 12). לפיכך, יש לדעתי לדחות את טענות המשיבה בעילה זו. מטעמים אלה, הצטרפתי לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אנגלרד, גם לגבי העילה הנטענת של חיוב חשבון חח"ד על ידי הבנק. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה לתוצאת פסק דינו של חברי השופט אנגלרד ומצטרפת להערותיו של חברי השופט אור. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, ל' בחשון תשנ"ט (19.11.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96079480. Q05 /שב

[ "ע\"א 7948/96", "בע\"א 2258/98", "ע\"א 505/85", "בע\"א 5300/92", "דנ\"א 690/98", "בע\"א 58/68", "ע\"א 359/69", "ע\"א 6396/95", "בע\"א 4651/95", "ע\"א 345/78", "בע\"א 2258/92" ]

1,836

9,234

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1059/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : גבאי ניסים נגד המשיב : שר התחבורה בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותר: בעצמו החלטה בפני בקשה שלישית לקביעת מועד דחוף לדיון בעתירה. העתירה הוגשה בחודש פברואר 1997 ועניינה דרישתו של העותר כי שר התחבורה יתפטר מתפקידו עקב הקטל הנמשך בדרכים. ביום 13.5.97 דחיתי את בקשתו של העותר וביום 2.6.97 דחיתי את הבקשה לעיון חוזר. העותר חוזר על בקשתו בשלישית. מהטעמים שפורטו בהחלטתי הראשונה אין מקום לקבוע את העתירה לדיון בדחיפות. העתירה תקבע לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010590. P04

[ "בג\"ץ 1059/97" ]

1,839

19,298

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1059/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל העותר : גבאי ניסים נגד המשיב : שר התחבורה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה באדר תשנ"ח (23.3.98) בשם העותר : בעצמו בשם המשיב : עו"ד ענר הלמן פסק-דין העותר קובל בעתירתו על-כך שמשרד התחבורה אינו עושה דיו למלחמה בתאונות הדרכים. ביני לביני קיבלה הכנסת את חוק המאבק הלאומי בתאונות דרכים, תשנ"ז1997-, ועל-כן העתירה כמות שהיא מונחת לפנינו התייתרה ואבד עליה הכלח. על העותר להלך בדרכים שהחוק היתווה לפנינו ולמותר לומר שזכויותיו - ככל שיש לו זכויות - שמורות לו במלואן במסגרת זו. העתירה נדחית. ניתן היום, כ"ה באדר תשנ"ח (23.3.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010590. G07

[ "בג\"ץ 1059/97" ]

1,842

38,537

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1059/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : גבאי ניסים נגד המשיב ים : 1. מדינת ישראל 2. שר התחבורה, מר יצחק לוי בקשה לקביעת מועד לדיון החלטה זו בקשתו הרביעית של העותר לקביעת מועד לדיון בעתירה. מהטעמים שנזכרו בהחלטותי מיום 13.5.97, מיום 2.6.97 ומיום 9.10.97 תיקבע העתירה לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, י' בשבט תשנ"ח (6.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010590. P06 /צש

[ "בג\"ץ 1059/97" ]

1,843

477

בית המשפט העליון דנ"פ 4267/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: 1. חוזה ריברה 2. חיננית חג'בי נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1236/97 ובע"פ 1480/97, מיום 5.6.97, שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא השופט ש. לוין, והשופטים: א. גולדברג, י. זמיר בשם העותרים: עו"ד ירום הלוי החלטה בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1236/97 ובע"פ 1480/97 מדינת ישראל נ' בן קרלוס ריברה חוזה ואח' . אבקש תגובת המשיבה בתוך חמישה-עשר יום מעת ההמצאה. ניתנה היום, י' בתמוז התשנ"ז (15.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042670. A01 /דז/

[ "דנ\"פ 4267/97" ]

1,846

8,551

בית המשפט העליון דנ"פ 4267/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרים: 1. חוזה ריברה 2. חיננית חג'בי נגד המשיב ה : מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף בפסק דינו ש ל בית המשפט העליון בע"פ 1236/97 ובע"פ 1480/97, מיום 5.6.97, שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, והשופטים: א. גולדברג, י. זמיר בשם העותרים: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר החלטה בפני עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים א' גולדברג וי' זמיר) מיום 5.6.97, פסק דין שעניינו היחס שבין הוראות החילוט בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973- לבין הוראות החילוט שבפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט1969-. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה לדיון נוסף. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט קובע, כי השופט, או השופטים הדנים בעתירה לקיום דיון נוסף יורו על קיומו של דיון כאמור " אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.". הווה אומר, חידושה של הלכה, כשלעצמו, אינו מהווה עילה לקיום דיון נוסף (וראה: דנ"פ 4274/97 לורנס נ' מדינת ישראל , לא פורסם). בית המשפט העליון מוציא מתחת ידיו הלכות חדשות רבות. הדיון הנוסף אינו מהווה ערכאה נוספת אוטומטית המתקיימת כל אימת שניתנת הלכה חדשה. במקרה שבפנינו הגדיר בית המשפט העליון את היחס בין שתי הוראות חוק קיימות, על בסיס לשון החוק. הגדרה זו אינה יוצרת פגיעה בזכות יסוד, כטענת העותרים. היא מעוגנת היטב במסגרת החקיקתית הרלוונטית ולפיכך לא מצאתי מקום לקיום דיון נוסף לגביה. העתירה לקיום דיון נוסף נדחית. ניתנה היום, כ"ג בתמוז התשנ"ז (28.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97042670. A03 /דז/

[ "דנ\"פ 4267/97", "דנ\"פ 4274/97" ]

1,847

478

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: יז' בכסלו התשנ"ח ( 16.12.97 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם ה משיבה 1: עו"ד גלאור בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד ד' זילבר פסק-דין ביום 28.1.97, במסגרת גזר דין שניתן נגד המשיב השני ( להלן: המשיב ) בבית המשפט העירוני בפתח תקווה (ת"פ 1083/97), הוא חוייב להרוס את ביתו, אותו בנה ללא רישיון. המשיב לא קיים את צו ההריסה, אותו היה עליו לבצע עד 31.3.73. בגין כך הוגש נגדו בת"פ 1431/90 של בית משפט השלום בהרצליה כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה1965-. בגזר הדין שניתן בתיק זה, בנוסף לעונשים שהוטלו על המשיב, נקבע שצו ההריסה יבוצע על ידי הרשות, תוך חיוב המשיב בהוצאות ההריסה. ערעור שהוגש על גזר דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה. עד היום לא בוצע הצו. העותרת, אשר נפגעה מבנית המבנה אותו בנה המשיב ללא היתר, עותרת בפנינו לחיובה של המשיבה הראשונה ( להלן: המשיבה ) לביצוע צו ההריסה. באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, בתגובתה בכתב ובטיעון בפנינו, תומכת בעמדת העותרת ומצטרפת לעתירה שהצו על תנאי שניתן בתיק זה יהפך למוחלט. בתשובה מטעם המשיבה אין המשיבה מתכחשת לחובתה לבצע את צו ההריסה. היא רק מדגישה את הקושי לבצע את הצו נוכח הפגיעה הכרוכה בכך במשפחתו של המשיב. המשיב לא הגיש כל תגובה בכתב לעתירה, על אף שניתנה לו אפשרות לכך. אכן, עם כל הקושי בתוצאה של הריסת בית המשיב למשיב ובני משפחתו, אין כל נימוק משפטי אשר יצדיק את אי קיום צו ההריסה. רשות ציבורית המופקדת על שמירת החוק ואכיפתו, נדרשת לא אחת לבצע מעשים או מטלות אשר יש עמן גרימת אי נוחות ופגיעה בפרט. אך ככל שמוטלת עליה חובה על פי החוק, ובענייננו הוטל על המשיבה על ידי בית המשפט המוסמך לבצע את ההריסה - ויודגש, הדבר הוחלט בשעתו על פי בקשתה - אין היא יכולה להישמע בטענה שקשה עליה הדבר. נקל לשער את התוצאה הקשה שהיתה נגרמת לשלטון החוק ולאכיפתו, אם היתה רשאית רשות מקומית להימנע מלמלא צוי בית המשפט, בשל אי הנוחות והקשיים שיגרום הדבר לאלה שהצו מכוון כלפיהם. אנו מקבלים את העתירה, והופכים את הצו על תנאי שהוצא בתיק זה למוחלט, במובן זה שהמשיבה מחוייבת בזה לבצע את צו ההריסה הנ"ל. הצו יבוצע בתוך ארבעה חודשים מהיום, אלא אם תינתן החלטה אחרת על ידי בית משפט מוסמך. המשיבה תשא בהוצאות העותרת בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, יז' בכסלו התשנ"ח (16.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E05

[ "בג\"ץ 2353/97", "ת\"פ 1083/97" ]

1,848

19,887

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבים : עו"ד נורית גונן החלטה קודם הדיון בבקשה, מתבקשת המשיבה הראשונה להמציא - בתוך עשרה ימים - בתצהיר - את תגובתה לבקשה. ניתנה היום, יח' באייר התשנ"ח (14.5.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E06

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,850

22,624

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט' בחשון התשנ"ט ( 29.10.98 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גינו ועו"ד יעקב כהן בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילברג החלטה בהחלטתנו מיום 16.7.98 קבענו שלקראת הדיון כפי שייקבע - דיון שנקבע להיום - ימציאו הצדדים דיווח בכתב על ההצעות והמגעים שהוחלפו בין הצדדים. קבלנו הבוקר את הדיווח בכתב של העותרת. לא קבלנו כל דיווח מטעם המשיבה הראשונה, על אף חובתה לעשות כן. בנסיבות אלה, אנו דוחים את הדיון למועד שיקבע בעוד כשבועיים. תוך שבוע ימים תמציא המשיבה הראשונה את הדיווח כאמור. המשיבה הראשונה תשא בהוצאות העותרת בסך 10,000 ש"ח. ניתנה היום, ט' בחשון התשנ"ט (29.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E10

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,851

26,786

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט תאריך הישיבה: כב' בתמוז התשנ"ח ( 16.7.98) בשם המבקשת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גונן ועו"ד יעקב כהן בשם המשיבה 2: עו"ד חני אופק החלטה אנו דוחים המשך הדיון מהיום למועד שייקבע בעוד כחודשיים, בפני אותו הרכב. תוך תקופה זו יבואו בעלי הדין בדברים לגבי אפשרויות הסדר ביניהם. המשיבים ימציאו את תוכניתם והצעותיהם בעניין זה לתגובת המבקשת, וביום הדיון, כפי שייקבע, יוברר אם קיים סיכוי להסדר בין הצדדים. לקראת הדיון כפי שייקבע, ימציאו הצדדים דיווח בכתב על ההצעות והמגעים שהוחלפו בין הצדדים. ניתנה היום, כב' בתמוז התשנ"ח (16.7.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E09

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,852

41,754

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה יש לזמן את באי כוח הצדדים, כולל בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, לדיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. הדיון יתקיים ביום 12.7.98 שעה 08:00, ולמועד זה יש לזמן גם את העותרת עצמה, דוריס חוג'ה, וכן את המשיב חוג'ה ישעיהו, ולהודיעם שחובה עליהם להתייצב במועד זה. ניתנה היום, כא' בסיון התשנ"ח (15.6.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E08

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,853

44,468

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2353/97 - ח' בפני: כבוד השופט ת' אור ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשת המשיבה 1 לדחיית מועד הדיון בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גונן החלטה לדחות הבקשה. ניתנה היום, ח' בסיון התשנ"ט (23.5.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E14 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,854

46,316

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט תאריך הישיבה: ו' בטבת התש"ס ( 15.12.99 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד אבידר בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילברג כן התייצבו בשם המשיבה הראשונה: ראש המועצה, מר פרן מהנדס העיר, מר כהן ראש המועצה המקומית רמת השרון (מר פרן), הודיע שיש סיכוי למתן היתר בניה למשיב השני, מר חוג'ה, לגבי חלק מהבניה שבנה ללא רישיון, וזאת על פי תוכנית מתאר אשר אושרה. עם זאת, אחד התנאים למתן היתר הוא, שהמשיב השני יהרוס את מה שבנה שלא כחוק, ולפי התוכנית הקיימת לא ניתן לקבל לגביו היתר. בקשתו היא, שתינתן לו ארכה של שלושה חודשים לשכנע את מר חוג'ה שיהרוס את אותם חלקי בניה אשר לא ניתן לקבל לגביהם היתר, ואם יעשה כן, יקבל היתר לחלקי הבניה האחרים. כן הצהיר, שאם לא יעשה כן תוך התקופה כאמור, יבוצע צו ההריסה על ידי המועצה, כפי החלטת בית משפט זה, וכפי שחובה על המועצה לבצע. ...2/ החלטה נוכח דבריו והצהרתו של ראש המועצה המקומית רמת השרון, כאמור בפרוטוקול, אנו דוחים את המשך הדיון בבקשה זו למועד שייקבע בעוד כמאה ימים, בפני אותו הרכב. לקראת המועד שייקבע, תוך תשעים ימים מהיום, תמציא המועצה המקומית רמת השרון השלמה לטיעוני המועצה, שתכלול דיווח לגבי מה שנעשה על פי האמור בהצהרתו של ראש המועצה בפנינו. בעלי הדין האחרים יוכלו גם הם להמציא - תוך חמישה ימים מיום קבלת טיעוני המועצה - השלמה בכתב לטיעוניהם לקראת הדיון כאמור, כולל תגובה על טיעוני המועצה המקומית כאמור. ניתנה היום, ו' בטבת התש"ס (15.12.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E18 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,855

50,077

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה בהמשך לתגובה מיום 17.6.99 אשר הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, מתבקש היועץ המשפטי לממשלה להמציא עד 20.8.99 הודעה משלימה לבית המשפט, במסגרתה תובהר עמדתו. ניתנה היום, כ' בתמוז התשנ"ט (4.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E16 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,856

55,961

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת: דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת-השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה תאריך הישיבה: י' בסיוון התשנ"ט (25.5.99) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד נורית גונן בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט החלטה השופט מ' חשין: תחילת הדברים לענייננו היתה לפני למעלה מ25- שנים, שעה שהמשיב מס' 2, מר ישעיהו חוג'ה (להלן נכנה אותו - חוג'ה) חוייב בידי בית-משפט להרוס בית אשר בנה ללא רשיון בתחומי המועצה המקומית רמת-השרון. חוג'ה לא קיים את צו ההריסה - אשר היה עליו לבצעו עד ליום 31.3.73 - ועל-כך הועמד לדין, בשנת 1990, לפני בית-המשפט לעניינים מקומיים הרצליה - רמת-השרון בעוון אי-קיום צו בית-המשפט. בית-המשפט הטיל עליו קנס בסך 1,500 ש"ח והוסיף והורה כי צו ההריסה יבוצע בידי הרשות - קרא: המועצה המקומית רמת-השרון - תוך חיובו של חוג'ה בהוצאות ההריסה. המועצה המקומית לא קיימה את החיוב אשר הוטל עליה ועל-כך באה עתירתה של העותרת, דוריס חוג'ה, כי נורה את המועצה המקומית לקיים חיוב שהוטל עליה בידי בית-המשפט. באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה תמכה בעמדתה של העותרת, והצטרפה לבקשתה כי הצו על-תנאי ייעשה מוחלט. ואכן, ביום 16.12.97 נעשה הצו על-תנאי מוחלט, והמועצה המקומית רמת-השרון חוייבה לבצע את צו ההריסה בתוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק-הדין אלא אם תינתן החלטה אחרת בידי בית-משפט מוסמך. המועצה המקומית רמת-השרון לא קיימה גם צו זה של בית-המשפט הגבוה לצדק, ועל-כך הגישה העותרת בקשה - בהתאם לפקודת ביזיון בית-המשפט - לחייב את המועצה המקומית לקיים את הצו שהוצא כנגדה. בקשה זו הוגשה ביום 8.5.98. משנתכנסנו לדיון, ביום 16.7.98, העלו באי-כוח המועצה המקומית רמת-השרון רעיונות לגבי אפשרויות הסדר, ועל-כך באה החלטתנו מאותו יום, כי המועצה המקומית תגיש את תוכניתה ואת הצעותיה לתגובתה של העותרת, וכי לאחר-מכן נברר אנו אם קיים סיכוי להסדר. המשך שמיעתה של הבקשה על-פי פקודת ביזיון בית-המשפט נקבע ליום 29.10.98, אך דיווח בכתב מטעם המועצה המקומית רמת-השרון לא קיבלנו, על-אף שהמועצה חוייבה לדווח לבית-המשפט. דחינו, איפוא, את המשך השמיעה תוך חיובה של המועצה המקומית בתשלום הוצאותיה של העותרת בסך 10,000 ש"ח. המשך הדיון היה ביום 10.1.99, ובמהלכו הודיעתנו באת-כוח המועצה המקומית כי צו ההריסה יבוצע על-ידה. יחד-עם-זאת, כך הוסיפה באת-כוח הרשות המקומית ואמרה, בהתחשב בכך שרק לאחרונה נבחר ראש עיר חדש, מבקשת היא דחייה לביצוע צו ההריסה. נעתרנו לבקשה ונתנו בידי המועצה המקומית ארכה לביצוע צו ההריסה עד ליום 10.4.99. כן הוספנו וקבענו כי המשך הדיון יהיה לקראת סוף חודש אפריל. המשך הדיון נקבע ליום 25.5.99, ורק היום - לעת הדיון על-פה - זכינו לקבל מאת באת-כוח המועצה המקומית הודעה באשר לאירועים שהיו מאז הישיבה האחרונה. מסתבר כי לפני יומיים, ביום 23.5.99, הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת-השרון בקשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים הרצליה - רמת-השרון להאריך את המועד לביצועו של צו ההריסה. ייזכר כי המדובר בצו הריסה שהמועצה המקומית חוייבה לבצעו בשנת 1990. לא נעמוד על פרטיה של אותה בקשה, אך נוסיף ונאמר כי הוועדה המקומית לא טרחה כלל ליידע את היועץ המשפטי לממשלה על הגשת הבקשה, למרות שהמועצה המקומית חוייבה (בשנת 1990) לבצע את צו ההריסה במשפט שהוגש בידי נציגת היועץ המשפטי לממשלה וחרף זאת שהיועץ המשפטי לממשלה חיווה דעתו לפנינו כי חובה היא המוטלת על המועצה המקומית לבצע את צו ההריסה. נוסיף ונאמר, כי הוועדה המקומית לא טרחה אף ליידע את העותרת על דבר הגשת הבקשה, למרות שהעותרת היא שזכתה בצו מוחלט אשר חייב את המועצה המקומית לבצע את צו ההריסה. בין כך ובין אחרת, בית-המשפט לעניינים מקומיים נעתר לבקשת המועצה המקומית והאריך את המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 31.8.99. בא-כוחה של העותרת ביקשנו להטיל על המועצה המקומית סנקציות כאמור בפקודת ביזיון בית-המשפט - על אי-קיום פסק-הדין שנתנו ביום 16.12.97 - ואולם הדבר נמנע מאיתנו. באותו פסק-דין קבענו מפורשות כי צו ההריסה יבוצע "בתוך ארבעה חודשים מהיום" (16.12.97), ואולם הוספנו ואמרנו "אלא אם תינתן החלטה אחרת על-ידי בית-משפט מוסמך". והנה, נוכחנו לדעת כי בית-משפט מוסמך - הוא בית-המשפט לעניינים מקומיים - אכן נתן "החלטה אחרת" ולפיה הורחב המועד לביצוע צו ההריסה עד ליום 31.8.99. צו בית-המשפט לעניינים מקומיים מונע אותנו, איפוא, מהטלת סנקציה על-פי פקודת ביזיון בית-המשפט. למותר לומר כי העניין שלפנינו טרם נסתיים. הואיל והמועצה המקומית הגישה מסמך לבית-משפט אך לעת הדיון על-פה היום לפנינו - וממילא נמנע מן העותרת ומן היועץ המשפטי לממשלה להגיב על האמור באותו מסמך - יתבקשו העותרת והיועץ המשפטי לממשלה להגיב על אותה הודעה תוך 21 יום. נקרא את התגובות ונחליט על דבר המשך ההליכים. הישיבה שקיימנו היום היתה ישיבה-לבטלה אך מטעם זה שהמועצה המקומית רמת-השרון הגישה את הודעתה לבית-המשפט לעת הדיון על-פה (אף שהחותמת המופיעה על ההודעה היא חותמת יום אתמול, 24.5.99). בנסיבות אלו יש לחייב את המועצה המקומית בהוצאות, ואנו מטילים עליה לשלם לעותרת ולמדינה, לכל אחד מאלה, הוצאות ושכר-טירחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. היום, י' בסיוון התשנ"ט (25.5.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. G15

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,857

61,056

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט תאריך הישיבה: כב' בטבת התשנ"ט ( 10.01.99 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד גונן נורית בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה באת כוח המשיבה הודיעה, כי נוכח העדר הסדר עם המבקשת יבוצע צו ההריסה על ידי המשיבה. בהתחשב בכך שנבחר לאחרונה ראש עיר חדש, מבוקשת דחיה לביצוע צו ההריסה. ניתנת למשיבה ארכה נוספת של שלושה חודשים לביצוע צו ההריסה, דהיינו עד 10.4.99 (כולל). לקראת סוף חודש אפריל 1999 יקבע מועד להמשך ההליכים בתיק זה (בפני אותו הרכב), שאז יהיה ברור אם צו ההריסה בוצע אם לאו. ניתנה היום, כב' בטבת התשנ"ט (10.1.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 97023530. E12

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,858

67,844

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד נורית גונן בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה נוכח האמור בהודעה מטעם המשיב השלישי מיום 19.8.99, ניתנת למשיב השלישי ארכה עד 5.9.99 להגשת הודעה משלימה מטעמו. ניתנה היום, יא' באלול התשנ"ט (23.8.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E17 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,859

68,066

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור ה מבקשת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה להוספת פרטים בשם המבקשת: עו"ד י' צוקרמן החלטה ההרכב אשר ידון בתיק יחליט בבקשה. יש להמציא העתק של הבקשה למשיבים. ניתנה היום, כט' בניסן התשנ"ט (15.4.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E13 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,860

69,753

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כו' באדר ב התש"ס ( 02.04.00 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: עו"ד משה אבידר בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד חני אופק החלטה לטענת בא כוח המועצה המקומית, טרם בוצע צו ההריסה בשל העדר שיתוף פעולה של המשטרה. באת כוח היועץ המשפטי הודיעה, שרק היום הוברר לה שפשר עיכוב ביצוע צו ההריסה קשור בפעולות של המשטרה, והבטיחה שהיא תפעל בעניין זה כדי שהמשטרה תסייע כך שהצו יבוצע עד 25.5.2000. עד יום 25.5.2000 תומצא הודעה מטעם כל אחד מהמשיבים לבית משפט זה, ובה יודע אם צו ההריסה בוצע אם לאו. ניתנה היום, כו' באדר ב' התש"ס (2.4.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E19 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,861

69,794

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה דיון המשך תאריך הישיבה: כה' בתשרי התשס"א ( 24.10.00 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד משה אבידר בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה המשיב השני אשר הוזמן להיום לא התייצב. אנו דוחים הדיון, על מנת שייקבע דיון בתיק זה בתוך חודש מהיום. לתאריך זה יש להזמין את המשיב השני. ליתר בעלי הדין הודע המועד. יש להודיע למשיב השני, שאם לא יתייצב לדיון הדיון יתקיים בהעדרו. המשיב השני ישלם לעותרת הוצאות הישיבה של היום בסך 1,500 ש"ח. ניתנה היום, כה' בתשרי התשס"א (24.10.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E21 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,862

87,499

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה המשיבים ימציאו את תגובתם בכתב לאמור בתגובת העותרים להודעה מטעם המשיבה 1. התגובה - תוך 15 ימים. ניתנה היום, א' בסיון התש"ס (4.6.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E20 /עכב

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,863

101,376

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין העותר ת: דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה קראנו את בקשתו של ראש המועצה המקומית רמת השרון מיום 2.7.2001. כן קראנו את תגובת בא-כוח העותרת (מיום 6.8.2001), את תגובת בא-כוח המועצה המקומית רמת השרון (מיום 11.9.2001), את תגובת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה (מיום 11.9.2001), ואת תגובת ראש המועצה המקומית (מיום 21.9.2001) לכל אלה. שקלנו את בקשת ראש המועצה אך לא מצאנו כי קנינו סמכות להיענות לה. תוצאת הדברים היא איפוא זו, שעל המועצה המקומית לבצע את צו ההריסה כאמור בהחלטתנו מיום 30.3.2001. הואיל ותקופת 90 הימים הקבועים בהחלטה האחרונה חלפו-עברו זה מכבר, אנו מוסיפים ומחליטים כי הצו האמור יבוצע עד ליום 30.11.2001 אלא אם יתקבל על-ידי המשיב השני היתר כדין לבניית אותו מבנה שלגביו ניתן צו ההריסה. היום, ח' בתשרי תשס"ב, (25.9.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. G24 בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,864

113,876

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה המשך דיון תאריך הישיבה: ו' בניסן התשס"א ( 30.03.01 ) בשם העותר ת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיבה 1: עו"ד משה אבידר בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה למשיב השני ניתנה ארכה להסדיר את נושא קבלת ההיתר לבניית אותם חלקי מבנה לגביהם ניתן צו ההריסה הנדון בעתירה זו. עד כה לא הוסדר הדבר על ידו. אנו קובעים, על כן, שעל המשיבה הראשונה לבצע את צו ההריסה נשוא עתירה זו, תוך 90 ימים מהיום, אלא אם תוך תקופה זו יתקבל על ידי המשיב השני היתר כדין לבנית אותו מבנה לגביו ניתן צו ההריסה. ניתנה היום, ו' בניסן התשס"א (30.3.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97023530. E22 /עכב בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,865

116,748

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2353/97 - ט"ו בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת : חוג'ה דוריס נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה מטעם המשיב הראשון למתן הוראות בשם המשיב 1: בעצמו החלטה יש להעביר העתק הבקשה אשר הוגשה על ידי מר פארן, ראש המועצה המקומית ראש השרון, לתגובתם בכתב - תוך 21 ימים - של העותרת, בא כוח היועץ המשפטי לממשלה והמשיב השני. ניתנה היום, יט' בתמוז התשס"א (10.7.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530. E23 /עכב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,866

126,854

בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרת: דוריס חוג'ה נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט תאריך הישיבה: ט"ז בחשון התשס"ג (22.10.02) בשם העותרת: עו"ד יוסף צוקרמן בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: עו"ד משה אבידר בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד דינה זילבר החלטה בהחלטתנו מיום 25.8.02 הועדנו דיון מיוחד לבירור נושא ביצועו של צו הריסה שניתן על מיבנה שבנה המשיב 2. באותה החלטה ביקשנו את מזכירות בית-המשפט כי תזמן לדיון המיוחד, בין השאר, את מר גבי פארן, ראש הרשות המקומית רמת השרון. מזכירות בית-משפט קבעה דיון מיוחד שיועד להיות ביום 22.10.02, אך מפאת תקלה מצערת לא הוזמן מר פארן לדיון. בנסיבות אלו, ועם כל הצער שבדבר, נאלצים אנו לדחות את הדיון המיוחד למועד אחר. בהחלטתנו מיום 25.9.01 קבענו כי צו ההריסה נושא הדיון יבוצע עד ליום 30.11.01, אלא אם יתקבל על-ידי המשיב השני היתר כדין לבניית אותו מיבנה שלגביו ניתן צו ההריסה. יום ה-30 בנובמבר חלף-עבר זה מכבר; ככל הידוע לנו לא קיבל המשיב השני היתר כדין לבניית המיבנה; ובכל-זאת לא בוצע צו ההריסה. בהמשך לדברינו שלעיל, נבקש את מזכירות בית-המשפט לקבוע מועד חדש לדיון מיוחד, ולזמן לאותו דיון את באי-כוח בעלי הדין: את בא-כוח העותרת, את בא-כוח הרשות המקומית, ואת בא-כוח המשיב 2 (אם העמיד עורך-דין לייצגו). כן תזמן המזכירות לדיון המיוחד את המשיב 2; את נציג היועץ המשפטי לממשלה ואת מר גבי פארן ראש הרשות המקומית רמת השרון. מזכירות בית-המשפט תזמן את הנ"ל בדרך הזמנה רגילה, ותוסיף ותוודא בשיחת טלפון כי דבר הדיון המיוחד ידוע להם. בדיון האמור בבית-המשפט יבורר נושא ביצועו של צו ההריסה שבית-המשפט הורה עליו זה מכבר. היום, ט"ז בחשוון תשס"ג (22.10.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530_G26.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,867

133,822

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר ת: דוריס חוג'ה נגד המשיבים : 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. ישעיהו חוג'ה 3. היועץ המשפטי לממשלה הודעת העותרת מיום 14.7.02 בדבר אי מילוי צו בית-המשפט ע"י המשיבה 1 בהליכי ביזיון בית-המשפט החלטה בהחלטתנו מיום 25 בספטמבר 2001 קבענו כי צו ההריסה נושא הדיון יבוצע עד ליום 30 בנובמבר 2001, אלא אם יתקבל על-ידי המשיב השני היתר כדין לבניית אותו מיבנה שלגביו ניתן צו ההריסה. יום ה30- בנובמבר חלף-עבר זה מכבר; ככל הידוע לנו לא קיבל המשיב השני היתר כדין לבניית המיבנה; ובכל-זאת לא בוצע צו ההריסה. על רקע דברים אלה נבקש את מזכירות בית-המשפט לזמן לדיון מיוחד את באי-כוח בעלי-הדין - בא-כוח העותרת, בא-כוח הרשות המקומית ובא-כוח המשיב מס' 2 (אם העמיד עורך-דין לייצגו) - את נציג היועץ המשפטי לממשלה ואת מר פארן, ראש הרשות המקומית רמת השרון. בדיון זה יבורר נושא ביצועו של צו ההריסה שבית-המשפט הורה עליו זה מכבר. היום, י"ז באלול תשס"ב (25.8.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530. G25 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,868

143,894

בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר: חוג'ה דוריס נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה יש להעביר לבאי כוח בעלי הדין העתק מסמך ההודעה והבקשה אשר נתקבל ביום 4.11.02 ממר גבי פארן, ראש עירית רמת השרון, על מנת שימציאו את תגובתם בכתב לאמור בו, תוך חמישה עשר ימים. נוכח האמור במסמך, מתבקשת העותרת להודיע בתגובתה אם היא עומדת על בקשתה אשר הוגשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ניתנה היום, ה' בכסלו תשס"ג (10.11.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 97023530_E27.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית / עכב בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,869

179,570

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2353/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותרת: חוג'ה דוריס נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית רמת השרון 2. חוג'ה ישעיהו 3. היועץ המשפטי לממשלה החלטה המשיבה הראשונה ( להלן: המשיבה ) חוייבה על ידי בית המשפט לבצע צו הריסה של מבנה שבנה המשיב השני ( להלן: המשיב ) ללא היתר. המשיבה לא בצעה את צו ההריסה, על אף ארכות שניתנו לה לצורך זה. בקשר לכך הוגשה על ידי המבקשת בקשה זו, במסגרת הליכי בזיון בית משפט, לאכוף על המשיבה לבצע את הצו. במהלך מספר דיונים שהתקיימו בבקשה, הוברר שהמשיבה לא קיימה את הצו, ללא שהיתה לכך עילה חוקית מוצדקת. אלא שבינתיים, לאחרונה, קיבל המשיב השני היתר בניה כחוק, לאותה בניה אשר לגביה ניתן צו ההריסה. על פי הצו להריסה, אין לבצעו אם המשיב יקבל היתר כדין לבניה נשוא צו ההריסה. במצב דברים זה, אין לבצע את צו ההריסה, ובא כוח המבקשת אינו עומד עוד על בקשתו. לפיכך, הבקשה נדחית. אך לנוכח התנהגות המשיבה בנסיבות המקרה, באי ביצוע צו ההריסה, ונוכח הטרחה שנגרמה לעותרת ולבא כוחה, בשל מחדלי המשיבה, אנו מחייבים את המשיבה לשלם לעותרת הוצאות בסך 25,000 ש"ח ומע"מ. ניתנה היום, טז' בשבט תשס"ג (19.1.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ / עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97023530_E29.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

[ "בג\"ץ 2353/97" ]

1,870

479

בית המשפט העליון בירושלים רע"א 96 / 8176 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: קצין התגמולים נגד המשיב : הזימה סמיר בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 447/95 שניתן היום 14.10.96 על ידי כבוד השופטים ביין, גריל, נאמן בשם המבקש: עו"ד זיסקינד בשם המשיב: עו"ד סרחאן החלטה איני סבור שבית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, סטה מהילכת רע"א 2027/94. כל שנקבע בדעת הרוב הוא שבנסיבות המיוחדות של המקרה הוצבה תשתית עובדתית מספקת לקביעה שנכותו של המשיב נגרמה עקב "...תנאי שירות קשים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית כמתואר בתצהירו של המערער, לרבות העומס המיוחד שהיה מנת חלקו ביום 1.6.91 דהיינו, יום אחד בטרם הועבר לבית חולים העמק..."; יתכן שקביעה זו היא נכונה ויתכן שהיא מוטעית אך לעניינה אין צידוק לשקול את הענין שוב, כפי שהייתי נוטה להימנע מלשקול את הענין שוב, לו אימץ בית המשפט המחוזי את דעת המיעוט. השאלה שהמבקש מעורר היא איפוא לכל היותר שאלה של ישום הדין על העובדות ולא שאלה משפטית, ובכגון דא אין צידוק למתן רשות לערער. הבקשה נדחית, אך בנסיבות הענין לא יהיה צו להוצאות. ניתן היום כד באדר א' תשנ"ז (3.3.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96081760. B01

[ "רע\"א 96", "בע\"א 447/95", "רע\"א 2027/94" ]

1,871

482

בבית המשפט העליון בירושלים ב"שפ 97 / 1050 בפני: כבוד השופט י' קדמי העורר: ורדי משה נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.2.97 בב"ש 42/97 שניתנה על ידי כבוד השופט א. בייזר החלטה לקבוע הדיון בערר ליום ג' 18.2.97, שעה 14:30; ולזמן לדיון את ב"כ הצדדים. ניתנה היום, ו' באדר א' תשנ"ז (13.2.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97010500. H01 /שס

[ "ש 42/97" ]

1,879

483

בבית המשפט העליון רע"א 1413/97 - 1 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ לדחייה לפי תקנה 431 בשם המבקש: בעצמו החלטה בהמשך להחלטתי מיום 19.8.97 הוגשה תגובת המבקש. על-פיה שילם את אגרת הבקשה לרשות ערעור (צורף צילום קבלה). כמו כן נטען, כי ההליך פטור מהפקדת ערבון על-פי תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. דא עקא, תקנה זו העוסקת בערעור על החלטת רשם אינה חלה על הבקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת כב' השופטת וסרקרוג מיום 25.2.97. מאחר שלא הובא כל טרם אחר לאי הפקדת הערבון, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. ניתנה היום, כ"ח באב תשנ"ז (31.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q06

[ "רע\"א 1413/97" ]

1,880

2,080

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה איני רואה כל אפשרות בדין לדון מחדש בשאלת האגרה, לגביה ניתנה החלטתי מיום 5.3.97. ניתנה היום, ז' באדר ב' תשנ"ז (16.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q02

[ "רע\"א 97" ]

1,881

4,524

בבית המשפט העליון רע"א 1413/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה המבקש לא שילם את האגרה ולא הפקיד את הערבון בתיק זה. אני מאפשרת למבקש ליתן טעם, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה (וימי הפגרה בכלל זה), מדוע לא תימחק הבקשה לרשות ערעור על פי תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-, ו/או תידחה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. אי מתן תגובה מיידית יביא לדחיית הבקשה מבלי שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, ט"ז באב תשנ"ז (19.8.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q05

[ "רע\"א 1413/97" ]

1,882

10,135

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקש : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המבקש: בעצמו החלטה לאחר תשלום האגרה והפקדת הערבון תובא הבקשה לרשות ערעור ועימה הבקשה להשלמת כתב הטענות בפני שופט של בית משפט זה. ניתנה היום, ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q03

[ "רע\"א 97" ]

1,883

14,893

בית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ ערעור על החלטת כבוד הרשמת אורית אפעל גבאי ברע"א 1413/97 שניתנה ביום 16.3.97 בשם המערער: בעצמו החלטה המבקש רשאי לסכם את טענותיו בכתב תוך 7 ימים בהיקף של 3 עמודים ברווח כפול, או להודיע תוך אותה תקופה שסכום טענותיו כלול בכתב הערעור. לאחר מכן יוחלט אם ועל מה יש צורך בתשובה. ניתן היום כה בניסן תשנ"ז (2.5.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. B04

[ "רע\"א 97" ]

1,884

16,920

בבית המשפט העליון רע"א 97 / 1413 בפני: כבוד הרשמת השופטת אורית אפעל-גבאי המערער : בר נוי שאול נגד המשיבים : 1. בר נוי עליזה 2. מר קבני יו"ר הוצל"פ 3. לשכת הוצל"פ בקשה לפטור מאגרה בשם המערער: בעצמו בשם המשיבים 2 ו3-: עו"ד גליה סלבצקי החלטה על-פי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.2.97 אין המדובר בהליך על-פי פקודת ביזיון בית המשפט, ולכן הפטור הקבוע בתקנה 20(20) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח1987-, אינו חל. בית המשפט המחוזי בחיפה הורה על תשלום מלוא אגרת ההליך שם - בקשת רשות ערעור וערעור. מכיוון שכך, גם הבקשה לרשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה איננה הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט, ומשום כך איננה פטורה מתשלום אגרה. האגרה תשולם תוך חמישה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. יש לשלוח הודעה על קביעת סכום הערבון כמקובל. ניתנה היום, כ"ו באדר א' תשנ"ז (5.3.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97014130. Q01

[ "רע\"א 97" ]

1,885

484

ב בית המשפט העליון רע"א 2805/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקש : כרמי אדיר נגד המשיבים : 1. החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ 2. וגה ספנות בע"מ בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד גלעד שילח החלטה בהמשך להחלטה מיום 2.7.96 ולנוכח תגובת המבקש מיום 9.10.97, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, ח' בתשרי תשנ"ח (9.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95028050. O02

[ "רע\"א 2805/95" ]

1,886

485

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. א.טויסטר ושות' בע"מ 5. עו"ד שי טויסטר בקשה לתיקון טעות סופר בשם המערערים : עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים: עו"ד עפר אטיאס החלטה לאור תגובת המשיבים 4 ו5- לבקשת המערערים לתיקון טעות סופר, מתבקשים המבקשים להודיע אם הם עומדים על בקשתם. ניתנה היום, טו' בכסלו התשנ"ח (14.12.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E04

[ "ע\"א 4612/95" ]

1,887

7,069

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המבקשים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. עו"ד א' טויסטר ושות' בע"מ 5. עורך דין שי טויסטר בקשה לתיקון טעות קולמוס החלטה המשיבים 4 ו5- יגיבו לבקשה בכתב תוך עשרה ימים. ניתנה היום, יט' בחשון התשנ"ח (19.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E03

[ "ע\"א 4612/95" ]

1,888

13,780

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים: 1. איתמר מתתיהו 2. אילנה מתתיהו נ ג ד המשיבים: 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. עורכי דין א' טויסטר ושות' 5. עורך דין שי טויסטר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.6.95 בת"א 110/93 שניתן על ידי כבוד השופט מ' סלוצקי בשם המערערים: עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים 3-1: עו"ד יום טוב אלקיים בשם המשיבים 5-4: עו"ד עפר אטיאס פסק דין השופט ת' אור : 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בו נדחתה תביעתם של המערערים לפיצויים מן המשיבים. העובדות וההליכים 2. איתמר ואילנה מתתיהו ( להלן: המערערים ) היו הבעלים בזכויות החכירה לדורות בחלקה 86 בגוש 11564 ( להלן: החלקה ). המדובר בחלקה בשטח רשום של 666 ממ"ר, הנמצאת בצומת הרחובות השופטים-גושן שבקרית מוצקין. ביום 14.6.79 נכרת בין המערערים לבין שטיל קבלני בניין בע"מ ( להלן: החברה ) חוזה קומבינציה ( להלן: החוזה ). בחוזה, התחייבו המערערים להקנות לחברה חלק מזכויות החכירה לדורות שהיו להם בחלקה. בתמורה התחייבה החברה להקים על החלקה בנין למסחר ולמגורים, ומתוכו למסור למערערים שלוש דירות בנות ארבעה חדרים כל אחת, ששטח כל דירה לא יהיה פחות מ100- ממ"ר (סעיף 5 לחוזה). הצדדים קבעו, כי החלק המדוייק של החלקה אשר המערערים יעבירו לחברה ייקבע בהתאם ליחס שבין שטחן של שלוש הדירות שהחברה התחייבה למסור למערערים, לבין שטח הבנייה הכללי, מסחרי ומגורים, אשר יבנה על החלקה (סעיף 2 לחוזה). כן קבעו הצדדים, על רקע קיומה של תוכנית לבניית קוטג'ים בקומה העליונה, כי במידה ויבנו הקוטג'ים, יועברו למערערים קוטג' ושתי דירות קטנות יותר, כך שהשטח הכולל של שלוש הדירות יהיה כ300- ממ"ר (הסיפא לסעיף 5 לחוזה). 3. בחוזה, התחייבו המערערים להעניק יפוי כוח בלתי חוזר לעורכי הדין אליעזר טויסטר, שלמה טויסטר ושי טויסטר, המייפה את כוחם של עורכי הדין לעשות במקומם את כל הנדרש לשם ביצוע התחיבותם על פי החוזה, קבלת היתרי בניה, רישום הבית המשותף והעברת הזכויות בדירות. יפוי הכוח נחתם ב27.6.79-. 4. כשנה לאחר חתימת החוזה נחתמה תוספת לחוזה ( להלן: התוספת לחוזה ), ובה הוסכם על שינויים מסוימים בחוזה המקורי. הסיבה לשינוי היתה עיסקה שהחברה ביקשה לערוך עם חברת בניני בנק בע"מ, חברה בשליטת בנק לאומי לישראל בע"מ ( להלן: הבנק ). במסגרת עסקה זו, שונתה התכנית המקורית להקים על החלקה מבנה אשר יכיל קומה מסחרית בקומת הקרקע ודירות מגורים בקומות שמעליה. החברה והבנק הסכימו, שבמבנה שיוקם במקום יהיה סניף של בנק לאומי, ומעליו יהיו שתי דירות. על רקע זה, הסכימו המערערים והחברה על שינויים בדרך ביצוע העיסקה. בגדר השינויים הוסכם בסעיף 3 לתוספת לחוזה, כי במקום לקבל שלוש דירות בבניין שייבנה על החלקה, יקבלו המערערים שלוש דירות, אך בבניינים שונים. דירה אחת על גג הבניין שיבנה על החלקה, דירה שניה ברחוב קדיש לוז פינת רחוב בן אליעזר, ודירה שלישית בבניין אשר תבנה החברה בקרית מוצקין הישנה. לגבי כל אחת מן הדירות האמורות הוסכם, כי היא תהיה בת ארבעה חדרים, ושטחה לא יפחת מ100- ממ"ר. כן הוסכם, כי המערערים יעבירו את כל זכויותיהם בחלקה לטובת הבנק. בהקשר זה הותנה, כי הבנק יתחייב כלפי המערערים כי יעביר להם את זכות החכירה על אותה דירת גג אשר היתה אמורה להיבנות על הבנין שבחלקה, ואשר המערערים היו אמורים לקבל על פי התוספת לחוזה (ראו סעיף 4(א) לתוספת). 5. כבטוחה לקיום התחייבותיה כלפי המערערים שבסעיף 3 לתוספת לחוזה, התחייבה החברה (בסיפא לסעיף זה): "... למשכן לטובת המוכרים את המגרש הידוע בתור גוש 11583 חלקה 51 לפי תנאים אשר עורכי הדין א' טויסטר ו/או שי טויסטר יקבעו. למטרת רישום המשכנתא תמסור הקונה לזכות המוכרים יפוי כח בלתי חוזר לפי הנוסח המצורף לתוספת זו, יחד עם זאת תרשם אזהרה (כך במקור - הערה שלי) על החלקה הנ"ל במשרד מרשם המקרקעין חיפה. המשכנתא תרשם כאשר המוכרים ידרשו זאת מאת מיופי כח, בתנאי שמיופי כח יקבעו שיש צורך מידי בכך". 6. אין מ חלוקת, כי המערערים קיימו את חלקם בחוזה ובתוספת לו, והעבירו את הזכויות בחלקה לבנק. החברה הקנתה למערערים שתי דירות בלבד. דירה אחת בת ארבעה חדרים בשטח של 96 ממ"ר, ברחוב קדיש לוז, נמסרה לחזקת המערערים בשנת 1981 ונרשמה על שמם בשנת 1987. דירה שניה, בת חמישה חדרים בשטח של 145 ממ"ר בבניין שנבנה על החלקה, נמסרה לחזקת המערערים בשנת 1983. המערערים נרשמו כבעלים בדירה זו כעשר שנים מאוחר יותר. לא הוקנתה ולא נמסרה למערערים כל דירה נוספת. אין חולק, כי החברה הפסיקה את פעילותה. עוד מוסכם, כי לא נרשמה משכנתא או הערת אזהרה לזכות המערערים על נכס המקרקעין הנזכר בסיפא לסעיף 3 לתוספת לחוזה ( להלן: נכס הבטוחה ). אדרבא, על נכס הבטוחה נרשמה משכנתא בדרגה ראשונה לטובת בנק מזרחי. שטר המשכנתא נחתם בפני עורך דין א' טויסטר ז"ל באוגוסט 1983. עורך דין טויסטר המנוח, אשר נפטר בשנת 1988, היה אביו של המשיב 5, ובאותה עת היה שותף, עימו ועם אחיו המנוח של המשיב 5, שלמה, בשותפות שהיא המשיבה 4. החברה הגיעה למצב של חדלות פרעון ונכס הבטוחה נמכר בשנת 1990 על ידי כונס נכסים שמונה לטיפול בנכס לכיסוי חובות החברה. 7. על רקע זה הגישו המערערים בשנת 1993 תובענה לפיצויים. התביעה הופנתה נגד שתי קבוצות של נתבעים. קבוצת נתבעים אחת כללה את יהודית שטיל, רן שטיל וזאב שטיל, הם המשיבים 3-1, אשר היו במועדים הרלוונטיים רשומים כמנהלים בחברה. קבוצת הנתבעים השניה כללה את השותפות א' טויסטר ושות', עורכי דין, ואת עורך דין שי טויסטר, הם המשיבים 4 ו5-. בתובענה טענו המערערים כי המשיבים גרמו להם נזקים שונים, בכך שגרמו לכך שנכס הבטוחה, אשר היה אמור להבטיח את ביצוע התחייבויותיה של החברה כלפיהם, לא הובטח בדרך כלשהי לטובתם, אלא מושכן לטובת בנק המזרחי, ונמכר על ידי כונס נכסים ומומש לשם כיסוי חובות החברה לטובת בנק המזרחי. בהקשר זה, טענו המערערים כי בהימנעם מרישום הערת אזהרה לטובת המערערים, ובביצוע שיעבוד של נכס הבטוחה לטובת נושה אחר, רימו אותם המשיבים. כן טענו המערערים כי היתה מירמה או מצג שווא גם בהסתרת אי רישום הערת האזהרה ובהעלמה המכוונת של ביצוע השיעבוד לטובת צד שלישי. כלפי המשיבים 4 ו5- טענו המערערים, כי הם חבים בנזיקין בגין עריכה רשלנית של החוזה אשר גרמה לכך שלא קיבלו את הדירה השלישית, ואף נמנע מהם לתבוע את נזקיהם מהחברה. המערערים טענו כי מעשים אלה הקימו להם עילות נזיקיות של תרמית על פי סעיף 56 פקודת הנזיקין, רשלנות על פי סעיפים 35 ו36- לפקודה, וכלפי המשיבים 4 ו5- גם הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בנוסף התבססה תביעת המערערים גם על עילה של הפרת חובת תום הלב על פי סעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. על בסיס עילות נטענות אלה תבעו המערערים פיצויים, אשר כללו את שוויה המוערך של הדירה כאמור, בשטח של 100 ממ"ר, נכון ליום הגשת התביעה. כן נתבעו הפסד דמי שכירות ופיצוי בגין עוגמת נפש. 9. המשיבים לא כפרו בעובדות הבסיסיות שהעלו המערערים, אלא הוסיפו גרסא עובדתית משלהם. כאמור, קיבלו המערערים מהחברה שתי דירות. האחת, דירה שנבנתה על החלקה בשטח של 145 ממ"ר אשר שוויה, על פי חוות דעת של שמאי מטעם המשיבים 4 ו5-, כ225,000- דולר, ואילו הדירה השניה שהועברה למערערים הינה בת 4 חדרים, שטחה 96 ממ"ר ושוויה, על פי חוות דעת, כ115,000- דולר. על רקע זה, טען המשיב 3, אליו הצטרפו מאוחר יותר גם המשיבים 4 ו5-, כי בניגוד למוסכם נמסרו למערערים שתי דירות אשר שטחן עלה על השטח של שתי דירות שהתחייבה החברה להקנות למערערים, וכי שווין היה בקירוב כשווין של הדירות אותן התחייבה להקנות למערערים. על בסיס זה טען המשיב 3 כי הוסכם בין הצדדים כי לא תמסר למערערים דירה שלישית, והצדדים יערכו ביניהם התחשבנות כספית. עוד טען המשיב 3, כי נוכח הסכמה זו הסכים המערער כי נכס הבטוחה ישועבד לטובת בנק המזרחי. 10. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. אשר לעוולת התרמית, קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח את התקיימות יסודותיה של עוולה זו. לא הוכח כי העובדות שפורטו בחוזה היו כוזבות, או כי המשיבים לא התכוונו לקיים התחייבותם על פי החוזה, או כי קיננה בליבם כוונת זדון שבאה להוליך שולל את המערערים. גם הטענה בדבר רשלנותם של המשיבים נדחתה. לגבי רישום המשכנתא קבע בית המשפט שהוסכם בחוזה כי המשכנתא תרשם רק בעקבות בקשה מצד המערערים, ולא הוכח כי המערערים ביקשו רישום זה. עוד נקבע כי המערערים חתמו על התוספת לחוזה, וסביר להניח כי הבינו את תוכנה ואת משמעות הבטוחה שהוענקה להם, ועל כן אין הם יכולים להתנער מאחריותם. לגבי הערת האזהרה, קבע בית המשפט קמא, כי על פי פירושו הנכון של החוזה, לא היתה אמורה להרשם הערת האזהרה לטובת המערערים על נכס הבטוחה. לדעת בית המשפט קמא כל תכליתה של הערת האזהרה היא להזהיר קונים פוטנציאליים מפני עסקה סותרת. רישום הערת האזהרה קשור ברישום המשכנתא, וכל עוד לא נדרש רישום המשכנתא על ידי המערערים, לא היה ברישום ההערה כדי להועיל. אשר לטענת המשיבים, לפיה השתכללה הסכמה מאוחרת בין הצדדים אשר פטרה את החברה מהקניית הדירה השלישית למערערים, קבע בית המשפט (בפיסקה 12 לפסק דינו) כי: " הוכח כי בחודש אוגוסט 1983 רשמה החברה הנ"ל בחלקה 51 הנ"ל משכנתא לטובת בנק המזרחי - נספח 15 לתצהיר ת4/. עורך דין א' טויסטר ז"ל אישר את חתימת החברה הנ"ל על שטר המשכנתא ב20.7.83-. טענת הנתבעים 3-1 היא, כאמור, שעסקת משכנתא זו נעשתה על דעת התובעים, לאחר שקבלו לחזקתם את שתי הדירות והכירו בעובדה שאין הם זכאים לדירה שלישית אלא לכל היותר להתחשבנות כספית (ראה תצהיר נ12/). התובעים מכחישים טענה זו אך השיהוי הרב בהגשת התביעה תומך בטענה זו במידת מה ועשוי לשמש גם הסבר לפעולתו זו של עורך דין א' טויסטר ז"ל. מדובר בפעולה של עורך דין ידוע שהלך לעולמו ב10.4.88-. יש להתייחס לטענות כלפי מעשיו כטענה נגד עזבון 'שבה נטל ההוכחה שעל התובע כבד במיוחד, כיוון שבמהותה מכוונת התביעה נגד נכסיו של אדם שנפטר, שאין ביכולתו לסתור את טענת התובע' - ע"א 575/78 פס"ד לג(2) עמוד 137. השיהוי בנקיטת צעדים משפטיים מצד התובעים בלא שהוכחו נסיבות מיוחדות לכך, נותן, לכאורה, שהם זנחו או לא ראו עילה המצדיקה הגשת תובענה. על כל פנים, שיהוי זה קפח את הנתבעים 4 ו5- למתן הסבר מפי עורך דין א' טויסטר לטענות שמעלים כלפיו התובעים בקשר לרישום משכנתא זו. אין אני מוכן, בנסיבות אלה, לקבל את טענת בא כוח התובעים בנקודה זו". יצויין, כי בית משפט קמא נמנע מלקבוע ממצאי מהימנות כלשהם לענין גירסאות הצדדים בנקודה זו. סוף דבר, מסקנתו של בית המשפט היתה, כי למערערים עומדת אך עילת תביעה חוזית, נגד החברה בלבד (פיסקה 13 לפסק הדין). הואיל והחברה לא נתבעה לדין, נדחתה התביעה נגד כל הנתבעים, המשיבים בערעור זה. 11. בטענותיהם בפנינו עומדים הצדדים, בעיקרם של דברים, על הטענות שנטענו על ידם בערכאה הראשונה. נדון עתה בטענות העיקריות שעלו בערעור כסידרן. וויתור המערערים על הבטוחה 12. כמתואר לעיל, תביעתם של המערערים מבוססת על כך שנגרם להם נזק, בשל כך שהמשיבים גרמו למצב בו אין למערערים בטוחה אשר תבטיח את מילוי התחייבויותיה של החברה כלפיהם. מצב זה נגרם בשל רישום משכנתא לטובת בנק המזרחי המאוחד על הנכס אשר יועד להבטיח את זכויות המערערים. בנקודה זו טען המשיב 3 בתצהירו, כי המערערים הסכימו לרישום המשכנתא האמורה, על רקע העובדה ששתי הדירות שקיבלו מן החברה עלו בשוויין ובגודלן על התמורה המוסכמת בין הצדדים. גירסתו היתה, כי שוויין של שתי דירות אלה היה שווה לפחות לשווין של שלוש הדירות שהמערערים היו אמורים לקבל מן החברה על פי החוזה. על פי גירסת המשיב 3, בפגישה שהתקיימה בינו לבין המערער השיב המערער לטענה זו כי "עדיין חסר לתובעים כ45- ממ"ר ולפיכך הוא אשר זכאי לפיצוי". טוען המשיב 3, כי על רקע זה, סוכם בין הצדדים כי המערערים לא יקבלו דירה שלישית, אלא כי תיעשה התחשבנות בין המערערים לבין החברה, והצד אשר יימצא זכאי לכך בהתחשבנות יקבל את המגיע לו. עוד טוען המשיב 3, כי נוכח סיכום זה, הסכימו המערערים, על פי הטענה, כי נכס הבטוחה ימושכן לטובת בנק המזרחי. וכך מצאו הדברים את ביטויים בתצהירו של המשיב 3: "9. לאור המחלוקת כאמור לעיל סוכם בינינו, בנוכחות עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל, שנושא המחלוקת בינינו יבורר בדרך של עריכת חשבון שווי התוספות לעומת שווי השטח החסר, ומי שיהיה זכאי ליתרה יקבל מהצד השני את המגיע לו. 10. עוד סוכם במפורש שמאחר ואנחנו מסרנו לתובעים למעלה מ255- ממ"ר מתוך ה300- ממ"ר אותם היינו חייבים למסור להם, לא תינתן לתובעים דירה שלישית וההתחשבנות שתעשה בין הצדדים תהיה כספית בלבד. 11. כאמור דברים אלה סוכמו סופית בנוכחותו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל במשרדו, ורק לאחר שדברים אלה סוכמו סופית בנוכחות עורך דין טויסטר ז"ל, הסכים מר מתיתיהו שתרשם משכנתא לטובת בנק המזרחי המאוחד בע"מ על נכס המקרקעין שעליו היתה אמורה להבנות הדירה השלישית המיועדת לה"ה מתיתיהו בהתאם לנספח לחוזה". בית משפט קמא היה נכון לקבל גירסה זו. מסקנותיו, כמפורט לעיל, היו מעוגנות בשיקולים של הגיון (השתהות המערערים בתביעתם) ושל משפט (נטל הראיה הכבד בטענות המופנות נגד עיזבון). 13. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה מי נושא בנטל להוכחת הטענה בדבר ויתור שנעשה לאחר כריתת החוזה. לדעתי, הנטל להוכחת הגירסה האמורה רבץ לפיתחם של המשיבים: המשיבים הם שטענו, כי השתכללה בין הצדדים הסכמה חדשה, אשר סוטה מן ההסכם הכתוב, וזאת על רקע העובדה שהחברה פרעה לטענתם את חובה למערערים (ראו, למסקנה דומה, בפסק דינו של השופט חשין בע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי , פ"ד מז(4) 116). נזכור, כי "העקרון הוא, כי כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגרסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. משמע: דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי" (דברי השופט ד' לוין ברע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף , פ"ד מו(5) 101, 105). מכאן, כי המשיבים הם שנשאו בנטל להוכיח טענה זו. נוכח העובדה שהכרעתו של בית משפט קמא בנקודה זו אינה מבוססת על ממצאי מהימנות, אלא על שיקולים שבהגיון ובמשפט, "רשאי בית המשפט שלערעור להתערב בהן, מאחר ולערכאה הדיונית אין בכגון דא כל יתרון על הערכאה שלערעור" (ע"א 5293/90 שאול רחמים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד מז(3) 240, 249). לפיכך, אבחן עתה האם עמדו המשיבים בנטל להוכיח טענתם זו. 14. א. לדעתי, לא הוכחה הסכמה מפורשת כנטען על ידי המשיבים. בנסיבות העניין, מעוררת גירסת המשיבים שאלה מיקדמית קשה: האם מתקבל על הדעת כי המערערים הסכימו לוותר על זכותם לקבל דירה שלישית, ועל זכותם לבטוחה אשר תבטיח את מלוא זכויותיהם כלפי החברה, מבלי שנחתם על כך מסמך כלשהו? המשיב 3 מאשר שלא נחתם כל מסמך בעניין זה. אין בפיו כל הסבר מדוע לא נחתם הסכם בעניין כה מרכזי. יתר על כן, כשנחקר המשיב 3 על תצהירו ונשאל אם היה ויתור של המערער על הדירה השלישית, הוא עונה (בעמוד 46 לפרוטוקול): "לא ויתר, אף אחד לא מוותר על דירה כל כך מהר". והוא ממשיך ומסביר, שדובר בפירוש על כך שתבוא התחשבנות: למי שיהיו חייבים כסף ישלמו לו (שם). המשיב 3 גם הסתבך בחקירתו הנגדית, עת נשאל מתי התקיימה הפגישה בה הושגה ההסכמה הנטענת: תחילה (בעמוד 46 לפרוטוקול) טען שהיה זה ב1980-1979-. מאוחר יותר, גרס שהיה זה ב1983- (בעמוד 47 לפרוטוקול). ב. גם מעדותו של המשיב 5, עורך דין שי טויסטר, לא עולה כי הושגה הסכמה כאמור. בתצהירו, מתייחס המשיב 5 למחלוקת בין הצדדים בשאלת הדירה השלישית, אשר עליה נודע לו לראשונה בשנת 1986 (סעיף 12 לתצהיר). גם בתיאור של פגישה שנערכה במשרדו בשנת 1986 בין המערערים מצד אחד לבין יעקב שתיל מטעם החברה, בה נכח המשיב 5, אין הוא מתייחס ל סיכום בין הצדדים התואם את הנטען עתה על ידי המשיב 3, אלא ל טענה של יעקב שתיל כי המערערים אינם זכאים לדירה שלישית וכי החברה היא הזכאית להחזר מהם (סעיף 20 לתצהיר). יצויין, כי גם בחקירתו הנגדית לא העלה המשיב 5 טענה ברורה כי באותה פגישה הועלתה טענה כי הושגה הסכמה בין הצדדים בנקודה זו. זאת ועוד, אם אמנם השתכללה, שנים אחדות לפני כן, הסכמה של הצדדים לעניין זה, לא ברור כיצד היתה מחלוקת ביניהם בשנת 1986, באותה נקודה עצמה. מעניין לציין, כי בתצהירו של המשיב 5 לא נטען כי נוכח עמדת המערערים, טען מר שתיל כי בעבר הושגה הסכמה בנקודה זו בין הצדדים. אין גם כל טענה מצד המשיב 5 כי מר שתיל התרעם באותה הזדמנות על חזרתם כביכול של המערערים מהסכמה כזו. על רקע זה, מעיבים ספקות כבדים מעל גירסתם של המשיבים, כאילו התגבשה הסכמה כזו כבר בשנת 1983. ג. עוד יצויין בהקשר זה, כי במכתבים שנשלחו למס שבח ב1986- על ידי המשיב 5 (מוצג ת4/ב בבית משפט קמא) מוזכרת התחייבות של החברה לספק למערערים שלוש דירות. ובמכתבים משנת 1987 של המערערים אל החברה הם עומדים על זכותם לקבל את הדירה השלישית, מבלי שבא מענה מצד החברה למכתבים אלה, כאילו הושגה הסכמה אחרת. גם אלה תומכים בעמדת המערערים, הכופרים בטענה כי הושגה הסכמה כלשהי בשנת 1983, בה ויתרו על דירה שלישית. ד. לכל אלה יש להוסיף, שהמערער כפר בתצהירו שהוגש כעדות ראשית מטעם המערערים בכל הסכמה כאמור וכך גרס גם בעדותו בבית המשפט בהשלמה לחקירתו הראשית. בחקירה הנגדית לא נשאל המערער כל שאלה בעניין זה. בית המשפט קמא, כפי שכבר ציינו לעיל, לא השתית את קביעותיו על ממצאי מהימנות, ולא דחה עדות זו. ה. ועוד. כפי שהוזכר לעיל, גם על פי גירסת המשיב 3, בעת שויתרו על זכותם לדירה שלישית ולבטוחה מן החברה טענו המערערים שמגיע להם פיצוי מהחברה, בשל כך ששטח הדירות שקיבלו מן החברה קטן בכ60- ממ"ר מן השטח עליו התחייבה החברה בחוזה ובתוספת לו. בהנחה שמחיר דירה בשטח של כ100- ממ"ר נשוא החוזה היה כ110-000 דולרים ביום הגשת התביעה, הרי שלשיטת המערערים מדובר בטענה לפיצוי בסדר גודל של, למיצער, כ50,000- דולר. מה הניע את המערערים לוותר על זכותם החוזית לבטוחה אשר תבטיח חוב נטען זה של החברה כלפיהם? גם לתמיהה זו לא הוצע כל הסבר על ידי המשיבים. גם על רקע זה, קשה עד למאד לקבל את גירסתם של המשיבים כי המערערים ויתרו על זכותם לבטוחה. ו. התוצאה המיצרפית העולה, על כן, מניתוח הראיות בנקודה זו, מלמדת כי לא ניתן לקבל את גירסת המשיבים כי המערערים ויתרו על זכותם לדירה שלישית, וכי נוכח ויתור זה ויתרו גם על זכותם לבטוחה מן החברה. 15. בטרם אבחן את אחריותם המשפטית של המשיבים השונים כלפי המערערים, אתייחס בקצרה לטעמים אשר הניעו את בית המשפט לקבל את טענות המשיבים בשאלת הויתור של המערערים על הדירה השלישית ועל זכותם למשכנתא על נכס הבטוחה. ראשית, לעניין השיהוי בהגשת התביעה על ידי המערערים. לדעתי, נוכח הפניות בעל פה ובכתב של המערערים בדבר זכותם (ראו, לעניין זה, למשל, מכתב המערערים לחברה מיום 15.4.87, נספח ת/ 5 לתצהיר מטעם המערערים בבית משפט קמא), לא ניתן להסיק מהשהיית התביעה כי המערערים ויתרו על זכויות כלשהן הנתונות להם על פי ההסכם עם החברה. בהקשר זה אציין עוד, כי בפי המערערים היה הסבר להשתהות בפעולתם. המערער העיד מפורשות, שלא היה ידוע לו שהערת אזהרה לא נרשמה לזכות המערערים על נכס הבטוחה. העדר רישום אזהרה ומשכון נכס הבטוחה לבנק המזרחי נודע למערערים רק כעבור שנים כשנתגלע סכסוך בין הצדדים, ועורך דין שפעל עבור המערערים גילה זאת כשבדק את הרישום בלישכת רישום המקרקעין. שנית, לא מדובר כאן בטענה נגד עיזבון. אכן, מאז כריתת ההסכמים ורישום המשכנתא העומדים בלב הליך זה, ועד לפתיחת ההליך, נפטר עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל, אשר הוא שטיפל בעיקרו של דבר בעניין. אך אין לייחס למערערים שכאילו העלו טענה או דרישה חדשה תוך ניצול פטירתו של עורך דין אליעזר טויסטר. כפי שראינו, העלו המערערים את טענותיהם על הכתב עוד בשנת 1987, כשהיה עורך דין אליעזר טויסטר בין החיים. מעדותו של המשיב 5 עולה, שהמערערים פנו בעניין הדירה השלישית עוד ב1986-. וכאמור, עוד בהיות עורך דין אליעזר טויסטר בחיים נוהלה ההתכתבות עם מנהל מס שבח ועל פי מסמכים שהומצאו לו עדיין נזכרת זכותם של המערערים לשלוש דירות. 16. נוכח הקביעה, כי לא הוכח ויתור של המערערים על זכותם לבטוחה כלפי החברה, מתעורר הצורך לדון בשאלות הנוגעות לאחריותם של המשיבים השונים לכך שבסופו של דבר לא היתה בנמצא בטוחה כאמור. נדון עתה בשאלות אלה, ותחילה באחריותם של עורכי הדין הנתבעים - משרד עורכי הדין א' טויסטר ושות' עורכי דין, ועורך דין שי טויסטר (הם המשיבים 5-4). אחריות עורכי הדין 17. בפני בית משפט קמא היתה מחלוקת בשאלה, האם המשיב 4, א' טויסטר ושות' עורכי דין, ועורך דין אליעזר טויסטר המנוח, שמשו עורכי דין של המערערים. בפנינו לא חלקו המשיבים 4 ו5- בסיכומיהם על כך ששמשו עורכי דין גם של המערערים. נסיבות המקרה גם מלמדות על כך שהם שימשו עורכי דין של המערערים בכל הנוגע להבטחת זכויותיהם וכן לרישום משכנתא לטובתם. לכן, נקודת המוצא לדיון באחריות עורכי הדין היא כי היו יחסי עורך דין לקוח בין משרד עורכי הדין, הוא המשיב 4, ועורך דין אליעזר טויסטר ז"ל לבין המערערים. 18. העילה המרכזית עליה נשענים המערערים בטיעונם היא עילת הרשלנות, המבוססת על הוראות סעיפים 35 ו36- לפקודת הנזיקין. אין חולק, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות. על מנת לבחון אם התנהגותו של עורך הדין היא בגדר התרשלות, אשר יש בה הפרה של חובת הזהירות, יש להציב את רף המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין ללקוח. סטנדרט זה יונק משני מקורות מרכזיים: " ראשית - הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו, ושנית - ככל שהדברים אמורים בעורך דין, מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין בתור שכזה. כוונתי לכללים המוצאים מקומם וביטויים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול הוא למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות" (ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן , פ"ד מד(4) 446, 462). על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות". הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-. לעניין זה נקבע, כי "'אמונה' פירושה אמת ויושר ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעינייו ודאגותיו של עורך הדין" ( על"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד כח(1) 679, ב עמוד 683; ראו בעניין זה גם עמ"מ 9/55 פלוני נ' יו"ר וחברי הועדה המקצועית , פ"ד י' 1720, 1730; על"ע 5/78 פלוני נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד לג(2) 586, 587). חובות אלו מוטלות על עורך הדין גם כשהוא פועל עבור שני הצדדים לעיסקה, שבמקרים רבים הם בעלי אינטרסים מנוגדים (א' בר-שלום "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי דין" הפרקליט כ"א (תשכ"ה) 479, 484). במקרה כזה, נפסק כי אין בהסכמתו של עורך דין לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים כדי לפטור אותו מן החובה לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, וכי "עליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם" (על"ע 2/80 פלוני נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בישראל תל אביב יפו , פ"ד לד(4) 707, 708; וראו גם ע"א 554/87 מזור ואח' נ' אריאלי , פ"ד מה(1) 370 וכן ע"א 58,37/86 הנ"ל בעמוד 468). 19. האם עמד עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל בחובותיו כעורך דינם של המערערים? א. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה, משני טעמים נפרדים. טעם אחד נוגע לאי הבטחת זכויותיהם של המערערים על ידי רישום הערת אזהרה לטובתם על נכס הבטוחה. המדובר בענייננו בעיסקת קומבינציה. במסגרת העיסקה, היה על המערערים, הם בעלי המקרקעין, להקנות את זכויותיהם במקרקעין לחברה ולבנק, כדי שבסופו של דבר יוכלו לקבל את התמורה החוזית המוסכמת. על עורכי הדין אשר ייצגו את המערערים היה מוטל להבטיח כי קודם להעברת זכויותיהם הקנייניות של המערערים בחלקה, תינתן למערערים בטוחה, אשר תמנע פגיעה בזכויותיהם אם לא יקויימו החיובים החוזיים כלפיהם. חובה זו לא קויימה. בהוראת סעיף 3 לתוספת לחוזה, אשר נוסחה הובא לעיל, התחייבה החברה לרשום משכנתא לטובת המערערים על נכס הבטוחה. הצדדים קבעו, כי משכנתא כאמור תירשם כאשר המערערים ידרשו זאת, ונקבע לכך סייג, המתנה את רישום המשכנתא בכך שעורכי הדין יקבעו שיש צורך מיידי בכך. לדעתי, על עורכי הדין היתה מוטלת החובה לרשום, על יסוד התחייבות זאת, הערת אזהרה על נכס הבטוחה, בסמוך לאחר שכלול התוספת לחוזה. כשקיימת התחייבות בכתב לעשות עיסקה במקרקעין - בענייננו משכנתא - ניתן לרשום הערת אזהרה על כך (סעיף 126 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-). החשיבות של רישום הערת האזהרה היא, כאמור בסעיף 127 (א) לחוק המקרקעין, שאם נרשמה הערת אזהרה וכל עוד לא נמחקה, לא תירשם עיסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית המשפט. בשל חשיבותה זו של הערת האזהרה, פרקטיקה מקובלת היא, שבסמוך לאחר החתימה על הסכם הכולל התחייבות לעשות עיסקה, מי שמטפל ברישום העיסקה דואג לרישום הערת אזהרה על מנת למנוע רישום עיסקה סותרת. עורך דין המקבל על עצמו טיפול ברישום העיסקה חייב לדאוג לרישומה של הערה כזו. כך נדרש מכל עורך דין הפועל בשקידה סבירה. עורך דין אשר אינו נוהג כך אינו ממלא את חובתו כעורך דין. בענייננו אף הותנה במפורש בהוראת סעיף 2 לתוספת לחוזה כי תירשם הערת אזהרה על נכס הבטוחה. הדבר לא נעשה. כבר בכך טמונה התרשלות מצידו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל. אילו היתה נרשמת הערת אזהרה היה נמנע רישום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת בנק המזרחי, ולמערערים היתה בטוחה להבטיח כי יקבלו את המגיע להם מהחברה. משלא נרשמה הערת אזהרה, והתברר שאין למערערים בטוחה אשר תבטיח את קבלת המגיע לה מהחברה, התרשלותו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל היא שגרמה נזק זה. ב. הטעם השני אשר בגינו חבים עורכי הדין למערערים נוגע לפעולותיהם של עורכי הדין בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה, בשנת 1983. נזכיר, כי עורכי הדין קיבלו על עצמם לשמש כשלוחיהם של המערערים להבטחת רישום המשכנתא, כפי שהותנה בתוספת לחוזה. עורכי הדין ידעו והבינו שהמערערים סומכים עליהם בעניין זה. במסגרת שליחות זו היה על עורכי הדין לגלות למערערים כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות (סעיף 8(1) לחוק השליחות, תשכ"ה1965-). היה עליהם להימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת המערערים וטובתו של אדם אחר (סעיף 8(5) לחוק השליחות). באוגוסט 1983 ביקשה החברה מעורך דין אליעזר טויסטר ז"ל לרשום משכנתא על נכס הבטוחה, לטובת בנק המזרחי. עורך דין טויסטר פעל לרישום משכנתא זו. פעולה זו עמדה בסתירה חזיתית לזכותם של המערערים לרישום משכנתא, או הערת אזהרה, על נכס הבטוחה, שכן היא מנעה באופן אפקטיבי כל יכולת לממש זכות זו של המערערים. אך עורך דין טויסטר ז"ל לא הודיע למערערים על דבר רישום המשכנתא. בכך, העמיד עצמו בניגוד עניינים ברור בין תפקידו כמייצגה של החברה בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי, לבין מעמדו כשלוחם של המערערים לרישום משכנתא לטובתם כמותנה בתוספת לחוזה. לדעתי, לא יכול להיות ספק, למצער, שעורך דין א' טויסטר ז"ל הפר בעניין זה את חובת הזהירות אותה חב למערערים כעורך דין המייצג אותם לעניין רישום המשכנתא. חובתו הבסיסית במסגרת תפקידו כעורך דין היתה להימנע מרישום המשכנתא קודם שיבהיר למערערים את הסיכון לעניינם אם תרשם משכנתא על נכס הבטוחה לטובת אחר. ומכל מקום, היה עליו להימנע מליטול חלק בפעולה אשר יש בה פגיעה במערערים, ובחובתו כשלוח שלהם. לעניין זה, ניתן למצוא קווי דמיון משמעותיים בין המקרה שבפנינו, לבין המקרה שנדון בע"א 1227/91 יחיאל נ' כהן , פ"ד מח(3) 207. באותה פרשה, נטל על עצמו עורך דין של קבלן לבצע רישום של עיסקת מכר דירה על שם רוכש דירה. רוכש הדירה לא היה לקוח של עורך הדין. במועד ההתקשרות החוזית בין הקבלן לבין רוכש הדירה, היתה רשומה על הדירה הערת אזהרה לטובת צד שלישי. הערה זו מנעה את רישום העיסקה בין הקבלן לבין הרוכש, אשר עורך הדין נטל על עצמו לבצע. עורך הדין לא בדק האם רשומה הערת אזהרה על הדירה. בית המשפט קבע, כי בכך הפר עורך הדין את חובת הזהירות אשר חב לרוכש הדירה, שכן לא הביא בפניו נתון בעל חשיבות רבה בהחלטה אם להתקשר בהסכם לרכישת הדירה. אומר בית המשפט, מפיה של חברתי השופטת שטרסברג-כהן (בעמוד 215): "מאחר ועורך הדין קיבל על עצמו לרשום את הדירה על שם כהן,ומאחר וקיומה של הערת אזהרה קודמת, שבוצעה על ידי עורך דין ממשרדו, היא מכשול מהותי השולל את אפשרות רישומה של הדירה על שם כהן, אין ספק שהחובה לבדוק את הרישום ואת המשמעות של הערת האזהרה ולהביא את העובדות לידיעת כהן, היא חובה אלמנטרית הנגזרת מחובת הנאמנות של עורך דין כלפי רוכש דירה אותה עליו להעביר על שמו, גם כשהרוכש איננו נחשב ללקוחו. חשיבות הבדיקה והבאת תוצאותיה והשלכותיה לידיעת כהן, היא במתן אפשרות לכהן לשקול אם לרכוש את הדירה בתנאים כאלה, תוך סיכון של הנחת כספה על 'קרן הצבי', דבר שיש להניח כי, כאדם סביר, לא היתה עושה". בהתאם לכך, הוטלה על עורך הדין אחריות כלפי רוכש הדירה. בדומה לעובדות בפרשת יחיאל , גם בענייננו לא היה לעורך דין טויסטר המנוח כל קושי לדעת על הרישום הסותר בפנקסי המקרקעין - הרי הוא היה זה שביצע רישום זה בעצמו. בעת שבוצע רישום המשכנתא, היה צריך להיות לעורך דין טויסטר ז"ל ברור, כי רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי עלול למנוע מן המערערים את האפשרות לרשום משכנתא על נכס הבטוחה, רישום אשר עורך דין טויסטר ז"ל נטל על עצמו לבצע. בכך היה כדי לשלול מן המערערים את זכותם החוזית לבטוחה לביצוע חיוביה של החברה. במצב דברים זה, היה עורך דין טויסטר ז"ל חייב, למיצער, להודיע למערערים על רישום המשכנתא, כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם ולמנוע סיכול זכותם לבטוחה מן החברה. בהימנעו מעשות כן הפר את חובת הזהירות אשר חב למערערים. 20. המשיבים אינם חולקים על ניתוח נורמטיבי זה. טענתם מתמקדת במישור העובדתי, ולפיה פעולתו של עורך דין אליעזר טויסטר ז"ל ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי נעשתה על דעתם של המערערים. כזכור, המשיבים טוענים שהתגבשה הסכמה בין החברה לבין המערערים, בנוכחות עורך דין טויסטר ז"ל, לפיה אין למערערים זכות לקבל דירה שלישית; הצדדים יתחשבנו ביניהם לגבי ההפרש הכספי המגיע למי מהם ממשנהו; ובהסכמת המערערים, תרשם משכנתא לטובת אחר על נכס הבטוחה. אך גירסה זו, על כל חלקיה, לא הוכחה, כפי שנקבע לעיל. 21. בשולי סוגיה זו אעיר, כי גם אם המערערים לא היו לקוחות של עורכי הדין, היו מוטלות על עורכי הדין חובות מסויימות כלפיהם. הכלל הוא, ש - "יכול גם שתיווצר אחריות מושגית כלפי מי שאינו לקוחו של עורך הדין, הפונה בבקשת עצה או מידע אל עורך הדין" (ע"א 751/89 מוסהפור ואח' נ' שוחט ואח' , פ"ד מו(4) 529, 535, מפי הנשיא מ' שמגר). במסגרת זו נקבע, כי עורך דין של קבלן חב חובת זהירות ונאמנות לרוכש דירה מאותו קבלן אשר עורך הדין הסכים לטפל ברישום הרכישה על שמו, וזאת גם אם אין בין הרוכש לבין עורך הדין יחסי עורך דין לקוח (עניין יחיאל הנ"ל , בעמוד 214). יתר על כן, במצב כזה, בו רוכש הדירה אינו מיוצג, חלה על עורך הדין חובת זהירות ואמון מוגברת כלפי הלקוח. בהקשר זה אומרת חברתי השופטת שטרסברג-כהן בענין יחיאל הנ"ל (בעמוד 215 לפסק הדין): "... כאשר עורך דין מייצג צד אחד לעניין - כפי שעורכי הדין בענייננו ייצגו את החברה - בנסיבות כאלה נדרשות מעורך הדין מיומנות וזהירות רבות יותר בהצגת העניין, לבל יכשיל במודע או בהיסח דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו". דברים אלה יפים לענייננו. על פי התוספת לחוזה, היו המערערים זכאים לרישומה של משכנתא על נכס הבטוחה. עורכי הדין קיבלו, לפי סעיף 3 לתוספת לחוזה, ייפוי כוח בלתי חוזר לזכות המערערים, לבצע רישום זה של המשכנתא. זאת ועוד, רישום המשכנתא הותנה בכך, שעורכי הדין יקבעו כי "... יש צורך מידי בכך". במלים אחרות, המערערים שמו את מיבטחם בעורכי הדין, כי אלה יגנו על עניינם, ולהם יימסר שיקול הדעת אם יש צורך ברישום המשכנתא על שמם. במצב דברים זה, היו עורכי הדין שלוחים של המערערים לעניין רישום המשכנתא, ונטלו אחריות כלפי המערערים לעניין זה, וזאת אף אם המערערים לא היו "לקוחות" של עורכי הדין. ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה, מבלי להודיע דבר למערערים, כמתואר לעיל, הפרו עורכי הדין את חובת הזהירות שחבו למערערים, אפילו לא היו המערערים לקוחות שלהם. 22. בקבעי כי עורכי הדין הפרו חובת זהירות כלפי המערערים גם אם אלה לא היו לקוחות שלהם, איני מתעלם מכך, כי ענייננו אינו זהה לחלוטין למצב בו אדם רוכש דירה מקבלן, הוא המצב אשר נדון בעניין יחיאל אליו הפניתי. המערערים אינם לקוחות מן השורה, אלא בעלי קרקע אשר נקשרו בעיסקת קומבינציה עם הקבלן אשר יוצג על ידי עורכי הדין. עם זאת, נוכח נסיבותיו של העניין שבפנינו, בו למערערים לא היה כל ניסיון בעיסקאות מן הסוג הנדון, ולא היה עורך דין אחר שטיפל מטעמם בעיסקה, אני סבור כי חל בענייננו הגיונה של הלכת יחיאל , וכי עורכי הדין חבו למערערים חובת זהירות ונאמנות הנובעת מנטילת אחריות בקשר לרישום המשכנתא על שמם. 23. המערערים טענו, כי עורכי הדין ביצעו כלפיהם גם עוולה של תרמית. לא מצאתי יסוד להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, לפיה המערערים לא הניחו כל תשתית לטענתם זו, ובין השאר לא הוכיחו כי קיננה בליבם של עורכי הדין כוונה להטעות את המערערים. אחריות עורכי הדין מבוססת, על כן, רק על עוולת הרשלנות. 24. התוצאה היא, שעורך דין אליעזר טויסטר ז"ל חב כלפי המערערים בגין הנזקים שנגרמו להם, עקב העובדה שבשל רשלנותו נשללה מהם הבטוחה לקיום חיוביה של החברה על פי החוזה. בהיותו שותף במשיבה 4, מחייבות העוולה שביצע עורך דין טויסטר ז"ל את המשיבה 4 (סעיף 18 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה1975-). כן חב בגין עוולות אלה גם המשיב 5, בהיותו שותף בשותפות בעת ביצוען של העוולות (סעיף 20(א) לפקודת השותפויות), וזאת גם אם לא הפר, באופן אישי, כל חובה כלפי המערערים. משעמדנו על אחריותם של המשיבים 5-4, נדון עתה באחריותם של המשיבים 3-1, אשר כלפיהם נטען כי בהיותם מנהלים בחברה הפרו חובות כלפי המערערים. אחריות המנהלים 25. המערערים תוקפים את החלטת בית המשפט שלא להטיל אחריות אישית על המשיבים 1-3 שהיו מנהלי החברה בתקופה הרלוונטית. לעניין זה, טוענים המערערים לאחריות של המשיבים 3-1 להפרת החוזה על ידי החברה, ולאחריות נזיקית של משיבים אלה. האם יש יסוד לטענות אלה? 26. אפתח בשאלת האחריות החוזית. מן הקביעה, כי לא הוכח כי השתכללה הסכמה בין הצדדים לעניין רישום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת בנק המזרחי, נגזרת המסקנה המתבקשת כי רישום המשכנתא לטובת הבנק היווה הפרה של התחייבות החברה בתוספת לחוזה לרשום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת המערערים: בתוספת, הוקנתה למערערים הזכות לדרוש רישום משכנתא על נכס הבטוחה, כדי להבטיח כי יקבלו את התמורה החוזית המוסכמת. רישום משכנתא לטובת צד שלישי על אותו נכס עצמו עלול היה לסכל את יכולתם של המערערים לממש את זכותם זו. בהעדר הסכמה של המערערים לכך, מדובר בפעולה מנוגדת לחוזה, העולה כדי הפרתו (סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-). בתוך כך, בהימנעות מגילוי רישומו של השעבוד לטובת צד שלישי יש משום הפרה של חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, ממנה נגזרת חובת גילוי בין הצדדים לחוזה גם לאחר כריתתו (ראו, לענין זה, ע"א 3912/90 Eximin S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ , פ"ד מז(4) 64, 76; כן ראו ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר חברה לבנין , פ"ד מד(3) 769, 778). הפרה זו עולה כדי הפרה של ההסכם עצמו (ראו ע"א 3912/90 הנ"ל, בעמוד 78). האם נושאים המנהלים באחריות כלפי המערערים בגין הפרות אלה? נקודת המוצא לבחינת אחריות זו של המנהלים טמונה בחוזה ובתוספת לו. מסמכים אלה מגלמים התקשרות חוזית בין החברה לבין המערערים. אין בהם נטילת חיוב חוזי על ידי המנהלים, ולמעשה אין המערערים טוענים אחרת. הכלל במצב דברים זה הוא, כי המנהלים אינם חבים כלפי המערערים בגין הפרות החוזה שנכרת בינם לבין החברה: קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין מנהליה, והמנהלים אינם אחראים כלפי צד שלישי אשר התקשר בהסכם עם החברה (ראו Directors’ Personal Liability (Oxford,1987) at p. 173 Pennington,). על ההגיון שביסוד עיקרון יסודי זה עמד הנשיא שמגר בענין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ , (פ"ד מה(5) 661, 699-698): "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חדלות הפרעון...". מכאן, כי לא ניתן להטיל על המנהלים אחריות בגין הפרת ההסכם בין החברה לבין המערערים. הוא הדין לעניין אי גילוי העובדה שנרשמה המשכנתא לטובת צד שלישי: כאמור, הפרת החובה לנהוג בתום לב בביצוע חיובים חוזיים כמוה כהפרת חוזה, וככזו מטילה היא חבות על החברה, היא הצד לחוזה, ולא על נושאי המישרה. מסקנת הדברים היא, כי למשיבים 3-1 אינם נושאים באחריות אישית בגין הפרת ההסכם בין המערערים לבין החברה. 27. האם בנסיבות העניין הונחה תשתית לאחריות נזיקית של המשיבים 3-1 או מי מהם, כלפי המערערים? נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין ( ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן , פ"ד לה(4) 253, 256). האם הוכחו יסודות אלה לגבי המשיבים 3-1? א. המערערים ניסו לייחס למשיבים 3-1 אחריות בגין עוולת התרמית. קביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא הוכחו יסודותיה של עוולת התרמית במקרה שבפנינו, אותה אישרנו לעיל ביחס לחבותם של עורכי הדין, יפה גם לגבי המשיבים 3-1. על כן, דין טענת התרמית שהועלתה נגדם להידחות. בשוליו של ענין זה יצויין, כי מתצהיר המערער לא עולה כי בעת רישום המשכנתא בשנת 1983 היתה החברה נתונה בקשיים (ראו סעיפים 15 ו16- לתצהיר, שם אומר המערער כי באותו זמן היתה החברה פעילה ובנתה, וכי רק בשנת 1987 הגיעו אליו ידיעות על קשיים אליהם נקלעה החברה). מכך עולה, שאין בפנינו כל נתון אובייקטיבי ממנו ניתן להסיק כי בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי לא האמינו המשיבים כי יספקו למערערים את הדירה השלישית, או כי יהיה ביכולתם ליתן להם בטוחה, אם ידרשו זאת (השוו ע"פ 51/88 דון נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 144; ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 11). ב. בסיס אפשרי אחר להטלת אחריות נזיקית על המשיבים 3-1 מצוי בעוולת הרשלנות. בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של מדינת קליפורניה בפרשת Frances v. Village Green Owners Association 723 P. 2d 573 (Cal. (1986) at p. 582 ). במקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו (ראו פסק דינו של בית המשפט לערעורים של ניו זילנד בפרשת Trevor Ivory v. Anderson [1992] 2 NZLR 517). מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף (ראו פרשת Frances הנ"ל) . במקרה העומד בפנינו לא מתעורר הצורך לפרוש במלואה את היריעה העניפה של הדינים אשר פותחו בשאלה זו. לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות (ראו פסק דינו של בית המשפט האנגלי לערעורים בפרשת Williams v. Natural Life [1997] 1 BCLC 131); חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן (ראו פסק דינו של בית המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת Avondale Shipyards v. Vessel Thomas E. Cuffe 434 F. Supp. 920 (1977)); או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק הדין של בית המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת Avery v. Solargizer Intern Inc. 427 N.W. 675 (Minn. App. 1988)). השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. אשר למשיבים 1 ו2-, המערערים לא הניחו כל תשתית עובדתית לענין מעורבותם של המשיבים 1 ו2-, למעט מעמדם כמנהלים. לגבי המשיבה 1 לא הוכח דבר. לגבי המשיב 2, כל שהוכח היתה פגישה אחת עם המערערים בקשר לחוזה. מפגישה בודדת זו לא ניתן לגזור חובת זהירות של משיב זה כלפי המערערים. המצב אינו שונה באופן משמעותי גם ביחס למשיב 3. אכן, משיב זה טוען כי היו בינו לבין המערער פגישות, אשר בהן סוכם דבר הויתור של המערערים על זכותם לדירה שלישית. אך קבענו כי גירסה זו לא הוכחה. המערערים כופרים בה. הם טוענים, אמנם, כי היו שיחות עם המשיב 3 "לעתים תכופות" (עמוד 17 לפרוטוקול), בהן לא התכחש לחובה לספק למערערים דירה שלישית, אך הם אינם מספקים כל נתון אשר יבהיר מתי נערכו שיחות אלה. כך, לא ברור האם שיחות אלה היו בתקופה שקדמה לרישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי (שנת 1983 או סמוך לה), או אחרי כן. כך בתצהיר המערער, הנותר סתום לחלוטין בנקודה זו (ראו סעיף 14 לתצהיר), וכך גם בעדותו של המערער (עמוד 17 לפרוטוקול). למעשה, לא מביאים המערערים בטיעונם כל פירוט לעניין מעורבותו של כל אחד מן המשיבים 3-1 בתקופה הרלוונטית, שתחילה בכריתת החוזה וסופה ברישום המשכנתא על נכס הבטוחה לטובת בנק המזרחי. מסקנתי, על כן, היא כי לא הונחה בנסיבות מקרה זה כל תשתית המאפשרת לקבוע כי מי מן המשיבים 3-1 חב למערערים באופן אישי חובת זהירות, אשר הופרה ברישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי. 28. האם ניתן לייחס למנהלים עוולה של גרם הפרת חוזה, על בסיס הטענה כי גרמו לחברה להפר את ההסכם עם המערערים? התשובה לשאלה זו גם היא שלילית. בספרה גרם הפרת חוזה (ירושלים, תשמ"ו), עומדת נ' כהן על כך שהעוולה של גרם הפרת חוזה מניחה ניתוק משפטי בין המשדל לבין המשודל (בעמוד 111). כאשר מנהל פעל במסגרת סמכותו, וגרם לחברה להפר חוזה, לא מתקיים ניתוק כזה, שכן (בעמודים 112-111). " פעולתו היא פעולת החברה. לא ניתן לנתק בין המנהל לבין החברה. החברה היא מפרה של החוזה, והמנהל 'יוצא מהתמונה'. למרות שהמנהל גרם לכך שהחברה תבצע פעולה 'בלתי חוקית' (הפרת חוזה), נראה שאם הדבר הוא לטובת החברה, עדיין ראוי להתייחס למנהל כאל אורגן של החברה". גם אילו היו המערערים מוכיחים כי המשיבים 3-1 הם שגרמו לתאגיד להפרת החוזה עימם, אין בענייננו כל טענה, כי המשיבים 3-1 או מי מהם חרגו מסמכותם, או פעלו בניגוד לטובת החברה או ממניע זר כלשהו. במצב דברים זה, לא ניתן להטיל עליהם אחריות בגין גרימה של הפרת החוזה בין החברה לבין המערערים (ראו, לענין זה, את פסק דינו של בית המשפט הפדרלי לערעורים של הסבב התשיעי בפרשת Grosvenor Properties Ltd. v. Southmark Co . 896 F.2d 1149 (1990) at p. 1153 - 1154; ראו גם M. Fueur, Personal Liabilities of Corporate Officers and Directors , (Englewood Cliffs, 1961), at p. 219 - 220 ). התוצאה היא, כי לא נמצא בסיס לחיובם של המשיבים 3-1 כלפי המערערים. נדון עתה בשיעור הנזק לו אחראים המשיבים 4 ו5- כלפי המערערים. שיעור הנזק 29. קבענו כי עורכי הדין הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי המערערים, בכך שבמחדליהם ומעשיהם שללו את זכותם של המערערים לבטוחה אשר תבטיח את זכויותיהם החוזיות. הנזק העיקרי לו טוענים המערערים מתבטא באי קבלת הדירה השלישית על פי המוסכם. מהו גובהו של נזק זה שנגרם למערערים? הקושי בקביעת שיעור הנזק במקרה שבפנינו נובע מכך, שעל פי התוספת לחוזה היו המערערים צריכים לקבל שלוש דירות, אשר שטחה של כל אחת מהן הוא לפחות 100 ממ"ר - האחת דירת גג בבניין שהוקם על החלקה אותה מכרו המערערים לחברה, ושתי דירות בבניינים אחרים. בפועל, קיבלו המערערים שתי דירות: דירת גג בבנין הנ"ל, ששטחה כ145- ממ"ר; ודירה במקום אחר, אשר שטחה 96 ממ"ר. על רקע זה, השאלה היא האם הנזק שנגרם למערערים עומד על שוויה של דירה בת 100 ממ"ר; או שמא יש להביא, בחשבון הנזקים, את העובדה שהמערערים קיבלו דירה בשטח גדול במידה ניכרת מן המוסכם. 30. עמדות הצדדים בנקודה זו הן קוטביות. המערערים גורסים, כי הם זכאים לפיצוי בשווי של דירה בת 100 ממ"ר באזור עליו דובר בחוזה. לטענתם, השטח העודף שקיבלו בדירת הגג מהווה פריבילגיה, אשר אינה משפיעה על חישוב הנזק שנגרם למערערים. א. איני יכול לקבל עמדה זו. ההסכם בין המערערים לבין החברה הוא הסכם מסחרי. קשה לקבל כי במסגרת עיסקה מסחרית, הסכימה החברה, סתם כך, להעביר למערערים נכס מקרקעין הגדול בקרוב למחצית מן הנכס עליו הוסכם, ואשר שוויו גדול באופן וודאי במידה משמעותית משווי הנכס אשר עמד לנגד עיני הצדדים בעת כריתת ההסכם. אין זה מתקבל על הדעת, כי החברה עשתה כן, תוך הסכמה כי עובדה זו לא תובא בחשבון בשום דרך שהיא בקביעה האם ובאיזו מידה עמדה החברה בחיוביה החוזיים כלפי המערערים. טענה כי כך היה אינה מתיישבת עם התכלית של ההתקשרות כהתקשרות מסחרית (לתכלית הכלכלית של העיסקה כאמת מידה בפירוש חוזה, ראו ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה , דינים עליון מד' 254). אכן, נדרשות ראיות מוצקות ומשכנעות כדי לבסס את הטענה, כי החברה התכוונה להרעיף על המערערים טובת הנאה כה משמעותית, ללא תמורה או הסבר כלשהו. ראיות כאלה לא הובאו. ב. זאת ועוד, טענה זו של המערערים אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 5 לחוזה. בהוראה זו מפורטת התמורה המקורית שהיו המערערים אמורים לקבל - שלוש דירות בבנין שיוקם על ידי החברה על החלקה שהמערערים מכרו לחברה - ונקבע בסיפא כך: " יש תוכנית מוסכמת לבנית קוטג'ים בקומה העליונה (.) במקרה זה יקבלו המוכרים (המערערים - ת.א.) קוטג' ושתי דירות קטנות יותר והשטח הכללי של הכל יהיה כ - 300 ממ"ר". המדובר בהוראה אשר באה להתאים את התמורה החוזית שיקבלו המערערים, אם תמומש תכנית לבניית קוטג'ים בקומה העליונה של הבנין. על פי הוראה זו, אם תכנית זו תבוצע, יקבלו המערערים קוטג' ושתי דירות קטנות יותר, באופן שהשטח הכללי של הדירות שיקבלו יעמוד על 300 ממ"ר. מהוראה זו עולה, כי על פי החוזה, היתה למערערים זכות לקבל דירה נוספת בשטח של כ60- ממ"ר, לאחר שקיבלו דירת גג בשטח של 145 ממ"ר, ועוד דירה בשטח של 96 ממ"ר, דירות בשטח כולל של כ240- ממ"ר. לדעתי, עיקרון זה חולש על היחסים בין הצדדים גם בעקבות חתימת התוספת לחוזה. אכן, סעיף 3 לתוספת קובע, כי סעיף 5 בחוזה ימחק, ובמקומו תבוא הוראת סעיף 3 לתוספת, בה מסכימים הצדדים כי התמורה החוזית שיקבלו המערערים תהיה בשלוש דירות שונות מאלה שהוסכם עליהן בתחילה. לכאורה, מכך עולה כי נמחקה גם הוראת ההתאמה בסיפא של סעיף 5 לחוזה. ואולם, את התוספת לחוזה, בדומה לכל מסמך חוזי, יש לקרוא כמכלול (ראו ע"א 554/83 אתא, חברה לטקסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל , פ"ד מ"א(1) 282, 305-6; ע"א 327/85 קוגלר נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מ"ב(1) 97, 102). בתוך כך, "המלים שהשתמשו בהן מנסחי המסמך, עם כל חשיבותן, אינן מכריעות... את המלים והניבים, שהשתמשו בהם בעלי הדין, יש לקרוא בהקשר הכולל והמלא" (ע"א 627/84 נודל נ' עזבון צבי פינטו ז"ל , פ"ד מ(4) 477, 482). לכן, יש לעמוד על משמעות הוראת סעיף 3 לתוספת לחוזה, על רקע תכלית התוספת ומכלול הוראותיה. והנה, מן המבוא לתוספת עולה בבירור, כי בתוספת לחוזה לא התכוונו הצדדים לחולל שינוי מהותי בשיעור התמורה החוזית. הטעם לכריתת התוספת לחוזה היה שינוי בנסיבות - התקשרות בין החברה לבין בנק לאומי בע"מ - אשר הביאה לשינוי בתוכנית הבניין, ומנעה את ביצוע החוזה בדרך המקורית שקבעו הצדדים לעצמם. שינוי זה בנסיבות חייב את הצדדים לקבוע דרך אחרת, אשר תגשים את החוזה המקורי. זו התכלית לשמה הסכימו הצדדים על התוספת לחוזה. כך עולה באופן מפורש מן המבוא לתוספת, בו נאמר כי: " ...כתוצאה משנוי במסיבות אין אפשרות מעשית לבצע את ההסכם הנ"ל באותה הדרך שנקבעה בהסכם הנ"ל, אם כי ההתחייבויות ההדדיות המפורטות בהסכם הנ"ל יכולות להתבצע בשלמותם " (ההדגשה הוספה). דברים אלה שופכים אור על התוצאה אליה התכוונו הצדדים בהוראת סעיף 3 לתוספת לחוזה, המורה על מחיקת סעיף 5 לחוזה. הם מלמדים, כי תכליתה של הוראת סעיף 3, העומדת בלב התוספת, היא להתאים את אופן ביצועו של החוזה לשינוי שהתחולל בנסיבות, ואשר מנע מסירה של שלוש דירות באותו הבניין לידי המערערים. עולה ממנה כי הצדדים לא התכוונו לבטל את העיקרון שנקבע בסעיף 5, לעניין גודלו של השטח הכולל שיקבלו המערערים: הצדדים הצהירו באופן מפורש כי אין הם חפצים לשנות מהתחייבויותיהם המקוריות, אלא רק להתאים את דרך ביצוען למציאות החדשה בה פעלו. ברור, על כן, כי אין יסוד למשתמע מטיעוני המערערים, כאילו באה לידי ביטוי בתוספת לחוזה הסכמה כלשהי בין הצדדים בדבר הגדלת התמורה החוזית לה זכאים המערערים. ההיפך הוא הנכון: הוסכם באופן מפורש, על שינוי בטכניקה, לא במהות. לכן, יש לפרש את סעיף 3 לתוספת לחוזה כבא ליתן את התשובה לשאלה איזה דירות יקבלו המערערים מן החברה, במקום הדירות עליהן הוסכם בתחילה. אין לפרש את סעיף 3 כאילו הוא בא לשנות את העיקרון, לפיו השטח הכולל של הדירות שיקבלו המערערים עומד על 300 ממ"ר. הא ראיה, כי לגבי שתי הדירות הראשונות הנזכרות בתוספת לחוזה נאמר, כי שטחה לא יפחת מ100- ממ"ר, ולגבי הדירה השלישית נאמר, כי "תהיה באותם ממדים כמו הדירות הקודמות". מכך עולה בבירור הנחת הצדדים, כי שטח כל אחת מן הדירות יהיה דומה, ויעמוד על 100 ממ"ר. עולה מכך כוונתם הברורה, כי השטח הכולל שיקבלו המערערים יעמוד על 300 ממ"ר, בדיוק כפי שהוסכם בחוזה המקורי. 31. גם את עמדת המשיבים 5-4 בנקודה זו איני יכול לקבל. משיבים אלה טוענים, כי שוויין של שתי הדירות שנמסרו למערערים עולה על שווי שלוש הדירות שהמערערים היו אמורים לקבל על פי המוסכם. על בסיס זה טוענים משיבים אלה, כי לא נגרם למערערים כל נזק בכך שנשללה מהם הבטוחה המוסכמת. טענה זו מבוססת על ההנחה, לפיה על פי המוסכם בין הצדדים, שווי הדירות שהמערערים היו אמורים לקבל עמד על 330,000 דולר, והואיל ושווי שתי הדירות שקיבלו המערערים בפועל עמד לפי חוות דעת שמאי על 340,000 דולר, יוצא כי לא נגרם למערערים כל נזק. טענה זו נתקלת בשני קשיים. ראשית, היא מתעלמת מן ההוראה ההסכמית, לפיה השטח הכולל של הדירות שיקבלו המערערים יעמוד על 300 ממ"ר, ואם יקבלו המערערים דירת בשטח גדול יותר, תיעשה ההתאמה הנדרשת בשטח שתי הדירות האחרות שימסרו לידיהם. הקריטריון המכריע שבחרו הצדדים לתמורה ההסכמית היה השטח הכולל של הדירות. שנית, טיעון זה אינו מתיישב עם עדות השמאי מטעם המשיבים 5-4, ממנה עולה כי שווי התמורה החוזית עלה באופן משמעותי על 340,000 דולר. השמאי העריך את שוויה של הדירה שקיבלו המערערים מן החברה, המצויה בקרית מוצקין החדשה, בכ115,000- דולר. על פי התוספת לחוזה, המערערים היו אמורים לקבל שתי דירות נוספות בקרית מוצקין הישנה. בחקירתו הנגדית, מסר השמאי כי מחירי דירות בקרית מוצקין הישנה גבוהים ב15- עד 20 אחוז ממחירי דירות מקבילות בקרית מוצקין החדשה (עמוד 24 לפרוטוקול). מעדות זו משתמע, כי שווי שתי דירות בקרית מוצקין הישנה, בשטח של 100 ממ"ר כל אחת, אשר הוסכם בתוספת לחוזה כי החברה תמסור למערערים, עומד על בין כ - 265,000 דולרים לבין כ275,000- דולרים. התוצאה היא, כי על פי עדות השמאי שווי התמורה החוזית אינו 330,000 דולרים, אלא עשוי להגיע לפחות לכדי 380,000 - 390,000 דולרים. אמרתי לפחות, שכן דירה אחת אשר הוסכם על מסירתה בתוספת לחוזה היתה אמורה להיות דירת גג, דבר אשר מעלה עוד יותר את ערכה (וראו חוות דעתו של השמאי נ11/). מדברים אלה עולה, אם כן, כי שווי הדירות שנמסרו בפועל למערערים - כ340,000- דולרים, על פי הערכת השמאי - נמוך לשיטתו שלו במידה ניכרת מן השווי החוזי המוסכם. עולה מכך, כי למערערים נגרם נזק משמעותי, גם על פי עדות השמאי. 32. משדחינו הן את עמדת המערערים, והן את עמדת המשיבים 5-4, חוזרת ועולה השאלה מהו גובה הנזק שנגרם למערערים. בית משפט קמא אימץ לעניין זה כלל אצבע, ההולך בעקבות העיקרון שנקבע בסיפא לסעיף 5 לחוזה. בהתאם לכך, חישב בית המשפט מהו השטח שנמסר למערערים - כ240- ממ"ר - וקבע כי נותר שטח של 60 ממ"ר שהחברה היתה חייבת למערערים. שטח זה מהווה 20% מן התמורה החוזית המוסכמת. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נזקם של המערערים מסתכם ב20- אחוז ממחיר דירה כפי שהוכח במשפט (115,000 דולר). התוצאה אליה הגיע בית המשפט היתה, כי נגרם למערערים נזק של 23,000 דולר. בנסיבות העניין, בו לא הובאו ראיות טובות יותר לעניין גובה הנזק, אני סבור כי העיקרון לפיו הנחה עצמו בית המשפט הוא סביר, ומשקף במידה סבירה את הנזק שנגרם למערערים כתוצאה מכך שלא היתה בטוחה שתבטיח את קבלת מלוא התמורה החוזית המוסכמת. עם זאת, בחישוב שעשה בית משפט קמא נפלה שגגה: שטח הדירה שהחברה נותרה חייבת למערערים (60 ממ"ר) אינו 20% משטח הדירה עליה הוסכם (100 ממ"ר), אלא 20% משטח שלוש הדירות, או 60% משטח של דירה אחת. לכן, הנזק על פי שיטה זו לא עומד על 23,000 דולר (20% מתוך 115,000 דולר, הוא שווי דירה בת 100 ממ"ר), אלא על 69,000 דולר ( 60% ממחיר דירה כאמור). התוצאה 33. לסיכום, התוצאה העולה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: הערעור נגד החלטת בית המשפט לדחות את התביעה נגד המשיבים 3-1 נדחה. המערערים ישאו בהוצאות משיבים אלה בערעור בסך 5,000 ש"ח. הערעור נגד החלטת בית המשפט לדחות את התביעה נגד המשיבים 5-4 מתקבל. המשיבים 5-4 ישלמו למערערים סכום בשקלים השווה ל69,000 דולרים של ארצות הברית, על פי השער היציג ביום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. סכום שקלי זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. כן ישאו המשיבים 5-4 בהוצאות המערערים בשתי הערכאות וכן בשכר טירחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח. חיובם של המערערים בהוצאות המשיבים 5-4 בבית משפט קמא מבוטל בזה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש : אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כו' בתשרי התשנ"ח (27.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E02

[ "ע\"א 4612/95", "ע\"א 575/78", "בע\"א 530/89", "ע\"א 5293/90", "ע\"א 37/86", "על\"ע 7/73", "עמ\"מ 9/55", "על\"ע 5/78", "על\"ע 2/80", "ע\"א 554/87", "ע\"א 58", "בע\"א 1227/91", "ע\"א 751/89", "ע\"א 3912/90", "ע\"א 144/87", "ע\"א 407/89", "ע\"א 725/78", "ע\"פ 51/88", "ע\"פ 223/88", "ע\"א 6276/95", "ע\"א 554/83", "ע\"א 327/85", "ע\"א 627/84" ]

1,889

19,594

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. א.טויסטר ושות' בע"מ 5. עורך דין שי טויסטר החלטה לא הגיעה תגובה כלשהי להחלטה מיום 14.12.97. המבקשים מתבקשים להודיע - בתוך עשרה ימים מיום קבלת החלטה זו - אם הם עומדים על בקשתם לתיקון טעות קולמוס. ניתנה היום, ו' באדר התשנ"ח (4.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E05

[ "ע\"א 4612/95" ]

1,890

38,742

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4612/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערערים : 1. מתתיהו איתמר 2. מתתיהו אילנה נגד המשיבים : 1. שטיל יהודית 2. שטיל רן 3. שטיל זאב 4. א.טויסטר ושות' בע"מ 5. עורך דין שי טויסטר בקשה לתיקון טעות סופר בשם המערערים : עו"ד דניאלה גרצולין בשם המשיבים : עו"ד אלקיים יום טוב החלטה בהסתמך על האמור בתגובת המשיבים 4 ו5-, נדחית הבקשה לתיקון טעות סופר אשר הוגשה על ידי המערערים. ניתנה היום, ד' בניסן התשנ"ח (31.3.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 95046120. E06

[ "ע\"א 4612/95" ]

1,891

488

ב בית המשפט העליון רע"ב 97 / 704 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט מ' חשין העותר : סמסון אברהם נגד המשיב : משטרת ישראל בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"ש 1378/96 1550, שניתנה ביום 7.11.96 על ידי כבוד השופט בייזר תאריך הישיבה: כד בניסן תשנ"ז (1.5.97) בשם המבקש : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד ד. זילבר : ה ח ל ט ה מטענות המבקש עולה שהמבקש מעלה טענות הראויות, בשלב זה לתשובה, והן לענין השימוש בטלפון, טיול (לשעה ביום), קשר עם השגרירות, האוכל והטיפול הרפואי שהעותר, לטענתו אינו מקבל, והצפיפות בתא המאסר. אנו מבקשים מהמדינה תשובה מפורטת על טענות אלה תוך 21 ימים. לאחר מכן יתקיים המשך הדיון בבקשה לפני כל הרכב שהוא. ניתן היום כד בניסן תשנ"ז (1.5.97). המשנה לנשיא ש ו פט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. B05

[ "רע\"ב 97", "ש 1378/96" ]

1,894

821

ב בית המשפט העליון בירושלים רע"ב 704/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר : אברהם סמסון נגד המשיב ה: משטרת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.11.96 בתיק ע"ש 1378/96 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר תאריך הישיבה: י' בסיון התשנ"ז ( 15.06.97 ) העותר : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד ד' זילבר ה ח ל ט ה בטרם נחליט בבקשה לרשות ערעור הננו מבקשים מנציגת היועץ המשפטי לממשלה להגיש לנו הודעה משלימה שתתבסס על עריכת בדיקה פרטנית של טרוניות המבקש בשלושת הנושאים הבאים: (א) כי לא ניתנת לו אפשרות מעשית להתקשר בטלפון עם עורך-דינו. (ב) כי בהיותו בבית המעצר בירושלים אין מספקים לו מזון ראוי והוא נאלץ להסתפק במה שניתן לו כצידה לדרך בבית הסוהר אשמורת. ו-(ג) כי זכותו לטיול יומי בבית המעצר אינה מכובדת. תלונות המבקש מתייחסות רק לזמנים בהם הוא מוחזק בבית המעצר בירושלים. יש בפיו טענות קשות כנגד יחסם אליו של מפקד בית המעצר וגורמים נוספים; וטענותיו נראות בעינינו ראויות לבדיקה. באת-כוח המדינה תואיל להגיש לבית המשפט את הודעתה המשלימה, ולהמציא למבקש העתק ההודעה, בתוך 7 ימים. עם קבלת ההודעה נחליט בדבר המשך הדיון בהליך. ניתנה היום, י' בסיון תשנ"ז (15.6.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. F06

[ "רע\"ב 704/97" ]

1,895

1,201

בית המשפט העליון רע"ב 97 / 704 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המבקש: סמסון אברהם נגד המשיב ה : משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"ש 1378/96, מיום 7.11.96, שניתנה על ידי כבוד השופט א' בייזר בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד דינה זילבר החלטה הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה שופטים. המזכירות מתבקשת לקבוע מועד לדיון בהקדם. ניתנה היום, ל' באדר א' התשנ"ז (9.3.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. A03 דז/

[ "רע\"ב 97", "ש 1378/96" ]

1,896

4,425

ב בית המשפט העליון רע"ב 704/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אברהם סמסון נגד המשיב ה : משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.11.96 בתיק ע"ש 1378/96 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' בייזר. תאריך הישיבה: ג' בתמוז התשנ"ז ( 08.07.97 ) בשם העותר : בעצמו בשם המשיב ה: עו"ד דינה זילבר פסק-דין בישיבה הקודמת ביקש בית המשפט מן המדינה לחזור ולבדוק את תלונות העותר בשלושה עניינים: הספקת מזון כשר למהדרין; אפשרות הגישה לטלפון; וטיול יומי בחצר בית המעצר. המדינה בדקה את הדברים ככל שנתבקשה והגישה לנו הודעה משלימה המפרטת את מימצאיה. בהודעת המדינה יש, לדעתנו, תשובה מניחה את הדעת לכל השאלות והטענות שביקשנו עליהן תשובה. בישיבת היום חזר העותר וטען טענות, שנועדו להכחיש את גירסת המדינה. בהתייחס לכך שמענו דברים גם מפי סנ"צ מנחם נידם, מפקד בית המעצר, ונחה דעתנו כי אין עמנו מקום להוסיף ולעסוק במסגרת הבקשה לרשות הערעור באותם נושאים שכבר נדונו ולובנו די הצורך. אם יש לעותר תלונות פרטניות, ביחס לאירועים כאלה ואחרים, בידו לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירת אסיר חדשה. הבקשה לרשות ערעור נדחית. ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ז (8.7.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי /אז 97007040. F07

[ "רע\"ב 704/97", "ע\"ש 1378/96" ]

1,897

10,492

בבית המשפט העליון בירושלים רע"ב 97 / 704 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש: סמסון אברהם נגד המשיב : משטרת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"ש 1378/96 שניתנה ביום 7.11.96 על ידי כבוד השופט ביזר בשם המבקש: בעצמו החלטה המבקש שהוא אסיר הגיש את בקשתו ללא חומר נלווה. המדינה מתבקשת להמציא את החומר הרלבנטי ולהשיב על הבקשה - הכל תוך 21 ימים. ניתן היום כב בשבט תשנ"ז (30.1.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007040. B02

[ "רע\"ב 97", "ש 1378/96" ]

1,898

489

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7121/96 - א' וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער והמשיב בערעור שכנגד : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה והמערערת בערעור שכנגד : המגן חברה לביטוח בע"מ סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשלושת שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובות המערער והמערערת שכנגד, כמפורט בסעיפים 3 ו4- להלן, לא יעלו על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים יום מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה - המערערת בערעור שכנגד - תגיש את תשובתה לטענות המערער ואת טענותיה בערעור שכנגד תוך שלושים יום מהיום שהומצאו לה טענות המערער; 3. המערער - המשיב בערעור שכנגד - יגיש את תשובתו לערעור שכנגד תוך עשרים יום מהיום שבו הומצאו לו הטענות בערעור שכנגד, ורשאי הוא, תוך אותה תקופה, להשיב לתשובת המשיבה בערעור, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור; 4. המערערת בערעור שכנגד רשאית להשיב לתשובת המשיב בערעור שכנגד תוך חמישה-עשר יום מהיום שבו הומצאה לה התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונה להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערערת שכנגד כי אין ברצונה להשיב כאמור. 5. היה ויידרש דיון, הוא ייקבע לא יאוחר מסוף חודש יוני 1998. הזמנת הצדדים לדיון תהיה לצורך השלמת טיעון בלבד, כמבואר בהודעה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשנ"ח (28.12.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071210. A02 /דז/

[ "ע\"א 7121/96" ]

1,899

18,267

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 7121 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה : המגן חברה לביטוח בע"מ הליך פישור בשם המערער: עו"ד ישראל דולינגר החלטה ערעור זה נבחר להיכלל בניסוי שאנו עורכים לפתרון סכסוכים על דרך של פישור על-פי סעיף 79 ג לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ותקנות בתי המשפט (פישור), התשנ"ג1993-. הערעור הוגש לאחרונה וטרם נקבעה צורת הדיון בו. כב' השופט בזק, אשר פרש מכהונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נאות לשמש כמפשר בניסוי האמור, ובין היתר גם בערעור זה. ישיבת פישור ראשונה תתקיים במועד שייקבע בחודשים יוני-יולי השנה (לפני הפגרה), בבית המשפט העליון. הליך הפישור במסגרת נסיונית זו לא יהיה כרוך בתשלום על-ידי הצדדים. באי כוח בעלי הדין מתבקשים להודיע לבית-המשפט תוך 10 יום מיום קבלת ההחלטה אם הם מעונינים להשתתף בהליך הפישור המוצע. ניתנה היום, ו' באייר תשנ"ז (13.5.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071210. Q01

[ "ע\"א 96" ]

1,900

19,878

ב בית המשפט העליון ע"א 7121/96 - ג' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המערער : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה : המגן חברה לביטוח בע"מ בקשות בנושא צו-הארכת מועד להגשת סיכ ומים בשם המערער: עו"ד ישראל דולינגר החלטה בא-כח המערער יביא את עמדת המשיבה לבקשה, ולאחר מכן אדון בה. ניתנה היום, י"ג בניסן תשנ"ח (9.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96071210. O03

[ "ע\"א 7121/96" ]

1,901

23,926

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7121/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל המערער : אליעזר בן חמו נגד המשיב ה : המגן, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 15.8.96 בתיק 2413/90 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' ריבלין בשם המערער : עו"ד ישראל דולינגר בשם המשיב : עו"ד דביר פסק-דין כמוסכם על בעלי הדין, תשלם המשיבה למערער סכום של 40,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ מחושב על סכום זה. הסכומים כאמור הם בנוסף לסכומים שנפסקו בבית המשפט המחוזי, וישולמו תוך עשרים ימים מהיום. ניתן היום, ל' בחשון התשנ"ט (19.11.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96071210. E04

[ "ע\"א 7121/96" ]

1,902

490

ב בית המשפט העליון בג"ץ 796/97 - א' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : חאלד סעדי אבו שמאט נגד המשיב : שרות הבטחון הכללי בקשה לקביעת מועד לדיון בשם העותר: בעצמו החלטה בפני בקשה לקביעת מועד דיון בעתירה. כב' השופט י' קדמי קבע במפורש בהחלטתו כי המזכירות תקבע את הדיון בעתירה על פי יומנו של בית המשפט, ותזמן את הצדדים למועד שיקבע. על פי החלטתו של כב' השופט י' קדמי תקבע העתירה לדיון על-פי האפשרויות ביומן המשפטים. ניתנה היום, כ"א בתשרי תשנ"ח (22.10.97). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97007960. P03

[ "בג\"ץ 796/97" ]

1,903

492

ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבק שים: 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: עו"ד ר. מרגלית החלטה לתגובת המשיבים אשר תוגש תוך ארבעה עשר יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ט"ז בחשון תשנ"ח (16.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. O01

[ "רע\"א 4068/97" ]

1,909

6,531

ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ב' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בשם המבקשים: המבקש הראשון בשם המשיב מס' 1: עו"ד הרפז יונתן בשם המשיבים 2 ו3-: בעצמם החלטה בשים לב לימי פגרת בתי המשפט ולימי השביתה במערכת בתי המשפט בין התאריכים 1-15.9.97 ו25-28.9.97-, המדובר באיחור בהפקדת הערבון שאינו גדול. בנסיבות אלה וכדי למנוע דחיית הבקשה לרשות ערעור על הסף, אני מתירה הפקדת הערבון באיחור. הערבון יופקד תוך חמישה עשר ימים מיום קבלת ההחלטה. איני מתירה הפקדת ערובה אחרת. ניתנה היום, י"א בכסלו תשנ"ח (10.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. O02

[ "רע\"א 4068/97" ]

1,910

27,237

ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המבקשים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה לחייב בהוצאות בשם המבקשים: בעצמם בשם המשיב הראשון: עו"ד הרפז יונתן החלטה איני מוצאת לנכון לחייב את המבקשים בהוצאות לנוכח השלב המקדמי בו נדחתה הבקשה לרשות ערעור. ניתנה היום, י' בניסן תשנ"ח (6.4.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. O05

[ "רע\"א 4068/97" ]

1,911

33,961

ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ה' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המבקשים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים נגד המשיבים : 1. לנגזם אליעזר 2. מנדל נדיה 3. מנדל עודד בקשה למתן הוראות בשם המשיבים: עו"ד הרפז יונתן החלטה לתגובת המבקשים בבקשת רשות הערעור תוך עשרה ימים מיום ההמצאה. ניתנה היום, כ"ה באדר תשנ"ח (23.3.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. P04

[ "רע\"א 4068/97" ]

1,912

38,335

ב בית המשפט העליון רע"א 4068/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון המ בקש : לנגזם אליעזר נגד המשיבים : 1. מנדל צבי 2. הולנד חיים בקשה לדחיית ערעור ע"פ תקנה 431 בשם המבקש: עו"ד הרפז יונתן פסק-דין הערעור נרשם לדחייה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, והודעה על כך הומצאה למבקש ביום 6.11.97. עד היום טרם הופקד הערבון. על כן אני דוחה את הערעור כמצוות התקנה 431. ניתנה היום, א' בשבט תשנ"ח (28.1.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97040680. P03

[ "רע\"א 4068/97" ]

1,913

493

ב בית המשפט העליון ע"א 7088/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : אורן דניאלה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לפטור מאגרה בשם המבקשת: בעצמה החלטה כמבואר בהחלטות שונות שניתנו בעת האחרונה בבקשותיה של המבקשת לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון (רע"א 3217/95; רע"א 5144/95; בש"א 6080/96; בש"א 6081/96; בג"צ 1404/97; בג"צ 1405/97) לא הוכיחה המבקשת חוסר יכולת מן הבחינה הכלכלית לעמוד בתשלום האגרה. עם זאת, מאחר שהמדובר בערעור בענין פסלות שופט שהאגרה בגינו היא כאגרת ערעור המוגש על-פי סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, מצאתי לנכון לפטור את המבקשת מתשלום מחצית האגרה. מחצית האגרה תשולם תוך ארבעה עשר ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ד' בכסלו תשנ"ח (3.12.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070880. O01

[ "ע\"א 7088/97", "רע\"א 3217/95", "רע\"א 5144/95", "בש\"א 6080/96", "בש\"א 6081/96" ]

1,914

40,608

ב בית המשפט העליון ע"א 7088/97 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי המ בקשת : אורן דניאלה נגד המשיב ה : מדינת ישראל בקשה לפטור מאגרה בשם המבקשת: בעצמה החלטה מחצית אגרת הערעור לא שולמה על פי החלטתי מיום 3.12.97. לפיכך, אני מוחקת את הערעור על פי תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח1987-. ניתנה היום, ז' בתמוז תשנ"ח (1.7.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97070880. O02

[ "ע\"א 7088/97" ]

1,915

497

בית המשפט העליון רע"פ 4667/97 - 2 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המבקש : יצחק מזרחי נגד המשיב : מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 1.7.97 בע"פ 620/97 בשם המבקש: עו"ד מורגנשטרן החלטה לתשובת המשיבה הן על הבקשה לרשות לערער והן על הבקשה לעיכוב הביצוע תוך 15 ימים (וימי הפגרה בכלל). ניתן היום כד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא ה ח ל ט ה לאור בקשת פרקליט המבקש, אני מבטל את החלטתי מהיום ודוחה את הבקשה לרשות לערער. ניתן היום כד בתמוז תשנ"ז (29.7.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046670. B01

[ "רע\"פ 4667/97" ]

1,921

500

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5716/97 בפני: כבוד השופט ת' אור העותר ת : אגודת הגליל למחקר ושירותי בריאות נגד המשיב : משרד החינוך עתירה למתן צו על-תנאי החלטה להעביר להרכב שלושה. המשיב יוזמן לדיון וימציא את תגובתו בכתב. ניתנה היום, כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057160. E01

[ "בג\"ץ 5716/97" ]

1,924

57,992

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5716/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר העותר ת : "אגודת הגליל" למחקר ושירותי בריאות נגד המשיב : שר החינוך עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ח' בניסן התשנ"ט ( 25.03.99 ) בשם העותר ת: עו"ד ראיף זרייק; עו"ד חסן ג'בארין בשם המשיב : עו"ד אוסנת מנדל פסק-דין לאור הודעת המדינה, באה העתירה על סיפוקה. ב"כ העותרת העלה בפנינו, הטענה כי קריטריון ג' (דרישה ל6- מרכזים) פוגע בעותרת. זוהי טענה חדשה המתייחסת לקריטריונים החדשים. יש להעלות עניין זה בפני המשיב. אם העותרת לא תבוא על סיפוקה בעניין זה, תוכל לחזור לבית משפט זה. העתירה נדחית. ניתן היום, ח' בניסן התשנ"ט (25.03.99), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97057160. A02 /דז/

[ "בג\"ץ 5716/97" ]

1,925

501

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3203/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר העותר: קשני דוד נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו-על-תנאי פסק - דין 1. העותר הוא אחיה של החסויה מרים קשני, ומנהל בשמה התדיינות ממושכת עם המשיב, המוסד לביטוח לאומי, בענין אחוזי הנכות המגיעים לה. ביום 28.6.95 קבעה הועדה הרפואית לעררים של המשיב (להלן - הועדה) כי אחוזי הנכות הרפואית של החסויה הם 70%. החסויה ערערה על החלטת הועדה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, וזה הורה להחזיר את עניינה לועדה, לתכלית המפורטת בפסק-הדין. פסק-הדין של בית הדין האזורי אושר על ידי בית הדין הארצי לעבודה. המשיב לא מיהר לזמן את החסויה לפני הועדה, כפי שחוייב לעשות על ידי בית הדין האזורי. לבסוף, לאחר פניות מרובות של החסויה אל המשיב ואל גופים נוספים (שכללו פניה לבית הדין האזורי ועתירה לבית משפט זה) הופיעה החסויה בפני הועדה ביום 26.12.96. החסויה טענה בפני הועדה כי יש להעלות את אחוזי נכותה לכדי 100%. העותר טוען כי מאז ממתינה החסויה לשוא לקבל את החלטת הועדה בעניינה. ביום הגשת העתירה מלאו 5 חודשים מהמועד בו קיימה הועדה את ישיבתה, ועדיין לא נשלחה לחסויה הכרעתה. החסויה, באמצעות העותר, פנתה למשיב מספר פעמים בכתב בבקשה לקבל את קביעת הועדה, אך לא זכתה לכל תשובה. אי לכך הגיש העותר את העתירה הנוכחית, מטעם החסויה, ובה הוא מבקש כי בית המשפט יחייב את המשיב להעביר אל החסויה את החלטת הועדה. 2. אם אמנם כך הם פני הדברים, הרי דרך פעולתו של המשיב בפרשה זו מעוררת תהיות, ועל פני הדברים אין היא עולה בקנה אחד עם כללי מינהל תקין. אולם, גם אם כך הם פני הדברים, בית המשפט הגבוה לצדק אינו הערכאה המתאימה לסייע לחסויה - לפחות לא בשלב זה - בהליכים שבינה לבין המשיב, ובכלל זה בדרישתה לקבל את הכרעת הועדה בעניינה. 3. חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, מסדיר, בפרק התשיעי שבו, את נושא ביטוח הנכות. על החלטת רופא מוסמך בעניין אחוזי נכות ניתן לערור בפני ועדה רפואית לעררים (סעיף 211). החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית הדין האזורי לעבודה (סעיף 213). החסויה נהגה בהתאם לדין, ותקפה את החלטת הועדה בפני בית הדין האזורי לעבודה. כעת, טענתה היא כי המשיב אינו מציית לפסיקת בית הדין האזורי, בכך שאינו מעביר לידיה את החלטתה המחודשת של הועדה, למרות שבית הדין הורה על החזרת ההליך אל הועדה. ואולם, גם טענה זו על החסויה להפנות לבית הדין האזורי, אשר פסק-דינו הוא הנטען להיות מופר, ואשר בידיו לשקול איזה סעד להעניק לחסויה בהתדיינות שבינה לבין המשיב נוכח אי הציות להחלטתו הקודמת של בית הדין. סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה אינה נובעת רק מהדין הכללי באשר לאכיפת ציות להחלטות שיפוטיות. היא מעוגנת גם בסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי, המקים בידי בית הדין לעבודה "סמכות ייחודית לדון ולפסוק" בשורה של תובענות, ובתוכן (בסעיף-קטן 3) "של מבוטח... נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה". אכן, בעבר, כשהשתהה המשיב עם זימון החסויה לועדה, כפי שחוייב לעשות בפסק הדין של בית הדין לעבודה, פנתה החסויה אל בית הדין (ביום 9.6.96) בבקשה לאכוף על המשיב את ביצוע הפסק. כך עליה לנהוג גם עכשיו. 4. העתירה נדחית. על החסויה לפנות לבית הדין האזורי לעבודה ולבקשו להורות למשיב להעביר לידיה את החלטת הועדה. ניתן היום, ג' בתמוז התשנ"ז (8.7.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 97032030. I03

[ "בג\"ץ 3203/97" ]

1,926

12,260

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 - ג' בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למתן צו-על-תנאי וצו-ביניים בשם העותרים: עו"ד לאה צמל החלטה לדחות את הדיון למועד קרוב. ניתנה היום, ו' בתשרי התשנ"ח (7.10.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. B07

[ "בג\"ץ 2620/97" ]

1,931

17,985

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 - 2 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר ה מבקשים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לקביעת דיון מוקדם החלטה המזכירות תקבע מועד לדיון בעתירה בהקדם האפשרי. ההרכב ידון לפי הצורך בבקשה לצו-ביניים. ניתנה היום, יז בתמוז התשנ"ז (22.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. L06

[ "בג\"ץ 2620/97" ]

1,933

26,720

ב בית המשפט העליון בג"ץ 2620/97 - ז' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותרים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לדחית מועד דיון בשם העותרים: עו"ד לאה צמל החלט ה לבקשת בא כוח העותרים אני דוחה את מועד הדיון שהיה קבוע ליום 2.3.98. הדיון יתקיים ביום 22.4.98 בשעה 09:00. ניתנה היום, כ"ט בשבט תשנ"ח (25.2.98). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. P12

[ "בג\"ץ 2620/97" ]

1,934

27,212

בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 - ו' בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המבקשת (עות רת מס' 5) : סיהאם אחמד רמדאן אל הור נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה לצירוף תצהיר נוסף החלטה כמבוקש. ניתנה היום, י"ב בשבט תשנ"ח (8.2.98). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. N11

[ "בג\"ץ 2620/97" ]

1,935

29,646

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2620/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. רגא מחמד מחמוד חג'וג' 2. מלי האשם דהב 3. דלאל שקיראת 4. מרים עלי מוסא פנון 5. סיהאם אחמד רמדאן אל הור 6. חולוד ע/טאלב עיד בדראן 7. פאתן מוסא סנדוקה שעיבאת 8. וליד חסן סאלם 9. הודא סופיאן חמאמרה 10. ג'אדה ע/פתאח רבאח קואסמה 11. מוקרם עומר אחמד אבו עמיר נגד המשיבים : 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית בקשה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ו בניסן תשנ"ח (22.4.98) בשם העותרים : עו"ד צמל לאה בשם המשיבים : עו"ד יוכי גנסין פסק - דין אנחנו נותנים תוקף של פסק דין להודעה המוסכמת מטעם באי-כוח בעלי הדין שהוגשה היום (ותאריכה 22.4.98) לבית המשפט. ניתן היום, כ"ו בניסן תשנ"ח (22.4.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97026200. I13 /שב 22.4.98 בג"צ 2620/97 סיהאם אחמד רמדאן אלהור נ ג ד 1. שר הפנים 2. מפקד כוחות צה"ל באזור הודעה מוסכמת מטעם ב"כ בעלי הדין 1. ב"כ בן זוג העותרת, אברהים עלי חסין אלהור (להלן - הנדון) מסכימה לכך כי לעת הזאת למשך תקופה של 9 חודשים יתגורר הנדון במחנה פליטים אלערוב שבאזור. לקראת תום תקופה זו ישקול המשיב, האם ניתן מבחינה ביטחונית לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות על פי נוהל משרד הפנים בנדון. הבקשה תישקל בלב פתוח ותידון בשים לב לכל נסיבות הענין. הוסכם על המשיבים כי היה ובני משפחתו של הנדון יתגוררו עימו באזור, לא יהא בכך כדי לפגוע בכל זכות הנתונה להם כיום. 2. ב"כ בעלי הדין מבקשים ליתן להסכמה זו תוקף של פסק דין. ( - ) ( - ) יוכי גנסין לאה צמל

[ "בג\"ץ 2620/97" ]

1,936

14,897

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 97 / 1448 בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' דורנר העותר : דוד קשני נגד המשיבים : 1. קרן לטיפול בחסויים 2. האפוטרופוס הכללי 3. מחלקה לשירותים חברתיים בעיריית רעננה בקשה למינוי אפוטרופוס ולמתן הוראות פסק-דין המשיבה 1 מונתה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז כאפוטרופוס לרכוש ולגוף של החסויה מרים קשני, שהיא אחותו של העותר. העתירה מופנית כנגד עצם מינויה של הקרן כאפוטרופוס וכנגד תפקודה בפועל מאז מינויה. מקומה של העתירה אינו בבית-משפט זה, כי אם בבית-המשפט האזרחי המוסמך לדון בה. ואמנם, זוהי עמדתה של באת-כוח המשיב 2 וכך גם נהג העותר עצמו בפנייתו לבית-המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז ביום 23.2.97 (תמ"ש 32100/96, המ' 51659/97), אשר עניינה עדיין תלוי ועומד. אשר-על-כן, דין העתירה להדחות על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, א בניסן התשנ"ז (8.4.97). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי

[ "תמ\"ש 32100/96" ]

1,946

7,027

ב בית המשפט העליון בג"ץ 8260/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ת : אמיתי- אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נגד המשיבים : 1. אהוד אולמרט - ראש עריית י-ם 2. מועצת עיריית י-ם 3. שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותרת: עו"ד א. אבריאל בשם המשיבה מס' 2: עו"ד אסא אליאב החלטה אני מוחקת את העתירה כמבוקש. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ב' בחשון תשנ"ח (2.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082600. O07

[ "בג\"ץ 8260/96" ]

1,949

9,201

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 8260 בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותרת : אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נגד המשיבים : 1. אהוד אולמרט - ראש עיריית ירושלים 2. מועצת עיריית ירושלים 3. שר הפנים לתזכורת תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.97) בשם העותרת: עו"ד יהונתן גינת בשם משיב מס' 1: עו"ד דני אברבנאל בשם משיבה מס' 2: עו"ד אסא אליאב בשם משיב מס' 3: עו"ד עוזי פוגלמן החלטה בעקבות הודעה מטעם העותרת (מיום 1.5.97), קיימתי היום ישיבת תזכורת. מטרת הישיבה היתה לבחון - בעקבות החלטתנו מיום 6.3.97 - אם ניתן להמשיך ולהמתין "זמן סביר למתן פסק הדין", או שמא יש מקום לשקול מתן פסק דין בעתירה על פי החומר שבפנינו. נמסר לי היום מפי מר פוגלמן כי פרשות התביעה וההגנה נסתיימו. סיכומי התביעה בכתב יוגשו עוד לפני סיכומיה על פה ב23.7.97-. לאחר חודש ישמעו סיכומי ההגנה. עמדת המשיבים הינה, כי בנסיבות אלה, אין מקום למתן פסק דין בעתירה, ויש להמתין לתוצאות המשפט הפלילי. בא כוח העותרת, הסב תשומת ליבי למועדים השונים תוך שהשאיר העניין לשיקול דעתי. נראה לי כי לאור ההתקדמות במשפט הפלילי, והשלב בו הוא מצוי - ועל רקע החלטתנו מיום 6.3.97 - מן הראוי הוא להמתין לסיום המשפט הפלילי, וכך אני מחליט. ניתנה היום, כ"ו בסיון התשנ"ז (1.7.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082600. A05 /דז/

[ "בג\"ץ 96" ]

1,950

18,229

ב בית המשפט העליון בג"ץ 8260/96 - א' בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : אמיתי- אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נגד המשיבים : 1. אהוד אולמרט - ראש עריית י-ם 2. מועצת עיריית י-ם 3. שר הפנים בקשה למחיקת העתירה בשם העותר: עו"ד יהונתן גינת החלטה לתגובת המשיבה השניה אשר תוגש תוך שבעה ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, כ' בתשרי תשנ"ח (21.10.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96082600. O06

[ "בג\"ץ 8260/96" ]

1,951

507

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2828/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד העותר : פלר גד נגד המשיבים : 1. ראש עירית ירושלים - אהוד אולמרט 2. הממונה על הגבייה בעירית ירושלים 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97) בשם העותר : עו"ד אשד אילן בשם המשיב 1 ו2-: עו"ד ליבמן דני בשם המשיב 3: עו"ד זילבר דינה פסק-דין לבקשת בא-כוח העותר ובהסכמת באי-כוח המשיבים אנו מחליטים למחוק את העתירה. רשמנו לפנינו הצהרת נציג העיריה כי לא יפעילו אמצעי גביה נגד העותר במשך 45 יום, כדי לאפשר לו לפנות בתביעה לבית-המשפט האזרחי המוסמך. ניתן היום, י' בכסלו תשנ"ח (9.12.97) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028280. G08

[ "בג\"ץ 2828/97" ]

1,953

4,145

בית המשפט העליון בג"ץ 2828/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : פלר גד נגד המשיבים : 1. ראש עירית ירושלים, מר אהוד אולמרט 2. הממונה על הגבייה בעירית ירושלים מר משה לוי 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה לבקשת ב"כ העותר מיום 10.8.97 אני מחליט כי העותר יגיש לבית המשפט תצהיר משלים עד יום 1.9.97. ניתנה היום, ח' באב תשנ"ז (11.8.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028280. I06

[ "בג\"ץ 2828/97" ]

1,954

4,484

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2828/97 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : פלר גד נגד המשיבים : 1. ראש עירית ירושלים -אהוד אולמרט 2. הממונה על הגבייה בעירית ירושלים 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה המזכירות מתבקשת לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב עד סוף שנת 1997. ניתנה היום, ב' באלול תשנ"ז (4.9.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97028280. I07

[ "בג\"ץ 2828/97" ]

1,955

508

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 1115 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר: עז מוחמד עומר סלאם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקד אזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית דיון מקדמי בעתירה החלטה לבקשת ב"כ המשיבים, המועד להגשת תגובה מטעם המשיבים מוארך עד יום 1.9.97. ניתנה היום, כ"ו בסיון תשנ"ז (1.7.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I06

[ "בג\"ץ 96" ]

1,958

6,429

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 96 / 1115 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר: עז מוחמד עומר סאלם נגד המשיבים : 1. מפקד איזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית דיון מקדמי בעתירה החלטה ביום 13.2.96 הוציא כבוד השופט קדמי צו ביניים המונע הריסת המבנה נשוא העתירה. הדיון בעתירה עצמה נקבע ליום 14.3.96. קודם ליום זה ביקש בא כוח המשיבים לדחות את מועד הדיון, כדי לאפשר למשיבים לערוך בירור בנוגע לעתירה, והביע הסכמה לכך שצו הביניים יעמוד בתוקפו עד למועד הדיון בעתירה. הדיון נדחה כמבוקש, מאז ועד היום. בא כוח המשיבים מתבקש להגיש לבית המשפט תגובה לעתירה תוך 45 יום. ניתנה היום, ז' באייר תשנ"ז (14.5.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I04

[ "בג\"ץ 96" ]

1,959

52,782

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1115/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : עז מוחמד עומר סאל ם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקד איזור יהודה ושומרון 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית דיון מקדמי בעתירה החלטה בשל תקלה משרדית הובאה לידיעתי רק עתה ההודעה מטעם פרקליטות המדינה מיום 26.8.98, ובה הסכמה להוצאת צו על-תנאי. צו על-תנאי כמבוקש. 45 יום לתשובה. המזכירות מתבקשת להביא את התיק לעיוני, עם קבלת התשובה, כדי שתתקבל החלטה בדבר המשך הטיפול בתיק. ניתנה היום, י"א בתשרי התש"ס (21.9.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I07

[ "בג\"ץ 1115/96" ]

1,960

66,275

ב בית המשפט העליון בירושלים בג"ץ 1115/96 בפני: כבוד השופט י' זמיר העותר : עז מוחמד עומר סאלם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקד איזור יהודה ושומרון 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים החלטה לאור תצהיר התשובה מיום 17.12.99, מתבקשת המזכירות לקבוע את העתירה לדיון בפני הרכב. ניתנה היום, י"ד בטבת התש"ס (23.12.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. I09

[ "בג\"ץ 1115/96" ]

1,961

70,388

ב בית המשפט העליון בג"ץ 1115/96 - ג' בפני: כבוד השופט ת' אור העותר : עז מוחמד עומר סאלם נגד המשיבים : 1. מפקד איזור יהודה ושומרון 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית בקשה לדחיית מועד דיון בשם העותר: עו"ד אוסאמה חלבי החלטה לדחות הדיון, כמבוקש. ניתנה היום, ב' בסיון התש"ס (5.6.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. E11 /עכב

[ "בג\"ץ 1115/96" ]

1,962

74,985

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1115/96 - ב' בפני: כבוד הנשיא א' ברק העותר : עז מוחמד עומר סאלם (אלחג'ה) נגד המשיבים : 1. מפקדת איזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית בקשה לדחיית מועד דיון מטעם המשיבים בשם המשיבים: עו"ד מלכיאל בלס החלטה כמבוקש. ניתנה היום, ט"ו באדר ב' התש"ס (22.3.2000). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. A10 /דז/

[ "בג\"ץ 1115/96" ]

1,963

76,448

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1115/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט א' ריבלין העותר : עז מוחמד עומר סאלם נגד המשיבים : 1. מפקד איזור "יהודה ושומרון" 2. קמ"ט פנים 3. מועצת התכנון העליונה 4. ועדת המשנה לפיקוח 5. ועדת המשנה לתכנון מקומי 6. לשכת התכנון המרכזית עתירה למתן צו מוחלט תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז התש"ס ( 27.07.00 ) בשם העותר : עו"ד אוסמה חלבי; עו"ד מחמוד רבאח בשם המשיבים : עו"ד מלכיאל בלס פסק-דין הצדדים הגיעו לידי הסכם ביניהם, אותו אנו הופכים לחלק מפסק דיננו. העתירה נמחקת בלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד בתמוז התש"ס (27.07.2000), בפני באי כוח הצדדים. ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96011150. A12 /דז/

[ "בג\"ץ 1115/96" ]

1,964

16,144

ב בית המשפט העליון בש"פ 7542/97 בפני: כבוד השופט א' מצא המערערים : 1. מוהנדבן חסן עבדאלואחד זיאדאת 2. גלאל בן חסר עבדאלואחד זיאדאת 3. נעמאן בן ג'ומעה זיאדאת נגד המשיב ה : מדינת ישראל ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנ צרת מיום 17.12.97 בב "ש 2030+1956/97 שניתן על ידי כבוד השופט גינת ה ח ל ט ה 1. לקבוע לדיון ליום 1.1.98 שעה 08:30. 2. לכתב הערר לא צורף העתק כתב האישום ועל בא-כוח העוררים להשלים את החסר לפני מועד הדיון. ניתנה היום, כה' בכסלו תשנ"ח (24.12.97). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075420. F01

[ "ש 2030" ]

1,966

14,910

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 846/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט י' טירקל העותרים : 1. שמאי ליבוביץ 2. דב גרוס 3. גדי אלמקייס 4. יהודה אליינר 5. אפרת ליבוביץ 6. אלי זקס 7. סיימור ג'ון ויויאן 8. דקלה שניאור 9. אליעזר ברמן 10. אורי כרמי 11. איתן פלינט 12. מלכה מיור 13. ורד סוקולובסקי 14. יוסף סוקולובסקי 15. שלמה הלוי 16. פנינה הלוי 17. משה סעדון 18. יהודית סעדון 19. דביר סעדון 20. דנית סעדון 21. נעמי קורן 22. שולמית גל 23. הושע נתנזון 24. חיים תמים 25. יששכר ברמן 26. שמרית רגב 27. ג'וסלין רייזמן נגד המשיבים : 1. מועצה אזורית עמק הירדן 2. מר מר זאב שור ר'מועצה 3. מר גיורא אסתרי מנהל ספורט 4. מר יהושע דקל רשות ספורט 5. מר משה פלד סגן שר החינוך 6. מר זבולון המר שר החינוך עתירה למתן צו על תנאי וצו החלטי תאריך הישיבה: י"ט באייר התשנ"ז (26.5.97) בשם העותרים : שמאי ליבוביץ ודב גרוס (העותרים 1 ו2-) ובשם כל העותרים בשם המשיבים 3-1: עו"ד י' קורין בשם המשיבים 6-4: עו"ד דנה בריסקמן פ ס ק - ד י ן עיינו בעתירה. שמענו טיעוני העותרים על פה. מסקנתנו היא כי העתירה אינה מגלה עילה לקבלת הסעד המבוקש בעתירה. העתירה נדחית. ניתן היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97008460. F07

[ "בג\"ץ 846/97" ]

1,974

511

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4608/97 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר העותר: אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי החלטה לתגובת המדינה בתוך 15 ימים ממועד ההמצאה. ימי הפגרה יבואו במניין הימים. ניתנה היום, כג בתמוז התשנ"ז (28.7.1997). ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. L01

[ "בג\"ץ 4608/97" ]

1,976

20,712

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4608/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר : עו"ד גלעד שילה בשם המשיב : עו"ד דנה בריקסמן החלטה לאור הערותינו, מוכן המשיב לשקול מחדש את השאלה בדבר ישיבת קבע. מטעם זה אנו דוחים המשך הדיון בעתירה ל90- ימים. בחלוף זמן זה תוגש לנו הודעה משלימה. לאור תוכנה נקבע הדרכים להמשך הטיפול בעתירה. ניתנה היום, כ"ז באב תשנ"ח (19.8.98). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. A04

[ "בג\"ץ 4608/97" ]

1,977

36,621

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4608/97 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ג באייר תשנ"ח (19.5.98) בשם העותר : עו"ד נעימה תפילין בשם המשיב : עו"ד דנה בריסקמן החלטה בהסכמת הצדדים אנו מחליטים לדחות את המשך השמיעה ל45- ימים. בתקופת ימים זו יעמדו העותר ונציגי המשיב בקשר ביניהם לנסות לפתור את קשיי העותר מחוץ לכולי בית-המשפט. בעבור תקופה זו ואם חלילה לא ייפתרו הקשיים תוגשנה הודעות לבית-המשפט והעתירה תיקבע לשמיעה (לפני כל הרכב). היום, כ"ג באייר תשנ"ח (19.5.98) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. G03

[ "בג\"ץ 4608/97" ]

1,978

56,947

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4608/97 - ג' בפני: כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים התראה על מחיקה מחמת חוסר מעש בשם העותר: גב' נעימה תפילין, עו"ד גלעד שירה בשם המשיב: עו"ד דנה בריסקמן החלטה מאחר שבעלי-הדין לא עשו את הדרוש כדי להביא את העתירה לדיון תוך זמן סביר, הוחלט לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. יתירה מזו, מעיון בתיק עולה, לכאורה, כי מבוקשו של העותר ניתן לו. גם מסיבה זו אין עוד מקום לעתירה. בעלי הדין רשאים להגיב על החלטה זו תוך עשרה ימים מיום המצאתה. בהעדר תגובה, תמחק העתירה בלא שיתקיים בה דיון נוסף. ניתנה היום, י"ג בניסן תשנ"ט (30.3.99). חגית מאק-קלמנוביץ ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. V05

[ "בג\"ץ 4608/97" ]

1,979

57,185

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4608/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד גלעד שילה החלטה לבקשת העותר, אני מורה על מחיקת העתירה. לתגובת המשיב לעניין ההוצאות, שתוגש תוך שלושים ימים מיום המצאת ההחלטה. ניתנה היום, כ"ד באייר תשנ"ט (10.5.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. P06

[ "בג\"ץ 4608/97" ]

1,980

59,229

ב בית המשפט העליון בג"ץ 4608/97 - ד' בפני: כבוד הרשמת מ' אגמון העותר : אסגרי מארפט נגד המשיב : שר הפנים בקשה לחיוב המשיב בהוצאות בשם העותר: עו"ד גלעד שילה בשם המשיבה: עו"ד בריסקמן החלטה בפני בקשת העותר לחייב את המשיב בתשלום הוצאותיו בעתירה זו. העותר, אזרח איראני הנמצא בישראל ועובד בה משנת 1976, פנה בעתירה לבית משפט זה בבקשה "לעזור לו [לעותר - מ.א.] להשיג אזרחות ישראלית". העותר הגיע לישראל טרם המהפכה באיראן ולטענתו, אין הוא יכול לשוב לארץ מולדתו שכן צפוי לו שם גזר-דין מוות, בשל שהותו הארוכה בישראל. תכליתה של קבלת האזרחות, כעולה מן העתירה, הייתה, ככל הנראה לאפשר לעותר להיפגש עם הוריו הקשישים בתורכיה. עמדתו העקבית של המשיב בעתירה זו הייתה כי העותר איננו זכאי לקבל אזרחות ישראלית וכי אין פגם בעמדה זו המצדיק התערבותו של בית המשפט. לבסוף, לאחר מספר דיונים, ובעקבות הערות בית המשפט, נאות המשיב להעניק לעותר רשיון ישיבת קבע, ולא אזרחות ישראלית, כפי שנתבקש בעתירה. ביום 13.4.99 שיגר בא כוחו של העותר בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיב בהוצאות. העותר סומך בקשתו על הטענה כי נגרמו לעותר הוצאות שנבעו מסירובו המקורי של המשיב להעניק לו רשיון לישיבת קבע. המשיב מצידו מתנגד לחיובו בהוצאות. לטענתו, רשיון לישיבת הקבע שהוענק לעותר ניתן לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיו ההומניטריות המיוחדות של מקרה זה. המשיב מוסיף כי הוא עשה מאמצים גדולים על מנת להסדיר את פגישתו של העותר עם הוריו, באמצעות הקונסוליה הישראלית בתורכיה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי הדין בעניין זה עם העותר. דין הוא כי עותר שחזר בו מעתירתו יהיה זכאי להוצאות בהתחשב בקריטריונים הבאים: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם מיצה העותר את דרכי הפעולה מול הרשויות המוסמכות, טרם הגשת העתירה; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; האם עצם הגשת העתירה, היא אשר הניעה את המשיב לחזור בו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש על ידו בעתירה (ראה בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217). בענייננו, פנה העותר אל המשיב לשם קבלת אזרחות ישראלית טרם הגשת העתירה, אך משם לא צמחה לו הישועה. לאחר מכן, הוגשה העתירה. רק לאחר שקוימו בעניין שני דיונים בפני מותב שלושה, ובעקבות ההערות בית המשפט, נאות המשיב לשנות את עמדתו ביחס למתן רשיון ישיבת הקבע (אם כי נשאר בעמדתו לעניין מתן אזרחות ישראלית). סיכומו של דבר: דומה כי העותר אכן מיצה את הדרכים העומדות בפניו, טרם הגשת העתירה. אכן, בפניות האמורות של העותר אל המשיב, נתבקשה אזרחות ישראלית ולא רשיון לישיבת קבע, ואולם לאור עמדת המשיב בפני בית המשפט בעניין הענקת רשיון לישיבת קבע, אין יסוד להניח כי תשובתו לבקשה כזו מצד העותר הייתה אכן מביאה להענקת רשיון זה ללא הגשת העתירה. משקבעתי כי העותר זכאי להוצאות, נותר עוד לדון בסוגיית גובה ההוצאות הראוי לנסיבות מקרה זה. לעניין זה הבאתי במניין שיקולי כי בישיבה אחת של בית המשפט יוצג העותר על ידי גב' תפילין אשר איננה עורכת-דין; כי קוימו בעתירה זו שתי ישיבות בהרכב של שלושה שופטים; כי היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה, כעולה מעיון בה, לא היה רב; כי בסופו של דבר נעתר המשיב לבקשת העותר, וזאת ככל הנראה, בחריגה מן המדיניות הנקוטה על ידו בכגון דא ואף השקיע מאמץ לא מבוטל בניסיון להסדיר את ביקורו של העותר בתורכיה, על מנת לפגוש את הוריו. כמו-כן הבאתי במניין שיקולי את העובדה כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר, שכן העותר, כפי שהוא מעיד על עצמו, יושב בישראל משנת 1976, ואולם רק בשנת 1997 ראה הוא לנכון לפנות לבית המשפט על מנת להסדיר את מעמדו. בשים לב לנסיבות אלה, מורה אני כי המשיב ישלם לעותר סך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ההחלטה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל. ניתנה היום, ו' בתמוז תשנ"ט (20.6.99). מיכל אגמון, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97046080. P07

[ "בג\"ץ 4608/97", "בג\"ץ 842/93" ]

1,981

512

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5152/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. מועצת מובילים ומסיעים 2. איגוד מסיעים פרטים 3. המוביל ז'ק יולזרי חברה פרטית נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. שר הבטחון 3. המפקח הארצי על תעבורה 4. מנהל תאום קשור אזור חבל עזה בקשה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ח באלול תשנ"ז (10.9.97). בשם העותרים : עו"ד קוטלר שאול בשם המשיבים 1-4: עו"ד יוכי גנסין בשם המשיבה 5: עו"ד אורנה קידר צ ו צו על תנאי כמבוקש. תצהיר תשובה תוך 90 ימים. אין צו ביניים. ניתן היום ח באלול תשנ"ז (10.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95051520. B03

[ "בג\"ץ 5152/95" ]

1,982

14,915

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5152/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כב' השופט י' גולדברג העותרים : 1. מועצת מובילים ומסיעים 2. איגוד מסיעים פרטים 3. המוביל ז'ק יולזרי חברה פרטית נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. שר הבטחון 3. המפקח הארצי על תעבורה 4. מנהל תאום קשור אזור חבל עזה צו על תנאי על יסוד עתירה זו שהובאה היום לפני בית משפט זה, מצווה בית המשפט כי ייצא מלפניו צו על תנאי המכוון אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם: א. מדוע לא יתנו לעותרות הזדמנות שווה וצודקת לבצע ו/או להתמודד על ביצוע הסעי פועלים ממחסום ארז ואליו (להלן - ההסעים) תוך כיבוד זכויות העותרות החוקתיות, גם על פי חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. ב. מדוע לא יימנעו מביצוע הליך של רישוי וארגון ביצוע ההסעים, תוך פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של העותרות והפלייתן לרעה, וללא עיגון בדבר חקיקה מתאים. ג. מדוע לא יקיימו את הבטחתם השלטונית, ליתן התרים לביצוע ההסעים, גם לעותרות ויימנעו מייחוד ההתרים למשיבה 5. ד. לחילופין, מדוע לא יצמצמו את ההפיה, העיוות והפגיעה בעותרות, למידה הנדרשת ו/או הראויה בלבד. המשיבים יגישו תשובתם, אם רצונם בכך, תוך 90 ימים מיום המצאת כתב זה, לבית המשפט לבעלי הדין ישירות. ניתן היום ח באלול תשנ"ז (10.9.97). שמריהו כהן מזכיר ראשי העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95051520. B04

[ "בג\"ץ 5152/95" ]

1,984

38,372

ב בית המשפט העליון בג"ץ 5152/95 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר ות : 1. מועצת מובילים ומסיעים 2. איגוד מסיעים פרטים 3. המוביל ז'ק יולזרי חברה פרטית נגד המשיבים : 1. שר התחבורה 2. שר הבטחון 3. המפקח הארצי על תעבורה 4. מנהל תאום קשור אזור חבל עזה בקשה למחיקת עתירה בשם העותרות: עו"ד שאול קוטלר בשם המשיבים 1-4: עו"ד יוכי גנסין בשם המשיב 5: עו"ד א. קידר החלטה על יסוד הודעת הצדדים שהוגשה ביום 21.5.98, ועל-פי האמור בה נמחקת העתירה בהסכמה, ללא צו להוצאות. ניתנה היום, כ"ט באייר תשנ"ח (25.5.98). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95051520. O06

[ "בג\"ץ 5152/95" ]

1,985

514

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6624/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערער : אפל סרגיו לואיס סלומון נגד המשיב : אפל אהובה אסתר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.6.96 בת.א. 15/94 שניתן על ידי כבוד השופט נאמן תאריך הישיבה: כח באלול תשנ"ז (30.9.97) בשם המערער : עו"ד זפט בשם המשיב : עו"ד מוסקוביץ בכר פסק-דין נראה לנו שאין מקום עמנו להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. ניתן היום כח באלול תשנ"ז (30.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066240. B03

[ "ע\"א 6624/96" ]

1,989

3,456

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 96 / 6624 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער : אפל סרגיו לואיס סלומון נגד המשיב ה : אפל אהובה אסתר סיכומים בכתב צ ו על יסוד תקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני מורה כי בעלי הדין יסכמו את טענותיהם בכתב וימציאו שלושה העתקים מהסיכומים לבית משפט זה, והעתק לצד שכנגד במישרין כנגד אישור. היקף הסיכומים של כל בעל דין בשני שלבי הטיעון הראשונים לא יעלה על שבעה עמודים בגודל 4 A . תשובת המערער, כמפורט בסעיף 3 להלן, על תעלה על שני עמודים. ההדפסה תהיה ברווח וחצי לפחות תוך השארת שוליים מספיקים. ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך חישוב המועדים על פי צו זה. להלן הסדר להגשת הטענות: 1. המערער יגיש את טענותיו תוך שלושים ימים מיום מסירת החלטה זו. לכתב הטענות יצורף עותק מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא; 2. המשיבה תגיש את תשובתה לטענות המערער תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצאו לה טענות המערער; 3. המערער רשאי להשיב לתשובת המשיבה תוך חמישה-עשר ימים מהיום שבו הומצאה לו התשובה, או תוך אותה תקופה להודיע לבית המשפט כי אין ברצונו להשיב כאמור. היעדר תשובה תוך התקופה האמורה ייראה כהודעה של המערער כי אין ברצונו להשיב כאמור. 4. לצו זה בדבר סיכומים בכתב מצורפת הזמנה לדיון לתאריך 30.9.97, שנועד להשלמת טיעון, כמבואר בהודעה בעניין זה שפורסמה בפ"ד נ(1) 1. ניתן היום, ו' באייר התשנ"ז (13.5.97). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96066240. A02 /דז/

[ "ע\"א 96" ]

1,990

13,438

ב בית המשפט העליון בג"ץ 426/97 בפני: כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי העותר : שמעון סימור קלאגסבורן נגד המשיבים : 1. בית דין הרבני האזורי ירושלים 2. שולמית קלאגסבורן בקשה למחיקת עתירה בשם העותר: עו"ד פרופ' מיכאל קורינלדי בשם המשיבה השניה: עו"ד בני דון יחיא החלטה בהסכמה, נמחקת העתירה ללא צו להוצאות. ניתנה היום, ה' בחשון תשנ"ח (5.11.97). אורית אפעל-גבאי, שופטת ר ש מ ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97004260. O04

[ "בג\"ץ 426/97" ]

1,992

23,862

בבית המשפט העליון בג"ץ 7833/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן העותר: פנחס מלניק נ ג ד המשיבות: 1. הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו 2. "רשת" חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ 3. "טלעד" אולפני ירושלים בע"מ 4. שידורי "קשת" בע"מ 5. כלי זמר בע"מ 6. אר בי איקס - אינטרנשיונל קומפני בע"מ 7. חלילית פ' גרינשפון ובניו בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ב בסיון תשנ"ח (16.6.98) בשם העותר: עו"ד דוד מלניק בשם המשיבה 1: עו"ד יאיר עשהאל בשם המשיבה 2: עו"ד הדס פלד, עו"ד מוטי ארד בשם המשיבה 3: עו"ד גדעון קורן בשם המשיבה 4: עו"ד בני רוטנברג, עו"ד רולי קלינגר פסק-דין השופט י' זמיר : העתירה 1. העותר, המנהל בית מסחר לפסנתרים, עוסק ביבוא ומכירה של פסנתרים רגילים ופסנתרים חשמליים מזה שנים רבות. בשנים האחרונות נתמעט עסקו: הוא מתקשה מאד למכור את הפסנתרים שהוא מייבא. ומדוע? לדעתו, הקושי למכור פסנתרים שהוא מייבא נובע מן הפרסומת הניתנת בטלויזיה לפסנתרים אחרים, המיובאים באופן בלעדי על ידי חברה מתחרה. פרסומת זאת ניתנת בעיקר במישדרי טלויזיה של הערוץ השני. אך לא בתשדירי הפרסומת של ערוץ זה, בהם מוצגת פרסומת גלויה, תמורת תשלום לבעל הזכיון. הפרסומת לפסנתרים המתחרים היא פרסומת סמויה. היא באה לידי ביטוי במופעים משודרים, כאשר המצלמה מתעכבת, בכוונה או שלא בכוונה, על המותג של היצרן או על המותג של היבואן, המוטבע או מודבק באופן בולט על הפסנתר. פסנתרים אלה, במקרה או שלא במקרה, הם פסנתרים המיובאים על ידי החברה המתחרה. וכי תימה הוא שהלקוחות מבקשים דווקא את הפסנתרים המתחרים? 2. בצר לו הגיש העותר את העתירה נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (המשיבה 1) ונגד שלושת בעלי הזכיון לשידורים בערוץ השני, הלא הן החברות רשת, טלעד וקשת (המשיבות 4-2). לאחר זמן צירף העותר, כמשיבות בעתירה, שלוש חברות מתחרות העוסקות ביבוא ומכירה של כלי נגינה (המשיבות 7-5). הוא מבקש בעתירה שבית המשפט יצווה על הרשות השניה ועל בעלות הזכיון (להלן - המשיבות) להימנע משידור תכניות, בהן מוצגים כלי נגינה מכל סוג שהוא, הנושאים כיתוב או סמל של היצרן או המשווק, או להסיר כל כיתוב או סמל כזה בזמן הצילומים. 3. במהלך ההתדיינות הצטמצם שדה המריבה בין העותר לבין המשיבות. ראשית, העותר צמצם את תחום העתירה. הוא הסכים שאין טעם או צורך למנוע שידור תכניות בהן נראים כלי נגינה קטנים, כמו כינור או חליל, אף אם הם נושאים מותג של היצרן. שהרי בפועל, המותג המוטבע על כלים כאלה אינו נראה במהלך השידור, ולכן אינו נופל בגדר פרסומת. לפיכך הסכים העותר לצמצם את העתירה לכלי נגינה גדולים, ובעיקר פסנתרים ומערכות תופים. כמו כן, הסכים העותר לוותר, בשל שיקולים מעשיים, על הדרישה להסיר או לכסות את המותג המוטבע על כלי נגינה, אפילו כלי נגינה גדולים, בצילום ארועים פומביים, כמו קונצרט פומבי של תזמורת בבית התזמורת או מופע פומבי של זמר בפארק ציבורי. ארועים כאלה אינם מאורגנים על ידי בעלות הזכיון ואינם נשלטים על ידן. אין זה ראוי לדרוש מבעלות הזכיון שתמנענה משידור ארועים כאלה, ואין זה מעשי לדרוש מהן שתסרנה או תכסנה מותג המופיע על כלי נגינה בארוע כזה. כיוון שכך, צומצמה העתירה לכלי נגינה גדולים, שעליהם מותג בולט, המשולבים במופעי אולפן מוזמנים, כלומר, מופעי אולפן המופקים על ידי בעלת זכיון או עבור בעלת זכיון. מופעים כאלה נשלטים על ידי בעלת הזכיון ולפיכך, לטענת העותר, אפשר וראוי לדרוש ממנה שתסיר או תכסה מותג של היצרן, המוטבע באופן בולט על כלי נגינה במופע כזה. שנית, במהלך ההתדיינות התברר כי זה זמן מה שהמשיבות אוסרות על המפיקים של מופעי אולפן מוזמנים לצלם כלי נגינה עליהם הודבק באופן בולט המותג של היבואן או המשווק. כיום היבואנים והמשווקים מודעים לאיסור ואינם נוהגים יותר להצמיד לכלי נגינה, המשולבים במופעי אולפן, מדבקה הנושאת את המותג של היבואן או המשווק. מכל מקום, אם יבואן או משווק יפר את האיסור, יהיה המפיק של התכנית חייב להסיר או לכסות את המדבקה בזמן הצילום. התוצאה היא שהעתירה מוגבלת עכשיו למופעי אולפן, בהם משולבים כלי נגינה גדולים, עליהם מוטבע באופן בולט המותג של היצרן. העותר הציג בפני בית המשפט צילומים מתוך מופעי אולפן אשר שודרו בערוץ השני, ובהם מופיע בצורה בולטת, על גבי פסנתר או מערכת תופים, המותג של היצרן. השאלה היא, אם שידור של צילום כזה, בערוץ השני של הטלויזיה, יש בו משום פרסומת אסורה. הטענות 4. המשיבות טוענות כי מבחינה משפטית אין איסור על שידור צילומים כאלה. לטענתן, צילומים כאלה אינם בגדר פרסומת כלל ועיקר, ומכל מקום אין בהם משום פרסומת אסורה על פי דין. מבחינה מעשית, הן טוענות, יהיה זה מכביד, ללא הצדקה, אם יידרשו לכסות במדבקות או בדרך אחרת את המותג של היצרן, המוטבע על כלי נגינה גדולים, במופעי אולפן. נוסף לכך, כיסוי המותג של היצרן עלול לפגוע באיכות המישדר, שכן הוא ימשוך תשומת לב מיותרת לכתם שעל גבי המותג של היצרן. זאת ועוד. אם תוטל על המשיבות חובה לכסות את המותג של היצרן, יהיה בכך משום הפליה לרעה של הרשות השניה ובעלות הזכיון ברשות זאת, בהשוואה לרשות השידור והטלויזיה בכבלים, שהעותר אינו מבקש להטיל עליהם חובה דומה. לכן, לדעת המשיבות, די בכך שהמפיקים והצלמים הונחו על ידן להימנע ככל שניתן מצילום המותג של היצרן המוטבע על כלי הנגינה. מכל מקום, לטענתן, במצב הקיים אין חוסר איזון בין האינטרסים המעורבים במידה המצדיקה התערבות של בית המשפט. העותר, לעומתן, טוען כי במצב הקיים הפרסומת הסמויה ליצרן של פסנתרים מתחרים גורמת לו נזק כלכלי כבד. היא נותנת יתרון בלתי-הוגן למתחרים שלו ופוגעת בחופש התחרות. יתירה מכך. היא פוגעת גם בציבור, הנחשף לפרסומת סמויה, המשפיעה על הצופה באופן תת-מודע, להבדיל מפרסומת גלויה שהיא הפרסומת הראויה. הפרסומת הסמויה לכלי נגינה נגועה, לדעתו, בחוסר סבירות ובשיקולים זרים. יש בה אף פתח לשחיתות, שכן היבואנים והמשווקים של כלי נגינה רואים טעם להעמיד את הכלים לשימוש נגנים ללא תמורה, או במחיר מוזל, כדי לזכות בפרסומת סמויה, אך יעילה, בטלויזיה. מעל לכל, פרסומת כזאת נוגדת את הדין המחייב את הרשות השניה. מה, אם כן, קובע הדין לענין זה? הדין 5. חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן1990- (להלן - החוק או חוק הרשות השניה), נותן רשות לבעל זכיון לכלול במסגרת שידוריו גם תשדירי פרסומת תמורת תשלום. ראו סעיף 81 לחוק. אך הפרסומת עליה מלין העותר אינה חלק מתשדיר פרסומת, ולכן אינה נתפסת על ידי סעיף 81. האם היא נתפסת על ידי סעיף 83 לחוק? סעיף 83 קובע לאמור: "(א) בעל זכיון לא יכלול במישדריו דבר שהוא בגדר פרסומת גלויה או מוסווית ושאינו תשדיר פרסומת ואשר קיבל עבור שידורו תמורה כספית. (ב) בעל זכיון לא יקבל תמורה אחרת בגין שידור כאמור בסעיף קטן (א), אלא בהתאם לכללים שקבעה המועצה". כיוון שאין טענה כי בעלות הזכיון מקבלות תמורה כספית עבור שידורים בהם משולבים כלי נגינה שעליהם נראה המותג של היצרן, אין תחולה, בענין הנדון, לסעיף-קטן 83(א). האם יש תחולה לסעיף-קטן 83(ב)? העותר טוען ברמז כי אולי בעלות הזכיון מקבלות "תמורה אחרת" עבור שידורים אלה. מה התמורה האפשרית? אפשר שהיבואן של כלי נגינה, המעונין בפרסומת לכלי הנגינה עליהם נראה המותג של היצרן, יעמיד אותם לצורך השימוש במופע ללא תשלום, ובכך הוא יוזיל את עלות ההפקה של המופע. אולם שאלה היא אם תמורה כזאת נכללת בגדר התמורה עליה מדבר סעיף-קטן 83(ב). מכל מקום, העותר לא תמך טענה זאת בראיות כנדרש. המסקנה היא, שאין יסוד לומר כי הפרסומת הסמויה לכלי נגינה, עליה מלין העותר, נוגדת את סעיף 83 לחוק הרשות השניה. השאלה היא, אם פרסומת זאת נוגדת את הכללים שהוצאו מכוח חוק זה. 6. סעיף 88 לחוק הרשות השניה מסמיך את מועצת הרשות השניה לקבוע כללים בכל הקשור לשידורם של תשדירי פרסומת, ובין היתר בנושא הבא: "(5) סייגים בדבר שידור פרסומת אגב, פרסומת מוסווית או בלתי מודעת;" מכוח הוראה זאת קבעה המועצה את כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה וברדיו), התשנ"ד1994- (להלן - כללי האתיקה בפרסומת). סעיף 9 לכללים אלה (שכותרתו "פרסומת מוסווית ופרסומת אגב") אמר במקורו כך: "(א) לענין סעיף זה - 'פרסומת אגב' - פרסומת המופיעה, לכאורה, כבדרך אגב; 'פרסומת מוסווית' - פרסומת המשודרת באופן שצופה סביר עלול שלא לזהות כי יש בה פרסום למוצר או שירות; 'פרסומת בלתי מודעת' - פרסומת המשודרת באופן שבו מועבר מסר פרסומי לצופים, בלי שהם מודעים לכך באופן מלא, בתמונות חטופות או בצורה אחרת. (ב) לא ישדר בעל זכיון דבר שהוא בגדר פרסומת אלא בדרך של תשדיר פרסומת שאושר בהתאם לכללי האישור המוקדם. (ג) מבלי לגרוע מהאמור בסעיף קטן (ב) לא ישדר בעל זכיון דבר שהוא בגדר פרסומת מוסווית, פרסומת בלתי מודעת או פרסומת אגב. (ד) על אף האמור בסעיף זה לעיל, רשאי בעל זכיון לשדר מישדר הכולל למעשה, פרסומת אגב למוצר או שירות, כגון תחרות ספורט שמוצבים בה שלטי פרסומת וכיוצא בכך, ובלבד שהתקיימו כל אלה: (1) בעל הזכיון לא יקבל כל תמורה, ישירה או עקיפה, בשל שידור כאמור; (2) החלטת בעל הזכיון לשדר מישדר כאמור לא הושפעה בכל דרך שהיא מהפרסום הכלול בו; (3) הפרסום הוא תוצאת אגב של המישדר עצמו ואיננו עובר את גבול הסביר מבחינת מרכזיותו במישדר; (4) המישדר איננו כשלעצמו תשדיר פרסומת. (5) הפרסומת עצמה אינה מנוגדת לכל דין, לרבות כללים אלה". השאלה היא, אם כן, אם מישדר הכולל צילום של כלי נגינה עליו מוטבע באופן בולט המותג של היצרן מפר את ההוראה שבסעיפים-קטנים 9(ג) ו9-(ד) לכללי האתיקה בפרסומת. מהי פרסומת 7. המשיבות טוענות, כאמור, כי צילום של כלי נגינה במסגרת מישדר של מופע, גם אם המותג של היצרן מוטבע על הכלי באופן בולט, אינו בגדר פרסומת כלל ועיקר, ולכן אין בו הפרה של כללי האתיקה בפרסומת. חוק הרשות השניה וכללי האתיקה בפרסומת אינם מגדירים פרסומת. מהי, אם כן, פרסומת? התשובה תלוייה, כמובן, בהקשר. פרסומת בהקשר של חוק הרשות השניה אינה בהכרח פרסומת בהקשר של חוק אחר. הפירוש תלוי, בכל הקשר, בלשון ובתכלית של החוק באותו הקשר. מה המשמעות של פרסומת בהקשר של חוק הרשות השניה? לעניין זה יש להבחין בין פרסומת גלויה לבין פרסומת סמויה. תשדירי פרסומת תמורת תשלום הם דוגמה מובהקת של פרסומת גלויה. אין ספק שתשדירים כאלה הם בגדר פרסומת. הספק מתעורר לגבי מישדרים רגילים המשלבים מוצרים מסחריים או שירותים מסחריים, כגון, מישדר שנראים בו מכונית, מקרר או סניף של בנק. ברור שלא כל מישדר כזה נחשב פרסומת, גם אם מומחה לדבר, או אפילו אדם ברחוב, יכול לזהות את היצרן של המוצר או את הספק של השירות. עם זאת, גם מישדר כזה, שאינו מצהיר על עצמו כפרסומת ואף אינו מבקש לעשות פרסומת, יכול להיחשב פרסומת. כך, למשל, כאשר מישדר מציג אדם שותה מתוך בקבוק, והצילום מראה באופן בולט ומתמשך את המותג של היצרן המתנוסס על אותו בקבוק. צילום כזה עשוי להיחשב, לפי סעיף-קטן 9(א) לכללי האתיקה בפרסומת, כפרסומת אגב, פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי-מודעת, לפי הנסיבות. כל אלה הם פרסומת סמויה. הכלל הרחב הוא, לפי סעיף-קטן 9(ג) לכללי האתיקה בפרסומת, שפרסומת כזאת אסורה. אך מתי צילום של מוצר מסחרי או שירות מסחרי, במסגרת מישדר רגיל, נעשה פרסומת? הרשות השניה מציעה להבחין בין צילום שיש בו פרסומת לבין צילום שאין בו פרסומת לפי מבחן הטבעיות. זה המבחן המנחה אותה הלכה למעשה. לפי מבחן זה, דבר הנראה טבעי בהקשר של הצילום, מן הבחינה של שיקולי עריכה, צורת הצילום וכדומה, אינו נחשב פרסומת. בהתאם למבחן זה, אין מניעה, לפי כללי האתיקה בפרסומת, לכלול במישדר מוצר מסחרי או שירות מסחרי אם הם נדרשים באופן טבעי, או משתלבים באופן טבעי, בהקשר של המישדר. לדוגמה, טוענת הרשות השניה, אם שדר של חדשות מחזיק בידו עט, הרי זה דבר טבעי בהקשר זה, ולכן אין לראות בכך פרסומת לעט, אפילו אם ניתן לזהות, לפי צורת העט, את היצרן. כנגד זאת, אם להקה של זמרים מופיעה במישדר עם חולצות שעליהן מוטבע באופן בולט שם של חברה מסחרית מסוימת, אין זה דבר טבעי ללהקה, ולכן יש לראות בכך פרסומת לאותה חברה. מבחן הטבעיות הוא מבחן טבעי מבחינת המשיבות. הן יכולות להנחות מראש את המפיקים, הבמאים והצלמים שלא לחשוף, באופן בלתי-טבעי, מוצר מסחרי או שירות מסחרי. הן יכולות גם לברר בדיעבד אצל מפיק, במאי או צלם, מדוע התעכבה המצלמה, באופן בלתי-טבעי, על המותג של מוצר. בדרך זאת מבחן הטבעיות יכול לסייע בידי המשיבות למנוע פרסומת סמויה. המפיק, למשל, ידע שעליו להימנע מפרסומת סמויה, אף שיש בכך כדי להוריד את עלות ההפקה. לכן, מבחינת המשיבות מבחן הטבעיות הוא מבחן מועיל. עם זאת, מבחן הטבעיות אינו מבחן ראוי לזיהוי פרסומת. קודם כל, הוא לא נועד לזיהוי פרסומת, אלא הוא מבחן כללי, המשמש את בעל הזכיון כדי לעשות את המישדר אמין יותר וטוב יותר, ללא קשר לשאלת הפרסומת. כך, למשל, הוא משמש את בעל הזכיון כדי להחליט אם לשלב במישדר צילום של אדם מסויים, לבוש מסויים או נוף מסויים, אף כאשר אין כל חשש לפרסומת. לשון אחרת, מבחן זה נועד להוציא מן המישדר, למען איכות המישדר, כל מה שאינו שייך באופן טבעי למישדר, אך הוא לא נועד לזהות פרסומת. לכן גם אין בכוחו למנוע פרסומת. אפשר שמנקודת המבט של בעל הזכיון, צילום של מוצר מסחרי או שירות מסחרי ישתלב במישדר באופן טבעי, ועדיין אפשר שהצילום יפעל, מנקודת המבט של הצופה, כפרסומת. אמור מעתה, מבחן הטבעיות, גם אם הוא משרת כראוי את בעל הזכיון, אין הוא משרת כראוי את הצופה. בין בעל הזכיון לבין הצופה יש להעדיף, בתחום הפרסומת, את הצופה. המישדר הינו, בתחום זה, רק מדיום, פשוטו כמשמעו. הוא אינו המסר, אלא רק אמצעי, המעביר מסר מן היצרן או המשווק אל הצופה שהוא גם הצרכן. אפשר לעשות באמצעי זה, כמו בכל אמצעי, שימוש לרעה באופן שיפגע בצופה. לכן יש צורך להגן על הצופה. זהו תפקיד של בעל זכיון. תפקידו למנוע פרסומת בלתי-הוגנת או בלתי-ראויה, גם אם תפקיד זה כרוך בטרחה. זו גם התכלית של כללי האתיקה בפרסומת: הם נועדו בעיקר להגן על הצופה. לתכלית זאת הם מטילים מגבלות על שידור הפרסומת, הן פרסומת גלויה והן פרסומת סמויה. ראו בג"ץ 4520/95 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (לא פורסם). לפיכך יש צורך במבחן שישרת תכלית זאת. 8. נקודת המוצא למבחן שישרת תכלית זאת נעוצה במשמעות הרגילה של פרסומת. לפי המלון החדש של אבן-שושן, פרסומת היא "עשיית פרסום ופומבי למישהו או למשהו, ובמיוחד במטרה מסחרית". ובמלון ספיר מוגדרת פרסומת כך: "פרסום לתוצרת, ליצירה וכד' לשם מטרה מסחרית, עשיית פומבי לדבר-מה". לפי הגדרות אלה, הפרסומת כוללת שני מרכיבים: האחד - עשיית פומבי; השני - למטרה מסחרית. מבחן המבוסס על שני מרכיבים אלה יפה כדי לאפיין פרסומת בדרך כלל. הוא יפה גם כדי לאפיין מישדרי פרסומת בטלויזיה. אך אין הוא יפה כדי לאפיין פרסומת סמויה בטלויזיה. הפרסומת הסמויה בטלויזיה שונה מפרסומת בדרך כלל שכן היא עוברת דרך מדיום שיש לו מטרות ושיקולים משל עצמו. כתוצאה, הטלויזיה יכולה לעשות פומבי למוצר מסויים או לשירות מסויים, לא למטרה מסחרית, אלא לשם מטרה אחרת או אף ללא מטרה. למשל, היא יכולה להציג באופן בולט מותג של מוצר מסויים על מנת לשרת את העלילה, או כדי להימנע מטרחה הכרוכה בטשטוש המותג, או מתוך חוסר-אכפתיות. גם כך, אפשר שבפועל, מנקודת המבט של הצופה, תהיה בכך פרסומת למוצר. לכן, ככל שמדובר בטלויזיה, יש צורך במבחן שיזהה פרסומת מנקודת המבט של הצופה. מנקודת מבט זאת, פרסומת היא חשיפה של הצופה למוצר מסחרי או לשירות מסחרי באופן ובמידה שיש בהם כדי לתת עדיפות לאותו מוצר או אותו שירות בעיני הצופה הסביר. אפשר לכנות מבחן זה בשם מבחן התוצאה. ברור שלא כל מקרה בו מוצר מסחרי או שירות מסחרי נחשף לעיני הצופה עובר את מבחן התוצאה. בהקשר הנדון מדובר רק בחשיפת המותג של היצרן. ברור גם שלא כל מקרה בו מותג של מוצר או שירות נחשף לעיני הצופה עובר את מבחן התוצאה. רק מקרה בו המותג של המוצר או השירות נחשף באופן ובמידה שיש בהם כדי לתת עדיפות לאותו מוצר או שירות בעיני הצופה הסביר יהיה בו משום פרסומת. מבחן התוצאה הוא מבחן הסבירות. אכן, זהו מבחן רחב. אך אין בכך פסול. ראשית, ראוי לקבוע מבחן רחב, לצורך הגנה יעילה על הצופה, שהיא התכלית של כללי האתיקה בפרסומת. שנית, לא כל פרסומת הנתפסת על ידי המבחן הרחב, לרבות פרסומת סמויה, היא פרסומת אסורה, אלא רק פרסומת הסותרת את כללי האתיקה בפרסומת. 9. האם צילום המותג של כלי נגינה גדולים במופעי אולפן, נשוא עתירה זאת, יש בו, לפי מבחן התוצאה, משום פרסומת? אי-אפשר לתת תשובה שתחול על כל המקרים. התשובה תלויה באופן ובמידה של החשיפה בכל מקרה. אולם ברור כי יש מקרים בהם התשובה חיובית. העותר הציג בפני בית המשפט צילומים רבים מתוך מופעי אולפן ששודרו בערוץ השני ובהם פסנתרים וכלי נגינה גדולים אחרים עליהם מוטבע המותג של היצרן. בצילומים אלה המותג מוטבע באותיות גדולות ובולטות, הרבה יותר מאותיות של קידוש לבנה, המתנוססות על חזית הכלי, באופן שרק עיוור לא יראה אותן. מותג המוטבע על ידי היצרן באופן כזה לא נועד לזיהוי בלבד. הוא נועד בעיקר לפרסומת. אך לא זה העיקר. העיקר הוא, לפי מבחן התוצאה, שצילום של מותג כזה עשוי בהחלט להשפיע על צופה סביר. ראשית, הוא עשוי להטביע את המותג גם בתודעה של הצופה. המודעות למותג מסויים להבדיל ממותגים אחרים, כתוצאה מחשיפה נשנית וחוזרת, היא אחת המטרות החשובות של פרסומת. שנית, למטרת הפרסומת נודעת חשיבות גם להקשר בו מופיע המותג. כאשר מותג מופיע בהקשר של אמן, בדרך כלל אמן בעל רמה, שהטלויזיה רואה לנכון להציגו בפני הציבור, יש בכך כדי לקדם את המותג. הצופה הסביר עשוי לחשוב שאם אמן זה מנגן על פסנתר זה, יש בכך ראיה לאיכות הפסנתר. ויש בכך גם כדי לתת עדיפות למותג של פסנתר זה על פני מותגים אחרים של פסנתרים. צילומים מסוג זה יש בהם משום פרסומת. פרסומת סמויה 10. כללי האתיקה בפרסומת קובעים, בסעיף-קטן 9(ב) וסעיף-קטן 9(ג), שבדרך כלל אין לשדר פרסומת בערוץ השני אלא בדרך של מישדר פרסומת, ולא בדרך של פרסומת סמויה, בין שהיא פרסומת אגב, פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי-מודעת. אמנם גם הכלל הרחב, המתיר לשדר תשדירי פרסומת, כפוף לחריגים, שנועדו בעיקר להגן על הציבור, כגון האיסור (לפי סעיף 3 לכללים) לשדר תשדיר פרסומת שיש בו משום פגיעה בטעם הטוב, בכבודו של אדם או ברגישות הציבור. אולם הכלל הרחב עצמו מלמד על גישה חיובית לפרסומת באמצעות תשדירי פרסומת. פרסומת כזאת מותרת משום שהיא חלק מחופש הביטוי. ראו בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור , פ"ד מח(2) 1. היא מותרת גם משום שהיא חלק מחופש העיסוק. ראו שם , בעמ' 23. יש בה תועלת חברתית. בחברה דמוקרטית, הבנויה על שוק חופשי ותחרות עסקית, הפרסומת היא כשמן על גלגלי המשק. לעומת זאת, הכלל הרחב, האוסר פרסומת סמויה, מלמד על גישה שלילית לפרסומת כזאת. אמנם גם פרסומת סמויה נכללת בחופש הביטוי ובחופש העיסוק. אולם זהו רק צד אחד של המאזן. מן הצד השני של המאזן עומד הנזק לחברה. על הנזק הכרוך בפרסומת סמויה ברשות השידור (ודוק: לא הרשות השניה) עמד מבקר המדינה, בדו"ח השנתי מס' 38, לשנת 1987. הוא ציין (בעמ' 779) את התופעה של פרסומת סמויה לאמור: "אזכור שם של מוצר, שירות, ארגון או איש, במהלך תכנית טלוויזיה או רדיו, שאינו מתחייב מציווי הסיקור העיתונאי, מהווה פרסומת סמויה, שעשוי להיות לה ערך עסקי רב. הרשות קבעה לעצמה נהלים כדי למנוע החדרת פרסומת סמויה לתכניותיה אך בבדיקה נמצאו חריגות המצביעות על מצב לא תקין בתחום זה". הדו"ח נותן (בעמ' 781) דוגמאות לפרסומת סמויה בערוץ הראשון של הטלויזיה בדרך של התעכבות המצלמה על פרטים מסחריים מזהים במישדרים רגילים. והוא מסכם (בעמ' 784) את נזקה של הפרסומת הסמויה כך: "לפרסומת הסמויה ברשות השידור השפעות שליליות, מקצת מהן אף חמורות, ביניהן: (א) חשיפת הציבור לפרסומת מסחרית שאינה מזוהה בתור שכזאת, לעתים אגב יצירת רושם שרשות השידור הממלכתית ממליצה על מוצר, שירות, ארגון או איש, או תומכת בהם. (ב) פתיחת פתח לקבלת טובות הנאה אישיות. (ג) מתן יתרונות לא הוגנים בתחרות המסחרית, בין בתחום המוצרים והשירותים ובין בתחום התרבות והבידור, על ידי העדפת גורם או איש על בסיס קשרים אישיים או אחרים. (ד) מניעת הכנסות מרשות השידור מפרסומת מסחרית על ידי מתן פרסומת חינם". בדו"ח השנתי מס' 42, לשנת 1991, מתחה מבקרת המדינה ביקורת על התופעה של פרסומת סמויה גם בתשדירי הטלויזיה של הרשות השניה. היא הביאה (בעמ' 814) דוגמאות לפרסומת כזאת, חזרה וציינה (בעמ' 815) את הנזק הטמון בפרסומת סמויה, והמליצה בפני הרשות השניה לנקוט צעדים כדי למנוע מראש פרסומת כזאת. אחד ההיבטים המזיקים של פרסומת סמויה הוצג בבג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו , פ"ד נ(3) 397. שם אמרתי כך (בעמ' 415): "הטעיה בפרסומת אינה נעשית בהכרח באופן גלוי ומפורש. היא יכולה להיעשות גם באופן מוסווה ועקיף. פרסומת כזאת, המדברת מתחת לסף התודעה, עשויה אפילו להיות יעילה יותר, ויחד עם זאת גם מסוכנת יותר, מפרסומת מודעת". לפיכך, באיזון בין זכויות היסוד הכרוכות בפרסומת סמויה לבין הנזק לחברה הנובע מפרסומת כזאת, ובעקבות הביקורת של מבקר המדינה, קבעה מועצת הרשות השניה, בכללי האתיקה בפרסומת, את האיסור לשדר פרסומת סמויה. יש מדינות בהן נקבע איסור מוחלט על פרסומת סמויה בטלויזיה. יש מדינות בהן אין הגבלה על פרסומת בטלויזיה, לרבות פרסומת סמויה. ויש מדינות ההולכות בדרך ביניים. גם ישראל הולכת בעניין זה בדרך ביניים שהותוותה, באופן כללי, על ידי הטלויזיה המסחרית בבריטניה. 11. כללי האתיקה בפרסומת, שקבעו בסעיף-קטן 9(ג) איסור על שידור פרסומת סמויה, הוסיפו וקבעו בסעיף-קטן 9(ד) חריג לאיסור. על פי החריג, מותר לשדר פרסומת אגב, "כגון תחרות ספורט שמוצבים בה שלטי פרסומת וכיוצא בכך", ובלבד שהתקיימו תנאים מסויימים שפורטו בסעיף-קטן זה. ראו נוסח סעיף 9 לעיל פיסקה 6. החריג שנקבע בסעיף-קטן 9(ד) הינו מצומצם על פי לשונו. הוא מתיר רק פרסומת אגב המקיימת את התנאים שפורטו בו. הוא אינו מתיר כלל פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי-מודעת, כהגדרתן בסעיף-קטן 9(א). יתירה מזאת. גם לגבי פרסומת אגב, ראוי לתת לחריג זה פירוש מצמצם. ראשית, משום שמדובר בחריג. שנית, משום שפרסומת אגב, גם כאשר היא מקיימת את התנאים שפורטו, אינה ראויה לעידוד. כנגד רקע זה עומדת השאלה אם הפרסומת לכלי נגינה במופעי אולפן, נשוא עתירה זאת, נתפסת על ידי האיסור על פרסומת סמויה, כפי שנקבע בסעיף-קטן 9(ג), או אם היא נכללת בחריג לאיסור, כפי שנקבע בסעיף-קטן 9(ד). 12. במהלך ההתדיינות התגבשה אצל בית המשפט התרשמות, על יסוד הטעונים בכתב ובעל-פה, כי הפרסומת הניתנת לכלי נגינה במופעי אולפן, נשוא העתירה, נתפסת על ידי סעיף-קטן 9(ג) לכללי האתיקה בפרסומת, וספק אם היא מתיישבת עם סעיף 9(ד) לכללים אלה. ביום 17.6.97 נתן בית המשפט החלטה זאת: "לפי הצעתנו ולאחר שמיעת הערותינו, הסכימה המשיבה מס' 1 להביא לפני מוסדותיה המוסכמים לדיון חוזר את נושא העתירה על מנת שידון על כל היבטיו, דבר שלא נראה לנו שנעשה עד כה, הן מבחינת עצם הכללים שנקבעו והן מבחינת יישומם על ידי הנחיות". בעקבות החלטה זאת דנה ועדת הפרסומת והאתיקה של מועצת הרשות השניה בשאלת הפרסומת הסמויה בשידורי הרשות. הוועדה שמעה את העותר, בעלי הזכיון וגופים נוספים. בסיכום הדיון המליצה הוועדה בפני מועצת הרשות השניה לתקן את סעיף-קטן 9(ד) לכללי האתיקה בפרסומת. המועצה קיבלה את ההמלצה. נוסף לכך, המנהל הכללי של הרשות השניה החליט, גם זאת לפי המלצת הוועדה, להוציא הנחיות חדשות לענין פרסומת סמויה. וזו לשונו של סעיף-קטן 9(ד) לכללים לאחר התיקון (השינויים מודגשים): "על אף האמור בסעיף זה לעיל, רשאי בעל זכיון לשדר מישדר הכולל למעשה פרסומת אגב למוצר או שירות, כגון תחרות ספורט שמוצבים בה שלטי פרסומת וכיוצא בכך, ובלבד שהתקיימו כל אלה: (1) בעל הזכיון לא קיבל כל תמורה, ישירה או עקיפה, בשל שידור כאמור; (2) להופעת המוצר או השירות במישדר יש הצדקה תכניתית. (3) החלטת בעל הזכיון לשדר מישדר כאמור לא הושפעה בכל דרך שהיא מהפרסום הכלול בו; (4) הפרסום הוא תוצאת אגב של המישדר עצמו, משתלב במישדר באופן טבעי ואיננו עובר את גבול הסביר מבחינת מרכזיותו במישדר; (5) המישדר איננו כשלעצמו תשדיר פרסומת. (6) הפרסומת עצמה אינה מנוגדת לכל דין, לרבות כללים אלה". ההנחיות החדשות, הנוגעות לענייננו, אומרות כך: "1. על בעל הזכיון לוודא בכל תכנית, כי מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 83 לחוק וסעיף 9 לכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה וברדיו), התשנ"ד1994-. 2. יש להימנע ככל האפשר מהצגה או ציון מילולי של מוצר או שירות בתכנית. בכל מקרה בו מופיעים מוצר או שירות בתכנית יש לוודא כי יש הצדקה תכניתית הן לעצם הופעתם בתכנית והן לאופן בו הם מופיעים כגון זוית צילומם, משך זמן צילומם וכיו"ב. 3. בכל מקרה בו מופיעים מוצר או שירות בתכנית יש לנהוג בזהירות מירבית על מנת שלא ייווצר רושם שתוכן התכנית מושפע ממניעים מסחריים. 4. ... 5. ... 6.א. בהופעת כלי נגינה במישדר לא יופיעו לוגו או שם החברה המיבאת או המשווקת. ב. ניתן לצלם במישדר כלי נגינה שעליו מופיע שם היצרן בצורה המקובלת ובמקומות המקובלים לגבי אותו כלי נגינה שמתוצרתו. סימון זה הוא היחיד שיופיע על כלי הנגינה או הציוד. ג. יש להימנע, ככל האפשר, מלמקד את המצלמה - על הסימון של השם או הלוגו של יצרן כלי הנגינה. 7. נוהל זה מהווה השלמה לכללי אתיקה בפרסומת בכל הנוגע לפרסומת אגב, והדרכה וסיוע בקיומם. אין בנוהל זה כדי להוסיף או לגרוע מהוראות החוק והכללים ומכל סמכות המוקנית למנהל הרשות מכוח הדין והוראות הזיכיון". סעיף-קטן 9(ד) בנוסח החדש וההנחיות החדשות הועברו על ידי הרשות השניה אל בעלי הזכיון, ואלה העבירו אותם לידיעת הנוגעים בדבר, העובדים אצל בעלי הזכיון או עבורם. 13. ראוי לשבח את מועצת הרשות השניה על התיקון לסעיף-קטן 9(ד) לכללי האתיקה בפרסומת, ועל ההנחיות החדשות, שהוצאו מתוך מגמה לפתור את בעיית הפרסומת הסמויה, נשוא העתירה. אולם האם בפועל יש בהם כדי לפתור בעיה זאת? העותר משיב בשלילה. הוא טוען כי סעיף-קטן 9(ד) לכללי האתיקה בפרסומת, בנוסח המקורי ובנוסח המתוקן, אינו רלבנטי לבעיה נשוא העתירה. לטענתו, סעיף-קטן 9(ד) מסדיר פרסומת אגב בארועים מסוקרים, כמו פרסומת בתחרות ספורט שמוצגים בה שלטי פרסומת. בהתאם לכך, הוא חל גם על ארועים מוסיקליים, כמו מופע של תזמורת במקום ציבורי. אך הוא אינו מסדיר פרסומת אגב במופעי אולפן. מופעי אולפן שונים, לענין זה, מארועים חיצוניים כמו תחרות ספורט או קונצרט פומבי. והרי העתירה, שבתחילה התייחסה לכל המישדרים, לרבות פרסומת הניתנת בארועים חיצוניים, הוגבלה במהלך ההתדיינות לפרסומת הניתנת במופעי אולפן בלבד. לא זו בלבד שסעיף-קטן 9(ד) אינו מתייחס למופעי אולפן, לפי לשונו, אף אין בו פתרון ראוי, לפי תוכנו, לפרסומת סמויה במופעים כאלה. בעיקר, אין בו כדי למנוע צילום פסנתרים וכלי נגינה גדולים אחרים עליהם מוטבע באופן בולט המותג של היצרן. אני נוטה לחשוב שהעותר צודק. אם כך, מן הראוי שמועצת הרשות השניה תקבע בכללי האתיקה בפרסומת הסדר מיוחד לפרסומת אגב במופעי אולפן. גם אם לא כך, וסעיף-קטן 9(ד) חל גם על מופעי אולפן, יש מקום לקבוע, במסגרת סעיף-קטן זה, הסדר שימנע פרסומת אגב, שאין לה הצדקה, במופעי אולפן. העותר מוסיף וטוען כי גם ההנחיות החדשות אינן פותרות את בעיית הפרסומת הסמויה נשוא העתירה. סעיף 6 להנחיות אלה עוסק במיוחד בפרסומת לכלי נגינה. הוא אוסר במפורש צילום המותג של היבואן או המשווק, אך הוא אינו אוסר צילום המותג של היצרן, גם אם הוא מוצג באופן ובמידה שיש בהם משום פרסומת. להיפך. הוא מתיר לצלם את "שם היצרן בצורה המקובלת ובמקומות המקובלים לגבי אותו כלי נגינה שמתוצרתו". אלא שהצורה המקובלת והמקומות המקובלים על יצרנים מסויימים, לגבי הטבעת המותג על כלי נגינה, נעשים לפרסומת ונראים כפרסומת. הסייג היחיד שנקבע בסעיף זה אומר כי יש להימנע "ככל האפשר" מלמקד את המצלמה על המותג של היצרן. אולם הצילומים שהוצגו על ידי העותר בפני בית המשפט מלמדים כי בכלי נגינה מסויימים המותג של היצרן מוטבע על הכלי באופן כזה שבפועל אי-אפשר, או כמעט אי-אפשר, להוציא אותו ממסגרת הצילום. נראה, אם כן, כי סעיף-קטן 9(ד) לכללים וההנחיות החדשות גם יחד, אין בהם כדי לפתור את הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. 14. לפיכך שאל בית המשפט את בא-כוח הרשות השניה, במהלך ההתדיינות, אם קיימת נכונות מצד הרשות השניה לשקול מחדש את הכללים וההנחיות, במגמה למצוא פתרון טוב יותר לבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. ממש בסוף ההתדיינות, לאחר התייעצות עם באי-הכוח של המשיבים האחרים, העלה בא-כוח הרשות השניה הצעה לקבוע הנחיה נוספת, שתצטרף לסעיף 6 של ההנחיות החדשות כסעיף-קטן 6(ד). ראו את נוסח סעיף 6 להנחיות החדשות לעיל פיסקה 12. הנוסח המוצע לסעיף-קטן 6(ד), כפי שהוצג בפני בית המשפט, אומר כך: "יש להימנע מצילום שם היצרן בס"ק (ב) על כלי נגינה בתכנית אולפן כאשר הופעתו עוברת את גבול הסביר בשים לב לזווית הצילום, משך הצילום, וכיו"ב". לאחר שנסתיימה ההתדיינות, במהלך הכתיבה של פסק הדין, נתקבלה בבית המשפט הודעה, מאת בא-כוח הרשות השניה, ובה נאמר כי הנוסח המוצע לסעיף-קטן 6(ד), כפי שהוצג בפני בית המשפט, אכן הוסף להנחיות על ידי המנהל הכללי של הרשות השניה. יש בכך צעד נוסף לקראת פתרון הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. אך האם יש בכך פתרון ראוי? העותר טוען כי הפתרון הראוי מחייב לכסות את המותג של היצרן, ככל שמדובר במותג בולט על כלי נגינה גדולים במופעי אולפן, במדבקה או בדרך אחרת. זהו לדבריו, פתרון יעיל וגם מעשי. הוא הציג בפני בית המשפט צילומים המוכיחים, לדבריו, כי פתרון זה נקוט לעתים בתשדירים של הערוץ השני. אם תיקבע חובה לכסות את המותג של היצרן כאמור, סביר להניח כי בדרך כלל הספק של כלי הנגינה או המשתמש בכלי הנגינה יטרח לכסות את המותג באופן ראוי, שאם לא כן, יעשה זאת המפיק או הצלם ללא קושי. האם המנהל הכללי של הרשות השניה, שקבע בסעיף 6(א) להנחיות החדשות כי "בהופעת כלי נגינה במישדר לא יופיעו לוגו או שם החברה המיבאת או המשווקת", שקל בכובד ראש את האפשרות לקבוע הנחיה דומה (כפוף לחריגים הנדרשים) גם לגבי המותג של היצרן? 15. לא ראינו לנכון לקבל את ההוספה של סעיף-קטן 6(ד) להנחיות החדשות כפתרון לבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. לדעתי, אין בה כדי לפתור כראוי את הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה. ראוי שהרשות השניה תשקול בכובד ראש את הפתרון המונע צילום של מותג בולט על גבי כלי נגינה גדולים במופעי אולפן, בין בדרך של כיסוי המותג במדבקה ובין בדרך אחרת, גם אם הדבר כרוך בטרחה מסויימת. בשל כך הגענו למסקנה כי מן הראוי להחזיר את הענין נשוא העתירה אל הרשות השניה כדי שתשקול מחדש ותגבש פתרון, תוך פרק זמן סביר, לבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה במופעי אולפן. 16. במהלך ההתדיינות שאלנו את בא-כוח העותר מדוע זה לא צירף כמשיבות לעתירה גם את רשות השידור ואולי גם את המועצה לשידורי כבלים ואת בעלי הזכיון לשידורי כבלים. שהרי ברור כי הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה קיימת גם בערוצי הטלויזיה אחרים. ראו לעיל, בפיסקה 10, ממצאים של מבקר המדינה לגבי פרסומת סמויה בערוץ הראשון של רשות השידור. ברור גם כי אין הצדקה לכללים שונים בבעיה זאת, באופן שיפגע בערוץ השני. התשובה של בא-כוח העותר היתה, כי באופן מעשי הבעיה של פרסומת אגב לכלי נגינה חמורה במיוחד במישדרים של הערוץ השני, וכי אין בידו די חומר כדי לבסס עתירה נגד ערוצי טלויזיה אחרים. אך, לגוף הענין, העותר מעונין, כמובן, כי פרסומת אגב לכלי נגינה תימנע בכל ערוצי הטלויזיה, ומבחינה עקרונית אין מקום, לדעתו, להבחין לענין זה בין ערוצי הטלויזיה. לא שמענו טענות מטעם רשות השידור או מטעם המועצה לשידורי כבלים, ולכן לא נוכל לקבוע דבר לגבי הפרסומת לכלי נגינה בערוצים אלה. עם זאת, לאחר שיתגבש הסדר בענין של פרסומת אגב לכלי נגינה במישדרים של הערוץ השני, חזקה על יתר ערוצי הטלויזיה שישקלו את המצב הקיים אצלם בענין זה לאור אותו הסדר. 17. לפיכך אנו מחליטים לעשות צו מוחלט נגד הרשות השניה, במובן זה שהרשות השניה תשקול מחדש את הבעיה של פרסומת אגב במופעי אולפן לכלי נגינה גדולים, ותגבש הסדר סביר לבעיה זאת, בין בדרך של כיסוי המותג של היצרן ובין בדרך אחרת. כמובן שאם ההסדר שיגובש לא יפתור את הבעיה, לדעת העותר, יהיה בידו לשוב ולהביא את הבעיה בפני בית המשפט. הרשות השניה תשלם את הוצאות המשפט לעותר בסכום כולל של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן : אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר. ניתן היום, כ"ח באב תשנ"ח (20.8.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96078330. I16

[ "בג\"ץ 7833/96", "בג\"ץ 4520/95", "בג\"ץ 606/93" ]

1,999